דר הייתי אז ברחוב קטן שאינכם יודעים אותו מן הסתם, רחוב דיגייר: תחילתו ברחוב סנט־אנטואן ממול באר סמוך לככר הבסטיליה וסופו רחוב לה סריזי. מאהבת המדע הוטלתי לעלית גג שעבדתי שם בלילה, ואת היום בליתי בספריה סמוכה, זו של מונסייר1, וחי הייתי בצמצום, קבלתי עלי את כל התנאים של חיי נזירות, כיאות לעובדים רוחניים. בשעה שמזג האויר היה יפה טיילתי אך לעתים רחוקות על פני בולבר בּוּרדוֹן, תשוקה אחת בלבד היה בידה להוציאני מחוץ לגדר למודי; אבל כלום אין אף זה בכלל למוד? הלכתי להסתכל במנהג הפרבר, בתושביו ובתכונותיהם. מלבושי גרועים היו כשל הפועלים ולא דקדקתי בנמוסים, ומשום כך לא נתתי להם מקום להרהר אחרי. יכולתי להתערב בחבורותיהם, לראותם בשעה שהם עוסקים במשאם ומתנם ולהקשיב לויכוחיהם בשעה שהם מתפנים מעבודתם. ההסתכלות כבר נעשתה אצלי למין הארה פנימית, היא חדרה אל הנפש מבלי להזניח את הגוף; או נכון יותר, היא היתה תופסת יפה יפה את הפרטים החיצונים עד שמניה וביה היתה עוברת תיכף ומיד אל מעבר להם. היא הקנתה לי את הסגולה לחיות את חייו של האיש שטפלתי בו ויכולתי להכנס לתוך תוכו, כשם שהדרויש של אלף לילה ולילה מתלבש בגוף ובנפש של אותם הבריות שהוא לוחש כנגדם לחשים מסוימים.
כשהייתי פוגש בין השעה האחת עשרה וחצות הלילה פועל החוזר עם אשתו מן התיאטרון אַמביגי־קוֹמיק מצאתי קורת רוח ללכת אחריהם לאורך הבולבר פּונט־אוֹ־שוּ עד הבולבר בּוֹמארשׁי. האנשים ההגונים הללו דברו מתחילה על המחזה שראו; מענין לענין הגיעו אל עסקיהם. האם משכה את ילדה בידו מבלי לשמוע לא את תלונותיו ולא את תביעותיו. בני הזוג היו מחשבים את סכום הכסף שישלמו להם מחר וחשבו להוציאו בעשרים דרכים שונות. אחר כך נתגלגלה שיחתם לפרטי משק הבית, התאוננו על המחיר המופרז של תפוחי האדמה או על אורך החורף והתיקרות הכּבוּל, על התביעה התקיפה של האופה לפרוע את כל החוב שחבו לו; לבסוף נתחדדו הויכוחים ביניהם, וכל אחד גילה את תכונתו במלים חריפות. כששמעתי את שיחתן של הבריות הללו יכולתי לחדור לתוך חייהם, חשתי על גבי את סמרטוטיהם, הלכתי ברגלי בתוך נעליהם המרופטות; משאלותיהם, צרכיהם, הכל עבר בתוך נפשי, או נפשי עברה בתוך שלהם. הרי זה היה חלום של אדם החולם בהקיץ. אני נתרתחתי יחד עמהם על ראש בית מלאכתם הנוהג עמהם בעריצות, או על המנהגים הרעים שנותנים להם לבוא פעמים רבות מבלי לשלם להם את שכרם. מדה זו לעזוב את מנהגי, להיות לאיש אחר ממה שהנני בשל שכרון הסגולות המוסריות, ולשחק משחק זה מרצון, אלה היו שעשועי. למי חייב אני להודות על כשרון זה? כלום זוהי חזות משנה? האם זוהי אחת מאלה הסגולות שכל המשתמש בהן לרעה סופו טירוף הדעת? מעולם לא חקרתי את הסיבות של יכולת זו; היא מצויה בי ואני משתמש בה, זהו הכל. אך זאת לדעת, שכבר מן העת ההיא הפרדתי ליסודותיו את הבליל המשונה הזה המכונה עם ונתחתיו בצורה כזו שיכולתי להעריך את סגולותיו הטובות או הרעות. אני כבר ידעתי את התועלת העלולה לצמוח מן הפרבר הזה, את בית היוצר הזה של מהפכות הכולל בקרבו גבורים, ממציאים, מלומדים בחכמת המעשה, נבלים, נוכלים, מדות טובות ופשעים, כולם מדוכאים מן הצרות, נחנקים מן המצוקה, טובעים בתוך היין ומתערערים בשל משקאות חריפים. אי אתה יכול לצייר לך כמה עלילות הלכו לאיבוד, כמה דרמות נשכחות בתוך עיר מכאובים זו! כמה דברים נוראים וכמה דברים יפים! לעולם אין הדמיון יכול להשיג לאמתו מה שמסתתר שם ושום אדם אינו יכול לילך ולגלותו, צריך להשפיל ולרדת יותר מדי כדי למצות את המחזות הנפלאים או הטראגיים או הקומיים, יצירות למופת הנולדות על ידי המקרה. איני יודע כיצד שמרתי בלבי זמן רב כל כך מבלי לספר לאיש את הסיפור שאני בא עתה לספר לכם. הריהי פרשה מאותם הסיפורים המופלאים שנשארו בתוך האמתחת שהזכרון מוציאם משם באקראי כדרך שמוציאים את מספרי הגורלות. יש לי גם אחרים, אף הם מיוחדים במינם כמותו, קבורים בדומה לו; אבל יבוא גם תורם, האמינו לי.
יום אחד באה לפני המשמשת במשק הבית, אשת פועל, לבקש ממני שאכבד אותה בבקורי בחתונתה של אחת מאחיותיה. כדי להבינכם מה טיבה של חתונה זו, צריך אני לומר לכם שאני נותן ארבעים סוּ לחודש לבריה מסכנה זו, שבאה בכל בוקר לסדר את מטתי, לצחצח את נעלי, לנקות את בגדי, לטאטא את חדרי ולהכין פת שחרית. בשאר השעות הולכת היא לגלגל בית יד של מכונה והריהי משתכרת באומנות קשה זו עשרה סו ליום. בעלה נגר־אומן, משתכר ארבעה פראנקים. אבל כיון שיש להם שלושה ילדים בבית הריהו אוכל את לחם־ישרו בעצב. מעולם לא ־פגשתי אנשים ישרים יותר מן האיש הזה והאשה הזאת. לאחר שעקרתי דירתי מן השכונה היתה אמא וואיאן באה במשך חמש שנים לברך אותי ביום הולדתי ומביאה לי צרור פרחים ותפוחי זהב, היא שלא חסכה מעולם חסכון של עשרה סו. הצרה קרבה אותנו. מעולם לא יכולתי ליתן לה שום דבר מלבד עשרה פראנקים, ועל הרוב לויתי אותם לצורך זה. דבר זה יש בו כדי להסביר את הבטחתי לילך אל החתונה: חשבתי לערב עצמי בשמחתם של אנשים מסכנים אלו.
הסעודה, המחולות, הכל נערך בבית סוחר יין ברחוב שרנטוֹן, בקומה הראשונה, בתוך חדר גדול המואר במנורות בעלות נבראשות של פח ומצופה עד לגובה השולחנות בטפיטין של נייר מלוכלך, ולאורך הכתלים ערוכים ספסלי־עץ. בתוך החדר הזה נמצאו שמונים איש לבושים בגדי יום טוב ועדויים בפרחים וסרטים, כולם שרויים במצב רוח של לה קוּרטי2, הפנים משולהבים, והם מרקדים כאילו קץ העולם ממשמש ובא. החתן והכלה חבקו זה את זה לקורת רוח כל הקהל, שהריע הי־הי, הא־הא! מרבים היו במעשה ליצנות, שעל צד האמת היו פחות גסות מאשר מבט עיניהן הצנועות של הנערות הצעירות המחונכות יפה, כל הקהל הזה הביע מין הנאה גסה שהיתה מסיבת מה מידבקת באחרים.
אבל לא פרצופיהם של המסובין, לא החתונה, ולא שום דבר של הקהל הזה יש לו קשר כל שהו אל סיפורי. שוו לנגד עיניכם רק את המסגרת המשונה. תארו נא לעצמכם את בית המרזח הגס הצבוע אדום, הריחו בחוטמכם את ריח היין, שמעו את המולת השמחה הזאת, השארו בתוך הפרבר הזה, בקרב הפועלים הללו, בין הזקנים האלה, בין הנשים המסכנות הללו שנתמסרו לתענוג של לילה אחד.
התזמורת היתה מורכבת משלושה סומים של קינז־ווין3. הראשון היה מנגן בכנור, השני היה מחלל בחליל והשלישי היה נושף באבוב. שלשתם קבלו יחד שבעה פראנקים שכר הלילה. במחיר זה לא דרשו מהם, כמובן, לנגן לא את מנגינותיו של רוסיני ולא את מנגינותיו של בטהובן, הם נגנו מה שרצו ומה שידעו; איש לא בא עמהם בטרוניה מתוך אנינות דעת נחמדה. נגינתם טפחה בצורה גסה כל כך על תוף אזני עד לאחר שנתתי עיני בפני הקהל הצצתי מיד על השלישיה של הסומים, ואך ראיתי את מדיהם מיד נתרכך לבי. אמנים אלה ישבו להם בתוך שקע של חלון, וכדי להבחין בפניהם מן הצורך היה להיות סמוך אצלם. אני לא הלכתי תיכף ומיד, אבל כשנתקרבתי אליהם מיד הוכרע הכל, איני יודע כיצד, החתונה והמוסיקה נעלמו, סקרנותי נתעוררה ועלתה למדרגה גבוהה יותר. כי נשמתי עברה לתוך גופו של מנגן בחליל. איש הכנור ואיש האבוב שניהם היו בעלי פרצופים שכיחים, זה פרצוף הידוע כל כך של סומא, המלא התאמצות, קשב ורצינות; ואילו פניו של בעל החליל היו אחת מאלה התופעות המושכות בבת אחת את האמן ואת הפילוסוף.
ציירו בנפשכם את פרוטומת־הגבס של דאנטי המוארת באור מנורה אדומה המכוסה ביער של שערות לבנות ככסף. ההבעה המרה הדוויה של ראש נהדר נתגדלה על ידי העוורון, כי העינים המתות שבו לתחיה על ידי המחשבה. המצח המקומר החרוש קמטים כמו קיר ישן נושן העלה כמין נהרה לוהטת שמקורה במשאלה יחידה בלתי פסוקת הכתובה עליו בעוז. זקן זה נגן לו ככל העולה על רוחו מבלי שים לב כלל לא לקצב ולא למנגינה, אצבעותיו ירדו או עלו כשהן מנענעות את המכושים הישנים לכאן ולכאן מתוך הרגל מיכני. הוא לא בוש כלל להוציא קולות צורמים, נוחרים בלשון התזמורת, המרקדים לא הרגישו בזה כשם שלא הרגישו בזה שני חבריו של אותו איטלקי; שכן מבקש הייתי בנפשי שיהא איטלקי, ובאמת היה איטלקי. מין גדלות ועריצות נמצא בו בהומירוס זקן זה ששמר בקרב נפשו אודיסיאה שנדונה לשכחה. זו היתה גדלות ממשית שעדיין בצבצה מתוך שפלותו, זו היתה עריצות חיה כל כך שנשתיירה גם בדלותו. שום תשוקה מן התשוקות העזות המוליכות את האדם אל הטוב כמו אל הרע, העושות אותו לאסיר או לגבור לא נעדרה מן הפרצוף הזה המחוטב דרך אצילות, פרצוף חיור של איטלקי שמאפילות עליו גבות אפורות המטילות את צילן על השקערורות העמוקות של העינים, שרואים שם מתוך רטט את האור המקרין מתוך המחשבה, כשם שרואים מתוך יראה כמה שודדים היוצאים מפי מערה כשהם מזוינים בלפידים ובפגיונים. אריה שוכן היה בתוך כלוב זה של בשר, אריה המתחבט לשוא כמטורף על פני סוגר הברזל. אש היאוש כבתה בתוך האפר הזה, הלבה נצטננה; אבל הקמטים. המפולת ומקצת העשן העידו על עזוז של געש ופרץ ועל השמות של האש. המחשבות שנתעוררו בי למראה האיש הזה היו חמות גם הן בתוך נפשי כשם שהיו קרות על פניו.
בשעת הפסקה שבין המחולות טיפלו בעל הכנור ובעל האבוב בכובד ראש בכוסם ובקבוקם, תלו את כלי נגינתם בכפתור מעיליהם המהוהים, שלחו את ידם אל שולחן קטן שעמד בשקע החלון, עליו הכיבוד שנועד להם והגישו תמיד לאיטלקי כוס מלאה, מפני שלא היה יכול להשיגה בעצמו, לפי שהשולחן היה מאחורי כסאו. בכל פעם היה בעל החליל מודה להם מתוך נענוע ראש של ידידות. תנועותיהם נעשו מתוך דייקנות יתירה זו הרגילה תמיד אצל הסומים הללו של קינזווין, ונדמה היה כאילו הם רואים. אני התקרבתי אל שלושת הסומים כדי לשמוע את דבריהם, אבל כשהייתי סמוך אצלם, בחנו אותי, ומשלא הכירו בי בלי ספק את טבעו של פועל, נשתתקו.
‘בן איזו ארץ אתה, אתה המחלל בחליל?’
‘מויניציה’, השיב הסומא בנגינה איטלקית קלה.
'כלום נולדת סומא או נסתמאת על ידי…"
‘על ידי אסון’, השיב בערנות, ‘תבלול ארור’.
‘ויניציה היא עיר יפה, תמיד נכספתי לילך לשם’.
פניו של הזקן נתמלאו חיים, קמטיו זעו והיה כנראה נרגש ביותר.
אם אלך אתך שמה, לא תאבד את זמנך לבטלה, אמר לי.
‘אל תדבר עמו על ויניציה’, אמר לי הכנר, ‘או הדוג’י שלנו יתחיל בשלו; ומה גם שכבר שתה שני בקבוקים, הנסיך הזה’. ‘הבה, נתחיל, אבא שרקרק’, אמר בעל האבוב. שלשתם התחילו לנגן; אבל בשעה שהתחיל לגלגל את ארבעת הפרקים של מערכת המחול הריח בי הויניציאני, הוא נחש את הענין המופלא שמצאתי בו. העצבות הקרה שעל פניו חלפה; תקוה סתומה האירה את קוי פניו ונתגלגלה כמין שלהבת כחולה בין קמטיו; הוא חייך ונגב את מצחו, אותו מצח נועז ונורא; לבסוף נתמלא שמחה כאדם שהגיע לענין החביב עליו.
‘בן כמה אתה?’ שאלתיו.
‘בן שמונים ושתים שנה’.
‘מאימתי נסתמאת?’
‘זה כמעט חמשים שנה’, השיב במין הטעמה המכריזה שהוא מצטער לא על אבדן מאור עיניו בלבד, אלא על איזה כוח גדול שניטל ממנו.
‘מפני מה קוראים לך דוג’י?’ שאלתיו.
‘הו, הרי זו ליצנות’, אמר לי, הריני רוזן מויניציה ועתיד הייתי ליעשות דוג’י כמו אחרים'.
‘ובכן מה שמך?’,
‘כאן’, אמר לי, ‘קוראים לי אבא קאני. אבל באיטלקית שמי הוא מארקו פאצי’ינו קאני, פרינצ’יפי די־ואריזי’.
‘כיצד? אתה הנך מצאצאיו של הקונדוטיירי המהולל פאצ’ינו קאני שפרי נצחונותיו עבר בירושה לבית הדוכס של מילאנו?’. ‘אמת הוא’, אמר לי, ‘באותו זמן ברח בנו של קאני, כדי שלא יפול בידי הויסקונטי, ונמלט לויניציה ושם נרשם בספר הזהב. אמנם עכשיו אין עוד במציאות לא בני קאני, ולא הספר’. הוא עיוה את פניו העויה נוראה של פטריוטיות דעוכה ושל גועל נפש על מעשי אנוש.
‘אכן אם היית סנטור של ויניציה הרי ודאי היית עשיר. איך זה אבד לך רכושך?’
למשמע שאלה זו נשא את ראשו סמוך אלי, כאילו כדי להסתכל בי, בתנועה טראגית באמת והשיב לי: ‘באסונות!’
וא הסיח דעתו מן השתיה ודחה בתנועת יד את כוס היין שהשיט לו ברגע זה בעל האבוב הזקן, ומיד הוריד את ראשו. פרטים אלו לא היה בכוחם לסלק את סקרנותי. בשעת המחולות שנגנו שלושת כלי זמר אלה נסתכלתי באציל הויניציאני הזקן מתוך רגשותיו הרוגשים בקרב בן עשרים. ראיתי לפני את ויניציה את הים האדריאטי, ראיתיה בחורבנה על פני הפרצוף החרב הזה. טיילתי בתוך עיר זו היקרה כל כך לתושביה, הלכתי מן הריאַלטו אל התעלה הגדולה, מחוף סקיאבוֹני אל הלידו, חזרתי אל בית הכנסיה הנשגב בצורתו המקורית כל כך. התבוננתי אל החלונות של קאזה ד’אוֹרוֹ, שכל אחד מקושט בציורים אחרים הסתכלתי בארמונות הישנים הבנויים משיש יקר, ולאחרונה בכל החמודות הללו שכל היודע אותן מחבבן יותר מכל המראות המגוונים ואינו מפיג את הריח הפיוטי של חזיונותיו על ידי המראות המוחשיים. ציירתי לי את מהלך חייו של נינם זה של גדול הקונדוטיירי, חקרתי למצוא את סימני האסונות שלו וסיבות ירידתו העמוקה בגוף וברוח, ששיותה תוספת נוי לניצוצות הגדלות והאצילות שנתלקחו ברגע זה. מחשבותינו היו שותפות בלי ספק, לפי שסבור אני כי העוורון מביא לידי השתוף השכלי במהירות גדולה הרבה יותר, מפני שהעצמים החיצונים אינם מביאים לידי הסח הדעת. ההוכחה של האהדה בינינו לא אחרה לבוא.
פאצ’ינו קאני פסק מלנגן, קם ממקומו, קרב אלי ואמר אמירה: ‘נצא!’, שעשתה עלי רושם של זרם חשמל. פשטתי לו את זרועי והלכנו.
כשהיינו ברחוב אמר לי: ‘רצונך להוליכני לויניציה, לנהגני לשם, רצונך להאמין בי? עתיד אתה להיות עשיר יותר מעשרת הבתים העשירים ביותר באמשטרדם או בלונדון, עשיר יותר מבני רוטשילד, בקיצור עשיר כמו גבורי אלף לילה ולילה’.
חשבתי כי אדם זה מטורף הוא. אבל בקולו צפון היה כוח שנשמעתי לו על כרחי. נתתי לו לנהגני והוא הוליכני אל תעלות הבסטיליה כאילו היו עיניו רואות. הוא ישב לו על אבן אחת במקום בודד ביותר, שבונים שם זה כמה גשר המחבר את תעלת סן־מרטין עם נהר סינה. אני ישבתי לי על אבן אחרת לפני הזקן הלז ששערותיו הלבנות נוצצות היו כמו חוטי כסף לאור הירח. הדומיה שלא הופרעה כמעט כלל מן ההמולה הגועשת של הבּוּלבארים שהגיעה עדינו, וזוך הלילה, כל זה שיווה למחזה הזה הוד פאנטאסתי אמיתי.
‘אתה מדבר על מיליונים באזני איש צעיר, ואתה סבור שהוא יהסס מלשאת אלף יסורים כדי לזכות בהם! כלום אינך מהתל בי?’
‘ולואי שאמות בלא וידוי’, אמר לי בתוקף, ‘אם הדברים שאני בא לספר לך אינם דברי אמת. הייתי בן עשרים שנה כמותך ברגע זה, הייתי עשיר, הייתי יפה, הייתי אציל, ואני התחלתי בראשון מן השגעונות, באהבה. אהבתי כדרך שאין איש אוהב עוד כיום, עד שהנחתי עצמי בתוך תיבה, ונתון הייתי בסכנה שיכוני בפגיון בלי לקבל שום דבר אלא הבטחת נשיקה אחת. למות למענה דבר זה שקול היה בעיני כנגד כל החיים כולם. בשנת 1760 נתאהבתי באחת וונדראמיני, אשה בת שמונה עשרה שהיתה נשואה לאחד סאגרדו, מן הסינטורים העשירים ביותר, איש בן שלושים, האוהב את אשתו עד לידי טירוף. אהובתי ואני זכים היינו כשני כרובים בשעה שה’ספּוֹסוֹ’ הפתיענו כשדברנו על האהבה. אני הייתי בלא נשק, הוא החטיא את המטרה, קפצתי עליו, החנקתיו בשתי ידי ועיקלתי את צוארו כמו שנוהגים בתרנגולים. רציתי לברוח עם ביאנקה, אבל היא סירבה ללכת אחרי. כך דרכן של נשים! אני ברחתי לבדי, יצאתי חייב בדיני, רכושי הוחרם לטובת יורשי; אבל אני נשאתי עמי את האבנים הטובות שלי, חמש תמונות גלולות מעשי ידי טיציאן וכן כל הזהב שלי. הלכתי למילאנו, ששם לא היה לי מה לחשוש: המאורע שלי לא עניין את השלטון'.
‘הערה אחת קטנה קודם שאמשיך’, אמר אחר הפסקה. ‘איני יודע אם הדמיונות של אשה בשעה שהיא הרה או בשעה שהיא מתעברת משפיעים על הילד או לאו. דבר אחד ברור הוא שאמי אחוזה היתה בולמוס של זהב בשעת הריונה. אני יש בי שגעון לדבר אחד ותמיד נכספתי ביותר אל הזהב וסיפוק היצר הזה נחוץ כל כך לחיי, עד שבכל מצב שנמצאתי בו לא יכולתי לעולם להתקיים בלי זהב בכיסי. ממשמש אני בזהב; כשהייתי צעיר נשאתי עמי תמיד תכשיטים תמיד היו בכיסי מאתים או שלש מאות דוּקאטים’.
כשדבר את הדברים האלה הוציא מכיסו שני דוקאטים והראם לי.
אני מריח את הזהב. אף על פי שסומא אני הריני עומד מלכת לפני החנויות של צורפי הזהב. תשוקה זאת קיפחה את חיי. נעשיתי משחק בקוביא כדי לשחק בזהב. רמאי לא הייתי, אבל רימו אותי, אני נהרסתי ממעמדי. כשלא היה לי עוד רכוש, פחז עלי יצרי לראות את ביאנקה: חזרתי בחשאי לויניציה, מצאתיה שוב, הייתי מאושר במשך ששה חדשים, נחבאתי אצלה, נתפרנסתי משלה. משתעשע הייתי במחשבה שבכך אסיים את חיי. הפרובדיטור התחיל מחזר אחריה, וניחש שיש לו בן־תחרות, שבאיטליה מרגישים בכגון זה. הוא התחיל לרגל אותנו, הוא הפתיענו במטה, אותו פחדן! שוה בנפשך כמה עזה היתה מלחמתנו: לא הרגיו, אבל פצעתיו קשה. מאורע זה נפץ את אשרי. מן היום ההוא לא מצאתי שוב לעולם את ביאנקה. זכיתי בחיי לתענוגות גדולים, חייתי בחצר לואי החמשה עשר בין הנשים המהוללות ביותר, אבל אף באחת מהן לא מצאתי את המעלות, את הקסמים, את האהבה של הויניציאנית היקרה שלי. הפרובדיטור היו לו אנשים משלו, קרא להם, מיד הקיפו את הארמון, חדרו לתוכו. אני לחמתי כדי שאוכל למות לעיני ביאנקה שעזרה לי להרוג את הפרובדיטור. לפנים לא רצתה אשה זו לברוח עמי; אבל לאחר ששה חדשים של חיי אושר רצתה למות יחד עמי ונדקרה כמה דקירות. על ידי גלימה שזרקו עלי גלגלוני למטה, נשאו אותי לתוך גונדולה והביאוני לתוך בית כלא במעמקי האדמה. הייתי בן עשרים ושתים ואחזתי בחזקה בשריד חרבי עד שאי אפשר היה להוציאו אלא אם כן קצצו את אגרופי. על פי מקרה מיוחד, או נכון יותר מתוך מחשבה של זהירות שעלתה בלבי הצפנתי חתיכת ברזל זו בקרן זוית, שמא אוכל להשתמש בה לטובתי. מטפלים היו בגופי אף אחד מפצעי לא היתה בו סכנת מות. בן עשרים ושתים מתגבר על הכל. נגזר עלי להתיז את ראשי. התחליתי כדי להרויח ריוח של זמן. סבור הייתי ששרוי אני בתוך מחילה הסמוכה לתעלה, ותכניתי היתה להמלט על ידי פרץ בקיר ולעבור את התעלה בשחיה, אף כי יש סכנה של טביעה. הרי לפניך הסברא שתמכתי בה את תקותי. בכל פעם ששומר הכלא הביא לי אוכל, קראתי את הרשימות והכתובות על כתלים, כגון: צד ארמון, צד תעלה, צד המרתף, וסוף סוף שמתי עיוני בתכנית בלי לדאוג לצד הממשי שבה שאינה מסתברת אלא על ידי מצבו של ארמון הדוכס באותה שעה, שעדיין לא נגמר. מתוך חריפות השכל שניתנת לו לאדם על ידי שאיפתו לצאת לחרות הצלחתי לפענח, על ידי משוש בראשי אצבעותי על פני אבן אחת, כתובת ערבית, שמחברה מודיע לבאים אחריו, כי חלץ שתי אבנים בנבך האחרון והעמיק לחפור אחת עשרה רגל מתחת לקרקע. כדי להמשיך בעבודתו היה צורך לפזר על קרקע הכלא עצמו את האבנים ואת הטיח של המחפורת. אף אילולא היו השומרים או המשגיחים בוטחים במבנה הטירה שלא היתה טעונה אלא שמירה קלה, הרי מצב מרתפי הכלא שהיו יורדים אליו בכמה מדריגות, הרשה להגביה קמעה־קמעה את הקרקע בלי שירגישו השומרים בדבר. עבודה כבירה זו היתה מיותרת, על כל פנים בשביל זה שקבל על עצמו לעשותה,כי העובדה שלא נשלמה המלאכה מעידה על מותו של האלמוני. אכן כדי שקרבן זה לא ילך לאיבוד לעולמי עולמים נחוץ היה שאחד האסירים ידע ערבית; אבל אני למדתי את לשונות המזרח במנזר של הארמנים. משפט אחד הכתוב מעבר השני של האבן הגיד את גורלו של האומלל, שמת כקרבן של עשרו העצום, שויניציה חמדה לה והשתלטה עליו. נחוץ היה לי חודש ימים כדי לבוא לידי תוצאות. בשעה שעבדתי ברגעים שהייתי עיף עד מות, שמעתי צלצול של זהב, ראיתי זהב לפני, הייתי מסונוור מן האבנים הטובות. הו! המתן נא. באחד הלילות פגע ברזלי הקהה בעץ. השחזתי את קצה חרבי ונקבתי חור בעץ. כדי שאוכל לעבוד זחלתי כמו נחש על גחוני, התפשטתי ערום כדי לעבוד כדרך החפרפרת, שלחתי את ידי לפני ועשיתי את האבן עצמה למין משענת. יומים לפני היום שהיה עלי להופיע לפני שופטי רציתי לעשות בלילה את המאמץ האחרון; העמקתי לנקב בעץ, וברזלי לא פגע מעבר מזה בשום דבר. שוה בנפשך את הפתעתי כשהקרבתי את עיני אל החור! היתי בתוך מרתף מרוצף, ובאור הכהה יכולתי לראות ערמה של זהב. הדוג’י ואחד מן העשרה היו בתוך המרתף הזה, שמעתי את קולם, מתוך דבריהם למדתי שהיה שם האוצר הנסתר של הרפובליקה, נדבות הדוג’ים וגנזי השלל המכונה בשם דינר ויניציה, שכאן היו גונזים חלק מכל ההכנסות של כבושי המלחמה. נצלתי! כשבא שומר הכלא והצעתי לפניו שיסייע בידי לברוח ושיצא יחד עמי ונשא עמנו כמה שנוכל לקחת, לא היה כלל מקום להיסוסים. אנית פרשים פרשה את מפרשיה על מנת לשוט לארצות המזרח, אחזנו בכל אמצעי הזהירות, ביאנקה סייעה לעשות כל מה שציויתי על שותפי. כדי שלא לעורר חשד צריכה היתה ביאנקה להצטרף אלינו בסמירנה. בלילה אחד הוגדל החור ואנחנו ירדנו לתוך האוצר הנסתר של ויניציה. אך זה היה לילה! ראיתי ארבע חביות מלאות זהב. בחדר הסמוך היה הכסף צבור בשני גלים ובאמצע הניחו דרך לעבור אל החדר במקום שהמטבעות נתרוממו בשפוע וכסו את הקירות בגובה של חמש רגל. חשבתי ששומר הכלא יצא מדעתו; הוא זמר, הוא רקד, הוא צחק, הוא נתפלש בתוך הזהב; איימתי עליו שאחניקו אם יאבד את זמנו או יקים שאון. מתוך שמחתו לא ראה מתחילה שולחן אחד שהיו מונחות עליו אבנים טובות. אני התנפלתי עליו בזריזות יתירה כדי למלא את חזית המלחים שלי וכיסי מכנסי. אלי שבשמים, לא לקחתי מהן אפילו שליש. תחת שולחן זה היו מונחות עשתות של זהב. אני שדלתי את שותפי למלא את השקים בזהב כל כמה שנוכל לשאת, הסברתי לו שזוהי הדרך היחידה שלא יתגלה הדבר בחוץ לארץ. ‘המרגליות, התכשיטים והאבנים היקרות עלולות לגלות את צפונותינו’. אמרתי לו. כל כמה שהיינו להוטים לא יכולנו ליטול אלא אלפים לירות זהב ולשם זה מוכרחים היינו לעבור שש פעמים מבית הכלא עד הגונדולה. הזקיף שליד שער המים נקנה בשק של עשר לירות זהב. ואילו שני השייטים מדמים היו שהם משמשים את הרפובליקה. עם שחר יצאנו. כשהיינו בלב הים, זכרתי את הלילה הזה; שהעליתי על לבי את כל ההפתעות שהרגשתי, כשבדקתי את האוצר הכביר הזה, שלפי אומדנא שלי, השארתי שם שלושים מיליון בכסף ועשרים מיליון בזהב, הרבה מיליונים באבנים טובות, מרגליות אבני אודם, נדמה היה לי כאילו אחוזי שגעון, תקפה עלי קדחת של זהב.
בסמירנה יצאנו מן האניה ומיד נכנסנו לאניה ההולכת לצרפת. כשעלינו על האניה הצרפתית, עשה עמדי אלהים את החסד לפטרני מן שותפי. באותו רגע לא חשבתי על כל התוצאות של מעשה רע זה של המקרה, ששמחתי עליו הרבה. אנחנו היינו תשושי כוח כל כך עד שנשארנו מטומטמים, בלי לדבר דבר וממתינים היינו לבוא אל מקום בטוח כדי לשמוח על גורלנו. אין פלא שגחכן זה היה ראשו סחרחר. הנה תראה כמה ענשני אלהים. דעתי לא נחה עלי עד שמכרתי שני שלישים של האבנים הטובות בלונדון ובאמשטרדם, והחלפתי את אבק הזהב בנירות ערך. במשך חמש שנים הסתתרתי במדריד, ואחר כך בשנת 1770 באתי לפאריס בשם ספרדי וחייתי שם חיים מזהירים. ביאנקה מתה. באמצע תענוגותי, בשעה שהייתי בעל הון של ששה מיליונים, הוכיתי בעוורון. אינני מסופק שמום זה אינו אלא תוצאה מתוך שהייתי במרתף בית הכלא, מתוך עבודתי באבנים, אם לא סגולתי לחזות זהב בכל היא שהחלישה את כוח ראייתי וסוף שגרמה לי לאבד את מאור עיני. אותה שעה אהבתי אשה שחשבתי להתקשר עמה בגורל חיי. גליתי לה את סוד שמי, היא היתה בת אחת המשפחות התקיפות, ואני קויתי לחסדו של לואי החמשה עשר. שמתי בטחוני באשה זו שהיתה ידידתה של מדם די בררי. היא יעצה לי לשאול בעצת רופא עינים מפורסם בלונדון. אבל לאחר ששהיתי בעיר זו כמה חדשים עזבתני אשה זו בהייד פארק וגזלה ממני את כל הוני בלי להניח לי שום מקור למחיה; מכיון שנאלץ הייתי להסתיר את שמי, שעלול היה למסרני ביד נקמת ויניציה, לא יכולתי לקרוא לעזרה לשום איש, כי יראתי את ויניציה. את מומי נצלו המרגלים ששלחה אשה זו אחרי. יכול אני לספר לך מאורעות שיפים הם לז’יל בלאס4. והנה באה המהפכה שלכם. עמדו והכניסוני על כרחי אל קינזווין, לאחר שבריה נקלה זו החזיקה אותי במשך שנתיים בביסוטר5 כמשוגע. לא יכולתי להרגה. לא יכולתי להרגה, כי לא ראיתי כלום, הייתי עני ביותר מלשכור רוצח. אילו שאלתי את פי בנדיטו קרפי, שומר הכלא, קודם שאבד, על דבר מקום בית הכלא שלי, יכולתי להכיר את האוצר ולשוב לויניציה בשעה שמגר נפוליאון את הריפובליקה. ועכשיו אף על פי שסומא אני מכל מקום נלך לויניציה! אני אמצא את שער בית הכלא, אראה את הזהב מבעד לכתלים, אני אחושנו מתחת למים במקום שהוא גנוז שם. כי מאורעות שהביאו לידי מיגור שלטון ויניציה גרמו שסוד האוצר הזה ירד לקבר יחד עם וונדראמיני, אחיה של ביאנקה, הדוג’י שקיויתי כי הוא ישלים ביני ובין העשרה. שלחתי מכתב אל הקונסול הראשון, והצעתי לעשות חוזה עם קיסר אוסטריה, אלא שהכל דחו אותי בשתי ידים, כי הייתי בעיניהם כמשוגע.
הבה נלכה, נצא לויניציה, נצא כקבצנים ונשוב כמיליונרים, נקנה שוב את נכסי, ואתה תהיה ליורשי, תהיה נסיך די ואריזי'.
נדהם הייתי למשמע ספור זה, שנהפך בדמיוני לפואמה, למראה ראש שיבה זה וליד המים השחורים של תעלות הבסטיליה, מים עומדים כמו מי התעלות של ויניציה, ולא עניתי כלום. פאצ’ינו קאני חשב בלי ספק שאני דן אותו כמו כל השאר במין רחמים מתוך בוז. הוא עשה תנועה שהביעה את כל הפילוסופיה של יאוש. ספור זה נשאו אולי לאותם ימי אושר של ויניציה: הוא נטל את חלילו ונגן שיר ויניציאני עצוב, בארקארולה, שבגינה חזר ונמצא לו כשרונו שמלפנים, כשרון של פטריצי מאוהב. היה בו משהו מעין שירת על נהרות בבל. עיני נתמלאו דמעות. כמה טיילים מאחרים שעברו על פני הבולבר בורדון עמדו מן הסתם מלכת כדי לשמוע תפילה אחרונה זו של גולה, שירה אחרונה של שם אבוד, שנתערב בה הזכרון על ביאנקה. אבל מיד היתה יד הזהב על העליונה והתשוקה הפאטאלית כיבתה את הזוהר הזה של הנעורים.
‘אוצר זה’, אמר לי ‘אני רואהו תמיד בהקיץ ובחלום, אני מתהלך לי והאבנים הטובות נוצצות, אין אני סומא כל כך כפי שסבור אתה: הזהב והאבנים הטובות מאירים את לילי, הליל של פאצ’ינו קאני האחרון. אלי! העונש של הרוצח התחיל מהר. אווי מריה…’
הוא קרא כמה תפילות שלא הבנתי.
‘אנו הולכים לויניציה’, קראתי בשעה שקם ממקומו.
‘ובכן מצאתי אדם אחד’, קרא ופניו נתלהטו כאש.
הושטתי לו את זרועי והולכתיו. הוא לחץ את ידי כשער של קינז־ווין, ברגע שחזרו כמה אנשים מן החתונה וצוחו בכל גרונם.
‘נצא מחר?’ אמר הזקן.
‘מיד שיהא לנו קצת כסף’.
‘אבל הרי יכולים אנו ללכת ברגל. אני אבקש נדבות… הריני חסון, כל אדם הוא צעיר בשעה שהוא רואה זהב לפניו’.
פאצ’ינו קאני מת במשך החורף לאחר ששכב שני חדשים. האיש המסכן לקה בשפעת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.