רקע
דוד בן־גוריון
ישראל בעמים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עיינות; תשכ"ד [1964]

וּמִי כְּעַמְךָ יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ?

(דברי הימים א' יז, 21)

כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ: רַבִּים הַגוֹיִם הָאֵלֶה מִמֶנִי — — לֹא תִירָא מֵהֶם.

(דברים ז', 17—18)

לא רבים מבין אלה שחגגו בארבעה עשר במאי 1948 הכרזת המדינה — ואלה היו כמעט כל יהודי העולם — הרהרוּ אותה שעה על הבעיות החמוּרות הכרוכות בהכרזת העצמאות, ועל הקשיים העצומים הצפויים למדינה הצעירה. אך בעוד צהלת ההמונים נשמעה ברחובות — בקעוּ ברחבי הארץ רעמי התותחים והפצצות המטוסים של צבאות האויבים שפלשו באותו לילה לארץ. עם תום המלחמה, כעבור שמונה חדשים, לא חוסלו הדאגות החמוּרות של המדינה הרכה, אלא נתעוררוּ מחדש: המלחמה נגמרה, אבל השלום לא בא עד היום הזה. החלה ״יציאת־מצרים״ מכל הגלויות המרודות באירופה, באסיה ובאפריקה. מאות אלפי עולים חסרי כל נהרו לישראל המשוחררת, ובמשך שלוש שנים הוכפל מספר האוכלוסין של המדינה הצעירה, וצמחו קשיים עצומים בקליטה, בשיכון, במיזוג הגלויות, בהנחת היסודות לחיי מדינה מתוקנים, ורבים ראו, לתמהונם, כי המדינה לא באה להקל על חייהם, אלא להפך: היא מטילה עליהם מעמסות נוספות, ולאט לאט החלו להבין האחריות הכבדה הכרוכה בעצמאוּת היהוּדית והעול הגדול שנטל על עצמו העם שנשתחרר.

להיות עם אחראי לגורלו, זהו אידיאל יקר שציפה לו העם היהודי בכיסופין משיחיים במשך עשרות יובלות, אבל זהו גם אידיאל שעולה ביוקר רב, במאמץ מתמיד ובקרבנות מֵחים. אין מדינה נוצרת על־ידי הכרזה בלבד, היא מוקמת יום יום מחדש בעמל בלתי פוסק, בעבודה של שנים או גם של דורות. עם שאינו מוכשר ומוכן לשאת באחריוּת הכבדה של עמידה ברשות עצמו, לא יקיים העצמאוּת גם לאחר שהשיגה. דבר זה חל על כל מדינה, הוא חל ביתר שאת על מדינת ישראל. תנאי קיומה של מדינת ישראל, משימותיה הפנימיות והחיצוניות, מעמדה בעולם, בטחונה ויחסיה עם שכניה נכרכו מראש בקשיים שאין דומה להם בארץ אחרת.

מעטות המדינות שבטחונן ניתן כמעט מאליו, על־ידי גורמים גיאוגרפיים. בין המדינות המעטות האלה היתה זמן רב אנגליה: מצבה כאי נפרד מאירופה הכביד באופן יוצא מן הכלל על כל אויב, ולמעשה לא ידעה אנגליה פלישה וכיבוּש זר זה כאלף שנים, אבל גם חוסן בטחונה של אנגליה לא היה לנצח עם הופעת מטוס הקרב כאחד ממכשירי המלחמה העיקריים, גם בטרם היות פצצה אטומית, אפשר היה לפגוע בערי אנגליה כבכל הערים ביבשת אירופה, כאשר נעשה הדבר במלחמת העולם השניה, והים כשהוא לבדו אינו מגן עוד על איי בריטניה.

ארצות־הברית של אמריקה היו בטוחות כמעט מיום היוָסדן מכל התקפת אויב. שני אוקינוסים שמרו עליהן במזרח ובמערב; ושכניה מדרום ומצפון היו חלשים לעומתן, ולא היה כל חשש להתגרות צבאית מצדם. בימינו אלה נתערער אף בטחונה המוחלט של אמריקה; יפן לא חששה במלחמת העולם האחרונה להתקיף הצי האמריקני בנמל הפנינים, ושוב אין אמריקה בטוּחה מהתקפת פצצה אטומית יותר מכל ארץ אחרת.

מדינת ישראל לא נתברכה מעולם לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, בתנאים מעין אלה, ששמרו על בטחונן של אנגליה ואמריקה מאות בשנים. ישראל היה תמיד עם קטן, והיו לו שכנים קטנים וגדולים, חלשים וחזקים, והשכנים החזקים עלוּ בכל פעם על ישראל בגדלם, בכוחם, בעשרם ובחסנם הצבאי; מעמדה גיאוגרפי של ארץ ישראל, על צומת שלוש יבשות, חלק אמנם חשיבוּת רבה לארץ ועשה אותה במובן ידוע לארץ תלפיות, אבל מבחינת הבטחון לא הוסיף על כושר התגוננותה אלא להפך, גרע ממנו באופן ממשי וניכר. גבולות ישראל לא היו קבועים ויציבים, והלכוּ ונשתנו בלי הרף, החל מימי השופטים וגמור בימי בר־כוכבא, וגם בימי ההתרחבוּת וההתפשטוּת הרבה ביותר, לא היה בגבולות ישראל כשהם לעצמם כל מבטח לקיומה של המדינה. מצבה של מדינת ישראל המחודשת בימינו אלה לא הוטב לעומת עברה הקדום.

המעמד הגיאוגרפי הפיסי של הארץ כמעט לא נשתנה, אם כי בסביבתה הגיאופוליטית חלו שינוּיים גדולים וחיוּניים. התנ״ך נשאר עד היום אוצר בלום לידיעת הארץ ותולדותיה — המדיניות, החברתיות, התרבוּתיות, הצבאיות והבינלאומיות; ובמידה שהבנת המצב בימינו זקוקה לאור העבר (והיא זקוקה לו במידה רבה), אין כספרי התנ״ך המסוגלים לזרוע אור על כמה בעיות של חיינוּ ומקורותיהן הכמוסים ביותר, ולא תיתכן השכלה מדינית וצבאית ישראלית מניחה הדעת בלי ידיעה מעמיקה בתנ״ך. אולם אין לחפש בעבר מורה־דרך מזומן להווה.

הגיאוגרפיה משתנה רק מעט או כמעט לא לגמרי, אבל ההיסטוריה מתחדשת בלי הרף, ואין סיטואציה היסטורית דומה לחברתה; הנסיון ההיסטורי, חקר המצבים והתמורות בעבר, הוא עזר חשוב והכרחי בהתמצאותנו בתנאים החדשים, אבל הנסיון עלול ליהפך לרועץ ולסכנה חמורה אם הולכים אחריו כסומא בארובה ודנים גזירה־שוה מיכנית מהעבר, ואין מבחינים בחליפות ובתמורות המתמידות, ואין רואים בבהירות המציאות החדשה שבה יש לפעול; יש הכרח לעמוד על היחוּד שבכל סיטואציה היסטורית, ויש להסיק מכל מעמד מיוחד המסקנות ההולמות אותו ורק אותו.

לא הרי כיבוש יהושע בן־נון, או שיבת ציון בימי זרובבל, עזרא ונחמיה, כהרי תקומת ישראל בימינו.

כיבוש יהושע בן־נון בא בזמן שעמי ארץ־ישראל ושכנותיה היו שרויים באנַרכיה פנימית, ומאות שנים נאבקו היהודים עם שכניהם, עד שנכונה מלכוּת ישראל המאוחדת תחת שאוּל ודוד, וגם זו לא האריכה ימים, ונתפלגה אחרי מותו של שלמה המלך; ועל קיום שני הפלגים איימו כל הזמן ארם מצפון ואדום ומואב מדרום, ויותר מכולן מצרים ובבל. ההתחרות המתמדת בין שתי האימפריות האלה, זו שבדרום וזו שבמזרח, עזרה לא במעט במשך תקוּפה די ארוכה לקיום עצמאוּת ישראל. המאבק הפנימי בין ה״אורינטציות״ על מצרים, אשור ובבל מילא חללה של ההיסטוריה המדינית בימי מלכי יהודה וישראל, עד שסוף סוף גבר הכובש מן ארם־נהרים, וישראל ויהודה נפלו בזו אחד זו. מצרים, אשר רבים ביהודה סמכו עליה שתצילם מן הכובשים האשורים והבבלים, נתגלתה באמת כ״משענת הקנה הרצוץ… אשר יסמך איש עליו ובא בכפו ונקבה כן פרעה מלך מצרים לכל הבוטחים עליו״ (מלכים ב׳ יח, 21). בימי הבית השני, לא היינו עצמאיים וריבוניים אלא תקוּפה קצרה של החשמונאים הראשונים עד מות אלכסנדר ינאי המלך ואשתו שלומציון. במאתים השנים הראשונות אחרי השיבה מבבל היתה ארץ־ישראל אחת מ״שבע ועשרים ומאה מדינה״ של מלכי פרס, וניהנתה רק מאבטונומיה דתית פנימית. גם בימי אלכסנדר מוקדון ויורשיו הראשונים היתה הארץ כפופה לאימפריה1 ההלניסטית החדשה. בעקבות מלחמתם של המקבים נשתחררה יהודה, למעשה, רק בימי שמעון החשמונאי.

״בשנת שבעים ומאה הוסר עול הגויים מישראל, ויחל עם ישראל לכתוב בספרים ובשטרות בשנה אחת לשמעון הכהן הגדול ושר הצבא ונשיא היהוּדים" (ספר מקבים א', פרק יג, 42—41). שנת 170 למנין שטרות היא שנת 142 לפסה״נ. רק אז הושלמה חירוּתה המדינית של יהודה, ונתקיימה בסך הכל במשך שלושה דורות של החשמונאים הראשונים — כשבעים שנה: בימי שמעון החשמונאי, בנו יוחנן, שקרא לעצמו גם בשם יוחנן הורקנוס, נכדו יהודה אריסטובולוס הראשון שהחזיר תואר המלך לישראל, אחיו אלכסנדר ינאי ואשתו שלומציון המלכה. אחרי מות המלכה הגדולה פרצה מלחמת אחים בין שני בניה, ואתה בא הכיבוּש הרומי ששם קץ, הרבה שנים לפני חורבן בית שני, לעצמאוּת המדינית של ישראל.

תקוּפת החשמונאים עמדה בתחילתה בצלו של העולם ההלניסטי, ובסופה תחת שלטונה של רומא. 133 שנה לפני חורבן בית שני, נכנס פומפיוס הרומי בראש צבאותיו לירושלים, ומאז שלטה רומי למעשה ביהודה. מריבות פנימיות החישוּ קצה של חירות העם היהודי בימי בית שני.

הצד השוה שבין שתי התקוּפות הקדומות בישראל היה — שמרכז הכובד של העולם, שבו פעל העם היהודי, היה באזור הים התיכון; מצרים, בבל, פרס, יוָן ורומא. סין והודו, שני מרכזי תרבות ותיקים ורבי־ערך בעולם העתיק, וגם בימינו, היו רחוקים ומרוחקים מישראל ושכניה; מרכזי התרבות הגדולים שהשפיעו על עמי הים התיכון ושכניהם היו במשך אלפי שנה מצרים, בבל (אשור), פרס, יוָן ורומא. כל אלה השפיעו במישרים ובעקיפין על העם היהודי, ועם כולן עמדה ישראל במאבק מתמיד, צבאי או תרבותי. הצד השוה השני — היות ישראל מוקפת עמים שונים, שהניגודים ביניהם לא פסקו עד שרומא הכניעה את רובם, וישראל יכלה זמן רב לנצל הניגודים האלה לשם בטחונה, ולהתחבר פעם עם צד אחד ופעם עם צד שני. כך עשו דויד ושלמה והמלכים המאוחרים, וכך ניסו לעשות החשמונאים, עד שהברית עם הרומאים נהפכה למלכודת של כיבוּש זר.

בשתי התקופות הקדומות באו היהודים לארץ מהמזרח, וכמעט שלא ניתן להם לגשת לים. מגעם העיקרי היה עם העמים ששכנו סביבם ביבשה מדרום, מצפון וממזרח. עד תקופת רומא לא היה לישראל כמעט כל מגע עם עמי המערב ואיי הים, ועמים אלה, מחוץ ליוָן, גם לא היו חשובים אז בתולדות העמים.

מאז חורבן בית שני נפוץ ישראל בכל קצוי תבל, וכמעט שאין למצוא ארץ אחת בעולם שאין בה פזורי ישראל. שיבת ישראל לארצו בימינו החלה בארצות המערב באירופה, בתוך עמי התרבות הגדולים של ההיסטוריה החדשה. מרכז העולם הועתק בינתיים מים התיכון לגדות האטלנטיק. בראשית שיבת־ציון בימינו נמצא רוב היהודים באירופה, ובעיקר בחלקה המזרחי, בקרב העמים הסלבים והגרמנים, ומיעוטם בקרב העמים הלטינים והצפוניים.

בקרב רובה של יהדות זו נשתמרה מורשת התרבות היהודית מימי קדם, התרבות המושתתת על ספרי התנ״ך, ולתוכה נספגה גם התרבוּת המערבית החדשה, המיוסדת על כיבושי המדע המודרני ונחלתו התרבותית של העולם היוָני־הרומי.

חזון שיבת־ציון חי בקרב כל קיבוצי היהדות המפוזרת, ומזמן לזמן נדלק ניצוץ משיחי ונעשוּ נסיונות להגשים החזון, עתים בדרך הטבע, על־ידי עליה לארץ ובנין ישובים, עתים שלא בדרך הטבע, בכוח הנס והאמונה המיסטית. דוגמאות בולטות לשני הדרכים הוא פעלם של שני אישים גדולים ביהדוּת הספרדית: דון יוסף הנשיא הדוכס מנכסוס, ושבתי צבי מאיזמיר.

אם כי הנסיונות משני הסוגים גם יחד נסתיימוּ בכשלון, אין לקפח זכותם ההיסטורית ואין לשלול חלקם בתקומת ישראל בזמננו. הם הם ששמרו על גחלת התקוה בלב העם היהוּדי, ובלי התמדה של תקוה זו לא היה קורה מה שקרה בימינו.

מתקופת בר־כוכבא ואבדנה האחרון של עצמאות ישראל ועד הקמת המדינה היהוּדית בימינו עברו 1813 שנה; רובו של הזמן הזה היו היהודים מנותקים בגופם מהמולדת ופזורים בנכר בין הגויים. ואין בכל תולדות המין האנושי מקרה דומה שעם המנותק מארצו קרוב לאלפּיִם שנה — יחזור אליה ויחדש בה קוממיותו הממלכתית. אלמלא נשא העם היהודי בכל נדודיו חזון התקומה וקיים בלבו ובנפשו הקשר עם ארץ מכורתו, על אף הניתוק הפיסי, לא היה בא אותו דבד יחיד במינו שבא בימינו. והדבר לא בא — כל זמן שהחזון נתפרנס מתוחלת פסיבית בלבד.

רצון הביצוּע האקטיבי נתעורר עם ראשית העליה החלוצית לפני שבעים וחמש שנים, שהניחה היסוד להתישבוּת חקלאית; בעליה זו נסתמן המפנה המהפכני ברוח העם, המפנה מתוחלת פסיבית וציפיה מיסטית לגאולה בעתיד ערפלי, למעשה אקטיבי ומאמץ ממושך לפלס בדרך הטבע נתיב לגאולה לאלתר.

מאות בשנים נכנע העם היהודי לגורלו, לגורל עם מפוזר התלוי בחסד זרים וכמעט שנכרתה האמונה מלב העם בכוחו ויכלתו. בעליה החלוּצית באה לידי גילוי התעוררוּת האמונה ביכלתו היוצרת ובכוחו של האדם היהוּדי להשתלט על גורלו ולשנות גורל עמו.

התלקחות זו של האמונה בכוח וברצון היהודי לאחד מאות שנות גלות ונכר היא אחד הפלאים הגדולים בהיסטוריה המופלאת של העם היהוּדי.

אמונה מחודשת זו בכוח האדם והעם היהודי וביכלתו היוצרת והלוחמת ינקה משלושה מקורות: מהשפעתו המחודשת של התנ״ך, מהמהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה, מהמגע היוצר עם אדמת המולדת.

ההשכלה במאה התשע־עשרה השיבה לנוער היהודי את התנ״ך בזהרו הקדום. מַשַׁק כנפי נעוריה של האומה בקע מחדש בלב הנוער העברי צמא האור והישע, ואהבת־ציון מרעננת הכתה גלים ועוררה מאוַיים נרדמים. המולדת העתיקה נתגלתה לבנים החורגים בארצות נכר בבל קסמיה; לעיני רוחם של הסופרים והמשכילים העברים נגלו כאילו מחדש מראות קדומים רוויי בשורה: נדודי שבטי ישראל במדבר, חבלי התאחזותם בארץ היעודה, נפתוליהם עם שכניהם ועם עצמם, עלילות הגבורה של שופטיהם ומלכיהם, הופעתה הכבירה של הנבואה העברית הנושאת משאיה הגדולים והנצחיים על גוי ואדם, המבשרת חזון אחרית הימים, והספוגה להט אמונה ביעוד הגדול של העם היהודי.

לבם של טובי הנוער היהודי נצמד מחדש למכורת האומה, ונתעורר הרצון לחדש ימינו כקדם.

המהפכות הלאומיות והחברתיות באירופה הדביקו טובי העם היהודי בהכרת ערך האדם והעם הלוחם על שחרוּרו, הדגימו עלילות גבורה של נדכאים ומשועבדים, הציתו בלבבות אש המרד ותוחלת התקומה, גילו כוחם וערכם של העובדים ואנשי האדמה וסימנו דרך חדשה לגאולה הנכספת: שיבה לעבודה ולאדמה במולדת.

החלה העליה החלוצית — מבשריה ומגלמיה של האמונה בכוח וברצון היוצר של האדם והעם היהודי. יהודים נועזים ובוטחים בעצמם נצמדוּ מחדש בקרקע המולדת, וכפרים עבריים הוקמוּ על אדמת ביצות וחולות וטרשים עזובים ושוממים; לשון הנביאים שנדמה ושותקה כאילו לנצח, נשמעה מחדש בשדמות יהודה והגליל מפי עוללים ויונקים, ובתולדות העם והארץ נפתחה תקוּפה חדשה, תקוּפה של יהודים המעצבים גורל חייהם וגורל אומתם בעצם כוחם בעבודתם, ביגיעם הגופני והרוחני, והם גם עושים במלאכה וגם מחזיקים בשלח, ומשיבים מלחמה שערה כשהם נתקפים על־ידי אויב.

זרע המדינה נזרע ביסוד פתח־תקוה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב, ראש־פינה, גדרה והישובים שבאו אחריהם. והמיסדים הראשונים טעמו טעם התלאות הקשות הבאות על בוני מדינה ראשונים: מלחמה קשה בפגעי הטבע, בפראי המדבר, בשכנים עוינים, בקדחת ממארת, בחוסר מים, במחסור ובמצוק ובסכנות בלתי פוסקות לחיים ולרכוש.

אַדני העצמאות העברית הוטבעוּ בכפרים ובערים העבריים שנבנו על־ידי חלוצי שיבת ציון השלישית. אולם עד קום המדינה היו המיסדים הראשונים פטורים מהאחריות העליונה הכרוכה בעצמאות ממלכתית. היה קיים שלטון זר, והשלטון היה טוב ורע בסירוגין, ידיד ועוין, אבל עליו, על השלטון הזר, היתה האחריות העליונה לנעשה בארץ. בימי השלטון התורכי לא היתה ארץ־ישראל יחידה מדינית בפני עצמה, ולא היתה גם מוקפת מדינות עצמאיות. ארץ־ישראל בתקוּפת התורכים היתה רק אחד החבלים של הקיסרות העותומנית, שכללה בתוכה כל ארצות ערב, והערבים והיהודים היו נתונים לשלטון העליון של התורכים.

ובימי השלטון הבריטי היו גבולות הארץ — מוגנים על־ידי הצבא הבריטי. הישוב העברי אמנם התארגן כמדינה בתוך מדינה, אבל האבטונומיה היהודית הצטמצמה בענינים פנימיים בלבד. בטחון הארץ והגנתה היו בידי ממשלת המנדט; ואם כי אנגליה שלטה בארץ מטעם חבר הלאומים, הרי מבחינה כלכלית וכספית היתה הארץ חלק של הקיסרות הבריטית, והשקעת ההון הסמויה של אנגליה — החזקת צבא גדול בארץ — שימשה מקור לא אכזב למשק היהודי המתרחב. מידות העליה והגידול של הישוב היוּ תלויים במדיניוּת השלטון המנדטורי. עם תום המנדט והקמת המדינה — עברו כל ה״מכשלות״ הללו לישראל העצמאית.

ביום 14 במאי 1948 קיבל על עצמו עם ישראל הצעיר, חסר הנסיון הממלכתי, האחריות המלאה לבטחונה ולקידומה ולבנינה, של המדינה החדשה, לגורל פזורי ישראל שאינם רוצים ואינם יכולים להישאר בגולה, לעיצוב היחסים של עם ישראל עם העולם הסובב אותו מקרוב ומרחוק, ולא עוד אלא שעל מדינת ישראל הוטלה האחריות לכבודם ולמעמדם, ובמידה רבה גם לשמירת יומם וזכויותיהם, של כל היהודים בעולם.

מעולם לא נפלה על מדינה חדשה וקטנה אחריות כה כבדה וגדולה בתנאים כה חמורים וקשים.

תנאים חמוּרים וקשים אלה אינם מקריים וזמניים, אלא נעוצים במעמדה הגיאוגרפי של הארץ ובמקומה בהיסטוריה האנושית; בנסיבות התקוּפה ההיסטורית שבה קמה המדינה; במצבו של העם היהודי ובקורותיו בימינו; בסביבת העמים שבתוכם מדינת ישראל חיה ופועלת; ולבסוף במשימות המיוחדות שהוטלו על מדינה זו, המשימות המשמשות בבת אחת גם זכוּת וגם תנאי לקיומה.

בשלושה דברים ארצנו נפלית: במבנה פניה, במעמדה הגיאוגרפי ובתולדותיה. המבנה הפנימי של מולדתנוּ אין דומה לו בכל כדור הארץ. לאורך הארץ מצפון לדרום, מהרי הלבנון והחרמון ועד ים־סוף, משתרע בקע עמוק בשם בקעת הירדן והערבה, ומרכזו הוא ים־המלח, כארבע מאות מטר מתחת לפני הים, וזהו המקום העמוק ביותר על־פני כדור־הארץ. בקעה עמוקה זו, הגבעות וההרים אשר משני עבריה וחוף ים התיכון לאורך הגבול המערבי הקנו לארץ קטנה זו שפע של אקלימים, נופים וסגולות שאין למצוא בשום ארץ אחרת בשטח כה מצומצם. ולא לחינם דרש אחד מחכמינו: ״תבל זו, שהיא מתובלת בכל. שכל הארצות יש בזו מה שאין בזו, אבל ארץ־ישראל אינה חסרה כלום״.

עמדתה של הארץ בצומת שלוש יבשות: אסיה, אירופה ואפריקה, הפכה ארץ קטנה זו לארץ מעבר ולשדה־מערכה לכל כובשי תבל. מזמן שהאדם נפוץ בעולם והחל נודד מארץ לארץ — היתה ארצנו תחנה חשוּבה ובסיס איסטרטגי לכל הכובשים הקדומים והחדשים, שבאו מצפונה של אפריקה או מלב אסיה המערבית והמרכזית או מארצות אירופה. לארצנו פלשו כובשים מדרום ומצפון, ממזרח וממערב, מכל הגזעים האנושיים ובכל התקוּפות ההיסטוריות, מימי קדם ועד ימינו אלה, החל בעילם ומצרים ואשור בראשית התרבוּת האנושית ועד נפוליון ואלנבי בתקוּפה החדשה. ואם כי בינתיים נתגלוּ יבשות חדשות וגדולות, ומרכז הכובד של המדיניות והתרבוּת האנושית הועתק לאזורים אחדים — אין איש יכול להגיד בוַדאוּת שמסע הכובשים הזרים דרך ארצנו נסתיים ועבר זמנו. העובדות הגיאוגרפיות הן עקשניות, והחור קורא לעכבר.

ארצנו תופסת גם מקום מיוחד בתולדות הרוח והתרבוּת האנושית. מחוץ ליוָן אין אף ארץ קטנה אחרת שמילאה תפקיד כה גדול בהיסטוריה האנושית והטביעה חותמה על תרבותה של מרבית המין האנושי כאשר עשתה זאת ארצנו. ספר הספרים שנוצר על־ידי עם ישראל בארץ זו הוא הספר הנפוץ ביותר בעולם, והשפיע יותר מכל ספר אחר על רוח האדם בקרב כל העמים באירופה ובאמריקה ובאוסטרליה ובקרב חלק גדול של עמי אסיה ואפריקה. הדתות של רוב המין האנושי מקורן בארץ זו, ועמים רבים יש להם זיקה רוחנית ונפשית לארץ ולמאורעות שנתחוללו בתוכה בשלושת אלפי השנים האחרונות. ולכל מעשה הנעשה בארץ זו יש הד כביר בעולם הרחב, כאשר אין למעשים הנעשים בארצות הרבה יותר גדולות בשטח ומרובות באוכלוסין. זוהי ארץ תלפיות, במובן החיובי והשלילי גם יחד.

אף תקומת ישראל בימינו — אינה דומה לתקומת כמה וכמה מדינות אחרות בהיסטוריה החדשה של העולם. זה לא היה מאורע שנצטמצם בתחומי העם שחולל אותו ובתחומי הארץ שבה נתארע. לא במקדה נידון הדבר תחילה על הבמה העליונה של האנושות בימינו — בעצרת האומות המאוּחדות; ואם כי תקומת ישראל הוכרעה ונחרצה למעשה על־ידי מאמצנו וכוחנוּ הצבאי ונצחוננוּ בשדה־הקרב, הרי להלכה היא הוסכמה והוחלטה על־ידי אומות העולם, ובכללן שתי המעצמות האדירות בימינו, ארצות־הברית וברית־המועצות.

המאורע של תקומת ישראל היה מאורע עולמי. לחלקי אנושות גדולים יש זיקה נפשית לארץ זו. כרוכים בה גם אינטרסים איסטרטגיים ומדיניים בינלאומיים; גם היות העם היהודי עם מפוזר בכל ארצות־תבל, שיוה למאורע זה ערך בינלאומי מיוחד. תקומת ישראל, למרות שטחה המוגבל, כרוך בה שינוי חשוב במאזן הכוחות בכל המזרח התיכון, וכל שינוי כזה יש לו חשיבות מיוחדת בתקופה זו של החרפת הניגודים והתחרויות הבינלאומיים בעולם.

תקומת ישראל חלה באחת התקופות הדינמיות המסוערות והמסוכסכות ביותר בתולדות המין האנושי. ההיסטוריה לעולם אינה קופאת על שמריה, אולם קצב התמורות והמהפכות לא היה כמעט מעולם כה מזורז ומואץ כמאז מלחמת העולם הראשונה. בארבעים השנים האחרונות חלו בעולם תמורות עמוקות שהפכו פני האנושות, הורידו עליונים והעלו תחתונים, ניפצו והרסו מעצמות כבירות והעלו על במת ההיסטוריה כוחות חדשים, עצומים ואדירים, ועדיין אנו רחוקים מ״קץ הפלאות״, ועוד נתכנו לעולם בדורנו ובדור הבא תמורות ומהפכות שאין לראות ממַדיהן ותכנן המדיני החברתי.

כאן יצוינו רק שני סימנים מובהקים של תקופתנו זו:

א. שקיעת ההגמוניה האירופית ועליית יבשת אסיה.

מימי אלכסנדר מוקדון חלשה אירופה על העולם, כפי שהיה ידוע בתקופות ההן; ואם כי מרכז השלטון עבר מאז ועד היום מיד ליד וממדינה למדינה, הרי נשארה אירופה, עד מלחמת העולם הראשונה, המנהיגה של כל היבשות בעולם והשלטת בפועל על רוב ארצות תבל שמחוץ ליבשת אמריקה. גם ארצות אמריקה היו זמן רב מושבות של אירופה וחלק מתרבותה ומשקה וכוחה העולמי. מאז מלחמת העולם הראשונה ירדה אירופה מגדולתה, והירידה הולכת ונמשכת ולא הגיעה עדיין לקיצה. השקיעה היא גם מדינית, גם כלכלית, וגם תרבוּתית. ועם שקיעתה של אירופה באה עלייתה של אסיה.

אסיה היא היבשת הגדולה ביותר בעולם, לא רק בשטחה אלא גם במספר אוכלוסיתה. יבשת זו היתה לפני אלפי שנים מולדת התרבות האנושית. ביבשת זו נולדו המדעים והאמנויות שהונחו ביסוד תרבותנו החדשה. ביבשת זו שוכנים שני העמים מרובי האוכלוסין בעולם — עמי סין והודו, המונים כמעט מחצית המין האנושי. עמים אלה גדולים לא רק במספרם אלא גם בתרבותם העתיקה והמקורית — שנתקיימה במשך אלפי שנים ללא הפסק וניתוק עד היום. כמה מעמי אסיה המערבית, בארצות התנ״ך, תרמו אף הם תרומתם הגדולה לאוצר הרוח האנושי לפני כמה אלפי שנים — אבל רובם נכחדו ועברו מן העולם: אלה הם עמי עילם, אשור, בבל, ארם וכנען. עם הופעת היוָנים, שירשו וספגו הישגי הרוח הראשוניים של שכניהם המזרחיים והעלו אותם לשלב עליון בכוח יצירתם הגאונית בכל תחומי המדע, המחשבה, השירה, האמנות, המלאכה והצבא, שקעה שמשה של אסיה; והתרבות האירופית המאוחרת שנבנתה על מורשת הרוח והדת של היהודים, על החכמה והאמנות והפילוסופיה של היוָנים ועל הליכות המדינה והמשפט של הרומאים — השתלטה על העולם. ואם כי השפעתה של תרבות זו לא פחתה גם עכשיו, אלא להפך, היא הולכת ומתפשטת בכל פינות העולם, הרי הנושא המרכזי של התרבות הזאת — אירופה, נתערער כוחו המדיני והכלכלי, והיבשת הגדולה באסיה מתעוררת לחיים חדשים, פורקת מעליה עול אירופה, ושואפת לתפוס המקום הראוי לה במערכת המדיניות, המשק והתרבות בימינו. רק מעטים מתושבי אסיה עודם נתונים גם עכשיו לשלטון זר. עמים גדולים וקטנים ביבשת העצומה ובאיי האוקינוס ההודי נשתחררו בימינו אלה, ושוב הופיעו שני העמים הגדולים והעתיקים — סין והודו — כעמים עצמאיים, ומשקלם במאזני האנושוּת עולה ומתגבר, ועשוּי לעלות עוד יותר בימים יבואוּ.

מולדת העם היהודי היא בקצה המערבי של יבשת אסיה. באלפּיִם השנים הראשונות של קיומו היה העם היהודי נטוע כמעט כולו ביבשת אסיה ובמצרים הקרובה לה, בקרב עמי ארצות התנ״ך, שמהם באו ליוָנים ידיעותיהם הראשונות במדע, באמנות, במלאכה ובשימוש בכתב. העם היהודי בראשית ימיו היה מעורה אף הוא בתרבות קדם זו, וגם נאבק בה, כי הוא טיפח תרבות עברית מקורית ואורח־חיים חדש שעשוּ אותו לעם עולם. באלפּיִם השנים האחרונות של קיומו היה העם העברי נפוץ בעיקר במערב: בארצות אירופה, באמריקה ובאבסטרליה. כאן ספג העם היהודי התרבות האירופית וגם השתתף בטיפוחה, ויש לו יד בכל כיבושי המדע, האמנות, הטכניקה של זמננו, אך באותו הזמן הצליח עמנו לשמור גם על נחלתו הרוחנית, המקורית והקדומה.

לאחר אלפּיִם שנות פזורים ונדודים חוזר עם זה למולדתו הקדומה במערב אסיה, בונה אותה ונבנה בתוכה כעם חפשי העומד ברשות עצמו. מאורע מופלא זה חל בתקופה שמרכז הכובד עובר מאירופה לאסיה, ועם ישראל נעשה שוב גורם עצמאי, אמנם קטן בכמותו ובשטח ארצו, אבל לא בלתי חשוב באיכותו וביכלתו הפוטנציאלית ביבשת הגדולה, כאילו הטילה עליו ההשגחה ההיסטורית לשמש גשר חי בין עמי אסיה ואירופה.

פחות מכל עם אחד יכול עם ישראל להתעלם מעליית אסיה ועמיה. היהודים אינם צריכים ואינם רשאים להתנער ממורשתם האירופית — בשטח המדעי והטכנולוגי, כשם שלא יתנכרו למורשתם הרוחנית הקדומה; אבל שומה על העם היהודי המתנחל שוב במולדתו העתיקה, להכיר כל אוצרות הרוח והתרבות של עמי אסיה — ערב, פרס ויפן, ובראש וראשונה עמי הודו וסין.

בספרי היסטוריה כלליים, וביחוד באלה המוקדשים לתולדות הספרות וההגות האנושית, נעדר לרוב מקומן של יפן, סין והודו. ליקוי זה הוא פרי יהירות אירופית, נחלת יוָן ורומא, שעבר זמנן. עם ישראל כעם קטן אין לו צורך ויכולת להתחרות בעמים הגדולים של תקופתנו בכוח, בעושר ובחיל, אבל אסור לו לפגר אחרי העמים העצומים ביותר — בממלכת הרוח. עמנו מצוּוה להקנות לעצמו כל אוצרות הרוח של המין האנושי. סגולות הרוח הדגולות, שעשו את עם ישראל בתקוּפת התנ״ך לאחד ממורי המין האנושי, סגולות אלו נדכאו וכמעט נחנקו בדלת אמות של הגיטו הגלותי, אבל כוחן לא הכזיב, ועם הינטענו מחדש באדמת המולדת כעם בן־חורין יבּקע המעין הסתום; ואל נזלזל בירושה הרוחנית הגדולה של עמי הודו, סין ויפן, לא רק בגלל משקלם המדיני והכמותי של עמים אלה, אלא לגופם, ולקשרי רוח באסיה החדשה נתכנו עלילות פוריות לא פחות מאשר באירופה הישנה.

ב. התחרות על הגמוניה עולמית בין שתי המעצמות האדירות — ארצות־הברית וברית המועצות, בימינו אלה זוהי נקודת המוקד של המדיניות הבינלאומית. אין עמי אמריקה ורוסיה הגדולים בעולם; ארה״ב מונה כ־155 מיליון איש, ורוסיה על כל שבטיה המרובים כ־200 מיליון. בהודו לבדה יש יותר אוכלוסין מאשר בשתי הארצות האלה גם יחד, וסין — מרובת אוכלוסין גם מהודו. ושוב אנו רואים כאן עובדה רבת־משמעות, שלא הכמות בלבד קובעת. נסיבות היסטוריות וגיאוגרפיות העמידו בימינו את שתי האומות האלה, המתחרות זו בזו, בראש הנהגת העולם. זהו פרי תהליך אטי שהגיע לגמר בישולו בלהבות מלחמת העולם השניה, אבל הוא צמח וגדל בסתר במשך עשרות בשנים. עוד לפני מאה ועשרים שנה הבחין הסופר הצרפתי אלכסיס טוקוויל, מסתכל מדיני בעל עין חדה, בתהליך נעלם זה, וחזה בבהירות מפליאה תוצאותיו המכריעות; כשטוקוויל כתב ספרו השנון והמבריק על הדימוקרטיה האמריקנית, מנתה אמריקה רק 15 מיליון תושבים, ורוסיה היתה ארץ לא ידועה לרוב תושבי אירופה ואמריקה. ובספר שהופיע בשנת 1835 כתב טוקוויל דברי נבואה אלה:

״יש עכשיו בעולם שני עמים גדולים, אשר אם כי יצאו מנקודות שונות הם, כמדומה, מתקרבים למחוז־חפץ אחד: אלה הם הרוסים והאמריקנים. שניהם גדלו בלא רואים, ובעוד שמבטי האנושות היו מופנים למקום אחר, קפצו שניהם פתאום בראש האומות…

״נראה שכל שאר העמים הגיעו כמעט לקצה הגבול, שתחם להם הטבע, אולם שני אלה הולכים וגדלים. כל האחרים נפסק גידולם או הם מתקדמים בקושי רב, ורק שני אלה צועדים קדימה בקלות ובמהירות לקראת מטרה, שאין העין רואה עדיין קצה. האמריקני נלחם במכשולי הטבע, הרוסי — באנשים. כיבושי אמריקה נעשים בכוח המחרשה, כיבושי הרוסים — בחרב. האמריקני סומך על האינטרס האישי למען הגיע למטרתו; הוא נותן חופש גמור לעצמה הבלתי מכוונת של העם ולשכלו הישר. הרוסי מרכז בידי איש אחד כל השלטון במדינה. מכשיר הפעוּלה הראשי של האמריקני הוא החופש, של הרוסי — השעבוד. נקודת מוצאן של השנים היא שונה, דרכיהם נפרדות. אולם כל אחד מהם נראה כאילו נבחר על־ידי ההשגחה לחלוש באחד הימים על גורלו של חצי כדור־הארץ״.

כמעט שלא יאומן, כי דברים אלה נאמרו לפני כמאה ושלושים שנה, אבל הם נכונים היום כביום אמירתם. התמודדות שני הענקים האלה על במת ההיסטוריה האנושית בימינו והתנגשות שני העקרונות שעליהם בנויים חיי העמים האלה — חירות דימוקרטית וכפיה טוטלית — מטילות בתקופה זו צלן על כל העמים בכל הארצות.

אין זה נכון להגיד שהעולם מחולק לשנים: גוש סובייטי מצד אחד, וגוש אמריקני מצד שני. רק הגוש הסובייטי הוא אחיד, מלוכד וכפוף למרות עליונה אחת, השוכנת בקרמלין, (מכלל זה, יתכן, שיש להוציא סין הקומוּניסטית, אשר קשריה עם ברית המועצות הן יותר בגדר של קשרי ידידות מאשר קשרי תלות). בגוף מלוכד זה יש מרות עליונה ואחידה הגוזרת לא רק על עניני משק, בטחון ומדיניות חוץ ופנים, אלא גם על תרבות, מדע, אמנות, ספרות, ומחשבה והליכות יומ־יום. גוש זה מתפשט מגרמניה המזרחית, צ׳כיה, הונגריה ובולגריה במערב עד גדות הפציפיק במזרח הרחוק, ומהווה גוש רצוף, הגדול ביותר בעולם.

העולם שמחוץ לגוש זה אינו מהווה יחידה מלוכדת מאיזו בחינה שהיא: מדינית, כלכלית או תרבותית. כל ארץ עומדת פחות או יותר ברשות עצמה, יש לה משטר מדיני כלכלי וחברתי משלה, השונה במעט או ברב מהמשטר בארצות אחרות; יש כאן מדינות פרימיטיביות החיות עדיין במשטר תיאוקרטי מלכותי כתימן וסעודיה, או במשטר פיאודלי ופיאודלי למחצה כרוב ארצות המזרח התיכון; יש ארצות קפיטליסטיות דימוקרטיות מובהקות כאמריקה הצפונית וכמה מארצות אמריקה הלטינית, יש ארצות של דיקטטורה ויש ארצות מתקדמות וסוציאליסטיות כארצות הסקנדינביות. חלק מארצות אלה קשורות זו לזו, למטרות הגנה הדדית, והן ארצות הברית האטלנטית, ובראשן ארצות־הברית; וחלק מהארצות עומדות מחוץ לכל בריתות, ויש רק צד שוה אחד ביניהן, שאינן מקבלות על עצמן המרוּת הסובייטית.

אבל גם המדינות שאינן קשורות לשום צד, כמדינת ישראל, אינן יכולות להתעלם מהתמודדות איתנים זו, העלולה ליהפך למלחמת עולם שלישית, שתעלה בלי ספק בחומרתה, בחריפותה ובסכנותיה על כל מה שידע אדם עד היום הזה.

במתיחות עולמית זו נולדה מדינת ישראל. שתי המעצמות האדירות העומדות במרכז המתיחות סמכו ידיהן על הקמת ישראל, וכל אחת נימוקיה אתה. אולם שיתוף הפעולה של ארצות־הברית וברית המועצות בעצרת האומות המאוחדות בדיון על חיסול המנדט הבריטי וחלוקת הארץ לשתי מדינות, לא הפיג במאומה המתיחות השוררת ביניהן בכל שאר השאלות המדיניות, ואף לא בשאלות העלולות להתעורר במדינת ישראל וסביבה; ומרגע צאתה לאויר העולם הועמדה מדינת ישראל לא רק בפני פעוּלות איבה ויחסי איבה של כל שכניה הערבים, אלא גם בפני בעיית הבעיות של המין האנושי בימינו: סכנת מלחמת עולם שלישית וכל הכרוך בסכנה זו — בטרם פרוץ המלחמה.

ולרקע המציאות הבינלאומית שבתקופת היוָסד מדינת ישראל יש להוסיף רקע המציאות היהודית בעולם.

בתולדות העם היהודי לפני היוָסד המדינה קרו שני אסונות, אשר גם עמנו למוד הימורים לא ידע כמותם מעולם: ניתוק יהדות רוסיה והשמדת מרביתה של יהדות אירופה.

במאת השנים האחרונות הועתק מרכזה של היהדות למזרח אירופה. היהדות המערבית, בעיקר היהדות בספרד, שעמדה בראש היצירה היהודית בימי הבינַיִם, נעקרה ונידלדלה. ברוסיה המתרחבת ומתפשטת מזרחה ומערבה נתרכז רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי; עם ירידת ארצות האיסלם ודלדולם המדיני והתרבותי — דלל גם מקור היצירה היהודית בארצות אלה, ויהדות רוסיה נעשתה למנהיגה ולבית היוצר של העם היהודי. ביהדות רוסיה (ובמידה ידועה גם ביהדות גליציה) קמה ההשכלה העברית, צמחה תנועת חיבת־ציון ופולסו נתיבות ראשונות לעליה חלוצית, והנוער היהודי המהפכני גילה גבורתו במלחמה נועזת נגד עריצות ודיכוי. כל הרנסנס היהודי מהמאה התשע־עשרה ועד היום הוא בחלקו המכריע מעשה ידיה של יהדות רוסיה. מכוחה של יהדות זו צמח המרכז היהודי הגדול בימינו, המרכז היהודי באמריקה; יהודי רוסיה בעיקר בנו הישוב החדש בארץ, שהכשיר תקומתה של מדינת ישראל; הם טיפחו הספרות העברית והיוּדית שהוציאו המוני ישראל מהגיטו הרוחני; בתוכם גדלה תנועת הפועלים היהודית שהרימה קרנם של המוני העם. ומשענה המרכזי של התנועה הציונית היה ביהדות הרוסית. כל זה עשו יהודי רוסיה בהיותם מדוכאים על־ידי המשטר הצארי, משוללי זכויות וכלואים בתחום מושב; מה גדול ורב היה כוח היצירה הגנוז ביהדות זו, אם גם במשטר של דיכוי והשפלה היתה מסוגלת להאציל ברכות תנובה כאלה לעמה.

בפברואר 1917, עם מיגור המשטר הצארי ופרוץ המהפכה הדימוקרטית ברוסיה, נדמה היה כי הגיעה גם שעת שחרורה של יהדות רוסיה, וזו התכוננה במלוא יכלתה לתפקיד הגדול הצפוי לה בתקופה החדשה שנפתחה לעם היהודי. אולם התקוות המזהירות לא האריכו ימים. באוקטובר 1917 באה המהפכה הבולשביסטית, ויהדות רוסיה נותקה בחוזק יד מהעם היהודי; הוחרמה התנועה הציונית ומנהיגיה הוגלו ונאסרו; נגזר על לימוד השפה העברית ועל ספר עברי; נחרבו חיי הקהילה; לאט לאט גם שותקה הספרות היודית; נפסל כל מגע חפשי עם יהדות העולם, ונסגרה גם הדרך לעליה לארץ; והשבט היהודי הגדול והדגול ביותר באירופה ובעולם, נדון להתנוונוּת, לאִלמוּת ולעקירה מהגוף היהודי בעולם.

עבר חצי יובל שנים ושואה איומה ונוראה, אשר לעומתה יחוירו כל הזוָעות המחרידות בדברי ימי העמים, נחתה על יהדות אירופה; התליינים הנאצים ועוזריהם רצחוּ שישה מיליון יהודים, אנשים ונשים, זקנים וטף, שני שלישים מיהדות אירופה נשמדו. מעולם לא ראתה ההיסטוריה האנושית רֶצח עם בממדים כאלה, נגדעה יהדות אירופה, ורק פה ושם שרדה שארית קטנה לפליטה.

על יהדות זו שבאירופה עמדה תוחלת התקומה של העם היהודי. מתוכה יצאו בוני המולדת, חלוציה, מגיניה, לוחמיה. היא קיותה וציפתה ונפשה כלתה למדינה יהודית, והיא היא שהתכוננה והיתה ראויה ומוכשרה לבנות המדינה בגופה ובנפשה, באונה ובהונה, בהמוניה ובראשיה. והמדינה אמנם קמה, אבל יהדות זו כבר נמחתה מעל פני האדמה, נשארוּ רק אודים בודדים מוצלים מאש… לעם ישראל ניתנה מדינתו — אפס המדינה לא מצאה עוד את עמה: העם שנזקק למדינה ושהמדינה נזקקה לו, נרצח. השארית שנשארה לפליטה באירופה, כלואה עדיין ברובה הגדול ואין יודע עד מתי…

בהיוסד המדינה היו בארץ כשש מאות וחמישים אלף יהודים — כשישה אחוזים מהיהודים שנשארו אז בעולם. ועל קומץ זה הוטל לעמוד בפני כל עמי ערב שמסביב: מצרים, עבר־הירדן, עיראק, סוריה, לבנון, סעודיה, אשר נזעקו להילחם בישראל. נצחונות צבא־הגנה־לישראל הם כבר נחלת ההיסטוריה, אבל בנצחונות מופלאים אלה לא נפתרה בעיית בטחונה של מדינת ישראל ולא בנקל ולא במהרה תיפתר. ודוקא מפני שהבעיה חמורה מאין כמוה, יש לראותה ראיה אכזרית בכל היקפה.

כאמור, אף בימי בית ראשון ובית שני היתה בעיית בטחון מדינת ישראל לא קלה; גם אז היתה הארץ קטנה (אם כי גבולותיה נשתנו מזמן לזמן), עמנו היה קטן, ומסביב היו עמים רבים, ביניהם עמים גדולים וחזקים ותאבי כיבושים. אבל עמים אלה היו שונים זה מזה, בלשונם, בתרבותם, בדתם, והניגודים ביניהם היו מאפשרים גם לשכנים הקטנים להתקיים ולעמוד ברשות עצמם. אף פעם לא היתה ארץ־ישראל בימים ההם מוקפת מכל עבריה אומה אחת ויחידה.

מיום שנהרסה העצמאות היהודית בפעם האחרונה בימי בר־כוכבא, השתלטו על ארצנו כובשים רבים בזה אחר זה: רומאים, ביצנטים, פרסים, ערבים, סלג׳וקים, צלבנים, מונגולים, מצרים, תורכים ואנגלים. בכל התקופה הארוכה הזאת על גלגוליה המדיניים לא היתה ארץ־ישראל מעולם מדינה נפרדת ועצמאית, אלא אחד החבלים בתוך יחידה גדולה יותר. רק עם התפוררוּת הקיסרוּת העותומנית בסוף מלחמת העולם הראשונה קמה ארץ־ישראל מחדש כיחידה מדינית נפרדת, אך לא עצמאית, תחת שלטון המנדט הבריטי, אשר בה ניתן להקים ״בית לאומי לעם היהודי״, כפי שהובטח בהצהרת בלפור. עם אישור המנדט על־ידי מועצת חבר הלאומים ביולי 1922 נחלקה הארץ למעשה ולהלכה לשתים: המערב נשאר כשטח ״הבית הלאומי״, והמזרח, מעבר לירדן, נמסר (תחת שלטון המנדט) לאמיר עבדאללה, בנו של חוסיין ממֶכּה.

1813 שנה אחרי תבוסת בר־כוכבא נתחדשה מדינת ישראל בחלק המערבי של הארץ. בשטחה אין מדינה זו קטנה מהמדינה העברית ברוב ימי הבית הראשון או השני, וחומר בעיית הבטחון במדינת ישראל אינו נעוץ בגבולותיה השונים מגבולות ישראל בתקופות הקדומות, אלא בשינויים רבי־המשמעות שנתחוללו סביב ארצנו כחמש מאות שנים אחרי בר־כוכבא. במאה השביעית לספירת הנוצרים נתחוללה בסביבות הארץ מהפכה רוחנית, אשר שינתה פני המזרח התיכון, מרכז אסיה וכל ארצות צפון אפריקה; ומהפכה זו מחמירה עכשיו ובעתיד בעיית־הבטחון של מדינת ישראל כאשר לא היתה מעולם, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני.

מהפכה זו התחוללה בערבות הנרחבות והמדבריות של חצי־האי ערב. במדבר ענקי זה נדדו במשך אלפי שנים שבטים ערבים פרימיטיביים, שהעולם הרחב כמעט לא ידע כלום אודותם, וקולם לא נשמע על במת ההיסטוריה האנושית עד המאה השביעית לספה״נ. שבטים אלה לא היו אפילו מאוחדים כאומה אחת, ולא היו נתונים לשלטון אחד. הופעתו של מוחמד ברבע הראשון של המאה השביעית הפכה סדרי בראשית. נביא האיסלם ליכד השבטים המפורדים והפך אותם לאומה מאוחדת, נתן להם אמונה חדשה והפיח בהם רוח גבורה ומאוַיי כיבוש. אחרי מות הנביא בשנת 632 יצאו יורשי מוחמד מחצי־האי ערב למסע כיבוש בעולם והקימו בזמן קצר אימפריה ערבית עצומה. יסוּד אימפריה גדולה על־ידי עמים כובשים אינו דבר חדש בהיסטוריה. קדמוּ לערבים ביסוּד קיסרוּיות ענקיות הפרסים, היוָנים, הרומאים והמונגולים. הכובשים הערבים לא הסתפקוּ בשלטון אלא הטילו על עמים רבים דתם החדשה. גם בזה לא היה חידוש. קדמו להם הבודהיסטים באסיה המזרחית והנוצרים באסיה המערבית ובקיסרות רומא. אולם הערבים ביצעוּ מהפכה שלפניהם ולאחריהם לא היתה כמותה: הם עקרו לשונם של העמים המרובים אשר כבשו באסיה ובאפריקה והנחילו להם לשונם הערבית. לא כל העמים שקיבלו דת האיסלם קיבלו גם לשון נביא האיסלם. הפרסים, התורכים והמונגולים וכן עמי הודו ואינדונסיה שנתאסלמו שמרו על לשונם הלאומית, אולם שפת הנביא כבשה כל העמים במזרח התיכון, בארץ־ישראל, בלבנון, בסוריה, בארם נהריִם ובכל ארצות צפון אפריקה ממצרים ועד מרוקו, וערבית היא כיום לשונם המדוברת של כל העמים מדרום תורכיה לאורך חוף הים התיכון המזרחי והדרומי עד האוקינוס האטלנטי, המונים כשבעים מיליון נפש. עמים אלה אין ביניהם כל שותפות של דם וגזע ועבר היסטורי, אבל שותפות הדת והלשון הופכת אותם ליחידה תרבותית ועלולה להפוך אותם לגוּף מדיני מאוחד.

שטח עצום זה, שבו שולטת הלשון הערבית ודת האיסלם, חלקו במזרח התיכון, ובו שוכנות שש מדינות עצמאיות: לבנון, סוריה, עבר־הירדן, עיראק, סעודיה ותימן. השטח הרצוף שהמדינות האלה תופסות הוא 1,356,000 מיל מרובע, ומספר תושביו הוא קרוב ל־20 מיליון. בהשוואה למדינת ישראל שטחו גדול פי 170, אוכלוסיו פי 13, לפי ישוב ישראל בראשית 1952 או פי 28 בזמן יסוּד המדינה.

חלקו השני של שטח ענקי זה הוא צפון אפריקה, והוא מקיף ארצות אלה: מצרים, סודאן, לוב, טוניס, אלג׳יריה ומארוקו. השטח של הארצות האלה הוא 3,064,123 ממ״ר ומספר אוכלוסיהן הוא 45.5 מיליון. רק שתים מארצות אלה הן עצמאיות — מצרים ולוב; סודאן כפופה בפועל לאנגליה. להלכה יש בה שלטון משותף של מצרים ואנגליה, והיא משמשת סלע מחלוקת בין שני ה״שותפים״. לוב הוכרזה רק לפני שנה עצמאית; טוניס ואלג׳יר כפופות עדיין לצרפת, אבל הן מתמרדות; מרוקו כפופה ברובה לצרפת ומקצתה לספרד. אך גם פה יש התמרדות תקיפה נגד השלטון הזר.

אם נצרף מצרים לבדה (בלי סודאן) לארצות הערביות במזרח התיכון — יתקבל שטח של 1,719,000 מיל מרובע (פי 215 משטחה של מדינת ישראל). וישוב של קרוב ל־40 מיליון, פי 57 מאשר במדינת ישראל בשעת יסוּדה, או פי 27 מאשר בישראל בתחילת 1952.

בארגון האומות המאוחדות יושבות עכשיו שש מדינות ערביות: סוריה, לבנון, עיראק, סעודיה, תימן, מצרים. ואם כי הן מחולקות בתוכן בכמה ענינים חיוניים ובלתי חיוניים, הרי הן מהוות כלפי חוץ גוש אחד מלוכד, וששת הקולות שלהן הן מטבע עובר לסוחר, בכל המובנים.

מדינת ישראל לפנים לא היתה מעולם מוקפת מכל עבריה גוש אחיד מסוג זה; גוש זה עלול לגדול בעתיד; יש להניח שגם טוניס, אלג׳יר ומרוקו יעמדו ברשות עצמן במוקדם או במאוחר, ויהיו חברות בארגון האו״ם.

המדינות הנוצריות בעולם אינן מהוות לגבי שום דבר גוף מאוחד, אבל אין הדבר כך לגבי המדינות המוסלמיות; כאן רגש האחדוּת הדתית עדיין חזק למדי, אם כי לא בכל המדינות במידה שוה. תורכיה, למשל, רואה עצמה כחברה וכשותפת לארצות אירופה המערבית, אבל רוב מדינות האיסלם משתפות פעולה בכמה שטחים מדיניים. הארצות המוסלמיות הבלתי ערביות הראשיות הן: פקיסטן, פרס, אפגניסטן, אינדונסיה (מבלי להביא בחשבון את תורכיה), התופסות שטח של יותר מ־1,800,000 מיל מרובע ומספר תושביהן למעלה מ־185,000,000 נפש. מדינות אלה משתפות פעוּלה עם ״החבר הערבי״ באו״ם ותומכות בו בכל ענין שאינו חיוני לגבי עצמן. שיתוף פעולה זה כולל, לרוב, היחס לישראל.

זוהי היקפה של הבעיה הבטחונית והמדינית שארצות ערב מציגות למדינת ישראל הצעירה.


מצבה של המדינה כלפי שכנותיה ושאר המדינות בעולם אינו ממצה קשייה המיוחדים של ישראל.

כל מדינה מורכבת מארץ ומעם. ואף מדינת ישראל כך, אלא שאין מדינה זו זהה עם הארץ ואין היא זהה עם העם. כבר צויין שבשעת יסוּד המדינה ישבו בארץ רק כשישה אחוזים מהעם היהודי, שנשתייר אחרי הרצח הנאצי. כאן יש להוסיף, שמדינת ישראל נתיסדה רק בחלקה של ארץ־ישראל, וגם מי שמפקפק בקיום גבולות ״היסטוריים״, קבועים וקפואים ונתונים מבראשית, אינו יכול להטיל ספק באנומליה של גבולות המדינה. אך בגבולות אלה, — וישראל התחייבה בחוזי שביתת הנשק עם שכנותיה לשמור על גבולות אלה כל עוד לא תותקף שוב, וישראל עומדת בהתחייבוּיותיה — אין המדינה והארץ זהות. בהיוָסד המדינה היו רק כשבעה אחוּזים של אדמת המדינה מעוּבדים, חצי השטח הזה על־ידי יהודים, וחציו על־ידי ערבים. המלחמה הורישה לישראל שממה חדשה שנעשתה בידי אדם — נוסף על השממה הנושנה שנעשתה בידי שמים. יותר ממחציתה של ארץ־ישראל המערבית — המחצית הדרומית, היתה ריקה ושוממה גם בימי המנדט הבריטי ומאות ואלפי שנים לפני כך, אבל המלחמה הֵשמה והחריבה מאות ישׁובים בכל רחבי הארץ, ובקום המדינה — היו קיימים רק הישובים היהודיים שנוסדו בשבעים השנים האחרונות, ומספר לא רב של ישובים לא יהודיים. המדינה הצעירה נחלה בעצם ארץ חרבה ונשַׁמה, שיש לבנותה כמעט מחדש, בלא שיהיו בידי המדינה האמצעים הדרושים לכך, לא האמצעים הכספיים ולא האמצעים הטכניים (חומר, מכשירים, כלים ומכונות) ולא כוח־האדם. כל שלושת אלה היו צריכים לבוא מן החוץ. ומובן מאליו שאינם יכולים לבוא ביום אחד או בשנה אחת ואפילו לא בדור אחד. פירוש הדבר, שהכוחות שמהם תיבנה המדינה — העם, המשק, התרבות והבטחון — אינם נתונים בתוך תחומי המדינה אלא נמצאים בחוץ, ותלויים במסגרות הלאומיות והבינלאומיות של ה״חוץ״ הזה.

מכל הדברים שבהם תלויה קיומה, בנינה, בטחונה ועתידה של המדינה אשר, כאמור, יש להשיגם אך ורק בחוץ — החשוב והחיוני בכולם הוא כמובן העם. איש לא העלה על דעתו כי שש מאות אלף יהודים יקימו מדינה, יבנו אותה וישמרו על שלומה ובטחונה. מדינת ישראל הוקמה למען יהודי הגולה, אשר ישובו. זכות קיומה ותנאי קיומה של מדינת ישראל היא קיבוץ גלויות, כלומר, עליית העם. העליה הניחה יסוד למדינה והקימה אותה — ורק מהעליה עתידה המדינה להיבנות, ורק בכוחה היא עשויה להתגבר על כל קשייה. אבל העליה עצמה נתונה בקשיים, שאין להתגבר עליהם בלי מאמצים נואשים.

עד שנת 1914 היה כל יהודי חפשי לעזוב ארץ מגוריו. בכל ימי גלותו ובכל ארצות גלותו היה העם היהודי תלוי בחסדי זרים; לא בכל הארצות ולא בכל התקופות היה מעמד היהודים שוה. יש שרוַח להם וזכויותיהם נתקיימו, ויש שנדכאו והופלו לרעה. הזכות היחידה שהיתה שמורה ליהודים בכל הזמנים ובכל הארצות היתה הברירה לצאת מארץ מגוריהם. בתקופת קום המדינה נגזלה אף זכות זו מיהודים בכמה ארצות.

כבר צוין גורל היהדות הרוסית שנוּתקה בחוזק יד מכל קשר עם שאר חלקי העם היהודי ומקשריה עם הארץ. למעשה הוטל הסגר חמוּר על יהודי רוסיה. כיבושי ברית המועצות במלחמת העולם השניה ולאחריה הרחיבו שטח ההסגר. יהדות ליטא, לטביה, גליציה המזרחית, בסרביה ואחר כך הונגריה אף היא נותקה ונכלאה. ניטל חופש היציאה גם מיהודי פולין, רומניה, צ׳כוסלובקיה, בולגריה, אם כי מדינות אלה, גם לאחר ריתוּקן למשטר הסובייטי, הרשו עליית יהודים לארץ, אף לאחר שאסרו בדרך כלל יציאת תושביהן מארצן.

אבל זה אינו השינוי היחיד שחל בתנאי העליה היהודית לארץ.

בימי המנדט הביאה מעליה לארץ לא רק כוח־אדם, אלא גם האמצעים הכספיים והכשרונות הטכניים והמדעיים הדרושים לבנין הארץ. בארצות שמהן באה העליה היו ליהודים גם אפשרויות של חינוך והשכלה, יהודיים וכלליים, וגם יכולת חמרית וכספית. זרם העולים היה מלוּוה בזרם הון וכושר מקצועי ואינטלקטוּאלי. העולים היו מוּכשרים לבנות הריסות הארץ באונם, בהונם ובידיעותיהם הטכניות והמקצועיות. רק במידה מוּעטה נזקקה העליה בימים ההם לעזרה כספית מצד העם בכללו. מלחמת העולם השניה והתמורות המדיניות והסוציאליות שבאו בעקבותיה הפכו קערת העליה על פיה.

בארצות מזרח־אירופה הכפופות לברית המועצות, גם באלה שהרשו ליהודים לעלות, ״הולאם״ הרכוש היהודי והוחרם יחד עם הרכוש של כל התושבים, והעליה מארצות אלה היא בהכרח עליה מחוּסרת אמצעים.

לאחר השמדת שני שלישי יהדות אירופה וההסגר שהושם על יהדות ברית המועצות וכמה מהארצות הכפופות לה, נעשו ארצות האיסלם למרכזי העליה הראשיים. ארצות אלו מצטיינות בשתיים: בעוני חמרי ובעוני רוחני. ורוּבם של העולים מגלויות ערב הם גם מחוּסרי אמצעים חמריים וגם משוללי חינוך, יהודי ואנושי.

לכך יש להוסיף העוּבדה הכללית, שמחוץ לארצות מעטות, הוקפאה תנועת ההון גם בארצות החירות הדימוקרטית, והאמצעים הכספיים הדרושים למימוּן העליה ובנין המדינה יש להשיג כמעט בארץ אחת בלבד: בארצות־הברית של אמריקה. בארץ זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול ביותר בימינו, גדול במספר, עצום ביכולת כספית, מקצועית ומדעית, ורב־השפעה בתחום המדיני. קיבוץ זה אינו רואה עצמו מועמד לעליה; אם כי בקרב טובי הנוער שבתוכו, ולוּ רק בחוג מצומצם, פועם רצון חלוצי.

מבחינת אפשרויות העליה של אנשים, הון וכושר מקצועי אפשר לחלק ארצות הגולה לחמישה סוגים:

1. ברית המועצות שאסרה על יציאת היהודים וגם הלאימה רכושם בתוך הלאמת רכוש כללית. בארץ זו יושב רוּבה הגדול של שארית יהדות אירופה — כשני מיליון איש. מארץ זו לא תיתכן בשעה זו לא עליית אנשים ולא עליית הון.

2. ארצות שמשטרן החברתי דומה למשטר הסובייטי, אבל הן מרשות מידה מסוימת של עליה, והן הונגריה, רומניה, פולין, צ׳כיה, בולגריה. מספר היהודים בארצות אלה הגיע בשעת יסוּד המדינה ל־729,000. מהם עלו עד תחילת 1952 214,026 יהודים. מארצות אלה יִתּכן זרם עולים אבל לא יִתּכן זרם הון, כי ההון היהודי שוב אינו קיים שם.

3. ארצות האיסלם: עיראק, סוריה, לבנון, תימן, מצרים, טריפולי, מרוקו, טוניס, תורכיה, פרס, אפגניסטן, שהן מקורות העליה העיקריים בתקופה זו; ארצות אלה מעניקות לארץ ברכת העולים, אבל עולים אלה ברוּבם המכריע נטוּלים גם הון וגם השכלה יהודית וכללית, ולמען התערוּתם הפרוּדוּקטיבית בארץ יש הכרח באמצעים כספיים וביכולת מקצועית ממרכזי היהדות החפשית והעשירה. בשעת קום המדינה ישבו בארצות אלה 889,700 יהודים, מהם עלו עד תחילת 1952 — 329,561.

4. ארצות מערב אירופה, דרום אמריקה ודרום אפריקה. ליהודי ארצות אלה יש גם ההון וגם ההשכלה וגם הכושר המעשי הדרושים לבנין המדינה ובטחונה, אבל העליה מארצות אלה בתקופה זו מצומצמת ומעוטה. ויש קשיים חוקיים בהעברת הון מארצות אלה לישראל. זכות העליה בארצות אלה היא ללא כל הגבלה — אבל רק יהודים מעטים משתמשים עכשיו בזכות זו. בארצות אלה יושבים (1951) 1,746,230 יהודים. מזה 953,200 באירופה, 627,030 באמריקה הדרומית, 110,000 באפריקה הדרומית, באוסטרליה ובניו־זילנד — 56,000. עד תחילת 1952 עלו לארץ 39,805 מכל הארצות האלה.

5. ארצות־הברית של אמריקה. גם תנועת ההון וגם תנועת אנשים חפשית בהחלט בארץ זו, ופה שוכנת כמעט מחציתה של יהדות העולם; מכאן בא ויבוא למדינה מן החוץ רוב ההון שהושקע עד עכשיו ועוד יושקע בבנין המדינה: הון ציבורי (מגביות ומלוה עצמאות), הון פרטי, הון ממשלתי (מלוות מבנק ליצוא ויבוא והענקות הממשלה האמריקנית).

כאן, לרבות קנדה, יושבים 5,201,000 יהודים, ומראשית יסוד המדינה עד תחילת 1952 עלו מהם ארצה — 1,682.

גם לאחר השואה והחורבן מידי הנאצים יש עכשיו ביכלתו הכוללת של העם היהודי לבנות המדינה, לפתחה ולבצרה למען תעמוד בשליחותה ההיסטורית ותוּכל לכל קשייה, אבל יכולת זו היא מפורדת ומפוצלת ובכמה ארצות — כבולה, ושלושת הדברים הדרושים למדינה: אנשים, הון וכושר המעשה שוב אינם צמודים, כאשר היו בתקופת המנדט, אלא מרכזי העליה לחוד, ומרכזי ההון וכושר המעשה לחוד.

העליה היתה בכל הזמנים פרי המצוקה היהודית, גם עליית ביל״ו וגם העליה השניה והעליות שבאו אחריה. למצוקה נלווה גם חזון; בלי חזון לא היתה המצוקה נהפכת לכוח משחרר וגואל כאשר נעשתה העליה לארץ, אבל החזון כשהוא לבדו לא היה בכוחו מעולם להעלות המונים. אפילו במולדת הרנסנס היהודי — ביהדות רוסיה, כשהיתה עדיין חפשית גם לעלות וגם להעלות הונה, היתה העליה מצומצמת לחוגים של יחידי סגולה חלוציים. אפילו מנהיגי הציונות ברוסיה הצארית, ביניהם בעלי יכולת רבה, לא זזו ממקומם ולא העבירו הונם לארץ, כשעדיין היתה הברירה בידם לעשות כך. ואין יהודי אמריקה טובים מיהודי רוסיה הצארית; גם יהודי בבל לא שעוּ בשעתם להצהרת כורש ולא שבוּ עם זרוּבבל, עזרא ונחמיה אלא כארבעים ושנים אלף, ורק עם ״הסרת הטבעת״ על־ידי ממשלת עיראק בימינו — שבה גלוּת בבל מקץ אלפּיִם וחמש מאות שנה למולדתה הקדומה…

בימי כורש ניתן ליהודים לשוב מבבל

״בִּכְלֵי כֶסֶף בַּזָהָב בָּרְכוּש וּבַבְּהֵמָה וּבַמִגְדָנוֹת״

(עזרא ב, 6),

וכורש הוציא פקודה לאמור:

״מִי בָכֶם מִכָּל עַמוֹ — וְיַעַל לִירוּשָׁלַיִם אֲשֶר

בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה׳ ־ וְכָּל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקוֹמוֹת

אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב

וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה״

(שם, שם, 3—4).

נחמיה מסר לנו בדיוק מספר העבדים והאמהות והמשוררים והמשוררות והסוסים והפרדים והגמלים והחמורים וזהב הדרכמונים וכסף המנים שהביאו אתם שבי הגולה.

בימינו אלה לא הורשו יהודי עיראק לקחת רכושם, ורובם הגדול בא בעוני ובחוסר כל. והוא הדין ביהודי תימן, ומרוקו, ותוניס, ואלג׳יר, ומצרים, וטריפולי, ותורכיה, ורומניה, ופולין, ועוד ועוד…

מרכזי העליה נפרדו ממרכזי ההון, ואין זיקה פנימית בין שני הזרמים, פירוד זה כמובן אינו מקל על המדינה ביצוע שתי משימותיה המרכזיות: קיבוץ גלויות ובנין הארץ.

מאמציה של מדינת ישראל נתבעים לא רק לקליטת עליה ופיתוח המשק. היא נדרשת להשקיע כוחות ואמצעים כבירים לקיים בטחונה הצבאי והמדיני, לשמור על ריבונוּתה כלפי חוץ ולבצר חירוּתה הדימוקרטית ועצמאותה הרוחנית בפנים.

חמישה יעוּדים ראשיים אלה של ישראל גוזרים על דרכה במדיניות חוץ ופנים, קובעים כיווּן יחסיה הבינלאומיים ומעמיקים זיקתה לעם ישראל בעולם.

בשלושה מעגלים פועלת המדינה.

א. במעגל גלובלי, המקיף כל כדור הארץ. אין ישראל יכולה להצטמצם רק במסגרת ארגון האומות המאוחדות, כי כמה מדינות בעולם אינן משתתפות באו״ם, ואין ארץ בעולם, קרובה או רחוקה, שאין למדינת ישראל בה ענין, ולוּ רק מפני פזוּרי ישראל שבתוכה.

ב. מעגל המזרח התיכון. שבתוכו שוכנת ישראל. מעגל זה כולל ארצות החבר הערבי, תורכיה, פרס. מעגל זה צופן בתוכו סכנות חמוּרות וגם סיכויים רבי־משמעות לעתידה של ישראל.

ג. מעגל העם היהודי ברחבי הגולה — במעגל זה תלוי יותר מכל עתידה של ישראל. זיקת מדינת ישראל לעם היהודי היא לא זיקת צרכים ותועלת, אלא זיקת יעוּד וגורל.

חרדה לשלום בין עמים, לזכויות אדם באשר הוא אדם ולחופש קשרים עם התפוצה היהודית — חרדה משולשת זו מונחת ביסוד מדיניותה הבינלאומית של ישראל. ומשום כך אדיר חפצה — לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות, עם ממשלותיהן ועם עמיהן, מבלי לבדוק בציציות של משטרן הפנימי, ולתת יד לכל נסיון ולכל צעד שיש בו להפיג המתיחות שבין המעצמות הגדולות ולחזק השלום בעולם.

ישראל אינה אדישה למאבק האידיאולוגי הנלווה לתחרות המדינית והצבאית שבין האומות. זיקת ישראל לערכי החירות האנושית, חירות המחשבה והרוח, חופש הבחירה והביקורת, חופש היצירה והעבודה — טבועה במהותה ובמורשתה הרוחנית של האומה היהודית, והיא שנתנה ליהודים הכוח המוסרי לעמוד נגד נסיונות של כפיה ואונס, גם כשעמדו מאחריהם כוחות פיסיים עליונים. כאומה היחידה בעולם שאין לה בנות לויה של שותפי גזע, דת ולשון, ועומדת אלפי שנים בבדידוּתה המזהירה והטרגית, ונוסף לכך היא מפוזרה בין כל הגויים והארצות, חרדים היהודים יותר מכל עם אחר למשטר של חירות, שבו יוכל כל אדם לחיות, לפעול ולהתנהג לפי דרכו והכרתו, מבלי לפגוע בחירות זולתו. משטר טוטליטרי מאיזה סוג שהוא הוא סם־מוות לקיום היהודים בפזוריהם, ושאיפות טוטליטריות בינלאומיות מעמידות בסכנה את קיומה של מדינת ישראל.

זיקת עולם לצדק חברתי ובינלאומי אף היא נחרתה במעמקי נפש האומה; להט נביאינו הופנה נגד כל חמס, עושק, דיכוי ואלמות ביחסי אדם וביחסי עמים. ישעיהו הנביא היה מהמבשרים הראשונים של המהפכה החברתית,

״כִּי הֵשַׁח ישְׁבֵי מָרוֹם קֵרְיָה

נִשְׂגָבָה יַשְׁפִּילֶנָה יַשְׁפִּילָהּ עַד אֶרֶץ יַגִיעֶנָה עַד עָפָר;

תִּרְמְסֶנָה רָגֶל, רַגְלֵי עָנִי, פַּעֲמֵי דַלִים… כִּי כַאֲשֶׁר

מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ ישְׁבֵי תֵבֵל״

(ישעיהו כו).

ונעים זמירות ישראל מתנה תהילות הגבור וסגולותיו:

חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ

גִבּוֹר… צְלַח רְכַב עַל דְבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק… אָהַבְתָּ

צֶדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךּ אֱלֹהִים…

(תהלים מה).

מדינת ישראל לא תהיה נאמנה למורשת הנבואה העברית ולחזון הישע לאחרית הימים אם לא תלַוה בהוקרה ובחרדת־אמת כל נסיון באשר הוא לקדם יחסי צדק וחסד בין אנשים ובין עמים ולבנות החברה האנושית על אשיות שויון ועזרה הדדית במקום תחרות וניצול. מי כיהודי סבל מתעלולי רשע ושלטון זדון?

אולם נסיונה ההיסטורי הרב של אומתנו לימד אותה שלא באלימות יכּוֹן צדק, וישועת עמים לא תבוא על־ידי כפיה מן החוץ, אלא מתוכם פנימה; ואין מדינת ישראל מאמינה שיש למדינה תקיפה הזכות להטיל רצונה על מדינה חלשה, גם לא באמתלה של ביצוע תיקונים פנימיים.

הצורך האנושי העליון של זמננו הוא שלום בין עמים, ושלום זה לא יכון אם המדינות התקיפות והגדולות לא ימָנעו מהתערבות בעניניהן הפנימיים של המדינות הקטנות והחלשות; כנוּת שוחרי השלום תיבחן בימינו בדבר אחד: אם יקיימו יחסי שלום אמיתיים גם עם מדינות שמשטרן הפנימי שונה מהמשטר הקיים בתוכן ונערץ בעיניהן.

ממשלת ישראל רואה חובה לעצמה משום כך לטפח יחסי ידידוּת ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום, מבלי לבדוק במשטרה הפנימי, ולתמוך בכל צעד המחזק את השלום, מבטיח זכויות האדם ושויון העמים בעולם ומגביר סמכותו וכושר פעולתו של או״ם.

אין מדינת ישראל יכולה ורשאית להתימר שמשקלה במאזני המדיניות הבינלאומית יש בו כדי להכריע או אפילו להשפיע במידה ניכרת. אבל אין רצונה ויכלתה כמות מבוטלת, וערכה הממשי אינו נמדד רק במספר תושביה וגודל שטחה. גם במדיניות הבינלאומית פועלים כוחות ״בלתי נשקלים״ וישראל בלי ספק נחונה במידה הגונה של כוחות אלה, ואף־על־פי־כן אסור לה להפריז בחשיבוּת עצמה.

ראיית המציאוּת הבינלאומית כמו שהיא — ואין זאת אומרת השלמה עם מציאוּת זו! — היא חובה ראשונה בקביעת הקו המדיני של כל ממשלה, גדולה או קטנה, וממשלת ישראל אינה יכולה להתעלם מהעוּבדה שהמציאוּת הבינלאומית אינה כפי שהיתה רוצה שתהיה. ובין שקל הדבר ובין שאיננו, עליה להתאים המדיניות לתנאי המציאוּת הממשית מבלי לסטות מהמגמה היסודית הטבועה ביעודי המדינה כלפי פנים וכלפי חוץ.

בדרכה הקצרה על במת העולם נתקלה מדינת ישראל בשלושה סוגים של מדינות:

א. מדינות המסרבות עד היום לקיים כל קשר עם ישראל, אם מפני שאינן משלימות עדיין עם קיום מדינתנו או מפני טעמים אחרים. לסוג זה שייכות כל מדינות החבר הערבי, כמה מדינות מוסלמיות (פקיסטן, אפגניסטן), חבש ועוד.

ב. מדינות המאפשרות קשר אך ורק עם ממשלותיהן, אבל לא עם עמיהן. לסוג זה שייכות ברית המועצות וארצות ״הדימוקרטיה העממית״. צמצום הקשרים בארצות אלה לצינורות ממשלתיים אינו חל דוקא על הקשרים עם ישראל, אלא — על היחסים עם כל הארצות שמחוץ לחוג ״הדימוקרטיה העממית״, באשר הצמצום טבוע במשטרה הסובייטי.

ג. מדינות שישראל מקיימת אתן קשרים גם בצינורות ממשלתיים וגם בצינורות דעת הקהל החפשית. ההבדל בין הסוג השלישי והסוג השני אינו כמעט פחות חשוב, מההבדל שבין סוג ב׳ לסוג א'.

לכל אומה יש חשיבוּת רבה ומכרעת בחופש קשריה עם אומות אחרות, עם נבחרי האומה, עם עתונוּתה, עם מוסדותיה הציבוריים, עם מכוני השכלה, מדע וחינוך, עם תנועת הפועלים וחוגים כלכליים אחדים, וכדומה.

חשיבות מיוחדת וחיונית נודעת לישראל לקשרים אלה. העם היהודי, גם לאחר יסוד המדינה, נמצא ברובו הגדול והמכריע, ברוב מנינו ורוב בנינו, ברחבי הגולה, והקשר של ישראל עם התפוצות וחופש פעולתה של התפוצה היהודית היא שאלת גורל למדינת ישראל. ורק בארצות של ציבוריות חפשית, שאין בה כפיה טוטליטרית של ממשלה דיקטטורית, שמוּר החופש הזה לתפוצה היהודית.

אין ישראל מזלזלת בערך הקשרים המוגבלים שיש לה דרך צינורות ממשלתיים בלבד עם ארצות ״הדימוקרטיה העממית״ וברית המועצות, ולמען השלום בעולם וכן למען צרכיה המיוחדים חרדה ממשלת ישראל לאמץ עד כמה שאפשר קשרי הידידוּת עם ממשלות אלה. אבל אין להתעלם ממשמעותה העצומה של העובדה שרק בארצות המקיימות חירות דימוקרטית וחופש העתונוּת יכולה ישראל לעמוד בקשר גומלין גם עם ממשלות וגם עם עמים.

חשיבותה של העובדה הזאת היא כפולה: רק בארצות אלה יש לנו גישה חפשית ליהדות, ורק בארצות אלה אפשר להסביר לדעת הקהל הכללית עמדת ישראל, צרכיה, מפעלה ושאיפותיה. לשני דברים אלה גם יחד יש ערך מכריע לגבי צרכי היסוד של ישראל: עליה, פיתוח ובטחון.

כבר צויין לעיל שמדינת ישראל הוקמה בארץ שוממה ושרק שישה אחוזים מהעם היהודי ישבו בארץ בקום המדינה. כל מה שדרוש לקיומה, בטחונה וגידולה של מדינה זו — אנשים, כספים, חמרים וכלים — מן הכרח שיביאו מן החוץ. מי ששולל ״יבוּא״ זה מהחוץ שולל קיומה של מדינת ישראל. ראינו כבר ש״יבוּא״ העולים מארצות ״הדימוקרטיה העממית״ היה לא קטן. מאז קום המדינה ועד ראשית 1952 עלו 214,026 איש (מתוך אוכלוסין יהודים של 729,000), ז״א שמארצות אלו (בולגריה, הונגריה, צ׳כיה, פולין ורומניה) עלו בתקופה הנזכרת למעלה מ־% 29 של כל ישובן היהודי. מכל התפוצות עלו בתקופה זו 684,275 יהודים. חלקן של ארצות ״הדימוקרטיה העממית״ בעליה הוא איפוא למעלה מ־31%, ומדינת ישראל יודעת להעריך עובדה חשובה זו, ולא תחסוך כל עמל למען אפשר המשכה של עליה זו, ולא עוד אלא שפנתה רשמית גם לממשלת ברית המועצות ביום 8.12.51 לאמור: ״כפי שידוע לממשלת ברית המועצות מהווה שיבת היהודים למולדתם ההיסטורית היעוּד המרכזי של מדינת ישראל. ממשלת ישראל יודעת שרק בקיום השלום בעולם ויחסים תקינים בין המדינות השונות — נצליח לפתח ארצנו ולקלוט כל היהודים הרוצים לשוב. בקשר לכך פונה ממשלת ישראל לברית המועצות לאפשר ליהודים בברית המועצות הרוצים בכך לעלות לישראל. ממשלת ישראל מאמינה שמשאלה זו עומדת בהתאמה גמורה עם המדיניות של ברית המועצות הבנויה על שויון לאומי וזכות הגדרה עצמית של כל עם״.

לפניה זו לא נתקבלה לפי שעה כל תשובה; אך הדלת לא נסגרה, ואין להתיאש מהתקוה לראות שוב יהדות רוסיה משתתפת עם יתר שבטי ישראל בבנין המולדת. לפי שעה נמשכת עדיין העליה מאחדות של ארצות ״הדימוקרטיה העממית״, ואין ערוך לתרומת העליה של היהדות בארצות אלה.

בטחון המדינה זקוק לא רק לכוח אדם, אלא גם לאימון, לציוד, לזיון ולאספקה, ולמען כל אלה יש הכרח בעזרה מן החוץ; אין לנו עדיין בתי־ספר עליונים ומשוכללים לאימון צבאי, ויש לשלוח טובי חיילינו וקצינינו לבתי־ספר מתאימים בחוץ־לארץ למען יצטיידו בנסיון, בידיעה, בהתמחות. לכוחות הבטחון דרוש ציוד, וארצנו הקטנה והדלה עדיין אינה מסוגלת ליצר בעצמה כל הציוד הדרוש לבטחונה. היא עוד לא יכולה ליצר מטוסים בעלי ארבעה מנועים ולא אניות מלחמה ולא טנקים ועוד כמה מכשירים חיוניים, ויש להשיג דברים אלה בחוץ. לצבא ולישוב האזרחי נחוץ מזון שעדיין אינו מוּצא בכמות מספקת מאדמתנו. פיתוח הארץ דורש חמרי גולם — עצים, ברזל, צינורות, ארג וחמרים אחרים, דרושות מכונות לחקלאות ולתעשיה, דרושים כלי רכב, אניות, קרונות, וקטרים, וכל אלה יש להשיג רק בחוץ. ואין זו רק שאלה של מטבע חוץ. כמובן שבלי מטבע חוץ אי־אפשר להשיג כלום, ומטבע חוץ אין מדינת ישראל יכולה לקבל מארצות ״הדימוקרטיה העממית", אבל גם אם יש מטבע חוץ — הרי השגת הסחורות הנדרשות תלויות ברצונן הטוב של הממשלות, וקודם כל לגבי כל ״הסחורות״ הדרושות לבטחון.

ממשלת ישראל פנתה ופונה לעזרה לכל הממשלות העומדות אתה בקשרים. משום מדינה לא השיגה ישראל כל מבוּקשה, ואין טעם להתרעם על כל העולם. לכל מדינה יש נימוקים משלה. אבל יש הבדל בין ארץ וארץ. יש ארצות שאינן נענות לצרכי ישראל, ואינן עונות אפילו לפניותיה. הן נמנעות אפילו לתת תשובה שלילית. וכשדבר זה נעשה בארץ של ״דימוקרטיה עממית״ — הרי נחרץ הענין. כל תשובה שלילית או חוסר תשובה — היא תשובה סופית, כי יש רק צינור אחד לקשרים — צינור הפקידות השלטת.

לא כן בארצות החירות הדימוקרטית; גם פה לא נענית ממשלת ישראל בכל אחת מפניותיה, אבל בארצות אלה אפשר ליצור אקלים של יחסי ידידוּת ואמוּן הדדי בקרב דעת הקהל, ותשובה שלילית — ולא תמיד מתקבלת תשובה שלילית — אינה אף פעם תשובה סופית, כי יש אפשרות להסביר, לבאר, לערער גם בפני הממשלה וגם בפני נבחרי העם, ויש יהדות חפשית ובעלת השפעה בארצות אלה, ויש ערך לדעתה ולתביעתה.

ומשום כך, חופש הגישה לדעת הקהל הכללית וליהדות בארצות החירות הדימוקרטית, הוא אחד הגורמים המרכזיים המתנה בטחונה של ישראל ויכלתה לקלוט עולים ולבנות הארץ.

המתנכר לגורם זה — מתנכר לצרכיה החיוניים של מדינת ישראל.

החרדה לשלום בעולם והדאגה לחופש העליה מכל הארצות מחייבות את ממשלת ישראל לשקוד על ידידוּת עם כל המדינות בעולם, בלי לבדוק במשטרן הפנימי; וישראל אינה שוכחת העמדה של ברית־המועצות בעצרת האו״ם ביום ההיסטורי של 29 בנובמבר 1947, כשם שאינה שוכחת העמדה הדומה שנקטו אז גם ארצות־הברית. היא גם לא שוכחת את העזרה שקיבלה מצ׳כוסלובקיה במלחמת השחרור או את יחסה של ממשלת פולין לעליית יהודיה, שנתגלתה בהם בלי ספק אהדה כנה ונאמנה למפעל ישראל בארצו.

אבל אין להתעלם מהעובדה היסודית שרק בארצות החירות הדימוקרטית, ובראשן אמריקה, מצאה ועשויה למצוא מדינת ישראל עזרתם של העמים והקיבוצים היהודיים שבהן, ולעוּבדה זו אין ערוך.

לממשלת ישראל היו הישגים גדולים ורבי־תוצאות בארצות־הברית וגם בכמה ארצות דימוקרטיות אחדות בשטח העזרה לישראל; עזרה זו באה לא רק מהיהדות האמריקנית, אלא גם מהעם האמריקני וממשלתו.

אין להסיק מכאן הנחה מוטעית, שאמריקה כאילו מזדהה עם מדינת ישראל, או שמדינת ישראל מזדהה עם ארצות־הברית. אין מדינה אחת מזדהה עם חברתה. אין זהוּת אינטרסים בין שתי מדינות, ובוַדאי שאין זהוּת בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה וצעירה בפינה מרוחקת במזרח התיכון; אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחרי ישראל בכל מה שתעשה או תבקש. יש לארצות־הברית שיקולים משלה, והם שונים מהשיקולים של ישראל, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה; וגם למדינת ישראל יש שיקולים משלה, ואם כי אינם מוכרחים לסתור שיקולי אמריקה, אין הם מוכרחים להזדהות אתם.

שום כוח חיצוני, ויהא התקיף, החזק והעשיר ביותר, לא יקבע צרכי ישראל וערכיה. מדיניות החוץ של ישראל נקבעת אך ורק על־ידי ערכי יסוד וצרכי היסוד של האומה היהודית.

על מדינת ישראל הצעירה להתרחק מכל שמץ של רהב ויהירוּת. אין דבר נלעג מהתרברבוּת של רש. לא רק אדם אלא גם עם חייב לדעת סוד ״הצנע לכת״. אבל אין גם יסוד לישראל להתבטל מפני אחרים. יש עמים גדולים וחזקים מישראל לאין שיעור, אפס מבחינה מוסרית ותרבותית אין ישראל רשאית להכיר בעליונותו של איזה עם שהוא; ישראל נתבעת לשמור על חירות הכרעתה ושיפוטה כעל בבת עיניה.

אבל אם כי אין זהוּת, ולא תיתכן זהוֹת בין שתי מדינות, – שוּתפוּת ותיתכן שוּתפוּת: לא רק שותפות מדינית וכלכלית, אלא גם שותפות בזיקה לערכי החירות והדימוקרטיה והשלום; ועל בסיס זיקה זו שומה על ישראל להדק קשריה עם כל הארצות המקיימות אף הן אותה זיקה.

היו לישראל הצעירה לא רק הישגים חשובים בשטח הבינלאומי, היו לה גם אכזבות מרות, ועוד יהיו. יש כוחות עוינים לישראל גם מחוץ לחבר מדינות ערב, ויש נטיה לפייס מי שצריך ומי שלא צריך לפייס, ונדרש מישראל מאמץ בינלאומי שקול, מחושב, רואה המציאוּת ורואה הנולד, ודרושה מידה גדולה של הבנת הזוּלת; יש להכיר ולהעריך צרכי הזוּלת וערכי הזוּלת, גם אם אינם עולים בקנה אחד עם אלה שלנו. אבל כל עוד יש עמים פתוחים להסברה חפשית, לויכוח ולבירור גלוי ופומבי, — יש סיכוי שדברנוּ יִשָׁמע ויוּבן, באשר הוא צודק וישר ואין בו פגיעה בזוּלת.

כל אומה שרויה עכשיו בדאגה; כל מדינה חוששת לשלומה. הכל מדגישים שחרב המלחמה תלויה על ראש האנושוּת, והחרב חדה כאשר לא היתה מעולם, והטרגיוּת המזעזעת במצב זה היא שבעצם רוצים כל העמים בשלום, ורודפי השלום הנאמנים ביותר — והנאמנים הם לאו דוקא המכריזים על כך יומם ולילה — שומה עליהם להזדיין במלוא יכלתם ולמעלה מיכלתם.

אין כל הכרח שתפרוץ מלחמה עולמית. אך אין איש יכול לערוב שלא תפרוץ — ומכאן החרדה הכללית.

חרדה כללית זו אינה ממצה דאגתה המוגברת של מדינת ישראל, שכן נוסף לסכנת מלחמת עולם עומדת ישראל בפני מזימות איבה מצד שכניה.

כוננוּת צבאית יעילה, ודריכוּת כנה לקראת שלום אמת ושיתוף פעולה עם שכניה הערבים, אלה הם שני הציווּיים המוחלטים המעצבים מדיניותה של ישראל במזרח התיכון.

אין איש יכול לראות בוַדאוּת התפתחות הנולד. אין דבר נעשה בטבע ובהיסטוריה באקראי, ובכל שולטים חוקים ולא יעבורו, אם כי אין להוכיח זאת בראיות בלתי מופרכות. אין דבר נברא יש מאין, ואין מאורע מתחדש יש מאין; היום יורש אתמולו ומוליד מחרו. ההיסטוריה, כטבע, היא שלשלת בלתי פוסקת של מאורעות המשולבים ותלויים זה בזה. ואף־על־פי־כן אין לראות מראש העתידות בוַדאוּת. אין אנו יודעים במלוא היקפם ההתרחשויות של אתמול, ונעלמים מאתנו אפילו כמה דברים שמתהווים היום. ויש גורמים סמויים מן העין, ומשום כך עלולים להתרחש דברים בלתי צפויים. הישענותנו על הנגלה והידוע לא מספיקה, כי לא הכל נגלה וידוע לנו. וגם במחשבת האדם ובראייתו הנולד יש חובה של הצנע לכת. השכל מצוּוה על ענוָה.

אבל המחר איננו לוח שחור וחלק לגמרי. במציאוּת הידועה לנו יש נקודות משען רבות למען שער את הבאות, וראיית הנולד אינה לגמרי מן הנמנע, אם כי אינה מלאה ומדויקת וּוַדאית, ויש להסתפק בראיית הסיכויים.

היחסים המסובכים שבין ישראל ובין שכנותיה נעשים עוד יותר מסובכים בעקבות המתיחות בעולם. מחוסר אחדוּת בקרב המעצמות הראשיות אין ביכלתו של ארגון או״ם לגזור על השלום בין ישראל ובין ערב, אם כי רוב האומות המאוחדות גם במזרח וגם במערב מעוניינות בשלום זה. אין ספק שיש גם בקרב הערבים גורמים רציניים הרוצים בשלום, אם כי קולם נשמע רק לעתים רחוקות. ישראל מוּכנה בכל לב לשלום, ואף־על־פי־כן אין שלום.

כמה מהכוחות השליטים בארצות ערב עדיין לא השלימו עם קיומנו. עדיין הם רואים בנו גורם זר, מרגיז, שאין לו, בעצם, מקום בפינה זו של העולם. ועדיין חי בהם הרצון והסיכוי שיפּטרוּ מאתנו באיזה אופן שהוא. אם לא לאלתר — הרי לאחר זמן, קרוב או רחוק. הם מתכוננים ל״סיבוב שני״ ומחזקים כוחם הצבאי בלי הרף.

לרבים מהם קשה להשלים עם התבוסה שנחלו במלחמה נגדנו. הם מרובים — ואנחנו מוּעטים, וסבורים הם שהיתה כאן איזו טעות. נצחוננו היה מקרי, ובסיבוב שני יתקנו השגיאה.

לא כולם תולים תקוָתם במלחמה שניה, אבל יש להם אשליה אחרת להיפטר מאתנו: הם סבורים שצפויה לנו מפולת והתפוררות כלכלית, כי נפול תחת הנטל של מעמסת העליה והבטחון. ויש גם לא מעטים השרויים בפחד אמיתי, אם כי מחוסר שחר, מפני גידולנו והתרחבותנו, כאילו אנו מתכוננים לרשת סוריה ועיראק וארצות ערב אחרות.

ומכל הטעמים האלה הם מצטיידים, מגדילים צבאם, מתכוננים.

היש סכנת מלחמה קרובה?

אם כי אין לדבר בוַדאוּת על המחר, מוּתר להזהיר מפני בהלה יתרה. עם כל השטנה והשנאה המשותפת לכל ארצות ערב —­­ הרי רחוקות הן מאחדוּת פנימית וחיצונית; יש ניגודים בין גוש לגוש, ויש ניגודים חריפים גם בפנים, וכושר הפעולה הלקוּי לא במהרה יתוקן, אף־על־פי שאין להניח כי הערבים אינם מסוגלים לתיקונים ולהתקדמות פנימית. יִתּכן שפה ושם יקוּם הרפתקן שינסה לעשות לאַל חוזי שביתת הנשק, אך אין לזלזל לגמרי בערכם של החוזים המבוטחים על־ידי או"ם ובמידה ידועה בהצהרת שלוש המעצמות (אמריקה, אנגליה וצרפת). ויש להניח שעוד זמן לא מעט נעמוד בפני מצב שאינו לא שלום ולא מלחמה.

הגורם שבלי ספק יגרום לפורענויות קלות או חמוּרות, הוא גורם הפליטים. כאן יש למעלה משש מאות אלף אנשים מיואשים, מאוכזבים, שהפסידו הכול ולא קיבלו כלום, שמנהיגיהם ו״משחרריהם״ רימוּם ועכשיו עזבוּם לנפשם, לעניים, לסבלם, אבל חרונם ומרירותם מוּפנים לא כלפי אלה שגרמו לאסונם, אנשי המוּפתי ושליטי ארצות ערב, אלא נגד היהודים. הם שולחים ידיהם בשוד ובגנבה וברצח, הם עוסקים בהברחה ובמסחר שחור של סמים משכרים, והם מסוגלים לכל מעשה נואש ומטורף, וכל הרפתקן ערבי עלול להשתמש בהם ולנצל אותם למען הצק לישראל.

כל זמן שהפליטים לא ייוּשבוּ בארצות ערב ולא תיכּרת ברית שלום בינינו ובין שכנינו — יהווּ הפליטים גורם מטריד, מרגיז ופטר לסכסוכים.

שתים מקרב המדינות השכנות, מצרים ולבנון, אין להן כל יסוד אובייקטיבי לריב עם ישראל; וגם השתתפותן בפלישה היתה במידה רבה מקרית; הלבנון חציו נוצרי, והמרוניטים ברובם רואים בעין יפה הקמת מדינת ישראל. החלק המוסלמי בלבנון אינו רוצה ואינו מעונין להקניט יותר מדי האוכלוסין הנוצרים, ואלמלא החשש לליגה הערבית היה הלבנון מקדים לעשות שלום עם ישראל. יש גורמים מדיניים וכלכליים חשובים המזקיקים את הלבנון ליחסי ידידוּת ושכנוּת טובה לישראל.

גם מצרים אין לה כל סיבה אובייקטיבית להסתבך ולהסתכסך עם ישראל. בין שתי המדינות משתרע מדבר רחב וגדול, מדבר סיני, ואין מקום לסכסוכי גבולות. מבחינה כלכלית ומדינית אין כל ניגודים בין שתי הארצות. להפך, נוכח הקשיים המדיניים והחברתיים שבהן מתחבטת מצרים היא היתה יכולה להעזר לא במעט בישראל, ושלום עם ישראל היה מחזק מעמדה של מצרים. התפתחותה התרבותית והכלכלית של מצרים וגם מעמדה הבינלאומי היו רק מרויחים משיתוף פעולה עם ישראל. יחסי ישראל ומצרים הם עתיקי יומין. בעצם זוהי המדינה הראשונה שנתקלנו בה במסענו הארוך על במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה. הפגישה הראשונה שלנו עם מצרים בימי יוסף — היתה של עזרה הדדית. אך לא כל המצרים ידעו את יוסף. פלישת מצרים לארצנו עם קום מדינת ישראל היתה בלי ספק אחד מהמשגים הפזיזים והאויליים וחסרי־האחריוּת ביותר שעשו שליטי מצרים לפני ארבע שנים.

גם יחסינו עם הלבנון בימים הקדומים היו יחסי ידידות ועזרה הדדית. מדינת הלבנון תופסת עכשיו רוב ערי הכנענים (הפיניקיים) — צור, צידון, ארוַד, גבל, בירות ועוד. העיר המרכזית הכי קרובה לישראל היתה צור,

״הַיוֹשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם, רוֹכֶלֶת הָעַמִים אֶל אִיִים רַבִּים…

כְּלִילַת יֹֹּפִי״

(יחזקאל יז, 3).

לדוד המלך וכן לבנו, שלמה, היו קשרי ידידות אמיצים עם חירם מלך צור,

״כִּי אֹהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל הַיָּמִים״

(מלכים א׳, הי, 15)

ואהבה זו נמשכה גם אחרי מותו,

״וַיְהִי חִירוֹם נֹוֹתֵן לִשְׁלֹמֹה, עֲצֵי אֲרָזִים וַעֲצֵי בְרוֹשִׁים

כָּל־חֶפְצוֹ… וַיְהִי שָׁלֹם בֵּין חִירָם וּבֵין

שְׁלֹמֹה וַיִכְרְתוּ בְרִית שְׁנֵיהֶם

(מלכים א׳ ה', 24—26).

ואין כל סיבה מדוע לא יחודשו יחסים אלה, בין ישראל ובין הלבנון. אולם המדיניות הערבית היא אי־רציונלית. גורמים אישיים וכנופייתיים, פחד מהיריב, ממלאים תפקיד גדול, לעתים מכריע, במדינות אלה. ואין שום ערוּבה שמצרים או הלבנון יפעלו לפי תביעת צרכיהן המדיניים ומעמדן בעולם.

עלינו להיות נכונים לתקופה ממושכת של חוסר שלום, ולבצר בינתיִם מצבנו. הזמן פועל בכמה דברים לטובתנו. הניתוק מארצות ערב מקשה במידה ידועה מצבנו הכלכלי, אבל מאידך הוא מאפשר לנו לפתח משקנו ללא כל זיקה ותלוּת בארצות השכנות. בתקופת המעבר (מעבר — מבחינת שלום ומלחמה) עלינו להשקיע כל כוחנו בהתבצרותנו, בגידולנו, בחיזוק כוחנו הפנימי. כל שנה, כל חודש נותנים תוקף לעובדות החיוביות שיצרנו; הגבולות המורחבים שלנו, וגידול ירושלים היהודית והתערוּתה המעשית במדינה כוחם יפה מכוח המלצה פורמלית בלתי מבוצעת של או״ם. גם בבעיית הפליטים הזמן פועל לא נגדנו. אם לפני שנתיים עוד נשמעו קולות רציניים על שיבת הפליטים, כולם או חלקם, הרי במרוצת הזמן חודרת ההכרה לכל החוגים האחראים באו״ם, שהפתרון הממשי היחיד של בעיית הפליטים הוא ישוּבם בארצות ערב; פתרון זה — אַל נשלה עצמנו — ביצועו אינו קרוב, אבל חשוּבה לנו ההכרה הבינלאומית בשאלה זו.

גם במעגל הגלובלי וגם במעגל של המזרח התיכון אין אנו יכולים להישען על כוחנו בלבד. בלי כוח — נרָמס, גם בשבתנו במדינה עצמאית, כאשר נרמסנו תמיד, בהיותנו בגולה.

מגילת או״ם, אין לזלזל בערכה וביקרה, וכן הצהרת שלוש המעצמות — אמריקה, אנגליה וצרפת, על שמירת הסטטוס קבו בין ישראל ובין שכניה — אף לה יש ערך כלשהו. אבל קיומה של ישראל יֵהפך לאשליה מסוכנת ומופרכת אם ישָׁען על מגילת או״ם בלבד או על הצהרות של מעצמות זרות. ישראל קמה בכוחה היא, והיא תתקיים אם תישען קודם כל על עצמה ועל כוח עצמה, כוח גדל והולך. עדיין יש בתוכנו אנשים בעלי הרגלי מחשבה גלותית הכופרים בערכו ובחשיבותו המוסרית והמעשית של הכוח ואינם מאמינים בכוח יהודי. הם נוהגים לצטט פסוק מפורש האומר: ״לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי״ (זכריה ד', 6), ושוכחים שאפילו משה רבנו האמין כי אלוהים הוציא עמו ישראל ממצרים

״בְּמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וְבִזְרועַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְדוֹלִים״.

כל עוד לא קוים חזון הנביאים — והוא יקוים! — "לֹא יִשָׂא גוֹי אֶל גוֹי חֶרֶב וְלֹא ילְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה״ — וכל עם ישב לבטח בתוך משפחת העמים המאוחדים בעולם — שומה על ישראל לבנות בלי הרף כוחה ולשקוד על בטחונה באמצעיה היא, כי בנפשה הדבר. אבל טועים ומטעים גם אלה הרואים בכוח חזות הכל. יש גבולות לכוחנו וליכלתנו, ואם אין ספק שכוחנו הוא גורם — וגורם חשוב ויקר — הרי יש בעולם כוחות גדולים משלנו, ואף הם משמשים גורם, ובמאזני הכוח כשהוא לבדו לא נכריע הכף ההיסטורית.

הישענותנו על עצמנו פירושה שני דברים: הישענות על כוחנו ועל צדקתנו. אחד משני אלה כשהוא לבדו לא יעמוד לנו. כל ימינו האמנו במצפוּן אנושי ובכוח הצדק. הגלוּת הכזיבה אמוּנה זו פעמים אין ספור, כל עוד היינו תלוים בחסדי זרים בלבד, וברגש הצדק של השליטים אשר חלשו על גורלנו. עכשיו אנו נשענים על עצמנו, אבל אַל נמהר לזרוק מאחורי גונו אמונתנו בכוחות המוּסריים, לאחר שהיינו לכוח בלתי מבוטל. כוחנו היום גדול משהיה בימי מלחמת הקוממיות והוא הולך וגדל, ועלינו לטפח אותו בלי ליאוּת. אבל אַל נשכח אף לרגע שיש כוחות גדולים יותר, וביניהם — כוחות העוינים אותנו, ולא רק במזרח התיכון. מאורעות שנתרחשו בעיר־הנצח שלנו לפני כאלפיִם שנה, זכרם עודנו חי בלב מיליוני אנשים בעולם, ואין סולחים לנו עד היום שדחינו משיחם, והם מאמינים שנגזר עלינו להיות נודדים בגויים לעולם ועד, ואינם משלימים עם העובדה שאחרי מאות שנות נדודים חזרנו לארצנו, חידשנו קוממיותנו וירושלים שוב היתה לבירת ישראל. ויש כוחות אחרים בעולם שאינם רואים בעין יפה עצמאותנו הרוחנית, כי הם אינם מודים בזכותה של שום אומה לחרוץ גורלה בעצמה, כפי ראות עיניה, ולסדר חייה לפי צרכיה ומאוַייה. הם תובעים קבלת מרוּת עליונה אחת, מרוּת מוּחלטת גם בעניני כלכלה וחברה ומדינה בעניני רוּח, מחשבה ומדע, ומי כעם ישראל — עם ״סורר וּמורה״ מאז ומעולם?

אולם ביחסי העמים פועלים לא רק כוחות ואינטרסים חמריים. אם אין עדיין המצפוּן והצדק שליטים בעולם, אין זאת אומרת שאינם קיימים. הם פועלים ומורגשים בכל שלב היסטורי, ובימינו לא פחות מאשר בכל זמן, למרות המתיחות בעולם. התקדמותנו במשך שבעים וחמש השנים האחרונות — מיסוּד הכפר העברי הראשון על גדות הירקון ועד הקמת המדינה ולאחריה — נעזרה לא במעט באהדה וביחס הטוב, שמפעלנו בארץ עורר בקרב טובי האומות. ולא נתכחש לתמיכה המוסרית, המדינית, ולאחר קום המדינה, גם העזרה הכספית, שקיבלנו מעמים שונים. ועזרה ואהדה זו באה מפני שהעמים הכירו בצדקת מפעלנו וברכתו האנושית, ואנו רוכשים ידידים באשר הם יודעים כי ישראל משמשת מבצר לקידמה חברתית, לחירות מדינית ולרצון שלום במזרח הקרוב. אהדה בינלאומית זו תידרש לנו בעתיד כמו בעבר, אם לא יותר. גם כוחנו מושך ידידים, כשם שהוא בולם אויבים, אבל אסוּר שנשכח אף לרגע שאנו ״המעט מכל העמים״, כלומד יחידים ובודדים, שלא כעמים דוברי אנגלית, העמים הסלביים, דוברי ספרדית, העמים הקתולים, המוסלמים, או העמים הסקנדינביים. אין עם צמוד לנו בלשון, בדת, בגזע. אנו ״גוי אחד בארץ״, ולא גוי גדול, ורק אם נבנה על השנים, על הכוח ועל הצדק, נעמוד. השנים מן ההכרח שיהיו משולבים וכרוכים זה בזה בחיינו, כאשר שילב אותם נעים זמירות ישראל, באמרו:

״לְךָ זְרוֹעַ עִם גְבוּרָה תָּעֹז יָדְךָ

תָּרוּם יְמִינְךָ״ ומיד הוסיף: ״צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ,

חֶסֶד וֶאֶמֶת יְקַדְמוּ פָנֶיךָ״.

(תהלים2 פט, 14—15).

צירוף קדום זה, מחייב אותנו גם היום, והיום אולי יותר מאשר בכל זמן אחר. ורק משום שידענו לטפח שניהם, הגענו למדינה, ורק אם נמשיך לטפח שניהם, תתבצר המדינה ותעמוד בפני כל אויביה, כל עוד יהיו לה אויבים.

עתידה של ישראל תלוי במידה רבה ביחסיה עם אומות העולם ובמעמדה במזרח התיכון. בשני המעגלים האלה תעמיד ישראל בשורה הראשונה דבר חיזוק השלום. ולגבי שלום לא תבחין בין ארצות שמשטרן קרוב לה או מקובל עליה ובין ארצות שמשטרן לא רצוי או מעורר ספקות. יחס האיבה של שליטי ערב לא יערער בקרב ישראל הרצון לשלום אמת בינה ובין שכנותיה. ישראל לא יכלה להתעלם מהמציאות כמות שהיא, אבל יש לעם ישראל נסיון היסטורי רב וממושך, והוא יודע שמציאוּת משתנה, ואין לעשות חשבון הרגע בלבד.

אם מדינות ערב אינן משלימות עדיין עם קיומה של ישראל — אין ישראל חייבת להשלים עם המצב הקיים במזרח התיכון. יש מגמות יסוד בהיסטוריה, שבמוקדם או במאוחר יגלו ויפעילו כוחן. השלום בין ישראל ובין ארצות ערב יחיש בואו אם מצד אחד, ישראל תתבצר בצרון כלכלי ומדיני, ויֵעקר מלב אויביה כל סיכוי שמדינה זו תיפול תחת משאה, ויורחקו סלעי המחלוקת העומדים בינה ובין שכניה, ומצד שני תחול ליברליזציה ודימוקרטיזציה בארצות ערב. גם דבר זה יבוא במוקדם או במאוחר. לא לעולם קפאון.

לשני העמים השמיים, לעם העברי ולעם הערבי, יש יעוּד משותף בחלק זה של העולם. היהודים לא יזוזו מכאן, וגם הערבים לא יחליפו מקומם. ההיסטוריה הטילה על שני עמים אלה לחיות בשכנוּת; זוהי לא רק שכנוּת גיאוגרפית. יש קרבה רבה בלשון, בתרבות ובהיסטוריה. שיתוף פעולה בין העם העברי בארצו ובין ערב העצמאית הוא הכרח היסטורי, והוא יקום. הוא דרוש לעמי ערב לא פחות מאשר לישראל. שיתוף פעולה זה יִתּכן רק על יסוד של שויון וכבוד הדדי ועזרת גומלין. שיתוף ישראל וערב יהפוך המזרח התיכון לאחד המרכזים התרבותיים בעולם, כאשר היה לפנים, בתקופת התנ״ך. לכל אחד משני העמים יש משהו לתת לחברו מבלי לגרוע כלום מעצמו. הפראה הדדית זו תהיה לברכה לשניהם, למזרח התיכון ולעולם כולו.

ישראל חייבת לראות צרכי השעה בכל הבהירות האכזרית, מבלי להתעלם מצרכי הדורות. המצב הקיים על כל סכנותיו החמורות (ויש להסיק ממנו כל המסקנות המוכרחות) אינו צריך להגביל אפקי הראיה שלנו. יש הכרח היסטורי בברית יהודית־ערבית, וכשיוכשרו התנאים היא תבוא, אבל לא תבוא מאליה — אלא אם יהיה רצון דרוך לקראתה. עם כל הסתירה המדוּמה שיש בדבר, חייבת ישראל גם בכוננות צבאית יעילה וגם בדריכות נפשית לקראת שלום אמת ושיתוף פעולה עם עמי ערב.

המעגל העולמי והמעגל במזרח התיכון דורשים מאמצים דרוכים ומתמידים, צבאיים ומוסריים מצד ישראל. אבל גורל ישראל תלוי כולו במעגל השלישי — במעגל העם היהודי ברחבי הגולה. מדינת ישראל היא חלק של המזרח התיכון רק מבחינה גיאוגרפית, שהיא בעיקרה בחינה סטטית. מבחינה יותר מכרעת, מבחינה דינמית, מבחינת התהוותה וגידולה, הרי מדינת ישראל היא חלק של העם היהודי בעולם.

מהעם היהודי תשאב מדינת ישראל כל הכוחות והאמצעים הדרושים לבנין האוּמה הישראלית ולפיתוח הארץ. בכוח היהדות בעולם תיבּנה ותבנה. שותפות גורל ויעוּד מקשרת בקשר בל ינתק את מדינת ישראל לעם היהודי. קיימת זיקת עולם, זיקת חיים ומוות, בין מדינת ישראל ובין העם כולו.

מדינת ישראל היא מדינה ככל המדינות: ריבונית בתוך תחומיה ומוגבלת בתחומיה. סמכותה הריבונית חלה על כל תושביה, אבל היא חלה על תושביה בלבד, ורק אזרחי המדינה קובעים דרכה, בוחרים ממשלתה, וחוקי המדינה מחייבים רק היושבים בתוכה, וכל תושביה, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים, שווים בזכויותיהם.

היהודים החיים במדינות אחרות הם אזרחי אותן המדינות; כפופים הם לחוקים ולמדיניות של המדינות ההן, ואין למדינת ישראל כל סמכות לדבר בשמם או לכוון מעשיהם. מבחינת היחס והזיקה של יהודי חוץ־לארץ למדינות שבהן הם יושבים, אין הבדל ביניהם לבין האזרחים הלא־יהודיים, כשם שאין הבדל במדינת ישראל בין יהודי לבין לא־יהודי. אולם פרט לארצות טוֹטליטריוֹת, אין המסגרת הממלכתית ממַצה כל התכנים והיחסים האנושיים. רק מדינה טוטליטרית אינה מכירה בערך האבטונומי של האדם, ושלטונה בתושביה הוא שלטון ללא מצרים; היא גוזרת על המחשבה, על האמונה, על הטעם, על האמנות, על כל הליכות האדם, הפרטיות והציבוריות, והיהודים כשאר התושבים בארצות אלה משוללים כל אפשרות של ביטוי עצמי חפשי, והם למעשה מנותקים בעל כרחם מן העם היהודי, עבָרוֹ ועתידו.

בארצות הבנויות על חירות האדם ועל בחירתו החפשית אין הזיקה למדינה סותרת זיקת התושב לערכים, ליחסים ולגופים שאין למדינה שליטה עליהם, והם רשות היחיד. ליהודים בארצות אלה ניתן להיות אזרחים שווי זכויות וחובות ככל שאר האזרחים, והם יכולים להגדיר יהדותם וקשריהם היהודיים לפי רצונם החפשי, לא רק עם הקיבוץ היהודי בארצם, אלא גם עם העם היהודי בעולם. זיקת היהודי לעמו אינה פוגמת ואינה נפגמת על־ידי זיקתו למדינתו, והיהודים המתכחשים לעמם — ויהודים כאלה היו בכל הארצות ובכל הדורות — עושים זאת לא מפני שהם אזרחים יותר נאמנים, אלא מפני שהם אנשים פחות הגונים, ואין להם הכבוד עצמי והכוח הפנימי להשתחרר מרגש של נחיתוּת הנדבק באנשים ירוּדים השייכים לעם קטן וחלש.

מדינת ישראל הרואה עצמה כיצירתו של העם היהודי ונועדה לגאולתו, רואה את היהודים בעולם כולו כעם אחד, לא רק בעבר אלא בהווה ובעתיד. ושורש האחדוּת והרציפוּת של העם היהודי, למרות פיזוריו בגויים, נטוע לא רק במורשת העבר הכללית, אלא בשותפות גורל היסטורית. ובאחדוּתו ורציפוּתו ההיסטורית של העם היהודי אין כל סתירה לזיקה הממלכתית של אזרחי ישראל בחוץ־לארץ למדינות שבהן הם יושבים, כל זמן שהם יושבים בהן.

מדינת ישראל היא פרי חזון גאולתו של העם היהודי במשך דורות. אין זאת המדינה היחידה שקמה בעקבות חזון לאומי, בעקבות מאמציה של תנועת שחרור לאומית. במאה ה־19 ובמאה ה־20 קמו לתחיה הרבה מדינות באירופה ובאסיה כתוצאה של חזון תקומה אשר החיה ושחרר עמים משועבדים. ואף־על־פי־כן תקומת מדינת ישראל היא יחידה במינה בהיסטוריה.

מאחורי כל חזון תקומה לאומית עמדה מציאוּת של עם יושב בארצו, אם כי משועבד לשלטון זר. ותנועת השחרור ינקה ממציאוּת זאת, ולהגשמת שאיפתה לא חסר אלא פריקת עול השלטון הזר. בהשתחררה מהעול הזר, קמה השאיפה הלאומית בשלימוּתה. לא כן חזון תקומת עם ישראל. החזון הזה התפרנס רק מתוכו ומעצמו, מנפשו של העם, וכל המציאוּת הממשית עמדה נגדו. העם היה מפוזר ומפורד בכל קצוי תבל. הארץ היתה תחת שלטון זר — שלטון רומאי, ביצנטי, פרסי, ערבי, סלג׳וקי, פראנקי, ממלוקי, תורכי, בריטי; ולא עוד אלא שגם הארץ היתה מיושבת על־ידי זרים, והאדמה היתה הרוסה ועזובה. חזון הגאולה היהודית ינק רק מתוך כוחות נפשו של העם.

עם תקומת המדינה לא הוגשם עדיין חזון הגאולה, כי העם היהודי ברוּבו המכריע עודנו מפוזר בגויים, והמדינה היהודית עדיין איננה ביצוע הגאולה היהודית. היא רק המכשיר והאמצעי העיקרי לגאולתו.

עם הקמת המדינה ניתן לחזון הגאולה היהודית המצע והבסיס המעשי, המציאותי להתגשמותו, ומשום כך היתה המדינה לכוח המלכד והמאחד של העם היהודי בתפוצות, כאשר לא ליכד ואיחד אותם שום דבר אחר.

יוצר ההסתדרות הציונית, ד״ר הרצל, נתן הגדרה קולעת וממַצה לציונוּת, כפי שהוא הבין אותה, הגדרה שמרבית עסקני התנועה הציונית שכחו ועזבו. הוא אמר: ״הציונוּת היא העם היהודי בדרך״. כלומר: העם היהודי בדרך לשׁוּב לארצו. אִמרה עמוקה ונאמנה זאת נשתבשה אחר־כך ונהפכה למימרה חסרת שחר, שההסתדרות הציונית היא מדינה בדרך. אין מדינה בדרך. או שיש מדינה או שאינה. כשאמר נפוליון על צבאו שזוהי צרפת בדרך, היה לדברו תוכן. לכל מקום שהלך צבאו — שם היתה צרפת. אבל המדינה היהודית יכלה לבוא רק מתוך ״העם היהודי בדרך״. מדינת ישראל לא יכלה כמובן, לקום יש מאין. התרקמות המדינה והתהווּתה במשך שנים היו לא בתוך ההסתדרות הציונית, אלא בצמיחת הישוב, בגידולו ובהתעצמותו. את מדינת ישראל הקימו העולים, העולים שבכל הדורות, וגם להבא תיבנה המדינה ותגדל ותעצם על־ידי העולים. רק העליה ״העם היהודי בדרך״, כפי שהגדיר הרצל, הוא הכוח הבונה והמגשים של החזון הציוני. זוהי אמת ציונית וראשונית. בלי העליה לא היה נוצר הישוב. בלי העליה לא היתה מוקמת המדינה. בלי העליה המדינה לא תעמוד.

ההסתדרות הציונית לא היתה ולא יכלה להיות הסתדרות של עולים. ההסתדרות הציונית לא חייבה חבריה לעליה, ואיננה מחייבת גם עכשיו. כמובן היה מוּתר לציוני לעלות ארצה, והיו ציונים לא מעטים שהשתמשו בהיתר הזה. אבל הם לא עלו בתוקף חברוּתם להסתדרות הציונית, ועלו לארץ לא רק חברי ההסתדרות הציונית בלבד. העליה לארץ קדמה להסתדרות הציונית, והיא־היא שהולידה אותה. העולים מכל הדורות, וילידי הארץ, הניחו היסוד הממשי למדינת ישראל. יוצאי חומות ירושלים מלפני יותר משבעים שנה, סלומון וחבריו, והחלוצים הראשונים מהונגריה, שטמפר, ראב וחבריהם, שבנו את הכפר העברי הראשון, פתח־תקוה; בני ביל״ו מרוסיה והחלוצים הראשונים מרומניה שבנו בשנות ה־80 במאה הי"ט את ראשון־לציון, גדרה, זכרון־יעקב וראש־פינה, רחובות, חדרה ומטולה — אלה היו מיסדי הישוב החדש, ובכך מניחי היסוד הראשון למדינת ישראל. 700,000 העולים שהגיעו ארצה לאחר יסוד המדינה, הם־הם שיחד עם הישוב הוָתיק בנו המדינה במשך ארבע השנים האלה והפכו פני הארץ.

אבל אמת ראשונית ויסודית זאת אינה ממצה כל האמת. העולים לבדם, בלי עזרת העם, לא היו יכולים לעלות, לבנות הישוב, להקים המדינה ולקיים אותה בעבר ולהבא. העליה לארץ אינה דומה להגירה לאמריקה או לארץ הגירה אחרת. בלי עזרת העם, בלי העזרה הכלכלית, הפוליטית והמוּסרית, לא היתה העליה היהודית לארץ אפשרית ולא תהיה אפשרית עוד זמן לא מעט. כי ארץ־ישראל לא היתה ארץ ריקה, אם כי אדמתה היתה עזובה והרוסה. היה בה ישוב, לא מתמול שלשום, אלא מזה מאות שנים. הישוב הבלתי יהודי לא ראה בעין יפה את העולים היהודים, ומזמן לזמן גם עמד נגדם בכוח. הארץ לא היתה הפקר גם מבחינה פוליטית. היה בה שלטון זר, שלטון תורכי, במשך ארבע־מאות שנה, ושלטון בריטי במשך שלושים שנה. גם התורכים וגם הבריטים לא היו שונאים לעם היהודי, אבל השלטון לא תמיד ראה בעין יפה עליה יהודית, והיו קיימים איסוּרי עליה, גם בזמן התורכים וגם בזמן הבריטים.

אבל לא רק הישוב והשלטון הזר הפריעו; הארץ עצמה, במצבה הקיים, בהריסתה ובדלדולה ובשממונה, לא היתה מסוגלת לקלוט עליה. בכוח עצמו לא יכול היה העולה היהודי, לא בדורות קודמים ולא בדורנו אנו, להתגבר על המכשולים והמפריעים החיצונים, לא על המכשולים מצד השלטון ולא על הקשיים מצד דלות הארץ, ונדרשה עזרה מתמדת, גם כלכלית, גם פוליטית וגם מוסרית, של חובבי־ציון ו״הנדיב הידוע״ בתקופה הראשונה, ושל התנועה הציונית והעם ביובל האחרון.

העזרה לעליה היהודית לפני הולדת ההסתדרות הציונית היתה ספורדית, מקרית ונטולת בסיס רחב, רעיוני ומדיני, עד שקמה ההסתדרות הציונית על־ידי הרצל, חוזה הציונוּת הממלכתית. מגמתו ורצונו של הרצל היו לארגן ולגייס העם היהודי כולו לביצוע החזון הציוני. אפס לא היה בכוח הרעיון הציוני המופשט, גם בלויית הקסם האישי העצום של הרצל, לגייס ולארגן כל העם, ובמקום ״עם יהודי בדרך״ קמה ההסתדרות הציונית. כבר צויין שזו לא היתה הסתדרות של עולים או של מועמדים לעליה. זו היתה חוּלשתה המוּסרית של ההסתדרות הציונית, אבל זה היה גם יתרונה המעשי. זאת היתה הסתדרות שמטרתה היתה להפעיל העם בכל התפוצות למען הגשמת הציונות, לגייס העם לפעולה חינוכית, מדינית וכלכלית, אשר בלעדיה היתה העליה לארץ נכשלת, כמו שנכשלו כל הנסיונות בדורות הקודמים לשוב לארץ ולבנותה. רק הצירוף והשותפות שנוצרו ביובל השנים האחרון בין חלוצי העליה וההגשמה ובין התנועה הציונית, רק אלה אִפשרוּ והכשירו צמיחתו המתמדת של הישוב, התעצמותו התרבותית והמדינית, התגברותו הכלכלית והמשקית ויכלתו לעמוד בפני כל ההפרעות וההתקפות, בפני כל הקשיים הטבועים במצבה המדולדל של הארץ ובהרגלי היהודים יוצאי הגלויות השונות, תושבי ערים, בלולי לשון ונטולי מסורת לאומית ממלכתית.

התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היה לה, לכאורה, כל בסיס מציאוּתי, לא בארץ ולא בעם. ומשום כך נתקלה בהתנגדות חזקה מצד חוגים רבי־השפעה ביהדות; מצד האדוקים הקיצונים שהאמינו אמנם בגאולה, אבל רק בגאולה שלא כדרך הטבע; מצד רובה של תנועת הפועלים היהודית, שראתה תיקון מצב היהודים רק במהפכה העולמית; מצד החוגים המתבוללים שכפרו בעצם מציאוּתו של העם היהודי, ויותר מכל, מצד ההמונים האדישים, שלא האמינו בממשוּתו ובכושר התגשמוּתו של חזון הגאולה. תקומת מדינת ישראל זהו הנצחון הגדול ביותר שנחלה המחשבה הציונית בעם היהודי.

וחלקה של התנועה בנצחון זה הוא לא קטן. בלי מאמציה החינוכיים, הארגוניים, המדיניים והכספיים לא היה הישוּב הקיים, ולא היו העולים שנוספו עליו, מגיעים עד הלום. דוקא מפני שההסתדרות הציונית לא היתה הסתדרות של עולים ולא מועמדים לעליה — יכלה להפעיל סביבה חלקים גדולים של העם, ולפעמים גם רוּבו של העם, ואת היהדות כולה בכמה וכמה ארצות.

זכות מוסרית שמורה לה להסתדרות הציונית לראות בתקומת מדינת ישראל גמול נאמן למאמציה, מאבקיה ומפעליה והוכחה ניצחת לאמיתות תפיסתה. אולם ההסתדרות הציונית תעשה משגה פטלי ותתכחש לאמיתה הרעיונית אם תראה במדינת ישראל נכס התנועה הציונית בלבה ולא נכס העם היהודי כולו.

הקמת מדינת ישראל הוא לא כיבוש ציוני בלבד — זהו מאורע גדול ומרכזי בתולדות העם היהודי, אחד מארבעת המאורעות העיקריים בתולדות ישראל מימי האבות ועד ימינו. מהרגע הראשון של קום המדינה עומד כל העם היהודי, מחוץ למרשיעי ברית מעטים מימין ומשמאל, סביב המדינה ורוצים בשלומה, בבטחונה והתעצמותה, וגם מושיטים יד נאמנה לבנינה ולפיתוחה. הסתדרות ציונית שתעמיד עצמה כמחיצה בין עצמה ובין העם היהודי תתכחש למקורה ולנפשה.

העליה לארץ אינה באה משורות ההסתדרות הציונית בלבד, וגם העזרה המדינית והכספית למדינה אינה מצטמצמת בחוגי הציונוּת המאורגנת. המדינה הצליחה ללכד ולאחד העם היהודי כאשר לא הצליח עד עכשיו שום גורם אחד בחיי היהודים. אהבת העם ועזרתו למדינה אינה יכולה להיות נתונה אלא למדינה, ואהבת העם ועזרתו הוא נכס יקר וחיוני שיש לשמור עליו כעל בבת עינינו, וקודם כל חייבת לשמור עליו התנועה הציונית. אך כשם שאין ההסתדרות הציונית רשאית לראות במדינה נכס מפלגתי הסתדרותי שלה, אלא נכס העם כולו, כך אין מדינת ישראל בתקופה זו יכולה לראות בעצמה כביצוע חזון הגאולה של העם היהודי.

בתנועת שחרור לאומית של עמים אחרים שישבו על אדמתם תחת שלטון זר היה בהשגת העצמאות הממלכתית ביצוע מלוא שאיפתם הלאומית. לא כן בישראל. בכינון עצמאותנו במולדת לא הגענו לקצה הדרך בשאיפת גאולתנו — אלא לראשיתה; גם אחרי ביצוע המפעלים האדירים של עליה והתישבות בארבע השנים הראשונות לקיום המדינה, שעלו על כל מה שנעשה במשך שבעים השנים שקדמו לקום המדינה, עוד לא הגענו אלא לבנין עשרים אחוז של אדמת המדינה ולריכוז של פחות מחמישה עשר אחוז מהעם היהודי. ועוד קשה ורבה הדרך אשר לפנינו, — ועדיין יעוּד קיבוץ הגלויות עומד, כמקודם, במרכז משימותינו הראשיות.

העולים אשר יעלו ארצה הם יהיו הבונים הישירים של המדינה ומגשימי היעוּד הגדול של קיבוץ גלויות. אך גם להבא, גם לאחר קום המדינה, לא יתכנו קיבוץ גלויות ובנין המולדת בלי שותפות העם היהודי כולו.

אותם המפריעים והמכשולים שעמדו בדרך העולים מקודם לפני קום המדינה, נשארו גם עכשיו, אם כי פשטו צורה ולבשו צורה אחרת, וכמה מהם חמוּרים ומסוּכנים הרבה יותר מאלה שידענו לפני קום המדינה.

עכשיו אין שלטון זר, אנו עצמאיים בארצנו, אבל יש כוחות עולמיים העויינים אותנו ועדיין אינם משלימים עם תקומת ישראל ועצמאותו בארץ היסטורית זו, והמערכה הצפויה לנו בזירה העולמית דורשת גיוס כל כוחותיו המדיניים של העם היהודי.

הישוב הבלתי יהודי בארץ שוב אינו משמש מכשול ומעצור להתישבותנו ולגידולנו. הכרזת עצמאותנו ומלחמת השחרור שינו הרכב האוכלוסין בארץ באורח יסודי ומהפכני. ובתוך תחומי המדינה אנו עצמאיים, בטוחים וחפשים ושום כוח לא יעמוד לנו כצר. אולם במקום הישוב הבלתי יהודי בתוך הארץ, יש לנו עכשיו מעבר לגבולות שכנים רבים ועצומים שעודם רואים עצמם במצב מלחמה אתנו, ואינם מסתירים כלל מזימותיהם לתקוף אותנו שנית ולמחות אותנו מעל פני האדמה. עוד זמן רב תידרש לנו העזרה המוסרית והחמרית של העם היהודי לחיזוק בטחוננו ושלומנו.

אמנם אין להשוות יכלתה של מדינת ישראל ליכלתו של הישוב לפני העצמאות. אדמת המדינה כולה היא ברשותנו; תקציבה של המדינה בשנה אחת עולה על כל תקציביה של ההסתדרות הציונית במשך יובל שנים. אבל המדינה בכוחותיה בלבד לא תעצור כוח לקלוט עליה המונית בקצב ובממדים שנעשו אפשריים והכרחיים עכשיו.

אין איש יכול להגיד בימינו אם קיבוץ הגלויות, היעוד העליון של המדינה, פירושו ריכוז כל העם בארצו או רובו של העם היהודי או של כמה וכמה חלקים ממנו. ישנם רק עמים ספורים המרוכזים כולם או כמעט כולם בארצם, אלה הם עמים שאף פעם לא נותקו מעל אדמתם. התפוצה היהודית אין דומה לה בהיסטוריה האנושית ואין היא הופעה חדשה. התפוצה קדמה לגלות, לא רק לגלות השניה אלא גם לגלות הראשונה.

עוד לפני גלות בבל היתה תפוצה יהודית במצרים, ובמאה השישית לפני הספירה הנוצרית, לפני 2500 שנה, לפני תקופת זרוּבבל, עזרא ונחמיה נמצאה עדה יהודית צבאית בדרומה של מצרים. בשיבת־ציון הראשונה לא חזרו כל הגולים; רק חלק מגולי בבל שב בימי זרובבל, עזרא ונחמיה; ולפני חורבן הבית השני כבר נמצאה תפוצה עצומה באימפריה הרומית אשר מנתה משלושה עד חמישה מיליון יהודים. באלכסנדריה של מצרים בלבד ישבו לפני החורבן כמיליון יהודים, יותר יהודים מאשר ישבו אז בירושלים. תפוצת ישראל מעולם לא היתה כה מפוזרת ורחבה כאשר היא במאות השנים האחרונות.

עם השמדת שני שלישים של יהדות אירופה על־ידי הנאצים עבר מרכז הכובד הכמותי של העם היהודי מהעולם הישן לעולם החדש, מאירופה ואסיה לאמריקה. עם כל הירושה התרבותית והמדינית שהעולם החדש ירש מהעולם הישן — המדע, הספרות, האמנות, המסורת הנוצרית, הרי קמה ביבשת אמריקה ובאוסטרליה חברת־עמים חדשה, שבכמה תכונות יסוד היא שונה מחברת העמים שבאירופה ובאסיה, ולא מן ההכרח שכל התנאים והנסיבות, שהיו קיימים בעולם הישן לגבי היהודים, יהיו קיימים גם בעולם החדש.

האידיאולוגיה הציונית — לא החזון הציוני שימיו כימי היהדות, אלא האידיאולוגיה הציונית המדינית — נתגבשה בקרב יהודי אירופה במאה ה־19, והיא ינקה לא במעט מהגילויים האנטישמיים ומהתנועות הלאומיות והמדיניות בקרב עמי אירופה. כל נסיון להעתיק באופן אבטומטי, על פי גזירה־שוה פורמַלית, יחסי אירופה לאמריקה, עלול להתבדות. העולם החדש נבנה כולו על־ידי מהגרים במאות השנים האחרונות שבאו מארצות שונות ונתמזגו יחד במידה רבה, ומעמד היהודים באמריקה אינו דומה למעמד היהודים באנגליה או בצרפת, אם כי גם ארצות אלה זיכו היהודים בשויון־זכויות; כל היחסים והתנאים הפוליטיים באמריקה אינם דומים לאלה שבארצות אירופה, ואין להעביר באופן מיכאני אידיאולוגיה פוליטית שנולדה במציאוּת אירופית במאה ה־19 למציאוּת האמריקנית במאה ה־20. מה שקרה באירופה יכול לקרות באמריקה, אבל לא מוכרח לקרות, והציונוּת אינה יכולה להיות בנויה על ספקוּלציה מסוּפקת ולא רצוּיה זו.

כמו לפני הקמת המדינה כן גם עכשיו, המצוקה והחזון הם גורמי העליה, אבל עם קום המדינה נוצר גורם חדש שעלול במשך הזמן לרשת מקומו של גורם המצוקה, וזהו הכוח המושך של המדינה. אם המדינה תתבצר, תתיצב ותיצור תרבות חיים גבוהה ועשירה אשר לא תיפול מרמת התרבות של איזו ארץ אחרת שהיא, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה מוסרית ורוחנית — ודבר זה אינו נבצר מאתנו — יִתּכן שגם יהודים בארצות שאין בהן מצוקה ולחץ ימצאו בישראל כל הרוָחה והחירות שיש בארצות מגוריהם, ונוסף לכך ימצאו כאן ערכים ונכסים יקרים שאין ליהודים בשום ארץ אחרת — עצמאות יהודית בכל גילוייה העשירים, בתחום הכלכלה, המדיניות, התרבות, המדע, האמנות והמעמד הבינלאומי. אבל לשם כך — לקיבוץ גלויות ולטיפוח עצמאותה החמרית, המדינית והתרבותית של מדינת ישראל — הכרחית כמקודם השותפות היוצרת בין המדינה ובין העם היהודי.

מדינת ישראל היתה עכשיו לחלק אורגאני של ההוָיה והחוָיה היהודית בכל התפוצות. מדינת ישראל כבר העשירה חיי העם היהודי וחיי כל יהודי באשר הוא, ואין לתאר עכשיו המציאוּת היהודית בתפוצות בלי מדינת ישראל, ללא התדלדלות והתערערות פנימית של היהודים. אבל אין גם לתאר קיומה, גידולה ומילוי יעודה של מדינת ישראל בלי השתתפות עם ישראל כולו. בין שני אלה קיימת זיקת גומלין מוכרחת, אוֹרגנית, היסטורית, חיונית, אם כי ללא דוּגמה ותקדים ביחסי עמים ומדינות, ואף־על־פי שהם שונים זה מזה בתכונות היסוד שלהם.

העם היהודי אינו מושג מופשט, אינו רק שם עצם קיבוצי להמוני יחידים ובודדים המפוזרים בארצות שונות. העם היהודי הוא יחידה קיבוצית שאין כל ספק בממשוּתה, ברצונה ובגורלה המשותף. אבל על־פי טבע הדברים אין ליחידה זו מסגרת מגובשת, מחייבת, מאורגנת וכשרת פעולה, כי עם זה מפוזר ומפורד בכל הארצות החיות בתנאים שונים ומתנגדים, ואפילו הקיבוץ היהודי שבכל ארץ וארץ אינו נתון במסגרת כוללת ויחידה. כל יהודי כפוף כלא־יהודי לחוקים ולמדיניות של ארצו, אבל קשריו עם בני עמו נתונים לרצונו החפשי ולנטייתו האישית של כל אחד ואחד.

בפני קושי זה עמד חוזה הציונוּת המדינית כשרצה לגייס העם היהודי למען ריכוזו המחודש במולדת וכינון עצמאותו הממלכתית, ומתוך כך יצר ההסתדרות הציונית, הסתדרות הבנויה על הצטרפות של רשות ועל פעולה מתנדבת, ללא מסגרת של כפיה וחובה ממלכתית.

בהסתדרות הציונית נתבטא הרצון הקולקטיבי וההיסטורי של העם היהודי בשאיפתו לגאולה, ובמשך יובל שנים עמדה ההסתדרות הציונית בראש תנועת העם היהודי לשוב למולדתו ונשאה באחריות מרכזית לכינון מדינת ישראל, לעתים לבדה, לעתים בשיתוף חוגים וגופים יהודיים אחרים.

התנועה הציונית לאחר קום המדינה שונה בהכרח בכמה בחינות עיקריות מהתנועה הציונית שלפני קום המדינה. נשתנה תוכן פעולתה של התנועה הציונית כלפי פנים וכלפי חוץ.

מה היה תכנה של התנועה הציונית לפני קום המדינה?

קודם כל היה זה מאבק רעיוני בתוך העם היהודי. התנועה הציונית דגלה בשאיפה שלא היתה. מקובלת על דעת רוב היהודים, אם כי היו לה שרשים עמוקים בעברו של העם היהודי, בספרותו ובאמונתו. רבים ראו בשאיפה הציונית — דבר מזיק, פסול, מסכן קיום היהודים, מחלל דת ישראל, רעיון בטלני בלתי מעשי, אוטופיסטי, ריאקציוני. האדוקים הקיצונים ראו בציונות פגיעה קשה בדת וכפירה באמונת המשיח. הם דוקא האמינו בגאולה, אבל בגאולה בידי שמים, ולא בדרך הטבע, כפי שהטיפה לה הציונות. המתבוללים ראו בציונות סכנה לזכויות היהודים, להכרת שויונם האזרחי ולמעמדם שרכשו להם או שאפו להשיג בארצות מגוריהם. אם שואפים למולדת יהודית, סימן שאין היהודים אזרחים נאמנים בארצם. הסוציאליסטים ראו בציונות שאיפה ריאקציונית, המסיחה דעת ההמונים מהמלחמה הפוליטית או המעמדית להטבת מצבם ולהשוָאת זכויותיהם. גם אלה האמינו בגאולת העם היהודי, אבל גאולה זו צריכה לבוא על־ידי מהפכה סוציאלית עולמית; כשיתוקן העולם במלכות הסוציאליסם — יתוקן מצב של היהודים ממילא. הנאורים ואנשי המעשה התנגדו לציונות באשר היא חלום שוא ואוטופיה ריקה. היתכן שהיהודים ישובו לארץ קדומים פראית, הרוסה, מיושבת ערבים, נתונה לשלטון תורכי? היתכן שבני עיר יהיו לעובדי אדמה, ואנשי אירופה יתישבו בארץ אסיאתית? התוגר לא יתן, הערבים לא יסכימו וכו׳ וכו'.

בן ימינו קשה לו לתאר לעצמו המציאוּת היהודית לפני 40—50 שנה, ולהעריך האינרציה הרוחנית והרעיונית שבה נאבק הרעיון הציוני, ועד כמה עמד בניגוד להלך־הרוחות ששררו אז ברחוב היהודי, גם במערב וגם במזרח. התנועה הציונית נאבקה בכוחות התרבותיים ובהרגלי המחשבה ששלטו בעם היהודי מימין ומשמאל, בקרב החרדים והחפשים, בקרב העשירים והעניים; ואם כי בתוך התנועה הציונית היו חילוקי דעות פנימיים, חשובים ולא חשובים, עמוקים ושטחיים, הרי כלפי חוץ עמדה כל התנועה הציונית על אגפיה, סיעותיה וזרמיה בפני קיר אטום של דעות קדומות והתנגדות נפשית ומחשבתית. ומאבק רעיוני זה, מאבק פורה ומפרה כלפי פנים, בתוך העם היהודי, מילא חללה של התנועה הציונית כל הימים.

והיה מאבק שני, מאבק פוליטי, מאבק כלפי חוץ. אין צורך לחזור לתקופה התורכית בראשית ימיה של הציונות הקונגרסיסטית. לצרכי הבירור הנוכחי אפשר להסתפק בתקופת המנדט. הציונות לא היתה רק השקפת עולם, תפיסה פילוסופית או דתית, שאינה תלויה בזמן ובמקום ובתנאי המציאוּת. אמנם לציונים רבים היתה הציונות בעיקר — השקפת עולם יהודית, בניגוד להשקפת העולם של המתבוללים. אבל לתנועה הציונית היה אובייקט ארצי, ממשי — ארץ־ישראל. וארץ זו היתה נתונה בתנאי מציאוּת מסוימים, מדיניים, ישוביים, כלכליים, תרבותיים, והתנועה הציונית שאפה לשנות ולהפוך אותם כדי להגיע למחוז חפצה. היא עסקה בעבודה יִשובית, ונאלצה לעמוד גם במערכה מדינית, כי ארץ־ישדאל לא היתה חלל ריק, שכל הרוצה עושה בתוכה כאדם העושה בתוך שלו. הארץ היתה נתונה במשטר מנדטורי, משטר יחיד במינו, שנתחדש רק לאחר מלחמת העולם הראשונה. והמנדט בארץ־ישראל היה נתון בתנאים מיוחדים, ללא דמיון בשום ארץ מנדטורית אחרת. בעלת המנדט, אנגליה, לא שלטה בארץ כאשר שלטה ברודסיה או בציילון, מבלי שתהיה אחראית למוסד בינלאומי ומבלי שיהיו מוטלות עליה התחייבויות מסוימות כלפי הישוב בארץ. המנדט נתן מעמד מוּכּר להסתדרות הציונית, כָּלַל התחייבויות מפורשות כלפי הבית הלאומי, עליה והתישבות יהודית, כלל גם התחייבויות ידועות כלפי הערבים. ובמרובע זה שהכיל המנדט — יהודים, ערבים, אנגליה וחבר הלאומים, היה להסתדרות הציונית מקום להתגדר בו. על ההסתדרות הוטל לעמוד במערכה בלתי פוסקת, גם כשאנגליה היתה נוטה פחות או יותר למלא הבטחותיה לעם היהודי, כפי שהיהודים הבינו אותן וגם, וביחוד, כאשר סטתה בלא יודעים או ביודעים מהבטחות אלה. והמאבק עם ממשלת המנדט — בתנאים שונים ומשתנים, בצורות מתחלפות, מילא חללה של התנועה הציונית במשך שלושים שנה. וחלק גדול של הויכוחים הפנימיים, חילוקי הדעות וריב המפלגות בהסתדרות הציונית נסבו על דרכי מאבק זה, תכנו וצורתו.

הקונגרסים הציוניים, ישיבות הוַעד הפועל, העתונות הציונית — עיקר תכנם היה הוויכוח הפוליטי על היחסים עם ממשלת המנדט, על שיתוף פעולה אתה, על התנגדות לכמה ממעשיה, ועל צורת ההתנגדות וכיוצא באלה.

התנועה הציונית עסקה גם בעבודה ישובית וחינוכית בארץ, אבל פעולה זו הטרידה את המחשבה הציונית פחות מאשר הויכוח והמאבק הפוליטי. המאבק הרעיוני בתוך העם והמאבק המדיני כלפי ממשלת המנדט וחבר הלאומים — זה היה תכנה של הציונות עד קום המדינה. עם קום המדינה נשתנה הדבר תכלית שינוי, אם כי ציונים רבים מוסיפים בכוח ההרגל והאינרציה לחיות במסגרות מחשבתיות שנתרוקנו מתכנן.

קמה מדינת ישראל. עובדה מהפכנית וגורלית זו לא חדרה אולי די עמוק למחשבה הציונית, וספק אם התנועה הסיקה את כל המסקנות, הנובעות ממהפכה עמוקה זו, לגבי המעש והרעיון הציוני. עסקנים ותיקים שהיו רגילים להשתתף במאבק הכפול — הפנימי והחיצוני, ממשיכים במלאכה הזאת גם עכשיו, ואינם מרגישים שהממשלה שלחמו ומוסיפים להילחם בה שוב אינה אותה הממשלה, והעם היהודי אשר כל כך הסתערו על כיבושו ולא הצליחו — אינו אותו העם היהודי, והמעשים שעשתה התנועה הציונית לפני קום המדינה — אינם הולמים עוד המציאוּת החדשה.

מה נשתנה?

מטעמים שונים ומרובים התנגדו יהודים למדינה יהודית: מטעמי דת, פרוגרס, סוציאליסם, מעשיוּת, נוחוּת, דאגה לזכוּיות בתפוצוּת וכדומה. היו גם ציונים כ״השומר הצעיר״ וציונים אחרים, שפסלו רעיון המדינה, מתוך זיקה ל״כוחות מחר״, מתוך ״ריאליזם״ פוליטי או מתוך עקרונות פציפיסטיים. התנגדות זו נמוגה ונעלמה עם היות המדינה מציאוּת. לא רק בחוגים ציוניים, אלא גם בכל רחבי העם, מחוץ לסיעות חסרות ערך של מתכחשים ומתנכרים מימין ומשמאל, נתקבלה המדינה בהתלהבות ובגאון. פרט לדת ישראל לא היה זה אלפי שנים כוח מאחד ומלכד כל שדרות העם ובכל רחבי הגולה ככוחה של מדינת ישראל. זהו הנצחון הגדול ביותר, שנחל הרעיון הציוני בקרב העם היהודי. וכל ציוני יש לו זכות ויסוד להתגאות בנצחון זה ולשמוח עליו, ולקבל ברצון ובסיפוק העובדה שאין הציונים עוד כיתה מיסיונרית ולוחמת בעם, אלא העם כולו מלוכד סביב המפעל המרכזי וההיסטורי של התנועה הציונית — מדינת ישראל. מה שלא עשה הרצל בהופעתו לפני כיובל שנים — עשתה עתה המדינה: עם ישראל כולו מלוכד ומאוחד באהבה ובדאגה למדינה. מה שלא עלה בידי הרעיון — עלה בידי המעשה. עכשיו נתברר שהתנגדות היהודים למדינה היתה טעות מעיקרה, ורק מקוצר דוח ומחוסר חזון ומהעדר אמונה נדמה היה כאילו העם היהודי אינו רוצה במדינה יהודית. יותר משהתנגדו למדינה — לא היה בהם כוח להאמין בבואה. היו לנו ״משיחי שקר״, אם כי ספק אם שם זה הולם את כל אלה שהעזו בהזדמנויות שונות לבשר הגאולה. אבל היו לנו תקוות וכיסוּפים שהכזיבו ונכשלו, והעם פחד מאכזבה חדשה ומכשלון חדש, אם כי במעמקי נפשו כָּמַה וערג לקראת חידוש קוממיותו ועצמאותו במולדת הקדומים. פחדו מאכזבה וכשלון לא רק אלה, שנקראו בשם אנטי־ציונים או לא־ציונים, אלא גם ציונים מובהקים, ותיקים, גם אלה נרתעו מדגילה במדינה, וגם אלה שכל ציונותם היתה רק דגילה במדינה. ברגע שקמה המדינה — נמוגו כל הספקות, החששות, הערעורים, ההיסוסים, והלהט הפנימי השמוּר אלפי שנים בחביון האומה, פרץ החוצה ומדינת ישראל נהפכה מיד לנקודת־המוקד המרכזית והמלכדת של חיי העם היהודי בימינו.

התנועה הציונית חייבת לראות השינויים ולהבין שהתנועה הציונית והעם היהודי ומדינת ישראל מהווים עכשיו אחדוּת מלוּכדת שאין להפריד ביניהם. המדינה, העם וההסתדרות הציונית הם אמנם יחידות בפני עצמן. המדינה היא מדינה, העם הוא עדיין עם מפוזר וחי בתפוצות, ואין הוא זהה עם המדינה, ואין המדינה זהה עמו בפועל; וההסתדרות הציונית אינה לא מדינה ולא עם, ואינה יכולה לבוא בשום פנים במקום המדינה או במקום העם. אבל בין השלושה קיימת זיקה הדדית, מוכרחת, רצויה, זיקה של שותפות היסטורית, ואין לתאר עוד אף אחד מהשלושה בלי השנים האחרים, ואין להעמיד אחד מול השני או מול השנים, אלא להגביר השותפות והזיקה בין השלושה, מתוך אהבה, אמון ופעולת גומלין.

שנים לא מעטות היו בוני הישוב בודדים, מתי מעט, כמעט גלמוּדים. עברו שנים עד שהוקם ישוב חדש. לא היתה לנו אפילו הצהרת בלפור, וחיינו, עבדנו ופעלנו תחת משטר תורכי מושחת ופרוע, כשהארץ היתה מוּפקרת לאנרכיה פנימית, ונתקיים קומץ יהודי קטן בתוך ים זרים, וגם בישובים היהודיים רבו הפועלים הזרים. כל רכישה של אדמה עלתה בצרות צרורות ונמשכה שנים רבות. כל נסיון של התרחבות נתקל בקשיים פנימיים, בהפרעות מצד השכנים, בהתנגדות מצד השלטון. העליה לארץ באה טיפין טיפין. שערי הארץ היו סגורים, האדמה היתה נחלת זרים, ושלטון נכרי, תורכי ואנגלי, הֵצר צעדי התישבותנו.

ותהי המהפּכה. כל אדמת המדינה היא ברשותנו. על שערי הארץ ממונה שלטון יהודי, ומאות אלפים מכל הגלויות הדווּיות והמרוּדות שבים קוממיוּת ארצה. מאות ישובים חדשים נוסדים בקדחתנות יוצרת. סדרי הארץ משתנים, והצרכים גדלים בקצב ובממד אשר לא הסכנו להם, וכל מושגינו ומידותינו הקודמים נתישנו, נתערערו, ואם לא נתקין מידות חדשות ההולמות התביעות, הצרכים, הקשיים והאפשרויות החדשים — נחטיא המטרה.

במשך עשרות שנים צברנו פרוטות פרוטות למען רכוש פיסת אדמה. עכשיו עומדים לרשותנו מיליונים דונמים, והם שוממים וריקים. דבר בלתי צפוי נתרחש עם קום המדינה. נאלצנו להילחם על עצמאותנו ועל קיומנו. עם ראשית המלחמה ברחו התושבים הערבים, והארץ כמעט שנתרוקנה מבעליה הקודמים. הציונות שלפני המדינה לא היתה מסוגלת אפילו להעלות על דעתה מצב כזה, וּוַדאי שלא היתה מוכשרת לפעול לפי תביעתו.

עם הוָסד המדינה הוכרז: אין זו מדינתם של שש מאות אלף היהודים היושבים בתוכה; מדינה זו נועדה לכל העם, ושערי הארץ פתוחים לכל יהודי הרוצה לעלות, ומספר התושבים שנכנסו למדינה מאז היוָסדה, זה רק ארבע שנים, גדול ממספר אלה שהיו בה לפני קום המדינה ובשעת היוָסדה.

יש לתנועה הציונית עבר עשיר ונהדר במאבקה הרעיוני בקרב העם, במערכותיה המדיניות על הבמה הבינלאומית, כלפי ממשלת המנדט, חבר הלאומים, או״ם, — בפעולתה המבורכת בארץ בטיפוח הישוב ופיתוחו. חמישים שנה פעלה התנועה הציונית בשלושת הממדים האלה, והיה שכר לפעלה. והנה באה סערה היסטורית, ובסערה זו קמה מדינת ישראל, וסדרי בראשית בתנועה הציונית ובעם היהודי נשתנו ונהפכו על פניהם. לא מאבק פנימי בעם, לא מערכה מדינית נגד ממשלת המנדט, לא עליה בסרטיפיקטים ורכישת קרקע בדונמים, אלא קיבוץ גלויות כאשר לא ידעה עדיין ההיסטוריה היהודית גם בימי יציאת מצרים וגם בימי השיבה מבבל; שחרור כל אדמת המדינה ובנין הארץ בקצב ובממדים שאין דוגמתם בשום ארץ אחרת, וחוּמרת הבטחון העלולה להחריד לב אריה.

הרגלי המחשבה, דרכי הפעולה, המידות והממדים של הציונות מתמול שלשום לא יסכנו עוד. בחיתולי תינוק אין מכסים מערומי אנשים בוגרים.

הגיעו ימים גדולים וקשים. בוצעו עלילות כבירות, ועלילות גדולות מהן מצפות לנו מחר. התגברנו על סכנות חמוּרות, וסכנות איומות מאלה צפויות לנו. אבל גדל כוחנו — מעתה תשען תנועתנו על שנים: על המדינה ועל העם. המדינה עצמה נעשתה למכשיר הראשי והעיקרי המגשים את החזון הציוני והמלכד ומאחד את העם היהודי. כשם שאין אדם מקנא בבנו ובתלמידו כך אין יסוד לתנועה הציונית לקנא במדינת ישראל, להפך: ערכה, כוחה ויכלתה של מדינת ישראל הם הנצחון הגדול ביותר של המחשבה והתפיסה הציונית. שומה על התנועה הציונית להכיר באהבה וברצון בראשונוּתה ועליונוּתה של המדינה ברשת מכשירי הגאולה של העם היהודי.

אבל יתרונה של המדינה הוא גם מקור הגבלתה וצמצוּמה. סמכוּתה הריבונית של המדינה מוגבלת בתוך תחומיה וחלה על אזרחיה בלבד; למעלה מ־80% של העם היהודי נמצאים עדיין — ומי יודע עד מתי — מחוץ לתחומי המדינה. מדינת ישראל אינה יכולה להתערב בחייהם הפנימיים של הקיבוצים היהודיים בתפוצות, לתת להם הוראות או להציג להם תביעות. עם כל היחוּד המציין את מדינת ישראל בדרך תקומתה ובתפקידים המוטלים עליה, חייבת מדינת ישראל לפעול ככל מדינה אחרת, ויכלתה של המדינה מחוץ לגבולותיה מצומצמת. ודוקא ההסתדרות הציונית, הבנויה על הצטרפות של רשות ועל התנדבות חפשית, יש לה האפשרות והיכולת לעשות מה שאין בכוחה ובסמכותה של המדינה, וזהו היתרון של ההסתדרות הציונית על המדינה.

משום כך לא עבר זמנה של ההסתדרות גם לאחד קום המדינה, אלא להפך — אחריותה ויעודה גדלו עכשיו לאין ערוך. המדינה והתנועה הציונית משלימות זו את זו, זקוקות זו לזו, ובכוחות משותפים הן יכולות וצריכות להפעיל העם היהודי בהגשמת חזון גאולתו.

התנועה הציונית שואבת כוחה וסמכותה לא מן המדינה, אלא מן האמת ההיסטורית הגדולה שעליה היא מתבססת ושבה היא מאמינה — אמת יחודו ויעודו ההיסטורי של העם היהודי וחזון נביאיו לגאולה לאומית אנושית. שומה על התנועה הציונית לכבוש עמדה בתוך תפוצות ישראל בכוח חזונה, נאמנותה וכושר פעולתה.

זיקת המדינה לעם ברחבי הגולה, אין פירושה שהעם היהודי בדמותו ובצלמו שבגולה יעצב דמות המדינה וצלמה. המדינה לא היתה קמה אלמלא שקדו בוני הישוב וחלוציו לשנות מן היסוד מבנה החיים ואשיותיהם הכלכליות, החברתיות והתרבותיות של היהודים בארץ. העם היהודי בגולה נגמל מהטבע, מהאדמה ומהעבודה ברוב ענפי המלאכה האנושית. באונס נעשו כמעט כולם תושבי עיר ומתפרנסים משיירי המקצועות, אשר משום־מה לא התפשטו בקרב בני עם הרוב, או מפרנסות טיפוסיות של המעמד הבינוני. עם עומד ברשות עצמו לא יתכן אלא אם יאחז בקרקע המולדת, יעבוד אותה בעצם ידיו ויעסוק בכל משלח־יד הדרוש לקיום עצמאי של האומה. בקרב 155 מיליון של תושבי אמריקה, החיים רובם על עבודת האדמה והחרושת, יכולים להתפרנס גם חמישה מיליון יהודים העוסקים בעיקר במסחר, בפקידוּת וב״מקצועות חפשיים״, או גם במלאכות מסוימות במקצוע החייטוּת. עם עצמאי היושב בארצו לא יכון על בסיס כלכלי־חברתי כזה, ובהקמת הישוב החדש הונחה מראשיתו מהפכה חברתית: היהודים שבו להיות עם עובד ברוּבו הגדול, עובד בשדה, במלאכה, במכרות, ברכבות, בחרושת, בנמל, בספנוּת, בנתיבות אויר, ככל עם העומד ברשות עצמו. שומה על מדינת ישראל להעמיק ולחזק תמורה כלכלית־חברתית זו. על עם ישראל להוציא מזונו מאדמתו, לפתח תעשיות יסוד ולהקים תחבורה מסועפת ביבשה, בים ובאויר, שישחררוהו מתלוּת כלכלית בארצות חוץ.

מהפכה חברתית זו המתחוללת בישראל היא מהפכת אדם, מהפכה המעלה ערכי עבודה, משק, חברה, עצמאות, תרבות, מוּסר, חיל, כוח ורוח שהיו זרים או פגומים בקרב יהודי הגולה.

מהפכת אדם עמוקה זו צמודה למהפכת טבע, שהוטלה על עם ישראל בארצו, מהפכה המשנה נופה של הארץ, חושפת גנזיה ואוצרותיה הכמוסים, מקוממת הריסותיה, מעלה תנובתה ופדיונה, מפריחה שממותיה ומגלה הודה והדרה.

חורבן עצמאותנו, הרחקת עמנו ממולדתו והמלחמות הבלתי פוסקות שעברו על ארצנו מאז יצאנו בגולה, השמוּ את הארץ, דלדלוּ ישוּבה והשחיתוּ בה כל חלקה טובה. מישורי החוף הפורים והעשירים נתכסו הררי חול, שזרם לארץ מהים. הגשמים והרוחות סחפו אדמת ההרים וחשפו מערומי הסלעים, לאחר שנעקרו ונחרבו היערות והכרמים בידי פראי־אדם וחיות־שדה. עמקים מבורכים ורבי־תנוּבה בימי קדם הפכו לאדמת ביצה ממארת, וערבות הנגב שמרביתן עמדו בשוממוּתן מששת ימי בראשית, הפסידו גם שארית הברכה אשר האצילו להן בימי קדם יושביהן החרוצים.

מאות בשנים נמשך תהליך ההרס והעזובה — עד ששבו, בדורות האחרונים, בוניה־בניה הוָתיקים של הארץ.

שלטון זר ובעלים נכרים הצרוּ ידיהם של מחונני המולדת ומקימי הריסותיה, ורק עם הקמת המדינה הוסרו הכבלים הזרים — ולדור מעפיל וחלוצי בישראל נפתחו אפשרויות של מעשי בראשית אדירים, כאשר הן מזדמנות רק לעתים נדירות בתולדות האנושות.

אולם התמורות העמוקות שנתחוללו בישראל לפני היות המדינה וביתר שאת לאחר תקומתה, — אינן מצטמצמות בשטח המשק, החברה והטבע. מהפכה זו בולטת לעין כול, והיא הולכת וגדלה מעידן לעידן. תקומת ישראל חוללה גם תמורה רוחנית ותרבותית רבת תוצאות, שבחלקה היא עדיין סמויה מן העין אבל תולדותיה יתבלטו יותר ויותר בהמשך הזמן, ובעקבות מהפכה זו משתנה באופן יסודי ראיית עצמו של ישראל, ראייתו את העולם וראיית העולם את ישראל.

הנדודים והפיזור במשך אלפי שנה לא יכלו לעקור קיומו של העם היהודי ולמחוק צלמו המיוחד. אבל הם עיקמו וסילפו דמותו. התלוּת בזרים נטלה מאתנו חירות המחשבה והרוח, טבעה בנו ביודעים ובלא יודעים השתעבדות פנימית, הצרה אפקי ראייתנו. עם נתוּן לחסד זרים קשה לו לראות עצמו ואחרים באור נכון.

עם חידוש עצמאותנו הממלכתית, מתעצבת מחדש דמותנו הפנימית והחיצונית. אנו מתקרבים יותר ויותר למקור ולשורש ההיסטורי של אומתנו ולמורשתה הרוחנית מתקופת התנ״ך, ובאותו זמן — אנו נעשים יותר ויותר לאזרחים חפשים של העולם הגדול, ומתערים במורשה האנושית האוניברסלית של כל הדורות ושל כל העמים.

כמו בעמים אחרים, היתה בנו יד הזמן, ושום עם בימינו אינו יכול ואינו צריך להיות מה שהיה לפני אלף, אלפיִם או שלושת אלפים שנה. תקומת ישראל העצמאית אינה מכוּונת להחזרת עטרת העבר לישנו, להפך, פניה של מדינת ישראל מוּפנים לעתיד. אבל עתיד זה יונק גם ממקור חיוּתה וראשונוּתה של האוּמה, וסופג לתוכו כל האור של מורשת העבר. אלא שהעבר הוא קניננו, ואין אנו קנין העבר. העבר שוכן בתוכנו ואין אנו שוכנים בתוכו.

בדרך כלל זורע העבר אור על ההווה, וההיסטוריה מסבירה המתרחש בימינו על־ידי המאורעות שקדמו לו. אך יש גם אשר ההווה מפיץ אור על העבר. ותקומת מדינת ישראל היא דוגמה מובהקת לכך.

שום בר־דעת אינו יכול לפקפק עוד עכשיו שהיינו עם גם במשך כל תקופת הגלות, אכן עם sui generi. לא היינו דומים לעמים אחרים, ואף עכשו אין אנו דומים, ולא נהיה דומים גם בעתיד. עמדנו ביחוּדנו — ונעמוד בו. אבל אולי רק היהודים היו סבורים שכל שאר העמים דומים זה לזה. ומשום כך חילקו העולם בפשטוּת נאיבית לשנים: היהודים והגויים. אך ספק הוא אם יש עם אחד בעולם שאינו רואה עצמו שונה מכל שאר העמים, ובצדק. השוני הוא עובדה אוניברסלית ועולמית; ההבדל הוא רק בטיב השוני, בחשיבותו ובאיתנותו.

השוני והיחוּד של העם היהודי, סגולות רוחו המבורכת ויצירתו התרבותית, הדתית והמוסרית, בתקופה שבין יציאת מצרים ובין השיבה מבבל, כלומר בתקופה שבין משה רבנו ובין עזרא, עשה את עם ישראל לעם עולם, וקבע אחת העובדות הגדולות והמכריעות בתולדות הרוח של האדם אשר רישומו ניכר עד היום בחלק גדול של המין האנושי.

שוני זה, שיסודו בכושר רוחני ומוסרי יחיד במינו, עמד לעם ישראל גם באבדן עצמאותו. אך לא הרי השוני של העם היהודי בארצו כשוני של העם היהודי בצאתו לגולה. הגלות שינתה דמותו ומעמדו של העם היהודי לא רק מבחינה מדינית וארצית אלא גם מבחינה רוחנית ותרבותית.

הגולה צמצמה האופק של העם, כבלה רוחו. מעין היצירה לא פסק ולא דלל, אבל זרמו נסגר בדלת אמות של הגיטו.

גם בשבתנו על אדמתנו בימי קדם היה הגניוס היהודי, שהוריש לאנושות נחלה רוחנית עשירה ומפרה, חד־צדדי ומוגבל. לא עסקנו במדע ובהגות פילוסופית, לא פיתחנו אמנות הציור והפיסול, וכוחנו בטכניקה, בהליכות המדינה והצבא לא היה רב, אם כי מעולם לא נמנינו עם שוללי החיים ומבטלי העולם הזה כחכמי הודו וראשוני הנוצרים; הגלות צמצמה עוד יותר עולמנו הרוחני והתרבותי, וגם ראיית עברנו נתעקמה.

רבי יוחנן בן זכאי, שביקש מהכובש הרומאי יבנה וחכמיה, הציל אולי על־ידי כך קיומו של עם ישראל וחישל רוחו לעמוד בתלאות ובצרות, שליווּ אותו בנדודיו הרבים והממושכים. אולם הגדול שבין תלמידי תלמידיו של רבי יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא בן יוסף, זו הדמות הגדולה ביותר שקמה ביהדות לאחר החורבן, לא מצא סיפוק ביבנה וחכמיה, ונתן יד למרד בר־כוכבא למען חדש קוממיות ישראל ומדינתו החפשית, ורק לאחר שגם נסיון נואש זה נכשל, נעשה העם היהודי ל״עם הספר״. החלל הגדול שנוצר עם אבדן העצמאות, הריסת המולדת ושלמות החיים של עם עומד ברשות עצמו, ניסו למלא בפירושים ובפירושי פירושים לתנ״ך. הספר שנולד על רקע היסטורי של עצמאות ומולדת וסביבה בינלאומית מסוימת — העם שוב לא היה מסוגל לראותו ולהבינו כנתינתו המקורית.

גורל הספר היה כגורל העם: הספר הגדול והנצחי, המספר באמנות מופלאה תולדותיו של עם צעיר וגאוני בהתהווּתו, במאבקו הפנימי ובנפתוּלי רוחו, בהתנגשויותיו הקשות עם כוחות חיצונים והשפעות זרות, המגלם מאוָיו והגיגיו וחזונו של העם הזה באספקלריה של גדולי נביאיו ומשורריו, המבשר לאנושות אמתיות דתיות ומוסריות שלא יכהה אורן לנצח, וכולל דברי חכמה והגות והשתפכות הנפש שמעטים כמוהם בספרות העולם לעומק הביטוי, לעוז הניב ולרחשי הנפש העמוקים. גם הוא, הספר, נעקר מאדמת מטעו וחיוּתו, ונחבש יחד עם עמו בגיטו חמרי ורוחני. גם שיר־השירים, המנון אדיר ועז ביטוי זה לטבע ולאהבה, נהפך לשיחה אליגורית בין כנסת ישראל והקב״ה; דוד המלך, אביר הלוחמים והכובשים במלכי יהודה, נצטייר בעיני בעל האגדה כמי שעוסק יומם ולילה בהלכות שפיר ושיליה3; ולא רק חכמי האגדה והמדרש, אלא גם פילון האלכסנדרוני, חניך התרבות והפילוסופיה היוָנית, חיבר מדרשי אגדה ביוָנית צחה ונתן לתורה פירושים אליגוריים שמעולם לא עלו על דעת הקדמונים.

עם אבדן חירותו הממלכתית הועמד העם היהודי בשתי רשויות מנוגדות — מצד אחד רשות המורשה היהודית, מצד שני — רשות העם הזר, על משקו, כלכלתו, תרבותו, חוקיו וכוח משיכתו והתנגדותו.

הכפיפוּת לשתי רשויות אלו וההתרוצצות הנפשית, הרוחנית והחמרית הכרוכה בה — זוהי תמצית ההיסטוריה היהודית בגולה; לא תמיד, לא בכל זמן ולא בכל ארץ קיים ניגוד מוכרח בין שתי הרשויות. היו תקופות בימי הבינים ויש ארצות גם בימינו אנו, שמצד המדינה והעם שבתוכם יושבים היהודים אין כל מניעה והפרעה ליהודים לחיות כרצונם ולטפח ערכיהם המיוחדים; אבל הצד השוה שבכל הזמנים ובכל הארצות — וזהו היסוד הקיים הבלתי משתנה של חיי הגלות — שהיהודי (כל עוד הוא נשאר במידת־מה יהודי) נתון לשתי רשויות שונות, ויש קרע מוכרח בנפשו ובחייו בהיקלעו בין הרשות היהודית ובין הרשות הבלתי יהודית.

הרשות היהודית מצומצמת בפינה רוחנית קטנה ויונקת בעיקר מהעבר. הרשות הזרה, שאין לה כמעט כל הגבלה, יונקת מההווה ומופנה לעתיד, והריהי אופפת ביודעים ובלא יודעים כל חייו הממשיים של היהודי וקובעת מעמדו, חינוכו, תרבותו, פרנסתו והליכותיו יום־יום. וחיץ זה שבין שתי הרשויות מעצב דמות היהודים בגולה, דמותם בעיני עצמם ודמותם בעיני הגויים. והיהודי מתנדנד בין גיטו ובין התבוללות, בין ביטול ובין התבטלות, בין בריחה מהעולם ובין בריחה מעצמו. יש שהוא מתכנס כולו בתוכו ומפרנס נפשו משיירי המורשה היהודית שנעקרה ממקור חיוּתה. ויש להתפלא על החיוניות וכוח היצירה המופלאים הגנוזים בעם עולם זה, שאפילו בתנאים אלה אין יצירתו פוסקת לגמרי, אם כי יצירה זו היא לרוב תלושה מהמציאות ומרחפת בחלל ריק ללא אחיזה ממשית בתביעות ובצרכים של החיים המתחדשים בלי הרף. ויש שהוא, להפך, עוזב את קנו הגלמוד והנידח ומדפק על שערי העם הזר ומבקש להיקלט בתוך תרבותו ולהיבנות ממנה. במקרה הראשון הוא מבטל העולם ומלואו, ומשתעשע בהרגשת עליונות של עם נבחר, אשר אמנם מר ורע לו בהווה ובעולם הזה, אבל לעומת זאת הריהו עתיד לנחול כל טוב בעולם הבא. במקרה השני — הוא מתבטל בפני אחרים, מטשטש צביונו המיוחד, נדחק לרשות שאינה שלו, מסתגל, ונהפך לאחר. כשהוא מצליח הוא נקלט ונטמע, כשאינו מצליח — הוא נפלט ונעלב ומאבד כל עולמו.

התחבטות זו בין שתי הרשויות לא פסקה מעולם בתולדות ישראל בגולה, ולא תיפסק כל עוד ישבו יהודים בנכר ולא ירצו או לא יוכלו להתבולל כליל, וגם לא ירצו או לא יוכלו לשוב למולדתם העצמאית.

התחבטות זו בין שתי רשויות שיבשה ראיית העולם בקרב היהודים, וגם ראיית היהודים בקרב העמים.

הקטיגוריה האנטי־יהודית בכל הדורות ניסתה להוכיח שהיהודים שונים מכל העמים לרעה ״ואין שוה להניחם״, ואם יש בהם משהו טוב — הריהו לקוח מזרים. וקטיגוריה זו לא במאה התשע־עשרה התחילה ולא בימי הביניים, אלא קדמה לחורבן בית שני, וכבר בספרותם של המצרים, היוָנים והרומאים מלפני אלפיִם שנה ויותר; וגם האפולוגיה היהודית לא בימינו התחילה ולא לפני דור, אלא כבר בימי הבית השני נעשתה באיגרת אריסטיאס, בסיבילות היהודיות, בכתבי פילון האלכסנדרוני, יוסף פלוויוּס ושאר הסופרים היהודים בתקופה ההלניסטית; וכל אלה והבאים אחריהם ניסו להוכיח שכל הטוב מקורו ביהדות, וחכמת יוָן אין בה פרי אלא פרחים.

העולם נראה לנו בגולה מתוך פחד, זרות, קנאה, ביטול או התבטלות, כי לא היה לנו בו חלק שוה כשוים. ספק אם היינו מסוגלים להבין עמים אחדים, באשר היינו מסורבלים בתסביך נחיתוּת מדכאת או בהרגשת עליונוּת ערטילאית. במקרה הטוב ביותר היינו מחקים אחרים מתוך יִראת כבוד, או שהיינו מגנים התנהגותם ודרכיהם, מתוך שלא הגענו למקומם. ופחות משהבינונו אותם — לא הבינו הם אותנו, כי בנסיונם הבינלאומי לא היה כל קנה־מידה מקובל למוד אותנו, באשר היינו יוצאי דופן, ולא רק שונים.

משהיינו שוב לעם עצמאי בארצו, עם שוה זכויות במשפחת העמים החפשים, אין לנו כל צורך להיות רגישים לקטיגוריה האנטי־יהודית, ואין לנו הכרח לטפל באפולוגטיקה. כבני חורין נוכל וגם שומה עלינו לראות עצמנו בעבר ובהווה, כמו שהננו, על כל פגימותינו. חסרונותינו וליקויינו, ולתקן כל מה שיש לתקן; ובמקום להראות יפינו ועשרנו, שישנו ואיננו, לאחרים, נעשה מאמץ לטפח מורשתנו המבורכת ולהנחיל לעצמנו כל הערכים והנכסים האנושיים החיוביים, באשר אנו חלק מהאנושיות וכל דבר אנושי לא זר לנו, ונעצב חיינו, תרבותנו ודמותנו מתוך נאמנות למאור הגדול של עברנו ומתוך השתתפות מכסימלית בערכי היסוד הכלל־אנושיים המטופחים על־ידי גדולי ההוגים והמורים של ימינו, ושיש לנו חלק לא קטן ביצירתם ובטיפוחם.

שני מושגים תרבותיים מקבילים הנקוטים בעולם ובעולמנו מדגימים ומבהירים כל האנומַליה שהיתה קיימת בגולה בתפיסתנו התרבותית.

הכוָנה למושגים ״חכמת יוַן״ ו״חכמת ישראל״. אין המדוּבר הפעם בהבדלים הניכרים והחשובים שבאפיים ובכשרונם של שני העמים הקטנים, אשר מילאו בזמנם תפקיד כה רב בתרבות העולמית, אלא בהבדלי התוכן העמוקים והמהותיים של עצם המושגים.

כשאנו אומרים ״חכמת יוָן" אנו מתכוונים להגותם של חכמי יוָן הגדולים אשר חיבקה עולם ומלואו. אנו מתכוונים לדעות של תלס ותלמידיו על עקרונות הטבע, לתפיסתם של הרקליטוס, פיתגורס ופרמנידס על ההוָיה הקוסמית ועל התהווּתה, לתורת היפוקרטס על גורמי הטבע והאקלימים בבריאות האדם ותחלואיו, לדיאלוגים של אפלטון על הצדק, הקדושה, האומץ, האהבה, החינוך, המדינה, החוקים והמשטר והמושכלות העליונים (אידיאות בלע״ז), לספרי אריסטו על הגיון, מדעים, מטפיסיקה, פיוט ואתיקה, לכתבי תיאופרסטוס על צמחים ומדעי הטבע, לחיבורים המַתמַטיים של אבקלידס, ארכימדס, אריסטרכוס מסמוס ועוד.

ברם, כשאנו אומרים ״חכמת ישראל״ — אנו מתכוונים לספרות ולמחקרים המטפלים בעברו של ישראל, דתו, ספרותו. אפילו אלה שכתבו עד עכשיו על הפילוסופיה היהודית — התכוונו רק לפילוסופיה התיאולוגית של חכמי ישראל ביחסה לאמונה היהודית. עד היום לא נתיחד מקום בספרים אלה לברוּך שפּינוזה, לפילוסוף הגדול ביותר שהוציא עם ישראל מתוכו במאה השבע־עשרה, אחד מהוגי הדעות העמוקים ביותר של האנושות כולה, אם כי פילוסוף זה טיפל גם בעברה ובבעיותיה של היהדות ובישׂר לפני שלוש־מאות שנה תקומתה של מדינת ישראל.

עם חידוש מדינת ישראל אנו עומדים שוב ברשות אחת ויחידה — ברשות עצמנו. הגדרה4 של ״עצמנו״ לא באה לצמצם ולהעמיד חיץ בינינו ובין העולם אלא להפך. רק עם עמידתנו ברשות עצמנו אנו נהפכים מתוך חירות ושויון לאזרחי העולם, לא רק במובן הפוליטי והכלכלי, אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. בגלות היינו נתינים חורגים או פליטים חסרי מולדת הנזקקים לפספורט של ״ננסן", שאינו מבחין בין עם לעם ובין מדינה למדינה. במדינת ישראל נעשינו אזרחי עולם בתוקף היותנו בני מולדת עצמאית שנת זכויות במשפחת העמים.

עמידתנו ברשות עצמנו מחזירה לנו עטרת הזהות והאחדות הפנימית, וזיקתנו לעולם ולתרבות העולם היא זיקת שותפות של שוים.

המחקר והחינוך בישראל מן ההכרח שיקיפו עולם ומלואו, מחקר האטום והכוכבים, החי והצומח, ספונות האדמה והימים, הרוחות ומזג־האויר וכל תעלומות הטבע בשמים ממעל ובארץ מתחת, וכן גם עלילות אנוש מראשית הופעתו על במת החיים, מאבקיו, עליותיו וירידותיו, נפתוליו עם עצמו ועם בני מינו, ביחידות ובציבור, בכל התקופות בכל חלקי תבל. כל אלה ישמשו מטרה למאמצי הרוח החוקר בישראל. גם ספרות ישראל בארצו מן ההכרח שתכלול בתוכה כל אוצרות הרוח האנושי מימי קדם ועד היום. כל היצירות העתיקות של עמי מצרים ובבל, סין והודו, פרס וערב, יוָן ורומא, וכל הנחלה הספרותית של ימי הביניִם והתקופה החדשה בכל תחום היצירה המדעית, האמנותית, הפילוסופית, הדתית והפיוטית, נוסף על הספרים שנכתבו תחילה עברית או נכתבו על־ידי יהודים ועל היהדות בלועזית.

זהו דבר שאין צורך להדגישו שבתוך המפעל התרבותי־הישראלי יתפוס מקום חשוב ומיוחד — מחקר המולדת והאומה. עתיקות הארץ, סגולותיה, מבנָה הגיאולוגי והטופוגרפי, אוצרותיה הטבעיים, מימיה ואקלימה, ימיה וחופיה, הצמחים והחי אשר בתוכה, ישוביה הקדומים, החליפות והתמורות שחלו בהם בעקבות תנודת העמים, הכובשים והמלחמות מימי קדם ועד היום — בכל אלה עסקו במשך דורות חוקרים מכל עמי התרבות. הספרות העשירה רבת־הלשונות על ארץ־ישראל כמעט שאין כמוה לשפע לגבי שום ארץ אחרת שאינה עולה בשטחה על ארצנו. ולא נקפח זכות החוקרים מאומות העולם ומבני עמנו, שעשו רבות עד היום לשפוך אור על עברה וטבעה של ארצנו. אולם רק עם מלחמת השחרור ועצמאות ישראל נוצרה האפשרות המלאה למחקר הארץ העומדת ברשותנו. רק עם שחי בארצו, עומד ברשות עצמו, מזוין במכשירי התרבות והמדע של ימינו ונתבע לפתח כל גנזי מולדתו למען קיומו ועתידו, יהיה מסוגל לפענח תעלומות5 עברה וטבעה של הארץ המוצנעות עדיין במעבה האדמה, בתלים המרובים, בנקיקי הסלעים ובמערות המדבר, וידע לחשוף אוצרותיה הכמוסים בחיק האדמה ובמימי אגמיה ויָמיה. אלפי שנה קראנו בתורה על ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַּרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת״ (דברים ח׳, 9), אבל רק אחרי שחרור הנגב על־ידי צה״ל במלחמת הקוממיות גילינו בעליל מחצבי הנחושת ואבני הברזל. וגם הגענו למכרות העשירות של פוספטים ואוצרות אחרים, שלפי שעה לא נמצאו להם עדייו כל סמוכין בספר הספרים, המקור הנאמן ביותר לידיעת הארץ, מלבד הארץ עצמה; ואנו רק בראשית המלאכה.

מחקר המולדת קשור קשר אמיץ בהעפלה חלוצית לישובה ולפיתוחה. המחקר גם מסייע להרחבת ההתישבות וגם מסתייע על ידה; כל המאמץ המדעי של עם הוא חלק אינטגרלי ממפעל חייו הכלכלי, המדיני והחברתי.

והוא הדין ביחס למחקר האומה, ביחוד מחקר תולדות האומה ויצירתה התרבותית והרוחנית בארץ מכורתה, שבו טיפלו חוקרים יהודים ולא־יהודים במשך דורות. אצל חוקרי אומות העולם נשתבש מחקר זה לרוב מפני המגמות הנוצריות והאנטי־יהודיות, אשר, ביודעים או בלא יודעים, השפיעו על רוב מסקנותיהם; אבל גם החוקרים היהודים לא היו חפשים לגמרי ממגמות והשפעות ומעצורים שדבר אין להם עם חקר האמת. הבנת התקופה היסודית והמכרעת בתולדות העם היהודי, שבה נתעצבה דמות עם־העולם ונוצרו כמעט כל היצירות הנצחיות הכלולות בספר הספרים, התקופה שבין יציאת מצרים והשיבה מבבל, מימי משה רבנו ועד עזרא, מחייבת גם קרבה נפשית ואינטואיציה היסטורית וגם חירות המחשבה ועצמאות הרוח והעדר דעות קדומות ומגמות של קטרוג או סניגוריה; וקשה למצוא סגולות אלה בקרב חוקרים שלא מבני עמנו, ואף לא בקרב חוקרים יהודים כפופים לשתי רשויות, שלא טעמו טעם של יהודי בן־חורין בארצו העצמאית.

אלפיִם שנה נכתבו פירושים ופירושי פירושים לספר יהושע; ואיש לא יזלזל בערכם, וכמה דברים סתומים ומקומות נעלמים נתבהרו ונזדהו. אבל הפירוש שניתן לספר זה בקרבות מלחמת הקוממיות והאור הרב הנשפך על עברנו בחידוש עצמאותנו – יחוורו לעומתם כל הפרשנים מבני ברית ומשאינם מבני ברית.

רק עם החי בארצו ועומד ברשותו יקרא בעין פקוחה ובהבנה אינטואיטיבית בספר הספרים, שנוצר באותה הארץ ועל־ידי אותו העם. רק דור שחידש קוממיות במולדת הקדומים יבין לרוחו ולנפשו של קודמיו שפעלו, לחמו, כבשו, יצרו, עבדו, סבלו, הגו, שרו, אהבו וניבאו בתחומי אותה מולדת.

חקר האמת אינו סובל כל כבלים וסייגים — ורוח עמנו נכבל בגולה, ורק עם חידוש עצמאותנו הוא משתחרר מכל סוגי השעבודים, החיצונים והפנימיים, אשר הצרו, צמצמו וגם עיקמו פעולתו.

המפעל האדיר של פיתוח המפעל התרבותי של ישראל בארצו, כמפעל של קיבוץ גלויות ובנין המולדת, לא יעָשה אך ורק בכוחות הפנימיים של המדינה הצעירה והמִצערה. בקליטת העליה והרחבת החקלאות והחרושת והתחבורה, כן גם טיפוח ״חכמת ישראל״ החדשה, במובנה הכולל והמצומצם, לא יתּכנו בלי השותפות הנאמנה והמתמידה של כל האומה העברית; מדינת ישראל לא נועדה לתושביה, אלא לעם ישראל כולו, גם לאלה שאין בדעתם להתישב בתוכה. עצמאות ישראל זקפה קומת היהודים גם באותן הארצות שאין בהן רצון או נטיה לעליה המונית. נצחונות צה״ל וכיבושי ההתישבות והחרושת ומפעלי הפיתוח הם נחלת כל יהודי בעולם, ורוח העצמאות והחירות המנשבת בישראל יש בה לרענן כל נפש יהודית באשר היא.

ובשדה המחקר המדעי, בין שזה מדע פיסי, ביולוגי, חברתי, מדיני או היסטורי, ובשדה היצירה התרבותית, בכל שטחי האמנות, הספרות, הדת והמוסר — עלינו לקיים זיקת שותפות נאמנה בין חוקרי הארץ ויוצריה ובין החוקרים והיוצרים היהודים בתפוצות, כי רק מתוך מאמץ משותף נוכל למשימה התרבותית והחינוכית הגדולה שההיסטוריה הטילה על דורנו.

אין אנו יכולים ורשאים לוַתר על השתתפותו של שום קיבוץ יהודי באשר הוא, בעולם הישן ובעולם החדש; ואם בשטח החמרי והמדיני כך, בשטח הרוחני על אחת כמה וכמה. גודל הרוח ועצמתו אינם מותנים בכמות, ומשה רבנו היה שקול כנגד שישים רבוא. אבל הכמות יש שהיא נהפכת בדרגה ידועה לאיכות; ומחוץ לישראל אין כרגע קיבוץ יהודי שידמה ביכלתו החמרית, המדינית, הכספית וגם התרבותית והרוחנית לקיבוץ היהודי באמריקה. וכל עתידו של העם היהודי וגורלה של מדינת ישראל תלויים בשותפות האמיצה והנאמנה שבין ישראל בארצנו ובין יהדות אמריקה. וזיקת אמריקה. וזיקת הגומלין של ישראל עם יהדות אמריקה לא תעמוד על שותפות כספית, מדינית בלבד, אלא גם על שותפות חלוצית ותרבותית. שותפות של גוף ורוח מצדם של טובי הנוער ותלמידי החכמים ביהדות האמריקנית, שיבנו יחד אתנו מדינת ישראל ותרבות ישראל.

חלוצי ישראל מכל הארצות יפריחו יחד עם בני הארץ שממות המולדת, ולא יֵעדר מקומו של הנוער היהודי באמריקה בקרב חלוצים אלה. במיוחד ניזקק לתלמידי־חכמים ואנשי רוּח ועובדי מדע ומומחים שבקרב יהודי אמריקה, למען האדיר חכמת ישראל החדשה שעליה יתבסס כל מפעלנו המשקי, הצבאי והחינוכי. גם בענף המיוחד של חקר תולדות האומה והמולדת, שלו נתיחד עד עכשיו בגולה המונח ״חכמת ישראל״ במובנה המצומצם, יש כר נרחב לפעולה וליזמה משותפת בין חכמי ישראל וחכמי היהדות בתפוצות.

״הֲיוּחַל אֶרֶץ בְּיוֹם אֶחָד אִם־יִוָלֵד גוֹי פַּעַם אֶחָת?״ שאל הנביא. לא רבים שאלו עצמם שאלה זו ביום הכרזת המדינה.

מאז, בשנים מעטות אלה, חוללה המדינה הצעירה עלילות אדירות וביצעה מפעלים כבירים, בקצב ובממדים שאין להם דוגמה בתולדות ימינו. אבל — אַל אשליות! עוד מלאכת המדינה, מלאכתה בארץ, בעם, במזרח, בעולם, בראשיתה; לא מאחורינו, אלא לפנינו הם הקשיים והמאמצים, המבחנים והסכנות וכן גם המבצעים והכיבושים, הגדולות והנצורות אשר יבואו. ועוד רבה הדרך וקשה, ״וְדֶרֶך הַקֹדֶשׁ יִקָרֵא לָהּ״.



  1. במקור נדפס: “לאמיפריה” – הערת פב"י.  ↩

  2. במקור נדפס: “זהלים” – הערת פב"י.  ↩

  3. עוסק בהוראת דינים ובשפיר ובשיליה – של ולדות, כדי לטהר אִשה לבעלה.  ↩

  4. במקור נדפס “הגדר” – הערת פב"י.  ↩

  5. במקור נדפס “תעלומת” – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות