רקע
יוסף אורן
ב. "הזר" - מ"י ברדיצ'בסקי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

הסיפור נדפס לראשונה בכתב-העת “רביבים” כרך א' בעריכת ברנר1, שהופיע בלבוב תרס“ח, אוגוסט 1908 מי”ב מפעיל בסיפור הזה מספר יודע-כל, אך בניגוד לשופמן פתח את הסיפור באקספוזיציה ארוכה למדי, המתארת מערכת יחסים מוזרה שהתפתחה במשך שנה בין ספרן מהספרייה העברית של קהילה יהודית קטנה באחת מהערים הגדולות באשכנז ובין קורא שתקן ובעל הרגלים יוצאי-דופן, קורא שאיננו מיהודי הקהילה ואשר גם שמו לא מופיע בסיפור (שיכונה להלן: הזר).

בכל עונות השנה התייצב הזר בפתח הספרייה כשהוא לובש מעיל ארוך שצבעו שחור. הוא לא החמיץ אף יום מהימים שבהם היתה הספרייה פתוחה וגם מיצה בשלמותן את השעתיים שבהן עמדה לרשות הקוראים, משמונה ועד עשר בערב. לספרייה הגיע רק בימי החול של השבוע כדי שלא לפגוש את בני הקהילה שפקדו את הספרייה בעיקר בשבתות ובמועדים.

בספרייה הקפיד הזר לשבת במקום קבוע, על יד החלון בפינת החדר, ותמיד באותה תנוחה, המעידה על דריכותו בעת הקריאה. הוא קרא רק עיתונים, בלי לפסוח על אחד מהם, והתעלם מהספרים ומההזמנות לפעולות התרבות האחרות של הקהילה. אך יותר מכל הטרידה את הספרן שתקנותו של הזר הזה, שבמשך כל השנה לא פנה אליו אף לא פעם אחת. משום שמעטים פקדו את הספרייה בימות החול, היה לספרן די פנאי בערבים אלה לנסח לעצמו שאלות על הקורא הבודד והמוזר, שהעביר במחיצתו מדי ערב שעתיים בקריאת עיתונים בשתיקה גמורה: “מי היה האיש הזה? מה מעשהו בעיר הזאת? מאין בא ומה טיבו? - - - באיזה רחוב גר זה ובאיזה פרוור”.

פעם איחר הספרן את שעת הפתיחה, אך הזר המתין בסבלנות ולא התלונן. פעם אחרת הניח הספרן בכוונה גיליונות ישנים במקום עיתונים אחרונים ומעודכנים, אך הזר התעמק בהם כאילו הם גיליונות חדשים והמשיך להתבצר בשתיקתו. מאחר שלא מצא דרך לאלץ את הזר לשבור את שתיקתו, שקל הספרן אפילו לעקוב אחרי הזר כדי לגלות את מקום מגוריו, אך הסתפק בינתיים בהמצאת השערות שונות אודותיו. הראשונה, שנפשו של הזר אינה תקינה. אך משלא מצא סימנים מובהקים לכך, העלה השערה נועזת יותר, שהזר הוא מסית ומדיח או פושע, שמסוכן להישאר לבד במחיצתו, אף שגם להשערה זו לא מצא תימוכין.

אחרי קטעי אקספוזיציה אלה, מותיר הסיפור את הקורא עם שני הגיבורים של הסיפור: עם המסתוריות של הזר, המקפיד לנצור את פיו ושאיננו מבני הקהילה, ועם ספרן מבני הקהילה המוטרד משתיקתו של הזר ושרצונו עז להביא איש זה לידי דיבור. כעת מתחילה העלילה עצמה, המתארת בארבעה חלקים את אירועי היום שבו הופרה השיגרה רוויית-המתח בין השניים.


 

אדם שקוע במחשבות

החלק הראשון של העלילה, חושף לקורא את רוב המידע, שהספרן כה השתוקק לדעת, על תנאי חייו ועל מעשיו של הזר בעיר. גם ביום הזה, היום השלישי בשבוע, האריך הזר לשכב במיטה עד הצהריים בחדרו, השכור מבעלת-בית אחת, ואז, בעודו יושב על המיטה, “פסוק אחד של איזה חוזה החל לנסר במוחו”. ורק סמוך לצהריים התלבש בעצלתיים ויצא מחדרו. ברחובות העיר “הוא הולך בלי מטרה ונוטה הצדה מפני כל הנפגש עמו”. מתברר שזהו סדר יומו הקבוע, כי בדיוק בשעה שתיים התייצב באותו בית-מרזח לאכול שם את ארוחתו הקבועה, “מרק, בשר וכוס שיכר”.

האוכלים האחרים התעלמו מנוכחותו, אך הוא, הזר, דווקא העלה השערות עליהם: כיצד היו מגיבים לוא הגיעה לידיעתם חריגותו אם בדיבור ואם במעשה. אחר-כך הפליגו מחשבותיו לשאלות כלליות על טבע האדם: “איך אפשר לחיות בעולם הגשמי? איך אין מתביישים בני-אדם להיות מדברים עם חבריהם? מה זה עניין הדיבור והתגלות הלב?”2. אחרי שאכל ארוחה זו, היחידה שלו במהלך היום, שב אל חדרו והמתין בה “חציו חולם חציו מנמנם” עד שעת הפתיחה של הספרייה.

בחלק הזה, המתאר את הרגליו של הזר בעיר כשהוא ברשות עצמו, ניכר השינוי בפעולת המספר. בעוד שבאקספוזיציה צפה בגיבור דרך עיניו של הספרן, ובדרך זו העצים את הסקרנות כלפי הגיבור, הפעיל כעת את יתרונו כמספר יודע-כל וחשף, בינתיים רק לקורא, מיקבץ מידע ראשון על שגרת חייו של הזר בעיר, לפני השעתיים בערב שבהן נהג להגיע אל הספרייה. כמו כן הוא נצמד מדי פעם בחלק זה של הסיפור לנקודת התצפית של גיבור הסיפור.

כאילו הרגיש שביום הזה צפוי להתרחש בו משהו יוצא דופן, כמעט התפתה הזר לא להגיע בערב היום הזה אל הספרייה, אך לבסוף רחץ את ידיו ופניו והחליט בכל זאת ללכת אל הספרייה. קודם שיצא התעכב ליד החלון וכהמשך לשאלות שצצו במוחו בבית-האוכל הטרידה אותו כעת שאלה כללית נוספת: “מה אבד להם לבני-אדם בחייהם?”. למשפט שהוצב בסיפור אחרי שאלה זו אפשר להתייחס כאל תשובה על כל השאלות שחלפו במוחו של הגיבור במשך היום: “תהום, הכל כמו תהום, וגשר, גשר אין”.

מי“ב בחר אמנם במילים אחרות מאלה שהשתמש בהן שופמן כדי לתאר את מצבו של התלוש, אך גם הוא מתאר במילותיו מצב של “אמצע”, מצב שבו הגיבור תלוי בין העבר שלו (בית אבא בעיירה שבמזרח אירופה) לעתיד (כישלון ציפיותיו להתערות בקהילה יהודית בעיר מערבית). מי”ב מתאר את התלוש שלו כמי שיודע כי חייו בהווה דומים למצבו המסוכן של מי שתלוי מעל תהום ואין לרשותו גשר שיחבר את גדת העבר לגדת העתיד, גשר שימנע את נפילתו למעמקיה.

רמז ראשון זה מבהיר לקורא, כי ההתרשמות של הספרן מהזר היתה מוטעית ביותר. הלה צייר אותו כאדם מוזר בגלל התבדלותו מחברת בני הקהילה ובגלל התנהגותו החריגה בחברתו בספרייה. והנה התברר, ששתקנותו הקיצונית היא של אדם המודע למצבו המסוכן. יתר על כן: מחשבותיו אינן מוסבות על עצמו, כי אם על אלה שבעיניהם הוא מצטייר כתימהוני. הפער הזה בין העלילה החיצונית, שהופעלה באקספוזיציה, לעלילה הפנימית, שהחלה לפעול בחלק הזה של הסיפור, מכין את הקורא לתהפוכה שתתרחש ביחסים בין הספרן לזר, כשייפגשו בספרייה בערב הזה.


 

סימני השינוי שיתחולל

החלק הבא של יום העלילה מתרכז בשני מעשי-כשל מובהקים שמבצע הזר בהגיעו אל הספרייה, ושניהם מנבאים לקורא, שאכן שינוי דרמטי יתחולל אצלו בערב הזה. תחילה חלף על פני בניין הקהילה ונאלץ לחזור על עקבותיו בתים אחדים, ואחר-כך עלה קומה אחת יותר מהדרוש והיה עליו לרדת ממנה אל הקומה שבה היתה הספרייה ממוקמת. ושם גילה לתימהונו, שגם שכח ללבוש את מעילו הארוך, שבו נהג להגיע אל הספרייה, והגיע הפעם לבוש במעיל קצר. את הטעות הגלויה הזו מגדיר הזר כ“התגלות” - מונח המזהה שלב מכריע בחייהם של נביאים בספרי התנ"ך, את תחילת שליחותם.

גם צירוף-המילים הבא מפנה אל סיפור ידוע ביותר במקרא על אדם שהיה נתון למרותו של אלוהים. הוא מרגיש שהטעות בבגד שלבש מעידה “כי סר כוחו”. הצירוף אמנם נלקח מסיפור-חייו של שמשון, שנעזב על-ידי אלוהים אחרי שגילה לדלילה את סודו: “אם גולחתי וסר ממני כוחי והייתי ככל האדם” (שופטים ט"ז-17), אך בסיפור הוא משתלב במשמעות הפוכה. במקרה של הזר אין מדובר באובדן הכוח הפיזי, כי אם באיבוד השליטה של נפשו על מעשיו. זהו אכן רגע דרמטי בחייו, כי בהרגישו “כי סר כוחו” האנושי, מתחילה כניעתו לכוח האלוהי, שעד כה התחמק מפניו ומפני השליחות שאלוהים הועיד לו, בדומה לשמשון ובדומה לנביאים קדמונים אחרים.

אכן, בעל כורחו מתחיל כעת שלב ההתגלות בחייו של הגיבור, ומתברר לקורא, שבעטיו של הספרן לא הבין נכונה עד כה עובדות שונות על הזר. הספרן חשב שסיבת ההימנעות של הזר, להגיע אל בית הקהילה בשבתות ובחגים, היא סירובו לפתח קשרים חברתיים עם יהודי העיר. כעת מתברר, שהסיבה היא רצונו להתרחק מכל עבודת אלוהים שהקהילה מקיימת בשבתות ובחגים.

זאת ועוד: בהמשך הניח הקורא, שרק מאפס-מעשה צץ במוחו של הגיבור “פסוק אחד של איזה חוזה” וגרם לו לחשוב שהוא “שומע מרחוק קול יללה”. וכעת מתברר, שמוחו של הזר מוטרד דרך קבע מהאפשרות שבשלב זה או אחר לא יימלט עוד מהיעוד הנבואי המצפה לו.

ההתרחשויות בהמשך אכן מלמדות שכוח עליון כופה על הזר לפעול בניגוד לרצונו האישי. כוח זה מאלצו לפנות אל הספרן, פעם ראשונה אחרי שנה של שתיקה. אפילו הספרן מרגיש שהפנייה של הזר אליו מתבצעת תוך מאבק פנימי ושבקשתו לקבל ספר בהשאלה היא רק “תואנה”.

בצדק ציין עמנואל בן-גוריון (להלן: עב"ג), ששני הספרים, שעליהם שאל הזר את הספרן, הם חיבורים בלתי-שגרתיים ונועזים על האמונה היהודית: “קורות ישראל ואמונתו” - חיבורו של המשכיל ש“ל הירש, ו”דעת אלוהים בארץ" – חיבורו של אברהם בן נחמן קרוכמל, בנו של רנ“ק. את שני הספרים, הדגיש עב”ג, כתבו “שני נידחים מזרע ישראל, בודדים במועדם ונוגעים לא נוגעים ב’סוד'” – בתורת המיסתורין שמסבירה את הקשר בין האדם בן החלוף לאלוהים הכל-יכול, תורה שממנה התחמקו בשיטתיות רבנים, אשר דעותיהם על הדת היו זהירות ושמרניות ביותר.

אחרי שהתברר לזר, שברשות הספרייה רק “דברי ימי ישראל” של גרץ ולא הספרים שביקש, ניסה לסגת מהמשך השיחה עם הספרן, אך כבר לא היה מסוגל לעצור בדבריו. ההתגלות שלו כבר החלה, היא החלה בשבירת השתיקה שכפה על עצמו והיא תושלם בהיכנעותו לשליחות הדיבור שיועדה לו. והספרן, שכה התאווה לשמוע פעם את האיש הזר מדבר אליו, “לא האמין למראה עיניו, כי אמנם עומד לפניו האיש הזה ומדבר”.

 

נביא בעל כורחו

בשלישי מבין חלקי התיאור של היום הזה כבר מרוכזת התעניינות הקורא רק בהמשך החשיפה של עולמו הנפשי של הזר – גיבור הסיפור. ואכן בשלב הזה מפעיל המספר בשום-שכל תחבולה ספרותית המעצימה את המתח אצל הקורא והיא תחבולת ההשהיה. במקום למסור את דבריו של הזר, הוא מעביר לסירוגין את התיאור מהספרן אל הזר ובחזרה וממחיש כיצד מתאמצים השניים להתגבר על מבוכת המעמד.

הזר השתקן, שהפך פתאום לדברן, התאמץ כעת “למחות את הרושם הקודם של דיבורו”, אך “מצא כי תחת להיטיב הֵרע, ויוסף לדבר, כי לא יכול אחרת”. ואילו הספרן גייס את כל נימוסיו, קם מכיסאו והקשיב לדברים: “ויבלע כל דבריו, לא הפסיקו בינתיים, לא ענה לו מפורש, ורק ניענע לו בראשו”.

בדיוק כפי שעשה באקספוזיציה, מתאר כעת המספר פעם נוספת את ההתרחשות שמתחוללת בספרייה בין השניים מנקודת-התצפית של הספרן, שמתגלה כמתווך כושל במסירת דבריו של הזר, כי כל תשומת-לבו נתונה למצב המביך שאליו נקלע. עקב כך ייקלטו בינתיים אצל הקורא בחלק זה של העלילה רק שברי מידע על הזר, כפי שנקלטו אצל הספרן. ואכן, רק בחלק הבא, הרביעי, שבו יימסרו דבריו של הזר כדיבור ישיר מפיו, יקבל הקורא פרטים ראשונים, אך עדיין כלליים, על המחשבות שמעסיקות את הזר ואשר מחריגות אותו כאדם מוזר מבין באי הספרייה וגם בקהילה היהודית בעיר.

שעת הסגירה של הספרייה כבר חלפה, אך הזר איננו מניח לספרן, אלא ממשיך להשיח את לבו באוזניו גם ברדתם במדרגות וגם ברחוב. שעה שלמה הוא מעכב את הספרן ומספר לו "משבתו בעיר הזאת, מבדידותו, מעברו, מצערו והגיגו.

  • - - הוא מדבר על עקת חייו, על עמלו וייאושו בדבר היהודים". האישי והציבורי מתערבבים זה בזה בדברי הזר, ואלה מייגעים את הספרן, ההולך ומאבד את סבלנותו.

תחילה רומז הספרן לזר, על-ידי הצצה מופגנת בשעונו, שאין לו עוד רצון להקשיב לדבריו. אך כאשר הזר איננו מרפה ומציע לו: “לך עימי ואספר לך מחיי, ושָׁמוֹעַ תשמע תוגת בן אדם, באין עם ובאין אלוהים!”, מבהיר לו הספרן בגלוי, שאין הוא יכול עוד להתעכב, כי משפחתו ממתינה לו. ולבסוף, כאשר הזר כורע לפניו ואוחז בו “כתינוק המחזיק בסינר אמו”, נשמט ממנו הספרן בכוח ונמלט אל דירתו.


 

הווידוי המלא של הזר

רק בהגיעו לחלק הרביעי של עלילת היום, מעפיל הסיפור אל מטרתו האמיתית – לחשיפה המלאה של עולמו הרוחני של הזר. נכלם מהגסות שבה נטש אותו הספרן, “איש לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה”, תועה הגיבור מרחוב לרחוב, וברור לו “כי עתה צריך הוא לבוא בחשבון עם חייו”. כשעתיים מתמשך חשבון-הנפש הזה במחשבתו, וכדי להבינו היטב הכרח להפריד בו את החלק האישי מן החלק הציבורי.

סיפורו האישי של הגיבור דומה ביותר לסיפוריהם של התלושים של התקופה. בדומה להם הוא הגיע אל העיר באשכנז מ“רחוב היהודים” במזרח-אירופה. הוא נזכר כעת “באביו הירא והחרד ובבקעים שעשה הוא בלכתו מאתו”. אך הנטישה של בית-אבא היתה מלווה בהיפרדות מיקירים נוספים: “הוא התרחק מאוהביו, התרחק ממכריו. הוא דחה גם את הנפש היותר קרובה לו בשלילתו”3. השלילה והבגידה מפורשים למדי בחלק זה של הסיפור: הוא “דחה כל היסודות הציבוריים ממנו וירמוס כל הנחלה אשר הנחילוהו”, ובעשותו כך “הוא עזב את עמו”.

אחרי שניתק את קשריו עם “רחוב היהודים” החלה תקופת נדודיו בין מרכזי הדעת במערב אירופה, בהם “התפלש במחילות המחשבה” של התרבות הכללית. עצם הליכתו “ממקום למקום” מלמדת, שלא בא על סיפוקו מלימודיו באוניברסיטאות. גם היתקעותו לבסוף בעיר זו, שלא היה בה “בית-שֶׁבֶת תחכמוני למדעים”, מבטאת את אכזבתו מתורתם של מוריו באוניברסיטאות הללו, אחרי שלא מצא בתורתם תשובות לשאלות שהציקו לו.4

“זה שנים הוא נושא בתוכו את הרעיון הנורא על יאוש עמו ואובדן עמו”, כי לא כעם הצטיירו היהודים בעיניו, כי אם כציבור של “גופות נשברים, צללים, רק צללים”. הסבר להגדרת קשה זו אפשר למצוא ברשימה “הספר והחיים”5, שבה הגיב מי“ב על מאמר שנדפס ב”לוח העם" של “אחיאסף” שנה ראשונה. ברשימה זו תמך מי"ב בהערכתו של כותב המאמר, שאכן בעטייה של ההשתעבדות לספר “נתמעכו חיינו, נשתתקה המיית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור… צללים אנחנו. ושם מחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני-אדם יודעים את תפקידם. הנה חיים וחרות, ואנו – עבדים בני עבדים”.

אך גם ללא הסיוע מכתובים אחרים של מי“ב, מסוגל הקורא להבחין, שגיבור הסיפור מחדד את הניגוד בין העם ליחיד. כאשר “דחה את כל היסודות הציבוריים ממנו” ו”עזב את עמו" לא ביקש להציל רק את נפשו, נפש יחיד שנכספה לחיים, אלא האמין שבשובו מחוזק מהמערב יצליח כיחיד להציל את עמו מהכליה המאיימת עליו. במערב, בעולם הגדול, קיווה לספוג כוחות חיים טבעיים, כוחות שהתנוונו בקולקטיב היהודי, שהפך לאידיאל את ההפרזה ברוחניות. באמצעות כוחות אלה קיווה בשובו לעשות את המעשים, אשר יחזירו לעם את החיוניות שאבדה לו בתנאי החיים בגלות, המעשים שיצילו אותו מהכליה המאיימת עליו שם. האכזבה שספג בעולם הגדול מוטטה את תוכניתו וחשפה את הדמיון בין מצבו כיחיד לבין המצב של העם. לשניהם לא נותר כוח ליזום מעשים שיחוללו את השינוי הנחוץ. אחרי כל התלאות שעבר עד כה, נותר לו כעת רק להתאבל “בפנימיותו על הריסת עם והריסת נפשו”.


 

חשיבות היחיד בחיי הציבור

מחשבותיו אלה של הגיבור אינן ערוכות ואינן מפורטות בסיפור כפי שנהג מי“ב לבטאן במסותיו, שהרי אלה מחשבות הגיבור בזמן שהוא נתון בסערת רגשות חזקה. לפיכך יהיה זה מוצדק להרחיב את סוגיית העם והיחיד במשנתו של מי”ב בעזרת המסה “החשבון”6 העבודה הציבורית המשותפת היא רק האחרית, הסכום האחרון מעבודת היחיד, - - - היחיד הוא החלוץ בעניין כל עבודה פורייה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקנייני הכלל. - - - אין הציבור מתקיים בלי חובת יחיד ועבודת יחיד. אין אחרית בלי ראשית" (כל ההדגשות מופיעות במקור).

גיבור הסיפור מאוכזב מעצמו אחרי שלא הגשים במערב, גם אחרי שהתפלש שם “במחילות המחשבה”, את המטרה שהועיד לעצמו, ולשוב אל “רחוב היהודים” אינו מוצא טעם. מהקריאה בעיתונים התברר לו, שזרע אברהם לא כלה, כפי שהעריך לפני שנדד אל המערב, רק “היחיד כלה, אבל המה (ההמונים ברחוב היהודים) חזקים מהיחיד”.

באמצעות סידרה של שאלות מפרט הגיבור את כישלונותיו: “איזה מעשה שלם עשה בחייו? אימתי התעצם לעשות את אשר נטל עליו, ואימתי מילא את אשר היתווה לו רוחו?”. על לבו של הגיבור מכבידה ההבנה, שישנה משמעות חמורה לאי-הצלחתו לממש “את אשר נטל עליו” במערב לתועלת עמו. אחרי שנכשל, נותרה בלי פתרון “השאלה הנוראה” על תכלית הישרדותו של העם היהודי: “נודד נצחי זה על מה הוא חי? ולמה הוא חי?”. עקת הצער הכפול שהוא מרגיש מצדיקה את הסיום הפתוח של העלילה, המתאר את הגיבור, ש“שבץ הצער בא בו, צערו של עם ויחיד”, “נשען אל אילן ומכסה את פניו בידיו. הוא בוכה באין הפוגות…”.


 

קבלת השליחות הנבואית

אצל נביאי ישראל לא קיימת הפרדה בין האישי לציבורי. חייהם האישיים מושפעים מהשליחות שהוטלה עליהם, ואין הם נהנים מהזכות השמורה לאדם רגיל, לסרב לשליחות שעלולה לפגוע בחייהם הפרטיים. נביאי ישראל התרעמו, שטחו תחינה בפני שולחם ואף בכו באוזניו, אך כנביאי אמת לא יכלו להימלט מהשליחות ולא יכלו לסלף את תוכנה. הגיבור מבטא את הבנתו, שמכאן ואילך לא יוכל להסתלק מהנבואה על-ידי שימוש בצירופי-לשון מספרי הנבואה השונים.

צירוף המילים הראשון מובלע בחלק זה של הסיפור במשפט: “נופל הוא וגלוי-עיניים”. בניסוח זה מקביל הגיבור את עצמו אל בלעם ואת הדיבור שניכפה עליו לנבואה שהשמיע בלעם באוזני מלך מואב. אף שבלעם התבקש על-ידי בלק בן-ציפור לקלל את בני-ישראל, פורצת מפיו נבואה המשבחת ומברכת אותם: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הברכה יוצאת מפיו גם בניסיונות החוזרים של בלק לאלץ את בלעם לקלל את עם-ישראל. ולבסוף הסביר בלעם למלך ששכר את שירותיו: “לא אוכל לעבור את פי ה‘, לעשות טובה או רעה מלבי, אשר ידבר ה’ אותו אדבר”. בלעם הוכיח את דבריו אלה בנבואה האחרונה שהשתלטה עליו בהיותו נתון במצב אקסטָטי, כשהוא “נופל וגלוי עיניים”: “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל” (במדבר כ"ד-7).

לפיכך אין לראות בבכיו של הזר בסיום הסיפור את קץ דרכו כנביא, כי אם את תחילתה. כדרך הנביאים הקדמונים מעלה גם גיבור הסיפור במעמד ההקדשה שלו את ספקותיו על השליחות ועל סיכוייו להצליח בה. הוא יודע שעליו לאגור את כוחותיו “לעבודה אחת גדולה, לעבודה אשר תמצא את פשר חורבן עמו ותגיד את האמת במלואה”, אך מיד הוא מצרף לידיעה זו את ספקותיו בתימלול דומה לזה שבו ניסחו נביאי-האמת לפניו את ספקותיהם: “למי יגיד? מי קרא אותו להיות מוכיח לגוי? מי ישמע לו? - - - האם לא באו גואלי העם ונביאיו בכל פעם ונידחו? האם לא שָׁמַן לב העם הזה? האם חי עוד אלוהיו?”.

הכינוי “מוכיח” בדבריו אלה של גיבור הסיפור גורר אחריו מאליו את תלונתו המפורסמת של עמוס: “שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו” (ה'-10). והשאלה “האם לא שמן לב העם הזה?” מעלה בזיכרון את הרטוריקה הנבואית המלוטשת של הנביא ישעיהו: “השמֵן לב העם הזה ואוזניו הכבֵּד ועיניו הָשַׁע פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו” (ו'-10).

ההתייחסות המקיפה הזו של הגיבור אל הנביאים הקדמונים מאפשרת לפענח סוף-סוף גם את חידת הפסוק “של איזה חוזה”, שהחל לנסר במוחו בבוקר היום הזה בחייו. המפתח לזיהוי הפסוק הוא הכינוי “חוזה”. בכינוי לועג זה פנה אמציה, כהן המקדש בבית-אל, אל הנביא עמוס: “חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא”. ועל הכינוי המעליב ועל ההצעה המשפילה השיב עמוס את הדברים האמיצים הבאים: “לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי, - - - וייקחני ה' מאחורי הצאן ויאמר אלי ה': לך הינבא אל עמי ישראל” (עמוס ז', 15–12).

ואמנם, ממש כמו הנביא עמוס, הרגיש גם גיבור הסיפור הזה, כבר בבוקר יום ההתגלות וההקדשה, שלא יוכל להתחמק מייעודו, להישלח אל העם כדי להזהירו מהכיליון המאיים עליו בגלות. ומכאן שבכיו בסיום הסיפור לא מדיח אותו מייעודו הנבואי, אלא חותם את לבטיו ומציב אותו בתחילת שליחותו כנביא.

 

בשורת התלוש לתחייה

אכן, למראית-עין קשה ליישב את דמות התלוש, הגיבור הספרותי של הסיפורת בתקופת התחייה, עם ההגדרה “דמות-שלמות”. וגם דומה, שהדמות הזו על שלל חולשותיה, כישלונותיה וייאושה לא מתקשרת כלל אל חזון התחייה הלאומית, שבעת פירסומם של שני הסיפורים האלה של שופמן ושל ברדיצ’בסקי כבר החל להלהיב, לחדור ללבבות ואף להניע את הנחשונים בעם להתחיל בהגשמתו.

שני הסיפורים משיבים היטב על תמיהות אלה, ולמעשה גם משלימים זה את זה בתשובותיהם. אשר לתמיהה הראשונה: שלא כמשכיל ושלא כחלוץ, שזכו בתואר “דמות-שלמות” משום שגילמו אידיאל של האדם היהודי הרצוי, זכאים לתואר זה גיבורי הסיפורים של שופמן ושל ברדיצ’בסקי דווקא בזכות היותם יוצאי-דופן בדורם.

בעוד שאחרים השלימו עם שֵׁב ואל תעשה, או מילטו את עצמם על-ידי טמיעה מנטל הירושה של יהדותם, הן כדת והן כלאומיות, לא השלימו גיבורי הסיפורים של שופמן ושל מי"ב עם חרפת הקיום בגלות וגם לא התכחשו אל זהותם כיהודים, אלא התייחדותו בסירובם לוותר על יהדותם. הנער המתאבד בסיפור “התלוי” זוהה בקלות כיהודי על-ידי המקומיים, ולכן ליוו את גופתו, כאשר הוצאה מגן-ההר, בהערות ציניות ואנטישמיות. יהדותו של גיבור הסיפור “הזר” איננה צריכה הוכחה. אך זו רק חלק מהתשובה על תמיהה זו. היא תושלם בעזרת התשובה על התמיהה השנייה, שהתייחסה אל הקשר בין דמות התלוש לרעיון התחייה.

ייאושם של התלושים לא הובן כראוי. הם לא הגיחו אל מרכזי-הדעת במערב כדי להגשים שם את רעיון התחייה הלאומית, ולכן אין לקשור את כישלונם לרעיון הזה. את חוויית התלישות חווה התלוש כאשר נדד ממזרח-אירופה אל בירות המערב כדי להגשים שם את חזונה של תנועת ההשכלה, שהוא הפוך לחזונה של תנועת התחייה. בעוד שתנועת ההשכלה העברית הורתה ליהודים להישאר בארצות הגולה ולהעמיק את התאזרחותם בהן, הציעה תנועת התחייה כאלטרנטיבה את פתרון שלילת הגלות – שיבת העם מהגלות אל המולדת בציון, כדי לייסד בה מחדש מדינת יהודים ריבונית. באמצעות דמות התלוש המחישו סופרי התחייה את העדר האפשרות לחזור אל בית אבא (פתרון ההשלמה עם המשך החיים בגלות) וגם את העדר הסיכוי להתערות בערי מדינות מערב אירופה (פתרון ההתאזרחות המלאה במדינות אירופה של תנועת ההשכלה). בעשותם כך ניתבו את הקוראים לפתרון המהפכני שטרם נוסה: לצאת מהגלות ולשוב ממנה אל המולדת בציון.

את מה שאירע בספרות התחייה אפשר לתאר באופן הבא: הסופרים חזרו והבליטו את האכזבה והייאוש של התלוש, הגיבור הספרותי החדש שלהם, אך ככל שהעמיקו להדגיש את הכישלון מדרך ההשתלבות בגלות, על-פי חזונה של תנועת ההשכלה, וככל שהעמיקו את יאושו של התלוש מהניסיון הזה, כך העצימו את רעיון התחייה ושכנעו שרק היציאה מן הגלות תציל את העם היהודי מאובדנו בה.

שופמן אמנם הסתפק ב“התלוי” רק בתיאור הייאוש הגדול, אך מי“ב הוסיף עליו ב”הזר" את רעיון התחייה שבפתח. חזון התחייה הזה משתלב בהרהוריו של גיבור סיפורו של מי"ב, המוכיח את עצמו על היתקעותו בייאוש במקום לקבץ את “שארית כוחותיו לעבודה אחת גדולה”: “את רעיון החורבן הוא נושא בלבבו בעת שמסביבו קוראים לבניין עם ומנסים גם לבנות”. ואכן, אחרי שנואש משני הפתרונות היחידים שנוסו במהלך הגלות: ההשלמה של היהודים עם קיפוחם כאזרחים, או קבלת הזכויות האזרחיות אחרי ויתור על היהדות – מהרהר גיבורו בגאולה שטרם נוסתה: היציאה מהגלות ומימוש התחייה הלאומית בארץ-ישראל.

ואכן, מי"ב מימש בדמות “הזר” את האידיאל שייחס ליחיד במשנתו הלאומית: היחיד הוא הראשית והערובה לכל הטבה ושיפור בחיי העם, “היחיד הוא החלוץ בעניין כל עבודה פורייה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקנייני הכלל”.

ועל כן: אין סתירה בין דמות-השלמות של ספרות התקופה לרעיון התחייה. דמות התלוש היא דמות המגשרת בין חזונו של המשכיל, החזון שכשל, ובין חזונו של החלוץ, שהוכח בהמשך ההיסטוריה כחזון שהצליח, ובזכות זאת זכאי התלוש, ללא ספק, לתואר “דמות-שלמות”.



  1. בפתח המאמר על הסיפור, שאותו כלל בספרו “קורא הדורות” (הוצאת רשפים,1981, עמ' 66–61), הציב עמנואל בן–גריון (עב"ג), בנו של מי“ב והמטפח המסור של מורשתו, את הפרטים הבאים עליו: הסיפור נכתב ב–1907 ונשלח תחילה לפירסום ב”השילוח“, אך נידחה על–ידי ביאליק ולפיכך העבירו מי”ב אל ברנר.  ↩

  2. עב“ג מציין, שבהדפסה הראשונה נוספו כאן המילים: ”…אם לא רוח טמאה".  ↩

  3. עב“ג מגלה שבהדפסה הראשונה נכלל משפט נוסף בתיאור מעמד הפרידה מהאהובה: ”בוגד קראה לו התמה עם פרידתו".  ↩

  4. מי“ב תרם כאן לגיבור את המסלול האקדמי שעשה בתקופת היותו ”בודד במערבו“ עד שהשלים את חובותיו וקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה בשנת 1896 באוניברסיטת ברן שבשוויץ. הדיסרטציה שכתב מי”ב לקבלת התואר, “על הקשר בין אתיקה אסתטיקה”, נדפסה בתרגומו של אלכסנדר ברזל בהוצאת הקיבוץ המאוחד וספרית הפועלים ב–1986.  ↩

  5. המסה “הספר והחיים” משולבת בכרך המאמרים של מי“ב במחזור ”נתיבות".  ↩

  6. המסה “החשבון” משולבת בכרך המאמרים של מי“ב במחזור ”בחומר וברוח".  ↩

המלצות קוראים
תגיות