מבוא

דמות אפשר לעצב בסיפור באחת משלוש הדרכים הבאות:

1) כדמות חד-פעמית של אדם יחיד ומיוחד – אדם אפשרי אך נדיר בחברה, הבולט לטובה או לרעה בעצמיותו ואשר מגלם בנדירותו זו רק את עצמו.

2) כדמות המייצגת בני-אדם נוספים, רבים או מעטים, שלהם תווי-זיהוי משותפים כלשהם: תכונות, ערכים, אמונה, עיסוק, וההשתייכות החברתית. גם דמות זו מגלמת אדם אפשרי אך מהסוג המצוי בחיים.

3) כדמות-שלֵמות המגלמת אידיאל של אדם עתידי, אדם אפשרי ורצוי, שבעלי חזון כלשהו היו רוצים לחנך את בני הדורות הבאים להידמות אליו ולסגל לעצמם את מעלותיו.

שתי הדמויות הראשונות מתארחות בקביעות בספרות. השלישית היא דמות מתחלפת, כי אחת לפרק זמן צץ חזון חדש, והוגיו בוראים לו עד מהרה דמות-שלמות שמטרתה להמחיש בדמות אדם גשמי את החזון המופשט ואת חין ערכו. כל שלוש הדמויות יכולות לכהן בהצלחה כדמויות מרכזיות בעלילה, אך רק דמות-שלמות מבשרת בספרות תקופה חדשה בתולדותיה של החברה. דמות-שלמות מובחנת משתי הדמויות האחרות על-ידי סימני-חידוש שונים שמיוחסים לה, סימנים המובלטים ביצירה באמצעות גיוס אפשרויות תימאטיות (מניעים והתנהגויות) ולשוניות (המחשבה והדיבור) למטרה זו.

בהשפעת תסיסה רעיונית חזקה במיוחד, המתרחשת בחברה כאשר גובר בה הצימאון לחזון חדש, קורה לפעמים שדמויות-שלמות נולדות בספרותה בתכיפות גדולה יותר. כדבר הזה אירע בספרותנו בעידן הספרות העברית החדשה. כל אחת משלוש התקופות של העידן הזה גילמה את חזונה באמצעות דמות-שלמות חדשה. דמות-השלמות של תקופת ההשכלה היתה הדמות של המשכיל. את תקופת התחייה גילם התלוש. ואת תקופת העליות ייצגה הדמות של החלוץ.

אני מונה רק שלוש תקופות בעידן הספרות העברית החדשה, כי על-פי השקפתי חתמה ההקמה של המדינה בשנת 1948 את עידן הספרות העברית החדשה, עידן שנמשך כמאתיים שנה. ולפיכך, מייסודה של המדינה נפתח עידן חדש בתולדות הספרות העברית – עידן הריבונות. יתר על כן: בדור הספרותי הזה, דור ייסוד המדינה, אנו מצויים עדיין בתקופה הראשונה של עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל, והיא התקופה הישראלית.

אני מבסס את הצעת המיפוי הזו על העובדה, שמאז 1948 ממשיך הזרם המרכזי בספרות שלנו לשקף את חוויות הבראשית של הריבונות שהתחדשה: את חוויית מלחמת השיחרור, ואת חווית ביסוס העצמאות הלאומית במובן המדיני, הביטחוני, החברתי, הכלכלי והתרבותי, וגם על העובדה שסופרי דור המדינה גילמו באמצעות דמות-שלמות חדשה – הצבר – את חזונה של התקופה הישראלית. עם זאת, בזמן ניסוח הדברים האלה כבר מאיימת דמות-שלמות חדשה לרשת את המעמד שהועידו סופרי “דור המדינה” לדמות “הצבר”, והיא דמותו של השב אל זהותו היהודית. דמות שלמות חדשה זו הולכת ומתגבשת מאז מלחמת יום-כיפור בשנת 1973, והיא מבשרת כנראה את תחילתה של התקופה הספרותית השנייה בעידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל – צעיר עידניה של הספרות העברית לדורותיה.

חזונם של סופרי התחייה

מבין שלוש התקופות של עידן הספרות העברית החדשה בחרתי להתעכב על דמות השלמות שתרמו לספרות העברית סופרי תקופת התחייה – דמותו של התלוש. מאחר שכל אחד מסופרי תקופת התחייה סיפר ביצירתו את עלילת-חייו של התלוש שלו, כדאי כבר בשלב זה לגבש עלילת-על משותפת לדמות-השלמות הזו.

התלוש מגיח אל ארצות מערב אירופה מאחת מקהילות היהודים במזרחה של היבשת, כדי לספק את רעבונו להשכלה כללית ואת כיסופיו להטבת חייו באחד ממרכזי הדעת בבירות המערב. הפרידה מבית-אבא התפרשה כמרד נגד סמכות האב וכהתנתקות מאורח החיים של הקהילה היהודית האֶמונית. בארצות המערב מקדמים את פני התלוש שלושה מכשולים: הוא מגלה שהצטייד בסכום כסף שיספיק לקיומו רק לזמן קצר, הוא נוכח לדעת ששליטתו בשפת הארץ, שבמוסדותיה האקדמיים התכוון ללמוד, איננה מספקת, ומתברר לו, שמרכזי-הדעת בהם התכוון ללמוד מסרבים לקלוט אותו ותובעים ממנו להשלים תחילה את ההשכלה הנדרשת על-פי תנאי הקבלה שלהם.

עד מהרה מגלה התלוש גם את הקושי הבא: שבעיני יהודי המקום הוא מוגדר כ“אוֹסְט-יוּדֶה” – יהודי צעיר וזר במראהו ובהתנהגותו שאינו רק מאיים על הדימוי המכובד שהם רכשו לעצמם בעמל רב בארצם, אלא בה-בעת הוא גם מצפה לסיוע ממושך מתקציבי מוסדות הקהילה. יהודי מערב אירופה סרבו לקחת על עצמם את עול קיומו של הזר הזה ולא שילבו אותו בחיי החברה שלהם.

אכזבת צעיר כזה היתה בלתי-נמנעת. לא די שלא מימש את החלום, שרקם בהיותו במזרח-אירופה, על האפשרויות הלימודיות והחברתיות שייפתחו בפניו במערב, אלא שגם נלכד בעיר הזרה בחוסר-כל ובלא תמיכה חברתית. הרגשת הכישלון הזו הצטרפה לידיעה שגם השיבה אל בית-אבא היא בלתי-אפשרית עבורו, אחרי שהרס את הגשר לשם. לפתע הרגיש שהוא תלוש מהעבר, מהחיים שנטש בארצו, וגם אינו מחובר אל העתיד, אל החיים שקיווה לפרוץ לתוכם באמצעות הלימודים במערב.

מה לתלוש ולחזון התחייה?

הגדרת המשכיל והחלוץ כדמויות-השלמות של התקופות הספרותיות שלהם (תקופת ההשכלה ותקופת העליות) מוסכמת על כולם, כי בשתי התקופות האלה בולט הקשר בין החזון ובין המחשתו על-ידי הדמות. המשכיל גילם באופן מלא את חזונם של סופרי ההשכלה, את רצונם להשתלב כאזרחים שווי-חובות ושווי-זכויות בארצות מושבם. יל"ג ביטא תקווה זו בשירו הנלהב “הקיצה עמי”: “היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶיך”, שבו המליץ לקוראיו, לפעול לשיפור הדימוי שלהם כאזרחים בארצם. גם החלוץ גילם באופן מושלם את חזונם של סופרי העליות מאחר שייצג באופן מושלם את חזונם: חזון ההתנתקות מהגלות, ההיאחזות באדמת ארץ-ישראל וההתערות בהתיישבות המכשירה את המולדת לקליטת המוני היהודים שיגיעו אליה בעקבותיהם.

רק התלוש מצטייר כסותר את האידיאל של התקופה שלו, כי איך אפשר לייצג את רעיון התחייה על-ידי דמות שאין בה אף לא אחת מהתכונות הבאות: אופטימיות, התלהבות, אנרגטיות, ביטחון עצמי, אידיאליזם ויכולת לייצג את חזון התחייה הלאומית. מכל היבט שבוחנים את התלוש קשה לעטרו בתואר “דמות-שלמות” המייצגת כדמות את המעבר מהנכונות להשלים עם המשך הקיום היהודי בגולה, נכונות שאותה ייצג המשכיל, אל התפיסה ההפוכה, זו שקוראת לצאת מתוך הגולה ולחדש את ההתיישבות במולדת, שייצוגה יוטל עד מהרה בתקופת העליות על החלוץ.

את שני הקשיים, את אי-ההתאמה של התלוש לתואר “דמות שלמות” ואת הסתירה בין דמותו בספרות לחזון התחייה, תנסה המסה הזאת ליישב באמצעות עיון בשני סיפורים מפרי עטם של שניים מהיותר נודעים מבין סופרי התחייה, גרשון שופמן ומיכה-יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב), שהיו גם ממעצביה המקוריים יותר של דמות התלוש בספרות התקופה.

הסיפור הקצר הזה נדפס לראשונה ב“המעורר” של ברנר, שהופיע בלונדון במרץ 1906. עלילתו מתרחשת בעיר גדולה במערב-אירופה, ושופמן נעזר בו במספר יודע-כל כדי לספר את קורותיו של צעיר יהודי במשך שתי היממות הנואשות ביותר בעיר הזו, מאז שהגיע אליה מכפר מולדתו במזרח-אירופה. לאורך כל הסיפור נצמד המספר לנקודת התצפית של הגיבור – צעיר אלמוני וחסר שֵׁם שיכונה בהמשך בכינוי “הצעיר” – ולכן אין אקספוזיציה המרכזת את המידע על חייו הקודמים. פרטי מידע אלו יתבררו לקורא, רק אחרי איסופם ממרחב העלילה, כפי שנהוג לעשות בסיפור שחומרי האקספוזיציה פוזרו בו לכל אורכו.

עלילת הסיפור מתחילה בצעידתו של הצעיר ביום שרב, קרוב לצהרי היום, משכונת-מגוריו בשולי העיר אל המרכז ההומה של העיר. אף שלפי שעה אין אנו יודעים מהיכן יצא ולאן מועדות פניו, ברור שכבר בצאתו מתעורר בצעיר הזה תיעוב כלפי העיר, שהשרב עוטה עליה ועל שמיה את צבעי הצהוב-ורוד של הלהבה החורכת. אפילו גגות הפח האפורים של הבתים מהבהבים-דולקים ביום כזה “כמו עופרת נמסה”. גם “גוויות-השיש הערומות”, הפסלים שהוצבו בחזית חומת בתי-המידות, אינן משפרות את הרגשתו, אלא מבליטות את כוחה המתעתע והממית של העיר הסוגרת עליו.

הדימויים האלה ממחישים את תחושתו של הצעיר, שהינו אסיר בעיר שהיא התופת בהתגלמותה. ספק אם כך הצטיירה העיר בדמיונו בעבר, כאשר קשר לה כתרים של יופי ותלה בה את מיטב תקוותיו. לכן נעם לו כעת מראם השחור והלח של רגבי האדמה, שחשפו הפועלים אשר עסקו בתיקון צינור-מים, והמראה של עלי-הערבה הרחבים שצמחו בשולי המדרכה. אלה הזכירו לו להרף-עין את הכפר שממנו הגיע אל התופת הזאת.

בהמשך יתברר, שהצעיר החל צועד אל מרכז העיר ללא מטרה מוגדרת, אלא כדי להסיח את דעתו מהרעב המציק לו. אך כבר המראה הבא הנגלה לו, המראה של תהלוכת אבלים, מחזק את סלידתו מהעיר ומתושביה. אמנם תפאורת האבֵלוּת היא מושלמת, כי עגלת-הקבורה רתומה כצפוי לסוסים שחורים שעיניהם אפֵלוֹת והיא מעוטרת כמקובל בפנסים דולקים שבעקבותיה משתרכים האבלים, אך עיניו קולטות שרוב המשתתפים הצועדים אחרי העגלה, המסיעה את גופת הנפטר אל קברו, אדישים למותו: “זמרת הכומר שאננה” ומאמצו של אחד המלווים להדק את שרוך נעליו שנפרם מבלי לפגר אחרי שאר ההולכים חושפו כאיש, שלא הצער על המת, אלא בעיקר חובת הנימוס הביאה אותו אל הלוויה.

אף על פי כן מרגיש הצעיר רווחת-מה כשאוזנו קולטת קולות צער אמיתי על המת של בוכים בודדים, קרוב לוודאי של אבֵלים ממשפחתו. לכן הוא חוזר ונעזר גם כעת, בספרו על הבכי שלהם, בשם-התואר “נעים”, שהשתמש בו קודם, כאשר סיפר על הרגשתו למראה רגבי העפר השחורים: “מה נעימה היא זעקת-השבר, זה הילל האנושי” המעיד על לבבות מפרפרים-רוטטים. אלא שגם להם, למתאבלים בכנות על הנפטר, הוא מציע במחשבתו לא לבכות רק על המת הזה, אלא על קיומם מתחילתו: “בְּכוּ, בְּכוּ, סִפְדוּ על יום הולדתכם, סְפוֹדוּ!”. הצעה זו מזכירה את התפרצותו של ירמיהו, שהשליחות הנבואית הפכה אותו מטרה להתנכלות בני עמו: “ארור היום אשר יולדתי בו. - - - למה זה מרחם יצאתי לראות עמל ויגון ויִכְלוּ בבושת ימי” (פרק כ' פסוקים 18–14).

ואכן, גם בהמשך הסיפור, בהגיעו אל הכיכר המרכזית של העיר, מלקט הצעיר עדויות נוספות לצביעות האדם ולאדישותו לגורל הזולת בעיר הזו. נוכח אדישותם של תושבי העיר למצוקת הזולת, נאלצים הקבצנים המבקשים להתפרנס להציג את מומיהם לראווה. ניכר שכבר מזמן איבדו קבצנים אלה את הבושה, והם פועלים במיומנות וביעילות מחושבת כדי להפיק את מלוא התועלת החומרית מנֵכוּתם. העיוורים שרים את “ניגוניהם הישנים, הניגונים המשעממים”. הקיטעים מציצים לתוך עיני העוברים והשבים ומושיטים אליהם בתובענות את כובעיהם. ושאר הקבצנים, שלרוע מזלם אין להם מום גופני מעורר רחמים ובולט לעין, גייסו לעזרתם אמצעי-פיתוי מלאכותיים: תיבות נגינה ותוכים, שאומנו לקרוץ אל עוברים ושבים כדי לפתותם להוציא למענם פתקאות-מזל מתוך קלפי.

אחרי שהצעיר מיין בסלידה את הקבצנים לפי חומרת נֵכוּתם, הוא מתעכב על הקבצן היחיד שמעורר אצלו אהדה, והוא “משוגע-הרחוב” שלא מיסחר את נֵכוּתו. שלא כעיניים החצופות של הקבצנים השפויים, הננעצות בתובענות בחולפים על פניהם, “עיני-השיגעון הדלוחות” של המשוגע הן עיני נכה אמיתי ולכן הן מעוררות אצל גיבור הסיפור הזדהות – הזדהות שכמוה ירגיש השכם בבוקר למחרת אל נער שהתאבד, שגם עיניו המתות הציצו אליו “כמו מבעד לאלפי פרסאות”.

אך כצפוי, התיעוב שהתעורר אצל הצעיר כלפי המראות האלה בכיכר העיר, הציף בזיכרונו את מראות הכפר שבו גדל: “המולדת, בית-האב הרחוק עם גגו וארובת-עשנו”. פרטים ספורים אלה מהכפר במולדתו מבטאים געגועים גדולים למשפחתו ולחיים הפשוטים אך האנושיים מימי ילדותו ונעוריו בעיירה, שהיו חיים אינטימיים וכֵנים. בניגוד לתעתועי העיר, הציע בית-האב נכסי תרבות יציבים שעמדו במבחן הזמן – את “המחשבות הישנות והניגונים הישנים”.

בשלב זה נתקף הצעיר בסחרחורת והרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו. אין לדעת אם באופן זה הגיב גופו על הרעב המציק לו או שכך הגיבה נפשו למסקנה שהסיק מהמראות שראה בכיכר העיר, שחייו תקועים באמצע מייאש, אחרי שהתנתק מהעבר בבית אבא ואחרי שהתפכח מהעתיד שקיווה להשיגו בעיר הזו. המילה “אמצע”, שהודגשה בהדפסה על-ידי שופמן, מעניקה פירוש ראשון לכותרת הסיפור: “תלוי”: ללא עבר וללא עתיד, תלויים חייו של הצעיר בהוויית האמצע של הווה ללא-מוצא.

הסחרחורת מהרעב ומהמסקנה המבעתת ביחס למצבו הקיומי מאלצת את הצעיר לסוב על עקביו, והוא מְשָׂרֵך כעת את רגליו בכיוון ההפוך לזה שצעד בו בבוקר. בדרכו חזרה ממרכז העיר אל חדרו שבפרווריה, הוא חוצה שכונת מגורים מכובדת, שבה מקפידים על הניקיון ואין מקמצים בפיזור קארבול, חומר הטיהור של אותם ימים, ושבה ילדים של משפחות מבוססות משתעשעים בהפרחת עפיפונים.

רק כעת מתברר לקורא הסיפור שחדרו של הצעיר הזה לא נמצא בשכונה מכובדת זו של העיר. אמצעיו הספיקו רק לשכירת חדר-גג עלוב בשכונת העוני שבשולי העיר, הסמוכה לגן-ההר, שבה ממוקמים גם בתי-ההפקר, שבהם מתגוררות ועובדות הזונות, בתים שמהם בוקעים הקולות הפרועים של ההוללים עד השעות הקטנות של הלילה.

מחום השרב רובץ ערפל על הכל, ולכן נראים לצעיר בתי-התפילה בערב, כאילו נערפו הצלבים ממגדליהם, וחרמש הירח מצטייר בעיניו מעל צמרות עצי-הגן כמו גחלת הבוקעת מתוך קרום-האֵפֶר. את היום מסיים הצעיר כפי שהתחיל אותו. על בטן ריקה הוא משתרע על המיטה ועד שנרדם הוא צופה דרך חלונות חדרו בצניחת הכוכבים. היום הזה אכן הסתיים רע יותר מכפי שהחל: בטעם האפר של התבוסה ובכיבוי התקוות שטיפח בחובו כאשר הגיע לעיר הזו.

שושלת המתאבדים

רק לפנות בוקר, אחרי ששככו קולות ההוללים בבתי-ההפקר, הצליח הצעיר להירדם, אך לא לזמן ארוך. “קול טורד” עורר אותו ובישר בשורה מבעיתה: “על ההר נמצא תלוי”. כאחרים הגיח מהר מחדרו ורץ במעלה ההר אל המקום בגן שבו אירע האסון. זירת האירוע מתגלה בפתח הגן וניתן לזהותה על-ידי מעגל האנשים שהקיף את הגופה. גברים, נשים ואפילו ילדים המשיכו להגיע למקום, כשהם עדיין אחוזי-שינה ובטרם שהספיקו להתרחץ, וגם שני שוטרים צצו מאי-שם והחלו להרחיק את הנדחקים אל גופת המתאבל המונחת במרכז המעגל.

לרגלי עץ עקום בדים היתה מוטלת גופת “עלם צעיר כבן שש-עשרה”. המספר, אשר ממשיך להיצמד לנקודת תצפית של הצעיר, מבליט את המראה הילדותי של המתאבד: בהרות-שמש זרועות על פניו ותסרוקת מפלגת את השיער הצהוב של ראשו. הסבל שהיה מנת חלקו ניבט רק מפרטי לבושו של המתאבד: המגבעת ההפוכה והמעיל המסואב. גם החבל רומז עליו: בגלל משקל גופו המועט הספיק לו “חבל דק” כדי להמית את עצמו בתלייה. מראהו התמים והילדותי של הקורבן מעצים אצל הצעיר את הסלידה מהתגובות שהוא קולט מפי האנשים אשר נאספו סביב הגווייה, שהפעם אין היא גוויית-שיש, פסל מאבן, אלא של נער בשר-ודם שנואש מן החיים.

בגל התגובות הראשון התאמצו הנוכחים לזהות את המתאבד: יהודי, גלמוד (“איש לא הכירו”), זר (“הוריו גם אינם ידועים עדיין”) וחסר-כל (“הרעב הביאו לידי כך”). הרשימה מכילה את כל איפיוניו של התלוש בסיפורת התקופה. אך אחרי שבהוראת פקיד-הבולשת, שהגיע בינתיים למקום, ביצעו השוטרים “חיפוש” על גוויית המתאבד, החלו להישמע התגובות של הגל השני. עירוני “גבה-קומה בעל מגבעת-תבן רחבת-שוליים עם עורף שמן, מתכפל”, ניגודו המוחלט של המתאבד, “פלט איזה חידוד וצחק. הצחוק היה צלילי, שאנן, שבע-ניצחון”.

מכל הצופים בגופת המתאבד קלט רק הצעיר את המתפרץ מאחור, שאיש מלבדו לא הבחין בו: “עלם צעיר כבן שבע-עשרה”, שעל-פי רזונו ולבושו הבלוי בלט דמיונו המלא לנער שכבר התאבד. אין להשתומם שהצעיר זיהה את הדמיון בין העלם המתפרץ, עלם בן שבע-עשרה ה“רוצה לצעוק בכל מאמצי-כוחו ואינו יכול”, ובין המתאבד, עלם בן שש-עשרה שכבר חצה את נקודת-השבירה ובחר למות בתליית עצמו על עץ בגן ההר.

לעלם שהתאבד נערכת כעת כעין הלוויה, אך היא סותרת את זו שהצעיר היה עֵד לה אמש במרכז העיר. שם היתה עגלת-קבורה מהודרת, עם חזות של אבֵלוּת, שהסוסים השחורים, הכומר המתפלל, מזמורי התפילה ושובל האבֵלים יצרו אותה לפחות למראית-עין. כאן הורם גופו של המתאבד בן השש-עשרה מהארץ “והוטל לתוך העגלה החתומה”. גווייתו כוסתה במכסה-בד כהה וגס. אחרי עגלה זו לא צעדו מלווים. רק קריאות לעג אירוניות נקראו אחריה: “עתה יְשַׁן!”, “לא רצית לחיות, הרי…” ו“לוויה יפה נוהרת אחריו” – אמירות שסוקלות את המתאבד במטר-מילים מעליבות גם אחרי שמאס בחייו והפך לגווייה.

הסיום האירוני של הסיפור

התיאור מסתיים בהתפזרות הקהל. ירידת האנשים מגן-ההר מתוארת במלים כמעט זהות לאותן שתיארו את עלייתם במעלה ההר. אך העלייה היתה כרוכה במאמץ גופני, ואילו את הירידה היא משוחררת והמתפזרים מבצעים אותה בריצה קלה. בעלותם התחרו כדי להגיע ראשונים אל זירת ההתרחשות, ואילו כעת הפכה ריצתם לתחרות משעשעת, האמורה להשכיח מהם את מראה המעמד העצוב שבו השתתפו כצופים.

האדישות למוות מובלטת בסיום הסיפור, בהתעניינות של אחת הזונות בגורל החבל. האמונה, שלזוכה בחבל מובטחת הצלחה בחיים, השתלבה עוד קודם בחילופי-הדיבור של נשות-השוק, אך כעת היא הופכת לנושא השיחה המרכזי בין זונה לאלה שעוברים על פניה ברידתם מההר.

התיאור של סצינה זו מבליט את הצורה הוולגרית שבה מתנהלת השיחה. הזונה רוכבת על מסגרת החלון, ובעודה יושבת על אדן החלון בצורה זו, שאינה צנועה, היא לועסת לעיני כל את ארוחת הבוקר שלה. את האנשים שחולפים על פניה אין היא שואלת דבר על החיים הצעירים שקופחו על ההר, אלא תוך כדי לעיסה היא מתעניינת בחפץ המסוגל להביא להצלחה: “והחבל היכן נשאר?”. סצינה קצרה וצינית זו, החותמת את הסיפור, מציירת את סיומו כסגור, אך למעשה זהו סיום פתוח. רק פרשת העלם שהתאבד נחתמה ונסגרה, אך עניינו של גיבור הסיפור נותר עדיין פתוח.

בקטעים הכמעט זהים, המתארים את הריצה במעלה ההר אל זירת ההתאבדות ואת הריצה במורד ההר אחרי שהאירוע הסתיים, קלטה עינו של הצעיר “מיני העשבים” שנצנצו מבינות גזעי-העצים שבגן-ההר. עשבים כאלה צמחו בשפע בכפר ילדותו והם מזכירים לקורא, שמצוקת הצעיר, מצוקת מי שנתלש גם מהעבר וגם מהעתיד, בעינה עומדת. לא יהיה זה רחוק מהדעת, שגם הוא מתקרב לייאושו של העלם בן השש-עשרה שהתאבד וגם לנקודת השבירה של העלם בן השבע-עשרה, שהתפרצותו לכיוון המתאבד הרעישה כל-כך את לבו. מחשבת ההתאבדות כבר איננה רחוקה גם ממנו, אחרי שכבו כל כוכביו-תקוותיו ואחרי שכבר הבין שחייו תקועים במצב “האמצע”.

באמצעות שלושת הצעירים שמסמנים בסיפור באופן מדורג את מסלולו של התלוש העברי, והם: הצעיר שאך זה מקרוב הגיע להכרה שהוא לכוד במצב “האמצע”, העלם בן השבע-עשרה שכבר הגיע לנקודת השבירה והעלם בן השש-עשרה שקצה נפשו בחיים והמית את עצמו בתלייה עם חבל על עץ בגן העיר, מצטמצם המרחק בין המשמעות המטפורית של כותרת הסיפור (“תלוי” כמצב של “אמצע” שבטרם הכרעה), לבין משמעותה הקונקרטית של כותרת זו כתלייה ממש.

בבוקר הזה, אחרי שצפה בנער שביצע אתמול את ההתאבדות ובאחיו לגורל, העלם בן השבע-עשרה, שבוודאי יתאבד בקרוב, מבין גיבור הסיפור שבסופו של המסלול, יתרגם גם הוא בקרוב את ייאושו, את הכרת “האמצע” שהתגבשה במחשבתו, בביצוע מעשה שיביא קץ לסבלו. ברגע ששתי המשמעויות של הכותרת “תלוי”, כמצב חברתי וכפעולת התאבדות, יתלכדו במוחו, יהיה גיבור הסיפור, ללא-ספק, השלישי בשלשלת הגואלים את עצמם מן הייאוש של תלישותם, מן “האמצע” של מצבם, באמצעות ההתאבדות.

הסיפור נדפס לראשונה בכתב-העת “רביבים” כרך א' בעריכת ברנר¹, שהופיע בלבוב תרס“ח, אוגוסט 1908 מי”ב מפעיל בסיפור הזה מספר יודע-כל, אך בניגוד לשופמן פתח את הסיפור באקספוזיציה ארוכה למדי, המתארת מערכת יחסים מוזרה שהתפתחה במשך שנה בין ספרן מהספרייה העברית של קהילה יהודית קטנה באחת מהערים הגדולות באשכנז ובין קורא שתקן ובעל הרגלים יוצאי-דופן, קורא שאיננו מיהודי הקהילה ואשר גם שמו לא מופיע בסיפור (שיכונה להלן: הזר).

בכל עונות השנה התייצב הזר בפתח הספרייה כשהוא לובש מעיל ארוך שצבעו שחור. הוא לא החמיץ אף יום מהימים שבהם היתה הספרייה פתוחה וגם מיצה בשלמותן את השעתיים שבהן עמדה לרשות הקוראים, משמונה ועד עשר בערב. לספרייה הגיע רק בימי החול של השבוע כדי שלא לפגוש את בני הקהילה שפקדו את הספרייה בעיקר בשבתות ובמועדים.

בספרייה הקפיד הזר לשבת במקום קבוע, על יד החלון בפינת החדר, ותמיד באותה תנוחה, המעידה על דריכותו בעת הקריאה. הוא קרא רק עיתונים, בלי לפסוח על אחד מהם, והתעלם מהספרים ומההזמנות לפעולות התרבות האחרות של הקהילה. אך יותר מכל הטרידה את הספרן שתקנותו של הזר הזה, שבמשך כל השנה לא פנה אליו אף לא פעם אחת. משום שמעטים פקדו את הספרייה בימות החול, היה לספרן די פנאי בערבים אלה לנסח לעצמו שאלות על הקורא הבודד והמוזר, שהעביר במחיצתו מדי ערב שעתיים בקריאת עיתונים בשתיקה גמורה: “מי היה האיש הזה? מה מעשהו בעיר הזאת? מאין בא ומה טיבו? - - - באיזה רחוב גר זה ובאיזה פרוור”.

פעם איחר הספרן את שעת הפתיחה, אך הזר המתין בסבלנות ולא התלונן. פעם אחרת הניח הספרן בכוונה גיליונות ישנים במקום עיתונים אחרונים ומעודכנים, אך הזר התעמק בהם כאילו הם גיליונות חדשים והמשיך להתבצר בשתיקתו. מאחר שלא מצא דרך לאלץ את הזר לשבור את שתיקתו, שקל הספרן אפילו לעקוב אחרי הזר כדי לגלות את מקום מגוריו, אך הסתפק בינתיים בהמצאת השערות שונות אודותיו. הראשונה, שנפשו של הזר אינה תקינה. אך משלא מצא סימנים מובהקים לכך, העלה השערה נועזת יותר, שהזר הוא מסית ומדיח או פושע, שמסוכן להישאר לבד במחיצתו, אף שגם להשערה זו לא מצא תימוכין.

אחרי קטעי אקספוזיציה אלה, מותיר הסיפור את הקורא עם שני הגיבורים של הסיפור: עם המסתוריות של הזר, המקפיד לנצור את פיו ושאיננו מבני הקהילה, ועם ספרן מבני הקהילה המוטרד משתיקתו של הזר ושרצונו עז להביא איש זה לידי דיבור. כעת מתחילה העלילה עצמה, המתארת בארבעה חלקים את אירועי היום שבו הופרה השיגרה רוויית-המתח בין השניים.

אדם שקוע במחשבות

החלק הראשון של העלילה, חושף לקורא את רוב המידע, שהספרן כה השתוקק לדעת, על תנאי חייו ועל מעשיו של הזר בעיר. גם ביום הזה, היום השלישי בשבוע, האריך הזר לשכב במיטה עד הצהריים בחדרו, השכור מבעלת-בית אחת, ואז, בעודו יושב על המיטה, “פסוק אחד של איזה חוזה החל לנסר במוחו”. ורק סמוך לצהריים התלבש בעצלתיים ויצא מחדרו. ברחובות העיר “הוא הולך בלי מטרה ונוטה הצדה מפני כל הנפגש עמו”. מתברר שזהו סדר יומו הקבוע, כי בדיוק בשעה שתיים התייצב באותו בית-מרזח לאכול שם את ארוחתו הקבועה, “מרק, בשר וכוס שיכר”.

האוכלים האחרים התעלמו מנוכחותו, אך הוא, הזר, דווקא העלה השערות עליהם: כיצד היו מגיבים לוא הגיעה לידיעתם חריגותו אם בדיבור ואם במעשה. אחר-כך הפליגו מחשבותיו לשאלות כלליות על טבע האדם: “איך אפשר לחיות בעולם הגשמי? איך אין מתביישים בני-אדם להיות מדברים עם חבריהם? מה זה עניין הדיבור והתגלות הלב?”². אחרי שאכל ארוחה זו, היחידה שלו במהלך היום, שב אל חדרו והמתין בה “חציו חולם חציו מנמנם” עד שעת הפתיחה של הספרייה.

בחלק הזה, המתאר את הרגליו של הזר בעיר כשהוא ברשות עצמו, ניכר השינוי בפעולת המספר. בעוד שבאקספוזיציה צפה בגיבור דרך עיניו של הספרן, ובדרך זו העצים את הסקרנות כלפי הגיבור, הפעיל כעת את יתרונו כמספר יודע-כל וחשף, בינתיים רק לקורא, מיקבץ מידע ראשון על שגרת חייו של הזר בעיר, לפני השעתיים בערב שבהן נהג להגיע אל הספרייה. כמו כן הוא נצמד מדי פעם בחלק זה של הסיפור לנקודת התצפית של גיבור הסיפור.

כאילו הרגיש שביום הזה צפוי להתרחש בו משהו יוצא דופן, כמעט התפתה הזר לא להגיע בערב היום הזה אל הספרייה, אך לבסוף רחץ את ידיו ופניו והחליט בכל זאת ללכת אל הספרייה. קודם שיצא התעכב ליד החלון וכהמשך לשאלות שצצו במוחו בבית-האוכל הטרידה אותו כעת שאלה כללית נוספת: “מה אבד להם לבני-אדם בחייהם?”. למשפט שהוצב בסיפור אחרי שאלה זו אפשר להתייחס כאל תשובה על כל השאלות שחלפו במוחו של הגיבור במשך היום: “תהום, הכל כמו תהום, וגשר, גשר אין”.

מי“ב בחר אמנם במילים אחרות מאלה שהשתמש בהן שופמן כדי לתאר את מצבו של התלוש, אך גם הוא מתאר במילותיו מצב של “אמצע”, מצב שבו הגיבור תלוי בין העבר שלו (בית אבא בעיירה שבמזרח אירופה) לעתיד (כישלון ציפיותיו להתערות בקהילה יהודית בעיר מערבית). מי”ב מתאר את התלוש שלו כמי שיודע כי חייו בהווה דומים למצבו המסוכן של מי שתלוי מעל תהום ואין לרשותו גשר שיחבר את גדת העבר לגדת העתיד, גשר שימנע את נפילתו למעמקיה.

רמז ראשון זה מבהיר לקורא, כי ההתרשמות של הספרן מהזר היתה מוטעית ביותר. הלה צייר אותו כאדם מוזר בגלל התבדלותו מחברת בני הקהילה ובגלל התנהגותו החריגה בחברתו בספרייה. והנה התברר, ששתקנותו הקיצונית היא של אדם המודע למצבו המסוכן. יתר על כן: מחשבותיו אינן מוסבות על עצמו, כי אם על אלה שבעיניהם הוא מצטייר כתימהוני. הפער הזה בין העלילה החיצונית, שהופעלה באקספוזיציה, לעלילה הפנימית, שהחלה לפעול בחלק הזה של הסיפור, מכין את הקורא לתהפוכה שתתרחש ביחסים בין הספרן לזר, כשייפגשו בספרייה בערב הזה.

סימני השינוי שיתחולל

החלק הבא של יום העלילה מתרכז בשני מעשי-כשל מובהקים שמבצע הזר בהגיעו אל הספרייה, ושניהם מנבאים לקורא, שאכן שינוי דרמטי יתחולל אצלו בערב הזה. תחילה חלף על פני בניין הקהילה ונאלץ לחזור על עקבותיו בתים אחדים, ואחר-כך עלה קומה אחת יותר מהדרוש והיה עליו לרדת ממנה אל הקומה שבה היתה הספרייה ממוקמת. ושם גילה לתימהונו, שגם שכח ללבוש את מעילו הארוך, שבו נהג להגיע אל הספרייה, והגיע הפעם לבוש במעיל קצר. את הטעות הגלויה הזו מגדיר הזר כ“התגלות” - מונח המזהה שלב מכריע בחייהם של נביאים בספרי התנ"ך, את תחילת שליחותם.

גם צירוף-המילים הבא מפנה אל סיפור ידוע ביותר במקרא על אדם שהיה נתון למרותו של אלוהים. הוא מרגיש שהטעות בבגד שלבש מעידה “כי סר כוחו”. הצירוף אמנם נלקח מסיפור-חייו של שמשון, שנעזב על-ידי אלוהים אחרי שגילה לדלילה את סודו: “אם גולחתי וסר ממני כוחי והייתי ככל האדם” (שופטים ט"ז-17), אך בסיפור הוא משתלב במשמעות הפוכה. במקרה של הזר אין מדובר באובדן הכוח הפיזי, כי אם באיבוד השליטה של נפשו על מעשיו. זהו אכן רגע דרמטי בחייו, כי בהרגישו “כי סר כוחו” האנושי, מתחילה כניעתו לכוח האלוהי, שעד כה התחמק מפניו ומפני השליחות שאלוהים הועיד לו, בדומה לשמשון ובדומה לנביאים קדמונים אחרים.

אכן, בעל כורחו מתחיל כעת שלב ההתגלות בחייו של הגיבור, ומתברר לקורא, שבעטיו של הספרן לא הבין נכונה עד כה עובדות שונות על הזר. הספרן חשב שסיבת ההימנעות של הזר, להגיע אל בית הקהילה בשבתות ובחגים, היא סירובו לפתח קשרים חברתיים עם יהודי העיר. כעת מתברר, שהסיבה היא רצונו להתרחק מכל עבודת אלוהים שהקהילה מקיימת בשבתות ובחגים.

זאת ועוד: בהמשך הניח הקורא, שרק מאפס-מעשה צץ במוחו של הגיבור “פסוק אחד של איזה חוזה” וגרם לו לחשוב שהוא “שומע מרחוק קול יללה”. וכעת מתברר, שמוחו של הזר מוטרד דרך קבע מהאפשרות שבשלב זה או אחר לא יימלט עוד מהיעוד הנבואי המצפה לו.

ההתרחשויות בהמשך אכן מלמדות שכוח עליון כופה על הזר לפעול בניגוד לרצונו האישי. כוח זה מאלצו לפנות אל הספרן, פעם ראשונה אחרי שנה של שתיקה. אפילו הספרן מרגיש שהפנייה של הזר אליו מתבצעת תוך מאבק פנימי ושבקשתו לקבל ספר בהשאלה היא רק “תואנה”.

בצדק ציין עמנואל בן-גוריון (להלן: עב"ג), ששני הספרים, שעליהם שאל הזר את הספרן, הם חיבורים בלתי-שגרתיים ונועזים על האמונה היהודית: “קורות ישראל ואמונתו” - חיבורו של המשכיל ש“ל הירש, ו”דעת אלוהים בארץ" – חיבורו של אברהם בן נחמן קרוכמל, בנו של רנ“ק. את שני הספרים, הדגיש עב”ג, כתבו “שני נידחים מזרע ישראל, בודדים במועדם ונוגעים לא נוגעים ב’סוד'” – בתורת המיסתורין שמסבירה את הקשר בין האדם בן החלוף לאלוהים הכל-יכול, תורה שממנה התחמקו בשיטתיות רבנים, אשר דעותיהם על הדת היו זהירות ושמרניות ביותר.

אחרי שהתברר לזר, שברשות הספרייה רק “דברי ימי ישראל” של גרץ ולא הספרים שביקש, ניסה לסגת מהמשך השיחה עם הספרן, אך כבר לא היה מסוגל לעצור בדבריו. ההתגלות שלו כבר החלה, היא החלה בשבירת השתיקה שכפה על עצמו והיא תושלם בהיכנעותו לשליחות הדיבור שיועדה לו. והספרן, שכה התאווה לשמוע פעם את האיש הזר מדבר אליו, “לא האמין למראה עיניו, כי אמנם עומד לפניו האיש הזה ומדבר”.

נביא בעל כורחו

בשלישי מבין חלקי התיאור של היום הזה כבר מרוכזת התעניינות הקורא רק בהמשך החשיפה של עולמו הנפשי של הזר – גיבור הסיפור. ואכן בשלב הזה מפעיל המספר בשום-שכל תחבולה ספרותית המעצימה את המתח אצל הקורא והיא תחבולת ההשהיה. במקום למסור את דבריו של הזר, הוא מעביר לסירוגין את התיאור מהספרן אל הזר ובחזרה וממחיש כיצד מתאמצים השניים להתגבר על מבוכת המעמד.

הזר השתקן, שהפך פתאום לדברן, התאמץ כעת “למחות את הרושם הקודם של דיבורו”, אך “מצא כי תחת להיטיב הֵרע, ויוסף לדבר, כי לא יכול אחרת”. ואילו הספרן גייס את כל נימוסיו, קם מכיסאו והקשיב לדברים: “ויבלע כל דבריו, לא הפסיקו בינתיים, לא ענה לו מפורש, ורק ניענע לו בראשו”.

בדיוק כפי שעשה באקספוזיציה, מתאר כעת המספר פעם נוספת את ההתרחשות שמתחוללת בספרייה בין השניים מנקודת-התצפית של הספרן, שמתגלה כמתווך כושל במסירת דבריו של הזר, כי כל תשומת-לבו נתונה למצב המביך שאליו נקלע. עקב כך ייקלטו בינתיים אצל הקורא בחלק זה של העלילה רק שברי מידע על הזר, כפי שנקלטו אצל הספרן. ואכן, רק בחלק הבא, הרביעי, שבו יימסרו דבריו של הזר כדיבור ישיר מפיו, יקבל הקורא פרטים ראשונים, אך עדיין כלליים, על המחשבות שמעסיקות את הזר ואשר מחריגות אותו כאדם מוזר מבין באי הספרייה וגם בקהילה היהודית בעיר.

שעת הסגירה של הספרייה כבר חלפה, אך הזר איננו מניח לספרן, אלא ממשיך להשיח את לבו באוזניו גם ברדתם במדרגות וגם ברחוב. שעה שלמה הוא מעכב את הספרן ומספר לו "משבתו בעיר הזאת, מבדידותו, מעברו, מצערו והגיגו.

• - - הוא מדבר על עקת חייו, על עמלו וייאושו בדבר היהודים". האישי והציבורי מתערבבים זה בזה בדברי הזר, ואלה מייגעים את הספרן, ההולך ומאבד את סבלנותו.

תחילה רומז הספרן לזר, על-ידי הצצה מופגנת בשעונו, שאין לו עוד רצון להקשיב לדבריו. אך כאשר הזר איננו מרפה ומציע לו: “לך עימי ואספר לך מחיי, ושָׁמוֹעַ תשמע תוגת בן אדם, באין עם ובאין אלוהים!”, מבהיר לו הספרן בגלוי, שאין הוא יכול עוד להתעכב, כי משפחתו ממתינה לו. ולבסוף, כאשר הזר כורע לפניו ואוחז בו “כתינוק המחזיק בסינר אמו”, נשמט ממנו הספרן בכוח ונמלט אל דירתו.

הווידוי המלא של הזר

רק בהגיעו לחלק הרביעי של עלילת היום, מעפיל הסיפור אל מטרתו האמיתית – לחשיפה המלאה של עולמו הרוחני של הזר. נכלם מהגסות שבה נטש אותו הספרן, “איש לא ראוי לשמוע דברים כאלה ולא יבין דברים כאלה”, תועה הגיבור מרחוב לרחוב, וברור לו “כי עתה צריך הוא לבוא בחשבון עם חייו”. כשעתיים מתמשך חשבון-הנפש הזה במחשבתו, וכדי להבינו היטב הכרח להפריד בו את החלק האישי מן החלק הציבורי.

סיפורו האישי של הגיבור דומה ביותר לסיפוריהם של התלושים של התקופה. בדומה להם הוא הגיע אל העיר באשכנז מ“רחוב היהודים” במזרח-אירופה. הוא נזכר כעת “באביו הירא והחרד ובבקעים שעשה הוא בלכתו מאתו”. אך הנטישה של בית-אבא היתה מלווה בהיפרדות מיקירים נוספים: “הוא התרחק מאוהביו, התרחק ממכריו. הוא דחה גם את הנפש היותר קרובה לו בשלילתו”³. השלילה והבגידה מפורשים למדי בחלק זה של הסיפור: הוא “דחה כל היסודות הציבוריים ממנו וירמוס כל הנחלה אשר הנחילוהו”, ובעשותו כך “הוא עזב את עמו”.

אחרי שניתק את קשריו עם “רחוב היהודים” החלה תקופת נדודיו בין מרכזי הדעת במערב אירופה, בהם “התפלש במחילות המחשבה” של התרבות הכללית. עצם הליכתו “ממקום למקום” מלמדת, שלא בא על סיפוקו מלימודיו באוניברסיטאות. גם היתקעותו לבסוף בעיר זו, שלא היה בה “בית-שֶׁבֶת תחכמוני למדעים”, מבטאת את אכזבתו מתורתם של מוריו באוניברסיטאות הללו, אחרי שלא מצא בתורתם תשובות לשאלות שהציקו לו.⁴

“זה שנים הוא נושא בתוכו את הרעיון הנורא על יאוש עמו ואובדן עמו”, כי לא כעם הצטיירו היהודים בעיניו, כי אם כציבור של “גופות נשברים, צללים, רק צללים”. הסבר להגדרת קשה זו אפשר למצוא ברשימה “הספר והחיים”⁵, שבה הגיב מי“ב על מאמר שנדפס ב”לוח העם" של “אחיאסף” שנה ראשונה. ברשימה זו תמך מי"ב בהערכתו של כותב המאמר, שאכן בעטייה של ההשתעבדות לספר “נתמעכו חיינו, נשתתקה המיית החיים אשר בנו, ואנו רק צללים עלי אדמות, צללים בלי אור… צללים אנחנו. ושם מחוץ העולם גדול. שם העולם עולם והחיים קרויים חיים ובני-אדם יודעים את תפקידם. הנה חיים וחרות, ואנו – עבדים בני עבדים”.

אך גם ללא הסיוע מכתובים אחרים של מי“ב, מסוגל הקורא להבחין, שגיבור הסיפור מחדד את הניגוד בין העם ליחיד. כאשר “דחה את כל היסודות הציבוריים ממנו” ו”עזב את עמו" לא ביקש להציל רק את נפשו, נפש יחיד שנכספה לחיים, אלא האמין שבשובו מחוזק מהמערב יצליח כיחיד להציל את עמו מהכליה המאיימת עליו. במערב, בעולם הגדול, קיווה לספוג כוחות חיים טבעיים, כוחות שהתנוונו בקולקטיב היהודי, שהפך לאידיאל את ההפרזה ברוחניות. באמצעות כוחות אלה קיווה בשובו לעשות את המעשים, אשר יחזירו לעם את החיוניות שאבדה לו בתנאי החיים בגלות, המעשים שיצילו אותו מהכליה המאיימת עליו שם. האכזבה שספג בעולם הגדול מוטטה את תוכניתו וחשפה את הדמיון בין מצבו כיחיד לבין המצב של העם. לשניהם לא נותר כוח ליזום מעשים שיחוללו את השינוי הנחוץ. אחרי כל התלאות שעבר עד כה, נותר לו כעת רק להתאבל “בפנימיותו על הריסת עם והריסת נפשו”.

חשיבות היחיד בחיי הציבור

מחשבותיו אלה של הגיבור אינן ערוכות ואינן מפורטות בסיפור כפי שנהג מי“ב לבטאן במסותיו, שהרי אלה מחשבות הגיבור בזמן שהוא נתון בסערת רגשות חזקה. לפיכך יהיה זה מוצדק להרחיב את סוגיית העם והיחיד במשנתו של מי”ב בעזרת המסה “החשבון”⁶ העבודה הציבורית המשותפת היא רק האחרית, הסכום האחרון מעבודת היחיד, - - - היחיד הוא החלוץ בעניין כל עבודה פורייה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקנייני הכלל. - - - אין הציבור מתקיים בלי חובת יחיד ועבודת יחיד. אין אחרית בלי ראשית" (כל ההדגשות מופיעות במקור).

גיבור הסיפור מאוכזב מעצמו אחרי שלא הגשים במערב, גם אחרי שהתפלש שם “במחילות המחשבה”, את המטרה שהועיד לעצמו, ולשוב אל “רחוב היהודים” אינו מוצא טעם. מהקריאה בעיתונים התברר לו, שזרע אברהם לא כלה, כפי שהעריך לפני שנדד אל המערב, רק “היחיד כלה, אבל המה (ההמונים ברחוב היהודים) חזקים מהיחיד”.

באמצעות סידרה של שאלות מפרט הגיבור את כישלונותיו: “איזה מעשה שלם עשה בחייו? אימתי התעצם לעשות את אשר נטל עליו, ואימתי מילא את אשר היתווה לו רוחו?”. על לבו של הגיבור מכבידה ההבנה, שישנה משמעות חמורה לאי-הצלחתו לממש “את אשר נטל עליו” במערב לתועלת עמו. אחרי שנכשל, נותרה בלי פתרון “השאלה הנוראה” על תכלית הישרדותו של העם היהודי: “נודד נצחי זה על מה הוא חי? ולמה הוא חי?”. עקת הצער הכפול שהוא מרגיש מצדיקה את הסיום הפתוח של העלילה, המתאר את הגיבור, ש“שבץ הצער בא בו, צערו של עם ויחיד”, “נשען אל אילן ומכסה את פניו בידיו. הוא בוכה באין הפוגות…”.

קבלת השליחות הנבואית

אצל נביאי ישראל לא קיימת הפרדה בין האישי לציבורי. חייהם האישיים מושפעים מהשליחות שהוטלה עליהם, ואין הם נהנים מהזכות השמורה לאדם רגיל, לסרב לשליחות שעלולה לפגוע בחייהם הפרטיים. נביאי ישראל התרעמו, שטחו תחינה בפני שולחם ואף בכו באוזניו, אך כנביאי אמת לא יכלו להימלט מהשליחות ולא יכלו לסלף את תוכנה. הגיבור מבטא את הבנתו, שמכאן ואילך לא יוכל להסתלק מהנבואה על-ידי שימוש בצירופי-לשון מספרי הנבואה השונים.

צירוף המילים הראשון מובלע בחלק זה של הסיפור במשפט: “נופל הוא וגלוי-עיניים”. בניסוח זה מקביל הגיבור את עצמו אל בלעם ואת הדיבור שניכפה עליו לנבואה שהשמיע בלעם באוזני מלך מואב. אף שבלעם התבקש על-ידי בלק בן-ציפור לקלל את בני-ישראל, פורצת מפיו נבואה המשבחת ומברכת אותם: “הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. הברכה יוצאת מפיו גם בניסיונות החוזרים של בלק לאלץ את בלעם לקלל את עם-ישראל. ולבסוף הסביר בלעם למלך ששכר את שירותיו: “לא אוכל לעבור את פי ה‘, לעשות טובה או רעה מלבי, אשר ידבר ה’ אותו אדבר”. בלעם הוכיח את דבריו אלה בנבואה האחרונה שהשתלטה עליו בהיותו נתון במצב אקסטָטי, כשהוא “נופל וגלוי עיניים”: “דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל” (במדבר כ"ד-7).

לפיכך אין לראות בבכיו של הזר בסיום הסיפור את קץ דרכו כנביא, כי אם את תחילתה. כדרך הנביאים הקדמונים מעלה גם גיבור הסיפור במעמד ההקדשה שלו את ספקותיו על השליחות ועל סיכוייו להצליח בה. הוא יודע שעליו לאגור את כוחותיו “לעבודה אחת גדולה, לעבודה אשר תמצא את פשר חורבן עמו ותגיד את האמת במלואה”, אך מיד הוא מצרף לידיעה זו את ספקותיו בתימלול דומה לזה שבו ניסחו נביאי-האמת לפניו את ספקותיהם: “למי יגיד? מי קרא אותו להיות מוכיח לגוי? מי ישמע לו? - - - האם לא באו גואלי העם ונביאיו בכל פעם ונידחו? האם לא שָׁמַן לב העם הזה? האם חי עוד אלוהיו?”.

הכינוי “מוכיח” בדבריו אלה של גיבור הסיפור גורר אחריו מאליו את תלונתו המפורסמת של עמוס: “שנאו בשער מוכיח ודובר תמים יתעבו” (ה'-10). והשאלה “האם לא שמן לב העם הזה?” מעלה בזיכרון את הרטוריקה הנבואית המלוטשת של הנביא ישעיהו: “השמֵן לב העם הזה ואוזניו הכבֵּד ועיניו הָשַׁע פן יראה בעיניו ובאוזניו ישמע ולבבו יבין ושב ורפא לו” (ו'-10).

ההתייחסות המקיפה הזו של הגיבור אל הנביאים הקדמונים מאפשרת לפענח סוף-סוף גם את חידת הפסוק “של איזה חוזה”, שהחל לנסר במוחו בבוקר היום הזה בחייו. המפתח לזיהוי הפסוק הוא הכינוי “חוזה”. בכינוי לועג זה פנה אמציה, כהן המקדש בבית-אל, אל הנביא עמוס: “חוזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכול שם לחם ושם תינבא”. ועל הכינוי המעליב ועל ההצעה המשפילה השיב עמוס את הדברים האמיצים הבאים: “לא נביא אנוכי ולא בן-נביא אנוכי, - - - וייקחני ה' מאחורי הצאן ויאמר אלי ה': לך הינבא אל עמי ישראל” (עמוס ז', 15–12).

ואמנם, ממש כמו הנביא עמוס, הרגיש גם גיבור הסיפור הזה, כבר בבוקר יום ההתגלות וההקדשה, שלא יוכל להתחמק מייעודו, להישלח אל העם כדי להזהירו מהכיליון המאיים עליו בגלות. ומכאן שבכיו בסיום הסיפור לא מדיח אותו מייעודו הנבואי, אלא חותם את לבטיו ומציב אותו בתחילת שליחותו כנביא.

בשורת התלוש לתחייה

אכן, למראית-עין קשה ליישב את דמות התלוש, הגיבור הספרותי של הסיפורת בתקופת התחייה, עם ההגדרה “דמות-שלמות”. וגם דומה, שהדמות הזו על שלל חולשותיה, כישלונותיה וייאושה לא מתקשרת כלל אל חזון התחייה הלאומית, שבעת פירסומם של שני הסיפורים האלה של שופמן ושל ברדיצ’בסקי כבר החל להלהיב, לחדור ללבבות ואף להניע את הנחשונים בעם להתחיל בהגשמתו.

שני הסיפורים משיבים היטב על תמיהות אלה, ולמעשה גם משלימים זה את זה בתשובותיהם. אשר לתמיהה הראשונה: שלא כמשכיל ושלא כחלוץ, שזכו בתואר “דמות-שלמות” משום שגילמו אידיאל של האדם היהודי הרצוי, זכאים לתואר זה גיבורי הסיפורים של שופמן ושל ברדיצ’בסקי דווקא בזכות היותם יוצאי-דופן בדורם.

בעוד שאחרים השלימו עם שֵׁב ואל תעשה, או מילטו את עצמם על-ידי טמיעה מנטל הירושה של יהדותם, הן כדת והן כלאומיות, לא השלימו גיבורי הסיפורים של שופמן ושל מי"ב עם חרפת הקיום בגלות וגם לא התכחשו אל זהותם כיהודים, אלא התייחדותו בסירובם לוותר על יהדותם. הנער המתאבד בסיפור “התלוי” זוהה בקלות כיהודי על-ידי המקומיים, ולכן ליוו את גופתו, כאשר הוצאה מגן-ההר, בהערות ציניות ואנטישמיות. יהדותו של גיבור הסיפור “הזר” איננה צריכה הוכחה. אך זו רק חלק מהתשובה על תמיהה זו. היא תושלם בעזרת התשובה על התמיהה השנייה, שהתייחסה אל הקשר בין דמות התלוש לרעיון התחייה.

ייאושם של התלושים לא הובן כראוי. הם לא הגיחו אל מרכזי-הדעת במערב כדי להגשים שם את רעיון התחייה הלאומית, ולכן אין לקשור את כישלונם לרעיון הזה. את חוויית התלישות חווה התלוש כאשר נדד ממזרח-אירופה אל בירות המערב כדי להגשים שם את חזונה של תנועת ההשכלה, שהוא הפוך לחזונה של תנועת התחייה. בעוד שתנועת ההשכלה העברית הורתה ליהודים להישאר בארצות הגולה ולהעמיק את התאזרחותם בהן, הציעה תנועת התחייה כאלטרנטיבה את פתרון שלילת הגלות – שיבת העם מהגלות אל המולדת בציון, כדי לייסד בה מחדש מדינת יהודים ריבונית. באמצעות דמות התלוש המחישו סופרי התחייה את העדר האפשרות לחזור אל בית אבא (פתרון ההשלמה עם המשך החיים בגלות) וגם את העדר הסיכוי להתערות בערי מדינות מערב אירופה (פתרון ההתאזרחות המלאה במדינות אירופה של תנועת ההשכלה). בעשותם כך ניתבו את הקוראים לפתרון המהפכני שטרם נוסה: לצאת מהגלות ולשוב ממנה אל המולדת בציון.

את מה שאירע בספרות התחייה אפשר לתאר באופן הבא: הסופרים חזרו והבליטו את האכזבה והייאוש של התלוש, הגיבור הספרותי החדש שלהם, אך ככל שהעמיקו להדגיש את הכישלון מדרך ההשתלבות בגלות, על-פי חזונה של תנועת ההשכלה, וככל שהעמיקו את יאושו של התלוש מהניסיון הזה, כך העצימו את רעיון התחייה ושכנעו שרק היציאה מן הגלות תציל את העם היהודי מאובדנו בה.

שופמן אמנם הסתפק ב“התלוי” רק בתיאור הייאוש הגדול, אך מי“ב הוסיף עליו ב”הזר" את רעיון התחייה שבפתח. חזון התחייה הזה משתלב בהרהוריו של גיבור סיפורו של מי"ב, המוכיח את עצמו על היתקעותו בייאוש במקום לקבץ את “שארית כוחותיו לעבודה אחת גדולה”: “את רעיון החורבן הוא נושא בלבבו בעת שמסביבו קוראים לבניין עם ומנסים גם לבנות”. ואכן, אחרי שנואש משני הפתרונות היחידים שנוסו במהלך הגלות: ההשלמה של היהודים עם קיפוחם כאזרחים, או קבלת הזכויות האזרחיות אחרי ויתור על היהדות – מהרהר גיבורו בגאולה שטרם נוסתה: היציאה מהגלות ומימוש התחייה הלאומית בארץ-ישראל.

ואכן, מי"ב מימש בדמות “הזר” את האידיאל שייחס ליחיד במשנתו הלאומית: היחיד הוא הראשית והערובה לכל הטבה ושיפור בחיי העם, “היחיד הוא החלוץ בעניין כל עבודה פורייה, עממית ותולדתית. ורוחו העובד בעד עצמו לפלס לו נתיב, יוביל אותו אחר-כך לרשות-הרבים ולקנייני הכלל”.

ועל כן: אין סתירה בין דמות-השלמות של ספרות התקופה לרעיון התחייה. דמות התלוש היא דמות המגשרת בין חזונו של המשכיל, החזון שכשל, ובין חזונו של החלוץ, שהוכח בהמשך ההיסטוריה כחזון שהצליח, ובזכות זאת זכאי התלוש, ללא ספק, לתואר “דמות-שלמות”.