מבוא    🔗

דמות אפשר לעצב בסיפור באחת משלוש הדרכים הבאות:

1) כדמות חד-פעמית של אדם יחיד ומיוחד – אדם אפשרי אך נדיר בחברה, הבולט לטובה או לרעה בעצמיותו ואשר מגלם בנדירותו זו רק את עצמו.

2) כדמות המייצגת בני-אדם נוספים, רבים או מעטים, שלהם תווי-זיהוי משותפים כלשהם: תכונות, ערכים, אמונה, עיסוק, וההשתייכות החברתית. גם דמות זו מגלמת אדם אפשרי אך מהסוג המצוי בחיים.

3) כדמות-שלֵמות המגלמת אידיאל של אדם עתידי, אדם אפשרי ורצוי, שבעלי חזון כלשהו היו רוצים לחנך את בני הדורות הבאים להידמות אליו ולסגל לעצמם את מעלותיו.

שתי הדמויות הראשונות מתארחות בקביעות בספרות. השלישית היא דמות מתחלפת, כי אחת לפרק זמן צץ חזון חדש, והוגיו בוראים לו עד מהרה דמות-שלמות שמטרתה להמחיש בדמות אדם גשמי את החזון המופשט ואת חין ערכו. כל שלוש הדמויות יכולות לכהן בהצלחה כדמויות מרכזיות בעלילה, אך רק דמות-שלמות מבשרת בספרות תקופה חדשה בתולדותיה של החברה. דמות-שלמות מובחנת משתי הדמויות האחרות על-ידי סימני-חידוש שונים שמיוחסים לה, סימנים המובלטים ביצירה באמצעות גיוס אפשרויות תימאטיות (מניעים והתנהגויות) ולשוניות (המחשבה והדיבור) למטרה זו.

בהשפעת תסיסה רעיונית חזקה במיוחד, המתרחשת בחברה כאשר גובר בה הצימאון לחזון חדש, קורה לפעמים שדמויות-שלמות נולדות בספרותה בתכיפות גדולה יותר. כדבר הזה אירע בספרותנו בעידן הספרות העברית החדשה. כל אחת משלוש התקופות של העידן הזה גילמה את חזונה באמצעות דמות-שלמות חדשה. דמות-השלמות של תקופת ההשכלה היתה הדמות של המשכיל. את תקופת התחייה גילם התלוש. ואת תקופת העליות ייצגה הדמות של החלוץ.

אני מונה רק שלוש תקופות בעידן הספרות העברית החדשה, כי על-פי השקפתי חתמה ההקמה של המדינה בשנת 1948 את עידן הספרות העברית החדשה, עידן שנמשך כמאתיים שנה. ולפיכך, מייסודה של המדינה נפתח עידן חדש בתולדות הספרות העברית – עידן הריבונות. יתר על כן: בדור הספרותי הזה, דור ייסוד המדינה, אנו מצויים עדיין בתקופה הראשונה של עידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל, והיא התקופה הישראלית.

אני מבסס את הצעת המיפוי הזו על העובדה, שמאז 1948 ממשיך הזרם המרכזי בספרות שלנו לשקף את חוויות הבראשית של הריבונות שהתחדשה: את חוויית מלחמת השיחרור, ואת חווית ביסוס העצמאות הלאומית במובן המדיני, הביטחוני, החברתי, הכלכלי והתרבותי, וגם על העובדה שסופרי דור המדינה גילמו באמצעות דמות-שלמות חדשה – הצבר – את חזונה של התקופה הישראלית. עם זאת, בזמן ניסוח הדברים האלה כבר מאיימת דמות-שלמות חדשה לרשת את המעמד שהועידו סופרי “דור המדינה” לדמות “הצבר”, והיא דמותו של השב אל זהותו היהודית. דמות שלמות חדשה זו הולכת ומתגבשת מאז מלחמת יום-כיפור בשנת 1973, והיא מבשרת כנראה את תחילתה של התקופה הספרותית השנייה בעידן הריבונות המחודשת של העם היהודי בארץ-ישראל – צעיר עידניה של הספרות העברית לדורותיה.

חזונם של סופרי התחייה    🔗

מבין שלוש התקופות של עידן הספרות העברית החדשה בחרתי להתעכב על דמות השלמות שתרמו לספרות העברית סופרי תקופת התחייה – דמותו של התלוש. מאחר שכל אחד מסופרי תקופת התחייה סיפר ביצירתו את עלילת-חייו של התלוש שלו, כדאי כבר בשלב זה לגבש עלילת-על משותפת לדמות-השלמות הזו.

התלוש מגיח אל ארצות מערב אירופה מאחת מקהילות היהודים במזרחה של היבשת, כדי לספק את רעבונו להשכלה כללית ואת כיסופיו להטבת חייו באחד ממרכזי הדעת בבירות המערב. הפרידה מבית-אבא התפרשה כמרד נגד סמכות האב וכהתנתקות מאורח החיים של הקהילה היהודית האֶמונית. בארצות המערב מקדמים את פני התלוש שלושה מכשולים: הוא מגלה שהצטייד בסכום כסף שיספיק לקיומו רק לזמן קצר, הוא נוכח לדעת ששליטתו בשפת הארץ, שבמוסדותיה האקדמיים התכוון ללמוד, איננה מספקת, ומתברר לו, שמרכזי-הדעת בהם התכוון ללמוד מסרבים לקלוט אותו ותובעים ממנו להשלים תחילה את ההשכלה הנדרשת על-פי תנאי הקבלה שלהם.

עד מהרה מגלה התלוש גם את הקושי הבא: שבעיני יהודי המקום הוא מוגדר כ“אוֹסְט-יוּדֶה” – יהודי צעיר וזר במראהו ובהתנהגותו שאינו רק מאיים על הדימוי המכובד שהם רכשו לעצמם בעמל רב בארצם, אלא בה-בעת הוא גם מצפה לסיוע ממושך מתקציבי מוסדות הקהילה. יהודי מערב אירופה סרבו לקחת על עצמם את עול קיומו של הזר הזה ולא שילבו אותו בחיי החברה שלהם.

אכזבת צעיר כזה היתה בלתי-נמנעת. לא די שלא מימש את החלום, שרקם בהיותו במזרח-אירופה, על האפשרויות הלימודיות והחברתיות שייפתחו בפניו במערב, אלא שגם נלכד בעיר הזרה בחוסר-כל ובלא תמיכה חברתית. הרגשת הכישלון הזו הצטרפה לידיעה שגם השיבה אל בית-אבא היא בלתי-אפשרית עבורו, אחרי שהרס את הגשר לשם. לפתע הרגיש שהוא תלוש מהעבר, מהחיים שנטש בארצו, וגם אינו מחובר אל העתיד, אל החיים שקיווה לפרוץ לתוכם באמצעות הלימודים במערב.

מה לתלוש ולחזון התחייה?    🔗

הגדרת המשכיל והחלוץ כדמויות-השלמות של התקופות הספרותיות שלהם (תקופת ההשכלה ותקופת העליות) מוסכמת על כולם, כי בשתי התקופות האלה בולט הקשר בין החזון ובין המחשתו על-ידי הדמות. המשכיל גילם באופן מלא את חזונם של סופרי ההשכלה, את רצונם להשתלב כאזרחים שווי-חובות ושווי-זכויות בארצות מושבם. יל"ג ביטא תקווה זו בשירו הנלהב “הקיצה עמי”: “היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶיך”, שבו המליץ לקוראיו, לפעול לשיפור הדימוי שלהם כאזרחים בארצם. גם החלוץ גילם באופן מושלם את חזונם של סופרי העליות מאחר שייצג באופן מושלם את חזונם: חזון ההתנתקות מהגלות, ההיאחזות באדמת ארץ-ישראל וההתערות בהתיישבות המכשירה את המולדת לקליטת המוני היהודים שיגיעו אליה בעקבותיהם.

רק התלוש מצטייר כסותר את האידיאל של התקופה שלו, כי איך אפשר לייצג את רעיון התחייה על-ידי דמות שאין בה אף לא אחת מהתכונות הבאות: אופטימיות, התלהבות, אנרגטיות, ביטחון עצמי, אידיאליזם ויכולת לייצג את חזון התחייה הלאומית. מכל היבט שבוחנים את התלוש קשה לעטרו בתואר “דמות-שלמות” המייצגת כדמות את המעבר מהנכונות להשלים עם המשך הקיום היהודי בגולה, נכונות שאותה ייצג המשכיל, אל התפיסה ההפוכה, זו שקוראת לצאת מתוך הגולה ולחדש את ההתיישבות במולדת, שייצוגה יוטל עד מהרה בתקופת העליות על החלוץ.

את שני הקשיים, את אי-ההתאמה של התלוש לתואר “דמות שלמות” ואת הסתירה בין דמותו בספרות לחזון התחייה, תנסה המסה הזאת ליישב באמצעות עיון בשני סיפורים מפרי עטם של שניים מהיותר נודעים מבין סופרי התחייה, גרשון שופמן ומיכה-יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב), שהיו גם ממעצביה המקוריים יותר של דמות התלוש בספרות התקופה.