רקע
יוסף אורן
א. "לא כלום" – פארודיה על המהפכן הכוזב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

על תקופת שהותו בלונדון בין השנים 1908–1904 כתב ברנר שני סיפורים: סיפור קצר בשם “לא כלום”1, שאותו חיבר בעודו מתגורר בלונדון, ונובלה בשם “מן המֵצַר”, שאותה כתב אחרי שעזב את לונדון ונסע אל לְבוֹב שבגליציה, שהיתה אז עדיין חלק מהממלכה האוסטרו-הונגרית, ולכן היה מוגן בה מהעונש על עריקתו מצבאה של רוסיה הצארית. אף שאורכם של שני הסיפורים הוא שונה ואף שהם נבדלים גם בסגנונן – “לא כלום” הוא סיפור ריאליסטי לירי-פארודי והנובלה היא סיפור ריאליסטי דוקומנטרי-מלודרמטי – משלימים השניים זה את זה הן בתיאור חייהם העלובים של המהגרים בלונדון והן בפתרון המוצע בהם לייאושם.

- - - - מאז התפרסם הסיפור “לא כלום” בשנת 1906, הוא נתפס כעוד סיפור טראגי על יאושו של “הבודד העברי” – שבינתיים הצמידו לו את הכינוי “תלוש” מכותרת סיפור של י. ד. ברקוביץ משנת 1904 – צעיר שיצא מן העיירה היהודית המסתגרת ברוסיה או בפולין ונסע לאחת ממדינות מערב אירופה כדי להגשים באחת מעריה הגדולות את שאיפתו לרכוש השכלה כללית וגם לבנות לעצמו מעמד חברתי וכלכלי חדש. מאחר שנכשל בהגשמת שאיפה זו, מצא את עצמו במהרה ללא מוצא: מנותק מהוויית החיים של ילדותו ונעוריו וגם דחוי מהוויית החיים שבה התכוון להשתלב בבחרותו.

על מצבו הנפשי הקשה של “הבודד העברי” בשלב הנואש הזה בחייו התעכבו חוקרי הספרות המאוחרים. דב סדן, מבכירי החוקרים הללו, הציג את “דמות המרכז” הזו בסיפוריו של ברנר כדמות מיוסרת וטראגית במסה שלו “בדרך לענווי עולם”, שאותה פירסם בשנת תרצ"ו2 : “דמות מרכז זו היא על הרוב דמותו של צעיר בישראל, שהיתה בו אימת-המציאות ומצוקתה - - - נפשו מרפרפה בין הרגשת-אשמה וחטא ובין התשוקה לטוהר והזדככות, - - - גשריו לעולם ולבריות רעועים - - - נפש המתלבטת בסבכי-עצמה בתוך המבוך הטראגי של דורה והיא כולה ריסוקי-זעקה לגאולה ולשלֵמוּת, לגשר מתוקן שבינה ובין הכלל, העולם, ההוויה, החיים, ובאין גאולה היא מתפתה לדרכי-מוצא, שעיקרם בהתאבדות ובטירוף”.

במסה זו אני מציע לקרוא את הסיפור הקצר הזה של ברנר באופן שונה מכפי שנקרא עד כה: לא כסיפור טראגי על דמותו המתלבטת והמיוסרת של “התלוש” – הגיבור התקופתי שכבש לזמן-מה את בימת הסיפורת העברית בתקופת התחייה – אלא כפארודיה המציגה את קיטין, גיבור הסיפור, כמתאבד גְרוֹטֶסְקי, שבעודו מצהיר בפיו שהחליט לשים קץ לחייו הוא נענה בה-בעת לרצון החבוי במעמקי ליבו לדבוק בחיים ודוחה בנימוקים שונים את ביצוע התאבדותו.

 

תיאור נלעג של קיטין

על כוונתו של ברנר לתאר באופן פארודי את התלוש מעידים הפרטים המעטים שהעניק לגיבורו, שאינם מותירים אפשרות לייחס לו שגב טראגי וגדלות אנושית כלשהם. כזה הוא השם קיטין, שללא שתי האותיות יו"ד, שאינן נֶהֱגוֹת כאן, אלא משמשות רק כאימוֹת-קריאה המחייבות לקרוא את האותיות ק' ו-ט' כאילו נוּקְדו בחיריק, היה שמו של קיטין נֶהֱגֶה כמו המילה “קָטָן” – אדם דל-ערך וחסר-ייחוד.

האפשרות הזו לקרוא את שם המשפחה של גיבור הסיפור,“קיטין”, בשני חיריקים ילדותיים, כשם המבליע בתוכו את התואר “קטן”, תואר המתאים לאדם ממוצע ומצוי, מקבלת את חיזוקה מהשוואתו ל“רֵעוֹ היחידי”, זה שהתאבד לפני כשנה ושהתאבדותו ממניעים אידיאולוגיים זכתה להערכה גדולה אצל קיטין וכנראה גם לתהודה גדולה בקרב אחרים בתנועת “הבּוּנְד”, מפלגה סוציאליסטית יהודית שנוסדה ברוסיה ב-1897 ואשר היו לה תאים רבים ברחבי ברוסיה, ליטא ופולין באותם ימים. משום ששאפה להשיג הכרה באוטונומיה תרבותית ולאומית ליהודים בארצות אלה, התנגדה תנועת הבונד למטרותיה ולפעילותה של הציונות.

בעוד שקיטין הוא “הנמוך, הצהבהב ואוהב-החברה” מבין שניהם, התבלט אותו מתאבד, דווקא במראהו “הגבוה, השחור”. אף שהיתה כנראה רק היכרות שטחית בין קיטין ובין המתאבד, היכרות שנוצרה ממפגשיהם בתא “הבּוּנְד” בעיירתם, הזדרז קיטין לשדרֵג את ההיכרות השטחית הזו שהיתה לו עם המתאבד והחל לכנותו כ“רֵעוֹ היחידי”. ולא עוד, אלא שבו-במקום גם החליט אז לעשות “מעשה בדומה-לזה של רֵעוֹ הגבוה” ולבצע כמוהו התאבדות אידיאולוגית – מעשה שהוא כ“אוהב החברה” לא יהיה, כמובן, מסוגל לבצע.

קיטין אכן לא מימש מיד את החלטתו זו, אלא דחה את ביצועה, אך מאז ההתאבדות של “רעו הגבוה, השחור, היחידי”, חילק את הבריות במחשבתו לשני סוגים: אלה הדומים לו שהם “אנשים הבטוחים במותם”, כלומר: יקריבו יום אחד את חייהם למען האידיאולוגיה, ואלה ש“עוד יחיו מאה שנה” משום ש“הַנֵּי אֱנָשֵׁי (האנשים האלה) הינם מסוג של ילדי החיים” אשר יעשו הכל כדי להמשיך לחיות. “אלא שאז לא עברו חודשים אחדים, והוא נדחף על-ידי איזה כוח דוחה אל אחת מבירות אירופה, כשהוא צופה ומקווה בשביל עצמו בעמקי לבבו לאיזה מאורע חדש, חשוב נִסִיִי… ומדבר בפיו על אותם האנשים ‘שיִחְיוּ עוד מאה שנה’, בעוד שחשבון-נפשו הוא ברור…” (ההדגשות האלה אינן מופיעות במקור).

כלומר, אל העיר הגדולה לונדון הגיע קיטין, לא כדי לבצע בה את החלטתו לשים קץ לחייו, אלא כדי להתחיל בה חיים אחרים, כאלה ש“בעמקי לבבו” התאווה להם ושמתוך ציפייה להם דחה את החלטתו הנמהרת של “המדבר בפיו” שבו לעשות “מעשה בדומה-לזה של רֵעוֹ הגבוה”. אלא ששום “מאורע חדש” לא התרחש לו “מאז בואו אל העיר המוזרה והפראית הזאת”. להיפך: בעיר הזו התרבו והתעמקו “התלאות, ההשפלות והביזיונות” שהיו מנת חלקו במולדתו.

 

תנאי חייו בלונדון

בהגיעו אל לונדון הבין קיטין מהר מאוד ששום “מאורע חדש, חשוב נִסִיִי” לא יתרחש לו בעיר הזו, שבה הוא מתבלט בזרותו כ“גֵר וירוק”, ולכן הזדרז להטמיע את עצמו ברובע המהגרים באיסט-אנד של לונדון, רובע שרוב היהודים המהגרים מקהילות מזרח-אירופה התגוררו בו והתפרנסו שם זה מזה3. וגם קיטין מצא שם רק “משרה מקוללה” ומשעממת, אשר שיעבדה אותו שתים-עשרה שעות מדי יום בתמורה לשכר זעום. שכרו הספיק לו לשכירת חדר עלוב בדירת זוג מהגרים מארצו שהגיעו לעיר בגל הגירה קודם. משכירי הדירה לא התרשמו לא מהדייר המשכיל ולא מהספרים שהביא איתו, אלא סיפקו לו ריהוט בסיסי: שולחן “הדומה לתיבה”, כיסא, “מיטת ברזל” ו“סדין מנוקב ומטונף” ושתי ארוחות ביום שתפריטן לא השתנתה: “דגים מלוחים” שמחירם זול ואיכותם ירודה. החדר שרץ פשפשים ובעלת הדירה לא עמדה בהבטחתה לנקות את החדר בפרקי זמן קבועים.

בתנאים אלה החל קיטין להזניח את עצמו: “בשרו העלה צרעת מרישול בחילוף בגדים”, ואף שעדיין “פתח ספרים”, מיעט להתעמק בהם כבעבר. וכך “היו הימים חולפים, הימים והלילות, וכל דבר לא אירע. כל דבר”. מאחר שחייו החלו להידמות לחייהם של “ילדי החיים” ש“עוד יחיו מאה שנה” – חיים ש“המדבר בפיו” בז להם עד לפני כשנה בעודו במולדתו, הפסיק קיטין לטפח בלונדון ציפיות שטיפח בעבר ב“עמקי לבבו” להתרחשותו של “איזה מאורע חדש, חשוב, ניסִיִי” בעיר הבירה הזו.

 

הביקור במוזיאון

אמנם “בימים הראשונים לבואו אל העיר הרבתי”, כאשר נעליו “היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי”, עוד ניסה קיטין להגיח אל רובעי העיר האחרים בתקווה למצוא מכרים גם מבין המקומיים. ופעם, במקום להסתובב “מאפס מעשה” ברחובותיה הנאים של העיר, גם רכש כרטיס כניסה למוזיאון הנודע של לונדון. אחרי ששוטט באולמות המוזיאון גילה את התמונה שמשכה אליה את המספר הגדול ביותר של צופים, ובחר להתעכב מולה. היתה זו התמונה של משה, המתארת אותו מחזיק בידיו המורמות את לוחות הברית שפיסל “אחרי מה שקרה עם הלוחות הראשונים” ומראה אותם “לדור המדבר” ב“דאגה גדולה ותקווה גדולה”, אך גם ב“חיבה של אב המון גויים”.

המראה המנהיגותי של משה בתמונה הזו הציף בקיטין את השאיפה שטיפח “המדבר בפיו” שבו ביחס לעצמו מהנסיעה למערב, ולכן השתהה מולה מעבר לזמן המקובל. אך גם אחרי שזז הצידה, לא עזב את האולם שבו הוצגה התמונה, אלא התייצב באופן בולט לצידו של ארון תצוגה, שהוצב סמוך לתמונת משה, “וחשב על הרושם שהוא הגֵר, הירוק, עושה על שאר המבקרים, האזרחים, כשהוא ניצב ככה ומסתכל בשימת-לב עמוקה אל מעשי ידי האמן”. אלא ששום היכרות חדשה עם אחד האזרחים של לונדון לא נוצרה לציפיות “בעמקי לבבו” מהביקור הזה. ואכן, בצאתו מהמוזיאון לרחוב חזר והשתלט עליו “המדבר בפיו” שבו ובראותו “את הפנים החולנים-הטרודים של העוברים והשבים - - - חשב על ההמון העירוני המוּשחת והקֵהֶה על שפלותו ושוויון-נפשו ועל חיי בני ההמון הללו הארוכים, הארוכים מאה שנים… מאה שנים…”.

 

מכריו של קיטין בלונדון

אחרי הכישלון הזה לא ביקר קיטין פעם נוספת במוזיאון וגם לא בחלקיה האנגליים יותר של העיר לונדון, אלא התכנס בתחומי האיסט-אנד ורכש בה מכרים, חלקם מכרים מהרחוב וחלקם מכרים מ“אגודת תמיכה בשביל אמיגרנטים פוליטיים” שפעלה בגטו הלונדוני הזה. הסיפור מתעכב על שלושה מהם, אלה שקיטין קובע בעזרתם את מעמדו בין המהגרים ממולדתו.

האינטלקטואלית מכולם היא “אַמַלְיָה אִיוַנוֹבְנָה, עלמה זקנה (כלומר: רווקה מזדקנת) וצעיף על פניה”, שעליה ריכלה בעלת הבית שלו לשכנותיה ששום חריגה רומנטית לא מתרחשת בחדרו כאשר אותה “הבתולה הבלה” מבקרת אצלו. ואכן, בפגישותיהם בדירתה או בדירתו שוחחו על האספה של האגודה, שהתקיימה אחת לשבוע, בשבת שלהם (של הנוצרים), ועל תוכן העיתון הרדיקלי של האגודה או על תוכן הגיליון האחרון של “זָנַנְיָה” (כתב-העת הספרותי “דעת” שגורקי ייסד ברוסיה בשנת 1904). ואכן, השניים עסקו בשיחותיהם במהפכה המתעכבת שם, ברוסיה, ובגיבוריה: “‘דעת’ (כתב-העת המתקדם)… ‘האדם’ (האידיאל המהפכני)… ‘גורקי’ (הסופר המזוהה ביותר עם המהפכה)…”. הידידות הזו של קיטין עם אַמַלְיָה אִיוַנוֹבְנָה תאמה בהחלט ל“מדבר בפיו” שבו, שכאן, בלונדון, לא נמצאו לו מספיק הזדמנויות להבליטו באופן מרשים יותר.

קיטין מזכיר שני מכרים נוספים שהיו לו מקרב האמיגרנטים מארצו באיסט-אנד, והם שיפילוביץ ו“אותו האיש”. השניים מייצגים את הקצוות הדוחים והמאכזבים שזימנה לונדון לציפיות של קיטין ב“עמקי לבבו” שכאן, בלונדון, יפגוש אנשים ראויים שבזכותם יתרחש לו “מאורע חדש, חשוב נִסִיִי”.

מהראשון, שִׁיפִּילוֹבִיץ, שהתפרנס ממתן הלוואות, לווה קיטין סכומים קטנים בעת הצורך, שאותם החזיר לו בתוספת ריבית כפי שנוהגים כאן. שיפילוביץ יכול היה אולי להתרומם לאיזו רוחניות, אך זה מכבר ויתר על המאמץ הנדרש לכך ואימץ לעצמו פילוסופיה מעשית על החיים להצדקת עסקי הסרסרות שלו: “בנוהג שבעולם, אדם הרוצה לעשות את חייו, צריך הוא…”. “לעשות את חייו” הוא ביטוי נתעב בעיני קיטין ועל כן הוא מביא בהרהוריו את התיישרותו של שיפילוביץ עם “המציאות המכוערה” עד לאבסורד: אם הוא, קיטין, ימות, יהיה שיפילוביץ מוכן גם לשקר כדי להפיק מכך תועלת לעצמו וידרוש מעיזבונו לירה שטרלינג שלמה במקום “שלוש פֶּנוֹת” שלווה ממנו, כדי לסייע בהם ל“אותו האיש” לשרוד עוד יום.

ניגודו המוחלט של שיפילוביץ הוא “אותו האיש”, אדם חסר-שם ובלתי-נחשב שאפילו “מקום לינה אין לו” ולכן הוא “סובב ברחובות” של העיר, בערפל התמידי והצונן שלה, כמעט יחף בנעליים בלויות “הקשורות בחוטים”. אדם זה נמצא בקצה שרשרת המזון של העיר, וכבר איננו מתבייש להראות את דלותו ולקבץ נדבות כדי להתקיים בעיר האדישה הזו לאביונים מסוגו. סלידתו של קיטין מהאביון הזה היא אפילו קיצונית יותר: “לשון חדה ושנונה לאותו האיש. מדבר הוא במבטאים נבחרים, מְגוּזָמים, נתעבים. גורקי היה מתפעל מהם בוודאי. מתאר עֲנִיּוּתוּ בצבעים בהירים, מלאים, צעקניים. - - - רוצה לחיות, רוצה לחיות, רוצה…”.

השפעתם של שני מכריו אלה, שהינם ללא ספק נציגים מובהקים של “ילדי החיים”, היא גדולה ביותר על קיטין בהווה, אחרי שפוטר ממשרתו. מאחר שאינו רוצה “לעשות את חייו” בדרכיהם המנוגדות, מחליט כעת קיטין לחזור אל ההחלטה שקיבל לפני כשנה, אחרי ההתאבדות של רעו הגבוה והשחור, שמוטב לו להיפרד מהחיים מרצונו: “אמות בטָהֳרָתִי, בניקְיון נפשי”, וימשיכו אותם עלובים לחיות את חייהם התפלים “עוד מאה שנים”. לפיכך קיבל בהשלמה את ההודעה על פיטוריו, וגם לא שקל כלל לחפש עבודה “אחרת נאה הימנה או בדומה לה, כי אמר בלבו: אַדְרַבָּא”, שפירושה: “טוב מאוד, הרי הגיעה השעה” לשים קץ לחייו, אחרי שהתבררו לו כחסרי תכלית גם בלונדון.

 

המבנה המורכב של הסיפור

כל הפרטים האלה, שסופרו עד כה על קיטין, שהינם חומרי האכספוזיציה לעלילה גופא, לא רוכזו בתחילת הסיפור, אלא נאספו מפיזורם בחלקיו השונים. העלילה עצמה מסופרת בין שני אירועים המוצבים בתחילתה ובסיומה. היא נפתחת בפיטוריו של קיטין ממשרתו המשעממת ומסתיימת בשובו לחדרו בחצות הלילה מהגשר שעל נהר התמזה, הגשר שממנו התכוון קיטין לקפוץ אל מותו, בבגדים ספוגים ובנעליים רטובות “ההדוקות בחוטים אל רגליו”.

כלומר: לעלילת הסיפור הזה בחר ברנר קומפוזיציה מיוחדת. את אירועי היממה שחלפה בין שני אירועי הקָצֶה של העלילה קידם בסדר ליניאָרי-כרונולוגי, אך עליו שזר קו עקלתוני המצרף להווה את המידע על קורותיו של קיטין מהיום שבו התאבד “רעו הגבוה, השחור, היחידי” במולדתו, ועד פיטוריו ממשרתו המשעממת והמקוללה בלונדון, שאחריה החליט הוא עצמו לעשות “מעשה בדומה-לזה של רֵעוֹ הגבוה”.

באמצעות הקומפוזיציה הזו יצר ברנר שילוב בין שני רבדיה של העלילה, בין הרובד שעליו מופקד המספר היודע-כל, המתאר את אירועי היממה בסדר כרונולוגי בהווה, ובין הרובד שאותו תורם קיטין לסיפור, רובד הכולל מידע על קורותיו ומחשבותיו עד ליממה הזו, מידע שאותו הוא מזרים באופן מקוטע ובסדר זמנים אסוציאטיבי. קורא המבקש להבין את סיבת נסיגתו של קיטין מכוונתו להתאבד ביממה הזו – מוטל עליו למצוא את הנימוקים לכך באותם חומרי זיכרון ממהלך השנה כולה בחייו של קיטין.

 

הסצינה בחדר

בשלב הזה גבר “המדבר בפיו” שבקיטין על זה שמתאווה “בעמקי לבבו” להיות עם כולם וגם לחיות כמו כולם “עוד מאה שנה”, ולכן הסתגר בחדרו כדי לתכנן את התאבדותו, שכעת הוא כבר בטוח שהפעם יממש אותה. מצב רוחו המרומם מעניק לו הרגשת עליונות על האחרים, הדומים בעיניו לפשפשים – טפילים המקיימים את עצמם על-ידי יניקת דמם של אחרים. ואכן, מיד לוכד קיטין פישפש ומעלה אותו על מוקד הגז בהרגשת יתרון על טפיל זה: “כוח אכזרי אני, קיטין, במחשבתו של הנשרף!”.

בהרהוריו מצטער קיטין כעת על כך שדחה את ההתאבדות “לפני ירחים אחדים”, משום שלא הצליח להחליט אז באיזו משתי הצורות לבצע אותה, אם בהרעלה או בטביעה: “אלמלא היה שב מבחירתו בטביעה” (ההדגשה מופיעה במקור), כלומר: אילו מימש את בחירתו אז להרעיל את עצמו בתחומי חדרו, “אז ודאי שהיה צריך לכתוב – להשאיר מכתב הסבר בחדרו – “שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו”. ההתאבדות בהרעלה עדיין מרתיעה אותו מסיבות אסתטיות: “סם… הלוע הפתוח, הנצחי… הכל מתכסה…”, ולכן שוב מצטיירת לו כעדיפה ההתאבדות בטביעה שתיעשה ברשות הרבים ו”הכל יראוהו עַיִן בְּעַיִן".

אחרי שהשתכנע שההתאבדות בטביעה בנהר מתאימה לו יותר, מחליט קיטין בכל זאת לכתוב מחר מכתב שבו יסביר את נפילתו לנהר לא כתאונה אלא כהתאבדות. ועל עוד מעשה החליט, כדי להוכיח לעצמו שהפעם לא ייסוג מההתאבדות: להוריש את נעליו שעודן שלמות ל“אותו האיש”, מכרו חסר-הבית שהראה לו אתמול שסוליות נעליו נשחקו לחלוטין. אחרי שקבע את סדר פעולותיו ביום המחרת, הוא “מכבה את הגז במהירות” ופורש לשנתו כשהוא בטוח ששום מכשול לא ימנע ממנו הפעם לממש את התוכנית שקבע להתאבדותו.

ורק הקורא – שנחשף להיסוסיו של קיטין בעבר ביחס למימוש התאבדותו וגם לסיבות שהכריעו את החלטותיו בהווה: שתהיה למותו צורה אסתטית ותהודה רבה ככל האפשר – משער שלעולם לא יבצע קיטין “מעשה בדומה-לזה של רֵעוֹ הגבוה”, לפי שהכמיהה לחיות, השוכנת ב“מעמקי לבבו” של גיבור הסיפור, חזקה אצלו יותר מההתחייבות של “המדבר בפיו” שבו, אשר הצהיר כי יפעל כמו חברו “הגבוה, השחור, היחידי” ויקריב את חייו למען האידיאל של המהפכה ברוח גורקי, מהפכה אשר תיתן סיכוי לכל אדם לחיות בכבוד כשווה בין שווים.

 

בוקר רצוף תקלות

למחרת התעורר קיטין לבוקר לונדוני הפחות מתאים למי שקיווה ש“הכל יראוהו עַיִן בְּעַיִן” קופץ מהגשר לנהר התמזה. מאחר שכל רחובות העיר היו לחים ומעורפלים, החליט קיטין להמתין עד רדת הלילה, “עד שיחשך… לאור היום הרי אי-אפשר להתנפל… מיד יוציאו ועוד ימסרו לדין…”. מה-גם שעליו עוד לבצע שתי פעולות שעליהן החליט עוד אמש: למסור את נעליו השלמות ל“אותו האיש”, ולכתוב את המכתב שבו יפרט את נימוקיו להטבעת עצמו בנהר התמזה. אף שקיטין מסמיך את ביצוע שתי הפעולות הן במהותן סותרות זו את זו.

כתיבת מכתב היא ללא-ספק פעולה ההולמת את “המדבר בפיו”. אילו התאבד בחדרו, בהרעלת גז או בשתיית רעל מהצלוחית היה היגיון לכתוב מכתב כזה, “שהרי לולא זאת לא היה איש יודע ממנו, ממעשהו”, אך אחרי שהחליט להתאבד בטביעה, בצורה ש“הכל יראוהו עין בעין”, מצטיירת כתיבת המכתב כפעולה בלתי-נחוצה. יתר על כן: הן למכתב צריך להיות נמען, ואל מי ישלח את מכתבו? אתמול נרדם בלי שהניח את דעתו בעניין זה, אך כעת מוטל עליו להחליט: “כיצד לעשות בנוגע להודעה… או אולי יכין איגרת וישליכה לתוך ארגז-הפוסטא… אבל מה יהיה אם הדבר (מעשה ההתאבדות) לא יעלה בידו – והמכתב יתקבל?”.

ואילו הענקת נעליו ל“אותו האיש” עולה בקנה אחד עם הנטייה המנוגדת שמפעמת “בעמקי לבבו” של קיטין: לקשור קשר עם הבריות ולחיות כמוהם “עוד מאה שנה”. בניגוד למגמת הפומביות המתקשרת לכתיבת המכתב, הענקת נעליו ל“אותו האיש” תוכננה להתבצע כפעולת מתן בסתר, שהרי היה בכוונתו “לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמוסרן לו בחשאי”. ומאחר שזהו זוג נעליו היחיד, עמד לבקש מבעלת הבית את ערדליה הישנים, ובאלה התכוון לבצע את הקפיצה מהגשר לנהר.

אלא שדווקא היום שבו היה אמור קיטין להעפיל אל פסגת חייו באופן דרמטי, הפך עבורו ליום רצוף השפלות, בעטיו של הפער הגדול בין התוכנית שרקם אתמול בחדרו לבין הביצוע הכושל של התוכנית הזו למחרת ברשות הרבים. אשר למכתב – כה התקשה למצוא נמען למכתב, עד ששלח את המכתב אל… עצמו. ההסבר של קיטין מעיד על חוסר רצינותו ביחס להתאבדות: “ובדבר המכתב עשה בחוכמה. הוא כתב על המעטפה את שמו. ומִמַּה נַּפְשָׁךְ: אם הוא עוד יקבלוֹ בעצמו היום בערב – הרי טוב… ואם הוא לא יהיה כבר – יהא מונח עד שייפתח וייוודע הכל…”.

השימוש כאן בשני צירופי-לשון מליציים מלמד שכבר בשלב הזה חזר בו קיטין מכוונתו הנחרצת מאתמול לבצע את המעשה. “מִמַּה נַּפְשָׁךְ” היא מליצה המשמשת את החכמים בתלמוד להעמיד לבחירה שתי אפשרויות השקולות זו לזו. ובמליצה “יהא מונח עד ש…”, אם מכירים את ההמשך שלה בגמרא (במסכת סוטה, דף מ"ח עמ' ב'): “עד שיִחְיוּ מֵתים ויבוא משיח בן דוד”, גם מובלעת אירוניה חריפה יותר כלפי החלטת ההתאבדות שלו מאמש.

ואשר לנעלים שביקש למסור ל“אותו האיש” – גם החלטה זו ביצע קיטין באופן מנוגד לאופן שבו תיכנן לעשותה. אף שהתכוון “לשאת את נעליו אל אותו האיש במעטפה ולמוסרן לו בחשאי” נאלץ לבסוף לפגוש את האיש בעודו נועל את נעליו, מאחר ש“בעלת הבית מיאנה לתת לו בבוקר את ערדליה”. לפיכך נאלץ קיטין לוותר על החשאיות, ובמקום ליהנות ממתן בסתר הציע לאותו חסר-כל עסקת חילופין בטענה השקרית “כי בביתו יש לו עוד נעלים אחרות, הרבה”.

המפגש של קיטין עם “אותו האיש” אכן מציג אותו באור מגוחך ביותר: “אותו האיש לא הירבה לסרב, לא היקשה כל קושיות, מיהר להאמין לכל היוצא מפי מטיבו, ובחיפזון גדול התיר את הקישורים, והשליך את הסמרטוטים מעל רגליו, ובקידה נמהרה עזר גם לו, לקיטין, לחלוץ את נעליו השלמות ולעשות את החליפין…”. זריזותו של הקבצן נטלה מקיטין לא רק את נעליו, אלא גם את הבעלות על הפעולה, כשם שביישה אותו: “והוא, קיטין, אמנם התבייש מפני בעל-דברו, גימגם גם. והשתדל, בכל זאת, כי יבין וידע אותו יחף, שהוא נותן לו את זוג הנעליים היחידי אשר לו, כי בביתו אין לו זוג אחר…” (ההדגשה הזו מופיעה במקור).

 

ביקור שני במוזיאון

בכך טרם נסתיימו כישלונותיו של קיטין ביום שבו היה אמור להוכיח לעצמו שהינו שונה מאלה שיעשו הכל ובלבד שיחיו עוד מאה שנה. בתקווה להציל את הרגשת עליונותו על המון האנשים, מבצע קיטין בשלב הזה פעולה שלא תיכנן אותה אמש בחדרו. בנעליו המחוררות והקשורות בחבלים של הקבצן הוא נכנס למוזיאון, שבו ביקר כשנה קודם לכן. סצינה אנלוגית זו בסיפור מבליטה את תבוסתו ביום הזה, שהיה אמור להיות החשוב בחייו. בביקורו הראשון במוזיאון לפני כשנה היה לקיטין עדיין מראה מכובד – “הנעליים היו אז עדיין כמעט חדשות לגמרי” – “ועתה? הנה מרמזים עליו באצבע…”. כלומר: בביקורו הראשון במוזיאון קיווה קיטין להתבלט ולכן התייצב אז בצד ארון התצוגה שהיה מוצב סמוך לתמונה של “משה”, ואילו כעת “ישב על הספסל באחת בפינות” והצניע את נוכחותו ממבטי הלעג של האחרים.

ההבדל בין שני ביקוריו של קיטין במוזיאון מובלט גם על-ידי התמונות שלידן התעכב בשני הביקורים: “שם ממרחק – ‘משה’, ופה בכניסה 'המדונה ובנה”. בתמונת “משה” היה שגב של מנהיג מורם מעם שפניו מבטאים “דאגה גדולה ותקווה גדולה”, שגב ההולם את “המדבר בפיו” שקיים בקיטין, ואילו תמונת המדונה המשקפת חמלה אימהית – את “המידה הנוצרית” שכל נוצרי נתבע לקיימה בחייו – הולמת את השאיפה המוצפנת “בעמקי לבבו” של קיטין להשתייך אל ההמונים ש“יחיו עוד מאה שנה”.

הביקור הנוכחי במוזיאון אכן הציב את קיטין מחדש מול הדילמה הנושנה, אם לפעול על-פי “המדבר בפיו” שהביאו אמש למחשבת ההתאבדות, או לסגת מביצועה של התאבדות מתוך היענות לרצון השוכן “בעמקי לבבו” לחיות כאחרים עוד מאה שנה. משום-מה נזכר קיטין כעת, בעודו יושב על ספסל בפינת המוזיאון מול תמונת “המדונה ובנה”, דווקא בבעל הבית שלו – מייצג מובהק של “ילדי החיים”: “רליגייה (דת) אין לו, דעת (השכלה) אין לו, אותה (את אשתו) אינו אוהב וריבות ומְדָנים בינותם תמיד, בייחוד בתקופות של חוסר עבודה, והוא מבקש לו עסקים”, אוסר את העֵז שלו לעגלה קטנה “ומרכיב עליה את סֶמְ’קה הקטן, מְסקֵל בחצר ונוטע כרוב ב’גינה', שהיא אַמָּה על אַמָּה, צבע את ‘סוכת הקיץ’, או ‘המִקְשה’, כמו שהוא קורא לה – דווקא – וחוזר וצובע…”.

האהדה שמרגיש קיטין כעת כלפי איש זה וכלפי הרבים הדומים לו, אלה שעד אמש עוד לעג לרדידות המחשבות החולפות במוחם ולעניינים הפעוטים שמעסיקים אותם, מלמדת שמן המוזיאון יצא קיטין מודע יותר מאי-פעם שהוא נתון בעצם בדילמה מסוג ה“מִמַּה נַּפְשָׁךְ”: להגיע אל גשר התמזה ולממש את תוכנית התאבדותו, או לחזור לחדרו ולהתמודד עם פיטוריו על-ידי חיפוש עבודה אחרת לקיומו.

פעם אחרונה עוד מתעורר בקיטין אי-הרצון להיות כאחד מ“ילדי החיים”: “חיות! מחיצה ביני לבינם. מחיצה מכאיבה”, ייתכן ש“הנהר לא יסיר את המחיצה, אבל הנהר יסיר את הכאב, את הכאב…”. ולכן הוא פוסע מהמוזיאון אל הגשר כדי לקפוץ ממנו אל מותו. אך בעודו עומד על הגשר בגשם הסוחף, צף במוחו אירוע שהתרחש במעונו המרתיע אותו מביצוע הקפיצה לנהר. בנו הקטן של בעל הבית נעקץ על-ידי דבורה, והאב חשב שיוכל לשכך את הכאב של בנו בעזרת מים קרים, אך השכן המִתְאַנגלֵז מ“הפְרוֹנְט רוּם”, מיסטר ג’ייקוב, הגיב בביטול על כוונתו זו של בעל הבית: “מים קרים? לכל יש שיעור וגבול…”.

לא במקרה נזכר קיטין בשיחת שניים אלה דווקא בהיותו כבר על גשר הנהר. אם האמין עוד קודם ש“הנהר יסיר את הכאב”, פתאום התבהר לו שכוונתו להטביע את הכאב במים קרים היא באמת פעולת הפרזה מגוחכת. זהו השלב שבו בוחר קיטין להמשיך בחייו. ואכן, “בחצות הלילה שב קיטין למעונו. גשם טפטף והנעליים ההדוקות בחוטים אל רגליו היו רטובות”.

 

מ“לא כלום” אל “מן המֵצַר”

מה הניע את ברנר לכתוב סיפור פארודי הלועג לדמות התלוש על-ידי הצגתו כצעיר יהודי ששני רצונות מנוגדים מתרוצצים בו, הרצון לחיות חיים בינוניים המקובלים על רוב בני-אנוש, חיים של פשרה עם הממשות על כל פגמיה, והרצון להקדיש את החיים למהפכה שתכונן עולם חדש ומתוקן במקום זה הישן והפגום – מהפכה שאם תיכשל יעדיף למות יחד עם חזונה?

בשנה שבה כתב ברנר את הסיפור “לא כלום” כבר היה “התלוש”, הגיבור התקופתי של ספרות התחייה, גיבור נדוש למדי בסיפורי הסופרים של דורו, שבהם סיימו רבים מהתלושים את ייסוריהם הרוחניים ואת מצוקותיהם הגשמיות אם בשיגעון ואם בהתאבדות. מאחר שבסיפורים הללו, שהצטברו על מדף הסיפורת של דורו, הוצג התלוש באופן סנטימנטלי ומעורר אהדה כדמות טראגית, בחר ברנר להציג את קיטין שלו כדמות קוֹמית, נלעגת וגְרוֹטֶסְקית, אך לא משום שלא התאבד, אלא משום שאימץ את ההתאבדות כפיתרון לכל מצוקותיו.

באמצעות כתיבת פארודיה על לבטיו של קיטין ביחס לאופן שבו יבצע את ההתאבדות ועל הסיבות הבנאליות שהשפיעו עליו לשנות את דעתו אין ספור פעמים, ביטא ברנר את הסתייגותו מהצגת “הבודד העברי” בסיפוריהם של סופרי דורו באופן כמעט זהה – תמיד כצעיר יהודי שהמהפכה קדושה בעיניו יותר מהחיים עצמם. על-ידי הסיפור הפארודי “לא כלום”, השם ללעג את הדמות המקובעת הזו של התלוש, הכשיר ברנר את קוראיו לקריאת יצירתו הבאה, הנובלה “מן המֵצַר”, שבה לא רק הציב דמות אלטרנטיבית לדמות התלוש, אלא גם הציע פתרון שונה למצוקת התלישות של “הבודד העברי” מזה שנדון עד אז בסיפוריהם של סופרי דורו.



  1. ברנר היה בן 25 כאשר כתב סיפור זה שנדפס לראשונה בחוברת “לא כלום”, אשר הופיעה ב–תרמ“ז (1906) בהוצאת ”עבריה“ בניו–יורק. ברנר כינס בחוברת זו את הסיפורים ”בינו לבינו“ ו”הוא סיפר לעצמו“, אך מאוחר יותר ייחס את השם של החוברת לסיפור ”בינו לבינו“, ותחת כותרת זו גם נרשם הסיפור בהדפסות המאוחרות של כתביו. על מניעו של ברנר להצמיד לסיפור זה את השם של החוברת, במקום הכותרת ”בינו לבינו“, אפשר ללמוד ממכתבו אל ידידו ר' בנימין, הסופר יהושע רַדְלֶר–פלדמן, מיום 29.5.1906: ”בחיי הפרטיים לא בא כל שינוי. אני הנני אותו האיש, שלו אין כבר כלום בעולמו“ – מדבריו אלה משתמע שהכותרת ”לא כלום“ שיקפה טוב יותר את הרגשתו של ברנר בתקופה הלונדונית בחייו מאשר הכותרת ”בינו לבינו".  ↩

  2. מסה זו כינס סדן פעמיים, פעם בספרו “אבני בחן” משנת 1951 ופעם נוספת בספרו “בין דין לחשבון” משנת 1963. כמו כן מומלץ לקורא לעיין בספר של חוקרת הספרות נורית גוברין “תלישות והתחדשות” משנת 1985.  ↩

  3. על חייו ברובע זה, ראה התיאור משנת 1908 שפירסם ברנר ב“הד הזמן”: “עכשיו אחזור לעניין ולנקודה ששמה איסט–אנד, מזרח–לונדון, אשר חלק מהיצורים שוכנים עליה הינם אחינו בני ישראל, ואשר אחינו בני ישראל אלה נתגבשו ויצרו בה גטו לכל פרטיו ודקדוקיו”. מפאת חשיבותו בעיניו הציב ברנר מאוחר יותר מאמר זה כהקדמה בכרך מאמריו  ↩

המלצות קוראים
תגיות