רקע
יוסף אורן
ב. "מן המיצר" - מלודרמה על המהפכן הגואל
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

בינואר 1908 עזב ברנר את לונדון ועבר ללְבוֹב שבגליציה. בלבוב השלים את הנובלה “מן המֵצַר”1, שבעלילתה המתרחשת בבית-דפוס של עיתון ביידיש בלונדון אפשר למצוא מידרג שלם של דמויות תלושים. הצעיר מכולם הוא ליברמן שהגיע אל לונדון מדוּבְנה, ואף שהוא רק בן עשרים אינו “פוסק מלהתאונן - - - סיבת התאוננותו היא עוד פעם אותה הסיבה הישנה: שיממון, ריקניות, חוסר-תוכן”. מעט מבוגר מליברמן הוא “המספר” בן העשרים וחמש וחסר השם, שעל-פי הביוגרפיה הקצרה שהוא מוסר על עצמו אין ספק שהינו ברנר עצמו, המגיב בדרכו השיפוטית על התלונות הבנאליות של ליברמן: “ואני, הכותב, שומע את התאוננותו של ליברמן, היוצא בקול חלש, רָפֶה, נִדְכֶּה - - - ונופל ביותר (ברוחי) בעיני עצמי - - - מה תושיענו חולשה ואי-יכולת?” (עמ' 29–28). המבוגר מכולם הוא טאלר בן הארבעים: “הוא בא ללונדון שנים אחדות עוד לפני ה’רבולוציה' (הרוסית, כמובן, ולא הלונדונית), וכבר אז היה ספקן, נקרן, פסימי, כופר בכל, לועג לכל בלבו” (עמ' 14).

אך מול חלשים ותועי-דרך אלה (כולם מזן התלושים של קיטין) מציב ברנר בנובלה הזו כדמות מנוגדת, את אברהם מנוחין, שעליו אומר “המספר” בפשטות: “ואברהם מנוחין – אדם הוא”. מנוחין בן השלושים ושש היה בעברו “חבר נאמן ל’בונד' בליטא - - - אחר-כך מארגן פלוגות להגנה עצמית בערי רוסיה הדרומית” והגיע ללונדון אחרי שסיים את לרצות גלות בת שלוש שנים בסיביר – העונש שקיבל על פעילותו המחתרתית (עמ' 47).

באותן שנים בסיביר גיבש מנוחין את השקפת עולמו, המסתייגת מפתרון המהפכה הסוציאליסטית: “אשרי האיש אשר לא ילך בדרך מטיפים ואשר לא יעמול להצעיד את הכל בדרך אחת” (עמ' 48), שהרי “הדואגים לעולם דואגים לכל העולם ורוצים שהעולם יהיה דווקא כך כמו שהם רוצים, והוא – אין לפניו אלא מה שהוא רואה עין בעין, ואל השאר לא ישים לב. - - - אם יודע הוא דבר על עצמו, הוא, אולי, רק שני קווים ובשלילה: שאינו עלה נידף, ושאינו אוהב לעמוד באמצע הדרך” (עמ' 63) – דהיינו: להיות מתלבט תמידי בין רעיונות מהפכניים סותרים המופרחים מפי האינטליגנציה שלנו, “אנשי אֲמָרים פְרוֹפֶסְיוֹנאליים… דַבְּרָנֵי קִרְיָה… רודפי מִבְטָאים מְלוּטָשים”, שרעיונותיהם משולים בעיניו ל“מוץ בפני רוח” (עמ' 49–48).

ואילו הוא – ממשיך “המספר” לצטט את מנוחין – “חייו בסיביריה הוֹרוּהוּ: לא בְּרֶגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בְּהֵן תמידי, במעשֵׂי ובחיי יום-יום. - - - המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על המשמר של חשיבות האדם בלי הפסק - - - להיות בחינת אב לכל יתמוּת שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים. - - - הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמוּתו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו” (עמ' 82–81). (ההדגשות בציטוטים אלה אינן מופיעות במקור).

 

דמות הגואל החילוני

בדמותו של מנוחין הציג ברנר לראשונה דגם שונה של “הבודד העברי”, והיא דמותו של “הגואל החילוני” שיופיע בכל הסיפורים שיכתוב אחרי נובלה זו בהבלטה גדולה יותר מכפי שהובלטו בסיפוריו בעבר. מנוחין איבד בסיביר את אמונתו ביכולתה של המהפכה הסוציאליסטית להביא גאולה לאנושות, ולכן אינו רואה שום הֶרוֹאִיוּת ביהודי המקריב את חייו למען חזון שגוי על גאולת העולם באמצעות מהפכה חובקת עולם מתוך התמכרות ל“כל האידיאות המוסריות, ה’היסטוריות', היהודיות-נוצריות” (עמ' 29). מנוחין מאמין בקדושת החיים ובהתמדת ביצועם של מעשים המקיימים את החיים – “בהן תמידי” כיחס קבוע אל החיים.

ואכן, במסה שלו על הדמויות בסיפוריו של ברנר, לא הסתפק דב סדן רק באיפיון התלוש כ“דמות המרכז” בסיפוריו של ברנר (“דמות מרכז זו היא על הרוב דמותו של צעיר בישראל, שהיתה בו אימת-המציאות ומצוקתה” וגו'), אלא טען, שברנר הציב בסיפוריו דמות נוספת והיא “הדמות שכנגד” שהיא דמות “ההשלמה וההַשְׁלֵם”, אדם שגשריו לעולם “קלים ונוחים”, דמות של יחיד שאינו בורח בחסותו של יאוש אל פתרונות עקרים וחסרי תועלת כמו ההתאבדות והשיגעון. כלומר: מול “דמות המרכז”, הגיבור התקופתי שסופרים אחרים הסתפקו בו, גילף ברנר גם דמות על-זמנית של “צדיק נסתר”, שהינו “מעבר לחווית הטירוף ומעבר לחווית ההתאבדות” – צדיק “שאורו יוצא מתוכו באין רואים ומאיר להמון-האדם הקטן והנענה”, שבאמצעותו “הכריע בסיפוריו לטובת האחד, לטובת הבורח לעצמו ומבקש מתוכו את החיבור לעולם שמפניו ברח”.

ההבדל בין קיטין “התלוש” למנוחין “הגואל החילוני” מובלט בסיומיהם של שני הסיפורים. קיטין שרצה להתאבד חזר בסיום מהגשר שעל נהר התמזה אל חדרו בנעליו הבלויות של “אותו האיש” הקשורות בחבלים לרגליו, ממש בלי כלום. ואילו מנוחין המקַדש את החיים נושא בזרועותיו בסיום בחמלה ובאהבה את בן חסותו, את התינוק יונתן, התינוק שליברמן אביו וחוה אמו נטשו אותו.

 

האדם העליון בגירסת ברנר

לא רק על דרך הניגוד קישר ברנר את הסיפור הקצר המתרכז בקיטין אל הנובלה המתרכזת במנוחין, אלא גם באמצעות משפט מפתח הקושר בין שתי היצירות. בביקור של קיטין במוזיאון ביום שבו היה אמור לבצע את ההתאבדות, הוא נזכר בביקור קודם לפני כשנה במקום, שבו התייצב לצד התמונה של משה. כוונתו היתה להרשים את המצטופפים ליד התמונה כאדם שיודע טוב מהם להוקיר את גאונותו של משה כמנהיג. האמן ביטא את עליונותו על משה בהדגשת הבעת פניו כמנהיג ש“דאגה גדולה ותקווה גדולה בכולו - - - חיבה של אב המון גויים, נכונות להתמסר ולעבוד בשבילם - - - דור המדבר הגדול”. קיטין רצה להצטייר כממשיך דרכו של משה, ורק אנחנו, הקוראים יודעים את האמת, ש“המדבר בפיו” השתלט על קיטין ולעולם לא יהיה “אב המון גויים”, משום שהשליחות הזו גדולה ממידותיו כאדם בינוני וחסר עצמיות.

לא כך מוצג מנוחין בנובלה. הוא שונה מכל התלושים האחרים שמופיעים בעלילה. בדיבור המשולב נמסרת עצמיותו של מנוחין, המבדילה אותו מהם: “חייו בסיביריה הורוהו: לא ברגע הגבורה, כי אם בהתמדה, בהן תמידי, במעשי ובחיי יום-יום. - - - לא היות תוהה על הראשונות, לא נופל ברוחו – אז הבין כי המדרגה היותר רמה היא: לעמוד על משמר של חשיבות-האדם בלי הפסק, שעות, ירחים ושנים - - - להיות בחינת אב לכל יתמות שבעולם, ואב לא לרגע, אלא לימים ולשנים”. לא קיטין, כי אם מנוחין הוא ממשיך דרכו של משה. מנוחין בדורו הוא כמו משה בדורו – אדם המעלה, הגואל האמיתי. ובין שניהם השושלת של יחידי הסגולה, כל אחד נביא-אמת בדורו, שבזכותם האנושות שורדת ונחלצת מן המֵצר.

זיקת ההמשכיות בין שתי היצירות, בין הפארודיה על הגואל הכוזב מסוגו של קיטין, “המדבר בפיו” בלבד את גדולתו, ובין ההלל לגואל האמיתי מן הזן של מנוחין, נמסרת גם בשם שבחר ברנר לשתי העלילות. שום תועלת לא צומחת לאנושות מקיטין. כל מחשבותיו וכל מעשיו מסתכמים ב“לא כלום” – התוצאה הצפוייה מאדם בינוני מסוגו. ואילו אדם המעלה מן הזן של מנוחין מושיט לאנושות מוצא “מן המֵצר”. ולכן לא שתי יצירות נפרדות לפנינו, אלא צמד ספרותי שכתב ברנר על תקופת לונדון בחייו, תקופה שבה גיבש את הדגם העברי של “האדם העליון” במשנתו הפילוסופית של ניטשה. הדגם העברי שונה לחלוטין מזה שהציג ניטשה, כי בעוד שניטשה מהלל את אדם המעלה העושה למען עצמו, משבח ברנר את אדם המעלה העושה בגאונותו את חובת אב “לכל יתמות שבעולם” – כדי להוציא את האנושות מן המֵצר שהיא נתונה בו.


(2017)


  1. הדפסה חדשה ומבוארת של הנובלה הזו הופיעה במסגרת “הספריה הקטנה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה ב–2006. הציטוטים בגוף המסה הזו הם מתוך מהדורה זו.  ↩

המלצות קוראים
תגיות