רקע
יוסף אורן
מדוע נגזלה הבכורה מסופרי העלייה הראשונה?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

ישראל היא כיום, ללא ספק, המרכז הספרותי הגדול ולמעשה כמעט היחיד של הספרות העברית. רוב הסופרים, רוב הקוראים, כל תעשיית הספר (מו"לים, לֶקטורים, עורכים, מגיהים, בתי-הדפוס), רוב הפריודיקה הספרותית (עיתונים, כתבי-עת ואתרי אינטרנט) ורוב העורף התומך בפעילות הספרותית (ארכיונים, ספריות ומכוני מחקר) – כל אלה נמצאים כיום בתחומיה של מדינת ישראל.

אך עד לפני כמאה ושלושים שנה, כל זה לא היה קיים כאן, בארץ-ישראל. בשנים של ההתעוררות הלאומית ותחילת חידוש ההתיישבות בציון, שהיו שנות המעבר של הספרות העברית מהמאה התשע-עשרה למאה העשרים ואשר הוגדרו כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית החדשה, היו מרכזיה של הספרות הלאומית הזו מפוזרים בערים הגדולות באירופה. במזרחה של היבשת נודעו המרכזים בוורשה (פולין) ובאודסה (רוסיה) ובמערבה נודעו מרכזיה בברלין (גרמניה) ובלונדון (אנגליה). לימים ילך ויתגבש גם המרכז הספרותי ביבשת הצעירה – באמריקה – על-ידי סופרים שהיגרו אליה מהמרכזים באירופה. מרכזים אלה המשיכו להתקיים עד מלחמת העולם השנייה, אם כי התדלדלו מרוב הסופרים החשובים של הספרות העברית, אחרי שאלה עלו לארץ וחיזקו בעלייתם את המרכז החדש-ישן במולדת.

על עובדות אלה דומני שאין חולק. לעומת זאת עדיין קיימת מחלוקת ביחס לקביעת המועד שבו הוקם המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית. מזה שנים מסמנים את המועד בשנותיה של העלייה השנייה בין השנים 1914–1904 והמהדרין מצביעים אפילו על שנה מסוימת להקמתו של המרכז הארץ-ישראלי והיא שנת עלייתו של יוסף-חיים ברנר לארץ – בשנת 1909. התמונה המצטיירת מקביעה זו היא בערך כזו: בני העלייה הראשונה (1904–1882) חידשו את ההתיישבות והקימו את המושבות הראשונות: פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון, גדרה ורחובות בשפלה, וראש-פינה ויסוד-המעלה בגליל, ואילו בני העלייה השנייה הוסיפו לחידוש ההתיישבות את הצורות הנועזות של התיישבות הקואופרטיבית (הקבוצה, הקיבוץ והמושב השיתופי) ואת חידוש המרכז הספרותי.

 

הז’אנר הברנרי וממשיכייהו

ומדוע זוכרים כיום מכל הסופרים שעלו במסגרת שנות העלייה השנייה בעיקר את עלייתו לארץ של ברנר ואף מסמנים באירוע זה את הקמת המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית? הכל בגלל מאמר שפירסם ברנר כשנתיים אחרי שעלה – “הז’אנר הארצישראלי וַאֲבִיזְרַיְהוּ” שנדפס ב“הפועל הצעיר” ב-1911 – מאמר שבכותרתו המוזרה כבר הוצפנה הסתייגותו מכל מה שהתפרסם כספרות עברית על-ידי כותבים שעלו לארץ-ישראל במסגרת העלייה הראשונה.

ברנר הפך עד מהרה לסופר היותר מעורב בכל מה שהתרחש בספרות העברית בארץ-ישראל – כי בנוסף לכך שבעצמו כתב ופירסם הרבה, גם עברה דרכו כל התעבורה הספרותית של הכותבים האחרים. ועד שפירסם את “אביזרַיְהו” כבר הספיק לפגוש את רוב הכותבים מסופרי העלייה הראשונה במושבות, שבהן ניסה להשיג עבודה או שאליהן הוזמן להרצות, וגם לקרוא את מה שכתבו ופירסמו סופרי המושבות בבמות הספרותיות שנדפסו בעברית בחו"ל וגם בעיתונות המקומית. והוא, כמובן, לא שבע נחת מיצירותיהם.

למאמר הזה היה הֵד עצום וגם הדיון בו התמשך שנים רבות. בשקדנות ובבהירות האופייניות למחקריה הספרותיים סיכמה פרופ' נורית גוברין בספרה “מפתחות” (1978), בפרק “בין קסם לרסן”, את ההשפעה המעכבת שהיתה למאמרו זה של ברנר על המשך הכתיבה של אחדים מסופרי העלייה הראשונה, שרובם משכו ידם מכתיבת סיפורת אחרי פְּסַק-הטעם שהוציא ברנר על סיפוריהם.

טענתו המרכזית של ברנר ב“אביזרַיְהו” היתה שלמציאות הארצישראלית “עדיין אין קביעות וטיפוסיות”, כי היא טרם התגבשה וטרם התייצבה, ולכן לא יוכל המספר הארצישראלי לתאר בסיפוריו “שום תמצית של התגבשות חיים, אלא רק “זכרונות ורשמים מן ‘המצב הדינאמי’, המתנועע - - - ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום יהודה, עשיתי טיול הגלילה”. מֶמוּארים אלה נכתבים “מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית” כי הם עונים לציפייה מהכותבים ל”ציורים" המייפים את המציאות בשליחות התחיה. כותביהם משתדלים “לעשות רושם של אילוזיה (אשליה) כי ארץ-ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשת הגדולה יש ביתרון-יופי בְּיָם קטן ונחמד זה”. מציאות “מתנועעת” כזו, שטרם התייצבה, הניח ברנר, איננה מסוגלת לפרנס ספרות בעלת ערך, ספרות החושפת את האמת על החיים בארץ. והוא אכן האשים את סופרי “הז’אנר הארצישראלי” בהעלמת הקשיים והכישלונות של המתיישבים במושבות החדשות.

לא במקרה נקלט כה היטב משפטו הקשה של ברנר על יצירתם של סופרי העלייה הראשונה אצל חלוצי העלייה השנייה. בעיני החלוצים האלה, שכבר ספגו, לפני עלותם לארץ ישראל, תודעה סוציאליסטית-פרולֶטַרית (מעמדית-פועלית) ברוסיה ובמדינות מזרח-אירופה האחרות, הצטיירו האיכרים במושבות כ“בּוֹעָזים” (בעלי משפחות שבבעלותם בית ונחלה שממנה פרנסתם), גם אם הציעו להם עבודה ולא כל שכן אם לא יכלו להציע להם שום עבודה במשקים שלהם. חלוצים אלה הפיצו את הנאמר במאמרו של ברנר על סופרי המושבות כאמת שאי-אפשר לחלוק עליה.


 

העובדות כהווייתן

על הנאמר במאמר הזה של ברנר התבססו חוקרי ספרות מאוחרים כאשר קבעו – גם הם במידה רבה ממניעים פוליטיים – שבמושבות שהקימו בני העלייה הראשונה לא התקיימה פעילות ספרותית בעלת משמעות ובעלת ערך, כזו שהיתה יכולה להיחשב כמרכז חדש של הספרות העברית. והיו צריכות לחלוף שנים עד שהמחקר הספרותי הפריך את הקביעה הנמהרת הזו בעזרת העובדות הבאות – חלקן נשכחות וחלקן מושכחות:

1. פעילות ספרותית ענפה למדי התקיימה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה, בהתחשב בגודלה המצומצם של העלייה הזו ובקשיים הכלכליים והחברתיים שהיא התמודדה איתם. יצירתם של רוב הכותבים טרם נחקרה ועדיין לא הוערכה כראוי. ואלמלא מחקריהן של נורית גוברין ויפה ברלוביץ, שתי חוקרות ספרות בכירות וקפדניות, ושל חוקרות נוספות שמחקריהן כבר נעשו בחלקם ממניעים מגדריים, עדיין היינו מחזיקים בקביעה השגויה שדבורה בָּרוֹן, בת העלייה השנייה, היתה הסופרת הפעילה הראשונה שכתבה ביישוב החדש, אחרי שעלתה לארץ ב-1911, וספק אם היינו יודעים את ערך יצירתן של סופרות אחדות מבנות העלייה הראשונה, ובכללן: חמדה בן-יהודה (עלתה ב-1892), נחמה פוחצ’בסקי (עלתה ב-1889) ויהודית הררי (הועלתה כתינוקת לארץ על-ידי הוריה ב-1885).

2. מספר הסופרים שפעלו במושבות לא הצטמצם רק בארבעת הנודעים מבני העלייה הראשונה שברנר לועג לכתיבתם ולאביזרַיְהם במאמרו, והם: יהושע ברזילי (עלה ב-1887) זאב יעבץ (שאף הוא עלה לארץ ב-1887, אך חזר לוילנה ב-1897), משה סמילנסקי (עלה ב-1891) ומאיר וילקנסקי (עלה ב-1904). כדי לקבוע את מספר הכותבים האמיתי במושבות, צריך לשנות את ההגדרה של המונח “סופר”. כיום כוללים תחת ההגדרה הזו בעיקר כותבי שירה וסיפורת, אך הסוגה הנפוצה בספרות העברית, לפחות כמותית, בתקופות הספרות העברית החדשה (ההשכלה, התחייה והעליות) היתה הסוגה העיונית לצורותיה השונות: המֶמוּאָר (זכרונות), היומן, הרשימה, המאמר והמסה. ולכן – אם נדגים רק מתוך העוסקים בכתיבה בראשון לציון – גם זלמן-דוד לבונטין, מנשה מאירוביץ, דוד יודילוביץ ודב חביב-לובמן היו סופרים של ממש. ולכן כללתי אותם באנתולוגיה של סופרי ראשון לציון “בוסתן הראשונים”, שערכתי בשנת 1989, והדגמתי מיצירתם לא רק סיפורים אלא גם מצורות הסוגה העיונית שפרטתי קודם.

3. הקטע הבא על ראשון לציון ממאמר רב היקף בשם “צמחי ארץ הצבי”, שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון “ירושלים” של אברהם משה לונץ, עשוי להדגים שגם הטענה, שסופרי “הז’אנר הארצישראלי” העלימו את האמת על מצבן העגום של המושבות, לא היתה מדויקת. לא רק שמנשה מאירוביץ מפריד בין עובדות מן ההווה במושבה לבין תקוות להתפתחותה בעתיד, אלא גם משקף את החזון של המייסדים, להרחיב את מפעל “היישוב החדש” כדי לחדש את אחיזת העם היהודי בארץ ישראל. במושגי הזמן שבהם נוסח הקטע התקופתי הזה, כל כתיבה המבטאת חזון נחשבה (ואמורה להיחשב גם כיום) לספרות בכל מובן. ובאופן זה אמור קורא בן הזמן הנוכחי לקבוע את ערך הקטע הבא:

“המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה ייבנה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בכל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יקב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני ארץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מליאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לבות איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת ריבויים. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אופני סדר גידולן”.

4. רק בודדים מסופרי המושבות יכלו להוציא לאור יצירות בהיקף שעולה על זה שעיתונים (דוגמת “הצבי” של בן-יהודה ושנתונים כמו “כנסת ישראל” ו“ירושלים” יכלו לקלוט. מוכיח זאת כתב-היד של הרומאן “במדרון” של נפ"ש (נחמה פוחצ’בסקי), שפרסומו התעכב עד שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, גאלו אותו מתוך עיזבונה הספרותי, ודאגו להדפסתו ב-2004. על-פי המקרה הזה אפשר להניח, כי אי-פה אי-שם, אצל צאצאיהם של כותבים שפעלו במושבות אחרות או במוזיאונים של הערים שהתפתחו מהמושבות הללו, גנוזים כתבי-יד שיום אחד יודפסו, יְשָנוּ לחלוטין את התמונה על היקף היצירה שנכתבה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה וגם יערערו את השיפוט המזלזל בחשיבותה, כפי שהשתמע מכותרת מאמרו של ברנר “הז’אנר הארצישראלי ואביזרַיְהו”.

5. בזכות הופעת הקובץ “גחלת” – קובץ השירים של עשהאל פוחצ’בסקי, שהיה גנוז בארכיב של המשפחה בראשון לציון עד שנדפס מעיזבונו ב-2012 – נוספה הוכחה נוספת לעובדה הנטענת במאמר זה, כי במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה התקיימה פעילות ספרותית ענפה למדי, יחסית למספר המשפחות בכל מושבה, שלא כולה נחשפה עדיין. עשהאל נולד לאמו נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) בראשון לציון בשנת 1893 והתחנך במוסדות החינוך העבריים של המושבה (ואשר היו הראשונים בעולם שלימוד כל המקצועות התקיים בהם בשפה העברית המתחדשת). הוא ואיתמר בן-אבי (בנו של אליעזר בן-יהודה) היו הילדים הראשונים מ“בני-הארץ” שהוריהם הקפידו ששפת הדיבור בבית תהיה העברית בלבד. השירים המוקדמים ביותר של עשהאל שנכללו בקובץ זה הם משנת תרע"ג (1913), ורק העובדה שלא פירסם אותם במועד שכתב אותם, העלימה את העובדה שסופרי “הז’אנר הארצישראלי”, שברנר כה זלזל בערך כתיבתם, טיפחו במושבות גם כותבים משכבת הצברים הראשונה, כך בראשון לציון וכך גם במושבות האחרות. גילוי כתבי-היד של בנים אלה, שנולדו במושבות “היישוב החדש”, בגניזות המשפחתיות או בארכיונים של המושבות הראשונות (שכולן הפכו מאז לערים) יביא גם הוא לשינוי התמונה.

עובדות אלה, מצדיקות לקבוע את המסקנה הבאה: סופרי העלייה הראשונה – ולא סופרי העלייה השנייה – היו מייסדי המרכז הספרותי בארץ ישראל, המרכז שגדל עם כל עלייה נוספת עד שהפך בפועל, אחרי ייסודה של המדינה, למרכז הספרות הבלעדי של הספרות העברית בעולם.

(2020)

המלצות קוראים
תגיות