ישראל היא כיום, ללא ספק, המרכז הספרותי הגדול ולמעשה כמעט היחיד של הספרות העברית. רוב הסופרים, רוב הקוראים, כל תעשיית הספר (מו"לים, לֶקטורים, עורכים, מגיהים, בתי-הדפוס), רוב הפריודיקה הספרותית (עיתונים, כתבי-עת ואתרי אינטרנט) ורוב העורף התומך בפעילות הספרותית (ארכיונים, ספריות ומכוני מחקר) – כל אלה נמצאים כיום בתחומיה של מדינת ישראל.

אך עד לפני כמאה ושלושים שנה, כל זה לא היה קיים כאן, בארץ-ישראל. בשנים של ההתעוררות הלאומית ותחילת חידוש ההתיישבות בציון, שהיו שנות המעבר של הספרות העברית מהמאה התשע-עשרה למאה העשרים ואשר הוגדרו כתקופת התחייה בתולדות הספרות העברית החדשה, היו מרכזיה של הספרות הלאומית הזו מפוזרים בערים הגדולות באירופה. במזרחה של היבשת נודעו המרכזים בוורשה (פולין) ובאודסה (רוסיה) ובמערבה נודעו מרכזיה בברלין (גרמניה) ובלונדון (אנגליה). לימים ילך ויתגבש גם המרכז הספרותי ביבשת הצעירה – באמריקה – על-ידי סופרים שהיגרו אליה מהמרכזים באירופה. מרכזים אלה המשיכו להתקיים עד מלחמת העולם השנייה, אם כי התדלדלו מרוב הסופרים החשובים של הספרות העברית, אחרי שאלה עלו לארץ וחיזקו בעלייתם את המרכז החדש-ישן במולדת.

על עובדות אלה דומני שאין חולק. לעומת זאת עדיין קיימת מחלוקת ביחס לקביעת המועד שבו הוקם המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית. מזה שנים מסמנים את המועד בשנותיה של העלייה השנייה בין השנים 1914–1904 והמהדרין מצביעים אפילו על שנה מסוימת להקמתו של המרכז הארץ-ישראלי והיא שנת עלייתו של יוסף-חיים ברנר לארץ – בשנת 1909. התמונה המצטיירת מקביעה זו היא בערך כזו: בני העלייה הראשונה (1904–1882) חידשו את ההתיישבות והקימו את המושבות הראשונות: פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון, גדרה ורחובות בשפלה, וראש-פינה ויסוד-המעלה בגליל, ואילו בני העלייה השנייה הוסיפו לחידוש ההתיישבות את הצורות הנועזות של התיישבות הקואופרטיבית (הקבוצה, הקיבוץ והמושב השיתופי) ואת חידוש המרכז הספרותי.

הז’אנר הברנרי וממשיכייהו

ומדוע זוכרים כיום מכל הסופרים שעלו במסגרת שנות העלייה השנייה בעיקר את עלייתו לארץ של ברנר ואף מסמנים באירוע זה את הקמת המרכז הארץ-ישראלי של הספרות העברית? הכל בגלל מאמר שפירסם ברנר כשנתיים אחרי שעלה – “הז’אנר הארצישראלי וַאֲבִיזְרַיְהוּ” שנדפס ב“הפועל הצעיר” ב-1911 – מאמר שבכותרתו המוזרה כבר הוצפנה הסתייגותו מכל מה שהתפרסם כספרות עברית על-ידי כותבים שעלו לארץ-ישראל במסגרת העלייה הראשונה.

ברנר הפך עד מהרה לסופר היותר מעורב בכל מה שהתרחש בספרות העברית בארץ-ישראל – כי בנוסף לכך שבעצמו כתב ופירסם הרבה, גם עברה דרכו כל התעבורה הספרותית של הכותבים האחרים. ועד שפירסם את “אביזרַיְהו” כבר הספיק לפגוש את רוב הכותבים מסופרי העלייה הראשונה במושבות, שבהן ניסה להשיג עבודה או שאליהן הוזמן להרצות, וגם לקרוא את מה שכתבו ופירסמו סופרי המושבות בבמות הספרותיות שנדפסו בעברית בחו"ל וגם בעיתונות המקומית. והוא, כמובן, לא שבע נחת מיצירותיהם.

למאמר הזה היה הֵד עצום וגם הדיון בו התמשך שנים רבות. בשקדנות ובבהירות האופייניות למחקריה הספרותיים סיכמה פרופ' נורית גוברין בספרה “מפתחות” (1978), בפרק “בין קסם לרסן”, את ההשפעה המעכבת שהיתה למאמרו זה של ברנר על המשך הכתיבה של אחדים מסופרי העלייה הראשונה, שרובם משכו ידם מכתיבת סיפורת אחרי פְּסַק-הטעם שהוציא ברנר על סיפוריהם.

טענתו המרכזית של ברנר ב“אביזרַיְהו” היתה שלמציאות הארצישראלית “עדיין אין קביעות וטיפוסיות”, כי היא טרם התגבשה וטרם התייצבה, ולכן לא יוכל המספר הארצישראלי לתאר בסיפוריו “שום תמצית של התגבשות חיים, אלא רק “זכרונות ורשמים מן ‘המצב הדינאמי’, המתנועע - - - ראיתי איכר מצוין זה, נתפעלתי מהשומר הגיבור ההוא, חיבבתי אותו פועל חרוץ, סיירתי את דרום יהודה, עשיתי טיול הגלילה”. מֶמוּארים אלה נכתבים “מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית” כי הם עונים לציפייה מהכותבים ל”ציורים" המייפים את המציאות בשליחות התחיה. כותביהם משתדלים “לעשות רושם של אילוזיה (אשליה) כי ארץ-ישראל היא כבר מדינה יהודית קטנה ושכל מה שיש ביבשת הגדולה יש ביתרון-יופי בְּיָם קטן ונחמד זה”. מציאות “מתנועעת” כזו, שטרם התייצבה, הניח ברנר, איננה מסוגלת לפרנס ספרות בעלת ערך, ספרות החושפת את האמת על החיים בארץ. והוא אכן האשים את סופרי “הז’אנר הארצישראלי” בהעלמת הקשיים והכישלונות של המתיישבים במושבות החדשות.

לא במקרה נקלט כה היטב משפטו הקשה של ברנר על יצירתם של סופרי העלייה הראשונה אצל חלוצי העלייה השנייה. בעיני החלוצים האלה, שכבר ספגו, לפני עלותם לארץ ישראל, תודעה סוציאליסטית-פרולֶטַרית (מעמדית-פועלית) ברוסיה ובמדינות מזרח-אירופה האחרות, הצטיירו האיכרים במושבות כ“בּוֹעָזים” (בעלי משפחות שבבעלותם בית ונחלה שממנה פרנסתם), גם אם הציעו להם עבודה ולא כל שכן אם לא יכלו להציע להם שום עבודה במשקים שלהם. חלוצים אלה הפיצו את הנאמר במאמרו של ברנר על סופרי המושבות כאמת שאי-אפשר לחלוק עליה.

העובדות כהווייתן

על הנאמר במאמר הזה של ברנר התבססו חוקרי ספרות מאוחרים כאשר קבעו – גם הם במידה רבה ממניעים פוליטיים – שבמושבות שהקימו בני העלייה הראשונה לא התקיימה פעילות ספרותית בעלת משמעות ובעלת ערך, כזו שהיתה יכולה להיחשב כמרכז חדש של הספרות העברית. והיו צריכות לחלוף שנים עד שהמחקר הספרותי הפריך את הקביעה הנמהרת הזו בעזרת העובדות הבאות – חלקן נשכחות וחלקן מושכחות:

1. פעילות ספרותית ענפה למדי התקיימה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה, בהתחשב בגודלה המצומצם של העלייה הזו ובקשיים הכלכליים והחברתיים שהיא התמודדה איתם. יצירתם של רוב הכותבים טרם נחקרה ועדיין לא הוערכה כראוי. ואלמלא מחקריהן של נורית גוברין ויפה ברלוביץ, שתי חוקרות ספרות בכירות וקפדניות, ושל חוקרות נוספות שמחקריהן כבר נעשו בחלקם ממניעים מגדריים, עדיין היינו מחזיקים בקביעה השגויה שדבורה בָּרוֹן, בת העלייה השנייה, היתה הסופרת הפעילה הראשונה שכתבה ביישוב החדש, אחרי שעלתה לארץ ב-1911, וספק אם היינו יודעים את ערך יצירתן של סופרות אחדות מבנות העלייה הראשונה, ובכללן: חמדה בן-יהודה (עלתה ב-1892), נחמה פוחצ’בסקי (עלתה ב-1889) ויהודית הררי (הועלתה כתינוקת לארץ על-ידי הוריה ב-1885).

2. מספר הסופרים שפעלו במושבות לא הצטמצם רק בארבעת הנודעים מבני העלייה הראשונה שברנר לועג לכתיבתם ולאביזרַיְהם במאמרו, והם: יהושע ברזילי (עלה ב-1887) זאב יעבץ (שאף הוא עלה לארץ ב-1887, אך חזר לוילנה ב-1897), משה סמילנסקי (עלה ב-1891) ומאיר וילקנסקי (עלה ב-1904). כדי לקבוע את מספר הכותבים האמיתי במושבות, צריך לשנות את ההגדרה של המונח “סופר”. כיום כוללים תחת ההגדרה הזו בעיקר כותבי שירה וסיפורת, אך הסוגה הנפוצה בספרות העברית, לפחות כמותית, בתקופות הספרות העברית החדשה (ההשכלה, התחייה והעליות) היתה הסוגה העיונית לצורותיה השונות: המֶמוּאָר (זכרונות), היומן, הרשימה, המאמר והמסה. ולכן – אם נדגים רק מתוך העוסקים בכתיבה בראשון לציון – גם זלמן-דוד לבונטין, מנשה מאירוביץ, דוד יודילוביץ ודב חביב-לובמן היו סופרים של ממש. ולכן כללתי אותם באנתולוגיה של סופרי ראשון לציון “בוסתן הראשונים”, שערכתי בשנת 1989, והדגמתי מיצירתם לא רק סיפורים אלא גם מצורות הסוגה העיונית שפרטתי קודם.

3. הקטע הבא על ראשון לציון ממאמר רב היקף בשם “צמחי ארץ הצבי”, שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון “ירושלים” של אברהם משה לונץ, עשוי להדגים שגם הטענה, שסופרי “הז’אנר הארצישראלי” העלימו את האמת על מצבן העגום של המושבות, לא היתה מדויקת. לא רק שמנשה מאירוביץ מפריד בין עובדות מן ההווה במושבה לבין תקוות להתפתחותה בעתיד, אלא גם משקף את החזון של המייסדים, להרחיב את מפעל “היישוב החדש” כדי לחדש את אחיזת העם היהודי בארץ ישראל. במושגי הזמן שבהם נוסח הקטע התקופתי הזה, כל כתיבה המבטאת חזון נחשבה (ואמורה להיחשב גם כיום) לספרות בכל מובן. ובאופן זה אמור קורא בן הזמן הנוכחי לקבוע את ערך הקטע הבא:

“המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה ייבנה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בכל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יקב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני ארץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מליאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לבות איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת ריבויים. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אופני סדר גידולן”.

4. רק בודדים מסופרי המושבות יכלו להוציא לאור יצירות בהיקף שעולה על זה שעיתונים (דוגמת “הצבי” של בן-יהודה ושנתונים כמו “כנסת ישראל” ו“ירושלים” יכלו לקלוט. מוכיח זאת כתב-היד של הרומאן “במדרון” של נפ"ש (נחמה פוחצ’בסקי), שפרסומו התעכב עד שניניה, עצמון יניב ואורה עשהאל, גאלו אותו מתוך עיזבונה הספרותי, ודאגו להדפסתו ב-2004. על-פי המקרה הזה אפשר להניח, כי אי-פה אי-שם, אצל צאצאיהם של כותבים שפעלו במושבות אחרות או במוזיאונים של הערים שהתפתחו מהמושבות הללו, גנוזים כתבי-יד שיום אחד יודפסו, יְשָנוּ לחלוטין את התמונה על היקף היצירה שנכתבה במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה וגם יערערו את השיפוט המזלזל בחשיבותה, כפי שהשתמע מכותרת מאמרו של ברנר “הז’אנר הארצישראלי ואביזרַיְהו”.

5. בזכות הופעת הקובץ “גחלת” – קובץ השירים של עשהאל פוחצ’בסקי, שהיה גנוז בארכיב של המשפחה בראשון לציון עד שנדפס מעיזבונו ב-2012 – נוספה הוכחה נוספת לעובדה הנטענת במאמר זה, כי במושבות שייסדו בני העלייה הראשונה התקיימה פעילות ספרותית ענפה למדי, יחסית למספר המשפחות בכל מושבה, שלא כולה נחשפה עדיין. עשהאל נולד לאמו נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) בראשון לציון בשנת 1893 והתחנך במוסדות החינוך העבריים של המושבה (ואשר היו הראשונים בעולם שלימוד כל המקצועות התקיים בהם בשפה העברית המתחדשת). הוא ואיתמר בן-אבי (בנו של אליעזר בן-יהודה) היו הילדים הראשונים מ“בני-הארץ” שהוריהם הקפידו ששפת הדיבור בבית תהיה העברית בלבד. השירים המוקדמים ביותר של עשהאל שנכללו בקובץ זה הם משנת תרע"ג (1913), ורק העובדה שלא פירסם אותם במועד שכתב אותם, העלימה את העובדה שסופרי “הז’אנר הארצישראלי”, שברנר כה זלזל בערך כתיבתם, טיפחו במושבות גם כותבים משכבת הצברים הראשונה, כך בראשון לציון וכך גם במושבות האחרות. גילוי כתבי-היד של בנים אלה, שנולדו במושבות “היישוב החדש”, בגניזות המשפחתיות או בארכיונים של המושבות הראשונות (שכולן הפכו מאז לערים) יביא גם הוא לשינוי התמונה.

עובדות אלה, מצדיקות לקבוע את המסקנה הבאה: סופרי העלייה הראשונה – ולא סופרי העלייה השנייה – היו מייסדי המרכז הספרותי בארץ ישראל, המרכז שגדל עם כל עלייה נוספת עד שהפך בפועל, אחרי ייסודה של המדינה, למרכז הספרות הבלעדי של הספרות העברית בעולם.

(2020)

במשך שבעים שנה נשמר כתב יד של הרומאן “במדרון” על גרסאותיו השונות ברשות צאצאי משפחת פוחצ’בסקי, מהמשפחות הוותיקות בראשון לציון, ולכן הדפסתו היא אירוע חשוב בתולדות הספרות העברית הארץ-ישראלית. העדות היחידה על תוכנו של הרומאן, בשלב שהיה עדיין כתב-יד גנוז, נמסרה למתעניינים על-ידי שתי חוקרות של הספרות העברית, שלהן היה עניין מיוחד בהתפתחות ספרות הנשים בראשית המאה העשרים: נורית גוברין ויפה ברלוביץ.

שתי החוקרות קראו את כתב-היד ומעדותן על תוכנו הצטייר, שההגשמה של התחייה הלאומית-ציונית בארץ ישראל בתקופת העליות הראשונות תוארה בעלילת הרומאן בצבעים קודרים ומעמדה של יאוש וספק ביחס לסיכוייה להצליח, וממש כמו שמו של הרומאן גם הגשמת התחייה במושבות גולשת במדרון. יתר על כן: הרומאן מותח ביקורת קשה על המתרחש במושבות, ואינו מצביע על מוצא אפשרי מהמצוקה של התמימים אשר נענו לקול שקרא להם לעלות לארץ ולקחת חלק בבניינה. התרשמות זו של שתי החוקרות העלתה מיד בזיכרון את פסק-הדין הקשה של ברנר, במאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי וַאֲבִיזְרַיְהוּ” (תרע"ו – 1911), על היצירות שכתבו הסופרים שפעלו בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים.

באותו מאמר טען ברנר שהיצירות “שרוח ארץ-ישראל שורה עליהן” נגועות בתמימות. התיאורים שבהן על החיים בארץ הם כוזבים ודומים זה לזה, כי כולם נכתבו “מנקודת השקפה אחת: זו של התקווה הלאומית”. בין שהכותבים “מצלצלים בתוף של התחייה המתנפחת” ובין שהם “מקוננים על החומר האנושי הגרוע לבניין הארץ – הצד השווה שבהם שכולם ‘ציוניים’, במובן הצר של המילה, שלכולם אמת-המידה האחת – החברתית”. לפיכך הסיפורים הנכתבים על החיים בארץ-ישראל הם אפולוגטיים ודלי-ערך מהבחינה האמנותית. את כישלונה של הכתיבה הז’אנרית הזו של הסופרים הכותבים על החיים בארץ ישראל הסביר ברנר באופן הבא: “עד עתה אין מקום בעצם לז’אנר מחיי פלשתינה”, מאחר שבחיי הישוב היהודי החדש והצעיר הזה “עדיין אין קביעות וטיפוּסיוּת”.

נורית גוברין¹ שבדקה את ההשפעה שהיתה למאמר הזה של ברנר על הכותבים בני העלייה השנייה והשלישית קבעה בצדק, “שהמאמר בלם את הרצון להתמודדות, באמצעות הספרות, עם המציאות הארץ-ישראלית, ועיכב התמודדות זו במשך שנים לא-מעטות. בהשפעתו ברחו הסופרים וברחה הספרות מן המערכה ופנו לדרכים אחרות ולתחליפים, ורק כעבור שנים העזו לחזור ולעשות את המציאות האקטואלית חומר לכתיבה”.

שתי פניו של ברנר

כזכור, ברנר עצמו לא עמד במסקנה של מאמרו זה, וכמְספר לא הדיר את עצמו מהכתיבה על החיים בפלשתינה למרות שעדיין לא היו בהם “קביעות וטיפוסיות”. היצירה הראשונה שכתב אחרי שעלה ארצה ב-1909 היתה הנובלה “בין מים למים” שראתה אור ב-1910, כשנה לפני פרסום המסה השוללת את הסיפורת על המציאות הארץ-ישראלית. ברנר עצמו הגדיר את הנובלה הזו, על-פי עֵדוּת העורך שאליו שלח אותה לפרסום, פישל לחובר, כ“סיפור מחיי בני הארץ” (העדות נדפסה בקובץ ד' של “גנזים”).

בספרו “גל חדש בסיפורת העברית” (1971) יישב גרשון שקד את הסתירה הזו בין ברנר המספר לברנר המבקר בעזרת הטענה, שצריך להבדיל בין הסופרים הארץ-ישראלים הנאיביים כמשה סמילנסקי, שלמה צמח, מאיר וילקנסקי ושלמה רייכשטיין לבין סופרים כמו ברנר, עגנון וראובני – כולם מְספרים אירוניים החפים מחטאי הכתיבה של הז’אנר הארץ-ישראלי²

ואכן צדק שקד באבחנתו זו ביחס לנובלה “בין מים למים” של ברנר: תיאור המציאות הארץ-ישראלית בנובלה “בין מים למים” של ברנר הוא קודר ביותר ואינו מותיר לגיבורים מוצא כלשהו מהמצוקות האישיות שלהם, כשם שהוא איננו חוזה תקווה למפעל ההתיישבות של תנועת התחייה במולדת. ברנר אמנם לא נמנע מכתיבת “סיפור מחיי בני הארץ”, אך כתב אותו במגמה סותרת ל“ז’אנר הארץ-ישראלי”, שעליו מתח ביקורת כה קשה במאמריו על הספרות שפירסם בעת שכתב את הנובלה.³

כל מי שהסתמך על התמצית מתוכנו של הרומאן “במדרון” של החוקרות נורית גוברין ויפה ברלוביץ, עד פרסומו כעת לראשונה כספר הזמין לכולם, יכול היה לשער, שבהשפעת המאמר של ברנר כתבה גם נחמה פוחצ’בסקי (נפ"ש) כמוהו, סיפור אנטי-זאנרי לז’אנר הארץ-ישראלי, סיפור קודר ורווי בייאוש, המתאר את הגשמת התחייה בארץ-ישראל כמידרדרת במדרון אל הכישלון הבלתי-נמנע. ולא היא! כעת, אחרי שהרומאן הופיע, מתברר שנפ"ש כתבה את “במדרון” כתגובה הן לנובלה “בין מים למים” של ברנר והן למאמרו “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”.

חשיפת הקשר בין “במדרון” לשתי יצירותיו אלה של ברנר תסייע לפענח שתי תעלומות הקשורות ברומאן “במדרון”: תעלומת מועד כתיבתו של “במדרון” על-ידי נפ“ש והסיבה לעיכוב הדפסתו לאחר שהשלימה אותו. בהמשך יתברר שאת שתי ההחלטות, לכתוב רומאן זה וגם לדחות את הדפסתו, קיבלה נפ”ש בהשפעת אירועים בתולדות חייו של ברנר.

ויכוח סמוי עם ברנר

הרומאן “במדרון” של נפ“ש לא נטל חלק, כמובן, בוויכוח שהתעורר בארץ ובמרכזים הספרותיים של הספרות העברית מחוץ לארץ-ישראל בעקבות פרסום הנובלה “בין מים למים” והמאמר על “הז’אנר הארץ-ישראלי”. בהמשך יובהר, כי בשנים שבהן התלהט הוויכוח סביב שני פרסומיו אלה של ברנר, נפ”ש רק התחילה בכתיבת הגירסה המוקדמת לרומאן שלה. ועד שהשלימה מ“גרסת המכתבים” המוקדמת הזו את “הגרסה המשפחתית” המודפסת, ששוכפלה והופצה לבני משפחת פוחצ’בסקי (והיא הגירסה שעל בסיסה גיבשו ניניה, ד“ר אורה עשהאל ועו”ד עצמון יניב את הנוסח הנוכחי של “במדרון”), כבר דעך הוויכוח שהתעורר בעקבות פרסומיו הביקורתיים של ברנר על ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל ועל יצירותיהם של הסופרים הארץ-ישראליים. בכל מקרה, הדפסתו של הרומאן “במדרון” כעת, אחרי שהיה גנוז בכתב-יד למעלה משבעים שנה, מאפשרת להוכיח שפרסומיו הביקורתיים האלה של ברנר הם שהניעו את נפ"ש לכתוב את הרומאן.

קביעה זו מחייבת לברר תחילה, אם ברנר ונפ“ש נפגשו במהלך אותן אחת-עשרה השנים שעשה ברנר בארץ, בין שנת עלייתו ב-1909 לשנת הירצחו בשנת 1921. ברשות עו”ד עצמון יניב, הנין של נפ“ש ואחד ממהדירי “במדרון”, שמורה הקלטה של סבו, עשהאל, משנת 1968 המסוגלת להשיב על כך. עשהאל, בנה הבכור של נפ”ש, היה בן 75 כאשר ההקלטה בוצעה, והוא מספר בה כי זכור לו שברנר היה מבּאֵי ביתם. עשהאל הוקלט כחמישים שנה אחרי שביקור כזה יכול היה להתרחש, לפיכך קשה לדעת אם דייק בפרט זה משנות נעוריו בבית-אמו. אם ברנר אכן ביקר מספר פעמים בביתם, כיצד לא נותרה עֵדות כלשהי על הביקורים האלה ברשימותיו של ברנר? ומדוע אין נפ"ש מוזכרת כלל במאמריו ובמכתביו, שבהם דן בסופרים ובענייני ספרות, אף שסיפוריה ומאמריה נדפסו עד אז בבימות הספרותיות המרכזיות שהיו באותה תקופה וסיפוריה המוקדמים גם כונסו ונדפסו אז בקובץ הראשון שלה “ביהודה החדשה” (1911).

באין תשובה חד-משמעית על השאלה, אם היתה היכרות אישית או ספרותית בין נפ“ש ובין ברנר, צריך להסתפק במסקנה, שאילו הכיר ברנר את הסיפורים שכללה נפ”ש בקובץ “ביהודה החדשה” היה מכליל גם אותה ברשימת סופרי הז’אנר הארץ-ישראלי, הסופרים הנאיביים שחטאו בכתיבה ציונית וחברתית מדי לטעמו. לעומת זאת אין כל ספק שנפ“ש הכירה את הנובלה “בין מים למים” של ברנר וגם את מאמרו מעורר המחלוקת “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”, שהתפרסם ב”הפועל הצעיר" – במה מרכזית של חוגי הפועלים, “השמאל” של אותם ימים. ולפיכך, כשהציבה נפ"ש בכתב-היד את כותרת המשנה “רומן ארצישראלי” תחת השם “במדרון”, התריסה נגד מסקנתו של ברנר ואולי גם ביקשה להוכיח שטעה וההוויה הארץ-ישראלית היתה ראויה לשמש נושא ליצירותיו של הסופר העברי בכל שלב של התגבשותה, גם כשהיתה עדיין ללא “קביעות וטיפוסיות” כטענת ברנר, ובוודאי אחרי שהתגבשה בזכות הישגיה ועל אף כשלונותיה.

התגרות כזו במסקנתו של הבולט מקרב מחנה השמאל-הפועלי של אותם ימים התאימה להכרה הימנית-איכָּרית של נפ“ש, זו ההכרה שהשמאל גינה אותה כנצלנית ובּוֹעָזִית, כשהוא מייחס לבועז, הדמות האצילה ממגילת רות, את חטא ניצול הפועלים השכירים על-ידי בעל-הקרקעות העשיר. התגרות כזו גם התאימה לאישיותה הדעתנית והבלתי-מתפשרת בשאלות החיים ובשאלות הספרות. ההנחה שבכותרת המשנה הגיבה נפ”ש בהתגרות על מסקנתו של ברנר במאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו” איננה נשענת על השערות בלבד. תימוכין להנחה זו אפשר למצוא גם בגוף הרומאן “במדרון”.

“מה בעצם עושה סופר?”

במספר הזדמנויות דנים גיבוריה של נפ"ש בינם לבין עצמם ובשיחותיהם עם אחרים בעבודת הסופר ובמטרותיה של הספרות, ובכל הפעמים שנושאים אלה נדונים בעלילה הם תומכים בדיוק במה שברנר שלל במאמרו. מלכה פריש, הגיבורה הנשית של הרומאן, איננה נכנעת למצבה החומרי הקשה ולא למפח-הנפש שספגה משלום שץ, שהעדיף על פניה את חברתה פנינה פרלמן. להיפך: הסבל מחשל אותה, היא מתאמצת לעבוד, לסייע לאחרים שמצבם קשה משלה, לנהל בתנאי המצוקה של חייה אורח-חיים אסתטי וגם לספק את הנפש ביְפי מראות הטבע של הארץ ובקריאת ספרים. כאוהבת ספר היא דנה באחת ההזדמנויות בשאלה הבאה: “מה בעצם עושה סופר? הוא לוקח חתיכת חיים, גוזר אותה מן ההווי ומכניס לתוך מסגרת הנקראת ספר” (עמ' 104).

הגדרה זו של מלכה פריש על החומרים שמהם צריכה הספרות להתפרנס נתמכת בדברים שאומרת פנינה פרלמן בשיחתה עם שלום שץ, שהוא סופר בתחילת דרכו ולבטיו ככותב הם גדולים. הביקורת של פנינה על סיפוריו היא מפורשת: “ריח הגלות” נודף מהם. וכדי להפיג במעט את חומרת המשפט הספרותי שלה היא מוסיפה, “שאמנם ישנם ניצוּצֵי כישרון בציוריו ואם יוסיף לכתוב, עוד ייתן לנו פעם יצירה ארץ-ישראלית אמיתית”. דבריה אלה של פנינה משלימים ומפרשים את דעתה של מלכה: לא כל “חתיכת חיים” ראויה לשמש את מי שכותב בארץ-ישראל, אלא זו המשקפת את הווי החיים הנרקם בארץ. ההבדל בין ספרות הנגועה ב“ריח גלות” לספרות ארץ-ישראלית נדון בהרחבה בנובלה של ברנר וגם שם הדיון קשור בדמות של סופר, דוד יפה, שאף הוא כמו שץ יורד לבסוף מהארץ.

הנימוקים של שניהם, של דוד יפה מיצירתו של ברנר ושל שלום שץ מיצירתה של נפ“ש, לנטישת הארץ הם שונים, כי כמו שאר הדמויות והסצינות ב”במדרון“, שלהן מקבילות בנובלה של ברנר, עיצבה נפ”ש גם את שלום שץ כתשליל לגיבורו של ברנר, דוד יפה. במענה לפרוגנוזה של פנינה על סיכוייו לכתוב בעתיד “יצירה ארץ-ישראלית” מסביר שלום שץ: “אני לא מאמין בזה, מפני שיותר מדי חזקים הם השורשים, שדרכם ינקה נפשי את הלחוּת של מולדת אחרת, וכאן, בארץ זו, הריני תלוש מן הקרקע ותלוי על בלימה”. להסבר הזה הנמסר בדיבור ישיר נוסף הסברו במסירה עקיפה: “בשבתו בערב אל שולחנו לכתוב דבר-מה, הוא מוצא חזון לרוחו קודם כל בעבר, בין אותם היערות, הנחלים ושדות-הבר, אשר שם חלפו ימי נעוריו הראשונים בתוך חלומות נעימים על ארץ תקוות העם” (עמ' 124).

דיון נוסף בענייני הספרות מתקיים בין שץ, שחלה במלריה, לשותפו לחדר בבית-החולים. השותף מתלונן, שהסופר העברי הכותב בארץ נמנע בסיפוריו מלדון בבעיות המקומיות. אגב כך הוא מזכיר לטובה את ברנר שנגע במחלתם “כלאחר יד בסיפורו ‘בין מים למים’”. כזכור, פתח ברנר את הנובלה בפטירתו ממלריה של נחמיה גמזו, אבי המשפחה ו“חובב ציון אדוק”, “באחת המושבות הנידחות” בשומרון. מותו מסמן את תחילת הכישלון של משפחת גמזו להיאחז באדמת הארץ, כשם שחזרת בנו, שאול גמזו, אל המושבה הנטושה והיטרפות דעתו ליד קבר-אביו מציינת את תחנתו הסופית של הכישלון הזה. השותף לחדר גם מזכיר, לצורך השוואה, סופר פולני שהקציב “בספריו פרקים שלמים לקללת אלוהים זו”, מחלת המלריה.

על דרישה זו של שותפו לחדר, הזהה לדרישה מהספרות ששמע גם מפי פנינה פרלמן, עונה שץ, “שסופר כותב על מה שהוא דולה מנפשו פנימה, לא לפי הזמנה ולא כפי שמעירים מן החוץ” (עמ' 136). נימוקיו אלה של שץ על אי-יכולתו לבטא בסיפוריו התקשרות נפשית לארץ-ישראל, מכינים את הקורא להמשך קורותיו. שלום שץ ירד מהארץ, תחילה הגיע לפריז ומשם נסע לרוסיה. משום-מה לא התרשמו הרוסים מחיבתו הפטריוטית ל“יערות, הנחלים ושדות הבר” ומגעגועיו ל“לחוּת” של רוסיה, ותלו אותו על אדמתה דווקא “באשמת ציונִיוּתו” (עמ' 186).

גיבור נוסף הנותן דעתו על שאלת הספרות הנכתבת בארץ-ישראל הוא כצפוי חיים זלצברג. בנעוריו כתב שירים וכשמלאו לו שמונה-עשרה מימנו הוריו את ההדפסה של ספרו היחיד, אשר “נשכח מן הלב” (עמ' 78). במושבה אין יודעים שבעבר עסק בכתיבה והוא מוכר לכולם כ“חיים החלבן”, אך גם כעת, כשהוא בן חמישים ושש וחייו נמצאים להרגשתו במדרון, מקנא זלצברג בסופרים המצליחים לתאר בספריהם “מחזות מהחיים”. וכשהוא קורא בספר כזה “נדמה לו, שכל המתואר בו מעצם החיים לקוח, לא מהרהורי לב של סופר בלבד” (עמ' 218). אחרי קריאת ספר כזה מתעורר גם אצלו הרצון “להכניס לתוך ספר” תמונות “מעצם החיים”, שהרי “החיים והספר היינו הך, שם סבל וכאן סבל, כי אין חיים בלי סבל ואין תיאורי חיים שיכולים להשתמט ממנו” (עמ' 219). ואף ש“מחזות התוגה של החיים”, הנגלים לו בביתו ובבתי האחרים במושבה, מסעירים את רוחו של זלצברג, אין הוא יושב ומכניסם “לתוך ספר”, אלא מרגיע את נפשו ביְפי הטבע בעונות המתחלפות לעיניו.

מתי נכתב הרומאן?

אחרי שמרכזים את ההתבטאויות האלה של גיבורי “במדרון” על הספרות ועל עבודתו של הסופר, מתבלטת מעצמה העובדה שהיתה לנפ“ש השקפה מגובשת על הכתיבה ובמיוחד על זו המחייבת את הסופר העברי בתקופה שבה מחדֵש העם היהודי את היאחזותו באדמת המולדת. אף ששמו של ברנר הוזכר רק פעם אחת בשיחות הגיבורים של “במדרון” על הספרות – וכדאי לשים-לב, שהוא מוזכר בהקשר אירוני מובהק: בשבח של קורא מן השורה, הזוכר אותו לטובה כסופר שנגע “כלאחר יד בסיפורו ‘בין מים למים’” בבעיה מקומית, במחלת המלריה – ברור שכל האמירות של גיבורי הרומאן מגיבות על השקפתו המסתייגת של ברנר מהיצירות שפרסמו סופרים מסוגה של נפ”ש, הסופרים הארץ-ישראליים, על החיים הנרקמים כאן. הוויכוח הסמוי הזה עם ברנר מסייע לקבוע בתאריך מוקדם יותר, מזה ששיערו מהדירי הרומאן, את השנה שבה החלה נפ"ש לכתוב את “במדרון”.

הרצון להגיב באמצעות סיפור, שיצייר תמונה מהימנה יותר של ההתיישבות מזו הקיצונית ורווית הייאוש שצייר ברנר בנובלה “בין מים למים”, נבט אצל נפ“ש, ללא ספק, מיד אחרי שקראה את הנובלה. ההתנגדות שלה לתמונה הקודרת מהחיים בארץ שתיאר ברנר בנובלה ודאי התחזקה אחרי שנדפס המאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו”, כשנה אחרי הופעת הנובלה, כי קוממה אותה הפסילה הגורפת שפסל ברנר במאמרו את יצירת סופרי העלייה הראשונה על החיים בארץ. אף שקודם לכן לא ניסתה לכתוב רומאן, אלא הסתפקה בתבנית הקצרה של הסיפורת, החלה נפ”ש להגות רעיון נועז: לכתוב רומאן שיתאר באופן מאוזן יותר את החיים במושבות וגם יקעקע את הסיכום המכליל של ברנר במאמריו לפיו הכתיבה של הסופרים הארץ-ישראליים היא ז’אנריסטית וחוטאת בהעלמת האמת על כישלון ההתיישבות בארץ.

מהדירי “במדרון”, ניניה של נפ“ש, פירשו באופן שגוי את העֵדוּת שעל-פיה קבעו, שהגירסה המוקדמת של הרומאן, “גרסת המחברות”, היתה יכולה להיכתב לכל המוקדם “בסמוך לשנת 1920” (עמ' 234). את קביעתם זו ביססו על העובדה שעל אחד מעמודי מחברת “המכתבים” נמצא שרבוט, שבצידו הוסיפה נפ”ש את ההערה הבאה: “זאת כתבה הנכדה יונה הציפור הקטנה”. כיוון שיונה נולדה בשנת 1916, הניחו המהדירים של הרומאן כי רק “סמוך לשנת 1920” היתה “הציפור הקטנה” יונה בוגרת מספיק כדי לשרבט ציור כזה במחברת של הסבתא. חישובם אמנם מְאשר את השנה המוקדמת ביותר שבה היתה יונה מסוגלת לצייר את הציור שמצאו משורבט באחד מעמודי המחברות של נפ“ש, אך אין חישובם מוכיח שבאותה שנה גם החלה נפ”ש את כתיבת הגרסה המוקדמת של “במדרון”.

סביר יותר להניח, ש“הציפור הקטנה” יונה הוסיפה את השרבוט שלה באותו עמוד כאשר נפ“ש הניחה את המחברת פתוחה באותו עמוד על השולחן ללא השגחה עליה, באחת ההזדמנויות שבהן ניסתה להמשיך בעבודתה על הרומאן על-ידי קריאה חוזרת של העמודים שנכתבו מספר שנים קודם לכן. רק ההערה שרשמה נפ”ש ליד השרבוט של נכדתה יונה היא מאוחרת, מתחילת שנות העשרים, ואילו את הגרסה המוקדמת של “במדרון”, שעל אחד מעמודיה הוסיפה יונה שרבוט שלה ב-1920, או אף אחרי שנה זו, כתבה נפ"ש לפני שנת 1915, ובוודאי לא לאחר שנה זו.

כלומר: לכתיבת “גרסת המכתבים” המוקדמת פנתה נפ“ש קרוב להתלהטות הוויכוח סביב העמדה שביטא ברנר בשני פרסומיו, הסיפוֹרְתי והמַסָאִי, על ההתיישבות בארץ ועל אופן שיקופה בכתיבתם של הסופרים הארץ-ישראליים, “הציונית”-מדי-לטעמו. ואשר לגרסה הסופית, “הגרסה המשפחתית”, עם הכותרת “רומאן ארצישראלי”, עם ההקדשה להנרייטה סאלד ועם איזכור המאורעות משנות העשרים בה – עליה אכן שקדה נפ”ש בין השנים 1930–1925, כפי שקבעו בצדק מהדירי הרומאן.

סיבת עיכוב הפרסום

זיקת הניגוד שהובלטה בין “במדרון” לנובלה “בין מים למים” ולמאמר “הז’אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו” מעלה גם הסבר שונה מההסברים שנתנו מהדירי הרומאן לעיכוב הפרסום של “במדרון” על-ידי נפ“ש, אחרי שהשלימה את הגרסה הקאנונית שלה – “הגרסה המשפחתית”. שלוש השערות העלו הנינים לגניזת הרומאן על-ידי נפ”ש עצמה. הראשונה – מחלת הלב שבה לקתה בשנות חייה האחרונות “לא אפשרה לה להשלים את עבודתה” על הרומאן. השנייה – גם אילו השלימה את כתיבתו, “לא היו בידיה המשאבים הכלכליים להדפסת הספר”. והשלישית – “היסוסי המחברת עצמה, אם לפרסמו בחייה, עיכבו גם הם, בשעתם, את הוצאתו לאור” (עמ' 227).

שלוש ההשערות הללו סבירות, אך הן לא היו מעכבות את הדפסת הספר, אלמלא הצטרפה אליהן הסיבה שכנראה הכריעה יותר מהן בעד גניזת כתב-היד של הגרסה הקאנונית – “הגרסה המשפחתית”: מותו הטראגי של ברנר בפרעות תרפ“א (1921). כדי להבין את ההשלכות שהיו להירצחו של ברנר בפאתי יפו על החלטתה של נפ”ש לעכב את פרסום “במדרון” גם אחרי שהצליחה להשלים את הגרסה הקאנונית שלו, צריך לסקור את ההתפתחות המשוערת של כתיבת הרומאן מגרסה לגרסה.

כאמור, נקודת המוצא של נפ“ש היתה רצונה לכתוב רומאן שיתאר באופן מאוזן יותר את החיים במושבות וגם יקעקע את מסקנתו המכלילה של ברנר במאמריו לפיו הכתיבה של הסופרים הארץ-ישראליים היא ז’אנריסטית וחוטאת בהעלמת האמת על כישלון ההתיישבות בארץ. רצונה זה מובע לא רק בתוכן של הרומאן, אלא גם בתשומת הלב הרבה שהקדישה להצגת השקפתה על הכתיבה של הסופר ועל החומרים שמהם עליו לצרף סיפור, השקפה ששתלה אותה בפי הגיבורים של “במדרון”. נפ”ש לא צפתה שהמטרה הזו, שהציבה במודע לכתיבת הרומאן שלה, תניב עלילה דומה כל כך לעלילת “בין מים למים” של ברנר.

אי-אפשר לשער מתי בדיוק, אם כבר במהלך הכתיבה או אחרי שהשלימה את הגרסה הראשונה של הרומאן, הבחינה נפ"ש, שקיים דמיון רב בין רכיביו השונים של הרומאן שלה לרכיבי הנובלה “בין מים למים” של ברנר, אך אין ספק שהבחינה בכך. כדי להצניע את הדמיון בין שתי היצירות שקדה על גרסאות נוספות, ואף-על-פי-כן, מתברר כעת, שלא הצליחה להעלים לגמרי את הזיקה על דרך ההיפוך בין הרומאן שלה ובין הנובלה של ברנר. בין היתר נותרו גם בגרסה הקאנונית מקבילות מרכזיות בין “במדרון” ובין הנובלה “בין מים למים”: התבנית העלילתית הרב-דורית, הדמויות המתלבטות, נושאי ההתלבטויות של הגיבורים ואפילו סצינות שונות.

דמיון על דרך ההיפוך

בולט, למשל, המאמץ של נפ“ש לבטל את הדמיון בין האינטריגה הרומנטית המשולבת בשתי היצירות. כזכור, השעין ברנר בנובלה שלו את הרובד האידיאי על סיבוך אהבה בין שאול גמזו האוהב את פנינה, אשר מגלה אהבה דווקא למתחרהו, דוד יפה. סיבוך כזה ולצורך דומה שילבה נפ”ש גם ברומאן שלה, אך הכפילה אותו. אף שבמלכה פריש מאוהב צעיר בשם יעקב זלצר, הכותב אליה מכתבי-אהבה מיישוב בשרון, נפשה יוצאת אל שלום שץ, אך הוא איננו משיב לה אהבה אלא מחזר אחרי חברתה פנינה פרלמן, שמשיבה את פניו ריקם כיוון שליבה נתון לחתן האמור לחזור אליה מעבר לים. כלומר, במקום משולש רומנטי אחד, שפיתח ברנר בנובלה “בין מים למים”, רקמה נפ"ש שני משולשים כאלה בעלילת “במדרון”.

דוגמא מתחום שונה למקבילה בין שתי היצירות על דרך ההיפוך אפשר למצוא בתיאור היחסים בין הדורות. בנובלה של ברנר מובלטת ההשפעה הקשה שהיתה למחלתה ולפטירתה של הילדה הדסה על יאושו של שאול גמזו. יחסים מקבילים אך הפוכים בין הדורות מתוארים ברומאן של נפ"ש: חיים זלצברג נפעם מהחיוניות של נכדתו בת העשר (עמ' 173) ומתעודד מנוכחותם של הנכדים הנמרצים בביתו בהיותו חולה (עמ' 223).

מובן מאליו, שעד שלא ייערך מחקר שישקף את התפתחות בין הגרסאות של הרומאן, יהיה קשה לבסס את ההנחה, שהמניע של נפ“ש לכתוב גרסאות נוספות לא היה רק רצונה ללטש את היצירה, אלא גם להצניע ככל האפשר את בולטות הזיקה בין הרומאן שלה ובין הנובלה של ברנר. אך גם כך, צריך להודות, הצליחה למדי הצְנעה זו, אם שתי חוקרות מנוסות כמו נורית גוברין ויפה ברלוביץ לא עמדו על הזיקה בין “במדרון” ל”בין מים למים" כשקראו את כתב-היד של הרומאן.

עם זאת, כדי למנוע כל ספק, חשוב להדגיש: הזיקה בין הרומאן “במדרון” לנובלה של ברנר איננה אפילו במשתמע גניבה ספרותית. נפ“ש רקמה עלילה עם דמויות שונות ועם יחסים שונים בין הדמויות. בכוונתה של נפ”ש היה להגיב על מסקנת הייאוש של ברנר ביחס לסיכויי ההתיישבות הציונית בארץ-ישראל, לכן ניתבה את גיבוריה למצוקות אישיות והלאומיות, שהיא עסקה בהן כבר קודם לכן בסיפוריה הקצרים. אמנם גם ברנר חשף מצוקות אלה אצל גיבורי הנובלה “בין מים למים”, אך נפ“ש הוליכה את הקורא אל מסקנה הפוכה לפתרונן מזו שאליה הוביל ברנר. בעוד שברנר איננו מותיר בסיום הנובלה שום תקווה, מסיימת נפ”ש את הרומאן באופטימיות, כי ברנר שפט את המאמץ ההתיישבותי הלאומי בארץ-ישראל מנקודת המבט של הפרט ואושרו בעוד שנפ"ש שפטה את המאמץ הזה מנקודת המבט של ההכרח הלאומי.

בזיקת הרומאן “במדרון” לנובלה של ברנר ניתן להסביר גם את עיכוב הפרסום שלו, אחרי שנפ"ש השלימה את הגרסה האחרונה שלו, כעשור וחצי אחרי שכתבה את הגרסה הראשונה וכתשע שנים אחרי הירצחו של ברנר.

כבר בחייו היה ברנר סופר בעל מוניטין ונערץ בעיני קוראי העברית בארץ ובעולם. הנסיבות שבהן מת ברנר לא רק הגבירו את ההתעניינות ביצירתו, אלא גם הוסיפו תוקף של צוואה לייאושו מהצלחת ההגשמה של התחייה בארץ, כפי שגם הוסיפו הילה של נבואה לספקותיו ביחס לעתיד ההתיישבות בארץ-ישראל. המעמד של נפ“ש בספרות העברית היה רחוק מזה שביצר לעצמו ברנר עוד לפני הירצחו, ולמעשה לא חרג פרסומה אף פעם מעבר לציבור הקוראים במושבות הארץ. בנסיבות אלה אפשר להבין מדוע החליטה נפ”ש לעכב את פרסום הרומאן שהשלימה, אף שחלף כמעט עשור משנת הירצחו של ברנר. בחושיה המעשיים שיערה נכון, שאם למרות מאמציה להצניע את הזיקה בין הרומאן שלה לנובלה של ברנר, יחשוף עובדה זו אחד ממוקיריו ומחוקרי יצירתו, תואשם היא בחיקוי גס של יצירתו ובפגיעה בזכרו. הרומאן שלה יצטייר בנסיבות כאלה לא כניסיון לצייר תמונה מהימנה משל ברנר על ההתיישבות בארץ-ישראל, אלא כתעלול ספרותי, כניסיון של סופרת כמעט אלמונית להתפרסם על-ידי התגרות בסופר נודע ממנה.

“רומאן ארצישראלי”

לצורך התגובה על הנובלה “בין מים למים” יכולה היתה נפ“ש להסתפק בדמותו של הגיבור הגברי, חיים זלצברג. מדוע, אם כן, שילבה בעלילת “במדרון” גם את הגיבורה הנשית, מלכה פריש? אין ספק שאת מלכה פריש שילבה נפ”ש ברומאן, כדמות מרכזית נוספת בעלילה, כדי להבליט את תרומתה של מתיישבת נשית בארץ-ישראל כשוות-ערך לתרומתו של הגבר להתיישבות. מדוע, אם כן, הבליטה פער כה ניכר בגילם? הפער בגיל היה דרוש לנפ“ש כדי להשעין על אמונתם של נציגי שני דורות מהמתיישבים את האופטימיות שלה ביחס לסיכויי ההצלחה של ההתיישבות בארץ-ישראל. אם חיים זלצברג צבר הר של מלח מכישלונותיו בארץ, תבוא מלכה פריש הצעירה והחדשה-רעננה לסמן בהצלחת דורה, דור החלוצים, שאליהם היא מצטרפת, את הצפוי בהמשך להתיישבות. נפ”ש עיצבה את שני הגיבורים של הרומאן כדמויות מקבילות והבליטה את הדמיון ביניהם בערכים, במחשבות ובמעשים.

שני הגיבורים של הרומאן עלו לארץ ממניעים אידיאולוגיים. בהגיעו לארץ תלה זלצברג שלט במשרדו בירושלים, תחנתו הראשונה בארץ, כדי שיהיה הכתוב בו תמיד לנגד עיניו: “מה עשית היום בעד העם והארץ?” (עמ' 30). הרגשת החובה הזו כלפי “העם והארץ” מפעמת גם אצל מלכה פריש בעת שהיא מטפלת בחולים, מתוך “ההכרה הלאומית האומרת, שיְקרים לנו חיי אדם בכל הגילים ומצווה לשמור מכל משמר על קיום נפש אחת מישראל. - - - היא הלא רואה בכל ילד שטיפלה בו את אזרח העתיד של המולדת” (97–96). במקצת מהחולים היא מטפלת תמורת שכר זעום ולאחרים, שגם תשלום כזה הוא למעלה מיכולתם, היא מושיטה את עזרתה חינם. בניגוד לברנר שהוליך את שאול גמזו לטירוף דעת מתוך הרגשת כישלון אישית ולאומית, מבליטה נפ"ש אצל גיבוריה כושר התגברות על הקשיים שהיו מנת חלקם בארץ. ובאשר להיבט הלאומי – גם חיים זלצברג וגם מלכה פריש מודעים לקשיים שבהם נתונה ההתיישבות, אך בה-בעת הם צופים לה הצלחה. בשום פנים ואופן אין לזהות ברומאן “במדרון” את הייאוש ואת הכישלון, שאותם ניבא ברנר להתיישבות בעלילת הנובלה “בין מים למים”.

ספקות קיימים גם אצל גיבורי הרומאן של נפ“ש, אך אין אלו ספקות ביחס להצלחת ההתיישבות בארץ, אלא ביחס לגודל תרומתם לה. חיים זלצברג שוקע בעצבות, כי להרגשתו “אינו נותן במידה מספקת” לבניין הארץ (עמ' 79), אחרי ש”היתה לו השאיפה להביא תועלת ניכרת לארץ" (עמ' 183). את מנוחת נפשו מדיר הפער בין דברי ההתלהבות שהוא משמיע באוזני הציבור ובין תרומתו להגשמת ההצעות שהוא מעלה בנאומיו: “מהי העבודה שלו? טיפול באי-אלה פרות, איזה עשרות תרנגולות וגינת ירק. האם זוהי עבודה, שצריכה לקחת את האדם כולו, את זמנו ואת מרצו ואת יֵשותו? הזהו פתרון כל החלום הגדול שנשא בחובו, בהיותו צעיר ובעומדו בשערי הארץ?” (עמ' 182).

זהים לחלוטין לספקותיו אלה של חיים זלצברג הם גם מחשבותיה של מלכה פריש: “לעיתים מלכה בוחלת בעבודתה וחושבת שאין מקומה נקבע בין פועלים ועובדים – הבונים האמיתיים של המולדת – ההם שנושאים משאות כבדים להקמת הבניין! הם חורשים ועודרים ומפיחים רוח חיים בשממות ארצם, והיא – מה עושה? איזה ערך יש לעבודתה, למרות הקושי שבה והאחריות התלויה בה? - - - הרי לא השתלמה ולא הסְתמכה (וטרם קיבלה הסמכה כאחות), ואיזה ערך יש לכל התמסרותה היתֵרה לחולה?” (עמ' 103).

תרומת האבן האחת

בסיום הרומאן מסכם חיים זלצברג, היודע שלא יתרפא ממחלת הריאות שלקה בה, את מהלך חייו: “מה הוא עשה בחיים ואיזו תועלת הביא לעם ולארץ? אינו יכול בשום אופן לסכם את פעולותיו, רק יודע כי הוא שימש אחת האבנים הבלתי-מסותתות שהצטברו בערימה למטרת הבניין – לא תוּכּר האבן האחת!” (עמ' 221). השוואת תרומתו להגשמת מפעל התחייה בארץ-ישראל לתרומת אבן אחת ועוד יותר מכך לאבן בלתי-מסותתת, שאיננה די מפוארת כדי שתוצב בחזית הבניין, מעידה על ספקותיו ביחס לחשיבות פועלו בארץ.

חיים זלצברג אמנם ממעיט מערך תרומתו להתיישבות באומרו “לא תוכל האבן האחת”, אך נפ"ש מבליטה, שבלי תרומת אלמונים מסוגו, אי-אפשר היה להשלים את הבניין. ואכן, בסיום הרומאן, בשלב האחרון של חייו, היא מקיפה אותו באהבה. אמנם בתו הצעירה, צִמְחִיָה, לא תספיק להגיע במועד ולהצטרף לבתו הבכורה, בְּרוּרָה, כדי לטפל בו, אך מלכה פריש הגיעה וכבר סועדת אותו בחוליו. וגם נכדיו, ילדיה של ברורה, נמצאים בצל קורתו וסובבים אותו. “בעיניים צמאות הוא מביט בכל אחד ואחד - - - הוא מכיר תודה לכולם עבור התמסרותם ורצונם לעזור ולהקל עליו. הנה הם כולם סביבו והוא ימות בנשיקה – טוב מוות בנשיקה!”. ואכן, כשהשיב את נשמתו לבורא כעבור יומיים, נח על פניו “השקט הגדול, הנצחי, שאין לו יותר זעזועים כל שהם” (עמ' 225–224).

לא כך סיים ברנר את עלילת חייו של שאול גמזו. בסיום הנובלה “בין מים למים” חוזר גמזו אל המושבה בשומרון שננטשה על-ידי מתיישביה. המושבה העזובה היא מצבה להתיישבות שלא הצליחה, ובבית העלמין הקטן שבירכתיה העֵדוּת על הכישלון: הקברים של מייסדי המושבה שנפטרו ממלריה, וביניהם גם קבר אביו, נחמיה גמזו. את חייו מסכם שאול גמזו כחיים “שאין בהם תכלית עליונה”, חיים “באפס רצון, באפס כל תקווה”. לפיכך כורע שאול ומשתטח על האדמה הקרירה והלחה, שלא הניבה למתיישביה-גואליה אלא רק מוות בייסורים, ובפיו מתגמגם משפט המעיד שנטרפה דעתו עליו: “אַנְעים זמירות לקרירוּת… ושירים אֶאֱרוֹג – למים קרים”.⁴

הסיום הזה של הנובלה “בין מים למים” הוא שהוליד את הרומאן “במדרון”, שבו הציגה נפ“ש את ההתיישבות הציונית בארץ בתקופת העליות הראשונות באופן מאוזן יותר מכפי שצייר אותה ברנר. נפ”ש לא העלימה טעויות וכישלונות שנעשו ביישוב ולא חסכה את הביקורת הקשה שהיתה לה על העסקנים במושבות ועל המצב החברתי ששרר בהן. להיפך: היא שיקפה תמונה מציאותית על הקשיים והמכשולים שניצבים בפני ההתיישבות היהודית המתחדשת בארץ-ישראל, אך גם ביטאה, באמצעות חיים זלצברג ומלכה פריש, את אמונתה הבלתי-מעורערת בעתידה ובהצלחתה.

שבעים השנים שחלפו מאז פטירתה של נפ“ש הוכיחו שהפרוגנוזה שלה גברה על זו של ברנר. וכתשובה על זלזולו של ברנר ביצירותיהם של סופרי הז’אנר הארץ-ישראלי, זלזול שהודגש בסיפא של כותרת מאמרו – “וַאֲבִיזָרַיְהוּ”, המאשים את כתיבתם באחידות ובנוסחתיות – שתלה נפ”ש בפי גיבורי הרומאן שלה את השקפתה על הספרות שצריכה להיכתב בעידן הציוני בארץ-ישראל: הספרות צריכה לתאר את החיים במולדת, מהם עליה לקחת את החומרים ולהם עליה להעניק משמעות.

נפ“ש דחתה ברומאן שלה את הנחתו של ברנר, שההוויה הארץ-ישראלית טרם הפכה ראויה לספק חומרים לסופר העברי הכותב בארץ, משום שעדיין לא הגיעה ל”קביעות וטיפוסיות“. לדעתה כל הוויה ובכל שלב של התגבשותה ראויה שתשמש את הסופר בכתיבתו. נפ”ש האמינה שמתן ביטוי נאמן לתחייה הלאומית המתגשמת בארץ היא שליחותו של הסופר העברי בדור הזה, ואת אמונתה זו ביטאה לא רק בעלילתו של הרומאן “במדרון”, אלא גם כאשר הוסיפה לשמו ביד בוטחת את כותרת המשנה – “רומן ארצישראלי”.⁵

(2004)

¹

²

שניים מדור הצברים הראשון התפרסמו במושבות, בתחילת המאה הקודמת, כמאהבים הגדולים של התקופה. הראשון – איתמר בן-אב"י (יליד 1885), בנם של דבורה ואליעזר בן-יהודה, שפרשת אהבתו ליפיפיית ירושלים, לאה אבושדיד, ממשפחה ספרדית מיוחסת שמוצאה ממרוקו, היתה פרושה בשירים שפירסם על דפי עיתון “הצבי” וגברה על התנגדות משפחתה למחזר האשכנזי. סיפור אהבה זה הונצח בשיר הזמר “אהבת איתמר” (מילים: דודו ברק, מנגינה: נורית הירש). והשני – אבשלום פיינברג (יליד 1889), בן גדרה וחבר באירגון המחתרתי ניל"י, בזכות מכתבו לרבקה אהרונסון שנפתח בשורה “אלף נשיקות לך אהובתי” (השורה שעליה ביססה הפזמונאית מירית שם-אור את השיר המפורסם “אלף נשיקות” בביצועו של יורם גאון), וגם בזכות הרכילות (עד שיוכח אחרת) שקיים קשר רומנטי גם עם אחותה של רבקה, שרה אהרונסון.

אך אחרי הופעתו לאחרונה של הספר “גחלת”, קובץ שיריו של עשהאל פוחצ’בסקי, יליד שנת 1893 ובן המושבה ראשון לציון, הכולל כארבעים שירי אהבה, מתברר שגם הוא לא היה קוטל קנים בתחום הזה, שהקודמים הצטיינו בו. עובדה אחת מבדילה את עשהאל מאיתמר ומאבשלום: תהילתם כמאהבים התפרסמה עוד בחייהם, ואילו פרסומו של עשהאל בתחום זה התעכבה כמאה שנים תמימות, משום שבמשך כל אותן שנים היו שיריו שמורים בגניזה הספרותית של המשפחה, עד ששני נכדיו המסורים, ד“ר אורה עשהאל ועו”ד עצמון יניב, גאלו אותם מהגניזה, הכשירו אותם לדפוס וגם הוסיפו פרקי מחקר לספר שההדירו.

בשנים תרע“ג-תרע”ד (1914–1913), השנים שבהן כתב את רוב שיריו, היה עשהאל בחור בתחילת שנות ה-20 לחייו. עובדה זו מסבירה את מספרם הגדול של שירי אהבה בקובץ זה. השירים נכתבו על קשריו עם עלמות שונות, בלי להזכיר במפורש את שמן, לעומת זאת הקפיד לרשום בשולי השירים תאריכים ולפעמים גם את הנסיבות לכתיבתם.

שירי האהבה של עשהאל ראויים לקריאה באופן המקובל – זו המתעכבת על הכתוב בכל שיר בנפרד. אך בה-בעת הם מאפשרים, וגם ממש מזמינים, לשחזר על-פיהם סיפור אהבה ארץ-ישראלי מתחילת המאה הקודמת ביישוב העברי החדש, שנים אחדות לפני סיומה של תקופת השלטון התורכי-עוֹתְ’מָנִי בארץ.

רקע תקופתי לסיפור

מושג כלשהו על התקופה ועל מצבה של המושבה ראשון לציון נקבל מהקטע הקצר הבא, שנלקח מתוך מאמר, שפירסם האגרונום מנשה מאירוביץ, בשנת 1889 (כ-7 שנים אחרי ייסודה של ראשון לציון) בשנתון “ירושלים” של אברהם משה לונץ:

“המושבה הזאת אשר היא הראשונה להיישוב החדש תהיה ברבות הימים באמת ראשון לציון, לאמור: מרכז המושבות כולן, כי בה יִבָּנֶה כעת מרתף גדול ערוך ומסודר בַּכֹּל לפי סדרי מרתפי היין אשר בארץ צרפת, ועמו יתאחד יֶקֶב לדריכת הענבים, עם כל המכונות והמכשירים הדרושים, ומכונה לעשות קרח, למען יוכל היין לעמוד ימים רבים ולעלות על שולחן עשירי ורוזני אָרֶץ. יין ארץ-ישראל יוכל להתחרות את יין צרפת וספרד. הוצאת המרתף וכל הנלווה לו יעלה לסך חצי מִלְיאן פראנק, וכבר בא להמושבה איש מלומד ובקיא בעשיית יין. דבר המרתף והיקב יחזק את לִבּוֹת איכרי המושבות ביודעם כי יש שכר לפעולתם, בהיות לאל ידם להוציא מענביהם יין טוב, ולא יצטרכו למוכרו בשוקי יפו וחיפה בזול מאוד מפאת רִבּוּיָם. מלבד הגפנים הרבים הנטועים בהמושבה הזאת החלו בהעת האחרונה לנטוע בה עצי תותים רבים, לגידול תולעי משי, ואיש מיוחד הבקיא בגידולם בא להמושבה ללמד את האיכרים ובנותיהם אוֹפְנֵי סֵדֶר גִדוּלָן”.

אחרי עשור התגשמו כל ההבטחות שהבטיח מנשה מאירוביץ לקוראים: הכרמים נשתלו והניבו אשכולות נאים וגם היקב הוקם. בכרמים האלה עבד העלם עשהאל כמשגיח על הפועלים של איכרי המושבה. עצי התות גם הם ניטעו, אך תעשייה, כידוע, לא התפתחה מתולעי המשי שזחלו על ענפיהם.

כפי שצפוי בכל סיפור אהבה ראוי לשמו, יופיעו גם בסיפור האהבה הארץ-ישראלי עלם ועלמה בתפקידי הגיבורים הראשיים, אך שלא כצפוי, תתווסף אליהם בשלב מאוחר יותר גם סוסה אצילת יחס ומראה מסוריה.

אהבה ממבט ראשון

כמו כל סיפור האהבה מתחיל גם הסיפור שלנו ברגע שבו ממבט ראשון ניצתת האהבה בין העלם לעלמה. וכך מתואר הרגע הזה בשיר “לא ידעתי נפשי” (מחודש תמוז תרע"ג):

לא ידעתי את נפשי כאשר

אותך לראשונה ראיתי,

לא אֵדַע, וְיֶתֶר על כן לא אוּכל

הַאֲמֵן כי אתְ אֶת נפשי צָדית.

את זַכָּה וּנעימה וּמוֹשכת

כְּאַחַת באותם הרגעים היית,

וְכָהֵנה וְכָהֵנה בִּדְמותי נִשְׂגַּבְתְּ

אחרֵי דְּבָרַיִךְ בהם נפרדְתְ

(עמ' 58)

המילים שאמרה לו כשנפרדו לא הונצחו בשיר, כי העלם הדובר בשיר העדיף להתעכב על ההשפעה שהיתה לעלמה הזו עליו. עד אז חמק בהצלחה מכל עלמה חמודה משום שקיווה לחיות כציפור “בִּדְרוֹר וָחוֹפֶשׁ”, כלומר: להחזיק ביתרונות של הרווקות, אך הנשיקה שבה חתמה העלמה את היכרותם, מחקה לנצח את האפשרות הזו מסדר היום של חייו. לנשיקה זו הוצמד הדימוי השכיח ביותר בשירי האהבה של עשהאל והוא הדימוי של האש, כפי שאפשר להיווכח מסיומו של השיר:

סגרת את פי וַתַחְתְּמִיהוּ

בנשיקות חוֹתְמוֹת. על גַּבִּי

דבר-מה כָּאֵשׁ בּוֹעֵר,

רוֹתֵחַ וְלָנֶצַח לא מִתְקָרֵר.

(עמ' 59)

אהבה בהתכתבות

אם העלם והעלמה לא התגוררו באותה מושבה, אלא במושבות שונות, היתה נשמרה האש שנדלקה ביניהם בפגישת ההיכרות הראשונה באמצעות המכתבים ששלחו זה אל זה. במכתבים אלה התרפקו על המעט שהספיקו בפגישתם הראשונה, וכמובן רמזו על ההמון שיממשו בפגישתם הבאה.

מגרעתם של מכתבים כאלה נעוצה בעובדה שניתן לפרש את הכתוב בהם באופנים שונים. כך, למשל, על משפט אחד במכתבה של עלמתו, ביסס העלם את חשדו כי אש האהבה דעכה אצלה. ואת זעמו על מכתב זה, עקב הפירוש המוטעה שנתן לדבריה, ביטא בשיר “מכתבַיִךְ” (מחודש אדר תרע"ג):

“רצוני הֱיוֹת עוזרת על יָדֶךָ בַּחיים” –

אֵלו הם דברים מלב רַגָשׁ תשמיעי,

אך הַחָשָׁה אָזְנֵךְ עַד

כמה האהבה הטהורה הזאת נפגְעה?

הלא דברים אֵלו הם בַּקָשַׁת תועלת,

שאינם יכולים ממקור נאמן לנְבֹע!

ולמה תרצי בחיים עָזְרֵני?

הבַעֲבוּר אוּכַל אָהֹּב זוּלָתֵכי?…

(עמ' 55)

סיבת כעסו מובהרת בשאלה שניסח בשורה האחרונה: האם את מציעה לי את עזרתך בחיזור אחרי אחרת?

אי-הבנות כאלה בין אוהבים היו תוצאה בלתי נמנעת של הגעגועים זה לזה וגם תוצאה של ההמתנה מורטת העצבים לבואו של המכתב. בשיר הבא, “מכתב קטן” (מחודש אדר תרע"ד) ביטא העלם את תסכוליו מאיטיות שרות הדואר התורכי. באופן חריג, במקום לבטא את הרגשתו, שיער, מה היא חושבת שהוא חושב כאשר הוא מקבל מכתב ממנה, שלא הגיע אליו במועד:

ידעתי, אל לִבֵּךְ, נערה, תתעצבי

עֵת מְאוּם בְּמַעֲנֶה לא תקבלי.

במכתב קטן נפשֵׁךְ הָשֵׁב – לא תוכלי,

וחשבת אז כמוני עֵת לְמכתב חכיתי:

"כבר בָּחֲלָה נפשו בְּאֵל המכתבים

זה כַּמָּה מָנוֹחַ יטרידוהו,

עֵת קַבְּלוֹ [את המכתבים] – יתעצב על קִצּוּרָם, דַּל תָכְנָם,

ועוד יותר יתעצב עֵת מְאוּם לא יקבל".

אכן, קשה וּמַר הֱיוֹת אוהב,

ועוד קשה מזאת למכתב חַכּוֹת;

אם יֶשְׁנָהּ אהבה בלי יִסוּרים,

אז לא אהבה היא – וּטְהוֹרה [וגם איננה טהורה].

(עמ' 56)

פגישות האוהבים

שום סיפור אהבה הגון איננו מדלג על הפגישות של האוהבים, וגם גיבורי הסיפור שלנו התאמצו להיפגש בכל הזדמנות שפגישה התאפשרה להם. כידוע, אינה דומה פגישה באור יום לפגישה לאורו של הירח. ולכן נתאר בלשונו של העלם הדובר בשירי האהבה הכלולים בקובץ “גחלת” את ההבדל בין שתיהן.

בשיר “בכרם” מספר העלם שלנו על פגישה באור יום עם עלמה, שהגיעה לבקר במושבה בחופשה שלה מהלימודים (בחודש אלול תרע"ג) והצטרפה אליו ליום העבודה שלו בכרם. הוא השגיח על הפועלים שבצרו את האשכולות מהגפנים וגם ממנה לא חסך את גערותיו. אך היא עמדה יום תמים לצידו תחת השמש היוקדת, ובידיים שרוטות מענפי הגפנים, מבלי להתלונן. והעֵדוּת לתרומת היום הזה ליחסים ביניהם היתה התנהגותה בהפסקת הצהריים בשדה, אשר היתה משוחררת מנימוסי השולחן שחונכה להקפיד עליהם בבית הוריה:

ברצון אכלתְ מחצית ארוחתי

עת לשנינו מַזְלֵג אחד שִׁמֵּשׁ.

(עמ' 98):

ובעוד שיר, “דעת אהבה בלילות בהירים”, מתאר עשהאל הזדמנות נוספת, אחרי הקודמת, שבה הגיעה העלמה שוב לחופשה בראשון (בחודש טבת תרע"ד), אך הפעם התקיימה פגישתם לאור הירח. בערב העפילו לאחת הגבעות במושבה, ובעודם חבוקים המתינו להבקעת הירח מאחורי גבעה מרוחקת במזרח. וזהו המחזה שראו מיד אחר-כך ביחד:

וּבְאֵיקָלִיפְּטוּס אָחֲזָה הָאֵש,

זה הָעֲנָק, יְליד המושבה,

היה לפתע לְבָרוֹת [מאכל ללשונות האש] –

אחד אחד ענפיו נִבְלָעוּ.

- - - ואת עָלַי מִתְרַפְּקָה נרעשת,

"לא פִּלַלְתי, אֵלִי,

כֹה יפה עולמךָ!"

שְׂפָתֵךְ רוֹעֲדָה לוחשת.

(עמ' 44).

התפעלותו מהאש שעטפה ובלעה את האיקליפטוס הענק של המושבה מסגירה באופן עקיף את רגש האהבה שהמראה חיזק בו אליה, בדיוק כפי שהתפעלותה מיפי עולמו של אלוהים מסגירה באופן עקיף את מה שהרגישה היא כלפיו באותו מעמד.

שירי האהבה לעַיְדָה

עד כה נרקם סיפור האהבה על-פי שירים שכתב עשהאל לנערות שונות שהכיר, אך מעתה תתרחש תפנית בסיפור, כי המשכו יתבסס על שירים שכתב בתקופת חיזורו אחרי עלמה אחת ומיוחדת ושמה: עַיְדָה.

במילים אחרות: כעת הגיעה זמנה של הסוסה להשתלב בעלילת סיפורנו. מדוע נחוצה נוכחותה של הסוסה בסיפור האהבה שהתפתח בין עידה ובין עשהאל? התשובה היא פשוטה: רק בזכותה יכול היה עשהאל להגיע מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה ברח' קלישר בתל-אביב.

הסוסה לא היתה חיית מחמד באותן שנים, אלא בהמת עבודה שהועסקה על-ידי האיכרים במושבות במשך כל ימות השבוע. ולכן המתין עשהאל בקוצר-רוח עד צאת השבת (כך בשיר “השבת זה עתה הלכה למנוחות”, עמ' 85), ורק אז יצא ברכיבה על הסוסה אל אהובתו, רכיבה שנמשכה בחשכה כשלוש שעות לכל צד. פרט זה מוזכר בשיר “עתה ידעתי” (עמ' 35), והוא מעיד על ההשקעה הגדולה שהשקיע עשהאל בחיזורו אחרי עידה.

מהשירים אפשר גם לשחזר את המסלול שבחר עשהאל כדי לקצר את הדרך מראשון לת“א. הוא לא רכב בדרך הארוכה והעוקפת העוברת דרך בית-דג’ן (כיום: בית-דגן), הכפר יָזוּר (כיום: אָזוֹר) ומקווה-ישראל, דרך המוליכה מיפו לירושלים, אלא רכב מערבה דרך החולות, צפונית לוואדי רוּבִּין (נחל ראובן), עד הים, ואז פנה צפונה, המשיך לאורך הים ונכנס ליפו מצד דרום, ומשם הצפין לרח' קלישר בת”א. ואם קצרה רוחו – הסתכן ובחר לחצות את החולות אלכסונית לכיוון מקווה-ישראל, בדרך שעברה ליד מאהלים של בדווים.

עשהאל לא ביצע את המסע הזה כל שבוע, אלא רק אחת לפרק זמן, כאשר התגברו מאוד געגועיו אל עידה. בכך הוא מודה בשיר “על גבי הסוסה” (מחודש כסלו תרע"ד. לשיר זה הוסיף בהערה, כי נכתב בעודו רוכב “על גבי הסוסה”):

לִצְחוֹק החֵן התגעגעתי

זה עִדָּן ועִדָּנים

עתה אַעַל על סוסתי

אָטוּסָה בַּדְרָכים

(עמ' 41)

געגועיהם זה לזה היו הדדיים, ובשיר “בין ראשון ובין יפו” (מחודש טבת תרע"ד), שיר שנכתב ביום שישי, כתב על עוצמתם של געגועים אלה שאילצו אותו להמתין עד צאת השבת למחרת כדי שיוכל לצאת לדרך. לפיכך הוא מקדים ושולח דוכיפת זהב מביתו בראשון לציון אל ביתה של עידה בתל-אביב כדי שתבשר לה את דבר בואו אליה במוצאי-שבת:

- - - אך יָבֹא לילה חָשֵׁךְ,

אֶדְאֶה על סוסתי אל ביתֵךְ.

חִנם חָשַׁדְתְּ בי אחותי

כי את הברית אני הֵפרתי –

לא עלתה כזאת על דעתי,

הן לך חיי מִכְּבָר מסרתי.

עבורך אֶחֱצֶה ים החֹשֶׁךְ

עֲדֵי אגיע אֱלֵי בֵּיתֵךְ

סְפוּג סַעַר וְאָכוּל קָרָה,

אך נעים יְהֵא אז, יְקָרָה…

(עמ' 32)

[מאחר ובשורה האחרונה כלול הרמז הכי אֶרוֹטי ב“גחלת” – נא לקרוא את הבית הזה שנית…]

בנוסף לחשכה ולגשמים, היה גם מסוכן לרכוב את הדרך הזו. מסביר זאת השיר “בעלותי על סוסתי” (מחודש שבט תרע"ד):

בין ראשון וּבין יָפוֹ,

חולות צְהֻבים ישְׂתָרָעוּ, - - -

על גִבְעוֹת חול אֵלּוּ הצְהֻבּות, בֶּדְוִים פְּראים יִשְׁכוֹנוּ.

“הַב-הַב” לעוברי אֳרְחוֹת

יִקְרְאוּ – ואקדח יְכַוֵנוּ.

(עמ' 88)

מאחר שבשיר הזה מתאר עשהאל כיוון רכיבה הפוך, מיפו לראשון, אחרי שהתראה עם עידה בתל-אביב, הוא מצרף לרשימת הקשיים הקודמים את אלה שנוספו עליהם בשובו מהפגישה אל ביתו בראשון. הרכיבה בעודו עייף ורדום בלילה גשום ואפל, המעלים את הדרך מעיניו, היא מסוכנת פי-כמה:

אני יָשֵׁן ולבי עֵר,

בלי דרך אֶסָעָה קֵדְמה.

אין טוב למִכְסֶה מֵעַבָּיָה,

אין טוב מִמַּאוּזֶר לְמִשְׁעָן,

אין טוב לִרְכיבה מִסּוּסה,

בלי דרך קֵדְמה אֶסַּע.

(עמ' 89)

השורה הראשונה מתבססת על הנאמר בשיר השירים (ה'-2): “אני ישנה ולבי ער” ³

“עביה” בשורה השלישית היא גלימה מצמר כבשים שרועי צאן והעובדים בשדות התכסו בה בימי קור וגשם.

“מאוזר” בשורה הרביעית הוא אקדח מתוצרת גרמניה שהיה מצויד במחסנית ליֶרי אוטומטי של הכדורים.

אני שלך ואת שלי

כשבוע אחרי פגישתם זו בת"א (שהתקיימה אור ליום ג' י“ד בשבט תרע”ד) כתב עשהאל שיר הנושא את שמה של עידה (השיר נכתב אור ליום ה' כ“ג בשבט תרע”ד). באותו יום היו גשמי ברכה רצופים והעבודה בשדה התבטלה. אך הוא כבר החליט, כנראה, לקשור בנישואים את חייו לחייה, כי הרגיש תשוקה לרשום את שמה על שמשת החלון המהבילה של חדרו, וכך עשה:

יָדִי מֵאֵלֶיהָ מִתְמתְּחָה,

אֶצְבָּעִי מאליה רושמת:

“עַיְדָה”. בַּגִּנָּה הַחִמְצָה פּוֹרְחָה,

לְמַרְאֵה האותיות לִבָּתִי הוֹלֶמֶת!… (עמ' 118).

[“חמצה” הוא צמח-שדה ממשפחת הקטניות]

בשיר “ליל קסם” (נכתב אור ליום שבת י“א סיון תרע”ד) הנציח עשהאל גם את הרגע שבו הביעו הוא ועידה את הסכמתם ההדדית להידוק מלא של הקשר ביניהם:

אֵלַי רֹאשָׁהּ הרכינה

וָתַנִיחֵהוּ על חזי,

למחשבותי הֵבינה

הקשיבה ללבבי,

היא סִלְסְלָה את שְעָרִי

וּבְפִיהָ לי נָשְׁקָה,

שְׂפָתָהּ אז מִלְּלָה:

“הֱיֵה תמיד שלי”.

אני אֲזַי קראתי

“הֲיִי לי לְאִשָּׁה!”.

בַּחֲזָהּ פָּנַי כָּבַשְׁתִּי

לְכַסּוֹת על הַבּוּשָׁה.

(עמ' 29)

נא לשים לב להבדל הדק במסירת העובדות: היא “מִלְּלָה” ראשונה “היה תמיד שלי”, ורק אז אזר אומץ וקרא בקול: “היי לי לאשה!”, אך מאחר שהניח מה שהניח בבית הראשון (“למחשבותי הבינה / הקשיבה ללבי”) יכול היה להתיר לה למלמל ראשונה מה שכבר היה מסוכם בחובו לפניה.

כאן מגיע סיפור האהבה הארץ-ישראלי שלנו לסיומו. והאם אפשר היה לבקש לו סיום מוצלח יותר מאשר העובדה שבשנת 1915, ואחרי שחיזר אחריה במשך שנתיים, נישאו עשהאל ועידה זה לזה? נישואיהם הניבו ארבעה צאצאים למשפחות פוחצ’בסקי וְוִילסון: את הבת הבכורה יונה, ואת שלושת הבנים אלישיב, אליסף ומאיר.

אהבת “בן הארץ”

בנוסף לתרומתם של שירי הקובץ “גחלת” להיכרות עם סיפורי האהבה שנרקמו בין צעירי המושבות לפני כמאה שנה, תרם עשהאל בשיריו אלה גם עדות מקורית וחשובה ביותר לדמותו המתגבשת של “בן-הארץ” במושבות החדשות.

בשיר “תכלית העם” (עמ' 112) שנכלל בספר במדור “נופי מולדת”, הבדיל עשהאל בין “ילידי הארץ” לבין “אחינו מְרוּדֵי גלות”. וקרא לאלה וגם לאלה להתאחד למען “הַחֲיוֹת הארץ בשריריהם” וכדי להמשיך “מִפְעָלוֹת האבות” – מייסדי המושבות הראשונות. מאחר שלמונח “ילידים” הודבקה המשמעות השלילית של הקולוניאליזם מעידן שלטון האימפריות מאירופה בקולוניות נחשלות, אשר עליהן השתלטו בכוח הזרוע וניצלו בהן את הילידים ואת משאבי ארצם, הבה נחליף את המונח “יליד הארץ”, שהשתמש בו עשהאל, במונח שתפס את מקומו: “בן הארץ”.

סיפור האהבה הארץ-ישראלי שהופק משיריו של עשהאל הוא סיפור אהבה של תקופה שערכיה היו שונים וגם היחסים בין המינים, בין עלמים לעלמות, היו שונים: מבוישים, צנועים ואינטימיים יותר. עובדה זו מסבירה, כנראה, הן את נועזותם של שירי האהבה של עשהאל מזה והן את סיבת גניזתם אחרי שנכתבו. אך עבורנו כיום, מהווים השירים וסיפור האהבה הארץ-ישראלי שהתבסס עליהם, עֵדוּת לשינוי הגדול שהתחולל בעידן הציוני בדמותו של האדם היהודי.

כבר בשנות נעוריו ובחרותו של עשהאל קיבל יהודי “בן הארץ” את מאפייניו הצבריים: זהו יהודי חופשי הקשור לאדמתו ולנופי מולדתו, יהודי שחושיו אינם בְּלוּמִים, אלא משוחררים מכל המגבלות והפחדים שהעיקו על היהודי בגלות. יהודי “בן הארץ” יודע לחזֵר אחרי נערה, לחבוק עלמה בתשוקה וגם לרכוב על סוסה. כמו-כן הוא מסוגל להתייצב עם אקדח מול מתנכל ולגונן על עצמו באומץ-לב, ומעל הכל – הוא יהודי אופטימי המוכן להעמיס על כתפיו את מלוא האחריות לעתידו. לכן, אין להשתומם על כך ש“בן הארץ” הפך לדמות השְׁלֵמוּת החדשה של האדם היהודי בספרות העברית של הדור, אך תחת המונח החדש – “הצבר”, שהוצמד לו כעשרים שנה מאוחר יותר באוהלי הפלמ"ח וגם בכתבי סופריו.

ואשר לתואר “גדול המאהבים בדור הצברים הראשון במושְבות העלייה הראשונה” – חייבים להודות, כי בשם הצדק ההיסטורי זכאי לו אחד מהשניים שסיפור אהבתם היה נפוץ שנים רבות לפני שנחשף סיפור אהבתו של עשהאל, והם: איתמר בן-אב"י או אבשלום פיינברג. אך בשם הצדק הפוֹאֶטי – צריכים מעריציהם של השניים להודות, כי ללא ספק גבר עשהאל על איתמר ואבשלום במירוץ לתואר שהמתין כמאה שנה לאיש הראוי לו ביותר, והוא התואר של “המשורר הצבר הראשון”.

(2012)

¹

²

הרומאן “שמשון” משקף באופן נאמן את טעמו הספרותי של מחברו – זאב ז’בוטינסקי, שלא התהדר בהגדרות המודרניסטיות, שהסעירו את הספרות העולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, אלא החזיק בדעה משלו על הסיפורת, דעה שביטא בפשטות וביושר ב“אוטוביוגרפיה” שלו: “אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה”. טעמו זה בספרות התגבש אצלו עוד בהיותו קורא צעיר לימים: “חביבֵי ילדותי היו סופרי ‘התעוזה’ המפורסמים בדורי - - - מיין ריד ובארט-הארט, וולטר סקוט ודומא-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בנאלי ונורמאלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספרייה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור לספרות ‘הרצינית’, ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזולא, שפילהגן וג’ורג' אליוט, על גאוני הרומאן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה” (עמ' 21 במהדורת ערי ז’בוטינסקי, 1958).

ז’בוטינסקי החזיק בדעתו זו, שהעלילה המספרת על מעשיו של הגיבור חשובה יותר בסיפור מהחיטוט בנפשו גם בשנת פירסום פרקיו של הרומאן שלו “שמשון”, ב-1926, בשבועון הציוני בשפה הרוסית “רזסווט” (“השחר”) שהופיע בפריז, אף שהספרות באירופה השתעשעה אז בצעצוע הפסיכולוגי, וסופריה עסקו בהתלהבות בפירוק נפשם של הגיבורים הספרותיים ופרסמו רומאנים שהתחרו זה בזה בהסברת האדם, יצריו, חטאיו והסתירות במעשיו, באמצעות פסיכולוגיית המעמקים המודרנית והנחותיה: הלא-מודע, הליבידו, ההדחקה, מעשי-הכשל וכדומה. הרומאנים האלה, שהציגו את האדם כיצור הנשלט על-ידי הכוחות הפסיכולוגיים וכופפו את זקיפות קומתו, הם שהולידו את האדם הרצוץ והכנוע כפי שהספרות גילמה אותו בדמות האדם המודרני – דמות האנטי-גיבור, דמות שסתרה את הישגיה של האנושות במדע, בטכנולוגיה ובאמנות. ואילו ז’בוטינסקי כתב את “שמשון” כשיר הלל לאדם החושב והפועל, כפי שגם אצ"ג תיאר אותו באחד משירי “אנקריאון על קוטב העיצבון” - “שַׁלִיט הוּא בַּיָם וּבַיַּבֶּשֶׁת. / נִזְעֶקֶת לוֹ בְּלַפִּיד-אֵשׁ הָעֶשֶׁת. / וּמְפַלֵּס הוּא בְּרַעְיוֹן חַד כַּחֶרֶב / קַוַּיו לַכּוֹכָבִים”.

ז’בוטינסקי לא היה הסופר הראשון שבחר לחזור ולעסוק בדמותו של שמשון. הפרקים בספר שופטים המספרים על שמשון הם דרמטיים ומופלאים במידה כזו, שאין לתמוה, שיוצרים רבים במוזיקה ובציור ובכל הסוגות של הספרות (בשיר, בסיפור, במחזה ובמסה) ניסו להתמודד עם חידת דמותו ועם הביוגרפיה הסוערת של חייו. ואף על פי כן יגלה הקורא העברי ללא קושי שז’בוטינסקי לא הסתפק במטרה המוגבלת שבה הסתפקו רבים מקודמיו בספרות: שהתחרו ביניהם בהמחזה מרהיבה וחושנית של סצינות מחיי שמשון המסופרות בספר שופטים בצמצום ובחסכונות. אמנם כאחרים לא פסח גם הוא על שום פרט ושום אירוע בביוגרפיה של שמשון, אך בה-בעת הרחיב את מוטות כנפיו של הסיפור שבמקרא.

ההרחבה הבולטת מכולן ב“שמשון” של ז’בוטינסקי מתבטאת בהוספת דמויות שאינן מוזכרות כלל במקור הקדום: זקני שבטו של שמשון וראשי השבטים האחרים, לוחמים נאמנים שחברו אליו, פלישתים שעימם התרועע ובהם גם נלחם ונשים שאהבו אותו וגם בגדו בו. אך לא למען הרחבה זו וגם לא למען הרחבות אחרות, כגון: תמונות מהווי החיים של התקופה ותמונות מנופי הארץ שבהם פעל גיבורו, התיישב ז’בוטינסקי בתקופה שבה היה בשיא פעילותו בתנועה הציונית לכתוב רומאן היסטורי על דמותו של שמשון.

שמשון – דגם מנהיגותי לדורות

אבחנה בסיסית בתיאוריה של הסיפורת ממיינת את העלילות לשלושה סוגים: לעלילה של דמות, לעלילה של מקום ולעלילה של זמן. מאליו מובן, שרומאן הנושא את שם הגיבור ומלווה את קורות חייו מבחרותו ועד יום מותו, כמו במקרה של “שמשון”, מפתה להגדיר את עלילתו בראש ובראשונה כעלילת דמות. הגדרה זו, שהינה נכונה לספריהם של סופרים אחרים שכתבו על שמשון, איננה ממצה את עלילת “שמשון” של ז’בוטינסקי. אמנם גם הוא גילה עניין רב במורכבות דמותו של שמשון כאדם, אך לא רק כדי לספר על מורכבותו כאדם כתב את הרומאן.

אף שכקורא ספרים לא חיבב ז’בוטינסקי את החיטוט הפסיכולוגי בנפש הגיבורים של הספרים שקרא, לא היה יכול להתחמק לחלוטין ב“שמשון” שלו מהשימוש באבחנות שהציעה הפסיכולוגיה של המעמקים לסופרים בזמנו, ואף על פי כן ניכר שלא התיר למספר היודע-כל, שבידיו הפקיד את פיתוח עלילת הרומאן, להסתייע רק בהסברים פסיכולוגיים כדי לפענח סתירות במעשיו של שמשון, אלא כיוון אותו לתאר את שמשון בעיקר כמנהיג שהנסיבות של התקופה אילצו אותו לפעול כפי שפעל. ולפיכך – מאחר שעיקר התעניינותו של ז’בוטינסקי לא היתה בדמות הססגונית של שמשון, כי אם בתקופה שבה פעל, נכון יותר להגדיר את עלילת הרומאן “שמשון” כעלילת זמן, ולא כעלילת דמות.

באמצעות רומאן היסטורי, הנסוג לתקופה הדומה ברבים מגילויה לתקופה שבה פעל כמנהיג ציוני, ביקש ז’בוטינסקי לשכנע את בני דורו בצדקת דרכו. תקופת פעילותו של שמשון מובלטת בעלילת הרומאן כתקופה של חולשה, משום שכל שבט פעל רק לטובת עצמו ואפילו כל כפר פתר את קשייו עם הכובש הפלישתי לפי ראות עיניו. לכן מציג ז’בוטינסקי את שמשון כדגם אידיאלי של מנהיג, הדוחק בתוקף, ולפעמים גם בחוזק-יד, בעמו המפורד והמסוכסך מבפנים, להיפרד מהשבטיות ולהתלכד מול האויב המשותף. כלומר: העניין העיקרי שגילה ז’בוטינסקי בכתיבת הרומאן “שמשון”, לא היה בפיענוח החריגות של השופט שמשון מבין שופטי ישראל האחרים, אלא בזמן ובתנאים שבהם פעל, כי מצא באלה הקבלה כמעט מדויקת ליעוד שקבע לחייו שלו.

על-ידי בחירתו בשמשון לגיבור הרומאן ביקש ז’בוטינסקי לגלֵף דמות מנהיג מסוגו, מנהיג שאיתו ועם חזונו יוכל הנוער היהודי להזדהות. ואכן מתאר ז’בוטינסקי את שמשון כמנהיג של תקופה אנלוגית לתקופה שבה פעל הוא עצמו, מנהיג המסור כל-כולו להגשמת מטרה אחת: לגבש עם מלוכד וחזק מהשבטים הכנועים והמסוכסכים, עם המסוגל להבטיח את קיומו בגבולות המולדת שהובטחה לו. ברומאן זה ביטא ז’בוטינסקי את אמונתו, שרק מנהיג ציוני המסור באופן טוטאלי לרעיון התחייה הלאומית יצליח לאחד את העם היהודי ולסחוף אותו לפעול לחידוש חייו הריבוניים במולדת, בציון.

שני מספרים

ברוח המטרה המוגדרת שהציב לשמשון שלו, ניגש ז’בוטינסקי לפרקי ספר שופטים המספרים על חיי שמשון כאל חומר גלם, העטוף בשכבה אגדית ואֶמוּנית, של מְספר יחיד או של מְספרים רבים בני הזמן הקדום. שלא כמו יוצרים אחרים שדבקו ברובד עממי ורק הוסיפו עליו מדמיונם, נטל ז’בוטינסקי מפרקי התנ"ך רק את העובדות הביוגרפיות הבסיסיות על חיי שמשון, אך העניק להן הסבר סיבתי ריאליסטי וחילוני.

יתר על כן: הוא הקדים והשיב לביקורת, שהניח כי תופנה נגד הרומאן בשל כך, בהקדמה הקצרה שהציב בפתח הספר: “הרומאן הזה נוצר מתוך חירות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן מממצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה”. וגם בהערה זו לא הסתפק, אלא המשיך להדגיש את ההבדל בין הגירסה הרציונלית שלו לגירסה האגדית של התנ"ך על-ידי שילוב דמות של סופר מדורו של שמשון, המודה באחריותו לגירסה האגדית-אמונית על חיי שמשון כפי שהיא מסופרת בספר שופטים.

כדי למנוע טעות חשוב להבהיר את ההבדל בין דמות המספר, שבידיו הפקיד ז’בוטינסקי את פעולת הסיפור, לבין דמות הסופר המשולב בעלילת הסיפור. מספר עלילת חייו של שמשון ברומאן הוא מסוג המספר האובייקטיבי, הכל-יודע, והוא בן תקופתנו. הערות אחדות שלו בטקסט חושפות עובדה זו. בתארו את צללפוני, אמו של שמשון, הוא מוסיף את ההבהרה הבאה: “הגברת צללפוני היתה גבירה גדולת גוף כבת שלושים וחמש, שהיטיבה למדי לשמר את עצמה, אלא שעל-פי קנה-המידה של היום נראתה כבת חמישים”. ולפירוט אוסף הצלמים שלה, בהמשך אותו עמוד, הוסיף גם את ההערה הבאה: “ארכיאולוג בן זמננו היה נותן מחצית חייו תמורת חצי שעה בבית מקדש כזה” (עמ' 35). ובספרו במקום אחר בטקסט על המערה שבה נפגש שמשון עם שלושה נכבדים משבט בנימין, חשף את היותו בן זמננו בעוד הערה: “קוראים לה (למערה) עד עצם היום הזה מערת שמשון” (עמ' 170).

אם מספר יודע-כל ובן זמננו אחראי לגירסה הריאליסטית-חילונית על חיי שמשון המסופרת בעלילת הרומאן, מי, אם כן, כתב את הגירסה הדמיונית-אמונית המוכרת לנו מפרקי ספר שופטים? ז’בוטינסקי מייחס אותה לסופר בן זמנו של שמשון. את דמות הסופר הזה, מכבנאי הלוי, הוסיף ז’בוטינסקי, כמובן, מדמיונו, כי אין לה זכר בתנ"ך. צללפוני שכרה את מכבנאי לכהן במשכן הצְלמים שלה בצורעה, אך הוסיפה משימה נוספת לתפקידו זה: לכתוב על עורות עיזים את קורות חייו של שמשון, כדי שייחרת כשופט בזיכרון הדורות (עמ' 37).

השנים הרבות שבהן החזיק מכבנאי הסופר במשרתו אצל צללפוני מעידות שכתיבתו השביעה את רצונה באופן מלא. מפיה שמע את הגירסה על לידתו הניסית של שמשון, והוא האחראי להישרדותה של גירסה אגדית זו בספר שופטים. לימים יבהיר מכבנאי לשמשון את ההבדל בין הגירסה הדמיונית שהעניק למאורעות לבין העובדות כפי שאירעו בפועל: עבור הדורות הבאים “יחיו רק דברים אשר שימרתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור. להם יקראו בני האדם ‘אמת’. כל השאר – יִכְלֶה כעשן”. על קביעתו זו של הסופר הקדום מכבנאי הלוי חוזר גם המספר הכל-יודע של הרומאן, שהוא בן-זמננו: “וכך סיפורו של מכבנאי - ולא מה שקרה באמת - הוא שנותר חקוק לעד בזיכרונם של בני-האדם” (עמ' 256).

באופן זה הסיר ז’בוטינסקי מדרכו של הרומאן את התרעומת שציפה לה מצד אוהבי הגירסה האגדית-ניסית שבמקרא. ויפה עשה גם המתרגם של הרומאן מהשפה הרוסית, פטר קריקסונוב, שנמנע בתרגומו היפה והקולח מ“לשון לימודים”, מהעברית המהודרת והמליצית של חכמי המשנה, שבה תירגם ברוך קרופניק את הרומאן בשנת 1929, אלא העניק לטקסט לבוש של השפה העברית בת הזמן, עשירה ובה-בעת מובנת, ההולמת סופר בן-זמננו המספר את סיפור-חייו של שמשון בלי הסברים ניסיים ואגדיים.

האגדה על לידת שמשון

ז’בוטינסקי לא הסתפק בזיהוי מכבנאי כאחראי לגירסה שבספר שופטים על חיי שמשון, אלא גם טרח לחשוף את המנגנון שבעזרתו נעטף האירוע הריאליסטי בלבוש אגדי בספר שופטים. מכבנאי שמע מפי צללפוני גירסה על לידת שמשון שהדמיון והממשות היו מעורבים בה: זר הגיח מתוך סבך-השיחים כשירדה בלילה אל הבאר, “קומתו ענקית ומראהו כמראה שליחו של האל”. למראהו התעלפה, אך בהכרתה נחרתו דברי הנבואה שהזר לחש לה כאשר היתה שרויה בעלפונה: “בנה יהיה משרת גדול של אלוהים”.

עד כאן החלק הדמיוני, ומכאן החלק המציאותי: מנוח לא אימץ את הגירסה של אשתו כפשוטה, ומשום שהטיל ספק בדבריה גם פרץ ריב ביניהם. מנוח המעשי והמציאותי הזעיק את עבדו החיווי ושניהם הזדרזו לדלוק אחרי הזר כדי ללכוד אותו, לברר את האמת ולהענישו. אחרי שעות שב מנוח מהמִרדף אחרי הזר בלי העבד, בבגדים קרועים ועם פצע במצחו. לאשתו סיפר שלחם בשודדים שהתנפלו עליו בדרך (עמ' 38–29).

מכבנאי החליט להסיר את הסתירה בין הרישא והסיפא בגירסה ששמע מפי צללפוני, ולכן הוסיף סיפא דמיוני לרישא האגדי: אחרי שצללפוני שמעה את הבשורה מפי המלאך, מיהרה הביתה וסיפרה את קורותיה למנוח. ומנוח שהאמין לסיפורה, “קם והלך אל האיש ההוא ולקח גדי ומנחת סולת והקריב אותם כעולה לה‘. ואילו מלאך ה’ עלה השמימה באש” (עמ' 41) והגירסה האגדית של מכבנאי היא זו שנותרה לדורות בפרק י"ג בספר שופטים.

המספר היודע-כל מגלה, שהיחיד שאימץ את הסיפור האגדי של מכבנאי היה שמשון. לקרני, נערה מצורעה שאהב, אשר ביקשה ממנו הסבר לחריגותו ולמעשיו, תרץ שמשון את מעשיו הסותרים בתמנתה הפלישתית ובצורעה הישראלית בעזרת סיפור לידתו כפי שנהגה אמו לספר לו: “אני נזיר. בשנת רעש האדמה בא אל אמי שליחו של ה' והטיל עלי את תפקידי אשר למענו ניתן לי הכוח שבכתפי וגם הכוח להנהיג אנשים. חיי השבט שלנו קשים ללא מגן ונוקם. זהו הגורל שנקבע בשבילי, ואי-אפשר לשנות אותו” (עמ' 61).

בעלילת הרומאן מובלט, שבני הדור לא אימצו את הרובד האגדי שבו עטפו צללפוני ומכבנאי את סיפור לידתו של שמשון. במהלך המיפגש הטעון בין שלושת נכבדי יהודה ובין שמשון ונכבדי שבט דן, מיפגש שבו דנו בהסגרת שמשון לפלישתים, נימק נכבד קשיש מיהודה את נכונות שבטו להסגיר את שמשון, ובלבד שתימנע המלחמה שבה איימו הפלישתים על שבטי ישראל, באומרו: “כמה שנים תניחו למעשייה חסרת השחר לטמטם את מוחכם? או שבאמת לא הבנתם עד עצם היום הזה מאין ומזרעו של מי בא אליכם השופט הזה, הזר הזה שראשו עטור ברעמת נזיר? - - - אתם יודעים בעצמכם כי אין מנהגו מנהגכם ונפשו היא נפש זרה, זאת מפני שגם דמו – לא משלכם. מי מן האנשים החכמים מאמין בסיפורים על המלאך שהופיע לפני אשה בליל אביב אחד ובישר באוזניה על הבן שעתיד להיוולד לה? - - - הצדק עם הפלישתים, ולא לשווא הם אהבו אותו: הוא בשר מבשרו של כפתור, והמלאך ההוא ליד הבאר, המאהב של אמו, היה נווד פלישתי” (עמ' 233–232).

רק קרוב לסיום חייו מתפענח לשמשון סוד לידתו מפי אנקור, העבד החיווי של אביו, שבליל הרדיפה אחרי האלמוני, שאנס את צללפוני ליד הבאר, לא שב עם מנוח מהתגרה. מנוח אמנם נפצע במצחו בתיגרה עם הזר גבה-הקומה, אך אנקור הוא שהרג את הזר, וכאשר הטמינו את גופתו, זיהו שניהם שהוא נימול כמנהג בני ישראל (עמ' 295–294). שמשון ידע סוף-סוף את האמת: אמו שלא הצליחה להרות ממנוח ונחשבה לעקרה, הרתה מגבר מבני ישראל שאנס אותה ליד הבאר, והיא הוסיפה את הרובד הפלאי לסיפור לידתו של בנה היחיד כדי להעלים מבעלה את הסיפור על אינוסה. מנוח אימץ את הילד שהרתה, אך את מידות-גופו ירש שמשון מאותו זר שעיבר את אמו. והיתה זו אמו שטיפחה בשמשון מילדות את ההרגשה שנועד להנהיג את שבט דן ולהיות שופט בישראל.

לוחם חרות

ואכן, שמשון עבר שינוי מהותי ברומאן של ז’בוטינסקי מהדמות שהצטיירה ממנו בסיפור המקראי. בספר שופטים מובלט שמשון כאדם הולל ומופקר המסתבך שוב ושוב עם הפלישתים ונחלץ מידיהם רק בזכות הכוחות הפיזיים המיוחדים שלו. החוקר החשוב של הספרות המקראית, יחזקאל קויפמן, סיכם היטב את הגירסא הזו על ייחודו של שמשון במקרא בפירושו לספר שופטים: “שמשון הוא דמות מיוחדת במינה בין השופטים. הוא אינו יוצא למלחמה על אויב כשופטים-המושיעים האחרים. הוא אינו נלחם בראש שבטו או עמו בפולש או במשעבד. הוא גיבור יחיד הנלחם תמיד לבדו. - - - תגרותיו עם הפלישתים נובעות תמיד מתוך סכסוכים אישיים, הסיפורים על תגרותיו (פרקים י“ד-ט”ז) הם ביסודם סיפורים על שלוש נשים פלישתיות, שבעטין הוא בא במגע עם הפלישתים: התימנית, העזתית ודלילה מנחל שורק. הסיפורים פותחים במשתה ומסיימים בשואה טראגית ובמות גיבורים. שמשון הוא איש היצרים. הוא אוהב רק נשים פלישתיות. כל שכן שאין הוא בונה בית בישראל, ואין הוא דומה לאותם השופטים, שנשתבחו בריבוי בנים ובני בנים”.

הסיכום של יחזקאל קויפמן, הנאמן למסופר בספר שופטים, מבליט את שמשון בדמות גיבור שאין סתירות במעשיו. לא כך מתואר שמשון ברומאן של ז’בוטינסקי. כבר בפרק הראשון של הרומאן, המתאר את שמשון מתרועע בתמנתה כהולל עם בחורים בני גילו מקרב הפלישתים, חושד מכבנאי, שדרך עיניו נמסר התיאור, שהיתה זו תחבולה מושלמת של שמשון. בפרקים הבאים אין זה עוד חשד בלבד. שמשון מתואר כמי שמתנהג באופן שונה לחלוטין בשתי הזירות של חייו. בתמנתה ובערי החוף האחרות של הפלישתים, הוא מופיע כ“תיש” וכ“ליצן” קל-דעת. בחברת הפלישתים הוא שותה לשוכרה, חד-חידות, יוזם תחרויות והתערבויות ורוכש לעצמו מוניטין של רודף נשים מצליח. דמות שונה לגמרי מצטיירת ממנו בצורעה ובכפרים של עמו. וכך מתארת צללפוני אמו את התנהגותו בצורעה: “בנה הוא צעיר שתקן שתנועותיו איטיות. אין הוא מחייך לעולם. - - - הוא מתרחק מן הצעירים והצעירות שגרים בשכנות. מבלה את כל זמנו בבדידות, בשוכבו על החול בעמק, ליד הבאר, או ביושבו ליד שער העיר, מטה אוזן לשיחת הזקנים. - - - הוא מרבה לאכול, אבל אינו שותה דבר, כמובן, לבד ממים ומחלב. הוא צעיר טוב לב, עניו וירא שמים” (עמ' 37).

הסתירה הזו בהתנהגותו של שמשון מקרבת אל הדעת רק הסבר אחד, שאליו חתר ז’בוטינסקי: שתוך ניצול היתרונות שהטבע העניק לו, מידות גוף מרשימות, כוחות פיזיים חריגים ויכולת משחק והתחפשות לריקא ולרודף תענוגות, בנה לעצמו שמשון סיפור-כיסוי מושלם למשימות הריגול שביצע אצל הפלישתים. בדמות “תיש” ו“ליצן” האזין לשותפיו לשתייה, לתחרויות ולהתערבויות. כך אסף מידע על הפלישתים, פיענח את כוונותיהם, למד את חולשותיהם ופיצח את סודות עוצמתם. הם מלוכדים, מאורגנים ומקפידים שסוד הנשק מברזל, המקנה להם יתרון על שבטי ישראל, לא ייפול לידי העמים שהכניעו.

עבודת הריגול הזו תבעה משמשון קורבן אישי כבד, להתנהג כהולל בתמנתה ולהיחשד כריקא בצורעה. אך מפעילותו בשתי הזירות הסותרות הפיק תועלת רבה, בראש ובראשונה אסף מידע בתמנתה על הפלישתים ועל מקורות כוחם לשלוט בבני עמו, ובצד זאת גם זיהה את הסיבות לחולשת שבטו ושאר שבטי ישראל הגובלים לערי החוף של הפלישתים: הפירוד, אי-הסדר, הנטייה להשיג שקט זמני על-ידי כניעה לכובש.

מורשתו של שמשון

ז’בוטינסקי הבחין, כמובן, בהימצאות המגרעות האלה בעם היהודי בדורו. עליהן כתב ועליהן נאם, וכדי להתמודד איתן ייסד זרם שונה בתנועת התחייה הלאומית והשקיע מזמנו ומכוחו גם בתנועת הנוער שהצמיח לזרם הרוויזיוניסטי הזה. מפעל חייו היה לעקור מבני דורו את העבדות והכניעות, את ההתרפסות לפני עמים, שבכולם מושרשת אנטישמיות.

באוטוביוגרפיה סיפר ז’בוטינסקי על הרושם הקשה שעשו עליו היהודים שפגש בבחרותו בשנת 1898, בנסיעתו הראשונה מרוסיה למערב אירופה. וכך תיאר את מה שהתברר לו ברכבת מאודסה לברן בשוויץ: “נסעתי דרך פודוליה וגליציה, במחלקה השלישית, כמובן, וברכבת זוחלת לאט-לאט ועומדת בכל העיירות. בכל תחנה ותחנה, יומם ולילה נכנסו יהודים לקרון. בין ראזדילנה לוינה שמעתי יותר יידיש מאשר בכל ימי חיי הקודמים. לא הכל הבינותי, אבל הרושם היה חזק ומעציב. שם ברכבת זכיתי למגע הראשון עם הגֶטוֹ, בעיני ראיתי את בלותו ואת ירידתו, שמעתי את ההומור העבדוּתי, המסתפק ב’ביטול' השונא התקיף במקום מרידה… עתה, בזקנתי, יודע אני לגלות, תחת מסווה התחינה והלעג האלה, גם את הדי הגאות והאומץ. אז לא ידעתי, אז הרכנתי את ראשי, ודומם שאלתי את עצמי: הזהו עמנו?” (עמ' 25).

עדותו זו של ז’בוטינסקי מסבירה אף היא את הבחירה בשמשון לגיבור הרומאן ההיסטורי שהחליט לכתוב. הסיפור המקראי אמנם הבליט את גיחותיו הקבועות של שמשון לערי הפלישתים, אך הסביר אותן בחיבתו לנשים הפלישתיות. גם הנזקים שהסב לפלישתים מוסברים שם כמעשי נקמה אישיים של שמשון בשל העוולות שגרמו לו. ז’בוטינסקי פדה את שמשון מהדחפים האישיים האלה שיוחסו לו בספר שופטים כאדם קל-דעת הנחלץ שוב ושוב מההסתבכויות הפרטיות שלו עם הפלישתים בזכות הכוחות המיוחדים שהיו לו. מגעיו של שמשון עם הפלישתים מתוארים ברומאן “שמשון” כמתוכננים על-ידי מנהיג שמניעיו הם לאומיים: בתחפושת הליצן התרועע עם הפלישתים בעריהם כדי ללמוד את יתרונותיהם ואת חולשותיהם. הריגול בשטח האוייב הפלישתי עזר לו לגבש את השקפתו המדינית: המטרה – חירות לאומית, האמצעים – רכישת הנשק מברזל, שבירת הפירוד השבטי הנושן המחליש את עמו וגיוס הנוער והכשרתו למלחמת החירות בכובש הפלישתי.

לימים התברר לשמשון, שהוא הקדים את זמנו ושלא בימיו יראה כיצד תורתו הצבאית-מדינית משיגה את התוצאות שייחל להן. לכן דאג להוריש את עיקרי תורתו לדורות הבאים. בקטע היותר מפורסם של הרומאן, מבקש שמשון מאחד מלוחמיו למסור לממשיכי דרכו שעליהם להתמקד בשתי מטרות: “מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל. - - - הדבר השני הוא: מלך, אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה ולאפרים: מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם אדוניה של כנען”. ורק אחרי הרהור נוסף תיקן שמשון את המינשר ללוחמים: “שיניתי את דעתי, מסור להם בשמי לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק” (עמ' 302–301). כך סיכם ז’בוטינסקי את תורתו בפי הגיבור הספרותי שלו.

נוכחות הנשים בעלילת “שמשון”

כפי שהצליח להוסיף לשמשון קווי-אישיות שהעשירו את דמותו בהשוואה לאותן שהוענקו לו באוסף הסיפורים האגדיים-עממיים שבמקרא, כך הצליח ז’בוטינסקי להעשיר דמויות נוספות שמופיעות בספר שופטים בזיקה לשמשון. כך העמיק את הדמויות של הורי שמשון. מנוח כמס בחובו את סוד הלילה שבו נאבק בזר שאנס את אשתו. ובדומה לבעלה גם צללפוני הסתירה מאחרים את סוד הלידה של בנה היחיד, אחרי שנים שבהן נודעה בצורעה כעקרה. שניהם שוקדים לטפח אצל שמשון את ההרגשה שנועד למלא תפקיד חשוב בחיי עמו הנאנק תחת עול הכובש הפלישתי. בתשומת-לב דומה הקפיד ז’בוטינסקי לגלף בעלילת הרומאן דמויות נשים נוספות בעלות נוכחות חזקה בחיי שמשון. כל הנשים, הן את אלה המוזכרות בסיפורי שמשון בתנ"ך והן את אלה שהוסיף מדמיונו לעלילת חייו של גיבורו, שירטט כנשים חושניות ומרשימות.

מבין נשות שבט דן, שז’בוטינסקי הוסיף מדמיונו לעלילת הרומאן, מתבלטת קרני, בת אחת המשפחות המכובדות בצורעה וגם היפה מבין בנותיה. היא מאוהבת בשמשון וגם הוא איננו אדיש כלפיה. את הצעתו להינשא לה היא בוחנת בזהירות, ולכן הציבה בפניו שאלות קשות: “מי אתה? אנחנו מכירים ולא מכירים אותך. מתהלכות עליך שמועות מוזרות. על אדמותיהם של דן, בנימין ויבוס אתה משוטט עם השועלים שלך, אבל אל תמנתה ואל עקרון אתה יוצא תמיד לבדך. כלומר, ידידיך באמת נמצאים שם? - - - שמועות מוזרות מתהלכות עליך. אומרים שאתה יודע לשיר, לרקוד, להתלוצץ ולצחוק – אבל לא בצורעה. האם זו האמת?” (עמ' 61). מאחר ואיננה יכולה לבטוח בהכרזתו, שאם תינשא לו יפסיק מגיחותיו לתמנתה, וגם יודעת שלא ייטוש את לוחמיו ואת מלחמתו בפלישתים, היא דוחה את ידו.

בו-בערב החליט שמשון לשאת את סמדר, הפלישתית מתמנתה. וכדי למנוע מקרני ומעצמו את מבוכת המיפגש בצורעה, שילב את קרני ואת בעלה בין המתנחלים בנחלה של שבט דן בצפון. אך את אהבתה לשמשון ביטאה קרני כשהעניקה לאחד מבניה את שמו. ואחרי שנים, כשהתאלמנה ושמעה שהפלישתים עיוורו את עיניו, שלחה אל שמשון את המשרתת הנאמנה שלה והציעה לו לא רק לחסות בביתה, אלא גם להינשא לה (עמ' 299–298). אף שהפעם דחה הוא את הצעתה, הצליח ז’בוטינסקי באמצעות הדמות של קרני להבליט קו אופי נחרץ בשמשון. הוא מנהיג שייעוד חייו קודם בשיקוליו לאושרו האישי. ולכן גם בהיותו בשיא חולשתו, הוא מוותר על קרני והחיים שיכלו להיות לו בחברתה בפרק האחרון של חייו, כי מלחמת החרות שלו בפלישתים טרם הסתיימה, וגם כעיוור טרם השלים את מלחמתו בהם.

בחיוניות דומה גילף ז’בוטינסקי גם את שלוש הנשים הפלישתיות המוזכרות בסיפור המקראי. בפרקי שמשון בספר שופטים כמעט ואי-אפשר לייחד אותן, כי הן מוצבות שם בתפקיד זהה. אין להן רצון משל עצמו, אלא הן מנוצלות על-ידי הסרנים של עמן כדי להפיל את שמשון בפח על מנת ללכוד אותו. לא כך מתוארות הפלישתיות ברומאן של ז’בוטינסקי. הוא גילף גם אותן כדמויות מלאות יותר מכפי שהן מוכרות לנו בספר שופטים.

מבין הדמויות הנשיות בעלילת הרומאן זכתה לעיבוד שקדני ומיוחד אלינוער, האחות הצעירה של סמדר, אשת שמשון מתמנתה. בספר שופטים מוזכרת סמדר רק בחצי פסוק: בהיעדרו של שמשון מתמנתה, השיא אביה אותה לגבר פלישתי, וכאשר התייצב שמשון ותבע ממנו את אשתו, הציע לו האב את אחותה הקטנה בנימוק שהאחות הצעירה “טובה ממנה, תהי-נא לך תחתיה” (שופטים ט"ו-2). כאן הרחיב ז’בוטינסקי מדמיונו את התפתחות הדברים אחר-כך: מקנאה באהבת שמשון לסמדר סיכסכה אלינוער בין זוג האוהבים והביאה להחרבת בית אביה ולהרס משפחתה.

בהמשך וכעבור שנים הוחזרה אלינוער לעלילה, קרוב לסיומה, אך הפעם בדמות אשה בשלה ומפתה, בדמות דלילה. על-ידי חידוש זה הצליח להסביר את מניעיה של דלילה לבגוד באופן כה מרושע בשמשון ולגרום לסבלו ולמותו. גם אחרי שנים טרם מיצתה אלינוער-דלילה את נקמתה בשמשון, שעלב בנשיותה בהיותה נערה, כשדחה את אהבתה והעדיף על פניה את סמדר, אחותה למחצה. ההבדל בין דלילה ברומאן לדלילה בסיפורי ספר שופטים מעיד על הכישרון הספרותי שהצטיין בו ז’בוטינסקי כמו גם על הקפדתו לספר סיפור עלילה עסיסי המנמק היטב את מעשי הגיבורים.

רומאן היסטורי ואקטואלי

לכן, טעות היא לדעתי להגדיר את עלילת הרומאן “שמשון” כעלילה אלגורית, כפי שקבע המתרגם ב“דבר המתרגם” שהוסיף לתרגומו החדש של הרומאן וכפי שטענו גם אחדים ממבקרי הספר אחרי הופעתו. ז’בוטינסקי הצליח לפתח ב“שמשון” עלילה סוחפת הממחיזה את הגיבורים מהמקרא ואת התקופה באופן כה חיוני, שהקורא אינו מרגיש בהקבלה בין תקופת השופטים לימיו של המחבר, זאב ז’בוטינסקי, בדור התחייה הלאומית. ולמעשה מרגיש הקורא בהקבלה בין הזמנים, רק בהגיעו לפרק הכולל את צוואתו של שמשון. ורק שם קולט הקורא את האנלוגיה בין הפירוד הלאומי, שהחליש את העם היהודי ואת התנועה הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים, למצב המקביל ששרר בימי השופטים.

ובכל מקרה, אין לזהות אלגוריה עם אנלוגיה, אף ששתיהן הינן תחבולות אינטלקטואליות לגיטימיות בשימושו של כותב סיפורת, כי בניגוד לאלגוריה שמובנית בתוך עלילת הסיפור, נבראת האנלוגיה במוחו של הקורא, כאשר הוא מבצע אקטואליזציה של משמעות הסיפור שקרא. מאחר שהאנלוגיה היא תחבולה ספרותית העולה בכמה דרגות על התחבולה האלגורית, מוטב לדייק ולקבוע, שהרומאן “שמשון” הוא רומאן עלילתי-אידיאי, שמצליח להציף אצל הקורא מסקנות אקטואליות ברמה הלאומית, והחשובה שבהן היא המחשבה הבאה: גם בדור הנוכחי נחוץ להיחלץ בהקדם מהכיתתיות המחלישה את עמנו בעזרת מאמץ עקבי של כל הזרמים בציונות להתלכד סביב המטרה המשותפת – התחייה הלאומית.

ואכן, בזכות הפרק הכולל את הצוואה של שמשון ללוחמיו ולממשיכי דרכו, הבינו בני דורו של ז’בוטינסקי ש“שמשון” הוא לא רק רומאן היסטורי אלא גם רומאן ציוני – רומאן היסטורי כסוגה על-פי התוכן, ורומאן ציוני כסוגה על-פי המשמעות. יתר על כן: קוראי דורו של ז’בוטינסקי לא הפרידו את הרומאן מפעילותו כמנהיג ציוני. ודומה שנכון יעשה הקורא אם יאמץ גם כיום את הראייה האינטגרטיבית הזו, אשר ממקמת את הרומאן “שמשון” בכלל הישגיו של ז’בוטינסקי בתחומים השונים של פעילותו.

ובעוד מסקנה חשובה ראוי לקדם את הופעת הרומאן בתרגום חדש ובמהדורה מאירת עיניים בעיתוי הזה: הזירה הלאומית מופקרת מזה שנים לאלה המשמיעים לנוער רעיונות פוסט-ציוניים ואף אנטי-ציוניים, רעיונות רעילים הכופרים בהכרחיות הציונות, בצדקתה המוסרית ובסיכויי הצלחתה. ועקב כך כה חשוב ששקדו להדפיס את הרומאן “שמשון” מחדש ובמהדורה זו, כי יש בכוחו – אף שלכאורה הוא רק “ספרות יפה” – להקים לנו דור ציוני נאמן, שיתעקש על קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי בלי ספקות ובלי היסוסים – דור של שמשונים.

(2008)

כיצד הפכה טיוטה מהעיזבון של הסופר דוד פוגל לספר “רומן וינאי”?

לפני כשלושים שנה, בשנת 1984, יצא לאור הרומאן “סוף דבר”. מאחר שמחברו, יעקב שבתאי, נפטר שלוש שנים קודם לכן, התעורר ויכוח בעיתונות הספרותית, האם היתה הצדקה למהדירי הספר, דן מירון ועדנה שבתאי, להדפיס כספר כתב-יד שהסופר לא הספיק להשלימו בחייו. בהסתמכי על ההסבר של צמד המהדירים, שמעורבותם בהכשרת כתב-היד לדפוס התבטאה בעיקר בבחירת הטובה מבין הנוסחאות האלטרנטיביות שכתב שבתאי לפרקים אחדים בשניים מארבעת חלקי הספר, הראשון והרביעי, הצדקתי אז את החלטתם להדפיס את כתב-היד כיצירה שהושלמה על-ידי יעקב שבתאי עצמו. לעומת זאת, אינני יכול לצערי להצדיק באופן דומה את הספר “רומן וינאי” (הוצאת עם עובד / ספריה לעם 2012, 300 עמ'), כי אחרי שקוראים את ההסבר של צמד מהדיריו, חוקרת הספרות לילך נתנאל והסופר יובל שמעוני, על מצבו של כתב-היד ועל היקף ההתערבות שהשקיעו בהכשרתו לדפוס, אי-אפשר לראותו כספר של דויד פוגל.

ב“אחרית דבר” מספרת לילך נתנאל כיצד זיהתה בשנת 2010, בתיק 231 בארכיון “גנזים”, המכיל את העיזבון הספרותי של דויד פוגל, “חמישה-עשר גיליונות נייר גדולים ומושחרים במעטה של דיו”, שהיו מופרדים זה מזה ומפוזרים בין כתבי-יד אחרים בעיזבון. ספק אם יש ממש בהשערה “הדרמטית” שלה, כי באופן זה, על ידי הטמנת הדפים בין כתבים-יד אחרים, התאמץ פוגל עצמו להסתיר את הגיליונות ולהעלימם מעיני זרים – “ספק גנז אותו, ספק ייעד אותו לעיבוד נוסף בזמן עתידי של כתיבה, שבושש לבוא” (עמ' 184). סביר יותר להניח כי אחרים, אשר היתה להם גישה לעיזבון הספרותי של פוגל לפניה, ניסו לשייך גיליונות אלה לכתבי-יד אחרים שהיו בתיק, ומחופזה או מרשלנות לא החזירו את הגיליונות למקומם המקורי. לילך נתנאל קיבצה גיליונות מופרדים אלה מחדש ומתוכנם הבינה כי הם מכילים עלילה של יצירה בלתי-ידועה של פוגל המתרחשת על רקע וינה בתחילת המאה.

בכתב-היד שהיה לעיניה – כך מתארת לילך נתנאל – דחס פוגל בשורות צפופות ובכתב-יד זעיר 75,000 מילים, שהם ממדיו של סיפור בהיקף של נובלה. האותיות הזעירות גדשו את כל שטח הגיליון “בלי שוליים ובלי כל מרווח בין פרקים ופסקאות”. הגיליונות היו ללא כותרת, לא היו מסופררים וגם לא נשאו עליהם תאריך המציין את שנת כתיבתם. עובדות אלה לא מנעו מלילך נתנאל לקבוע באופן פסקני למדי, כי הטיוטה של הסיפור אשר מצאה בגיליונות הללו היא "יצירה שלמה ובלתי מוכרת של פוגל - - - רומן נעורים שלם", אשר החל להיכתב “ככל הנראה בעשור השני של המאה העשרים” (עמ' 279). אף שלא היו לה הוכחות למועד שנקבה בו, המשיכה להישען עליו בהמשך כאילו כבר הוכח וטענה שפרקי הספר “רומן וינאי” הם “תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי ביצירתו של פוגל”, אלא שפוגל גנז “את הטיוטות המוקדמות של מה שעשוי היה להיות הרומאן הווינאי הראשון שלו והתמסר תחת זאת לכתיבת 'חיי נישואים', רומאן וינאי חדש ומשוכלל מקודמו, ואותו השלים ופרסם בסוף שנות העשרים. רק בראשית שנות השלושים, כחמש שנים אחרי שעזב את וינה ועבר להתגורר בפריז, ויותר מעשור לאחר שגנז את הטיוטות המוקדמות שלו, שב פוגל ככל הנראה אל אותו רומאן נעורים. במועד זה הוסיף לסיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה, והעתיק אותה מחדש אל כתב-היד שבידינו” (289).

עדות מהדירי הספר

קביעות אלה של החוקרת לילך נתנאל הינחו אותה ואת יובל שמעוני כאשר שקדו על הפיכת הטיוטה לספר “רומן וינאי”. בפרק המשותף שלהם “על נוסח הספר”, מפרטים שניהם שלושה סוגי התערבות, אשר בעזרתם הכשירו את כתב-היד הגולמי וחסר הכותרת כספר הנושא את השם “רומן וינאי”. רק את ההתערבות הראשונה – החלפת מילים ארכאיות במילים המקובלות יותר כיום (כגון: החלפת המילה “סיפון” במילה “תקרה” והחלפת המילה “דקים” ב“רגעים”) – ניתן להצדיק, אף שעדיף היה להציע את החילופין כהערה בשולי העמוד. חשודה ופסולה היא ההתערבות הבאה – זו המוגדרת כפעולת “מיקוד”. אשר כללה השמטת קטעים, שהיו בהם “אמירות חוזרות או סותרות אצל דמויות הרקע”, וגם העברת קטעים ממקומם ושילובם “במקומות אחרים שהתקשרו אליהם בדרכי התיאור ובתוכניהם”. אמנם על-ידי התערבות מסוג זה השיגו טקסט רצוף ומהודק יותר מכפי שהיה בכתב-היד הגולמי, אך כלל לא בטוח שבפעולת “מיקוד” זו גם נשארו נאמנים לתפקיד שהועיד פוגל לקטעים אלה. הן בעודו נתון בכתיבת פרק כלשהו, נוהג סופר לעיתים קרובות לכתוב קטעים “תלושים” כאלה, כדי לשמֵר בהם רעיונות שצצים במוחו ושאליהם בדעתו לחזור במועד אחר כדי לפתח מהם פרקים נוספים של העלילה.

וההתערבות האחרונה, שצמד המהדירים מודים שביצעו בטיוטה, היא ממש שרירותית. זו נעשתה ביחידת הטקסט הקצרה אשר מספרת על רוסט כעבור עשרים שנה בפריז. כאן החליטו מהדירי הספר להפריד את הקטע אשר מתאר את השיטוט הלילי של רוסט בחוצות פריז מהקטע אשר מספר על התרחשות בדירה בין רוסט עם בת-זוג שהתגוררה איתו, הצעירה ממנו בשמונה-עשרה שנים. על-ידי ההפרדה הזו קיבלו שני פרקים, שאותם הציבו בקצות הספר – את פרק השיטוט של רוסט בראש הספר ואת סצינת החדר הקצרה בסיום הספר – ועל-ידי כך המציאו “מסגרת” לפרקים הוינאיים, והעניקו לספר תבנית של “סיפור מסגרת”.

וגם צידוק מצאו שמעוני ונתנאל להצבת היחידה הפריזאית הארוכה יותר, זו המתארת את שיטוטו של רוסט בעיר, בהתחלת הספר ולא בסופה, והיא: שאחד מ“דמויות הרקע”, שחקן גמגמן, מתפאר באוזני רוסט, שבהיותו שבוי בשנות המלחמה בגרמניה שכב בה-בעת עם אשה, שבעלה היה באותה עת בחזית, וגם עם בתה בת התשע-עשרה) 15). בעשותם כך, לא רק שמהדירי הספר ייחסו לפוגל את “המסגרת”, אלא גם פסקו כי סיפור יחסיו של רוסט בן השמונה-עשרה בה-בעת עם גרטרוד שְׁטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה, הגימנזיסטית בת השש-עשרה, המקביל לאנקדוטה שסיפר השחקן הגמגמן, הוא “ליבת הרומן”. ממש כך קבעו בעדותם על מצבן של יחידות “סיפור המעשה המרכזי”: “את ליבת הרומן, סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה, הביא פוגל במרבית פרקיו לידי גמר” (298).

עדותם זו של מהדירי הספר חושפת, כי הם הפיקו את הספר “רומן וינאי” מטיוטה של כתב-יד מהעיזבון של פוגל, שהיתה רחוקה למדי מהיות ראויה לדפוס, אחרי שהניחו לגביה את ארבע ההנחות הבאות:

1) הנחת השלמות – הטיוטה היא “יצירה שלמה” אף שפוגל לא הספיק להשקיע בה “עיבוד נוסף” ואולי אפילו “עיבוד אחרון”.

2) הנחת מועדי חיבורה של הטיוטה – הטיוטה היא “רומן נעורים” ו“תוצר של פרק כתיבה מוקדם למדי של פוגל”. היא נכתבה “בעשור השני של המאה העשרים”, אך פוגל זנח אותה למשך עשר שנים כדי לכתוב את הרומן “חיי נישואים” (ב-1929–1928) וחזר אליה “רק בראשית שנות השלושים”, כאשר כתב במקביל גם את הנובלה “נוכח הים” (1932), ואז הוסיף ל“סיפור המעשה הווינאי פתיחה מאוחרת שמתרחשת בפריז לאחר מלחמת העולם הראשונה”.

3) הנחת התבנית – שתי הסצינות שמתרחשות בפריז הן סרח העודֵף של “סיפור-המעשה הווינאי”, ולכן הצבתן בספר כמסגרת לפרקי וינה הוא האופן היחיד שבו היה ניתן לשלב אותן בו.

4) הנחת הליבה – ליבת הרומן היא “סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה”.

מהי ליבת הרומאן?

דומה שהמהדירים נסחפו להתלהבות-יתר כאשר הצביעו על סיפור האהבהבים הסימולטני של רוסט הצעיר עם גרטרוד שטיפט בת השלושים ושמונה ועם בתה ארנה בת השש-עשרה כ“ליבת הרומן”. הן שובו של הבעל ממסע עסקיו, שם קץ לבגידותיה של גרטרוד עם רוסט, וגם הקשר של רוסט עם ארנה כנראה לא יאריך ימים, כי פריץ אנקר, אף הוא עלם בן שמונה-עשרה, ידע לשער שסיפור חיזורו של רוסט אחרי ארנה לא יסתיים בנישואים, כי “אין הוא (רוסט) עשוי להיות כָּפוּת זמן רב” (244). יתר על כן: אבחנות פרשניות שיפורטו בהמשך, המתבססות רק על הטקסט כפי שנותר בעיזבונו של פוגל, יוכיחו כי לסיפור יחסיו של רוסט עם האם ובתה הועיד פוגל תפקיד אילוסטרטיבי בלבד, כדי שיעיד על אורח-החיים ההדוניסטי, שלמענו עזב רוסט בן השמונה-עשרה את עירו בגליציה כאשר “יצא אל העולם” (43), לדבריו כדי “להכיר את החיים, את האנשים” ואת עצמו (61).

ואכן, פוגל לא פתח את כתב-היד בפרק הפריזאי, שמהדירי הספר הציבו בתחילתו של הספר, כי אם בקטע אינפורמטיבי של “המספר” המגלה, כי אף שהעלם מיכאל רוסט נפרד מהוריו ומאחיותיו ועזב את עירו בגליציה משום שהיה בכוונתו להגיע אל “ארץ שוממה ונעזבת זה אלפי שנה, שקומץ אנשים בעלי נפש וזיקה אל העבר הרחוק ניסו להקימה לתחייה בעמל ידיים קשה ובכוח ההתלהבות שהתפעם בהם” (26), שינה את דעתו בהגיעו לווינה, כי “מצא את העיר שנקלע אליה במקרה לא גרועה מאחרות, ולעצמו של דבר, לא היתה כל סיבה להמשיך את הנסיעה” (26). עיר יפה כמו וינה, במיוחד בתקופת האביב, הבטיחה לו מענה לכל הציפיות שרקם על היום שבו יצא מגליציה כדי לכבוש את העולם.

פתיחה זו מלמדת, שלא “מתוך סקרנות” יצא רוסט מעירו, אלא כדי להשתמט מפעילות אידיאולוגית שתססה בעירו. צעירי היהודים בעירו פעלו חלקם בתנועות הציוניות שבהן הכשירו את עצמם לעלות לפלשתינה כחלוצים, וחלקם השתתפו באסיפות חשאיות של “שוליות חייטים ונגרים”, אשר בהן קראו למרד בשלטון וקוממו את האיכרים נגד מנצליהם בעלי האחוזות. אלה וגם אלה נרדפו על-ידי השלטון והסתכנו בעונשי מאסר בסיביר (90). החלטתו של רוסט להשתקע בווינה והקשרים שקיים במקביל עם הדלפונים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה “אחדות” ועם שלושה נציגים משכבת הממון והאצולה בווינה (פיטר דין, פֶליקס פון-ברונהוף ופְריץ אנקר) מעידים, כי בו לא פיעמה שאיפה כלשהי לתקן את העולם וגם לא תשוקה לגאול את העם היהודי משפל מצבו בגלות. ובהחלט ייתכן שרוסט השיג את הסכמת הוריו לנסיעתו בתואנה, ששיער כי תתקבל על דעתם, כי במקום להצטרף למהפכה הסוציאליסטית הכלל-עולמית, מוטב שיצטרף למהפכה הקטנה של הציונים בפלשתינה, אף שגם בה לא התכוון לקחת חלק.

פרטים אלה מבהירים שפוגל בחר לבסס את עלילת הספר על דמות של צעיר שהתרחק הן מהמהפכה הסוציאליסטית, המעמדית והכלל-עולמית, והן מהמהפכה הציונית-לאומית. דמות של צעיר מסוגו של רוסט הבטיחה לספרות העברית סיפור שונה מזה שסופריה טיפחו בשלוש התקופות של “הספרות העברית החדשה”: ספרות ההשכלה, ספרות התחייה וספרות העליות. בשלוש תקופות המשנה האלה של עידן “הספרות העברית החדשה” ביקש הסופר העברי לחולל מהפכה במצבו של העם היהודי בעזרת דמות-שלֵמוּת אחרת בכל פעם, שעליה הטיל את קידום האידיאל של “שינוי הערכין”. כך נוצרו בזה אחר זה שלושה גיבורים ספרותיים שהתכונה הנחשונית-גבורתית בלטה בהם: “המשכיל” בתקופת ההשכלה, “התלוש” בתקופת התחיה ו“החלוץ” בתקופת העליות.

ולכן, אין ספק – לוא השלים פוגל את העלילה, אשר הותיר כטיוטה בעיזבונו הספרותי, היה פרסומה מזעזע את אמות הסיפים של הספרות העברית, שלא הורגלה אז עדיין לדמות כמו זו של מיכאל רוסט – צעיר יהודי, אשר בתקופה של מהפכנות כלל עולמית, ובמידה ניכרת גם כלל יהודית, מתרכז בעצמו בלבד ודוחה כל רעיון התובע הקרבה של טובתו למען טובת הכלל, ולא רק שאיננו מגלה רצון כלשהו להצטרף לאחת מהמהפכות הללו, אלא מעדיף על פניהן את החיים הטובים המיידיים לעצמו בלבד. המונח “אנטי-גיבור” לא היה קיים עדיין במועד שבו כתב את פרקי הטיוטה – אך בדיוק דמות כזו בחר פוגל להציב במרכז העלילה של פרקי וינה, שהם הפרקים היחידים שנותרו מתוכנית הכתיבה המקיפה יותר שהתכוון לממש ביצירה זו.

פיטר דין ההרפתקן

לא רק שמהדירי הספר “רומן וינאי” שגו בהנחתם, שפרקי וינה הם-הם תוכנית הכתיבה השלמה שהיתה לפוגל, אלא הם גם מיעטו מערכם של פרקים אלה כאשר קבעו ש“ליבת הרומן” היא “סיפור הקשר המשולש בין רוסט לגרטרוד ולארנה”, שהרי על-פי כל קנה-מידה הגיוני היו אמורים להעניק את הבכורה הזו להיכרות של רוסט עם פיטר דין – היכרות אשר השפיעה על כל מהלך חייו מגיל שמונה-עשרה ואילך.

רוסט הגיע לווינה “בלי מודע ובלי כסף” וגם בלי שליטה מספיקה בשפת המקום (70), ואף-על-פי-כן “חש עצמו בריא, צעיר, חופשי, מסוגל לכבוש כל העולם” (56). פוגל ביסס את בטחונו העצמי של רוסט ואת השאפתנות שלו “לכבוש את העולם” על אהבת הוריו אליו, בכורם והבן היחיד בין אחיותיו, ובמיוחד על תרומת אמו היפה ליופיו הגברי. רוסט בן השמונה-עשרה מתואר כ“עלם בלונדי רם קומה” שרירי ויפה-תואר, שמעורר אצל הנשים רצון לחזֵר אחריו ומושך גם גברים לרצות להיות בחברתו. לכן לא נשאר יותר מתקופה קצרה עם הדלפונים, חולמי החלומות והמיואשים מגליציה ומרוסיה שפגש באכסניה “אחדות”, ואשר בהם הסתייע בימיו הראשונים בעיר, אלא יצא לבוש בחליפתו המרופטת וללא פרוטה בכיסיו להציג את “מרכולתו” הגברית ברחובות המסחריים וההומים אדם של וינה ולשחר שם ל“אוונטורה” – ההרפתקה שתשנה את מהלך חייו.

וזו הזדמנה לרוסט מהר מכפי שציפה, כאשר גבר כבן ארבעים, אשר הציג את עצמו בשם פיטר דין, פתח בשיחה, ומיד הבהיר: “כך התחלתי פעם אף אני, בגילך ממש, מאפס” (43), ואילו כיום הוא פועל לפי “חוקים אחרים”, חוקים שהוא יכול להרשות לעצמו בזכות ההון שצבר אז. ובו-במקום הזמין את רוסט לארוחה, רכש לו חליפה ופרטי לבוש אחרים, הנחוצים לאדם צעיר כדי להופיע במיטבו בחברה הווינאית, וצייד אותו בסכום כסף המספיק לשכירת חדר ברובע שקט ומכובד של העיר. רק בפגישתם הבאה השלים פיטר לרוסט את סיפורו: כאשר הגיע לפני עשרים שנה לגיל הבחרות, עודד אותו אביו, שלא היה כלל עני, לצאת אל העולם בנימוק ש“מוטל על כל אדם לברוא את עצמו” (58). ואכן, הוא הפליג לאמריקה “עם תעודת בגרות, כרטיס אונייה ועשרים זהובים” במטרה להשיג את המיליון הראשון במשך חמש שנים. אך הגשים את המטרה הזו כבר בתום השנה הרביעית.

פיטר לא גילה לרוסט איך התעשר, אך לנו, הקוראים, מגלה “המספר” היודע-כל, שלא מניקוי כלים בבית-מלון, משרתו הראשונה באמריקה, צבר פיטר דין את המיליון הראשון שלו, אלא בעסקים מפוקפקים, שבהם רימה אנשים וניצל את תמימותם כדי לצבור הון שיעניק לו “חרות” ו“שלטון”, כלומר: אי-תלות באחרים וכוח לשלוט בהם (59). ולכן לא הסתפק במיליון הראשון, אלא פנה לעסקים מסוכנים יותר במשך תריסר שנים נוספות, ואלמלא נפצע קשה בתיגרה שבה גם הרג את יריבו (62), היה ממשיך בעסקים אלה שנים נוספות. אחרי שהבריא מפצעיו חזר לווינה עם הונו הגדול ובגיל שלושים ושתיים רכש בעיר בית מרווח והתחתן עם אישה יפה הצעירה ממנו בעשור שלם (64).

ואף ש“המספר” אינו מרחיב מספיק בהסברת מניעיו של פיטר דין לפנות אל רוסט, כשראהו ליד חלון הראווה מתבונן בחליפה יקרה, אפשר בהחלט להבינם גם על פי הפרטים שהוא מספק לנו. פיטר דין פנה אל רוסט “מתוך דחיפה סתומה”, מפני ש“הרגיש ברוסט דמיון-מה אל עצמו. מין קרבה פנימית למרות שוני אופיו הוודאי, והתעניין לחיות שנית את בחרותו שלו בצורה שונה קצת ובתנאים אחרים. רצה לעקוב אחרי התפתחותו” (64).

במילים אחרות: אחרי שזיהה כי “באדם צעיר זה שמולו אצור היה כוח אישי, בלי כל ספק. ניכר בו שאינו עשוי לשעבד דעתו לדעת אחרים ולבטל רצונו מפני איזה רצון אחר” (65), בחר פיטר דין במיכאל רוסט כדי לשחזר בעזרתו תקופה שהיתה המסעירה ביותר בחייו – תקופת הבחרות, שבה השיג את הונו העצום, אשר העניק לו את האפשרות הנדירה לחיות את חייו הבוגרים על-פי “חוקים אחרים” – החוקים שהוא חוקק לעצמו. ואמנם, פיטר לא הציע את תמיכתו לרוסט מיד, אלא רק אחרי שזיהה אצל רוסט את להט הנעורים, אשר הניע אותו עצמו בעבר, בבחרותו, לצאת לאמריקה לכיבוש העולם, ורק אחרי ששמע מפיו, שעל-פי אישיותו נועד להימנות עם יחידי הסגולה “שהחוקים הרגילים אינם חלים עליהם” (61). פיטר ציפה לראות, אם בעזרת סכום הכסף שהקציב לקיומו במשך שנה, יצליח רוסט להגשים את ההישג שהתפאר כי יצליח להגשימו – לחיות על-פי “חוקים משלו” (58). כך הסבה הפגישה של רוסט עם פיטר דין את סיפור-המעשה מעלילת הגירה לעלילת חניכה.

המחלוקת בין התומך לנתמך

הקורא רשאי להניח כי מרגע שפיטר דין הבהיר לרוסט את ציפיותיו ממנו בתמורה לתמיכה הכספית שיעניק לו, היה רוסט נתון במעקב סמוי מצד מטיבו. יתר על כן: בשתי הזדמנויות ביטא פיטר דין את אכזבתו מאורח-החיים ההדוניסטי-טריוויאלי שאימץ רוסט לעצמו בווינה. ההזדמנות הראשונה היתה כאשר נפגשו פעם במסעדה, ורוסט, שניגש לשולחנו של פיטר כדי לברכו, הזדרז לחזור לשולחן של מארחיו, בני משפחת שטיפט, אף שפיטר הזמינו להצטרף אליו. בהזדמנות הזו הסתפק פיטר בעקיצה האירונית הבאה: “הנך מרגיל עצמך אפוא בהקדם האפשרי לחוג המשפחה” (140). אך בהזדמנות הבאה כבר ביטא פיטר את אכזבתו מרוסט באופן מפורש יותר. היה זה כאשר הזמין פיטר את רוסט לסעודה בביתו יחד עם אורחים אחרים. ובמהלך הארוחה הסב את השיחה לנושא, אשר איפשר לו להבליע דרכו נזיפה שללא-ספק כיוון אותה אל רוסט: “דין סיפר על אודות בני אדם מוזרים, אמיצי אופי, שלא חששו לחיות את חייהם שלהם, בהתאם לטבעם הפנימי, ליצרם, בלי להתכחש לעצמם אף כמלוא נימה” (144).

פרט להתבטאויות אלה, נשאר פיטר נאמן להסכם שלו עם רוסט ולא התערב במעשיו. ולכן, כה מצער, שפוגל לא הספיק להתקדם בכתיבה ולא חשף לנו את המסקנות שאליהן הגיע פיטר דין בסיום השנה שהקציב לניסוי עם רוסט. ועם זאת, יוכח בהמשך הפירוש, שפוגל הותיר בטיוטה מספיק רמזים לתוצאות הניסוי הזה.

אכזבתו האפשרית של פיטר דין ממיכאל רוסט נרמזה כבר במחלוקת שהתגלעה ביניהם בשיחה שבה הסכימו ביניהם על תנאי הניסוי. אחרי שפיטר גילה לרוסט, כיצד הציב לעצמו מטרה כשהיה בן שמונה-עשרה וכיצד פעל למימושה, שאל אותו רוסט: “הטוב לו לאדם, לדעתך, לשאוף לאיזה תכלית?” (60). ועל כך השיב פיטר: “האדם שואף בעצם תמיד לאיזו תכלית, מדעת ושלא מדעת” (60), וגם הוסיף, שאת הצלחתו לצבור את הונו בגיל הבחרות הוא מייחס לכך שהיה מודע כבר אז, כי את המטרה ישיג רק אם יהיה מוכן לבטל את “העכשיו מפני האחר-כך”. ואף שרוסט הסכים עם פיטר, שהממון אמור להיות לבעליו רק אמצעי להשגת “חרות” ו“שלטון”, חלק ביהירות על דעתו, שתכלית כזו אפשר להשיג רק על-ידי “ביטולו של העכשיו מפני האחר-כך”. ובלא מעט שחצנות השיב לפיטר: “לא הייתי רוצה לוותר על שום רגע (מהחיים בהווה) בשל איזה מחר לא בטוח” (59). וגם חזר על אמירתו זו בניסוח אחר: “אני אינני מתכנן תוכניות למפרע, גם אין לי שום תכלית קבועה לשאוף אליה” (60).

תשובות אלה של רוסט ודאי הגבירו את סקרנותו של פיטר בעלם מגליציה המצהיר באוזניו כי את הפטור מ“החוקים הרגילים” ישיג בדרכו, כלומר: בלי לוותר על שום עונג גשמי בהווה. ואכן לא פסע רוסט אחר-כך במסלולו של פיטר דין, אלא במסלול מנוגד ממש. רוסט פנה להימורים, הכפיל את כספו ופנה לגרוף באמצעותו מכל ההנאות שווינה הציעה לבעלי ממון: מסעדות מהודרות, בתי-קפה מובחרים ובתי-זונות אכסקלוסיביים. עד מהרה התפרסם רוסט בווינה כצעיר יפה-תואר, מצליח והדוניסט, שנשים לא התעלמו ממנו וגברים התאמצו לפענח בחברתו את סוד הצלחתו.

בסצינה אחרת – המוכיחה אף היא, שאת פרקי וינה פיתח פוגל כניסוי על פי הדגם של עלילת חניכה – ביטא רוסט פעם נוספת את ההשקפה שהשמיע באוזני פיטר. בסצינה זו היה בחברת הנערות ארנה שְׁטיפט ופְרידל קובלר בנות השש-עשרה. פרידל הפתיעה את רוסט כשאמרה, כי לדעתה אדם צריך בהיותו צעיר “לחיות חיים יפים, עשירי תוכן, כדי שאפשר יהא לחיותם שנית ברוח, בימי הזקנה”. על דבריה אלה של פרידל הגיבה ארנה: “אני מתארת לי שמרבית בני אדם חיים חייהם מאונס, לא אותם שהיו בוחרים לחיות”. ורוסט, שעד כה רק האזין לשיחתן, התערב בה והשיב לארנה: “רק יחידים יכולים לחיות כאוות לבם”. אך כאשר ניסתה ארנה לברר אם התכוון לעצמו בתשובתו זו ושאלה אותו:“בחור שכמוך, איזו מטרה הצבת לך, למה אתה שואף? ללמוד אינך לומד, בדבר אחר גם כן אינך מתעסק. לא כלום” (212), התחמק רוסט ממתן מענה ישיר לשאלתה.

אחרי שהובהר בפירוש זה כי ליבת היצירה עוסקת בשאלת התכלית, שאדם צעיר צריך לקבוע לקיומו מבין שתי האפשרויות הסותרות: בין מיצוי “החיים היפים” מיד, בהווה, לבין השקעת מאמץ לרכוש תחילה, בהיותו צעיר, את ההון אשר יאפשר לו לחיות “כאוות נפשו” בבגרותו – ניתן כעת להבהיר את תפקידם בעלילה של שני וינאים אחרים, פריץ אנקר ופליקס פון-ברונהוף. שניהם משתייכים לשכבת הממון והאצולה של וינה ושניהם קושרים את אומללותם לעובדה, שהינם צעירים “בלי כל כובד” (128), אשר “חיים ללא תכלית” (191), אחרי שהמשפחות שלהם הועידו אותם למלא תפקיד מסורתי שעבר בירושה מאב לבנו במשפחה.

האומללות של פריץ

פריץ הוא “בחור שתקן ונבוך”, אשר ”זגוגיות משקפיו עבות ביותר" ו“תנועותיו כבדות, נבוכות, מגששות כלשהו, זקנות ועייפות” (125) – צעיר מגושם, “שלמרות כיעורו הריהו אדם חי” אשר נכסף ל“אהבה פשוטה, ארצית, אנושית” (130). לאהבה כזו פריץ אינו זוכה ולכן הוא “שוטם את גופו הארוך, הגולמי, משובש התנועות, את נפשו החטטנית, המלאה מעצורים שמפוררים כל זיקה ישרה, טבעית, אל הבריות ואל העולם” (185). כנצר למשפחה וינאית עשירה מזה דורות וכבן יחיד להוריו המיועד להיות יורש של כל עושרה של המשפחה, גדל פריץ כ“ילד טיפוחים” (186) שקיבל חינוך אצל מיטב המורים הפרטיים וכל משאלה שלו “נתמלאה, תמיד, עוד טרם הספיקה ללבוש צורה מוגדרת” (197). בהווה הוא סטודנט הלומד מספר נושאים באוניברסיטה, ובכללם פילוסופיה וספרות (130), והינו בודד מאוד, כי כל מי שמתקרב אליו, חשוד בעיניו שהוא מחפש את קרבתו רק בגלל כספו. ההון אשר מתרבה מעצמו ועובר במשפחתו בירושה מאב לבנו, טוען פריץ, הוא מקור יאושו: “העשירות דלדלתני, לא נשתייר בקרבי מקום למשאלות” (197). ולכן אף שהינו בן שמונה-עשרה הוא נראה לארנה שטיפט כמו “בחור צעיר שעושה רושם של ישיש” (263).

רוסט היה בחברת ארנה על ספסל בשדרת הגן כאשר פריץ הצטרף והיא הכירה ביניהם (181). אחר כך נענה רוסט להזמנתו של פריץ והם סעדו ביחד סעודת ערבית במסעדה משובחת (185) וגם ביקרו ביחד בבית-זונות שנועד רק לוינאים מכובדים ובעלי-אמצעים (192–187). “המספר” מתערב כאן ומסביר את מניעיו של פריץ האומלל להתקרב אל רוסט – “הבחור הבלונדי והאיתן”, אשר מצטייר בעיניו כבר-מזל, כצעיר שפתוח בפניו עולם “גדול ורב-תמורות וגוונים, ושיש בו כדי למלא חייו הקצרים של אדם עד אפס מקום לשיעמום ולרוח קודרת” (194). רוסט – מסביר “המספר” – “נחוץ הוא לו (לפריץ) כמין משען נפשי”, אך בו-במקום גם מבהיר “המספר”, שפריץ תלה תקוות-שווא ברוסט, שהרי “כל אדם נדון להיות נושא את עצמו, הוא לבדו עד סוף ימיו, ושאם חסר הוא הכובד הדרוש אין שום תועלת לו בזולתו” (193). ואכן כאשר פריץ שקע במחשבות יאוש על הצפוי לו: “לסבול את חייו בדד, בלי עזר, בלי שום שותפות עם זולתו” – הציע לו רוסט מספר פתרונות לאומללותו, אך כלל ביניהם גם את ההתאבדות: "יכול אדם גם לשים קץ לחייו - -

• אין זה קשה כל כך" (196).

כעבור ימים אחדים גרר רוסט את פריץ אל האכסניה “אחדות” כדי שיכיר “אנשים מסוג אחר” (197). אך גם שם בין הזרים “הרגיש עצמו (פריץ) שלא במקומו. פנים אלו, לא היתה שום זיקה בינו לבינם - - - כל פרצוף וזיופו עמו - - - רק מסכות-מסכות” (226). הביקור באכסניה ההומה רק העמיק אצלו את תחושות הזרות והבדידות ובצאתו משם הרהר “אין מנוס. מוכרח הוא לחיות עם עצמו. התחמקות לזמן מועט אין מועיל בה” (236). והוא סיים את הערב (וגם את חלקו בעלילה) בחברת זונת-רחוב שצדה אותו ברחוב – וסצינה זו (250–236), שהיא המלוטשת מכולן בכתב-היד, תהיה לה סצינה מקבילה בקטע הפריזאי (25–16), שבה יימצא רוסט במצב דומה כעבור עשרים שנה, בחברתה של זונת-רחוב וכנראה קרוב מאי-פעם לשים קץ לחייו.

הייאוש של פליקס

רוסט הכיר את פליקס פון-ברונהוף בנסיבות אחרות, כאשר שניהם הוזמנו לסעודה בביתו של פיטר דין. גם מפליקס נמנעה הזכות לבחור לעצמו את “התכלית” לחייו, מאחר שנועד מילדות להמשיך במסורת של הגברים במשפחה ולשרת כקצין בצבאו של הקיסר. הדור במדיו הצטייר כסמכותי לחייליו הצעירים ממנו וגם אטרקטיבי לנשים בווינה, אך בתוכו הרגיש שבזבז בצבא את שנות הבחרות שלו, אשר בהן היה יכול להגשים שאיפות אחרות שהיו לו. כמו פריץ, גם פליקס גילה עניין ברוסט ופתח בשיחה איתו: “הייתי רוצה לדעת, כיצד אדם צעיר שכמוך מתאר לו את חייו”. רוסט ענה תשובה זהה לזו שנתן בשיחותיו הראשונות גם לפיטר דין: “מוכרח אני להודות שלא חשבתי עדיין על זה. מכול מקום אין בדעתי לעשות שום תוכנית”, אך כאשר המשיך פליקס וטען, הן “כל אדם - - - מציב לעצמו מטרה”, ענה לו רוסט, אף כי באי-רצון, מענה חד וקצר: “לא כולם”. (152).

אף שרוסט ניאות להתלוות אל פליקס בסיום הסעודה, לא סיפק גם אחר כך, תחילה ברחוב ואחר-כך בבית-קפה (159–154), תשובה אחרת לקצין על שאלת התכלית שצעיר בן שמונה-עשרה אמור לקבוע לחייו. אך השאלה המשיכה להציק לפליקס, ועל כן גם במקום הפחות מתאים לשיחה על נושא עיוני כזה – בבית הזונות האכסקלוסיבי ששם פגש את רוסט ואת פריץ – לא התאפק וגילה לשניהם את עומק יאושו: כבן למשפחה ממעמד האצילים המתנוון הוא יודע כי “המונרכיה סופה להתמוטט” (192), ואחרי שבזבז כעשור מחייו בצבא הגיע למסקנה, שלא רק חייו הם “חיים ללא תכלית” (191), אלא שהחיים בכללם הם “רדיפה תמידית. תאווה שאינה מתמלאת לעולם” (194). ולכן, הוסיף ואמר להם – ספק אם גם כוונתו כעת להתפטר מהצבא ולצאת למסעות בעולם אכן תסייע לו להתגבר על יאושו (195). אחר-כך לא עיכבה רוחם המדוכדכת של פריץ ופליקס בעד שניהם להיענות “לאילוזיה קלוקלת זו של החיים”, והם פרשו להשכיח את אומללותם בחיק הזונות, בעוד רוסט איננו מצטרף אליהם – מבהיר “המספר” – כי “איננו זקוק לכך, עת הפשרות עדיין רחוקה ממנו” (190).

איזה תפקיד הועיד פוגל בחייו של מיכאל רוסט לשני צאצאים אלה מהרובד הגבוה בחברה הווינאית? בפגישות ההיכרות הראשונות שקיים פיטר דין עם רוסט, חילק פיטר את בני האדם לשני סוגים: הפעילים, אשר “משקיעים עצמם בפעולה לשם הפעילות בלבד, כדי להינצל מן השיעמום והריקנות שבבטלה, והתכלית אינה אלא טפלה לה”, והפסיביים, אשר מהעדר תכלית לחייהם שוקעים בחוסר-מעש ולמעשה “מוסרים את עצמם ליד המקרה” (60). פליקס בן השלושים מדגים את הסוג הראשון ופריץ בן השמונה-עשרה את הסוג השני, ופוגל שילב אותם בעלילה כדי שבאומללותם ובייאושם יזהירו את רוסט מהאשליה, שיוכל להשיג את החרות המלאה לחיות על-פי “חוקים אחרים” בדרך הפוכה מזו שפיטר דין השיג אותה. אלא שרוסט ביהירותו לא הפיק שום תועלת מההיכרות עם השניים: “מה יש כאן להתפלסף? כל רגע ויופיו שלו - - - ואם יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי – ישים קץ” (194). בכך ניבא את המעשה אשר מייאוש הוא עתיד לבצע בפריז כעבור עשרים שנה.

פתרון ההתאבדות

פתרון ההתאבדות הונח על-ידי “המספר” כמוצא לאומללותם של צעירים מאוכזבים מחייהם מסוגו של פריץ: “גילו היה אותו גיל שאניני הרגש מגיעים בו לנקודה של אכזבה מוחלטת לאין כל מוצא, והקנאים שבהם, הללו שאינם נוטים לפשרות, מסיימים כאן חייהם” (185). דומה ש“המספר” רמז בהבדלה הזו בין “אניני הרגש” ל“קנאים”, שכאשר יגיע רוסט, המשתייך על-פי אופיו ל“קנאים”, לנקודה האכזבה, שתחייב אותו להיכנע לכללים המציאותיים של הקיום, הוא יעדיף להתאבד במקום להתפשר עם חיים שאינם לרוחו. ואכן בקטע הפריזאי, שמהדירי הספר הציבוהו בראש הספר בתור “מסגרת” לפרקי וינה, מתואר רוסט בן השלושים ושמונה בשלב שבו הוא קרוב מאי-פעם להגשים את ההבטחה שהבטיח לעצמו בווינה בגיל שמונה-עשרה – כי יתאבד כאשר “יגיע פעם לנקודה זו ששוב לא ירגיש את היופי, את הפעפוע הנצחי”, כלומר: כאשר יגיע למסקנה שחייו נכשלו.

שורה של רמזים המפוזרים בקטע הפריזאי הזה מעידים על כך. תחילה פגש רוסט בבית-קפה את אֶמי ויטלר, זונה צעירה שכנראה שכר מדי פעם את שירותיה. רוסט הצטרף אליה בערב שבו “שוב היה לשלל לאותו שיעמום נוקב, הטבוע עמוק בלבו של אדם כמין סרטן הנפש כביכול, נחלת שורה שלמה של דורות שלא הזירו עצמם משום תענוג שבעולם, ושכמה מהם שמו קץ לחייהם מחמת תיעוב שבשובע” (7–6). אמי מכירה לרוסט את הצייר גרגור, המצדיק את מצב רוחו המדוכדך בכך שהחתול שלו “איבד עצמו לדעת אתמול”, וכאשר רוסט מטיל ספק בייתכנות ביצוע התאבדות על-ידי חתול, חזר גרגור והפעם בהדגשה: “החתול שלי איבד עצמו לדעת! (ההדגשה כאן היא במקור) כן! מתוך שתקפתהו מרה שחורה! הן לא יכול להמית עצמו בירייה אך ורק בשביל שתאמין לו!” (9).

מבית הקפה צעד רוסט אל גשר מעל נהר הסינה ופתאום “נתלקחה (אצלו) תשוקה לעשות איזה מעלל שתחילתו וסופו בלילה ושאדם שומרו אחר-כך בנבכי נשמתו כסוד כמוס לעולם. כזה שגלומים בו נבטי הקיום העתידי כגרעין בתוך הפרי, אלא שלא יכול גם הוא עצמו להגדיר מהותו של מעלל זה” (11). גבר, המציג עצמו אחר-כך כשחקן שפרש ממקצועו בשל גמגום פתאומי שלקה בו, איננו מתרשם מהכחשתו של רוסט, אשר טען בתוקף שלא היה בדעתו להתאבד בקפיצה מהגשר. השחקן הגמגמן דבק בהנחתו, כי הציל את רוסט ממעשה של יאוש: “לעולם אין אתה יכול לדעת. כאן אני בקיא קצת יותר. כשאדם עומד כך ומציץ אל המים, הריהו נתקף לפתע…” (12). ואחר כך הצטרף רוסט לז’נט, זונה שצבע שיער ראשה ערמוני, אשר בהתנהגותה זיהה שהיא נפש “עזובה לאין קץ ומלאה חרדות וייאוש”, ולה אמר “אין אני חומל עליך כלל. טעית בי. הייתי מייעץ לך, אדרבא, לשים קץ לחייך…” (20).

בין בחרות לבגרות

קטע זה בכתב-היד, הזרוע ברמזים על מתאבדים ועל התקרבותו של רוסט עצמו לסיים את חייו בהתאבדות, מלמד שפוגל לא התכוון לצרפו כ“מסגרת” לפרקי וינה, אלא הועיד אותו להשתלב בכרך שני – כרך שתיכנן להוסיף לכרך הווינאי ואשר בו היה אמור לספר על התקופה הפריזאית בחיי רוסט. כוונתו של פוגל לכתוב כרך גם על חייו של רוסט בפריז מפורש במשפט שבו פתח את הכרך על חיי רוסט בווינה: “לפני עשרים שנה הופיע מיכאל רוסט באחת מבירות אירופה שמלכה כבר ישיש היה, קצת מטומטם ומגודל זקן לשני צידי הסנטר המגולח - - - ומיכאל רוסט היה בן שמונה-עשרה” (26).

רוסט היה אמור להיות מוצג בשני הכרכים בשתי תקופות בחייו, אשר עשרים שנה מבדילות ביניהן. פוגל הבליט הפרש שנים זה גם בביוגרפיה של פיטר דין, הנפרשת משנות בחרותו, השנים שבהן מימש את התכלית שהציב לחייו, ועד שנות בגרותו כמיליונר שבהן הוא כל-יכול בווינה ופועל על-פי “חוקים משלו”. אך לא רק פיטר ורוסט הובלטו בשתי תקופות מרוחקות בחייהם. דמויות נוספות שולבו אף הן בהבלטה בעלילה על-פי גילם.

“בסיפור הקשר המשולש” של רוסט עם נשות משפחת שטיפט, הובלט ההבדל בין אהבת האם בת השלושים ושמונה, גרטרוד, לאהבת הבת בת השש-עשרה, ארנה. שתיהן חושקות ברוסט היפה, אך הפרש השנים ביניהן מספר שני סיפורי אהבה מנוגדים זה לזה. אהבתה של גרטרוד לרוסט היא וולגרית ומניפולטיבית, והיא ממומשת על-ידי בגידה בבעלה, גיאורג, אף הוא בן שלושים ושמונה, שביהירותו מתפאר שהינו ב“גיל הגברות האמיתית”, הגיל שבו “אדם נעשה מיושב בדעתו יותר, מתון יותר” (עמ' 165). ואילו אהבתה של ארנה לרוסט היא זכה ורומנטית, אך גם סנטימנטלית ונתונה להפכי-רוח רבים.

בפרקי וינה עולה מספרם של הצעירים מדורו של רוסט על מספרם של המבוגרים מדורו של פיטר דין. ולשניים מביניהם, לפריץ אנקר ולפליקס פון-ברונהוף, גם הועיד פוגל נוכחות רבה יותר מאשר לצעירים אחרים. אך הניגוד בין בחרות לבגרות אמור היה להתקיים גם בחלק השני של היצירה, שפוגל הספיק לכתוב רק שתי סצינות מתוכה, ובחלק זה היה בוודאי עולה מספר הדמויות בגיל הבגרות על מספר הדמויות בגיל הבחרות.

בסצינה הפריזאית הנוספת, זו שמהדירי הספר “רומן וינאי” הציבו אותה בסוף כעוד חלק של “המסגרת”, מתגורר רוסט בן השלושים ושמונה עם מרי-אן, צעירה בת עשרים. בסצינה זו מתואר רוסט בשפל מצבו, אחרי לילה שבו הימר בקזינו והפסיד את כל כספו, שאותו עשה מ“עסקים חשוכים”. כך שבגיל הזה הביאה אותו דרכו ההדוניסטית לעסוק בעסקים שפיטר דין עסק בהם רק בהיותו אדם צעיר. כלומר: חייו של מיכאל רוסט התפתחו בסדר הפוך לסדר שבו התפתחו חייו של פיטר דין. באנלוגיה ניגודית זו, המבליטה כי לדרכם השונה של רוסט ושל פיטר היו גם תוצאות הפוכות, מגולמת המסקנה שאליה חתר פוגל ביצירה הזו: נכונותו של פיטר בגיל הבחרות לבטל את "העכשיו מפני האחר-כך", גם אם נותבה אז לדרך חיים מפוקפקת מבחינה מוסרית, היתה הגיונית יותר מדרכו של רוסט, אשר בגיל הבחרות לא היה מוכן לוותר על שום עונג מיידי “בשל איזה מחר לא בטוח”, ואשר למען התענוגות בזבז את כל חייו באפס עשייה.

תוכנית הכתיבה המקורית

מאחר שמהדירי “רומן וינאי” קשרו את פרקי הספר לביוגרפיה של פוגל, סיפקו על-ידי כך בעצמם נימוק נוסף ומשכנע לארגומנט העיקרי שמועלה במאמר הזה, לפיו התכוון פוגל להוסיף כרך שני לכרך הווינאי, שפרקיו הם בעיקרם אלה שנותרו כטיוטה בעיזבונו הספרותי, והוא הכרך הפריזאי, שנועד לספר על רוסט בגיל הבגרות – עשרים שנה אחרי שקיבל על עצמו לקחת חלק בניסוי שהציע לו פיטר דין בווינה. תוכנית הכתיבה המקורית של פוגל אכן התבססה על היכרותו עם החיים בשתי הבירות התוססות האלה של אירופה. אל וינה הגיע פוגל כאדם צעיר בן 21 והוא התגורר בה בין השנים 1925–1912. ואל פריז הגיע בהיותו בן 34 והתגורר בה תחילה בין השנים 1929–1925 ואחר כך מדצמבר 1931 ועד שניספה במחנה אושוויץ ב-1944 והוא בן 53.

לכן, דווקא ההצמדה של היצירה לביוגרפיה של פוגל ולתקופות שהייתו בשתי הערים מערערת לחלוטין את המועדים שייחסה החוקרת לילך נתנאל לכתיבת פרקי הטיוטה על-ידי פוגל. הספר “רומן וינאי” אמנם עוסק בגיבור שהינו בגיל הנעורים, אך ודאי איננו “רומן נעורים” בביוגרפיה הספרותית של פוגל. כלומר: אין שום ודאות שפרקי וינה אלה, או אפילו מקצתם, הם פרקי הפרוזה המוקדמים של פוגל, אשר נכתבו “בעשור השני של המאה העשרים”, כלומר בשנים שפוגל התגורר בווינה. וגם אין ממש בקביעות הזמנים הנוספים על-ידי לילך נתנאל, לפיה זנח פוגל את היצירה הזו כדי לכתוב רומן וינאי מוצלח ממנו – את “חיי נישואים” – וחזר להמשיך בכתיבתה בתחילת שנות השלושים, ואז הוסיף את שתי הסצינות המתארות את רוסט כמבוגר מובס ומיואש בפריז. המשפט שבו נפתחת היצירה, המציין שרוסט הופיע בווינה לפני “עשרים שנה”, מצדיק קביעה של מועדים אחרים מאלה שקבעה לילך נתנאל.

המועדים הסבירים יותר לכתיבת פרקי הטיוטה הזו על-ידי פוגל הם מאמצע שנות השלושים ואילך, כלומר: אחרי שהשלים את כתיבת הרומן “חיי נישואים”, אשר נכתב בין השנים 1930–1929, וגם אחרי שסיים את הנובלה “נוכח הים”, שבכתיבתה עסק ב-1932 ואשר התפרסמה ב-1934. אף שחייו באותה עת היו קשים ביותר, כפי שאפשר להיווכח מהמידע שריכז דן פגיס במבוא הביוגרפי שהקדים לכינוס שירתו של פוגל בשנת 1966, פנה פוגל לכתוב רומן נוסף, רחב יריעה משתי היצירות הקודמות, שהיו אמורים להיות בו שני חלקים. החלק הראשון היה אמור לתאר את קורותיו של מיכאל רוסט בן השמונה-עשרה בווינה, ובו התכוון פוגל להבליט את “הסיבוך” – היענותו של רוסט להשתתף בניסוי של פיטר דין. בחלק השני תיכנן פוגל להציג את “ההתרה” על-ידי סיפור קורותיו של רוסט בגיל שלושים ושמונה בפריז.

פוגל לא הספיק להשלים יצירה מקיפה זו. עד שנאסר בפרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב היותו נתין אוסטרי, הספיק לכתוב מִתווה בלבד מתוכנית הכתיבה הרחבה שקבע. מאחר שהרגיש כי עקב המאורעות באירופה לא יספיק להשלים את היצירה בהיקפה המלא, הניח פוגל את ההשלמה של פרקי החלק הראשון, הפרקים הווינאיים, והזדרז לכתוב את שתי הסצינות הפריזאיות, שבהן הקפיד ביותר לסמן את המקבילות לפרקי וינה: הפרש הגיל בין בני השמונה-עשרה לבין בני השלושים ושמונה, המחשבה של רוסט בשתי התקופות על סיום חייו בהתאבדות והניגוד בין מהלך חייו של רוסט למהלך החיים של פיטר דין. באופן זה קיווה פוגל, שאם ישרוד ויוכל בבוא העת לחזור להשלמת הרומאן זה, יזכור את קווי היסוד של עלילתו וגם את הסיום שהועיד בו לחייו של רוסט. כך שהטיוטה משקפת נאמנה עד היכן הספיק פוגל להתקדם, וגם מסבירה מדוע בעטיה של ההיסטוריה לא זכינו להשלמת הרומאן הזה.

לפיכך, הספר “רומן וינאי” איננו “יצירה שלמה”, אלא רק שריד שנותר מתוכנית הכתיבה השאפתנית שפוגל התכוון להשלים. במילים אחרות: מהדירי “רומן וינאי” הפכו לספר כתב-יד, שעודנו רובו במצב גולמי ושהוא בבחינת סקיצה, בעזרת מניפולציה עריכתית, אשר התבטאה בפעולות “מיקוד” ובהמצאת מבנה שלא היתה לו אינדיקציה בטיוטה שנשארה בעיזבונו הספרותי של פוגל. ועל כן, אין בשום אופן לייחס לפוגל את הספר “רומן וינאי”, כי פירסומו תחת שמו אינו מעצים את דמותו הספרותית, אלא ממעיט מגדולתו. חשש של עשיית עוול דומה לסופר המנוח יעקב שבתאי לא היה קיים במקרה המקביל, כאשר מהדירי הרומן “סוף דבר” לקחו כתב-יד שכמעט הושלם על-ידי המחבר עצמו וגאלו אותו מקבורת-עד בעיזבונו הספרותי.

לעומת זאת, מאחר שגילוי הטיוטה שמצאה לילך נתנאל בעיזבונו של פוגל הוא אירוע חשוב לחוקרי יצירתו, היתה הצדקה אפילו בהיקף הזה להדפיס את פרקי הטיוטה במהדורה מדעית, כזו המותירה את כל החלקים במקומם בגליונות הטיוטה, אך מפנה תשומת-לב בהערות שוליים בתחתית העמודים לפערים בין הפרקים, לסתירות בין חלקים שונים של הטקסט וכדומה. ספר כזה היה מכניס את הקורא, ובוודאי את החוקר, למעבדה הספרותית של פוגל מבלי לייחס לו גירסה, אשר כנראה כלל לא משקפת את אתגר הכתיבה שהציב לעצמו.

(2012)

יוסף אריכא נולד באוליבסק שבאוקראינה (כ“ח בכסלו תרס”ז – 15.12.1906) כשני בחמשת ילדיהם של יהושע ומרים (לבית פריילאכמאן) דולגין. האב היה משכיל עברי וחינך את ילדיו להוקיר את התרבות הלאומית. ב-1914 ניסה האב לבדוק את האפשרות להעלות את משפחתו לארץ-ישראל, ובשובו מן הארץ עקרה המשפחה לקובל שבפולין. יוסף, שחינוכו החל ב“חדר” מתוּקן ובבית-ספר עברי, המשיך את לימודיו בגימנסיה העברית שבקובל. בנעוריו היה ספורטאי מצטיין, ואף שיחק כשוער בקבוצת הכדורגל של מכבי קובל.

בראשית שנות העשרים נסע האב לארה“ב, ולאחר שחסך כסף והשיג אשרות כניסה, הצטרפה אליו ב-1923 המשפחה. יוסף בן השבע-עשרה התעקש לעלות לארץ-ישראל, ויחד עם אחיו הבכור הגיע לארץ בשלהי 1925. סמוך לכך חל ראשית פירסומו ב”הכוכב“, ירחון לבני הנעורים, שנדפס בוורשה על-ידי א. לובושיצקי. כדרך החלוצים עבד כפועל בנין (1926) וכפועל חקלאי (1927). ב-1928 הכיר את רבקה, בתם של פנחס וגניה שיפמן (בן-סירה). בין השנים 1932–1929 הצטרף למשפחתו בארה”ב והשתלם שם בספרות אנגלית. הוויית החיים האמריקאית שימשה מאוחר יותר רקע לכמה מסיפוריו היפים ביותר (כגון: “בסנוורים”). בשובו לארץ ב-1932 נשא לאשה את חברתו רבקה, וכעבור שנה נולד לו בנו בכורו, עמוס. ברבות הימים נולדה גם הבת – עפרה. באותה שנה נתפרסם גם הרומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” (1933).

את פרנסתו מצא אריכא בתפקיד מזכיר המחלקה הווטרינארית בעיריית ת“א, ואת זמנו חילק בין משרדו הקטן בשולי בית-המטבחים, ששכן אז בקרבת רחוב הירקון, ובין הכתיבה לאחר יום העבודה. במגעו היום-יומי עם הווי הקצבים התגבש אצלו מחזור הסיפורים המיוחד כל-כך בנושאו: “בעלי יצרים”. אריכא היה חבר פעיל בהגנה¹ בת”א, ונימנה על הלוחמים שנשלחו מת"א לעזרת תל-מונד. בין פרדסי תל-מונד נתגבשו אחדים מהטובים בסיפוריו הארצישראליים (ביניהם: “יום ולילה”).

בתחילת שנות החמישים, לאחר שהתחזקה בו מחלת הסכרת, שממנה סבל עוד קודם, עבר לעבוד כעורך בספרייה העירונית “שערי ציון”, שם ערך את הירחון לנוער: “לקורא הצעיר” (1954–1950). לאחר מכן עבר לעבוד במחלקת ההסברה והפרסומים של העירייה, כרושם תולדותיה של העיר העברית הראשונה, עד לצאתו לגימלאות ב-1961. יוסף אריכא נפטר בת“א ביום כ”א בשבט תשל"ב (6.2.1972).

יוסף אריכא נימנה עם המשמרת הספרותית, שהתייצבה בספרות העברית מקרב חלוצי העלייה השלישית והעלייה הרביעית בין שתי מלחמות העולם. בדומה לסופרי העליות נטל את חומרי העלילה לסיפוריו המוקדמים מהווייתה של התקופה הנסערת בארץ-ישראל באותן שנים. ברומאן הראשון שלו – “לחם וחזון” – שיקף את הווי החיים של החלוצים. ובנטייה זו, לתת עיצוב סיפורי-אָמנותי לנופי-חיים שונים בארץ, התמיד בכל שנות כתיבתו.

במקביל לנטייה הריאליסטית הזו, בבחירת הנושאים ובדרכי בניית הסיפור, בולטת בכתיבתו גם נטייה לאידיאליזם הומאני. את משאת-נפשו לשלמות ביטא אריכא באמצעות דמויות-מופת החוזרות בכל סיפוריו. דמות המופת של האשה משלבת באישיותה נשיוּת כובשת-לב עם חכמה ואצילות-רוח, ובדמות המופת של הגבר מתעדנים יצריו הגופניים על-ידי המחשבה והעֶרגה לתיקון העולם. מרבית סיפוריו הינם למעשה סיפורי אהבה, שבהם נפגשים גיבורי-רוחו, המייצגים את השלמוּיות הללו, על רקע התרחשויות ונופים מציאותיים, שאותם נטל מהריאליה ההיסטורית.

התעניינותו הרצופה של אריכא בגילוייהם של היצרים, כאנרגיה המניעה את מעשי בני-אדם, מלכדת אף היא את יצירתו. הוא גילה התעניינות הן ביצרים הנחותים, יצרי הגוף (במחזור סיפורי “בעלי יצרים”), והן ביצרים הנעלים, יצרי הרוח (בסיפורי האהבה). סיפוריו עוקבים אחר התפתחותם של יצרים משני הסוגים, ואחר ההתגוששות ביניהם בנפשה של אותה דמות. במיוחד ריתקה את אריכא השפעת פעילותם של היצרים הללו על ההיסטוריה, ולכך הקדיש את תשומת-לבו ברומאנים ההיסטוריים שכתב באחרית ימיו – “סנחריב ביהודה” ו“סוֹפר המלך”.

צירוף זה, של התייחסות להווי החיים שמציאותו היא היסטורית ולבעיות קיוּמיוֹת שהן נצחיוֹת במהותן, מקנה לסיפוריו של יוסף אריכא את ערכם הכפול: ערך של תעודות ספרותיות לחוויות דורו וערך כיצירות המבררות את חידות קיומה של האנושות.

בסנוורים

עלילות סיפוריו של יוסף אריכא מתארגנות על-פי שתי תבניות-יסוד. הראשונה מתארת כיצד אדם, הכבול ליצריו הנחותים, מצליח לפרוק את עוֹל עבדוּתוֹ ליצר שכזה, ובמין גבורה פרוֹמיתאית עולה בידו לעדנו ולגרום לעילויו. על-פי תבנית-היסוד השנייה מתחוללת ההשתנות בכיוון הפוך: יצר נעלה הופך בהדרגה לגשמי ומצטרף לבסוף למשפחת היצרים הנחותים. התבנית העלילתית השנייה היא זו המארגנת את הסיפור “בסנוורים”, המתאר כיצד יכול יצר אימהוּת נעלה להסתלף ולהביא אשה צעירה אל הקוטב המנוגד לרגש זה – אל הנכונות לקפח חיים, את חיי עצמה ואת חיי פרי-בטנה.

הסיפור פותח בהצגת סיכויי האושר אשר נפתחים בפני זוג סוּמים, שהגורל הפגישם שנית, כדי להשלים את אהבת נעוריהם. סצינת המיפגש בין לוֹרטה והנרי מצטיירת בסיפור השלם כתחבולה של המסַפר, כדי לחייב אותנו לעקוב אחר הסיבות להתנפצותה של הבטחה זו להמשך שכולו טוב. תפנית כזו, הצפויה בהמשכו של הסיפור, אמנם נרמזת כבר בפתיחתו. לקראת מהדורת היובל ב-ג' כרכים הטיל אריכא בסיפור שינוי לטובה. בנוסח המתוקן מתארת הפתיחה את זריחת השמש על העיר, וכעין מאבק מתקיים אז בין שמים וארץ, בין הפרצוף המשולהב של השמש, המאירה באור ללא-רבב, לבין העשן של ארובות בתי-החרושת, המעכיר את יפי-השמש ומזהם את תכלת הרקיע. ואמנם, על סף שיא אושרם ברגע התאחדותם לחיות כזוג נשוי, מתגנבת לידיעתנו אותה דאגה, שמכאן ואילך תעיב על האושר הזה.

אגב ניצול נבון של תחבולת ההשהיה, כדי להגביר את דריכותנו לגילוייה של הדאגה, מפורשת זו לבסוף מפי לורטה באוזני הנרי: “חוששת אני שהילד שייוולד לנו עיוור יהיה”. מרגע זה מקבל הסיפור את תנופת התפנית. חלקו של הנרי הולך ומצטמצם, ודמותה של לורטה מתבלטת כדמות המרכזית בסיפור. הסיפור הכמעט אידילי בפתיחתו עוטה אופי טראגי. והריתמוס המתון שהיה בסיפור עד כה מפנה את מקומו לריתמוס סוער. מרגע זה גם נפרדות דרכיהם של השניים, ו“המסַפר” פונה לתחבולה חדשה: הוא יבליט את הניגוד בין הנרי ללורטה על-ידי העתקת נקודת-המבט בתאור המשך הלילה. מעתה יסטה את מבטנו מהנרי ללורטה וחזרה, כדי לקרב אלינו שתי גישות שונות אל החיים מצד בני הזוג.

מהלך הריונה הראשון של לורטה מתואר מנקודת המבט של הגיבורה. וכך אנו מגלים שכל תחושותיה סובבות סביב תשוקה אחת: “את כל צומת חייה קלעה וריכזה בתשוקה אחת, שלה השתוקקה וערגה בכל נפשה ומאודה: ילד בעל עיניים פקוחות, ילד בעל עיניים רואות!…”. ולא במקרה שינה אריכא את הנוסח הראשון – “את כל צומת חייה קלעה וריכזה במטרה אחת” – והציב במקום “מטרה” את הביטוי “תשוקה אחת”. “מטרה” מלמדת על רצון שלידתו בהגיון, ועל כן הוא בר-כיבוש ובעליו מסוגל להשלים עם כשלון בהשגתו, אך “תשוקה” נבראת במסתרי הנפש, והיא יצר כה חזק שלעתים אין בכוחו של האדם להשתלט עליו ולכפוף אותו למרותו. השתעבדותה של לורטה לתשוקה אחת תסביר את הטרגדיה הצפויה לנו בסיומו של הסיפור.

הסצינה הבאה, סצינת בית-החולים, מעתיקה את נקודת המבט מלורטה אל הנרי. חבלי הלידה נמשכים, וכל אותה עת ממתין הנרי במסדרון, שומע את זעקותיה של לורטה ולבו נקרע בקרבו. לאחר שמהלך תשעת ירחי הלידה התכווץ לקטע-סיפור לא ארוך, בולטת השתהותו של “המסַפר” על סצינת בית-החולים, שכולה אורכת יממה בלבד. אך תחבולת ההשהיה דרושה עתה, כדי להציב מול “התשוקה האחת” של לורטה את הרגשת-הלב של הנרי. הוא, כמובן, אינו דואג לכוח-הראייה של הוולד. דאגתו מוסבת כולה ליולדת, שמתקשה בלידתה ושחייה נתונים בסכנה.

בשלב זה כבר מציב הסיפור בפנינו את הדילמה הרעיונית, אשר מומחזת בפנינו בעזרת שתי הנפשות: האמנם עדיפים חיים מסוג מסויים – חייהם של הפיקחים – מעצם החיים, כהנחת לורטה, או שמא הצדק הוא עם הנרי, המאמין שעצם החיים שקולים לאין-ערוך מחיים מסויימים שהלב מתאווה להם. ומאחר ששני הגיבורים הינם סומים – מי מהם מוּכּה בסנוורים? מי משניהם איבד את כוח התבונה להבחין בין היחסי למוחלט?

הניגוד בין הנרי ללורטה מובלט בתגובותיהם מיד לאחר הלידה. שאלתה הראשונה של לורטה, מיד לאחר שנתעוררה מעלפון הלידה, היא: “היש לו עיניים רואות?”. ואילו פניו של הנרי “קרנו ולבשו ארשת של אושר” בראותו אותה בחיים. וכה שונה היא גם תגובתם לאחר שהוולד נפטר כעבור ימים אחדים. “הנרי, אם כי הדבר נגע לליבו, לא היה מדוכא כלל מחמת המאורע המעציב הזה, – – – שמח ומאושר היה שלורטה נשארה בחיים, שמכאובי הלידה האיומים הירפו ממנה, ונסתלקה הסכנה שריחפה עליה”. עבורו העיקר הם החיים עצמם – “שהתגברה ונחלצה מזרועות המוות”. אך לורטה ממאנת להינחם, כי עצם החיים אינם נחשבים בעיניה, אם הילד שנולד אינו רואה כאחרים. ולא על מות הילד דואב ליבה, אלא על לידתו סומא כמו הוריו.

מכאן ואילך מפעיל “המסַפר” תחבולה חדשה בארגון העלילה: הוא עורך אנלוגיה בין הנרי ולורטה. הנרי משקיע את כל כוחותיו בנסיון לחדש בלורטה את תשוקת החיים. הוא קונה לה מקלט רדיו, מתוך תקוה שהמקלט “ירתק אותה לעולם הגדול ויניס ממנה יגון ואנחה”. אך לורטה מתאווה עתה עוד יותר מבעבר רק לחיים מסויימים – את כל חייה צימצמה עתה עוד יותר בתשוקתה האחת: להוליד ילד שאינו עיוור. ואם גבר עיוור כהנרי אינו מסוגל להבטיח לה ילד רואה, עליה להרות לגבר שמסוגל לראות. סיפור התקשרותה לשכנם הצעיר, ברגר, דוחק את דמותו של הנרי לשולי זירת העלילה של הסיפור. מעתה זהו סיפורה של לורטה, הדוחפת את חייה להרפתקה מסוכנת, במלכודת יצר האימהות שהסתלף בה בינתיים.

הריונה השני של לורטה הוא הריון ללא חדווה. חייה בחודשי ההריון הזה הם מעתה חיים על תנאי: אם לא ייוולד לה גם מברגר ילד המסוגל לראות – לא תוסיף לחיות לאחר הלידה. ובנוסעה לבית-החולים ללדת, גמלה בליבה החלטה נואשת: “היא קשרה את גורל חייה בתוצאות הריונה”. תקופת-מה לאחר לידת התינוקת היא פונה לרופא זר ומערימה עליו בשאלה: “תואיל, אדוני הרופא, לבדוק את עיניה של ילדתי ולהגיד לי אם יש תקווה לרפאותה באחד הימים…”. הרופא, שהוכשל, מאמין שהאם יודעת על עיוורונה של התינוקת, ומגלה לה את האמת. לורטה, שקיבלה אישור לחששותיה כי לעולם לא תלד ולד רואה, ובוולד אחר אין היא רוצה, מקיימת את החלטתה ומשליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת.

בחירתה של לורטה ברורה מאד: היא דחתה את ערך החיים המוחלט, שיצר האימהות מסוגל להגשימו בשלמות, והעדיפה על פניו “תשוקה אחת”, המתייחסת אל גילוי מסויים בלבד של החיים – חיים שמבטיחים את היכולת לראות. כאשר יצר האימהות משועבד לגילוי צדדי ויחסי שכזה של החיים – כאשר הוא מסתלף עד כדי כך – עלול הוא להשתנות מיצר בורא חיים ליצר המקפח אותם. ומשום כך כה אירונית היא תפילתה של לורטה: “אלי, עשה עימדי חסד ואל-נא תכה את עיניו של ילדי בסנוורים”. פנייתה הנוגעת ללב של לורטה מעידה על ליקוי מאורות בתפישתה, שהעיוורון הפיזי שלה הוא קל ערך לעומתו. וזוהי העמדה שנוקט אריכא באופנים שונים במהלך הסיפור כלפי מניעיה של גיבורת סיפורו.

לכאורה נמנע אריכא מנקיטת עמדה מפורשת במהלך הסיפור. יתר על כן: הנוכחות המסַפרת – דמות “המספר” – מביעה הבנה למניעיה של לורטה והשתתפות בסבלה. ואם נגלה סימנים נוספים לגילוי חיבה מצידו של אריכא כלפי הדמות הנשית שבסיפורו – נגלה שנתן בה מיטב הסימנים שבעזרתם אפיין דמויות נשים, כאשר עיצבן כדמויות-שלמות בסיפוריו. היופי הגופני והדיוקן הרוחני הותאמו אצל לורטה להפליא, ובשל כך היא בת-צלמן של זהבה, מרומאן הביכורים “לחם וחזון”, של מרתה, מהנובלה “יום ולילה”, ושל תאיס, ברומאן ההיסטורי – שהוא מיטב יצירתו – “סופר המלך”.

אך למרות זאת נוקט אריכא עמדה ברורה, בדרכים מוסוות יותר. על אחת עמדנו במהלך האינטרפרטציה של הסיפור: “המספר” מארגן את חומרי-הסיפור בעזרת תחבולות אחדות, שנועדו להציב מול מעשיה של לורטה את עמדתו של הנרי, כאלטרנטיבה ברורה לבחירתה. אילו היתה תשוקתה האחת של לורטה טבעית, היה צריך גם הנרי להשתוקק לה, שהרי גם הוא עיוור כמוה. אך הוא אינו מתנה את החיים בראייה, כמוה. והן לורטה היתה מבטלת את עצם החיים מפני כל תשוקה: לא רק העיוורון דוחה חיים, אלא גם חרשות ואילמות, נכות בגפיים ורפיון השכל. ואילו נקטנו בשיטתה של לורטה – היינו מערערים לחלוטין את קדושת החיים.

שמו של הסיפור כולל רמז שני לעמדתו של אריכא. כזכור מופיעה המלה “בסנוורים” בתפילתה של לורטה, ומשם לוּקחה ככותרת לסיפור. אך פירושה של מילה זו – המופיעה במקורות פעמיים בלבד – אינו מבטא את כוונת-רצונה בתפילה זו. היא מבקשת שבנה לא יהיה לוקה בכוח הראייה, דהיינו: שלא יהיה עיוור מלידה. ואילו מובנה של המלה במקורות מוסב על עיוורון שאיננו פגם מלידה. ובמובן זה מופיעה המלה פעם אחת בבראשית י"ט – 11: “ואת האנשים אשר פתח הבית היכו בסנוורים מקטון ועד גדול וילאו למצוא הפתח”, בסיפור על אנשי סדום, אשר התקבצו על פתח ביתו של לוט וביקשו את נפש האורחים שמצאו מחסה בצל קורתו.

ופעם שנייה מופיעה המלה במקרא באחד מסיפורי אלישע, במל“ב ו' – 18. צבא ארם נשלח לדותן לתפוש את אלישע, הנחשד בסגולת-ריגול נדירה – כמי שמסוגל לגלות למלך ישראל את הדברים הנאמרים בחדריו של מלך ארם. נערו של אלישע נחרד למראה הצבא הארמי הגדול שבא ללכוד את הנביא. ואז מתפלל אלישע: “ה' פקח-נא את עיניו ויראה”. וכאשר מתחולל הנס, ראה הנער “והנה ההר מלא סוסים ורכב-אש סביבות אלישע”. אך המשך הסיפור משתעשע ברעיון, כי כשם שניתן באורח נס לפקוח את עיניו של אדם לראות יותר מכפי שהוא רואה בעיני בשר רגילות, כן ניתן לגרוע מכוח ראייתו, ובדרך זו אמנם מושגת הצלתו של אלישע מידי הצבא הארמי העצום: “ויתפלל אלישע אל ה' ויאמר: הך-נא את הגוי הזה בסנוורים, ויכם בסנוורים כדבר אלישע”. ובהקשר זה מבארים היטב פרשנינו את הביטוי. רש”י מפרש את “בסנוורים” כ“חולי של שממון: רואה ואינו יודע מה הוא רואה”. ובעל מצודת-דוד מפרש: “הוא העדר הראייה וההכרה האמיתית”. ואמנם שם הסיפור אינו מוסב אל מצבם של שני העיוורים שבסיפור, אלא הוא מגדיר את מצבה של לורטה בלבד, שיצרי החיים הסתלפו במושגיה על-ידי“התשוקה האחת” שהיכתה אותה בסנוורים.

אך יותר מכל מובלטת עמדתו של אריכא כלפי “התשוקה האחת” של לורטה בסיומו של הסיפור, כאשר הוא מגיע להתרתה של העלילה. כאשר האם, המוּכה בסנוורי יצרה המסולף, משליכה את עצמה מתחת לגלגלי מכונית חולפת, ובידה התינוקת, שאף היא עיוורת מלידה, מתערב לפתע “המספר” להציל את חייה של הפעוטה: “התינוקת, שנשמטה מתוך זרועותיה, הושלכה באורח-פלא למרחק של פסיעות מספר, חיה ומתייפחת”. את האם, שנלכדה במלכודת יצריה ואיבדה את תשוקתה לחיות, אי-אפשר עוד להציל, אך תבוא הבת ותקיים את החיים. תחיה ותתייפח – אך תקיים אותם, בעיוורון כאביה – אך לא בסנוורים כאמה.

אימהות

בסיפוריו של אריכא ניתנה לכלבים תבונה אנושית. וחלקו המכריע של הכלב “זריז” בעלילת הנובלה “יום ולילה” יוכיח. אי-לכך יכולה התנהגותם של הכלבים להעיד על הקבלות בהתנהגות האנושית, ודומה שלכך נתכוון אריכא בסיפורו הקצר “אימהות”, כאשר תאר פרשת יריבות שהתפתחה בין שתי כלבותיו של רפאל השומר.

הסיפור פותח בסצינת ההתכתשות בין כלבה צעירה בשם “עזה” ובין רעותה הזקנה “פזיזה”. מדרש השמות מעיד על השוני בדרך התנהגותן: זו הזקנה נמשכת למעשה של פזיזות, אשר יזכה בתגובה עזה מצד יריבתה הצעירה ממנה. רק מאוחר יותר יתברר לנו, כי הסצינה הראשונה בסיפור מתארת את ההתכתשות השנייה בין שתי הכלבות, אך כבר בפתיחת הסיפור אנו נרמזים כי “עזה” “הסתערה על חברתה הגדולה ממנה בשנים בחמת-זעם ובאכזריות של כלבה הבטוחה בצדקתה ובכוחה”, וכי לא בשל הצלחתה בקרב, אלא משום ש“הרגשת הצדק מפעמת אותה”, היא נוהגת “כמשפט כלבה נבונה” ומבקשת-תובעת את חיבתו של אדונה אשר נזף בה.

מן הקרב הזה נחלצת “פזיזה” פצועה ועלובה, “הרגשת עלבון מחלחלת בה” ו“היא קוראת תגר על קיפוח זה, עקב מעשה שנתפשה לו בתום-לבב”. “הרגשת צדק” אצל האחת ו“הרגשת עלבון וקיפוח” אצל השנייה, כרמזי-הסבר למניעיהן של הכלבות – הצגה כזו של בעלי-חיים מקרבת אותנו לעיקרו של הסיפור, הדן באימהות טבעית ובאימהות מדומה, וגם מכוונת אותנו לראות בהתרחשות מחייהם של בעלי-חיים עדות לכוחות הפועלים גם בחייהם של יצורי-אנוש.

הקטע השני בסיפור מכוון אותנו אל עלילתו. המעשים המוזרים והתמוהים אינם אלה של “עזה”, כי אם אלה של “פזיזה”, ו“המספר” מגייס את הנסיון הרב שצבר רפאל בגידול כלבים, כדי להעמידנו על כך שגיבורת הסיפור היא “פזיזה” ושהסיפור יתמקד בפענוח “חידת נפשה”. לשם כך פורש הסיפור בקטע השני שלו את עילת היריבות בין שתי הכלבות, שנוצרה קודם לסצינת הפתיחה של הסיפור.

והרקע ליריבות הוא זה: “משנזדקנה פזיזה – – – היא פסקה מלהמליט גורים ושנים אחדות חלפו עליה בלא שתרגיש בהיעדרם”, אך לאחר שעזה המליטה את גוריה, נתלקחה בה “קנאה עצומה” ונעשתה “תקופת געגועים לאימהות שחלפה ואיננה, לגורים שלא נולדו”. כדי לזכות באשליית אימהות היא גונבת שניים מגוריה של עזה. ובאותו פרק זמן קצר, ששני הגורים הגנובים נצמדו אל גופה, “גלי עדנה ורוך עברוּה, רחשי אם מאושרת שגורי פרי בטנה מעניקים לה, לאם השמחה בחלקה”. וכך פרץ הקרב הראשון, הבלתי-נמנע: עזה, “אם צעירה ועשוקה”, מחזירה לעצמה בכוח את גוריה, ומפכחת את פזיזה מן העונג שאך זה החל, מן העונג הגנוב.

הקרב הראשון היה מוגבל באכזריותו, אך הסיפור פתח, כאמור, בתאור הקרב השני, שכבר היה אכזרי ופוצע. ההחמרה בתוצאות ההתכתשות מוסברת על-ידי העובדה, שפזיזה ניסתה לגנוב פעם שנייה מגוריה של עזה. מה שהצטייר בפעם הראשונה כמעידה של פזיזה, עוטה עתה מראה של היכבלות ליצר בעל עוצמה רבה, שפזיזה איננה מסוגלת לעמוד נגדו. בנסיון החטיפה הראשון “נתפשה פזיזה לאותה פרשה תמוהה בכוח סמוי ומפתה, אבל מתוך ידיעה ברורה כי גורים אלה אינם שלה”, אך עתה מתפרנסת תשוקתה לאימהות מהכרה מסולפת: “קמעה-קמעה ראתה את עצמה עשוקה באמת”, והיא מתחילה להאמין “כי עזה גזלה ממנה את גוריה היא, ועל כן זכאית היא להחזיר לעצמה את הגורים שנגזלו ממנה”.

מעתה לא יוכל שום כוח לעצור בעדה – לא יתרונה הגופני של עזה ולא אזהרותיו של רפאל, לא הפצעים המכאיבים ולא החבל שריתק אותה הרחק מגוריה של עזה: “רוגזה לא פג וכל מעייניה היו נתונים אך ורק ל’גוריה' שכיסופיה אליהם הלכו ונעצמו – – – אותה תחושה מרנינה של ערגה אימהית המוצאת את סיפוקה, חזרה וניעורה בה ביתר תוקף והסעירה את דמה”.

העימות השלישי בין שתי הכלבות הוא על-כן בלתי-נמנע, וממהלך הסיפור אף ברור שהוא יהיה הקשה והאכזרי מכולם: “עזה תקפה אותה הפעם בחמת-זעם רצחנית, לא הרפתה ממנה, תפסתה בגרונה וטילטלה אותה טלטלה, נשכה, ודרסה בה, נשוך ודרוס וטלטל; פיה הוכתם בדמה השותת של הכלבה העלובה, ולא הניחה לה עד שכילתה בה את כל חמתה, עד שזו התפלשה באבק פצועה ושסועה מפרפרת בעווית ונופחת את רוחה”. והסיפור אינו יכול להסתיים אלא בהשתאותו של רפאל “מול נבלתה של פזיזה שהתשוקה לאימהות ירדה עליה בעוצמה שאין לעמוד בפניה”.

בהתנהגותן של שתי הכלבות מומחש יצר האימהות בשתי צורות שונות. אצל “עזה”

הוא יצר טבעי, ממשי, ועל כן הוא יצר מעניק חיים, אך אצל “פזיזה” הוא יצר

מסולף, מדומה, ועל כן הוא מחריב את החיים. הנזק הסופי – מותה של “פזיזה”

בקרב עם יריבתה – אינו מסמן את כל נזקיו של היצר המסולף. עוד קודם שנפחה את

נפשה הרסה תשוקתה לאימהות את רקמת היחסים הטבעית שכלבה מקיימת עם האדם

“גילתה כלפי רפאל סימני תרעומת בולטים, לא נרתעה גם מתנופת ידו המאיימת”.

את כל ההתרחשויות בין שתי הכלבות מלווה רפאל השומר, ובאמצעותו גם נעשית ההקבלה בין התנהגותם של בעלי-חיים להתנהגותם של יצורי-אנוש. רפאל מפענח את “חידת נפשה” של “פזיזה” בעזרת התנהגות מקבילה אצל אשה: ערירותה של אשה מולידה בה לפעמים התנהגות שאוּלה ומדוּמה לכעין אימהוּת, “שכן עשוי לעתים מצב-נפש ליצור תסביך במוחו של אדם”. ואשה כזו, שרחמה נסגר, “על מנת להשלות את נפשה” מתחילה “לשוות לגופה תחושת הריון בהילוך ובהבלטת הכרס”.

הידיעה שתופעה מעין זו נבראת כפתרון למצוקתה של אשה נראית לו כ“טבעית לחלוטין”, אך חזרתה אצל כלבה מכה אותו בתדהמה. אלא שעצם נוכחותה של התופעה אצל בעלי-חיים מבהירה לנו את עוצמתו של היצר כמניע את מעשיהם של יצורי-אנוש. העוצמה היא כזו, שמניעת סיפוקו באורחו הטבעי, מסוגלת לעוות אותו ולהופכו ליצר הרסני. כך אצל בעלי-חיים וכך אצל יצורי-אנוש. ולכך, כמדומה, מכוון התאור בסיום הסיפור: “עמד רפאל מחריש ומשתאה מול שחר צח ואדום הבוקע ועולה מעל לאפלת עצי הפרדס”. שני נופים ושני גוונים בתאור זה – ממש כשני גילוייה של האימהות בסיפור. אצל “פזיזה” האימהות היא גילוי יצרי שמקורו במסתורין האפל של הנפש הכלבית שלה, כ“אפלת הפרדס”. וכנגדה, אצל “עזה” ההתנהגות האימהית היא טבעית, הגיונית ומשוחררת ממניעים אפלים כל-שהם – אימהות טהורה וזכת-רגשות כ“שחר צח ואדום הבוקע ועולה”.

על אף אומללותה של “פזיזה”, ונימה גלוייה של רחמים והבנה כלפיה, מותה הוא בלתי-נמנע מכוחם של החיים הצריכים להימשך. על מותה מפצה אותנו בשורת החיים הנמשכים: האיום שבאפלת הפרדס על המשכם של החיים חייב להסתלק, כדי שהשחר הצח והאדום יהיה מסוגל לבקוע. “אימהות” הוא לכן סיפור טיפוסי לא רק לעינו הבוחנת של אריכא וליכולתו למסור תאור מהימן של גילויי המציאות, אלא גם לחתירתו של אריכא לקבוע באמצעות עלילות דמיונו היוצר יחס שלם אל החיים. היסוד הרעיוני, הנלווה דרך קבע לעלילה בסיפוריו, מקנה להם את איכותם המיוחדת.

בעלי יצרים

הסיפור “בעלי יצרים” משתייך לקבוצת סיפורים מיוחדת ביצירתו של יוסף אריכא, המתארת הווי של קצבים וסוחרי-בשר, של בתי-שחיטה ובהמות. סיפורים אלה נכתבו מתוך הכרות קרובה עם ההווי המתואר, שהיתה לאריכא במסגרת עבודתו במחלקה הווטרינארית של עיריית תל-אביב.

“בעלי יצרים” הוא סיפור של אווירה, הממחיז את ההווי המיוחד של גוף אנושי יוצא דופן. אך הוא גם סיפור בעל עוצמה דרמטית, משום שהוא ממחיש את ההווי הזה כשדה התגוששות של יצרים קוטביים: יצרי קיום ויצרים ארוטיים מזה, וכנגדם יצרי מין ויצרי אלימות.

בסיפור מקביל זו כנגד זו שתי תמונות. הראשונה מתרחשת באורווה, שבה מתכנסים שני קצבים לבצע שחיטה אסורה של בהמה עקודה. ואילו התמונה השנייה מתרחשת בביתו של העגלון, שהוא שותפם של שני הקצבים בעיסוק האסור. העמדה הרעיונית, המוסרית, בשאלות החיים והכוחות הפועלים בהם, מתגבשת בסיפור מתוך יחסי הזיקה שבין שתי התמונות.

התמונה באורווה מתוארת מזווית-ראייה בלתי-שיגרתית. למעשיהם של הקצבים מפריעה נוכחותו של עֵד אילם. זהו סוסו של העגלון, שמעשיהם של הקצבים מגניבים “אי-שקט סתום לתוך הווייתו השקטה”. אי-השקט הופך לרוגז ומתעצם לבסוף למחאה גלויה: רגליו האחוריות בועטות “בכוח על גבי קיר-הקרשים כרוצות לפרקו”, וקולו צוהל “בצניפת-עוז אדירה וממושכת”. תגובתו של הסוס כמו מזעיקה עזרה להצלתה של הפרה העקודה בחוסר-אונים וכולה השלמה עם הגורל שהועידו לה הקצבים – להישחט.

בהמשך התמונה מועתקת זווית-הראייה מן הסוס הצופה בקצבים, אל הקצבים שאינם יכולים לשאת את מבטו מלא-התוכחה. וכאשר הללו נואשו מן ההמתנה לשוחט והחליטו לשחוט את בהמתם בכוחות עצמם, אין מיכאל – שבגורלו עלה לבצע את מעשה השחיטה – מסוגל לבצע את המוטל עליו, אלא לאחר שראשו של הסוס כּוּסה היטב בשק. אך גם השק לא הועיל להשתיק את מחאתו של הסוס. כאשר עולים ונשמעים חרחוריה של הבהמה השחוטה, ניער הסוס את השק מעל ראשו, “היטה ראשו, הפשיל שפתו העליונה שחשפה את טורי שיניו המבריקות בזעם, וצנפתו פרצה בעוז, ניטלטלה בחרחור הבהמה הנחנקת והנופחת את רוחה, עד שהיה המקום לחרדת אלוהים…”.

התאור עד כה מהווה אכספוזיציה לעיקר העלילה, שתעקוב מעתה ואילך אחר הצעיר שבין הקצבים – מיכאל. מתברר שהעיסוק בבשרים מעורר את יצריו של מיכאל: “הבהמה הנפשטת מעורה הבהיקה בלבנונית גופה, והעלתה מיד בדמיונו של מיכאל מראות אשה עירומה, שכן נשים בערטולן מזכירות לו תדיר בהמות בבית-המטבחיים לאחר שפשטו מהן את עורן – – – יש ובעוברו בבית-המטבחיים בין הבתרים, הריהו טופח בכף ידו על חלקת שוקה של בהמה, על עכוזה של עגלה רכה, ובעשותו כך הריהו מדמה לחוש הנאת טפיחה או מגע עם אשה. – – – ולא פעם בשכבו על יצועו, תמה הוא לדעת כי אכן שלובות ללא הפרדה נשים ובהמות במסכת חלומותיו הלוהטים, ושלעתים האשה גועה געיית בהמה, והבהמה פוערת פיה בלשון אשה צוהלת; – – – וזרועו השלוחה לתפוש בה, חובקת ספק אשה, ספק בהמה רכה; ספק אשה המוטלת על הקרקע ומתפתלת מצחוק, או מתייפחת תוך נענועי-גוף של רקדנית עירומה, וספק בהמה כפותה על גבי הקרקע, הגועה ומפרפרת כשקילוחי דמה זורמים בעוז ומציפים את גוו בחמימות, עד שהוא חש כי גופו חומר בו מלהט בשרים”.

מגוּרה ממעשה השחיטה, כשבהכרתו מטושטשים הגבולות המבדילים בין האשה לבהמה, מעביר אותנו הסיפור לתמונה השנייה, המתרחשת במטבח ביתו של העגלון. במהלך הארוחה מנהל מיכאל מיפגש מבטים, המסעיר את דמו, עם אשתו הנאה של העגלון. וכאשר הוא שב אל פתח הבית, לאחר שהתנער משותפיו, ממחיש הסיפור מעמד המקביל בפרטיו למעמד השחיטה של הבהמה באורווה. בתמונת האורווה מתחילים הקצבים בעקדת הבהמה. ואמנם, כאשר מיכאל מדבר אל האשה מבעד לדלת הנעולה, אנו חשים שהיא הולכת ונעקדת: “היא שקלה בדעתה אם לפתוח את הדלת, ומשנבצר ממנה להיענות, משלא יכלה להתכחש למצפונה המרסן אותה, חשה כי כוחותיה כלים, שברכיה פקות, ושלולא נעלה בעוד מועד את הדלת, כושלת היתה בפניו רפת-כוח ונכנעת”.

בהמה סרבנית נוהגים הקצבים ללכוד, כדי לעקוד אותה בכוח. וכך אמנם נוהג מיכאל כאשר הוא מגלה שהאשה מסרבת לפתוח לו את הדלת. הוא מתפרץ פנימה דרך החלון, לוכד אותה בין זרועותיו ומנסה להכריעה: “לעזאזל – נתייחם ודמו הלם ברקותיו – איזו פרה סוררת שאינה נותנת לעקוד את עצמה!… צריך לתפוש ברגלה ולהפילה קודם על הצד… שלא תוכל להניע אבר”.

אך מכאן ואילך נפסקת האנלוגיה בין שתי התמונות. האשה אינה נכנעת כבהמה. תגובתה הזועמת מפתיעה אותו כפי שהפתיעו הסוס בהתנהגותו. ואמנם כאשר עולה בידה להדליק את אור החשמל, מציקות לו עיניה הניבטות בו בזעם, ממש כפי שעיני הסוס הטרידו אותו במעמד הראשון: "מבטיה נתרשפו מתוך משטמה עזה, ומשנתקל בהם ועמד על פשרם הנכון הבין כי הפסיד הפעם… נושם ונושף, חדור הרגשת תבוסה, הירפה ממנה וצנח על קצה הספה:

– לא תיארתי כי תתנגדי לי..

– ומה חשבת כי העולם הפקר הוא?! כי בהמה אני?!…"

הסיפור מסתיים בתיקון פחיתותו המוסרית של מיכאל, שעיסוקו השכּיח מלבו, שמוּטל על האדם להישמר מן ההתבהמוּת. ודומה שבסיום לא רק שהוא מבין את עליבות המצב שהיה נתון בו, אלא הוא גם נכון לקבל על עצמו את סייגי התרבות, אשר בלעדיהם מתנהג אדם כבהמה לכל דבר, המוּנעת על-ידי יצריה הנחוּתים בלבד: “פניו להטו מבושה… משומם וברגלים כושלות, כאדם שכוחו תש לאחר עבודה מפרכת, נשתרך בחצר עד שמצא את הברז, ושעה ארוכה עמד והזרים על ראשו ופניו מלוא השטף מים, כאומר להניס כל מחשבה, לצנן את געש יצריו, ולהדיח את חרפתו גם יחד”.

סיפור זה מעיד על יכולת ההמחזה של אריכא, שידע לצייר בסיפוריו בדיוק משכנע מצבים ארוטיים ומראות חושניים, אך יחד עם זאת השכיל לסייג את היכולת הזו למידות של הטעם הטוב. התאור החושני ב“בעלי יצרים” הוא פונקציונלי, כי הוא מוצדק הן על-ידי הרקע להתרחשויות והן על-ידי אופיה של הדמות. אך לעלילה החושנית נועדה שליחות מוסרית: להעמידנו על חיוניותם של היצרים בחיינו, אך גם להזהירנו מפני פראותם וסכנתם כשהם משוללים כל רסן. המאבק הזה בין היצרים ובין ההכרה המוסרית הוא נושא רב-עניין בכל סיפוריו של יוסף אריכא.

יום ולילה

הנוֹבלה “יום ולילה” מייצגת היטב את מחזור סיפורי האהבה – “אשכול אהבים” – ביצירתו של יוסף אריכא. זהו סיפור על אהבת-שלמות המתפתחת בין מרתה ובין ד"ר לשם, שכדי להבליט את נדירוּתה, גזר על עצמו אריכא הגבלות קשות מבחינה נושאית.

אילו כינה אריכא את סיפורו בשמות הגיבורים, על-פי המסורת המקובלת בסיפורי-אהבה, היינו עומדים מיד על ההגבלה הראשונה שחייב את עצמו בה. הוא מתנזר במכוּון מריבוי דמויות, ומגביל על-ידי כך את האפשרויות להסתבכות העלילה וליצירתו של אותו מתח, המרתק את הקורא אל סיפור-מעשה רב-הפתעות. “יום ולילה” הוא סיפור המתמקד בשתי נפשות, ובתמורה שהתחוללה בהכרתם ובהרגשתם במהלך יום אחד בחייהם.

אריכא גם גזר על עצמו חסכנוּת בסממנים של מתח חיצוני: שום מכשולים אינם נערמים על אהבתם של השניים, ולכן גם אינה מזומנת לנו בהמשכו של הסיפור שום התרה מפתיעה של סיפור-המעשה. מבחנו של הסיפור הוא ביכולתו לתאר תהליכים נפשיים אמינים, אשר מקרבים גבר ואשה זרים לחלוטין זה לזו בפרק זמן קצר כל-כך.

הכבדה נוספת מבחינת הנושא מרומזת בשמה של הנובלה – “יום ולילה”. מרחב הזמן שהוקצה לכל ההתרחשויות שבסיפור אינו עולה על מחצית היממה. זמן זה מספיק לשתי פגישות בלבד בין הגיבור לגיבורה – פגישת היכרות בבוקר ופגישה נוספת בערבו של אותו יום. משך ההתרחשויות בסיפור כמעט חופף למשך הקריאה של הסיפור, ועל כן מוטל על הסיפור לשכנע אותנו, כי אהבת-שלמות כזו, כפי שהיא מתפתחת בין שני אנשים בוגרים ונבונים, אמנם עשויה להתארע בפרק זמן קצר שכזה.

אך מבחינת הנושא, ההגבלה-ההכבדה הקשה מכולן היא בהתמקדותו של הסיפור באהבה מיוחדת במינה – אהבה ממבט ראשון, ככל שמתברר מתאור המעמד המפגיש את השניים לראשונה: “אלא שד”ר לשם הניצב ליד החלון ומסתכל החוצה נתפש, כנראה, לאיזה מראה שאינו גורע עין ממנו, שכן אינו שועה לדברי רעוֹ, משל אינו קיים לחלוטין ברגע זה. – – – עיניו נתקלו לפתע בנערה צעירה לבושה שמלת-בית קלה, לבנה, שיצאה מן האגף השני של הבנין – המשמש ביתו של שומר בית-המטבחיים – ואספה לתוך סל אי-אלה כבסים שנתייבשו לאורה של חמה. – – – ד“ר לשם, שנתפש למראה של נערה צעירה זו, שהוא רואה אותה בכאן בפעם הראשונה, מצא את עצמו נבוך קמעה משסיימה זו את איסוף הלבנים לתוך הסל והפנתה את גופה לפתח הבית, כיון שאותו רגע הבחינה בו בעמדו בחלון בלא להסתיר ממנה את התבוננותו הבוחנת, התוקפנית קמעה, המצויה בכל גבר שעה שאינו מעלים את תשוקתו; ודי היה לה במבט אחד חטוף כדי לעמוד על כך. הדבר עורר בה מורת-רוח על שסקרה בגנבה ובחמדה כה גלויה – – – וד”ר לשם, שאינו מרכי הלבב והנרגשים, שקרבת אשה בדרך-כלל אינה מביאה אותו במבוכה, מצא עצמו נתפש לקסמיה הגלויים והמשוערים של נערה זו שהוא רואה אותה בפעם הראשונה, ואין לו כל מושג על טיבה – – – והריהו פוסק לעצמו – – –: ‘זוהי!’"

בלילו של אותו יום מתוודה ד"ר לשם באוזני מרתה, כי במבט זה נכבש לאהוב אותה: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – נראית לי כל-כולך כה מושכת עד שאמרתי אותו רגע בלבי בלי משים: ‘זוהי!’” אך בהמשך דבריו, אנו שומעים את תמיהתו על כוחו של מבט ראשון זה: “משונה הדבר ותמוה – למעשה הריני מכיר אותך רק מאז הבוקר, טרם אדע אל נכון מי את, מאין את, מה טיבך האמיתי ואם אמנם ניחנת בכל אותן המעלות הטובות, סגולות-הנפש שאני מבקש לייחס לך, אך אין לי ספק כי החוש המכוון את מעשי ומדריך אותי אינו בוגד בי – – – חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

עוקצו של הסיפור טמון, כמובן, כאן. שני המעורבים ב“אהבה ממבט ראשון” זו, אינם מאמינים שהם עצמם, המכלכלים את מעשיהם בזהירות ובתבונה, יהיו קובעים את עתידם לפי אהבה זו. בדומה לד"ר לשם מהרהרת על כך גם מרתה: “מעודה לא תיארה לה שייתכן ותיסחף אחרי מעשה שיש בו מן החפזון ומחוסר שיקול-דעת של שהות מספקת; מימיה לא האמינה באותה מעשייה יפה על אהבה ממבט ראשון, וכי עלולה מעשייה מעין זו ליהפך לממשות כה קרובה וכה תוקפנית, ממש ללא מוצא”.

הואיל וגיבורי הסיפור כופרים לפי שעה באפשרות התקיימותה של אהבה ממבט ראשון, בשל דעתנות יתירה, הכרח הוא לפתוח את ליבם להכרת טיבעם הייצרי. וזוהי השליחות שממלא בסיפור כלבו של ד"ר לשם, “זריז”.

השינויים ביחסה של מרתה כלפי “זריז” משקפים את השתנות רגשותיה כלפי ד“ר לשם. בתחילה היא מתעלמת מייחודו של הכלב. כאשר ד”ר לשם אומר לה: “שימי לב לכלב. מיוחד במינו!”, היא משיבה בביטול: “כלב ככל הכלבים”. תשובה דומה היא משיבה להצעתם של קרוביה להכיר את ד“ר לשם: “אין דבר! אכיר אדם אחד פחות…”. אולם מאוחר יותר, לאחר שעמדה מעט על טיבו של הכלב, למדה לייחדו ואף התחילה לחבבו: “כלב חביב! – פסקה מרתה ונעימה של חיבה בדבריה – כלב זאב”. בדומה לכך מתעוררת חיבתה גם כלפי ד”ר לשם, לאחר שעמדה על טיבו בפגישתם הראשונה בביתו: “ומתוך עיניה נשקפת הפעם ידידות גלויה, כרמז של חסד ודאגה כאחד, זו הדאגה לגבר שהאשה רוצה להביע בה יחס מפלה לטובה, וכך מתלווה גם המבט שאינו מסתיר את החיבה המפורשת”.

בפגישתם הלילית, השנייה באותו יום, מתרכז הסיפור במעשה הצלתו של ד“ר לשם על-ידי כלבו הנאמן. הדחייה הראשונה משתנה עתה להרגשת קרבה מלאה מצד מרתה כלפי הכלב: “שכן לפתע הוא נראה לה כה קרוב וחביב אף הוא; ואילו רובץ היה בקרבתה ודאי היתה מלטפת אותו על גבו, ואולי גם נותנת את כפה בפיו, בלא היסוס וחשש, כמעשהו של ד”ר לשם”. ובהקבלה לכך מוצגת, כמובן, נכונותה לקרבה גופנית אל ד“ר לשם: “ריגושי עדנה נכמרים בה, ספוגי אהבה עמוקה וקורטוב של חמלה, ריגושים העולים וגואים בה נוכח הגבר המצפה באיזו הכנעה גורלית למוצא פיה – – – וכיון שאין היא מוצאת לנכון לחלל במלים את אשר היא חשה ברגע זה, וכיון שדבריה לא יוסיפו מאומה לאחר המאבק הפנימי אשר הביא אותה לידי החלטה ברורה, הריהי עושה ברגע זה מעשה האומר יותר מכל: את שתי כפות ידיה הענוגות היא שמה על פניו המלוהטות של ד”ר לשם, מזה ומזה, גוחנת קמעה לעומתו מתוך הכורסה ונושקת לו חרש על פיו”.

ולא במקרה מקבילים גילויי האהבה של “זריז” כלפי ד“ר לשם לביטויי אהבתה של מרתה כלפיו: “הוא סומך לפתע את כפותיו הקדמיות על כתפיו של ד”ר לשם, מזה ומזה, ומתוך חיבה יתירה הריהו מושיט את לשונו הוורודה ומעבירה בלקק חטוף על קלסתרו הלוך ושוב”.

האפשרות להרגיש כלפי גבר הרגשה בלתי-אמצעית כזו, חייתית וטבעית כל-כך, היא למרתה הפתעה גמורה. שונה ממנה במקצת ד"ר לשם, שהאפשרות היתה ידועה לו, כפי שמתברר מדבריו באוזני מרתה: “יש בי קצת מגלגולו של כלב. כלומר, יש בי משהו מתכונותיו הנאמנות של זה, וכן הרבה מאותה חיבה עזה המצויה בו שעה שהוא מתקשר לאדם”.

הסיפור “יום ולילה” מעיד שאהבה ממבט ראשון אינה רק אפשרית, אלא היא גם אהבת-שלמות. אולם היא כזו לא בשל המשך הקצר של התרחשותה, כי אם בשל מלאוּת תחושת החיים שנתקיימה בה. ואמנם השניים מגיעים לתחושת חיים מלאה כזו, כאשר כל אחד מגלה בזולתו את אותה מזיגה מופלאה של המוֹתר האנושי – התבונה, עם התשתית החייתית-הייצרית – הרגש, מזיגה שהיא שלמות באדם. זהו סוד קסמו של ד"ר לשם בעיני מרתה: “קשה לה לזכור מקרה דומה שתרגיש בקרבתו של אדם חושניות גופנית בביטוייה, ושיחד עם זאת מרחפת עליה תמיד אותה רוחניות שכלתנית (וראוי לתקן כאן את הצרוף ל“רוחניות שכלית”) המשלימה אותה ומוסיפה לה כוח מושך. הרי זו אותה המזיגה המבורכת בגבר שאליה היא נמשכה מאז היותה נערה”.

וכזה הוא גם סוד קסמה של מרתה בעיני ד“ר לשם: “מן הרגע הראשון בו ראיתיך הבוקר – – – היה בך אותו צרוף של פרטי דמות הגוף שהעברים הקדמונים היטיבו להגדירו בפשטותו של הניב הקולע: יפת-תואר – – – אך אין די בכך. יש משהו נוסף באשה, משהו פנימי, מאיר וטוב, הבוקע לעתים מלבה ונפשה ומוסיף לחמדת הגוף אותה השלמה היוצרת את המזיגה של אשה נאה לכל פרטיה ודקדוקיה”. מכאן שאהבת-שלמות כזו מוגשמת בדמויות-שלמות. מרתה וד”ר לשם משורטטים כדמויות-שלמות, והם מייצגים מעולים של משפחת הדמויות מן הסוג הזה, שמאכלסות את מרבית סיפוריו של יוסף אריכא.

לספקותינו בדבר אפשרותה של אהבה ממבט ראשון משיב הסיפור “יום ולילה: תשובה מלאה: גם ברגע יכול להתגלם הנצח. האדם עצמו הוא רגע בנצח, ועל כן מוטל עליו למצות את החיים שהועידו לו. האהבה מעניקה לקיומנו אותה מלאוּת שבאמצעותה האדם, שהוא בן-חלוף, נוגע בנצח ובמוחלט. ועל כן אוילית כל-כך היא אימת-הזמן. צריך האדם לשאת בקרבו את אימת-הריקוּת, שמא יחלפו חייו בלא אהבה. ועל אימה זו אמנם מדבר ד”ר לשם באוזני מרתה: “חש אני כי אם תקומי ותסעי מחר או מחרתיים, תשאירי בעולמי חלל ריק שקשה יהיה לי לגשר עליו”.

וכתוספת סיוע לתיאורה של האהבה כרגע רווּי ומלא, שאין שום חסרון מעיב עליו, מתאר אריכא בסיפור את ליל אהבתם של השניים כלילה שנתמצו בו החיים במלואם: “מבעד לחלון הפתוח חודרת פנימה נשימת הלילה החריפה והמבושמת בפריחת הפרדסים – – – הלא הוא הלילה שהמייתו סוערת באזניים ברציפות דקה מן הדקה כבתוך קונכיה ענקית; הלילה המדובב את עצמו בצירוף קולותיו ורחשיו האוצרים רזי קיום וחילוף, צמיחה עזה וכמישה של גסיסה, ושוב אותה המייה חשאית, מעין אמירת שירה כלפי רישוּף הכוכבים הקורצים זה לעומת זה. בנצנוצי כחול רוטט, וביניהם, בתוך חלל הנקי לחלוטין מעננים, נשקפת מבעד לחלון מחציתו של הירח הנוסך עגמומית של בוהק חיוור מעולף הזייה”. כל גוני החיים והפכיהם משוקעים ברגע זה: הקיים והחולף, הצמיחה והכמישה, קריצת כוכבים שמחה וחוורונו העגום של הירח.

השקפת חיים כזו, המייחסת לרגע מחשיבותו של הנצח ומגלה את הנצח שברגע, היא השקפה אופטימית. וביסוד כל כתיבתו של יוסף אריכא, גם בתארו מעשים ברוטאליים וגם בספרו על רצחנותו של האדם, מונחת אמונה בלתי-מעורערת, כי הללו מקורם בסילופו של הטבע האנושי, כי בעיקרו שואף האדם אל המעולה, אל האהבה ואל מעשי יצירה – כי בעיקרו מתאווה האדם אל השלמוּת ואל המוחלט.