רקע
יוסף אורן
זאב ז'בוטינסקי - "שמשון" לדור של שמשונים
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

1

2


הרומאן “שמשון” משקף באופן נאמן את טעמו הספרותי של מחברו – זאב ז’בוטינסקי, שלא התהדר בהגדרות המודרניסטיות, שהסעירו את הספרות העולמית במחצית הראשונה של המאה העשרים, אלא החזיק בדעה משלו על הסיפורת, דעה שביטא בפשטות וביושר ב“אוטוביוגרפיה” שלו: “אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה”. טעמו זה בספרות התגבש אצלו עוד בהיותו קורא צעיר לימים: “חביבֵי ילדותי היו סופרי ‘התעוזה’ המפורסמים בדורי - - - מיין ריד ובארט-הארט, וולטר סקוט ודומא-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בנאלי ונורמאלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספרייה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור לספרות ‘הרצינית’, ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזולא, שפילהגן וג’ורג' אליוט, על גאוני הרומאן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה” (עמ' 21 במהדורת ערי ז’בוטינסקי, 1958).

ז’בוטינסקי החזיק בדעתו זו, שהעלילה המספרת על מעשיו של הגיבור חשובה יותר בסיפור מהחיטוט בנפשו גם בשנת פירסום פרקיו של הרומאן שלו “שמשון”, ב-1926, בשבועון הציוני בשפה הרוסית “רזסווט” (“השחר”) שהופיע בפריז, אף שהספרות באירופה השתעשעה אז בצעצוע הפסיכולוגי, וסופריה עסקו בהתלהבות בפירוק נפשם של הגיבורים הספרותיים ופרסמו רומאנים שהתחרו זה בזה בהסברת האדם, יצריו, חטאיו והסתירות במעשיו, באמצעות פסיכולוגיית המעמקים המודרנית והנחותיה: הלא-מודע, הליבידו, ההדחקה, מעשי-הכשל וכדומה. הרומאנים האלה, שהציגו את האדם כיצור הנשלט על-ידי הכוחות הפסיכולוגיים וכופפו את זקיפות קומתו, הם שהולידו את האדם הרצוץ והכנוע כפי שהספרות גילמה אותו בדמות האדם המודרני – דמות האנטי-גיבור, דמות שסתרה את הישגיה של האנושות במדע, בטכנולוגיה ובאמנות. ואילו ז’בוטינסקי כתב את “שמשון” כשיר הלל לאדם החושב והפועל, כפי שגם אצ"ג תיאר אותו באחד משירי “אנקריאון על קוטב העיצבון” - “שַׁלִיט הוּא בַּיָם וּבַיַּבֶּשֶׁת. / נִזְעֶקֶת לוֹ בְּלַפִּיד-אֵשׁ הָעֶשֶׁת. / וּמְפַלֵּס הוּא בְּרַעְיוֹן חַד כַּחֶרֶב / קַוַּיו לַכּוֹכָבִים”.

ז’בוטינסקי לא היה הסופר הראשון שבחר לחזור ולעסוק בדמותו של שמשון. הפרקים בספר שופטים המספרים על שמשון הם דרמטיים ומופלאים במידה כזו, שאין לתמוה, שיוצרים רבים במוזיקה ובציור ובכל הסוגות של הספרות (בשיר, בסיפור, במחזה ובמסה) ניסו להתמודד עם חידת דמותו ועם הביוגרפיה הסוערת של חייו. ואף על פי כן יגלה הקורא העברי ללא קושי שז’בוטינסקי לא הסתפק במטרה המוגבלת שבה הסתפקו רבים מקודמיו בספרות: שהתחרו ביניהם בהמחזה מרהיבה וחושנית של סצינות מחיי שמשון המסופרות בספר שופטים בצמצום ובחסכונות. אמנם כאחרים לא פסח גם הוא על שום פרט ושום אירוע בביוגרפיה של שמשון, אך בה-בעת הרחיב את מוטות כנפיו של הסיפור שבמקרא.

ההרחבה הבולטת מכולן ב“שמשון” של ז’בוטינסקי מתבטאת בהוספת דמויות שאינן מוזכרות כלל במקור הקדום: זקני שבטו של שמשון וראשי השבטים האחרים, לוחמים נאמנים שחברו אליו, פלישתים שעימם התרועע ובהם גם נלחם ונשים שאהבו אותו וגם בגדו בו. אך לא למען הרחבה זו וגם לא למען הרחבות אחרות, כגון: תמונות מהווי החיים של התקופה ותמונות מנופי הארץ שבהם פעל גיבורו, התיישב ז’בוטינסקי בתקופה שבה היה בשיא פעילותו בתנועה הציונית לכתוב רומאן היסטורי על דמותו של שמשון.


 

שמשון – דגם מנהיגותי לדורות

אבחנה בסיסית בתיאוריה של הסיפורת ממיינת את העלילות לשלושה סוגים: לעלילה של דמות, לעלילה של מקום ולעלילה של זמן. מאליו מובן, שרומאן הנושא את שם הגיבור ומלווה את קורות חייו מבחרותו ועד יום מותו, כמו במקרה של “שמשון”, מפתה להגדיר את עלילתו בראש ובראשונה כעלילת דמות. הגדרה זו, שהינה נכונה לספריהם של סופרים אחרים שכתבו על שמשון, איננה ממצה את עלילת “שמשון” של ז’בוטינסקי. אמנם גם הוא גילה עניין רב במורכבות דמותו של שמשון כאדם, אך לא רק כדי לספר על מורכבותו כאדם כתב את הרומאן.

אף שכקורא ספרים לא חיבב ז’בוטינסקי את החיטוט הפסיכולוגי בנפש הגיבורים של הספרים שקרא, לא היה יכול להתחמק לחלוטין ב“שמשון” שלו מהשימוש באבחנות שהציעה הפסיכולוגיה של המעמקים לסופרים בזמנו, ואף על פי כן ניכר שלא התיר למספר היודע-כל, שבידיו הפקיד את פיתוח עלילת הרומאן, להסתייע רק בהסברים פסיכולוגיים כדי לפענח סתירות במעשיו של שמשון, אלא כיוון אותו לתאר את שמשון בעיקר כמנהיג שהנסיבות של התקופה אילצו אותו לפעול כפי שפעל. ולפיכך – מאחר שעיקר התעניינותו של ז’בוטינסקי לא היתה בדמות הססגונית של שמשון, כי אם בתקופה שבה פעל, נכון יותר להגדיר את עלילת הרומאן “שמשון” כעלילת זמן, ולא כעלילת דמות.

באמצעות רומאן היסטורי, הנסוג לתקופה הדומה ברבים מגילויה לתקופה שבה פעל כמנהיג ציוני, ביקש ז’בוטינסקי לשכנע את בני דורו בצדקת דרכו. תקופת פעילותו של שמשון מובלטת בעלילת הרומאן כתקופה של חולשה, משום שכל שבט פעל רק לטובת עצמו ואפילו כל כפר פתר את קשייו עם הכובש הפלישתי לפי ראות עיניו. לכן מציג ז’בוטינסקי את שמשון כדגם אידיאלי של מנהיג, הדוחק בתוקף, ולפעמים גם בחוזק-יד, בעמו המפורד והמסוכסך מבפנים, להיפרד מהשבטיות ולהתלכד מול האויב המשותף. כלומר: העניין העיקרי שגילה ז’בוטינסקי בכתיבת הרומאן “שמשון”, לא היה בפיענוח החריגות של השופט שמשון מבין שופטי ישראל האחרים, אלא בזמן ובתנאים שבהם פעל, כי מצא באלה הקבלה כמעט מדויקת ליעוד שקבע לחייו שלו.

על-ידי בחירתו בשמשון לגיבור הרומאן ביקש ז’בוטינסקי לגלֵף דמות מנהיג מסוגו, מנהיג שאיתו ועם חזונו יוכל הנוער היהודי להזדהות. ואכן מתאר ז’בוטינסקי את שמשון כמנהיג של תקופה אנלוגית לתקופה שבה פעל הוא עצמו, מנהיג המסור כל-כולו להגשמת מטרה אחת: לגבש עם מלוכד וחזק מהשבטים הכנועים והמסוכסכים, עם המסוגל להבטיח את קיומו בגבולות המולדת שהובטחה לו. ברומאן זה ביטא ז’בוטינסקי את אמונתו, שרק מנהיג ציוני המסור באופן טוטאלי לרעיון התחייה הלאומית יצליח לאחד את העם היהודי ולסחוף אותו לפעול לחידוש חייו הריבוניים במולדת, בציון.


 

שני מספרים

ברוח המטרה המוגדרת שהציב לשמשון שלו, ניגש ז’בוטינסקי לפרקי ספר שופטים המספרים על חיי שמשון כאל חומר גלם, העטוף בשכבה אגדית ואֶמוּנית, של מְספר יחיד או של מְספרים רבים בני הזמן הקדום. שלא כמו יוצרים אחרים שדבקו ברובד עממי ורק הוסיפו עליו מדמיונם, נטל ז’בוטינסקי מפרקי התנ"ך רק את העובדות הביוגרפיות הבסיסיות על חיי שמשון, אך העניק להן הסבר סיבתי ריאליסטי וחילוני.

יתר על כן: הוא הקדים והשיב לביקורת, שהניח כי תופנה נגד הרומאן בשל כך, בהקדמה הקצרה שהציב בפתח הספר: “הרומאן הזה נוצר מתוך חירות מלאה הן ממסגרתה של המסורת המקראית, והן מממצאי הארכיאולוגיה או מניחושיה”. וגם בהערה זו לא הסתפק, אלא המשיך להדגיש את ההבדל בין הגירסה הרציונלית שלו לגירסה האגדית של התנ"ך על-ידי שילוב דמות של סופר מדורו של שמשון, המודה באחריותו לגירסה האגדית-אמונית על חיי שמשון כפי שהיא מסופרת בספר שופטים.

כדי למנוע טעות חשוב להבהיר את ההבדל בין דמות המספר, שבידיו הפקיד ז’בוטינסקי את פעולת הסיפור, לבין דמות הסופר המשולב בעלילת הסיפור. מספר עלילת חייו של שמשון ברומאן הוא מסוג המספר האובייקטיבי, הכל-יודע, והוא בן תקופתנו. הערות אחדות שלו בטקסט חושפות עובדה זו. בתארו את צללפוני, אמו של שמשון, הוא מוסיף את ההבהרה הבאה: “הגברת צללפוני היתה גבירה גדולת גוף כבת שלושים וחמש, שהיטיבה למדי לשמר את עצמה, אלא שעל-פי קנה-המידה של היום נראתה כבת חמישים”. ולפירוט אוסף הצלמים שלה, בהמשך אותו עמוד, הוסיף גם את ההערה הבאה: “ארכיאולוג בן זמננו היה נותן מחצית חייו תמורת חצי שעה בבית מקדש כזה” (עמ' 35). ובספרו במקום אחר בטקסט על המערה שבה נפגש שמשון עם שלושה נכבדים משבט בנימין, חשף את היותו בן זמננו בעוד הערה: “קוראים לה (למערה) עד עצם היום הזה מערת שמשון” (עמ' 170).

אם מספר יודע-כל ובן זמננו אחראי לגירסה הריאליסטית-חילונית על חיי שמשון המסופרת בעלילת הרומאן, מי, אם כן, כתב את הגירסה הדמיונית-אמונית המוכרת לנו מפרקי ספר שופטים? ז’בוטינסקי מייחס אותה לסופר בן זמנו של שמשון. את דמות הסופר הזה, מכבנאי הלוי, הוסיף ז’בוטינסקי, כמובן, מדמיונו, כי אין לה זכר בתנ"ך. צללפוני שכרה את מכבנאי לכהן במשכן הצְלמים שלה בצורעה, אך הוסיפה משימה נוספת לתפקידו זה: לכתוב על עורות עיזים את קורות חייו של שמשון, כדי שייחרת כשופט בזיכרון הדורות (עמ' 37).

השנים הרבות שבהן החזיק מכבנאי הסופר במשרתו אצל צללפוני מעידות שכתיבתו השביעה את רצונה באופן מלא. מפיה שמע את הגירסה על לידתו הניסית של שמשון, והוא האחראי להישרדותה של גירסה אגדית זו בספר שופטים. לימים יבהיר מכבנאי לשמשון את ההבדל בין הגירסה הדמיונית שהעניק למאורעות לבין העובדות כפי שאירעו בפועל: עבור הדורות הבאים “יחיו רק דברים אשר שימרתי בתפילה ורשמתי על פיסת עור. להם יקראו בני האדם ‘אמת’. כל השאר – יִכְלֶה כעשן”. על קביעתו זו של הסופר הקדום מכבנאי הלוי חוזר גם המספר הכל-יודע של הרומאן, שהוא בן-זמננו: “וכך סיפורו של מכבנאי - ולא מה שקרה באמת - הוא שנותר חקוק לעד בזיכרונם של בני-האדם” (עמ' 256).

באופן זה הסיר ז’בוטינסקי מדרכו של הרומאן את התרעומת שציפה לה מצד אוהבי הגירסה האגדית-ניסית שבמקרא. ויפה עשה גם המתרגם של הרומאן מהשפה הרוסית, פטר קריקסונוב, שנמנע בתרגומו היפה והקולח מ“לשון לימודים”, מהעברית המהודרת והמליצית של חכמי המשנה, שבה תירגם ברוך קרופניק את הרומאן בשנת 1929, אלא העניק לטקסט לבוש של השפה העברית בת הזמן, עשירה ובה-בעת מובנת, ההולמת סופר בן-זמננו המספר את סיפור-חייו של שמשון בלי הסברים ניסיים ואגדיים.

 

האגדה על לידת שמשון

ז’בוטינסקי לא הסתפק בזיהוי מכבנאי כאחראי לגירסה שבספר שופטים על חיי שמשון, אלא גם טרח לחשוף את המנגנון שבעזרתו נעטף האירוע הריאליסטי בלבוש אגדי בספר שופטים. מכבנאי שמע מפי צללפוני גירסה על לידת שמשון שהדמיון והממשות היו מעורבים בה: זר הגיח מתוך סבך-השיחים כשירדה בלילה אל הבאר, “קומתו ענקית ומראהו כמראה שליחו של האל”. למראהו התעלפה, אך בהכרתה נחרתו דברי הנבואה שהזר לחש לה כאשר היתה שרויה בעלפונה: “בנה יהיה משרת גדול של אלוהים”.

עד כאן החלק הדמיוני, ומכאן החלק המציאותי: מנוח לא אימץ את הגירסה של אשתו כפשוטה, ומשום שהטיל ספק בדבריה גם פרץ ריב ביניהם. מנוח המעשי והמציאותי הזעיק את עבדו החיווי ושניהם הזדרזו לדלוק אחרי הזר כדי ללכוד אותו, לברר את האמת ולהענישו. אחרי שעות שב מנוח מהמִרדף אחרי הזר בלי העבד, בבגדים קרועים ועם פצע במצחו. לאשתו סיפר שלחם בשודדים שהתנפלו עליו בדרך (עמ' 38–29).

מכבנאי החליט להסיר את הסתירה בין הרישא והסיפא בגירסה ששמע מפי צללפוני, ולכן הוסיף סיפא דמיוני לרישא האגדי: אחרי שצללפוני שמעה את הבשורה מפי המלאך, מיהרה הביתה וסיפרה את קורותיה למנוח. ומנוח שהאמין לסיפורה, “קם והלך אל האיש ההוא ולקח גדי ומנחת סולת והקריב אותם כעולה לה‘. ואילו מלאך ה’ עלה השמימה באש” (עמ' 41) והגירסה האגדית של מכבנאי היא זו שנותרה לדורות בפרק י"ג בספר שופטים.

המספר היודע-כל מגלה, שהיחיד שאימץ את הסיפור האגדי של מכבנאי היה שמשון. לקרני, נערה מצורעה שאהב, אשר ביקשה ממנו הסבר לחריגותו ולמעשיו, תרץ שמשון את מעשיו הסותרים בתמנתה הפלישתית ובצורעה הישראלית בעזרת סיפור לידתו כפי שנהגה אמו לספר לו: “אני נזיר. בשנת רעש האדמה בא אל אמי שליחו של ה' והטיל עלי את תפקידי אשר למענו ניתן לי הכוח שבכתפי וגם הכוח להנהיג אנשים. חיי השבט שלנו קשים ללא מגן ונוקם. זהו הגורל שנקבע בשבילי, ואי-אפשר לשנות אותו” (עמ' 61).

בעלילת הרומאן מובלט, שבני הדור לא אימצו את הרובד האגדי שבו עטפו צללפוני ומכבנאי את סיפור לידתו של שמשון. במהלך המיפגש הטעון בין שלושת נכבדי יהודה ובין שמשון ונכבדי שבט דן, מיפגש שבו דנו בהסגרת שמשון לפלישתים, נימק נכבד קשיש מיהודה את נכונות שבטו להסגיר את שמשון, ובלבד שתימנע המלחמה שבה איימו הפלישתים על שבטי ישראל, באומרו: “כמה שנים תניחו למעשייה חסרת השחר לטמטם את מוחכם? או שבאמת לא הבנתם עד עצם היום הזה מאין ומזרעו של מי בא אליכם השופט הזה, הזר הזה שראשו עטור ברעמת נזיר? - - - אתם יודעים בעצמכם כי אין מנהגו מנהגכם ונפשו היא נפש זרה, זאת מפני שגם דמו – לא משלכם. מי מן האנשים החכמים מאמין בסיפורים על המלאך שהופיע לפני אשה בליל אביב אחד ובישר באוזניה על הבן שעתיד להיוולד לה? - - - הצדק עם הפלישתים, ולא לשווא הם אהבו אותו: הוא בשר מבשרו של כפתור, והמלאך ההוא ליד הבאר, המאהב של אמו, היה נווד פלישתי” (עמ' 233–232).

רק קרוב לסיום חייו מתפענח לשמשון סוד לידתו מפי אנקור, העבד החיווי של אביו, שבליל הרדיפה אחרי האלמוני, שאנס את צללפוני ליד הבאר, לא שב עם מנוח מהתגרה. מנוח אמנם נפצע במצחו בתיגרה עם הזר גבה-הקומה, אך אנקור הוא שהרג את הזר, וכאשר הטמינו את גופתו, זיהו שניהם שהוא נימול כמנהג בני ישראל (עמ' 295–294). שמשון ידע סוף-סוף את האמת: אמו שלא הצליחה להרות ממנוח ונחשבה לעקרה, הרתה מגבר מבני ישראל שאנס אותה ליד הבאר, והיא הוסיפה את הרובד הפלאי לסיפור לידתו של בנה היחיד כדי להעלים מבעלה את הסיפור על אינוסה. מנוח אימץ את הילד שהרתה, אך את מידות-גופו ירש שמשון מאותו זר שעיבר את אמו. והיתה זו אמו שטיפחה בשמשון מילדות את ההרגשה שנועד להנהיג את שבט דן ולהיות שופט בישראל.

 

לוחם חרות

ואכן, שמשון עבר שינוי מהותי ברומאן של ז’בוטינסקי מהדמות שהצטיירה ממנו בסיפור המקראי. בספר שופטים מובלט שמשון כאדם הולל ומופקר המסתבך שוב ושוב עם הפלישתים ונחלץ מידיהם רק בזכות הכוחות הפיזיים המיוחדים שלו. החוקר החשוב של הספרות המקראית, יחזקאל קויפמן, סיכם היטב את הגירסא הזו על ייחודו של שמשון במקרא בפירושו לספר שופטים: “שמשון הוא דמות מיוחדת במינה בין השופטים. הוא אינו יוצא למלחמה על אויב כשופטים-המושיעים האחרים. הוא אינו נלחם בראש שבטו או עמו בפולש או במשעבד. הוא גיבור יחיד הנלחם תמיד לבדו. - - - תגרותיו עם הפלישתים נובעות תמיד מתוך סכסוכים אישיים, הסיפורים על תגרותיו (פרקים י“ד-ט”ז) הם ביסודם סיפורים על שלוש נשים פלישתיות, שבעטין הוא בא במגע עם הפלישתים: התימנית, העזתית ודלילה מנחל שורק. הסיפורים פותחים במשתה ומסיימים בשואה טראגית ובמות גיבורים. שמשון הוא איש היצרים. הוא אוהב רק נשים פלישתיות. כל שכן שאין הוא בונה בית בישראל, ואין הוא דומה לאותם השופטים, שנשתבחו בריבוי בנים ובני בנים”.

הסיכום של יחזקאל קויפמן, הנאמן למסופר בספר שופטים, מבליט את שמשון בדמות גיבור שאין סתירות במעשיו. לא כך מתואר שמשון ברומאן של ז’בוטינסקי. כבר בפרק הראשון של הרומאן, המתאר את שמשון מתרועע בתמנתה כהולל עם בחורים בני גילו מקרב הפלישתים, חושד מכבנאי, שדרך עיניו נמסר התיאור, שהיתה זו תחבולה מושלמת של שמשון. בפרקים הבאים אין זה עוד חשד בלבד. שמשון מתואר כמי שמתנהג באופן שונה לחלוטין בשתי הזירות של חייו. בתמנתה ובערי החוף האחרות של הפלישתים, הוא מופיע כ“תיש” וכ“ליצן” קל-דעת. בחברת הפלישתים הוא שותה לשוכרה, חד-חידות, יוזם תחרויות והתערבויות ורוכש לעצמו מוניטין של רודף נשים מצליח. דמות שונה לגמרי מצטיירת ממנו בצורעה ובכפרים של עמו. וכך מתארת צללפוני אמו את התנהגותו בצורעה: “בנה הוא צעיר שתקן שתנועותיו איטיות. אין הוא מחייך לעולם. - - - הוא מתרחק מן הצעירים והצעירות שגרים בשכנות. מבלה את כל זמנו בבדידות, בשוכבו על החול בעמק, ליד הבאר, או ביושבו ליד שער העיר, מטה אוזן לשיחת הזקנים. - - - הוא מרבה לאכול, אבל אינו שותה דבר, כמובן, לבד ממים ומחלב. הוא צעיר טוב לב, עניו וירא שמים” (עמ' 37).

הסתירה הזו בהתנהגותו של שמשון מקרבת אל הדעת רק הסבר אחד, שאליו חתר ז’בוטינסקי: שתוך ניצול היתרונות שהטבע העניק לו, מידות גוף מרשימות, כוחות פיזיים חריגים ויכולת משחק והתחפשות לריקא ולרודף תענוגות, בנה לעצמו שמשון סיפור-כיסוי מושלם למשימות הריגול שביצע אצל הפלישתים. בדמות “תיש” ו“ליצן” האזין לשותפיו לשתייה, לתחרויות ולהתערבויות. כך אסף מידע על הפלישתים, פיענח את כוונותיהם, למד את חולשותיהם ופיצח את סודות עוצמתם. הם מלוכדים, מאורגנים ומקפידים שסוד הנשק מברזל, המקנה להם יתרון על שבטי ישראל, לא ייפול לידי העמים שהכניעו.

עבודת הריגול הזו תבעה משמשון קורבן אישי כבד, להתנהג כהולל בתמנתה ולהיחשד כריקא בצורעה. אך מפעילותו בשתי הזירות הסותרות הפיק תועלת רבה, בראש ובראשונה אסף מידע בתמנתה על הפלישתים ועל מקורות כוחם לשלוט בבני עמו, ובצד זאת גם זיהה את הסיבות לחולשת שבטו ושאר שבטי ישראל הגובלים לערי החוף של הפלישתים: הפירוד, אי-הסדר, הנטייה להשיג שקט זמני על-ידי כניעה לכובש.


 

מורשתו של שמשון

ז’בוטינסקי הבחין, כמובן, בהימצאות המגרעות האלה בעם היהודי בדורו. עליהן כתב ועליהן נאם, וכדי להתמודד איתן ייסד זרם שונה בתנועת התחייה הלאומית והשקיע מזמנו ומכוחו גם בתנועת הנוער שהצמיח לזרם הרוויזיוניסטי הזה. מפעל חייו היה לעקור מבני דורו את העבדות והכניעות, את ההתרפסות לפני עמים, שבכולם מושרשת אנטישמיות.

באוטוביוגרפיה סיפר ז’בוטינסקי על הרושם הקשה שעשו עליו היהודים שפגש בבחרותו בשנת 1898, בנסיעתו הראשונה מרוסיה למערב אירופה. וכך תיאר את מה שהתברר לו ברכבת מאודסה לברן בשוויץ: “נסעתי דרך פודוליה וגליציה, במחלקה השלישית, כמובן, וברכבת זוחלת לאט-לאט ועומדת בכל העיירות. בכל תחנה ותחנה, יומם ולילה נכנסו יהודים לקרון. בין ראזדילנה לוינה שמעתי יותר יידיש מאשר בכל ימי חיי הקודמים. לא הכל הבינותי, אבל הרושם היה חזק ומעציב. שם ברכבת זכיתי למגע הראשון עם הגֶטוֹ, בעיני ראיתי את בלותו ואת ירידתו, שמעתי את ההומור העבדוּתי, המסתפק ב’ביטול' השונא התקיף במקום מרידה… עתה, בזקנתי, יודע אני לגלות, תחת מסווה התחינה והלעג האלה, גם את הדי הגאות והאומץ. אז לא ידעתי, אז הרכנתי את ראשי, ודומם שאלתי את עצמי: הזהו עמנו?” (עמ' 25).

עדותו זו של ז’בוטינסקי מסבירה אף היא את הבחירה בשמשון לגיבור הרומאן ההיסטורי שהחליט לכתוב. הסיפור המקראי אמנם הבליט את גיחותיו הקבועות של שמשון לערי הפלישתים, אך הסביר אותן בחיבתו לנשים הפלישתיות. גם הנזקים שהסב לפלישתים מוסברים שם כמעשי נקמה אישיים של שמשון בשל העוולות שגרמו לו. ז’בוטינסקי פדה את שמשון מהדחפים האישיים האלה שיוחסו לו בספר שופטים כאדם קל-דעת הנחלץ שוב ושוב מההסתבכויות הפרטיות שלו עם הפלישתים בזכות הכוחות המיוחדים שהיו לו. מגעיו של שמשון עם הפלישתים מתוארים ברומאן “שמשון” כמתוכננים על-ידי מנהיג שמניעיו הם לאומיים: בתחפושת הליצן התרועע עם הפלישתים בעריהם כדי ללמוד את יתרונותיהם ואת חולשותיהם. הריגול בשטח האוייב הפלישתי עזר לו לגבש את השקפתו המדינית: המטרה – חירות לאומית, האמצעים – רכישת הנשק מברזל, שבירת הפירוד השבטי הנושן המחליש את עמו וגיוס הנוער והכשרתו למלחמת החירות בכובש הפלישתי.

לימים התברר לשמשון, שהוא הקדים את זמנו ושלא בימיו יראה כיצד תורתו הצבאית-מדינית משיגה את התוצאות שייחל להן. לכן דאג להוריש את עיקרי תורתו לדורות הבאים. בקטע היותר מפורסם של הרומאן, מבקש שמשון מאחד מלוחמיו למסור לממשיכי דרכו שעליהם להתמקד בשתי מטרות: “מסור להם ממני שני דברים. הדבר הראשון: ברזל. יקבצו ברזל. ייתנו בברזל כל אשר להם: כסף וחיטה, שמן ויין ועדרים, את נשותיהם ובנותיהם. הכל תמורת ברזל. אין יקר מברזל. - - - הדבר השני הוא: מלך, אמור נא זאת לדן, לבנימין, ליהודה ולאפרים: מלך. האחד ייתן להם אות, ואלפים ירימו יד בבת אחת. כך הדבר אצל הפלישתים, ולכן הפלישתים הם אדוניה של כנען”. ורק אחרי הרהור נוסף תיקן שמשון את המינשר ללוחמים: “שיניתי את דעתי, מסור להם בשמי לא שניים אלא שלושה דברים: לקבוץ ברזל, לשים עליהם מלך וללמוד לצחוק” (עמ' 302–301). כך סיכם ז’בוטינסקי את תורתו בפי הגיבור הספרותי שלו.

 

נוכחות הנשים בעלילת “שמשון”

כפי שהצליח להוסיף לשמשון קווי-אישיות שהעשירו את דמותו בהשוואה לאותן שהוענקו לו באוסף הסיפורים האגדיים-עממיים שבמקרא, כך הצליח ז’בוטינסקי להעשיר דמויות נוספות שמופיעות בספר שופטים בזיקה לשמשון. כך העמיק את הדמויות של הורי שמשון. מנוח כמס בחובו את סוד הלילה שבו נאבק בזר שאנס את אשתו. ובדומה לבעלה גם צללפוני הסתירה מאחרים את סוד הלידה של בנה היחיד, אחרי שנים שבהן נודעה בצורעה כעקרה. שניהם שוקדים לטפח אצל שמשון את ההרגשה שנועד למלא תפקיד חשוב בחיי עמו הנאנק תחת עול הכובש הפלישתי. בתשומת-לב דומה הקפיד ז’בוטינסקי לגלף בעלילת הרומאן דמויות נשים נוספות בעלות נוכחות חזקה בחיי שמשון. כל הנשים, הן את אלה המוזכרות בסיפורי שמשון בתנ"ך והן את אלה שהוסיף מדמיונו לעלילת חייו של גיבורו, שירטט כנשים חושניות ומרשימות.

מבין נשות שבט דן, שז’בוטינסקי הוסיף מדמיונו לעלילת הרומאן, מתבלטת קרני, בת אחת המשפחות המכובדות בצורעה וגם היפה מבין בנותיה. היא מאוהבת בשמשון וגם הוא איננו אדיש כלפיה. את הצעתו להינשא לה היא בוחנת בזהירות, ולכן הציבה בפניו שאלות קשות: “מי אתה? אנחנו מכירים ולא מכירים אותך. מתהלכות עליך שמועות מוזרות. על אדמותיהם של דן, בנימין ויבוס אתה משוטט עם השועלים שלך, אבל אל תמנתה ואל עקרון אתה יוצא תמיד לבדך. כלומר, ידידיך באמת נמצאים שם? - - - שמועות מוזרות מתהלכות עליך. אומרים שאתה יודע לשיר, לרקוד, להתלוצץ ולצחוק – אבל לא בצורעה. האם זו האמת?” (עמ' 61). מאחר ואיננה יכולה לבטוח בהכרזתו, שאם תינשא לו יפסיק מגיחותיו לתמנתה, וגם יודעת שלא ייטוש את לוחמיו ואת מלחמתו בפלישתים, היא דוחה את ידו.

בו-בערב החליט שמשון לשאת את סמדר, הפלישתית מתמנתה. וכדי למנוע מקרני ומעצמו את מבוכת המיפגש בצורעה, שילב את קרני ואת בעלה בין המתנחלים בנחלה של שבט דן בצפון. אך את אהבתה לשמשון ביטאה קרני כשהעניקה לאחד מבניה את שמו. ואחרי שנים, כשהתאלמנה ושמעה שהפלישתים עיוורו את עיניו, שלחה אל שמשון את המשרתת הנאמנה שלה והציעה לו לא רק לחסות בביתה, אלא גם להינשא לה (עמ' 299–298). אף שהפעם דחה הוא את הצעתה, הצליח ז’בוטינסקי באמצעות הדמות של קרני להבליט קו אופי נחרץ בשמשון. הוא מנהיג שייעוד חייו קודם בשיקוליו לאושרו האישי. ולכן גם בהיותו בשיא חולשתו, הוא מוותר על קרני והחיים שיכלו להיות לו בחברתה בפרק האחרון של חייו, כי מלחמת החרות שלו בפלישתים טרם הסתיימה, וגם כעיוור טרם השלים את מלחמתו בהם.

בחיוניות דומה גילף ז’בוטינסקי גם את שלוש הנשים הפלישתיות המוזכרות בסיפור המקראי. בפרקי שמשון בספר שופטים כמעט ואי-אפשר לייחד אותן, כי הן מוצבות שם בתפקיד זהה. אין להן רצון משל עצמו, אלא הן מנוצלות על-ידי הסרנים של עמן כדי להפיל את שמשון בפח על מנת ללכוד אותו. לא כך מתוארות הפלישתיות ברומאן של ז’בוטינסקי. הוא גילף גם אותן כדמויות מלאות יותר מכפי שהן מוכרות לנו בספר שופטים.

מבין הדמויות הנשיות בעלילת הרומאן זכתה לעיבוד שקדני ומיוחד אלינוער, האחות הצעירה של סמדר, אשת שמשון מתמנתה. בספר שופטים מוזכרת סמדר רק בחצי פסוק: בהיעדרו של שמשון מתמנתה, השיא אביה אותה לגבר פלישתי, וכאשר התייצב שמשון ותבע ממנו את אשתו, הציע לו האב את אחותה הקטנה בנימוק שהאחות הצעירה “טובה ממנה, תהי-נא לך תחתיה” (שופטים ט"ו-2). כאן הרחיב ז’בוטינסקי מדמיונו את התפתחות הדברים אחר-כך: מקנאה באהבת שמשון לסמדר סיכסכה אלינוער בין זוג האוהבים והביאה להחרבת בית אביה ולהרס משפחתה.

בהמשך וכעבור שנים הוחזרה אלינוער לעלילה, קרוב לסיומה, אך הפעם בדמות אשה בשלה ומפתה, בדמות דלילה. על-ידי חידוש זה הצליח להסביר את מניעיה של דלילה לבגוד באופן כה מרושע בשמשון ולגרום לסבלו ולמותו. גם אחרי שנים טרם מיצתה אלינוער-דלילה את נקמתה בשמשון, שעלב בנשיותה בהיותה נערה, כשדחה את אהבתה והעדיף על פניה את סמדר, אחותה למחצה. ההבדל בין דלילה ברומאן לדלילה בסיפורי ספר שופטים מעיד על הכישרון הספרותי שהצטיין בו ז’בוטינסקי כמו גם על הקפדתו לספר סיפור עלילה עסיסי המנמק היטב את מעשי הגיבורים.

 

רומאן היסטורי ואקטואלי

לכן, טעות היא לדעתי להגדיר את עלילת הרומאן “שמשון” כעלילה אלגורית, כפי שקבע המתרגם ב“דבר המתרגם” שהוסיף לתרגומו החדש של הרומאן וכפי שטענו גם אחדים ממבקרי הספר אחרי הופעתו. ז’בוטינסקי הצליח לפתח ב“שמשון” עלילה סוחפת הממחיזה את הגיבורים מהמקרא ואת התקופה באופן כה חיוני, שהקורא אינו מרגיש בהקבלה בין תקופת השופטים לימיו של המחבר, זאב ז’בוטינסקי, בדור התחייה הלאומית. ולמעשה מרגיש הקורא בהקבלה בין הזמנים, רק בהגיעו לפרק הכולל את צוואתו של שמשון. ורק שם קולט הקורא את האנלוגיה בין הפירוד הלאומי, שהחליש את העם היהודי ואת התנועה הציונית במחצית הראשונה של המאה העשרים, למצב המקביל ששרר בימי השופטים.

ובכל מקרה, אין לזהות אלגוריה עם אנלוגיה, אף ששתיהן הינן תחבולות אינטלקטואליות לגיטימיות בשימושו של כותב סיפורת, כי בניגוד לאלגוריה שמובנית בתוך עלילת הסיפור, נבראת האנלוגיה במוחו של הקורא, כאשר הוא מבצע אקטואליזציה של משמעות הסיפור שקרא. מאחר שהאנלוגיה היא תחבולה ספרותית העולה בכמה דרגות על התחבולה האלגורית, מוטב לדייק ולקבוע, שהרומאן “שמשון” הוא רומאן עלילתי-אידיאי, שמצליח להציף אצל הקורא מסקנות אקטואליות ברמה הלאומית, והחשובה שבהן היא המחשבה הבאה: גם בדור הנוכחי נחוץ להיחלץ בהקדם מהכיתתיות המחלישה את עמנו בעזרת מאמץ עקבי של כל הזרמים בציונות להתלכד סביב המטרה המשותפת – התחייה הלאומית.

ואכן, בזכות הפרק הכולל את הצוואה של שמשון ללוחמיו ולממשיכי דרכו, הבינו בני דורו של ז’בוטינסקי ש“שמשון” הוא לא רק רומאן היסטורי אלא גם רומאן ציוני – רומאן היסטורי כסוגה על-פי התוכן, ורומאן ציוני כסוגה על-פי המשמעות. יתר על כן: קוראי דורו של ז’בוטינסקי לא הפרידו את הרומאן מפעילותו כמנהיג ציוני. ודומה שנכון יעשה הקורא אם יאמץ גם כיום את הראייה האינטגרטיבית הזו, אשר ממקמת את הרומאן “שמשון” בכלל הישגיו של ז’בוטינסקי בתחומים השונים של פעילותו.

ובעוד מסקנה חשובה ראוי לקדם את הופעת הרומאן בתרגום חדש ובמהדורה מאירת עיניים בעיתוי הזה: הזירה הלאומית מופקרת מזה שנים לאלה המשמיעים לנוער רעיונות פוסט-ציוניים ואף אנטי-ציוניים, רעיונות רעילים הכופרים בהכרחיות הציונות, בצדקתה המוסרית ובסיכויי הצלחתה. ועקב כך כה חשוב ששקדו להדפיס את הרומאן “שמשון” מחדש ובמהדורה זו, כי יש בכוחו – אף שלכאורה הוא רק “ספרות יפה” – להקים לנו דור ציוני נאמן, שיתעקש על קיומה של המדינה כמדינת העם היהודי בלי ספקות ובלי היסוסים – דור של שמשונים.


(2008)



  1. זאב ז‘בוטינסקי: “שמשון”, תרגום מרוסית: פטר קריקסונוב, הוצאת כתר ומכון ז’בוטינסקי 2007, 321 עמ'.  ↩

  2. נוסח חדש ומורחב של מסה שנדפסה לראשונה במרץ 2008 בחוברת מס' 171 של כתב–העת “האומה”.  ↩

המלצות קוראים
תגיות