ברומאן “לפני המקום" (2007) כלל חיים באר את הגילוי הבא על כתיבתו: בפרוץ האינתיפאדה השנייה נתקף חרדה כה גדולה לגורלה של המדינה עד שבהשפעתה החל לכתוב רומאן דיסטופי. השם שהועיד לרומאן — “מילים ללא ארץ" — ביטא באופן קולע את נקודת–המוצא של עלילתו, והיא ההשערה, שאחרי סידרה של מלחמות קונבנציונליות, שבהן כשלו מדינות–ערב במאמציהן לחסל את ישראל, יצליחו להשיג מטרה זו בעזרת טרור. ולכן צפוי, שעוד לפני שהמדינה תשלים את העשור השישי לקיומה, ימוטט אותה הטרור הפלסטיני–ערבי–מוסלמי ויכחיד יחד איתה את הציוויליזציה הציונית ששיגשגה בה.
נרדף על–ידי הזיכרון של שריפת הספרים בכיכר האופרה של ברלין במאי 1933, שהתכוונה להכחיד את הציוויליזציה היהודית, הטיל באר את המשימה הבאה על גיבור הרומאן הדיסטופי הזה: להקדים ולהקים על האדמה הבטוחה של אמריקה המרוחקת, מכון מתחרה לספרייה הלאומית בירושלים ולכנס במרתפיו את כל הספרים של הספרות העברית, כדי להצילם מכיליון יחד עם המדינה. את הרומאן הזה — המשיך וגילה חיים באר — גנז לפני שהושלם, אחרי שנוכח כי המדינה עברה בהצלחה את מבחן האינתיפאדה השנייה, גם שרדה את הטרור וגם התפכחה מהאשליה על שלום קרוב עם הפלסטינים ועם מפעיליהם ותומכיהם בעולם הערבי–מוסלמי, ולכן חלפה הסכנה שריחפה על אוצר הספרים העבריים הגדול ביותר בעולם שנאסף בעיר בירתה.
נטל “המצב היהודי" 🔗
נדרשתי לגילוי שחשף חיים באר, על הרומאן הדיסטופי שגנז, בגלל השם שבחר לבטא באמצעותו את החרדה שהיה נתון בה כשפרצה האינתיפאדה השנייה. השם “מילים ללא ארץ" מתאר, לדעתי, באופן היותר קולע את המצב האנומלי שהספרות העברית היתה בו עד לייסוד המדינה בתש"ח, כי קרוב לאלפיים שנה לא היתה ארץ לספרות הלאומית שלנו ובלי הבסיס המולדתי–ארצי חסרה היתה תנאי הכרחי להצמחתה של ספרות אופטימית ביחס לעתיד של עמנו. רק כאשר עם יושב במולדתו, נובטות בסופריו בטבעיות מחשבות אופטימיות על המשך קיומו בהיסטוריה.
שני ענקי–רוח ביטאו באופן קולע ביותר את האנומליה שהספרות העברית היתה נתונה בה מאז גלה עמנו מארצו. הראשון, גרשום שלום, כאשר הגדיר באופן עיוני את השיבה הציונית של העם היהודי למולדתו בארץ–ישראל כהסכמתו להיכנס מחדש להיסטוריה, להצטרף למבחניה ולקבל עליו את החוקים הפועלים בה. כלומר: כיתרון ריבוני שגם סכנות בצידו, והגדולה שבהן: סכנת ההתאיינות מההיסטוריה, כפי שאירע להרבה עמים בעבר. והשני, חיים הזז, שביטא השקפה זו באופן סיפורי–אירוני, בפי גיבור הסיפור “הדרשה“: “ההיסטוריה היהודית משעממת, לא מעניינת. אין בה מעשים ועלילות, לא גיבורים וכובשי–עולם, לא שליטים ובעלי–מעשים ואדוני כל המעשים, רק ציבור של דוויים וסחופים, נאנחים ובוכים ומבקשי רחמים. — — — מיום שגלינו מארצנו אנחנו עם בלי היסטוריה”.
למצבה הייחודי והעגום של הספרות עברית כ“ספרות ללא ארץ” נתנו ביטוי גדולי יוצריה בכל הדורות של הגלות. משורר גלות–בבל ביטא את העצב הזה במזמור קל“ז בתהילים: “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון”. ולדרישה המרושעת של הבבלים מגולי ארץ–ישראל “שירו לנו משירי ציון“, השיבו: “איך נשיר את שיר–ה' על אדמת ניכר?”. יהודה הלוי, מגדולי השירה העברית בגלות ספרד של ימי–הביניים, שיקף את המצב העגום הזה של הספרות הלאומית, שאבד לה הבסיס המולדתי–ארצי, כאשר הצמיד לכיסופים לציון “יְפֵה נוף, מְשׂוֹשׂ תבל, קריה למלך רב, / לך נכספה נפשי מפאתי מערב" את הדמע על הניתוק מהמולדת במילים הבלתי–נשכחות “לבי במזרח ואנוכי בסוף מערב — / איך אֶטְעֲמה את אשר אוֹכַל ואיך יֶערב?".
עד כמה שיקף יהודה הלוי בצירוף הדמעות לכיסופים את “המצב היהודי" בדורו אפשר להיווכח על–ידי דילוג לשירתו של חיים–נחמן ביאליק, שחתם את עידני הספרות העברית כספרות שלמילים שלה לא היה בסיס מולדתי–ארצי. בשירו הנודע “בשדה" ביטא באופן ציורי את תחושת “המצב היהודי" המשפיל הזה: “הן לא כִכְנף רננים נתפשת, מתמלטת לחופש ברננה, / אף לא כִכְפיר נכבש, בוטח, המְשַׁבֵּר את בריחיו לברוח — / ככלב, ידידי, ככלב מִמְעַניו, בְּזֹה–נפש ומעונה, / ברחתי היום אל השדה מפני עיצבון ידי בלי כוח".
ואכן, במשך דורות נאלצו הסופרים העבריים שפעלו בגלות ושלא היתה ארץ למילים שלהם, לכתוב על “המצב היהודי" העגום הזה על שלל נושאיו: חרפת ההצקות והשפלות בחיי יום–יום מצד השכן הגוי, יחס ההפקר כלפי רכושו של היהודי, הגזרות המפלות שנגזרו על היהודים (הגבלות התנועה וצמצום חופש העיסוק), אי–הוודאות ביחס לעתיד, עלילות–הדם, הפוגרומים, הגירושים וכדומה.
סופרינו יכלו, כמובן, לכתוב גם על נושאי “המצב האנושי", מאהבה בין המינים ועד החרדה הקיומית בעולם המשתנה תכופות, אך תוך זיקה לחייו של היהודי ובכפוף למושגי הערך של דתו ומסורת אבותיו. כלומר: בצמצום שהוכתב להם על–ידי היותם כותבים בשפה שקוראיה הם רק יהודים. סופר עברי שרצה לשחרר את כתיבתו מ“הנטל היהודי” ולכתוב על נושאי “המצב האנושי" בחופשיות שכתבו עליהם סופרי עמים אחרים, נטש את הכתיבה בשפה העברית ולפעמים גם שילם עבור החרות הזו באופן קיצוני יותר: בהתכחשות לזהותו הלאומית ובהמרת דתו.
המהפכה התימאטית 🔗
מזה שישים שנה אין הסופר היהודי צריך לנטוש את הכתיבה בשפה העברית ו/או להתכחש לזהותו הלאומית כדי להרגיש ככל סופר אחר בעולם, כי מאז שנוסדה, פטרה אותו המדינה מההכרח לצמצם את כתיבתו לנושאים, שהגבילו את הספרות העברית במאות השנים שבהן היתה ספרות ללא ארץ: לנושאי “המצב היהודי" בגלות, או לנושאי “המצב האנושי“, כפי שהתאפשרו בחיי הקהילה היהודית בפזורה. ייסוד המדינה בתש”ח העניק לראשונה לספרות הלאומית שלנו ארץ ריבונית, ממשית וגשמית, ולפיכך פתחה לסופר העברי אפיק תימאטי חדש ומסעיר לכתיבתו ובו כל נושאי “המצב הישראלי".
ואכן, סופרינו עטו על נושאי “המצב הישראלי" ונגסו בכל–פה באירועיה, מצוקותיה וסיוטיה של המדינה: המלחמות, הפערים בין העדות, המתחים בין חילוניים לדתיים ובין עולים חדשים לילידי הארץ, הניכור בין עשירי הערים והמושבות הוותיקות לדלפונים מהמעברות ומיישובי הפיתוח. בפחות התלהבות עסקו גם בהצלחות ובהישגים של המדינה: בהקמת זרועות הביטחון, בקליטת גלי עלייה גדולים, בביסוס מערכת משפט עצמאית, בייסוד מוסדות מדע ותרבות ובהחדרת הממלכתיות לכל המערכות של המינהל הציבורי.
בכך לא תמו האפשרויות שזימנו נושאי “המצב הישראלי" לסופרים מרגע שנוסדה המדינה. המדינה היא, כמובן, גם תקשורת ובירוקרטיה, בתי–כלא ומאורות סמים, גנבים בג’ינס ומושחתים בחליפות. ומובן, שבכל מערכות המדינה מעורבות מפלגות, מהן פרגמאטיות ומהן אידיאולוגיות, ולכן תמיד מתלווים למעשים ויכוחים ומחלוקות על היעדים ופולמוסים על הסתירות בין החזון לדרך הגשמתו.
ועל כל אלה איפשר האפיק התימאטי החדש לכתוב באופנים שונים: בשפה דשנה ובשפה רזה, בסגנון ריאליסטי ובסגנון אירוני, בכתיבה מחאתית ובכתיבה סאטירית ובכל צורה שרק עולה על הדעת. שישים שנותיה הראשונות של המדינה היו לכן שנים של שיכרון מהפתיחות הזו, שהסירה מדרכו של הסופר העברי את כל המכשולים ואת כל ההגבלות הן בתוכן והן בצורה, שהכבידו על עמיתיו בדורות הקודמים, הדורות שלכתיבתם לא היתה ארץ.
המהפכה שחולל האפיק התימאטי החדש בספרות הלאומית התבטאה אחרי ייסוד המדינה בכתיבה באופן אחר גם על הנושאים בשני האפיקים הוותיקים יותר, אפיק נושאי “המצב היהודי" ואפיק נושאי “המצב האנושי“. לא עוד כיסופים לציון המעורבים בדמע ובקינה על תנאי החיים בגלות המשיכו לעמוד במרכז הכתיבה על “המצב היהודי”, אלא שאלת ההבדל בין חיים יהודיים בתנאי ריבונות במולדת לחיים יהודיים בפזורת העם היהודי בעולם ושאלת הקשר בין יהודי המדינה ליהודי התפוצות.
ועוד שאלה הטרידה כעת את הכותב על “המצב היהודי": האם מאפשרת המדינה להחליף את הזהות היהודית ההיסטורית באחת הזהויות החילוניות בנות התקופה — הציונית, הכנענית, הצברית והישראלית? ואפילו שאלות, שהמענה עליהן מסור בידי הזמן, תבעו מהסופר להתייחס אליהן. כמו השאלה: איזו עגלה צריכה להכריע בתרבות הישראלית, זו העמוסה ביצירתם של הדורות מאז חורבן הבית השני ועד לפני שישים שנה, או זו העמוסה במה שנוצר כאן בשנותיה של המדינה? וכמו השאלה: לפי לקחי איזו היסטוריה צריך לפעול, זו של הגלות הדוויה והשואה בכלל זאת, או זו של הריבונות הרוננת?
והשפעה דומה היתה ללידת נושאי “המצב הישראלי" גם על הכתיבה על הנושאים השונים של “המצב האנושי“: אהבה, עוני, זיקנה, חולי, נכות, בדידות, מוות, יצרים, מיניות, שנאה, קנאה, הזיות, חלומות וכדומה. על כל הנושאים האוניברסליים האלה של החיים אפשר היה מאז תש”ח לכתוב בספרות העברית בלי זיקה לחיים יהודיים וללא הכפיפות ל“מצב היהודי”. כלומר: בחופשיות מוחלטת, בלי מוראה של השמרנות היהודית הנושנה. ואכן, מיום ייסודה של המדינה ואילך לא חל טאבו בסיפור ובשיר העברי על שום חוויה, רגש ומחשבה אנושיים, בדיוק כפי שמקובל בספרות העולם בארצות הליברליות–דמוקרטיות.
שגשוג בלי בשורה 🔗
מכאן, שהמהפכה התימאטית שהתחוללה עם הופעת נושאי “המצב הישראלי" היא השינוי העיקרי שהתרחש בספרות העברית מאז הושב לה הבסיס המולדתי–ארצי בתש“ח. והמהפכה התימאטית גררה אחריה את השינויים הנוספים שמייחדים את הספרות: בשפת הכתיבה, בתכנים, בדרכי–הכתיבה ובמסרים הרעיוניים. מכאן, שלזכייה בארץ בתש”ח צריך לייחס את הישגיה של הספרות הישראלית כספרות ששיקפה את החיים במדינה, אף כי היה זה כצפוי שיקוף לא–אחיד, אלא על–פי רגישותם השונה והשקפותיהם המנוגדות של הסופרים.
ואכן, הריבונות המחודשת היא שמסבירה את התסיסה הספרותית הגדולה שהיתה כאן בששת העשורים שחלפו מאז תש"ח וגם את העניין הרב שמעוררת הספרות שלנו הן אצל הקורא הישראלי והן אצל הקוראים בעולם. אצלנו — משום שבאופן טבעי חיפשנו בספרות את מה שרק הספרות מסוגלת להציע — את הבשורה המצדיקה את המאמץ ואת המשאבים הנפשיים והחומריים שאנו משקיעים בהבטחת עתידנו כעם בהיסטוריה. ואצל הקוראים בעולם — משום שההצלחה של הציונות לייסד מדינה לעם היהודי ולכנס את רוב העם היהודי בציון הריבונית בתקופת זמן קצרה כל–כך, שאינה עולה על שישים שנה, מעוררת אצלם סקרנות ומפנה אותם לחפש הסבר להצלחה הזו בספריהם של הסופרים הישראליים.
למחפשי הבשורה מבית ולמבקשי ההסבר להצלחת הציונות מהחוץ המתינה אכזבה קשה. אלה גם אלה מצאו ביטוי להרבה שינויים שהתחוללו בספרות העברית בשנותיה של המדינה: תימאטיים, סגנוניים, פואטיים ורעיוניים. אך היו אלה שינויים, שבעזרתם מיצו סופרים מארבע המשמרות שהתגבשו עד כה בששת העשורים שחלפו מתש"ח (משמרת “דור בארץ“, משמרת “הגל החדש”, משמרת “הגל המפוכח" ומשמרת “הקולות החדשים") רק חלק מהיתרונות שהריבונות פתחה בפני יצירתם. השינויים האלה אמנם העידו שלא היתה עוד תקופת שגשוג כזו לספרות העברית, אך בה–בעת גם הצביעו על הכישלון הבסיסי של הספרות שנכתבה בשנות המדינה: לטעת אמונה בסיכוייה של הריבונות המחודשת שלנו במולדת להתקיים לדורות ובכוחה להבטיח את שרידותו של העם היהודי בהיסטוריה.
מאחר וצעידתה של הספרות במורד היאוש היתה מדורגת — כי היא התחילה באכזבות צנועות אחרי מלחמת תש“ח, התחזקה בספקות אחרי מלחמת ששת–הימים והתעצמה מאז מלחמת יום–כיפור ועד האינתיפאדות ומלחמת לבנון השנייה ליאוש גלוי — אסכם את הכישלון הבסיסי הזה של הספרות הישראלית בביטוייה בעשור האחרון. וכאלה הם פניה של ספרותנו בעשור הנוכחי: במקום בשורה הנוטעת אמונה, התלכדו מרבית הסופרים מ”מחנה השלום", ובוודאי המפורסמים מביניהם, לחזות את כישלונה של הציונות ולתאר את קריסתה של מדינת היהודים.
ובעניין זה התגלתה אוניפורמיות בכתיבתם של סופרים אלה שאמורה להדאיג אותנו גם ספרותית וגם רעיונית: רובם פנו לכתיבה אלגורית–פוליטית כדי לבטא בעזרתה את ספקותיהם ביחס לסיכוייה של המדינה להתקיים. הנימה הלא–אופטימית, היבבנית, שלא לומר: ההספדית, כה התגברה בעשור האחרון, עד שאחדים מרואי–השחורות הללו כבר חוזים את קריסתה של המדינה עוד לפני שתשלים את העשור השביעי או השמיני לקיומה.
על מנת למנוע ספק: רק ספרות מגוייסת במובן הירוד ביותר, כזו הנכתבת במשטרים הכופים על סופרים לשיר שירי–הלל למשטר, למנהיגיו ולמעשיהם, נמנעת מהבלטת פגמים, מצוקות, כישלונות ושחיתות בחיי המדינה. ובצייני את העובדה שהספרות שלנו לא הניבה אופטימיות ככל ספרות לאומית מרגע שזכתה בארץ, לא כללתי בה הטלת איסור על סופרים לכתוב באופן ביקורתי על המתרחש בחיינו במדינה, לחשוף ולגנות שגגות ומחדלים של מנהיגים ושל המערכות הממלכתיות של המדינה. העובדה שציינתי מתייחסת לליקוי עקרוני יותר: **לאובדן האמונה בזכותנו וביכולתנו לשרוד בהיסטוריה כעם המקיים ריבונות במולדתו, אובדן אמונה המתבטא גם במסקנה הרעילה שלא נותרו בעם היהודי לא כוח ולא חיוניות לממש את התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חופשי בארצו. **
הסברים למחדל הרעיוני 🔗
ברצוני להציע ארבעה הסברים למגמה האנטי–יעודית המסוכנת הזו, שהשתלטה על הספרות שלנו בהדרגה דווקא מאז שזכתה בארץ בתש"ח — ספרות שלמען הקיצור אין מכנים אותה בתואר הארוך המגדיר את מיקומה בתולדות הספרות הלאומית, ספרות התקופה הראשונה בעידן הריבונות המחודשת בתולדות הספרות העברית, אלא בתואר המקוצר שניתן לה: הספרות הישראלית.
הסבר א' — משקל מכריע להתלהקות של הסופרים בחבורה המנבאת את קיצה הקרב של המדינה היתה להשתלטות של הפוליטיקה על חיי הרוח בה. הפוליטיזציה הזו החדירה אינטרסים זמניים ונחותים להיכלי הקודש של התרבות והיא לא פסחה, כמובן, גם על הספרות, שנגררה לעבודה הזרה הזו יחד עם האוניברסיטאות, מכוני המחקר, העיתונות ושאר הסוכנים של התרבות בחברה הישראלית. באווירה כזו אין משקל לאמת וגם לא לטעם הטוב, וגם אנשים מוכשרים מתפתים להבליט את קיומם בעזרת התבטאויות פרובוקטיביות וקולניות. כאשר תופעה כזו משתלטת על חיי הרוח, ניתנת במה לכל שרלטן להפריח מעליה ללא חשש את השערותיו הפסימיות בנושאים לאומיים ולכבוש לעצמו מעמד של איש–רוח והוגה–דעות בשיח הלאומי.
הסבר ב' — מתוך שאיפה להתבלט כאגף לגיטימי של הספרות העולמית, הפריזה הספרות הישראלית עד כה בהצנעת הזיקה שלה לספרות לאומית שמקוריותה התבטאה בשפתה, בערכיה ובחזונה. אף שדווקא בתנאי ריבונות היה עליה לדבוק בנכסי–מקוריות אלה, נכנעה הספרות הישראלית בפני כל גחמה בצורה ובתוכן שהפציעה בספרות התקופה בניכר. באופן זה התפתחה חקיינות, שבמסווה “הפתיחות התרבותית" איפשרה חדירה בלתי–מסוננת של רעיונות וערכים הסותרים את מושגי–הערך של העם היהודי ואת מורשתו החזונית. אחרי שהותר היבוא החופשי הזה, כבר נמצאו בין הסופרים שלנו מ“מחנה השלום” הסוכנים הזריזים שייבאו מהשווקים הזרים את הסחורה האופנתית הקלוקלת שפרחה שם: את היאוש הכלל–עולמי. נזקי פתיחות תרבותית מופרזת כזו מתגלים דווקא בשעות שהן מכריעות במובן הלאומי. ולכן כעת, כאשר המדינה נמצאת באחת התקופות הקשות שלה, מאיימת המגמה הרוחנית המיובאת הזו, היאוש הכלל–עולמי, למוטט את מקור חוסננו כעם — האופטימיות שהורונו נביאי ישראל. דרישתם היתה עקבית: לדבוק בחזון הלאומיות האוניברסלית, חזון המבטיח כינון שלום עולמי על–ידי מתן בלעדיות לכל עם על מולדתו. או במילים אחרות: חזון התומך במדינת הלאום כסדר–עולם תקין — חזון המצדיק, כמובן, גם את קיומה של מדינת–ישראל כמדינת לאום של העם היהודי.
הסבר ג' — ככל שהדבר יישמע מוזר, משקל גדול לאובדן האמון בעתידה של המדינה היה ליחס המופקר שהשתרש בספרות הישראלית כלפי אוצרותיה של השפה העברית. השפה העברית איננה רק מנגנון שימושי לקיום תקשורת בענייני חולין, אלא היא גם המאגר של הערכים והזכרונות הקולקטיביים של העם היהודי. אוצר המילים והניבים שלה הוא בעל ערך קונוטטיבי שלא יסולא בפז. השימוש באלה מעלה באופן אסוציאטיבי אצל דוברי השפה אירועים מחיי האומה, רעיונות של מיטב הוגיה וכיסופים להגשמת חזון–על יהודי–ציוני–מוסרי–אנושי, שהדורות ליטשוהו והתאימוהו לכל עת. צמצום אוצרותיה המילוניים של השפה העברית ונטישת רבדיה הדשנים–חיוניים האלה דרדרו את שפת הכתיבה לשימוש המוגבל של הקורא הבור והעילג. וחמור מכך: הוליכו לנטישת הערכים והחזון של עמנו, ובכללם אלה הקשורים בזכותנו על הארץ הזו ובחשיבות של הריבונות עליה להמשך השרידות שלנו כעם בהיסטוריה.
הסבר ד' — אי–אפשר לפטור את הספרות הישראלית מאשמת היאוש שהיא מפיצה בנושא עתידה של המדינה אחרי שבמשך שנים, ממש מרגע שהמדינה נוסדה (ולמעשה עוד כעשור קודם לכן), פנתה לטפח את היהודי בדמות–שלמות חדשה. מול האידיאל שהעם היהודי טיפח בכל עידניו ובכל קהילותיו: יהודי שהוא אדם של זמן, שהוא חלק משושלת דורות ולכן יורש וגם מוריש מסורת–חיים, ערכים וחזון, הציבה הספרות דמות–אידיאל סותרת: יהודי האמור לשאוף להיות אדם של מקום. בדמות “הצבר" הילידי (או “בן–הארץ" בהגדרה מעודנת יותר) הדגישו את היותו פותח שושלת חדשה והיא השושלת הישראלית. הישראלי לא שאב השראה ממורשת הדורות העמוקה בזמן, אלא מהתקווה שבמשך השנים תיווצר תרבות מקומית מזיקתו הבלתי–אמצעית לנופי הארץ, מהעברית המדוברת שבפיו ומיחסו החילוני–סלקטיבי ליצירת הדורות, שעד תקופה מסויימת היתה בעיקרה יצירה דתית. את מקום החוויה היהודית העמוקה בזמן אמורה היתה לרשת החוויה הביוגרפית המקומית מהווי השכונה בית–הספר, תנועת–הנוער והאוניברסיטה וגם מהשירות בצבא ובמילואים. מי שגידלוהו כאדם של מקום, בלי תודעת שייכות לכיסופי עמו במהלך ההיסטוריה, גדולה נכונותו לוותר על המדינה ובלבד שיתירו לו לדבוק בנכסי הנדל"ן שצבר במקום הזה, שהוא מקור כל חוויותיו והאופק הבלעדי של כל ייחוליו.
ארבע הסיבות האלה מסבירות את העדר האופטימיות בכתביהם של רבים מסופרי “מחנה השלום" ביחס לסיכוייה של המדינה להמשיך ולהתקיים כמדינת העם היהודי בארץ–ישראל. אך הן גם מסבירות מדוע ההישג הקולקטיבי של הספרות הישראלית הוא כה דל מנקודת–המבט הרעיונית–חזונית. אפשר לתמצת קביעה שיפוטית זו באופן הבא: אף שהספרות העברית זכתה בארץ בתש"ח, בבסיס מולדתי–ארצי, לא מיצו סופרי התקופה הישראלית במשך שישים השנים הראשונות לקיום המדינה את האפשרויות שפתחה בפניהם הריבונות לשיקום העם היהודי מנזקי העת החדשה בתולדותיו. להיפך: הסופרים ביזבזו את יתרונות הריבונות להחלשה נוספת של הזהות היהודית, להעמקת הספקות בערך עצמנו ולזריעת אי–אמון בצורך להמשיך ולהיות נוכחים כעם בהיסטוריה. ולכן, אף שבזכות היותם כתובים בשפה העברית מוכרזים ספרים של הרבה סופרים ישראלים כספרים של הספרות העברית, לדאבוננו רק במיעוטם מפעמת רוח יהודית וציונית בעוצמה המבטאת אופטימיות ביחס לעתידו של העם היהודי בארץ–ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.