רקע
יוסף אורן
"אשה בורחת מבשורה" — דוד גרוסמן

1


אף שהרומאן הזה של דוד גרוסמן הוא רב–מידות, הוא מתרכז במספר מצומצם של דמויות: בשני בניה של אורה, אדם ועופר, ובשני האבות, אברם ואילן, שמהם נולדו בניה בהפרש של שלוש שנים, בשנות השבעים. נוכח המספר המצומצם של הדמויות המרכזיות, חמש בלבד, מפתיעות מידותיו החריגות של הרומאן. קרוב לוודאי, שהקורא, אשר בחן בסיום הקריאה את הסתירה הזו, הסביר אותה לעצמו במרחב הזמן הארוך שעל רקעו מתרחשים אירועי הרומאן — כמעט שלושים וחמש שנים. אך כשם שהמספר המוגבל של הדמויות המרכזיות לא צימצם את היקפו של הרומאן, כך גם מרחב הזמן הארוך לא הוא שתרם למידותיו הגדולות. הרומאן קיבל את ממדיו החריגים משום שהמחבר כלל בו שתי עלילות. אם עובדה זו לא התבלטה למישהו מקוראי הרומאן, צריך לזקוף זאת הן לשיתופן של אותן דמויות בשתי העלילות והן למיומנות הסיפר של גרוסמן, ששזר את שתי העלילות זו בזו עד לבלי הכר.

הראשונה מבין שתי העלילות היא העלילה הרומנטית, המתחילה במלחמת ששת–הימים בשנת 1967 ומסתיימת בפרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, והיא מספרת על גלגוליו של המשולש הרומנטי בין אברם–אורה–אילן, שלושת המבוגרים מבין חמש הדמויות המרכזיות. גורלם נקשר זה לזה כאשר שלושתם היו בני שש–עשרה ונפגשו באגף הבידוד הריק של בית–חולים קטן בירושלים, אך בתהפוכת השונות שלו החזיק הקשר ביניהם מעמד למעלה משלושה עשורים. למשולש הרומנטי, ולמעשה לשלב לידתו ב–1967, מוקדשים רק שמונים עמודיו של החלק הראשון בכרך (7—83), אך כל שלביו הבאים, מרובי התפניות, נחשפים בקיטוע ובפיזור בתשעת חלקיה של העלילה האחרת — העלילה המשפחתית, המספרת על המסע הרגלי של אורה ואברם במשך שבוע בנופו של הגליל שלושים וחמש שנים מאוחר יותר, בהיותם בני חמישים.

חריגותו של החלק הראשון בתוך הכרך היא כה בולטת, שאי–אפשר שלא לתהות, מדוע לא ספג גרוסמן גם את המידע שבו, על לידת המשולש הרומנטי בין אורה החיפאית לשני הירושלמים, אברם ואילן, בתוך השיחזור שמבצעת אורה באוזני אברם במהלך שבוע המסע הרגלי שלהם, כשם ששילב בשיחזור הזה את כל אירועיה הבאים של העלילה הרומנטית. פתרון כזה היה מקצר את מידותיו המופרזות של הרומאן וגם מונע את תלישותו הבולטת של החלק הראשון משאר חלקי הרומאן, תלישות שהקורא מבחין בה כאשר הוא נאלץ בסיום קריאתו לדלג על–פני שלושים וחמש שנים אל תשעת החלקים המלוכדים של העלילה המשפחתית. יתר על כן: אף שהעלילה המשפחתית ממשיכה את העלילה הרומנטית ונראית כמתבססת עליה, דווקא היא, המעניינת והסבירה מבין השתיים, סוחבת על גבה את רעותה הרומנטית, שסבירותה מפוקפקת.

על בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית מעידים שני השמות השונים שנתן המחבר לרומאן, השם העברי “אשה בורחת מבשורה” והשם האנגלי “UNTIL THE END OF THE LAND”. אף שאפשר היה לתרגם את השם האנגלי בעזרת הניב העברי “עד קצה הארץ”, הובלט בגוף הרומאן (בעמ' 167 ובעמ' 170) תרגום אחר לשם האנגלי. כאשר ביקשה אורה מסמי, נהג המונית הערבי מאבו–גוש, להסיע אותה עם אברם “עד איפה שהארץ נגמרת”, התכוונה עד למקום המרוחק ביותר מהבית שלה בירושלים בתוך גבולות המדינה. וסמי שהגה בה–בעת בעובדה, שבנה המגוייס, עופר, ודאי לוחם כעת אי–שם בשטחים באחיו הפלסטינים, לא החמיץ את ההזדמנות לבטא את כאב ה“נאכּבּה”, שצף מיד למוחו ממעמקי נפשו לשמע המשפט שאמרה, וסינן לעבר הצמד היהודי במושב האחורי של מוניתו: “בשבילי היא כבר מזמן נגמרה” (167).

בדיאלוג הקצר הזה ברור, שמפחד “הבשורה” מבקשת אורה לברוח למקום המרוחק ביותר בגבולות הארץ. הניב העברי מהמקרא “עד קצה הארץ” איננו מבטא משמעות זו, כי מובנו בתנ"ך איננו “עד קצה ארץ–ישראל”, אלא תמיד “עד קצה תבל”. מכאן, שהשם האנגלי מפרש את מטרת הבריחה של אורה, מטרה המוכרזת גם בשם העברי של הרומאן. ואכן, שני השמות משלימים זה את זה וניתן לקרוא אותם כמשפט אחד: “אשה בורחת מבשורה עד איפה שהארץ נגמרת”. המשפט הזה מתייחס רק לעלילה המשפחתית ובכך הוא מעיד על בכורתה ועל היותה חשובה יותר מהעלילה הרומנטית. מאליו מובן, שהעדות הזו משני השמות של הרומאן, היא הנימוק היותר קלוש מבין אלה שיובאו בהמשך להצדקת הקביעה בפתיחת המסה, לפיה שולבו בכרך שתי עלילות שונות ורק כתוצאה מכך קיבל הרומאן את מידותיו הגדולות.

כדי למנוע חשד, שמסה זו מוטרדת רק ממידותיו של הרומאן ומתכוננת בהמשך לעסוק בעיקר בכך, ייאמר כבר כעת, שלא רק עמודי החלק הראשון יכלו להיחסך, כדי לצמצם את היקפו, אלא גם עמודים רבים נוספים בחלקים האחרים של הרומאן. כאלה הם העמודים על שתי נסיעותיה של אורה במונית של סמי, הנהג הערבי מאבו–גוש, הראשונה עם עופר הבריא והחסון למוקד הכוח של ישראל, למקום הכינוס של היחידה הצבאית שלו, והשנייה עם נער חולה ומפגר למוקד הסבל של הפלסטינים, למקום הריכוז של שוהים בלתי–חוקיים מהשטחים ביפו. אין שום פגם ב“עמודים הערביים” האלה מבחינת הכתיבה — והאנלוגיה הניגודית בין שתי הנסיעות היא גם אירונית למהדרין — אבל מקומם ברומאן אחר, ברומאן פוליטי המתמקד רק בסבל של הפלסטינים, ולא ברומאן שהוא רומאן פוליטי משודרג, כי בשורתו אמנם מתייחסת גם לסכסוך הערבי–ישראלי, אך לא מצטמצמת רק בו.

כמו–כן ראויים היו להיחסך רוב העמודים מתוך המחברת של אורה, המודפסים באות חריגה בספר, שפוזרו מעמ' 271 ואילך. גם במקרה זה אפשר היה לספוג את המידע שבהם בתוך השיחזור הרטרוספקטיבי המפורט שביצעה אורה באוזני אברם במהלך צעידתם בגליל. וממש מיותרים הם הקטעים שנרשמו במחברת של אורה על–ידי רופא–הילדים, שפגשו אורה ואברם בנחל קדש, קטעים שבהם תיעד תשובות של ישראלים שפגש על השאלות “על מה אתה מתחרט?” ו“למה אתה מתגעגע?” (432, למשל). הקטעים שלו ארוכים והם קוטעים את רציפותה של העלילה המשפחתית במקומות שבהם שולבו, במחצית השנייה של הרומאן.

אילו ויתר גרוסמן על העמודים המיותרים שפורטו, לא רק שהיה מצמצם כמאתיים עמודים ממידותיו המוגזמות של הרומאן, אלא שבלעדיהם היה מגבש אותו יותר מבחינה רעיונית ומגשים את היעוד שהגדיר לו: להיות רומאן פציפיסטי. אחרי הערה זו ניתן לפתוח את הדיון בעלילה הרומנטית.


 

העלילה הרומנטית    🔗

לא די שהעלילה הרומנטית, אם בוחנים אותה לעצמה, נחשפת כעלילה מקוטעת ומפוררת, כי את רובה צריך לצרף מתוך סיפור–המעשה המגובש של העלילה המשפחתית, אלא שהיא מתגלה גם כעלילה, שאין הסברים מספקים לרוב התהפוכות שנוצרו בתולדותיה, לאורך שלושים וחמש השנים שבהן היו שלושת גיבוריה שבויים במשולש הרומנטי שלהם. סיבתיות ברורה כזו אין למצוא אפילו בחלק הראשון והיחיד שהוקדש בלעדית להתהוות הקשר הממושך בין השלושה. אלמלא התרוקן אגף הבידוד מחולים בפרוץ מלחמת ששת–הימים ואלמלא נצמדה האחות הערבייה לכסאה, במקום להשגיח עליהם בלילות, ספק אם השלושה היו יכולים לשוטט בחופשיות כזו בין החדרים ואף להתאהב זה בזה. גם אורה עצמה תוהה, בהיזכרה כעבור שנים במה שאירע באגף הבידוד של בית–החולים, איך התלקחה לה אהבת השניים אליה במצבם אז, כשהיו מנותקים מהחוץ: “וכשהתאהב בה (אילן) היתה בכלל שבר–כלי, חולה וסמרטוטית, מסוממת מתרופות ומדמדמת ביום ובלילה, וגם אברם, כזכור, היה במצב כזה” (216). הן אברם, זכרה, “שייט במעגלים גדולים על–פני החדר שבו שכבה, בחשכה, במחלקת הבידוד, התקרב והתרחק ממנה וכאילו התאמן בחשאי על מסלולי ההתקרבות אליה והנסיגה ממנה” (220). ומצבו של אילן היה אפילו חמור יותר. מותש מחום התעורר ונרדם חליפות. ספק אם הבין במצבו המעורפל היכן הוא נמצא ואם זכר על ידיו של מי “המטיר נשיקות קטנות יבשות ולוהטות” (69). ובמצבה הסמרטוטי, אין גם לייחס אהבה לתגובתה על הנשיקות שהמטיר על ידיה, גם אם אחרי שהדליקה גפרור וראתה “בתוך עיגול האור” את פניו, פני “יפהפה–נרדם” (71), “בדחף של רגע, נועזה והתכופפה אל נער זר, ונישקה אותו ארוכות על פיו” (78).

יתר על כן: גם אם במצבם זה חשפו זה לזה סודות על עצמם ועל משפחותיהם ההרוסות, התנשקו ואפילו התגרו ממגעים, שבתנאים אחרים לא היו נענים להם במיידיות כזו, איך נשבו שלושתם לאורך שנים להרגיש שהם מאוהבים זה בזה, שניהם בה והיא בשניהם? גם כאשר אירועים ריאליסטיים מסופרים באופן מעורב, כפי שהם מסופרים בחלק הראשון, בקטעי קולות נטורליסטיים–דוקומנטריים (שהמספר היודע–כל קולט אותם בלי להתערב בהם) או בקטעי תיאור ליריים (שהמספר מפגין בהם את להטיו הלשוניים), אין הם פוטרים את המחבר ממתן סיבות ברורות וסבירות להם, ובמיוחד אם בהמשך הוא מבסס על אירועים אלה את התקיימות המשולש הרומנטי בין גיבוריו שנים רבות אחרי שנפגשו בחדרי אגף הבידוד בנעוריהם.

ללא הסבר סיבתי סביר, נשמעת יותר מנמהרת השאלה שצצה בראשה של אורה, אחרי שנשקה לאילן: “ומה יהיה עכשיו, חשבה, ועם מי משניהם אני” (87). ולא כל שכן, פזיזה ובלתי–משכנעת נשמעת התשובה שמצאה לשאלתה. בעודה עם אברם, שמעו את אילן זוחל בשארית כוחותיו אל חדרה. אורה מתנגדת תחילה להימצא עם שניהם ביחד. אך אברם קורא לאילן להתקדם בזחילה ולהגיע אליהם, ואז גם אורה מצטרפת להזמנה הזו: “בטח, אילן, זאת אני, בוא, תהיה איתנו. נהיה קצת ביחד” (83). ועל הפתרון החפוז והבלתי–מנומק הזה, המסיים את החלק הראשון, השעין גרוסמן את עלילת המשולש הרומנטי בשלושים וחמש השנים הבאות.

כאמור, את המשך קורותיו של המשולש הרומנטי, כבר צריך ללקט מקטעים שפוזר בתוך העלילה המשפחתית. ואירועי ההמשך הם עוד פחות מסתברים, אם מעמידים אותם במבחן הסיבתיות. אחרי ימים אחדים מילאו פצועי המלחמה את מיטות בית–החולים הריק ולפיכך הוחלט לפנות את השלושה לשני בתי–חולים אחרים. אך גם אחרי שהופרדו, הבריאו וחזרו לבתיהם, היא לחיפה והם לירושלים, המשיך ואף התהדק הקשר ביניהם באמצעות המכתבים שהחליפה אורה עם אברם (372). במכתביו לא סיפר אברם רק על עצמו, אלא הקפיד לדווח לה גם על אילן, חברו לכיתה בירושלים ומתחרהו על ליבה של אורה. וכך כתב באחד ממכתביו: “כידוע לך אנו נוהגים לשיח בענייני נקבות, כלומר אני מדבר, בעיקר עלייך כמובן, ואילן לא מגיב, אבל דווקא בגלל השתיקה שלו אני חושב שהוא לא לגמרי אדיש כלפייך. — — — לא תאמיני באיזו התלהבות אני מנסה לשכנע אותו שאת היא המיועדת לו. בוודאי תשאלי למה אני עושה זאת? מפני שהיושר המוחלט מחייב אותי לזה, ומפני שברור לי שאפילו שאת מיועדת לי, הרי אני לא מיועד לך, — — — ולכן, דווקא מפני שאיכפת לי ממך כל–כך, ודווקא בגלל אהבתי המוחלטת והבלתי–אגואיסטית, אני חייב להלהיט את אילן אלייך” (373).

שקדנותו של אברם, לספק לה מידע על אילן, חיזקה בה, כך מתברר, את פתרון ה“ביחד” שאליו הגיעה עוד לפני שהופרדו לבתי–חולים שונים: “מאז חזרה מן האשפוז בבית–החולים בירושלים ידעה אורה שמה שקרה שם באותם לילות, יקר ונדיר מכדי להפקירו בידי זרים. ועל אחת כמה וכמה מה שקורה לה איתם כעת, עם שניהם; בכפילות הזאת היתה תעלומה שאפילו לא ניסתה לפענח. שפגעה בה בחטף, כמו ברק או תאונה, ונותר לה רק להסתגל לתוצאות של פגיעתה בה. אבל מיום ליום נעשה לה ברור–מאליו בתוקף פנימי שאין לערער עליו: שניהם יחד נחוצים לה, חיוניים כמו שני מלאכים שבסופו של דבר עושים שליחות אחת: אברם, שאין לה מפלט ממנו עד אחרון נימיה, ואילן, הנעדר כל–כולו” (374).

אלמלא כתב לה אברם בשלב מתקדם בהתכתבות “את האהבה הראשונה שלי” (375), וכן: “נהייתי אני רק כשפגשתי אותך” (376), ואלמלא חשף את קנאתו לה וקנאתו באילן (“שניכם הייתם באיזה מקום שאני לא הצלחתי להיכנס לשם”, 378), יתכן שאורה היתה ממשיכה להסתיר מידיעתו את החלטתה לקיים את קשר ה“ביחד” הנחוץ לה, דוחה את לחציו להגדיר את יחסה אליו, ומוסיפה לטעון במכתביה אליו “שהיא עדיין לא מוכנה לדבר על אהבה. שהיא מרגישה ששניהם צעירים מדי ולא בשלים” (376). אברם לא קיבל הסבר זה, אלא כתב לה, שלדעתו “היא כבר החליטה שהיא תהיה אך ורק ידידה שלו, ושהוא כנראה בשבילה כמו איזה חבר ממין זכר, ולדעתו זה מה שהיא בעצם החליטה לגביו מהתחלה, כשנפגשו בבית–החולים” (372). נוכח האשמה שהשתמעה מדבריו אלה, הודתה תחילה “שהיא באמת חושבת שהיא מאוהבת, אבל לצערה הרב לא בו — — — ואותו היא מחבבת ואוהבת כמו אח”, ורק בשלב מאוחר, “אחרי שבועות של חקירות ותחנונים”, גם הודתה “שהיא מאוהבת באילן” (378).

אחרי שהובס בתחרות על ליבה של אורה, לא העלים אברם מאילן את העובדה שחרב עליו עולמו. והוא אכן “לא היה מסוגל להכניס מאכל לפיו, לא החליף את בגדיו, והיה מתהלך לילות שלמים ברחובות ובוכה” (378). ואף שאילן הבטיח לו “שלעולם לא ינסה לקשור איתה קשר”, לא נרגע אברם, אלא ביצע מעשה יאוש דרמטי בבית–הספר. בהפסקת עשר טיפס על עץ ענק בחצר, צעק משם באוזני כולם “שהוא החליט להתגרש מגופו” וקפץ ממרומיו. חבול ועם שבר בידו הימנית המשיך להכריז על אהבתו במכתבו הבא אל אורה, שאותו כתב בשמאלית השלמה שלו: “בשנייה שקפצתי הבנתי שהאהבה שלי אלייך היא בשבילי חוק טבע — — — אני תמיד אוהב אותך”. ועל הכרזת אהבה זו השיבה לו, “שגם אם היא לא אוהבת אותו כפי שהוא רוצה, היא עדיין מרגישה שלעולם תהיה ידידת–נפש שלו, ושהיא לא יכולה לתאר לעצמה את החיים בלעדיו”. ובהמשך מכתבה אליו ניסתה להפיג את מכאובי האהבה הנכזבת שלו אליה, כנראה כדי למנוע ממנו לחזור על הפגנת אהבתו אליה בסיכון חייו פעם נוספת, והוסיפה: “מדוע לדעתו זה בכלל קרה, שהיא התאהבה באילן, הלוא היא בכלל לא מכירה את אילן, וכל מה שקורה לה איתו כבר שנה, זה כאילו שמישהו זר השתלט לה על הנשמה ומכתיב לה מה היא תרגיש” (379). ומאליו מובן, שעל מצע כה דל של הסברים סיבתיים, אי–אפשר להנביט רגשות עזים כל–כך, ולא–כל–שכן לגדל עליו תפניות דרמטיות ביחסי הגיבורים של המשולש הרומנטי, מהסוג שגרוסמן מתאר בהמשך, בפרקי העלילה המשפחתית.


 

האירועים מהשבי ואילך    🔗

בחמש השנים הבאות התייצבה מערכת היחסים בין השלושה על–פי ההסדר שקבעה אורה במכתבה לאברם: לו היתה ידידה תומכת, ולאילן — חברה אוהבת. תמיכתה באברם כידידה התבטאה בעידודו לעסוק בתחביבו — כתיבת מערכונים ותסכיתים (281). מיום הולדתו העשרים סיפקה לאברם פנקסים, שהעניקו לו לדבריו השראה ובהם רשם את הרעיונות הרבים לתסכיתים שצצו במוחו, כדי שלא ישכח אותם עד שיתפנה לפתח אותם (282). ופעמיים גם ישבה לפניו בעירום מלא, בלי ידיעתו של אילן, כדי שירשום אותה במילים (285). ב–1972, אחרי חמש שנות ידידות אפלטונית, זכה אברם לגמול על חיזורו השקדני אחריה. באותה שנה שירתו שניהם, הוא ואילן, בקבע באותה יחידה ויצאו לחופשה באופן מסורג, כאשר אחד יצא לחופשה, נותר השני בתורנות. כל אחד בתורו נסע אל אורה, שהתחילה באותה שנה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה בירושלים. ואף שעד אז כחמש שנים, “מגיל שבע–עשרה בערך”, היתה רק עם אילן (394), היתה באותה שנה עם שניהם (395). אברם ידע שאין הוא יחיד אצלה, וכנראה שגם אילן ידע והשלים עם הסידור שנתהווה ביניהם “באותה שנה שתוקה” (386). אך ההסדר הזה, שרק אורה שקבעה אותו ידעה עליו בוודאות, נקטע על–ידי מלחמת יום–כיפור ב–1973.

בשבת האחרונה לפני פרוץ המלחמה הזו קיבלה אורה שיחת טלפון, שבה ביקשו ממנה שניהם, שתעלה בגורל מי מהם יצא לחופשה ויגיע אליה לשבת בירושלים ומי יישאר בבסיס ויצא לפעילות (228). לא היא ולא אילן יכלו לשער, איזה גורל מצפה לאברם שהפסיד בהגרלה ונותר בבסיס. ערב יום–כיפור נשלח אברם מהבסיס לחזק את מוצב “בבל”, ושם לכדה אותו המלחמה. קורותיו של אברם כניצול יחיד שנותר במוצב אחרי שנכבש על–ידי המצרים, מתוארים בהרחבה בפרק, שכוחו הוא בסגנונו התיעודי (עמ' 523—566), המצטט בדיבור ישיר את הדברים שהשמיע אברם במכשיר הקשר — האמצעי היחיד שעמד לרשותו כדי להזעיק עזרה. היה זה אילן שקלט אז במוצב סמוך את זעקותיו לעזרה של אברם. אילן הפר אז מספר לא–קטן של פקודות, כאשר יצא על דעת עצמו למוצב הסמוך הזה וגם היה מוכן על דעת עצמו להסתכן בחילוצו של אברם ממוצב “בבל”. אלמלא מנעו ממנו לעשות כן, היה ודאי נופל בשבי יחד עם אברם. בכל מקרה, שגה גרוסמן כאשר החליט לכתוב פרק זה בסגנון הדוקומנטרי. אמנם יתכן שבזכרונו של אילן נחקקו דבריו של אברם במכשיר הקשר, ולכן היה מסוגל לצטט אותם בדיוק רב באוזני אורה בסיום המלחמה, אך קשה להניח שגם אורה שימרה אותם בזכרונה עד כדי יכולת לחזור ולצטטם בנאמנות כעבור שנים באוזני אברם, שהרי היא זו ששיחזרה עבורו, ודווקא בדיבור ישיר, בשנת 2000 את הדברים שאמר בקשר בשנת 1973.

מתברר, שהזעקות לעזרה של אברם בקשר נקלטו גם על–ידי המצרים, והם חזרו למוצב “בבל” כדי לשבות את החייל שחמק מידיהם. במצרים עבר אברם חקירות קשות במיוחד, אחרי שהתברר לשוביו שהיה קצין מודיעין. בעינויים אכזריים ניסו לדלות ממנו את הסודות הצבאיים הרבים שהיו בידיעתו. אברם אמנם שוחרר לישראל יחד עם שאר הלוחמים השבויים, אך הוחזר פצוע ומדמם על אלונקה, ונזקק בשובו לתקופת שיקום ממושכת. לאורך כל שנת 1974 לא משו אורה ואילן ממיטתו. אילן השתחרר מהשירות בקבע ואורה הפסיקה את לימודיה באוניברסיטה כדי שיהיו פנויים להשגחה עליו (244). ואף שמאז המלחמה “לא היו מסוגלים לגעת זה בזה” (388), ניצתה התשוקה ביניהם בהפסקה מחוץ לחדרו של אברם בבית–החולים. ועוד באותו לילה נסעו לבית, שירש אברם מהוריו בצור–הדסה, ועל מזרן קש שהניחו על הרצפה “הם הרו את אדם” (219). במערכת היחסים המתירנית שנחקקה במשולש הרומנטי הזה מתחילתו ועד מועד השתחזרותו בעלילת ההווה מפי אורה, באמת לא היה הכרח להצדיק את התלקחות התשוקה בינה ובין אילן וודאי שלא את תוצאתה — לידתו של אדם. מה–גם שדעתו של אברם לא היתה פנויה במצבו, אחרי ששב מהשבי, להמשיך ולהתחרות באילן על האשה, שעל–פי הנחת העלילה שניהם התאהבו בה בגיל שש–עשרה.

אדם נולד ב–1975. אושרה של אורה התנפץ על חומת השתיקה של אילן כבר כשנסעו במכונית הביתה עם תינוקם. שניהם הרגישו כאילו אברם יושב איתם במכונית מאחור (221). כחודש התענה אילן עד שהבהיר לאורה אז, לפני שנטש אותה עם התינוק — כך גילתה בשנת 2000 לאברם — “שהוא מרגיש כמו רוצח — רצחתי וגם ירשתי, הוא אמר — שהוא לא מסוגל להסתכל באדם בלי לראות אותך ובלי לחשוב עליך במעוז, או בשבי, או בבית–החולים” (225). ואחרי שאילן עזב את הבית נותרה אורה לבדה עם התינוק. אילן אמנם טילפן כל יום אליה, עידכן באוזניה את הכתובות של הדירות שהחליף (236—237), דיווח לה על הצלחותיו כתלמיד שנה ראשונה במשפטים (231) וגם סיפר לה על הלילות שבהם התגנב ברכיבה על אופנועו עד לביתם בצור–הדסה וחזר משם כמי שנמלט על נפשו (237—238), אך בזאת התמצתה כל עזרתו לה. בתחילה התחננה אורה בטלפון שישוב להיות איתה ועם אדם, עד כעבור זמן פסקה מכך, כי החליטה שהיא “לא צריכה אותו ולא רוצה אותו פה” (237). ואז הופתעה מבקשתו של אילן, שתתיר לו להתגורר בשכנות, במחסן בחצר,

אחרי שיכשיר אותו למגורים. כשלוש שנים תצפתו זה על זה ממרחק של עשרים מטר, וגם אדם, שגדל בינתיים, התרגל לנוכחותו של השכן, ומרגע שגילתה לו את שמו — גם נהג לקרוא לו בקול מהמרפסת.

גם אחרי לידתו של אדם המשיכו אורה ואילן לבקר את אברם. היא פעמיים בשבוע ואילן בשאר הימים. שניהם הניחו שדבר מכל האירועים בחייהם לא גונב אל אוזנו של אברם: לא שנולד להם ילד, לא שנפרדו כחודש אחר כך (244) ולא שהפכו אחר–כך לשכנים. אורה ואילן לא שיערו, שסירובו של אברם לחזור אל בית אמו בצור–הדסה ונכונותו אחר–כך גם למכור להם את הבית לצמיתות, התבססו על ידיעת האירועים שהתרחשו ביניהם מאחורי גבו. בגמר השיקום עבר אברם להתגורר בדירה שכורה בתל–אביב (251). ושם התרחש האירוע התפניתי הבא בתולדות המשולש הרומנטי הבלתי–מנומק. באחד מביקוריה של אורה בדירתו של אברם בתל–אביב, גילה לה לראשונה, שמחשש כישלון נמנע מפגישה עם הנשים שהציעו לו להכיר. ואז שאלה אותו אורה, אם היה מסוגל לחזור ולשכב איתה (254). אברם השיב בשלילה, אך היא החליטה בו–במקום להעמידו על טעותו. תחילה התפשטה בעצמה, אחר כך הפשיטה אותו ועינגה את איברו עד ש“נשם עמוקות להתמלאות שרחשה בירכיו” (261—262). באותו יום הרו את עופר.


 

“חתיכת עבודה החיים האלה”    🔗

כפי שהתעברה מאילן עם אדם מאחורי גבו של אברם, כך התעברה אורה מאברם עם עופר מאחורי גבו של אילן. אך תגובת שני הגברים שלה להריונה השני היתה מנוגדת. אברם דרש ממנה לבצע הפלה, ומשסירבה הודיע לה בו–במקום “שאם כך, הוא לא רוצה שום קשר איתה” וממש הדף אותה החוצה מדירתו (288). ואכן שלוש–עשרה שנה נעלם מחייה, ורק לקראת הבר–מצווה של עופר התקשר והציע שייפגשו בתל–אביב. במשך השעתיים שישבו בבית–קפה סירב אברם כה בתוקף לשמוע על עופר, עד שאורה לא העזה אפילו להראות לו את אלבום התמונות שהכינה למענו לקראת פגישתם זו. לעומת זאת סיפר לה אברם פרטים על חייו בתל–אביב ובפתאומיות קם ונפרד ממנה ברשמיות. ומאז ועד שעופר התגייס אמנם התמיד לפגוש אותה מדי חצי שנה, אך אף פעם לא שאל על עופר. ואחרי שעופר התגייס הפתיע אותה בהודעתו, שלא יהיה בקשר איתה “עד שעופר ישתחרר” (288).

שונה וגם בלתי–צפויה לחלוטין היתה תגובת אילן להריונה של אורה עם עופר. תחילה שיכנע אותה להסתלק מהמחשבה לבצע הפלה (290), אבל סמוך לכך הציע לחזור הביתה מהמחסן שבחצר ולהתגורר איתה ועם אדם, כדי לקלוט במשפחה שלהם גם את התינוק מאברם, אחרי שיוולד. את הסכמתה לשובו הביתה חתמו בהתעלסות (291). על חסרונו של הסבר לתהפוכה החדשה הזו בתולדות המשולש הרומנטי, כמצופה מעלילה ריאליסטית, עומדת אורה עצמה: “אף אחד בעולם לא יבין מה קורה פה, רק אנחנו שנינו יכולים להבין, וזאת עצמה ההוכחה שאנחנו נכונים” (291). בליל ההתעלסות הבא שלהם ניסה גם אילן להסביר את התפנית הזו, אך גם המאמץ שלו הסתכם במשפט סתום למדי: “חתיכת עבודה החיים האלה”. ואורה השימה את עצמה כאילו הסביר במשפט זה את התפנית שעליה החליטו ביחד והוסיפה תיאור ציורי לדבריו: “כמו במכרה חשוך, ככה אני מרגישה כבר כמה שנים מאז המלחמה, מאז אברם, מרגישה שאני הולכת על ארבע וחופרת בחושך” (293).

למחרת נסע אילן לתל–אביב ונפגש עם אברם כדי לספר לו על הסכמתה של אורה להחזירו לבית כדי להיות עם אדם ובעתיד גם עם התינוק הנוסף שייוולד לה. שיחתם הסתיימה בלי התפייסות, וכך סיכם אילן את תוצאותיה באוזני אורה: “הוא לא רוצה אותנו בחיים שלו, לא אותך ולא אותי, נגמר הסיפור שלנו איתו” (202). ומאוחר הרחיב מעט וחשף, שאברם השתולל מעצם המחשבה “שיהיה לו ילד בעולם” ולכן דרש “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה כלום, שום דבר” (293). בכל עשרים השנים הבאות נותקו הקשרים בין אילן ואברם. הפעם היחידה שבה נפגשו היתה כעבור שנתיים בבית–החולים שבו עבד אברם במטבח, כאשר אילן ירד למטבח עם מירשם מרופא לקחת משם תמיסה של מזון עבור עופר שסבל מבעיות עיכול. בדקות הספורות שבהן חימם אברם את התמיסה ומסר אותה לאילן, ניצבו זה מול זה וכמעט שלא דיברו ביניהם ואחר–כך נפרדו כשני זרים, בשתיקה (340—342).

תוך זמן קצר התרגל אדם לשינוי שהתרחש בחייו, שהפך את השכן מהמחסן בחצר לאביו בדירתם. חודשי ההריון של אורה עם עופר הספיקו לשכנע את אדם שהוריו עומדים להוליד לו אח. במשחק “הכסאות המוזיקליים” שמתנהל בעלילה המתירנית הזו, שבו כל אימת שאחד משני הגברים עוזב את זירת ההתרחשות, צץ השני למלא את מקומו, אין שום קושי לקדם תפניות כאלה בעלילה. במחברת רשמה אורה, כיצד סייעה לאילן לאמץ את עופר, בנו של אברם: “לקחתי את היד של אילן והנחתי אותה על היד של עופר — — — ויחד ליטפתי איתו את עופר הלוך–ושוב, לאורך כל הגוף. — — — אמרתי לעופר: זה אבא שלך. — — — ואילן כבר לא היתה לו ברירה, והוא חייך חיוך עקום ואמר, שמע, חבר, אני אבא שלך וזהו, ואל תתווכח” (281). ואכן, במשך עשרים ואחת השנים הבאות נשאר אילן נאמן להשקפה שניסח בתפנית הקודמת בעלילה, לפיה “חתיכת עבודה החיים האלה”, ונשא בעול ההורות במסירות הן לבנו והן לבנו של אברם.

התפנית הבאה בתולדות המשולש הרומנטי נרקמה סמוך למסיבת יום–ההולדת שחגגו לאדם במסעדה. כבר אז, כנראה, החליט אילן להיפרד מאורה ולצאת עם אדם, בנו הביולוגי, לטיול ממושך בארצות דרום–אמריקה. ואכן, אחרי שעופר התגייס וביסס את עצמו ביחידה הקרבית שאליה הוצב, יצאו אילן ואדם למסעם המתוכנן, בלי שקצבו מועד לשובם. תשעה חודשים חלפו מאז צאתם ועד יום השיחרור של עופר, אך בעלילה ההפכפכה של הרומאן ממשיך לפעול העיקרון, שברגע שאחד משני אוהביה של אורה מפנה את זירת האירועים, ממהר האוהב האחר למלא את מקומו. ולפיכך, כשיחזור אילן מהטיול הממושך שלו עם אדם בדרום אמריקה יגלה, שבהיעדרו נתפש מקומו על–ידי אברם, שבסיום צעידתו עם אורה עבר להתגורר איתה בביתה. כלומר: בהיעדרו החליטה אורה להקים עם אברם את המשפחה השנייה שלה, המשפחה שתהיה לה משנת החמישים לחייה ואילך. באירוע התפניתי הזה, האחרון בתולדות העלילה הרומנטית, ירד סופית המסך על הטלנובלה הרומנטית–מתירנית, שסיפרה על חייה של אשה שילדה שני בנים מיחסיה עם שני גברים שונים בלי שנישאה אף לאחד מהם. הסיכום הממצה הזה של העלילה הזו מדגיש, כמובן, שאורה היא הדמות הדומיננטית בעלילה הרומנטית, השערורייתית והבלתי מנומקת הזו — עלילה שבה תימרנה את חיי שני הגברים על–פי החלטתה ש“שניהם יחד נחוצים לה”.


 

ההסבר שלא פותח    🔗

בשלב הזה צריך להבהיר, כי היתה אפשרות לצרף הסבר סיבתי כולל לכל התפניות הבלתי–מנומקות שנכללו בעלילה הרומנטית, אלא שגרוסמן לא פיתח אותו במידה סבירה. מאחר והצמיד את אירועי העלילה הרומנטית לשלוש מהמלחמות שהמדינה נאלצה לגונן בהן על עצמה במסגרת “הסכסוך”, והן: מלחמת ששת–הימים, מלחמת יום–כיפור והמלחמה בטרור הפלסטיני בשנות האינתיפאדה, יכול היה לנמק את כל התפניות בתולדות המשולש הרומנטי של אברם–אורה–אילן בהתערבות של ההיסטוריה בחייהם. אילו עשה כך היה גרוסמן מצדיק את פיתוחה השרירותי של העלילה הרומנטית בבשורה הפציפיסטית, שלמענה כתב את הרומאן הזה. ההסבר הכולל הזה היה גם מייתר את החובה שמוטלת על כל מספר של עלילה ריאליסטית, להצדיק בסיבה מהסיבות שמפעילות את החיים כל אירוע שהוא כולל בעלילה.

וכך היתה מלחמת ששת–הימים מעניקה הסבר להתאהבות החפוזה של השלושה זה בזה, כאשר אושפזו יחד באגף חדרי הבידוד של בית–החולים. שלושתם היו מנותקים מידיעת המתרחש בחוץ וחששו לגורל המדינה (14). אורה, למשל, הפחות רדומה והפחות מעורפלת מחבריה, האזינה מבועתת לידיעה ששידר הקריין מקהיר, שבישר בהיגוי העברי המגוחך שלו “שהישות הציונית כבר נכבשה כמעט כולה בידי הצבאות הערביים המהוללים, שמסתערים עליה בכל החזיתות” (38). משנוספה אי–הוודאות ביחס למתרחש בחוץ לחולשתם מהמחלה, אין להתפלא שחשו בצורך להיות “ביחד”, המקנה ביטחון ויכולת התגברות על חששות, ואין להשתומם שהיו פתוחים “להתאהב” במהירות כזו זה בזה.

ובאותו אופן ניתן היה לא רק להסביר, אלא הפעם ממש להוכיח, שההתערבות של ההיסטוריה בחיי השלושה השפיעה על כל, או לפחות על רוב התפניות הבלתי–מנומקות שאירעו בעלילה הרומנטית ממלחמת יום–כיפור ואילך. המקרה של אברם מדגים את חוסר–האונים שבו היה נתון מול ההיסטוריה ואת המחיר ששילם עקב התערבותה בחייו: לעולם לא יכתוב אברם את שיריו, סיפוריו ותסכיתיו, ורק בהגיעו לגיל חמישים החזיק לראשונה ילד בחיקו. ולעולם לא יוכל להחזיר לעצמו את ההחמצה היותר מכאיבה: את החמצת ההורות לעופר. בעטייה של המלחמה לא רצה לחיות וודאי שלא היה מוכן, אחרי שאורה התעברה ממנו, להוליד ילד לתוך העולם הזה.

אברם היה אמנם הקורבן הראשי של התערבות ההיסטוריה אז בחייו, כי נפצע במלחמה, נפל בשבי וגם חזר ממנה שבור בגופו ובנפשו, אך גם אורה ואילן יצאו מצולקים ממנה. אלמלא התערבה ההיסטוריה בחייהם, ייתכן שמהלך חייהם היה נורמטיבי, כפי שבני–אדם באיזורים בהם לא מתקיימות מלחמות זוכים להשלימם. התבוסה שספג אברם מידיה של ההיסטוריה במלחמת יום–כיפור היתה קטלנית עבורו. הדברים שאמר לאילן בשיחתם האחרונה מעידים כאלף עדים על כך. אך היא היתה טראומטית גם עבור אילן, שהאזין חסר–אונים לזעקותיו של אברם בקשר, שיבואו לחלץ אותו מהמוצב הנתוש וההרוס שבו נותר לבדו. ואשר לאינתיפאדה — הן השפעתה על הבסת רצונותיהם האישיים של השלושה מובלטת כבר בשמו העברי של הרומאן — “אשה בורחת מבשורה”, ומומחשת שוב ושוב בחלקיו העיקריים, שבהם מתחדש מדי פעם אצל אורה הרצון לא להתקרב לביתה בירושלים מפחד ה“בשורה”.

במספר הזדמנויות ביטאה אורה את הטענה, שההיסטוריה מותירה בני–אנוש בחוסר–אונים מוחלט מולה. כך בתגובתה על ההחלטה של אילן, אחרי לידת אדם, לעזוב את הבית, משום “שהוא מרגיש כמו רוצח” שזכה באושר שגזל מאברם: “אנחנו לא אשמים, — — — אנחנו לא רצינו שזה יקרה, ולא הזמנו את זה. זה פשוט קרה, אילן, זה פשוט דבר נורא שקרה לנו” (225). את מחשבתה זו, שההיסטוריה מכתיבה לבני–אדם את גורלם ביטאה גם בדברים שכתבה באחד הלילות במחברת שלה: “עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא? — — — ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא. — — — ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים. וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להיפגע אף–פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים. — — — וכמה שאפשר בלי להתעסק עם המצב, ימח שמו, — — — עשרים שנים טובות. עד שנלכדנו” (303). יתר על כן: להסבר הכולל הזה, המנמק בהתערבות ההיסטוריה בחיים את התפניות הבלתי–מנומקות שהתרחשו לגיבורי המשולש הרומנטי במשך השנים, ניתן היה לצרף הסבר כולל נוסף, אלא שמסיבות שיובנו אחר–כך הוא ייחשף במקום המתאים לחשיפתו, בהמשך מסה זו.


 

העלילה המשפחתית    🔗

כאמור, מתרחשת העלילה המשפחתית בשנת 2001, בשנתה הראשונה של האינתיפאדה השנייה, והיא נפתחת ביום השיחרור של עופר מהצבא. לציון ההשתחררות מימי החרדה מ“הבשורה”, שהיו מנת חלקה במשך שלוש השנים של שירות החובה שלו ב“שטחים”, תיכננה אורה טיול רגלי משותף לשניהם בגליל, טיול משקם בתחומי “הקו הירוק” מהנזקים שהעימות עם הפלסטינים במחסומים הסב לנפשו. אך ביום השיחרור עצמו התנדב עופר לחזור ליחידתו שצורפה למבצע גדול בגדה. אורה הסיעה את עופר למקום הכינוס של הגדוד שלו ושם לחש באוזנה, לפני שנפרדה ממנו, את המשפט שהעצים בה מחדש את החרדה מ“הבשורה”: “אם משהו יקרה לו, הוא רוצה שנעזוב את הארץ”. ואורה שגילתה זאת לאברם הוסיפה את הפירוש שלה לדברים שלחש לה עופר: “כאילו אמר — אם גם לי זה יקרה, אם זה עובר לעוד דור, אין לכם מה לחפש פה. אבל ממילא, אם, אז לא רק את הארץ”. אורה כבר התנסתה בחוויה קשה זו, כי גם אדם כשהיה בצבא, שלוש שנים לפני עופר, אמר לה פעם משפט צוואתי כזה: “שאם יקרה לו משהו, הוא רוצה שנקים לזכרו ספסל מול ‘הצוללת’” — המועדון שבו הופיע לפעמים עם להקתו (410—411).

מפחד “הבשורה” שנעורה בה מחדש, החליטה אורה בשובה הביתה, לצאת למסע הרגלי לגליל ואפילו לבדה, כדי שהמבשרים לא יוכלו למסור לה אותה, אם חלילה ייפגע עופר במהלך המבצע (כפי הנראה, מבצע “חומת מגן”). אך ממש כשעמדה לצאת מהבית, כדי להתרחק ממנו ככל האפשר, צלצל אליה אברם, אחרי שלוש שנים שלא היה לה שום קשר איתו, וביקש לוודא שעופר אכן השתחרר במועד מהצבא. צלצול הטלפון של אברם הפתיע את אורה, אבל גם הוליד במוחה את ההחלטה לצרף אותו למנוסה שלה מ“הבשורה”. עם שני התיקים שהכינה בשביל עצמה ובשביל עופר הגיעה אורה אל דירתו של אברם בתל–אביב, דירה מוזנחת שהעידה על מצבו הירוד, ובלא מאמצי שכנוע מרובים גררה אותו להתלוות למנוסתה מפחד “הבשורה” אל “היכן שהארץ נגמרת”.

כבר ביום השני לצעידתם בגליל, חשפה אורה לאברם את המטרה שלמענה צירפה אותו להרפתקה שלה. נוכח סירובו לשוחח איתה על עופר וגם לא לשמוע אותה מספרת לו עליו, התפרצה ואמרה לו: “אתה אולי חושב שאני יכולה לעצור את זה, לא לדבר עליו, אני מתכוונת, אבל אני לא. לא מסוגלת עכשיו להתאפק, מוכרחה לתת לו כוח, הוא צריך אותי, אני מרגישה את זה”. ובו במקום הבהירה לאברם, שאם ימשיך לאסור עליה אפילו לדבר על עופר, שלו מסורה כעת דאגתה, תעלה אותו על אוטובוס שיחזיר אותו לתל–אביב, והיא תמשיך בצעידה לבדה, כדי שתוכל לפחות לדבר עליו בקול אל עצמה. ובמשפטים קטועים שיתפה אותו ב“תוכנית המטורפת שלה” (573): “רציתי שתבוא אתי בשביל לדבר אתך עליו, — — — לספר לך עליו, שאם יקרה לו משהו — — — בעצם אנחנו אבא ואמא שלו, — — — ואם אנחנו, ביחד, אני מתכוונת, אם אנחנו לא נעשה את מה שהורים” (188—189). המשפטים אמנם קטועים, אך משתמעת מהם דעתה, שבמדינה הזו, שמאז ייסודה שולחים בה הורים את ילדיהם הבוגרים למלחמות כדי להגן עליה, אין הורים יכולים להסתפק בבריחה מ“הבשורה”, אלא עליהם להשקיע במניעתה. או בלשונה: מוטל על הורים “לתת כוח” לבנם לשרוד את הסכנות המאיימות על חייו בעת הלחימה, באמצעים העומדים לרשותם: לעטוף את בנם “בשכבות מגן” ולחתל אותו “בחום אהבתם”. והיא אכן מיישמת בו–במקום את האמונה המיסטית הזו ו“נותנת כוח” לעופר להינצל מהסכנה האורבת לחייו במבצע על–ידי רישום שורות רבות עם שמו במחברת שלה (299).

להבהרת הדעה הזו של אורה כדאי לקורא לדלג אל סיומה של העלילה הזו. בהתקרבם לירושלים, בסיום צעידתם ברגל בשביל ישראל, אומר אברם לאורה סוף–סוף את המשפטים שכה קשה עמלה כדי להביאו לומר אותם בקול: “לי ולך, ביחד, יש את עופר. — — — ואת נותנת לי להחזיק אותו ביחד איתך — — — ואנחנו מחזיקים אותו ביחד, בינינו, כל הזמן. הוא כאילו צריך ששנינו ניקח אותו לשם” (628—631). בשומעה את דבריו אלה של אברם, גילתה לו אורה, מדוע שקדה במהלך ימי צעידתם המשותפת לצייר לו בפרטי פרטים את צמיחתו של עופר מיום לידתו ועד בגרותו בעשרים השנים שאברם התנתק ממנו: ש“אם הוא” — ואין היא מסוגלת לבטא את האפשרות האיומה שעליה היא חושבת — גם אברם “יזכור את החיים שלו, את כל החיים שלו” (136). הציטוט הזה, הפותח בתנאי “אם הוא” וממשיך בלשון עתיד “יזכור”, מוכיח שאורה מדברת על מצב היפותטי. מחרדה היא אמנם מעלה השערה, שבשובה הביתה ימתינו לה שם המבשרים כדי לבשר לה שעופר נפגע במהלך המבצע בשטחים, אך בפועל מסתיים הרומאן בלי שאירע לעופר דבר.

נכונותו של אברם בסיום לחלוק עם אורה את החרדה מ“הבשורה” וגם להצטרף לאמונתה, כי ביחד ימנעו את “הבשורה” עצמה, מלמדת שאורה הצליחה ב“תוכנית המטורפת שלה”. יתר על כן: הסיום הזה מעיד, שבניגוד לעלילה הרומנטית, שהיו בה הרבה תפניות בלתי–מנומקות, העלילה המשפחתית היא מגובשת ומנומקת יותר. וכפי שעלילה צריכה להתפתח ברומאן ריאליסטי, היא מתפתחת מנקודת הסירוב של אברם אפילו לשמוע את אורה מדברת על עופר (“הסיבוך”), לנקודת הסכמתו מרצון לחלוק איתה את הדאגה לשלומו של בנם המשותף (“ההתרה”). וזה רק אחד מהשבחים שניתן לומר על העלילה המשפחתית.


 

לחבר אב לבנו    🔗

ואכן, בעלילה המשפחתית לא הסתפק גרוסמן בקביעת העובדה שבסיום צעידתם ובהתקרבם לירושלים התרחש השינוי אצל אברם ביחסו אל עופר, אלא שקד על בנייה מדורגת של ההנמקה להתהוות התפנית הזו אצל אברם. גם אחרי שאורה איימה על אברם שתעלה אותו על אוטובוס, אם ימשיך לאסור עליה לדבר על עופר בקול, לא הסיר את סירובו לשמוע מפיה דברים עליו. את כשלונה לסדוק את התנגדותו זו ולהופכו לשותף שיחלוק איתה את החרדה מפני “הבשורה”, ביטאה אורה בהתפרצות יאוש פתאומית: “ופתאום התנפלה על האדמה והחלה לחפור בה בידיה”. אחר כך “כרעה על ברכיה, עקרה אבן חדה והיכתה בה באדמה”. ולבסוף אחזה ב“אבן אחרת, גדולה יותר” והגבירה את קצב החפירה שלה באדמה. וכאשר הגומה היתה כבר עמוקה מספיק, “תחבה את פניה אל תוך האדמה הפעורה. — — — עפר נגרס בין שיניה — — — וכמו מסמר הלכה ונתקעה במוחה המחשבה שהיא חייבת, חייבת לדעת איך זה” (191).

יאושה לא נבע רק מתמונה הקבורה, שצפה במוחה נוכח סירובו של אברם לשמוע ולדבר על עופר, סירוב שהותיר אותה לבד עם אפשרות האסון, אלא גם מהתבדות הסימנים שאספה קודם, שעל–פיהם הניחה שתוכל לגבור על “עובדת עופר” בעיניו של אברם, לפיה עופר “הוא בלי–ספק השגיאה של חייו” (183). בזכות סימנים אלה הניחה, שתצליח לממש את “התוכנית המטורפת שלה”. כסימן ראשון ראתה את הטלפון שלו אליה ביום השיחרור של עופר, כדי לברר אם אכן השתחרר והפך במועד לאזרח (119). סימן אחר מצאה מרוח על קיר חדר–השינה של אברם. להפתעתה גילתה שעל הקיר ניהל אברם “טבלת יאוש”, שבה מחק מדי יום את היממה שחלפה משלוש שנות השירות שנותרו לעופר בצבא (158). לסימנים אלה יצטרף סימן שלישי באחד מימי הצעידה הבאים: כאשר אברם יגלה לאורה, שבמשך שלוש השנים שבהן שירת עופר בצבא נמנע מאכילת בשר (306—307). גילוי זה הזכיר לה, שעופר היה רק בן ארבע כאשר החליט לא לאכול בשר (305—306), וחידש אצלה את התקווה, שאברם ישנה את יחסו אל עופר, אחרי שישמע מפיה איזה בן מופלא הרתה ממנו. אך מאחר ושני הסימנים הראשונים, שכבר היו ברשותה, לא הגשימו את ציפיותיה מאברם, לא יכלה עוד לשלוט בעצמה, ומיאוש תחבה את פניה ל“קבר” שחפרה במו–ידיה לעצמה.

גם זר היה ודאי מזדעזע למראה אדם שביאושו תוחב את פניו לתוך האדמה הפעורה ומבקש באופן זה לשים קץ לייסוריו בחלד. אך כשאורה ביטאה באופן זה את משאלתה למות, לא ידעה שהמעשה הזה שלה יזכיר לאברם אחת מהחוויות היותר קשות שעבר בשבי אצל המצרים. שלוש פעמים אילצו אותו שוביו לחפור לעצמו קבר ולהרגיש את טעם המחנק של האדמה המכסה עליו. ומעניו עמדו מסביב וצפו באחד מהם, קצין קטן–קומה וצנום שצילם את מותו, “וברגע האחרון צחקו והחזירו אותו לצינוק” (192). ושם ביקש אברם את מותו, כי לא רצה עוד “להמשיך ולחיות בעולם שבו ייתכן דבר כזה, שאדם עומד ומצלם אדם נקבר חי” (193). ההזדהות של אברם עם יאושה של אורה התבטאה בו–במקום בתגובתו. תחילה “צעד בטירוף לצד גופה של אורה, נאנק וצועק ומורט בשתי ידיו את עור פניו וזקנו” ואחר–כך אחז בה ו“במשיכה אחת עקר אותה מבטן–האדמה, דהר איתה על כתפו, הרחק מהבור” (193—194). משנרגעו שניהם הזכיר לה את המילים הראשונות שלחש לה כשהוחזר מהשבי. בעודו מעונה, פצוע ומדמם על האלונקה באמבולנס, שגם היא נדחסה לתוכו, לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195).

ההקבלה בין הסצינה, שבה מאימת “הבשורה” ומהכעס על אברם שאינו מצטרף אליה “לתת כוח” לעופר תחבה אורה את פניה ב“קבר” שחפרה כדי להרגיש “איך זה”, לסצינה, שבה קברו המצרים את אברם כדי לשבור את רוחו, היא עוד אנלוגיה בולטת בעלילה. אלא שהפעם היא אנלוגיה משלימה התורמת למגמה הפציפיסטית של הרומאן.

מיד לאחר מכן התרחש אירוע נוסף שתרם לשינוי האמור ביחסו של אברם אל עופר. בעודם מתרחקים מהמקום הקודם, פגשו את החבורה של עקיבא, חוזר בתשובה צעיר שהצטרף לחסידי ברסלב ומאז הוא סובב בין המושבים בגליל ומביא שמחה למעונם. בכך, סיפר עקיבא, הוא מצדיק את השכר שמשלמים לו כ“משמח נדכאים” במועצה המקומית (200). הפעם הצעיד עקיבא אחריו קבוצה של מוכי–גורל, כדי שיתארחו בבתי מושב סמוך המאוכלס ביהודים מתימן. אורה ואברם נענו להזמנה של עקיבא והצטרפו לקבוצה שלו. תוך כדי התלהטות השירה והריקודים באחד מבתי המושב, קטף עקיבא תינוק מזרועות אמו הצעירה והעבירו לחיקו של אברם. “אורה שיערה שזו הפעם הראשונה מאז השבי שאברם מחזיק בידיו תינוק, ואז עלה בדעתה שאולי זו בכלל הפעם הראשונה בחייו”, והיא ליוותה בעניין את תגובתו לתינוק שהוטל לחיקו. אברם איפשר לתינוק לאחוז בכפו, וכשהזאטוט “עטף בה את לחיו ואת סנטרו, התמסר למגעה שכנראה נעם לו מאוד — — — אברם לא זז וכמעט לא נשם, שלא להפריע לו, ורק כעבור זמן זע והתיישר מעט בכיסאו במעין כחכוח של הגוף, ואורה ראתה שכתפיו מתרככות ונפתחות, ושפתו התחתונה רוטטת קלות, — — — ולראשונה מאז יצאה לדרך, ובניגוד לייאוש שאכל בה רק לפני שעתיים–שלוש, כשקברה את פניה באדמה, חלפה בה מחשבה שאולי יהיה טוב, ושהיא ואברם, ביחד, אולי בכל–זאת עושים את הדבר הנכון”. וכשקמה לקחת ממנו את התינוק שהחל לבכות, “היה נדמה לה שהוא אמר, אבל תתחילי מרחוק. — — — לא הבינה על מה הוא מדבר, את מה להתחיל? ולמה מרחוק? — — — ופתאום הבינה” (204—207).

אחרי שלראשונה ביטא אברם את הסכמתו שתספר לו על עופר, אבל רק ביקש שתתחיל מרחוק ותקרב אותו אליו בהדרגה, שלב אחר שלב, קיבל מסעם המשותף בגליל משמעות חדשה. אם קודם לכן היתה המטרה של אורה לברוח מ“הבשורה” וגם לחלוק עם אברם את הדאגה לעופר ואת “מתן הכוח” להצלתו מהיפגעות במהלך המבצע, הצטרפה כעת מטרה חדשה למטרה הקודמת: לחבר את אברם מחדש לחיים על–ידי חיבורו לעופר. שהרי בשובו מהשבי לחש לה “חבל שלא הרגו אותי” (195). ובשיחתו האחרונה עם אילן לפני עשרים ואחת שנים, לא הסתפק באמירה הכוללנית, שאינו רוצה “שום קשר עם החיים” (292), אלא מיקד אותה בעופר: הוא לא רוצה “לא לשמוע ולא לראות ולא לדעת על הילד הזה” (293). ואורה אכן התחילה מרחוק. בשום–שכל החליטה “מתאמנים על אדם לפני שנגיע לעופר” (235). ואכן, רק אחרי שאברם התרגל להקשיב לה וצייר לעצמו את התמונה מחייה עם אילן ועם אדם, עברה לספר על עופר. את סיפורה על עופר התחילה בלידתו ומשם התקדמה בתיאור צמיחתו לבגרות שנה אחרי שנה. והיא התמידה בכך עד שהיתה בטוחה ביום הצעידה האחרון של שניהם, שאם חס וחלילה יקרה האסון ויגיעו אליה הנציגים מצה"ל עם “הבשורה” על נפילתו של עופר במבצע, יהיה אברם לצידה ויחד איתה “יזכור את החיים שלו (של עופר), את כל החיים שלו” (631).


 

הורות המצמיחה אדם    🔗

משהחל אברם להאזין לסיפור חייו של עופר מפי אורה, גברה התעניינותו בבן שהתנכר אליו עד כה. מעידות על כך השאלות שבהן קטע את דבריה: “איך עופר נראה?” (247), “איך התחיל ללכת?” (263), “למה קראו לו עופר?” (328), מתי התחיל לדבר ומהי המילה הראשונה שאמר? (350) ועוד ועוד. שאלותיו הינחו את אורה לאן עליה להתקדם בדבריה, על אלו פרטים להתעכב ועל איזה מהם לוותר. לסיבות שנימקו קודם את בכורתה של העלילה המשפחתית בהשוואה לעלילה הרומנטית, צריך להוסיף כעת גם את הסיבה הבאה: בה כלולים הפרקים היותר יפים שנכתבו בסיפורת הישראלית על הורות ועל הצמחת אדם, בן–אנוש. ואמנם שם התואר “אדם” זרוע כ“מילה מוליכה” במקומות מוגדרים במרחב הטקסט, כדי לכוון את הקורא למשמעותה הרעיונית של העלילה המשפחתית, שבשורתה היא הבשורה הפציפיסטית.

בנקודה הזו מוצדק לחזור ולהשוות בין שתי העלילות שהוצמדו ברומאן. העלילה הרומנטית התפתחה כעלילה מתירנית, כפי שמעידות התפניות שהיו בה לאורך שלושים וחמש שנים, משום ששלושת הצעירים הסיקו כבר בגיל שש–עשרה מהמשפחות ההרוסות שלהם, שמוטב להפריד בין אהבה, במובן החתירה לסיפוק מיני וחברתי, ובין נישואים, המייצבים חיי משפחה. העלילה המשפחתית מבליטה השקפה הפוכה: שרק הורות יציבה מגדלת אדם, הממשיך את הוריו לא רק במובן הגנטי, אלא בעיקר בערכים ההומניסטיים שספג מהם. אורה עצמה הגיעה להכרה הזו, אחרי שהתנסתה בכל האפשרויות המקבילות לאפשרות הנורמטיבית: היא גידלה את אדם כאם חד–הורית במשך שלוש שנים, והיא גם גידלה אחר–כך עם אילן את בניה משני אבות שונים במשפחה כמעט נורמטיבית במשך כעשרים שנה. כעת היא מציעה לאברם לכונן יחד איתה משפחה גרעינית, שהיא הנורמטיבית באמת: צמד הורים עם בנם הביולוגי–גנטי.

דומה, שגם אצל אילן התעורר הרצון להגשים הורות נורמטיבית כזו בהתקרבו לגיל חמישים, ולכן נפרד מאורה ומעופר והרחיק עם אדם עד ארצות דרום אמריקה כדי להיות שנה תמימה רק עם בנו. וכנראה שגם אברם מגיע להכרה זו באומרו לאורה בסיום צעידתם המשותפת, שהחליט לשים קץ לחיים המתירנים והבלתי–מספקים שקיים איתה לפני שנפל בשבי המצרים, ואחר–כך, אחרי שחזר מהשבי, גם עם נטע, האמנית הצעירה ממנו בשבע–עשרה שנים. נטע רצתה ב“חיים מלאים” עם ילדים בחברתו, ובמשך שלוש–עשרה שנים גם קיוותה שתצליח לשבור את סירובו להינשא לה. תחילה התלוצץ והסביר לנטע “משפחות זה מתמטיקה גבוהה בשבילי — יותר מדי נעלמים, יותר מדי סוגריים והעלאת מכפלות בחֶזְקה”, וכשהוסיפה להתעקש, התחמק “בתירוץ של פער הגילים”. משנואשה ממנו והפסיקה לפקוד את מעונו, לא טרח אפילו לחפש אחריה (185—187). ואילו כעת מוכן אברם לנסות עם אורה חיים במשפחה גרעינית וטבעית מהסוג שהציעה לו.


 

נזקי המשפחה ההרוסה    🔗

המסקנה שאליה הגיעו גיבורי המשולש הרומנטי בבגרותם, לפיה רק במשפחה נורמטיבית ניתן לגדל אדם הומני ומוסרי, היתה מסוגלת לתרום הסבר כולל נוסף לתפניות הבלתי–מנומקות שסופרו בעלילה הרומנטית ולמתירנות ביחסיהם במשך שנים. הסבר זה, אילו פותח במידה מספקת, היה גם הוא, בדיוק כמו ההסבר על דורסנותה של ההיסטוריה בחיים, תורם לבשורה הפציפיסטית של הרומאן. להוכחת הארגומנט הזה, עלינו לחזור למידע שנמסר לנו על המשפחות של שלושת הצעירים בעלילה הרומנטית.

בזמן ששהו באגף הבידוד, גילו שלושת הצעירים זה לזה את הרקע המשפחתי שבו גדלו. והתברר להם, ששלושתם גדלו במשפחות מעורערות או מפורקות, משפחות שמוטטו אצלם את הביטחון הקיומי שמשפחה אמורה להעניק לילדים. אברם, למשל, גדל מגיל שלוש–עשרה רק בחברת אמו, כי “אביו קם ערב אחד משולחן הארוחה והפך במכה את סיר המרק שעל הכיריים, והחל להכות בחימה שפוכה את אמו של אברם ואת אברם–עצמו. כמעט קרע אותם לגזרים. ואחר–כך הסתלק ונעלם כאילו מעולם לא היה” (335). בימים הבאים שכנע את עצמו אברם בן השלוש–עשרה, שאביו האמיתי הוא המשורר אלכסנדר פן, ולא האיש האלים שהתאדה מחייו (233).

גם בית–הגידול של אילן לא היה שונה בהרבה: “הוריו התגרשו ואבא שלו לקח אותו איתו, לבסיס שלו”, שבו כולם ידעו, שאביו, מפקד הבסיס, שוכב עם חיילת שמנה במשרדו. אילן הרגיש שחייו נהרסו בגלל הגירושים של הוריו ונקם באביו כשהתגנב בלילות וכתב בגיר על צריפי הבסיס כתובות בגנות עצמו, כדי להרחיק את החשד ממנו. כתובות הגראפיטי שלו אילצו את אביו למחוק אותן וגם לקיים מארבים בשביל לתפוס את מי שחוזר וכותב אותן. כבר אז, באגף חדרי הבידוד, כשסיפר כל זאת לאורה, הודיע לה “בחיים אני לא אתחתן” (69).

וגם אורה לא החשיבה נישואים בגלל הרקע המשפחתי שלה. בגיל עשר נחשפה לראשונה להתנהגות הפתולוגית של אמה, ניצולת השואה, שבעת התקף נהגה “להכות את עצמה בדממה, ולשרוט את עצמה בבטן ובחזה” בעודה “זועקת בלחישות, זבל, זבל, אפילו היטלר לא רצה אותך”. אז הבינה “את הסיבות לזעפה של אמה, ולהאשמותיה הסמויות שהיו מתוחות בחלל הבית כמו שְׂבָכה צפופה ולא היה מפלט מהן”. וכבר אז גם החליטה, שבמשפחה שתקים לעצמה “לא יהיו לעולם הפתעות כאלה”, כי הבית שלה “יהיה מלא אור, תמיד, עד לפינותיו הנידחות ביותר”. לא נישואים יבטיחו בית כזה לה, אלא “לפחות אדם אחד, או שניים, או שלושה — — — שהיא תוכל באמת לדעת” (375).

בבתי–הגידול הרעועים האלה, שפיתחו חוסר–ביטחון בשלושת גיבורי העלילה הרומנטית, הוטמן הסבר אפשרי לחופזת התאהבותם בחדר הבידוד כשהיו צעירים ולמתירנות שנחקקה בבסיס יחסיהם אחר–כך, כמבוגרים. מעדות זו משתמעת המסקנה, שהאידיאל הפציפיסטי איננו יכול להתממש על–ידי בוגרים שלא ספגו מילדות במשפחות שלהם את מושגי ההורות הנכונים. בוגרים כאלה יעדיפו את המתכונת המתירנית, המעניקה אשליה שאי–המחויבות לנישואים מותירה בשליטתם את חופש הפעולה האישי ומבטיחה להם ביטחון קיומי שלא קיבלו במשפחותיהם ההרוסות. בכך מסבירה העלילה המשפחתית את התפניות בעלילה הרומנטית ואת נכונותם של אברם ואילן להשתתף לאורך שנים במשחק הכסאות המוסיקליים שהתנהל סביב אורה.


 

הבשורה הפציפיסטית    🔗

הצמדת העלילה המשפחתית לצעידה בנופי הגליל נבחרה על–ידי גרוסמן בשביל המטרה הפציפיסטית שהועיד לרומאן. כל האירועים שחוו אורה ואברם במשך שבוע צעידתם ביחד, באים להוכיח שקיימת אלטרנטיבה למלחמות. אם רק משתלטים על הנטייה לחשוד בכוונותיו של הזולת ועל הנטייה להפעיל מפחד הזר אלימות כלפיו, אפשר להיווכח שהעולם איננו כה מסוכן ואפשר לנהלו אחרת. את עדת הכלבים התוקפנית הרגיעה אורה על–ידי הימנעות ממאבק בהם (354—359). באופן דומה, על–ידי התנהגות מתונה, הסתיימה גם ההתקלות שלהם בשני חזירי–בר תוקפניים (431). לאנקדוטות אלגוריות אלה הזרועות במרחב הטקסט היתה מטרה פוליטית שקופה: לקרב לדעתו של הקורא, שהפתרון לטרור הפלסטיני איננו בלחימה בו, אלא בהרגעתו על–ידי חתירה לפתרון של שלום עם העם הפלסטיני.

להמחשת אפשרות זו הוסיף גרוסמן בעלילת הרומאן סצינות על הידידות והאירוח שלהם זכו אורה ואברם מצד רועים ערבים מהכפרים בגליל שפגשו בדרכם (581). אך הניצול היותר שיטתי של צעידת אורה ואברם בנופי הגליל למטרתו הפציפיסטית של הרומאן נעשה על–ידי הבלטת הסתירה בין יופיים של הנופים לבין לוחות ההנצחה ללוחמים הרבים, שחייהם נגדעו באיבם במלחמות ישראל עם שכנותיה (409, למשל). לקוראים שלא הבחינו בתחבולה הדמגוגית שהפעיל כאן גרוסמן, כדאי להזכיר, שאת המסקנה הפציפיסטית שלו אי–אפשר להגשים כיום במציאות שלנו עקב הסרוב העקרוני של מדינות ערב והפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינת–ישראל.

בשלב הזה הבין אברם היטב את הזעם שנתקפה בו אורה כלפי המלחמות, כי עוד קודם לכן קרא במחברת שלה את ההגדרה להורות שרשמה שם: “אלפי רגעים ושעות וימים, מליוני מעשים, אינסוף פעולות ונסיונות וטעויות ודיבורים ומחשבות, הכל בשביל לעשות אדם אחד בעולם. — — — אדם אחד, שכל–כך קל להשמיד אותו” (507). כשכתבה “להשמיד” לא התכוונה אורה להמתה ממש, לקטילה, אלא להשחתת הנפש, כי היא התבססה על “הנסיון הקודם שלה עם אדם, אשר השתחרר לפני שלוש שנים, שהם לא באמת חוזרים אחרי הצבא, לא כפי שהיו, והילד שהוא היה אבד לה לעולמים מרגע שהולאם, ואבד גם לו” (103). ואכן, משהפך אדם שוב לאזרח, כבר לא היתה בו שמחת חיים שאיתה התגייס לצבא. הנזק ל“אדם” שטיפחה בעופר היה אפילו גדול יותר. שלוש שנים לא הועסק כטנקיסט, אלא “טחן מחסומים וסיורים, חטף אבנים מילדים בכפרים פלסטינים ובהתנחלויות” (101). וגם הוא אבד לעצמו מרגע שהולאם לה.

למותר לומר, שעל אורה הטיל גרוסמן להשמיע בעלילת הרומאן את הבשורה הפציפיסטית שלו. לפעמים ביצעה אורה משימה זו בדיבור בקול, כמו במקרה שבו נאנקה, “תופסת את ראשה בין ידיה ומוחצת בכוח, ומקללת מעומק ליבה את המלחמה הזאת, האחת, הנצחית, שעוד פעם הצליחה להידחף לה לנשמה, והיא פוערת את פיה, — — — וקוּר של זעקה נמתח ויוצא מגרונה ומחריד את הציפורים מסביב” (468). ולפעמים ביטאה את טינתה למלחמות רק במעשים, כמו באותה פעם שבו הכינה סלט לארוחת–ערב. תוך כדי חיתוך הירקות לא הצליחה אורה להפסיק לחשוב על דבריו של עופר שהגדיר את תפקידו במחסומים: “הרי כל התפקיד שלו לעמוד שם, בשביל שהמחבל יתפוצץ עליו ולא על האזרחים”. הפעם לא פתחה בוויכוח עם עופר, אלא גילגלה במוחה את רשימת כל שנואי–נפשה, מנהיגי מדינות–ערב ומנהיגי מדינת–ישראל, “כל אלה שחֵרבו לה את החיים, שממשיכים להלאים לה כל רגע וכל ילד” (584—585), וכילתה את זעמה עליהם בחיתוך אלים של הירקות. ורק כשהושיטה לעופר את הקערה, לא התאפקה עוד ואמרה: “הנה עופר’קה, סלט ערבי, כמו שאתה אוהב” (585).

אך היו מקרים שבהם פרץ הוויכוח בינה ובין עופר בכל עוזו. לא כאשר מצאה אותו מכין אלה בחופשה הראשונה שלו מהשירות בשטחים. אז הסתפקה בהסבר שהשמיע לה: “זה הכי יעיל במצבים שלנו — — — זה הפעלת–כוח–מינימלי — — — אלה מונעת אלימות” (496). ויכוח כזה פרץ בין שניהם, כאשר לא שמעה שום הסתייגות מוסרית מצידו כשדיווח לה על מעשיו ומעשי חבריו בשטחים: “היינו בחברון ותצפתנו על הקסבה, שכבנו במארב ליד חלחול וירינו כדורי–גומי בילדים שזרקו אבנים”. ואז לא התאפקה וממש תבעה ממנו: “אף פעם אל תירה בהם — — — תפליק להם סטירות, תיתן להם בוקסים באבי–אביהם, הכל, רק אל תירה בהם! — — — עכשיו אני רוצה שתבטיח לי שבחיים אתה לא תירה במישהו בשביל לפגוע בו! — — — מצידי, תכוון לשמיים, תכוון לאדמה, תפספס לכל הכיוונים, רק אל תפגע במישהו!”.

עופר הזכיר לה, שזורקי האבנים “מְסכנים אנשים שנוסעים בציר”. וכמו כן, הסביר לה, שהם מקפידים על ההוראות ומכוונים את כדורי הגומי לרגליים והגומי “יכול מקסימום לשבור יד או רגל”. אך כשהוסיף ואמר, שהוכח, כי אלה שקליעי הגומי שברו להם רגל, לא חזרו לזרוק אבנים, לא יכלה עוד אורה להתאפק ובהרמת קול השיבה: “אבל האחים שלהם יחזרו, וגם החברים שלהם יחזרו, ובעוד כמה שנים גם הילדים שלהם!”. ופתאום “ניקר בה הפחד שברגע מכריע של קרב, או אם יותקף בהפתעה, ממארב, יצוצו בו המילים האלה שלה ויכשילו אותו, או יעכבו לשבריר שנייה את תגובתו”, ונסוגה מהאיסור הגורף שאסרה על עופר לירות: “אם אתה בסכנת חיים אז או–קיי, אני לא אומרת, אז תנסה כמה שיותר להציל את עצמך, על זה אין לי ויכוח אתך, אבל רק אז!”. ולכן הרגישה שלא הצליחה להבהיר לעופר מדוע דרשה ממנו בתוקף כזה שיימנע מפגיעה במישהו, “כי אם יקרה דבר כזה, ואפילו יהיו לו אלף צידוקים, ואפילו אם ההוא יעמוד מולו עם מטען–נפץ מוכן להפעלה — חייו של עופר אחר–כך כבר לא יהיו חיים” (586—589).

ואז התרחש האירוע שהוכיח לאורה, שצדקה מעופר בוויכוח, אף שהפסידה בו כשהתקיים לפני שנה ואף שנסוגה אז מעמדתה הנכונה. בזמן ששירתו בחברון, כלאו עופר וחבריו קצב עשיר בחדר הקירור במרתף הבניין שבבעלותו ובמשך יומיים שכחו לשחרר אותו משם. אחרי שנזכרו והוציאו אותו מהמקרר, “רקד וצחק והשתולל עירום כביום היוולדו מול החיילים”, לא משום ש“עשה מעצמו אידיוט גמור”, כפי שהסביר לה דביר, הקיבוצניק מכפר סאלד, וחברו של עופר, אלא משום שגופו, שהופשר והוקפא חליפות בחדר–הקירור, התחיל לפרכס ולהתעוות מעצמו כשהוצא משם. לשניהם הציגה אורה את השאלה הבאה: “אבל איך שכחתם בן–אדם! — — — תסביר לי איך אפשר לשכוח בן–אדם בתוך חדר–קירור במשך יומיים?”, וספגה על כך נזיפה מאילן, שהבהיר לה, שעליה לתמוך בעופר כי “הוא צריך אותך עכשיו בלי שום תנאי”. והיא שוב נכנעה ולא השיבה לאילן “את מה שעמד לה על קצה הלשון, שאולי היציאה–מהדעת היא הדרך היחידה שפלסטיני יכול לצאת היום בלי מחסומים ורשיונות ובדיקות על הגוף”. אמנם בזכות אילן, ששוחח עם אנשים בעלי השפעה בצבא ומשך בחוטים המתאימים, לא דלף הנושא לעיתונות, אלא נסגר במפקדת החטיבה, בתחקיר של הלוחמים שהיו מעורבים באירוע (600—605), אך המחלוקת שעורר המקרה ביניהם גרמה לאילן להיפרד מאורה ולעזוב את הבית (302).


 

הסדרה הפציפיסטית    🔗

כאשר הטיל גרוסמן על אורה להשמיע את בשורתו הפציפיסטית בעלילת הרומאן הזה, הבדיל אותה מהנשים האנגלוסקסיות שֶׁמָחוּ נגד הכיבוש במחסום ווטש. ואכן, אורה כעסה על עמידתן כפויית הטובה שם, המטרידה את החיילים “שעושים את העבודה השחורה ואוכלים בשבילנו את כל החרא של הכיבוש כדי בכל–זאת לשמור על הביטחון של כולנו” (602). את המחאה שלהן היה עליהן להעתיק אל “הקריה” או מול “הכנסת”. וזו לא הפעם היחידה שבה ביטאה אורה את הסתייגותה מהכיבוש על–ידי השוואת “המצב” להתבוססות בצואה. באחת מנסיעותיה בקו 18 בירושלים התרחש פיצוץ באוטובוס שנסע בכיוון ההפוך, אחרי שחלפו על פניו, ולרגע השתררה דממה עמוקה ו“ריח צואה חריף פשט באוויר” האוטובוס שלה (599).

ההשוואה הזו של “המצב” לצואה התרחבה בסצינת המסעדה, שבה חגגו יום–הולדת לאדם. משהחלו עופר ואדם להעלות ליד השולחן חוויות ואנקדוטות משירותם בשטחים ועופר סיכם את אחד הסיפורים, הסיפור על מחבל שהתפוצץ בתל–אביב, אחרי שלא זיהו ולא עצרו אותו במחסום, באמירה “זה התפקיד שלי, אני עומד שם בדיוק בשביל שהוא יתפוצץ עלי ולא בתל–אביב”, קלטה לא רק ריח צואה, אלא הצטיירה אצלה תמונה “מוחשית למדי, כאילו בא מישהו ופרץ בריצה מבחוץ, מהשדות, ועלה בשתי רגליו על השולחן והפשיל את מכנסיו וכרע כאן ביניהם, ובלי שום שהיות חירבן ערימה ענקית מצחינה בין הצלחות והכוסות” (494).

בציור הוולגארי הזה אמנם המחיש גרוסמן באופן הבוטה ביותר את יאושו כפציפיסט מ“המצב”, אך גם השלים את הקו העקבי בהשקפה הפוליטית–אקטואלית שביטא ברומאנים הקודמים שלו. למעשה הרומאן הנוכחי הוא המשך ישיר לשני רומאנים קודמים, שבהם עסק ב“מצב”: “חיוך הגדי” (1983) ו“ספר הדקדוק הפנימי” (1991). כבר ב“חיוך הגדי” סימל גרוסמן את “המצב” באמצעות ריח ומראה דוחה. מקורם שם היה מהפגר הנפוח של חמור שהושאר בסימטת אלסעדיה בכפר–הכבשים ענדל, הכפר של חלמי, ב–1972. איש לא טרח לסלק את העדות הזו על “המצב” ועל “הכיבוש”, לא תושב מהכפר וודאי שלא מישהו מהממשל הצבאי. ומכאן השתמעה מסקנה מתונה למדי, שמ“המצב” סובלים כל המעורבים ב“סכסוך”.

אך בעוד צורה קשר גרוסמן בין הרומאן הנוכחי לרומאן הביכורים ההוא. ב“חיוך הגדי” הובלט כאשם ב“מצב” “האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול”, משה דיין, שהיה שר הביטחון בתקופת מלחמת ששת–הימים (שם, עמ' 223). אחרי סיכום קצר של הביוגרפיה של דיין, הוא מתואר כזאב עצבני הכלוא בסוגר (שם, עמ' 226), שחיוכו הוא “חיוך זאבי”, “מסכה ערמומית ומרושעת” — הוא החיוך שאורי עוטה על פניו בסיום, במקום “חיוך הגדי” שהיה נסוך על פניו לפני שהכיבוש השחית אותו (שם, עמ' 280). הזאביות כדימוי לשחיתות המוסרית מופיעה גם ברומאן הנוכחי. עופר בן הארבע בחר להתנזר לחלוטין מאכילת בשר, כי סירב להיות עוד טורף “בעולם החראי הזה”. לאוכלי הבשר הדביק את הכינוי “זאבים” והטיח באורה “אתם כמו זאבים! אנשים כמו זאבים, אני לא רוצה להיות איתכם!” (310).

הזיקה של הרומאן הנוכחי לרומאן “ספר הדקדוק הפנימי” מתבטאת בשני פרטים אחרים. כזכור הסתיים הרומאן ההוא בהמתנה של אהרון לרעם הפגז הראשון של מלחמת ששת–הימים. אהרון בוחר להישאר קליינפלד (ביידיש: שדה קטן) כדי שלא יצטרך להתבגר, כלומר: להשתייך להסתאבות הצפויה למדינת–ישראל מהניצחון במלחמת 1967. אף שעלילת “ספר הדקדוק הפנימי” מסתיימת ערב מלחמת 1967, צריך לזכור שבשנת הכתיבה של הרומאן, ב–1990, גרוסמן לא רק ייחס למלחמת ששת–הימים את כל צרותיה של המדינה, אלא גם עמד כבר בראש המגנים אותה. וכאילו לא חלפו כעשרים שנה מאז התפרסם “ספר הדקדוק הפנימי”, פתח גרוסמן את הרומאן הנוכחי בשהותם של גיבורי המשולש הרומנטי באגף הבידוד של בית–חולים קטן בירושלים בפרוץ מלחמת ששת–הימים. ובדומה לאהרון, שניתק עצמו מידיעת אירועי המלחמה על–ידי הקדמת התאבדותו לפרוץ המלחמה, גם הם מנותקים מהחדשות על המתרחש בחוץ.

והפרט הנוסף שמחבר בין שני הרומאנים הוא השימוש במוטיב המקרר כדי לציין את גנותה של המלחמה — כל מלחמה, מנקודת המבט הפציפיסטית. ב“ספר הדקדוק הפנימי” התאבד אהרון קליינפלד כדי שלא להתבגר למציאות שתיווצר במדינה אחרי מלחמת ששת–הימים. מאחר והחליט להישאר ילד של המדינה המוסרית כפי שהיתה ב“ילדותה” בין השנים 1948—1967, איתר מקרר נטוש ליד השכונה, התכנס בתוכו וטרק על עצמו את הדלת. כהוכחה להשקפתו זו, שהכיבוש משנת 1967 השחית את החברה הישראלית והעניק לה את “בגרותה” המכוערת, שתל גרוסמן מקרר גם בעלילת הרומאן הנוכחי. עופר וחברו מוזמנים למפקדת החטיבה לתחקיר על מקרה ההתעללות שביצעו בפלסטיני מבוגר, שכלאו אותו במקרר ושכחו אותו שם במשך יומיים. וכזכור, עופר היה הילד שכבר בגיל ארבע שאל שאלות מוסריות נוקבות, סירב לאכול בשר והסתייג ממבוגרים האוכלים בשר כזאבים טורפים.

הקשרים האלה בין שלושת הרומאנים מעידים שצריך להבחין במדף ספריו של גרוסמן בשתי סדרות: סידרה פוליטית וסידרה קיומית. לסידרה הפוליטית משתייכים מכל ספריו שלושת הרומאנים שנדונו קודם: “חיוך הגדי”, “ספר הדקדוק הפנימי” והרומאן הנוכחי. וכל הרומאנים וקובצי הסיפורים האחרים הם כרכים של הסידרה האחרת, שבה בחן סוגים שונים של יחסים וחזר לברר את שאלת הזהות של ה“אני” בגיבורים שטרם בגרו. ומובן, שהסידרה הפוליטית היא הסידרה אקטואלית של גרוסמן, בעוד שהסידרה האחרת, בעלת התכנים הקיומיים–אוניברסליים, היא העל–זמנית ביצירתו.

מאחר ובעלילת הרומאן “אשה בורחת מבשורה” מוצגת האוטופיה הפציפיסטית כפתרון מעשי ומציאותי ל“מצב” ול“סכסוך”, אי–אפשר שלא להעיר הערה על כך. הרומאן הפציפיסטי משתייך לאחת השושלות הוותיקות ביותר בספרות, אך תמיד היקשו על מחברי רומאנים פציפיסטיים על–ידי עימות הבשורה שביטאו בהם עם הממשות המונעת את יישום האוטופיה הפציפיסטית בהיסטוריה. אין, כמובן, טעם לתבוע מגרוסמן ליישב את הקושי בהיקפו העולמי–היסטורי, אך מוצדק לשאול אותו את השאלה בהיקף המצומצם של המזרח–התיכון כיום: האם הבשיל העולם הערבי, שכמעט כל מרחבי המזרח–התיכון נמצאים בבעלותו, להשלים עם קיומה של מדינת הלאום הזעירה של העם היהודי בארץ–ישראל — עד כדי כך הבשיל, שכבר אפשר לכתת את החרבות לאיתים ואת החניתות למזמרות ולהתחיל ביישום האוטופיה הפציפיסטית שהשמיע מפי אורה, גיבורת “אשה בורחת מבשורה”?



  1. הוצאת הקיבוץ המאוחד / הספריה החדשה, 633 עמ', 2008.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!