לראשונה פגשתי את יהושע קנז בשנת 1971 במערכת עיתון “הארץ”, שהיה ממוקם אז בשני בניינים ברח' מזא“ה בת”א. בבניין המערבי של הרחוב נערכו עמודי החדשות, ובחדרי שתי הקומות של הבניין שמעבר לכביש עבדו עורכי המוספים של עיתון סוף השבוע. חדרו של בנימין תמוז, עורך עמודי המוסף “תרבות וספרות”, היה בקומה הראשונה של הבניין הזה, ולשם הגעתי מדי פעם כדי למסור מאמר על כרך סיפורת חדש שתמוז העביר אלי לביקורת. ובאותה הזדמנות הכרתי אחדים מהכותבים האחרים, שתמוז ריענן בעזרתם את מוסף הספרות הארכאי בתכניו של העיתון (כפי שהיה בתקופת עריכתו על-ידי ד"ר יעקב הורביץ, בסיוע מזכירתו: ורה לוין): רות אלמוג, דן צלקה, חיים באר, מאיר ויזלטיר ויורם ברונובסקי. אשר לקנז – אמנם שמעתי אז מפי תמוז שהוא עובד ב“הארץ” כאחד מצוות עורכי השבועון של העיתון, בחדרי הקומה השנייה של הבניין, אך משום-מה לא פגשתיו אף פעם בחדרו.

אני זוכר בוודאות את השנה, שבה עצר אותי קנז, איש ממוצע-קומה, בצאתי מחדרו של תמוז והציג את עצמו בשמו, כי באותה שנה הופיע ספרו הרביעי של עמוס עוז – אחרי הקובץ “ארצות התן” (1965) ואחרי הרומאנים “מקום אחר” (1966) ו“מיכאל שלי” (1968) – שבו נכללו הסיפורים “אהבה מאוחרת” ו“עד מוֶת”, שעל טיבם, מתברר, ביקש קנז לשמוע את דעתי. ואכן, בלי כל גינוני-היכרות נוספים שאל אותי, אם כבר קראתי את ספרו החדש של עמוס עוז. אף ששאלה זו של קנז הפתיעה אותי, הבנתי מיד שוודאי שמע מתמוז שהספר החדש של עמוס עוז הועבר אלי לביקורת, ולכן עניתי לו, שכבר השלמתי את הקריאה בו וקרוב לוודאי שאגיש את מאמר הביקורת שלי לתמוז עד סוף החודש.

ואז שאל: “ומה דעתך על שני הסיפורים שבספר?”. ובעודי מופתע מהישירות של שאלתו, בחרתי משום-מה להשיב לו, שללא-ספק הטוב משני הסיפורים הוא בעיני הסיפור הצלבני האפל והמיסתורי “עד מוֶת”, ושטרם הבהרתי לעצמי, מדוע הוצב לפניו הסיפור הפארודי-גרוטסקי “אהבה מאוחרת” המתרחש בתקופתנו. מאחר שחייך וגם הרים את ידו בתנועה שהתפרשה לי כחצי-הצדעה, לפני שפנה אל המדרגות המובילות אל חדרו בקומה השנייה של הבניין, הבנתי שתשובתי החצי-אפויה על ההבדל בין שני הסיפורים סיפקה את סקרנותו.

מאחר שאני מנהל מזה שנים רישום מדוייק של מועדי הפרסום של מאמרי – אינני מתקשה לגלות גם כיום, אחרי שחלפו מאז חמישים שנה, שתחת הפריט 138 רשום שהמאמר שלי על שני הסיפורים שכלל עמוס עוז בספר “עד מוות” התפרסם בעיתון “הארץ” ביום 6/8/1971, ולכן אני יכול לקבוע בוודאות ששיחת ההיכרות הראשונה שלי עם יהושע קנז התקיימה באותה שנה באמצע חודש יולי. וממרחק השנים שחלפו מאז אני רשאי גם לקבוע: שיותר משניתן להגדיר כשיחה את המשפטים הבודדים שהוחלפו בינינו אז, היה זה לאמיתו של דבר מעמד שבו בחן קנז, המבוגר ממני רק בשלוש שנים, את יכולת האבחנה הספרותית שלי. כנראה שעברתי בהצלחה את “המבחן”, כי לאחר מכן כאשר נפגשנו במסדרון הבניין, אני בצאתי מחדרו של תמוז והוא בדרכו את החדר שבו עסק בעריכת השבועון של העיתון, שעורכו היה אז נתן דונביץ הוותיק והדומיננטי, כבר התעכב לשיחה קצת יותר ממושכת על ספרים חדשים מזו הראשונה שבה העמיד במבחן את טעמי הספרותי.

עד אותו מעמד במסדרון של עיתון “הארץ”, הכרתי, כמובן, רק את יצירותיו המוקדמות של קנז, את הרומאן הראשון שלו “אחרי החגים (1964) ומספר סיפורים שפרסם ב”קשת" של אהרון אמיר, אך מאמרי הראשון על יצירתו היה על סיפורֵי הקובץ “מומנט מוזיקלי” (1980), אלא שהוא לא נדפס ב“הארץ”, אלא במוסף לספרות של “ידיעות אחרונות” תחת הכותרת “הכאבים הנצחיים של ההתבגרות”, והוא פריט מס' 281 ברשימת מאמריי ופרק מרכזי בספרי “הסיפור הישראלי הקצר” (1987). ומאז לא רק שלא פסחתי על ספריו הבאים של קנז, אלא גם כללתי את מאמריי עליהם בכרכים השונים של הסדרה “תולדות הסיפורת הישראלית”, סדרה המתמקדת במיטב הסופרים ובחשובים מבין ספריהם בשבעים שנותיה הראשונות של המדינה, מתש“ח ועד תשע”ח (2018–1948).

כנראה שבזכות הצלחתי ב“מבחן” שערך לי קנז במפגש היכרותנו הראשון, שאחריו נודע כסרבן-ראיונות וכסרבן-הופעות בפני קהל, נענה קנז ברצון ליוזמתו של מוקי צור, איש קיבוץ עין-גב וחוקר חשוב של חלוצי העלייה השנייה, לשיתופי לצידו בדיון שהתקיים ב-1988 במכללת אפעל, אחרי הופעת “התגנבות יחידים”, על הנושא: מ“ימי צקלג” (1958) ועד “התגנבות יחידים (1986)”. קרוב לוודאי שמוקי צור יזם את הנושא של הדיון במכללת אפעל, וגם קנז הסכים לשיתופי בו לצידו, אחרי שהצבעתי על הזיקה הרעיונית בין שתי היצירות “הצבאיות” האלה, במסת הביקורת שלי על “התגנבות יחידים”, שהתפרסמה בחוברת “מאזנים” מינואר 1987, תחת הכותרת “דיוקנו של האמן כטירון בצבא” (מסה זו כלולה בספרי “הצדעה לספרות הישראלית”, 1991).

במהלך הדיון במכללת אפעל שלל קנז לחלוטין את קיומה של זיקה בין שתי היצירות, ואפילו אחדים מהשומעים הצטרפו למחלוקת שהתלקחה בין שנינו על הנושא, ואף על פי כן, גם אחרי “טבילת-אש” זו נענה קנז לכל הזמנה שלי להתראיין אצלי על ספריו הבאים, כאשר אלה נדונו במסגרת הסדרות על הסיפורת הישראלית שקיימתי במשך כשני עשורים ב“בית אריאלה”. קנז לא רק הופיע, אלא גם היה משוחרר מ“פחד קהל” בתשובותיו לשאלות שהיפנו אליו משתתפי הסדרה, שרובם הגיעו לפגישה כקוראים הבקיאים היטב ביצירה שבה התרכז כל ראיון.

שתי הסְדָרות במדף ספריו של קנז    🔗

בניגוד למספרי המשמרת השנייה האחרים, סופרי “הגל החדש”, שעד מהרה התיישרו עם סופרי “דור בארץ”, סופרי המשמרת הספרותית הראשונה, והתרכזו בנושאי “המצב הישראלי”, שהם נושאים לוקאליים, התמיד קנז בכל ספריו לעסוק בנושאי “המצב האנושי”, שהם הנושאים האוניברסאליים. יתר על כן: עם כל ספר חדש הסתמן בבירור שבעלילות ספריו הוא מקדם לסירוגין שתי סדרות מקבילות.

הסדרה הראשונה היא הסידרה הביוגרפית, הכוללת סיפורים על ילדות ונעורים במושבה פתח-תקוה (“מלאבס”), ובפרקי זמן קצרים גם בחיפה בתקופת המנדט הבריטי בפלשתינה-א“י, ועל שנות הבחרות בטירונות בעשור הראשון של המדינה. לסידרה הביוגרפית משתייכים הרומאנים “אחרי החגים” ו”התגנבות יחידים", קובץ הסיפורים “מומנט מוסיקלי” והנובלה “נוף עם שלושה עצים”. מגמתן של היצירות בסדרה זו היא ארס-פואטית, לסמן את החוויות שעיצבו אותו כסופר ושבעזרתן הגדיר לעצמו את השקפתו על האמנות ועל מקומה בחיים. ואכן, קנז שיקף בסיפורי סדרה זו את שלבי החניכה שלו כאמן, חניכה שנמשכה מילדות במושבה ועד סיום השירות בצבא.

בסיפורי הסדרה הביוגרפית בולטת הסקרנות שמעוררים בקנז אנשים חריגים, כיוון שהם מאיימים במראה שלהם ובהתנהגותם החריגה על המוסכמות המוגדרות כנורמטיביות בחברה. אי-אפשר להתעלם מנוכחותם המטרידה של חריגים אלה בעלילות סיפוריו של קנז גם אם לא הופיעו בהם תמיד כדמויות מרכזיות. החריג הבולט ביותר בכל סיפוריו הוא ללא-ספק פסח, “הפרא האציל” שהוא גיבור הנובלה “בין לילה ובין שחר”, אחד מסיפורי הקובץ “מומנט מוסיקלי” (1980), ושדומים לו מופיעים בעלילת הרומאן “התגנבות יחידים”. בעזרת דמויות כאלה למד קנז שהחייתי-פראי והמעודן-תרבותי, כמו גם היופי והכיעור, שוכנים בחיים בכפיפה אחת. ולכן מוטלת עליו חובה מוסרית כאמן, האמור לתאר את החיים כפי שהינם באמת, לא ליפות את הממשות על-ידי העלמת הפראי והמכוער מיצירותיו, אלא לחשוף את היפה שבכיעור ואת האנושי שבחייתי. ההתעמקות הזו של קנז בסתירות של הממשות ובמורכבותה היא ההופכת את עלילות סיפוריו לא רק למעניינות מאוד, אלא גם למחכימות ביותר.

הסדרה השנייה היא הסידרה הרעיונית, והיא כוללת סיפורים המתרחשים בבתים המשותפים בצפון הישן של העיר תל-אביב, או באחת השכונות המוזנחות בשוליה. לסידרה הזו משתייכים הרומאנים “האשה הגדולה מן החלומות” (1986), “בדרך אל החתולים” (1991) ו“מחזיר אהבות קודמות” (1997) והנובלה “שורפים ארונות חשמל” (בספר “נוף עם שלושה עצים”, 2000). ביצירות של סידרה זו מתוארת העיר כאינפֶרנו, כתופת לבודדים, לזקנים ולחלשים בחברה. לסיפורי הסדרה הזו, המתארים את מצוקותיהם של אנשים בתנאי העיר, זיקה חזקה לפילוסופיה הקיומית וברוחה ביטא את המזור למכאוביהם הנפשיים ולצרותיהם החברתיות: עלינו לגלות הבנה למגבלות האנושיות שלנו ולהעניק בה-בעת גם הבנה ואֶמְפתיה לאומללים שכוחם תש בהתמודדות עם נטל הקיום המעיק עליהם כבוגרים בחברה.

על-פי שייכותן לשתי הסדרות האלה ביצירתו נערכו גם סיפורי הקובץ “דירה עם כניסה בחצר” (2008), שהוא הקובץ האחרון שקנז היה עדיין שותף פעיל בעריכתו. תחילה הוצבו בו ששת הסיפורים המתרחשים בזירת המושבה ואחריהם שלושת הסיפורים שעלילתם מתרחשת בזירת העיר תל-אביב. הבקיאים בעלילות ספריו הקודמים לא יתקשו לזהות את הקשר בין הסיפור “רגע מת בזיכרון” אל הנובלה “בין לילה ובין שחר” ואת הקשר שבין הסיפור “מקרה שיזף” לרומאן “התגנבות יחידים”, שניהם מששת הסיפורים הראשונים בקובץ זה, שהם סיפורי הסדרה הביוגרפית. כמו כן יזהו קוראי יצירותיו הקודמות גם את הקשר בין הסיפור “דירה עם כניסה בחצר”, הבולט מבין סיפורי הסדרה הרעיונית בספר זה, לסיפור “שורפים ארונות חשמל” מהקובץ “נוף עם שלושה עצים”.

משום כך, נחשב בעיני הספר “דירה עם כניסה בחצר” כספרו האחרון של קנז, כי היה עדיין מעורב בבחירת הסיפורים ובסדר הצבתם בספר. אחר כך חלה בדֶמנציה קשה, ואחרים – כולם שוחרי טובתו בהוצאת “עם עובד”, בית-ההוצאה שבו התפרסמו רוב ספריו – הוציאו את הספר “שירת המקהלה” (2013) שבו כינסו מעיזבונו סיפורים מתחילת שנות ה-60 במאה הקודמת, שכמחציתם לא הכניס קנז לקובצי סיפוריו הקודמים וכמחציתם סיפורים שברור שהוא לא הספיק, ואולי גם לא התכוון, להכשיר אותם לפרסום. בסיפורי הקובץ הזה, המעידים על המעבדה הספרותית של קנז, ודאי ימצאו עניין בעיקר חוקרי יצירתו, שאת מיטב עיוניהם ביצירתו אפשר למצוא בקובץ שהופיע ב-2016 בהוצאת מכון הקשרים והוצאת עם עובד, תחת הכותרת המתאימה כל-כך ליצירתו – “יופיים של המנוצחים”.

(2020)