רקע
יוסף אורן
ב. מדוע בחר חיים באר לעסוק בכופרים ובמומרים?
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

מפי רוגל מילוא, שמעו “המספר” והספרן הומינר, שנתלווה אליו לביקור בחוות בנו של מילגרוים, את תוכנן של שתי היצירות המוקדמות של אביו, הנובלה “מיאוס” והרומאן " אתם נלכדים בזאת".

עלילת הנובלה המוקדמת “מיאוס”, אמר רוגל לשני אורחיו, מספרת על רפאל תשר"ק, בן למשפחה ירושלמית אדוקה שהתפקר. שם המשפחה של רפאל, שמציין אקרוסטיכון בסדר הפוך מסדר האותיות המקובל של אותיות האלף-בית בשפה העברית, רומז שבשלב ההתפקרות סטה רפאל מערכי היהדות הנורמטיבית. אחרי מותו של רפאל מנעו שומרי הסף את כניסתו לגן העדן, אלא ציוו עליו לחזור לעולם הגשמי ולאסוף את גזרי ציפורניו שבימי חלדו לא הקפיד לקבור או לשרוף כפי שהגמרא מורה לעשות. אך גם אחרי שביצע את הוראתם ואסף את גזרי ציפורניו מכל המקומות המסואבים שבהם השליך אותם, פקד עליו הממונה בשערי גן העדן לבלוע אותם. רפאל ניסה להשלים את הארוחה המבחילה, אך מחמת הרגשת הקבס שהתגברה אצלו הקיא את כל הארוחה על הממונה ועל רשימותיו. מבקרי ספרות היללו את הסיום המורבידי והדוחה הזה של הנובלה, ואף שיבחו אותה כמודרניסטית – “נובלה שחורה שמנהלת רב-שיח עם כוחות הטומאה, נציגיו של הסיטרא אחרא” (229–228).

התפרצות אפיקורסית חמורה יותר, גילה רוגל לאורחיו, המחיש אביו ברומאן החניכה “אתם נלכדים בזאת”. פרק הפתיחה של עלילת הרומן המוקדם הזה נבט במוחו של מילגרוים במהלך הרצאה ששמע בכנס ספרותי על הגותו של באחטין, אחד ממאורות חֵקר הספרות המודרנית. גיבור הרומאן בפרק זה הוא עילוי שנבחר בפורים להיות ה“רב של פורים” והוטל עליו לחקות באופן משעשע את ראש הישיבה, ברוח הנאמר בגמרא שבחג הזה “עליונים למטה ותחתונים למעלה”. אך במקום לבדח את הקהל בחיקוי מֶחְווֹת הגוף של הרב, נשא העילוי, שהיה כבר בגילופין, “משא של חרפות וגידופים” נגד ראש הישיבה ובהמשך גם חשף “את פשעיו של המשגיח ואת חטאיהם של הר”מים". למחרת נזרק העילוי מהישיבה לבלי שוב אל שעריה (232).

 

הרומאן “נעטרי קוצים”

עדות המעידה על החמרת הצגתה של תופעת האפיקורסות ביצירתו של מילגרוים שמע “המספר” מפי “האשך”, שסיכם עבורו את תוכן הרומאן המצליח ביותר שלו הרומאן “נעטרי קוצים”. “האשך” לא החמיץ את ההזדמנות להתגאות באוזני “המספר”, שבעזרתו אימץ מילגרוים את שם הרומאן מסיום סיפורו של ברנר “מכאן ומכאן” (113).

הפעם התכוון מילגרוים לכתוב סיפור היסטורי, שיחשוף את ותיקותה של תופעת המומרות בתולדות העם היהודי. לכן שלח את גיבורו הבדוי, הושע תור, "למסע חיפושים בעקבותיו של רב ירושלמי אמיתי, בנימין גולדברג, “שלאחר משבר האמונה המשיחית שזיעזע בשנת 1840 את עדת הפרושים הקטנה בעיר הקודש, נלכד ברשתם של מסיתים אנגליקנים, המיר את דתו, נשלח לאיזמיר - - - ופעל שם כמיסיונר עד יום מותו” (119).

אף שכבר היתה למילגרוים סכימה מגובשת לעלילת הספר הזה, וגם את שתי הדמויות שהיו אמורות לייצג את המשיכה שלו עצמו אל “האיש שיקום מן המתים”, את הושע תור ואת בנימין גולדברג, חיפש עוד דמות – “רגל שלישית לחצובה” בניסוחו של “האשך” – כדי לייצב עליה עלילה שתספר על שושלת המומרים שצמחה מבין חוגי החרדים בירושלים. למטרה זו נסע אל לונדון כדי לחפש מידע על המומר גולדברג “שהוטבל לנצרות והודה במשיחיותו של ישו” בארכיון של האגודה המיסיונרית שהטבילה אותו.

בביקורו בארכיון קיבל מילגרוים סיוע מעובדת הארכיון, נעמי זלקינסון, נינתו של המומר הידוע יצחק זלקינסון שתירגם בהצלחה את הברית החדשה לשפה העברית, והיא שמסרה לעיונו שני תיקים, את התיק שביקש על בנימין גולדברג ותיק נוסף – שממש כפתה עליו לעיין גם בו – תיקו של המומר יחזקאל סטניסלב הוֹגֶה, שמילגרוים לא שמע עד אז את שמעו (120). לא רק בתמורה לעזרתה, אלא גם כהמשך להתעסקותו הממושכת בתופעת המומרים, גמל לה מילגרוים פעמיים בתקופת שהייתו בלונדון – גם נטבל לנצרות וגם נשא את נעמי לאישה.

יחזקאל הוֹגֶה היה ההישג החשוב ביותר של המיסיונרים בלונדון (122), הן משום שאביו היה מבכירי תלמידיו של “החוזה” מלובלין והן משום שכיהן אחרי הכשרתו כרב בעיירה קוזמיר. אף שגם יחזקאל הוגה היה ביסודו עילוי מופלג, התגלה כחומץ בן יין: לא רק שלא המשיך בדרכו של אביו, אלא עיין בספרי משכילים, למד שפות זרות, רקם ידידות עם נסיך פולני, היה מתורגמן של צבא נפוליאון, כשהמצביא הצרפתי הזה עבר בפולין בדרכו לרוסיה, והועסק כצנזור לספרים יהודיים בוורשה. ואז, בהגיעו לפסגת הישגיו, נפל הוגֶה ברשתו של שליח החברה הלונדונית בבירת פולין, שהטביל אותו ואת משפחתו לנצרות והעבירם ללונדון, שבה קיבל הוֹגֶה את שמו החדש, סטניסלב, והחל לפעול כמיסיונר.

הרב הירושלמי בנימין גולדברג היה המפורסם מבין מוּמָרָיו של הוגֶה. הוגֶה פגש את גולדברג בלונדון ואחרי ששמע ממנו על רצונו להיטבל לנצרות, לא רק פרש עליו את חסותו, אלא גם שלח אותו לאיזמיר שבתורכיה לצוד שם נשמות של יהודים נוספים (124–122). ואשר להוֹגֶה עצמו, בערב פסח של שנת 1848 ו“קרוב לשתים-עשרה שנים קודם למותו חזר הוגה ליהדות”, ואחרי שנות עוני ובדידות גם נטמן בלונדון בבית הקברות היהודי (128).

 

הסוד שנשמר במשפחה

הסדר הטוב מצדיק לקטוע כאן את סיפור לידתו של הרומאן “נעטרי קוצים” כדי למסור מידע על משפחתו של מחברו, אלישע מילגרוים, מידע שיסביר לא רק את הקלות שבה נגרף הסופר, בהגיעו אל אנגליה, לחוגם של מפעילי המרכז המיסיונרי בלונדון, אלא גם את הנושא שבחר לספרו החדש. אחרי חקירה בשורשי משפחתו, גילה מילגרוים להפתעתו, שגולדברג היה בדורו, לפני שבעה דורות, עשב שוטה מבית הגידול של משפחת אמו, בת הדור הנוכחי (143), ושבמשפחה העלימו ממנו את “הסוד” המביש הזה שפקד את המשפחה לפני דורות.

אף שחלפו שבעה דורות מאז השתמדותו של בנימין גולדברג, ניכרו תוצאות האירוע ההוא גם בדורות המאוחרים. כל עוד התגוררו בבתי אונגרין, התבלטה המשפחה בפעילותה המסורה בנטורי קרתא, חוג חרדי קיצוני בירושלים שהתנגד למדינה הציונית מרגע שנוסדה. הנודע מבני המשפחה בדור שבו נוסדה המדינה היה רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר טיקטין, סבו של מילגרוים מצד אמו, שהחליט לעשות מעשה ולצאת מהמדינה הציונית, אך בעודו חוצה את שטח ההפקר בין ירושלים המערבית לירושלים המזרחית כשהוא מנופף בהתלהבות במוט שעליו הניף את הגַטְקעס הצחורים שלו, לבל יטעו הלגיונרים בכוונתו, עלה על מוקש לפני שהצלף מהלגיון הירדני הספיק להתעשת מהמופע שהתרחש לעיניו ולהפעיל את נשקו.

סוף עגום זה של רֶבּ שְׂרוֹל אוֹשֶר הסיט את המשך הדורות למסלול חדש. אמו של מילגרוים, בת הזקונים של המַרְטיר שניספה, נאלצה להתפשר עם “ייחוס” פחות מכובד ונישאה לאלכסנדר מילגרוים, שתוכו – כך התברר לה – אינה כְּבָרוֹ. אף שכולם נהגו לכנותו רֶבּ סֶנְדֶר, ואף שהקפיד ללבוש “דֵקוֹרציה יְרֵאית” בצאתו לבקר את לקוחותיו במוסדות של היישוב הישן, “כל יראת השמיים שהפגין היתה אך ורק מן השפה ולחוץ”. בצוהרי כל שבת “היה מגיף את התריסים וסוגר את החלונות ופותח את מקלט הרדיו” כדי לקיים מצוות האזנה לפרקי החזנות – ה’עוינג שאבעס' שלו (158–157).

 

הרומאן והסרט

ולפיכך, אין לתמוה שכבר מנעוריו נתפתה אלישע מילגרוים להציץ בהוד ובהדר של הכנסיות ושבהגיעו אל לונדון – והוא כבר סופר נודע ומצליח – כדי לאסוף ‘מַטֶרְיָאלים’ לכתיבת הרומאן “נעטרי קוצים”, היה כמעט בָּשֵׁל לגמרי להמיר את דתו ורק משום שהשתהה לא השלים את המהלך כנדרש, בטבילה בכנסיית המיסיון של נעמי. ובוודאי שאין לתמוה על כך שגם “המספר”, שעודנו רחוק מהמעשה הנמהר הזה של אלישע מילגרוים, הבין מבעוד מועד את ההצלחה שתהיה לסרט שלו, אחרי שתיכנן לספר בו “על מערכת יחסים בין סופר עברי יליד ירושלים, ששורשיו נטועים ביישוב הישן ובעולמם של אנשי נטורי קרתא הקנאים ובין מיסיונרית לונדונית, שסב סבה המומר תרגם את ‘הברית החדשה’ ללשון הקודש” (47).

הרומאן “נעטרי קוצים” אכן זכה לעניין רב, אך בשל נושאו גם עורר – כך סיפר “האשך” בהספד שנשא בלוויה הראשונה מבין השתיים שקיימו למילגרוים אחרי מותו – פולמוס מתמשך שסירב לדעוך. “בשל הרוח הנוצרית שבו” חברו דתיים לאנשי ציבור וח“כים חילונים של הימין בדרישה “להוציא את ספריו של מילגרוים מתוכנית הלימודים, למנוע את השתתפותו בתוכניות רדיו וטלוויזיה - - - ולאסור על הופעתו בפני חיילים בבסיסי צה”ל” (36).

ייתכן שההמולה הזו הכריעה אז, חמש שנים לפני המועד הנוכחי של עלילת הספר “בחזרה מעמק רפאים”, הן על ההחלטה של שופטי פרס ספרותי חשוב להעניק את הפרס לספרו השערורייתי של מילגרוים והן על ביטולה. בלחץ דעת הקהל העניקו לבסוף השופטים את הפרס ל“רומאן ביכורים קלוש פרי עטה של מתנחלת מחברון” (37). אך קודם שעוול זה נגרם ל“נעטרי קוצים”, נפגש “המספר” לראשונה עם מילגרוים, אחרי שהוזמן על-ידי חברת ההיי-טק שהעניקה את הפרס להכין למענה סדרה של צילומים עם מילגרוים לקראת טקס חלוקת הפרס. אלא שבאופן שהתמיה את “המספר” החליט מילגרוים שהצילומים יבוצעו בבית הקברות של המיסיון בעמק רפאים וליד קבריהם של מומרים ידועים. ושם, ליד קברו של הרֶבֵרַנד מראש-פינה, ד“ר יעקב בלום, גילה ל”מספר", כי את המומר הושע תור, גיבור ספרו “נעטרי קוצים” – עיצב בדמותו של “האיש שיקום מן המתים” (16).

“ומלאכים ייחפזון”

להשלמת ההיכרות עם התפתחות עיסוקו של מילגרוים בתופעת המומרים שיצאו מחוגי “הפורשים”, החרדים בירושלים, ממש הכרחי למסור את תוכנן של שתי יצירות שמילגרוים השלים לפני פטירתו, שאותן הפקיד למשמרת בידי אהובתו הפולנייה, ד"ר אלכסנדרה פאראדובסקי, שבמיטתה, כזכור, נפטר “בשעת הֶרגל דבר”. ואכן, החזיקה אוֹלָה ברשותה אחרי פטירתו את כתב-יד של הרומאן “ומלאכים ייחפזון” (245), שגם נעמי החזיקה העתק ממנו במחשב שלה, ואת כתב-יד של המחזה “פורץ גדר” שרק אולה ידעה על קיומו. ולפיכך, מוצדק למסור גם את תוכנם כעדות משלימה על הרעיון החתרני שפיתח מילגרוים בהדרגה ביצירותיו, אך לא לפני שיובהר המקור לשמן של שתי היצירות האלה. שם הרומאן “ומלאכים יֵחָפֵזוּן” שאול מהפיוט “ונתנה תוקף” (בתפילת מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים), ושם המחזה “פורץ גדר” שאול מהפסוק “וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְׁכֶנּוּ נָחָשׁ” (קוהלת י'-8) – שני המקורות מזכירים לחוטא שביום הדין ייענש על חטאיו.

כפי שמילגרוים זכה אחרי פטירתו להיטמן בשני בתי עלמין, כך גם נדפס פעמיים הרומאן “ומלאכים ייחפזון”. תחילה נדפס הרומאן כיצירתו של טכנאי מחשבים אלמוני, איזידור לוין, שפירסם את היצירה תחת הפסידונים איסי שבט הלוי (241), אחרי שקיבל מנעמי את פרקיו בנוסחם הראשון. כחלק מנקמתה במילגרוים על בגידותיו בה עם נשים אחרות, העבירה נעמי את הפרקים לטכנאי המחשבים הזה בידיעה שיפרסם את הרומאן תחת שמו. ואחר-כך, משהתבררה התרמית על-ידי אולה, נדפס הרומאן פעם נוספת, מנוסח סופי של כתב-יד, שכלל שינויים ותוספות, אך הפעם תחת שמו של מילגרוים, סמוך להקרנת הבכורה של הסרט של “המספר” על חייו.

רומאן זה של מילגרוים “התגלה לקורא כמין פנטזיה היפר-היסטורית - - - שדמיון מטורף ותפניות חדות מאפיינים אותה”, שבה מתואר מיפגש של “הלובי היהודי” עם אלוהי ישראל, שהתקיים בשמיים אחרי תפילת מוסף ביום כיפור, “בדיוק ארבעים שנה לאחר מלחמת יום כיפור”. “הנאספים נחרדו למראה ה' צבאות שהפעם ירד ממרכבתו לבוש סגין צבאי שצבעו אדום כדם - - - ולא התעטף כמנהגו ביום הכיפורים בבגדי אור לבנים - - - היה זה אות מבשר רע. ואכן, עד עלות המנחה נשא הקב”ה באוניהם משא קטרוג ותוכחה נוקב", שבו “הטיח בהם כי במעמד הר סיני נתן את התורה ליהודים לא כמתנה וכמזכרת אלא למשמרת, כדי שיהיו נושאיה וכך יגאלו את העולם ואת יושביו. אבל, לטענתו, מעלו היהודים באמון שנתן בהם דור אחר דור, ממצרים ועד הנה. לא זו בלבד שלא טרחו להנחיל את תורתו לכל יושבי תבל ושוכני ארץ, אלא אפילו הם עצמם לא קיימו אותה כפי שנצטוו לעשות” (243–242).

בעקבות פתיחה זו מופיע קטע הסוקר את האירועים בתולדות העם היהודי, את אלה שבהם העניש אלוהים את מפירי הברית איתו וגם את אלה שבהם הרעיף עליהם מחסדו ברחמיו הגדולים – קטע שעליו נדלג ישירות אל המשך אירועי המיפגש הנדיר הזה בפנטזיה שרקם מילגרוים: “באותו מעמד עצמו הודיע אלוהים שהוא מפזר לאלתר את ‘הלובי היהודי’: 'מכאן ואילך יהודים לחוד ויהדות לחוד. היהודים הם שְנִיִים במעלה, ואילו היהדות, דהיינו התורה, ראשונה במעלה. - - - גם לאחר שאחרון היהודים יעבור מן העולם, היהדות לא תכלה, היהדות והתורה מעמדן יישמר, ואפשר שאמצא לי עם אחר או אומה אחרת מבין האומות, שבניה יקבלו עליהם להיות מכאן ואילך עם התורה, ממלכת כוהנים וגוי קדוש” (245–244).

אחרי הפרק הראשון שתיאר את החזון של הקב"ה לימים יבואו, המשיכה עלילת הרומאן “ומלאכים ייחפזון” לספר, במסורת העלילה הפיקרסקית, על מסעו של אלוהים, “מסע חיפושים אינטנסיבי אחרי קהילה אנושית, אומה או עם או שבט, שיהיו מוכנים לקבל עליהם את התורה כתורת חיים וכשליחות”.

 

השפעת ברדיצ’בסקי

בשלב הזה מתבקשת הסטייה הבאה מהמשך הדיון ביצירתו של מילגרוים כדי להשיב על השאלה הבאה: מהיכן שאב את חזון הכפירה הזה, המקעקע את התפישה שהיתה בלתי מעורערת בקרב העם היהודי עד העת החדשה (הנמשכת מתנועת ההשכלה העברית ואילך), שלפיה הברית בין התורה ובין עם ישראל היא ברית עולם שאיננה ניתנת להפרה? רק מומרים שהוציאו עצמם מכלל עם ישראל כפרו בתקֵיפותה של תפישה זו וקיבלו על עצמם באקט של טבילה את המרת “ברית העולם” הזו במה שהמיסיונרים מכנים “הברית החדשה”, ש“האיש ההוא” גילם אותה בעיניהם הן בצליבתו בעבר והן בתחייתו המובטחת בעתיד.

להשגת תשובה על שאלה זו, טס “המספר” יחד עם שדֵמה, השדרנית בעלת החוש הבלשי ותאבת הסְקוּפּים, אל ורוצלב, עיר מגוריה של אולה בפולין. ואכן, פולנייה קתולית זו גילתה להם, שמילגרוים נדהם מתוכנו של פרק שהתפרסם באחד מקובצי “גנזי מיכה יוסף”, קבצים שפרופ' אבנר הולצמן שקד להוציאם מעת לעת. הפרק שקרא בקובץ, שהתגלגל לידיו באקראי, כלל קטעים מהיומן הגרמני שחיבר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי (להלן: מי"ב) בשנת 1909 במקום מושבו אז בגרמניה, בעיר בְּרֶסְלָאוּ. באחד מקטעי היומן העלה מי"ב את השאלה “מה ישרוד מן התרבות היהודית לאחר שבמוקדם או במאוחר ירד העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה?” וזו התשובה שהשיב: “היהודים אינם בהכרח היורשים האמיתיים של התרבות היהודית הייחודית, יהודים ויהדות הם שני דברים שונים ונפרדים. התורה קדמה לישראל, ולכן אין לשלול את האפשרות שבהיעדרה של האומה הישראלית יציע אלוהים את התורה לעם אחר” (270).

מאחר שחיים באר סיכם את המקור בלשונו, מוצדק להציג את הרעיון המהפכני של מי“ב כפי שהוא מנוסח ביומנו: “ההשקפה שעל ברכיה נולדתי וחונכתי אמרה כך: - - - יהודים לחוד ויהדות לחוד. - - - אורייתא קודמת לישראל.” אך אחרי שבדורות האחרונים איבדה היהדות מכוחה ומהשפעתה על חיי היהודים, הגיע מי”ב למסקנה, כי מאחר ש“היהדות לא היתה מעולם המחוללת של העם היהודי אלא אולי התוצאה שלו והסיבה לתעייתו. הרי שניתן להפריד בין שני הדברים, ודווקא עם שקיעת היהדות מקבל העם היהודי את מרצו הייחודי. בקיצור: ישראל קודם לאורייתא” (שתי ההדגשות מופיעות במקור – י.א.).

אין לתמוה שמי"ב הגדיר סעיפים אלה ביומנו במילים “כפירה, אפיקורסות” – מילים שמתיישבות היטב עם תוכן דבריו גם בציטוט הבא מיומנו: “יחד עם הצורה החדשה שאנו מנחים אליה את העם היהודי, יופיע גם תוכן חדש. תרבות חילונית והערכת-דברים אנושית טהורה חייבים להחליף את התרבות הדתית” (הדגשה זו איננה מופיעה במקור –י.א.).

ואכן, מילגרוים – הסופר הבדוי שגילף חיים באר ברומאן הזה כדי להציף את התופעה של צמיחת מומרים דווקא מתוך החוגים החרדים – ביסס את עלילת הרומאן האחרון שלו על תורת שינוי הערכים של מי"ב, שתומכת בהשתלבותו של העם היהודי בתרבות הכלל-אנושית על-ידי הפצתה וחיזוקה של החילוניות בתרבותו הן מכורח מצבו בעת החדשה והן כפיתרון להישרדותו בהיסטוריה.

יתר על כן: במועד שבו רשם מי“ב משפטים אלה ביומנו, בתחילת המאה ה-20, הוא זיהה את הציונות, את תנועת העם לא”י (“כנען” בפיו), כהליכה לקראת הצלת העם היהודי בדרך מהפכנית זו, באמצעות הסבת ערכיו מערכים דתיים פרטיקולריים לערכים חילוניים אוניברסליים. ואם אין גדודי החילונים במדינת ישראל מסתייעים כיום בהשקפתו זו של מי"ב במאבקיהם הרעיוניים והפוליטיים נגד התגברות כוחם של החרדים בכנסת ובחברה הישראלית, ניתן להסביר את מחדלם זה בכך שאינם קוראים מספיק בכתביו.

בכל מקרה, כדי למנוע אי-הבנה, חשוב להבהיר: מי"ב היה “בעל המחשבות”, אך לא היה אנרכיסט. הוא לא הדיח יהודים בכתביו להמרת דתם, אלא הצביע על דרך חדשה לקיומו של העם היהודי בעולם הולך ומשתנה הצועד לקראת עתיד אחר1. השקפתו היתה חתרנית משום שהתבססה על הפרדה בין הדת ללאום, והיא היתה גם מסוכנת משום שהוא לא הסתפק בביטול בכורתה ובלעדיותה של היהדות הרבנית בחיי העם היהודי, אלא התיר לכל יהודי לבחור לעצמו מהיסודות הפרקטיים והרוחניים של היהדות (ממצוותיה, ממוסרה ומערכיה) את אלה שיהיה מחוייב להם. לפיכך אין לתמוה שפרצה מחלוקת רעיונית בינו ובין אחד-העם2 שאליה הצטרפו אנשי רוח נוספים, אף שרבים מהם כבר לא דקדקו בקיום מצוות כאבותיהם בדורות הקודמים.

 

“פורץ גדר”

בדברי הברכה שהשמיעה לפני הקרנת הבכורה של הסרט “רימון ושמו מילגרוים” שילבה אולה את הגילוי המפתיע הבא על מילגרוים: במקביל לכתיבת הרומאן “ומלאכים ייחפזון” השלים מילגרוים גם מחזה בשם “פורץ גדר” השמור אצלה. “זהו מחזה לשניים המתרחש בליל 25 ביוני 1263, אור לשבעה עשר בתמוז, באחד מחדריו האפלוליים של מנזר האחים הפרנציסקאנים במונפליה שבדרום צרפת. שני גיבורי המחזה הם נזירים, ניקולס דונין המארח ואורחו הנזיר הדומיניקני פאבלו כריסטיאני. שניהם תלמידי חכמים יהודים ילידי צרפת שהמירו את דתם והיו בחוד המאבק הארסי שניהלה הכנסייה הקתולית והאפיפיור בראשה נגד היהדות ובייחוד נגד התלמוד. - - - השיחה בין שני המומרים הלכה ונעשתה סוערת יותר משעה שהתחוור לאורח כי מארחו ניחם זה מכבר על מעשיו ורואה בהם חטאות נעורים שנפשו סולדת מהם. במבט לאחור, התוודה דונין, הוא מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו. - - - כריסטיאני התבונן בשאט נפש בנזיר הפרנציסקאני הזקן - - - והאשים אותו בסכלות, במורך לב ובעיקר בכניעה לאותה זוהמה יהודית נתעבת משכבר הימים, שגם המים הקדושים שהיזה עליו הכהן שהטבילו לנצרות לא הצליחו להדיחה ולהעבירה מן העולם” (323–322).

אולה סיימה את הדיווח התמציתי שלה על המחזה “פורץ גדר”, שסיפר על המחלוקת בין שני מומרים, בקביעה שהמחזה הזה “החותם את יצירתו של אלישע מילגרוים, משקף אולי באופן האותנטי ביותר את אשר התחולל בנפשו באחרית ימיו”. בדבריה אלה רמזה אולה, שכמו הנזיר הפרנציסקאני ניקולס דונין, היה כבר גם מילגרוים, לדעתה, “מלא חרטה על שבגד בבני עמו ובדת אבותיו” בזמן שכתב את המחזה הזה.



  1. למעוניינים להכיר את תורת שינוי הערכים של מי“ב מומלץ להגיע אל המאמרים שכונסו בכרכים ה‘–ו’ במהדורה החדשה של כתבי מי”ב, שעל עריכתה שקד פרופ' אבנר הולצמן במשך 20 שנה. בהופעת כרך י“ד של מהדורה זו השנה, גאל הולצמן את יצירתו של מי”ב “במלוא היקפה ועל–פי סדר התהוותה”. כמו כן מומלץ לקורא לעיין בפרק המסכם את השקפתו זו של מי“ב במונוגרפיה שפירסם הולצמן על חייו ויצירתו של מ”יב ב–2011.  ↩

  2. על תחילת היחסים ביו אחה“ע ובין מי”ב לפני הופעת “השילוח”, שמעל דפיו התנהל הוויכוח ביניהם בראשיתו, ראה בספרי המחקרי “אחד–העם, ברדיצ‘בסקי וחבורת ’צעירים'” (1985), המבוסס על המכתבים שהשניים החליפו ביניהם בין השנים 1896–1891.  ↩

המלצות קוראים
תגיות