רקע
יוסף אורן
ג. תנועת המטוטלת ביצירת חיים באר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: כתב יד

כעת, אחרי שהוצגו שתי הקומות שחיים באר קידם ברומאן “בחזרה מעמק רפאים” – קומת סיפור-המעשה המתרכזת בדמותו הבדויה של הסופר אלישע מילגרוים וקומת העלילה העוסקת באפיקורסים ובמומרים שגילף ביצירותיו – עלינו לפנות אל חמש יצירותיו הבֶּלַטְריסטיות של חיים באר (מ“נוצות” ועד “בחזרה מעמק רפאים”), שגם הן דו-שכבתיות וממש מקבילות ל“יצירותיו” של הסופר הבדוי אלישע מילגרוים (מ“מיאוס” ועד “פורץ גדר”). אך נקדים לעיון בספריו של באר אוסף קצר של פרטים ביוגרפיים שהוא זרע בהם בעקביות על עצמו.

מן המפורסמות היא העובדה שחיים באר הנכיח את עצמו ברוב ספריו הקודמים הן כדמות תחת שם המשפחה “רכלבסקי” והן בתפקיד “המספר” תחת שם המשפחה “באר” שאימץ לעצמו בהגיעו לבחרות. בעשותו כך העניק היתר לקוראיו למצוא בספריו מידע על התהפוכות שביצע ביחסו אל הדת. החשוב מכולם להכרת גלגוליו הרוחניים בתחום זה הוא ללא ספק הרומאן האוטוביוגרפי “חבלים” (1998), שבו סיפר על חלקם של סבתו, אמו ואביו על עיצוב עולמו ועל הכשרתו להיות סופר בעתיד.

מהספר “חבלים” למדנו שבית הגידול של באר (בהיותו נושא עדיין את השם “רכלבסקי”) היה בין דירת הסבתא בבתי אונגרין, מעוזם של “הפורשים” בירושלים, לדירת הוריו בשכונת גאולה ולחנות המכולת “תנובה” של הוריו בבית קוֹמיל ברח' גאולה 12 בירושלים. כְּשֵרים דתית במידה דומה היו גם מוסדות הלימוד בירושלים שבהם התגבשו ערכיו: בסיום לימודיו היסודיים בביה“ס היסודי הדתי “מעלה”, שהיה שייך לזרם “המזרחי”, המשיך שנתיים נוספות בכיתות התיכון של “מעלה” עד שנזרק ממנו ועבר להשלים את הלימודים בסמינר ע”ש הרא"מ ליפשיץ. חוויותיו משני המוסדות התיכוניים מוזכרות ברומאן הנוכחי בפי הומינר כשהן מיוחסות לדמותו הבדויה של מילגרוים (161–160).

האחידות של ההשפעה על מושגי הערך שספג באר אז, הופרה בהכוונתו המנוגדת להיות סופר בעתיד על-ידי סבתו ואמו. סבתו החרדית כיוונה אותו “לרשום בעתיד את סדר הדורות” של המשפחה" (עמ' 45 ב“חבלים”), בעוד שאמו פעלה להרחיב את חוג מבטו: “לא די שתצטיין בכישרון של מְסַפֵּר, בדמיון, בידיעת השפה, אלא תהיה חייב להכיר את החיים על כל צדדיהם, גם היפים וגם המכוערים - - - אם תברח מהחיים, אם תצטנף בפינה שלך ותעצום את העיניים, לא תכתוב לעולם דברים בעלי ערך” (שם, בעמ' 250–249).

ואכן, התברר שמבין שתי ההצעות אימץ באר בעקביות רק את הצעת אמו, ואחרי שחקר את צורות האפיקורסות השונות שהיו בחוגים החרדים בירושלים, במסגרת התעניינותו הכוללת בגילויי המשיכה של יהודים בכל הדורות אל הוויית הנוכרים, סיפר עליהם לא רק ברומאנים שלו, אלא גם דיווח עליהם ברשימות שפירסם בעיתונות וכינס לאחרונה בספרו “קשר לאחד”. עיסוקו השקדני בספריו בנושא זה מעיד, שבדומה לגיבורי ספריו גם חיים באר עצמו נע כמו מטוטלת: מתקרב אל היהדות המסורתית וגם מתרחק ממנה לסירוגין.

 

הרומאן “נוצות”

משהפך באר לסופר, אמנם לא סר לחלוטין מעצת סבתו ושילב בספריו בכל הזדמנות שמות מהגֶנֶאוֹלוגיה של הדורות במשפחתו, אך ללא ספק גילה דבקות שיטתית יותר לעצת אמו. וכבר בבכור ספריו בפרוזה, ברומאן “נוצות” (1979), תיאר “את החיים כהוויתם” בירושלים כפי שנחשף אליהם בהיותו עדיין רך בשנים. בעלילת ספר סאטירי זה הוא מתאר את החבורה המגוחכת והלא קדושה של האוטופיסטים התימהוניים שהתרכזו בירושלים מאחר שביקשו להפוך אותה בסיס לפעולתם לגאולת האנושות מייסוריה.

הבולט מבין מתקני העולם האלה היה מרדכי לדר, שנסע לווינה בעקבות שתי נזירות, ואחרי שאימץ שם את משנתו החברתית האוטופית של פופר לינקאוס, משנה שהבטיחה לגאול את האנושות אחת ולתמיד מחרפת הרעב, שב לירושלים ופעל להקים בה צבא לוחמים בפיקודו שיגשים את החזון הלינקיאני הזה. היחיד שמרדכי לדר הצליח לגייס לצבאו היה הילד חיים רכלבסקי, ואף שהנער מביה"ס של “המזרחי” ראה את מפקדו הגרוטסקי מתרסק בנסותו להמריא בעזרת כנפיים מנוצות של עופות, הוקיר גם בבגרותו את מפקדו, אשר שילהב את דמיונו ופתח בפניו באותן שנים “צוהר אל עולם המחשבה האוטופית” (עמ' 55 ב“נוצות”).

ברומאן “לפני המקום” (2007) חשף באר פרט ביוגרפי נוסף מחייו, המעיד על הימשכותו העזה אל האוטופיות החילונית. ממש לפני גיוסו לצה“ל, כאשר הכיפה היתה עדיין מהודקת היטב לבלוריתו, התגנב בהסתר לפגישה של “הכנענים” לא לפני שהטמין את הכיפה בכיס מכנסיו. הפגישה התקיימה בחדר המערכת של הרבעון “קשת” ברח' ביאליק בת”א, שבו נהג העורך, אהרון אמיר, לכנס כותבי פרוזה צעירים ולהשמיע באוזניהם את חזונו הנועז של רבו, יונתן רטוש, מייסד “הוועד לגיבוש הנוער העברי”. חוטא באפיקורסות כלפי בית גידולו, נסחף שם חיים רכלבסקי-באר לדבר סרה “ביהדות העבֵשה, כמו שראוי לו לעשות לצעיר המבקש להימנות עם בניה של האומה העברית החדשה”, אך מיד בסיום הפגישה היה נמלט משם, מצמיד מחדש את הכיפה לבלוריתו, מתגנב לבית-המדרש ששכן מול בית ביאליק ומצטרף לתפילת מנחה “במקלט עַם עולמים” (שם, עמ' 142).

מידיעה אישית אני יכול להוסיף, שגם אחרי שסיים את שירותו בצה"ל ברבנות הצבאית, כאשר פגשתיו לראשונה במערכת של “תרבות וספרות”, המוסף הספרותי של עיתון “הארץ” היתה הכיפה עדיין צמודה לראשו של באר. ממש כמוני נמנה אז גם באר – כותב צעיר אחרי פירסום ספרו הראשון, ספר השירה “שעשועים יום יום” (1970) – עם כותבים צעירים נוספים (ובכללם דן צלקה ומאיר ויזלטיר) שבנימין תמוז קירב אל המוסף הספרותי בעריכתו. שם, במחיצת עורך שבעצמו היה כבר אז אחרי התקופה הכנענית שלו ובתהליך מואץ להשקפתו הניאו-יהודית, לא היה באר צריך להעלים את הכיפה בכיסו. להיפך: בעידודו של תמוז כתב רשימה שבה התרפק על דירת ילדותו בבית קוֹמיל וזו התפרסמה במוסף ב-21/10/1977, ובחלוף שנים ואחרי שהורחבה הוצבה בפתח לקט הרפורטז’ות על בתים ועל אנשים בירושלים, בספרו “קשר לאחד” (2017).

 

הרומאנים “עת הזמיר” ו“לפני המקום”

תקופת שירותו של באר ברבנות הצבאית בשנים שבהן פיקד עליה ביד רמה הרב שלמה גורן בדרגת אלוף הניבה לנו את הרומאן השני שלו – “עת הזמיר” (1987). ברומאן הסאטירי הזה על הרבנות הצבאית ועל הגחמות של המפקד שלה לצייד את פָּקוּדיו באמצעים צבאיים (ב“ערכות קרב רוחנית” ואף ב“טנק מצוות”) כדי להנגיש שירותי דת לחיילים בתקופת שירותם הסדיר, שהוא כידוע שירות חובה, הגשים באר את המלצתה של אמו לימים שבו יגשים את “הגדוּלה” שלה נועד – להיות ממשיכם של גדולי הספרות העברית בעת החדשה: הסאטיריקן מנדלי, בעל הייסורים ברנר, בעל המחשבות ברדיצ’בסקי והגליצאי האירוני עגנון – להפוך בעתיד לסופר “שאינו חייב, לדעתה, לציית לאיש, וודאי שלא לרבנים ולמורי-הלכה, אלא לצו לבו ולו בלבד” (עמ' 294 ב“חבלים”).

בהמשך דרכו כבר הציף באר את תופעת האפיקורסות באופן גלוי יותר ביצירותיו. בשתיים מהן ביטא הצפה זו על-ידי תאור המשיכה הארוטית של גיבוריו אל נשים נוכריות, האסורות עליהם מדאורייתא. ברומאן “לפני המקום” (2007), המבוסס על מסעותיו בתחילת המאה הזו לגרמניה, מספר באר על ידידות הנרקמת בינו – יהודי ממדינת ישראל, שקיבל בנעוריו את חינוכו במוסדות החינוך של “המזרחי”, אך הפסיק בבגרותו, אחרי שבלוריתו התדלדלה עם השנים, לחבוש כיפה על ראשו – לבין קתרינה, “שיקסע” שפירסמה מחקר על שירת אלזה לסקר-שילר, נושא שעסקה בו כדי לספק את התעניינותה בקשר הסבוך בין העם היהודי לעם הגרמני. ידידות זו התגשמה בהפתעה לגיבור הרומאן ב“הרגל דבר”, ודווקא ביוזמתה של קתרינה, אחרי שדחתה את חיזוריו אחריה במשך שנים.

אחרי “לפני המקום” סיפר באר על התעצמות תופעת הכפירה האפיקורסית בנועז בספריו, ברומאן “אל מקום שהרוח הולך” (2010). רומאן מאוחר זה ביצירתו מספר על מסעו המפתיע לטיבט של אדמו“ר חסידות אוֹסְטילה מבני-ברק, שחיפש מענה למצוקתו המשפחתית והרוחנית במיסטיקה של הנוכרים, מסע שבמהלכו נרקמת שם אהבה בינו ובין ד”ר סֶלֶנֶה ברנרד, “שיקסע” שהיא זואולוגית נאה ובעלת ידיעות על היאקים, הפרים המהוללים של טיבט. ולפיכך, מתנסה האדמו"ר לא רק בחוויות המיסטיות של הטיבטים לאור היום אלא גם מגשים את התשוקה הארוטית שהציתה בו סלנה בלילות במיטתה. על אף השוני בתוכן, המשיך הרומאן “אל מקום שהרוח הולך” את הרומאן “עת הזמיר” בחשיפת תופעות פסולות בהוויה הדתית, כגון: מאבקי ירושה בחצרות החסידים, יריבות בין ראשי הפלגים בכל חצר והצביעות ביחסם של פרנסי העדה אל הציבור שלהם, שהן התופעות המזינות את האפיקורסות וגם מצמיחות מדי פעם את המומרים בדורותיו של העם היהודי.

 

משל הזיקית והזמיר

מאחר שהגיבורים בספריו של באר נעים כמטוטלת בין שני העולמות, בין ההוויה היהודית להוויה הנוכרית, אני בוחר לסיים את העיון ביצירותיו הדו-שכבתיות, בציטוט קטע הבא מתוך ספרו הסאטירי-פארודי והמענג של בנימין תמוז “הזיקית והזמיר” (1989): “כל מה שהוא ספרות הוא אוטוביוגרפיה. לעתים הכותב נבהל מפני חשיפת-יתר, והוא נחפז לשים מסכה על פניו כדי שלא יזהו אותו”. לא רק שתמוז העניק במשפטים אלה היתר לחוקרי יצירתו לפרש את גיבורי סיפוריו, ובכללם גם את יעקב ואת אליקום, כמסכות של עצמו, אלא שגם יישם על עצמו את הלקח המעשי המשתמע מהם: “ודע לך שאתה מצאצאי הגזע, שהוא לפעמים כזיקית ולפעמים כזמיר. והזיקית – למען תחיה – מחליפה צבעיה לפי חליפות הזמנים והנסיבות; והזמיר – למען יחיה – שר שיר יחיד כמשוגע איש הרוח. ומשני מיני הטְבָעים האלה עשויה גם נפשך. וראה שתהיה זיקית בצאתך וזמיר בביתך. אשרי מי שכותלי ביתו איתנים” (שם, עמ' 26).

תמוז חתם בלקח זה צוואה שכתב יהודי משכיל באודסה בשלהי המאה התשעה-עשר, כפי שמשתמע מהשימוש שעשה בסיסמת המשכילים כפי שניסח אותה יל“ג בשירו “הקיצה עמי” משנת 1863: “היה אדם בצאתְך ויהודי באוהלֶיך”. לא רק יל”ג חזר בו מהאוטופיה המשכילית הזו, אלא דומה שגם מילגרוים, הגיבור הבדוי של הרומאן “חזרה מעמק רפאים”, שהמיר את דתו וכתב “יצירות” שבכולן ביטא מרד נגד “נטל הדורות”, החל לפני פטירתו בתהליך חשאי של חזרה בתשובה, גם כתב את המחזה “פורץ גדר”, על מומר שניחם על כך שבגד בבני עמו ובדת אבותיו, וגם רכש חלקת קבר לעצמו בהר הזיתים, שבה זכה לבסוף למנוחה נכונה.

ההקבלה הברורה בין “יצירותיו” של אלישע מילגרוים, המשקפות את התפניות הרוחניות שהתרחשו בחייו, לבין רוב יצירותיו הקודמות של חיים באר, שהיו במפורש רומאנים אוטוביוגרפיים, מצדיקה לשאול: האם הצפין חיים באר ברומאן “חזרה מעמק רפאים”, המסתיים בשובו של מילגרוים אל חיק היהדות, רמז על המהלך הרוחני הבא של עצמו?

לפי שעה משקפים הגיבורים בספריו הקודמים של באר, שהכפילות שבה התנהלו חייו מאז עמד על דעתו כסופר החצוי בין שתי ההוויות, האֶמוּנית והחילונית, עודנה שרירה וקיימת אצלו. כלומר: ברשות הרבים עדיין מנהל חיים באר את חייו כמו זיקית, כמספר של סיפורי-מעשה המותאמים למחשבות ולערכים המקובלים בזרם המרכזי של החברה הישראלית, זרם שביחסו ליהדות הוא ממוקם בין החילוניות הלאומית לבין הדתיות הלאומית, אך ברשות היחיד שלו הוא פועל כמו זמיר, כאיש רוח הצמוד לשיר היחיד שלו, המגבש בהדרגה מהפכה רעיונית נועזת, ברוח שינוי הערכים בהגותו המקורית והחתרנית של ברדיצ’בסקי, שביקש לשתול בעזרתה באוהלי שֵׁם של העברים מִשְׂכיות החמדה שנאגרו בהיכלים של יֶפֶת.

ולכן – רק ימים יגידו אם רומזת התהפוכה שביצע אלישע מילגרוים הבדוי ברומאן הנוכחי על תהפוכה נוספת שעתיד לבצע חיים באר בחייו. ועד אז הרשות נתונה לנו, בני דורו, לסכם את העיון ביצירתו עד כה במסקנה הבאה: בהשוואה ליצירות השטוחות של רבים מבין סופרי הדור הנוכחי, “דור ייסוד המדינה”, מבליט מדף הספרים הבלטריסטיים של חיים באר את מאמציו לבנות עלילות עומק, הבוחנות את התופעות בחיי העם היהודי כיום מתוך הפרספקטיבה של הדורות בעבר. בכך ממשיך באר בדור הזה את המסורת של הסופרים הגדולים בספרות העברית החדשה (המונה שלוש תקופות: ההשכלה, התחייה והעליות) שהתאמצו לטלטל את התרבות היהודית ולהוציאה משנות הזיקנה הממושכות שלה, שבהן הסתגרה מהתרבות הכללית ככל יכולתה, ולהשיב לה בדרך זו את נעוריה, את הרצון ואת היכולת שלה להתחדש.

(2018)

המלצות קוראים
תגיות