רקע
שמואל גילר
זיכרונות על יפו של פעם
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: המחבר; 2021

את סומאייה דג’אני, בתו של עבד אל-ראוף אל-ביטאר, ראש עיריית יפו בשנים 1941–1939, פגשתי לראשונה בשנת אלפיים לאחר שסייעתי למשפחת דג’אני להציב מצבה על קבר אביהם ד“ר פואד דג’אני. סומאייה היא אלמנת ד”ר איסמעיל דג’אני, בנו של הרופא, ששימש כרופא בחצר מלך לוב, ולאחר מכן בחברת הדלק הסעודית ‘ערמקו’. בתם היא מורה בבית הספר האמריקאי ברמאללה, ונישאה לתושב ירושלים המזרחית. ד"ר עיסמאיל מת זמן קצר לאחר מכן, וסומאייה הייתה מגיעה מידי שנה כדי לחגוג את עיד אל-פיטר עם בתה. המשפחה נהגה להגיע לביקורים ביפו, ובאחד מהם נפגשנו בכיכר השעון ונכנסנו לשוטט בסמטאות השוק היווני. סומאייה מלמלה שהיא אוהבת את אווירת הסמטאות הללו, ואמרתי שבוודאי הן מעלות בה את זיכרונות העבר, אלא שהיא ענתה כי מעולם לא בקרה שם. אז היכן קנו לך בגדים שאלתי, ותשובתה הייתה: אצל נלי התופרת ברחוב בן יהודה. לבתה סיפרה, בערבית מטובלת באנגלית, על הצורף מתל אביב שאמה מסרה לו תכשיט לתיקון, והוא שלח אותו חזרה עם שליח לאחר שהמתיחות בשנת 1948 לא אפשרה תנועה בין הערים.

נהגנו לסעוד במסעדת ‘כלת הים’ המשקיפה אל הים בחוף גבעת עלייה. באחת הפגישות, כשהשקפנו על בית הקברות המוסלמי, על הגבעה מדרום ל’מרכז פרס לשלום‘, ספרה סומאייה שאינה יכולה לפקוד את קבר אביה ודודה, משום שהם היו קבורים בקצה הצוק שהתמוטט לים. משרדי תכנן את קיר המגן למרגלות הצוק כדי למנוע את המשך בליית הצוק. אחיו של ד“ר עיסמאיל, ד”ר פייאק דג’אני, רופא גם הוא, נישא לאבללה נכדתו של עבד אל-רחמן אל-תאג’י מוואדי חנין, שזכה מפי יוסף אליהו שלוש בזיכרונותיו לתואר חסיד אומות העולם, וארמונו המפואר ניצב עד היום בנס ציונה וכתבתי עליו ב’עתמול’ 266. בנה פואד צילם את ביקור המשפחה בארץ בשנת 2012 לחנוכת הכיכר ביפו על שמו של סבו והעלה בסרטון יוטיוב הנושא את השם “ביקור מר ומתוק” גם את הביקור אצל הסבא השני.

בשבועות 2011 נסענו רעייתי ואנוכי להתארח בבית סומאייה בעמאן. אחיה חאלד, שהיה כבר קשיש ועיוור חלקית, ביקש לפגוש אותי כדי לתת לי את הספר שפרסם שנה לפני כן: ‘ההיסטוריה שההיסטוריה שכחה’. עזבנו את תל אביב בשעה שמונה וחצי בבוקר, וישבנו לאכול בשעה אחת בצהריים. השולחן היה עמוס בממולאים, משום שהשמעתי בשיחה טלפונית שאני אוהב ממולאים. ישבנו בחדר האוכל בביתה המרווח של סומאייה, בשכונה האמידה בעמאן בה מתגוררת האריסטוקרטיה היפואית הגולה, והעוזרת הפיליפינית הגישה את האוכל לאחר צלצול בפעמון. על קיר חדר האוכל המואר מחלונות גדולים היו תלויים חלקי סורג עם האותיות DJ. ספרו לי שהם נלקחו מבית החולים כשפרקו את הסורגים בזמן שיפוץ ביתם ביפו. את הסיפור לא קניתי, משום שראיתי את הריתוכים בסורג. בימים שנבנה בית המשפחה בחצר בית החולים, שתוכנן בידי האדריכל יצחק רפופורט, היו נוהגים ללטש את הריתוכים ולא להשאיר אותם גולמיים ללא טיפול. אבל ניחא, זה לא חשוב, העיקר הכוונה.

כשהנשים ישבו לדון כיצד מתנהלים בתים בעמאן ותל אביב, ישבתי על המרפסת עם חאלד. הוא נתן לי את ספרו, ואני נתתי לו עותק מסמך “סודי ביותר” של הבולשת הבריטית, מראשית 1939. סופר בו כי אביו חזר מסיבוב פגישות בביירות ועמאן, ונשלח למשה שרת בסוכנות היהודית תשובה שלילית. לא היה כתוב בו על מה, אבל ערכתי תחקיר היסטורי קצר, והסיבה הייתה ברורה לי. עבד אל-ראוף ואחיו עומר היו בין מנהיגי מחנה האופוזיציה הנאששיבית (המוערד’ה), שזמן קצר לפני כן נטבחה בידי מחנה הקיצוניים החוסייני (המג’לסיון). שני האחים נאלצו לברוח לביירות לאחר שנעשו מספר ניסיונות לחסל אותם ביפו. את משפחתו הותיר עבד אל-ראוף בדירתם ברחוב פייסל, היום יהודה הימית. סומאייה הייתה בת שמונה כשהגיעו אנשי כנופיית ערף עבד אל-ראזק כדי לגרש את המשפחה. עם דמעות נוהגת סומאייה לספר שוב ושוב, כי לעולם לא תשכח איך “הם” שפכו נפט על הפסנתר שלה ושרפו אותו. שלוש דקות נתנו לאם לעזוב את הדירה, ורהיטי הבית נמכרו לטובת קופת המרד הערבי. הם הצטרפו לאביהם בבירות, והוא חזר ליפו כשארגנו הבריטים (בסיוע ההגנה) את “חבורות השלום” של פח’רי נשאשיבי שסילקו את הכנופיות מיפו. עבד אל-ראוף מונה בינואר 1939 לתפקיד ראש העיר, והחיים חזרו למסלולם. הוא קיים קשרי ידידות ועבודה עם ישראל רוקח, ראש עיריית תל אביב, והם הגיעו להסדר על השכונות העבריות שהיו בתחום יפו. כעשרים וחמישה אלף יהודים התגוררו ביפו, בשכונות פלורנטין, שפירא, ושכנותיהן, וההסדר היה שהמיסים יועברו מיפו לתל אביב שתטפל באוכלוסייה, וחלק יישאר בעיריית יפו לשירותים מוניציפאליים. הקשר עם סומאייה נתן לי הכשר לשוחח עם ד“ר עאסם אסעיד בעמאן, כשכתבתי על תולדות עיריית יפו. הוא נכדו של ראש עיריית יפו שנשא בשם זהה, אלא עם התואר בק, ועבד אל-ראוף שרת כסגנו. הנכד עבד גם הוא כרופא בחברת ‘ערמקו’, וקשרי אבותיהם ביפו המשיכו גם בשנות הגלות בירדן. לפני שד”ר אסעיד נאות לשוחח איתי, נדרשתי לעבור תחקיר קצר למניעי אצל בתו ד“ר איידה אסעיד, היסטוריונית, ותלמידתו של ד”ר אילן פפה באוניברסיטת אקסטר. עברתי אותו בהצלחה, וקבלתי מעט פרטים על הסבא ראש העיר.

עבד אל-ראוף שימש כאיש הקשר בין האופוזיציה למחלקה המדינית של הסוכנות באמצעות אליהו ששון. בינואר 1939 התקיימו מגעים בלחץ המלך עבדאללה, כדי להגיע להבנות בין היהודים לערבים לקראת ‘ועידת לונדון’ בארמון סנט ג’ימס, שנפתחה ב-7 בפברואר, שהיה המפגש האחרון לניסיון פיוס לפני מלחמת העולם השנייה. המחנה החוסייני היה מוכה, וחאג' אמין אל-חוסייני נמלט לביירות. מחנה האופוזיציה שלט בערים הגדולות, ומעמדו התחזק. שאלתי את חאלד מה פשר המברק הסודי, והוא ענה בכנות וללא חשש שאביו, שביקר בחצר המלך בירדן וקיבל את המלצת המלך להגיע להסדר, ביקר גם בבירות כדי לשמוע מה הדעות שם. שם הסבירו לו כי מי שיגיע להסדר עם היהודים יומת. “והם פחדו” הסביר הבן את פשר התשובה במברק. כשמת עבד אל-ראוף בשנת 1941 נערכה לו הלוויה גדולה בה השתתפו ראשי ערים יהודים ונציגי הסוכנות היהודית, ובמועצת עיריית תל אביב העלו את זכרו. סוכן ההגנה כתב על פתק דיווח הש“י כי תושבי יפו הזילו דמעות בהלוויה של מי ששחרר אותם מאימת הכנופיות. ההיסטוגרפיה הפלסטינית לעומת זאת מחקה את שני האחים, ובספר של ד”ר הלל כהן, ‘צבא הצללים’, הם מופיעים כמשתפ"ים ומגש הכסף שסייע ליהודים. שני האחים, ובעיקר עומר אל-ביטאר שהיה נשיא ‘האגודה המוסלמית-נוצרית’ בשנת 1921, היו ממארגני הפגנת הנגד ב-1 במאי 1921 שהפכה לפרעות בהם נרצח דודי ב’בית החלוץ'. סלחתי כשקרא עבד אל-ראוף בשנת 1940 לפתוח דף חדש. הוא אמר זאת במפגש ספורטיבי בראשון לציון, ולדברי העיתון ‘דבר’, חזר על כך לאחר שבוע לאוזניים ערביות ביפו. שאלתי את חאלד מדוע נזכר עכשיו לפרסם ספר, ותשובתו הייתה שעשה זאת כדי שידעו מי היה אביו, ואיזו טעות נעשתה כשלא שמעו לדעתו. הספר שנכתב בערבית, וחלקו באנגלית, אינו ספר ציוני כלל וכלל. הוא חזר ואמר לי שוב ושוב כי אביו לא היה נגד היהודים, אלא נגד הציונות, והיו לו חברים יהודים רבים. לא ציפיתי שיאמר שהיה מחובבי ציון. פעלתי להנצחת עבד אל-ראוף ברחוב ביפו, ועם עומר הבכור, והקיצוני יותר והפרגמטי פחות, יש לי עדיין חשבון קטן לא סגור. הוא היה חשוך ילדים, וכל כולו הקדיש לפוליטיקה העירונית והפלשתינית. הוא היה סגנו של כאטם בק אל-חוסייני שעמד בראש הקונגרס הפלשתיני מהרביעי עד השביעי.

כשישבתי עם חאלד שוחחנו גם על נושאי נדל“ן. ערכתי כבר תחקיר מוקדם, וידעתי שהמשפחה הייתה עתירת קרקעות. הם מכרו קרקעות לבניית חלק מפתח-תקווה ובני ברק, אבל עדיין נותרו בידיהם כשבעת אלפים דונמים של הכפר בני בארק, שהם היום אדמות חירייה. נותר גם השטח ברמת גן עליו בנויים היום מגדל אביב הגבוה והמבנים סביב. כבר קראתי קודם בזיכרונות אברהם קריניצי, על כך שפנה לבן גוריון לאחר קום המדינה כדי שיאפשר לבנו של ראש עיריית יפו, שהיה ידידו, להגיע לכאן כדי למכור חלק מהנכסים כדי לממן את לימודיו בקיימברידג'. הוא כתב כי האב היה מקורב ליהודים, אך בן גוריון לא השיב לו. חאלד סיים לימודי כלכלה, ושימש כסמנכ”ל חברת התעופה הירדנית ‘עלייה’. דברנו בגלוי על ‘זכות השיבה’. חאלד הבין היטב שהם לא יחזרו ליפו, וכל רצונו היה שמורשת משפחתו ביפו לא תימחק. הוא סיפר על ניסיונותיו לקבל פיצוי על הרכוש שנותר. עורך הדין הוני דג’אני אל דאוודי, בעלה של סלמה דג’אני בתו של ד“ר פואד, היה עורך הדין המפורסם ביותר ביפו לנושאי נדל”ן. הוא פעל בעסקאות גדולות עם עורכי הדין מיכה כספי ודוד מויאל, גם הם נדלנ"יסטים מכובדים. הוני למד באוקספורד יחד עם אבא אבן שהיה חברו, ובזכות זו ניתנה למשפחתו אפשרות לחזור לירושלים בשנות השבעים ולנסות לקבל פיצוי על רכושו הגדול שנותר כאן. אז גם קישר את חאלד עם עורך דין ידוע ביפו, שהיה ידוע באפשרויותיו לפרוץ דלתות חסומות. הוא גבה ממנו כסף מראש, אבל ללא תוצאה. “אם תמצא לי עורך דין שמוכן לפעול על סמך הצלחה”, אני מוכן לשמוע, כך אמר, אלא שבינתיים כבר מת.

באוגוסט 2019 נסענו לווינה והוזמנו לארוחה בביתו של עורך הדין עומר דג’אני, בנו של עורך הדין הוני דג’אני אל-דאודי. גם הוא בוגר אוקספורד כאביו. הוא נשוי לנכדת אחיהם של עומר ועבד-ראוף אל-ביטאר, כי באריסטוקרטיה הפלשתינית הייחוס עדיין נחשב. עם עומר קיימתי התכתבויות קצרות לאחר שנפגשנו ביפו בשנת 2012, אך שיחות ארוכות בווטסאפ התחלנו לקיים רק לאחר שסיים שנות עבודה בתוניסיה, ועבר להתגורר בווינה כיועץ משפטי של ארגון החברות מפיקות הנפט. לצדנו סביב שולחן האוכל, שהיה עמוס במטעמים, התארחו גם בני משפחת ניקולה אסאייג' מגולי יפו. משפחה נוצרית יוונית-אורתודוכסית שהותירה רכוש נדל“ני גדול ביפו, והיו מעשירי הקהילה. הגיעה אתו גם בתו נדין, שבאוקטובר 2020 פרסמה ספר על זיכרונות אביה במכון המחקר ע”ש וילי ברנדט. שנתיים קודם לכן היא הגיעה אתו לביקור שורשים ביפו. ניקולה הקשיש סיפר על הבית הגדול שבנה סבו ברחוב יפת, וכשהוביל אותי בזיכרונו במורד רחוב פסטר המוביל לעיר העתיקה, הצביע בדמיונו על הבית הסמוך למוזיאון אילנה גור, וסיפר כי שם הייתה מסבנת סבו. זו המסבנה שנחשפה במוזיאון אורי גלר העומד להיפתח בקרוב. בני משפחתו, כמו בני משפחות דמיאני, דאבאס, ואל-עיסא, החזיקו את תעשיית הסבון המפורסמת של יפו. ניקולה סיפר על אמו בת למשפחת זריפה, שדודה היה בעל קברט “אל-זפרייה” המפורסם בכיכר השעון, ובראשית שנות העשרים היה שותף בחברת ‘פלסטין אנטרפרייז’ היהודית, שבנתה את הפסג' הנושא את שם המשפחה עד היום (שדרות ירושלים 8).

המפגש היה נינוח וידידותי כשמבשלת המשפחה הגישה מטעמים מזרחיים, ושגרת הידידות הופרה מעט כשהבת נדין הכריזה ששמחה למפלתו של קובי מרימי באירוויזיון שהתקיים בחודש מאי. ולאחר האזכורים ההיסטוריים הרגילים, על ‘אגרות מקמהון’ ו’הצהרת בלפור', ולמי הזכות על הארץ, עברנו לשוחח על ענייני גירוש וגלויות. עומר דג’אני סיפר על טלטולי המשפחה לאחר שעזבו בשנת 1948. הם עברו לקהיר, וממנה ללוב, בה שימש אביו כיועץ המלך אידריס. הוא צבר רכוש גם שם, וכשעלה קדאפי לשלטון אביו נכלא ושוחרר רק בזכות אשתו סלמה שהייתה אישה חזקה וידעה לצעוק. הם עברו ללונדון, והסתדרו בה בעזרת השקעות מוצלחות שעשה שם האב. סלמה דג’אני הייתה אישה מרשימה מאוד, ובעלת חזות של נסיכה מזרחית תמירה. כשראיתי אותה בסרטון ‘ארבע חברות’ על פגישתה עם חברותיה שרונה ברוזה, אולגה בלקינד, ווידאד שח’אדה, אתן חלקה חדר בבית הספר סנט ג’וזף בירושלים, בו ספרה על קבר אביה שמצבה לא הוצבה עליו, נתפסתי לסיפור ורגייסתי לעזרה את סגן ראש העיר מיכאל רועה, והמצבה הוצבה במלאת שישים שנה למות הרופא. כדי לברר את נסיבות אי הצבתה בעבר, וכדי שלא אפול בפח, הגיעו ארצה האחים הרופאים ד“ר איסמעיל מעמאן, וד”ר פייאק מלונדון. היה זה ביקורם הראשון לאחר שעזבו, והם ביקשו שאסייר אתם בתל אביב. במיוחד על הטיילת ורחוב בן יהודה בו נהגו לבלות. הם הגיעו עם סדרת צילומים, והלכתי בעקבותיהם בחצר בית החולים אל ביתם כשהעלו זיכרונות. בין הצילומים היו צילומי בריכת מזרקת האריות, שהייתה מוקפת בגדר צמחייה ישרה כסרגל. הם ספרו על הגנן המצרי שנהג לגזום אותה עם מספריים קטנות. היה גם צילום חתונת אחותם סלמה, על הבימה המוגבהת שעדיין בחצר, עם סבכת עץ שהייתה מכוסה בבוגנוויליה. הם העלו זיכרונות על משחק בכדור שגרם לסדק בזכוכית דלת הכניסה לבית, וכשנגשנו אליה הבחנו שהסדק היה עדיין שם. כשחזרנו אחר הצהריים לבית החולים, עם סגן ראש העיר רועה, ונכנסנו להנהלת ארגון ‘קשת’ שניהל את המקום, זכינו למתקפה קולנית של המנהלת שהייתה חברה בתנועת ‘התחייה’ של גאולה כהן, שצעקה שמדובר בשקר וכל רצונם הוא לקבוע עובדות שלא היו. אלא שאני לא תמים, וכבר הייתה בידי כתבת העיתון ‘פלסטין פוסט’ שסיפרה על הלווית הרופא הנערץ וקבורתו בחצר ביתו.

זמן קצר לאחר הצבת המצבה הונח על שולחני מכתב תלונה של חבר מועצת העיר, עורך דין ערבי ידוע, בו התלונן בפני ראש העיר על חילול קבר הרופא. שלחו אותו אלי כדי להבהיר לי למה מביא רצוני הטוב. תוך זמן קצר קיבל האיש מכתב תגובה חריף משני ילדי הרופא וקולו לא נשמע עוד. כשיצאנו משער בית החולים לרחוב ד“ר ארליך, הזכירו האחים כי הרחוב נקרא בעבר על שם אביהם, וכשהעירו באירוניה כבושה שהוא היה רופא נערץ לא פחות מד”ר ארליך אבי הכימותרפיה, הרמז היה ברור שזה דורש תיקון. את עומר פגשתי כשהגיע מתוניסיה לטקס חנוכת הכיכר על שם סבו. הגיעה גם אחותו אביר מלונדון, עם בעלה אוסמה טוקאן. על השביל שהוביל אותנו לביקור במתנ"ס היהודי ערבי ברחוב טולוז, סיפר לי אוסמה על סבו ראש עיריית שכם, ועל אמו שהייתה בת למשפחת אסעיד המפורסמת ביפו, ממנה יצאו מושל עיר בשנת 1865, חבר פרלמנט עות’מני בשנת 1908, ראש עיר יפו בשנים 1938–1919, וגם קצין המשטרה תאופיק בק אסעיד, שמניה שוחט הורתה לחסלו בשנת 1923 בגין אחריותו לרצח דודי וחבריו העולים ב’בית החלוץ', והתגלה כטעות (‘עלה זית וחרב’, כרך י"ד).

השיחה כאמור עברה לנושאי גרוש וגלויות. משפחת אסאייג' ברחה מלבנון ליפו בשנות השישים של המאה ה-19, בעקבות הטבח שעשו הדרוזים בנוצרים. אשת ניקולה היא ממשפחה נוצרית שברחה מדמשק למצריים בעקבות אותו טבח. הבת נדין נשואה למוסטפה יליד מונטנגרו, שמשפחתו ברחה לווינה בעקבות מלחמת פרוק יוגוסלביה. אשתי היא בת לניצולי שואה, ומשפחתי הגיעה מפינסק, לאחר הטבח שביצע הצבא הפולני בעיר בשנת 1919. ספרתי ששני דודי הגיעו ליפו לפני שהיה “כיבוש”, היה רק קומץ של יהודים, ואף על פי כן חרב חתכה את ראשו של דודי יצחק, ולכן לי לא יכולים לספר סיפורים. קיצורו של עניין, היה משהו משותף על מה לדבר. הבאתי לעומר צילום של יפו העתיקה בתוך חומותיה, ובתמורה קבלתי את הרשימה הארוכה של הנכסים שהותיר אביו בארץ. בראש הרשימה מופיעה חלקת קרקע קטנה מאוד שהיא אי בתוך הירקון סמוך ל’שבע טחנות', שמוצף מידי חורף. תהינו שנינו איזו מציאה נדלנ"ית גילה אביו באי באמצע הירקון, אבל כדי לתת תשובה לכך צריך לברר גם אצל עורך הדין דוד מויאל, שהחזיק בבעלות אבן ריחיים, אלא שהוא לא הותיר צאצאים.

עומר מנסה בימים אלה לקבל חזרה את רכוש המשפחה בלוב. לפני שנפרדנו, שאלתי אותו מדוע הוא בא בטענות ליהודים, כשעשו להם ערבים את אותו הדבר. “זה ביננו הערבים” הוא ענה בבדיחות, ולכן זה שונה. משפחת דג’אני היא משפחה ענפה המפוזרת היום על פני כל העולם. הם הגיעו ליפו ב-26 בפברואר 2012 כדי לחנוך את הכיכר על שמו של ד“ר פואד דג’אני. שליחי הקיצוניים מיפו נשלחו אליהם כדי להזהירם שלא יגיעו, אך עומר בנו הצעיר של הרופא המתגורר בבולטימור, ואחותו נג’ואה שבתה הייתה נשואה לשגריר מצריים באו”ם, החליטו להגיע חרף ההזהרות. מאחר והגיעו גם צאצאים מארצות שאינן מקיימות יחסים אתנו, והם במשרות חשובות, ביקש עומר שהטקס יהיה עירוני, ושלא יסכנו ויביכו את בני המשפחה עם דגל ישראל מול מצלמות אלג’זירה. כך סוכם מראש. הגענו לכיכר ראשונים, עם חבר המועצה אחמד משראווי, והוא ביקש שבחצובה מול המצלמות יהיו רק דגלי עירייה כמוסכם, ואי ההבנה טופלה מיד. על עמודי החשמל סביב הכיכר התנופפו עשרות דגלי ישראל וזה לא הפריע למשפחה. אלא שהייתה נשמה טובה שנחפזה וספרה לכתב ‘מעריב’ שהמשפחה עוררה מהומה ואיימה לעזוב אם לא יוסרו הדגלים מעל העמודים, והזאבים כמובן התעוררו ויללו. אלא שלא דובים ולא יער, הייתי שם, אלא שאיש לא שאל אותי עד היום מה היה באמת. הטקס היה מרגש כשיפה ברגר בת התשעים ושלוש, ששמשה כאחות אצל ד"ר דג’אני הגיעה לחלוק לו כבוד. בנו עומר נשא דברים ואמר כי הגיע העת לבני אברהם וישמעאל לחיות בשלום יחד.

ושתי אנקדוטות קצרות בשולי סיפור הביקור בעמאן. כשהגענו למלון ‘רויאל’ המפואר בעמאן, הוצמד אלינו עובד המלון שהיה לבוש בחליפת פראק שחורה. במעלית שאל מהיכן אנחנו, וענינו שמתל אביב. “ברוכים הבאים” ענה בעברית, והיינו בטוחים שהוצמד לנו איש ביטחון. לאחר שהסביר כיצד מפעילים את מיזוג האוויר, בעברית כמובן, נתתי לו שטר של עשרה דולרים, מפחד. למחרת בבוקר, כשירדנו למונית המשפחתית ששלחה סומאייה כדי שייקח אותנו לטיול בדרכנו חזרה, ניגש אלי הסוכן לבוש הפראק ולחץ את ידי. באוזן לחש לי שהוא מירושלים, מאיסאוויה, ונישא לבחורה מירדן ועבר להתגורר בה.

סומאייה הגישה לנו בקלאוות שטעמן לא מן העולם הזה. היא סיפרה כי הן מהחנות המפורסמת ביותר בעמאן. היא בקשה מהנהג שלה שייקח אותנו לחנות המפוארת. הצטיידנו בקופסה עם עטיפה דמוית משי ארגמני, שמלאנו ביצירות המופלאות הללו. רצינו לשוטט קצת לבד במרכז העיר, וסומאייה הורתה לנהג לקחת אותנו למקום בו ישראלים יכולים לשוטט בבטחה. בדרכנו חזרה לקחנו מונית, והיא נסעה ונסעה ברחובות עמאן, והמונה קפץ וקפץ, וכשעצרנו הוא הראה את המספר עשר. הייתי בטוח שמדובר בעשרה דינרים שהיו אז עשרה דולרים, ונתתי לנהג שטר ויצאתי. הוא יצא ורדף אחרי, וחשבתי כי לא נתתי מספיק, אלא שהוא החזיר לי כתשעה דולרים. התברר שעלות הנסיעה הייתה 10 פיאסטרים ולא דינרים. הוא יכול היה לקחת את השטר, ואני כלל לא הייתי מודע לכך. אלא שבדרך לעמאן, כשחצינו באוטובוס ישראלי את הגשר אל הצד הירדני, היינו עדים למעשה רמייה של נהג “שלנו”, כשניסה להונות משפחת עולי רגל הודית ענייה שנסעה לפקוד קבר קדוש שלהם בירדן. אבי המשפחה ספר בקפידה את מטבעות העודף שקיבל תמורת ארבעה השקלים שצריך היה לשלם, והבין שמשהו לא בסדר אך חשש. ערבי ישראלי מוואדי ערה, שנסע לבקר את בנו שלמד בירדן, היה הצדיק שנזף בנהג והורה לו להחזיר את הכסף.

גילר 1.jpg
גילר 2.jpg
המלצות קוראים
תגיות