רקע
שמואל בזק
בעיר דוד ובשבי הלגיון: פרקי יומן
xמוגש ברשות פרסום [?]
jזכרונות ויומנים
פרטי מהדורת מקור: ראובן מס; תשי"ד 1954

לנופלים על חומותיך – ירושלים,

מוקדש ספר זה.


הַמַּזְכִּירִים אֶת ד'

אַל־דֳּמִי לָכֶם!

וְאַל־תִּתְּנוּ דֳמִי לוֹ

עַד־יְכוֹנֵן וְעַד־יָשִׂים

אֶת־יְרוּשָׁלַיִם

תְּהִלָה בָּאָרֶץ!

(ישעיהו סב‘, ו’־ז’)



1.jpg

קבוצת שבויים במחנה אום אל ג’מאל (הראשון משמאל – בישיבה – המחבר)


 

פתח־דבר

מלחמת העם לשיחרורו מוצאת ותמצא את ביטויה בתיאורי פרקי ההתמודדות האדירה על כל שלביה וגוניה.

בין פרקים אלו ימצאו את מקומם גם תיאורי מלחמת הגבורה של אותן נקודות ספורות אשר בראשית ההתמודדות כרעו נפלו בהחזיקם מעמד, ככל אשר יכלו, תחת לחץ אדיר של כוחות אוייב עודפים אשר נעזרו בנכליהם ותככיהם של באי־כח השלטון המנדטורי.

אותו פרק יתאר את חיי אלו אשר באפוס כוחותיהם הלכו בשבי האוייב, וגם שם ידעו לשמור בגאוה על עצמיותם עד בוא עת הנצחון והשיחרור.

- - - - - -

פרקי היומן – הנתונים בזה – נכתבו רובם ככולם סמוך לשעת התארעות המאורעות. הספר נסתיים ברובו עוד במחנה השבי עצמו וכמעט לא הוכנסו בו כל שינויים. הדברים הושארו – בכוונה – כמות שהם, כמות שנתרשם מהם המחבר בשעת התרחשותם. ואמונת המחבר ותקוותו כי נתן ביטוי מה לאשר חש ועבר.

ש. ב

ל“ג בעומר תש”ט, ב' למדינת ישראל


 

מתכוננים לפריצה

המכוניות המשורינות הסיעונו לבסיס הפעולה – לימין משה שממול הר ציון. המנזר אשר על אותו הר – ששימש לערבים בסיס חזק להרעשת ימין משה – נכבש בלילה שעבר על ידי הפלמ"ח בהסתערות עזה, נתפסו שבויים מספר ונלקח שלל מלחמה. השכונה הערבית, אבו־טור – שליד תחנת הרכבת – נכבשה אף היא ומיטב כחות האוייב התרכזו עתה סביב חומות ירושלים העתיקה.

צפופים ודחופים עמדנו – בשעת צהריים לוהטת זו – בתוך המכונית, לוחות הפלדה אשר לה ספגו את להט הכבשן והפליטוהו פנימה, קתות הסטנים להטו – ובתוך האפלולית אשר הוארה קמעא על ידי קרן אור בודדת שנסתננה מבעד לסדק הדלת – בלטו צללי האנשים הדרוכים על נשקם.

שקט שרר במכונית, מוזרים בלטו כובעי הפלדה של הצי האמריקאי הכחולים והגדולים, מעין פטריות ענק הנשענות על עוקציהן הקטנים – כך נראו בהיותם חבושים לראשי האנשים.

- - - - - -

היה זה ב־18 למאי – שלשה ימים לאחר הפינוי הבריטי. כחותינו השתלטו במהירות – וכמעט ללא התנגדות – על ירושלים החדשה; זו אחר זו הגיעו הידיעות על כבושם של בנין ג’נרלי, הדואר, אפ"ק, קצה רחוב הנסיכה מרי, ברקליס בנק, מגרש הרוסים, מחנה אלנבי, קצות העיר מצפון ומדרום. עוד ב־14 למאי בעצם היום ובאותן השעות בהן פינו האנגלים את הארץ, תפשו כחות הצבא העברי את כל העיר כמעט והתקדמו בשלשה ראשים לעבר ירושלים העתיקה אשר קומץ מגיניה עמד זה כמה ימים בגבורה מול התקפות חוזרות של המוני ערבים. כוחותינו הגיעו אל שלשה משעריה: שער יפו, שער שכם, ושער ציון.

בו בזמן נמשך הקרב הגדול על פתיחת הדרך לירושלים. חיכינו בכל רגע לידיעה על תוצאות הקרב כי ידענו שהוא עלול להכריע את גורל ירושלים.

הערבים ריכזו למאבק זה את מיטב כוחותיהם והתאמצו למנוע את הפריצה אשר תפקידה היה לאפשר אספקת מזון ונשק לעיר – בצורה סדירה. ידוע ידעו הערבים היטב, כי ברגע בו יכבש עורק חיוני זה, יחרץ גורלה של העיר הקדושה מיד – ולא לטובתם. אילו הצלחנו להחדיר לירושלים – באותו תאריך של ה־15 במאי – את השיירה הגדולה שחיכתה בדרך, כי אז, היה כבוש העיר כולה – לרבות זו שבין החומות – ענין של שעות מספר.

באותם הימים עמדתי באחת מעמדות התצפית שלנו אשר בקצה רחוב הנסיכה מרי ויכולתי לראות משם את חלקם הגדול של כבושינו.

מעל לבנין ג’נרלי – מבצר השלטון הבריטי וסמל הדכוי – התנופף ברוח דגל תכלת לבן. ומתוך מגרש הרוסים נהרו מכוניות עמוסות ציוד רב – בעיקר תלבושות צבאיות – אשר השאירו אחריהם כוחות המשטרה והצבא היוצאים. אזורי הבטחון הזכורים לשמצה הפכו מקורות ציוד לחיל העברי ובסיסים להתקדמותו.

באותם הימים החלו הערבים להרעיש בתותחים את העיר מכוון צפוני וצפוני־מערבי, הפגזים אשר נפלו ללא הבחנה במקומות שונים, לא גרמו – תחילה – לנזק ניכר, אך היתה להם השפעה פסיכולוגית רבה, שריקות הפגזים, קולות החתפוצצויות וריח אבק השרפה מילאו חלל האויר – נטשטשו התחומים בין חזית לעורף.

מצב הנשק בירושלים לא היה מזהיר ביותר, המשימה אשר הוטל עלינו לבצעה – נדחתה משעה לשעה, כי הציוד אשר היינו צריכים לקבל היה אותו זמן עמוס על מכוניות שעמדו בתוך סערת הקרב המתחולל בכביש ירושלים–תל־אביב.

“אני מחכה לבוא הנשק” – אמר לנו ב. מפקד הפלוגה – כששאלנו אותו מתי נצא לפעולה. “המכוניות צריכות להגיע בכל רגע”. השעות חלפו ועברו, שעות יקרות מפז, ואנו חיכינו.

- - - - - -

נעצרנו ליד שכונת ימין משה – מבעד לאשנב המכונית שנפתח אפשר היה להשקיף על פני השטחים מימין ומשמאל, ממרכז מסחרי ועד תחנת הרכבת – איזורים שנתפסו בידינו בימים אלו וכאילו באפס יד.

אחד אחד קפצנו מהמכוניות וירדנו לעבר עמדה קרובה; ליד הבית ובתוכו נחים עתה בחורים מספר כשנשקם בידם – הללו הם חברי הפלמ"ח – אנשי גדוד הפורצים הנודע לשם; לפני מספר ימים היו עוד בדרך ירושלים–תל־אביב, תמול כבשו את המנזר על הר־ציון, הלילה – תפקיד חדש בפניהם. העבודה מרובה ושעת מרגוע לא תמיד תמצא.

“מה הם ראשי התיבות של פלמ”ח?" שואל אחד טירון מבינינו; וכאיש אחד יענו הללו – השכובים ומיושבים בצורות שונות על גבי הקרקע: “פלמ”ח, ראשי תיבות פה לא מקבלים חופש". והם אמרו זאת בסבר פנים רציניות, ללא כל צל של בדיחות־הדעת.

כבר מנהג הוא בידם להביט מגבוה על החטיבות הצבאיות השונות, מין מבט מיוחד מרביצים הם, כך מזויות העיניים, דוק שבלגלוג ושמינית שבשמינית יהירות: “גם לאלו יקרא לוחמים…”

משנחו מבטיהם על אחדים מבין האנשים אשר נשאו את כובעי הפלדה האמריקאיים – התחילו מלגלגים: “תן לי מאה לירות – אני לא יוצא עם כובע כזה לפעולה”, אומר אחד. “הלא תתגלה מיד” – קורא השני.

אחד מהם בחור צהבהב משכונת בורוכוב – בעל פנים מנומשות – מספר על הקרב האחרון בשער הגיא, הוא יושב נשען על שורת פגזים ארוכים וכבדים – מוזרים בצורתם – ומספר. כנראה הרגיש בתמיהתנו שכן פלט – כבדרך אגב –: אלו הפגזים של “הדוידקה” – וידו ליטפה את הברזל החלוד.

ובכן זוהי. סוף סוף ניתן לנו לראות בממשות את ה“דוידקה” הנודעת לתהילה, “הנשק הסודי של היהודים” וזועת הערבים מאז כבוש קטמון.

ארוכים וכבדים ועינם כעין החלודה מוטלים הם על האדמה, שני אנשים דרושים כדי להעביר פגז אחד ממקום למקום, וכי שהוא ממלא את תפקידו מתפרץ מלוע המרגמה ומתפוצץ – אלקים ישמרנו!

הבלונדי יושב ומספר, על קטמון, על כבוש המשלטים בדרך ירושלים – תל־אביב, על פעולות אחרות של גדודו “גדוד הפורצים” שכבר לא נותר ממנו אלא חלק בלבד – “השאר – כך אמר – חלקם נהרגו פה ושם, ומהם פצועים ושוכבים בבתי חולים” – סיים בקולו השקט והעמוק, חבט בידו האחת על מכנסיו הקצרים – כאומר לנער מהם את האבק – כשהוא עוקב ארוכות מזוית עינו אחר תנועות ידו ופניו נראים מהורהרים – מהורהרים.

 

הפריצה

נשארו עוד שעות מספר עד לפעולה. מנצלים אותן למנוחה חולצים את החגור, בודקים אותו, מייצבים ומחזקים, מתאימים את חגורת הסטן, מנסים את המחסניות, הכל כשורה.

אט אט יורד הערב. בחדר שחלונותיו אטומים כמעט לגמרי על ידי שקי חול – כבר אפלולית, האנשים סרוחים וקצתם מיושבים פה ושם על גבי רצפת החדר, מזמזמים בשקט שיר אחרי שיר.

בחדר שלידנו – חדר מטה הפעולה – יושבים המפקדים ומעיינים במפה לאורה הקלוש של מנורת נפט קטנה, מוטקה מסביר את התפקיד על גבי המפה, מרגשת המתיחות שלפני הפעולה.

אתה שוכב, מסתכל בחברים, מבטך מדלג מאחד לאחד ולפתע כהארה פתאומית קצרה כבין־רגע אך ברורה ובהירה נוקבת אותך השאלה: “מי מאתנו לא יחזור מפעולה זו? את מי נשאיר אחרינו?” העיניים מרפרפות על פני החברים, כל פרצוף ופרצוף מתגלה בבהירות עגולה כשהוא לעצמו, הלב אינו רוצה להאמין בהכרח שמישהו לא יחזור, אך מחשבות אלו חולפות מיד, את מקומן תופש מצב הרוח המתוח שלפני פעולה.

– מחלקים סנדויצ’ים לארוחת ערב –


- - - - - -

הכון! מפקד הכתה חוזר ומסביר את הפעולה, חוגרים ומתכוננים לצאת. בחוץ מסתדרות הכתות השונות, נשמעות פקודות קצרות מלווות שקשוק קל של כלי הנשק – הס!

יוצאים לואדי אשר בו עובר כביש חברון–ירושלים. הלילה ליל ירח בהיר ומכוכב להפליא, באויר נשאים ריחות משכרים של בשמי אביב. “לעזאזאל – לוחש באזני חברי, הצועד מאחרי – מה דעתך על טיול בלילה עצום כזה?” אני מנענע בראשי לאות חיוב ומצביע לעבר חומת העיר המבהיקה בלבנוניותה – הברן דופק מאחרינו לעבר שער־יפו, הכלי נלחץ לגוף – הגענו לכביש, כולו מוצף אור ירח – עוברים אותו בקפיצות, בהפסקות של שניות מספר בין אחד לשני – ברוך השם השלב הראשון עבר, אנו נמצאים למרגלות הר ציון המשמש יסוד לחומה העתיקה. העשב הרך המכסה את המדרון משמש לנו מצע למנוחה קצרה.

מן הצד מחכה טנדר משורין – מפרקים ממנו תחמושת ואספקה רפואית למען הנצורים ומטעינים את השלל שנפל אתמול עם כבוש המנזר. פתאום פולח את שקט הלילה המתוח קול תרנגול קורא מאצל המכונית – גם זהו חלק משלל אמש – “לכל הרוחות – הפעולה עלולה להיכשל בגלל צרחן זה” –.

מיד משתיקים את הקול בכף־יד הנלחצת סביב ראשו של התרנגול הפרובוקטור, נצמדים לקרקע – אין תגובה – הדממה חוזרת ומשתררת.

מתחילים לעלות. מן הצד – מכוסה בשמיכה – שוכב על אלונקה זה אשר נפל בפעולת אמש, מעיפים עין ועוברים הלאה. משא הארגזים מעיק, הנשימה קצרה וכבדה, חוטפים שניות קצרות לשהיה, מעבירים את המשא הכבד מיד ליד וממשיכים לעלות, לטפס, הלאה, הלאה. טובלים בזעה, מתאמצים ומושכים, – הנה מקרוב מלבינה הגדר הגבוהה המקיפה את המנזר, עוד קצת, והנה השער, – ונכנסנו למנזר.

הסוליות המסומרות הולמות על רצפת הבטון המשמיעה הד עמום. – לנוח! – מתפרקדים על האדמה – שולפים את הרמונים הלחוצים בין החגורה והבטן, מסירים את כובע הפלדה – רוח קלה וקרירה מצננת את הראש הלוהט והמזיע – הרגשת הקלה. סיגריות מהבהבות פה ושם ומאירות קלושות את גוש האנשים השחור והנושם בכבדות.

במרחק כמה צעדים מכינים את ה“דוידקה”, עכשיו יבוא הג’וב העיקרי – פריצת “שער ציון” תפישת הדרך לשם הקשר הבטוח עם הנצורים.

- - - - - -

“אתם עומדים לפני חומות העיר העתיקה, לפני כאלפים שנה גורשו ממנה היהודים, אתם הראשונים – מאז – לעלות בחומה זו” – כך אמר מפקד הפלמ"ח לפורצים.

–“עכשיו נדפוק אותם” – אמר השפנדאיסט שעבר לידי כשחגורות הכדורים נתלות לו משני עברי צווארו. הנזירים הנמצאים במרתף – בפיקוח משמר – עושים את עבודתם הרגילה ומתוך מגדל הפעמונים הגבוה נאלמו דום הצלצולים.

האנשים תפשו עמדות בפנות השונות של גן־המנזר, על הגדר, ברחוב הצר הנמצא ממול לשער ציון, הדממה עמוקה ומתוחה האויר כאילו טעון כמות עצומה של חשמל המתקרב במהירות לקראת התפרקות.

השקט מוזר ביותר, אין שומעים קול, אף לא יריה אחת. גם הצד השני דמם, נדמה כאילו כולם מחכים למשהו העומד להתרחש, משהו מפתיע, יוצא מגדר הרגיל.

לפתע מרעידות את חלל האויר שורת התפוצצויות אדירות הבאות בתכיפות בזו אחר זו – טרך ־ ־ טררך ־ ־ טרררך ־ ־ ־

ההרעשה החלה, מקלע החיפוי מתחיל דופק – תיק־תק־תיק־תק־תק־תק־תק־תק־תק. מסדרוני המנזר הגבוהים, הארוכים והרחבים השרויים באפלה מגדילים את הדי ההתפוצצויות החוזרות.

מפקד הפעולה – השוכן באחד הפרוזדורים – משגר את פקודותיו. – "חוה – קורא המקלען ממגדל הפעמונים לתוך חלל המנזר וקולו מהדהד בכל רחבי הבנין – “חוה, המקלע נעצר – תשאלי אם להמשיך “שוטפת” ברובה”. הקשרית מביאה את התשובה: – “להמשיך”.

לפתע – שקט, הנשימה נעצרת, שעת ההבקעה הגיעה. ־ ־ ־ התפוצצות אדירה, זגוגיות במנזר ובבתים מסביב מצטלצלות ונשברות – ההד החוזר מגיע ממרחקים, השער נפרץ, קדימה! לתוך הרחוב ־ ־ ־ רגעים מספר והקשר הוקם, ההתנגדות קלה מזו אשר פללו לה, ליד השער עומד הפלמחנ“יק עם המשדר המטלטל – על גבו – והוא פולט לתוך המכשיר: “הכל בסדר – נכנסים פנימה – הכל בסדר ־ ־”. ב. מפקד המחלקה אוסף אותנו ליד קיר החומה; ניתן סימן, אנו מתפרצים, ההתנגדות קטנה מזו אשר צפו לה. מעבירים את האספקה פנימה. מהמנזר הארמני דופק ברן ערבי, ה”שפנדאו" משתיקו. קופצים אחת שתיים, אנחנו ב“בית באדר”, הוא הבית הראשון בפתח רחוב היהודים. בנין לא גמור, רק הפיגום עומד. בפנים שוררת אפלולית. מקבלים את פנינו בשמחה, אסתר – הבחורה החביבה מאנגליה אשר נהרגה אחר־כך תחת מפולת – מושיטה לנו חלב חם לשתייה, “תשתו”, היא אומרת בלבביות, ותוחבת ספל מלא לתוך הידיים.

– הזמן דוחק, אנחנו ממהרים דרך חפירות וסולמות – הגענו ללב הרובע. פגישה דרמטית – התושבים הנצורים מתפרצים החוצה – רבים מתחילים להתיפח.

– "סוף סוף הצלתם אותנו – נשים וזקנים נלפתו אל הפורצים ונשקו את ידיהם, תלו עיניים מלאות שמחה ואי־אימון כאחד: – האמנם נצלנו?״

– “לא האמנו שתצליחו – רצינו כבר להכנע, לולא באתם היינו גומרים”.

–“רק התקווה שתבואו החזיקה אותנו במצבנו המיואש”. מרוב התרגשות לא רצתה אשה אחת להאמין למראה עיניה, – “אתם אנגלים – צעקה מתוך היסטריה – אתם אנגלים!” – וברחה.

צורתנו – לבושי חקי וחבושי כובעי פלדה – הטעתה אותה – היא ושכמותה הנצורים זה ששה חדשים בין החומות ועיניהם לא ראו בהקמת הצבא העברי – הם שעד ה־15 במאי – יום יציאת הבריטים – היו חייבים להסתיר את נשקם וזהותם הצבאית – עיניהם זלגו דמעות למראה חטיבות צבא סדיר. יהודים עטורי תפילין, יצאו לקראתנו מבתי הכנסיות, הילדים צהלו – שמש חדשה זרחה על הרובע הפצוע.


 

בין החומות

פעולה נועזה היתה זו שהביאה לחידוש הקשר עם הנצורים. פריצת החומה הביאה את הערבים במבוכה, הם ציפו כל שעה לנפילת הרובע והנה סוכלו תכניותיהם.

אכן – עד כאן התנהלה הפעולה לפי התכנית ובהצלחה – אך מה שהתרחש אחר־כך בהמשך הדברים טעון ברור וחקירה.

הפלמ"ח עזב את עמדותיו וחזר לבסיסו וכח אחר לא הובא – ברגע הראוי – במקומו – וכך נשארו השער – שער ציון – והדרך המקשרת את הרובע עם הנצורים ללא חיל־מצב. עד למחרת הפריצה בשעות הצהרים לא העזו הערבים לחזור לשער ולדרך – אך משראו שאלו נשארו עזובים מיהרו ובאו והדרך נחסמה שוב.

תהא ההצדקה לחוסר המעש אשר תהא, הזנחה זו היא אשר חרצה את גורלו של הרובע – לפול! אמנם נתונה היתה ירושלים החדשה באותם הימים בלחץ עצום ולא היו בה כחות מיותרים – אך כל זה אינו מצדיק הזנחה חמורה זו של שטח כבוש צבאי, ראשוני בחשיבותו, והנסיונות להבקיע שוב את הדרך – אשר נשנו בימים הבאים ואשר לא נסתיימו בהצלחה – הוכיחו מה חמורה היתה השגיאה ומה קשות תוצאותיה: נפילת הרובע. הכח אשר הוכנס פנימה הווה אמנם עזרה כלשהיא לנצורים, אך ברור היה מראש שלא יוכל לפעול רבות כי מתחילה הרכב בצורה זו: – בחלקו – הפל“ם – לסייע לפלמ”ח בפריצה, ובחלקו – אנשי החי"מ – לשמש כח שיעביר את הציוד הצבאי והרפואי לתוך הרובע ויוציא מתוכו את הפצועים.

מה שאירע בהמשך הדברים – אירע לא לפי התכנית שחושבה מראש.

נסגרנו ברובע והמערכה נתחדשה ונמשכה בעקשנות כל זמן שיכלו עוד המגינים – בכחותיהם המועטים – לעצור את האוייב המסתער. עשרה ימים נוספים נמשכו הקרבות, ובעבור אלו – נפל הרובע לאחר שהחזיק מעמד זמן רב משאפשר היה לשער.

תחת מטר יריות העברנו את התחמושת פנימה אל המחסנים אל המרתפים, דרך תעלות קשר, סולמות ופרצות, משכנו את הארגזים, ארגזי הכדורים, פחיות אבק־השרפה ותרמילי הפגזים. העבודה רתחה ומיד לסיומה התרכזנו כלנו בבית הכנסת “בית־אל” הנמצא מתחת לפני האדמה. פה במקלט תת־קרקעי זה מצאו את משכנם תושבי העיר־העתיקה מיד עם פרוץ הקרבות. כ־1500 נפש בערך התרכזו באולמות – אנשים, נשים, זקנים וטף כאן אכלו, כאן ישנו, בסביבה הקרובה עשו את צרכיהם, כאן עברו עליהם ימיהם.

האויר היה דחוס ומחניק, ריחות רעים התפשטו בחלל, על אף האמצעים לשמור עד כמה שאפשר על הנקיון, אי־אפשר היה למנוע – בתנאים הנתונים – את הלכלוך והסרחון מסביב למרתפים, כולם הצטופפו מסביבנו, הסתכלו בנו, מחזה המקום עשה רושם מדכא מאוד. נתקפנו בהרגשת בחילה מחמת חוסר האויר והסרחון.

האחראים להגנת המקום נפגשו מיד עם מפקדי התגבורת כדי להחליט על הצעדים העתידים. פניהם הביעו עייפות רבה לאין שיעור, עיניהם היו דלוקות מרוב מאמץ, מתיחות הורגשה בהם, מתיחות של אדם העושה ימים ולילות ללא שינה ומנוחה. דברם הראשון היה: “החליפו את האנשים קצת, תנו להם לנוח”

גם הם לא ידעו עדיין – כפי שלא ידענו אנחנו – כי המצב בעצם לא נשתנה בהרבה, לאחר שנוי התכנית הקבועה מראש לא היתה הכנסת שמונים איש אלא זריקת חיזוק הניתנת לחולה אנוש למען יחזיק מעמד עוד זמן מועט.

ברגעים מספר חולקו האנשים לעמדותיהם. אנחנו נלקחנו לחצר ישיבת “פורת־יוסף” מקום שם היתה העמדה, מעבר לה לא ראינו אלא חורבות חורבות.

כזאת היתה הטקטיקה של הערבים: להחריב בית אחר בית לא להשאיר אבן שלמה, להרוס.

ישבנו בחדר על מספר מטות צבאיות צפופות, כמה בחורות ובחורים מהמקום פגשונו והתחילו לספר לנו מה עבר עליהם. נעימת שמחה והרווחה נשמעה בקולם ונכרה במבטי עיניהם, “טוב שבאתם” – אמרו – וחייכו. נדמה היה להם כי אתנו באה הישועה השלמה. אנחנו עדיין לא התמצאנו במקום, לא ירדנו עדיין לעומק חומרת המצב, השתרענו על המטות וניסינו לנוח קצת כשאנו מסיימים ללעוס את שארית הסנדויטש שניתן לנו כצידה לדרך לפני הפעולה. המקומיים ישבו אתנו כשהם מספרים את אשר קרה כאן עד עתה. לפתע נכנסה אחת הנערות לחדר, תחילה לא שמנו לב אליה, אך משהו בפניה – איזו הבעה סתומה וקופאת – הפנתה אליה את תשומת הלב.

“אבא שלי נהרג עכשיו” כך אמרה בשקט, ונדמה כי משהו מחלחל בגרונה, עיניה תוהות תועות בחלל האויר, משתררת דממה לרגע, אתה רוצה לעודד אותה, לנחם אותה ואינך יודע איך. אינך יודע כיצד, מה יועילו כאן מלים? מבוכת אין־אונים אופפת אותנו אך אינה נמשכת זמן־רב, המות כבר אינו עושה כאן רושם רב, הבחורה מסרבת ללכת הביתה, ובעצם לאן תלך? לבית הכנסת? אל הצבור הצפוף שם? אל דכאון נוסף? היא נשארת בעמדה.

האויב אינו נותן זמן רב להרהורים ולמנוחה, הוא התאושש לאחר הפריצה המפתיעה והתחיל מחדש בהסתערות. חייליו תפשו עמדות על שער־ציון ועל החומה

עוד בשעת הצהריים נכנסו שני נערים מימין משה אל העיר העתיקה, דרך שער ציון, הם הביאו עמם תרנגולת לקרוביהם, לכבוד שבת. בדרכם לא ראו שום ערבי וכשרצו לאחר כשעה לחזור מחוץ לרובע, נתברר להם שהערבים כבר השתלטו על השער.

“בתחילה – כך סיפר אחד מהם – כשראינו את החיילים חשבנו כי הם יהודים, לא תיארנו לעצמנו כי הפקרנו עמדה כה חשובה, התקרבנו לשער וראינו את החיילים מכוונים לעומתנו את הרובים, “אַל תירו – צעקנו אליהם – אנחנו יהודים”, אבל לא הספקנו לצעוד כמה צעדים נוספים כשהומטרה עלינו לפתע אש צפופה, רק אז הוברר לנו כי לא אנו שולטים בדרך. מיד נמלטנו כל עוד נפשנו בנו, חזרה לעבר הרובע היהודי, בנס נצלנו” – סיים הלז את סיפורו.

הסתערות הערבים נתחדשה, נכנסנו לקרב עם אוייב סמוי המוצא לו מסתור מאחרי בתים וחורבות. מדי בוקר בבוקר היו פותחים בהתקפה, נהדפים וחוזרים ומנסים ואם הצליחו להגיע לבנין – מחוז חפצם – היו מניחים חמרי נפץ תחתיו, נסוגים ומשאירים אחריהם הרס.

הם השתמשו בתחבולה נוספת, פרימיטיבית ביותר, אך גורמת נזק – בעיקר פסיכולוגי – כשהעיפו ממרחקים לא ארוכים צרורות של חמרי נפץ, הצרורות הללו היו מסודרים בצורת שקיקי בד שאליהם היה מחובר פתיל וסביבם כרוך חבל, היו מחזיקים בקצה החבל ואחר שהדליקו את הפתיל ־ היו מסובבים את השקיק מספר פעמים באויר, מרפים ־ והמטען היה עף למטרתו.

“מטען, מטען”, קריאות כאלו היו נשמעות מדי פעם בפעם בהראות אחד השקיקים באויר, מיד היו תופשים כולם מחסה ומחכים להתפוצצות אשר היתה מביאה בעקבותיה הרס קל וענן אבק עצום החודר לעיניים ומגרן עד לדלקת.

ריח אבק שריפה נישא באויר והתערב באבק המתנשא, יחד היו יוצרים מין מזיגה מסויימת אופיינית כל כך, הידועה היטב לכל מי שלקח חלק בקרב.

רגעים מספר לאחר התפוצצות כזו היה החלל אטום מאין אפשרות לראות את המתרחש במרחק קטן ביותר, כדורים היו נשלחים לעבר ענן האבק לגשש אם אין מישהו מתקדם בחסותו.


 

מאמצי נצורים

מהמנזר הארמני – “הצלב” כפי שנקרא בקיצור על־ידי האנשים – היו הערבים מטרידים את הרובע. “הצלב” בהיותו במקום גבוה ביותר היה לו יתרון השליטה על חלקים גדולים של האיזור. החלט לפוצץ אותו.

בלילה, קרוב לחצות, אספו את האנשים שהשתתפו בפעולה. עיפים היו, עיפים עד מות, אבל לא ניסו להביע התנגדות, אוטומטית הלכו.

“יש הערב ג’וב – פנה מ. המפקד הנמוך כשעיניו עצומות למחצה מרוב עייפות – יש הערב ג’וב, כך פנה לאחד האנשים שנכנס לחדר החשוך כמעט לגמרי, תבוא אתנו?” החבר, שאליו היתה מכוונת השאלה, סחוט עד לקצה יכולתו, היסס שניות מספר והציץ במבט מוזר בפני המפקד, “אני הולך” השיב.

יצאנו, החבלנים עם שקי “החומר” על גבם, המחפים על נשקם.

הצלב הזדקר קודר ומאיים, והשקט המתוח של הליל היה מאיים יותר. הזמן עבר באטיות – רגע אחר רגע חלף אט־אט הנה! הרובים פתחו באש לעבר המגדל. – נשתתקו – דממה־דממה מעיקה. "מה קרה שם?“

"מדוע אין שומעים התפוצצות?

טראאך! ולהבת אש פורצת. אנחת רווחה והקלה. חוזרים לבסיס.

הפעולה הצליחה, הצלב שותק. הלילה חולף והבוקר מאיר שוב ובדיוק בשעה הקבועה, מחדש האוייב את הסתערותו – התנגדות נואשת, התקפות והתקפות נגד, בית אחר בית נפל ונהרס, גבולות הרובע הלכו הלוך והצטמצם, התחמושת אזלה והלכה, אבל הקרבות נמשכו. ברן אחד ולואיס אחד בלבד הוו את הנשק הכבד של הרובע. הרזרבה ־ זו הכתה המזומנת לעת צרה – היתה רצה עם כלים אלו לכל מקום בו היה המצב חמור, היו מציבים את המקלע ויורים. יורים מהצד, מהכתף מוריקים מחסנית כאן ומיד קופצים למקום אחר, גם שם דרוש ה“ברן”. אכן במשך הימים גדל מספר הברנים מאחד לארבעה, שלושת הנוספים נפלו שלל בידי הלוחמים אשר הדפו את התקפות הערבים, כן נפלו גם תומפסונים מספר, סטנים וכמות תחמושת. הרובע חייב תודה לכלים אלו על הימים הנוספים אשר החזיק בהם מעמד.


2.jpg

בתור לאוכל במחנה השבויים באום־אל־ג’מאל


- - - - - -

יצחק מזרחי – שנפל בימים האחרונים – גילה אומץ לב יוצא מגדר הרגיל, היה רץ עם כתת הרזרבה לכל מקום שזו נדרשה כשמטפחת חקי כרוכה סביב ראשו, וזנבה מתנופף באויר; “אחרי!” היה צועק בקול צרוד מהתלהבות, “אחרי!”, הברן בידו והוא דופק. אזלו הכדורים, תפס רובה, עד שמישהו מילא את המחסנית ירה במאוזר התלוי בחגורתו; לכל מקום סכנה רץ הראשון מבלי שים לב לכדורים המתעופפים סביבו והיה מקלל את הערבים באבי־אבותיהם;

“יחרב ביתכום, יולען דינכום!”.

הערבים היו משיבים לו חרפות וגידופים; מקרב שפתיים עברו למלחמת כדורים שזמזמו ועברו מעל לראשים.

יום אחד עמדנו בסימטת הקראים, לידי נער צעיר – שחרחר שלא מלאו לו עדיין שבע עשרה שנה, הלז עמד גלוי כשהרובה בידו;

קראתי אליו: “שמע חבר, תפוש מחסה! אל תעמוד באמצע!”

“אין דבר”, הפליט – כשעיניו מביעות פטליזם מחריד – “אין דבר, לכל היותר אהרג, חברים שלי נהרגו, אני לא יותר טוב מהם, אתה מכיר את עמנואל? שאל קצרות, אם עמנואל נהרג, אני לא יותר טוב ממנו”.

הוא אמר “עמנואל” בטון כזה שהביע בטחון כי בוודאי הכרתיו, שבוודאי כל אחד מכיר אותו, את עמנואל שחור השער והעיניים, בעל החיוך הרחב והלבבי, מרכז עדת הצופים הדתיים בירושלים. בחור ישר וטוב, לבבי וחביב, מדריך מצויין, הוא היה הרוח החיה בין הנוער במקום. כאשר התקשו בדבר מה מיד החליטו: “נקרא לעמנואל, הוא יגיד”, צריך להדריך את הנגריה של הנוער – הוא במקום, לשיר לרקוד לשמוח – עמנואל. ולאמן את אנשי המגן בלב"ב, גם כאן עמנואל!

“הוא הדריך אותנו – ספרו חבריו – במשך השבועות האחרונים מדי יום ביומו, לא נתן לנו מנוח, חזור ושנן, חזור ותרגל”. וחיוכו הרחב, לבביותו והשתתפותו האישית עזרו להם לשאת את נטל האימונים הכבד. עמנואל נתרסק בטפלו במוקש, הורידו לו יד ורגל, עיניו נתעוורו, לזמן מה רחף בין החיים והמות; באותו בוקר בו פרצנו – נפח נשמתו כשעוד הספיקו לבשר לו כי התגבורת הגיעה. תגבורת – – תגבורת ־־ – – – – אמא – –אמא – – –" מלמל, – עצם את עיניו העצומות כבר – ומת. מותו עשה רושם קשה על כולם.

“עמנואל מת, – פלט הנער השחרחר – לא טוב אני ממנו”


 

ילדים בקרב

ברובע לחמו גם ילדים, ילדי בית הספר העממי מן הכתה החמישית ולמעלה, הם שימשו קשרים ותחת מטר פגזים וברד יריות העבירו פקודות מהמטה לעמדות ומאלו חזרה למטה. שלוש פעמים ביום היו רצים למטבח הנמצא ב“משגב לדך” – ומביאים אוכל לאנשי העמדות. אפשר לומר בודאות ששרותם הנפלא איפשר ללוחמים להחזיק מעמד. באומץ הלב ובהקרבה התמימה המיוחדת לילדים היו מדלגים מעמדה לעמדה ובסימטאות הצרות למלא את שליחויותיהם;

יכולת לראות אחד כזה סוחב רובה או סטן – שאינו קטן בהרבה מנושאו – מעביר אותם למקום הדרוש ולעתים לא רחוקות גם נאלץ להשתמש בו.

מי שימש בתור “ברניסט” מספר שניים בעיר העתיקה? מובן, לא אחר כי אם מרדכי בן השתים־עשרה. כך ובפשטות, הרי היה צורך שמישהו יסחוב את ארגז המחסניות הרזרביות למען הברן, ומי יעשה זאת? הבחורים נמצאים בעמדות, ובכן בא הוא בן השתים־עשרה והפך להיות “מספר 2”.

כפוף רץ תחת משא הכדורים, כפוף כפוף מיהר אחרי מספר 1 לכל מקומות הסכנה; נעצרו, פתח את הארגז וכבקי ורגיל היה מספק את המחסניות למקלע שהרעים והרעיד בקרבת אזנו.

ילדים כמוהו היו רצים בסערת הקרב – בשעה שפגזים ורמונים היו מתפוצצים בסימטאות – כשהם חובקים בזרועותיהם בקבוקי מולוטוב, רמונים וכדורים לעמדות השונות. אחדים מהם מצאו את מותם בדרכם זו, אחדים נפצעו, האחרים המשיכו לרוץ.

שרותם פעל בדייקנות ובדקדוק. לא היתה עמדה בה היה חסר הקשר, פלוגת הגדנ"ע במקום עם מפקדה שאול טויל שאירגן את פעולותיה ביעילות הגדולה ביותר – ראויה לציון מיוחד על פעולתה הנפלאה והמסודרת. הלוחמים במקום לא ישכחום לעולם.


- - - - - -

ערב ערב עם רדת הלילה נדם הרעש, הערבים אינם מתקיפים בלילה, המתיחות רופפת במקצת, ובתוך השקט האפלולי נישא פתאום באויר – ותמיד בשעה קבועה – קול הרמקול הערבי המשדר את חדשותיו לערבים והמנסה לרפות את ידי הנצורים בידיעות מחרידות ובאיומי איומים. הד השידור נשמע מוזר באפלולית בין הערביים.

תחילה נשמע טרטור המשדר המתחיל לפעול, ומיד אחר־כך פורץ קול צעקני ומתלהב, המכריז על תחילת השידור בפסוק מהקוראן.

נדם הקול וחוזר השקט המתוח, אך לנוח אי־אפשר. כל שעתיים יש לקום לתצפית. העייפות עצומה, מתחזקים בקושי, אי־אפשר לנוח ממושכות לא ביום אף לא בלילה. אין די אנשים, כל אחד ממלא מקום שלושה וארבעה, החושים מתוחים וגרויים עד קצה יכולתם.

בבית החולים “משגב לדך” שוכבים הפצועים על הארץ מאין מקום. בספרייתו של ר' חזקיה מדיני בעל “שדי חמד” מקבלים את הפצועים החדשים השוכבים ומחכים לטיפול, התור ארוך  ויש חוסר ידיים, האחיות מרפרפות הנה והנה, מפצוע לפצוע נותנות משקה מחזק, מעודדות, מחייכות, ממלאות בזריזות את פקודות הרופאים, ד“ר פויזר וד”ר ריס. המנתח הנפלא ד"ר לאופר ידיו מלאות עבודה ובהתרכזות שלמעלה מכוח אנוש עושה הוא את עבודתו כמעט עשרים וארבעה שעות ביממה.

בימים האחרונים כאשר הערבים התקרבו לבנין ביה“ח, העבירו את האחרון ל”בתי מחסה" – למרתפים – שם המקלט האחרון, הם שוכבים, מאזינים להדי הקרבות, אלו שמצבם אינו קשה משוחחים, מחשבים חישובים "התגיע תגבורת הלילה?“

ההרוגים מצטברים והולכים, ריח הרקבון נודף ומרחיש את הקיבה, קוברים אותם מחמת ההכרח במגרש הריק בלבושם, לבו של אדם נעשה גס בהרוגים, שוב אין כל זה חדש, בכל זאת כשחבר נופל, כשאדם נופל לעיניך אתה מזדעזע, נושך שפתיך וממשיך לירות כשמעל קיבתך אתה מרגיש באיזו ריקנות מבחילה

ר' יוסף – יהודי בעל זקן אפור – מחזיק רובה ויורה, אין לו ידיעה בתורת המלחמה, אבל למדוהו להשתמש ברובה והוא יורה. התנהגותו חסרת זהירות, מהלך בקומה זקופה וסופו שכדור השיגו, לידי בחדר השני נפל פרקדן ועיניו כשתי זגוגיות בולטות החוצה, מת במקום. הוא נלקח ודמו נשאר על רצפת החצר.

צבי גרינברגר, המדריך מבית צעירות מזרחי הוא ה“ברניסט” של העמדה שלנו; באחד הימים אחר הצהריים קוראים לו בדחיפות לבוא עם ה“ברן” אל ה“מלכודת”, הערבים החלו להסתער באותה גזרה; תפש את הכלי, הקשור אחריו עם המחסניות, הלך ולא חזר. אסתר – הבחורה הנמצאת אתנו בעמדה – בוכה, הדמעות שוטפות על לחייה, היא בוכה על צבי שנהרג, וכלל לא חשבה שכעבור ימים מספר תלך גם היא בדרכו, תקבר תחת מפולת והריסות, ותוציא את נשמתה ביום האחרון, כבר לאחר הכניעה.

ויעקב לבנון המדריך מ“בני עקיבא” גם הוא נפל, שם בסימטת המידן הארורה – זו הסימטא הצרה הגובלת בקוי הערבים – שכל מחסה אין בה והעומד בה כאילו נידון מראש לסכנה חמורה. בסימטא זו היו הרמונים מתפוצצים באחד אחרי השני ובפעם אחת פגעו רסיסיהם ביעקב, רק זמן קצר לפני כן עברתי על פניו בדרכי לעמדה אחרת והוא – מוצק רחב ושופע בריאות כתמיד – חייך והפליט קצרות מתחת לשפמו: “איך הענינים?“ עתה כבר חדלו אצלו כל “ענינים” ובביתו יושבים אם ואב שיצטרכו להיות גבורים, מאד גבורים, כי יעקב הוא להם השני אשר נפל אחר אחיו ששירת בפלמ”ח. ובפחד בלב אתה מסתכל על השלישי בין האחים הוא אברהם הנמצא גם כן אתנו כאן.


 

אפיסת כוחות

עייפות, עייפות מחרידה בכל האברים, הגענו כבר לאותו מצב שלאחר המשבר, עברנו את משבר העייפות, מעתה אין מרגישים בה. החושים דרוכים, ומהלכים כאילו לא בעולם המציאות. אתה עומד והסטן ביד ולפתע חודרת הרגשה מוזרה למוחך, אתה מרגיש שהיא שטותית, שהיא מגוחכת, אתה מנסה לנערה ולהשליכה, אך בעקשנות היא נתפשת בך ואינה מרפה; בעקבות העייפות שהשתלטה על כושר המחשבה והריכוז נדמה לך לפתע בשעון שקט מסויימת, שכאילו כל המתרחש כאן אינו אלא – משחק – – – משחק – – – ותו לא, והנה עוד מעט ויבוא השופט, יתן את משרוקיתו לבין שפתיו, ישרוק ויכריז: “די! המשחק נגמר”, וכולנו, כולנו נשוב למקומותינו, הביתה.

מחשבה מוזרה, מחרידה בדמיון שבה, בבלתי אפשרי שבה, אך בעקשנות של זבוב מטריד היא נדבקת ואינה סרה אלא כשסערת היריות מתחדשת במשנה רעש ומרכזת את כל החושים בסטן שביד ובאוייב שממול.


- - - - - -

אחד אחד נהרסים הבתים, ללא הבחנה. “בתי־כנסת”, “מקומות מקודשים”, כל אלו הם ביטויים יפים כשהערבים צריכים להשתמש בהם לטובתם הם, אך כשאין המצב כך לא ישימו לב, מקום קדוש, לא קדוש, היינו הך! להחריב, להרוס!

בית הכנסת “ניסן־בק” העתיק נפגע ראשונה. כמה פעמים עבר מיד ליד, כל חלקו הפנימי הרוס. קירותיו פרוצים בחלקם הגדול, כיפתו נפגעה, חלקו המזרחי נפל לגמרי ופגזי הערבים וקלעיהם ממשיכים לדפוק ולקרקר אבן אחרי אבן. פגז אחר פגז פוגע בכיפה, רעש אבנים מדרדרות, ענן אבק, ובית הכנסת “הסיר את כובעו” (מבלי משים אתה נזכר באותו סיפור על דבר ייסוד בית הכנסת – המקושר בפרנץ יוסף קיסר אוסטריה).

"הערבים בבית הכנסת!*.

מתלכדים להתקפת נגד, “קדימה!” מרביצים כדורים, רמונים, פחיות פח ממולאות חומר נפץ – המשמשות במקום הרימונים שכמעט אינם – הצעקות מתערבות ביללות הערבים, "חברה; קדימה!״ הבית מלא עשן, ברקי רמונים נתזים, מתפצים פנימה, הערבים אינם, ברחו, והשאירו אחריהם מספר הרוגים, ברן אחד וכמה רובים, העשן הצפוף מתפזר, אני עולה לבית מול בית הכנסת, לתצפית, משם אני רואה את אברהם אורנשטיין מפקד הקטע כשהוא יוצא מאחד הפתחים העשנים ידו האחת מחזיקה בספר תורה מחולל, והשניה במאוזר, לאט לאט הוא צועד בסימטא העשנה כשידו מחזיקה בגווילים. אברהם הוא בנו של רב הכותל – הרב אורנשטיין אשר נהרג באחד הימים האחרונים יחד עם אשתו הרבנית כשפגז חדר לחדר בו ישבו. בתחילת המלחמה היה בעיר החדשה, אך עשה את כל אשר בידו כדי לחזור אל “הכותל” שלו, לתפקידו.

הוא נשאר שם.


- - - - - -

יום אחד לפני הסוף הפכו הערבים את בית כנסת “החורבה” לחורבה ממש. קצין משלהם התפאר לפני אחר כך במעשה אבירי זה.

“במו ידי עשיתי זאת” –

“במו ידיו”.

המצב מחמיר והולך משעה לשעה, מחזיקים מעמד ממש בניסים.

רחוב “המידן” שהוא אחד הקווים המותקפים ביותר מלא שברי קרשים, זכוכיות ואבנים. הפגזים מתפוצצים פה לעתים קרובות.

כאן פגשתי את משה רוסנק, מפקד המקום כשהוא חש לארגן את הגנת המקום ולהחליף את מ. שנפצע.

בעמדת ה“חקוּרה” הפונה לרחוב היוצא ל“שער ציון” מחזיקים מעמד מול מכוניות משורינות ברובים ובבקבוקי מולוטוב; משתקים מכונית כזו בכדור רובה – ממש בנס. מעבר לגדר קרובה שומעים את קולותיהם של הערבים צועקים, מדברים ושרים.

המגינים מתרכזים במאמץ על־אנושי להחזיק מעמד. מהעיר מבטיחים תגבורת:

“החזיקו מעמד, אנחנו באים”.

ואכן נעשו נסיונות פריצה. אנחנו שהיינו עם הפורצים הראשונים מחייכים במרירות לב: “לו לא הזניחו אז את השער והדרך היה המצב כעת שונה”.

ממשיכים להחזיק מעמד בתקווה שאולי בכל זאת יצליחו הנסיונות.

בכמה חצרות מונחים הרוגים ערבים אשר נפלו בנסותם להתפרץ פנימה. הם מתחילים להרקיב ולהעלות צחנה, עסק ביש, רק מגפה חסרה לנו כאן, מנסים לחסלם בבקבוקי מולוטוב, זורקים שלושה בקבוקים אחד אחרי השני על גופה אחת, היא אינה נשרפת.

“להפסיק! חבל על הבקבוקים!”


 

לפני הסוף

הגיע יום חמישי, י"ח אייר, ה־27 למאי. היום האחרון לפני הכניעה. מספר האנשים המסוגלים לעמוד על רגליהם – מועט תחמושת – כמעט ואין, רק ברן אחד בשימוש ולו מספר אפסי של כדורים, יותר – אין.

התפרצות הערבים מובילה אותם קדימה, ואך תאוות השלל שלהם עוצרת בעדם מלכבוש כליל את הרובע. לא היתה אפשרות כל שהיא להמשיך ולהחזיק מעמד, הורגש שאלו עלולות להיות השעות האחרונות.

משדרים לירושלים, ליד ה“צבר” יושב מפקד העיר משה ר. הוא משדר מברק דחוף, קולו קצוב ומלא מתיחות: "– שלחו עזרה – מהר, מהר, אי אפשר יותר להחזיק מעמד, הקוים נפרצו, – – – מיד, מיד – – – ".

ירושלים מעודדת:

“החזיקו מעמד, נבוא הלילה”. האנשים מנענעים ראשיהם באי־אימון, זה כבר כמה ימים שמשלים אותנו, והעזרה אינה באה, ומה שקשה מכל הוא לראות את מגדל המנזר של “הר־ציון” הנמצא במרחק מאה מטר בלבד, שם חברים שלנו, האמנם לא יוכלו לבוא?

בימים הראשונים של ההתקפה הערבית היה הרובע עוד מקבל סיוע של מרגמות מכיוון תלפיות, עתה עם ההתקפה על רמת רחל חדל גם סיוע זה.

בתלפיות שוכן מפקד העיר העתיקה לשעבר, אברהם הלפרין, אשר הוצא משם בכח על ידי האנגלים שגילו כי בעל הזקן הלז הוא מסוכן מדי לפוליטיקה ה“נייטרלית” אשר הם מנהלים. אברהם היה עכשיו מפקד תלפיות ובהגיע מים עד נפש הנצורים בעיר דוד, הם פנו אליו, ועל גלי האתר נשמע קצובות הקול הקורא: “אברהם – – אברהם – – גונן על עירך, – – אברהם – – גונן על עירך – – –”. התשובה שבאה בצורת מסך פגזים מכוונים יפה יפה לפי הקואורדינטות – שנמסרו דרך הרדיו – העידו כי הקריאה נתקבלה.

אך כל זה היה בימים הראשונים. עכשיו הותקפו גם רמת רחל ותלפיות בכחות עבר־ירדניים–מצריים חזקים, ומרגמותיו של אברהם נתבקשו להגן על עצמן. וכך שותק גם מקור עזרה זה.

וההצלה נמצאת במרחק כה קטן מאתנו ואלינו לא תגיע. שוב נזכרים בליל הפריצה הראשון, עכשיו ביצרו הערבים את עמדותיהם וכוח חזק דרוש כדי להקים את הקשר מחדש.

אחר הצהרים – שלא כרגיל – הערבים אינם מתקיפים, הם עסוקים בביזה.

מתאוששים, מארגנים את ההגנה מחדש, כאילו במטה קסם שונה מצב הרוח, עלה פתאום, כולם מאמינים בבטחון שלא היה כמוהו כי הלילה ישחררונו חברינו.

הלילה בוודאי תבוא העזרה".

כל אחד מאמין בכל לבו בהצלה; ושמחה אופפת את האנשים. המטבח שולח ארוחת־ערב, אוכלים בתיאבון העומד שלא בפרופורציה לסכויים הממשיים.

ברזרבה שרים, מה כאן? מה סיבת מצב הרוח? אולי משום שהערבים לא חידשו את התקפתם אחר הצהרים – ושמא הבטחון המתמיה שהלילה בוודאי יצליחו לפרוץ אלינו?

“החזיקו מעמד! נבוא הלילה”

שעה אחר שעה חולפת, לילה, קמים לתצפית, חוזרים לישון ושוב לקום, השינה נודדת על אף העייפות, נמתחים לשמוע את קולות הפריצה.

שעת חצות הגיע, ואין קול.

אחת – דופק השעון – אין מאומה! רגש קשה של אכזבה מתחיל להתגנב ללב.

אחת וחצי! – אבוד, – הידיים מתרפות.

– רבע לשתיים! – לא כלום.

שתיים! – – – – –

בשעה שתיים התחילו לפתע “דוידקות” להרעים מכיוון שער־ציון, התקוות מתחילות שוב להתעורר, “הם באים, הם באים”, מזל הנמצאת אתנו בעמדה מתחילה למחוא כפיים ולקפוץ משמחה: “הם באים”! הברקים פולחים את חשכת הלילה, עוד התפוצצות, ונוספת, ונוספת. השמים מבהיקים בבוהק,מסנוור עיניים.

“יבואו!”

“יבואו!” “יבואו!”

השעה שלוש! וארבע!.

איה הם? אים?

השחר עולה ומאיר על חורבות עשנות ועל תקוות שנתבדו, האכזבה קשה מנשוא. במרחק מאה מטר נמצא החופש ואנחנו איננו יכולים להגיע אליו. לולא התושבים והפצועים היינו אולי מנסים לפרוץ החוצה, אך במצב העכשוי ברור שאין זה בא בחשבון.

מחכים בעצבנות־מה לחידוש ההתקפה הערבית על שרידי העיר.

מרגישים בעליל כי אי־אפשר יהיה לעמוד עוד, היום יהיה היום האחרון, כיצד יגמר?

בביה"ח עשרות הפצועים מונחים בפרוזדורים ובחדרים, בחוץ מתפוצצים פגזים, שורקים נופלים ומתפוצצים, האלונקאים נושאים פצועים נוספים, ומרגיש אתה בחוש כי חבל על קרבנות חינם אלו, הם לא ישנו את גורלנו שנחרץ כבר.

הקרב על העיר העתיקה, קרב של מעטים נגד רבים מתקרב לקיצו. שבועיים ימים החזיקו המגינים מעמד, יותר משאפשר היה לצפות, אך בכל זאת מתכווץ הלב על כל שעל העתיד ליפול בידי האוייב.


 

הכניעה

יוצאים לנהל משא ומתן, הרב חזן והרב מינצברג פונים לעבר העמדות הערביות כדי לדון על תנאים מוקדמים, כדי לברר את עמדת הערבים; פגז מתפוצץ, רסיס פוגע בלחיו של הרב חזן ומשאיר אחריו עקבות עמוקים של דם, הם ממשיכים. בבית־הספר הארמני מקבלים את פניהם, שומעים את דבריהם ומודיעים להם כי רצונם לשוחח עם יו"ר ועד העיר העתיקה, עם מר ווינגרטן.

הרב חזן הוזר, בגפו. את הרב מינצברג הישיש השאירו הערבים אתם כערב להמשך המו"מ.

מר וינגרטן ושאול ט. יוצאים להמשיך את הדיונים, הרובע מחכה בנשימה עצורה.

הנה הם חוזרים, פניהם על עבר המטה, דנים עתה על תנאי האוייב.

על כנפי הרוח נישאים התנאים אל אזני האנשים, והם: התושבים, הפצועים והבחורות יורשו לצאת החוצה, כל השאר – כלומר הבחורים בגיל הצבא – ילכו בשבי.

ניתנת שעה להחלטה, מתכוננים, כותבים מכתבים הביתה, מוסרים אותם – וכן דברי ערך – לבחורות היוצאות. יש אחדים המנסים קמופלאז', מתלבשים בבגדים של בני ישיבה, של חסידים, של תושבים, העיקר לא ליפול בשבי, ושמא יצליחו לצאת החוצה, ולו בצורה כזו.

מעודדים אחד את השני: “עוד נחזור הביתה מהר”.

“עשינו את שלנו במלוא היכולת”.

נפרדים מהיוצאות..

משהו מחלחל בגרון כאשר הנשק מובא למחסן לשם מסירה נזכרים ביום בו קבלנוהו במחנה הצבאי אשר בעיר, שם ב“שנלר” עת קיבלנו את הכלים המוטלים עכשיו על הארץ. אמת, אנחנו לבנו מלא מרירות על שהנשק צריך ליפול בידי האוייב ואילו האחרון עומד וטוען שאנו מחביאים מפניו את כל הנשק הרב הנמצא בידינו. אין הוא יכול להאמין שבכלים מועטים אלו החזקנו מעמד, אך אין בידינו להועיל לו, זהו באמת הכל!

כולנו מתאספים במגרש, החיילים ממיינים את הצעירים לחוד ואת השאר לחוד, הזקנים והנשים צוררים את חבילותיהם ומתכוננים לצאת החוצה. הלגיונרים מתרוצצים הלוך ושוב להניף את דגליהם על הבתים הגבוהים, ומן הצד עומדים בפנים רציניים וקופאים “מושכי החוטים” שלהם: הקצינים הבריטיים שהם ושולחיהם תכנו את תכנית החנק של מדינת ישראל בעודנה באיבה. אכן, הם לא יזכו לכך, הם עוד יחזו במפלות הכבדות אשר ינחילו היהודים למדינות ערב, הם עוד יהיו עדים לבהלה ולאנדרלמוסיה שישתררו בין הערבים לאחר המכות הנמרצות שיספגו מידי מדינת ישראל. אבל עכשיו הם עומדים ומשפשפים את ידיהם מרוב הנאה על פעלם הרב.

הערב מתקרב ואנחנו מובלים שלשה שלשה דרך הסימטאות הצרות אל עבר ה“קישלה”.

בדרן אנו נתקלים באספסוף הבוזז את החנויות והבתים הלגיונרים מגינים עלינו מפניו. קצין צועד בראש, האקדח בידו והוא יורה באויר, הם מצליפים בפרחחים המעיזים להתקרב. לפני שהגענו לבית הספר הארמני ששימש כתחנת ביניים, עוצרים אותנו לשם צילום.

עכשיו אנו נמצאים ליד שער־ציון.

החבר שלידי רומז לי בידו ולוחש: “אתה רואה, עשרים צעד מכאן – אחרי השער הסגור – נמצאים החברה, אתה מבין עשרים צעד? עשרים, ואנחנו צריכים ללכת. מי יודע עד לאן?” הוא לוחץ את זרועי עד לכאב.

נכנסנו לבית הספר הארמני, דלת נפתחת ולהרף עין מתגלה לפני חלק מההולכים, מפקדתו של עבדאללה בק, המורכבת ממספר לא קטן של קצינים בריטיים.

השלשה־השלשה צועדים אל ה“קישלה”. ההמון המצטופף מריע, נכנסים לחצר אשר בה נערך חפוש כללי של כלים חדים, ב“דרך אגב” נעלמים גם דברים אחרים.

השמות נרשמים על ידי לבלר המתקשה בתפישת ההברות המוזרות שמפליטים ה“פרנג’ים”. הוא מסתדר איך שהוא, מעקם ומסרס את הכתובים כידו הטובה עליו. אנחנו נמצאים עכשיו בתאי הכלא המשורגים, צפופים באפלה היורדת.

ערב שבת, ערב שבת בכלא, ההרגשה קשה, מישהו מזמזם זמר בשקט, מצטרפים אליו אחרים, כוס יין מתגלית ואחד מקדש עליה, הצפיפות גדולה אך מנסים בכל זאת לתפוש מקום ולהרדם. פחי מים מובאים על ידי השומרים, היד מושטת מבעד לשריגים אל הכלי כדי לרוות את הצמאון.

חצות, במסדרון מורגשת תנועה, הדלת נפתחת ונסגרת בנקישה, לפני התא נצבים שניים, האחד גוץ, שמן בגופו, השני גבוה ובריא, הם עתונאים של “יונייטד פרס” ו“רויטר”, שואלים שאלות, רושמים.

“איך היה הקרב האחרון?” “איזה נשק היה לכם?” ו“מתי היתה הפריצה?”

הם משתדלים להיות אדיבים, שואלים לשמך ומבטיחים למסור – אם יהא זה באפשרותם – דרישת שלום בבית…


 

הולכים, לאן?

2 אחר חצות.

“לצאת!”

– לאן?

שוב מסתדרים השלשה–שלשה ואנו מועברים דרך הסימטאות האפלות של העיר העתיקה, הנעלים משקשקות מקשקשות על מרצפות האבן החלקות, פה ושם מציץ אור כהה מתוך קיטון אפל שבצד הדרך ופרצוף ערבי תוקע מבטו בהולכים מסביבנו שרשרת לגיונרים מלווה אותנו בדרכנו.

עוד זמן קצר תעינו בין הסימטאות החשכות, עד שיצאנו לעבר שדה פתוח, “שער האריות”, כאן חיכו האוטובוסים, טפסנו ועלינו לתוכם, אלו מטרטרים – אך עדיין עומדים במקום – החיילים מתחילים לפלוט משפטים קטועים שבהם חוזרת המלה: “דיר־יאסין” – אנו תוהים: “מה עלול להתפתח כאן?”

ארבע לפנות בוקר, פאתי השמים מתחילות להחוויר, דלתות האוטובוסים נסגרות בדפיקה קלה, השומרים תופסים את מקומם.

מתחילים לנוע לעבר השבי.

האוטובוסים – מלווים משמר – עולים במעלה ההר בנשיפה כבדה, ריח הבנזין החריף מתערב באוויר הקריר והרטוב של השחר, מרחוק נראית העיר העתיקה כשענני אש ועשן מתמרים מהרובע היהודי שלה – בוודאי העלו באש את שרידי בתי הכנסיות שעדיין לא חרבו.

לאן מובילים אותנו?

השמועות אומרות לעמאן.

הדרך מתפתלת והולכת, העקולים המפורסמים של כביש ירושלים–ים המלח מחליקים מתחת לצמיגי האוטובוס, הלאה, הלאה.

אני מסתכל בשכני לאוטובוס, כנראה שהערבים הפתעו בראותם מה מעטים החיילים שנפלו לידם, שכן החליטו לקחת מכל הבא ליד, ביניהם שני תינוקות בני שנתם שאין איש מבין כיצד נתגלגלו לכאן, ומספר לא קטן של זקנים שצורתם מעידה עליהם כי לא יצלחו למלחמה. הסב שבזקנים גילו מגיע לשמונים ושתיים, מה חשבו הלגיונרים כאשר צרפוהו לשורת החיילים השבויים?

אנו עוברים את יריחו, הנה גשר אלנבי, המכוניות מטרטרות על גביו (… “ליל הגשרים”…) עוד הרף־עין ואנו בעבר־הירדן המזרחי, א־סלט מוריקה ומרעננה את העין, אך הדרך שלאחריה, קילומטרים על קילומטרים של שממה, של מדבר, כמעט ואין ישובים, אין עץ, אין צמח, וכמו כל יהודי אתה מתחיל לעשות – אף במצבך שלך – את החשבון: “כמה יהודים אפשר היה ליישב כאן, על קרקע זו?”

אנו עוברים במספר ישובים ערבים, לפני שאנו נכנסים לכל אחד מהם נעצרת השיירה ומכונית־מהליווי, דוהרת קדימה – לבדה – להקהיל את תושבי הכפר כדי שיערכו “פנטזיה” לכבוד “המנצחים”, ובעברנו בתוך הכפר מקבלים את פנינו במחיאות כפיים סוערות – המכוונות, כמובן, לחיילים, ופרצופים מאיימים מזדקרים לעברנו, מכבדים אותנו ביריקות ונפנופי אגרוף. סגרנו את החלונות לבל יעוף הרוק פנימה. מספר חמומי מוח מנסים לטפס על המכוניות הנוסעות בכוונה באיטיות והרגשתנו היא לגמרי לא נעימה ואף גרועה מכך. אבן מנפצת שמשת חלון סגורה, הרסיסים מתפזרים על ראשי האנשים ובדרך נס אין איש נפגע, הנשים נענות לקריאות החייל השומר עלינו, ומייללות יללות שמחה.

“זרלתו!” קורא החייל ומקהלת נשים פותחת ביללות מרעישות, כשהחיילים יורים יריות שמחה באויר.

הגענו למחנה צבאי גדול ליד עמאן, המכוניות מתעכבות ברחבה ליד משאבת בנזין. נאספו חיילים והמון רב, מכבדים אותנו ביריקות, איומים וקללות, רעש־רחש, אנו צפופים בתוך ים אנשים עויינים, הסוער ומתגעש, קצין בעל שני כוכבים ניגש אל החלון הסגור ופולט יריקה מלאת שנאה.

לאוטובוס שלנו נכנס אחד לבוש אירופית. חבוש תרבוש אדום, שמן ובריא, בעל פרצוף תקיף ומביע מרץ, ובהתלהבות ערבית טיפוסית, בנפנופי ידיים ובקול גרוני עמוק, הוא שופך עלינו מנת תעמולה גדושה, מכביר דבריו על אכזריות היהודים ועל נדיבות לב הערבים, מזכיר תכופות את מעשה דיר־יאסין ומאיים, ומאיים; מרוב התלהבות דמיונו מרחף בעולם החלומות: “עוד ימים מספר ותל־אביב תפול, נתניה, אנחנו נכבוש את כל הארץ…”

אנחנו מתחילים לזוז, נחלצים בקושי מטבעת ההמון – הזועם והרוגש – המקיפה אותנו, קללות ניתכות כברד. יצאנו לכביש.. הדרך מתמשכת והולכת, עשרות קילומטרים מעבר לעמאן, פה ושם נראה כפר בודד, נוה מדבר ירוק, שיירת גמלים, ושממה ומדבר, ומדבר.

הטרטור התמידי והחדגוני של האוטובוס מרדים ומקהה את החושים וללב מתגנבת הרגשה מעיקה: “לאן מוליכים אותנו? זוהי הדרך לבגדד, מה רוצים לעשות בנו?” המתיחות מגיעה לשיאה, מחשבות מוזרות מתרוצצות; העיניים כבר צרובות מחום, מחול ומרוח והפה יבש, הלשון נדבקת לחך, זה שעות על שעות שאנו נוסעים ועדיין לא נראית המטרה. אנו מגיעים לפרשת הדרכים: מפרק, העיירה עטופה כולה ענני חול התלויים מטליות מטליות באויר, כמעט ואין רואים מאומה; פונים מזרחה, הלאה – – – הלאה – – – לפתע נעצרות המכוניות, אחת סובבת ימינה – שם רואים אהלים מספר מוקפים גדר תיל.

לאחר שהייה קצרה מתברר: זהו המקום, כאן המחנה.

לפני שהמכוניות סובבות לעבר המקום עוברים החיילים בין הספסלים ומחרימים שעוני כסף ושאר דברי־ערך, אני מפנה את ראשי ומסתכל דרך החלון החוצה כשקוע בסקירת המחנה החדש, החייל פוסח ועובר, מבלי החרים דבר, גם הוא ממהר לעשות את מעשהו לפני שנעבור לידיים אחרות.

נעצרנו ליד השער, ירדנו, ונכנסנו פנימה. באהלים אנו מבחינים באנשים מספר, פרצופים יהודיים, “מי הם?”, חשבנו בתחילה כי אלו הם שבויי הגוש, אך אחר־כך נתברר לנו כי הם אנשי נהריים – מהנדסי המפעל ועובדיו, כחמישים במספר אשר נלקחו גם הם למחנה השבויים, עמם שתי נשים, אשר מיד בראותן אותנו מהרו להשקותנו מים ומובן לקחת לטפולן את שני “החיילים המסוכנים” בני השנה. מי הביא אותם לכאן? מי לקח אותם?" כך שאלו כשדאגה רצינית נסוכה על פניהן, ובאמת בתנאים אלו ובאקלים זה, אם לא ייעשה משהו דחוף קשה לשער אם יחזיקו הללו מעמד.

הסרג’נט האחראי על המחנה מרעים בקולו ופוקד עלינו לשבת שלשה־שלשה. אנו יושבים, מסתדרים ומחכים להוראות חיילים לחוד ואזרחים לחוד.


 

בשבי

הרגשתנו הראשונה היתה הרגשת הקלה – על אף העייפות הרבה, סופות החול והחום המחניק – הרי עצם חיסול הספקות המדאיגות שניקרו בנו והתחושה הברורה שאכן יש בכלל מחנה שבויים בעבר־הירדן – הביאו להרגשת פורקן והקלה; סוף סוף היינו השבויים הראשונים אשר נפלו במלחמה זו לידי הערבים – אם לא להביא בחשבון את שבויי גוש עציון אשר נפלו קודם לכן, אך לא קיבלנו כל ידיעה ברורה על אודותם. יתר על כן, העדר כל ידיעות על שבויי הגוש עוד העמיק בנו את החשש לגורלנו. לא ידענו כיצד עתיד הלגיון הערבי לנהוג כלפי שבוייו. מלחמה זו – שאופיה מוזר קצת, הואיל והערבים סירבו בעקשנות עיורת להודות בקיומו הרשמי של הצד השני – לא ידענו מה יהיו חוקיה, היתחשבו הערבים בעקרונותיו של הצלב האדום, או לא? היכירו בחוקי המלחמה המקובלים על כל עמי התרבות? או שמא לא יסגלו את אלו לעצמם? קשה היה להוציא מסקנה ברורה, מכל מקום שיערנו שלפחות הלגיון הערבי הנתון לפיקוד בריטי ידע לשמור על הנוהג הבינלאומי. קוינו שעבדאללה המלך – הרוצה כל כך להעלות את כבוד מדינתו אשר אך זה עתה קיבלה עצמאות – שהוא למיצער יקפיד על החוקים המקובלים, בתקוות אלו נתלינו אך לא יכולנו לדעת ברורות כיצד עלולים העניינים להתפתח.

מראה המחנה הממשי החזיר לנו – קצת – את שווי המשקל.

אנחנו יושבים שלושה־שלושה ואבו־עקף – הסרג’נט־מייג’ר – בעל הפנים המביעים מרץ יוצא מן הכלל עומד לפנינו ונושא את נאומו הראשון כשהוא ממחיש את דבריו בתנועות ידים נמרצות. “ההגנה (הנגינה על הג') של נהריים – פתח ואמר – הם טובים, יודעים כיצד להתנהג, ואני רוצה כי גם אתם תתנהגו כמותם – –” את דבריו מתרגם לנו יוסף בלובשטיין נציג נהריים ואח"כ המפקד הכללי של המחנה, הוא מוסיף כמה דברים משלו להסברת המצב ומעיר אגב כי היחסים עם שלטונות המחנה היו עד עתה תקינים ויש לדאוג שגם להבא יימשך המצב הזה, את דבריו סיים בתרגומו כמה הוראות הנוגעות לסדר המחנה: אין להתקרב לגדר, אין להשליך סיגריות בוערות על הארץ, עם השריקה יש להסתדר למפקד אוכל וכו' וכו'. נראה שהסרג’נט מיג’ר מתייחס בדרך ארץ ליוסף היודע לשמור על עמדתו בצורה המעוררת כבוד.

לפני סיום המיפקד מתלוננים כמה אנשים כי נגנבו מהם כמה חפצים על ידי חיילי המשמר. כתשובה לכך נערך חיפוש קצר אצל אלו האחרונים וחלק מהגנבות נתגלה והוחזר לבעליו. גם אצלנו עורכים חיפוש, אנו מבחינים כי החייל העומד בצד שמאל אינו מקפיד בבדיקה, מיד עוברים אליו כל אלו שיש להם מה להסתיר, הוא מסתפק במשמוש שטחי ו־פטור. הללו שעברו את הבדיקה מקבלים כלי לאוכל, כף, ושלוש שמיכות, מתפזרים לבין האהלים ומתחילים להסתדר, עתה יש זמן להעיף מבט על המקום עצמו.

המחנה – נמצא בצד הכביש המוביל לעיראק, במרחק כמה קילומטרים מפרשת הדרכים מפרק, הוא משתרע על שטח של כמאה מטרים מרובעים, גדר תיל כפול ומסובך, סוכות שומרים וטורי אוהלים, כרגיל בכל מחנה דומה. מסביב לגדר התיל ניצבים כמה עמודים העושים רושם מוזר קצת – משום מה מזכירים הם לכל אחד עמודי תליה – ומבלי משים אתה מרגיש מעין שפשוף קל בצואר; עמודים אלו נקבעו לשמש בלילה את פנסי הלוקס המאירים את המחנה, פנסים אלו מזכירים לנו כי מדינה זו – שאנו שבוייה – שרוייה עדיין ללא שרות חשמל מרכזי. המקום מדבר, וכפי שמספרים אנשי נהריים, סערות חול הן תופעה מצויה ביותר במשך הקיץ, הן משתוללות בין שעה עשר בבוקר עד לארבע אחר־הצהריים, אך שעות הבוקר והערב הן נעימות ביותר.


 

מה קרה בנהריים?

עד כה ועד כה, עם שאנו משתדלים להסתדר במקום סידור ראשון נפגשנו בחבר המהנדסים של נהריים; עד אשר באנו הנה לא שמענו מאומה על הקורות אותם, לא ציפינו לפגוש אותם כשבויים במחנה זה, אם חיכינו לפגוש מישהו הרי היו אלו אנשי הגוש אשר לפי הידיעות שהגיעונו נלקחו כשבויים על ידי הלגיון הערבי, ואכן כשראינו מרחוק פרצופים יהודיים חשבנו כי אנשי גוש עציון לפנינו, אך מייד נוכחנו כי טעינו. במקומם היו מהנדסי חברת החשמל.

מר ל. יענקילביץ אחד המהנדסים הצעירים של המקום – אשר נולד במצרים ואת חוק למודיו גמר בטכניון העברי בחיפה – מסר לי את קורות נהריים.

עד ה־14 במאי ישבנו בשקט יחסי – כך פתח ואמר – הלגיון לא התגרה אף לא נגע בנו לרעה, סוף סוף היינו חוסים בצלה של ממשלת עבר־הירדן. גם באותם הימים של שלהי אפריל, כאשר התקיפו כוחות עבדאללה את שכנתנו – את גשר – גם אז בעבור משוריני הלגיון בקרבת בתי חברת החשמל לא פגעו ביושביה. ערביי המקום היו אומרים לנו כי “היהודים של עבר הירדן הם טובים, אך אלו שבארץ ישראל…”


3.jpg

ליד אחד ממגדלי השמירה במחנה אום־אל־ג’מאל


במקום נשארנו אך ורק חמישים איש במספר – העובדים החיוניים של המפעל – את שאר האנשים על המשפחות העברנו בזמן הראוי לחיפה, את המקום לא רצינו להזניח. מצד אחד קיוינו עד הרגע האחרון, שעבדאללה ישאר נייטרלי, מצד שני עובדו תוכניות מתאימות – במקרה הצורך – לימים שלאחר ה־15 במאי. היו סיכויים שהמפעל לא יפול. מר י. החל מספר לי כיצד ב־12 לחודש מאי לחשו בנהריים מפה לאוזן על אישיות חשובה של הסוכנות היהודית העומדת לעבור דרך נהריים בדרכה לעמאן, בשליחות פוליטית.

על שליחות חשובה וסנסציונית זו – המשיך מר י. – לא היו צריכים לדעת יותר מאשר שני אנשים, האחראי למקום וזה אשר היה צריך ללוות את אותה אישיות בדרכה. ובשעה היעודה הגיעה למקום הגב' גולדה מאירסון, היא פנתה ישר לבירת עבר הירדן, שהתה שם כמה שעות, ובלילה חזרה – דרך נהריים – ארצה ישראל.

מאורע זה עשה עלינו רושם חזק, אך לא נותר לנו זמן רב להרהר בו, בארבעה עשר לחודש עם בוקר הופיעו במקום הלגיונרים שבאו – כביכול – כדי להגן עלינו מפני הצבא העיראקי שקיבל את האזור ופרש עליו כנפיו. באחת עשרה לפני חצות הופיע מפקד הלגיון, ואמר לנו כי יש לו פקודה מגבוה להעביר את האנשים – ארבעה ארבעה – לחקירה, חשבנו תחילה כי נלקח אל מחנה הלגיון הקרוב, נעבור שם את הפרוצידורה הרגילה ונחזור לנהריים; לבסוף נתברר, כי אין הכוונה לחקור כל ארבעה בפני עצמם, אלא לקחו את כולנו יחד, הוכנסנו למכוניות – ארבעה איש במכונית – והועברנו לכפר שוני השכן. הוכנסנו לאיזו אורווה ששימשה ככלא זמני ולאחר כמה שעות המשכנו את דרכנו לזרקה.

כבר ישבנו בכלא, אך בבניין המפעל עצמו – אשר בנהריים – נשארו עוד שמונה אנשים, והם מהנדסי המשמרת, אשר סגרו את עצמם בתוכו וסירבו להכנע ולמסור את עצמם; עד שעה שלוש לפנות בוקר המשיכו לספק חשמל לצפון הארץ, בינתיים נעשו סידורים להמשיך באספקת החשמל לצפון דרך חיפה – במקום דרך נהריים כאשר היה עד עתה – הם קיימו קשר מתמיד עם חיפה, עד הרגע האחרון. לבסוף – מסיים מר י.ל. – הוכרחו להסגיר את עצמם בהספיקם עוד לקלוט את הבשורה על הקמת המדינה ועל הכרתה על ידי כמה מדינות. הם העבירו אלינו ידיעות משמחות אלו כאשר נלקחו עם שחרו של החמישה עשר במאי אל כלא זרקה.


 

ימים ראשונים

בלילה הראשון ישנו כהרוגים – על אף הצפיפות – היינו עייפים ויגעים עד כדי לא להרגיש בכל אי־נוחיות שהיא. עוררה אותנו השריקה שקראה למיפקד בוקר. אנחנו יושבים שלושה־שלושה והחיילים עוברים וסופרים, טועים, וחוזרים ומונים עד אשר נקבע המספר הנכון, איש לא חסר.

לארוחת בוקר מסתדרים שוב בישיבה – שלושה־שלושה – כלי האוכל ביד, השמש מכה על הראש והקיבה רוחשת בפנים. אנחנו, בפשטות רעבים, ואחרי ימי הקרבות והמאמץ הגופני הקשה מרגישים את הרעב בכפליים. האוכל שמספקים לנו שלטונות המחנה, יש בו בדוחק כדי ארוחה אחת; ארבע פרוסות ביסקויט צבאי נוקשה, חתיכונת גבינה צהובה וכלי תה מר – מהווים את ארוחת הבוקר. בצהרים מקבל חלק מהאנשים מרק דליל מביסקויטים, החלק האחר – אוכלי כשר – מקבל במקום המרק מספר מצומצם של תפוחי־אדמה עלובים; ובערב שוב כבצהרים. למרבה הרעה התה אינו מומתק ותפוחי האדמה תפלים מחוסר מלח, בוודאי שלא היינו שמים לב לכך לולא קיבלנו כל זאת במידה כה זעומה. הארוחות אינן משביעות והאנשים מסתובבים רעבים במשך כל שעות היום, אין מה לעשות. ספרים אין, אם כן גם לקרוא אי־אפשר, מנסים לארגן כמה שעורים, מתחילים בתנ"ך ומסיימים בהרצאות למתמטיקה גבוהה בדרגה אוניברסיטאית. בדרך כלל יושבים באוהלים, מדברים ומספרים, ומובן שרובה של השיחה מוקדש לנושא רב העניין, הלא הוא: האוכל. ועד כמה שבן־אדם עלול לסלוד משיחה חוזרת על אוכל ושוב על אוכל וחוזר חלילה לאותו נושא בכל זאת יודע כל אדם שסבל אי־פעם רעב, כי בשעות כאלו – בין אם תרצה או לא – תשוחח על עניני קיבה.

היו האנשים יושבים ומתחילים להזכיר מתוך געגועים ימים טובים ומאכלים בריאים, מושכים אנחותיהם, מגלגלים עיניהם ובולעים רוקם למשמע אוזן ולחמדת עין.

“חברה, מה דעתכם כעת על סלט בריא? – יזרוק אחד לתוך השיחה – לא יחכה לתשובה, אלא מיד יתחיל בתיאור חי ומפורט של מאכל מלכים זה. אי חברה, סלט כזה בריא, שאתה זורק לתוכו עגבניות אדומות אדמדמות, סמוקות לחי ובשרניות. מלפפונים ירוקים ארוכים עסיסיים, בצלצולים ערומים מבהיקים בסגליליות בשרם – תאוה לעיניים, פילפלונים ירוקים קמוטי לחי וחריפי הטעם, הכל, הכל, חתוך קצוץ וכתות בחתיכות קטנות המעורבות יחד ומתובלות בשמן זך ומעט מלח למרבית הטעם, גם קצת מיץ לימון יעשה את תפקידו, ובצד, חביתה כזו הגונה משתי ביצים מרחישה עדיין בתוך השמן הרותח ומעלה פצפוצים עליזים. ומעט זיתונים שחורים נימוחים בפה ודג כבוש מבוצל בתוך עסיסו, ואל תשכחו את המלפפונים החמוצים – – –” כך יתאר ויפליג כשעיניו מבריקות והוא ממחיש בידו את מעשה הסלט.

“הצילו, הפסיקו, אני מתעלף” – כך התפרץ לעיצומו של התאור י. הארוך השוכב למולו – ומיד געו כולם בצחוק רם ומהדהד; לאמיתו של דבר הרגיש כל אחד כי יכול הוא ללגלג על עצמו באותה צורה.

רגעים אלו של הזכרת “הימים ההם” לא היו נדירים בעיקר בשבועות הראשונים, ותפסו חלק חשוב של היום.

את חבילת הביסקויטים אשר חילקו לכל שניים – בכל ארוחה – היינו מחלקים בדקדקנות רבה, אם מספר פרוסות הביסקויט היה זוגי היתה החלוקה פשוטה וקלה ביותר, אך באם היה המספר בלתי־זוגי היה אחד מהשניים טורח ובוצע את הפרוסה הנותרת באמצע בדיוק, ושני החצאים היו מוגרלים בין שני השותפים כדי שלא תהא לאחד טינה על חברו.

בשעת הצהרים היו אלו שנקראו אחרונים לקבל את המרק – מאושרים ביותר, כי כל ה“תוכן” כפי שקראנו לזה – היה נשאר תמיד על קרקע־הכלי ומובן שהאחרונים היו זוכים בו. תוכן המרק באותם הימים היה לא פחות ולא יותר מאשר מספר עלוב של תפוחי אדמה, כמה עגבניות, סליחה, לא העגבניות עצמן, רק קליפותיהן, וגזר ממועך. בימים כתיקונם היה בוודאי כל אחד מאתנו מסתכל במשקה זה כעל מי שופכין, אבל בימים הראשונים היתה זו תאוות מלכים לכולנו.


 

ביקורו הראשון של נציג הצלב האדום

2 ליוני 1948

היום בעוד אנו עסוקים בשיפורים ובשיפוצים של חיינו במחנה, נראתה מצד הכביש מכונית טקסי מתקרבת בתוך ענני אבק, המכונית האפורה בהירה היה עליה סמלו של הצלב האדום הבין־לאומי. רק נראתה באופק ומיד עברה הידיעה בכל רחבי המחנה, מצב הרוח עלה בבת אחת. כולנו התחלנו לנהור לעבר גדר התיל כדי לראות מקרוב את הנציג, שבואו עתיד לתת לנו חסות בינלאומית החשובה לנו כל כך בשעה זאת המעורפלת מאוד מבחינת היחסים בין הצדדים הלוחמים.

הרוחות מרוממות ומעודדות, לו גם היה זה אדם מהעולם החיצוני גרידא היה בואו מעודד, על אחת כמה וכמה כשאיש זה נושא עמו בטחון והבטחת קשרים עם המולדת והבית.

מר קורבואזייה – צרפתי רם קומה – יוצא מתוך המכונית ונכנס לאהלו של הקצין, חברי ועדת המחנה מתכנסים אתו לישיבה קצרה, דנים על עניינים יסודיים, על העברת רשימת השבויים ארצה־ישראל, על קשרי מכתבים, על סידורים במחנה עצמו. מר ק. מבטיח לעשות את כל אשר ביכולתו, על התוצאות יודיע כאשר יחזור הנה בעוד כמה ימים. עוד זמן קצר ומכוניתו עוזבת את המקום ומפליגה בכביש המוביל לבירת עבר הירדן, בהשאירה אחריה שביב של עידוד בלבבות השבויים.

הבוקר בשבתנו באהל, תקע לפתע אחד הלגיונרים את ראשו פנימה כרוצה לתפוש משהו אסור, פניו היו חמורות ובעצמו לא ידע איך בדיוק להתייחס אלינו, כמוהו כשאר החיילים לא ידע איך לעמוד מול “יצור” זה הנקרא “שבוי”. קשה היה לו לתפוש מה זאת אומרת, לקחת בשבי אנשים ועוד לפרנס אותם ולדאוג לשלומם, מה פירושם של דברים? או שהורגים או שנהרגים, אבל לכבוש אנשים והתייחס אליהם בכבוד? שכלם אינו תופש עדיין את משמעות הדבר; אותו חייל שתקע ראשו כדי לבלוש את הנעשה באוהל עינו נתקלה באחד החברים שעמד עטור בתפילין והתפלל – אהה! הנה תפש משהו חשוד, מיד רץ החוצה קרא לסרג’נט מייג’ר נכנס אתו לאהל והצביע בגאות נצחון על התפילין: הנה! הוא הביט אל הסרג’נט מייג’ר כמחכה למחמאה על גלויו החשוב, אך זה האחרון – יליד ארץ ישראל המכיר את ארחות היהודים, חייך במלוא פיו ובהסבירו לחייל כי זהו “מושאן סאלה” (בשביל התפילה), חפו פניו של הלה ומיהר לעזוב את המקום כשכולנו צוחקים למשבתו.


 

עתונאים

כשבוע לאחר בואנו למחנה, בישבנו יום אחד במיפקד הערב נכנסו למחנה כמה אנשים חבושי כפיות וענודי סמלי הלגיון פרצופם נראה אנגלי, אחד מהם משך את תשומת לבי באופן מיוחד, נדמה היה לי כי ראיתיו פעם באיזה מקום, היכן? הם הסתובבו בלוית הקצין האחראי אשר הסביר להם משהו. תחילה חשבנו כי הם קצינים אנגלים המשרתים בלגיון, אך כאשר הוציאו פנקסים והחלו לרשום נזכרתי היכן ראיתים, נגשתי אל האחד ושאלתיו אם לא לקח חלק במסיבות דובר הסוכנות בירושלים? הוא הופתע והודה כי אכן היה שם בשעה ששימש בתור סופר ה“דיילי טלגרף” במקום. לכשחידשנו את היכרותנו שאל מיד לשלומו של גרשון הירש דובר הסוכנות ולשלומם של כמה חברים עתונאים שפגש בימי שהותו בירושלים. הוא מתנהג בזהירות ומשתדל לא לספר חדשות ובכלל לא לעסוק “בפוליטיקה”. באותו יום אחר הצהרים הגיעו שני עתונאים נוספים אשר באו לראות את המחנה. הללו היו באי־כח “יונייטד פרס” ו“רויטר”, אותם אשר פגשנום ב“קישלה” של העיר העתיקה בליל הכניעה.


 

השבוי מסדום

כשפגשתיו בפעם הראשונה היה לבוש מכנסי חקי ארוכים סודר כחול עם ריץ’־רץ', ועל ראשו היתה כפיה משובצת. קומתו בינונית, מבנה גופו רזה, פניו צנומים ותנועותיו חדות ועצבניות.

“אתה רואה את הבחור הזה?” – כך הצביעו לפני עליו.

“רואה”, – ומה בכך?" התפלאתי כי לא מצאתי בו שום דבר העלול להתמיהני.

“הוא השבוי הראשון שנתפס במלחמה זו”.

“ובכן, אין הוא מאנשי נהריים?” – חקרתי את בעל דברי אשר היה ממהנדסי חברת החשמל שהובאו ראשונים למחנה השבויים.

“לא, כלל וכלל לא – השיבני – הוא מסדום”.

מסדום? – תמהתי – וכיצד התגלגל לכאן?"

"גש אליו ושאל אותו, הוא יספר לך – אמר, שקע לרגע בהרהורים כשהוא מחטט בחוד נעלו בחול; אחר המשיך: “אני נזכר אותו יום כאשר הביאוהו אלינו לבית הסוהר בזרקה; כמעט ולא יכול היה לדבר, הוא רעד בכל גופו, לא ידענו מה אתו, ניסינו לשאלו שאלות מספר אך הוא נוקש בלשונו, פלט חצאי מלים, עירבב עברית, ערבית וגרמנית, וכולו עשה רושם של חיה נרדפת, רועדת, המחפשת מפלט. עצבני היה עד להחריד, ועישן סיגריות ככל אשר השיגה ידו.”

לכששמעתי אחר־כך את סיפורו של אלי, שוב לא תמהתי על כל מה שאמרו לי, הייתי רק תמה ומשתומם כיצד יכול היה יצור אנושי להחזיק מעמד בגלגוליו שלו.

“תאר לך – אמר לי אלי, לפני שהתחיל לספר את סיפורו – תאר לך, לחיות חודשים בין שונאים ואוייבים. נאשם באשמת ריגול, ובכל יום ויום להיות נתון ברושם שהנה, הנה זה יומך האחרון, עכשיו תוצא להורג, עכשיו תומת. לא לישון במשך לילות רצופים מפחד שכנים חורשי מזימות בתא בית סוהר אפל בכרך או בעמאן.”

“האם עמדת פעם בפני המות? – הפנה אלי לפתע את מבטו בשאלה, לא חיכה לתשובתי והמשיך – אני עמדתי, הוציאו אותי להורג פעמים אחדות, אך בכל פעם כשהגיע הרגע האחרון ממש. החזירוני לעולם החיים בהבטחה ברורה ומפורשת כי בקרוב יגמרו אתי. אתה יודע – הוסיף בעצבנות מה – אינני שמח ביותר לחזור ולספר את אשר עבר עלי, אינני רוצה להתעמק בפרטים, רוצה אני לשכוח!”

הוא הצית סיגריה נוספת בזנבה של זו אשר סיימה עתה, והתחיל לספר לי את הכל, כמעט ולא הפסקתיו אלא כדי לשאלו שאלות קצרות ביותר, הוא דיבר בשטף, כמעט במהירות, מאורע רדף מאורע, תיאור רדף תיאור, וכאשר היה מגיע לתאר את אחד הרגעים של סכנת נפש שלא חסרו בסיפורו – היתה ניכרת בקולו נימה עצבנית ואז היה מחיש את דיבורו כרוצה לעבור את סכנת המות.


- - - - - -

היה זה ב־6 למאי – כך התחיל את סיפורו – הייתי החצרן בסדום אשר בדרום ים המלח, מתפקידי היה גם לעמוד בקשר רדיו עם המפעל בצפון ועם מקורות המים שלנו בסאפי אשר בשטח עבר הירדן, נוסף על כך הייתי מפקד מכבי האש ואחראי לברכות המים המתוקים אשר במקום.

באותו יום של ה־6 למאי נתקבלה אצלנו – בדרום – הידיעה על מותו של לוי שפיגלמן, רק מעטים ידעו זאת ובתוכם אני. השמועה עשתה רושם קשה עלינו כי לוי ש. היה האחראי לבטחון באזור, הוא ידע לקשור קשרים טובים עם ערביי הסביבה עוד משנות המאורעות של 36/39; בחזרו באחת השיירות מהמפעל לירושלים נפגע כשהותקפו המכוניות שלנו מכיוון כפר השילוח–סילואן, והיום מת בפצעיו, היינו מדוכאים, ובמקום בודד כשלנו היה הדיכאון קשה שבעתיים. למרבית הצרה, אני מקבל הודעה טלפונית מן הערבי שהיה אחראי לתחנת המים אשר בשטח עבר הירדן – שהמכונות התקלקלו; המים בבריכות עמדו בגובה נמוך והיה הכרח לתקן את הקלקול. בימים ההם עבדו אצלנו עוד כ־300 ערבים שנמצאו במחנה מיוחד ואחד מהם היה נמצא בקביעות עם משפחתו בשטח הזכיון של חברת האשלג אשר בעבר הירדן, שם היו מקורות המים של המפעל, תפקידו היה להודיע בכל יום על מצב המים והמכונות.

חורף היה – המשיך א. – הגשם ירד בעוז והציף שטחים נרחבים בכל הסביבה, היתה כבר שעה שלוש אחר־הצהרים כשנקראתי למשרדו של המנהל.

“אלי – פנה אלי, – קח אתך שלושה אנשים עם נשק וצאו לתקן את המכונות”.

הדבר היה דחוף, ידעתי זאת כי הייתי האחראי למים והחלטתי לצאת מיד. בשתי דרכים יכולתי להגיע לסאפי, אחת ביבשה דרך ה“דמבה” – והוא שביל עפר המוביל מתחנת ג' של סדום אל עבר הירדן – והשנייה דרך הים בסירה. ה“דמבה” היתה מוצפת מים, אי אפשר היה לעבור בה ואז החלטנו לקחת סירה.

יצאנו מתחנה א', אלינו הצטרפו אליהו ושני פועלים ערבים, נכנסנו למים והתחלנו חותרים; חתרנו וחתרנו ברוח הקשה עד אשר הגענו למי ברכים ואז לא יכולנו להמשיך הלאה בסירה, אך גם ברגל קשה היה להבקיע דרך כי הגשם אשר ירד בקילוחים עצומים במשך כל שעות היום גרם לשטפון. אדמה יבשה לא נראתה לכל מלוא העין, הכל היה מוצף מים, השטפון זרם מצד מזרח של הים ועלינו היה לחצות אותו, החלטנו להתקדם בשרשרת, אליהו נשאר עם הפנס בסירה, ואנו התכוננו לרדת, פשטתי את בגדי עד לגופיה ומכנסיים קצרים, חלצתי את המגפים, את השעון הנחתי במגף אחד והשארתי את הכל בסירה; נשארתי כמעט ערום לגמרי; ירדנו, הקור היה חותך ומקפיא את הדם, אך שיערתי כי כל עבודתנו תארך רק זמן קצר. נכנסנו למים, לפתנו בחזקה איש את יד רעהו והתחלנו חוצים בהתאמצות את הזרם, לא הספקנו לצעוד צעדים ספורים בתוך השטפון עד שזה נתקנו, סחף שלושה לצד עבר הירדן צפונה מזרחה, ואני עם שני הערבים נשארנו תקועים מקומנו, עוד הספקנו לראות את שלושת האחרים עולים לחוף ואז גמרתי אומר להמשיך לצד דרום־מזרח ולהפגש באותו מקום עם אותם החברים אשר בוודאי יעשו לשם את דרכם ברגל.

בדרום מזרח של ים־המלח היה ה“ג’ונגל” – יער לא קטן ועבות, אשר לעתים לא רחוקות אפשר היה למצוא בו חיות שונות; המקום שימש ככיכר ציד לחובבים בתקופות מסוימות – לשם התקדמתי, הג’ונגל היה מוצף מים, החושך התחיל יורד על הארץ ואנחנו צועדים בפנים, צועדים וצועדים והסוף אינו נראה. הקור חדר לעצמות, הרעיד הרטיט, ואני בלי נעליים ובלי חולצה. השיחים הקוצניים הלכו וחתכו בבשרי הלוך וחתוך, הלוך ושרוט, כל הגוף כאב. נתלה כובד בלב; אף על־פי שהיחסים עם ערביי עבה"י לא היו מתוחים בכל אופן היתה השעה שעת מלחמה בארץ ולא יכולתי לדעת את תגובתם של כל אלו שיפגשוני יחידי. שני הערבים שהיו אתי – נפחדו גם הם, לא ראינו מוצא. התחלתי לקרוא, לצעוק לכל רוח, אין קול ואין עונה, גרוני ניחר, זיעה קרה שטפתני, הייתי קרוב ליאוש, נשענתי על אחד העצים באין כוח. כאשר לפתע ענה מישהו לקריאתי. בבת אחת נשתנה מצב רוחי. התעודדתי, הייתי בטוח כי חברי הם אשר נענו לקריאתי, החשנו צעדינו לעבר הקול עד אשר יצאנו את הג’ונגל, נתברר לנו כי הגענו לאהלי בדוים, הללו סבונו קרבונו לאש – שדלקה במרכז שטח האהלים – כדי להתחמם, מישהו הביא לי סודר ישן ומטולא ומשהו חם לשתות.

לא ידעתי לשאת ולתת עמם, לא הבינותי – אז – כמעט מלה ערבית רק גמגמתי: „אנא מין פוטאש – – – מין פוטאש – – –" רציתי להבהיר להם כי אני מחברת אשלג וכי באתי לתקן את מכונות המים שלנו.

בכפר סאפי הסמוך ישב ערבי עשיר בשם חג' יאסין אשר החזיק את הקנטין למען הפועלים הערביים במפעל האשלג, בקשתי שיביאוני אליו.

חג' יאסין – מלמלתי – חג' יאסין – –"

הם עמדו על כוונתי והובילוני אליו – אל הכפר, נכנסנו לביי תו, חגי יאסין קיבל אותי בלבביות, ב“אהלן וסאהלן” ו“מה מעשיך במקום?” – ואחר אשר הבין את אשר קרה לי הרגיעני, הושיבני ליד קערת אורז, הזמינני לארוחה ואמר לי לא לדאוג כי הוא יעזור לי לשוב הביתה.


4.jpg

האוהלים במחנה השבויים באום־אל־ג’מאל


השעה היתה כבר שש או שש וחצי, החושך כיסה את הארץ, לא העליתי על הדעת אפשרות לחזור לדרום בלילה, ומשום כך החלטתי ללון בבית חג' יאסין ולשוב למחרת עם בוקר – הביתה.

אלי מצץ את עשן הסיגריה עמוקות לתוך ריאותיו השליך את זנבה והמשיך: יכול אתה לתאר את מצב רוחי כשהרגשתי את עצמי במקום בטוח וחם לאחר כל מה שעבר עלי; הייתי מעודד אך לא לזמן רב, עוד אנו יושבים מסביב לקערת האורז המה בילה תוקעים את אצבעותינו לתוכה ושוברים את רעבוננו – נשמעה דפיקה על הדלת, זו נפתחה ובפתח ניצבו שני לגיונרים חבושי כפיות צהובות – מהמשטרה המקומית – ראיתי אותם ולבי ניבא לי כי בואם לא טובות יבשר; הם התחילו לדבר עם בעל הבית, אך אני לא הבנתי מאומה משיחתם.

לאחר משא ומתן ארוך פנה אלי בעל הבית והסביר לי כי השוטרים רוצים לקחת אותי לתחנת המשטרה לשם חקירה.

“אין דבר – אמר – הם ישחררו אותך מיד”.

לא היתה לי ברירה, יצאתי אתם החוצה. הם עלו על סוסיהם אותי הרכיבו מאחרי אחד מהם והשני בא בעקבותינו

השביל טיפס ועלה אל ראש ההר, שם היה בנין התחנה, לכשהגענו אליו ירדנו מעל הסוסים ונכנסנו פנימה. כאן נשתנה כל יחסם האדיב, העמידוני ליד הקיר והתחילו משוחחים בינם לבין עצמם, הטיתי אוזני אך לשווא, לא הבנתי מאומה, אך הרגשתי אמרה לי כי הסרג’נט האחראי רוצה לעשות רווח פרטי מצרתי, להשיג הצטיינות, העלאת הדרגה או משהו בדומה לכך. כפי שהתברר לי אחר־כך הפיצו את השמועה כאילו באתי לעבר הירדן במטרה להרעיל בארות או לעסוק בריגול – לא פחות ולא יותר. הייתי עייף, לא יכלתי לעמוד על הרגלים, רציתי לישון אך לא ידעתי כיצד אומרים זאת בערבית. כדי להסביר להם את רצוני שמתי ראשי על כף ידי ועצמתי את העיניים כישן, כנראה שירדו לסוף דעתי כי הביאו לי שמיכה אחת והרשו לי לרבוץ על הארץ; ריצפת הבטון היתה נוקשה וקרה, בחדר היה אור במשך כל הלילה, הסרג’נט ישב מאחרי השולחן וכתב לגיונרים נכנסו ובאו, דפקו על הדלת, הרעישו בנעליהם, הסריטות צרבו את בשרי – לא יכולתי להרדם.

בבוקר – לתמהוני – העבירו אותי ממקום מירבצי שעל ריצפת הבטון הקרה אל חדר המשכב של הלגיונרים, אחד מהם אשר ליווה אותי הצביע על מיטה ובקול אדיב אמר: “תפאדאל”, תמהתי לאדיבות המופרזת אשר קפצה עליהם פתאום אך הייתי עייף מכדי לחשוב מחשבות רבות, נפלתי מיד על המיטה כשהשוטר עומד עלי לשמרני.

לא עבר זמן רב ונודעה לי סיבת היחס הטוב אשר ניתן לי.

מבחוץ נשמע רעש של טנדר מתקרב, הוא נעצר ליד פתח התחנה, שניים קפצו מתוכו, הדלת נפתחה ובפתח הופיעו מר קאסל – המנהל הטכני של המפעל בדרום – וקצין בריטי שהיה אחראי לתחנת המשטרה בסדום. עתה הבנתי את סיבת שינוי היחס, אך לא היה איכפת לי כבר, ראיתי אותם ורוחי שבה אלי; מר קאסל התחיל משוחח עם הסרג’נט ולהסביר לו מה קרה כאן, אך הסרג’נט נשאר בשלו:

“פספורט!”

ולי לא היה פספורט אף לא משהו בדומה לזה, לכמה מאנשינו שהיו עוברים בתמידות אל שטח עבה"י היו רשיונות מיוחדים אך לשאר לא היו כאלו, ובדרך־כלל לא היו בודקים את הפועלים שלנו, כי תחנת המשטרה היתה רחוקה משטח הזיכיון; ואם לפעמים נתפס מישהו היו מסדרים זאת בנקל. לכל היותר עלה הדבר בכמה לירות.

מר קאסל ניסה לשכנע את הסרג’נט:

“זה אדם שלנו, אני אחראי בעדו.”

והסרג’נט כפרד עקשני: “פספורט!”

כשראה מר קאסל את מצב הענינים היגע פנה אלי בעברית: “אלי, אמר, אינני יודע מה אתם היום, אין הוא רוצה לשחרר אותך, אך הצלחתי לסדר אתו שישאיר אותך כאן יום יומיים ובינתיים אני אתקשר עם הקונסול בירושלים – יש לי השפעה עליו – והוא יטפל בעניין.”

מר ק. מסר לידי חבילה קטנה שארזוה במהירות ואשר הכילה את המכנסים אשר אני לובש, סודר, זוג נעלי ספורט ומעיל.

“קח את הבגדים – אמר – התלבש ואל תדאג”, הוציא מכיסו שטר של עשר לירות, נתנו בידי ואמר: “על כל צרה שלא תבוא”,

שמתי את הכסף בכיס, נפרדתי מהמנהל – – כשלבי כבד עלי – ואמרתי לו כי ימסור לאשתי לבל תדאג לי; אלי נשתתק לרגע ואחר המשיך: שאני זוכר בדיוק את המלים שאמרתי לו: “מר קאסל, אמור לחיה שלא תדאג, אני אחזור מהר”.

מר ק. נענע בראשו, נפרד מהסרג’נט, יצא בלוית הקצין הבריטי מהתחנה, יחד עלו על הטנדר אשר הפליג לדרכו בדהרה חרישית.

לא עברה רבע שעה מזמן שהללו עזבו את המקום והסרג’נט פנה בהוראה מסויימת לשני לגיונרים, הללו הקשיבו לדבריו, יצאו החוצה, הכינו את סוסיהם וקראו לי לבוא אתם. הבנתי כי מתכוננים להעבירני הלאה, תחילה לא רציתי להאמין כי עומדים לקחתני מסאפי, נזכרתי בהבטחה שניתנה למר קאסל, והוא הן אינו בר־בי־רב שאפשר להתל בו, אך כשהרכיבוני על אחד הסוסים התחלתי לחשוד כי משהו אינו כשורה.


 

לבית הסוהר

ירדנו לכפר סאפי – שם דחפוני לתוך מרתף ששימש כחנות מכולת ושני הלגיונרים התחילו לדון עם האספסוף בערבית, המלים שחזרו ונשנו היו "סוס – – – סוס – – – " ושמו של חג' יאסין. נראה היה כי באו לידי הסכם שכן כעבור זמן קצר הופיע מישהו כשהוא נוהג אחריו סוס קשור בחבל; זה לא היה סוס, זו היתה קריקטורה, מין בהמה צנומה אשר בקושי עמדה על רגליה, עצמותיה משופות ואוכף אין עליה. על נבלה זו העלוני וכשאחד מהם רוכב לפני ואחד אחרי התחילו הלגיונרים להובילני לאורך החוף של ים־המלח, צפונה, צפונה.

התחלנו רוכבים בבוקר ועשינו דרך של שמונה שעות.

אתה מבין את פירושם של שמונה שעות רכיבה על סוס בלי אוכף? – פנה אלי א. בשאלה – חשבתי בכל רגע שאני נופל, כל גופי כאב עלי, המקום אשר בא במגע עם גב הסוס נשתפשף נחתך, בער כאש ונתמלא פצעים, חשתי כי אני עומד להתעלף.

המשכנו לרכב, במשך כל זמן הנסיעה יכולתי לראות את בניני המפעל בדרום ובלילה ראיתי את אורותיו מנצנצים מרחוק, עברו שמונה שעות של יסורים עד אשר הגענו לכפר, נכנסנו לתחנת המשטרה, הייתי מאובן מהרכיבה הארוכה, לא יכולתי לרדת מהסוס, בקושי הורידוני. נפלתי על רצפת החדר עייף ויגע, שבור ורצוץ, לא יכולתי לישון אך הייתי הרוג ועל אף הכל הצלחתי לנמנם קמעא. עם בוקר – אך זה ריחם עלי מלאך השנה ועצם את עפעפי – והנה דחף אותי מישהו בכתפי ואמר: “אנו ממשיכים”.

שיפשפתי את עיני, ברגעים הראשונים שכחתי היכן אני, אך עד מהרה נזכרתי בכל אשר עבר עלי, נשארתי שוכב, לא יכולתי לקום, עצם הרעיון שעלינו להמשיך ברכיבה המענה – דיו היה כדי להוציא ממני את שארית לחלוחית החיים שעוד נותרה בי; הלגיונר הסתכל בי, הבין כנראה את מצבי ואמר בהשתתפות:

“מא עליש – כמאן שווייה”.

הסקתי מתוך דבריו כי עוד דרך קצרה לפנינו. התרוממתי בשארית כוחותי, ושוב על הסוס, הפצעים צרבו את בשרי, לא יכולתי לשבת, הכל ריצד לנגד עיני, דימדם, מדי פעם בפעם התרוממתי ממושבי כדי להקל על השיפשוף המשגע. מי יודע אם הייתי מצליח להחזיק מעמד לולא החיילים אשר היו מעודדים אותי מדי פעם בפעם בהבטיחם כי עוד מעט נגיע למחוז חפצנו.

כמאן שויה – – כמאן שווייה – –". המחשבה שהקץ ליסורים יבוא בעוד זמן קצר החזיקה אותי על הסוס.

אלי חייך חיוך אנוס ומריר בזויות פיו ואמר: ה“כמאן שווייה” הזה ארך שש שעות תמימות מלבד הפסקה אחת בדרך כדי לתת מנוחה לסוסים, לסוסים! – אתה מבין?

הדרך השתפעה והלכה אל ראש ההר בין סלעים וצוקים קודרים, אני באמצע והם, אחד מלפני ואחד מאחרי.

הגענו למישור ולעינינו נתגלתה כרך העיר, מוקפת חומה בצורה ובנוייה אבנים גדולות אפרפרות, לפני העיר כרמים ירוקים, איכרים עבדו בשדותיהם, ואנו התקרבנו והלכנו. חלפנו על פני בית הקברות המקומי, על פני שדות נוספים, ונכנסנו בשער, שני שומרי מתחו את עצמם על גבי סוסיהם, הסתדרו משני צדי, לבשו חשיבות, וכך נכנסנו אל הרחוב הראשי. כביש אספלט היה לו, ומשני עבריו עמדו בתים בעלי קומה ושתיים לא הספיק לי הזמן להעיף מבט על העיר ובין רגע נתמלא הרחוב אנשים רועשים, הומים ומהמים, כולם מצביעים עלי, “יהוד – – – יהוד – – –”, הייתי בלי כובע לבוש מעיל חקי ארוך של הפלמ“ח. הם זהוני מיד, התגודדו סביב הסוסים, עשו תנור עות מאיימות, נפנפו ב”שבריות" שבידם.

– – יהוד – – – יהוד – – " כבר נפוצה השמועה בעיר שאני נתפסתי בנסותי להרעיל בארות בשטח עבר הירדן ההמון התלהב וניסה להשתער, נלפתתי אל הסוס אשר נבהל למראה האספסוף ונרתע לאחוריו, בקושי הבקענו דרך ל“חכומה” הוא בניין בית המשפט, שהיה במרחק של כמאה מטר.

מלווי מסרוני למשמר אשר הכניסני ל“גארד רום” של ה“חכומה”. מקומו של חדר זה היה במרתף אשר חלונו פנה לרחוב שבו התגודד האספסוף. הייתי אין־כוח, מיואש וחסר תקוות רציתי לשבת על הארץ אבל לא יכולתי כי ריצפת ה“גארד־רום” היתה שטופה בשתן ומרוחה בצואה, הריחות הרעים החניקוני והגעילוני אך החשש מפני ההמון לא נתן לי להיות איסטניס, פירחחים התקרבו ובאו לעבר הצוהר המשורג. נדחקתי לפינת התא הפונה לעבר הרחוב כי לא רציתי להראות מבעד לחלון על ידי מישהו מן החוץ, חששתי שמא תזרק פצצה פנימה הייתי נדהם וחסר אונים, מוקף ים אוייבים ושונאים המתנכלים לחיי, ואני אינני יודע מילה ערבית, ואין מי שיהא מליץ בעדי. ישוב יהודי אין בקרבת מקום והימים ימי דמים בארץ, השם “יהוד” בלבד עלול להרתיח בלב פראים אלו את הדם. מה אעשה? מה יקרה? הייתי אובד עצות וצעקות ההמון עלו באוזני.

אלי דיבר עתה מהר, קולו רעד. את סיפורו סיפר לי בהיותנו מטיילים בחוץ עם ערב, ובהגיעו לתאור זה התחיל מחיש את צעדיו, פניותיו היו מהירות יותר, חדות יותר.

פשפשתי בכיסי, כל פתק שמצאתי – השלכתי לארץ, מחיתיו בתוך הרפש והצואה וחיכיתי, למה חיכיתי, אינני יודע, חיכיתי שיתרחש משהו, שיפול רמון בתוך התא, שתיזרק סכין פנימה שההמון יתפרץ.

כך עבר עלי הלילה בלי שינה כשאני נשען אל הקיר ומאזין לכל רחש חשוד; הבוקר עלה, מן המסדרון נשמע קול צעדים, מפתח קשקש בחור המנעול, הדלת נפתחה ובפתח ניצב שוטר. הוא רמז לי: “אחרי!” הלכתי אחריו, המסדרונות הארוכים והאפלים של הבית היו מלאים ערבים, שקט פתאומי נשתרר בראותם אותי, לחש עבר ביניהם: “– – יהוד – – יהוד –”

ברק לגלגני נסתמן בעיניהם וקללות נסתננו מבין שפתותיהם. השוטר פתח לפני דלת, נכנסתי. ממולי באלכסון עמד שולחן ארוך ועליו ספר עבה. מאחרי השולחן ישב אדם שמן ועלעל בספר, ראה אותי, העיף מבט והתחיל קורא משהו מן הכתב; לא הבנתי כלום ועל כל שאלה ששאל אותי עניתי את אותה התשובה: “אנא מן פוטאש – – –”

“מה שמך?”

“אלי”.

שוב שאלה שלא תפשתי את מובנה, ושוב עניתי את התשובה השגורה בפי: “אנא מן פוטאש…”

“אצל מי היית בסאפי?” – שאל הוא.

“אצל חוג’ה חג' יאסין” עניתי לקול צחוקם הרם של הנוכחים בחדר. לא הבינותי את הצחוק, אבל אח"כ בבית הסוהר – כשהתחלתי לתפוש קצת ערבית – הבנתי את הטעות החמורה שעשיתי. "חג' " בערבית הוא כבר שם תואר הניתן לאדם ואני הוספתי לתואר זה את המלה “חוג’ה” שגם הוא תואר. צרפתי שני תוארים בצורה המעוררת גיחוך בעיני כל יודע ערבית.

השמן מאחרי השולחן צחק גם הוא. דיפדף בספר העבה, מילמל דברים שלא עמדתי על משמעותם, לבסוף סגר את הספר, הסתכל בי ופלט:

“סיתה שהר וחמסה ותמנין לירה”.

נדהמתי. לא ידעתי עדיין מה פירושו של “שהר”, אך את פירושם של “חמסה ותמנין” הבינותי יפה יפה. לא יכולתי לתפוש מה קרה כאן; אתי היו כעשר לירות, יותר נכון רק תשע כי לירה אחת לקחו ממני הלגיונרים בדרך – בגלל הסוס, והוא מדבר כאן על שמונים וחמש לירות.

בעד מה? ולמה? – מה קרה כאן?

מעולם לא נקנס איש מהפועלים בסכום העולה על עשר לירות, ובמה אשמתי הפעם" – – במה האשימוני? – – מרגל? – – מרעיל בארות? התחלתי רועד בכל גופי, העולם חג לנגד עיני, תמכתי את עצמי בקיר, לרגע איבדתי את הכרתי וכשזו חזרה אלי התחלתי לצעוק ולמחות:

מה זה? – – אנא מן פוטאש! – – מיא – – חג' יאסין – – גמגמתי. הברות נתפרצו מגרוני. לא ידעתי לדבר ערבית. מצבי היה איום. עשו לי עול, עול משוע, ואני אילם לא אוכל לפתוח פי. אינני מסוגל לשאול: למה? אני רוצה למחות, לתבוע. לבאר, לחקור. שיסבירו לי – – – שיתנו לי להבין. ואינני יודע איך לעשות זאת – אני מרגיש את המחאה נחנקת בגרוני. משנקת אותי, הם לא מבינים אותי – – – הם לא מבינים אותי.

הברות קטועות נתמלטו מפי, צעקתי, נפנפתי בידי – – ללא הועיל – – ללא הועיל. החוקר סגר את הספר, קם ממקומו ואני נלקחתי משם ע"י השוטר כשכל גופי מפרפר מחוסר אונים, מחוסר יכולת להתבטא, התמרמרות ריצדה בכל אברי גופי. רעדתי מכעס, מחרון, מהרגשת מועקה, אימה ורפיון ידיים.

השוטר סובב את ידי אחור בחזקה עד לכאב והובילני אל מחוץ לבנין ה“חכומה”, אל בית הסוהר שהיה בשכנות מקום. בשער לקחו ממני את הכסף, רשמו בפנקס והכניסו אותי פנימה; העבירוני דרך פרוזדור חשוך, פנינו ימינה התכופפנו ונכנסנו דרך דלת משורגת אל חצר מרובעת כ־5 על 7 מטרים. בצד שמאל בפינה היתה הדלת של בית הכבוד, ובקיר – כירה לבישול.

אל החצר פנתה דלת של תא שבו היו מאוכלסים כשלושים ערבים, בדוים מזוהמים ומלוכלכים, קרועים, חשופי שת וערוה. חלאת האדם. צמרמורת עברה בגופי רק למחשבה שעלול אני להיותם מוכנס בין חיות אלו. אך לרוחתי – אוי לרוחה זו – פתח השומר פתח קטן בצד החצר, נכנסנו למסדרון צר שהיו בו שני תאים, אחד משמאל ואחד מימין, התא השמאלי נפתח. היו בו ששה אנשים ערבים.

אני הייתי מעכשיו השביעי.


 

בין חיות אדם

הדלת נסגרה בכוח מאחרי, נשארתי נשען אל סורגי הברזל לופת אותן בידי כמתגונן, שקט נשתרר בתא. יושביו הרימו את עיניהם והסתכלו בי – ואני בהם – שניות קצרות ארכה בחינת הגומלין.

“יהוד” סינן אחד מבין שפתיו.

“יהוד” ענה לעומתו השני.

השקט חזר ונשתרר. אחד מהם – זה שנראה מכובד ביותר – חייך אלי בידידות והזמינני לשבת לידו.

“מא עליש” אמר כלפי התא.

שמו היה עבדול וואהב ותארו “פשה” – מה שהעיד על חשיבותו, כפי שנתברר לי אח"כ היה התא הזה בכלל מקום מושב אסירים בעלי יחס מיוחד.

“מא עליש” אמר ורמז לי לשבת לידו.

“לו תפשתי אותך בחוץ – אמר לי כשנתידדנו קצת – הייתי הורג אותך, אבל כאן אתה “יאסיר” (אסיר) לא אגע בך לרעה”.

על שום מה ישב עבדול וואהב בכלא? – על עסקי כבוד. שתי משפחות של פשות יש בכרך, ובכל שנה ושנה נוהג אחד מהם לעלות לעמאן לראות את פני המלך. בכל שנה עושה זאת עבדול וואהב, אך השנה נתגלע ריב וה“ראיס” – הוא קצין העיר – הכריע לטובת יריבו. עלתה חמתו של וואהב הפשה להשחית, אסף את אנשי ביתו והתנפל על ה“ראיס” בכלי נשק, נתפס והושם, לזמן מה, בבית הסוהר.

“לו תפשתי אותך בחוץ כי אז הרגתי אותך, אבל כאן אתה אסיר – לא אגע בך לרעה”.

מאז נתידדנו וכל זמן שהוא ישב בתוכנו נהניתי משקט יחסי.

שאיפתי הראשונה היתה ללמוד קצת ערבית למען לא ימכרו אותי בשק – כאשר היה עד עתה – ביקשתי מוואהב כי ילמדני והוא נענה לי. התחלתי משנן את המלים השמושיות ביותר ולאט לאט התקדמתי עד שיכולתי להבין ולהשתתף בשיחה קלה.

אסירי התא התחלפו מדי פעם בפעם, זה יצא ואחר נכנס; גם עבדול וואהב סיים את תקופת מאסרו ויצא, ואני נשארתי בלי ידיד.

יום אחד הכניסו לתא פרצוף חדש, שמו היה יעקוב סאראקיס, ארמני, שידע קצת אנגלית ובכלל עשה רושם של אדם משכיל. הוא ביקש את חברתי, אף על פי שמשום מה לא מצא חן בעיני, לא דחיתי את ידידותו כי היה היחידי שאפשר היה עוד לדבר עמו. לפי סיפורו הוא תושב העיר כרך. אף היתה לו אשה מבנות המקום וגם ילד, אך יום אחד התאהב באחרת וכאשר לא יכול היה להפטר מהראשונה ברח עם אהובתו לפלשתין, לחברון, לא שיחק לו מזלו והוא נתפס שם כשבכיסו אקדח השיבוהו לכרך ופסקו לו כמה חדשי מאסר.

סיפורו היה חשוד בעיני משום מה, אולי משום שהיתה לו אישיות דוחה בדרך כלל או שמא הייתי אני חשדן יתר על המידה, אך אם כך ואם כך הסתייגתי ממנו, והוא, כלא מרגיש בכך המשיך לבקש את קרבתי.

“יא אלי, פנה אלי באחד הערבים הארוכים והאפלים של בית הסוהר – הרי ידעת כי בעצם אוהב יהודים אני, אך אינני יכול לגלות זאת עכשיו בשעה שבארץ יש מלחמה”, קרץ לי בעינו קריצה רבת משמעות.

באחד הימים הציע לי לברוח: “נברח שנינו” – אמר.

לא רציתי, מי יודע אם אפשר לסמוך עליו, ואם אברח, לאן אפנה? וישוב יהודי רחוק ממני מרחק רב, לא רציתי, “יעקוב – פניתי אליו – הן תדע כי אני נאסרתי על לא עוון, אין בי אשם, ואינני רוצה לברוח, אני אדם ישר, אשאר פה עד שישחררוני, אני אינני בורח!”

אך הוא לא חדל ממני, השכם והערב הציק לי “נברח, אמר, נברח, אני אקח אותך לביתו של ידידי, תהיה שם, אף אחד לא ימצא אותך”. לא הרפה ממני, סיפר לי שהוא כבר ערך תכנית ואני מוכרח לבוא אתו יחד. אך כל כמה שהוא התעקש – חשדי הלך וגבר.

“אני לא הולך אתך, אמרתי לו, תברח לבד”

“אתה כן תלך אתי” – השיב כאילו הייתי נתון ברשותו לעשות בי כטוב בעיניו.

יחס האסירים אלי מלכתחילה לא היה טוב ביותר – “יהוד” הסתכלו עלי בשנאה, אך צרותי העיקריות התחילו מהארמני הזה.

“אנחנו בורחים – היה לוחש באזני מדי פעם בפעם ורומז לי בעיניו ברמיזה רבת משמעות – יש תכנית”.

אני לא הולך!”

“אתה כן תלך!”

ובבית הסוהר הגדילו את המשמרות לפתע והתחלתי לחשוד מי יודע אם לא טומנים לי פח. רוצים שאברח. יתפסוני ויחסלוני.

החלטתי – די! אני אינני בורח ויהי מה, לא! לא! לא! אך יעקוב לא הרפה ממני.

יום אחד ניגש אלי ולחש באזני: “הלילה אנחנו מסתלקים הכנתי את המשור, אתה תתחיל לחתוך בבית הכסא” – וניסה לתחוב לידי חפץ קשה עטוף בניר. – משכתי את ידי כנכוה.

“לא, אינני בורח, לא”.

וההוא – בלחישת שרף: “אתה תבוא אתי, לא יועיל לך – עיניו הבריקו: אתה בא אתי”. ושוב ניסה לתת את הכלי בידי.

ברחתי לקצה השני של התא, הוא אחרי: “נברח!”. בשעת הטיול בחצר הוא לידי: “בורחים”. לעת האוכל: “היום! קח את המשור!”

לא יכולתי לשאת עוד, צעקתי דפקתי על הדלת, הרעשתי את התא. בא השומר.

“את אבו האני – צעקתי – את הסרג’נט”.

לקחו אותי אליו.

“מה יש?”

סיפרתי לו את הכל, שסארקיס מסית אותי לברוח, שאינו נותן לי מנוח, שפכתי לפניו את כל סבלותי ורדיפותי.

הוא קרא אליו את הארמני ושאל אותו לפשר דברי. יעקוב התחיל לצחוק, הצביע עלי ואמר: “מג’נון – הדה מג’נון” וצחוקו הדהד באזני כצחוקו של השטן.

הסרג’נט החזיק בנו עוד זמן קצר ואחר שלחנו חזרה לתא. ואז התחילו הימים המרים שלי בבית סוהר זה.

הלשנתי, מסרתי, עשיתי את הפשע הגדול ביותר שאפשר ל־ עשותו בין כותלי בית סוהר. מסרתי אסיר. לאיש לא היה איכפת למה עשיתי זאת, לאיש לא נגע גורלי, פגעתי בחוקת האסירים, ונוסף לכך הייתי עוד יהודי, אוייב. כאש אוכלת מלובה ברוח עברה השמועה בין כל האסירים: “יהוד”.

“אידבחוהו”.

“איל יהוד אילכלב” – התחילו להתלחש.

“לזם בידבחו אל יהוד”.

לא היה לי מנוח. בערב אני שוכב על משכבי ושכני מצטופפים בפינה, מסתודדים בינם לבין עצמם, רומזים עלי ומדברים בחשאי. לא יכולתי לקלוט כמעט מאומה אך את האיומים הבינותי.

“לזם בידבחו איל יהוד”.

“להרעיל אותו”.

“לשחוט אותו”.

“לטבוח אותו”.

הם שכבו על מטותיהם, פחדתי פן עשו עצמם ישנים ולעת לילה יקומו ויעשו בי את זממם. לא עצמתי עין כל אותו הלילה, וגם כל הלילות שלאחריו, אינני יודע כמה זמן ארך הדבר, אבד לי חשבון הימים; פעם כשהובא האוכל של התא מרחו – כביכול או שמא באמת – משהו על הפיתה שלי, שוב לא נגעתי בה, לא העזתי לטעום מהמרק כל זמן שהם לא טעמו ממנו תחילה. לא שתיתי מים לפני שהייתי בטוח שמישהו לפני שתה מהם, בלילה הייתי מתכרבל בשמיכה, יושב בפינת התא בלי לעצום עין – שמא ישחטוני.

והללו עשו הכל כדי לשבור אותי.

פעם – בשעת הטיול היומיומי בחצר דחפוני כולם לפינה אחת כרוצים להרגני – צעקתי יללתי– בקושי נחלצתי מידיהם רועד בכל אברי גופי.

כל מי שפגשני העביר ידו על צוארו לסימן: “ישחטוך”.

הפסקתי לאכול מאכלים פתוחים, בכסף אשר היה נתון לרשותי במשרד בית הסוהר הזמנתי ביצים, סרדינים, כל דבר סגור אשר בטוח הייתי כי לא הרעילוהו, את הפיתות כבר לא יכולתי לאכול, התפרנסתי מקצת שימורים ומסיגריות אשר עישנתי כמעט ללא הפסק. הייתי ככלב נרדף, בודד, יחיד בין רוצחים ושונאים.

“לזם בידבחו – התלחשו הללו בפינה – לזם בידבחו”.

יום אחד – לאחר שלא עצמתי עין לפחות במשך עשרה לילות ועשרה ימים, דמדמתי על רצפת התא כשלפתע חלף כברק רעיון מוזר במוחי:

"ומה יהא אם יהרגוני ויאמרו כי איבדתי את עצמי לדעת? מי ידע בארץ על גורלי האמיתי, מי ידע על אלי שסבל נוראות. רצה לחיות והרגוהו בצורה נבזית ביותר. התנהגותם של הערבים וביחוד של הארמני נעשתה מאיימת מיום ליום. ניסו לחנוק אותי, ללחצני אל הקיר, הייתי כמשוגע, צעקתי, קראתי אל הסרג’נט וכאשר הוא בא אמרתי לו שרוצים להרגני, הוא פנה אל שכני והם – שיות תמימות־מחייכים, מצביעים בידם אל הראש: “הדה מג’נון – אמרו, – הדה מג’נון”.

למשוגע שמו אותי.

החלטתי לרשום פתקה ולהטמינה היטב בבגדי, בפתקה אכתוב מה קרה לי ובאם יקרה לי משהו ויעבירו את גופתי לארץ, יגלו בוודאי את הכתוב וידעו את האמת, כתבתי גרמנית ובשפת רמזים: “אחד אשר שמו כשם אחד מאבותינו, והוא בא מארץ אשר אם תוסיף לאמן “ר” תמצאנה – אשם במותי”.

למה כתבתי בשפת רמזים – אינני יודע עכשיו, אבדתי אז את השליטה על עצבי, הייתי כאוטומט, עוד כתבתי: “אני שפוי בדעתי, אני בדעה צלולה אל תחשבו שנטרפה דעתי עלי”.

אלי הסתכל בי במבט מוזר ואמר: “כן, כך כתבתי, ובאמת דעתי כמעט שנטרפה עלי מרוב צרות, עצבי התערערו, נשברו לגמרי, הרגשתי כאב ראש תמידי, הלכתי בברכיים כושלות, חג ונע, ראשי כפוף נתון בין כתפי כמפחד שמא בכל רגע ידחוף מישהו אגרוף בפרצופי, הייתי כמתגונן מכל הסובב אותי”.

“ומה היה על הפתקה?” – שאלתיו.

אותה הסתרתי בכיס הבטלדרס הפנימי, בתפר עמוק שהיה בו.

סרג’נט – אבו האני – התייחס אלי בהגינות וכשראה שאני אובד והולך הוציא את הארמני מהתא והכניסו בין כל הבדוים המזוהמים בתא הראשי, אותי השאיר רק עם עוד שניים. כוונתו היתה טובה, אך התוצאות היו איומות, השניים הציקו לי כעשרה, כל בית הסוהר חרק עלי שן, היו תופסים אותי בתא תוקעים בי עיניים רצחניות, מנופפים אגרוף רשע, “עוד נהרגך, פעם! נשחוט אותך!”

ואני אחד ויחידי, לו היה אתי עוד מישהו, לעודדני, לדבר אתי, יחד לתכן תכניות, להשען איש על רעהו – –".

“אבו האני, פניתי אל הסרג’נט כאשר לא יכולתי עוד לעצור כוח – תן לי תא לבדי”.

,אין לבד – אמר – בית הסוהר מלא, אין לנו תאים מיוחדים – הפסיק לרגע, ואחר המשיך בטון של אזהרה – נצטרך להעבירך לבית הסוהר בעמאן אם תעשה צרות, ושם לא טוב שם אין סיגריות, אין כלום –."

הוא קלע למטרה, הסיגריות היו עכשיו מבצרי היחידי, עישנתי ללא חשך, השליתי את עצמי כי הן מרגיעות אותי, פיתיתי את נפשי כי הן תחזקנה את עצבי, הן היו לי החבר היחידי שאינו זומם כנגדי רעה. חשבתי למצוא בו מנוחה, ובעמאן אסור לעשן. שם המשטר חמור יותר, בית הסוהר המרכזי, כאן כ־40 אסיר ושם כ־400. נכנעתי והרדיפה נמשכה באכזריות משנה.


 

בכלא עמאן

“היום יעבירוך לעמאן – אמר לי הסרג’נט בבוקר אחד – יעבירו אותך לשם בטנדר”.

מה יכולתי לעשות? הסרג’נט שלח מישהו לקנות למעני כפיה – כדי שלא יכירוני בדרך – ונעלים גבוהות, המחיר ששולם בעדם היה אמנם כפול ומשולש אבל בכל זאת הוא עוד היה ההגון שבכולם.

יצאנו לדרך, עברנו דרך כפרים קטנים וגדולים ליד בקתות חמר עלובות והטנדר שטף במרוצתו, מדי פעם בפעם נעצרנו אם כדי לשתות משהו או לקנות סיגריות וכדומה. בקשתי משומרי שיקנה לי ארבע חפיסות סיגריות, פתחתי אחת מהן הצעתי למלווים אך איש לא נגע בהן.

אלקים הוא היודע איך, אבל על אף הכפייה הכירוני, כנראה שהחיילים הרברבנים סיפרו לכל כי במכונית יושב אחד “יהוד”, ואז נתאסף קהל רב של אספסוף אשר סגר על האוטו כטבעת איימו, קיללו, נופפו בפגיונות, בין כפר לכפר טענו החיילים את רוביהם כוונו אותם נגדי, התייאשתי, לא האמנתי כי אגיע חי לעמאן. באחד הכפרים הגדולים היו כמעט כל האנשים מזויינים. רצו לרצוח אותי, הצטנפתי במקומי, החיילים היו אדישים, לא איכפת היה להם, רק הנהג צעק:

“אסור, לא אתן, אני אחראי בעדו, אני צריך להביאו לעמאן”. החיילים משכו בכתפיהם כאומרים: “יהרגוהו, למי זה איכפת?” זעה קרה כיסיתני. להבי הפגיונות ריצדו לנגד עיני, מישהו ירה באויר, חשבתי כי הכדור פגע בי, צעקות ההמון הפכו לסערה אדירה, תאות הדם השתלהבה; ברגע האחרון הניע הנהג את המכונית, הסתובב בסיבוב חד ובמהירות קטלנית, נחלצנו מידי ההמון. כשהגענו לעמאן – הרגשתי כי לגמרי אזלו כוחותי.

- - - - - -

נכנסנו לבית הסוהר, ישר למשרדו של הקצין שהיה באגף הימני של הבניין הגדול. הסירו את בגדי וערכו בהם חיפוש מדוקדק, החרימו כל דבר, ניירות, סכיני גלוח, סיגריות, את מכתבה היחיד של הבחורה שלי אשר קיבלתי בכרך. הם משמשו בכל קפל ובכל סדק. הקצין טיפל בבטלדרס. הוא הכניס ידו לכיס הפנימי והתחיל ממשמש, עצרתי את נשימתי, נזכרתי בפתקה הטמונה שם ובעיניים חרדות עקבתי אחרי כל ניע שלו, לפתע קרא: “הנה!” והוציא את הפתק הכתוב גרמנית. “מה זה?” שאל כשהוא בוחן את הכתוב.

“לא כלום” עניתי.

הוא הסתכל בי, כאומר: “אותי לא תצליח לרמות”, וטמן את הפתקה במגרת שולחנו. לאחר כמה ימים הזמין רופא ערבי שגר בעמאן ואשר גמר חלק מלימודיו בגרמניה למען יתרגם את הכתוב, ואני הסברתי לו את הכל, סיפרתי לו כיצד רדפו אותי, כיצד לא נתנו לי מנוחה, סיפרתי לו על הארמני ועל תעלוליו, הוא צחק, טמן את הפתק ושלחני לתא.

גם כאן לא מצאתי מנוחה, העבירוני מתא לתא עד שקבעו את מקום משכני בין ששה־עשר האסירים ששכנו בתא מספר 23.

ימים עברו עד אשר עמדתי על טיבם וטבעם של שכני. בין הששה עשר היו כאלו שהיו עסוקים בעבודות שונות מטעם בית הסוהר, במכבסה, בנפחיה, בסנדלריה, וגם כאלו שתפקידם היה חשוב יותר בהיותם פקידים במשרד; הפקידים הללו רדפו אותי ביותר, הם היו כעין “גיסטאפו”, בלשו אחרי, עקבו, רחרחו. למסור עלי משהו במשרד, היה להם תענוג עילאי. כאלו היו אבו־נעים ופאיס עובדי המשרד.

אמנם לא תמיד היה המצב שווה, היו ימים קשים ולעומתם ימי שקט יחסי, היו תקופות שבהן שאלתי את נפשי למות, איבדתי את השליטה על עצבי – שנתרפטו לחלוטין – הייתי נתון להתקפות עצבים מחרידות בעקבות הרדיפות שנתחדשו כאן – דוגמת כרך – ואף ביתר שאת.

הערבים קיבלו עתונים מדי פעם בפעם, קראו בהם, אך לי לא אמרו מאומה, רק כאשר נתקלו במפלות של יהודים היו מגרים אותי, מושכים אותי לויכוח וכאשר הייתי מנסה לענות היו מתרתחים.

“איטבחוהו”

“יא כלב”, ואז היו חוזרות אותן הסתודדויות חורשות מזימות, כאשר בכרך.

ימי זוועה נכונו לי לאחר המעשה בדיר־יאסין. הרגשתי במתיחות השוררת ביניהם ואשר לא ידעתי את סיבתה, הם סיפרו לי ואני לא האמנתי:

“כל היהודים מנוולים” – חרקו שן.

“הם אנסו נשים” קרא האחד.

“רטשו את בני מעיהן”, צעק השני.

“הרגו ילדים”.

“לא נכון!” – לא יכולתי להתאפק – וזרקתי לעברם. – “יחרב ביתך!” לא נכון? ומה זה?" הראו לי על העתון.

“לא נכון, צעקתי, יהודים לא עושים דברים כאלו” – לא ידעתי אז כי אכן קרה באותו כפר משהו.

“התורה שלנו אוסרת עלינו את הרצח” – אמרתי להם, העליתי את חמתם, הם השתערו עלי, הפשיטו את בגדי, גילו את הערווה, אחד תפש סכין גילוח. פניהם השתלהבו והלכו אימים:

“לחתוך!” סננו מבין שיניהם וגרגרו בגרונם.

“איל יהוד איל כלב”.

בכל כוחותי התנגדתי, אך לא יכולתי לעשות מאומה, בהיותי יחיד כנגד רבים, אז התחלתי צועק־בקול לא־אנושי בשחררי את גרוני מידיהם, קולי החריד אותי עצמי, קרעתי את החולצה אשר עלי, הטחתי ראש בקרקע, צווחתי נוראות – הם הרפו ממני בפחדם פן יבוא המשמר, אבל נופפו אלי באגרוף:

“עוד נפרע ממך”

שוב באו לילות ללא שינה, שכבתי ליד ה“קרדל”, הוא הכלי לעשיית הצרכים, ובכל פעם שמישהו עבר התעוררתי, ראשי כאב בתמידות מן הרדיפות ומן הריחות הרעים.

אנשי המשרד היו מעני הראשיים. אבו־נעים היה דו־פרצופי, פעם עמד כביכול לצדי ופעם צחק לאידי ואף עזר למוטטני.

באחד הימים אמרו לי שעומדים לתלות אותי, אחד בישר לי זאת, שני חזר על ההודעה, ושלישי, ורביעי, שיפשפו ידיהם בהנאה, עכשיו יבואו על נקמתם. לא ידעתי אם להאמין או לא כשפתאום הופיעו שוטרים מספר בפתח התא, הם רמזו לי ללכת אחריהם, דמי קפא בעורקי. הלכנו לאורך המסדרון אחד פתח דלת הכניס אותי פנימה. שני עמודי ברזל היו תקועים באדמה, וו ברזל מלמעלה, אחד השוטרים לחץ על ידית, האדמה פערה את פיה, שתי דלתות נפתחו כלפי מטה וגילו תא בטון עמוק. הרגשתי לחץ על צוארי. זה היה מנגנון התליה, השוטרים פרצו בצחוק שטנים: “פי ליל” – אמר אחד ועשה תנועת חנק בידו.

האוירה בתא היתה מתוחה אותו ערב. שכני הביטו בי בשמחה גלויה לאיד, החייל שעבר במסדרון בטיולו הרגיל לאורך התאים הודיע לי מידי פעם בפעם:

“עוד ארבעה שעות יש לך!”

- - - - - -

“עוד שלוש שעות”

- - - - - -

- - - - - -

“שעתיים”

- - - - - -

- - - - - -

“שעה!”

לבי קפא, ובכן זהו הסוף, עד עכשיו החזקתי מעמד – ולשווא – הרגעים חלפו ועברו ומשום מה נדמה לי כי הזמן רץ במהירות יתירה מהרגיל

במזרן שלי הטמנתי סכין גלוח, החלטתי כבר מזמן לאבד את עצמי לדעת, ולהזדמנות שמרתי את הסכין מפני הביקורת. דחיתי את המעשה מיום ליום, ידעתי כי מחכים לי בארץ, הבחורה שלי מחכה לי – אמרתי לעצמי – אסור לי להרוס את חיי ולו רק בגללה. לא עבר זמן רב מעת שפגשתיה לראשונה היא באה מהמחנות, מאושוויינצ’ים – גורל חיים מר עבר עליה עד אשר באה ארצה, למענה בלבד התאפקתי. גמרתי בנפשי להמנע מכך כל זמן שנשאר עוד זיק של תקווה לחיי, אך עכשיו הכל אבוד.

עוד ארבעים רגע נשארו לי

חדרי בית הסוהר היו מוארים בכל לילה באור חשמל למען יוכלו השומרים לראות את הנעשה בפנים, שכני שכבו על מטותיהם ועקבו אחרי תנועותי, חיוך זדוני נתמשך על שפתותיהם. הם הסתכלו בי ונהנו לראות את התנהגותי ברגעי האחרונים. ביד רועדת גששתי אחר סכין הגלוח שהיה טמון במזרני, עשיתי זאת בשכבי מתחת לשמיכה כדי שלא ירגישו בי, הם בוודאי לא היו מרשים לי את ההנאה שבאיבוד לדעת. השניות הספורות של השגת התער היו בעיני כנצח, לבסוף הוא היה בידי, לחצתיו –.

עצרתי, חיכיתי להודעה האחרונה, אלעג להם, ברגע האחרון ישתמט הקרבן מידם, מבין אצבעותיהם. דקה רדפה דקה, הדקות נצטרפו והלכו, השעה נתקרבה ובאה לסיומה. עצמתי את עיני, הסכין בידי הרועדת…

- - - - - -

- - - - - -

מה זה? מה קרה? המועד עבר ואיש לא הופיע, איש לא בא לקחתני. מה כאן? אני חולם? אני שוגה?


- - - - - -

שכני מתחילים לצחוק צחוק הרישי ובחוש המיוחד. – חוש כלב נרדף – רחרחתי את התעלול השפל שהללו ערכו בי.

התלייה לא היתה משהו אמיתי, זאת היתה בדיחה, הם רצו לשבור אותי. הסכין נשמטה אט אט מידי, ראשי נפל על המזרן כל גופי התחיל לרעוד, אחזתני היסטריה – – – נשברתי.

והתעלולים לא פסקו, להפך, הלכו והתגברו, הם רצו להממני, לשבור אותי – והם הצליחו בכך.


 

חברים לסוהר

כמה פעמים נלקחתי לחקירה אל הקצין. לא ידעתי טוב ערבית אף על פי שהספקתי במשך הזמן ללמוד משהו, טענתי כל הזמן את טענתי הישנה: “אנא מן פוטאש” ודרשתי שיתנו לי להתראות עם הקונסול האנגלי.

באחת החקירות הביאו לחדר אסיר אחד בשם פאדי, הוא דיבר עברית בשטף, יותר טוב ממני, כי במשך הזמן אשר הייתי בודד ונתון לרדיפות – שכחתי כמעט לדבר, לא רק עברית.

“אתה לא יודע עברית טוב” אמר לי פאדי.

באמצעותו חזרתי על דרישתי לראות את הקונסול האנגלי.

“טייב – – טייב – –” מילמל, אך עם הקונסול לא זכיתי להפגש.

יום אחד פגשתי את פאדי בחצר, הוא אמר לי לא לפחד, “לא יהרגו אותך – אמר – הם רוצים רק לשבור אותך – אל תפחד”.

נענעתי בראשי, לא הייתי מסוגל להגיב, לא רציתי להכנס אתו בשיחה, חשדתי בכולם, בכולם, לא האמנתי באיש, לא ידעתי במי לבטוח, שמא הוא פרובוקטור. שמא גם הוא רוצה להתעלל בי.

פאדי הסתכל ישר לעיני, העיף מבטים חוקרים הנה והנה וכשראה כי אין איש בקרבתי לחש במהירות: “אני יהודי –”.

– נדהמתי – אך לא יכולתי להאמין בו, מי לידי יתקע כי ידבר אמת?

הוא סיפר לי כי עוד לפני המלחמה בהיותו בארץ נשלח – עם תעודות מזויפות לעבר הירדן ונתגייס ללגיון.

“ומה אתה עושה כאן?” שאלתי.

“עברתי איזו עבירה ונשפטתי לכמה חדשי מאסר”.

הייתי חשדן ללא תקנה, קניתי לי חוש מיוחד, חוש של חיה נרדפת.

איך יכול היה לסמוך עלי ולספר לי את אשר סיפר? אם יוודע למישהו את אשר גילה לי, הריהו אבוד והוא ידע זאת היטב. איך גילה לי? לא, לא אוכל לבטוח בו.

למחרת, בשעת התפילה, עת כל האסירים – שרצו בכך – נלקחו לחצר להתפלל בצבור, שמתי עין כדי לגלות את פאדי ביניהם, הוא לא היה. מישהו אחר היה שם, אשר משך את תשומת לבי כבר מזמן – אחד שחרחר גבוה וצנום – חשבתי כי יהודי הוא אך מעולם לא הצלחתי להפגש עמו בשיחה…


- - - - - -

קששיאן היה ארמני צעיר, אשר ישב בשורת תאי הצינוק, הכרתיו עוד מירושלים כי היה עוסק בספורט בי’מ’ק’א'. הייתי אז באגודה הספורטיבית של משטרת הישובים העבריים. פעם אחת פגשתיו בחצר. קששיאן הסתכל בי ואני בו – במשך שעה ארוכה – הוא עבר לידי נעצר וסיפר כי הערבים אסרוהו בירושלים באשמת ריגול לטובת היהודים, זמן רב יושב הוא כבר בבית הסהר הארור הזה ובתמידות בצינוק. “עוד אכתוב פעם ספר על כלא עמאן, חייך אלי במרירות – אנחנו עוד נצא מכאן”. לידו – גם הם בצינוק – ישבו עוד ארבעה. שניים דמו ליהודים ותכופות הובלו לחקירה אשר ממנה חזרו קרועים ובשרם חתוך מצליפות.

- - - - - -

והרדיפות נמשכו – ההצקות לא חדלו, הסתודדו תמיד, התלחשו, עשו תנועות מאיימות, הייתי כחייה בסוגר, ככלב מוכה, לא נתנו לי מנוח בכל מקום, לא יצאתי לטייל בחצר עם שאר האסירים, שכבתי בפינתי, רבצתי ככלב מופחד ומוכה, אף השעה המיועדת לעשיית הצרכים היתה לי לאימה, גם שם לא נתנו לי מנוח.

פעם – בשעת יאוש – עמדתי ליד סורג הדלת נשאתי עיני למעלה והתחלתי להעלות דמויות מן הארץ, רציתי לנסות אם אני מסוגל עוד לחשוב, אם יש עוד באפשרותי לזכור משהו לעתים איבדתי את כושר הזכירה, תמונות אבדו מנגד עיני. עמדתי ליד הסורג ונסיתי ללחוש משפטים בעברית, האם עדיין שולט אני בלשון? שכני הסתכלו עלי בתמיהה, ניסו לגרותני – לא זעתי, אחד ניגש – לא נעתי.

“מה אתה עושה?” שאל.

“אנא בסאלי” (אני מתפלל) – השבתי בחפזה – ולא ידעתי למה, הוא הרפה ממני, ומאז בכל פעם שסיבלותי הגיעו לשיא הלכתי “להתפלל” ליד הסורג, אלו היו לי שעות המנוחה. “התפללתי” במשך שעות רצופות ביום ליד הסורג כשעיני עצומות ופי ממלמל, דיברתי עם הבחורה שלי, עם חברי, מלמלתי משפטים ללא קשר על כל אשר עבר עלי במשך היום.

- - - - - -

לבית הסוהר נוהג היה לבוא – יום יום – מסיונר לנחם את מוכי הגורל, להתפלל אתם, ולעשות נפשות לאמונתו, הוא בא אלי, דיבר אנגלית גרמנית, “אל תפחד – אמר – שמעתי כי אתה חושש שיוציאוך להורג, אל תחשוש, הם לא יגעו בך לרעה”.

“מה חסר לך?” שאל.

“אני רוצה לקרוא”, אמרתי.

למחרת הביא לי את הברית החדשה בגרמנית ובעברית. מאז קראתי במשך כל היום, סתם לשם קריאה, הרי לא ראיתי אות כתובה לנגד עיני במשך חדשים על הדשים. “התפללתי” ליד הסורג עם הספר, קראתיו מההתחלה לסוף, ומהסוף להתחלה עשיתי תרגילי קריאה, ובו בזמן נפטרתי מהטרדתם של האסירים.

- - - - - -

לעשן היה אסור בבית־הסוהר. כל מי שנתפס בעבירה זו נדון לחודש נוסף של מאסר. אך כל זה לא נגע לי, בין כה וכה חשבתי שיהרגוני. ומה איכפת לי אם יהא זה היום או מחר? והמשכתי לעשן. העלימו ממני עין, ההיה זה יחס מיוחד? או שמא אדישותי הגלויה הוכיחה להם כי לא איכפת יהא לי העונש?

לא היתה לנו אש כדי להדליק סיגריה אבל בכל זאת עישנו, אל תשאל כיצד, בבית הסהר אפשר הכל, יש שם ארגון מסונף ויעיל, לפעמים סיגריה בוערת אחת היתה מספקת את צרכיהם של כל ארבע מאות האסירים, זו היתה נזרקת מבין השריגים מתא לתא מצינוק לצינוק. היו מחכים עד שתעבור המשמרת, ואז היו משליכים את האש הלאה, הלאה. וכך עישנתי ללא גבול.

- - - - - -

אחמד בק נבלוסי, היה אישיות חשובה בבית־הסוהר, סיפרו כי נאסר לאחר שכתב משהו נגד המלך. היה לו יחס מיוחד, קיבל תא גדול, משרת מיוחד עמד לשרותו, לנקות את חדרו ולשרתו, אוכל היה מובא לו מן החוץ – בכמות שהיתה מספקת להשביע ברווחה עשרה אסירים. – אלי נשתתק לרגע ובלע את רוקו כמי שבא לפניו מאכל מגרה. עיניו הבריקו – פרשת האוכל בבית הסוהר – המשיך – היתה פרשה ארוכה של ענויים, הייתי רעב במשך כל אותם החודשים. מעולם לא שבעתי, שלוש פיתות קיבלנו ליום, בצהרים ניתן מרק שלא יכולתי לגעת בו, ובערב דייסת גריסים.

ההרגשת פעם רעב, רעב ממושך? כשברכיך כושלות והכל מסתחרר לנגד עיניך במשך שבועות רצופים?

באותם הימים היה לי מנהג לרדת בכל ערב למטבח, הריחות שנדפו משם שכרוני, ואני הלכתי כקבצן, ראשי מוטה בין כתפי במסכנות, בהכנעה, הושטתי את כף ידי וקיבלתי בכל פעם בצל, בכל פעם בצל אחד, אבל איזה ערך היה לו בעיני לו ידעת! הטבח נטה אלי חסד, עוד אסירים אחדים התייחסו אלי כראוי, הצ’רקסי של המכבסה למשל. אלי שקע בדמדומים – הרגשתי שהוא נמצא עתה בבית־הסוהר, הוא מצץ את הסיגריה בתאוה עזה, בבולמוס, זויות פיו נרעדו, נענע בראשו כרוצה לנער משהו, – להשליך, אחר המשיך: – אבל, רציתי לספר לך על מוחמד בק נבלוסי, הוא ידע אנגלית ובכל בוקר כשהייתי עובר על פניו היה מנענע לי בראשו ומברכני לשלום. פעם אחת עצרני: “איך אתה מרגיש כאן?” שאל.

“נוט גוד סיר, נוט גוד” עניתי לו.

הוא החל להתרתח: “די דג’וס ארניט גוד, דו יו סי דט די ארבס ארניט גוד, האו דו יו דר?” והתחיל בפרשת דיר־יאסין.

ובכן גם הוא כך? מאז נתקררו היחסים בינינו.

וימי מאסרי קרבו לסיומם – לא האמנתי שאני מסוגל להחזיק מעמד. אך מה יהא אז? איך יקחוני לארץ והשעה שעת מלחמה? ושכני כאילו קראו את מחשבותי באמרם: “נפלת לידינו, לא תצא מפה חי עוד”.

שבוע ימים לפני שחרורי, באחד הלילות, התעוררתי לקול רעש, שרות הידיעות של בית הסוהר שפעל מעבר לקירות אטומים ועבר דרך משמרות הודיע כי הובאו שני שבויים יהודים. לא ידעתי מי הם, כי הייתי מנותק מכל מקור של חדשות. ראיתי אותם מובלים ע“י משמר שוטרים שתמכו באחד אשר היה פצוע. אח”כ נתברר לי כי הם היו שניים אשר הצליחו להמלט מהטבח בכפר עציון ונפלו בשבי הלגיונרים. למחרת נלקחו מבית הסהר, לאן? לא ידעתי אז.

הוכנסתי לחדר הקצין אשר הודיע לי כי הקונסול הבריטי שילם בעדי את הקנס ובעוד ימים ספורים – אשתחרר. יביאוני למרחק של 12 ק"מ מהגבול ויעזבוני לנפשי. זיעה קרה כיסתני. האם לשם כך החזקתי מעמד כדי שברגע האחרון יחסלוני? דרשתי את הקונסול אך לא נעניתי.

- - - - - -

אסרו את ידי באזיקים עד להכאיב, העלוני לטנדר, חיילים ישבו לצידי ונסענו. ביקשתי מהלגיונר סיגריה, הוא תחב ידו לכיסי, הוציא סיגריה הדליקה ונתנה בפי. הדרך נמשכה והלכה והאוטו שטף במרוצתו, לפתע ליד שדות שוממים עצרנו, הוריי דוני ולקחוני לשדה.

הסרג’נט הרצין פניו ואמר לי: "גמרנו, אתה עומד למות, תוצא להורג!״

העמידוני מול הרובים. ניתנה הפקודה, הבריחים שקשקו, הכדורים הוכנסו לבית הבליעה הפקודה ניתנה – – – – – הרגע האחרון הגיע. אינני דתי, אך ברגע זה התפללתי באלם פה.

הכון!

לועי הרובים האפלים היו לנגד עיני. – – – המות הציץ משם, גרוני נחנק, החיילים לחצו רוביהם ו – – –

הסרג’נט נגש אלי טפח על כתפי ואמר:

“לא לא כאן, נהרוג אותך אחר־כך. במקום יותר טוב.”


 

סוף סוף בין יהודים

הטנדר דהר ונכנס לזרקה, סיבב ליד מחנה הצבא, הורידוני, על מרפסת ישב קולונל שמן, מסרוני לידיו, לפקודה שנתן לקח אותי חייל, הובילוני במסדרון, פתח דלת והכניסני, חשבתי שלפני שוב בית סוהר חדש, כבכרך כבעמאן.

אך במי נתקלתי? את מי ראו עיני?

יהודים היו שם, יהודים ממש. הם הסתכלו בי ואני בהם, על ראשי היתה כפיה.

הם חושבים אותי לערבי, חלפה המחשבה במוחי.

“שלום” התפרצתי – המלה הראשונה מפי בעברית, הצליל הדהד מוזרות באזני.

“שלום – אמרתי – אני יהודי”.

השקט נמשך – מתוח – “אני יודע עברית”. אמרתי ורציתי לומר משהו. ואז נתברר לי לפתע ששכחתי לדבר בעברית.

רעדתי בכל גופי. נשמתי במהירות ובהיסטריה, “אני יהודי” הרמתי את קולי, התחלתי לדבר גרמנית, המלים נתקעו בגרוני. ערבבתי מלים, אבדתי את השליטה על עצמי.

היה בין היושבים אחד שחור דומה לערבי, – השומר מנהרים – הייתי חשדן כלפי כל פרצוף ערבי, חששתי שמא נשלח לעקוב אחרי. בוודאי נשלח, איך יכול להיות אחרת? פחדתי לומר מי אני, רציתי שיפתח את פיו שאדע אם יהודי הוא או לא?

לפתע נפל מבטי על אחד מהם, הוא היה מוכר לי – השקט היה מתוח – הם חשדו בי.

“אתה לא עולמי? שאלתי את האדם שהיה מוכר לי – יש לך אחות באשדות? אני מכיר את בעלה. ואתה לא רבינוביץ? – נתקלתי שוב בפרצוף מוכר, – עבדנו יחד בבנין.”

- - - - - -

הייתי בין יהודים, אך על גבי העיק הסיוט האיום – שעדיין לא שוחררתי ממנו, פגשתי יהודים, הם דיברו על גילוח ועל משחת שנים, לא הבנתי, לא תפשתי, הם דיברו על קטנות של יום יום. היו כל כך שקטים, שלוים, בטוחים.

לא יכולתי לקלוט – מה זאת אומרת להיות נורמלי, הלכתי כחולם ביניהם, לפעמים חשבתי שאני חוזה בהקיץ, לא בנקל התרגלתי למחשבה שאני בין אחים. אך אכן אתם הייתי, וכשבאנו למחנה זה והגיעו עוד יהודים; והנה באות חבילות ומכתבים מהארץ, ואני קורא כי חיים שם ויש עתונים והולכים לקולנוע. אני מתחיל להאמין, סיים אלי את סיפורו בהתנשמות של רווחה, כי שוב אחיה פעם ובקרוב – חיים נורמליים לגמרי. המולדת בוודאי תרפא מתיחותי כליל.


 

שבויי הגוש

3/6/48

בעשר וחצי בלילה התעוררנו לקול רעש של מכוניות, המולת בני־אדם, צעקות, פקודות, לא עברה שעה ארוכה וחייל נכנס לאוהל, פנס בידו ולצדו שני בחורים, הוא אמר להם להכנס פנימה להשאר הלילה באהלנו, ויצא.

מי אתם?

מהיכן?

גוש עציון!

הפתעתנו היתה גדולה אך יחד אתה הרגשנו הרגשת הקלה כי על אודות גורלם של שבויי עציון הילכו שמועות אימים. נכנסנו לשיחה חטופה אשר אישרה לנו, את אשר ידענו כבר על אודות גורל הקרבות בגוש.

בחוץ יושבים השבויים – שהגיעו זה עתה – על הארץ, למיפקד, לאור פנסים דולקים, הסרג’נט מנסה להשליט סדר, בהרעימו בקולו על היושבים. הבחורים והבחורות שבאו זה עתה מדרך רחוקה הסתכלו סביבם כדי לבחון את המקום החדש הם מגלים בין השבויים הישנים חברים מוכרים, אך אינם יכולים לגשת אליהם מפני השומרים העומדים מסביב, קוראים בשמות ומנסים להתגבר על הרעש, מן הצד נראים כמה מאנשי עין צורים ומשואות, כשהם נושאים על זרועותיהם את ספרי התורה שהצליחו להציל מהגוש ולהביאם עד הנה; שני בחורים – מתרוצצים כשהם נרגשים מאד, הם מנסים לקרוא בשמות, לפרוץ אל היושבים, אך השומרים דוחקים אותם בדחיפות אחורה, אלו הם יעקב אידלשטיין ויצחק בן־סירא מכפר עציון אשר הצליחו להמלט מן הטבח הכללי שנערך שם לאחר הכניעה, בקפצם מתוך האש כשכדורי הפורעים מזמזמים אחריהם ואך בנס לא הדביקום, בשדות רצו, דרך הסלעים דלגו. לא חשבו לאן, הם רצו להרחיק מן האש, לפתע נפלו בידי מספר לגיונרים שלקחום כשבויים והעבירום דרך א־סלט ועמאן אל אנשי נהרים אשר ישבו בזרקה. עכשיו היו נרגשים עד עומק נפשם כשהם תרים בעיניהם אחרי שורות היושבים, כדי לגלות האם עוד מישהו ניצל. מתרוממים על קצות אצבעותיהם, מתרוצצים מכאן לשם כשהם בולשים ובודקים אחר מישהו מוכר אחר פרצוף ידוע, אחרי חבר, אחרי חברה.

מן הצד השני עומד דוד בן־דוד, מוכתר כפר־עציון, גם הוא אחד מהמעטים־הספורים אשר נותרו בחיים מאנשי הכפר לאחר שלא היו בו בשעת הטבח כי העבירו אותם עם יתר הפצועים בלילה – אל קבוצת “משואות”. הוא עומד בפני אחד מאנשי נהרים המספר לו על שניים מכפר עציון הנמצאים כאן במחנה כבר כמה ימים. דוד ב. מאיץ בו: “היכן הם? היכן?”

“באוהל, אצלנו” עונה השני.

“הולך אותי אליהם” – אומר דוד – כשהוא עדיין אינו עם מי ייפגש, הוא לא תיאר לעצמו שמישהו הצליח להמלט מן הטבח. חשב כי השניים הם מאנשי החי"ש שהיו במקום. הוא רצה לראותם כדי לשמוע פרטים על אשר התרחש בכפר ביומו האחרון.

הם ניגשו לאהל המואר קלושות ע"י פנס־רוח. בראשונה כמעט ואי־אפשר היה לראות איש. דוד ב. מרים את קולו: “מי, מי נמצא כאן?”

השניים ששמעו את קולו ואשר היו בטוחים כי גם הוא במתים נחרדו, התרגשות תקפה אותם.

“בן־דוד! ־קראו שניהם – בן־דוד!” וקולם נחנק בגרונם. יעקב! יצחק!

בינתיים הגיע למקום נחום – אחיו של יצחק – אשר לא האמין כי אחיו בחיים.

יצחק!

נחום!

פגישה מזעזעת, נפלו האחים והחברים איש בזרועות רעהו והתחילו לבכות.


 

המערכה האחרונה של גוש עציון

היתה השעה חמש בבוקרו של ה־12 למאי, ערפלי השחר התחילו זה עתה עולים ולאור הקלוש של קרני השמש הראשונות הבחינו הצופים העומדים על משמרתם בגוש עציון בחיל כבד שהחל להתקדם לעברם.

היה שם חיל רגלים מאורגן של הלגיון הערבי שנתמך על ידי מכונות משוריינות וטנקים. היו שם תותחים, היו אלפי כפריים אנשי כנופיות מזויינים שבאו ליטול חלק בהתקפה.

לא עבר זמן קצר והאוייב התחיל בהרעשה כבדה, מיד ניתנה האזעקה שהציבה את כל האנשים במקומותיהם.

כך התחיל הקרב שהכריע את גורלו של גוש עציון – אשר עמד זה חדשים מבודד ונצור בהרי חברון והתכונן לקראת היום בו יפנו הבריטים את הארץ. ללא מספר מספיק של חיילים. לגמרי בלי נשק כבר עמד הגוש וחיכה.

בחשבון הגיוני היתה הגנת המקום בלתי אפשרית מלכתחילה. אבל במצב שבו היינו נתונים אז – באותם הימים – לא תמיד פעלו לפי השקול ההגיוני.

מוש, המפקד הדגול של הגוש, ידע זאת היטב. הוא אסף את קציניו וסמליו לפני הקרבות ואמר להם ברורות כי המצב הוא חמור ביותר, כי בתנאי כח האדם והנשק הקיימים ובמצב המצור תהיה המערכה קשה ומרה, אך “אנו לא נבקש את פינוי המקום בסיוע הבריטים – אמר מוש – אנו לא נכנע, לפנינו הברירה והדרך היחידה: אנו נהפוך את גוש עציון למצדה שניה”.

בבוקרו של ה־12 במאי נעו משורייני הלגיון שנית לעבר הישובים העבריים.

בפעם הראשונה הם עשו זאת כמה ימים לפני כן ב־־4 למאי כשניסו כבר אז לסלק את הנקודות העבריות אשר שימשו להם מעצור בדרך ירושלימה. גם אז התקדמו בחיפוי המשורינים והטנקים שלהם, מטרתם הראשונה היתה – המנזר שעמד על אם הדרך ואשר היה בידינו. ממנזר זה וממשלט שני שנקרא בשם: “חירבת סאויר” שלטו אנשינו על הכביש חברון־ירושלים וניתקו את תחבורת האוייב. הם מנעו בעדו מלהביא תגבורת לבירה. לא מכונית אחת ולא שתיים על אנשיהן ירדו מהכביש לאחר שניתן עליהן מטר יריות עז מעבר משלטים אלו. הערבים שניסו לקפוץ מהמכוניות כדי לבקש מחסה בתעלות שבצדי הדרך נתרסקו במוקשים אשר הונחו בתעלות אלו וחלקי גופותיהם אשר שרדו על השדות מסביב שמשו אזהרה חמורה לאלה שניסו לצאת בעקבותיהם.

גולת הכותרת של פעולות פרטיזניות אלו היה הסיוע שניתן לצבא ההגנה בעת הכבוש החשוב של קטמון – כששׂכו אנשי המשלטים בעד תגבורת ערבית חזקה – שזרמה מחברון – מעבור בכביש.

ידע הלגיון יפה שאם ברצונו להגיע לירושלים עליו להפטר קודם כל מקוץ ממאיר זה שנקרא בשם: גוש עציון, והוא ריכז כוחות רבים כדי לבצע את זממו. באותו יום של ה־4 למאי הסתדרו חייליו להסתערות על המנזר. הם נערכו בכביש לקול חצוצרות ובסדר צבאי החלו עולים בגלים גלים על המנזר, העזתם זו עלתה להם ביוקר רב, שני מקלעי השפנדאו, שנתקבלו בימים האחרונים בדרך האויר עשו את שלהם. שורות שורות של לגיונרים נקצרו בנסותם להשתער על המנזר. במשך כל אותו זמן לא פסקו תותחי הלגיון מלהרעיש את הגוש כולו וביחוד את המנזר. פגז אחרי פגז פגע בבנין וזעזעו. מדי פעם בפעם נפל מישהו נוסף מבין המגינים שעשו עבודה נפלאה. כוחו העדיף של הלגיון בנשק כבד והעדר כל נשק אנטי־טנקי אצל אנשינו אילצו לבסוף את מגיני המנזר לנטוש את עמדותיהם ותוך קרבות נסוגו דרך תעלה לא עמוקה לעבר המשלט הרוסי אשר היה בין המנזר לבין כפר עציון. אך עוד באותו לילה חזרו אליו ותפסוהו.

אבידות רבות נגרמו לאוייב באותו קרב אך גם כוחותינו סבלו לא מעט. 12 הרוגים, 27 פצועים ותחמושת רבה אבדו למגינים באותו יום. המספר המועט של אנשים שהיה במקום נצטמצם עוד יותר והמערכה עוד נכונה לפניהם.

היה בוקרו של השנים עשר במאי ובעוד הבריטים מדברים גבוהה גבוהה על נייטרליותם, התחיל הלגיון הערבי הנתון לפיקוד בריטי בהתקפה שנייה על גוש עציון, התקפה כבירה אשר קיבלה את סיועם של ארבעים משוריינים שירקו ללא הפוגה פגזים על עמדותינו.

במת הקרב העז והאכזרי ביותר היה שוב המנזר. המחלקה שהיתה שם איבדה כמעט את כל אנשיה בהגינה על המקום, וגם את מפקדה בן־יוסף הזכור כל כך לאנשי הפלוגה.

כשכבדה המערכה במנזר, חש מפקד הגוש – מוש – בעצמו אל המקום וכשנשקו בידו נפל בתעלה שהובילה מהמנזר אל כפר עציון. גם בן־יוסף נפל באותה תעלה שספגה את דמם של עוד רבים מחיילי פלוגת החי"ש שהיתה במקום. רק ספורים ספורים נותרו בחיים שהצליחו בנס להגיע בחזרה, מי לכפר עציון ומי למשואות.

המנזר נכבש בידי האוייב, גם חירבת סאויר נפלה. בצהריים היו כבר כל המשלטים העיקריים בידי האויב ואז בותר הגוש לשניים, מאותו זמן ועד צהרי ה־13 במאי חל כל כובד המערכה על כפר עציון.

כשהמצב נראה אנוש העבירו בלילה את בית החולים מכפר עציון למשואות. בדרך־לא־דרך, הלכו הפצועים, דרך שדות מוקשים עברו כשהממקש הראשי של הגוש דוד בן דוד – מוכתר כפר עציון – מראה לפניהם את הדרך, הוא עצמו נפצע כמה שעות לפני כן בכמה כדורים במהרו עם אחד הפיאטים לשער הכפר כדי לעצור התקדמות הטנקים של האוייב עכשיו הוביל את שיירת בית החולים למשואות כשהוא מחזיק בקושי מעמד על רגליו.

בבוקר ה־13 במאי ניסה האוייב בעזרת משוריניו לפרוץ אל כפר עציון בדרך הפנימית של הגוש, 16 פעם ניסו וחזרו וניסו לפרוץ ובכל פעם נהדפו על ידי כוח ממשואות שעמד בגבעת הסלעים השולטת על הדרך. אך לבסוף אזלה התחמושת והאנשים נאלצו לסגת חזרה למשואות. אז הבקעה הדרך לכפר ונתלקח קרב עז ומר במשק, שהמלחמה היתה לו פנים ואחור.

לא לזמן ארוך היתה בידי המגינים האפשרות להחזיק מעמד מול אוייב שעלה עליו לאין שעור גם במספר אנשיו וגם בכוח הנשק, עד שבאה ההכרעה. לא נותרה אלא ברירה אחת: להכנע. האוייב היה בחצר המשק והשתלט עליה. המגינים נותקו איש מרעהו, ועמדה נותקה מחברתה. עדיין אחזו כולם בנשק המועט אשר נשאר ביד וחיכו להשתלשלות העניינים.

לפתע באה הפקודה: נכנעים! התחילה התרגשות, האנשים לא ידעו מה לעשות ומה עלול להתפתח במקום. היתה ערבוביה פה ושם עוד גילו סימני התנגדות אלו שעדיין לא שמעו על דבר הכניעה, אך לבסוף נשתתק הכל.

האנשים החלו מתרכזים במעגלים מעגלים כשהם מסירים את נשקם מעליהם, ההמון הערבי השולל ובוזז הסתובב בתאוות רצח בין הבתים, האוירה היתה מתוחה עד להחריד, לפתע מבלי שאיש ידע כיצד ואיך ניתך ברד יריות על היושבים, הראשונים נפלו, האחרים קפצו על רגליהם, החלו נאבקים עם הערבים בידיים ריקות, החלו תופשים נשק – מכל הבא ליד – ומגלים התנגדות נואשת.

אחד אחד הכרעו לארץ, אחד אחד נפלו בידי אלו שהבטיחו לשמור על החוק.

כולם, כולם נפלו. אנשי המשק היקרים – שהיו הראשונים להתנחל מחדש בין הרי חברון, חיילי חי“ש ואנשי פלמ”ח שהיו באותו זמן בכפר עציון.

ניצלו רק ספורים – השניים שהצליחו לברוח בתחילת הטבח ונלקחו בידי קצין הלגיון כשבויים. ועוד אחד, נחום זליגשטיין שבהיותו פצוע הצליח להסתתר, ולהגיע בזחילה עם לילה למשואות.

והגיע הארבעה עשר למאי.

הכפר הפורח חרב כולו, אנשיו שכבו בחצר משקם כשהם חובקים לנצח את אדמתם שלהם, בתיו היו הרוסים ונתוצים עד ליסוד, “בית עובדיה” הגדול – מרכז התרבות – קרס תחתיו.

הרס, הרס בכל.

- - - - - -

שלוש הנקודות האחרות שנמצאו מנותקות אשה מרעותה ואשר חסרות היו כל נשק ממשי וכל סיכוי קטן שבקטנים להנצל – קיבלו את ההוראה מירושלים: להכנע! הובטח תיווכו של הצלב האדום הבין־לאומי בסידור הכניעה, אך הראשונים שיצאו עם הדגל הלבן נתקלו במטח יריות שהפיל לארץ כמה מהם.

- - - - - -

קבוצות, קבוצות, נלקחו אנשי הגוש ממקומם כשהם מלווים ב“פנטזיה” של ההמון הערבי הגועש ומשתולל שנתכנס ובא לראותם.

המכוניות שהובילום עזבו את כביש החול ועלו על כביש האספלט המוביל חברונה, העיניים נצמדו לשדות שמאחור שם נשארו אלו הרבים שבדמם הרוו את גשר עציון – כפי שנתכנה הגוש בפיו של בן־גוריון – הגשר לעיר האבות.

שם נשארו כולם, החל באותם שנפלו בשיירה הראשונה – זמן קצר לאחר הכרזת המדינה והלאה – לאלו שנפלו בקרב הנצחון הראשון של הגוש.

שם – בבית הקברות אשר בעמק שכבו, ואתם שלושים וחמשת הגבורים שבהתחלת המאבק חשו לעזרה, בודדים ויחידים בין הרי חברון המאיימים, ונפלו עד אחד כשנשקם בידם ובראשם דני מס מי שהיה המפקד הקודם של הגוש והנערץ כל כך עד היום בפי אנשיו, חברי המשקים ואנשי הפלמ"ח.

המפקד האחרון של הגוש – מוש – גם הוא נשאר מאחור – שם בתעלה כשידו לופתת בטומי שלו, מוש הנפלא, בשבילו זו היתה מצדה עד הסוף, ובן־יוסף – שעליו מספרים כי את נשמתו נפח כששפתיו דובבות את שירו האחרון שחובר כבר בין כותלי המנזר: “ואם בקרב פול אפולה – רע, אתה את נשקי לנקמתי תטולה”.

כולם, כולם, קדושי האומה וגבוריה ששילמו כל כך הרבה למען שלום ירושלים והארץ.

- - - - - -

האחרים הלכו עכשיו בשבי.

לחברון הובילו אותם, לחברון המפורסמת. ואכן קבלת הפנים שערכו להם החברונים לא ביישה את עירם, לטבוח אותם רצו, לשחטם במקום, וראש העיר בכבודו ובעצמו עמד בפני ההמון והסיתו בשבויים, אמנם הסתתו חדלה בהמשך הימים אבל הסיבה לכך היתה פשוטה ביותר, נודע לו כי באחד הקרבות נלקח בן־אחיו בשבי היהודים. עכשיו הרגיש היטב היטב את גורלם של השבויים. אותו ראש העיר פנה לאנשי הגוש עכשיו בבקשה שיכתבו מכתב לתל־אביב ויציעו בשמו את שחרור בן־אחיו תמורת שחרורם של מספר שבויים יהודיים, מובן שהצעה נדיבה זו הושבה אחור, אך את “טוב לבו” של ראש העיר ניצלו בכל־זאת והעבירו על ידו את רשימת האנשים שנפלו בשבי לישוב היהודי הקרוב ביותר בנגב – לגלאון.

שלשה שבועות ישבו בכלא חברון עד אשר עברו אלינו שלשה שבועות של חשש מתמיד בפני הבאות, מלווה ברעב אכזרי. גם אנחנו במחנה שלנו באום־אל־ג’אמאל רעבנו אך כשבאו הם מחברון אלינו היה השנוי בשבילם כה גדול עד שהביטו עלינו כעל מאושרים שניתנה להם האפשרות לכסוס עד לכאב שניים עוד פרוסת ביסקויט צבאי נוקשה.


 

שבת ראשונה במחנה

הערב יורד על מחנה אום־אל־ג’אמאל. ערב שבת ראשון של שבי מתקרב ובא, אנחנו משתדלים באמצעים המועטים שבידנו להתרחץ ולשוות לעצמנו איזה מראה שבתי, ועל אף הניגוד החיצוני אפשר לרחרח אוירת שבת מרפרפת ובאה, התאספנו ובאנו אנשי קיבוצים ואנשי חי"ש וקיבלנו שבת בצוותא, ניגון “לכה דודי” משתפך במרחבי המדבר, בודאי זו הפעם הראשונה במקום זה. ארוחת הערב הדלה מלווה בזמירות שבת נלבבות ולאחריה מתארגנת בחוץ מסיבה כללית.

השבת “שבת מברכין”. טליתות מלבינות בין האהלים, טליתות שכמה מן החברים הצליחו להביא אתם. קוראים בתורה מתוך הספרים שנצלו מגוש עציון. ברכת “מי שברך” היא הפעם בעלת אופי מיוחד, בתוכה נכללת הפיסקא: “וישחררהו משבי עם שאר שבויי ישראל”, ההרגשה מוזרה קצת. ברכת החודש גם היא מקבלת כאן משמעות מיוחדת. אנשי הגוש הביאו אתם כמה ספרי קריאה, שאנו מתנפלים עליהם בבולמוס, אחר־זמן כה רב שעבר מיום שלא יכולנו לקרוא משחו במנוחה. בינתיים מתקבצות פה ושם קבוצות שונות, אלו מטיילים בשמש, ואלו עסוקים בשיחת חולין – – – שבת אחר הצהרים.

עם מיפקד הערב הובאו למחנה עוד כמה פצועים קלים מהעיר העתיקה – ששהו בביה“ח בעמאן – נוסף אליהם הובא פלמחניק אחד שנתפס בדרך ירושלים־ת”א שעה שתעה בדרכו ונכנס לכפר ערבי, הלז, בחור בשם ראובן הוכשטיין – נמצא סך הכל ארבעה ימים בשבי ובעינינו הוא נחשב כטרי. אם כן בוודאי גם ידועות לו החדשות האחרונות, כולם מקיפים אותו שואלים על דא ועל הא והוא – נראה כאופטימיסט מטבעו – מעודד את הכל, המצב – לדעתו – “מאה אחוז”, אמנם – יוסיף – כאן ושם קצת חלש אך מתגברים, הוא מספר על התגבורת הזורמת מחוץ לארץ, על ההתקפות האחרונות של היהודים, ההתקדמות לעבר ג’נין, וכולנו, כולנו רוצים להאמין במה שנאמר וביותר ממה שנאמר.

הרוחות מתעודדות.


 

הבנות עוזבות

6/6/48

שמועה מתהלכת במחנה שהבנות עוזבות הלילה, תחילה אין מאמינים בכך אבל אחרי שהיא מקבלת את אישור הקצין האנגלי, מתברר כי היא אמיתית. יקחו אותן לשכם, שם יועברו לידי נציג הצלב האדום שיעבירן לידים יהודיות. מתחילים להתווכח אם כדאי להסכים לעזיבת הבנות בלי ליוויו של נציג הצלב האדום, אך הוויכוחים הם לשוא, הקצינים מבטיחים אחריות אישית מלאה, הבנות מתחילות אורזות חפציהן ומתחילה פרשת מסירת דרישות שלום, זו תהא דרישת השלום הראשונה מהשבי וכל אחד מעונין בה, משננים ליוצאות שמות וכתבות חוזרים ומתקנים, בודקים ומוסיפים.

הערב כבר ירד, מכוכב ונעים, רוח קלילה מלטפת, יושבים מעגלים מעגלים ושרים כשמסביב מתלקטים סקרנים העוברים ממעגל למשנהו. הזוגות הצעירים מטיילים הלוך ושוב ומבלים את השעות האחרונות במחנה בצוותא, רוח חגיגית ומלאת תקוות נסוכה על כולם. “בקרוב אנחנו” יאמרו איש לרעהו. לחיצות ידיים וברכות נלבבות, הערות מבדחות. קול כנור נישא באויר, אחד בעל קול ערב שר כשהקהל אינו חוסך במחיאות כפים נלהבות.

לילה, – בשעה 1 אחר חצות עולות הבנות על המכוניות, נשמע טרטורן של אלו המתרחק והולך עד אשר נאלם במרחקים.


 

משטר

בחיי המחנה הפנימיים כמעט ואין הערבים מתערבים, הושג עמם הסכם כי ישאירו זאת לטיפולה של הוועדה שנבחרה מבין השבויים. בהנהלה זו מיוצגים הגופים השונים הנמצאים כאן. המפקד הוא יוסף בלובשטיין אשר ידו רב לו במשא ומתן עם הערבים. את עבר הירדן הוא מכיר היטב עוד מהתקופה שלפני המלחמה, הרבה מכרים לו בין תושביה, בהם כאלו הנושאים משרות ממשלתיות וצבאיות, במשך אותו זמן הספיק לעמוד יפה על אופיים של הערבים וקנה לו מומחיות בדרכי המשא ומתן שלהם. יש ולפעמים – בשעה שהסרג’נט מייגר האחראי איננו, או בהזדמנות אחרת בעת המיפקד, אפשר לשגות ולטעות בזהויו של המפקד, האם הוא זה הנושא כפיה על ראשו או שמא הוא אותו יוסף התמיר הנותן הוראות לזה הראשון ומכוון את ספירת האנשים. לזכותו של יוסף אפשר לזקוף הרבה הרבה מההקלות אשר השגנו מקציני הלגיון.

ולא רק עם השלטונות החיצוניים הסתדר כל כך יפה, גם בפנים – הצליח להביא לידי הרמוניה ושיתוף פעולה בין הגופים השונים הנמצאים כאן. ואל יהא הדבר קל בעיניכם. במחנה מיוצגים גופים שונים, מן העיר־העתיקה על טיפוסיה המיוחדים ועד הקבוצים של הזרמים השונים ועל־אף הניגודים שביניהם – הובאו כולם לידי הדדיות ושיתוף פעולה מלא ופורה, והתודה על זאת מגיעה לו, ליוסף, שכשרונו הטבעי לארגון, רוחו הטובה ונעימות הליכותיו עשוהו פופולרי במחנה השבויים אשר באם־הגמלים.

החברים האחרים בהנהלה היו: הרב מן ההר ויהודה עובדיה מהעיר העתיקה, משה בר ממשואות, אליהו בר חמא מעין צורים, ויוי מרבדים. באי כח החי“ש של העיר העתיקה היו אורנשטיין ובן שמש, ואברשקה ויהודה אהרון ייצגו את חי”ש עציון.

הנהלת המחנה הקימה משטרה מיוחדת הדואגת לסדרים בשעת חלוקת האוכל, בשעת כבוי אורות וכו'. לפיקוחה של זו נתונים גם מחסני המחנה, היא הקובעת את סדרי חייו, מטפלת במשא ומתן עם הצלב האדום ושלטונות הלגיון, והיא אחראית בפני האחרונים על הנעשה במחנה. מובן, שככל ששהותנו כאן מתארכת הרי תפקידיה של ההנהלה מתפתחים ומתרחבים, ופרשת המשלוחים מהארץ היא אחד מפרקיה.


 

מכתב ראשון

אנו יושבים לכתוב את המכתב הראשון מהשבי, זו תהא צורת הקשר האישית הראשונה לכל אחד עם ביתו, עם משפחתו, או עם מכריו. בארץ אין יודעים עדיין בברור מי ומי נשבה, הקרובים שרויים בדאגה ועכשיו ההזדמנות לחדש את הקשר, מתכנסים לאוהלים ויושבים על המדוכה כיצד להכניס למסגרת של עשרים וחמש מלים את אשר ברצונך להביע, לבסוף מגיעים לידי איזו שהיא נוסחא סטנדרטית. מוסרים את המכתבים בתקווה שהללו יגיעו ליעודם.


 

תפתיש

בשעה 4.30 לפנות בוקר עוררו את כל אנשי המחנה, ציוו לאסוף את כל החפצים ולהסתדר בחוץ שלשה־שלשה. עשינו כמצווה ובו בזמן התחלנו לשער השערות שונות בקשר להשכמה מפתיעה זו. כל אחד מעלה השערות שונות כיד הדמיון הטובה עליו, ועל אף שאנו נמצאים כאן רק כמה שבועות בכל זאת יימצאו לא מועטים אשר יאמרו: “ושמא הביתה?” עד שלבסוף התברר כי מתכוננים לחפש כסף. הסרג’נט מייג’ר התהלך לכאן ולכאן ועיניו בולשות בכל, ביחוד היה מצדד לצד תושבי העיר העתיקה – אלו שאינם חיילים – הוא חושד בהם כבר מיום בואנו הנה. החיילים בדקו לפי סדר הישיבה והסרג’נט שוטט אילך ואילך. פתאם תפש אחד, שם ידו עליו וגילה בכר מעילו מאה עשרים וחמש לירות, פניו זרחו משמחת נצחון. זה היה שיא גילוייו היום. לאחר הסיום נצטוינו להסתדר מחדש באהלים לפי הסדר שעלה ברצונו של הקצין, הוא ערבב אותנו לכאן ולכאן כך שנתפזרנו ונתפרדנו לבלי הכיר כל גוף שהיה מלוכד מקודם. אך מיד נמצא המוצא. עוד לא הספיק הסידור החדש לקנות שביתה וכל אחד לקח את שמיכותיו וחזר למקומו הישן.

עכשו הוחזר “הסדר האמיתי” על כנו.


 

מפרק

ליד מפרק ישנו מחנה צבא של הלגיון, לשם נוסעים יום יום כעשרה אנשים כדי לסדר את הגינה סביב ביתו של המייג’ר האנגלי – קצין המחנה –. היום הגיע תורי לנסיעה. הטנדר – מלווה שני לגיונרים מזויינים, דוהר במהירות מסחרחרת על פני הכביש הישר, הרגשת רעננות אופפת אותנו לאחר ימים רבים של ישיבה רצופה במחנה האפור והחד גוני. המלווים מעמידים תחילה פנים קפדניות אך לאט לאט פגה המתיחות וקולחת לה שיחה ידידותית ביניהם לבין יודעי הערבית שבינינו.

עשרים רגע של נסיעה ואנו בתוך המחנה, נכנסים ישר לחצרו של הקצין, מסיירים קצת בדירה – שבעלה נמצא זה כמה ימים במצרים – וניגשים לעבודה. אנו מתחלקים לשתי קבוצות, האחת יוצאת לגינה והשניה נשארת לסדר את הדירה.

“לא להתעייף יותר מדי” מזכיר לנו האחראי לפני שאנחנו לוקחים את המכושים ליד. אנחנו לוקחים את דבריו לתשומת לבנו, עובדים באיטיות ובהפסקות ארוכות, אין מה להחפז ויש לדאוג לכך שמקום העבודה הזה יישאר עד כמה שאפשר קבוע. אם נגמור את הגינה במהירות לא יהא לנו יותר מה לעשות כאן ואנחנו מעונינים דוקא לבוא הנה, ויש סיבות לכך.

ב־10 הפסקה ארוכה יושבים לשתות תה בחלב המוגש לנו על ידי הטבח הסודני של הקצין ומסיירים קצת בדירה העושה רושם נעים. סלון, חדר שנה, מטבח, אמבטיה, פרוזדור – הכל סודר כאן בנוחיות רבה, ומובן שלא נשכחה כאן האח האנגלית המסורתית הבנויה מלבנים אדומות באחד הקירות, כורסאות עמוקות מרופדות. ספריה קטנה, תמונות מספר, בר בפינה אפילו רדיו המונע בכוחו של מצבר ומקרר העובד על נפט.

בצהרים נגשנו למטבח לקבל את האוכל, הערבים אינם אוכלים אתנו – היום רמדן. מתקרבת שעת החדשות ומתחילים לעשות את ה“טריקים” כדי לפתוח את הרדיו ולהאזין לו מבלי להעלות את חשד השומרים. באופן רשמי אסור לנו – במחנה השבויים – לשמוע חדשות בכלל. אין אנחנו מקבלים עתון, אין רדיו, אך בכל זאת מוצאות הידיעות את דרכן אלינו והרדיו של המייג’ר האנגלי במפרק הוא אחד המקורות העומדים לרשותנו. מישהו מנקה את הכלים אשר בסלון ניגש לרדיו מנקה אותו ו“אגב” פותח תחנה ערבית המזמזמת מנגינות מזרחיות להנאתו של החייל השומר עלינו, “במקרה” ניתן אות הזמן כעבור 5 דקות וחדשות היום נקלטות בהקשבה רבה ע"י דוברי ערבית שבינינו.

יעקב ניזרי מנהריים, האחראי עלינו, הצליח – כבר מהיום הראשון להמצאו כאן – להתידד עם הערבים ולרכוש את אימונם, ערבית הוא מדבר יפה, ולהסתדר אתם הוא מומחה. בנו של הטבח הסודני – בחור צעיר שחרחר כבן עשרים – משמש לו שליח נאמן המביא לו בכל יום משוקה של מפרק כמה מצרכים ועתון ערבי המובא למחנה ומשמש מקור נוסף לשרות הידיעות שלנו. הנה מדוע אנו מעונינים כל כך במקום עבודה זה.

אנחנו מנצלים את שהותנו כאן ואת המים הנמצאים בשפע כדי לערוך כביסה רבתי ורחצה כללית.

הטנדר מחכה לנו בחוץ, הגיע הזמן לחזור. יעקב נ. שחזר זה עתה ממפרק מספר לנו על הפליטים הערבים הרבים שהציפו את העיר, על הנשים הנודדות ברחובות כשהטפליא שלהן נשרכים אחריהן חשופי שת ומיללים בקולי קולות. הערביות מקללות את המלחמה, את בעליהן הן רוצות ואת בתיהן בארץ. לא מעט אנדרלמוסיה הם מכניסים לכאן.

הנהג הערבי נוהג לקחת לעתים קרובות את יעקב נ. לטייל בחוצות העיירה הערבית – ידידות טובה עושה את שלה – ולפי פרצופו של נ. קשה להבחין כי הוא יהודי.


 

הקצין עוזב

5/7/48

בשעת הצהרים שרקו למיפקד מיוחד, יצאנו החוצה, הסתדרנו כרגיל שלשה־שלשה, שלא כרגיל היה הקצין נוכח במסדר מצוחצח ולבוש כאילו עמד לנסוע. ואכן, לכך התכונן, ולשם זה בא להפרד מאתנו.

“אני נוסע עכשיו לעירי – פתח – לפי הוראה מגבוה, יתכן שאשתחרר מהצבא בכלל, ולפני צאתי מכאן ברצוני לברך אתכם ולאחל לכם שתזכו בקרוב להשתחרר ולשוב לארצכם ולבתיכם” – מחיאות כפים ליוו את תרגום דבריו, שאול טויל נשא בשם המחנה את ברכתו בהביעו לקצין את רחשי המחנה שהיה שבע רצון מהיחס אליו במשך תקופת כהונתו, ואיחל לו כל טוב בדרכו החדשה.

- - - - - -

קבוצת “גזר” השוכנת על דרך ירושלים–ת“א במרחק מה מחולדה – הותקפה בהתקפת פתע ע”י הלגיון – האנשים שלא היו מוכנים כדבעי להתקפה התגוננו באשר היה בידם, חיל־מצב לא היה במקום והוא גם לא הופיע בהמשך הקרב – שהיה מתוך כך אבוד. שמונה עשר החברים שנשארו בחיים נלקחו בשבי והובאו אל המחנה ערב חג השבועות.

- - - - - -

 

שבוי חדש

6/7/48

בחור בשם בן־ציון כהן הופיע היום למחנה, הימים ימי ההפוגה והופעתו של השבוי החדש מעוררת תמיהה, על מסיבות היתפסו הוא מוסר את הפרטים הבאים: לדבריו היה בחיל המצב באוניברסיטה ומתוך שידע ערבית היה המקשר בין המגינים לערבים ואגב היה קונה אצלם מיצרכים, לפני עשרה ימים נפגש אתם כרגיל ופתאם נחטף והובא למיפקדה בשער הפרחים, הרביצו בו ועינוהו כדי להוציא ממנו פרטים שונים – החוקרים 3 אנגלים וגרמני אחד השאירו רישומי שוט כה חזקים בגבו שגם עכשיו הם נראים בברור. לאחר החקירה נלקח לעמאן, וכשעברו עליו כמה ימי ישיבה בצינוק הוצא משם והובא אלינו.

חודש ימים ישב עמנו בן־ציון זה במחנה עד שביום אחד באה פקודה מעמאן המצווה לשחררו, הסתכלנו עליו באותו יום כעל יצור שלא מן העולם הזה העומד להיות תוך כמה שעות שוב בארץ, בין יהודים משוחררים וחפשים. הוא היה הנציג הראשון שיכול היה למסור פנים אל פנים את כל המתרחש באמת במחננו.

המאושר.


 

יום שכולו טוב

20/7/48

היום היה יום שכולו טוב. לפני הצהרים הגיע עוד משלוח מהארץ שהכיל בין השאר גם חבילות פרטיות, זו דרישת השלום הממשית ביותר לכל שבוי מביתו. עוד כולם שמחים במשלוח ומגלים את צפונות אוצרותיהם וידיעות היום התגלגלו כברק בכל המחנה: אחרי לוד ורמלה ובית נבאללה אשר נכבשו בידי היהודים באופנסיבות אדירה לפני כמה ימים מופיע היום העתון הערבי בכותרת ראשית: “עשרת אלפים רצחנים יהודים מתקיפים את לטרון” – השמחה שלנו מגיעה לשיא. אחרי שבתקופת הקרבות הראשונות התרגלנו להגנה קשה על נקודותינו – עבר צבאנו לאחר ההפוגה הראשונה להתקפת נגד חזקה, עבר וגם הצליח, והעתון הערבי יוכיח. יהיו עשרת האלפים “רצחנים” יהיו כאשר יהיו ובלבד – כמו שמתבטאים השבויים – שאנו “דופקים” ש“רוכבים” עליהם.

הידיעות מרנינות בעיקר מתוך שהן מראות על ההצלחה בחזית הקשה של דרך ירושלים–תל־אביב, ועל הבקעת הדרך לבירה. במיפקד אחר הצהרים היתה התרגשות כה רבה, רחשושים ומלמולים שטפו את כל המגרש עד שחבר הנהלת המחנה הרגיש צורך לבקש את האנשים לכבוש את השמחה בקרבם ולא לגלותה כל כך כלפי חוץ.

כאן צריך להזכיר כי כל ידיעה שאנו מקבלים מסתננת אלינו באופן בלתי רשמי ובלתי חוקי. לפי הוראות הלגיון אסור לנו לקרוא עתון ולהאזין לרדיו. אך על אף הכל, החדשות מוצאות את דרכן אלינו כמעט בקביעות יום־יום דרך כמה צנורות שאחד מהם הוא ביתו של המייג’ר האנגלי במפרק.

הרדיו הנמצא באהלו של קצין הלגיון האחראי עלינו משמש לנו גם הוא כאחד המקורות. יוסף ב. היוצא מדי פעם בפעם החוצה לשוחח ולהלוך רכיל עם הקצין השמן אבו־עלי על כוס תה או קפה – שומע מזה האחרון בדרך השיחה את ידיעות היום ולעתים אף יקשיב בעצמו לשידורים.

האנקדוטות הנפוצות במחנה מספרות שיוסף והקצין עושים עבודה משותפת. כשיוסף מאזין ל“קול ההגנה” בעברית – מבטיח אותו הקצין מפני כל הפתעה ומודיע לו בזמן הנכון על “סליק”, ולהיפך כשהקצין מאזין לשדור הערבי של “קול ישראל” מבטיח יוסף מפני הסרג’נט מיג’ר ומפני שאר מרעין בישין ומזיקין.

שיתוף פעולה זה מביא לנו, מובן תועלת רבה.

בערב – עם כבוי אורות – משתרר שקט מוחלט במחנה, שהקפדתו נשמרת ע"י המשטרה הפנימית. בשעה זו נמצא באחד האהלים הקיצוניים אורי סיגווי האחראי לתרגום החדשות מערבית לעברית ומאזין לשידור המהדורה של שעה 9, החדשות הנקלטות נרשמות מיד ומתורגמות ביד אורי המוסרן להנהלת המחנה. למחרת היום מועברות אלו באופן מאורגן לקהל השבויים.

גם על חשבון “מהדורת ערב” זו מהלכת אנקדוטה בין השבויים – שאף בה יש שמץ של אמת.

מספרים כי באחד הימים נתקלקל הרדיו ואחד ממהנדסי נהריים יצא לתקנו. הלז כוון את כפתור הקול לדרגתו הגבוהה ביותר והזהיר את הקצין – שהוא במחילה בור גדול בעניני טכניקה אלמנטרית – לבל יעיז לגעת בכפתור, כי אם יעשה כך – יתקלקל הרדיו מחדש, הקצין מילא בדחילו ורחימו אחרי הוראות המהנדס ומאז נישא קולו של הרדיו ברמה – מדי ערב בערב – והיה נשמע בבהירות יתירה בכל רחבי המחנה.


 

ווכוחים

מה עושים יהודים במחנה שבויים? מובן, מתווכחים, ודווקא וויכוחים אידיאולוגיים ובמיוחד כשכל הקצוות והמפלגות מיוצגות כאן.

בארץ הן מקימים מדינה ואם לא זכינו להשתתף בפועל בהקמתה לפחות נתווכח עליה. הווכוחים מקיפים נושאים הקשורים במדינה כמו “החוקה העתידה” – “מבנה הצבא” – “הבחירות – המפלגות – הממשלה”. מתחילים לדבר בטון שקט. משתדלים לזכור את המקום והמצב – ורוצים להתנהג בהתאם לכך – אך לאט לאט – הרוחות משתלהבות – ובעיקר כשהנושאים מגרים, מתחילים לזרוק הערות עוקצניות, לדקור, להתלהב; כשמסתכלים במתווכחים מן הצד אפשר לחשוב שהללו בטוחים כי גורל המדינה יקבע לא במקום אחר, אלא כאן, במחנה השבויים אשר באום־אל־ג’אמאל.

בוודאי – אלא היכן אם לא כאן?

- - - - - -


 

רצח

כבר מאז היו ימי “בין המצרים” ימים מועדים לפורענות לישראל. ואדמת עבה"י גם היא רוותה דם יהודי ביום צום הרביעי.

כשישבנו באוהל בשעות הצהריים נשמעה לפתע יריה, חשבנו כי נפלט כדור מה“ברן” כאשר קרה כבר לא פעם – ולא שמנו לכך לב, אך קולות קוראים לרופא הקפיצונו ממקומנו לעבר המקום ממנו נשמעו הקריאות, כשהגענו לשם מצאנו את חיים שר חבר “רבדים” שוכב מתבוסס בדמו, כדור שנורה מעבר עמדת ה“ברן” – הצפונית מערבית – חדר דרך יריעות שלשה אהלים ולבסוף פגע בחיים – הרגו ופצע קל חבר שני. רוח כבדה ירדה על המחנה, השתררה מתיחות. עדיין לא הוברר אם במקרה קרה הדבר או בכוונה־תחילה. חדרה ההכרה עמוק עמוק לתוכנו כי שבויים אנו בידי זרים ותלויים אנו בהם. קצין הלגיון נכנס והחל לחקור את המקרה. עם ערב הובאו לוחות עץ ולאור פנסים החלו בונים ארון – הפטיש דופק דופק, פחי ביסקויט משמשים דפני בדיל לארון שיושם באדמה מחוץ למחנה עד אשר יעבירוהו ארצה. הקבורה מתעכבת עד לבוא התובע הכללי ונציג הצלב האדום, בינתיים האוירה מאד מתוחה ומדוכאה. לפני הלוויה בא למקום המייג’ר האנגלי, התנצל מאד על המקרה ואמר כי ינקטו צעדים חמורים לבל יישנה מקרה בזה וכי החייל שירה יועמד למשפט צבאי.

בשני טורים לאורך המגרש המרכזי הסתדרו כל אנשי המחנה וביניהם עבר הארון מלווה ע“י חברי הנרצח – חברי הנהלת המחנה והרופאים – בדומיה עברו, יצאו את השער וליד הגדר המערבית הורד הארון לקבר שנחפר כמה שעות לפני כן. הרב ש. מן־ההר אמר את ה”קדיש" אחר הקבורה ובלב כבד התפזרנו כולנו לאוהלים. הוכרז על שבוע אבל, לא נערכו מסיבות ולא נשמע קול שירה. – גם אדמת עבר הירדן רוותה כבר דם יהודי.


 

הקנדי

למחנה הובא אדם חדש. לבוש אזרחית מכנסיים אפורים וחולצת תכלת. לדבריו הוא מקנדה, ולארץ בא לפני למעלה מחצי שנה באניית המעפילים “עליה” שהצליחה לפרוץ את המצור הבריטי ליד נהריה. היה משך זמן מה ביחיעם אחר עבר לירושלים. איך נתפש? בתחילה התחמק מתשובות בכלל אך לבסוף אמר כי נתפס בין מחנה הצבא שנלר אשר בירושלים לבין נבי סמואל. כיצד נתגלגל לשם? ומה הבגדים הציביליים אשר עליו ואשר בחבילתו שהביא עמו? חידה היא. בחור מוזר. רק לאחר ששהה עמנו זמן רב התחילה להתברר התעלומה. היומן אשר ערך כאן במחנה נתפס ומשם למדנו כי הוא ברח מבית הסהר של המשטרה הצבאית בירושלים, שם היה אסור, והתמסר לידי ערבים, התגלות עובדא זו גרמה לבדודו הגמור של ג’ק ברתולומיי – כפי שקרא לעצמו.

עם חזרנו ארצה מובן שלא גרענו עינינו ממנו ומסרנוהו לאלו אשר מידיהם התחמק.


 

קונצרט

נציג הצלב האדום הביא עמו שני פטפונים מהארץ וכמה תקליטים – בערב נערך קונצרט, “סימפונית הצעצועים” לצ’יקובסקי רפסודיה מס. 2 לליסט. ואילו שירים ארצישראליים. הקונצרט נערך בחוץ תחת כיפת השמים וצלילי המוסיקה שזה זמן רב לא שמענום – מעוררים חויות עמוקות; קהל רב התאסף ובא והקשיב מתוך הנאה והתרכזות לצלילים שהכניסו גוונים חיים ומעוררים לאפרוריותם של חיי המחנה.


 

שבויי ארמון־הנציב

בשעת פעולה במדרון ההר שעליו בנוי ארמונו של הנציב העליון בירושלים – נתפסו עשרה בחורים בידי הלגיון אשר הביאם אל המחנה. העשרה לבושים כולם אוברולים של חקי, קפצו מהמכוניות ובשורה עורפית נכנסו לאוהלו של הקצין לשם רישום.

עם הכנסם למחנה הבחנתי ביניהם פרצוף מוכר, סטודנט מירושלים – עמינדב בן־שחר, המספר את הדברים הבאים על פעולתם: תפקידם היה לתפוס כמה בתים העומדים על מדרונו של הר ארמון הנציב, לפעולה יצאו ממחנה אלנבי שבקרבת תלפיות והשלבים הראשונים עברו בהצלחה, הבתים נתפסו ונמצאו בידם, אך הקשר שביניהם לבין המיפקדה נותק וכל ידיעה ברורה על המשך תפקידם לא נתקבלה אצלם, הלילה התקרב לקצו ועם שחר נאלצו לסגת כי לא יכלו להחזיק בשטח לאור היום בלי תגבורת נוספת. היה עליהם לעבור שטח של כמאה וחמישים מטר עד לקוים היהודיים – שטח שהיה פתוח כולו לאש צולבת ומרוכזת של האויב. נסיונם לעבור שטח זה נכשל והם הוכרחו לחפש מחסה בגנו של הארמון – הנמצא בשטח הפרוז של הצלב האדום – למזלם הרע נמצאו במקום כמה עובדים ערביים ועל ידי כך נודע לאויב דבר שהותם בסביבות הארמון. זה התחיל מפגיז את החורשה וצולף אותה.

את הנשק שהיה אתם החביאו באחת מתעלות השופכין כדי שלא יתפסו בשטח פרוז עם נשק ביד, והחלטתם היתה לנסות למצוא מחסה עד בוא הערב ואז – בחסות החושך – לעבור חזרה לקווי היהודים.

נציג הצלב האדום דרש מהם לעזוב את השטח, אחרת יאלץ להסגירם בידי הערבים. הם ניסו להתוכח עמו, דחוהו בטענות שונות בתקוה כי הזמן יעבור תוך משא ומתן. לבסוף לא נותרה להם ברירה אחרת והוכרחו ללכת בשבי. היה עמם פצוע אחד שנשאר בחסות הצלב האדום, אך השאר – עשרה במספר – נלקחו על ידי אנשי הלגיון לבית הסוהר, שהם מלווים בפנטזיה הרגילה של ההמון הערבי. באמצע הלילה נכנסו לתאם כמה ערבים ובאיומי אקדח ניסו לעשות בכמה מהם מעשי סדום, הם עוררו רעש, התחילו לצעוק, לקולם נזעק קצין הלגיון שהפסיק את ההתעללות הפראית. למחרת כבלו את ידיהם באזיקים והובילום בלווית משמר אל מחנה השבויים. עשרת בחורים אלו מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר שנתפסה בבת אחת מאז בואם של אנשי גזר – את הארץ הספיקו כבר לראות בתקופת נצחונותינו, ותאוריהם על המדינה, על הצבא ועל מצבנו מכניסים רווחה ועידוד ללבות.


 

התנגשות

אירע משהו שגרם להתרגשות רבה בקרב אנשי המחנה. אנשי אצ“ל – לשעבר – עמדו לערוך בערב מסיבת אזכרה לז’בוטינסקי. עוד לפני תחילת האזכרה פשטו שמועות שאסרו על זו להתקיים, התעוררה תמיהה – החלו להתוכח… בין כה וכה התאספו ברחבה והמסיבה החלה. אנשי “רבדים” שעמדו מן הצד מרוכזים – התחילו מתווכחים בקול ולפתע התישבו במעגל, לקחו מפוחית־יד ובלוויתה פרצו בשירה רועמת. שיר רדף שיר ומזמור חובר למשנהו והכל להגדיל הרעש ולרבות המהומה. נוצר מצב מזעזע, מצד אחד עמדו וערכו אזכרה ומן הצד השני בקעה שירה עליזה, מגרה, מרתיחה “דוקא” ו”להכעיס", מרירות הצטברה בלבותיהם של האנשים – הרחוקים, רובם ככולם מחשד של אהדה לפרישה – למראה התנהגות חסרת טקט זו, בעצם לא היו רבים אשר היו מעונינים להשתתף במסיבת הערב והצורה אשר ניתנה לה לא היתה – אף היא – עשויה למשוך רבים. אך מעשה הפרובוקציה הילדותי והטיפשי גרם לכך שקהל גדול נאסף ובא – בעיקר כדי להפגין את שאט נפשו נגד אותם צרי האופק שהמשיכו בשירתם ונגינתם.

האוירה במחנה נתעכרה לפתע, שיתוף הפעולה למופת והרוח הטובה ששררה בין כל השבויים נתערערו לרגע, יצרי השנאה גברו והתגלמו גם כאן.


 

חבילות

מעבר לכביש נראית מכונית טקסי אפורה מתקרבת, על דפנותיה, על גבה, על חרטומה, בולט סמלו של הצלב האדום הבין לאומי. המכונית מתקרבת לאיטה בשביל החול כשהיא מעלה ענני אבק. מאחריה מתנהלת בכבדות שלוש מכוניות משא עמוסות ארגזים וחבילות, אך נראו מרחוק וכהרף עין טסה, עפה הידיעה בכל רחבי המחנה: " הצלב האדום – הצלב האדום בא".

––––“צלב אדום בא”. –––“משלוח”.

–––“שלוש מכוניות –––”.

ומיד – כרגיל בכל מקרה כגון זה – התחילו כל תושבי המחנה לנהור אל מעבר הגדר לחזות במשלוח, מצב הרוח הכללי מתחיל לעלות, כל הפנים זורחים, מתחילים לחייך בפה רחב ובלב פתוח, דופק החיים התחיל מחיש את קצבו. נעצרים ומתאספים חבורות חבורות, מתחילים לספר בדיחות על חשבון המשלוח, על חשבון האנשים, על חשבונו של כל אחד, והכל מתוך זחיחות הדעת – הן יום גדול היום בחיי השבויים. הגיע משלוח מהארץ.

אוירת חג אופפת את הכל, מצטופפים ליד הגדר ומשקיפים לעבר המכוניות, ה“סלוניקאים” שלנו – והם קבוצת חיילים מפועלי נמל תל־אביב – קופצים החוצה לפרוק את המשא. – הפרוק נעשה בפיקוח חברי ועדת המחנה ובנוכחותו של קצין הלגיון, מורידם שקים, ארגזים, החבריא מתחילה לנחש מה מכילים הללו.

פסמיסטים שבהם אומרים: “בודאי בגדי חורף”.

אופטמיסטים שבנו אומרים: " שוקלד וסיגריות".

המעשנים המובהקים מגלים חיש מהרה בעיניים זריזות את קופסאות הקרטון הגדולות־המרובעות המכילות סיגריות, ראו אותן ונחה דעתם. “העיקר כבר ישנו” כך יאמרו, ינענו ראשם בסיפוק עצמי, וישפשפו ידיהם מרוב הנאה: בוודאי סיגריות וירג’יניה בוודאי."

–הנה שימורים!

–בגדים!

–ריבה!

– שוקולד!

תורעות שמחה מלוות כל גילוי נוסף.

ה“סלוניקאים” מתחילים להוריד שקים המכילים “חבילות פרטיות”. מיד מצב הרוח עושה קפיצה גדולה למעלה. כל אחד מצפה שהוא יהיה בין המאושרים ויזכה בחבילה. ומיד מתחיל לחשב חישובים אם הספיקו לשלוח את הדברים שהזמין, – ספרים, – סיגריות…

המשלוח מוכנס למחנה – למחסן – ועד למועד החלוקה מתישבים באוהלים ומתחילים לעסוק בניחושים, פלוני – שיש לו קירבה למחסנאים – נכנס ומספר ש“בעיניו ראה את הרשימה” ו“לך יש חבילה – יצביע על מישהו – ולך וגם לך” – המתיחות עולה, מחכים.

ליד המחסן נערכים שלוחנות והחלוקה נעשית במהירות – כל אחד אשר נקרא לקבל את שלו יגש לשולחן, חבילתו נפתחת, תוכנה נרשם והמאושר ממהר לאהלו כשהוא נושא את “ילד שעשועיו” בזרועות חבוקות. מתוך שורת האוהלים נשמעות מפעם לפעם תרועות שמחה ממושכות, סימן הוא כי ברגע זה הופיע מישהו עם חבילה בפתח אהלו ושכניו עורכים לו קבלת פנים. החבילות נפתחות במעמד הכל, מגלים את הנסתרות ומלווים בקריאות כל דבר חדש.

כשמספר החבילות גדול – ממשיכים לחלק אותן בלילה לאור פנסים – ליד המחסן מעגל סקרנים מסתכלים בפרוצדורה, הנה ניגש אחד, האחראי, פותח חבילה, מוריד עטיפה אחת והנה תחתיה מתגלית עוד אחת. מוריד את זו ושלישית מתגלית. “עוד אחת” קורא הוא והצבור אחריו כהד: “עוד אחת”. מסיר את זו ו ––– “עוד אחת” קורא הקהל כשצחוק מלבב פורץ מגרונו. קריאת הקלה כללית מתפרצת משמתגלים מתחת לכל העטיפות “הדברים הממשיים”.

כל דבר המגיע מתקבל בשמחה ולמעלה מכל ששים לקראת כל גילוי המעיד על התפתחות המדינה, אם נזכור שרוב השבויים כמעט ולא חזו בעיניהם בממשות את הולדת המדינה – הרי נבין את השמחה, כל אנשי גוש־עציון – ורובם של שבויי העיר העתיקה היו נצורים מזה חודשים לפני החמשה עשר במאי, הם לא ראו את השלטון העברי ההולך ומוקם בכל רחבי המדינה, ותארו לכם את מצב רוחם של אלו בשעה שגילו את בנדרולות המכס המודפסות עברית על גבי קופסאות הסיגריות, קוראים וחוזרים וקוראים את אותן השורות הקצרות: “סיגריות מתוצרת ארץ ישראל – המס שולם – " והעין לא תשבע מראות. ומשנתקבלו באחד המשלוחים סיגריות “נחשון” של הנאאפ”י העברי – הנקרא בשם “שקם” – היתה השמחה שלמה. הסיגריות מיועדות ל “צבא ההגנה לישראל” ו “העברתם של סיגריות אלה או מכירתן אסורה בהחלט”. מה יבין זר בשמחה זו? מה יבין זר בהתפעלותם של מבוגרים למקרא שתי מלים פשוטות אלו: "תוצרת ישראל " על גבי קופסת סוכריות או על עטיפת שוקלד.

“זה שלנו” – כך יאמרו במיו סיפוק מיוחד.

אחר מגלה ספר שנדפס זה עתה ועל עטיפתו שורה קצרה: Printed in Israel. שני מעלה מתוך חבילתו כרטיס רכבת החתום בחותמת: “רכבת ישראל”, והחבריא נהנים. כל גילוי חדש המראה על התפתחות נוספת של המדינה, על ביסוסה, על העובדות שהיא קובעת, – כל גילוי כזה מחזק ידי השבויים בנכר, הבטחון מתגבר והאמונה מעמיקה שרשיה ואז גם נעשה נטל השבי קל יותר.

קחו את השמחה בה נתקבל בול הדואר הראשון של מדינת ישראל – בארץ, והכפילוה פי כמה וכמה, אז תשיגו את הרגשות שמלאו את לבב השבויים בראותם את הבולים הראשונים עם הכתובת “דואר עברי” על גבי אחת הגלויות שנתקבלה במחנה.

- - - - - -


יש ולפעמים יתגלו עתונים עבריים בין החבילות או שבועונים מצויירים המופיעים בארץ. אלו יאספו בזהירות כאוצר יקר וישמשו חומר קריאה חביב ביותר על השבויים, לפי תור יעברו מאחד לשני, מגוף לגוף, ישקיעו ראש ויעברו על הכל מא' ועד ת' – לא יפסחו אף על שורה והמודעות גם הן בכלל. תשומת לב דקדקנית כזו לכל עתון עברי יכולה להיות רק במחנה שבויים המקבל כתבי עת אלו בדרכי עקיפין על אף האיסור שהוטל על כך מטעם שלטונות הלגיון. – העתונות מביאה את חיי המדינה לנגד עיני השבויים בצורה מוחשית ביותר, התמונות מרהיבות ומלבבות, מצעד הצבא ביום המדינה, חיילים על משלט, אוירוני ישראל ומשוריניו; חברי הממשלה, נשיאה הסוקר משמר חיילים צ’רקסי וכדומה, מחזקים את הקשר הרפה כל כך בנכר, מעודדים וממלאים את הלבבות בטחון ואמונה.


 

סופות חול

לעיתים – אף כשהאויר טהור ונקי – מתחיל באיזו נקודה שהיא בשטח – להתרומם עמוד חול, העמוד מסתלסל והולך, מתרומם והולך ומקבל צורת גליל ויחד עם זה מתקדם במרחב הלאה הלאה בגובה הולך ורב הולך ורם, עד אשר נגוז ואיננו. בשעה שמזג האויר נוח ותופעה כזו היא יחידה בשטח הרי המחזה עושה רושם מקסים.

הבוקר בשעה אחת עשרה התחילה מתחוללת סערת חול קטנה מילא את חלל האויר עד שלא היתה אפשרות לראות משהו אף שהלכה וגברה מרגע לרגע עד שנהפכה לסופה עצומה. החול במרחק קטן ביותר. אבק. אבק

מחזה עצום ורב רושם נתגלה כאשר מפאת מזרחית־דרומית התקרב ובא ענן אבק ענקי בגדלו ובהיקפו, סמיך וצפוף, התקרב ובא כהתפרצות לבה עצומה מלוע הר געש. בתחתיתו היה העב כה דחוס עד שצבעו היה כמעט שחור – קצת למעלה קבל צבע אדום־חום שהלך ודהה ככל שהגובה היה רב יותר. מתוך חשרת העננים האטומה התפרצו עבים ועבעבים קטנים מסולסלים ומתפתלים, לבנים לבנבנים וחמחומים, אט אט, אך באיום מתגבר והולך התקרבה השואה אל גדרי התיל של המחנה, קמה מהומה, נערכה אזעקה מיוחדת לחיילים והמשמרות הוגברו מחשש בריחה בחסות החול. הלהבות האדומות־כהות העצומות בגדלן התנפלו בשצף־קצף על המחמה שטפוהו ועברוהו – הכל נסתתרו באוהליהם – הנחשול הראשי התרחק מצדו השני של המחנה ועתה הופיעו מלוויו הקטנים, אט־אט חלפו, שטפו, ואפסו, החלל התבהר.

עם בוא החורף ואתו הגשמים חדלו גם סופות החול להתעורר.


 

ימים נוראים

במחנה השבי אומרים: תש"ט ראשי תיבות: תהיה שנה טובה, ואומרים זאת בכל הלב ומתוך אמונה חזקה.

הגיע ערב ראש השנה והמחנה החל להתכונן לחג,לשפשף, לצחצח ולנקות, לכבס להתרחץ ולהתגלח – ממש כבערב פסח. הכל הוצא החוצה, האוהלים נוקו וחוזקו, הכל נעשה כדי להכנס לשנה החדשה בצורה ה“אנושית” ביותר.

שני אהלים מרובעים גדולים הוקצו באופן מיוחד עבור בתי־כנסת האחד בנוסח ספרד והשני בנוסח אשכנז, אף חסידי ברסלב ערכו “מנין” בפני עצמן ואחינו התימנים לא ויתרו גם הם על נוסחם.

הכל מתכוננים לקראת החג – אף המחסן במשמע, עשה מאמצים והכין מאכלי חג מיוחדים לברכת “שהחיינו” הושגו רימונים, ודבש הובא, ותמרים וככרות לחם לבן, אף הוכן יין לקידוש מצימוקים.

רובם של האוהלים ערכו שולחנות חג מיוחדים, בנויים ארגזים ומזוודות, שפרשו עליהם שמיכות וסדינים לבנים עליהם הועמס מכל טוב אשר הוקדש ליום זה.

בשעה 3.30 נערך מפקד הערב אשר הוקדם באופן מיוחד לבקשת הנהלת המחנה. כולנו הופענו במגרש, לבושים בגדי חג – לפי הוראה מיוחדת. הוקראה ברכת ההנהלה לקראת השנה החדשה, וניתנו ההוראות המיוחדות בקשר לסידורי החג, רוח מרוממת הורגשה בכל.

עם ערב נתנכסו המתפללים לבתי הכנסת והתפילות בנגונם המסורתי התפשטו לכל עבר.

האיחולים שנמסרו עם גמר התפילה יצאו מעומק הלב, כאן – באום אל ג’אמאל – אין אומרים: לשנה הבאה בירושלים הבנויה – לא לכך אין סבלנות. כאן אומרים: “לשבת הבאה בירושלים הבנויה”.

סערת חול גדולה בישרה את בואו של יום הדין למחנה השבויים, במשך כל היום השתוללה ולא פסקה אלא עם ערב – כאילו באופן מיוחד – כדי שהיהודים יוכלו לערוך תפילתם.

ל“כל נדרי” נמשכו ובאו כמעט כל שוכני המחנה, אף אלו שאינם רגילים לבקר בשאר ימות השנה בבית הכנסת – נתכנסו הפעם לתפילת יום כפור. אף סודרה מקהלה ובעלי תפילה מובהקים עברו לפני התיבה בלילו וביומו של החג.

בדומיה עמוקה נערכה אזכרה לחללי הקרבות בגוש עציון, בעיר העתיקה, ולשאר ההרוגים שנפלו בימי מלחמה אלו לרגעים שוב התאחדו הנשארים בחיים עם אלו אשר נשארו בשדה הקטל – ברגשות עמוקים הזכירו את נשמותיהם של אחים לנשק שנפלו בימי הקרבות הראשונים של העם לחרותו.

קריאה אדירה סיימה את הצום: “לשנה הבאה בירושלים הבנויה” והידיים השתלבו ברקודים נלהסים עם הפזמון החוזר:

"ישועת ה' כהרף עין

לשבת הבאה בירושלים".


 

סוכות

שיהודים עקשנים הם – זאת מודעת מכבר – וסוכות יקימו בכל מקום ולו יהי זה אף מחנה שבי.

סכך הובא מרחוק כדי לסכך את הסוכה הגדולה שהוקמה עבור כלל השבויים ואת אלו הקטנות האחרות שבנו להם המהדרין שבינינו.

אנשי “משואות” ו“עין צורים” אנשי חי"ש ואזרחים טרחו ועסקו בבניין, תלו שמיכות על הקירות, אספו ניירות – שאלוקים בלבד הוא היודע כיצד נתגלגלו הנה – הכינו מהם שרשרות ושאר קישוטים להיות לנוי סוכה. מהמדינה טרחו ושלחו מספר לולבים ואתרוגים ואף מצווה זו לא חסרה לדורשיה. ומשתדלים לקיים מצות “ושמחת בחגך” בכל הלב.

חסידי ברסלב עורכים בכל ערב “שמחה” בסוכה הגדולה. האחת היא “הילולא” ליום פטירתו של ר' נחמן מברסלב, השניה – “שמחת בית השואבה” והשאר סתם כדי לקיים מצוות החג.

הכנור מנגן והכפיים מוחאות. ניגוני חסידים נלהבים מרוממים את הנפש ומרקדים את הרגליים, אש פנימית עצורה. ניגון אחרי ניגון והתלהבות גוברת ומושכת אחריה קהל מסתכלים רב ומגוון מבים שוכני המחנה. ר' משה יצחק, בן השמונים ושתיים, ור’דוד שכטר בן ה־65, יוצאים במחול ה“ברוגז” הכנור מנגן הקהל שר ומוחא כפים בקצב הניגון והזוג מרקד ומרקד. באיזו עדינות נשיית מושיט ר' דוד כתף סרבנית להפצרותיו של ה“בעל”. ובאיזה חן מנסה בן ה־82 למשוך את לב “זוגתו”. הרקוד נמשך בהתעוררות ועוז, הקהל רוה נחת. אוי ! גוואלד! ר' משה יצחק לפת את “זוגתו” והתנשק עמה. זקנו הלבן רחב ושופע והוא מחייך בטוב לב. ולפתע ר' דוד הזקן קל כנער עשה “סלטה” באויר – הפוך ראש המעורר התפעלות בין כל הבחורים הנצבים מסביב. – וריקודי “דבקה” מתלהטים ונעימות חסידיות מחדשות ושוכחים לשעה את השבי.

ושמחת תורה הגיעה – והחג שופע חיות, הקפות נערכות ברוב עם בכיכר המרכזית של המחנה, הרקודים משתלהבים, חסידים מתערבים בספרדים, אלו יחד פורצים בעוז לתוך מעגלי הצעירים. פיזמון מתחלף בפיזמון, ניגון רודף ניגון. אבק רב עולה באויר, הפנים מתלהטות והחולצות נוטפות זיעה כבימים הטובים ההם.

הקצין בא גם הוא לבקור חג – כולו שופע נחת והנאה עצמית, כרסו הגדולה נישאת לפניו ברוב חשיבות.

“שנה טובה!” – אמר בעברית המעטה אשר למד – “חג שמח!”.


 

“תיל”

החיים התרבותיים במחנה נכנסו למסלול קבוע. שעורים, הרצאות ומסיבות תופסים את מקומם הראוי. הספרים אשר באו במשלוחים מן הארץ נאספו והוקמו שתי ספריות: עברית ואנגלית.

עכשיו הורגש גם הצורך בבטאון של השבויים. עד עתה לא הוצא דבר לפועל גם מתוך החשש שמא יתפס העיתון בידי השלטונות החיצוניים כי רשיון להוצאתו לא קיבלנו באופן רשמי ולא רצינו – בעיקר בחודשים הראשונים – להסתכן, כי מי יודע מה תהיינה התוצאות אם נתפס.

אך משעברו הזמנים הללו החלט להרכיב מערכת שתדאג להופעה קבועה של כלי־מבטא השבויים. למערכת נכנסו: מר וולטר מנהריים, שאול רוזנברג מכפר עציון, בן ציון תומר מרבדים, שאר ישוב כהן מירושלים, אוריאל אופק מהפלמ"ח וכותב הטורים האלה.

“תיל”, זה שם העתון, וסמלו: יונה כלואה בין סיבכי תיל קוצני מתמלטת לחופש.

הגליון הראשון – זה שהופיע גם בצורה חיצונית נאה, העיד על העבודה הרבה והרצינית שהושקעה בו.

הגליון הועתק בכתב יד והוכפל בנייר העתקה, המערכת והכותבים ישבו באוהל התרבות ועסקו בעבודה כשמבחוץ שם מישהו עין שמא יתקרב במפתיע הסרג’נט או אחר החיילים.

מאוהל לאוהל הועברו הטפסים של ה“תיל” הראשון למחנה השבויים העבריים באום־אל־ג’מאל – עבר הירדן. ברבות הימים יצא לאור גליון שני של העתון והתחלנו גם לעשות הכנות לקראת השלישי, אך לשמחתנו לא הספקנו להוציאו לאור כי יום שחרורנו בא.


 

תעמולה ציונית

באחד הבקרים שלח קצין המחנה אבו־עלי בעל הכרס לקרוא בדחיפות ליוסף – המפקד הראשי שלנו – השעה שעה מוקדמת עוד לפני המפקד. יוסף יוצא החוצה לראות על מה ולמה? מה הרעש? בבואו אל הקצין ספר לו הלה כי לא ישן במשך כל הלילה. הוא היה עסוק בכתיבת מאמר חשוב אשר בדעתו לשלחו עוד היום – לפירסום בעתון המופיע בעמאן הבירה. אך בטרם יעשה את מעשהו הוא רוצה לשמוע את חוות דעתו של יוסף על המאמר.

“אדרבא – השיב זה האחרון – נשמע”.

והקצין החל להקריא לו את דבריו. ושומו שמים! אבו־עלי הוציא מתחת ידו מאמר ציוני לתהילה ולתפארת. בין השאר הוא אומר כי יש לכרות ברית־שלום עם היהודים ולחסל את המלחמה הזו. היהודים – הוא ממשיך – הם בני אדם חרוצים, בעלי יזמה אשר יזרימו מים הנה – אל עבר הירדן – ויפריחו אותה כאשר הפריחו את ארצם, וכו ' וכו'.

יוסף בשמעו את הדברים ממש התחנן לפניו שלא ישלח את המאמר.

“אל תשלח את הדברים הללו, יפטרו אותך” אמר לו.

“אבל הם נכונים – השיב לו הקצין – הרי כך הוא המצב באמת, התלהב, כל הלילה חשבתי עליהם. אני מוכרח לפרסם אותם”

בקושי רב הצליח יוסף לשכנע אותו שלא ישלח את המאמר.

אותו קצין לא היה פיקח מובהק, והאנקדוטות אשר התהלכו בין השבויים על אודותיו יעידו על כך.

פעם, כשבאחד הטרנספורטים נשלחו אלינו קופסאות של מיץ פז, כיבדוהו באחת מהן, וכדי לגרום לו נחת רוח אמרו לי כי אותו משקה אינו אלא הפיניצלין המפורסם. ידידנו לא פקפק אף לרגע באמיתות הדברים נפל על המציאה והתחיל בהתלהבות שותה מדי פעם מנה “בריאה” של פניצילין לחיזוק הגוף והנפש.

עוד מספרים עליו כי כאשר שמע ברדיו כי אחת המדינות הכירה “דה־יורה” במדינת ישראל, נחפז ורצה לבשר בשורה זו למישהו מאנשי הנהלת המחנה, אך כיוון שלא היה בקיא ב“פוליטיקה גבוהה” ומילים משונות כ “דה־יורה”, “דה־פקטו” היו אצלו בבחינת רזי עולם, לא הבין בדיוק את אשר שמע, וכאשר פגש בדרכו את הראשון מחברי הנהלת המחנה עצרו ואמר לו: "מגיע לכם מזל טוב״.

שאל אותו האחרון: “מה יש?”

“זה עתה אמרו ברדיו, משיב הקצין, כי דה־יורה הכירה במדינת ישראל”.

ופעם אחת כאשר בא מר מיניה – נציג הצלב האדום – לבקור, שוחח – בין השאר – עם הקצין בנוכחותו של יוסף על היחס לשבויים.

“לפי חוקי הצלב־האדום – אמר – חייבים אתם בעצם, לספק לשבויים לפחות עיתונים שלכם, אמנם ממשלתכם אינה מקיימת סעיף זה, אבל אתה – פנה לקצין – ככה באופן בלתי רשמי בוודאי תוכל להקל עליהם ולמסור להם באופן אישי מדי פעם בפעם עתון כדי שיוכלו לדעת קצת מן הנעשה בעולם”.

כשתרגמו לאבו־עלי את הדברים, פנה בערבית אל העומדים מסביב – ובעיקר אל יוסף – כתמה ומתמרמר – ואמר: " וקול ישראל זה כלום? קול ישראל זה אפס?"

בקושי טישטש יוסף את הענין והחליק אותו כאילו לא אירע דבר.

כמובן שאי־פיקחותו זו של אבו־עלי לא היתה לנו למקור צער.


 

כריסטמס

הייתי צריך להתגלגל לאום־אל־ג’אמל כדי לחוג בפעם הראשונה בחיי את חג המולד הנוצרי, לכבודו של אלבט שלנו אשר ערק אל כוחותינו בהיותו בעיר העתיקה של ירושלים.

הכינונו מסיבה מיוחדת בערב שבת ואחרי סיום החלק המסורתי שלנו עברנו לחלק השני. פתחנו “כרגיל” ב “הולי נייט, סיילנט נייט” אשר הספקנו ללמוד במשך ימי שהותנו כאן מפיו של אלברט – שהוא בכלל בחור עליז היודע לשיר ולהציג בצורה נאה ביותר. לכבוד החג קיבל חבילת שי מיוחדת מאתנו חבריו באוהל, וכן חבילה נוספת מהנהלת המחנה, מתנתה של זו כללה למענו הפתעה נעימה: בקבוק יין פורט שבא עם המשלוח האחרון מהארץ. 6 חודשים ולמעלה העוברים ללא שתייה על אדם כמותו המחבב משקה, הם תקופה די ארוכה, והלגימה הראשונה שגם אנו לא חשכנו עצמנו ממנה – דייה היתה לעלות את מצב הרוח שלו ושלנו במעלות רבות. עוד אנחנו שרים ולאוהל נכנסו שנים מהאוהל הסמוך – חברי “משואות” – הם הביאו לאלברט עוגת חג מקושטת יפה ואיחלו לו “הפי כריסטמס” ושיבה מהירה הביתה. הוא – נרגש קצת ונבוך – השיב להם כי תקוותו לחזור בקרוב ארצה ואז לשוב ולהצטרף אלינו כאשר עשה זאת בעבר.

אלברט בריטן – כך היה שמןו המקורי, אך אנו קראנוהו בשם העברי אשר סיגל לעצמו: אברהם כהן. צרות רבות חיכו לו בראשית ימי השבי כי הערבים כשנודע הם על דבר המצאו בתוכנו חפשוהו כמה פעמים ואך בגלל טפשותם הרבה לא הצליחו לגלותו. בהמשך הימים התאקלם בתוכנו יפה יפה ואף השיג התקדמות רבה בלימוד השפה העברית.


 

חנוכה

כל חג נוסף העובר עלינו בשבי מטביע את רישמו עמוק יותר מאשר עושים זאת ימים ואף שבועות רגילים. כששבויים מנסים לאמוד את זמן שיחרורם קנה המידה שלהם הוא החג הקרוב, בתחילה אמרו: " עד לראש השנה בוודאי שנחזור“,זה היה התאריך הרחוק ביותר שמישהו העלה בדעתו. היו כאלה שכל כך בטחו בהשערתם עד שהתערבו עם חבריהם אשר פקפקו באמיתות דבריהם; התערבו על סיגריות, כל כוסות בירה “לכשנבוא העירה”, על “תוספות” אוכל של המחנה, ואף על כסף. כשנתבדו – העבירו את התאריך ליום כיפור, ולא – לכל המאוחר ב”סוכות נצא". את חנוכה היו “בטוחים” שנחגוג בבית. כל הסימנים הצבאיים והפוליטיים העידו על כך.

אך הנה בא חג החנוכה ואנו ממשיכים לשבת, לרבים מאתנו, אם לא לכולם, זו הפעם השניה לבלות חג זה מחוץ לבית בתפקידי המלחמה. בשנה שעברה ישבנו בבסיסים ובעמדות שונים ברחבי הארץ, לשנה זו טלטלה אותנו המלחמה לכאן: רבות תארנו לעצמנו על ההתרחשות העתידה מאז נובמבר שעבר, אך להעלות על הדעת כי נתגלגל למחנה שבויים, כזאת בוודאי שלא שערנו, אך עובדה היא ואנו יושבים כאן, ומתכוננים לחוג את החג בצורה נאה, מכינים מסיבות, בונים חנוכיות, האפסנאי הראשי מבטיח “הפתעה”: סופגניות אמיתיות, ויין בבקבוקים – אשר נתקבל באחד המשלוחים של הממשלה. שניים מאנשי “משואות” עוסקים בהקמת חנוכיה גדולה מעץ שתודלק בפומבי במגרש המרכזי של המחנה. קצב החיים מוחש והולך.

היה הערב הראשון של החג. בככר הועמדה החנוכיה הגדולה, ועם רדת הלילה התאספו כולם מסביב מצוחצחים למשעי וחיכו בצפיה לנר הראשון. ניתן האות, שקט נשתרר. וולץ עולה על המעלה המובילה למנורה, מברך ומדליק. המקהלה שאירגן, שרה את “הנרות הללו” ו“מעוז צור” כשכל הקהל מתלווה אליה; המזמורים שוטפים בהדם את כל המחנה וסביבותיו.

לאחר ערבית – לצלילי מפוחית יד ולקול שירה אדירה משתערים ברקודי הורה נלהבים מסביב לחנוכיה.

עוד שעה ארוכה לאחר כך נשמעו שירי חג ושירים שונים בוקעים מאהלים רבים אשר בהם נערכו מסיבות לקראת החנוכה.


 

שני שבויים חדשים

כשגורלו של אדם נחרץ ללכת לשבי, לא יועילו לו כל תחבולותיו והתחמקויותיו להשתמט ממנו.

קאופמן – השבוי החדש בעל הזקן האדום שהובא היום למחנה קרה לו כמקרה הזה.

לפני חודש ימים עבד בביצורים ליד ראס־אל־עין. כשהגיע הערב התכונן ללכת הביתה והנה – אין אוטו, התברר כי עד אשר הספיק להסתדר, עקר האוטו ממקומו בלקחו אתו את שאר הפועלים ואותו השאירו מאחור. מה לעשות, ויהודי רוצה להיות בביתו? נמלך בדעתו והחליט לעשות את דרכו ברגל. סוף סוף מה המרחק בין ראס־אל־עין ופתח תקוה? שאל את חיילי העמדות לדרך והתחיל ללכת. הלך והלך והגיע ישר –– לעמדה ערבית. ברגע הראשון נדהמו הללו אח"כ התאוששו־ותפשוהו, קשרו את עיניו, חבלו קצת בגופו והעבירוהו לבית הסוהר בשכם. חשדו בו כי הוא מרגל – ולשווא היו כל טענותיו, למרבית הרעה, מצאו בכיסו כרוז של “לוחמי חירות ישראל” וכך היה גורלו רע ומר. הכוהו נמרצות מדי יום ביומו ובאיומי אקדח הכריחוהו להודות על מה שאין בו. ערב אחד נכנס לתאו רופא גרמני אשר חקרו בדרך ידידותית, אבל גם לאחר ביקור זה המשיכו הערבים במאמציהם לסחוט ממנו ידיעות. כאשר ראה שגבול סבלו מתקרב לקיצו התחיל עונה לשאלותיהם בצורה מתחמקת. את מספר חיילי ישראל אמד ב 120.000, טנקים לפחות אלף ואוירונים, כל יום באים חדשים. הללו רשמו בפרוטוקול את דבריו ולאחר כך משכו ידיהם ממנו ויחסם השתנה לטובה.

בערה הראשון – כך סיפר – היה אתו בתא אדם שהציג עצמו בשם אלברט אלכסי, קצין לשעבר בצבא האדום – יהודי, אשר גם הוא נתפס ע"י הערבים. הם לא מצאו לשון משותפת משום כך לא היה יכול – השבוי מראס־אל־עין – לתהות ביותר על קנקנו. בלילה הוציאו את שכנו מהתא ובבוא הבוקר סיפר לו אחד משומריו כי הלז הוצא להורג.

באחד הימים העבירוהו לעמאן, ישב שם ימים מספר עד אשר העבירוהו לכאן.

השבוי השני הוא מעין־שמר, סך הכל בן 17 ובצבא נמצא הוא רק כחודש. המשלט שעליו היה ביחד עם חבריו, הותקף בלילה ע"י העיראקים. חברי העמדה – לרבות הזקיף האחראי – נרדמו, וכך – בהפתעה – הותקפו והוא ניצל בנס בהתגלגלו מהמשלט למרגלות ההר. עם שחר ניסה להימלט אך בהרגישם בו, תפסוהו העיראקים ולקחוהו עמם, בהספיקו עוד לראות את מטוסינו חשים להפציץ את עמדות העיראקים.


 

הגביע הוא שלנו

ענף הספורט העיקרי אצלנו הוא עתה כדור־הרגל; לפני חודשים מספר – כשקבלנו מהמדינה רשתות, כדורים ובגדי ספורט – היה באפנה כדור־עף וקמה התעוררות. יסדו קבוצות מקבוצות שונות, אלו נקראו ע"ש הגוף לו הם שייכים, אלו בחרו להם שמות פיקנטיים מחיי יום יום ונקבעה “ליגה א' " ו”ליגה ב' " ורשימת הקבוצות המתחרות הודבקה מדי יום ביום על גבי לוח מיוחד והמשחקים נערכו במרץ רב על מגרש המחנה. את המקום הראשון תפסה קב' “רבדים” שנוסף על נצחונותיה, הראתה גם את המשחק היפה ביותר על המגרש.

עכשיו תופס כדור־הרגל את לבות האנשים והמשחקים נערכים על המגרש הסמוך ומושכים אליהם קהל רב המגיב בהתעוררות על מהלך התחרות. בראש הליגה צועדת היום העיר העתיקה שזכתה השבוע בגביע אום–אל–ג’אמאל בשחקה נגד “רבדים”. בהתחרות נוכחו הקצין, הסרג’נט מיג’ר וחיילים אחרים המקפידים לא להחסיר – חס וחלילה – אף אחד מהמשחקים המרתקים הללו.

התחרות על הגביע היתה מלאה מתיחות מתמדת, עד לרגעים האחרונים היה המצב תיקו וקריאות הקל שנשמעו לעתים תכופות ביותר, היו רוויות התלהבות עצומה. הסרג’נט מיג’ר אבו־עקף השתתף בכל גופו במשחק. – הוא התערב עם הקצין כי העיר העתיקה תנצח ועליו להרויח בהתערבות; בכל פעם שהיזמה נמצאה ברגלי “שחקניו” הוא מתמלא התלהבות מניף ידיו באויר וצועק במלוא גרונות כדי לעודדם.

המשחק מתקרב לסיומו, התוצאות אינו משתנות, עדיין תיקו. נדמה כי בזה תסתיים התחרות, אך לפתע מורגשת התעוררות. מסירות מהירות מעבירות את הכדור לעבר שער “רבדים” המתיחות מגיעה לשיאה, שאגת הקהל הופכת שאון מים אדירים. הכדור עף קצרות מרגל לרגל, מרגל לרגל, ליד השער הצטנפות של שחקנים, אלה מנסים להדוף והאחרים להתקדם. המשחק מתקרב בינתיים לקיצו, פתאום – הך! – “העיר העתיקה” הבקיעה את שער “רבדים”; “גול!” פורצת צעקה אדירה מפי הקהל המצטופף.

“גול!” – קורא בהתלהבות אבו עקף – תופס את הכפיה מעל ראשו וזורקה בחלל האויר: “יחי!” הגביע הוא שלנו!


 

תערוכה

הבוקר פתחנו את ההתערוכה הראשונה שבה הוצג עמלם של אומני המחנה ואמניו. במשך החדשים שאנו שוהים כאן נכנסו החיים למסלול קבוע ומסויים, נוצר הווי של שבי על גווניו השונים. האנשים קבעו לעצמם ארחות חיים ועוסקים הם בלימודים, בקריאה, בספורט ובמשחקים, ומי שידו רב לו יעסוק אף במלאכת מחשבת.

לפני האוהל הגדול שבו סודרה התערוכה – עמדו השבויים והתכוננו לחנוך את מפעלם. היוזם מר קאוטשק פתח בדברים קצרים ומפקד המחנה יוסף נגש לגזור את הסרט היה תלוי לרוחב הפתח. הסרט נגזר ונכנסו פנימה; ברגע האחרון – לפני הפתיחה – זכינו לאורח חשוב – בדמותו של מר מיניה אשר בא לבשר את בואו של משלוח חדש ממדינת ישראל ואת אישור שחרורם של 23 הפצועים והזקנים הראשונים. מר מיניה הוזמן לבקר בלויית הקצין בתערוכה – שעשתה עליו – כפי שהתבטא – רושם יפה ביותר. ובכלל מלא הוא תמיד הערכה לכוח הארגון וליזמה של מוסדות המחנה הפנימיים, אף לא ישכח להזכיר את ההפך הגמור השורר במחנות השבויים הערבים בישראל.

פחי ביסקויט, קרשים, מסמרים, קופסאות ושאר גרוטאות שימש חומר לתעשייה. מקנים, מסמרים, מפתחות סרדינים ופיסות אריג צצו והעלו בובות קטנות, מחליקי סקי, מזוודות וכדומה; אווירון גדול עם שדה תעופה תפס את מקומות כשעל הרקע קוראת סיסמא גדולה: הביתה! מישהו טרח ואסף אבני צור ומיינם לפי שימושם המשוער, חובב החרקים והזחלים המושבע סדר את מוצגיו: נחשים, חגבים, עקרבים ודומיהם. קופסאות פח לסיגריות וסוכריות מקושטות יפה מעוטרות בעטורים שונים ונושאות את כתובת מחנה השבי היו מונחות על אחד השולחנות יחד עם כריכות הדורות לאלבומים ולספרים. פינה יפה מציגה המצאות ופטנטים שיוצרו כדי להקל את חיי השבויים: תנורים, מקלחות ואף פתיליות נפט היכולות להתחרות – ביעילותן – עם כל תוצרת של בי"ח מודרני.

דיאגרמות מאירות עיניים מחלקות את אנשי המחנה לגופים השונים ומראות על הציוד האישי של כל שבוי. אחת הדיאגרמות מציגה לראווה – בצבעים בולטים – את מקצועות הלימוד השונים בהם עסוקים יושבי המחנה למן חשבון אלמנטרי ועד כלכלה מדינית ומטמטיקה גבוהה בדרגה אוניברסיטאית.

הרכב מנות המזון רשון גם הוא על לוח מיוחד ובסיפוק אפשר לציין כי הצלחנו להגיע לידי מצב נורמלי – פחות או יותר – בשטח זה. ההתקדמותלעומת הימים הראשונים היא כמעט ללא שיעור ומותר לומר כי בעיית המזון מצאה את פתרונה בצורה המניחה את הדעת ביותר, כמובן יש לזקוף זאת על חשבון מדינת ישראל שהקציבה לכל שבוי סך 4 ל“י לחודש, וכן למשלוחים המגיעים מעת לעת אל המחנה והמכילים פרודוקטים מהמדינה וחבילות אישיות הנשלחות ע”י בני משפחה ומכירים.


 

הילד מיבנאל

אליהו ילוז הוא בסך הכל בן ארבעה־עשרה, אך קומתו גבוהה מזו של בחור מבוגר. שפעת שערות שחורות מכסה את מצחו הקבוע במסגרת של פנים ילדותיות. גם הוא נקרא שבוי, היום נתגלגל למחנה שלנו, הוכנס פנימה, הסתכל לכאן ולשם כתוהה ובוהה על מקום זה שנקרא בשם “מחנה שבויים”, ולאחר שהאכילוהו ונתנו לו לנוח קמעא התחיל לספר כיצד נתפש.

"אני גר עם הורי ביבניאל, ליד הכפר שלנו נמצאים כמה כפרים ערביים שנכבשו בידינו, בבקרו של אותו יום בו נתפשתי, “סחבתי” את הסוס של השכן בלי ידיעתו, ועליתי לאחד מאותם כפרים כדי “לקחת” ארון בשביל הספרים שלי, כשהגעתי למקום ראיתי פתאום ארבעה ערבים שהוציאו את רוביהם מתוך מערה – בה היו אלה חבויים, הם הבחינו בי ופקדו עלי להרים את הידיים, מה יכולתי לעשות? הרמתי ונגשתי אליהם. מיד לקחוני ופנינו לעבור את הירדן, הלכנו תמיד בשדה, עד כמה שאפשר רחוק ממקום ישוב כדי לא להתקל ביהודים ששלטו בשטח, מפעם לפעם ראיתי חיילים יהודים על הכביש, רציתי לקרוא להם אך לא יכולתי.

כשעברנו את הירדן הביאו אותי לפני קצין עיראקי שהתחיל חוקר אותי על הצבא שלנו על מספר החיילים, על טנקים ואוירונים.

ומה ענית? – שאלוהו –.

" לא ידעתי מה לענות – השיב – כי אף פעם לא שמעתי כמה חיילים יש לנו וכמה טנקים, אבל הוא רצה מספרים – ואמרתי לו – ואליהו הוסיף: – אמרתי מספרים גדולים. כששאל אותי כמה אווירונים יש בשדה התעופה ליד טבריה, אמרתי לו שבכל יום יורדים שם אוירונים חדשים הבאים מחו“ל, מה איכפת לי?”.

כשהכניסו את אליהו, הילד, לתוך אחד מאוהלי נהריים ראה שם כמה אנשים יושבים ולומדים, נעצר, פקח את עיניו בתמיהה ושאל: מה? גם כאן יש בית־ספר? צריכים ללמוד?

אכן, שבויים למופת לוקחים העיראקים.

 

המשוחררים הראשונים

30/11/48

טחנות הביורוקרטיה טוחנות לאט, אך כנראה שלבסוף הן מוציאות – בכל זאת – קצת קמח טוב.

היום – סוף סוף – לאחר הבטחות על גבי הבטחות, בקורי וועדות ודיוני משרד ממושכים – יוצאים עשרים ושלושה מבין הפצועים והזקנים בדרכם הביתה. אמנם מספרם של אלו הזקוקים לזאת ולפי תקנון הצלב האדום – אף זכאים לכך – גדול פי כמה מהמספר שאושר, אף־על־פי־כן נעשתה ההתחלה הקשה ועכשיו אנו רואים את תוצאותיה.

הידיעה על שיחוררם הובאה על ידי נציג הצלב האדום – מר מיניה – כבר בשבוע שעבר ומאז המחנה כולו עומד בסימן היציאה. עשרים ושלושה הראשונים נעשו עכשיו בנים יקרים לכולם. מבקרים אותם, משוחחים, מעבירים דרכם דרישות שלום, מוסרים כתבות, ומסתכלים עליהם – בכלל – כעל יצורים מופלאים העומדים לדרוך בעוד כמה ימים על אדמת המולדת, כלומר להגשים את שיא חלומותיו של כל שבוי.

זקן היוצאים הוא ר' משה יצחק רוזנטל בן ה־82, ה“גנרל” שבחבורה, הזוכר את קצין המחנה – אבו־עלי בעל הכרס – עוד כשהיה צעיר לימים. ואכן הלז היה תמיד מקדים לו שלום כאשר ביקר את המחנה, ובהצביעו עליו לפני מלויו – הזכיר – כשכולו נוהר משמחה והנאה – כיצד – ובאילו הזדמנויות – היה נפגש עמו בעבר־הירדן. על אף גילו סירב ר' משה יצחק זמן רב לעבור לבית־החולים ולשכב על המיטה, נוח היה לו לשכב על הארץ ולשמש את עצמו ולא להזדקק לבני־אדם. ידו אף משכה כאן בקולמוס סופרים ובגליון הראשון של עתון המחנה,”תיל”, פירסם את זיכרונותיו על אותם הימים בם עשה בעבר הירדן במסחר התבואה.

עתה הולך הוא כפוף מעט אל עבר השער, נעצר לידו, מסתכל לרגע אחורה לעבר המחנה – וממשיך. – ראשון המשוחררים עומד כבר בחוץ – אחריו באים האחרים, זקנים וחיילים פצועים הלבושים תלבושת צבאית מלאה אשר נתקבלה רק כמה ימים לפני כן במשלוח מהארץ. הם עולים למכוניות, מסתדרים במקומותיהם, הנשארים עומדים מאחורי גדר־התיל ונפרדים מהם, עובדי המטבח ממהרים להשקותם משקה חם לפני צאתם, ומחסן המחנה מציידם בצידה לדרך.

מר מיניה – פניו צוהלים היום – לו החלק החשוב בעבודה שנעשתה למען שחרור היוצאים, הוא משוחח עם כמה מאנשי המחנה ומאחל גם להם להיות בבית בקרוב. הבנות ממהרות לצאת – בלוית הקצין – מאהליהן, מתקרבות אל היוצאים ומוסרות להם – גם הן – ברגע האחרון – דרישות שלום לבתיהן.

מנועי המכוניות מתחילים לפעול, כולם מנפנפים בידיהם לאות פרידה, תקוות חזקות פועמות בלב למראה הנוסעים.

…“אם הם נוסעים, בוודאי יבוא גם תורנו”.

המשוחררים מנפנפים בידיהם עוד שעה ארוכה – לעבר המחנה – עד אשר נעלמו בעיקולי הכביש.

הנשארים – ניתקים לאט לאט מאצל הגדר כשהם חוזרים מעולם הדמיון לעולם המציאות, שריקה חדה מבשרת על מיפקד הבקר, אבו עקף – הסרג’נט מיג’ר – גם הוא מושפע ממאורע היום – עומד ונושא את דבריו:

“– – – אצלנו – פתח – יש פתגם האומר:”אם השער נפתח פעם – נשאר הוא פתוח”– היום יצא חלק מה"ג’מעאה” שלכם, מחר – אינשאללה – תצאו כולכם!”

אינשאללה – – –.


 

נסיון הבריחה הראשון

28/12/48

כשישבתי אמש ב“אהל התרבות” הגובל עם הגדר הצפונית של המחנה – נשמעו לפתע צעקות מבחוץ, הזקיף החל קורא בהתרגשות ובקולי קולות לסרג’נט־מייג’ר, מייד הצטרף אליו שני ושלישי:”אבו עקף – – – אבו עקף – – –”, נתעוררה המולה במגרש, החיילים התחילו לרוץ, איש לא ידע מה קרה ואם קרה בכלל משהו, האפלה שהיתה בחוץ לא איפשרה לראות בברור מה התרחש, אך התנועה ליד הגדר העידה על משהו רציני, לא עברו רגעים ספורים והוכרז על עוצר באהלים ואז נתברר כי נתגלה נסיון בריחה.

האהלים הגדולים של בית החולים – גובלים בגדר התיל הצפוני של המחנה. האפלה שם גדולה ביותר ואדם הרוצה לגשת אל הגדר מבלי שירגישו בו לא יכול היה למצוא מקום טוב יותר מאשר זה שנבחר על ידי יוסף מזרחי מהעיר העתיקה, שעשה אמש את נסיון הבריחה הראשון מהמחנה. בעוד האורות במחנה דולקים, האנשים רועשים והחיילים – תשומת לבם אינה מרובה, זחל יוסף בן – ה־16 – כשהוא נעול נעלי גומי – משורת האוהלים של ביה“ח, חדר לתוך הגדר הכפולה והסבוכה של התיל הדוקרני, עבר אותה והמשיך לזחול במגרש הריק אל עבר הכביש הנמצא במרחק כמה עשרות מטרים ממנו. מזלו לא גרם – ואולי אף התנהג שלא בזהירות מספקת – ואחד הזקיפים גילה אותו. הוא נתפס והועבר אל חדר המשמר, מיד נערך מפקד מיוחד של השבויים, הטנדר של המשמר עלה על הכביש להאיר את הסביבה, החיילים תפשו עמדות צפופות מסביב למחנה. לאור פנסי מכונית ולוקסים גדולים עברו החיילים לאט לאט על פני השורות ומנו את היושבים. לאיש לא הותר להשאר באהלו, כל הרופאים וכל החיילים שיכלו לעמוד על רגליהם הובלו למיפקד. אבו־עקף הרעים בקולו כשהוא משוטט מחוץ לגדר – אקדחו השלוף בידו. המיפקד הראה כי מלבד הבורח – שנתפש – לא חסר איש. הוכרז על עוצר מידי, על כיבוי אורות ועל איסור מוחלט לצאת מן האוהלים – אף לעשיית הצרכים, בבוקר בשעה 7 נערך המיפקד הרגיל בו הודיעו לנו כי לאחר ארוחת הבוקר ימשך העוצר ומדי שעה בשעה יערך מיפקד מיוחד במגרש. במיפקד השני נכנס הסרג’נט מייג’ר אבו־עקף והתחיל להמטיר ”ציונות” – אחד מקרא ואחד תרגום מפי אליהו בר חמא.– ”…אין אני מתכונן לשנות את יחסי אל כל השבויים – אמר – בגלל אחד שעשה מה שעשה, אתם רק ערערתם את אמוני בכם, – המשיך להטיף מוסר –, מה חסר לכם כאן? ולמה תנסו לברוח? אוכל יש מספיק, בגדים גם כן נמצאים במידה מספקת, עוד חדשיים שלושה בין כה וכה תשתחררו, למה לנסות לברוח? הכל מסביב מוקף ערבים, אם מישהו יצליח להסתלק ויפול לידיהם לא יצא חי. אבו־עקף התוקפני והקפדן, בעל המרץ היוצא מן הכלל – תפש לשון רכה – וכתועמלן עממי מובהק המשיך להטיף בקול עמוק בלווית תנועות ידיים משכנעות את ה”עוול” שנעשה כאן ”הנה – המשיך – אני בא בכל בוקר לכאן, אומר: בוקר טוב, משחק אתכם בכדור־רגל – ועוד, רק מפני שאני יודע כי יש בכם בעלי משפחות וכי אתם נמצאים רחוק מבתיכם ואני רוצה לעודד אתכם, ופתאום – – – מה המעשה הזה? למה לנסות לברוח?"

אבו־עקף הוא דמגוג נפלא הוא בעל הגוף ובעל האגרוף מדבר בקול מטיף, כאב לבניו:

“הן רק את טובתכם אדרוש ולמה תעשו שטויות ותנסו לברוח הן לא חסר לכם כאן מאומה”. – הפסיק לרגע ופנה למתורגמן שישאל את השבויים אם לדעתם – עשה זה שנתפס – מעשה טוב, וכמובן ענה הקהל קול גדול: ”– – לא – – לא – –” וכולם התחילו מחייכים בינם לבין עצמם ”מילא – אם הענין יעלה רק בנאום – אפילו ארוך במקצת – הרי שלא יהא כל כך נורא“. והסרג’נט המשיך לנאום – ”אנשי הקבוצים – אמר הם טובים, הם לחמו בעד מולדתם וכשלא יכלו להחזיק יותר מעמד, לא היתה להם ברירה אלא להכנע, אבל אתם אנשי העיר עתיקה (הבורח הוא משם) ללא אנשי ההגנה שהיו במקום הרי הייתם נשחטים!” נאומו נמשך והלך בכח שכנוע רב, הראה שהוא ”סחב” אתנו, הוא דורש טובתנו, מתנהג אתנו בידידות ואם כן – – למה לברוח? ”והלא בין כה וכה הולכים בקרוב הביתה”. סיים בהוסיפו כמה הוראות בקשר למקרה, לא להתקרב לגדרות לגמרי, השמירה תוגבר ותהא קפדנית ביותר, להזהר לא לגרום למהומות ולמקרים נוספים. יוסף – הבורח – הושאר במעצר בחוץ וכששב הקצין מן החופש הובא לדין ופסקו לו שלושה חדשי מאסר יחיד.


 

הבנות נוסעות

3/1/1949 1

ההפתעה החביבה ביותר – שכל שבוי מתפלל כי תארע – היא כמובן בשורת השיחרור. הבוקר בשעה 7.30 זכו לכך שתי הבנות של המחנה – מלכה וחוה, אשר נלקחו יחד עם אנשי העיר העתיקה לשבי ומשום־מה סירב הלגיון לשחררן עד עתה – (יש אומרים כי חשדו בהן שהן חברות אירגון טרוריסטי). הבנות הללו שכנו במשך זמן מעצרן במחנה קטן מיוחד סמוך למקום משכנו של הקצין. זה האחרון – אבו עלי – פרש חסותו על ”בנותיו” והיה מרשה להן לבקר אותנו כשהוא מלווה אותן, חיוכו הדשן על פרצופו, וכרסו נישאת לפניו בהרחבה. כשנודע לבנות דבר שחרורן קפצו החוצה והתחילו מדלגות משמחה. לא עברה שעה ארוכה עד שמטלטליהן הוטענו על מכונית הטקסי, הן ניפנפו בידיהן אל עבר קהל השבויים כשזה האחרון עונה להן מאחרי גדר התיל. הטקסי נעלם באופק והמחנה חזר לחייו הרגילים.


 

חמשת אסירי סדום

אחרי מיפקד הערב הוכנסו למחנה חמישה בחורים חדשים. בעצם ישנים הם ביותר שכן יושבים הם כבר מחדש מרץ שעבר בבתי הכלא של עבר־הירדן, אך אלינו הגיעו אחרי שריצו את שנת המאסר שנפסקה להם. הם נראים טוב ולבושים כהלכה. היה להם קשר מתמיד עם הארץ, תחילה דרך הערבים ועם פרוץ המלחמה ב־15 למאי – דרך הצלב האדום. הם קיבלו מכתבים, חבילות וכסף ובדרך כלל לא היה מצבם רע.

אחד מהם, יהושע גוז’צ’ינסקי שהיה אחראי עליהם ישב אתי וסיפר לי את קורותיהם.

ב־25 לחודש מרץ – פתח – יצאנו לשטח הזכיון של חברת האשלג – אשר בעבר הירדן – כדי לתקן את המכונות במקורות המים אשר במקום – בדיוק מה שעשה אלי – הנמצא פה אתכם – כמה חודשים לפנינו. היינו מזויינים ואתנו ששה עשר פועלים ערביים. כשבאנו לשטח נתקלנו במשמר משטרה, יכולנו לחסל אותם בנשק שהיה בידינו, אך לא רצינו לבוא לידי סכסוך בעיקר כשראינו שהללו אינם מתכוננים להיות קפדנים ביותר, אך כל זה היה למראית עין כי אך ראו את התגבורת של שוטרים רוכבים שבאה לעזרתם, שינו את יחסם. פקדו עלינו להרים את הידיים והעבירונו לתחנת המשטרה. בעצם לא היתה כלפינו אשמה ברורה. השטח היה ברשות חברת אשלג, נשק – לפי חוקי עבה“י – מותר לשאת בכל שטח שאינו עירוני, אך מכיון שהסרג’נט שבמקום קיוה להשיג רוחים מעסק זה וכיוון שהרוחות היו מתוחות בין כה וכה נעשה מה שנעשה ונעצרנו בתחנת המשטרה. הערבים שבמקום שהיו עדים לביאת כמה פלוגות חי”ש למפעל הדרומי הפיצו את השמועה שאלפי ”הגנה” נמצאים בסדום, ומשתפסו אותנו ניסו לשימנו לאחדים מתוך אותה ”חבריא“, אך מתוך שאנחנו וותיקים במקום וערביי הסביבה מכירים אותנו היטב ניקו אותנו מ”אשמה” חמורה זו. כי הערבים אומרים –משום מה – שהיהודי יליד הארץ הוא טוב אך אלו שבאים מ“אירופה” הם ה”הגנה” ומהם כל שורש הרעה שבאה לארץ.

כשהביאונו לכרך היה חשש שאם יאשימונו בהחזקת נשק הרי שעלולים היינו להיות נדונים לשבע שנות מאסר ועו“ד לא היה לנו אשר יטען את טענותינו, אך מזלנו גרם ומנהל המפעל מר נובומייסקי היה באותם הימים בעמאן, הוא התקשר עם מי שהתקשר והצליח לסדר עבורינו עו”ד וכן מכתב מהקונסול הבריטי שהעיד כי הנשק שנישא על ידנו הוא נשק בריטי ברשיון. וכך נפטרנו מכל אשמה כבדה. הובאנו לפני השופט שפסק לנו שנה מאסר וקנס כסף. את שני החדשים הראשונים בילינו בכרך. היינו חמישה אנשים בתא מיוחד. הרבה ערבים הכירו אותנו מתוך שהיו עובדי המפעל אי־פעם או שהיה להם איזה שהוא מגע אתו. ידענו גם כן ערבית וכך הסתדרנו, בצורה טובה פחות או יותר ונחשכה מאתנו רעה רבה אשר עברה על אותו אלי שהיה בלתי מוכר, חסר ידיעה מינימלית בשפה הערבית ובעיקר בודד ויחיד ומתוך כך נרדף באכזריות ע“י הערבים שכניו. את שאר חדשי המאסר בילינו בבית הכלא בעמאן ועל־אף ארבע מאות וחמישים האסירים הערבים וההרגשה הלא נוחה בסביבת מרצחים, גנבים ושודדים, החזקנו מעמד בהיות לנו הרבה מכרים אף מבין פקידי בית־הסוהר שקיימו אי פעם איזה שהוא מגע עם חברת האשלג. נוסף לאלו היו בבית הסוהר הרבה פועלים ערבים שעבדו במפעל ונכלאו בהיותם אשמים ב”עבודה לטובת היהודים” ואלו כמובן התיחסו אלינו בידידות ביחוד לאחר שהבטחנו להם כי – בעתיד – עם השלום שיבוא – יזכו ל“פרוטקציה חמה” מצדנו. ששה עשר הפועלים הערבים שהיו עמנו במקורות המים, נשפטו אף הם כל אחד לשמונה חדשי מאסר וזמן מה היו אתנו תחת כפיפה אחת. מזלנו גרם וגם לא הייינו מנותקים מהעולם החיצוני, עתונים אשר הגיעו לאסירים הערבים הגיעו לידינו ובקיאותנו בשפה הערבית איפשרה לנו לעקוב אחר מהלך הענינים. גם מתוך שיחות עם אנשי כנופיות או אנשי צבא שעברו איזו עבירה ונשפטו לתקופת מאסר שהיא – הצלחנו להיודע פרטים ולקבל תיאורים על המצב, וכמובן שהפתגם ”הכסף יענה את הכל”, כוחו יפה גם בבירת עבדאלה – וכשהיה צריך לנצל אמצעי זה ידענו לנצל גם אותו.

בתחילה הלעיטו אותנו הערבים בסיפורי אימים על כיבוש נקודות שונות בארץ, על התקדמותם לתל־אביב, על פתח־תקוה שנפלה בידי העיראקים, ומה לא? לאט לאט התחילו הענינים לקבל את פרצופם האמיתי ונצחונות היהודים החלו מתבלטים ותופסים – בעל כרחם – את כותרות העתונים הערביים. גם עלינו איימו מדי פעם בפעם ש"מכאן לא תצאו חיים” אך הספקנו כבר להכיר את הערבים הללו ובעיקר ידענו שיש מי שמטפל בענינינו ומגן עלינו. נציג הצלב האדום ביקרנו לעתים וכך לא חששנו ביותר מהאיומים הרבים.

איך אתם מרגישים את עצמכם במחנה שלנו? שאלתיו.

והוא בחיוך על שפתיו השיב: כמו בבית. פשוט באנו למדינה יהודית, אנו מרגישים – הוסיף לאחר רגע של שתיקה – כמו שאתם תרגישו כשתבואו הביתה. הבנתי אותו. שנת מאסר בין מאות ערבים – גם במקרה הטוב ביותר – אינה נסיון נעים. בערב ישבו החמישה סביב לפטפון של המחנה והיטו אזנים לצלילים”אנושיים”– כפי שהתבטאו – המתיחות על פניהם רפתה. הם התחילו להתרגל – שוב – לחיים בין יהודים והוקל להם.

הבנות נוסעות


 

אבו־עקף עוזב

זה כמה ימים שהתהלכו כאן שמועות על עזיבתו של הסרג’נט־מייג’ר אבו־עקף – את המחנה. הבוקר נתאשרו השמועות הללו. ישבנו במיפקד, ועם סיום הספירה פנה אבו־עקף – כשהוא מחייך חיוך אנוס – לשאול ט. – ואמר לו: ”היום מעבירים אותי מכאן לצפון ים המלח –“. שאול העמיד פנים כאינו מאמין: ”לא, יא שייך”, אמר לו. אך אבו־עקף ניענע בראשו לאישור דבריו, והמשיך למסור – בערבית – לש. דברי פרידה למחנה – כדי שיתרגמם בפני הכל.

הוא נראה קצת נרגש בשעה ששאול מסר את דבריו כדלקמן: ”הייתי עמכם מיום ראשון של מחנה זה, לא היה לי כלום נגד מישהו ואם כמה קיבלו מכות ממני, הרי שלא עשיתי זאת בכוונה רעה או משנאה אישית – רק לטובת הצבא עשיתי מה שעשיתי. במשך זמן שרותי קרה כאן המקרה המכאיב של הריגת חברכם חיים שר – שאני מצטער עליו ביותר, וכן הנסיון לבריחה שלא היה צריך לקרות. הייתי הראשון לפתיחת מחנה זה, ואני רוצה ומקווה שאהיה הראשון לחיסולו – עם צאתי – – –".

מחיאות כפים ליוו את דבריו של אבו־עקף שתקופת שרותו כאן הגיעה לקיצה.

הרבה נשכח מתקופת שהותנו בשביה, נשכח חברים, נשכח חיילים, קצינים ומאורעות. אך את אבו עקף לא ישכח איש, את הסרג’נט־מייג’ר התקיף ובעל המרץ הרב שאינו מתאים כל כך לרוח הערבית – קלסתר פניו המביע החלטיות ותקיפות נמרצת, – עירנותו היוצאת מן הכלל, עזרו לו להטיל שלטון ומרות שלמה גם על השבויים וגם על חייליו – השפעתו היתה רבה אף על הקצינים האחראיים.

כסער היה נישא עם בוקר להקהיל את האנשים למיפקד, רק נשמע קולו ברמה ”– – עדד – – עדד ––” ומיד היו כולם קופצים ממשכבם – ”המשכנע בא” – כך נהגו לקרוא אחד לשני בעת כזאת. – ”המשכנע” – – והוא ידע את המלאכה כדבעי. היה מרעים בקולו, מרים את ידו, ואיש איש כבר היה במקומו.

עוד ברגע זה היו פניו רועמות וזועפות וברגע שני היה מחייך ברחבות לב ובהנאה, סונט בזה, מפליט קללה, מרביץ אימרה שנונה, וצוחק בפה רחב, הפך להיות ”סחב״.

על סדרי המחנה הקפיד הקפדה רבה, באם עברו איזו עבירה שהיא, היה יכול לעמוד שעה ארוכה בפני המיפקד ולשאת נאום דמגוגי רב כמות על המעשה אשר נעשה ואשר לא היה צריך להיעשות. נהג ביד חזקה ותקיפה אך יחד עם זאת היה יכול להיות ידידותי עד לידי לבביות, לעמוד בין האהלים ולספר עם הנאספים על דא ועל הא. לשבת לחזות המשחק כדורגל ולצעוק ברב התלהבות קריאות עידוד לשחקנים.

- - - - - -

המיפקד נסתיים, האנשים התפזרו, ואבו־עקף לחץ את ידי הידידים שהספיק לרכוש ולהתקשר אליהם במשך זמן שהותו כאן. ”מא סלאמי” – – ”מא סלאמי". ולפתע רבון העולמים! עיניו התחילו לדמוע. הוציא מטפחת מתוך כיסו והחל מנגבן. נפרד מהאנשים בלבביות כשהוא מוחה מפעם לפעם את דמעותיו. בתחילה לא רצה איש להאמין בכך, הייתכן? אבו־עקף סנטימנטלי? אך עיניו שהאדימו לא שקרו.

מוזר היה לראות אדם חזק בשעת חולשתו, אך אבו־עקף נתקשר באמת לאנשי המחנה בכללם וליחידים בפרט, ועכשיו נכנס להפרד מהם, ישב באוהלים, דיבר, שתה קפה, ישב עם חברי הנהלת המחנה. נפרד מהרופאים, הזכיר לפלוני ולאלמוני קוריוזים שאירעו להם בתקופת שירותו.

הוא יצא.

התאספו סביבו. – ”להתראות – אמר – אינשללה נתראה עוד בארץ, נשמח יחד, נרקוד, נשתה, שלום – – שלום –".

“מא־סלאמי – יא אבו־עקף ­– ליווהו ברכותיהם של השבויים, מא־סלאמי”.


 

הביתה

- משתחררים…

- נחתם הסכם…

כך התחילו השמועות מוצאות את דרכן למחנה. ”אומרים” ו“מספרים” ו”יש משא ומתן“, רמזים רבי משמעות הועברו מאיש לרעהו, רמזים שנתקבלו אמנם בהסתייגות רבה ע”י שוכני המחנה הרגילים לשמועות פורחות שאין להן יסוד. התגובות הראשונות היו של ביטול:”שמענו־כבר".

“צ’יזבאט חדש”.

האנשים אמנם הראו עצמם – כלפי חוץ – קרירים ואדישים אך כל אחד בחביון לבו רצה להאמין שאכן כך הדבר.


והשמועות הלכו וגברו, וביום המחרת נמצא כתוב בעתון המקומי ”הנשר” – שחור על גבי לבן – כי כבר נחתם הסכם בין מדינת ישראל למצרים ועבה“י בנוגע לחילופי שבויים והוחלט כי ההסכם יוצא לפועל בימים הקרובים. ידיעה זו קיבלה את אישורו של ”קול ישראל”. עתה היה הכל ברור ומחוור, סוף סוף נגמר הכל, כל השבי הזה על חד־גוניותו ואפרוריותו, על חיי הבטלה ואפס המעשה שבו, הקיץ הקץ לכל, הביתה! הולכים הביתה! ומיד נעלמה מסכת האדישות וה“לא איכפתיות” מעל פני כולם, התחילה התעוררות, הוחש קצב־החיים, אחרי ידיעות ברורות ומפורשות אלו לא הטיל איש ספק כי זמן שחרורנו קרוב ביותר. היו שאמרו כי כל הענין הוא של ימים ספורים, והמאחרים ביותר התערבו על תאריך של שבועיים מיום ההתערבות. הכל היו מוכנים לאריזת החפצים ולנתינת האות ליציאה. בעלי זקנים החלו מגלחים זקניהם שגדלום “עד לשיחרור”, החלה בהלת תספורת וכביסה. קדחת הנסיעה דבקה ברבים שוב לא יכלו לקחת ספר ליד. הכל הסתובב סביב דבר השיחרור. משעה לשעה חיכו לבואו של נציג הצלב האדום, מר מיניה, ובשורת היציאה בפיו. נוסף לכל הידיעות הברורות הללו בעתון וברדיו, נתקבלו באותו יום אצל הקצין, שתי טלגרמות דחופות שדרשו ממנו לערוך מיד את רשימת השבויים המפורטת לפי המקומות שבם נתפסו, ולהעבירן במהירות המקסימלית למפקדה בעמאן. המתורגמן של הלגיון אחמד פאראח, לשעבר תושב ארץ־ישראל, ובקי היטב בעברית, נכנס פנימה ובעזרת הנהלת המחנה עסק בעריכת הרשימות. עכשיו הכל וודאי ובטוח בכל מאת האחוזים. דברו על יום יומיים, לכל היותר שבוע. החלו בהכנות לקראת מסיבת סיום גדולה. אויר חריף של מדינת ישראל נישא בחלל המחנה.

- - - - - -

בינתיים עברו כבר למעלה משבועיים, ואנחנו עדיין יושבים. נציג הצלב האדום שהגיע לכאן לא דיבר ברורות על הענין. הוא אמר אמנם שענין השיחרור יבוא אלינו במפתיע, אך לא דיבר דברים מפורשים בקשר לכך.

ההתלהבות הגדולה שככה, אך תקווה ברורה וחזקה מפעמת בלב כולם כי משך שהותנו כאן יתקרב עתה במהירות לסופו. אין כמעט אדם שיטיל ספק באמיתות הידיעה על ההסכם שנחתם בקשר לחילופי השבויים בין הצדדים הלוחמים. את סיבת השהיית החילופים תולים אך ורק בטחנות הביורוקרטיה הטוחנות – כרגיל – לאט.


אחרי הידיעות המעודדות על כיבוש הנגב, על הסכמת מצרים לשיחות, על המו"מ ברודוס, על כוונת מדינות המערב ובריטניה בכללם – להכיר בקרוב במדינת ישראל,

אחרי אישור המלווה האמריקאי, אחרי השמועות על ההסכם העומד להחתם בין מדינת ישראל ללבנון, – בטוחים הכל כי בקרוב נהיה בבית.


 

76 משתחררים

3/2/49

לפני כחודש ימים ביקרה במחנה, ועדה רפואית שנשלחה מטעם הצלב האדום הבין לאומי כדי לבדוק את אלו הזכאים לצאת, אם מטעמי בריאות או מחמת גילם. שלושה רופאים היו בועדה זו, 2 מהם משוויץ ואחד ערבי שסופח ע"י שלטונות הלגיון. ניתנו להם סמכויות נרחבות ביותר, ולכן רבה היתה הציפיה בין השבויים לתוצאות ביקורם.


הועדה אשר דרכה אצה לה בהיותה צריכה להמשיך למחרת היום למחנה השבויים בסוריה – התאמצה לסיים את עבודתה במשך יום אחד ולכן נמשכה הבדיקה עד חצות הלילה ללא הפסקה.

התקוות שתלו בוועדה זו, לא איכזבו. רובם של המועמדים אושר ומעתה לא היו צריכים לחכות אלא לשיירה שתעבירם ארצה. נקל לשער את הרגשנות אשר החלה פועמת במחנה, אמנם כבר יצאו פעם 23 איש מהמחנה במשלוח הראשון, אך אלו היו רק טיפה מן הים. ועתה עומדים להשתחרר כ־80 איש, שהם כמעט שמינית של המחנה כולו. וכבר יש נסיון מהפעם הקודמת, התברר שהמכתבים שהופקדו והוטמנו בידי הנוסעים הגיעו לתעודתם. עובדה זו – מובן – גרמה לשטף של מכתבים שהציף את הנוסעים מכל עבר, באמונה, כי אלו יעברו בשלום כל בדיקה והאגרות הכתובות עברית, ואשר אינן נתונות לא לצנזורה ולא להגבלה בארכן – תגענה לידיהן של המשפחות ושל החברים.

לא חסרו גם קוריוזים בעת הבדיקה הרפואית, אחד, יהודי אמריקאי, מוזר, כבן שבעים – המדבר אידיש־אמריקאית עסיסית מתובלת ומפולפלת – שעברו עד הגיעו למחנה השבי וחייו בתוך המחנה הם מגילה עשירה, רוויית הומור ודמעות – הוגש אל הועדה בין שאר הזקנים שציפו לאישורם מחמת שיבתם. כשהוצג בפני הרופאים היה עטוף – נוסף על בגדיו – בשמיכה, כדרכו בחיי יום־יום כאן. הוא השקיף על הבודקים מעל למשקפיו האמריקאיות – נטולות המסגרת – כנגיד ומצווה, זקנו האפור בלט בעוז לפנים וכולו אומר קנטרנות: מה הם רוצים?

בקשו ממנו להתפשט.

“ווס? קרא בקול רם – מה? להתפשט? – אה, דוס נישט”. לא הועילו כל הטענות וההפצרות שהפצירו בו מפקד המחנה והרופאים, הוא לא מתפשט.

“אף פעם לא התפשטתי לפני רופא – אמר בנגינה – ואינני חושב להתפשט גם כאן”, נשאר עומד ופרצופו כאילו אומר:”נו נראה מה תעשו לי?"

ובאמת מה יכלו לעשות לו? הוא ניצח, לא בדקו אותו כלל, שלחו אותו החוצה ואשרוהו גם כזקן וגם כאדם שאינו שפוי בדעתו.

נסיעתם של מאושרים אלו נדחתה מיום ליום ופעם – בשעת השמועות המרעישות על ההסכם שנחתם בין הצדדים לחילופי שבויים – אף דובר על כך שהם לא יצאו באופן נפרד, אלא יחד עם כל המחנה. אך לדאבון לב, הידיעות על ההסכם, אף שמצאו אישור בעיתונות, לא מצאו את אישורם במציאות. דאבון לב זה הוקל במקצת כשנודע לנו ע"י הצלב האדום שלפחות הפצועים והזקנים עומדים סוף סוף לנסוע הביתה.

חמש מכוניות הגיעו עם לילה למחנה. המשתחררים צוו להיות מוכנים לשעה 3 לפנות בוקר. לחיצות ידים לבביות ואיחולים להתראות בקרוב בארץ, הוחלפו בין הנשארים והיוצאים. רקודי ההורה נמשכו עד לשעת כבוי האורות.

השעה שלוש לפנות בוקר. חושך בחוץ, אך בין שורות האוהלים מורגשת תנועתם של העוזבים. ליד השער מוצבים כמה פנסים, אשר לאורם מסתדרת היציאה. מיפקד הנוכחים, כוס משקה חם וצידה לדרך והשער נפתח.

הראשונים יוצאים. מכונית אחר מכונית נגשת אל השער, עולים, אחד אחרי השני, חמישה עשר איש במכונה. להפתעתנו ולשמחתנו הרבה, מתברר כי המכוניות הן של צבא ישראל. רובם של הנמצאים כאן, זו להם הפעם הראשונה לראות בממשות ”משהו” מן הבית; לכאורה דבר פעוט, ואף על פי כן באיזו התלהבות נתקבל כאן.

האחראי לשיירה הוא מר וולטר מנהריים שזכה גם הוא להיות בין היוצאים. א. טריינין – אברשקה – סגן מפקד הגוש, גם הוא בין הנוסעים, הלגיון לא הצליח עד עתה לזהות אותו, זהו מזלו, ולא, לא היה”נמכר”כל כך בזול.

השיירה כבר זזה לעבר הכביש הראשי,”שלום, שלום”– נשמעות הקריאות האחרונות של המשוחררים – להתראות בארץ.

 

"קדחת הנסיעה”

13/2/49

שאנו עומדים להשתחרר – זאת ידענו, הידיעות שהופיעו בעיתון ואושרו ע“י הרדיו, דיברו על ההסכם לחילופי שבויים שנחתם בין ישראל מצד אחד ועבה”י ומצרים מן הצד השני, מה שנשאר מעורפל – היה התאריך המדוייק בו נצא. אך הימים חלפו, השבועות עברו ושעת הנסיעה לא נראתה באופק.

בשבת – י"ג בשבט כשהגיעה מכונית המים ממפרק למחנה, פתח נהגה – עבדאללה – את דלתה, קפץ החוצה התנשק עם יעקב נזרי מנהריים, וקרא אליו: ”בעוד יומיים אתם יוצאים – הקצין ממפרק סיפר לי!” יעקב נ. מהר להיכנס למחנה פנימה ובישר את הבשורה לאנשים שטיילו ברחבה. בין רגע יצאו הכל מאוהליהם בקריאות שמחה נלהבות. לחצו ידים, טפחו על הכתפיים – נוסעים! סוף סוף!

יוסף בלובשטיין – מפקד המחנה – יצא מיד החוצה לברר את הידיעה עם הקצין. כולם הצטופפו ליד הגדר בקוצר רוח ובהתלהבות לחזירתו. בינתיים רץ מאוהל הקצין יהושע כ. – בן ה־13, ה“חבוב” של המחנה ששהה בחוץ בלוית שאול ט. – התקרב לגדר, וכשהאנשים האיצו בו לספר על המתרחש בחוץ השיב – לקול תרועות הצחוק של כולם: ”אומרים שרוצים ללכת ביום שני הביתה”.

בינתיים חזר יוסף, וכבר מהבעת פניו למדנו – עוד לפני שפתח את פיו – שמשהו כאן לא בסדר. הוא התקרב לשער, הניע בידו ואמר:”שום דבר!”כרעם ביום בהיר נפלו דבריו על ראשי כולם. חיוכי ההתלהבות קפאו על שפתי האנשים. איש איש התפזר לעברו.

היום עם בוקר, כשחזר יוסף מביקורו אצל הקצין, הודיע כי בכל זאת – נוסעים הביתה – התלהבות אתמול ששכחה – התעוררה מחדש, והפעם במשנה עוז כי לידיעה המאושרת נתווספה הפעם הוראה מפורשת: ”לארוז את החפצים ולהיות מוכנים עד שעה 1“. העבודה קדחה. השמיכות וכלי האוכל של הלגיון נאספו למקום אחד. המזוודות וה”קיטבגס” נארזו, לא עבר זמן רב והכל כבר ישבו על החפצים – לא חסרו אלא המכוניות.

אכן, לא חסרו אלא המכוניות – ועברה השעה אחת וחלפה שעה שתיים, והערב הגיע – ואין סימן למכוניות. השמועות סיפרו כי חמישה אוטובוסים שהיו בדרכם למחנה, חזרו מזרקה לעמאן, הסיבה לא נודעה, וכן לא הוחוור מדוע בכלל נשלח מספר כה מועט של מכוניות.

האנשים שהיו כבר עם רגל אחת בחוץ – זכו באכזבה נוספת, האוהלים היו כבר בסימן חיסול – בלילה הודלקה מדורה ענקית שנזרקו אליה מוטות עץ, כיסאות, שולחנות, – ריקודי הורה, ושירה אדירה סערה. אך גם הלילה עבר, וכל זכר ליציאה לא הופיע.

התעלומה של”בלאגאן”יום אתמול התחילה להתגלות למחרת כאשר מר מיניה – נציג הצלב האדום – שב מהלבנון וסיפר כי ביום השבת קיבל טלפון מעמאן שקרא לו לבוא ולהסדיר את היציאה של מאת השבויים הראשונים – אך מתוך שהיה עסוק מאד השיב שיתקשרו עם מר קורבואזיה ברמאללה, ויבקשו ממנו לעסוק בדבר במקומו. המשכם של הדברים לא היה ברור גם למר מיניה עצמו והוא הבטיח לברר את הענינים בעמאן ולמסור לנו את הפרטים מחר.

בינתיים – נודע לנו כי לא ניסע כולנו יחד אלא בהפסקות, עכשיו גם התבררה סיבת מספרם המועט של המכוניות, שהיו בדרכן אלינו.

– מזכירו של מר מיניה, שבא כעבור כמה ימים לבקרנו, סיפר כי הנציג עצמו יבוא רק בשבת ואז יוודע לנו סדר המשלוחים. קדחת הנסיעה שככה – התחילו מסדרים שוב את האוהלים. העיכוב הקטן שחל בתהליך היציאה דחה את השחרור שוב לזמן קצר. ובינתיים יושבת ההנהלה על מדוכת ה“מפתח”, מי ומי היוצאים לראשונה? ההחלטה אינה כה פשוטה, לו יצאנו כולנו יחד, הרי שכמה שבועות של שהייה נוספת – בידיעה ברורה שהשיחרור בטוח – לא היו משנים. אך הסידור של המחזורים הכניס בלבול מה בקר המחנה. מי יצא ראשון?


 

סוף סוף

21/2/49

אף על פי שידענו כולנו כי היום יצא הטרנספורט הראשון מהמחנה – במסגרת ההסדר לחילופי שבויים – בכל זאת לאחר האכזבות של השבועות האחרונים, סירבנו להאמין בהתאמתות המאורע, עד אשר ראינו במו עינינו את המכוניות מגיעו. הן היו הסימן הראשון, כי אכן הפעם יפתח השער באמת. מר מיניה – נציג הצלב האדום, הופיע גם הוא בערב, והשתתף במסיבה מיוחדת – שנערכה בככר – לכבוד המשלוח הראשון.


מואר בפנסי לוקס ובלפידים – היה המגרש שבו נערכה המסיבה. סיסמת אש גדולה נדלקה עם הפתיחה ובהראות אותיות האש, קראו כולם יחד ­ קול גדול ופעמים רבות ונשנות את הכתוב: הביתה!!! שלוש הברות קצרות המקפלות בתוכן את הכל.


יוסף ב. – מפקד המחנה, פתח, ולאחריו דיבר מר מיניה ­ צרפתית – כשדבריו מתורגמים – משפט במשפט – לעברית ע“י מר כהן מנהריים. מר מ. סיפר על המאמצים שנעשו כדי להוציא לפועל את ההחלטה, ברך את השבויים עם חזרתם לביתם וסיים בתקווה להתראות אתנו בארץ ”על כוסית של יין”.


כן נפרד ממפקד המחנה שהתכונן לעזוב במשלוח זה את המחנה. אבו־עלי, קצין הלגיון האחראי לשבויים, נפרד גם הוא מהיוצאים, והעלה על נס את רמתו של המחנה הממושמע והמאורגן למופת. שאול ט. הקריא את ברכת ההנהלה הפנימית, ולאחר כך נפתח החלק האמנותי הקצר שכלל פרקי מקהלה שבוצעו ע“י מקהלת משואות–עין צורים בניצוחו של וולץ, ופרקי נגינה ואקורדיון ע”י בני ואריה. בדברי הרב מן ההר, שכללו גם הם את תודת המחנה והערכתו לצלב האדום, וביחוד לנציגו מר מיניה, על עבודתם המסורה. – נסתיימה המסיבה והנוכחים התפרצו אח"כ במעגלי הורה סוערים שסחפו אחריהם את מר מיניה, את הסרג’נט של הלגיון, את המתורגמן, ואת אבו עלי שעמד באמצע, ופנין נהרו מהנאה.


הסוחר ממפרק שע"י היינו קונים את כל מצרכינו הכין גם הוא – מסיבה מיוחדת להנהלת המחנה ושלטונות הלגיון לכבוד היציאה. הוא הגיע לכאן מבעוד יום, הביא אתו טבח מיוחד, שחט שלשה כבשים, הכין מאכלים מיוחדים בכלים חדשים – לאוכלי הכשר שבין הנוכחים – ופיזר משקאות כידו הרחבה עליו.


בשעה חמש לפנות בוקר עזב הטרנספורט הראשון את המחנה.


 

ימים אחרונים

3/3/49

משלוח אחר משלוח עזב את המחנה. נשארנו מאתיים ושלושה איש האחרונים, המצפים לבוא תור החלפתם. בינתיים והמקום התחיל פושט את צורתו כמקום שבי. השער נשאר פתוח המיפקדים הולכים ומתבטלים, עוסקים באריזה ובהתכוננות לנסיעה, כדי להעביר את הזמן – שמשום המתיחות נראה עכשיו צועד באיטיות מבהילה – מתאספים סביב הפטיפון ומאזינים למוסיקה משעת בוקר מוקדמת עד לערב – כמעט ללא הפסק. מוחמד פאדל – הסרג’נט, נוטל רשות לעצמו ועושה את אשר לא היה מעיז לעשות ימים ספורים לפני כן. הוא לוקח את חברי הנהלת המחנה ואת הרופא בטנדר, לביקור בחורבות העיר הרומאית העתיקה אום־אל־ג’מאל השוכנת במרחק מה ממקומנו, הצלמניה היחידה שנתגלגלה לכאן עסוקה מאד, בהנצחת תמונות מחיי השבי.

הגיע הערב האחרון – ליל חמישי, 3 למארס, זמן קצר לאחר חשיכה, נראו מבהיקים ממרחק – על פני הכביש – אורותיהן של שתים עשרה מכוניות המשא שבאו לקחתנו, העבודה מתארגנת וציוד המחנה שנשלח אלינו מהמדינה מועמס בזריזות על המכוניות, עתה מתחילים להסתדר גם האנשים לקראת היציאה. קבוצה קבוצה תופסת את מקומה במכוניות המסוככות, המקום צר ודחוק, אבל מעולם לא אמר איש: ”צר לי המקום שאסע לחופש” – השער נסגר. אחד מחברי ”משואות” מצליח לסלק את מנעול הברזל הגדול שסגר בעדנו, הוא לוקחו עמו למזכרת. השיירה מתחילה לנוע. על כל מכונית עולה חייל ממשמר הלווי, עוד זמן מה ואנו על הכביש. מר מיניה – נציג הצלב האדום – מחכה עד שתעבור השיירה כולה. על צווארו כפיה אדומה שקיבל במתנה מאנשי הלגיון. גם אחדים מאתנו נשאו אתם מזכרת דומה שהשיגוה בימים האחרונים ע“י מקח וממכר שפרח בינם לבין אנשי הלגיון. מחיר הכפיה נקבע בכסף ובשוה כסף. גם עטים נובעים – תוצרת אמריקאית – שחשקו בהם כמה מן השבויים, סופקו לאלו האחרונים ע”י נהג טנק המים הערבי ואחרים שהביאו את סחורתם עם חזרם מנסיעה למפרק או לעמאן הבירה.


השיירה מחישה את נסיעתה, רוח קרירה טופחת בפנים – מחנה השבי נעלם הרחק הרחק באופק, אף אורותיו אינם נראים יותר. בעמאן אנו עוברים אחר חצות. העיר מוארת קמעא ועושה רושם קצת יותר טוב משאפשר היה לצפות. חנייה פה וחנייה שם. גשר אלנבי – ואנחנו ממערב הירדן, ההרגשה היא כבר ארצישראלית טהורה, אף על פי ששטח זה עדיין אינו בידינו, הרי אנו שלא פעם עשינו כאן ברדתנו לים המלח שלנו – נושמים כבר את אויר המולדת. ערפלי הבוקר מתחילים לעלות ופיתולי הדרך הולכים ומתרוממים לעבר ירושלים. במרחק מה מהעיר נעצרת השיירה. חיילי הליווי שנמנמו במשך כל הזמן, תופסים את מקומם. במכוניתנו מעירים אנו את החייל מתרדמתו – ומפירים בכך את התמונה האידיאלית של חייל ישראלי ולגיונר עבר ירדני שנרדמו מבלי משים – בשעת הנסיעה – זה על כתפו של זה.

גם אנו מנערים מעלינו את קורי העייפות, ובלב חרד קצת מתחילה ההתכוננות לפגישה הראשונה עם המולדת. השיירה עוברת ביעף בצדן של השכונות הערביות. לרגעים האחרונים שלפני השיחרור, מוכנה לנו עוד הזדעזעות קשה ביותר, כשאנו חולפים על פני בית הקברות שעל הר הזיתים ומבחינים בהרס הרב שערכו בו חיות אדם. אין כמעט מצבה שנשארה בשלמותה, הנה במה כילו את זעמם, באבני קברים. האיבה שנשכחה קמעא מחמת הידידות שקשרנו עם שומרינו, פורצת בבת אחת לראש.

סימטאות מוסררה קולטות את השיירה ומעבירות אותה הלאה הלאה – הנה נעצרנו במרחק כמה עשרות מטרים ממחסום מנדלבוים המפורסם, בהתאמצות אנו מבחינים מאחריו קהל רב המצפה לנו, המכוניות מתעכבות עד לגמר הסידורים הפורמליים. אנו שותים בצמא את המראות מסביב, עוברים במבטינו על פני סימני החזית. מרפרפים על פני נוטר־דם – ע“פ ביה”ח האיטלקי – ע“פ שכונת מוסררה – ע”פ הבתים ההרוסים שבסביבה.

מתחילים שוב לזוז. עוברים את המחסום הערבי. נהגים יהודים תופסים מקום ליד ההגה. סגן מפקד ירושלים, הרב הראשי לצבא ההגנה ואחרים מחכים לנו בשטח ההפקר, עוד קצת הלאה והמון רב פורץ את שרשרת השוטרים לעבר מכוניותינו המתקבלות בסערת התרגשות. – תשעה חודשים עברו – עזבנו את הארץ בשעת בין ערבים, בשעה מעורפלת ביותר, ובחזרנו הביתה – והנה לפנינו המדינה – מדינה ממש שקמה במשך אותם החודשים הספורים. הרגשה חריפה של שמחה מציפה אותנו, אנחנו סובבים ברחובותיה המוכרים של ירושלים, מתעכבים לקבלת פנים המונית ולבבית בביהכנ"ס ישורון – ממשיכים הלאה לסרפנד לסידורי השיחרור, והחוויה גדולה מהיקלט, הדרך הנמצאת בידינו ­ – כל השטחים הללו, שער הגיא – כביש הגבורה, – רמלה הנקיה מערבים והמאוכלסת עולים חדשים, סרפנד־המחנה הצבאי הגדול. כל אלו עכשיו שלנו. שלנו. ומועקת תשעת חודשי השבי הארוכים והקשים נופלת בבת אחת. – נולדנו מחדש!



  1. 194 במקור, צ“ל 1949 – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות