רקע
ישעיהו קרניאל
שנה שש ועשרים, גליון צ"ד, יום ב, י"ד שבט אתתמ"א לחורבן – 24.1.1910 אימתי נתעבר

(במקום תשובה לעורך)


עלינו לשבח להאדון העורך שזכה אותנו במאמרו הארוך על אודות “השאלה הגדולה”.

ועלי להודות, כי רגש נעים של נקמה פנימית ושמחה־לאד התעורר בקרבי בשעה שהעורך הסואן שלנו העביר לפנינו על עמוד הקלון של עתונו, קצת ממנהלינו וממנהיגינו, ממורינו, ומסוחרינו, מנערינו ומזקנינו, והכה בהם בשבטו על חטא שחטאו לשפתנו העברית.

למה הדבר דומה?

ל“קונדסים” הללו שמכניסין אותם לאחר המעשה אל החדר, משכיבים אותם במחילה על גבי ספסל־החביטין ומרקידין עליהם יפה יפה ברצועה כפולת־השמנה, למען ידעו ולמען יראו אחרים וייראו. ואני הגבר – למה אחכד? – טעמתי באותה שעה מעין עונג ונחת שטעמנו אולי כלנו בנעורנו בחדר, בשעה שהיו לוקין את אחד מחברינו בגלל מעשה “קונדס” או שהיו חובשין קרני־פרה על ראשו ומעמידין אותו לרואה לפני כל החברים.

כי אמנם, נוח לה למערכת, שהיא בבחינת מלכות בלי תנא ושהשבט בידה, להכות בלי רחמים על ימין ועל שמאל ונוח נוחים ביחוד לקוראים לעמד מרחוק ולראות כיצד מלקין אחרים…

ומדוע לא?

אתה צירנו, מחמל נפשנו, סופר עברי בישראל או מורה לתינוקות של בית רבן בציון, “חולה” אתה לדבר עברית מעל במתנו הלאמית על חוף ים הצפון? – עלה ושכב על הספסל! אתה אדוני פריץ, מנהל בי“ס לילדים בא”י, הניזון מקפת עם העברים, כלום “קטן” אתה לדבר עברית בביתך ולפקד גם על מוריך ועושי רצונך לדבר אף הם עברית לכה"פ בינם לבין עצמם? שותק אתה? – טרח קבל את חלקך ודם!

פלוני שמו מסתיים ב“איץ”? ב“סקי”? ב“אוף”? וב“שוילי”? – אלמוני עושה פרקמטיא בלשון לועזית? – התכבדו מכובדים ועלו על הספסל ונרציע עליכם אנחנו – בעברית.

ואנו הקוראים עומדים מרחוק ונהנים הנאה משונה ממחזה יפה זה, מרמזים לו לה“רבי” בקריצת עינים לאות הסכמה ומכין לפניו אצבע צרדה לאות שהלכה כמותו. כן, “מצוה עליהם”, על הקונדסים הללו, ידעו נא מה גדול כחו של עתון ומכאן והלאה ישמרו את צרור עצמותיהם וימהרו להתעבר.

ואולם, יש אשר מתוך עדון וחדוה זו תתעורר בקרבי שאלה מוזרה מאד: לשמחה זו מה עשה? ולבי נוקפני אז, הולם בי בחשאי ואומר: אלמלא היינו גם אנו מפשפשים במעשינו העבריים ובעבריותנו, כלום לא היינו צריכים כלנו, גם העורך בכבודו ובעצמו, לעלות במחילה על אותו ספסל ולהרקיד עליו את מקל החביטין, כיהודים כשרים בערב יום הכפורים? כי מי מאתנו לא חטא חטא כל שהוא לשפתנו? כי מי מאתנו יעיז להגיד בבטחה כי מלא את כל חובתו לעברית שלנו?

כן, אשמנו ובגדנו כלנו; אנחנו ואבותינו חטאנו גם יחד וראויים אנו כלנו למלקות עבריות.

* *

אכן, אם נרד לעמק הענינים ולפנימיותם היתר פנימית, אם נתבונן בעינא פקיחא אל כל הסבות שגרמו לחטא הזה ואם נדיין את עצמנו יפה יפה נבוא לידי מסקנה, כי אע"פ שחטאנו ישראל אנו, בנים לעם הגלות, לעם זה שחי אלפי שנים רחוק מהלשון העברית ורחוק מארץ העברים וכל הבא לדרש ממנו עכשיו עבריות טהורה. הכנעה גמורה ועמקנית לשפה זו, דורש במופלא ממנו ולא ימצא בדורנו אנו את הפתרון האמתי לשאלה הגדולה הזאת…

וכלום אפשר באמת לדרש מיהודים המאורכים בזקנם והמגודלים בשפמם שטפלי תלויים בהם, שהם טרודים ובהולים על פרנסתם, – כי ילכו אלה לשבת על ספסל בית אולפנא כתינוקות של בית רבן לשקד על העברית? כלום אפשר – שואל אני אתכם – לדרש מאנשים שלא ידעו מעולם אפילו צורת אות עברית אחת, שהורתם ולידתם היתה בגלות, שחונכו וטופחו על ברכי הז’רגון וכל יתר השפות הלועזיות, – כלום אפשר לקוות מהם שיתעברו כלם בין לילה?

האם יכולים אנו לתבע מאנשים ששאפו אל קרבם אויר הגלות, שהשפה הגלותית נקלטה ונבלעה באבריהם ושהיתה לעצם מעצמיהם – האם יכולים אנו לתבע מהם שישתחררו בבקר לא עבות אחד משעבודו של עול הגלות ויהיו אותם בני־חורין העבריים שאליהם אנו שואפים? האפשר באמת להאמין כי דורנו הצעיר ביחוד אותו דור של הספרדים, שנשבה בין העכו"ם שלמד את ארכובותיו, לכרע ברך לפני כל אלילי העמים: הצרפתים, הגרמנים והאנגלים וכיוצא בהם. האפשר לקוות ממנו כי יזדקפו פתאום בגאון לאומי לשפת עברם ועתידם של יהודה הלוי הערבי ועמנואל הרומי? האפשר, – שואל אני – שתבוא על העצמות האלה אתעורתא דלעילא להפיח בהם רוח חדשה שיכיר באחדות שפתינו וליטול, כאברהם העברי בשעתו, את הקרדם כדי לנפץ בו את פסליהם הזרים?

לא! אני, איני מאמין בנסים כאלו..

כי לא מדור מדבר זה תושע שפתנו, לא בו תלוי גורל לשוננו ואין לנו אפילו הרשות לבוא עליו עכשיו בדרישות כאלו כי תקופתנו הנוכחית אינה אלא בבחינת “חמר־גמל”, שכל אחד מאתנו מושך את רסן החנוך לצדו ולפי רוחו הוא. תקופתנו היא תקופת המעבר מז’רגון לעברית מגלות – לעבריות.


* *

ולפיכך הריני מחליט ואומר, כי מה שיעשה הזמן לא תעשה הרצועה ולא יעשו אפילו כל אותם המאמרים הרעשניים, הקולות והלפידים, המזעזעים את עצבינו ומרגיזים את נפשנו עד התהום.

הדור החדש המבצבץ ועולה, ואולי רק הדור העתיד הבא אחריו, הוא הוא שיביא פתרונים לכל אותן השאלות הגדולות שאינן מניחות לעורכנו הצעיר ולכל עברי טוב לישון.

תקופתנו הנכחית, תקופת המעבר, שהספיקה להניח אך יסוד ואבן הפנה למקדש העברי בארץ ישראל, תעוף עד מהרה ותחלף כליל. אנחנו בני דור המדבר נרד מעל במת החיים ונפנה מקום לבנינו ולבנותינו אחרינו; אנו נקבר יחד עם הגלות אשר בקרבנו, עם שמותינו הלועזיים ועם שפותינו הנכריות, ואחרינו בוא יבואו הבנים הבונים לבנות על היסוד ההוא את מקדשנו, יניחו אבן על אבן, נדבך על נדבך, עד שיקימו לנו היכל עברי לשם ולתפארה.

וחלונות גדולים יקרעו אז בכתלי המקדש. ובא אל קרבו רוח עברי, רוח טהור ונקי מכל שמץ הגלות, אשר יעבר משם וימלא את כל חללו של אוירא דארץ־ישראל.

“מפי עוללים ויונקים יסדת עוז”.

הוי, כמה כח וכמה אמת צפונים במלים המעטות הללו!…

הן אך באלפי התינוקות המתחנכים עכשיו בבתי ספר הלאומיים שלנו רק בהם תלוי גורלה ועתידה של שפתנו ואמתנו העברית. אם נתן עכשיו להם חנוך לאמי, ותרבות עברית לאמית הגונה. כי לא על השפה בלבד יחיה העם. כי לא בדבור העברי בלבד תלוי קיומו ותחיתו של עמנו. הדבור הוא אך אחד האמצעים שע"י נוכל להגיע לתכליתנו הרצויה. השפה העברית היא אחד הקשרים המקשרים אותנו אל עברו והמאגד את כל אברי גוף האמה שלנו והמאחד אותנו אל ארצנו.

אם רק נדע לטעת בלב צעירנו אהבה לכל דבר שהוא עברי, אם רק נשכיל להראות לו את הדר כרמלנו, את עמק שחקינו, את היפי שבספרותנו, אם רק נדע לגלות להם את סוד קיומנו בארץ־ישראל, אז לא יעברו ימים מועטים, וזמן עשרים או שלשים שנה בדברי ימי עמנו ביני ובינך מה הוא? ולא ימצאו שני יהודים בכל ארץ ישראל, מדן ועד באר שבע, שלא ידעו עברית, לא יהיה לך בית שהעברית לא תשלט בו שליטה גמורה.

ואז – האז ההוא מה קרוב הוא! – כשנעבור בחוצות ירושלם ינצנצו לנגד עינינו אותיות עבריות גדולות על שלטי חנויותינו, לא יטרטרו עוד באוירנו כל אותם השמות שמקורם ב“יקום־פורקן”, המשברים כאבני חצץ את שנינו. לא עוד יבמבמו באספותינו, במוסדותינו ובכל בתינו בשפות הלועזיות המיוחדות בפי אחב"י, אז ידברו אפילו מורינו העברים רק עברית וגננותינו תדענה אולי להשתמש בשפה זו בלי שבושים.??? אז יקחו את ספסל החביטין שלקינו עליו כלנו, ואת הרצועה שהכאיבה לא פעם את בשרנו ונטלו אותם לבית הנכות “הבצלאלי” שבירושלם והקציעו להם פנה נסתרה במחלקת הקמעות העתיקות. בין הזנביות והפאות, בין שלטי Carmel Oriental והשלט הנחמד שעל בתי “אחוה” בירושלם “בעריל הארענשטיינס הייזער” וכדומה, וגנזו אותם לגניזה בין העתיקות יקרי המציאות של דברי ימי עמנו בתקופת המעבר.

וקמו בנינו ובנותינו מחר וקראו “השאלה הגדולה”, פרק זה בדברי ימי שפתנו, שנכתב בדם, שרחשי קדש תמימים וטהורים, מבצבצים ויוצאים ממעמקי לבו של כותבם כזרם של קטור, שרותחו מזנק ועולה בשלהבת אש מתוך הר השרפה.

יקראו ולא יבינו ושמעו וכן תמהו.

יקראו ולא יבינו, כל כלם בנעריהם ובזקניהם, בבחוריהם ובבתולותיהם יהיו רק אז עברים כלם, בחייהם, ברוחם ובכל רמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם.

כי אז, רק אז, אחרי דור אחד או דורות שנים, תפתר מאליה השאלה הארורה, השאלה הגדולה: שאלת העברית.

ואשרי המחכה.

י. קרניאל

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47810 יצירות מאת 2658 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20265 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!