רקע
יהושע חנא רבניצקי
דוד פרישמן "הסופר"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרפ"ז

עוד על ארז אחד עלה הכורת. פקודת כל האדם נפקדה על אחד מטובי סופרינו; שֵׁם־הלוָי “המנוח” נוסף גם על שֵם חביב זה של הסופר דוד פרישמן.

הסופר דור פרישמן” – אם יש מי שראוי להיות נושא שם זה, שם “סופר” באמת ובצדק, הנה המנוח פרישמן הוא אחד מן העומדים במדרגה הראשונה בדבר הזה. אין אני מדבר כאן על עצם כשרונו הספרותי – דבר זה ענין לבקרת מיוחדת – אלא על גודל מסירות־נפשו אל עבודתו של סופר וכהונתו הנאמנה בכל מאדו בספרות העברית.

ופרישמן היה באמת אחד הכהנים הגדולים במקדש הספרות העברית. מלה זו “במקדש” לא נאמרה כאן “לתפארת המליצה”, כנהוג; כי אמנם הספרות העברית היתה בעיניו כל ימי חייו, מיום החלו להיות תופש עט בישראל, כעין מקדש ממש ובעבודת־הקדש שלה היה עוסק לשמה, בחבה יתרה ובאמונה רבה.

ואלהי הספרות עשה את פרישמן הסופר ישר, ומעולם לא בקש זה חשבונות רבים צדדיים, שאין להם שייכות אל עצם הספרות; מעולם לא היה סופר ומונה בשעת עבודתו את מספר השורות אחת לאחת למצוא חשבון פרי העבודה בשקל כסף “עובר לסוחר”, כדרך הרבה מבעלי העט העוסקים במלאכת הספרות. כל ימי חייו, מראשית יציאתו על בימת הספרות בימי נעוריו הראשונים עד ימיו האחרונים, עד כמה שידו הרפה יכלה עוד לאחוז עט־סופרים, – היה משתדל בכל כחו רק להעשיר את ספרותנו הדלה, להביא לה ברכה בהכנסת ערכים ממשיים, נכסי צאן ברזל, כראוי לספרות שהשם הזה הולמה באמת.

ועבודת הספרות היתה אצל פרישמן הסופר לא רק עבודתו העקרית, אלא עבודתו התמידית והיחידית; עבודה אחרת, אפילו בתור דבר טפל, לא ידע וגם לא חפץ לדעת. מעולם לא היה פרישמן עסקן בן חֶברה או אגודה, איש־מפלגה, עסקנות מדינית או צבורית, ואפילו תרבותית, לא לקחה את לבו גם במשהו ולא מצא בה לעצמו שום טעם לשבח. עבודת הסופר – זו היתה מרכז חייו, ומשאת־נפשו כל הימים לשבת בשלוה בפנתו המיוחדת, בלשכת־העבודה שלו, אל שלחן־הכתיבה וליצור בנחת־רוח את יצירותיו הספרותיות, יצירות מקוריות, שנוספו עליהן גם תרגומיו המצוינים, שברובם השקיע גם־כן כחות־יצירה לא מעטים.

אמנם כן, שורש נשמתו של פרישמן היה מעולם האצילות של הספרות וכל ימיו היה בכל רמ"ח אבריו איש ספרותי, אמן־העט, שאין לו בעולמו אלא עבודת־סופר.

־־־־־־־־־־־־־־

ועל לבי עולה זכר פגישותי התכופות עם פרישמן בשהותו כמה ירחי־עמל באודיסה בשעת חירום, בימים הנוראים של מלחמת העולם הגדולה. הוא ברח אז על נפשו מתוך ההפכה, מוורשה עיר מגוריו, שהיתה עומדת על עברי פי פחת, ונמלט לאודיסה, שנמשך אחריה בהיות לו בה כמה ידידים וחברים־לעט הקרובים ללבבו. באותו הזמן הכרתי לדעת מקרוב את פרישמן הסופר, הקשור בספרותנו בכל נימי נפשו. מלבד שהיה תמיד כמעין נובע שיחות נאות וחדודים חריפים של יהודי פקח, היה מרבה לדבר ביחס נפשי מיוחד על הספרות העברית ועל כל מיני סופריה, המשובחים והגרועים, בוניה ומחריביה.

אז התברר לי עיקר הסבה של רב שיחו וכעסו ושל התרגזותו הגדולה בשעת דברי הבקרת החדה והשנונה שלו בכתב או בעל־פה. הכתבן פלוני או החרזן אלמוני מרגיז אותו עד היסוד ומביאהו לידי התמרמרות מרובה, מפני שזה דומה בעיניו כמכניס זבל ואשפה לתוך היכל תפארתו ומחלל תא קדשיו לעין השמש, והרי הוא כנוגע בבבת־עינו ממש.

ובזמן ההוא ראו עיני מקרוב גם את כח שקדנותו המרובה של פרישמן בעבודת הספרות ואת התמכרותו אליה בחבה יתרה ובמסירות־נפש ממש. פרישמן הסופר, שנראה בהשקפה הראשונה כרשלן מגוהץ, מוציא זמן לבטלה ואוהב לבלות את שעותיו בעשון סיגרה מהמין המשובח ובשיחת רעים קלה מתובלת בבדיחות והלצות, – היה באמת עובד חרוץ, מתמיד ושקדן למופת. מעולם לא הרשה לעצמו מנוחה שלמה, ואפילו בשעת חולשה ומחלה (וידוע־חולי היה פרישמן רב שנותיו) לא לקח לו חופש גמור מעבודתו ולא נפרד מרעהו הנאמן, הוא עט־הסופר. רוחו הכביר ידע את סוד הנצחון על החומר, ובדבר הזה אין כמוהו מפליא לעשות.

באותו הזמן שהיה שוהה באודיסה חלה בכמה ממחלותיו ואחת מהן היתה אנושה, גם איזה נתוח נעשה לו והרבה שבועות היה מוטל על ערש־דוי. הד“ר פּוּריץ, הרופא הראשי של ביה”ח העברי באודיסה, שהיה מוקיר מאד את סופרי ישראל ועוסק ברפואתם באמונה יתרה, כמובן בלי תשלומים,– היה בא לבקרו מדי יום ביומו, ולעתים קרובות גם פעמַים ביום, ופעם בפעם היה מזהיר בכל תוקף את החולה שיהא נשמר מאד ולא יאחז עט־סופר בידו, עד שישוב לאיתנו, כי בנפשו הוא. אולם אזהרה זו של הרופא המומחה היתה בשביל הסופר החולה גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה בשום פנים, וביחוד לאחר שהתחיל בעבודה המושכת כל־כך את לבו, היא תרגום של שיחות האחים גְרִים מאשכנזית לעברית, שהציעו לפניו בעלי “מוריה” והוא קבל את הצעתם בשמחה. ובכן היה החולה מזלזל זלזול גמור במצות הרופא ולא הניח את עטו מידו אפילו בשעת חליו הקשה.

וכמעט בכל פעם כשהייתי בא לבקר את החולה היתה תשובתו על שאלתי “מה שלומך?” מעֵין זו:

– לא טוב ביותר, שנתי נדדה בלילה, גם מדרגת החום עלתה קצת, אבל אין בכך כלום; העיקר שהתחזקתי ולמרות עיני כבודו של פוריץ שלכם – אַל יחשוב ה' לי עון! – תרגמתי בינתים עוד חלק גדול של “שיחה” חדשה.

ותוך כדי דבור הוא מזדקף ממשכבו ומוציא את ידו להוציא מתוך מגֵרת השלחן את מחברתו. ואתה נוטל אותה מידו של החולה וקורא בעונג את התרגום המצוין, שיש בו מעֵין מעשה יצירה מקורית ושאין אתה מוצא בה אלא חסרון אחד: “הכלה נאה יותר מדאי”, כלומר הסגנון מלוטש ומזהיר ביותר ולפעמים, אמנם רחוקות, הוא נשגב מהשגת בני־הנעורים.

והסופר החולה מתלוצץ על מחלתו ומבטלה בבדיחה שנונה, או מסיח את דעתו ממנה לגמרי, ומדבר בחום־נעורים על מה שכתב, ועוד יותר על מה שבדעתו לכתוב, יש לו בגנזי מחו תכניות שונות של עבודה וצריך הוא, מחויב הוא למלאות את תעודתו ולכתוב עוד על זה ועל זה, לתרגם עוד זה וזה. הזמן כל־כך קצר והמלאכה כל־כך מרובה.

ובין הדברים האחרים מזכיר הוא – גם את הרומן הגדול, שעתיד להכתב על ידו.

כידוע, היה פרישמן שליט כמעט בכל מקצעות הספרות, ואין לך מקצוע שלא נסה את כחו בו מזמן לזמן ולא הכניס לתוכו מאוצרות רוחו הכביר. רק ביצירת רומן לא עסק עדיין עטו הפורה, אבל גם על זה חלם שנים רבות חלום־סופר יפה. רומן זה, בעל כמה וכמה עשרות גליונות, צריך להיות למופת בספרות ישראל, כל גבוריו מרחפים נגד עיני רוחו בכל קומתם וצביונם, בכל פרטיהם ופרטי־פרטיהם, ואינו חסר אלא כתיבה בעט, פשוט לקחת ולהעתיקו על הגליון – ודבר זה יעשה בקרוב, ואז יכירו “עושי־הרומנים” העלובים שלנו וידעו מה טיבו של רומן עברי הגון….

־־־־־־־־־־־־

ושוב ראיתי בפעם האחרונה את פרישמן הסופר מוטל על ערש־דוי בביתו בברלין. אמנם לא בנקל עלתה לי הפעם להוָדע איה מקום מגוריו של הסופר. ברלין בזמן ההוא נעשתה בתוקף המאורעות לעיר של “קבוץ גלויות”, אבל “קבוץ” זה נושא עליו חותם “גלות”, ובקרב העיר הזאת “הגדולה לאלהים” מפוזר ומפורד גם “קבוץ” הסופרים… אולם סוף־סוף נודע לי מקום דירתו של הסופר החולה ויחד עם עוד אחד מחברַי הסופרים הלכתי לבַקרו.

הדבר היה ימים אחדים לפני עלותו על שלחן הנתוח, שקפד את פתיל חייו. החולה הקיץ אותה שעה משנת־צהרים קלה אחרי שעבר עליו ליל נדודים ויסורים קשים ונוראים. נכנסנו לחדר־משכבו והחולה התחזק בכל כחו וישב על מטתו.

– מה בעיניכם מראה “יפת־תואר” כמוני?" – פנה אלינו בשאלתו בסגנון דבורו הרגיל. מראה החולה היה נורא, והדבור היה קשה עליו במאד מאד. אשתו התחננה לפניו שלא ידבר ולא יתרגש. גם אנו בקשנו ממנו שימעט בשיחה, אבל כל זה ללא הועיל. החולה לא יכול ולא רצה לעצור ברוחו והִרבה שיחה עמנו “על הכל”, שיחה פרישמנית מתובלת, כדרכה, בהלצות יפות וחדודים שנונים.

על מחלתו הארורה, המעַנָה אותו כל הימים וכל הלילות וגורמת לו כל־כך יסורים קשים וכאבים אנושים, דִבר רק מעט. קצת דבר על “הפוליטיקה הגבוהה” של דיפלומטֵי אירופה העושים שלום במרומיהם, ויותר על “הפוליטיקה הנמוכה” של כמה מו"לי ישראל, דורשי שלומו וטובתו, שהביאוהו לידי כך שהוא, מחַבר ספרים לעשרות, מוטל נעזב ואין לו עכשו במה להתרפאות כדי לחלץ את נפשו ממות… והרבה יותר דִבר על עבודתו הספרותית, היקרה לו מכל יְקָר בחיים, על מלאכתו האחרונה, היא תרגום הדרַמה השקספירית “קוריולָנוס”, שעלה בידיו, לפי דבריו, באופן מצוין ונעלה הוא על כל התרגומים שיצאו מתחת ידו עד היום, וצר לו מאד שעד עכשיו הצליח לתקן ולשכלל רק את המערכה הראשונה (עוד לפני יום או יומים התגבר על יסוריו הקשים וירד מעל מטתו וישב כשעתים אל שלחנו לעסוק בעבודה זו החביבה עליו) ושאר המערכות זקוקות עדיין לתקון ולשכלול. ומדי דַברו זכר, כמובן, בין עבודותיו הספרותיות העתידות לבוא, גם אותו הרומן הגדול, בעל כמה וכמה עשרות גליונות, משאת־נפשו מאז…

– הנה עתיד אני, מחר או מחרתיים – אמר במשך השיחה – לעלות לגרדום והמנתחים יואילו להכניס בבשרי את המאכלת החדה שלהם, כדי להסיר איזה סרח־העודף, אבל שאנן אני מפחד רע; בטוח אני שהכל יעלה יפה, ואחרי הנתוח אהיה שוב אדם שלם מוכשר ומסוגל לעבודה זו אשר אהבתי. כן, יש לי הבטחון הגמור בבריאות גופי, שהרי מרגיש אני בנפשי כחות עלומים ועוד ידי נטויה לעבוד וליצור הרבה מאד.

נבואת הסופר החולה, אויה, לא נתקימה. איזמל המנתחים החיש את הקץ – ופרישמן איננו. כמה מחשבות יפות של יצירות חדשות גדולות מתו עם המת הגדול. אולם ירושה רבה ועצומה, עשירה ונהדרה, השאיר אחריו לדורות בגנזי ספרותנו, ובתוך יתר כהניה הגדולים ישאר בה לברכה לאורך ימים השם המזהיר של דוד פרישמן הסופר.

תרפ"ג

־־־־־־־־־־


המלצות קוראים
תגיות