רקע
יהושע חנא רבניצקי
א. ל. לוינסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: דביר ת"א; תרפ"ז

בספרות ובחיים

“יש ויש למכביר סופרים כאלה, שספרותם לחוד וחייהם לחוד; יש כאלה, שספרותם טובה מהם, ויש שהם בעצמם טובים מספרותם, ואי־אפשר להביא ראיה מן הספרות על החיים” – אלו הם דברי הסופר המנוח א. ל. לֶוינסקי באחד מפיליטוניו הראשונים ב“המליץ” (“הספרות העבה”), אבל אם באמת יש הרבה “סופרים כאלה שספרותם לחוד וחייהם לחוד”, בקהלם לא יֵחד כבוד הסופר לוינסקי. הוא היה מיחידי־הסגולה במחנה הסופרים העברים, ש“הספרות והחיים” שלו אינם “תרתי דסתרי”, אף לא “שני עולמות” שונים, כשני דברים המונחים זה בצד זה ואין קשר פנימי ביניהם, אלא שנַים שהם אחד, תחומיהם יונקים זה מזה ודמות אחת להם. חותם אחד ומיוחד היה טבוע על צורתו הספרותית של לוינסקי ועל קלסתר־פניו בחייו בתור אדם ויהודי ועסקן צבורי, ואפשר להביא כמה וכמה ראיות והיקשים מן ספרות שלו על חייו.

לא ימים רבים עברו על לוינסקי הסופר עד שבקש ומצא את נתיבותיו בספרות ורוח מבינתו הורהו להכיר את מקומו וליַחד לעצמו מקצוע מיוחד, מקצוע הפיליטון הפובליציסטי, שכמעט לא היתה דוגמתו אצלנו עד ימיו, ובמדה ידועה הוא היה יוצרו ומביאו לידי שכלול מצוין, שאפשר להציגו למופת. בראשית דרכו הוא נסה את כחו בכתיבת קורֶספונדנציות מעֵין מאמרים קטנים, שחתם תחתיהם בשֵם “מי שהיה סטודֶנט” (זמן מועט היה “שומע חפשי” באוניברסיטה החרקובית). עברו ימים מועטים והגיע למדרגת “בעל־מאמרים” ב“עזרת סופרים” ב“המליץ”, אבל לא הרי המאמרים שכתב א. ל. לוינסקי כהרי אותה “המאמריסטיקה” הידועה, שהיתה מושלת בכפה בספרותנו העתונית “בימים הטובים ההם”. מתחת עטו יצאו מאמרים פובליציסטיים הראוים לשֵם זה שיֵש בכל אחד מהם רעיון מרכזי ושאין בו אריכות לשון וסתם פטפוטי־מלים לשם נוי ו“תפארת המליצה” בלבד, כנהוג אז בישראל ברב “המאמרים” שנתפרסמו בדפוס.

הקוראים הותיקים בתוכנו, שהיו מקוראי “המליץ” בזמן ההוא, זוכרים בוַדאי את מאמריו של לוינסקי “שפת עבר ושפת יהודית המדוברת” ו“חיי עולם וחיי שעה”. במאמרים אלה שמשכו עליהם בשעתם את עיניהם ולבם של הקוראים, קִנא הסופר קנאה גדולה ללשוננו העברית והוא מראה באצבע על “החזיון החדש, שנראה בשוק הסופרים, שיש להתבונן עליו, והוא תחית הז’רגון”, ומוציא את רוחו בדברים קשים נגד אותם הסופרים שמניחים “חיי עולם”, את הספרות העברית, ועוסקים ב“חיי שעה”, בספרות הז’רגונית. ואותם המאמרים הראשונים נכתבו כמעט כלם בכובד־ראש גמור, כראוי לסופר הלבוש תגא של פובליציסט והמשמש בכהונה במדור העליון; ואם לפעמים רחוקות פלט קולמוסו איזה דבור קל בלצון, הריהו כאלו מתנצל על כך באחד ממאמריו הבאים ואומר: “הנה יאשימוני הסופרים על חטא שחטאתי בלצון. אפשר שבאיזה ממאמרי לא דקדקתי פעמים בדברי וריח סתירא (סאטירה) נודף מהם”… אבל בהיותו עוסק עדיין באותה השאלה עצמה של “שפת עבר ושפת יהודית המדוברת”, בהמשך הפולמוס של סופרים בינו ובין שלום־עליכם וחבריו, שיצאו כנגדו בשביל ללמד זכות על הז’רגון העלוב – הוא מסיר מעליו את האצטלא של “דרי מעלה”, כבדי הרעיון והלשון, יורד לו ל“מדור התחתון” של הפיליטון ודורש בלשון של בדיחות על “יוחנן הסנדלר לפנים ועתה”, וגם ב“עזרת סופרים” הריהו נושא מדברותיו בסגנון פיליטוני קל על “המרצע והספרות”. ומאז חדל כמעט לכתוב “מאמרים” במובן הרגיל: את מערכי לבו הוא מוסר לקהל קוראיו רק בצורה פיליטונית, ושוב אינו עוזב את מדורו התחתון אלא “בשעת הדחק”, בשעת הצורך הגמור לערוך דוקא מעין “מאמר”.

וכיון שמצא הסופר את נתיבותיו במקצוע הפיליטון, מצא גם את סגנונו – אותו הסגנון המלא חיים של נועם וחמודות, המתאים לכשרונו המצוין. בהתול קל, בהוּמור חי ורענן עליז ושנון, הוא סוקר את העולם הקטן והגדול של בית ישראל וחוצה לו, בוחן ובודק את גנזי החיים, הנסתרות והנגלות של הדור הישן והחדש. ומעביר תחת שבטו את “השאלות הבוערות” העומדות “ברוחו של עולם” ואת “המחשבות והמעשים”, העומדים או הראוים לעמוד על הפרק. חוט של חן מיוחד משוך על ילדי רוחו הפוריה, ועל רובי פיליטוניו מרחפת רוח של יהודי פקח, הוגה־דעות ובעל לב רגש, לב טוב ומלא חבה לכל הנברא בצלם אלהים. ועל כולם – לב עברי נאמן לעם־סגולתו וקשור בקשר אמיץ ונצחי באוצרות קניניו הרוחניים. בקיאות וחריפות בהוַיות־העולם, הסתכלות חדה ובהירה בדעותיהם ובמדותיהם של בני־האדם בכלל ושל בני עמו בפרט, שנינות ועליצוּת החיים, מחוברות בדבק טוב וטבעי אל רוך נפשי ונעימות לבבית של חבה יתרה אל הבריות, – אלו הם הסממנים היפים, שמהם הורכבו טובי פיליטוניו, שלקחו כל־כך את לבות כל הקוראים למיניהם מכל המפלגות ומכל המעמדות בישראל.

עטו השנון של הפיליטונאי לא היה דוקר ומכאיב, מלעיב ומגדף. דברי לעגו הנמרץ לא היו מרים ומאררים, מהולים ברעל וארס, ועקיצתו לא היתה עקיצה להכעיס, לשֵם חירוף וקנטור. תוכחתו המגולה יצאה תמיד מתוך אהבה נאמנה, ובמין בת־צחוק מיוחדת, של בעל לב טוב ותמים, שַחקה של חמלה יתרה, היה מהתל במומי בני עמו ומלגלג על אותם החסרונות והמגרעות, שדבקו ברוחם ובנפשם במחשכי גלותם המרה והנוראה. ושַחקה זו של חמלה וחנינה לא סרה מעל שפתיו אפילו בשעה שבא לדבר משפטים עם המתבוללים והמתכחשים לעמם שנואי־נפשו.


“שנואי־נפשו” – בעצם הדבר אין מבטא זה מדויק כשמדברים על תכונתו של הסופר המנוח. נפשו הטהורה היתה מלאה אהבה רבה לעמו ישראל וגעגועים עזים לשלֵמות החיים הישראליים של הדורות הקודמים, געגועים ויראת הכבוד והרוממות להמאור שבתורה ושבספרותנו העתיקה והחדשה; אולם מקום לא היה בלבו לטינא ושנאה כבושה אפילו ל“בנים כחשים”, שאין את נפשם להכיר את אחיהם ומתרחקים מעַמם נפשם להכיר את אחיהם ומתרחקים מעַמם, ובשעה שהיה מניף עליהם את שבטו כמצליף לא היה עושה זאת כמלמד קפדן בפנים זועפות ובתוכחות חמה וזעם. צר היה לו לראות בעיניו אנשים מישראל בעלי־מומים, לקויים בנשמתם במדה מרובה כל־כך, שהם מכחישים ב“אני” שלהם ומשתדלים בכל כחם לזייף את חייהם וחיי ביתם זיוף גמור. ודאי אי־אפשר שלא ללגלג על הבריות המשונות הללו, אבל מצוה גם לנוד להם ולעורר עליהם בלבך “רחמנות”… הרי הרבה “חולשות” בבני־אדם. הנה אנשים זקנים נובלים וכמושים, שמשתדלים וחוגרים שארית כחם להתראות בעיני הבריות דוקא כאברכים דשנים ורעננים. כלפי אותם “המתבחרים” (לפי בטויו) היה הסופר מכַוֵן בשעתו, בשיחות־פיליטוניו הקלות על “יפיפיתו של יפת” ו“מעניני דיומא”, כמה מהלצותיו המחוכמות ולגלוגיו השנונים. וכי אפשר לומר, שהיה מתיחס אל בעלי־זיוף אלה באיבה ומשטמה? אמת, ההתכחשות לעם והשאיפה לטמיעה הן זיוף יותר גס ומכוער, אבל אף הן אינן סוף־סוף אלא “חולשה”, שבאה מתוך “לקוי חלקי” במח ובלב, ובשעה שבעלי חולשה זו עושים לעין השמש את מעשיהם הזרים, שמעוררים לפעמים תעוב וגועל נפש, בודאי רשאי אתה וגם מחויב לצחק עליהם בכל פה, אך לא צחוק מהול ברעל של שנאה ואיבה, אלא צחוק של חמלה…

בכלל, מדה זו של “אי־סבלנות”, שהיא כל־כך מצויה אצל הרבה מסופרי ישראל, לא תמצאו אותה בכתבי הסופר המנוח אפילו במקצת: מעולם לא התערב בפולמוס אישי ולא השתמש בכלי־זינו החדים והמלוטשים נגד בעלי־ריבו ומתנגדיו־בדעות. “סבלן” במדה מצוינת היה לעומדים מחוץ למחנה שלו, ואפילו לאנשי המחנה שכנגד. וסבלנות זו, שנִכרת באופן בולט בתוך השורות ובין השורות של הרבה מפיליטוניו, לא באה, כנהוג לפעמים, מתוך קרירות־רוח לדעותיו של עצמו, אלא מתוך לב טוב של אדם יקר, שמשתדל לראות באחרים את צד האור ולא דוקא את הצללים השחורים, והריהו דן את כל אדם ואת כל כת ומפלגה לכף־זכות, ושל סופר פקח, בעל עינים פקוחות ובהירות, המבין הרבה ולפיכך הוא מרבה לסלוח.

אולם אם שנאה לא ידע, נטועה היתה בלבו אהבה עזה ועמוקה לעמו ישראל ואוצרות רוחו הכביר. ואהבה זו עוברת כחוט השני בכל כתבי הסופר המנוח מראשית צאתו על במת הסופרים עד רדתו מעליה, בהקָפד פתיל חייו בלא־עת.

ואהבתו לעמו לא היה מסוג זה, שהוא קורא לו בלשונו השנונה “אהבה כללית ושנאה פרטית”. “יודע אנכי פטריוט אחד – יאמר במאמרו, שנושא עליו שֵם זה – אשר מדֵי ידבר על דבר היהודים בכלל, נפשו גחלים תלהט, ידבר גבוהה על ישראל ואמונתו, ואת כל איש יהודי בפרט ישנא תכלית שנאה”. ובדברים קשים יוכיח את אלה, “שהמציאו שיטה חדשה לאהוב את העם כלו יחד עם זה לשנוא את היהודי”. ב“שיטה חדשה” זו לא אחז אפילו במקצת מן המקצת. את הכלל ואת הפרט היה אוהב כאחד, את האומה כולה ואת אישי האומה. ומתוך אהבה נאמנה זו חזר מדעתו הראשונה על התעסקות ב“חיי שעה”, וכיון שבא לידי מסקנה, שאי־אפשר בזמננו לתת להמון עמנו ספוק מזונו הרוחני אלא בלשון המדוברת, התחיל לכתוב בעצמו לשם “חיי שעה” ולא נמנע מלהשתתף בטובי העתונים “הז’רגונים”, ולא נתקררה דעתו עד שעלה בידו ליסד בעצמו בעיר מושבו אודיסה עתון בלשון יהודית המדוברת, שהיה עובד בו מאהבה עד ימי חייו האחרונים.

ומה רבה היתה אהבתו לשפתנו הלאומית, לשון קדשנו, ולספרותה! בשנים הראשונות לעבודתו הספרותית היה כותב לפרקים פיליטונים “מעין בקרת” על ספרים חדשים, ובכל אלה לא תמצאו בקרת שלילית אלא במאמרו הראשון על אחד הכרכים של אחד המאספים. עטו המצוין ודאי היה מוכשר ומסוגל לעשות “מטעמים” חריפים, כאשר אהבה נפשם של רוב הקוראים: יכול היה להוציא את “גל הסמרטוטים” מתוך “אוצר ספרותנו” ולהוקיעם נגד השמש, כדי להראות על כיעורם ולעשותם ללעג ולקלס. אבל מאהבתו לספרותנו העלובה היה כובש את יצרו הליצן ובוחר לכתוב דוקא מעין בקרת חיובית. וכשהיה מגיע לידו פרי־ספרות חדש, שיש בו טעם כל־שהוא, היה ממהר לברך עליו בקול רם ברכת “שהחיינו”, ואת מחברו של הספר החדש, שמצא בו איזה ניצוץ של כשרון, היה מרים על נס למופת בישראל וגומר עליו את ההלל הגדול. אפשר שבמקצת עשה זאת מתוך לב טוב, כדי לתת כבוד ונחת־רוח לסופר עברי עלוב, שזה חלקו מכל עמלו; אבל עיקר כונתו היה לעשות פרסום, ואם תרצו לומר – ריקלמה, לספרות העברית אהובת־נפשו.

ויחס של חבה ורֵעות היה תמיד יחסו של הסופר לקהל קוראיו. “חביבי הקורא”, “חביבַי הקוראים”, – אלו מלות־הקריאה של חבה, שהיה רגיל לשמש בהן במאמריו ופיליטוניו, לא היו כדוגמת הבטוי “קורא יקר”, הנהוג אצל הסופרים דרך נמוס בלבד. הקוראים היו באמת חביבים עליו וקרוב היה לכל קוראיו. לא לחנם היה שם־הכנוי “רבי קרוב” קבוע אצלו וחשוב בעיניו יותר משאר הפסיבדונים, שהיה מכנה בם את עצמו לפעמים. ומכל־שכן שהוא היה חביב על כל הקהל הגדול של קוראיו. מן הקורא מבית־המדרש הישן עד הקורא החדש שבחדשים, כהמוני כמלומד, כקורא פשוט כ“יפה־הרוח” – הכל היו שותים בצמא את דבריו וממהרים בראש כל דבר לקרוא בהנאה מרובה את הפיליטונים החביבים של “רבי־קרוב”, הקרובים כל כך אל הלב העברי.

־־־־־־־־־־־

וחביב היה ומכובד המנוח לוינסקי על הבריות בכלל. לא רק בעולם האצילות, בתור סופר בישראל, אלא גם בעולם העשיה, בתור אדם המעלה ועוסק באמונה וחריצות בצרכי צבור ויחידים, בעניני הכלל והפרט. “איש חי רב פעלים” היה במלוא מובנן של המלים האלו, חבר לכל דבר טוב ומועיל ומקדיש לה הרבה מכחות גופו ונפשו. לא “בעל מחשבות” טובות בלבד היה בחיים, אלא תמיד איש “מחשבות ומעשים”. בכל עת היה משתדל עד כמה שאפשר, שהרעיון הטוב, שנולד בלבו או בלב חבריו, לא יאחר מלהתגשם ולצאת לפעולה ממשית, וסמוך למחשבות – מעשים. המדרש הוא עיקר חשוב כשהוא גורר אחריו תיכף את המעשה. אפשר אמנם לחלום חלומות גדולים ולשאת בלב תקוות מאירות ומזהירות לעתיד, אבל בהוה, אם יתגשם המעשה בחיים לא בכל שלמותו ואם צורתו הראשונה תהיה לא כל־כך מזהירה כפי שעלה במחשבה – אין להצטער על זה. כן דרך העולם, וסוף־סוף טוב מעשה בלתי שלם ממחשבה ערטילאית המרחפת באויר ואין לה אחיזה בחיים.

ולפיכך לא היה בז גם לקטנות. בדבר קטן וקל־ערך לכאורה לא נמנע מלהשתתף כמו בדבר גדול החשוב לכל הדעות. בענינים שיש להם שיכות רק ל“חיי־שעה” של משפחות ואנשים פרטיים, היה מתעסק ועבד עבודה תמה כמו באלה, שמטרתם “חיי עולם” של כלל ישראל.

וכמו־כן לא היה בז לכל אדם. לא הביט און באחרים, ואל המגרעות ו“החולשות” שלהם לא שם לב כלל, או בכל אופן לא הקפיד עליהן הקפדה יתרה, אדם ילוד־אשה אי־אפשר שלא יתלכלך קצת בחטא ואין לבוא עמו בטרוניא על זה. אין לזכור מעשים ועוונות ראשונים, ואסור לדקדק עם בני־אדם אפילו ביותר מחוט־השערה…

בכלל לא היה המנוח מן המדקדקים ביותר גם בספרות וגם בחיים. את מרותה של “חכמת הדקדוק” הקפדנית לא רצה לקבל על עצמו בשום פנים… אלה שראו את כתבי־ידו קודם שנכנסו לבתי־המערכת, יודעים הם שלפעמים אפשר היה למצוא בדבריו של הסופר המצוין והמפורסם הזה “פליטת־הקולמוס”, שבושים קלים וגם לא־קלים בלשון וביושר־הכתב, שלא הקפיד עליהם. יעשה לו העורך “המשגיח על הכשרות” הספרותית את שלו, יכניס בעצמו אותם התקונים הדרושים לדעתו, ואם זה יתרשל וישאיר איזו פגימות – אף אז אין בכך כלום, שהרי סוף־סוף לא זה הוא העיקר… וכן גם בחיים לא העלה עליו את עול הדקדוקים היתרים והיה מתנגד גמור לקפדנותם ונקרנותם של “נקיי־הדעת” ביותר, המחזיקים בשיטת “יקוב הדין את ההר”. יש לעתים לא רחוקות “הוראת־שעה”, וכשהשעה צריכה לכך אין להתרחק אפילו מן הדומה לכיעור. ההשתדלות מועילה לפעמים להוציא יקר גם מזולל, ואין לך אדם שאין לו שעה, שאפשר אז להשתמש בו לטובת איזה ענין או איזה אדם…

וחבריו של לוינסקי מ“בעלי הדקדוק”, אפילו מן האסטנסים והקפדנים ביותר, לא יכלו להקפיד על דרכו זו. כשם שהוא לא כעס כמעט מעולם על שום בריה, כך אי־אפשר היה להתרגז עליו אפילו “בעידן ריתחא”, מפני שהדבר היה ברור תמיד שכוונתו רצויה ומשובחת: תמיד היה מתכוון לעשות אך טוב וחסד ולהביא איזו ברכה כללית או פרטית.

ועוד מדה יפה אחת היתה בנפשו, שראוי לציין אותה, היא מדת הענוה. גדולה היתה ענותנותו בספרות ובחיים. בכל מה שיצא מתחת עטו הפורה לא תמצאו שום סימן ורמז להתהדרות ולהבלטת ה“אני” של סופר מורם מעם. מעולם לא הביט על עצמו כעל הכהן הגדול מאחיו או כעל מורה ומדריך, הבא לזכות את הרבים והכל חייבים בכבודו. נפלא היה בפשטותו היתרה בתור סופר. בצחוק קל על שפתיו היה מדבר על “מעין פילוסופיה” שלו, של “הפילוסוף מן המרתף”… וגם בחיים הפליאה ענותנותו ולקחה את לב כל יודעיו ומכיריו. תלמיד־חכם יקר זה, שקרא ושנה הרבה, סופר מצוין יחיד במינו, – ראה את עצמו לא כאדם גדול, אף לא כאיש שמצטיין בדבר־מה מבני־אדם סתם, אלא כ“בעל־בית פשוט”, רחים ומוקיר רבנן, חובב שפת עבר וספר עברי חבה עזה. כבודו של סופר עברי, אפילו פחות מבינוני, היה יקר תמיד בעיניו כמו בעיני “משכיל” נלהב מערי־השדה, שלא ראה מאורות מימיו ובא לכרך וזכה לראות גדול בישראל, ליהנות מזיו שכינתו ולהתחמם כנגד אורו…

ושירה זו, שירת “הספרות והחיים” של אלחנן־ליב לוינסקי, שירה מלאה כל־כך יופי והוד רוחני, – נפסקה פתאם באמצע.

בשנים האחרונות גדל ביתר־עז אור־היקרות, שהיה שופע ממנו בספרות ובחיים. רוחו היתה כמעין המתגבר. “המחשבות” היותר יפות ונעלות שלו נתגלו בשאר־רוחו הכביר בפיליטוניו המרובים, המפוזרים בעתונים שונים וביחוד במיטב פיליטוניו ב“השלח”, ו“מעשים” היותר נאים ומשובחים יצאו על ידו לפעולה בחיים, בהוצאת ספרים חשובים גדולי כמות ואיכות, שיש להם ערך קיים לדורות, ובקבוץ סכומים הגונים לשם תמיכת משפחות יתומות ועזובות של סופרים ברֶוח ולא בצמצום, וכיוצא באלה. ופתאם נתקו מיתרי הלב העברי ונאלמה השירה.

קשה הצער, גדול הכאב ורב המספד על האבדה הגדולה, שאבדה לנו בספרות ובחיים!

תרע"א.


המלצות קוראים
תגיות