“דור וסופריו” – אין זה משמעו, שהמחבר הטיל על עצמו מעשה קבלנות לתת בקובץ־מאמרים זה רשימות על כל טובי סופרי הדור כסדרם בשיטה קבועה מראש. לא נכנסו לכאן אלא מאמרים ורשימות שנכתבו על ידי בפרקי זמנים ובמקרים שונים, וכלם (חוץ מרב פרקי המאמר “חיים של יסורי הרוח”) נדפסו בשעתם בעתונים ובמאספים שונים. קצתם נושאים עליהם חותם של ניקרולוגים ומכילים קצור תולדות ימי חיי הסופר ביחד עם דברי הערכה קצרים על ירושתו הספרותית שהשאיר אחריו, ורובם הגדול הם רשימות יותר רחבות, שבאו בהן דפים שלמים מספר זכרונותי על הסופרים שהייתי קרוב להם, וביחוד על כמה מחבורת הסופרים באודיסה.

אודיסה – זו העיר היפה בדרום רוסיה, שהיתה מפורסמת כל הימים ב“עם־הארציות” של תושביה בנוגע לתורת ישראל וחכמתו, זכתה בתוקף מאורעות שונים ל“קבוץ־גליות” של סופרים עברים, קבוץ בעל ערך כביר מאד, והיה זמן שהתכנסה לתוכה חבורה מצוינה של סופרי ישראל בעלי שם, שהתפרסמו לתהלה בכל תפוצות ישראל. ואני, שנולדתי בעיר ההיא והתגוררתי בה כל הימים עד צאתי לא"י, זכיתי לעמוד במחיצתם ולהתחמם מקרוב כנגד אוּרם של הסופרים הגדולים ההם, היושבים בה בקביעות או הבאים אליה מזמן לזמן, ורבים הם הרשמים שנאספו בגנזי זכרונותי עליהם, ואפס קצתם פרסמתי בדפוס.

אפס קצתם, דפים בודדים מספר זכרונותי הוצאתי על פני חוץ, והרבה מאד כבשתי ולא פרסמתי, מפני שיש לפרקים בענין זה, במעשה כתיבת דברי זכרונות על אישים מפורסמים, צד קשה אחד, הוא הבלטה יתרה של אותו ה“אני” הבא להעלות את הזכרונות על הספר. עד כמה שהגיעה יכלתי השתדלתי להמנע מזה, אבל אפשר שלא תמיד עלה הדבר בידי, ועל כך ידונו אותי הקוראים המבינים לכף זכות, שבכל אופן לא נתכוונתי לשם פרסום “האני” של הכותב…

תל־אביב, אלול תרפ"ז [1927].

(על פי אגרותיו)

“אגרות יהודה ליב גורדון אינן צריכות לא להסכמה ולא להקדמה, כמעט יראה הרואה כי שם יל”ג נקרא עליהן ולבבו ידע כי כל יקר תראינה עיניו בהנה ונחל עדנים ישתה" – כך אומר בצדק עורך האגרות ה' ווייסברג בראשית “דבר אל הקוראים”, והלאה מוסיף לבאר יקר ערכן של האגרות לאמר: “והיו האגרות האלה לאספקלריא מאירה להביט בה על כל המעשים אשר נעשו בקרב השנים ההן, בקרב ישראל; בהאגרות האלה ישנם דברי תורה וחכמה, בהן בקרת והשקפה על מעשי בני דורו ותחבולותם, תורת השיר והמליצה, דרכי לה”ק ושמושה, ודברי חפץ לרב מאד; בהן – נכיר ונדע תכונת נפש המשורר המנוח, הליכות עולמו וארחות חייו בביתו בקרב משפחתו ומנהגו עם הבריות; בהן – נראה ונוכחנו לדעת עד כמה התפתחה והשתלמה דעתו של המנוח בכלל וידיעתו בתורת לה“ק וספרותנו בפרט, מאז תאחז בעט סופרים ידו, הלך והתפתח, הלך והשתלם, הלך וגדול, מזמן לזמן – עד כי גדל מאד”. אם אמנם העורך הפריז קצת על המדה באמרו, שהאגרות תהיינה לאספקלריא מאירה “להביט בה על כל המעשים אשר נעשו” בשנים ההן בישראל, כי באמת מעשים רבים נעשו בכל השנים ההן בישראל שלא בא גם זכרם בהאגרות; אבל גם בלי הפרזה זו רב טוב צפוּן באגרות אלה וערכן יקר מאד לחקר הליכות עולמו של המשורר המנוח ותכונות נפשו ורוחו, וגם לדברי ימי ההשכלה בארץ רוסיה, אשר יל“ג ז”ל היה אחד מראשי כהניה ונושאי דגלה ביד רמה. וכל חובב ספרותנו יכיר טובה מרובה להעורך הנכבד, שטרח לקבץ “נפוצות יהודה” ולערכן על הסדר ולהביא את הברכה הזאת לספרות ישראל, העניה מאד בספרים טובים בכלל ובמצבות ספרותיות ממין זה בפרט. כי בעוד אשר בספרויות העמים ידעו להוקיר ולחבב את זכרון הסופרים אנשי־השם, ובמות אחד הסופרים, שעמד בחייו לא רק בשורה הראשונה, אלא אפילו בשורה השניה או השלישית, מרבים לספר בתולדות ימי חייו וזכרונות על אדותיו ומפרסמים בדפוס את אגרותיו שיש להן ערך כל־שהוא, – הנה אצלנו גם גדולי הסופרים נשכחים כמת אחד האדם ואבד זכרם ואין שם אל לב, ועד היום אין לנו תולדות אד"ם ומאפו ושאר טובי סופרי הדור העבר, להפיץ אור על הלך־נפשם ודרכי רוחם ותכונת פעולתם הכבירה על תקופת דורם.

“היום גלותי חרפה מעל ספרותנו” – יכול העורך ה' וו“ב להגיד בהוציאו לאור את אגרות יל”ג. כי אות הוא לבני ישראל, שיתעוררו אף הם לחבב זכרון טובי סופריהם ולהוקיר את כל היוצא מתחת עטם, כמתוקנים שבהם, והחומר היקר לתולדות בוני הספרות לא יחסר גם אצלנו.

אם “שיחת־חולין של תלמידי־חכמים צריכין למוד”, על־אחת־כמה־וכמה מכתבים של תלמידי־חכמים, שבהם ישפכו את רוחם לפני רֵעים וידידים וישפטו בהתגלות לב על כל דבר הקרוב לנפשם; ואם מכתבי סופרים אנשי־שם בכלל ראוים להשאר לזכרון באוצר הספרות, הנה אגרות יל"ג יש להן זכות יתרה להֵאצר בספרותנו, כי מלבד עצם תכנן מצוינות הן גם בסגנונן היקר והנחמד הלוקח לב, אותו הסגנון המעולה המשַוה הוד והדר מיוחד על כל דבר שיצא מתחת עטו של הגדול במשוררי דורו וסופריו.

אמנם אין לכחד, שלא כל האגרות הבאות בשני הכרכים ראויות היו לראות אור. בתוך האגרות האלה נמצאות לא מעטות שאין בהן דברי חפץ כלל, שכל עיקרן אינו אלא דברים של מה־בכך ואינן ראויות לפרסום לא מצד תכנן ואף לא מצד סגנונן, כמו איזו אגרות קלות, או יותר נכון פתקאות, לה' שלוסבֶרג וכיוצא באלה. ואם מכתבים כאלה הם מאותו המין ש“אם לא יועיל – לא יזיק”, נתפרסמו הרבה אגרות הנוגעות במסתרי דברים פרטיים ביותר, הראוים להיות נִדונים בגניזה ולא נִתנו להִגלות החוצה בחיי בעליהם ואפילו אחרי מותם, גם יש כאלה הפוגעות בכבוד אנשים נכבדים בדברים חריפים וקשים, הבוטים לפעמים כמדקרות חרב, שהם פליטת הקולמוס בעידן ריתחא, ומוטב לדברים כגון אלה שישתקעו ולא יפָקדו עוד, ולא שישארו חקוקים בעט ברזל לזכר עולם. אמת, העורך פסח על־פי־רוב על שמות האנשים הנפגעים, או זכָרם רק בר“ת בלבד, אבל לא תמיד עשה כזאת. ויש שהסתיר איזה שם בסתרי ר”ת ואחרי שתים שלש שורות השאיר את השם הזה בעצמו במלואו לפרש את הסתום (ראה, לדוגמא, ח"א ע' 280); ומלבד זאת הלא הדבר ידוע, שאין נסתר מנגד עיני קורא מובהק עברי, ודי לחכימא כמוהו ברמיזא למצוא את פתרון החידה ולהבין במי ובמה הכתוב מדבר… גם יל“ג בעצמו כבר הוכיח את וו”ב על מעשה כזה, כי נהג לא כשורה והוציא לרשות־הרבים עוד בחייו אחת מאגרות המשורר, שנמצאו שם דברים פרטיים ומעולם לא עלה על לב כותבם לאמרם ברבים; אך דברי התוכחה, כנראה, לא פעלו את פעולתם. אם ה' וו“ב, כאחד ממעריצי יל”ג, חרד על כל דבר מדבריו של הסופר הגדול שלא יאבד מתוך הקהל, עליו היה לשים אל לבו שכבר נאמר על דברים כגון אלה: כל המוסיף גורע… ובכן לא נשגה אם נחליט שאִם הואיל העורך להקטין את כמותו של הספר, ולוּ גם היה לו להוציא תחת שני כרכים רק כרך אחד, אז היה מוציא מתחת ידו דבר יותר מתוכן וכל האגרות היו מכילות רק דברי חפץ באמת.

ואם מצד זה יש עודף בספר האגרות, הנה מצד אחר חסרים מכתבים לסופרים גדולים, אשר יל"ג בא אתם בכתובים והרבה מאותם המכתבים היה להם ודאי ערך ספרותי, כמו המכתבים למ. לֶטֶריס וכדומה, שאיזו מהם, כמדומה, כבר באו בדפוס והעורך יכול לבקשם ולמצוא אותם ולשימם בקובצו.

אולם דברים אלה לא נאמרו להקטין את ערך פעולתו של העורך, אשר הרבה טרחות טרח ויגע¹ להעשיר את ספרותנו העניה בספר יקר זה, ספר אגרות יל"ג, השקול כנגד כמה וכמה ספרים אחרים.

“הגדולים אשר בארץ המה – אומר יל”ג באחת מאגרותיו – אשר פעלו רמות וגדולות בכל מדע וחזון או בכל כשרון מעשה אשר פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם, אף כי כמות כל האדם מתו ונולדו וחיו ואכלו ושתו ופרו־ורבו כבני־אדם, בכ“ז מצוה עלינו לסַפר בתולדות ימיהם מיום צאתם מחיק אמם עד שובם אל חיק אֵם כל חי. ללמד דעת את העם ולהבינו בינה יתרה, איכה נוצר רוחם הכביר בקרבם ואיכה עלו במעלות ההשתלמות ממדרגה למדרגה” (מ"ה). לסוג האנשים הגדולים “אשר פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם” יחשב גם יל"ג, אף כי הוא בענוה יתרה יאמר על עצמו במכתבו זה: “ראמות ונשגבות לא פעלתי ומשך חכמתי קטנה ודלה ודקה מן הדקה”, – ולזאת “מצוה עלינו לספר בתולדות ימיו” ולהוציא מתוך האגרות כל הפרטים הנוגעים לקורות חייו.

מתוך אותה האגרת יודעו לנו תולדות יל“ג בקצרה, כי נולד בווילנא בכ”א יום לחודש כסלו בשנת מרידת בני פולין הראשונה (שנת תקצ"א), ומנעוריו גדלהו אביו ככל שאר נערי ב“י, ובהיותו בן תשע שלא הגיע לחנוך כבר עסקו עמו בהלכות כתובות, גיטין וקדושין, כנהוג. מלמדו הראשון, אשר למד אצלו משנת הארבע וארבעה ירחים עד שנת התשע, היה מהיר במקרא ולמד עמו גם ספרי קדש, בדרך טפל כמובן, ובהיותו בן י”א היה מבין בתנ“ך ובקי בכמה מאות דף גמרא, ובמלאות לו י”ג שנה סיים את הבבות ודרש בהן לפי הקרואים, אשר אחד מהם “נתן עיניו בו ונעשה – חתן לבתו”. ואח“כ כאשר נהפך הגלגל על אביו נִער מחותנו חצנו ממנו ויוציאהו לחרות. בן י”ד שנה הוציאהו אביו מת“י אפיטרופסותם של המלמדים ויתן עתותיו בידו ללמוד בעצמו בביה”מ. ובעת ההיא החל לבו לנטות מעט מן הדרך אשר תארו לו ולא מנע את עצמו מן ההגיון, ויהי לו רוב היום למלאכה בביה“מ ושעות אחדות “גנבתי יום וגנבתי לילה” ללמוד הקריאה והכתיבה בשפות זרות. והנה עד י”ז שנה פשט ארבות ידיו וחצה עד צואר בים התלמוד עד כי כמעט עבר את כולו, ורק אז נפקחו עיניו כי אל אי שמם וסלע קרח בא אשר לא ישלם לו שכר טוב, די העבודה הרבה אשר העביד את נפשו, ואז נפלה המסכה הנסוכה מעל עיניו וירא כי פרא הוא בתוך אירופה הנאורה וכו' וימהר לתקן את אשר עותו אחרים, “ויאזר כח ללמוד דקדוק ש”ע על מכונתה ושפת רוסית, פולנית, אשכנז וצרפת ושאר הידיעות הנצרכות לאדם באשר הוא אדם ומדיני בטבעו“, בלי מורה ומנהל². ובשנת תר”י שלחהו אביו לעיר פינסק לתבוע סך כסף, אשר הגיע לו מאדון אחד מורה בביה“ס שם, ולרגלי התביעה “נאנס להעצר בעיר ההיא שבועות אחדים ונועץ לפרנס א”ע בהוראת־שעה”, והוא אז בן י“ט שנה, ויהי למורה בבית הגביר לוריא. ואולם “אחרי מספר ירחים נתבטלה הסבה הראשית אשר הביאתהו לפינסק ואז נואש גם מפרנסתו אשר הביאה לו שבלים דקות וצנומות וישם פניו לשוב לווילנא”. אחרי מסעים שונים קצרים וארוכים, אשר נסע בערים שונות לרגלי עסקים שונים בשנות תרי”א ותרי“ב, נמנה בשנת תרי”ג למורה בביה“ס הנפתח אז מטעה”מ בעיר פוניוויז ושם נשא לו אשה, אשר ילדה לו שתי בנות ובן אחד. ובשנת תרט“ו מת עליו אביו והניח אחריו בת אחת וג' בנים, ועל יל”ג הבכור היה להשיא לאיש את אחותו ולתמוך בידי אחיו הקטנים עד בואם למחוז־חפצם. ונוסף לזה אבדו לו כמה מאות רו“כ בענין רע (אשר על זה כתב אז את שירו “באבוד עשרי בענין רע”). ולרגלי כל הנסבות האלה אזלת ידו, ובמכתבים רבים מהעת ההיא יתאונן באזני רעיו ומיודעיו על מצב חמרו השפל ומצב בריאותו הרפה. בראשית שנת תרכ”א יצא מפוניוויז לביה“ס בשאוול, אשר משם אחרי שנתים כתב לה' לוריא את מכתבו הגדול המכיל ציונים מקורות ימי חייו, ובסופו יאמר: “משכרתי הנתנת לי מאת הממשלה לא תספיק לי ולנפשות ביתי רק ללחם נקֻדים ולנעלים בלים ומטֻלאים, והעיר אשר אנכי יושב בה זה כשנתים קטנה ודלה ואנשיה רֻבם עניים המתפרנסים זה מזה ואין הבור מתמלא מחוליתו; ובכן תלואים לי חיי מנגד ופרנסתי תלויה על חוט השערה ועל מקרים כוזבים ובלתי בטוחים, ואלמלא בכל יום מתרחש ניסא כי אז כבר אבדתי בעניי”. וכשנה אח”כ הוא מנחם אחד מידידיו בזה, שגם הוא כמוהו ממציא לו פרנסה מצומצמת בצער ובקושי גדול, ומוסיף: “ל”ג שנה כלו לי בחרף העבר וכבר קפצה עלי זקנה ויכל בשרי מרֹאי, רפה כחי ונס לֵחי, לא אוכל עוד מלט משא כבד – ומה אעשה לימים הבאים?" (מ"ח). ובשנה שאחריה יצא משאוול לגור בטֶלז. שם מעמדו החמרי הוטב מאשר בראשונה, בהיותו מורה בשני בתי־ספר לנערים ולנערות. אבל מצב בריאותו היה רפה מאד (“חלש המזג אנכי מעודי – כותב הוא משם – ועבודתי עבודת המלמדות החריבה את מקור חיי ודללה בריאותי וזקנה קופצת עלי בלא עת”), וגם מעמדו הרוחני נשאר כמאז. “כל הדברים שאמרת על אדות פוניוועז – הוא כותב לפרוזֶר – אמורים גם מטעלז, סדנא דארעא חד הוא! כזאת וכזאת הנה ערים נכחדות, צברי בתי הרס, גלים נצים, לא ישבו בם משכילים וחכמים ולא יגורו סופרים ומליצים, כ”א גדודי אנשים משחרים לטרף והמון עברים נצים, מעט מהם סוחרים בסחורת פרוסיה במעשה צעצועים ופטורי ציצים, ושאירתם משמרים הבלי שוא קנאים ובעלי חצים, או חובשי ביה“מ ומחשבי קצים, וכלם ישנים שנת מרמיטא נרדמים בחזקה ואינם מקיצים… ואילו האחד שיפול ביניהם ועיניו פקוחות… כל ימיו יהיה איש מכאובות וחסר מנוחות” (נ"ד). ובמכתב אחר הוא כותב, שהיהודים היושבים בטלז ככל המון בית ישראל נחלקים: להדיוטים לומדים (“המה השורים המלחכים את עשב השדה מעבר ההר הזה ואינם רואים כי מעברו השני הוא מלא ברכת ה' כל פרי נחמד להשכיל”), להדיוטים יראים, להדיוטים משכילים ולהדיוטים גמורים. כל קורא בעל נפש יכול לשער בנפשו מה נעים היה לאיש כיל“ג לשֶבת ב”ערים נכחדות" בתוך כל מיני “הדיוטים” ואיך היתה שם מנוחתו כבוד. “החשוכים – יתאונן באחד ממכתביו – לא מצאו קורת־רוח במעשה שאני עושה לטובת בית־ספרי בפרט ולטובת ההשכלה בכלל… וביחוד העירו עלי חמת המקנאים מכתבים אחדים מטעלז ושירי התול אשר נדפסו ממני ב”הכרמל“, אשר בם יריתי בהדי שותא פילכא בסכלותם… ויכתבו עלי שטנה לארבע כנפות הארץ” (נ"ז). ובמכתב אחר: “זה שנים רבות אשב בעיר הדומה לכפר בודד לנפשי… ואני ותבונות כפי בשה”ק או כל מה שאני כותב בעניני ישראל הנני פה כערער בערבה; אין איש אשר אוכל להראות לו פועל ידי לשמוע דעתו ולשאול בעצתו" (פ"א). ובדברים יותר מרים הוא מתאונן במכתבו אל פין: “ובאמת למי אני עמל ומשחית תמצית בריאותי ומעקם גבי ומכהה עיני ומחסר נפשי מטובה וממרגוע בשעות הפנויות הנשארות לי לפליטה אחרי שעות העבודה הרבות לי בשני בתי־ספרי, ובהוראתי בביתי לבני ולבתי? האם תביא לי עבודתי ההיא אף הפרוטות האחדות לשלם את דמי הדואר והנייר אשר אני כותב עליו?… והעבודה בחכמת ישראל כבדה עלי יותר משאר העובדים אותה לרגלי שבתי בעיר קטנה אשר אין בה שום ספר מספרי השכלה ושום משכיל על דבר. י”ט שנה אנכי שוכן ערים נכחדות ואינני מקבל שום השפעה מחכמים וטובים ממני. וגם עתה אנכי יושב כערער בערבה ונפשי יבשה, אין כל מקור חי להרטיבה בו ולהרבות לחלוחים בשרשי עץ דעתי למען יפרח ויעש פרי" (פ"ז). וכקול יאוש תמרורים נשמע מראשית דבריו במכתב לפרוזֶר: “תקותי, ותקות אחרים בדבר, נשארה מעל; בקאוונא כבר בא אחר ואני כאשר הייתי אהיה, מטעלז לקברות אובל” (פ"ה).

אולם חפצו הכביר לשבת בעיר גדולה של חכמים נִתן לו מהרה אחרי זה, כי “ראשי רבבות אלפי ישראל” בחרו בו להיות להם למזכיר העדה ולמפקח על עסקי חברת משכילי־הרבים, ובשנת תרל“ב יצא מתוך “הערים הנכחדות” להשתקע בעיה”מ פטרבורג בלב מלא גיל על הגאולה ועל התמורה, מהול מעט בחרדה מפני ישיבת כרך גדול.

הישיבה בפ“ב הרחיבה דעתו של יל”ג, כנפי רוחו התרוממו ומכתביו מעיר־מושבו החדשה מלאים ענין³. ואם לפעמים נשמע ממנו במכתבים גם עתה קול תלונה דקה על יגיעו הרב, אבל בכלל יאמר: “יודע אנכי כי עמלי באמונה ובכשרון ודעת ולא אדאג דאגת מחר” (ק"מ). אולם ימי שלותו לא ארכו. לרגלי המריבה אשר פרצה בקהלת עיה“מ בדבר בחירת הרב העלילו עליו אנשים מהצד השני עלילות שוא, ובליל שבת הגדול תרל”ט פשטו על ביתו וימששו את כל כליו, ואם כי לא מצאו כל דבר רע שמוהו בבור אותו ואת בני־ביתו. הוא ואשתו ישבו במאסר ששה שבועות, ואח“כ נתחייבו שניהם חובת גלות והָגלו אל ארץ גזרה במחוז אולונֶצק וישבו שם מאה יום, ואחר יצא לאור צדקם וישובו לביתם. “מי יודע – מתנחם יל”ג – אם לא לטובתי נסני אלהים במסה הגדולה הזאת. הנה כל ימי היתה ההצלחה משחקת לפני… מסתר המדרגה עליתי למקום גדולים ולפני נכבדי עמנו התיצבתי… טוב לי כי עֻניתי למען אלמד לערוך על פי שויה מנוחת שלום ושלוה ולמען אלמד לבלי החזיק עוד באזני כלב ולהתעבר על רָב לא לי” (קנ"ח). אך רושם הנסיון המר הזה לא במהרה נמחה. “מרגיש אנכי – כותב יל”ג למחותנו הזק“ן – כי רוחי חובלה וזמותי נתקו. נר אלהים – נשמתי כפתילה מהבהבת… מעמד רוחי זה מראה ומעיד בי כי ממפלתי נשארה לי – שבר ברוח” (ק"ס). ובמכתב אחר: “השבר אשר באני לפתע שבר את מטה לחמי. אף מרגיש אנכי כי היסורין אשר סבלתי השאירו רושם קים בנפשי ונסתלקה ממני רוה”ק" (קס"ו). ואיזו חדשים אח“כ יוסיף להתאונן באזני הזק”ן: “גם בפועל בעניני החיים גם במחשבה בעניני סופרים אין עוד כח בי לגמור איזה דבר ולהכריע הענין לכאן ולכאן, מה שלא היה בנפשי עד כה” (קע"ח).

אמנם רוה“ק לא נסתלקה ממנו. כשנה אחר־כך החל לעבוד את עבודתו ב”המליץ" ברוח כביר ופורה מאד; מלבד “הליכות עולם” ו“במשכנות יעקב בחו”ל" כתב שם כמה וכמה מאמרים ראשיים ו“צלוחית של פליטון” וגם “בינה בספרים”.

אז החל יל“ג לראות ברכה בפרי עטו המצוין ולקבל בעד עבודתו הספרותית שכר טוב. לפָנים, בשבתו בערים הקטנות, היה כותב הרבה מאד במ”ע העברים. אבל כל אלה עשה כל אותם הימים רק לשם־שמים, כי כל מאמריו ושיריו לא הביאו לו איזה פרי חמרי ולא נהנה מתנובות עטו אפילו באצבע קטנה. בכתבו מאמרים ב“המגיד” לא היה מקבל גם את מה“ע בשכר עמלו, ובשלחו צרור גליונות “המגיד” להזק”ן הוא מתנצל לפניו על זה שהעלים מגואלים: “יען כי אנכי מקצר יד להחזיק את “המגיד” על חשבוני לבד ספחתי אלי ג' שותפים הלוקחים את העלים מידי לקראם וחברך חברא אית ליה, וכה ילך מחיל אל חיל עד כי בשובו אלי לא אכירהו” (כ"ד). ובמכתב אחר הוא מתנצל לפני דוד גורדון עוזר “המגיד” על אשר חדל לשלוח מאמרים למה“ע ההוא: “לא פניתי עורף אל המגיד ולא בחלה נפשי בו מעודי… אבל ביום בואי בברית עמו גליתי את אזנו (של בעל המגיד) מראש כי לא אוכל לשאת את משא הפרטא עלי, כי אינני עשיר, אף כי אשמח בחלקי, והוא גם התיר לי לכתוב אליו בלא כסף ובלא מחיר, וכן היה הדבר הולך ומתגלגל כשנתים ימים” (ל"ט), והנה אחרי שיל”ג היה חושש, על יסוד איזה מכתב, שמא אבדה לו “פריבילֶגיה” זו – חדל לכתוב. הוא אמנם הדפיס גם שני ספרים, אבל עסק זה היה אז רחוק מאד משכר וקרוב להפסד רב, אם רק לא אבה המחבר להשפיל את כבודו ולחזר בספריו על פתחי נדיבי עמו ולהביא את “הברכה” אל ביתם על מנת לקבל פרס או נדבה הגונה. “לו ידעתי, אחי – ישפוך יל”ג את מרי רוחו בחיק רעהו – כמה מרורים תשביעני פעם בפעם הדפסת איזה ספר וכמה אתנזק אח“כ במכירתו. המדפיסים עינם רק אל בצעם… והמו”ס?… כבר המלצתי על האחרונים: למה נקראו בשם מו“ס ולא סוחרי ספרים, כמו שנקראו בל”א בוכהאֶנדלער, לפי שהם רק מוכרי־ספרים ולא קוני ספרים" (ס"א). וכיון שנִתן ליל“ג ענין רע זה לענות בו, אלצהו ההכרח לאחוז בתחבולה, אשר בזמן ההוא, כפי הנראה, החזיקו בה גם נכבדי המחברים בישראל ולא חששו בזה לחלול כבודם וכבוד הספרות, היינו: לרשום ע”ג הספרים את שמות גבירי ישראל ולהגישם להם ע“י שליח או ע”י בי־דואר על מנת לקבל מנה יפה “כיד הגביר”. ובכן הוא כותב למכָּרו בפ“ב: “ואתה בטובך תקבל עליך הטרח לחלק שנים שלשה מהם (מהספרים הנשלחים) ליחידי סגולה ה”ה הגבירים גינצבורג וראזענטהאל, כפי אשר יהיה רשום ע”ג הספר, וברוחב דעתך לעות דבר אליהם ולהיות לי לפה למען אבנה מהם" (ס"ג). וכן יכתוב למכריו בפינסק ובווילנא ובערים אחרות, שיודיעוהו את שמות הגבירים אשר יוכל להגיש להם ספרו מבלי לפגוע בכבודו. אבל בכל אלה לא הצליח בעסק זה לראות סימן ברכה. ומה נמרצו אמרי לשונו השנונה: “דמות מכירת ספרי כדמות מכירת חמץ, אנכי דחוף ומבוהל לבערו מביתי והנני מוכר אותו לנכרים אשר לא ידעו שפת עברית, והמה יקבלוהו בתור מתנה שלא על מנת להחזיר או ישלמו לי בשוה פרוטה” (ל"ד). כמו כן לא יתאונן במכתבו להמדפיסים ראם: “וכבר נסיתי בספרים שהוצאתי עד כה על חשבוני אשר רֻבם אבדו בידי האנשים ששלחתי להם למכירה ושאריתם יבלו בסתר ביתי למורש ששמית” (ס"ט). לא כן בפ“ב, שם ראה את הברכה בעמלו הספרותי: מלבד כָתבו בשכר טוב בעתונים רוסים־עברים, הביא לו גם עטו העברי פרי רב. ראשית עבודתו בתור עוזר תמידי ב”המליץ" נתנה לו שכר מאה רו“כ לחודש ואח”כ קבל בשכרו ג' אלפים רו"כ בשנה.

מובן הדבר, כי “המליץ” קבל פנים חדשות מיום שנראה עליו פעלו של יל“ג. טובי הסופרים התאספו על דגלו, אף הקים סופרים חדשים, כי כל סופר שהכיר בו יל”ג אותות כשרון וניצוץ של רוה"ק, היה העורך־המשורר מעוררהו במכתביו לעבודת הקדש ותומך אותו בעצותיו היקרות, גם היה לו לעינים בתקונים אשר הכניס לתוך מאמריו.

ובימים ההם נחל יל“ג גם כבוד סופרים באופן שלא זכה כמוהו עד אז אף סופר אחד בישראל. לפני איזה זמן, בשנת תרל”ח, ביום קבורת המשורר הלאומי הרוסי ניקראַסוב, בסַפר יל”ג למחותנו הזק“ן את הכבוד הגדול שעשה למשורר במותו, יוסיף לאמר: “הן גם אני דמיתי היות אהיה משורר לישראל כנעקראסאוו; גם אני גברתי חילי לנתק אסוריהם בקול דברי ולהפיל את החומה המקפת אותם, חומת בבל הרחבה, בחצוצרת השיר. אבל עמי לא ידע, ישראל לא יתבונן; ע”כ נפשי לא תמות מות שרים כנ. ואחריתי לא תהיה כמהו. לא יסקלוני בשירים ולא יעטרוני בפרחים; טוב לי כי לא ישימו עטרת סירים על ראשי ולא יסקלו באבנים את ארוני” (קל"ה). ובמכתב אחר: “עבודתי בש”ע וכל כבוד ספרת ישראל החדשה כלה הוא הבל נדף וענין רע וכל יקרה מוטל בספר ספקא, ומה יתן ומה יוסיף אם הרביתי לחרוז לשור וחמור ועיני יראו כי אין יודע ואין מכיר את פעלותי… האני איחל בעד פעלותי אלה לתהלה ולשכר אחרי מותי, אני הגבר אשר כמעט נשכחתי כמת מלב בעודני חי?" (קס"ט). והנה עתה יכול היה המשורר להוָכח שלא נשכח כמת מלב ויש הרבה יודעים ומכירים את פעולותיו הגדולות. כי בשנת תרמ“ב מלאו כ”ה שנה מאז יצא לאור ספרו הראשון “אהבת דוד ומיכל”, ועוד בשנת תרמ“א התאספו חובבי ש”ע בעיה“מ להתיעץ כדת מה לעשות ליום החג ההוא ויחליטו להוציא ליום היובל את כל שירי יל”ג. מסבת הפרעות בישראל בזמן ההוא נדחתה אמנם הדפסת הספרים, אך את חג היובל חגגו מוקירי המשורר ברב פאר והדר.

אמת, יל“ג, כדרכו, לא הסתפק בהדור החיצוני של המראה, ואף על זה פקח את עינו החודרת להתבונן אל תוכו, ובכתבו להזק”ן יאמר: “הסתכלתי בששים הקרואים (לחג היובל) ולא מצאתי בם רק כששה קוראים, ויתרם היו רק קוראים בהרים, קרואים והולכים לתומם רחילא בתר רחילא, מהם אנשים אשר גם לא ידעו חתום שמם עברית על האגרת אשר נתנו לי, ומהם הודו ולא כחדו כי לא ידעו בלתי היום כי סופר ומשורר אני, ואירא מאד לנפשי פן כבודי בקלון אמיר ואהי כמתעתע וכמשחק בבית התיאטרון וכן היו בעיני גם הם” (ר"ד). אבל מלבד מוקיריו בפ“ב קבל טלגרמות לעשרות ומכתבי־ברכה למאות מערי־המדינה; וביחוד מצא קרות־רוח במכתבים אחדים מאת בנות־ישראל כותבות עברית, ובטלגרמה גדולה מעיר־מולדתו ווילנא בת ק”ל מלות, אשר בסגנון לשונה הכיר שהיא כתובה בידי ליבַנדה, “הוא ל. אשר כל ימיו התל בסופרים עברים וישימם כעפר לדוש והוא איש אשר לא ידע חנף ואין משא־פנים לפניו, ונראה כי הפך לבו לאהוב את שפת עמו ולכבד את סופריה באמת”, ועליה חתומים כל גדולי חכמי העיר וסופריה.

אחרי חג היובל קרבה אגודת חובבי ש“ע להדפסת כל שירי יל”ג בשתי מהדורות, פשוטה ומהודרה, בתנאי לתת להמשורר חמשים רו“כ מכל גליון נדפס, ובקיץ שנת תרמ”ד יצאו הספרים כלולים בהדרם, ואחרי איזו חדשים שומעים אנו את קול המשורר המתאונן: “כבר הקיצותי ואראה חלום בטל והבל נדף הוא (כבוד סופרים), כי אם אין היותרת על הכבוד – הכבוד מה הוא? אותי הרימו בני עמי על נס, הרעישו הרים בגאותי ויעשו לי יקר וגדולה אשר לא נעשה כמהו לסופר בישראל, אבל שכר לא יהיה לי בעמלי שעמלתי בו כל ימי חיי. באחד ממכתביך הקודמים אתה אומר עלי כי רואה אנכי עולמי בחיי. אם לסעודת לויתן כוַנת לא קלעת אל המטרה. כי רק עלי־הדפנא אשר בו יתבלו תבשיל של דגים נתנו לי בזה וחתיכת הדג קימת לעוה”ב" (רע"ו). אך סוף־סוף עלתה בחלקי גם “היותרת על הכבוד” ושכר לא מעט ראה בעמלו בספריו אלה.

עוד לפני כלות הדפסת ספר שיריו עזב יל“ג את מערכת “המליץ” אחרי שלש שנות עבודתו שם, כי לא יכול לדור בכפיפה אחת עם בעל “המליץ”. ובעת ההיא לא יכול לכבוש את יצרו וכתב פַמפלֶט מלא מרורות על צ”ב בשם “טפח מגֻלה” ואת החוברת מסר לידי אנשים אחרים שיוציאוה, אך לא יקראו את שמו עליה. והנה כאשר שב צ“ב לבקש קרבתו וידרשהו לשוב ולקחת עליו את הנהגת “המליץ”, כותב יל”ג להזק“ן: “עלי קשה הזווג החדש הזה כקריעת י”ס; כי איך אשא פני אל קהל הקוראים היודעים כי נקעה נפשי ממנו והוא זנה רעים רבים ושוב אליו? הלא יאמרו הבריות וצ”ב בעצמו בראשם כי גם גארדאן נקנה בכסף, וכדי בזיון וקצף" (רצ"ח). אך לאחרונה נתן ידו בשנת תרמ“ו לצ”ב בעריכת “המליץ”, בתנאי שיהיה גם שמו נקרא על מה“ע כרידקטור, ואז יכתוב לפרישמן כמתנצל: “ומשכילינו הקרובים והרחוקים החרדים לספרותנו ולשפתנו העתירו גם הם עלי דבריהם להעתר לו (לצ"ב) לטובת שפתנו ולהנאתה (ממילא משמע, שגם לטובתי ולהנאתי, כי משלם הוא שכר טוב) ואפת… אם באמת היה מ”ע של צ”ב עד כה תהו ובהו, אקוה כי מהיום והלאה תהיה רוח אלהים מרחפת על פני המים" (ש').

ובעצם העת ההיא ברא קַנטור חדשה בארץ להוציא מ“ע עברי בכל יום, ועל זה ישתומם יל”ג במכתבו להזק“ן: “מה יגיד לקוראיו היהודים מדי יום ביומו? ומאין יקח לו עוזרים – ואני בהמליץ היוצא אך פעמים בשבוע עמל למלאות את העמודים ומוכרח לפעמים לשים בם דברים מכל הבא בידי אף אם לא ישרו בעיני” (ש"ו). אולם מהרה אח”כ נמשך גם צ“ב אחרי בעל “היום” להוציא אף הוא את מליצו שש פעמים בשבוע ויל”ג מוכרח היה לקבל עליו עבודה כפולה ומכופלת, ובמכתבו להזק“ן יקרא חמס: “חמסי על האיש צ”ב כי נדחה ללכת אחרי ההבל להוציא את המליץ שש פעמים בשבוע; אנכי הזהרתיו לבלי יעמוס עלינו את המשא הזה אשר לו יהיה לא לעזר ולספרתנו לא להועיל, כי אין לנו סופרים מהירים אשר יתנו לנו פרים בעטם מדי יום ביומו, ומלבד כי דעתם קצרה הנה גם צרכי עמנו בלתי מרֻבים וימעטו מהיות למ”ע יוצא יום יום, ומה לנו הזקנים ללכת אחרי הבחורים אשר מצאו לנו את היומי“ם במדבר” (שכ"ח). ובמכתב אחר הוא קורא בחמת רוחו: “ארור היום אשר בו נסכל הצ”ב לעשות את המליץ למ“ע יומי, דבר מר אשר לא עלה על לבי גם בהקיצי גם בחלומי” (שמ"ג). במשך הימים אמנם הורגל בחדשה זו, גם הוקלה מעט מעליו “עבודת הפרך” בבוא עוזר תמידי למערכת וסופרים רבים מן החוץ עזרו על ידו, ומאמרי הסופרים עברו תחת שבט יל“ג ויצאו מתחת ידו מתוקנים ומזוקקים. אבל לאחרונה נלאה שוּב נשוא את טרחו ומשאו של “המליץ” וריבו של מוציאו, ובראשית שנת תרמ”ט נסוג אחור מן המליץ וחדל מלטפל בו.

אחרי שעזב יל“ג את מערכת “המליץ” התחיל חושב מחשבות לבנות במה לעצמו במקדש ספרותנו ולהיות לה לכהן גדול בלי שותפות כהנים הדיוטים, אך השעה לא היתה ראויה לכך. ובין כה החל לעסוק בהכנה לדפוס את כתביו הפרוזאים, אשר לפי דבריו “אינם נופלים בערכם מן השירים ודברים טובים נמצא בהם למקרא העדה ולמסע את המחנות בדרך העולה קדימה”, ואת הדפסת החלק הראשון מ”כל כתבי יל“ג” (י"א ספורים) מסר למו“לים באודיסה בשכר עשרים רו”כ לכל גליון.

ובשלש השנים האחרונית לימי חייו הניח יל“ג את קולמוסו העברי כמעט כלו מידו ויהי עובד עבודה בבית־מערכת הכָלבו (אֶנציקלופֶדיה) הרוסי אשר לאֶפרון וממנה היתה פרנסתו נמצאת, “אם בצמצום ולא בריוח גם בצער ולא בנחת”, ובמכתבים רבים הוא מודיע לידידיו ומיודעיו, כי “כל פנות שקסתו פונה אינן אלא לימין”, גם שומעים אנו לפעמים את קולו מתאנח כי “עיפה נפשו לכותבים”. כי באחרית שנותיו היה מֻכה ומעונה ביסורים קשים: מלבד “מחלת פלשתים הקדמונים הבאה לרגלי הישיבה הארוכה אצל ארון האלהים”, נעשתה לו שאת או ספחת בחלחולת בפנים, אשר לא יכלה להרפא גם אחרי הנתוח בחו”ל, בהיותה מחלה ממארת, מחלת הסרטן. אמנם גם בימים הרעים האלה לא חדל לכתוב עברית מכל־וכל, ובתוך שאר דברים נסה לכתוב קובץ שירים קטנים מהמין הידוע בשם אלמקמא"ת, גם ערך ספר תולדות־עצמו בשם “על נהר כבר”, אשר באחד המכתבים (שס"ג) יאמר עליו כי יצוה לביתו: “לבלי ידפיסוהו עד תם כל הדור הזה וכל הנפשות אשר עשיתי עמם בימי חיי”.

בינתים דללו וחרבו גם כחותיו גם מקורי פרנסתו, וכשני חדשים לפני מותו הוא כותב לידיד־נעוריו סירקין: “ולמה זה ידידי תשאל לשלומי והוא עומד בנס?! בכל יום שאני משכים אני מברך: “ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים”, ובכל ערב כשאני סוגר את דלתות ביתי והנושה לא בא לקחת את כלי אני אומר: “ברוך ה' יום יום” (תקכ"ה). אך הריסות בריאותו ומפולת כחותיו לא כסו על רוחו, אשר יחמוד לו לצון כאז כן עתה, ובאותו המכתב יאמר: “איזו תקוה ותוחלת לנו מספרי אשר שם הנדיב (רוטשילד הפריזי) בהיכלו? אם לא זאת, שלעתיד לבוא כשיבואו האנרכיסטים והסוציאליסטים ושאר מיני ליסטים לשלול שלל ולבוז בז בהיכלי העשירים ולחלק ביניהם את נכסיהם, והיה בהגיעם אל ספרי זה יאמרו: C’est de l’hebreu pour nous ולא יגעו בו לרעה”. ובאגרת האחרונה הוא כותב למזא”ה, אשר אמר לבוא לפקדהו בחליו: “למה תהיה עמל ובמה תועיל להותי? לו גם קים תקים בי דברי חז”ל כמשמעם ותטול מאתי אחד מששים במחלתי לא תביא לי כל תועלת, כי אחד מס' כמהו כאין לעומת נ“ט חלקים הנותרים, ולך האיש הבריא והצעיר לימים אשר רב טוב צפון בו לבית ישראל תגרום רעה לחנם” (תקכ"ו). בגיות יל"ג המדוכא והמחולל שכנה רוח בריאה וצלולה, אשר לא התמוטטה כמעט עד יומו האחרון.

_________________

קובץ מכתבים, אשר בם ישפוך כותבם את רוחו לפני רעיו ומיודעיו ויוציא את מחשבותיו ודעותיו הפנימיות בהתגלות לבו, יוכלו להפיץ אור בהיר על נפש בעליהם ולהראותה להקוראים מכל צד בכל תכונותיה השונות. אמנם יל"ג באגרותיו לא תמיד דבריו יוצאים מלב מגולה ורק לפעמים רחוקות מאד יוציא את כל רוחו לפני הקרובים ללבבו, וברב אגרותיו הוא איש אירופי מתון בדיבורו ומלותיו שקולות הן ואינן יוצאות מגדר הנמוס הרגיל; אבל גם בהן נמצא חומר רב לשפוט על תכונות רוחו ונפשו, וביחוד על דעותיו.

ממכתבים רבים נכרת רוח ענותנותו של יל“ג, מדה המצויה בכל אנשים גדולים באמת. רגילים אנו לראות בתוכנו סופרים פעוטים, אפרוחים שכמעט יצאו מתוך קליפתם, כבר באים בכתובים עם כל אנשי־השם וחכמים הם בעיניהם מכל חכמי ישראל, ויל”ג כותב בהיותו בן כ“ז שנה: “נפשי יודעת מאד את קטן ערכה… וכן נדרתי בסתר לבי לאביר שפתנו הקדושה להצדיק את דברי כל ידידי ורעי אשר שבע ביום יהללוני במכתביהם, להקדיש את כל כחות נפשי לעבודתה” (ג'), ובמכתב אחר: “ידעתי כי קטן ערכי ודל… לא אגיע לקרסולי חכמי דורנו הגדולים” (מ"ג); ועל ספרו הראשון יאמר: “הוא עון נעורי, פרי עץ דעתי אשר קטפתי בעודנו בוסר, כי בן כ”ה אנכי בצאתו לאור” (מ"ו); ולהסופר פאפירנא הוא כותב: “וכי למשפטי אתה צריך ואתה יושב בתוך עיר מלאה כרמון חכמים וסופרים אשר קטנם עבה ממתני” (השמטות, תקכ"ט), ולהד“ר רובין: “אין אני כדי והגון לחות דעה בפילוסופיא כי לא נכנסתי לפרדס מן השורות החיצוניות ולפנים” (רע"ה). מקומות כאלה וכאלה נמצא באגרותיו, המעידים לא על ענוה מדומה, ענוה “על דרך המליצה”, הקשה לפעמים מגאוה מגולה, אלא ענוה אמתית וטבעית. אף לא נמנע מהודות על האמת במקום שטעה, וכה יודה לפני אחד הסופרים הצעירים: “בטענתך נגדי בדבר עוני כנגד הטעם הטוב ושגיאתי בחכמת הנפש, אודה לך כי צדקת ממני ואחרי שובי נחמתי” (תל"ד). אחרי הוצאת כל שיריו הוא כותב לרייכרסון: “אם אתה תתענג על שירי – לא כן אנכי עמדי, כי עתה בעברי על פניהם בשעות הפנאי רואה אני כי רבו בם השגיאות; יש אשר הן שגיאות הדפוס ויש גם שגיאותי אני אם שהן פליטת הקולמוס או גם מחסרון ידיעה” (ר"ס). אף־על־פי־כן לא אהב מעולם למחול על כבודו וכל הפוגע בו לא נקה ונִדון ברותחין, ויש שהוא נכון לחשוד את מתנגדו הספרותי בשנאה פרטית או גם באהבת בצע. ובאופן בולט נראה זאת ביחסו לבקרתו הידועה של לילינבלום על כל שיריו. עוד קודם שנדפסה הבקרת ויל”ג רק שמועה שמע שלל“ב כותב בקרת על ספרו, והנה הוא כבר זורק בו מרה באגרת לאחד מידידיו ומדבר רתת: “לא אוכל לשפוט מראש אם יהיה משפטו אמת וצדק או אם תסלף אבן החן את דבריו, כי הרבה עניות עושה שהיא מעברת גם אדם ישר על דעתו… ידבר ככל אשר ישים האלהים או ככל אשר ישים צ”ב אל לבו ואני אחריש, כי מה מידי יקח?” (רע"ג). ולאחר שנדפסה הבקרת הוא מעיר אמנם באחד המכתבים, “כי ראש הסבה אשר הביאה את לל”ב להחטיא את המטרה בבקורתו הוא שאינו משורר מטבעו ואין נפשו מסגלת לקרוא שירים" (רע"ז), אבל במכתב אחר הוא חוזר ואומר: “והאמת שצ”ב בעל המליץ אשר נקעה נפשי ממנו זה כשנתים ימים… עלי את לל"ב לקללני ולחרפני; ועוד בטרם נדפסה בקורתו הודיעו לי מאודיסא לאמר: “פלשתים עליך, שמשון!” (רפ"א). וחשד כזה יוציא בחמתו על אותו האיש שהיה שנים רבות ידידו הנאמן ושהוא בעצמו יעיד עליו במכתבים רבים, שאדם כשר וישר הוא וכל דבריו יוצאים מן הלב!

בכלל לא היתה בו ביל“ג הרבה ממדת הוַתרנות וקורא אגרותיו ימצא בהרבה מהן סמני אדם הקשה ברוחו ואינו רגיל לעבור על מדותיו. ביותר ישפוך את כל חמתו באגרות רבות ויורה את חציו השנונים בצ”ב בעל “המליץ”. בלי ספק היו ליל“ג סבות לא מעטות להתמרמר נגדו, אך הוא מרבה לספר בגנותו ושנאתו אליו מקלקלת את השורה ומביאתו לבחור בדרך זרה ואינה הגונה כדי להנקם ממנו (ראה אגרת רצ"ז), מלבד שיצא נגדו להשפילו עד עפר בחוברת “טפח מגולה” בהסתר פנים ובמאמר גדול (“הצב למינהו”) בגלוי; וגם כאשר הוטל עליו על אפו ועל חמתו לכתוב למחותנו הזק”ן שיעיר את משכילי ריגא לברך את צ"ב ליום מלאת לו ע' שנה, הוא מוסיף בלעגו השנון: “וגם ראוי הוא לכבוד ויש לנו לשמוח בו, כי מה עשינו לוּ לא מלאו לו כעת ע' שנה כ”א ל' או מ' " (של"ו).

ובעניני ממונות נראה, כי כמו שהוא בעצמו היה נקי־כפים ולא דבק בו מאום משל אחרים, כן לא חפץ לוַתר משֶלו כמלא־נימא, והחפץ הזה מביאו לפעמים לדקדוקי פרוטות העושים שרטת בנפש הקורא. ואם נשים לב לתכונה זו, וגם לזה שהיה נותן לפעמים, כנראה מתוך האגרות, כסף בהלואה ברבית על שט“ח, יגדל עוד יותר בעינינו ערך הצעתו לאחד מידידיו לאמר: “הלא אנשים אחים אנחנו ואין לנו להתבייש איש מפני אחיו. הנה יש לי כמה מאות רו”כ אשר קבצתי על יד בזעת אפי וחשכתי ליום עברות, הנני מוכן להלוות לך ג”ח ר' רו“כ עד אשר ירחיב ה' את גבולך” (ע'). ובאמת היה יל"ג נכון בכל עת, כאשר תעידנה אגרות רבות, להדרש לרעיו ומיודעיו, הפונים אליו בבקשותיהם מרחוק, ולא השיב פניהם בהיות לאל ידו, גם לא חשך מעמל נפשו ולא נמנע לטרוח בשבילם הרבה טרחות.

וחבה יתרה, חבה עדינה ועמוקה, נודעת ממנו לבני־ביתו. אמנם עקבות רוך רגשות לא נודעו ביחס לבנו היחיד, שגם הוא היה, כנראה, קשה בדעתו כאביו, ויל“ג יתודה במכתב לרעו לאמר: “ובגלל זה (בגלל קשי־ערפו וזחיחות דעתו) זרה רוחי ולא אהבהו, והנה זה כשנה הוא יושב במאסקווא, ואין אתי ידוע דבר על אדותיו; וגם לא אשאל ולא אחפץ לדעתו” (שע"ו). אולם לשתי בנותיו היה הוגה תמיד רגשות נפש מלאה רוך חבה יתרה, ואגרות רבות למחותנו הזק”ן מפיקות זיו ונועם של רגשות הורים אוהבים אהבה רבה. וביחוד מביעים כמה מכתבים רגשות רכים ועדינים לבן־בתו הבכור, אשר אהבו כנפשו, והאהבה העזה אליו תביא את האב הזקן להתמם כילד קטן ולספר להזק"ן גם להג הרבה ופטפוטי דברים של נכדם היקר.

רגשות יל“ג לנכדו וטפולו בחנוכו העברי ראוים וכדאים לשים לב אליהם ביחוד, כי מהם נוכל להוציא לקח טוב ביחס לדברים רבים. “יעקב זה הקטן – כותב יל”ג למחותנו הזק”ן בשנת תרל“ח – השוכב כחנוט בחתוליו הוא שעשועי יום יום ואני אקחהו על זרועותי ואנחנו מביטים איש על אחיו בעיני זכוכית אבל טרם נבינה איש את חפץ רעהו” (קמ"ד). ומה יקרו דבריו לאחר איזו ירחים: “צר לי עליך אחי כי לא תראה את פרי־בטנך זה עתה, בעודנו דומה למלאך ה' צבאות ופניו פני הכרוב, ומשחקו – שחוק צדיק תמים; ואתה תחזה אותו לאחר סלוק שכינה כאשר יגדל והיה כאחד האדם” (קנ"ב). ובעזוז אהבתו הוא כותב במכתב אחר להזק“ן: “ומה אומר ומה אדבר לך ע”ד בננו הקטן, בכור שטן זה, אשר אמש שעשעתיו על ברכי שעות אחדות ולא שבעתי מטובו ויפיו ורחב לבו ובינתו!? לוּ יכלתי לשית אותו בֻתמו וצביונו נוספות על ספרי והיה הדרו על פעלי וראו כל בשר יחדו כי כל שירי כאין נגד פרח לבנון זה וכל צפיעי בת שירתי כעשן יכלו למאור פני צאצאי בת בטני” (קצ"ו).

ילד זה זכה שמחנכו בתורה ושפת־עבר היה המשורר יל"ג, ובהליכות החנוך הזה ותוצאותיו צפון מוסר־השכל, שכדאי לשם אליו לב.

משכילי הסופרים בדור העבר, בימי ראשית תגבורת ההשכלה ברחוב היהודים, כידוע, לא הקפידו לתת לבניהם חנוך עברי ולא דקדקו הרבה להקנות להם את הלשון העברית. הסופרים האלה בשיריהם ובמאמריהם היו קושרים כתרים לראש שפת הנביאים “שרידת מחמדינו מימי קדם”, גם בסתר לבבם לנכון היו הוגים אהבה וכבוד ל“השפה היפה”, אך לא השתדלו רבה להנחילה לבניהם אחריהם, ובסדר הלמודים עמדה אצלם שפת־עבר במדרגה התחתונה, אם לא נפקד מקומה מכל־וכל. אמת, הדבר נפלא מאד וכחידה סתומה היא בתורת־הנפש, כי הלא בדין הוא שהאב יחפץ לזכות את בניו בכל היקר ללבו ולהנחילם כל קניניו הרוחנים; אבל האהבה להשכלה החדשה, כנראה, קלקלה את השורה והכריעה את הכף, והיא שהכריחה גם את רוב טובי המשכילים הזקנים לכבוש את חבתם לשפתנו בקרן אפלה בחדרי לבם לכל תתפרץ החוצה ולא תהיה להם “למוקש” בחנוך בניהם. ובכן רואים אנו את המחזה המוזר הזה, כי בניהם של גדולי הסופרים בימים ההם (מלבד בן אד"ם) לא רק שלא ירשו את עט הוריהם, אלא שלא ידע רובם גם לקרוא בש“ע וספרי אבותם היו להם כספר החתום. גם יל”ג וזק“ן, שני משוררי ישראל, לא היו יוצאים מן הכלל המעציב והמדאיב הזה, ובניהם לא ידעו ולא הבינו עד־מה בספרות ישראל ולשונה. יל”ג כותב לאחד הסופרים הצעירים: “אתה תהיה לי לבן, כי אין לי בן יודע היטב את שפתנו” (ש"ז). ולמחותנו הזק“ן, אשר שלח לו תרגום אחד ממאמרי יל”ג לשפת הארץ, הוא כותב: “הנאה מועטת הביאה לי ההעתקה כי קראה מַקס בננו (בן הזק“ן וחתן יל”ג) וידע את הנאמר בהאוריגינאל” (קפ"ט). ושני האבות האלה הלא אהבו את ש“ע אהבה עזה ועמוקה ובה כל חיי רוחם! “עבד לעברית אנכי עד נצח, לה כל חושי בי לצמיתות מכרתי” – כותב יל”ג לאד“ם הכהן בשירו “אהבת דוד ומיכל”. ואהבתו העזה לעברית נכרת ובולטת בהרבה מאגרות יל”ג. ומה רבה ביחוד שמחתו בשעה שקבל מכתב כתוב עברית בידי אשה. “מכתבך נתן שמחה רבה בלבי – הוא כותב לאשה אחת – הנבואה “ונבאו בנותיכם” נתקימה בנו עד היום רק מעט ודבר ה' עודנו יקר מאד בין בנות ציון, ובכל עת שאני מקבל מכתב בלה”ק מאת אשה ישראלית הוא בעיני כלחם מן השמים" (ר"ג); ובמכתב אחר: “כל נפש הבאה ונוספת לנו בעזרת נשים נחשבת בעינינו כעולם מלא, כי אות הוא לנו כי קרבו הימים אשר בם תתקים הבטחת הנביא: “ונבאו בניכם ובנותיכם”. ותופר ביום ההוא הקללה הרובצת בנו: “בניך ובנותיך נתונים לעם אחר” (תצ"ה). גם בלב מחותנו הזק”ן קננה אהבה רבה לעברית, ולא נפלאת היא, שאדיר היה חפצם של שני האבות־הזקנים משוררי ישראל למלאות בנכדם את אשר החסירו בחנוך בניהם לפי רוח הזמן. “ראיתי וקראתי – כותב יל”ג להזק“ן – את שירך ליום הולדת נכדנו. יזכנו אלהי השפה ההיא לראות אני ואתה את בננו זה הקטן קורא ושומע את דבריך אלה” (קע"ו). אך, לדאבון לב, עתות הילד לא ביד אביו־הזקן הן ורק האב הוא המחנך לנער על פי דרכו. “עד כה – כותב יל”ג להזק“ן בהיות נכדם בן חמש שנים – עוד לא גלו לו הוריו את הסוד הגדול כי ישנו עם אחד בארץ אשר כל הנקרא בשמו תכסהו בושה, ועודנו לא ידע אי מזה עם הוא ואת איזה מן האלהים הוא ירא; ואני עומד מרחוק ורואה את מעשיהם, כי חק שמתי לי לבלי התערב במעשיהם ובדרך חנוכם את בניהם עד אשר ידרשוני ואמָצא להם” (רי"ד). לא נודע אם באמת דרשוהו הורי הילד או נדרש ללא שאלוהו, אך אחרי ג' שנים שומעים אנו אותו מספר למחותנו: “שוקד אנוכי ללמד תורה לנכדנו הנחמד והנעים. ג' פעמים בשבוע, ביום ב' וביום ד' וביום ו‘, בשעה קבועה בבקר אנכי בא אליו והוא קורא לפני לסירוגין בשני ספרים, בס’ מסלת הלמוד אשר החלות אתה להקריאהו ובס' תולדות ישראל, וכותב על הספר בדיו לע”ע עוד אותיות הא“ב. לפי מועט הזמן אשר אני עוסק עמו פעולתו טובה; אבל חבל כי אין הלמוד עולה בהסכם עם המעשה ודבר זה יביאני לפעמים במבוכה, כי הוא יקיפני בשאלותיו ובפי אין מענה. פעם אחת בקראי לפניו את הצווי על שביתת השבת עמד ושאל: “הגידה נא לי סוף סוף, אבי זקני, באיזה יום חייבים אנו לשבות, בשביעי או בראשון” (רצ"ה). ובמכתב אחר הוא מבשר ואומר: “בננו יעקב עושה חיל בלמודו אצלי. יש מקראות קלים שהוא מעתיקם בעצמו… אף מאמן הוא את ידיו בכתיבה וכו' וחותם את שמו “יעקב בן מאקסים קאפלאן”… וכבר הקדמתי לו כלל גדול שבספר התורה יש דברים שלפי דעתנו ומנהגינו נראים עתה כזרים (כמו נשיאת יעקב ד' נשים וב' אחיות) אבל בימים הקדמונים ההם היה העולם נוהג במנהג זה” (רצ"ח). ועוד במכתב אחר: “ליעקב בננו הקטן אנכי בא כאז כן עתה ג' פעמים בשבוע אין נגרע, כי קדוש הדבר לי ואני מברך ומודה לאל חיי כי זכני ללמד תורה לבן בתי… ואעידה עליו כי לומד הוא בשקידה ובאהבה רבה וכי מצאה שה”ק חן בעיניו עד כי לפעמים ישפוך את רוחו גם על אחותו, וביום אחד בבואי קדמה היא את פני בקול קורא: “улицъ на שלג Дъдушка, смотри какой " (שי"א). וכשני חדשים אח”כ שלח יל”ג מכתב קטן בש“ע בעל שלש שורות מהנכד להזק”ן, בהוסיפו לאמר: “הא לך, ידיד לבי, מכתב בן בנך תלמידי; מעמל ידו תראה תשבע – אם שחוק או תענוג לא ידעתי. ודע כי כל הכתוב בזה הוא בעצמו בדה מלבו” (השמטות, תקל"ה). אולם לא לאורך ימים היתה התקוה משחקת לפניו בדבר הזה וישעשע בה גם את נפש הזק“ן. כארבעה חדשים אחרי המכתב האחרון, בשלוח הזק”ן לנכדו שיר גדול בן י“ב בתים, אשר בו ענד לנגד עיניו עטרת הוד לראש שפתנו והביע משא נפשו כי גם הנכד ישא הוד זה אחרי שני אבותיו הזקנים והתורה תהיה מחזרת על אכסניא שלה, – גלה לפניו יל”ג את לבו: “התקוה הזאת אשר אתה מנשא את נפשך ואת נפשי אליה (אוי לי אם אומר!) לא תהיה ולא תבא. לא מבלתי יכלת יעקב בננו זה ללמוד את תורתנו ואת שפתנו על בוריה, כי אתה ידעת כי נער מכשר מאד לקבל חכמה הוא ואנכי ידעתי עד כה לחבב עליו את לקחי… אפס כי נתיבות ביתו ודרך חייו הם נצבים לשטן לנו וישימו לאל תקותנו. פעמים שלש כבר רמזתי לך כי שאול שאל הנער הנעור הזה אותי על דברת הסתירה בין הדברים אשר הוא שומע מפי וקורא בספר ובין מה שהוא רואה סביב לו; וכל עוד אשר יגדל ומוסיף ללמוד הוא מוסיף לראות כי שני הדברים האלה הם תרתי דסתרי אהדדי. נוסף לזה לא אכחד ממך כי אינני רואה את פני מ. בננו כי שש ועלז הוא בכל לב על כי יחכם יעקב ויעש חיל בלמֻדי. בעיניו הדבר הזה כטפל ואולי גם כתפל; מקפיד היה למשל שלא אשב רגע אחד יותר על השעה הקבועה, כלומר אשר קבעתי אני וקבעתי אותו בה. וקרה ג”כ שבאתי אל השעה הידועה והקטן איננו, לפי שהיה יום בהיר בשחקים ויצא לשוח, ואני שבתי הביתה בפחי נפש" (שכ"ח). ובמכתב מיום 3 יאנואר תרמ“ז הוא מביע את צערו לפני הזק”ן: “על אחת אצטער וצערי לא יצער כ”א ירבה ויגדל מיום ליום, – על כי אין לאל ידי ללמד ליאשא תורה וש“ע והוא הולך ושוכח את המעט אשר נטענו על לבו בעמל רב. עד יום אתמול קויתי על הפור הוא הגורל מיום 2 ינואר, כי אמרתי אזכה בגורל מאתים אלף ואשלח את הצ”ב ואת מליצו לעזאזל המדברה ואפנה ללמד ליעקב תורה ומע“ט” (שנ"ח). אך יל“ג לא זכה בגורל, ובהיותו טרוד מאד בעבודת “המליץ” לא יכול להקדיש זמן ללמד לנכדו תורה, ואבי הנער, כמובן, לא הצטער הרבה על זה ולא בקש לבנו מורה אחר לדבר שהוא בעיניו “כטפל ואולי גם כתפל”, ובכן הננו שומעים באגרת האחרונה מאת יל”ג להזק“ן ע”ד תורת נכדם קול יאוש גמור: “לא אוכל להכחיד ממך את דאבון לבי כי יעקב בננו הקטן שכח גם לקרוא עברית, ואצ”ל את כל אשר למדתיו בעמל רב; כי אחרי אשר מנעני החרף הזה לבוא אליו וללמדו נשתכחו הדברים מלבו וכל עמלנו אני ואתה עלה בתהו, וחבל על זה כי מאקסים בננו לא ישית לבו לדבר והענין הגדול הזה כאפס וכאין נחשב לו" (שס"ו). מתוך ציוני האגרות האלה תצא לנו תורה מובנה ובהירה, שאינה דורשת באורים ופתרונים.

נפנה מתכונת נפש יל“ג הפרטית וחנוך ביתו הפרטי ונשמע מה בפיו בדבר עניני הכלל. אהבתו להשכלה האירופית ומגמת־נפשו הכבירה להפיץ אותה ברבים ברחוב היהודים, נִכרות בבהירות יתרה מתוך אגרות רבות. רואים אנו את יל”ג בצורתו הרוחנית הידועה לנו ממאמריו ושיריו הנדפסים, בור אחד מראשי הלוחמים מלחמת ההשכלה מול ערלי לב “מורדי אור ושומרי נשף”, אחד משרי הצבא הגבורים המתאזרים עז להגיש ברוח כביר אילי ברזל וכלי־מפץ אל חומת־הסינים העתיקה, המקפת את המצב הרוחני אשר שרר גם בקהלות הגדולות בימי נעורי יל“ג. “זכורני – מספר יל”ג באחת מאגרותיו – בהיותי בעיר מושבך (בפינסק) נמצא לבית ישראל תלמיד אחד בגימנזיום… ויהי העלם ההוא הולך כמתגנב לבית־ספרו. מעולם לא עבר ברחוב בבגדים שהתלמידים מצוינים בהם, כי הבגדים ההמה היו מונחים בבית הגימנזיום ת”י השוטר והתלמיד בא בבגדים כשרים ובפאות ארוכות, ושמה – סלסל שערו ויט את פאותיו מאחורי אזניו וישם את מדי התלמידים על בשרו ויהפך איש אחר" (מ"ז). ומי היו תושבי “הערים הנכחדות” בזאמוט, אשר בתוכן בלה יל“ג מבחר שנותיו? “משמרים הבלי שוא, קנאים ובעלי חצים או חובשי ביה”מ ומחשבי קצים” או ממין דומה לזה. נקל להבין, שאיש כיל“ג בעל עינים פקוחות רצה לפקוח גם את עיני אחיו בני עמו, חפץ לפתוח חלונות בבתי־אופל ולהביא לתוכם את קַוי האור החדש המאיר לארץ ולדרים עליה. “יעלה ויזכר לפניך – הוא כותב לאחד מידידיו – כי ארבע הידות מכל המון בית ישראל בארצנו חיים מן האויר, ואפרים רעה רוח ורודף קדים כל היום; יעלה ויזכר לפניך כי בכל עיר ועיר עוד נמצא חדרים אימה אשר שם יתגדל דור המדבר חדש ת”י מלמדים שוטים ובורים גמורים – והרבנים ופרנסי הדור ישעו בדברי שקר ובפטפוטי מלים תפל מבלי מלח אשר עלימו אבד כלח… והתורה הקדושה הזאת חתכו חוליות ונתנו חול בין חוליא לחוליא ועם הדומה לחמור ישא ויסבול את נטל החול עד כי יכרע ויקרוס תחת משאו… אנכי אינני מן האנשים האומרים כלה והשחת ועקור כל הזכרונות העתיקות שחיי אומתנו משולבות בהם וכל תקוה טובה לעתיד לבוא; חפצי בתקון ממוצעי, שתהיה לנו בו התורה והאמונה הטהורה לקו והשכל הישר וצרך הזמן למשקלת” (ע"ח). אבל תחת להטיף דברי חכמים בנחת וללמד תועים בינה ברוח נכון, יל“ג בחר לעשות מעשהו כאיש לוחם בסערת מלחמה, להרעיש בכל כחו את החומות הישנות ולהשתער בחמת רוחו על שומרי החומות. על ראשי הרבנים תופשי התורה היה ממטיר בכל עת אש וגפרית, אותם יציב תמיד למטרה לחציו השנונים ויתארם בצבעים היותר שחורים ונוראים, לא רק כמוכים בסנורים כ”א כאנשים משחתי המדות, אוהבי בצע ובעלי נפש אכזריה, “נפש תַּתַּרית”. קריאה תמידות מעין הקריאה הידועה “קרתגה תהרס” היתה שגורה על פיו בנוגע להרבנים שנואי נפשו. “הנך שט ועובר בערים גדולות – הוא כותב לאחד מרעיו – ובא במגע־ומשא ע”פ רוב עם האנשים אשר כבר נשרו נוצותיהם הישנות, אין מועקה במתניך ואין הבלי המתעתעים תמיד לנגד עיניך ע“כ אתה אומר “הנח להם והם כלים”, אבל לו ישבת כמוני בערי זאמוט וראית עין בעין כמה גדול כחם עדיין של הרבנים אשר הביאו ומביאים עד היום עלינו קללה ולא ברכה, ולוּ היית בא כמוני במו”מ עמהם על כל מדרך כף רגל בהיותי משגיח בי“ס לעברים, כי אז דנתני לכף זכות, כי כשל כח הסבל לשאת את י' קבין של שטות אשר חלק להם ה' מבלי להרים קול כנגדם. נוסף לזה אנכי עוסק בעצמי בחנוך בני ובנותי ומצאתי א”ע מחויב לעיין בדבר איזה הדרך הישרה שאורה להם בדברי שמים? האם יכל אוכל לשום עליהם את כבד האבנים ונטל החול הנקרא בפי הרבנים קדוש, ולאמר להם קדוש לכל אשר יאמר העם הסכל הזה קדוש? או אולי אגדל אותם בלי כל דת ואמונה כאשר יעשו רבים מן הקוראים עצמם משכילים, לבשתם ולבשת אומתנו ולרוע מזלם של הילדים המגודלים בעצמם" (פ"ד). אולם בין שימת כובד האבנים ונטל החול על שכם הבנים ובין גדול בלי כל דת ואמונה, בין שתי הקצוות האלה עוד יש דרך בינוני שיבור לו האדם והיהודי לקרב את לב בניו לאביהם שבשמים ולאומתם בארץ. ובנוגע לבעלי “הנוצות הישנות”, הנה אין ספק שלא נעים היה לאיש כיל“ג לשבת עמהם בכפיפה אחת, להרגיש מועקה במתניו ולהתבונן תדיר אל הבלי המתעתעים, אך תחת להביט עליהם בעיני איבה ובוז⁴, יותר ראוי להביט עליהם בעיני חמלה, כאשר יאמר במכתבו להמטיף דיינאוו: “כלכל דבריך במשפט ובמועצות ודעת ככל אשר נתן אלהים בלבך לטובת אחינו החולים ואינם מרגישים את חלים. ואל תבהל ברוחך לכעוס” (כ"ז). ומה גדלה ועמקה מאד שנאתו להרבנים רועי ישראל! באגרות רבות בולטת “שנאתו הכבושה” ל”נגדי סמותי" אלה אשר בערלת לבם ובקשי־ערפם עכרו את ישראל ויביאוהו על הלום" (רשימה י"ב), וכמעט יתפאר בה נגד חבריו ורעיו. כנודע, העיר את כל חמתו במאמריו ושיריו על “מאשרינו ורועינו, מורינו ומאורינו”. וגם סופרים אחרים העיר לצאת נגדם בחמה שפוכה: “אין ספק – יכתוב לאחד הסופרים – שכלם עוסקים בהבלים כאלה ועוסקים במעה נערות. שפוך חמתך עליהם ומלא אחרי דברי” (ע"ז). יל“ג לא שם לבו לזה, כי בכל אופן לא הרבנים “עומדים עלינו בכל דור ודור לכלותנו”, וגם אי אפשר להגיד שהנה “החשיכו עינינו וגלו יקרנו ונהיה לאחור ולא לפנים”, רק סבות אחרות יותר עמוקות גרמו למצב זה, והרבנים אף הם בתמונתם הנוראה כל־כך בעיניו הִנם רק תולדות הסבות ההן ולא מחולליהן. הוא לא זכר כי “דור דור ודורשיו, דור דור ופרנסיו”, ואם ישתנו פני הדור יפשטו גם רבניו ומנהיגיו את צורתם הישנה וילבישו צורה חדשה; ובאמת כבר זכינו לראות בימי הדור האחרון כמה רבנים בעלי פנים חדשות. שנאתו הכבושה להרבנים והחרדים תעבירהו לפעמים על דעתו הנקיה ותעוררהו למשל, לכתוב לרעהו בפ”ב: “אולי תוכל לעשות פרופגנדה בפ”ב שישתדלו “מפיצי השכלה” לאסור על המ“ע “הלבנון” לבוא לרוסיה” (פ"ג), בעוד אשר בדעה צלולה יל"ג בעצמו יכול להבין, כי לא על הדרך הזה תהיה תפארת “מפיצי השכלה” ואמצעים מגונים כאלה לא תוכל לקדש גם המטרה היותר נעלה.

מכתבים כגון אלו מעידים, עד כמה יל“ג וחבריו אף הם היו אדוקים וקנאים, לא קנאי הדת, כמובן, רק קנאי ההשכלה. אבל אם קנאי הדת בימים ההם התירו לעצמם לפעמים “השתדלות” מעין זו כדי להבאיש את ריח המשכילים והכופרים, הרי הם לא התפתחו עוד להבין ולהעריך את פחיתות אמצעים כאלה, ומלבד זאת הם היו כעומדים על נפשם, ועל ראשי כת המשכילים היו מביטים כעל חותרי חתירות תחת חומת היהדות בכוָנת זדון לקעקע את כל הבירה, אך לא כך דרוש להיות יחס המשכילים הנבונים אל “החולים ואינם מרגישים את חלים”. ובאמת גם יל”ג בעצמו הודה אח“כ כי לא לחנם חרדו היראים את כל החרדה הזאת: “סוף סוף – יאמר באחד המכתבים – תלונת היראים והחרדים לאמונתנו ולקיום אומתנו על ההשכלה ועל המשכילים יש לה יסוד ושורש אף כי לא מטעמם. רואים אנחנו לדאבון לבנו בעליל כי ההשכלה אשר אנחנו נותנים את נפשנו עליה תשקנו במשך הימים מי ראש ותביא לנו נעצוץ תחת ברוש… המים הזידונים מתפרצים ובאים עד נפש האמונה וחרב חדה מונחת על צואר האמונה וקיומה… יש ויש בנו השכלה מדומה והשכלה פרוצה. המשכילים בעיניהם לקחו את הקליפה מן ההשכלה… מה תהיה על עניי הצאן בני הדור הבא אשר מקטנותם לא נתחנכו על תורת ישראל, לא באו בסוד ה', לא שמעו ולא הקשיבו לדבריו, שפתנו אין אתם וספרתנו כספר החתום להם… כארחת ישמעאלים נודדים מגוי אל גוי אנחנו בעיניהם” (רשומות ט'). אבל – Thut nichts, der Jude wird verbrannt – אבל אשמים הם, רק הם, הרבנים, וגם את המכתב הזה יסיים יל”ג בנוסחו הרגיל: “על אלה ידוה לבנו ותחשכנה עינינו ואשם מעילות זה על ראש הרבנים ומנהיגי הדורות יחול על אשר שמו לבם שמיר משמוע את קול הזמן ויתנו כתף סוררת אל ההשכלה”. ובכן הרבנים ורק הרבנים אשמים הם בכל דבר, הם הושיבונו במחשכים וגם השכלה פרוצה מידם זאת לנו. ואם בשיטה כזו נחזיק אפשר להטיל על ראש הרבנים גם את האשמה, שבני סופרינו הגדולים ונכדיהם אף הם “שפתנו אין אתם וספרתנו כספר החתום להם”…

הבקרת החריפה של לל“ב על כל שירי יל”ג הביאה את המשורר לדבר בכמה מאגרותיו לידידיו ע“ד שיטתו בספרות. על טענות המבקר, כי רק את הנגעים בבית ישראל הוא רואה ולא את המדות המצוינות והמשֻבחות של בני עמו, יתנצל המשורר כי לא כן דרכו בבואו לדון בשאלת היהודים בלשון המדינה, שאז הוא נזהר בלשונו מדבר תוכחות אליהם והוא מהפך תמיד בזכותם, “כי תוכחתי את בני עמי חשבתי לדבר שביני לבינם כמריבת בית ומשפחה אשר אין לאחרים חלק בה… ואולם כשם שנזהרתי מחטוא בלשוני נגד בני עמי בדברי על אדותם בשפת הארץ כך חשבתי לדבר מפסיד ומסֻכן לשום קטורה יתרה באפם בדברי עמם יהודית” (ר"פ). אמנם יש להעיר על זה, כי גם בביתו ובקרב משפחתו אין לאדם להטיל אימה יתרה, שגם היא מפסידה ומזיקה כקטורה יתרה, אבל בעיקר הדברים טענת המבקר באמת אינה כלום, כי אכן רוח הוא במשורר ואם רוחו נוטה לתוכחה מגולה מאהבה מסותרת עלינו לקבל את תוכחתו באהבה. ובמכתב אחר ישיב המשורר על הטענה, שלא קונן על צרות ישראל הבאות עליהם מחוץ: “החסר קינות ישראל? ומה יתנו ומה יוסיפו לנו שירים והספדים כאלה בלה”ק? האם יפעלו על לבות אויבינו מחוץ אשר לא ידעו קרוא בלה”ק?… ושיטתי זאת שהיתה לי לקו ולמשקלת בכל ימי כתבי סימתי בשתי שורות קטנות בשירי לפרוג באמרי: “מה נטיף לעברים? הם ענים ידעו! נטיף לעמים – יחרדו, ישמעו!!” (רפ"א). תשובה זו אמנם אינה מובנה כל צרכה. האם מיתרי לב המשורר יזדעזעו רק מדברים המביאים תועלת מוחשית? היוכל לכלוא את רוחו המיצר בצרת עמו ולכבוש את נבואתו אשר צרורה בה מרת נפשו? הן כנורו של המשורר, ככנור דוד בנשב בו רוח צפונית, מנגן או מקונן מאליו ולא יעמיק לשאול: מה תתן ומה תוסיף לנו לשון קינות? גם יל“ג בעצמו בבואו לשיר את שירותיו הנפלאות “בין שני אריות” ו”במצולות ים" לא נמנע מזה בתוקף השאלה: “מה נטיף לעברים? הם ענים ידעו!” לא, אם נטיף לעמים – הם לא יחרדו, ואולי גם לא ישמעו, ואם נטיף לעברים – הם ידעו וירגישו והרושם לא ימָחה מלבם…

באותו המכתב משיב יל"ג גם על הטענה האחרת עליו, שמתנגד הוא לרעיון תחית האומה ואינו מצפה לגאולה: “ככל המון שלומי אמוני ישראל חפץ גם אני בתשועת אחי וברפואתם, אבל חפצי שתהיה הגאולה הזאת גאולה שלמה, שבצאת ישראל לרשות עצמם יוכלו לחיות חיי עם ככל העמים הנאורים… אבותינו יצאו ממצרים וינצלו את כספם וזהבם, אבל את חשכת מצרים לא לקחו אתם ואת עשר מכותיהם לא נצלו מהם, ואם אנחנו עולים מאירופא ולא נקח אתנו את יבול השכלתה – למה אנחנו עולים?… ומה אני עושה? האם מרים אני את קולי כנגד הישוב? מחריש אנכי ומשתאה לדעת אחרית החזון; והאיש המחריש באהבתו האם שונא ומתנגד יקרא?”

בנוגע ליחסו של יל“ג לשאלה זו, שאלת ישוב א”י, נראה אמנם באגרותיו נטיות שונות, כאלו לא היתה בידו משנה ברורה והלכה קבועה בדבר הזה. פעם הוא כותב: “אנכי אינני מקוה לגאולה ולצמיחת קרן ישראל בארץ אבותיהם בעת הזאת… ועוד אוסיף שהלואי לא יקום ולא יהיה הדבר הזה, כי מרה תהיה באחריתו לישראל בעצמם, כל זמן שיד הרבנים תקיפה ודתם אשר כפו עלינו כגיגית עומדת בשלמותה לא יוכלו בני ישראל לעשות ממשלה בפ”ע" (ר"ה). ופעם: “עוד לא התעוררתי עד כה להשמיע בחוץ קולי בדבר יא”י ולצאת לעזרת חו“צ בסופרים מחמת ב' טעמים אלה: א) מחסרון ידיעה (פרטי הדברים); ב) מאפס מקום. הוואסחאד לא יקבל מאמרים לטובת הענין הזה, ובלה”ק אחד הוא המליץ ואין לי דריסת הרגל אצלו" (ר"צ). ובמכתב אחר: “בחשבי על אדמת נכר רחוק בבשר וברוח מן התנועה הזאת אשר תניע את בית ישראל, לא אדע עד מה להגיד בדבר מטוב ועד רע, אם תנועה קטנה או תנועה גדולה היא ויש תקוה לאחריתה להיטיב לעמנו האמלל ברב או במעט” (תע"ז). וכשנה לפני מותו חפץ יל“ג לקבל עליו גם עריכת מאסף ספרותי להעיר על ידו את רוח העם אל מטרת חו”צ בשם “טל אורות” – “יען כי בו נשתדל להפיץ טללי אורות, טל של תחיה, על עצמותינו היבשות” (תפ"ח). ובמכתב אחר: “טליתנו שאנו אורגים צריך שלא תהיה כלה תכלת; מאספנו לא יכלול רק דברים בענין ישוב הארץ לבד” (תצ"ח); ובמכתב שלאחריו הוא חושב, שתחת מאסף עראי נחוץ “להשתדל להוציא מ”ע תמידי לחדשים, מקדש לרעיון הגלות החדשה הבע“ל לטובה, גלות ירושלים וגלות אמיריקא כאחד”. אבל בדברים יותר ברורים הוא מתאמץ לבאר את דעתו בשאלה זו באגרתו לה' ברנפלד, אשר מפני איזה טעם לא ברור הרשהו לפרסם אותה עד ל' יום לאחר מותו. אחרי אשר יספר כי עוד ימים רבים לפני הרדיפות הנודעות חלם ע“ד עתידות ישראל, גם כתב ללונדון שאם בעלי הועד “מזכרת משה” אומרים לקנות אחוזה באה”ק ולהושיב שם אכרים ויוגבים מב“י, באופן שבזמן מן הזמנים תהיה הקולוניה הזאת “ללוז של שדרה שממנה תוכל לצמוח תחית האומה”, אז הנהו נכון לעבדם בכל לבבו ונפשו, אבל תנאי קודם למעשה התנה עמהם, כי “קודם כל יגרשו מירושלים ומשאר ערי הקדש את כל היהודים היושבים שם לא תשאר פרסה”, – יוסיף לברר את דעתו: “שיבת ציון היתה חלום חזון לבו כל ימי חיי, אבל לא שיבה כזאת בטרם אשר הכשירו את הדור הזה וטהרו את הארץ מקורי עכביש אשר כסוה. הרעיון הזה היה נעים לי כילד שעשועים כל עוד היותו רעיון רוח, חלום חזיון לבי; אבל בראותי כי עור ובשר ילבישוהו ובעצמות וגידים יסוככוהו אחז בשרי פלצות, עמדתי משמים והייתי כאיש נדהם, כי אמרתי: אוי לנו אם לא יצליח חפץ חו”צ בידינו ואוי־אוי לנו אם יצליח חפצם בידם! אז כתבתי את שני מאמרי “גאולתנו ופדות נפשנו” ו”עזרא ועזרה“, שבם גליתי את דעתי כי טובה לנו העליה לאה”ק רק אחר אשר נתקן עצמנו ונכשיר הדור לכך, באופן אשר תהיה קודם או לכה“פ יחד עם גאולת הארץ גם פדות הנפש ושיבת עזרא ביחד עם העזרה” (שצ"ב).

ע“ד תקון עצמנו והכשרת הדור כתב אח”כ הרבה מאמרים סופר נכבד אחר, אחד העם. אך מה שונות הן השקפות שני הסופרים האלה בעצם הענין. “אמת היא – יאמר אחד העם – שאין עמנו במצבו המוסרי עתה מוכשר כל עיקר לעבודה לאומית גדולה, והתרכזות האומה לא תצא ע”כ לפעולה בלי הכנה ארוכה קודמת לה; אבל הכנה זו אינה יכולה ואינה צריכה לצאת מתוך מלחמה שלילית; אינה יכולה מפני שהשלילה לא תוליד את התכונות החיוביות, המוסריות והחברתיות, החסרות לנו; ואינה צריכה, מפני שאפשר לה לבוא בדרך יותר טבעית מתוך “חבת־ציון” עצמה, כלומר, לא תוך אותה חבת־ציון שנמכרת בשוק במחיר קצוב, ואף לא מתוך זו שאינה אלא הסכמת השכל בלי שורש עמוק בלב, כ“א מתוך “חבת ציון” הממלאה את הנפש בתור יסוד היסודות, בתור מרכז הרוח” (“על פרשת דרכים” ח"א XI ). אם שיבת ציון היתה באמת חלום חזיון לבו של יל“ג המשורר כל ימי חייו, יש אמנם להתפלא עד מאד, שמעולם לא הביע את חזון לבו בשיר מן השירים כנוח עליו הרוח, אבל בכל אופן נעים היה לו הרעיון הזה, לפי דברי עצמו, כל עוד היותו רעיון רוח, ולא יכול למלא את נפשו, לא רק בתור “יסוד היסודות” כ”א גם בתור יסוד גדול ונכבד. ובאמת מלא את נפשו כל ימי חייו רעיון אחר בתור יסוד היסודות ומרכז רוחו הכביר: להוציא את בני ישראל מתחת סבלות הרבנים ולהכניסם תחת כנפי השכינה של השכלת אירופה. גם “פדות הנפש”, הקודמת אצלו לגאולה, היתה בעלת הצד האחד הזה, פדות מכבלי הרבנים “מזיקי הרבים”. רעיון אחר לא יכול לקחת את לבו. “על מה אדברה ואעידה ואשא חזיוני? – ישפוך שיחו לפני אחד מידידיו – הנה כל חלומותי היו לדברים בטלים וכל משאות נפשי למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים” (תע"ב). ורעיון ישוב א“י היה החלום החדש אשר לא ענהו ה' בו. ובכן גדול כחו בקומו לערוץ ולסתור ולעקור נטוע, בדרשו תנאים קודם למעשה ובהראותו לדעת כי “הגאולה” לא תקום ולא תהיה קודם “פדות הנפש”, אז עטו יגביר חילים ודבריו כגחלי אש וכפטיש יפוצץ סלע, אבל בבואו לבנות ולנטוע, לדרוש בשבח הרעיון, ידבר דבריו בשפה רפה, רוח יל”ג לא נִכר בהם ולא יֵראה עליהם הדרו…

כבר רהבו דברַי על אגרות יל“ג ועוד לא העירותי את הקורא על הדעות הנאוֹת והמשפטים היקרים הצפונים בהן בנוגע לדרכי הלשון והכתיבה ולפעולות גדולי סופרי ישראל – ואזכיר זאת בקצרה. את בעל “המפתח” יעיר במכתבו: “סגנון לשונך לא ינעם לחיך קוראים משכילים בימינו אלה האוהבים סגנון פשוט וקל בלא אריכות לשון ובלי פרחים ומעשי צעצועים” (נ"ה). ועל סגנון עצמו יכתוב להזק”ן: “ואני בעניי הלא ידעת, איש טמא שפתים אנכי, מכל מקצעות שבתורה אנכי מגבב דברים להרחיב לשוני, ומכל הרבנים והפיטנים אנכי לוקח לשונם ואנאם נאום” (קל"ה). וביתר באור במכתב אחר: “בנערותי נזהרתי לכתוב על טהרת הקדש, בנשאי חזיוני הנביאים ומצבאות הבריאה, בשוררי אהבת דוד ומיכל ובמשלי משלי מוסר, אבל בשומי פני אל החיים, אל המים השוטפים ועוברים לפנינו… ראיתי כי אין טוב לפני כ”א להשליך מעלי את עבותות המליצה המזוקקה… ככה יעשו בשפתם כל העמים החיים והגדלים אשר לא נשארו ילדים עד זקנה ושיבה ולא נהפכו בילדותם לחנוטים ולמתי עולם, וככה עשו גם אבותינו הראשונים בכל דור ודור. צא וראה כי לא כשפת משה וישעיה שפת עזרא ודניאל ובעלי המשנה ולא כשפתם שפת בעלי התלמוד וחכמי הדורות אחריהם" (קע"ג). מכאן תשובה נמרצה לשומרי שפתנו על טהרת הקדש, הדורשים לגנאי כל רמז קל להרחבת השפה. ובמק“א הוא אומר: “ומה בכך אם איזה תמונות חיצוניות או אופני הדבור נקח מלשונות אחרות אם מושגם מובן לכל קורא ורוח השפה העברית בם” (רל"ב). אבל סופר כיל”ג לבו לא הלך אחרי המרחיבים במקום שאין צורך והמחדשים רק לשם חדוש בלבד, וכה יאמר: “אין לרדוף אחרי מבטאים חדשים במקום שנמצאו מבטאים ישנים שכבר נתקבלו בין הסופרים, והקוראים הולכים לתומם ומבינים אותם היטב” (שפ"ז).

בדבר אופני הכתיבה מה יקר לקחו אשר נתן להמשורר דוליצקי: “עוד צעיר לימים אתה וימים יבואו ויורוך להנפה את דבריך בנפת אמת, לזרות כל פסולת מן הסולת ושיהיו כל מליך ומבטאיך נאמרים במנין, שלא יהיה בם דבר אחד שאין בו ענין. כן המה השירים אשר אהבתי והמליצות אשר כתבתי, אבל אני ידעתי כי מאניני דעת אני וגם אני לא עמדתי על זה רק אחרי נסיון ארוך” (ר"ב). ולהזק“ן יאמר: “אין מבקר כמחבר בעצמו; וזה הדבר אשר יעשה: אחרי העלותו את מורשי לבו על הספר בדיו, יעלים עיניו ויסיח דעתו ממנו לימים אחדים, ואז ישוב לקרוא בו כקורא זר הבא מן החוץ ויתקן את אשר יתקן; וכן יעשה פעמים שלש. כזה עשיתי בנפשי בשבתי בערי השדה ומבינים בשיר ומשכילים על דבר אין עמדי; ואהי בעצמי המחבר והקורא והמבקר. ודבר זה למדני ר' אברהם מאפו ז”ל” (קל"ה). וכה יעיד על עצמו גם בשבתו בעיה“מ: “כך היא דרכי, כשאני כותב איזה דבר חדש אני מניחו ת”י ימים אחדים ומסיח דעתי ממנו, ואחר אשוב לקרוא אותו ואז טעמי חדש בחכי להבחין ולדעת כל דבר הצריך תקון ולבון” (תמ"ט).

גם שיחות יל“ג ומשפטיו על סופרי ישראל צריכין למוד. בכלל יוציא עליהם משפט קשה מאד: “רבי טובי סופרינו וחכמינו הם אנשים מקולקלים, המדרש אצלם עקר ולא המעשה וכיון שנתנו עליהם עול תורה הם פורקים מעליהם עול מדות טובות ומעשים טובים” (רס"ו). ומה נמרץ משפטו בפרט על אחד הסופרים המפורסמים באחת מאגרותיו (שכ"א). בדבר דעתו על המשורר אד”ם הכהן, הנה בתחלה נראה בו עקבות רושם ימי־נעוריו בהפליגו לספר בשבחו: “מיום החלותי להבין בספרים לא מצאתי בין משוררי ש”ק החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו" (ג'). אולם אחרי שהתפתחה רוחו ויחדש טוב טעמו ידבר בלשון אחרת: “וכשאנחנו לעצמנו אומר לך שלפי דעתי ה' ל”ז איננו משורר מטבעו, אמת כי ידיעתו בש“ע ודקדוקה רבה ורחבה מפני שעסק בה כל ימיו כרומס בחמר וכאשה העוסקת בעיסתה… אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ. כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק אבל לא בהרגש ובהתפעלות, דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב” (ע"א). ומה שנונים דברי משפטו על בעל “השחר”: “אני ידעתי את סמאלענסקין ואת יקר ערכו. הוא היה בל”ס סופר מהיר ובעל כשרונות גדולים ואלו האריך ימים היה מביא טובה הרבה לעולמנו הקטן. אמת כי היו בו גם מגרעות וחסרונות כסופר וכאדם, כי אין אדם אשר לא יחטא! כסופר חסרונו היותר גדול הוא אריכות לשונו במאמריו היתרה והנפרזה, וזה בא לו מפני שהיה מוציא מכ“ע, אשר הוא בעצמו היה הסופר והעוזר הראשי אשר לו, ועליו היה למלאות מספר עמודים. ע”כ בכל אשר כתב הרחיב פה והאריך לשון וכתב משפטים ארוכים, אשר אם יקרא הקורא אותם בנשימה אחת והיה טעמם בגרונו כטעם עשרת בני המן בגרון קורא המגלה… וכאדם היה בו מגרעת כי חשב א“ע לאדם גדול ויתן את לבו כלב חד בדרא המתנשא לכל לראש, וזה מזיק לסופר כמו שתזיק לבתולה הידיעה כי נערה יפה היא” (ת"ח).

אך אם באנו לכתוב ולחשוב כל הדברים הטובים והמעולים הנמצאים באגרות יל"ג אין אנו מספיקים. בכלל יש להגיד, שהאגרות האלה ברֻבן הגדול מלאות ענין מצד התוכן והסגנון ולוקחות לב הקורא, אשר נדמה לו כאלו הוא שומע שיחת תלמיד־חכם פקח, שבכל עת מדברו נאוה ומענג את הנפש.

___________________

באחת אגרותיו של יל“ג להזק”ן, אשר כתב לו: “חזק ואמץ למען אהבתך לשפת קדשנו ולמען ספר דברי־ימיה אשר ככוכב יאיר שמך בקרבו”, – יענה המשורר בעל “למי אני עמל”, בנוח עליו רוח כהה, ויאמר: “צדיק תמים! האף אמנם תחיה באמונתך כי יהיו דברי הימים לשפתנו ולא דברי הלילות, לילות עמל אשר אין להם שחר?!… האינך רואה כי מעוף צוקה ואפלה מנדח עולה על השפה הרפה ועל המחזיקים בה לענן ענן עליהם ולהכחידם אותה ואתהם מתחת שמי ה'? איה איפה הם העתידים לכתוב את דברי הימים ההמה…? בנך או בני או אולי יעקב נכדנו ויוצאי חלציו?” אבל כל חובב שפתנו וספרותה חי באמונתו ותקותו, כי אמנם יהיו לה דברי הימים, ועתידים לכתוב אותם, אם לא “יוצאי חלציו” של המשורר, הנה בכל אופן תלמידיו, בניו הרוחניים, ובדברי־הימים ההם יאיר ויזהיר באמת שֵם המשורר יהודה ליב גורדון כאחד המאורות הגדולים.

מעזבונו של יל"ג

בזמן האחרון נתפרסמו בדפוס שני כתבי־יד מעזבונו של המשורר י“ל גורדון. לא נגזם אם נאמר, שדבר זה יש לחשוב למאורע ספרותי חשוב. יל”ג היה בשעתו ראש המשוררים והסופרים, הארי שבחבורה, ובמשך כמה וכמה שנים היתה כבירה ונמרצה פעולתו והשפעתו הספרותית על בני דורו, גם על הקוראים וגם על חבריו ותלמידיו הסופרים, אשר שתו בצמא את דבריו. ולא זו בלבד, אלא שהצטיין לשבח ולתהלה כבעל רוח כביר ואישיות רבה, שרִשומה נכר מאד. מעזבון סופר גדול כזה ראוי להשמר לדור אחרון כל שריד, ואפילו “שברי־לוחות” שלו צריכים להיות מונחים בארון הספרות למשמרת, ועל־אחת־כמה־וכמה יש לקבל בברכה פרסומם של שני כתבי־היד האלה, שחשיבותם המיוחדת אינה מוטלת בספק כלל.

כתב־היד האחד הוא “על נהר כבר”⁵, זהו פרק גדול, בשם “הילדות והשחרות”, הפרק הראשון מן האבטוביוגרפיה של יל“ג, שחלק ממנו כבר נתפרסם בדפוס (בלוח “אחיאסף” לשנת תרנ"ט), ועכשיו נדפס הפרק כלו בשלמותו ומלואיו. המחבר אמר אמנם לרשום בספר את כל קורות ימי חייו, מימי ילדותו עד זקנתו, וכן הוא כותב שם בהקדמתו “דבר אחד לדור”: “ימי שני מגורי מלאים נדודים ורגז. מיום עמדי על רגלי לבקש אכל לנפשי הלכתי מעיר לעיר וממקום למקום אחר. אחת לשבע שנים הקב”ה החליף עולמי. בשנת תרי”ג באתי לפוניוויז, ובשנת תר“כ לשאוויל, ומשם לטילז בשנת תרכ”ו, ומשם בשנת תרל“ב לפ”ב. בדרך הלוכי ראיתי מקומות רבים ומנהגיהם ונפשות רבות וחסרונן ומעלות רוחן, וספורי יהיה קבצת תמונות שונות מרקמות על היריעה, קורותי המוצאות אותי – הציור ואני היריעה לציורי“. אולם מחשבה טובה זו לא יצאה לפעולה אלא במקצת, כי השאיר אחריו יל”ג, לפי עדותם של המביאים לדפוס, רק את הפרק האחד הזה⁶. והרבה מאד יש להצטער על הטובה המרובה שאבדה לספרותנו בזה שלא המשיך יל“ג את מלאכתו ולא גמר אותה כפי שעלתה במחשבתו לפניו. הפרק הראשון שלפנינו מראה לנו עד כמה “ספר החיים” של יל”ג יכול היה להעשיר באוצר יקר את ספרות ישראל, הדלה מאד במקצוע זה.

אינה דומה האבטוביוגרפיה של יל“ג לשני הספרים האבטוביוגרפיים, שנתעשרה בהם ספרותנו בתקופה האחרונה, מעשה ידיהם של עוד שני גדולי סופרינו, מנדלי מוכר־ספרים ושלום עליכם (הספר הראשון בשם “בימים ההם”, נדפס בכרך השני של כתבי מנדלי מו"ס, והספר השני במקורו ביהודית, בשם “פונ’ם יאריד”, נדפס בתרגומו העברי בשנוי־השם “חיי אדם”). “הסבא” מנדלי ונכדו ש”ע שניהם בחרו להם לתאור דברי ימי חייהם דרך אמנותית ובתמונות המרוקמות אצלם על היריעה מעורבים צבעים של “אמת” ו“פיוט” גם יחד. לא כך עשה המשורר יל"ג בבואו לתאר על הגליון את ציורי ימי חייו: הוא עזב את דרך “הפיוט” לגמרי וכל השתדלותו היתה לאחוז רק את דרך “האמת” הפשוטה ולספר דברים כהויתם ממש, בלא כחל ובלא יִפוי כל־שהוא. כל התמונות העוברות לפנינו לא נשתנו במאומה לשֵם מגַמה קודמת או אפילו לשם נוי ספרותי, אלא כל דבר על אפניו ערוך בטוב טעם של פַּשטות וביושר לבב וחותם האמת טבוע על הכל. האהבה אינה מכסה על פשעי עצמו או אחרים הקרובים ללבו, וכנגדה השנאה אף היא, כפי שנִכרים הדברים, אינה מקלקלת את השורה אפילו במקצת. אף רואים אנו השתדלות יתרה מצד בעל הזכרונות לעמוד ככל האפשר על סוד הצמצום ולבלי להאריך כלל במקום שאפשר לקצר. ובדרך זו הוא מעביר לפנינו בפרק אחד את תמונות הוריו ומוריו וכל קורות ימי חייו בשתי תקופות, בתקופות ילדותו ושחרותו. והסגנון של הרצאת הדברים גם הוא מצוין בפשטותו ובבהירותו ודיקנותו כאחת, ורק במקומות אחדים יש שהכותב משלם קצת מס לטעם “מליצתם” היתרה של בני דורו⁷.

עוד יותר חשוב ומצוין, גם בתכנו וגם בסגנונו, כתב־היד השני מעזבון המשורר המנוח, הוא “יומנו של י”ל גארדאן“⁸. קשה אמנם להבין, מה ראו המביאים לבית־הדפוס לשנות את השם “דבר יום ביומו”, שנקרא על כה”י, לשם “יומן”, שנתחדש בבית־מדרשם של “המחדשים” אחר יל“ג; ועוד יש להתפלא על זה, שבהקדמתם לפרק “על נהר כבר” ב”רשומות" הם מזכירים את “דבר יום ביומו” ואומרים עליו “שעוד לא הגיע זמנו להתפרסם”, ומה נשתנה בינתים כדי לקרב את קץ זמנו להתפרסם? אבל כל זה אינו שייך לגוף כה"י, שיש בו ודאי ברכה מרובה לספרותנו.

“דבר יום ביומו” או “היומן” כתוב בשנה האחרונה לחיי המשורר (ראשיתו בתחלת שנת תרנ“ב וסופו בסוף השנה, בר”ח אלול, אותו החודש שהכותב מת בו). בסוף שנת תרנ“א חזר יל”ג לפ"ב מברלין, שהתנתח שם מן הסירכא, לפי מבטאו באחת מאגרותיו, אשר מצאו בו הרופאים, וביום הראשון אחר ראש־השנה התחיל לרשום בספר “דבר יום ביומו”. מה טיבה של אותה “הסירכא” לא נעלם ממנו, וביום ח' כסלו הוא רושם: “נראה כי צדקו דברי הרופאים האומרים כי המחלה היא מחלת הסרטן, אם־כן הקרבן אשר הקרבתי על מזבחו של ברגמן (שם הפרופיסור המנתח) היה מנחת שוא”; ובמקום אחר: “כפי הנראה מחלתי זו גם תבצעני”. רוב הימים היה, כנראה מתוך היומן, איש מכאובות וידוע־חולי, גם היה שרוי בצער כל אותו הזמן על חוסר פרנסה (כי פסקה עבודתו בבית־מערכת האֶנציקלופדיה של אֶפרון ומקור אחר לא נמצא לו), ובכל התגברות מחלתו הקשה ודאגת פרנסתו לעת זקנה לא תש כחו של רוחו הכביר ולא חדל להגות דעות ולמצוא ענין קרוב ללב בכל דבר הנוגע לשקידה נאמנה על תקנת עם ישראל, לשונו וספרותו.

יל“ג, שהיה, כמליצתו על עצמו, “איש מלחמות מנעוריו ודיו לרב שפך” ועיניו ראו תמיד את “הרשעה ומקור דלותו” של עמו ב”מאשריו המתעים ומורי השקר" וכל הימים היה ערוך לקרָב לירות חצים שנונים למחנה האויב של “הרועים הרעים” ו“מזיקי הדת” ו“שניו חרק עד כי התפוצצו”, – יל“ג גבור־מלחמה זה התנצל את כלי־זינו מבית־הנשק של ההשכלה החד־צדדית ולא בסערה דרכו ודבריו ביומן זה בנחת נשמעים. רק במקום אחד הוא חוזר על הדברים העתיקים של ההשקפה המשכילית הידועה ורושם ביומנו: “הראיתי לו (לליאון רבינוביץ) את שגיאתו כי התקונים בדת אינם מועילים לתקנת מעמדה החמרי של האומה, וגליתי לו בדברים קצרים כי שפלותנו ומעמדנו הרע בקרב עמים רבים והבזיון אשר יבזו לנו והשנאה הכבושה לנו בכל הארצות, שמזה יסתעף בעצמו גורלנו הרע וענינו המורה מאד, כי כל זה (זאת?) באתנו מטפשותם של מורי השקר והמאשרים המתעים אשר שמו תפל לעקר והושיבונו במחשכים כמתי עולם”; ובמקום אחר הוא חוזר ברחבה, רוכב על “סוסו”, החביב עליו מנעוריו: “העיקר הגדול “לא יחליף האל ולא ימיר דתו”, וכן ש”זאת התורה לא תהא מחולפת ולא תהא תורה אחרת” – לא יתבטל על ידי איזו תקונים ושנוים לטוב כפי צורך ותנאי החיים שנתקדשו (שנתחדשו?) לפי שתקון אינו חלוף ותמורה. הפעלים החליף והמיר הוראתם חליפין דבר בדבר, אבל לא הטבת אותו הדבר בעצמו. הכתוב אומר בבהמת קדשים “לא יחליפנו” וכו‘, היעלה על הדעת שאסור להלעיט ולהרביק אותה כדי שתבריא ותשתנה לטוב – – – לדעת רואי השמש גלויי העינים, התלמוד הוא המלח אשר בו המלחה כנסת־ישראל כדי שתתקיים, כמו שמולחין וכובשין בשר שמן לקיימו לימות החרף; וכשהגיע זמן הסעודה מי פתי יעלה את הבשר המלוח כמו שהוא בלתי אם מֹרק ושטף במים תחלה והעבירו את המלח מעליו והשאירו בו רק כדי נתינת טעם לשבח" וכו’ וכו'. אמנם אם בכלל אפשר להגיד, שעיקרי דעותיו של יל“ג לא נשתנו עד יומו האחרון, אבל אין ספק שהיתה עליו רוח אחרת ורוח הקנאות היתרה לשם ההשכלה סרה מעליו. הנה כן מוצאים אנו ברשימתו ע”ד יעבץ כדברים האלה: “הסופר יעבץ בעיני כשמואל הרמתי בשעתו אשר יסד ברמה בית אולפנא לבני הנביאים. אפס כי שיטתו בסדר הלמוד ובחנוך הילדים אשר הוא שם לפני המורים והמלמדים שם (בא"י) לא ישרה בעיני, כי אומר הוא ללמד את הקטנים גם תלמוד ואגדה ולפרוש להם ספרי הקדש ע”ד הדרוש“. עם האגדה העלובה מן הראוי, לפי דעת המשורר יל”ג, “לעשות בזה”ז כמו שעשו רבני צרפת בימי הרשב“א עם הפילוסופיה, היינו: לאסור את האגדה והדרוש על בני הנעורים עד הגיעם לשנות שקול הדעת, לערך עד י”ח שנה“; ובכ”ז היה עם לבבו להשתתף עם יעבץ במלאכתו בחוברותיו, אולם לאחר שנוכח מתוך כמה מקומות בספריו “כי האיש הזה קונסרבטור גמור הוא והעינים אצלו לאחור ולא לפנים” חזר ממחשבה זו, והוא מסיים את רשימתו בדברים המזכירים במקצת את יל"ג הלוחם לפנים: “חשכתי את דברי לזמן אחר כשאמצא לפני מקום נאמן להגיח אליו משם ולערוך עליו מלחמת סופרים שלא ברשותו”. ובמקום אחר הוא רושם ביומנו: “בהצפירה מודיעים מירושלים, כי המורים במושבות החדשות נאספו לפקח על סדר הלמוד בבתי הספר. יש את לבי לכתוב להם ולהזהירם משיטתו של יעבץ”.

תקונים בחנוך הילדים “הקטנים עם הגדולים” העסיקו עתה את רוח יל“ג יותר מתקונים בדת במובן המצומצם, ודבריו יוצאים מעומק הלב בדברו על שמירת רוח עם ישראל. שני חדשים לפני מותו הוא רושם ביומנו: “שמתי לפני פיינברג את הצעתי שאנשי הועד בשלחם את הגולים (לארגנטינה) לעבוד את האדמה, ביסדם מושבות לקולוניות לתת לחם לרעבים, ושמרו גם־כן את רוח עם ישראל אשר נשאהו עד כה על כנפיו בכל העתים והמצוקות אשר עברו עליו ולא נתן לו לנפול עד הדיוטא התחתונה כמו האכרים עובדי האדמה ודלת הם משאר הגוים והקים לנו מתוכו אנשי שם רבים העוטרים את ישראל בתפארה עד היום. על ראשי הועד לפקוח עיניהם לא רק על פרנסת הגולים מואכל קיבתם כי גם על מוסרם ומזון נפשם, לשום סדרים בחנוך הילדים הקטנים עם הגדולים, שיהיו הקטנים מחונכים בבתי ספר מתוקנים בדרך השכל ויראת־שמים כאחד, רחקו גם מן הכפירה ומן ההזיה, ושיהיו הגדולים אחרי עבודתם הכבדה בחריש ובקציר ובכל עבודה בשדה מוצאים דברי חכמה מפי מורים ומגידים משכילים, לבלי יעשו כמעשה האכרים בני עמים אחרים לבוא אחרי עבודתם בבתי מרזח למשוך ביין את בשרם ולעשות כל תועבה”. ויחד עם זה לבו, לב אוהב עמו, מיצר וכואב על אנשי הרוח העוזבים את מחנה ישראל, ובהזכירו ביומנו את הסופר וונגרוב, שהמיר את דתו, וגיסו לודוויג סלונימסקי בן חז”ס, שגם הוא וגם בני־ביתו אינם עוד לנו, הוא מסיים בקריאה שוברת לב: “ובכן גם האילנות הגדולים אשר לנו משילין פירותיהם… חוסה ה' על שארית עמך!”

חבתו היתרה של יל“ג לשפת ישראל וספרותנו נִכרת באופן בולט מתוך הרבה רשימות. בכמה מקומות הוא מאריך בבאור איזו מלה או באיזה חדוש בנוגע לשמוש הלשון. בבוא לידו ספר חדש הוא נותן לבו לא אל תכנו בלבד אלא גם אל לשונו, ועל שגיאה גסה בלשון אינו יכול לעבור בשתיקה. פעם הוא מעיר על המבטא הזר “התעכבנו מעט על הדברים האלה”, הלקוח מלשונות העמים, ובלה”ק צ“ל: “הארכנו מעט בדברים האלה”, ופעם הוא מביע את תמהונו על המבטא “דברים בוטים” שמצא בספרו של סופר הגון. גם ברשימתו האחרונה, שכתב קרוב למותו, לא התאפק מלהעיר על “לשון עלגים” במודעה אחת ע”ד מיתתו של איזה ד“ר, שנאמר בה: “בבקר יוציאו שאריתו (תרגום המלה הרוסית останки ) ללותו” וכו'. ובשעה שבא לידו מכתב בלה”ק מאחת הבתולות ערוך בטוב טעם ו“בלי שגיאות בלשון” שמח לבו והוא רושם ביומנו: “נעים מאד לראות כי ידיעת שפתנו הולכת ומתפשטת בקרב בנות עמנו”. ומה דאבה נפשו על שפלות ספרותנו ודלותה! אחרי קריאת המאסף “פרחים ושושנים” שקבל, הוא כותב בפנקסו ברוח נכאה: “ה' ירחם על ספרותנו העלובה, כי רבו כמו רבו בקרבה לעת כזאת סופרי אליל טופלי שקר כאלה המעוללים בעפר קרן שפתנו ומכפישים אותה באפר”. במקצת הניח את דעתו מאסף חדש אחר, הוא הספר הראשון של “הפרדס”, שבא לידו לאחר כך ושמצא בו “דברים אחדים טובים ונכחים למבין” (הם שירי יהל"ל והספור הדמיוני של לוינסקי), אבל גם אותו המאסף שאר המאמרים שבאו בו הם, לפי דעתו “רבם דברים של מה בכך”⁹.

הבה רשימות נמצאות ביומן, המפיצות אור בהיר על כמה פרטים בתולדות המשורר המנוח, גם על אפיו, מעלות רוחו ותכונותיו, כמו על ענותנותו המרובה (לדוגמה: על דברי איש אחד ב“המגיד”, שנהנה משירי גורדון עשר פעמים יותר משירי וויזל, הוא מעיר: “המלות “עשר פעמים” הכלימוני, כי הפריז הכותב על המדה וירימני מעל הרנה”ו ז“ל, ואני עפר תחת כפות רגליו”), על בקשתו את האמת בלי שום משא־פנים לעצמו ולאחרים, שהגיעה לפעמים לידי קפדנות יתרה, ועל ישרת לבו בכלל וכיוצא באלה. אולם כבר ארכו דברי רשימתי ועלי להסתפק בזה, שאעיר את הקורא לקרוא את גוף היומן מתחלתו ועד סופו ובודאי יתענג עליו וישבע נחת־רוח.

לאחרונה עלי עוד להעיר בקצרה על סגנונו של היומן, מצוין בכל המעלות המשובחות שמָנו חכמים בסגנון קלַסי באמת. יל“ג, זה המאור הגדול בדורו ומורה הדרך בלשון עבר לקוראים ולסופרים, לא חדל בעצמו ללמוד ולהשתלם בלשונו ובסגנונו עד ימי חייו האחרונים. ברשימתו בחרף האחרון הוא כותב: “למלאות שעות הפנויות נתתי את לבי לעסוק בדברי תורה, לחזור על התלמוד והמדרשים וספרי הרבנים האחרונים, לא כדי ללמוד מתוכם דברי הלכה ודין, שאין אני נזקק להן, כי־אם לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב־ידים זה. משכילינו הקיצונים המבזים את התלמוד ואומרים לא־הוא ואין לנו כל חפץ בו, טועים מאד. חמר רב ויקר־ערך נמצא בו לתולדות עמנו ולהרחבת שפתנו, וכל אשר לא עסק בתלמוד ובשאר ספרות הרבנות לא יוכל להיות סופר מושלם וחכם אמתי בישראל”. ובעל הרשימה בעצמו עלתה בידו באופן מצוין “לדלות את הפנינים המרובות הנמצאות בים גדול ורחב־ידים” של ספרותנו העתיקה ולא היה דבר נעלם מעיניו הפקוחות והצליח להיות ל”סופר מושלם" בתכלית השלֵמות בעל סגנון נאה ומעולה, שראוי באמת להחשב למופת לדורות.

תרע"ט [1918]

א. רשימות לתולדותיו של מנדלי מו"ס

שלום־יעקב אברמוביץ, הנודע ומפורסם בשמו הספרותי “מנדלי מוכר־ספרים” והנקרא זה הרבה שנים בפי כל יודעי שמו בכנוי של חבה “הסבא של הספרות העברית” – הוא אחד החזיונות הנפלאים והנעלים בעולמנו. מנדלי מוכר־ספרים הוא לא רק בעל כשרון מצוין ומיוחד במינו בלבד, הוא הרבה יותר מזה: ביחס כמה דברים ראוי הוא לשם יוצר ספרות ישראל החדשה.

ולא בספרות אחת הוא היוצר, אלא בשתי ספרויות כאחת. זהו איפוא חזיון כל כך נפלא, שאין למצוא דוגמתו ביתר ספרויות העמים. גם בעברית וגם ביהודית עלה בגורלו של מנדלי להיות כובש דרך וסולל מסלה חדשה. וביחוד הראה נפלאות בתור “בורא ניב שפתים”, יוצר סגנון חדש, “סגנון מנדלאי”, שהשפעתו היתה כל כך כבירה על טובי סופרינו, שבאו אחריו וזכו לעמוד אף הם בשורה הראשונה בהיכל הספרות. מרובה הצלחת “הנכדים”, שהלכו בעקבות “הסבא” הגדול, למשל “שלום־עליכם” ביהודית וביאליק ביצירותיו הפרוזיות שלו בעברית: הם מצאו לפניהם הרבה מן המוכן, לנגד עיניהם היתה דוגמה מצוינה ומזהירה. לא כן “הסבא”, עליו היה לברוא את הכל מחדש, בכחות עצמו. לעבודה כבירה כזו דרוש באמת כח ענק.

וכחו הגדול והעצום של מנדלי נתגלה לא בבת־אחת. לאט־לאט צמחו וגדלו ועצמו כנפי־הנשר שלו. ומה נפלא הדבר – לעת זקנה חִדש מנדלי נעורים רעננים והגדיל להראות כל עוצם כחו ותוקף רוחו הכביר והתרומם לגבהי־מרומים להפליא.

נולד בליטא, נודד בנעוריו בערים ועירות ליטאיות מישיבה לישיבה, נתגלגל ובא אחר־כך למרחקי פודוליה וּואהלין, ולבסוף לחבל הנגב ברוסיה החדשה, – בגלגולי דרכי חייו הללו עלתה לו למנדלי להסתכל בעינו הפקוחה והחודרת בחיי היהודים מכל צדי־הצדדים, לקלוט ולספוג אותם אל קרבו בכל פרטיהם ולהוציאם אחר־כך במעשה ידי אמן לעיני הקוראים בתמונות בולטות בשתי לשונות חיות. וכשאתה קורא אותו ספור־המעשה בעברית וביהודית קשה לך להבחין ולשפוט מה משניהם הטופס הראשון ומהו תרגומו, כשם שקשה להוציא משפט ולהחליט באיזו משתי הלשונות האלו מנדלי מפליא לעשות יותר כאמן וכבעל־סגנון שיעמוד למופת לדורות.

חיי אדם גדול זה ראוים להרשם לזכרון בכל פרטיהם הידועים לנו¹.

I

שלום־יעקב אברמוביץ נולד בליטא בעיר מצערה קאפּוּלי (מחוז סלוצק, פלך מינסק). באיזה יום ואפילו באיזו שנה נולד וראה אור החיים הסופר העברי הגדול – אין יודע בדיוק. בזמן ההוא לא היו נוהגין, ובפרט יושבי הערים הקטנות, לרשום דברים כאלה לזכרון בספר. אבל לפי קבלת יודעי העתים נקבעה שנת תקצ"ו (1835) למועד שנת הולדתו, ויום העשרים לחודש דצמבר נחשב בחוג בני משפחתו ליום הולדתו, שהיו חוגגין אותו במועדו בכל שנה.

אביו חיים־משה היה אחד מגדולי בעלי־הבתים בעיר מולדתו, נכבד ונשוא־פנים, ושמו נודע בכל סביבותיה. בימים ההם, אם זכה אדם להיות אהוב ומכובד על הבריות ומפורסם לטובה בעירה כקאַפּוּלי, מקום תורה בעולם, ובכל הסביבה – ודאי ראוי הוא לכך. חוץ מ“זכות אבות” צריך הוא גם לזכות עצמו, שיהא לא רק אדם ישר וירא־שמים, אלא גם למדן וחכם ובכלל אדם המעלה. ור' חיים־משה, יהודי תלמיד־חכם ובעל נמוסים ומדות טובות, היה רצוי “בעיני אלהים ואדם”. זמנו היה מסור לתורה ולעבודת פרנסתו וגם לצרכי בני קהלתו. אביו של מי שעתיד להיות מחבר “הטַקסה” היה כמה שנים מוצא את מחיתו מחכירת מכס הבשר במקומו. וכמה שנים היה משמש בעירו, שלא על מנת לקבל פרס, בכהונת “רב מטעם המלכות”, גם היה שונה חנם לפני פרחי תלמידי־חכמים שעור גמרא ופוסקים בכל יום, ולפרקים, לצורך השעה, היה גם דורש דרשות נאות לפני הקהל. ונוסף לזה היה גם בקי בתנ“ך וכותב עברית יפה בלשון “מליצה”, לפי טעמם של בני הדור ההוא, והיה מפורסם לכל יודעיו כ”בעל־לשון“². הכל היו משכימין לפתחו וביתו הפתוח לרוחה היה מלא תמיד בני־אדם, זה נכנס וזה יוצא, ובנוגע לכל ענין וענין, בין בעניני פרט ובין בעניני כלל, היו באים ונמלכים עמו ו”נהנין ממנו עצה ותושיה" וחוץ מדעתו אין דבר נעשה בעיר. בעיני בני קהלתו היה נחשב גם למומחה בעניני “דוקטוריה” ועל כל מחלה שלא תבוא היו ממהרים אל ר' חיים־משה לבקש ממנו תחבולה נאמנה לרפואה, ואף הוא חשב את עצמו לקצת ידען בדברים הללו, מפני שהיה “בעל נסיון”, אדם אסטניס, תש־כח וחלש בטבעו ובימי חייו עברו על נפשו כמה מיני מחלות; וחוץ לזה היה מעיין לפעמים בחשק־נפש בספרי רפואה ותמיד נמצאה בידו קבוצה של סממני רפואה שונים.

צורה יפה זו של ר' בנימין, שצייר מנדלי לעת זקנתו בחבה יתרה (בספורו “לא נחת ביעקב”), נראה שנטבעו בה הרבה שרטוטים משל ר' חיים־משה, ואפשר שתמונת אביו היתה מרחפת נגד עיני הצייר בשעה שכתב: “בנימין זה היה מכלל היהודים האלו שפניהם מספרים כבוד מעלת רוחם הישרה, ומתוך רשמי צורתם נִכר צור מחצבתם הטהורה. המאור שבתורה נוצץ בתוך עיניהם ועל מצחם הגבוה רמז יש בו, כלומר: אלה מיוחסי עולם עתיקי־יומין, שירדו מגדולתם – בני אברהם יצחק ויעקב נכבדי ארץ, נקובי ראשית הגוים!”…

אמו שרה־נֶסי – אשה ענוגה, צנומה ותשושת־כח, בעלת־פנים חִורים וצנועים וכולה נראָה “רוח ולא בשר” – היתה מלומדת, יודעת כל מיני תחנות חדשות גם ישנות, קוראת בספרי “צאינה וראינה”, “מנורת המאור” ו“קב הישר” וכיוצא בהם, והיתה מורה לנשים בבית־התפלה את סדר התפלות וקוראת לפניהן דברי תפלות ומזמורים ברגש, בנגינה ובנעימה.

ושלום־יעקב היה נִכר בסימניו עוד בשנות ילדותו הראשונות כתינוק מצוין בעל נפש ושכל חריף, מהיר ומזורז. מפי מלמדו הראשון, משה פלוטקס (משה כוורא ב“חיי שלמה” או “בימים ההם”), למד בשנה אחת את כל תורתו והיה קורא בספר “עברי” קריאה יפה ומהירה, גם נכנס למקרא והתחיל, כנהוג, מפרשת “ויקרא” – מה שילדים אחרים בני־גילו אינם מספיקים להתלמד בחדר אלא במשך שתים שלש שנים. בעיני כל בני־ביתו של ר' חיים־משה, וגם בעיני אנשי־שלומו מהנכנסים והיוצאים בביתו, היה הילד חביב ונחמד בשביל רוח החיה שבקרבו ובדיחות דעתו והמצאותיו המחוכמות. מראשית ילדותו היה האמן־בעתיד מהיר לתפוס בטביעוּת־עינו כל תנועה זרה ודבור משונה, והיה מפליא לחקות את אופן דבורו של אדם, את עמידתו והליכתו בכל פרטיהם ודקדוקיהם מעשה אמן.

ביחוד ידע והכיר האב את טיבו וערכו של בנו בעל־הכשרון החביב עליו מאד. הוא הבין כי מלמד הגון וטוב יש בידו לעשותו ל“כלי שלם”, ולפיכך בקש ומצא בשבילו אחד מן המלמדים המשובחים ללמדו תורה.

ולמוד תורה בזמן ההוא היה למוד גמרא ומפרשיה ופוסקים. מלמודים אחרים, אפילו מן המקרא, מנעו אז את הבנים, שאין להם לדעת אלא את “הפסוק הכתוב בגמרא”… אולם ר' חיים־משה, שהיה בעצמו “בעל תנ”ך" וקצת “מליץ”, דרש מאת מלמד בנו שילמד את התינוק גם “כתבי הקדש” עם “מצודות” ותרגום, ונוסף לזה גם קצת “דקדוק”.

והמלמד ר' יוסי הראובני (יוסי ראובנ’ס) היה לברכה להתלמיד בן שש־שבע שנים. “הזווג עלה יפה”, הרב והתלמיד היו מתאימים ונאים זה לזה.

ר' יוסי הראובני, יהודי בחצי שנותיו, כחוש וחִור־פנים וקצר־ראִיה, היה עניו וצנוע, נוח לבריות וחביב על כל בני העירה. טיבו ותכונת רוחו, מנהגי חייו וכל הליכותיו העידו עליו שניצוץ של חכם־חרשים יש בו. ידו השכילה לכתוב ולצייר יפה ולעשות כל מלאכת חושב, לפתח ולחרות בעץ ובאבן ובנחשת, לא לשֵם פרנסה, אלא משום הנאה וקורת רוח שהיתה לו בעבודה זו. אנשי מקומו היו משתמשים בכשרונו בכל שעת־כושר להנאתם ומכבדים אותו לעשות מעשה צעצועים לארון־הקדש, לצייר תמונת “מזרח”, לחקוק מצבות ופתוחי חותם, ולפרקים גם להכין דוגמאות בשביל נערות־כלות למעשי תפירה ורקמה לחריטי־תפלין נאים בשביל חתניהן.

וכך היה דרך הלמודים: בשעת הלמוד היה הרבי יושב בראש וידיו עסוקות באחת העבודות של ציור או פתוחי־חותם. העבודה לא היתה מבטלת את המלמד מתלמוד־תורה, אדרבא, היא היתה לנפשו “ככוס יין לגופו של פועל הדיוט” ועל ידה הזדרז והתלהב, עיניו מתלהטות באור תורה ופיו נחל נובע, ובשעה זו הוא מסביר לתלמידו כל דבר ודבר באופן בהיר וחריף וברגש מיוחד לוקח לב. והתלמיד אף הוא רוחו מתלהט, לומד בהתלהבות ובשקידה עצומה ושותה בצמא את דברי מורו האהוב.

הרבי בעל־הכשרון הזה עשה רושם כביר על תלמידו המצוין בכשרונותיו, ועד זקנה ושיבה היה התלמיד מזכיר את מורו מימי ילדותו ר' יוסי הראובני (ב“חיי שלמה” נקרא בשם ליפא הראובני) בכבוד רב ובחבה יתרה. אפשר שעל ידי השפעתו של אותו המורה רכש לו הסופר הגדול שלנו לא רק את כתב־ידו המהודר, אלא גם את הרצון העז לעבוד בחשק ובהתמדה מרובה, כדי ללטוש ולשכלל כל דִבור וכל מלה עד שיֵצא מתחת ידו דבר מתוקן מעשה ידי אמן, בלא שום פגימה קלה שבקלות…

והנער שלום־יעקב הולך וגדל וטוב “כמו נטע שעשועים על ידי השגחה מעולה”, דעתו נתרחבה מיום ליום, ואעפ“כ ילדות היתה בו כראוי לפי שנותיו. ב”חיי שלמה" מתואר הילד כך: “לא הרי שלמה’לי בבית רבו כהרי שלמה’לי שבשוק. כשהוא לומד, ראשו ולבו שקועים בתלמודו ומעמיק להבין כל דבר עד תכליתו. וכיון שמניח את הספר מידו ויוצא, מיד הוא תופס במעשי־נערות והוא נער שובב לכל דבר – – – ובנפש שלמה’לי היתה הערבוביה במדה מרובה, הורמיז ואהורמין חולקים בה ואין מכריע ביניהם. שלמה’לי היה קשה ורך, בעל חמה ובעל דעה מיושבת, גבה־לב ושפל־רוח, קפדן ורחמן, בעל שחוק ומהתלות ומעמיק לתוכו של דבר, עצלן ועסקן וכיוצא במדות הפוכות אלה”. תאור התכונות האלה אפשר להתאים, במדה ידועה, כמובן, גם להנער שלמה’לי, ואותם הדברים מזכירים לנו את דברי ר' מנדלי שלעתיד, המעיד על עצמו (בספורו “בימי הרעש”): "פעמים הרבה הריני מרגיש בי, שבעצמי איני אלא שני מנדלים כרוכים כתאומים ביחד, כל אחד הוא בריה בפני עצמו ודר עם בן־זוגו בגויה אחת, והם משונים בדעותיהם וכו' ".

בטבעו היה הנער שלום־יעקב בעל מזג חם ונוח להתלהב בכל דבר שנגע אל לבו. דברי אש־קודש של הנביאים, תוקף מליצותיהם ושיחתם הנשגבה במראה הנבואה על אלהי עולם ובריותיו, הלהיבו ביותר את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו. ומזמן לזמן היתה רוחו מטיילת בעונג גם בגן היפה והנטוש של האגדה העברית שבתלמוד ובמדרשים, אשר שם מצאה לה בת־דמיונו העשירה כר נרחב להתהלך ברוָחה, ולפעמים גם להתנשא ולדאות בכנפי עלומים פרושות לגבהי־מרומים…

II

עברו ארבע שנות־למוד אצל אותו המלמד ר' יוסי הראובני. הנער שלום־יעקב כבר למד את כל התורה של רבו, והוא יוצא מעתה לרשות אביו ללמוד תחת השגחתו. כך היה אביו נוהג ללמד מקודם לשני בניו הגדולים, כשיצאו מבית רבם, לכל אחד ואחד בזמנו עד יום חתונתו, וכך היה נוהג גם בחתנו בעל בתו הבכירה, ועכשו הגיע זמנו של הנער שלום־יעקב ללמוד תורה מפי אביו. וכך היה סדר הלמוד: בכל יום בבוקר אחר התפלה היה אביו שונה לו במקומו, במזרחו של בית־המדרש, פרק משניות על הסדר. ולאחר אכילת פת־שחרית נשאר הנער בבית ללמוד בחדר הקטן את שעורו בגמרא ובמדרשים, שהיה חוזר עליו לפני אביו בביתו, כשנפנה זה מעסקיו, פעמים ביום ופעמים בערב. ויש שהיה אביו מעירו משנתו קודם שעלה עמוד־השחר ומוליכו לביהמ“ד ללמוד שם תורה. לא דבר קל היה לתינוק בן עשתי־עשרה שנה לקום באשמורת־הלילה משנתו המתוקה, אבל לאחר שעמד וירד מעל המטה נהנה מאד. שעה של קורת רוח מרובה היתה לו שעת ההליכה לביהמ”ד והלמוד שם בלילה. רוחו של “המתמיד” הקטן הולך ומתרגש, כח דמיונו מתגבר ולבו מלא שירה וגעגועי קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת־רוח, בקול גדול ובנעימה.

אולם רגשותיו הנלהבים של הנער לא מצאו די ספוּקם בתלמוד־תורה בלבד. הניצוץ הפיוטי שהיה טבוע במעמקי נפשו התחיל לעלות ולבוא לידי גלוי על ידי רגשי אהבה וגעגועים להדרת הטבע. מקודם היה עולמו, שהוא חי בו, קטן ומצומצם: “מכל רחובות עירו הקטנה לא היה לו אלא רחובו של בית־הכנסת, מכל בתיה – אלא בית רבו ובית־המדרש”. עכשיו התחיל מסתכל ברחובות האחרים של העירה, גם באלו של מושב הנכרים, אף הציץ חוץ לעיר וראה שם “במורד ההר” את הדר העמקים המכוסים דשאים, המשתרעים למרחוק מסביב לעיר ומלאים זיו, חן ויופי, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק. שלום־יעקב התחיל להפסיק פעם בפעם ממשנתו, מתגנב ויוצא מחדרו לשם “קבלת פנים” לקראת התולדה רבת־החן, “כחתן לקראת כלה”, ושם, “בחיק הטבע”, רוחו מתרגש, לבו מתמלא נעימות ורגשותיו משתפכים בנגון של זמירות לשבת ושל מזמוטי חתן וכלה, או באמירת “ברכי נפשי” בקול רם, בכַונה ובנעימה מיוחדת.

בכלל נתרחק הנער עכשו מאותו העולם, שהיה שקוע בו לשעבר בכל נפשו, ואין עתה דעתו פנויה אל הגמרא בלבד כבתחילה. את השעור בשביל אביו הוא עוד מכין דבר יום ביומו, אבל לא ברצון ולא בעיון הדרוש, אלא באונס ובחפזון, כדי לצאת ידי חובה ולהפטר ממנה, ואחר־כך הוא מתהלך ומטייל רוב היום, מבקש ומוצא לו חברים חדשים, כערכו ושלא כערכו, צעירים או כבירים ממנו לימים, ובלבד שיהא אפשר לו לבלות עמם זמנו בשיחה ובטיול. פעמים הוא בא לבי־נפחא של שכנו הנפח, יושב לו בקרן זוית, שקוע בהרהורי לבו ומסתכל כיצד מרקדין הניצוצות, עולים מתוך גחלי האש ומעופפים כבני רשף, ומקשיב באותה שעה לשיחות ולדברי חדוד הנשמעים שם. אותו הנפח, שכבר היו לו בני בנים, היה בכל תנועותיו והליכותיו מין נער־זקן, וכמותו גם השכן השני, נגר בא בימים, שהיתה צפונה בו רוח אמן ומלאכת־נגר לא היתה לו לשם פרנסה בלבד, אלא ביותר לשם תענוג, שהיה לו ביצירת כלי. שני השכנים הללו נתחבבו על הנער ומשכו את לבו ושניהם השפיעו על רוחו הרכה והחזיקו את הניצוץ בקרבו.

בינתים חזר הגלגל על אביו של שלום־יעקב ועסקיו התמוטטו. משבר בא על בני העירה והיהודים היו ממעיטים באכילת בשר – ופרנסת הטקסה, שהיה חוכר אותה, לקתה מאד והפסיד בה ממון הרבה. בני ביתו התחילו מרגישים דחקות מרובה, ומרוב צער חלה ר' חיים, שהיה אז כבן ארבעים ואחת, ולא ארכו הימים ונפטר מן העולם, והשאיר אחריו אלמנה ויתומים קטנים בחוסר כל.

III

שלום־יעקב היה כבן שלש עשרה שנה בשעה שנשאר יתום מאביו. וראשית כל מצאו הקרובים לטוב, שהבן הבכור ישֻלח לאחת הישיבות בעיר קרובה, כדי שלא יהא הולך בטל וגם לא יפול למשא על האלמנה העניה.

והנער התחיל להיות נע־ונד ממקום למקום. דומה, שנגזר עליו שיהא טועם בימי נעוריו טעם של נדודי עוני במקומות נכר, עובר על ערים ועירות שונות במדינת ליטא, קודם שיתגלגל למקומות הרחוקים בוואהלין, ועיניו הפקוחות שוטטות בתפוצות ישראל ומתבוננות מכל הצדדים אל התמונות השונות של חיי היהודים, שהוא עתיד לצייר אותן על היריעה הגדולה ביד אמן.

ראשית דרכו היתה בתחלת הקיץ לטימקוביץ, עיָרה קטנה לא רחוקה מקאפולי, ושם ישב בבית־המדרש ללמוד תורה. בעצם הדבר לא היתה ט. מקום תורה כלל, ואלה ששלחוהו לשָם לא לשֵם “תורה” נתכוונו מתחילה, אלא לשֵם “קמח”, לשֵם אכילת “ימים”. כאן למד בראשונה להכיר מקרוב את חיי החסידים דרכיהם. בני עיר מולדתו קאפולי היו כלם “מתנגדים נלהבים” ולאיש חסיד לא נתנו מנוחה ביניהם. ובשעה שקבוצת חסידים מועטים עמדו ופתחו להם שם קלויז (“שטיבל”) נזדעזעו בני קאפולי, התחכמו והביאו תופים בידיהם ובכל כחם היו מתופפים על־יד הבית ומרימים קול שאון, כדי להחריש את האזנים ולא ישָמע שם קול התפלה, וסוף סוף הוכרח הקלויז להסגר ובכל העירה לא נשאר כמעט אף זֵכר לחסידים³. עכשו ראו עיני הנער אותם החסידים, שהקאפוליים מרבים לספר בגנותם ומתארים אותם כפראים משונים, והנה אנשים מן הישוב הם ככל היהודים אחיהם, ועוד מעלה יתרה בם שמתפללים בהתלהבות, ב“שמחה של מצוה”. עבודה נלהבה זו עשתה על נפשו הרכה רושם כביר ואף הוא התחיל מתפלל בהתלהבות עצומה. אבל לאחר התפלה רוחו נפלה, והיה יושב כל היום בבית־המדרש עצוב ושומם, כי לבו היה מתגעגע לביתו. מהרה אמנם חזר לשם, אלא שהדלות הקשה התאכזרה אליו והכריחתו שוּב להיות נודד ממקומו.

אז יצא לסלוצק. בישיבה הסלוצקית נכנס הנער בתחילה לכַת הראשונה, ואחר־כך העלוהו והושיבוהו במקום גדולים, כלומר, בכת הגדולה, אשר שם ראש־הישיבה בכבודו ובעצמו, החריף המהולל ר' מיכל מ“ס, היה מלמד לתלמידים. מן הישיבה עבר ל”בית המדרש של הגביר", ששם היה הרב המפורסם ר' אברהם’לי מקריא את שעורו לפני בחירי הבחורים.

מסלוצק עבר עוד למקומות שונים, עד שנתגלגל ובא לווילנא, כי נקרא לשם מאת קרובו הגביר נחום־חיים ברוידא⁴. שם היה לומד תורה מפי ר' סנדריל בישיבת ר' מעל“ה וגם ב”בית מדרשו של הגאון“, שונה כל היום, ולפעמים יושב על ה”משמר" והוגה בתורה גם כל הלילה. בווילנא שהה כמה חדשים, ולבסוף קצה נפשו בחיי צער בנכר ולאחר שנתים של נדודים חזר לביתו.

בינתים יצאה אמו האלמנה והיתה לאיש אלמן חוכר בית־רחַים בכפר מֶלניקי (כפר רחים ב“חיי שלמה”), הרחק כעשר וירסטאות מקאפולי, ועברה לגור שם היא ובניה הקטנים. ובעירה נשאר הבחור שלום־יעקב, הוא ואחותו הגדולה, אשה גרושה. גלמוד ונדכא התהלך בעיר־מולדתו כנודד זר, שקוע תמיד בהרהורי עוצב, ולא מצא לו מקום מנוחה. ולפיכך כשנקרא מאב־חורגו לבוא אליו לא סרב בדבר ומיד יצא לכפר מלניקי, וכדי שלא יהא אוכל שם לחם־חסד היה מלמד תורה לאחיו־החורגים כמה שעות ביום.

לאחר שתי שנות־נדודים במצָרי ישיבות שונות, לאחר חיי עוני וצער גדול, הרגישה נפשו רֶוַח ונחת בכפר הקטן. אותו הכפר יערים גדולים סביב לו ודרך היערים הללו נהר גדול עובר. מעבר הנהר האחד מציצים מבין דשאים ואילנות שלשה בתי־אכרים קטנים של שלש משפחות אכרים, התושבים היחידים במקום ההוא; ומעבר השני כנגדם ליד היער בית יהודי בעל חלונות קטנים וגג ישן שופע ועולה – מושב החוכר ובני משפחתו הגדולה. אין כאן הרעש וקול ההמון של העיר, אבל יש המונים־המונים של רמשים, חיות ועופות באגמים, בשדות וביערים, ואתה שומע שיחות בעלי־החיים, ולפעמים נשמע גם יללת זאבים רעבים בימות הגשמים.

בנוה־שקט, בסתר קן נודד זה, מובדל ומופרש מן הישוב וקרוב לאהובת־נפשו, להתולדה היפה, התעורר בקרב הצעיר שלום־יעקב הרגש הפיוטי הטבוע בו ועוררהו בתוקף לשפוך על הגליון את רחשי מערכי לבו. עוד קודם לזה נסה לערוך מעֵין דרַמה, בעקבות “לישרים תהלה” של רמ"ח לוּצטו, שהתגלגלה ובאה לידו באיזו דרך פלא; ודרַמה ילדותית זו, שראשי הנפשות הפועלות בה היו סכלות, שכל, אמת, גאוה, שכחה, המון וכיוצא באלו, – נגמרה, כנראה, כאן בכפר. חוץ לזו התחיל לכתוב שירי השתפכות הנפש מעֵין “ברכי נפשי” של “נעים זמירות ישראל” (אחד השירים הללו נקוב בשם: “מזמור לשלום בהיותו במדבר מֶלניק”), שירים מלאים תהלות ותשבחות לאל שדי, בורא תבל כלילת יופי. כדרַמה כן השירים חותם ילדות עליהם וקשה להכיר בם אפילו סימן מובהק אחד של האמן הנפלא ובעל הסגנון המצוין בעתיד.

אולם לא לאורך ימים מצא הנער קורת־רוח בחיי הכפר בבית אב־חורגו. לבו משכהו מ“מדבר מֶלניקי” למקום תורה, לבית המדרש בעירו, אשר שם נמצא מזון לרוחו השואף לדעת, לא ספרי התלמוד ו“שאלות ותשובות” בלבד, אלא גם ספרים ממין אחר, כגון “מורה נבוכים”, “כוזרי”, “עקרים”, “חובת הלבבות”, גם “סדר הדורות”, “יוסיפון”, “שלשלת הקבלה” וכדומה, שהיה נהנה מהם לפעמים. ובאחד הימים עזב את הכפר וחזר ברגל לקאפולי ושוּב ישב לו על התורה בבית־המדרש כקדם.

בינתים היה הנער לבחור בן שבע עשרה שנה – והשאלה “מה יהא בסופו” התחילה מנקרת במוחו. אמו חפצה זה כבר להכניסהו לחופה: הרי היא בעצמה נִשאת לבעלה הראשון, הוא אביו, בימי “בהלה” – כשהיו שניהם עדיין אפרוחים רכים ובעודם צעירים לימים נעשו לסב וסבה. ומזַוגי־זווּגים חשו ובאו לדבר בו “נכבדות”, אבל הבחור־החתן לא נֵאות בשום אופן ל“תכלית” כזו. ולנוע שוב על הישיבות, כדי להגיע שם ל“תכלית השלֵמות” – אף לזה לא נטה לבו. ואותה השאלה הארורה “מה יהא בסופו” לא נתנה לו מנוח.

IV

באותם הימים חזר לקאַפולי אחד מתושביה, אברהמ’ל הפסח, לאחר נדודיו במקומות רחוקים. הרבה חדושים ונפלאות היה “הנוסע” הזה מסַפר ממה שראו עיניו במסעיו במרחקי וואהלין (בשם וואהלין היה קוראים אז בליטא גם לאותם הפלכים הקרובים לוואהלין), שהיא מדינה מבורכת ה' ומלאה כל טוב ותושביה היהודים אין כמוהם מאושרים בארצות החיים, אוכלים הם פת־חטים, עוגות וחלות, אפילו בימות החול, וגם העניים והאביונים שם רואים חיים טובים כאחד מגבירי ליטא ויש לקנא במזלם הטוב⁵. הנוסע הפסח היה מרבה לספר – ובני הקהלה הקאפולית לא שבעה אזנם משמוע, ויש מהם שלא שהו בדבר והיו מן הזריזין והמקדימין לצאת לאותה המדינה המבורכה. ואברהמ’ל זה בא לדבר על לב דודתו של שלום־יעקב, שנשארה “עגונה” עם תינוק קטן (בעלה לא יכול בצוק העתים לשלם לנושיו כמה מאות רו"כ והוכרח לברוח על נפשו ולא ידעו מקומו היכן), שתלך אף היא לאותה המדינה לבקש את בעלה האובד, שהוא פגע בו באחת העירות שם; וטוב הדבר שילך עמה יחד גם בן־אחותה הבחור שלום־יעקב, שהוא בר־אורין, ואנשי המקומות ההם כלם הדיוטים, גסי מוח ובורים גמורים, וכשבא לידם למדן ליטאי הם נושאים אותו על כפים ממש, ובודאי ימצא שם בחור חשוב זה משרה טובה מאד של מורה או “נאמן” באחד מגדולי העסקים. את הדרך לשם הוא, אברהמ’ל, יודע ומכיר היטב ויש לו עגלה וסוסה, ותיכף אחר הפסח יקחם עמו ויביאם אל מחוז־חפצם. הבחור לא סרב בדבר, גם פִתה את דודתו שתסכים על הנסיעה, כי בכל מאדו רצה להפטר מן המיצר שהוא נתון בו ולבקש את מזלו במרחב מרחקים.

בלא שום הכנות קודמות יצא הבחור בן שבע עשרה שנה ל“קצה תבל”, כמו שנחשבה אז הנסיעה מליטא לוואהלין, אלא שאחותו הבכירה נתנה לו צידה לדרך הרחוקה חצי ככר לחם קיבר וגם חמש־עשרה פרוטות לתוך הכיס במזומנים.

מיד בתחילת נסיעתו נִתן לו להרגיש עד כמה קשה תהיה הדרך לפניו. דודתו עם התינוק שלה ישבה בתוך העגלה והוא ביחד עם בעל־העגלה התנהלו אחריהם ברגל, ובשעת הדחק מוטל היה על הבחור לסייע לאברהמ’ל בכל כחו, כדי להוציא ממעמקי הבִצה את הסוסה ביחד את שתי הנפשות החלשות המוטלות בעגלה. ואברהמ’ל לא חדל לזרזו לעבודה ולהדגיש בכל פעם שלא על מנת כך נטָלוֹ עמו שיהא מֵסֵב לו כאחד “הפריצים”.

לפי המדובר, צריך היה אברהמ’ל להוביל את העגונה בדרך ישרה לעיר ארהיוב בבסרביה, אשר שם פגש, לפי דבריו, את בעלה. אבל הוא לא התכוון כלל לעשות דרכו בחפזון. אדרבא, הוא מצא לטוב לו להתנהל לאטו ל“רגל המלאכה” ממקום למקום, ובכל עירה שעבר עליה חשב לו לחובה להתעכב שנים שלשה ימים. וראשית כל היה ממהר את המרא־דאתרא, שופך לפניו מרי־שיחו ומודיע את צערה של העגונה והנפשות העלובות התלויות בה, שהוא מוליכן עמו, נוטל נדבת־כסף לטובתה גם מכתב־המלצה לפני אחינו בני ישראל “רחמנים בני־רחמנים”, שיבואו לעזרת האמללים. ו“הנפשות העלובות” בעצמן, כמובן, לא ידעו עד־מה כיצד הלז עושה בהן סחורה. העגלה, שהוקפה מחצלת מעשה כִפה ביד אברהמ’ל, שִמשה דירת־קבע להעגונה ותינוקה, והבחור תיכף לבואו לעירה היה ממהר לבית־המדרש לעסוק שם בתורה – ואברהמ’ל בעצמו לא נח ולא שקט, היה מכתת את רגליו ומחזיר על פתחי הבתים של בני ישראל לקבץ על יד לטובת העגונה.

וכך היו הנוסעים נעים ונדים עד שהגיעו בערב חג השבועות לעיר לוצק. כאן גמר אברהמ’ל בנפשו לעשות עסק הגון ולמצוא שכר רב בבת־אחת. הוא ראה ונוכח, שהבחור הליטאי נושא חן בעיני באי בית־המדרש. ובחורי אותו בית־המדרש התכוננו ליסד חברה חדשה בשם “תומכי עניים”, וכלם נתנו עיניהם באורח הצעיר לכבדו בעריכת תקנות החברה בפנקס, כנהוג, והלז לא סרב וכתב את התקנות בכתב־ידו הנאה ובשפה יפה כיד “המליצה” הטובה עליו, וכל בני החברה התענגו והתפלאו על הדבר המתוקן שהוציא הבחור הליטאי מתחת ידו “על צד היותר טוב”. אפשר שאותן הרשימות בפנקס הלוצקי הן הכתבים הראשונים מעשה ידי הסופר בפרוזה. ואברהמ’ל הבין, שכבודו של הבחור דרוש לחפצו והחליט להשאר בלוצק ימים אחדים, עד שתעלה בידו לשדך אותו עם בת אחד הגבירים ולהרויח בעסק זה ריוח הגון – לתכלית זו עבד את עבודתו בשקידה רבה, ואיזו ימים אחר החג נכנס בחפזון לבית־המדרש בקול מבשר ואומר להבחור, שהשעה משחקת לו והוא נעשה למזל חתן לכלה שכולה טובה ומושלמת בכל המעלות, בת אחד הגבירים המפורסמים, והכל מחכים לו שם עכשיו בבית הגביר. אולם הבחור התעקש ולא רצה בשום אופן ללכת לבית ה“מחותן”, כי לא לשם “עסק” זה נדד למרחקים – והשדוך נתבטל. בפנים נזעמים רתם אברהמ’ל את העגלה לסוסתו ויצא שוב לדרך בליל חושך ומטרות־עז יחד עם “העגונה ותינוקה” ועם “הבחור־החתן”.

עוד הרבה ימים ושבועות התנהל אברהמ’ל עם הנפשות אשר עמו על־פני ערבות וואהלין, אוּקרַינה ופודוליה עד שהגיעו לקמניץ שבפודוליה. באישון לילה באו עיפים ויגעים לאיזו חורבה שוממה בלי דלתות וחלונות, הרחק מן העיר, ושם עמדו לנוח. אברהמ’ל השכים בבוקר ומהר אל העיר לרגל “עסקיו”, אבל לא הצליח שם כלל וחזר לחורבה מלא כעס וחמה, “אין זו עיר ישראלית – דבר רתת – רעה היא מסדום, אין את נפשי לדעת אותה ומחר בבוקר נצא לחוטין, אבל שם תהיה התַחנה האחרונה, ואם גם שם יוסיף הבחור היפה להקשות את ערפו וימאן להעשות חתן, אף אני אלך עמו בחמת קרי ואעזבהו לנפשו, רק את תעודת־המסע שלו אעכב תחת ידי עד שאקבל “שכר עגלה” בעד כל ימי הנסיעה בכסף מלא”.

כל הלילה ההוא נדדה שנתו של הבחור וחשב מחשבות מה לו לעשות. פתאום נזכר, שנמצא כאן קרובו מקאפולי, שיצא מביתו לפני כמה שנים, ולפי השמועה שהגיעה לקאפולי היה זה למשורר־עוזר להחזן הקמניצאי בבית־הכנסת הגדול, הוא המפורסם בשמו “ברוך האמן” (ברוך קינסטלער) ונקרא גם “החזן הפינסקי” – וכעלות השחר יצא הבחור לעיר לבקש שם את קרובו, ושם נודע לו שהחזן עם כל משורריו הם עדיין בדרך ויחזרו רק ל“ימים־נוראים”. אבדה תקותו האחרונה ובלב נשבר חזר לחורבה. אברהמ’ל גער בו בנזיפה על אשר נעלם פתאום – ויצאו לדרך. השמים הקודרים לא חדלו להמטיר גשמי זעם ולב הבחור אף הוא התעטף בו בחשכת צרתו: הנה הוא עדי אובד, עוד מעט והעגלה תסוב לדרך חוטין ושם יניחהו אברהמ’ל גלמוד, בלא פרוטה ובלא תעודת־מסע – ואנה הוא בא?

ופתאום באה לו ישועה – על ידי פרסת־ברזל של סוס.

“דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי, שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה וסערה” – כך מספר ר' שלמה (הוא שלום) ב“פתיחתא” של “בימים ההם”. גם תשועתו זו באה בסערה. לאחר שעברו ביגיעה רבה אחת הבִצות הגדולות ראה אברהמ’ל שאבדה לסוסתו פרסת־ברזל אחת וצוה על הבחור שיחזור אחריה עד שימצאנה, וזה רץ לאחור לבקש את האבדה בבִצת הדרך, בתקוה למצוא אותה ולשַכך קצת את חמת אדוניו הזועם – ופתאום הגיע לאזניו בפרשת־הדרכים קול קורא: “שלום’קה”! והוא רואה לפניו עגלה־קלה פולנית רתומה לארבעה סוסים ומלאה חבורת צעירים משחקים ומזמרים. הוא עומד להסתכל בבני אדם מאושרים אלו ושוב הוא שומע קול קורא לו בשמו: “שלומ’קה, שלום־יעקב הקאפולאי!” – ומיד עומדת העגלה ומתוכה מקפץ ויוצא צעיר אחד ונופל על צואריו. זה היה חברו וקרובו, שעליו היה מחזר בעיר והריהו שב עכשו מדרכו עם החזן ועם יתר המשוררים. הבחור שפך לפני קרובו באזני כל בני החבורה את מרי־שיחו, והחזן נעתר לבקשת משורריו לבוא לעזרתו ולפדותו מיד אחיו היהודי המתעמר בו ולהחזירו עמם לקמניץ.

ובזה נגמרה הנסיעה הרחוקה של אברמוביץ, שנתנה חומר מרובה להסתכלות עינו החדה, ואותם הרשמים, שנשמתו הרכה והרעננה ספגה אז לתוכה, הרבה מהם נכנסו אחר־כך בדרך אמנותי לתוך כתבי מנדלי. ואפשר שגם אותה הסוסה המפורסמה בעגלתו של מנדלי מו"ס נבראה בדמותה של סוסת אברהמ’ל הפסח.

V

תקופה חדשה התחילה מאז בחיי אברמוביץ

הבחור בן שבע עשרה שנה ישב בקמניץ ב“בית המדרש של בתיה האדמונית” ללמוד שם כל היום בהתמדה, כדרך הליטאים, וגם בלילה היה ישן שם. בעיני כל באי בית־המדרש נשא הבחור הליטאי חן, והצעירים הלומדים שם הביאו אליו כל הדבר הקשה להם בתלמודם, וכמה גבירים מתושבי העיר הציעו לפניו שילמד תורה לבחורים שלהם בשכר הגון.

אולם שלום־יעקב לא מצא עוד די ספוקו בזה שנמצא לו לחם לשובע ולא ידע מחסור, כי נפשו אף היא תבעה מזונות ולא הסתפקה בלמודי קודש בלבד. במקצת היה “נפגע” עוד מקודם בקאפולי על־ידי צעיר אחד מכרו, גרשון בן הרב, שנתודע ונתקרב בפינסק לאחד “הצעירים החדשים” משה־אהרון (הוא שאצקס בעל “המפתח”). וכאן תקף עליו יצרו זה, כי רוח ההשכלה שהתחילה מרחפת באויר בימים ההם מצאה את דרכה לנפש הרכה בעלת־הכשרונות בדמות תשוקה עזה לדעת ולהכיר כל אותם הדברים מחוץ לגמרא היבשה עם צבא מפרשיה, להתפתח ולקנות דעת והשכלה. אבל כיצד קונים השכלה באין מורה דרך? היכן מוצאים אותם הספרים הדרושים לכך? והנה נמצא לו סיוע בדבר מצד זה שלא יכול לקוות כלל להסתייע משם: באותו בית־המדרש, שהוא למד שם, ישב ועסק בתורה, יהודי זקן ר' אברהם, איש ישר ומכובד על הבריות, “אחד מאותם הבטלנים המכובדים שהם נמנים אצל היהודים בכלל כלי־קודש ועומדים בשורה השניה להדיינים ו”יהודים נאים" זה הוא שם כבודם“. הזקן הזה, שהצייר מנדלי השתמש בו אחרי כן, כפי הנראה, לדוגמא לצייר בדמותו את התמונה היפה והחביבה של ר' אברהם מקבל (“בעמק הבכא”), – אותו “היהודי הנאה” קֵרב אליו בחבה את הבחור הליטאי, וכאשר נודע לו, שהבחור מצטיין בבקיאות חוץ מן הגמרא גם בתנ”ך וידיעתו מרובה אף בדקדוק הלשון, יעץ לו להתודע אל “בעל התנ”ך" והמדקדק הגדול השוכן בעיר.

השומע אתה, שלומ’קה “שקץ” (שֵם זה בפי ר' אברהם סימן טוב היה וקריאה של חבה), כדאי הוא הדבר בשבילך – לחש לו בשחוק קל על שפתיו – ללכת פעם באחת הערבים, באופן שלא תהא נראה לשום בן־אדם, ולבוא לאותו האיש שתוכל למצוא בו תועלת בדברים הללו. אמנם יהודים יראי־שמים בעירנו מתרחקים מהגלוח הזה, אבל לך אין סכנה להיות אצלו, אותך לא יטה מהדרך הישר ואתה תדע מה שתשיב לאותו האפיקורס.

“הגלוּח” ו“האפיקורס” – זהו המשורר א"ב גוטלובר, שהיה מורה בימים ההם בבית־הספר של הממשלה בקמניץ.

מובן מאליו, שהצעיר לא אֵחר להשתמש בעצת אוהבו הזקן ולמחרת היום בא לביתו של גוטלובר בלב דופק וכל טובו בידו: צרור “כתביו”, שירים שונים ודרמה בלי־שם. המשורר העיף עינו על “פרי עטו” של המתחיל ואמר לו שאין זה לפי שעה אלא פרי בוסר אבל נותן תקוה לעתיד. ומאז היה אברמוביץ לבן־ביתו של גוטלובר, שואל לפרקים מאוצר־ספריו ספרי השכלה, שהוא בולעם בעודם בכפו, ותחת השגחתה של בת המשורר התחיל לומד את הא"ב הרוסית והאשכנזית וגם ראשי פרקים בחכמת החשבון. וכל זה לא הפריע אותו מלמודו בבית־המדרש כבתחילה.

הבחור החשוב היושב בבית־המדרש והוגה בתורה משך עליו את עינם של “בעלי־הבתים”, והשדכנים התחילו לעבוד את עבודתם בזריזות יתרה, עד שעלתה בידם להשיאו אשה, בת אחד הגבירים. חותנו היה מראשי הנכבדים ונשואי־הפנים שבעיר ובעל השכלה במקצת, אבל אשתו היתה פשוטה ביותר והזווּג לא עלה יפה, ולאחר ימים גלה אברמוביץ את לבו לפני חותנו שאין לו דרך אחרת אלא להפרד מאשתו, והלז הבין בעצמו שהצדק אתו והוכרח להסכים לכך, וביותר אחרי שהגביר יוסף־יוזל גינצבורג, שמושבו היה אז בקמניץ והיה מקרב בחבה את הצעיר אברמוביץ, היוצא ונכנס בביתו, השתדל אף הוא בדבר הגט והוכיח לחותנו שהפֵרוד נוח להם לשני הצדדים. ומקץ שלש שנים, לאחר שמתו שני בניו שהיו לו מאשתו, נפרד ממנה וממשפחתה בשלום.

בימי ישיבתו בבית חותנו הצליח לקנות דעת ולאחר יציאתו משם עמד למבחן ועלתה בידו לקבל תעודת־מורה, ומיד נתנה לו מִשרת מורה באותו בית־הספר שהמשורר גוטלובר מורהו מכהן שם בכהונה זו. אולם המורה הצעיר לא הסתפק בפאר “הקוֹקַרדה” הנתונה בכובעו, כנהוג, אלא הוסיף ללמוד בעצמו ולהשתלם בלשונות ומדעי הטבע.

באותו הזמן התחיל לצאת בעיר ליק (בפרוסיה) העתון העברי הראשון “המגיד”, ובשנה הראשונה של “המגיד” (בגליון 31, מיום כ“ג תמוז תרי”ז) נדפס מאמר בשם “מכתב על דבר החנוך” בחתימת “ש”י בן חיים משה אבראמאוויטש" יחד עם מכתב־הסכמה מאת “מורהו” גוטלובר, העומד ומעיד על המאמר, שראוי הוא לא לבד “שיחקו דבריו בספר בעט ברזל” כי־אם גם “להעתיקו ללשון מדינתנו ולהראות העמים את יפיו”.

“בכורי פרי עטו” של אברמוביץ נתגלגלו ובאו לדפוס שלא מדעתו. באחד הימים קבל אגרת מאחיו הבכור, שהיה מלמד באחת העירות הקטנות, ובה שופך זה את מרי שיחו וקובל על פרנסתו הארורה, המלמדות, המעַנה את כחו ומקצרת ימיו וחייו אינם חיים. ומיד ערך אבר. על גליון גדול מכתב תשובה להוכיח את אחיו המלמד האמלל, שאם הוא מתרגז על תלמידיו וגוער בם תמיד לא באחרים האשם אלא בו בעצמו, וכנראה לא לכך נוצר. ודרך אגב השתדל לבאר לו בראשי פרקים מה טיבו של ענין “החנוך” בכלל ומה יש לדרוש מאת מחנך ומדריך הגון. מתוך אותו המכתב הוציא רק קצור ושלחו לאחיו והגליון הגדול נשאר בידו למשמרת. אחד מידידיו, עמנואל לֶוין, מזכירו של גינצבורג, שהיה מבאי ביתו, ראה את הגליון וישא חן בעיניו ומהר לשלחו ליד גוטלובר לקוֹנסטנטין־ישן (שהיה שם למורה לאחר שיצא מקמניץ), כדי להראותו עד כמה “תלמידו” עושה חיל, וזה הוסיף את הסכמתו על המאמר, שנשלח ל“המגיד” ושם נדפס מיד.

בשביל לשער את הרושם שעשה מאמרו של אברמוביץ בשעתו על הקוראים בעלי־הטעם – צריך לראות את “המגיד” בשנתו הראשונה ולהתבונן קצת אל טיבו המשונה. מבין להג ילדים תמימים או סתם פטפוטי־מלין בלשון מליצה נשגבה וגם בלשון של “אגרות סוחרים” (העורך זילברמן בכבודו ובעצמו היה משתמש בשעת הדחק לפעמים קרובות במלים ומבטאים אשכנזים) – נשמע פתאום קול של בן־אדם משכיל מדבר דברים של טעם בלשון פשוטה וצחה בלא מליצות מסולסלות יתרות ומשמיע רעיונות שיש בהם משום חִדוש בזמן ההוא, ש“לא כל הרוצה יבוא ויטול את כתר המורה, כי אם אחרי יגיעתו הרבה ובקיאותו בידיעת תכונת נפש הנער והשתדלותו בבחינת כחותיה”, וכיוצא בזה. ולפיכך אין להתפלא אם אותו המאמר ב“המגיד” משך עליו את עיניו של המלומד המפורסם בזמנו ל. מנדלשטם, שהיה “קרוב למלכות”, ובשעה שעבר זה, ביחד עם שר ההשכלה, על קמניץ והציגו לפניו את אברמוביץ השתומם לראות לפניו אדם צעיר לימים, בעוד שהוא חשב את המחבר של אותו המאמר ב“המגיד” למלומד בא־בימים.

עצת מנדלשטם היתה לו לאברמוביץ לעזוב את משרת ההוראה בבית־הספר ולצאת לפַּדו­ֹאַ באיטליה, כדי להכנס שם לבית־הספר לרבנים שהחכם הנודע לשֵם שד"ל עומד בראשו, והוא מצדו הבטיחהו להשתדל, והשתדלותו תועיל בודאי, שיקבל לצורך זה מקופת שר ההשכלה תמיכה הגונה. אולם דבר זה לא יכול לצאת לפעולה, ומפני סבות שונות יצא אבר' לאחר שנה לגור בברדיטשוב. שם, תיכף לבואו⁶, נשא לו את אשתו השניה, בת הנוטריוס המכובד זלמן לֶווין, היא אשת־בריתו וחברתו בחייו כל ימיו.

VI

בעיר מושבו החדשה התחיל אבר' עוסק בהתמדה יתרה בעבודת הספרות. דאגת הפרנסה לא הטרידה אותו בבית חותנו והיה יכול לישב בשלוה אל שלחן־הכתיבה בחדרו על התורה ועל העבודה הספרותית המושכת את לבו. כעשר שנים היה סמוך על שלחן חותנו, עוסק בהתמדה רבה בתורה ובלמודים וגם בכתיבה; ויש שהחותן קם בבוקר השכם ומוצא את חתנו המתמיד יושב אל שלחנו ועוסק בעבודתו, ועל שאלתו אם זה כבר קם משנתו, באה התשובה, שעדיין לא שכב לישון.

במקצועות שונים העסיק אבר' את מוחו ועטו, ולעת מצוא כתב, כנהוג, גם שירים. ולאחר שנתים הדפיס בווילנא (בשנת תר"כ) את מחברתו הראשונה בשם “משפט שלום”, והיא אספת מאמרים שונים: מאמר בקורת גדול, שני מכתבים על דבר החנוך (המכתב הראשון הוא “ראשית פרי עטו”, זה שנדפס ב“המגיד”), וע“ד “מצב החנוך בזמן הראשון” ו”מצב החנוך בזמן השני" ובסוף שירים שונים ומאמר בבאור המקרא בשם: “הנסתרות והנגלות בשירת דבורה” ו“מכתב לרעי” הכולל מחקר על האהבה. המחברת הקטנה הזאת הרעישה בזמנה את העולם הקטן של הספרות העברית, וביחוד המאמר הראשון “קלקול המינים”, שהוא בקורת קשה וחריפה על ספר השירים “מינים ועוגב” של הסופר המפורסם א. צ. צווייפל. עד אז לא היה בספרותנו כמעט שום זֵכר לאותו המין הנקרא בקורת. ובעצם הדבר, הספרות העברית החדשה בכלל היתה עדיין תלויה על בלימה וכמעט שאינה במציאות. לפעמים רחוקות מאד יצא לאור עולם איזה ספר חדש, ותיכף ליציאתו השמיעו את שבחו ברבים וגמרו עליו את ההלל. ופתאום עומד סופר צעיר “עשוי לבלי חת” ומרהיב עז בנפשו לצאת בחרב בקורת חדה נגד מחבר מפורסם, שכבר יצאו לו מוניטין בעולם, ודרך אגב הוא גם “נוגע בכף ירכם” של סופרי ישראל אחרים. אין פלא אפוא אם נזדעזע העולם הישראלי והדבר עורר התרגשות עצומה בחוגי הסופרים העברים וקולות של פולמוס לוהט הרעישו את עמודי העתונים “המליץ” ו“הכרמל”, שהחלו לצאת באותו הזמן.

סופרים שונים קראו חמס על המבקר הצעיר, אשר ירהב בסופר זקן נודע לתהלה להלבין את פניו ברבים, ויש שכִנוהו בשם “מבק”ר רע" בר"ת, כלומר: מתכבד בקלון רעהו. רק מורהו גוטלובר יצא בכמה מאמרים להגן על כבוד תלמידו, שמובטח הוא בו, “כי גדול יהיה כבוד ספרותנו על ידו והוא ירים קרנה בכבוד וטוב הוא לה מעשרה בנים”.

ואַברמוביץ מסר לאחר־כך את כל רוחו ביחוד לעבודתו הכבירה “תולדות הטבע”, שעסק בה בהתמדה כמה שנים. תחת לבוא לפני הקהל העברי בדרישות נאות לשם ההשכלה, לעורר למוסר אזני היהודים ולהשמיע במרום קול קורא: “שמע ישראל, הקיצה עמי!” וכדומה לזה, תחת לפזר ביד נדיבה תהלות ותשבחות להשכלה “בת אלהים” ולהרימה עָל לגבהי מרומים, ובכלל להרבות מליצות נשגבות ונלהבות על־דבר ההשכלה המהוללה שבע ביום, כמנהג העולם אז בין המשכילים תופשי־העט, – מצא אבר' לטוב ולמועיל יותר להמציא ליד הקהל את ההשכלה גופא, כלומר, את דעת־הטבע, שהיה הוגה בה הרבה בחבה יתרה מיום עמדו על דעתו, ביחוד מיום שרכש לו את הלשון האשכנזית במדה הגונה כדי להבין בספר.

במאמר גדול בשם "לכו חזו מפעלות ה' " (שנדפס ב“המליץ” שנה ראשונה – תרכ"א) הביע אבר' את צערו ברבים על זה שאין בעברית ספרים עוסקים בחכמת הטבע, והוא מבשר ומודיע, כי נגש אל העבודה לתרגם את ספרי החכם לֶנץ לעברית, ויחד עם זה הוא פונה בבקשה אל חובבי שפת עבר, כי יתמכו בידו להוציא את ספרו לאור ויחתמו עליו, וגומר את מאמרו: “בנוגע אל העתקתי אגיד לך, כי עמלתי בזעת אפי להעתיק ספרי בלשון צחה וברורה, למען ירוץ הקורא בו, והתאמצתי בכל עוז לשפוך על העתקתי רוח שפת עברית ומליצותיה ולהעטיף רעיוני זרים במעטה קודש וילדי נכרים אלה מתיהדים, עד כי ידמה היהודי כי לשונו הקדושה חבלתם ויצאו ממקור ישראל”.

הספר “תולדות הטבע” יצא בשלשה חלקים. החלק הראשון נדפס בליפסיא וזה שמו בשער הספר: “תולדות הטבע, מדבר על שלשה דברים שעליהם העולם קים, על החי ועל הצומח ועל הדומם, כלם פקודים למשפחותם למיניהם במספר שמותם וסגולותיהם ופרשת תועלתם, חִבר החוקר הטבעי החכם המפואר ד”ר האָראלד אָטמאַר לענץ, ונעתק לשפת עבר הקדושה מאת שלום־יעקב בן חיים משה אַבְּרַמָוִיץ ויצא לאור על ידי מרדכי יעללין, בשנת “כח מעשיו הגיד לעמו”. את הספר הוא מקדיש “מנחת תודה לכבוד חותני כאב לי”, ובמכתבו שנדפס בראשו הוא כותב לחותנו: “ממיטב בכורי עטי הבאתי היום מנחת תודה והנחתיה לפני כבודך ועניתי ואמרתי לפניך ברגש את כל הטובה הגדולה אשר עשית לי: איש אובד הייתי, אבי! בעודי רך וצעיר לימים הוטלתי בעולם ים זועף, כי כאניה סוערה התנודד בית אבי יולדי מרוח סערה אשר עמד פתאום וינערו כל משפחתי ממני – – –ואבא אל ארץ נכריה רחוק ממולדתי – – – שם בליתי מבחר ימי נעורי וגרתי גלמוד ובדד באין גואל ומודע, רק מודע לבינה קראתי – – – ותוציאני ממצָרים ברוח נדיבה ובחסד וברחמים גדולים, ותביאני אל קריה נאמנה הזאת, אל ברדיטשוב עיר משכן כבודך, אמרת אלי בני אתה ותאספני אל ביתך וכל מחסורי עליך, זה שלש שנים אנכי בביתך ואינני חסר עמך דבר” וכו‘. וב“פתח דבר” הוא אומר: "ואני אשר מעודי ועד היום הזה אוהב אנכי את שפת עבריה הקדושה, שרתי בלשונות ואוצר כל חמדה וסגולות הדת, חיינו ואורך ימינו, וכל ישעי וכל חפצי להרים קרנה בכבוד ולהועיל לבני עמי במעט דעת אשר חנני ה’, קנאתי לה קנאה גדולה בלמדי למודי התולדה – – – נטיתי שכמי לסבול ועמלתי בזעת אפי ויגיעת נפש להעתיק הלמודים האלה, שפוני טמוני חול אל הקודש".

החלק הראשון של “תולדות הטבע” לא היה אלא תרגם ספרו של לֶנץ. המו“ל, סוחר צעיר, שהתחיל להדפיס את הספר בליפסיא וישב שם להשגיח על המלאכה ועל הסדור (שנעשה בידי נכרים), לפני כלות המלאכה סלק את ידו מעסק זה, שעלה לו בדמים מרובים. ועל המחבר בעצמו היה מוטל לפדות את הספרים מיד המדפיס, ועל זה קבל תמיכה חמש מאות רו”כ (במחיר חמש מאות כרכים של החלק הראשון, כדי לחלקם ולהפיצם בבתי הספר לעברים) מאוצר הממשלה הרוסית, אשר בימים ההם בקשה תחבולות לא לעצור בעד השכלת היהודים, אלא אדרבא להרבות ביניהם השכלה ודעת. ולאחר ארבע שנים נדפס בזיטומיר החלק השני עם לוחות ציורים “על פי חוקרי הטבע החדשים והמצוינים”, בתמיכת חברת “מרבי השכלה” בישראל; ועוד לאחר שש שנים יצא בווילנא החלק השלישי. החלק השני והשלישי של הספר “תולדות הטבע” אינם עוד תרגום של לֶנץ אלא מעֻבדים ביגיעה וכשרון מרובה על פי כמה ספרים של חוקרי הטבע, וביחוד הִרבה המתרגם להשתמש בספרו המצוין של ברֵיהם; גם הלשון של שני החלקים האחרונים היא יותר פשוטה וצחה והרבה יותר מדויקת מאשר לשונו של החלק הראשון.

הספר “תולדות הטבע” היה לרבים מקוראי עברית למקור ברכה של דעת ותושיה והרבה צעירים וגם באים־בימים היו הוגים בו בחשק רב ובנחת רוח, ו“מביני דבר” השתוממו על בקיאותו של המחבר בגנזי התלמוד והמדרשים ועל רוב חריפותו שהראה ביצירת מונחים חדשים וקביעת השמות של בעלי־חיים שונים⁷.

באותו הזמן הדפיס אבר' ב“המליץ” שני מאמרים בשם “עמק יהושפט”. במאמרו הגדול הראשון “דרשו משפט” הוא מרבה לדבר על התפתחות הספרות העברית מתקופת המאספים ועל דרכי הבקורת בכלל, ומדַבר משפטים עם מבקריו; והמאמר השני בשם: “יקום נא אבי ויאכל מציד בנו” הוא תשובה על המאמר “משפט צדק” לצווייפל, הקורא בו למבקרו הצעיר בשם “בני”.

חוץ לזה פרסם עוד אברמוביץ ב“המליץ” שני מאמרים גדולים בשאלות הזמן. הראשון “עורך דין” על הספרות העברית בזמן ההוא, על מצב בתי־הספר והרבנים המלומדים ועל תקון מצב היהודים; ובמאמרו השני יצא להשיב כהלכה על שאלות הממשלה, שנשאלו על דבר היהודים במ"ע “קיובליאנין”. ושני המאמרים האלה יצאו על ידו מתוקנים, עם הערות והוספות רבות, במחברת מיוחדת בשם “עין משפט” (זיטומיר, תרכ"ז), שמשכה עליה את עין הקוראים בלשונה הצחה והברורה וברעיונות הנכוחים הכלולים בה על כמה שאלות רבות־ערך בחיי היהודים. נוסף על אלה הדפיס אז כמה מאמרים בעניני מדע (“חכמת הנתוח” ב“המליץ” ו“חכמת הכמיה”, על פי ברנשטיין, ב“הצפירה” הברלינית, ועוד) – ובזה נגמרה עבודתו הספרותית של אברמוביץ באותו הזמן בתור מלומד מפיץ דעת בישראל וסופר חוקר בשאלות החיים⁸.

ואברמוביץ הצעיר, העובד בשקידה יתרה כל־כך בשדה הספרות העברית, מצא זמן לו לעסוק בעיר מושבו ברדיטשוב גם בצרכי צבור הקרובים אל לבו, ועל־פי הצעתו נוסד שם על־ידי משכילי העיר בית־עקד ספרים צבורי, והוא היה מחברו של ספר התקנות לבית הזה. ולא רק לתקנת הצמאים לדברי תורה וחכמה שקד, כי השתדל לעשות מעשה רב גם לטובת עניי העיר ואנשים נכבדים אשר מטה ידם ונוסדה על ידו חברה “משכיל אל דל”. תכלית החברה (כפי שבאר במחברת “באו חשבון”, שהוציא בשנת תרכ"ז) “אחת שהיא שתים: א) להשכיל אל דלים נכבדים אשר מטה ידם להמציא להם רוחה וסעד כסף לעתות בצרה בדרך כבוד, אשר על ידי זה יוכלו לעשות איזה עסק או מלאכה למצוא פרנסתם, אבל לא לתת נדבות לבטלה להרבות מקבלים עצלים ובטלנים; ב) לחזק ידי אנשים נכבדים בעת החלו לנפול ממצבם לבלי ירדו מטה מטה ולהושיעם בתחבולות נכונות וראויות הן בכסף והן בהשתדלות לעצור בעד הרעה שלא תבוא”.

ובאותו הזמן שהסופר אברמוביץ עסק בהתמדה מרובה כל כך בעבודתו הספרותית, המדעית והפובליציסטית, וביחוד ב“תולדות הטבע”, – לא יכול להשקיט את תשוקת לבו לעבוד גם בחלקת הבלטריסטיקה הנטושה והשוממה ורוחו נשאתהו לגזול קצת מעתותיו, המסורות אז לעבודתו העיקרית, בשביל לנסות את כחו גם בציור החיים של אחיו היהודים בימים ההם. עבודה זו אפשר שנחשבה אז בעיניו כדבר טפל, כנטיה זמנית מדרכו הישרה לפניו, מפני שלא הרגיש עדיין ולא הכיר את עצם תעודתו, שאמנם לכך נוצר ובה צפון כל כחו ועוצם רוחו. בכל אופן משכהו לבו לפרקים מראשית עבודתו בעט־סופרים לאחוז במכחול ולצייר על הגליון תמונות חיות של חיי היהודים, שאליהן התבונן בעיניו הפקוחות והכיר אותן לדעת היטב. וכך הוציא בראשונה חלק ראשון של “ספור־אהבים” (כלומר, רומַן) בשם “למדו היטב” (ווארשא, תרכ"ג), שהוא בעצם רק פרקים אחדים מתוך הספור הגדול, שנדפס בשנת תרכ“ח באודיסה בשם “האבות והבנים”, לאחר שהיה מונח כמה שנים בכת”י אצל המחבר ולאחר שיָצא בתרגום רוסי מתוך הכת"י על ידי חברו של המחבר ל. בינטשוק וזכה לבקורת של תהלות ותשבחות מצד טובי המבקרים.

הנסיון הבלטריסטי הראשון של אברמוביץ, שהשתדל המחבר לתאר בו בעט סופר משכיל טנדנציוזי את מלחמת “האבות והבנים”, הדור הישן והחדש, לא עלה יפה במדה מרובה מצד ערכו האמנותי. אמנם בזמנו היה גם זה חזיון חשוב מאד הקובע ברכה לעצמו וכמה מקומות בו מגַלים ניצוצות של הכשרון הכביר, העתיד להתפתח באופן כל־כך מזהיר; אבל עדיין לא מצא אברמוביץ את סגנונו המיוחד (הספור “האבות והבנים” כתוב בלשון ביבלית צחה)⁹ ואת דרכי הציור הנפלאים, המתאימים כל־כך לאותו הסגנון. ולאחר שעלתה לו למצוא את נתיבתו המיוחדת ולכבוש לעצמו את הדרך הנכונה לפניו בתור אמן מצוין – נתגלה לעיני הקוראים בדמות מנדלי מוכר־ספרים.

VII

מנדלי מוכר־ספרים נתגלה בראשונה בלשון היהודית המדוברת. לרדת אל העם מן ההר אל העמק, לאחוז בעט־סופר ולכתוב ספורי־מעשיות פשוטים בלשונו של הקהל הפשוט, וביותר לסופר בעל שם טוב כאברמוביץ, שנתפרסם כבר לתהלה בעולם ספרותנו, – למעשה משונה כזה, שהגיע בימים ההם כמעט למדרגת “אִבוּד עצמו לדעת” ביחס ספרותי, היה דרוש הרבה אומץ רוח וגבורה מיוחדת. מי ומי היו הכותבים אז ז’רגונית? בין המוני העם הפשוטים והנמוכים מצאו להם מהלכים, מלבד כמה וכמה מיני “מעשיות־בבא”, החוברות הקטנות של אייזיק־מאיר דיק, שנכתבו בלשון קרובה לאשכנזית ובכלל לא נשאו עליהן חותם ספרותי מסוים, וברובן לא היו להן אלא מטרות דידקטיות¹⁰. מהו הדבר שהניע את אברמוביץ לצאת “חוץ לגדר” של הסופרים ולכתוב בלשון המדוברת? הסופר בעצמו (ברשימותיו האוטוביאוגרפיות שנדפסו ב“ספר זכרון”) מסביר מעשה זה בפשיטות: מתבונן היה לדרכי בני עמו ומבקש לתת להם ספורים ממקור ישראל בשפה הקדושה, ורובם הלא הם אינם יודעים את השפה הזאת, והשאלה “למי אני עמל?” הביאתהו במבוכה גדולה, ולפיכך החליט בנפשו שלא להתבייש בפני המלעיגים ולהגביר את “אהבת המועיל על הכבוד המדומה” ולכתוב יהודית, כדי להועיל להמון הקוראים הפשוטים. אולם הרשות נִתנה לשער, שמלבד הטעם הגלוי הזה דחפה אותו לכך, אפשר שלא מדעתו, רוח האמנות השולטת בו, שדרשה מאתו לצייר תמונות חיות דוקא בלשון החיים גופא…

וכך כתב מנדלי את ספורו הראשון ביהודית, שנדפס מקודם בעתון “קול מבשר”, שהוציא צדרבוים, ואחר כך בספר מיוחד (אודיסה 1864) בשם: דאס קליינע מענשעלי אָדער אַ לעבּענסבּעשרייבּונג פון אברהם יצחק תקיף, געדרוקט בהשתדלות מענדעלי מוכר ספרים¹¹ (האדם הקטן או תולדות אברהם יצחק תקיף¹², נדפס בהשתדלות מנדלי מו"ס).

“האדם הקטן” עשה בשעתו רושם כביר מאד על קהל הקוראים, ובקרוב יצא במהדורה חדשה, ולאחר איזו שנים במהדורה מחודשה ומתוקנה, ואחר כך עוד בכמה וכמה מהדורות.

ו“השתדלותו” של מנדלי מו“ס לא פסקה מאז והוסיף להוציא עוד ספורים ביהודית. אחרי “האדם הקטן” הוציא את ה”ווינשפינגעריל“, היא “טבעת־הקסם, שכל אחד יכול להשיג בה כל מה שלבו חפץ ומשתוקק ויכול על־ידה להועיל לעצמו ולכל העולם” (נדפס בווארשא, כנראה, בשנת 1865). ה”ווינשפינגעריל" בגלגולו הראשון היתה מחברת קטנה ודלה של ארבעים עמודים קטנים, מהם אחד עשר מעֵין הקדמה, שחלק גדול ממנה נכנס אחר כך ל“פישקה החגר” במהדורה המתוקנת, והמחברת כולה לא היתה, כנראה, אלא הקדמה לספרים גדולים על עניני חכמה ומדע, כמו שמעידים דברי המחבר בסוף המחברת: “באוניברסיטה מצאתי סוף סוף את טבעת־הקסם, לא אותה הטבעת של הבל ותהו – – – טבעת־הקסם שלי היתה אחרת – זוהי החכמה! בחכמה יש ביד האדם להשיג כל אַוַת נפשו – – בספר זה התכוננתי לתאר בלשון פשוטה וקלה כל אותם החכמות והמדעים, שעל־ידם יכול כל אדם לזכות בטבעת־קסם טבעית ואמתית”. ומתוך הגרעין הקטן הזה עלה וצמח לאחר כמה שנים האילן הנאה והנחמד מאד, הספור “ווינשפינגעריל” המתוקן, שחלקיו הראשונים נדפסו מקודם במאספים “יוד. פאלקסביבליאטהעק” של שלום־עליכם (בעברית: “בעמק הבכא”), אחת היצירות המשובחות של מנדלי, הגדולה בכמותה ונפלאה באיכותה.

הכשרון הסַטירי של מנדלי, שנתגלה בשני ספוריו הראשונים ביהודית, הלך וגדל, ובשנת 1869 יצא בזיטומיר עוד מחברת קטנה “פישקע דער קרומער (פישקה החגר), מעשה בקבצנים יהודים”. את הספור הזה אף הוא, כ“טבעת־הקסם” שלפניו, תקן המחבר והוסיף בו כמה פרקים ושנה אותו שנוי גמור והוציאו מתחת ידו דבר משוכלל מעשה ידי אמן (אודיסה 1888; בעברית יצא הספור אחר כך בשם “ספר הקבצנים”). עוד בימי נעוריו, בשעת נדודיו בתפוצות ישראל במשך ימי קיץ שלם בחברת אברהם הפסח, למד מנדלי לדעת ולהכיר את חיי הקבצנים, ועוד יותר התבונן אל חיי העולם הזר והמשונה הזה בעיר ברדיטשוב, שקבצני ישראל היו מתקבצים ובאים לשם מכל המינים: “קבצנים רגליים”, אלו המהלכים ברגליהם, ומהם קבצני המקום וקבצנים נודדים בעולם, וגם “קבצנים פרשים”, אלו הנוסעים והמשוטטים בעולם בעגלות. רגיל היה לבוא לאכסניות שלהם הנדחות בקצה העיר, כדי לדרוש ולחקור אותם על כל דבר וענין בעולמם, וכשהוא בא לתאר את תמונות חייהם הפליא להציגן חיות ובולטות לנגד עיני הקורא.

ובאותה שנה “השתדל” מנדלי להדפיס בזיטומיר עוד ספר בתבנית דרַמה “די טאַקסע אָדער די באַנדע שטאָדט בעלי־טובות” (“הטכסא או חֶבֶר בעלי־טובות של הקהל”, ובראשה מוֹטוֹ: “משוד עניים, מאנקת אביונים עתה אקום”, יצאה אחר כך בתרגום רוסי גרוע). ב“דרַמה” זו הוציא מנדלי על הבימה את “שבעה טובי העיר”, יהודים יראים וכשרים “בעלי צדקות בממונם של אחרים”, ועוד “יהודים נאים” המנהיגים את בני קהלתם ברסן מתעה ובמקל חובלים ומוצצים בכל פה את לשד עצמותם; ביד חזקה הוא קורע בלא חמלה את המסוה מעל פני “בעלי־טובות התמימים” האלה ומציג אותם ערומים למראה עין בכל חין תפארתם ובכל תנועותיהם ו“העויותיהם”. דרמה זו, שערכה אינה מרובה ביחס האמנותי, פעלה פעולה עצומה והרעישה את הקהל הברדיטשובי והרתיחתו כסיר נפוח. הכל הכירו באספקלריא המאירה את צורתם היפה של “היהודים הנאים” והתחילו מראים עליהם באצבע, קוראים אותם בשמות של אותן הנפשות הפועלות ב“טכסא” וגם משתמשים לפעמים בשעת מעשה במלים ובמבטאים חריפים ושנונים מתוך ה“טכסא”. מובן מאליו, ש“טובי העיר” הברדיטשובים לא רצו למחול על כבודם ולקבל את “המנה היפה” בשתיקה מבלי לתבוע את עלבונם מיד מנדלי מו“ס “המשתדל” בשבילם “בחבה יתרה”, וביותר אחרי שנתפרסמו הדברים וגם אזני השרים הגדולים של הפלך לקחו “שמץ” מהם. ובכן התחילו להראות גם הם את רגשי “חבתם” לבעל ה”טכסא" על־פי דרכם, – באופן שאנוס היה לעזוב את ברדיטשוב הברוכה ולצאת משם עם בני־ביתו לזיטומיר.

VIII

בזיטומיר הסיח מנדלי את דעתו מכל הענין הרע של ה“טכסא”, שנִתן לו לענות בו ימים רבים, ומכל “טובי העיר” ופרנסי הקהלה הברדיטשובית, והתחיל שוב לעסוק בלמודים ולהכין את עצמו כדי להבחן בבית־מדרש הרבנים שבעיר מגוריו החדשה לשם קבלת תעודת רב מטעם הממשלה, ולאחר שקבל את התעודה הדרושה לא השתדל לבקש לו משרת רב, אלא חזר לעבודתו הספרותית והקדיש לה את כל עתותיו בשקידה יתרה.

לא ארכו הימים ומנדלי זִכה את הספרות בספר חדש ביהודית “הסוסה” (די קליאַטשע), או צער בעלי־חיים, ספור המעשה שנתגלגל בין “כתבי ישראליק המטורף” (ווילנא 1873).

עוד בחבוריו הקודמים היה רגיל מנדלי להשתמש מדי פעם בפעם בפסוקים ובמבטאים שיש למצוא בהם כונה נסתרה ורמז מיוחד חוץ מהפשט הפשוט, וה“קליאַטשע” מתחלתה ועד סופה, מלבד איזו ציורי תמונות הטבע נפלאים במינם, כולה מלאה כוָנות ורמזים, ובעיקרה היא אליגוריה למצבה של כנסת ישראל בארצות גלותה ויש בה הרבה חריפות ונמוקים פובליציסטים. ה“קליאטשע” נתפרסמה בכל תפוצות ישראל ונעשתה חביבה על הקוראים מכל מעמדות העם ומפלגותיו ועשתה למחברה שם גדול מאד בעולמנו.

חבור אליגורי כמו ה“קליאטשע” היא גם הפואימה “היהודוֹן” (דאס יודל), שהוציא מנדלי אחריה (ווארשא 1875), ספור־המעשה בחרוזים שקולים, במשקל י"א תנועות, המתאר את תמצית דברי ימי ישראל משעת מתן תורה עד זמנו של מנדלסון (לשֵם ההוצאה החדשה שִנה המחבר את הספר תכלית שנוי).

אולם לא באליגורות מעֵין אלו יש לבקש גודל כחו של מנדלי כאֳמָן מצוין במינו, ועוד הרבה פחות מבאלו, כמובן, באותן העבודות האחרות שמנדלי היה עסוק בהן באותו הזמן, כמו “זמירות ישראל” – אלו זמירות של שבת “מתורגמות בחרוזים באר היטב, כדי שכל אדם מישראל יוכל להבין את יקר ערכן, את יפין ותפארתן להפליא” (זיטומיר 1875), וגם “פרק שירה” מתורגם בחרוזים במשקל י"א תנועות (בשנה הנ"ל), שהשקיע בו המחבר הרבה עמל ואוצר עצום של בקיאות וחריפות.

תחת זה הראה מנדלי את עוצם כחו בחבורו הסַטירי המצוין להפליא באמת, שהוציא לאחר־כך ביהודית בשם: “קיצור מסעות בנימין השלישי, הוא ספור מעשי נסיעותיו של בנימין השלישי שהלך לקצוי ארץ והגיע עד להרי חושך וראה ושמע הרבה חדושים ונפלאות, שנתפרסמו בכל העולם בשבעים לשונות, ועכשו גם בלשוננו בהשתדלות מנדלי מוכר ספרים, ספר ראשון” (ווילנה 1878). “קיצור מסעות בנימין”, שכשרונו הסטירי של מנדלי הגיע בו לגבהי מרומיו, יצא אחר כך בתרגום ללשון פולנית בשם “דון קישוט היהודי” (ווארשא 1885) על ידי סופר פולני קלֶמנס יוֹנוֹשא, שהשתדל ללמוד על בוריה את הלשון המדוברת של היהודים בכוונה מיוחדת שתהא היכולת בידו לתרגם כתבי מנדלי לפולנית, ואחר ספר זה הוציא בתרגומו גם את “הסוסה”¹³.

באותן השנים כתב אבר' גם כמה מאמרים פובליציסטיים חדשים, ואחד מן היותר חשובים הוא מאמרו הגדול “מה אנו?”, שנדפס בשתי חוברות “השחר” שנה ששית, ובו דן המחבר ברחבה בשאלת החנוך לבני ישראל ומוציא משפט קשה על העזובה הרבה שבחנוך הישן.

ב“מסעות בנימין השלישי” פסקה יצירתו של מנדלי לכמה שנים וכאלו דללו וחרבו מעינות רוחו, מפני שפגעו בו מקרים ופגעים רעים בחיים והוציאוהו מעולם היצירה, ולא נתנו לו לאחוז את עטו בידו. גם מצבו החמרי הורע מאד בזמן ההוא. את סכום הכסף המעט, שנשאר בידו מפדיון “תולדות הטבע”, נתן לשם רוָחים, כנהוג בימים ההם, קצתו לאחד המדפיסים ורובו לאחד “הפריצים”, ושני הלֹוים פשטו את הרגל, וסוף־סוף נשאר בחסר כל ומשפחתו סבלה חרפת רעב. לאחר שנסע לעיר הבירה פ"ב להשתדל שם לפני חברת “מרבי השכלה בישראל”, קצבה לו זו פרס חדשי קטן, שלא הספיק אפילו להצלה פורתא. בהקדמתו להדרמה “פריזיוו”, שיצאה לאחר כמה שנים, כותב מנדלי לידידו הנאמן על אותם הימים: “בתוקף הצרות של הזמן האחרון היה לבי לאבן, ולשוני לא יכלה לדבר וידי לכתוב מלה אחת. זוהי השתיקה שבאה לו לאדם בשעה שיסורים קשים פוגעים בו בבת־אחת ומפסידה את בריאותו וחייו הרבה יותר מאנחות ובכי תמרורים. מצב כזה אם יתמשך הרבה באין סיוע מן הצד מרובה סכנתו להוציא את האדם מן העולם”.

ובשעה שנקרא אברמוביץ (בשנת 1881) לבוא מזיטומיר לאודיסה ולעמוד בראש בית ה“תלמוד־תורה” בתור משגיח ומנהל, מהר לקבל משרה זו בחפץ לב.

IX

בביאתו של מנדלי לאודיסה רוחו התעוררה לתחיה ולאחר הפסקה מרובה של כמה שנים רצופות חזר לשלחן־הכתיבה שלו בחשק נמרץ. שוב “נפתח בקרבו מקור רגשות חמים והתלהב לשפוך אותם בדברים לעיני כל הקהל”, וליום חגיגת חצי־היובל לעבודתו הספרותית (מיום שנדפס ספרו הראשון “משפט שלום”) הביא מנחה חדשה לקוראיו, דרמה בחמש מערכות “פריזיוו” (פטרבורג 1884). לאחר זה הוסיף לעסוק בעבודת יצירתו בהתלהבות עצומה ובכח־עלומים רענן, ומלבד מה שהוציא מתחת ידו דברים חדשים נאים ומתוקנים עוד הִרבה לעבד ולתקן את הישנים, ויש שיצאו מחודשים מן הקצה אל הקצה, עד שכמעט לא נשאר כלום מן הישן חוץ מן השֵם (לדוגמא ה“ווינשפינגעריל”).

ובאותו הזמן חזר אברמוביץ בשם מנדלי מוכר־ספרים גם לספרות העברית והתחיל שוב לכתוב עברית ספורי־מעשיות, שלא היו דומים כלל לאותו “ספור־אהבים” הראשון “האבות והבנים” לא בתוכן ולא באופן ההרצאה, ואף לא בסגנון הלשון. במקום “טהרת הלשון” של המקרא, שלא יכול עוד למצוא בה די ספוקו כדי לתאר באמונה ובדיוק את התמונות החיות של הזמן ההוה לעיניו מבלי צמצום וּותור כל שהוא “בשעת הדחק” על פרטיהן ודקדוקיהן, – התחיל להשתמש ב“לשון חכמים”, בעושר המלים והמבטאים של אוצרות המשנה והאגדה, הדרושים לכל חפציו, ועלה בידו באופן מצוין סגנון עברי חדש, שהתאים כל־כך לדרכי יצירתו המיוחדת ושהשתמש לדוגמת־מופת לטובי הסופרים הצעירים, שהלכו בעקבות “הסבא”.

בראשונה התגלה מנדלי בסגנונו העברי החדש בספור “בסתר רעם” (תחלתו באה ב“היום” ונגמר בירחון “בן־עמי” של קנטור, 1888). אחר זה הדפיס ספורים כסדרם ב“כורת” (שם ויפת בעגלה), בשלשת כרכי ה“פרדס” (לא נחת ביעקב, בימי הרעש, הנשרפים, בימים ההם), ב“לוח אחיאסף” (בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה). שבעת הספורים האלה יצאו אחרי כן בקובץ מיוחד (אודיסה, 1900). וחוץ מזה נגש מנדלי בעצמו לתרגום מבחר כתביו מיהודית לעברית.

“פקוד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה” – כך היה מנדלי אומר לסופרי אודיסה הצעירים, שהיו באים לפניו בבקשה בשם הקוראים העברים שיחזור ויתן את כתביו בעברית – “יבוא יום והלשון העברית תתפתח ותקנה לה את השלמות הדרושה, ואז יקומו הסופרים בעלי־הלשון בארץ־ישראל ויתנדבו להעלות גם את עצמותי מיהודית לעברית”. אולם סוף סוף הכיר שאם אין הוא לכתביו – מי להם? שהרי לתרגם כתבי מנדלי כראוי אינו מסוגל אלא בעל עט יחיד במינו, זהו עטו של מנדלי. ובכן התעורר לתרגם בעצמו, או ליצור מחדש בעברית את מבחר יצירותיו שנכתבו בלשון יהודית, וכך הוציא “מסעות בנימין השלישי” (“פרדס” III), “ווינשפינגעריל” (“בעמק הבכא” – “השלח”), “פישקע דער קרומער” (“ספר הקבצנים” – “הדור”) ולבסוף גם את ה“קליאטשע” (“סוסתי” – “השלח”).

ובשנים האחרונות כתב מנדלי את החלק הראשון של הספור הגדול, שלא נגמר עדיין, הוא “שלמה ר' חיים’ס” (התחיל להדפיסו בעתון “דער יוד” 1899, ואחרי כן תורגם על־ידו גם לעברית בשם “חיי שלמה”, שראשיתו באה ב“הזמן” הפטרבורגי 1904, ובמהדורה העברית האחרונה בשנוי השם “בימים ההם”). זהו מין מיוחד של תולדות חיי־עצמו מתוארות בתמונות אמנותיות. “ספור המעשה הישן” הזה, חוץ מערכו האמנותי העולה למדרגה גבוהה, מֵכיל בקרבו אוצר שלם של תמונות חיי היהודים בולטות ובהירות, ועל “חיי שלמה”, כמו על הספור הגדול “בעמק הבכא” הקודם, יוכלו בדורות הבאים להראות באצבע לכל אלה שימצאו חפץ לדעת ולהכיר את חיי היהודים בימים ההם: “הרי לפניכם מקור נאמן, ואתם שימו לבכם לעיין באלה – והעיירות הליטאיות וגם “קבציאל ובטלון וכסלון” הוואליניות עם כל הרחובות והסימטאות שלהן ובתיהן הגדולים והקטנים, עם כל תושביהן היהודים מקטן ועד גדול, עם כל פרטי “תנועותיהם והעויותיהם”, יתיצבו חיים לנגד עיניכם”.

לפני איזו שנים התחילו לעשות הכנות לחג־משנה גדול של הספרות העברית, חג־היובל של שבעים שנות חיי מנדלי וחמשים שנות עבודתו הספרותית. למועד ההוא אמרו מוקיריו ומחבביו, שהתעסקו בדבר, להוציא בהוצאת היובל כל כתבי מנדלי בשתי הלשונות, ביהודית ובעברית. והנה קפצו ובאו ימי האפלה של סופת אוקטובר בשנת 1905 ועשו חורבן נורא בכל מלוא רחוב היהודים ברוסיה, ובשעת חירום הופר גם החג הזה. ור' מנדלי בעצמו נתגלגל בסערה לעת זקנתו למרחקים. ואחרי טלטולי־דרך מרובים הגיע דרך קושטא ובא לג’ינף (בשווייץ) בלב נשבר וכואב על צרות עמו, וזמן רב עבר עד שהונח לו קצת מעצבו ומרגזו ויכול לאחוז שוב בעטו, שנפל מידו בימי הרעש. אמנם גם בארץ־מושבו הרחוקה מצא “הסבא” את “נכדיו”, קרוביו ומעריציו, ביחוד בתוך הצעירים בני ארצו תלמידי בתי־הספר הגבוהים בערי שווייץ, שידעו להוקיר ולכבד את האורח היקר שנזדמן להם בהיסח־הדעת, אבל לבו משכהו לשוב לארץ־מולדתו, ולאחר שנתים חזר אל מקומו לאודיסה.

בינתיים הספיקו להוציא ב“הוצאת היובל” כרך אחד ביהודית (“דאס קליינע מענשעלי” ו“פישקע דער קרומער”) ואחד בעברית (“ספר הקבצנים” ו“בעמק הבכא”). וליובל של שבעים וחמש שנה יצאו כל כתבי מנדלי ביהודית (בשבעה עשר חלקים) על ידי הוצאת־ספרים פרטית בווילנא, ומההוצאה העברית יצא בימים האלה על ידי החברה הספרותית באודיסה הכרך השני (“סוסתי”, “מסעות בנימין השלישי” ו“בימים ההם”) בצירוף מאמר על תולדותיו וערכו הספרותי של מנדלי מאת ד. פרישמן, ואחריו יצא הכרך השלישי.

וזקן־סופרינו ר' מנדלי אינו חושב כלל על המנוחה לעת זקנה. זה “הסבא של הספרות העברית” אינו פוסק את עבודתו הספרותית ברוח רענן ובכח־עלומים ואינו רוצה כלל לנוח לו ולהנפש על שפעת זרי־הדפנא, שהביא מדרך־מסעו אשתקד בסוף הקיץ.

אותה הנסיעה בכמה כרכים גדולים ממושבות ישראל (ווילנא, ביאליסטוק, ווארשא ולודז) היתה באמת כעין מסע של חגיגת־נצחון. לכבוד גדול כזה במחנה ישראל לא זכה עוד סופר מעולם. לפני עשרים וחמש שנה הוזמן מנדלי לווארשא על־ידי מתרגמו לפולנית הסופר יונושא, והרבה סופרים פולנים עשו משתה גדול לכבוד הסופר העברי והעתונים הפולנים היו מרבים לספר בשבח המחבר של “דון קישוט היהודי”, אולם היהודים בני עמו עמדו אז מנגד, כאלו השמחה רק במעונם של הפולנים ובשמחתם לא יתערב עם זר… עכשו אחינו בני ישראל בעצמם ששו על אורחם היקר, על מנדלי שלהם, ובכל המקומות שעבר עליהם כבדוהו בקבלת־פנים נהדרה מאד, על כפים נשאו את “הסבא” הנעלה וקולות אדירים יוצאים מלב אלפי אנשים “יחי מנדלי!” לווּהו בכל הדרך.

ומנדלי בא מן הדרך, הניח מידו את המָנות היפות ואת מגִלות־התהלות, שהרבו להגיש לו באותן הערים, הסיח דעתו מהימים הטובים, ימי השבתון, גם שכח את זקנתו המופלגת – ושוב חזר בהתמדה לעבודתו כקדם. ושוב אתה מוצא את מנדלי בביתו יושב לו על כסאו וראש־שיבתו כפוף אל שלחן־הכתיבה; שוב אתה רואה על השלחן לפניו את הגליון הלבן הגדול, שהאותיות הקטנות והיפות יזהירו כפנינים מתוך שורותיו; שוב אתה שומע אותו מסַפר ברוח כביר, ועיניו קצרות־הראות מאירות ומנצנצות באש־עלומים, בדבר מחשבות ורעיונות ישנים וחדשים על עבודות לעתיד בחָלקת “ספורי־מעשיות” וגם במקצוע חדש לבירור “שאלות־הזמן” הבוערות שעומדות על הפרק.

אשרי העם, כבוד ותהלה לספרות, שזכו לכך!

אודיסה, סוף נובמבר 1910.

ב. ליובל־המשנה של מנדלי מו"ס

חג גדול, חג יובל־משנה של זקן־סופרינו ר' שלום־יעקב בן משה אברמוביץ, הנודע בשמו הספרותי “מנדלי מוכר־ספרים”. יום מלאות שבעים שנה לחיי הסופר וחמשים שנה לעבודתו הספרותית – הוחג בחדש העבר (יום ד', ט"ו טבת) ברחוב היהודים. לא ברוב פאר והדר ולא בעליצות־רעש וקולי־קולות עברה חגיגת־יובל זו בתפוצות־ישראל. “לא־נחת ביעקב” גם בשנים כתקונן, ובפרט בשנים אלו, שנות מהומה ומהפכה רבה באותה הארץ, ששם רב־מנין ורב־בנין של אחינו הקוראים והסופרים. “שעת חירום” אינה מסוגלת כלל לחגיגות מעין אלו אפילו אצל אומות־העולם אשר מושבן איתן… אבל הסבא הגדול, בעל היובל, יכול להרגיש בחושו החד גם בקולות המעטים והדקים, שהגיעו לאזניו מרחוק מתוך “הרחוב”, עד כמה חביב הוא ואהוב על “נכדיו” הסופרים ועד כמה רוחש לבם של טובי הקוראים העברים אהבה וכבוד להענק שבחבורת סופרי ישראל, העובד בספרותנו עבודת יצירה כבירה ונפלאה זה יובל שנים.

יובל שנות עבודה ספרותית – אשרי הסופר שזכה לכך ואשרי ספרותנו שאחד מבחירי בניה־בוניה הקדיש לה חמשים שנות עבודה. ומה רב טובה וערכה של עבודת־יצירה זו, שאינה רק לשעתה אלא קיימת לארך ימים וברכתה עומדת לדורות!

בהרבה מקצועות נסה רש"י אברמוביץ את כחו הגדול בספרות: ראשית בכורי עטו (ב“המגיד” שנה ראשונה) היה פרק בשאלת החנוך, ואחר־כך ערך בעתים שונות עוד כמה פרקים חשובים בשאלות שונות של חיי עמנו, בהשתדלו לחקור “מה אנו ומה חיינו”. גם כתב הרבה מאמרי חכמה ובקורת, שהדפיסם בכתבי־עת שונים, וביחוד הגדיל לעשות בעריכת “תולדות הטבע” בשלשה כרכים רבי־כמות, שהראה בהם את כחו הסדרני וגם הבלשני כיוצר שמות חדשים בתורת בעלי־חיים.

אין ספק, שבכל אותם המקצועות, שהסופר אברמוביץ נסה את כחו בהם בשנות עבודתו הראשונות, הצליח להראות ניצוצי כשרון רב, אבל נשמתו היתרה בכל הוד גאוניותה ובכל כח יצירתה הנפלאה באה לידי גלוי באופן מזהיר רק במקצוע הציורי.

ספורו הראשון (“האבות והבנים”) אינו מצטיין, אמנם, באמנות יתרה. הכשרון הציורי של הסופר הצעיר לא התפתח עדיין כראוי ואברמוביץ טרם יהיה למנדלי מו“ס. אולם אחרי שהצייר הגדול מצא את דרכו הנכונה והתחיל להתגלות בתור “מנדלי”, רואים אנו אותו מפליא לעשות במכחולו המצוין. מנדלי עזב לגמרי את ה”בנים", את הנפשות החדשות, שלא מצא בהן “טפוס גמור בטיבו ואפיו העצמי” והתחיל מתאר רק את “האבות”, את הדור הישן, שאותו יודע הוא ומכיר בכל קויו ותגיו. בכל פרטי־פרטיו ודקדוקי־דקדוקיו, מאין כמוהו. “ראיתי בחוש – אומר מנדלי בסוף “ימי הרעש” – שאין כחי וגבורתי אלא בה (בכסלון) ולא נבראתי בעולם אלא בשבילה ובשביל העירות שבתחומה, לטפל ביהודיהן כל ימי חיי”. ובהיותו מטַפל ביהודי כסלון, בטלון וקבציאל, הראה באמת את כחו וגבורתו באופן נפלא ובדרך מיוחדת שאין דוגמתה.

בשעה שנתגלה שמו של מנדלי מו“ס בספרות הפולנית על ידי תרגום “מסעות בנימין השלישי” בשם “דון קישוט היהודי”, הרבו המבקרים הפולנים לספר בשבחו של המחבר, שקראו לו בשם: “סֶרוַנטס היהודי”. ויש מבקרים אחרים מתוך אחינו שמצאו לנכון לכַנות את מנדלי שלנו בשם “גוגול היהודי”, “צ’דרין היהודי” וכדומה. אבל בעצם הדברים כל הטורח למצוא שמות וכנויים כגון אלו אינו אלא לבטלה. מנדלי מו”ס הוא – מנדלי מו“ס. הוא ולא אחר, מנדלי היהודי הפקח בעל העינים הפקוחות. “היהודי שביהודים”, כמו שהוא קורא לעצמו ברשומי תולדותיו ב”ספר הזכרון" של סוקולוב. מנדלי אינו אחד מאותם הסופרים, המבקשים להם דרך סלולה, שכבשוה הקודמים להם, ובקהל “ההולכים בעקבות” לא יחד כבודו. הוא בטבעו אינו מחקה לעולם את האחרים, בין במתכוון ובין שלא במתכוון, מפני שכֻלו מקורי הוא, בעל עצמיות מיוחדת ומצוינת במינה, שבה נחַנו רק “בני־העליה” המועטים, יחידי־הסגולה שבכל דור.

זה כמה עשרות שנים עובר מנדלי מו“ס בעגלתו, הרתומה לסוסתו המפורסמת, הלוך ונסוע מעיָרה לעירה בכל תפוצות ישראל, מתבונן ומשגיח אל כל הנמצא, הנדבר והנעשה ב”תחום־המושב". אין נסתר מנגד עיניו הפקוחות, את הכל הוא סוקר בהסתכלות חדה וחודרת, בוחן ובודק גנזי החיים המיוחדים של “רחוב היהודים”, צופה ומביט את הליכות הכסלונים והבטלונים והקבציאלים בכל מקום שהוא פוגשם, “כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים למיניהם”, כותב ורושם אותם “כמו שהם בטבעם וצביונם” ומצייר באופן בהיר ובולט “ארחם ורבעם, שבתם וקימם”, מעשיהם ודבוריהם ומחשבותיהם, מנהגיהם ונמוסיהם, העויותיהם ותנועות ידיהם ופרצופיהם ועקימות חוטמם ותנופות “קרני־המשוש” שלהם לצרכי בקשת מזונותיהם, קרעי־מלבושיהם ושברי־כליהם, ובכלל כל פרטי דרכיהם ושביליהם השונים והמשונים…

ומנדלי מפליא לסַפר את “ספורי־המעשיות” שלו על פי דרכו, שכבש לו לעצמו, ברוח־ההתולים המיוחדת לו, בסַטירה דקה, שנונה וחריפה מאד, אבל לא זעומה ומרגיזה. אין מנדלי בא בעקיפין ובטרוניא על “בריותיו” כדרך אפיטרופסי ה“השכלה” בני־דורו, ובכלל אינו עומד מצד אחת מן הכתות בישראל ואינו דורש בשביל מגמות וטנדנציות מסוימות. יוצר הוא ומצייר צורות כמו שהן במדה שאינה לא מחוקה ולא גדושה ביותר לשם כוָנות ופניות של בן־מפלגה, אלא במדת האמת כהויתה, הצריכה להיות חביבה על הכל. ואם רוצה מנדלי לזכות את בני ישראל ולהכניס לתוך לבם התעוררות ושאיפה לחיים אחרים של בני־אדם משכילים – אין כוָנתו לאותה “ההשכלה הידועה”, במובנה המצומצם אצל הסופרים בני דורו, אלא ל“קולטורה” במובן רחב, שהיא שוה לכל נפש ומביאה ברכה לכל בני־אדם. וכשהוא מלגלג על דרכים, מדות ותכונות ידועות, מלגלג בדברים כפשוטם ולפעמים במשלים ורמזים, הנוקבים יורדים עד מעמקי הנפש, – אין זה עושה רושם כלגלוגו של בן־אדם “מחוץ למחנה”, שנכרים בזה סמני גדוף ובוז, אלא כאיש המוציא רוח התוליו על קרוביו ואהוביו מתוך אהבה וחבה וגעגועי־רחמים, ופעמים שאנו מרגישים בלעג זה זווג נורא, כמבטאו של מנדלי בעצמו, של “נפש דאבה ופנים שוחקות”…

ואין מנדלי בא על פי רוב לצייר טפוסי נפשות במובן הרגיל. לא צורות של אישים יחידים ותכונותיהם הפרטיות הוא משתדל לשים לפנינו, אף על פי שלפעמים הוא מצליח אף להוציא מתחת ידו טפוס מתוקן בכל קויו ושרטוטיו המיוחדים. עיקר כוָנתו הוא לצייר את התכונות הכלליות של נפש היהודי וסגולותיה הקבוציות, והרשומים הפסיכולוגיים של הנפשות הפועלות בספורי־מעשיותיו מתארים ברובם לא פסיכולוגיה אישית, אלא פסיכולוגי קבוצית, כלומר: זו של האומה הישראלית, כפי שנקבעה צורתה בדור שעבר. אותה, את נפש האומה הכללית, אין כמוהו יודע לצייר בכל מִלואה, עם כל המקיף אותה, ובכלל זה גם האויר והטבע שמסביב. על כל אחת ואחת מן הנפשות, שהוא מעביר לפנינו, טבוע בבהירות יתרה חלק אחד, גדול או קטן, של חותם האומה, ומתוך צירופי אותם החלקים יֵצא לנו חותם שלם של חיי ישראל בתחום מושבו עד שנות המעבר האחרונות.

“כותב קורות העתים ביגיעת נפש ובינת אדם, שיהיה בימים הבאים – כך מקטרג אחד מבני־החבורה ב”פתיחתא" ל“בימים ההם” – הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה, בשביל שלא עשו חיי עמנו מַעְיָן לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם“. דבר זה לא יוכל להאמר בנוגע לכתבי מנדלי, שהרי בהם ימצא כותב קורות העתים ההן הרבה חומר הנצרך לבניָנו. “רצונך להכיר – יאמרו לו – את עולם היהודים וחיי המון ישראל בעמק הבכא בימים ההם – צא ולמד והתבונן בכתבי מנדלי מו”ס”.

וסגנונם של כתבי מנדלי, אותו הסגנון העברי המופתי, שהשפעתו נכרת במדה מרובה על טובי סופרינו־ציירינו ושהוא, מנדלי, היה יוצרו ומביאו לידי השתלמות נפלאה, – סגנון מצוין זה מתאים הוא לעצם תכנם של “ספורי־המעשיות”! אם אפשר למצוא במעשי סופר־צייר “יחוד שלם של החומר והצורה כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי האברים” – הרי זה נמצא בשיחותיו של מנדלי בסגנונו המשובח, המלא ליח־חיים והמזוקק שבעתים וכל כך דבק מנדלי בסגנונו המלוטש והמזהיר, עד שאי־אפשר לו כמעט לדבר באופן אחר ומוסר הוא לפעמים גם שיחות של אחרים באותו הסגנון ממש בכל פרטיו. וכן מדַבר בסגנונו של מנדלי לא רק ר' שלמה איש־ישראלי של “בימים ההם”, שהוא בעצם “האני השני” של מנדלי, אלא גם ר' משה החיט (“שם ויפת בעגלה”), ואפילו “פישקא החגר” (ב“ספר הקבצנים”). בריה עלובה זו אף היא ממהרת לפעמים לדבר צחות באותו הסגנון בהשבעת קולמוסו של מנדלי…

אפשר שדרך כזה לא יתכן לפי “ספר־החוקים” של מלאכת־מחשבת ויש בזה משום פגיעה בכבוד האמנות המקובלת. אבל יוצר יצירות מקוריות כר' מנדלי פורץ לפעמים גדר ואין להרהר אחריו. ואם לחשך אדם לומר: ר' מנדלי עבר עבירה נגד “חוק” זה או אחר של “השלחן־הערוך” האמנותי – תן לתוך ידו אחד מציורי ר' מנדלי ואמור לו: קרא בו בהיסח־הדעת מ“ספר החוקים” המקובל, ומובטחני שתהא נהנה הנאה מרובה מזיו יצירה לשמה מעשה ידי אמן.

ותשובה זו יש להשיב גם למי שמתקשה ומהרהר אחרי חוסר פַבּולה מתוקנת בכמה מספוריו של מנדלי, וביחוד בגדולים שבהם. אמנם כן, החוט המאחד את חלקי “בעמק הבכא”, למשל, קשור בכמה מקומות בקשרים מלאכותיים, אבל הקורא המבין לא יביט אל החוט, אלא אל המרגליות היפות החרוזות עליו. ובאמת כל חלק וחלק שבו, כל פרק ופרק בפני־עצמו, מלאכת־מחשבת הוא בחמרו וצורתו, מיטב יצירה בסגנונו ותכנו, ולא תשבע העין לראותו ולהתענג עליו, על סגנונו הקלַסי ועל החן המיוחד של יצירה מנדלאית השפוך עליו. פרקים כאלו ש“בעמק הבכא”, ביחוד המובחרים שבהם, שמספרם מרובה כל־כך בספור הגדול הזה, – יכול אתה לקרוא כמה פעמים ובכל פעם יהיו בעיניך כחדשים להתפעלות. הנך שומע מפי “המבקרים המושבעים” את “המומים והחסרונות” בדרכי ספורו של הסבא ר' מנדלי – ואתה מוסיף לשתות בצמא את דבריו בעונג רב. זה כחה של יצירה נפלאה “היוצאת מן הכלל”.

לא בספרות אחת השקיע ר' מנדלי את כחו הגדול, כח היצירה, אלא בשתי ספרויות, ספרות “יהודית” ו“עברית”, כאחת. החיים המשונים של העם בעל דו־לשונות הביאוהו לידי כך. ובאותו הזמן שהסופרים העברים כמעט כולם “הביטו על היהודית בגאוה ובוז והזילוה עד מאד”, מצא ר' מנדלי עז בנפשו “לפקוד את הארורה” וספורו “דאס קליינע מענשעלי” היה לאבן־פנה בספרות הז’רגונית החדשה. “מהעת ההיא – אומר ר' מנדלי בלשונו הטפוסית – חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניתא טובת־חן ויפת־תואר”. והנה במשך עשרים שנה כתב מנדלי מו"ס את ספוריו רק יהודית. ובשעה שחגגו בשנת 1884 את חג חצי־היובל לעבודתו הספרותית, ידידו של בעל היובל, מר בינשטוק, מצא לאפשר, אף־על־פי שהתחיל לחשוב את ימי חצי־היובל משנת הדפסת המחברת העברית “משפט שלום”, לפרסם מאמר גדול בלשון רוסית בשם “חג הספרות הז’רגונית” (ווסחוד, דצמבר 1884)…

ומיד אחרי החג ההוא, “חג הספרות הז’רגונית”, זכר ר' מנדלי את “העבריה”, זו “המטרוניתא” שלו הראשונה, והתעורר לחזור אליה באהבה רבה. ובספרו “בסתר רעם”, שנתפרסם בדפוס לאחר שנתים (ב“היום” ואחריו ב“בן עמי”), נתגלה “הקטן מנדלי” ראשונה בספרות העברית והראה את כחו הגדול ביצירה עברית בסגנונו המנדלאי המלא חיים, שהוא יוצרו ביד אמן נפלא. אחרי “בסתר רעם” הוציא ר' מנדלי ב“השתדלותו” עוד כמה ציורים חדשים (שבעה מהם יצאו באודיסה בשנת תר“ס בספר מיוחד בשם ספורי מנדלי מוכר־ספרים, ספר ראשון”). גם טרח ויגע לתרגם בעצמו כמה מספוריו הגדולים מיהודית לעברית (“מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא”, “חיי שלמה” ו“ספר הקבצנים”). ר' מנדלי ראה סוף־סוף, שהספרות היהודית, בכל גודל תועלתה הזמנית, לא תעמוד לדורות ו“השארת הנפש” יכול הסופר שיש לו זכות על כך, לקנות לו רק בספרות העברית. זו ספרות העבר והעתיד שלנו, הספרות העולמית של עם עולם. ויחד עם זה הרגיש והכיר, שתרגום הגון של ספורי מנדלי, המיוחדים כל כך במינם, אי־אפשר לו להעשות על־ידי אחרים ורק מנדלי, הוא ולא אחר, יוכל להוציא מתחת ידו תרגום מתוקן כראוי… ור' מנדלי עשה והצליח באופן נעלה מאד: תרגומיו נעשו באמנות נפלאה וספרותנו העברית נתעשרה על ידיהם עושר רב.

ויובל־החמשים לעבודתו הספרותית של רש“י אברמוביץ לא נחשב עוד, לכל הדעות, ל”חג הספרות הז’רגונית" בלבד, אלא חג גדול הוא לכל ספרות ישראל.

רחוק מעיר־מגוריו ומארץ־מולדתו חגג הסבא ר' מנדלי את יובל־המשנה שלו. “דומה שכך הוא מזלי וכך נגזר עלי – אומר ר' שלמה איש־ישראלי באותה ה”פתיחתא" ל“בימים ההם” – שתהא דרכי בעולמי וכל הבא עלי בסופה וסערה; ים זועף חיי, ימי ושנותי גלים הומים ונפשי אניה סוערה תמיד“. ו”בסופה וסערה" באה גם יציאתו של ר' מנדלי מאודיסה, זו העיר שהשתקע בה כעשרים וחמש שנה. “הסערות הגדולות” של “הימים הנוראים” ליהודים באוקטובר תרס“ו דחוהו וטלטלוהו ממקומו טלטלה רבה. לעת זקנה ושיבה נגזר שוב על ר' מנדלי לקיים “פרשת לך־לך”, אותה הפרשה שהיא, לפי דרשת בנימין (“לא נחת ביעקב”), “קצור ספר קורות ישראל ישן נושן וחדש תמיד”. ושהוא, ר' מנדלי “יהודי היהודים”, קיים אותה בימי חייו כהלכתה: מקאפולי (עיר קטנה בפלך מינסק) עיָרת־מולדתו גלה עוד בשנות ילדותו ו”הלך לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות". ומליטא נדד בנערותו לווהלין, ומווהלין יצא לרוסיה החדשה, ועכשיו גלה “בסערה” מכאן חוצה־לארץ.

ובג’יניבה, יפה נוף בארץ שוויציה, עיר־מגוריו של ר' מנדלי עתה, לא בחר לו הסבא הגדול מנוחה ולא שב מצבא־העבודה אחרי חמשים שנות עבודתו הספרותית. על משמרתו הוא עומד איתן ורענן וממשיך את עבודת הקדש בלי הרף, בהתמדה נפלאה של איש צעיר מלא כח עלומים. ואינו עוסק ר' מנדלי בתֵאור התמונות החדשות, שהוא מרבה להזין עיניו מהן עתה; לא את הוד הטבע של שוויציה והדר הָריה הוא בא לצייר, – כשם שלא נִסה מעולם לצייר בספוריו את הים, שהוא היה מסתכל בו באודיסה עיר מגוריו ונהנה לטייל על שפתו במשך כ"ה שנה… כי לא זו התעודה למכחולו של מנדלי ולא לכך נוצר. הפייטן הגדול של “רחוב היהודים” מטפל כדרכו רק בו, באותו הרחוב, שנהירין לו כל־כך שביליו, מתרגם מיטב ציוריו מיהודית לעברית ומתקן כתביו הישנים למהדורה חדשה. וכך הוא מוסיף לתת את חילו הכביר לספרות ישראל החביבה עליו, שהוא תפארתה וגאונה כל הימים.

אודיסה, שבט תרס"ו.

ג. ר' מנדלי מו"ס בעבודתו

א.

שנות עבודה רבות מאד עברו על ר' מנדלי מו"ס בחייו. יותר מששים שנה היה עומד על דוכנו ומכהן פאר בהיכל הספרות. ולפי ערך התקופה הארוכה הזאת של עבודה מתמדת בשקידה מרובה, הנה הירושה הספרותית רבת־האיכות, שהשאיר אחריו הסופר הגדול, מעטה היא בכמותה גם בספרות היהודית, ועוד יותר פחותה בספרות העברית.

כי לא היה ר' מנדלי מעולם בעל “עט סופר מהיר” גם ביהודית, ומכל־שכן בעברית. ביגיעה רבה ובזיעת אפים היה עורך את מערכי לבו על הגליון: כותב ומוחק, שוב כותב ושוב מוחק – וכך היה בונה עולמות ומחריבם. עד שהגיע לכך שמצא סוף סוף קורת־רוח במה שהעלה במצודתו האחרונה ואמר לנפשו: דין הניין לי…

– על חבור, נכד חביב, יש להזיע – כך כתב “הסבא” באחת מאגרותיו ל“נכדו” שלום־עליכם – צריך לעבוד, ללטוש כל מלה; זכור מה שאני אומר לך – ללטוש, ללטוש!

ו“הסבא” לא היה רק נאה דורש לאחרים, אלא גם נאה מקיים בעצמו, והיה מזיע יפה יפה על חבוריו, עובד ולוטש כל מאמר ומאמר, כל מלה ומלה.

– צריך היה הקב"ה – אמר לי פעם – להוסיף ימים על ימי חיי, לכל הפחות עוד ת' שנה, כמו שעשה לר' פרידא בשעתו, שהרי עובד אני את עבודתו באמונה רבה וביגיעת בשר ורוח. ובאמת, הגידה נא לי, אם ידעת, היכן ימצא לפניו בעולמו הגדול עוד איש משוגע כמוני, שיתרצה לישב שבעה נקיים ממש על איזו מימרה, ולפעמים אף על מלה אחת?

והתמדת עבודתו של “הסבא” היתה רבה ומפליאה עד מאד. כמעט תמיד כשהייתי בא לביתו באחד מימי חול לאחר הצהרים, ובימים שאין למודים בבית ה“תלמוד־תורה” (שהוא היה שם המנהל) גם קודם הצהרים, והוא לבדו ואין איש אתו – הייתי מוצא אותו יושב כפוף על שלחן־עבודתו וחורז לאט־לאט את פניני־אותיותיו על גליון לבן גדול.

והרי דוגמה אחת של שקידתו הנפלאה בעבודתו:

באתי אליו פעם לשם עבודת התרגום של ספרו ביהודית “מסעות בנימין השלישי”¹⁴. מצאתיו, כנהוג, יושב וכותב. “יודע אתה – אמר אלי, בזקפו את קומתו, שהיתה כפופה על הגליון שלפניו, ובהסתכלו בי בשתי עיניו קצרות־הראות – כמה זמן עובד אני היום כך? יותר משבע שעות”.

– אם כן, סבא – אמרתי אליו – כבר יצאת ידי־חובה היום. נניח את עבודתנו המשותפת ליום אחר ועכשו נצא לטייל. היום יפה והשעה אינה דוחקת.

– לא, חס ושלום! – השיב בתוקף – מה אתה אומר? אין לדחות אפילו ליום אחד. לעולם יהא אדם עובד.

ו“הסבא” נגש בכח חדש לעבודה החדשה ועסק בה עמי יחד עוד כמה שעות רצופות.

וכדאי להזכיר כאן גם זאת: פעם, ביום הלויתו של מ"ל לילינבלום, באתי אל ר' מנדלי לפני הצהרים, על מנת ללכת עמו יחד אל ההלויה, כמו שנדברנו אמש, והנה מצאתיו יושב שקוע כלו בעבודת הכתיבה, והוא לא הרגיש כלל בבואי. ישבתי קצת מרחוק, מבלי להפריעהו בעבודתו. ולאחר שהרגיש בי, פנה אלי ואמר:

– חטוף וכתוב! חטוף וכתוב! כל זמן שהנשמה בקרבך ויש עוד יכולת כל־שהיא לאחוז את העט ביד, יש להוסיף ולעבוד, כי לכך נוצרת…

אמנם יש שעבר גם על ר' מנדלי כמה זמן ללא כתיבה. אבל זה היה רק קודם שהתחיל באיזו עבודה. כל ההתחלות היו קשות עליו, אבל כיון שכבר התחיל היתה העבודה מושכת אותו ולא ידע מנוח.

ב

עוד הרבה זמן קודם שנגש ר' מנדלי אל עבודתו להעלות על הגליון “ספור־מעשה” חדש, או אפילו פרק חדש, שהיה על פי הרוב כעין דבר שלם בפני עצמו – היו כל מערכי לבו נתונים לעבודה זו, העומדת אצלו על הפרק, עד שנרקמו הדברים ונקבעו והסתדרו במוחו בכל פרטיהם. ויש שהיה שרוי בשעות הרהורים כגון אלו במצב של כובד־ראש מהול באיזה מין עצבות מיוחדת.

–אין בשעה זו עליצות שלוה במעלות רוחי – שמעתי מפיו לא פעם – אולי מפני שאני עכשו כתרנגולת זו המקרקרת ומגעגעת קודם הטלת ביצה.

אולם דוגמה זו של הטלת ביצה בנוגע לעצם עבודת “יצירה חטופה” של סופר הרגיל לעבוד את עבודתו במהירות ובחפזון “על רגל אחת” – היה “הסבא” דורש תמיד לגנאי. וביחס לסופר אחד, שהיה בשנות עבודתו הראשונות מפליא לעשות בעטו המהיר, היה ר' מנדלי מספר “מעשה שהיה”, לשם משל והסברה, כדרכו, למה דבר דומה:

– באחד הימים, בהיותי תינוק של בית־רב בקאפולי, שַבתי מן “החדר” הביתה, וזכורני שנגשתי אל דלת ביתנו והנה יצאה לקראתי אחת הדודות ואמרה לי בלחש: “הזהר והשקט, שלום’קה, הס, אַל רעש ואַל קול דברים!” וכשנכנסתי הושיבתני בקרן־זוית ושוב צותה עלי, באַימה באצבעה, שלא אזוז ממקומי זיז כל־שהוא ולא אפתח פה, חס וחלילה. ובחדר נמצאו כמה נשים מן השכנות הקרובות, שהיו עומדות ויושבות ומתלחשות ביניהן, ועל פניהם של כל בני הבית הגדולים היו נכרים אותות של דאגה עצומה והתרגשות מיוחדת. ומן החדר הסמוך הגיע לאזני קול זעקת אשה שאחזוה צירים וחבלים. אלו היו שעות חבלי יולדה לאמי, שארכו הרבה מאד, עד שיצא לאויר העולם ונולד לי אח קטן, למזל טוב. ובאותה העונה אי־מזה באה תרנגולת אחת, הסתובבה קצת אנה ואנה, קרקרה אחת־שתים, ולעיני כל הקהל הטילה, למזל, ביצה.

– זהו ההבדל – היה הסבא מסַים – בין יליד אשה, זרעא חיא וקימא, ובין ביצה שנולדה, אחת היא אם בימות החול או ביום־טוב…

את ההבדל בין שני מיני יצירות כאלה הסביר ר' מנדלי בפעם אחרת במשל אחר:

– יודעים אתם עד כמה המשחקים, הארטיסטים הגמורים, האמנים בחסד עליון, טורחים ועמלים לעבוד עבודה מרובה ולעשות “הכנות” במשך ימים רבים עד שמוצאים את עצמם מוכנים ומזומנים כדבעי בשביל להציג לפני הקהל בתיאטרון מחזה חי ושלם בכל פרטיו ודקדוקיו ותגיו. והנה צאו וראו במחזות הנאים אשר באודיסה שלנו בככר הנדנדות (“קאַטשעלי” בלע"ז) בימי חג הפַסחא: יוצאים להם מוקיונים גחכנים לפני סוכות־הקרשים ועושים שעה קלה תנועות והעויות משונות, כדי לבדח את המון הסקרנים, העומדים צפופים בחוץ, ולמשוך את לבם להכנס פנימה, ומיד “מלאכים יחפזון” ובלי שום הכנות קודמות יערכו ויציגו לראוה אחד “המחזות”, כביכול – והקהל הנכבד נהנה הנאה מרובה, ואין קץ למחיאות־כפים בקולי־קולות…

ג

רק ספר אחד, הלא הוא הספור האליגורי המפורסם “די קליאטשע” (הסוסה) ביהודית, נכתב בידי ר' מנדלי בזיטומיר, שלא כדרך עבודתו, במהירות יתרה מתמיהה, וכמו שספר לי בעצמו יצא הספר כלו מתחת ידו מתוקן לדפוס במשך זמן קצר מאד. ב“סיעתא דשמיא” מיוחדת נכתב הספר, וכאלו לַבה רותחת התפרצה בסערה מתוך לבו של הסופר, המתגעש והלוהט באש קדש ובלהבת אהבה עזה לעמו המעונה והנדכא בידי שונאיו ומנדיו רשעי הארץ, והתמוגג בחמלה רבה על גורל ישראל הנורא והאיום במחשכי גלותו. המחבר שפך את מרי שיחו וכעסו על הגליון בלי לאות ובלי הרף. ראשו כואב עליו עד מאד, והוא כורכו במטפחת להקל את כאבו ומוסיף לכתוב. ויש שהצליח להוציא מתחת עטו במשך יום אחד כמעט פרק שלם. חברו של ר' מנדלי, ל. בינשטוק, ועוד אחדים מידידיו הקרובים, היו באים אז לביתו כמעט מדי ערב בערב והוא קרא לפניהם כל פרק, או חלק מן פרק, שנתחדש באותו היום.

אולם אופן הכתיבה של ה“קליאטשע” היה דבר יוצא מן הכלל. ובדרך כלל היה ר' מנדלי “מקשה לילד”, אפילו ביהודית. כי ברוב עמל ויגיעה עלה בידו לזקק ולצרף בכמה צירופים את “השפה הבלולה”, להפשיט מעליה את הצורה ה“ז’רגונית” ולהלבישה צורה נאה של לשון ספרותית ברורה ומזוקקה. “חשקה נפשי ביהודית וארשתיה לי לעולם, ואבהל את תמרוקיה ואת מנותיה הראויות לתת לה ותהי למטרוניתא טובת־חן ויפת־תואר” – כך כתב ר' מנדלי בלשון קצת נמלצה ב“רשימות לתולדותי” שנדפסו ב“ספר זכרון” לסוקולוב. והמבין יבין, שלא היתה זאת כלל מן המלאכות הקלות למצוא את “המנות הראויות” בשביל עניה עלובה זו ולהעלותה למדרגת “מטרוניתא”, כאחת הלשונות המיוחסות הראויות לשם זה.

ועבודה כפולה ומכופלת היתה לו בכתבו את דבריו עברית. סופר עברי – היה ר' מנדלי אומר – מחויב להיות מסוגל ומוכשר לשלוח ידו בשעת הצורך בגנבת בית־כניסה (“אויסגנב’נן א קלויסטער”), שהרי באין ברירה עליו ללכת לפעמים קרובות בעקיפין, סחור סחור, ולגנוב את לב הקוראים במעשי להטים ואחיזת־עינים, מחמת חוסר מלים ומבטאים הדרושים לכל חפציו. אבל הוא, ר' מנדלי, לא מצא מעולם סִפוק ב“מעשה גנבה” כגון זה. כמעט כל “ספורי המעשיות” שלו, וביחוד הגדולים שבהם, היה מתרגם בעצמו מיהודית לעברית ומקפיד הקפדה יתרה שיהא התרגום מלא ושלם ולא יחסר בו שום דבר וחצי דבר, ולעולם לא היה מסתפק ב“דומה”, ואין צריך לומר ב“דומה לדומה”, ולא רצה לותר ותור כל־שהוא, אפילו על קוצו של יוד. לא העבירה אותו על דעתו ועל דיוק רצונו עניות הלשון, ואף לא “העשירות” שלה, כלומר: “תפארת המליצה”.

– יודע אתה במה אני עסוק עכשו – אמר אלי פעם בבואי אליו בשעת עבודתו – יושב אני ומגרש מעלי את הזבובים, אשר סביב שתו עלי והם מזמזמים באזני, הלא הם מליצות התנ"ך, פסוקים ושברי פסוקים, הבאים לפני בהמון רב להציע את שרותם בתור “קנדידַטים” למלא מקום הבטויים הדרושים לי בשעה זו.

ויש שהיה בוחר, לאחר עיון וחפוש רב, באחד ה“קנדידטים” ומעלה אותו על הגליון, ולאחר שעה קלה, או ביום המחרת, כשהיה חוזר וקורא מה שכתב, הוא מוצא בו איזה טעם לפגם ומעביר עליו קו ועל גבו בא אחר במקומו יותר מתאים לחפצו ולטעמו. ואותה הכוס עוברת לפעמים גם על השני וגם על השלישי, וכך היה הגליון הלבן הגדול, הפרוש לפניו, כתוב “תחתיים שניים ושלישים”, ויש שלא היה יכול שום בן־אדם למצוא בכתב־יד זה את ידיו על פי הנוסח האחרון, מלבד הכותב בעצמו.

ד

ומעל הגליון הגדול, המלא מחיקות ותקונים ותקוני־תקונים, היה ר' מנדלי רגיל לקרוא לפני ידידיו הקרובים קטעים קטעים בהטעמה יתרה. ובשעת הקריאה היה מאזין בעצמו לכל דבור ודבור, ובהרגישו בחוש־לשונו הנפלא איזו פגימה היה עושה תנועת אי־רצון בראשו או בידו ואומר: דבר זה עדיין צריך תקון ועוד ידי נטויה לעבור עליו בקולמסי. ולאחר הקריאה היה מטה אוזן ומקשיב להערותיו של השומע, אם היו כאלה, ויש שהשפיעו עליו להכניס איזה שנוי או תקון שהוא הודה בו.

ולבסוף העתיק את הכתוב אל הנקי, והעתקה אחרונה זו בכתב־הפנינים שלו המצוין היתה ברה ונקיה, כמעט בלי מחיקה כל־שהיא, ומאירת עינים ממש. וחבל היה הדבר לקלקל אותה במסירת הגליון ליד המסדרים בדפוס.

ואני זכיתי לקרוא לפני המחבר הרבה פעמים מתוך גליון ההעתקה הנקיה, על פי הנוסח האחרון, והוא יושב ועוצם את עיניו למחצה ומקשיב לקריאה בהתרכזות מרובה.

– מאזין אני הפעם – היה אומר אלי – לצלצול הנעימה ולדקדוק הריתמוס, שלא תמָצא בנוגע לזה איזו פגימה. כי הריתמוס אינו דבר קל בעיני וראוי להשגיח בו השגחה יתרה.

להערותיו של הקורא או השומע היה ר' מנדלי מקשיב, כאמור, בשום לב והודה על אלו מהן שמצא אותן לאמת לפי דעתו. רק על דבר אחד היה עומד בכל תוקף, על השמוש במלה ארמית או בבטוי שלם ארמי, ולא וִתר על כך אלא לפעמים רחוקות.

– הנה הסופרים הרוסים, אפילו ממיטב בעלי הסגנון – הסביר לי פעם – דרכם, כידוע לך, להכניס פעמים לתוך דבריהם מלה או בטוי בסלַבית עתיקה ואינם חוששים בזה לפגימה בהרמוניה השלמה של סגנונם. אדרבא, הם מוצאים בכך, כנראה, כעין טעם לשבח. ובכן מה איכפת לך? – הוסיף כמבקש על נפשו – הניחה גם לי את “הסלַביות שלי”¹⁵.

ונפלא הדבר, אותו ספור־המעשה, שהיה ר' מנדלי מרבה כל כך לטפל בו ולשכללו שכלול אחר שכלול עד שהוציאו מתחת ידו מתוקן בנוסחו האחרון, – הנה לאחר שנגמר, וביחוד לאחר שהופיע עליו אור הדפוס, חדל זה למשוך ביותר את לב יוצרו כ“בן יקיר” ונעשה כאלו זר הוא בעיניו, ור' מנדלי כבר רוקם בקרב לבו רקמת־מחשבת על יצירה חדשה, העתידה להיות לזמן רב בעיני היוצר “ילד שעשועים” חדש.

ה

והנה הגיעו הימים הרעים, “ימים שאין בהם חפץ”, ונסתם מעין היצירה. גבר סוף סוף שר של זקנה, אשר “הזקן הצעיר” נאבק עמו כל כך הרבה שנים וידו על העליונה. הזקנה הגמורה בכל תולדותיה הנוראות קפצה על “הסבא”, מקור הלחלוחית הנפלאה כמעט יבש ולא נשארו ממנה לפליטה אלא טפות־טפות. גם נוה־הקיץ על שפת הים, שהיה מראה עליו את פלאי־קסמיו בשנים הקודמות, תש כחו הפעם לחדש ימיו של “הסבא” כקדם. לא זה “ר' מנדלי שבעל־פה”, ו“ר' מנדלי שבכתב” נשתתק לגמרי. העט המנדלאי, המפליא לעשות, נתיַתם. בעליו לא יכול לאחוז אותו ביד ולעשות בו את נפלאותיו.

ודוקא בזמן הבצורת ההוא גדל חשקו לכתוב וליצור. רבות מחשבות בלבו ובמוחו שלא יצאו עדיין “מן הכח אל הפועל”. כמה וכמה ציורים היו שמורים עדיין באוצרו הגדול, ומחכים לגאולה על ידי מכחול צייר¹⁶, ציורים של חיי ישראל למיניהם בדור הקודם, שלא הספיק עדיין להעלותם על הגליון, גם של חיי החסידים, שלמד להכירם מקרוב באחד מפרקי חייו ועוד לא נגע בהם אפילו בקצה עטו, – ואם לא עכשיו אימתי?

ובאודיסה יצא בזמן ההוא עתון בלשון יהודית והמו“ל החרוץ רצה לזכות את קוראיו בדברי הסופר הנודע לשם ולתהלה ר' מנדלי מו”ס, ובכן הרבה להשתדל ולהפציר ב“סבא” שיכתוב לא רק ציורים מן החיים הקודמים, כדרכו, אלא גם על עניני השעה, העומדים על הפרק באותם הימים הנוראים של מלחמת העולם הגדולה והאיומה, וגם הבטיח לשלם שכר־סופרים “ביד רחבה”. וכדי להחיש את המעשה מלא המו“ל את יד אחד הסופרים הצעירים, אחד מעוזרי העתון, וזה היה בא כמעט בכל יום אל ר' מנדלי לשם עבודה. ו”הסבא" יושב אל השלחן במרפסת נוה־הקיץ, ראשו כפוף ובידו מקלו, זה רעו הנאמן כמה עשרות שנים, והוא מקמט את מצחו הרחב ומקריא את דבריו ביגיעת בשר ורוח לפני הצעיר הכותב מפיו על הגליון.

ומה רבה הטרגדיה של נפש גדולה רצוצה! כשמשון בשעתו סר כחו של הענק הספרותי, נס ליחם של הגוף והרוח יחד. הוא עצמו קצרה ידו להיות תופשת עט, ועאכ“ו שלא יכול להוציא לאור את מחשבותיו ב”השבעת הקולמוס" שביד אחר, נסתלקה השכינה סלוק גמור. אין זֵכר לסגנון המנדלאי המלוטש והמזוקק שבעתים. ואף על עצם הדברים לא נכר כלל אותו החותם הנעלה של מנדלי מוכר־ספרים.

ובאחד הימים ההם הושיט לי “הסבא” גליון כזה לקרוא אותו לפני המסרו לדפוס. לאחר הקריאה אמרתי מה שאמרתי בשפה רפה, ולא יכלתי לשאת עיני ולהביט בפניו של “הסבא”, כי גדל הכאב מאד…

ד. על הסגנון העברי של מנדלי מו"ס

כלל גדול הוא: “הסגנון הוא האדם”, אבל עוד יותר נכון ונאמן יהיה אם נאמר, שהסגנון הוא הסופר. כל מי שאינו “מושך בשבט סופר” כפועל פשוט העוסק במלאכת הכתיבה, אלא סופר מקורי, בעל־עצמיות מסומנה, הראוי להקרא בשם סופר באמת – מצטיין הוא גם בסגנונו העצמי, שחותם מיוחד טבוע בו, ועין בוחנת תכיר מיד, מבלי ראות את השם החתום, מעֵטו של מי יצאו הדברים. ויש סופר בעל־כשרון מצוין ומיוחד, שסגנונו מתאים כל כך לסגולות כשרונו ועצם צביונו הספרותי, עד שאי־אפשר לך לצייר בנפשך אותו הסופר בתור בעל סגנון אחר, הכותב באופן שונה מזה שהוא נוהג בו.

סופר כזה בספרות העברית החדשה הוא ר' מנדלי מוכר־ספרים.

ר' מנדלי קנה לו שֵם גדול בספרותנו, לא רק בכחו ועוצם כשרונו האמנותי, אלא גם בסגנונו הנעלה, סגנון מיוחד ומלוטש יפה, המתאים בכל פרטיו לתכונתם ואָפים של ציורי מנדלי. נִכר הוא הצַיָר האמן הזה ומסומן היטב במכחולו וצבעיו המסוגלים לו ביחוד. הסגנון והתוכן הם אצלו “מקשה אחת”, זווּג נאה העולה יפה מכל צדדיו. וכשקורא אתה “ספור המעשה” של ר' מנדלי, אינך יכול כלל לצייר לפניך תוכן זה בכלי אחר. אותה העצמיות המצוינת, שאתה מכיר בתכנם של ציורי מנדלי, מבצבצת ויוצאת בכל שורה ושורה גם מתוך סגנונו, ונדמה לך שאותו הסגנון לכך נוצר, לספר בו “ספורי מעשיות” אלו, ומתחלת ברייתו לא יכול מנדלי מו"ס לדבר בלשון אחרת.

אמנם בעצם הדבר עברו גם על לשונו של ר' מנדלי הרבה תקופות. בעמל רב ובהדרגה אִטית עלה זקן ספרותנו זה במעלות ההתפתחות עד שהגיע, בתור בעל־סגנון, לאותה השלמות הנפלאה, שבה הוא מצוין ומפורסם לשבח בתקופתו האחרונה.

בתקופה הראשונה, בתחלת כניסתו של רש“י אברמוביץ לתוך “היכל הספרות”, אנו רואים את הסופר הצעיר עוסק ב”תולדות הטבע" ומעתיק “שפוני טמוני חול אל הקדש… בלשון צחה וברורה למען ירוץ קורא בו ומתאמץ בכל עז לשפך על העתקתו רוח שפת עבר ומליצותיה, להעטיף רעיוני זרים במעטה קדש” (לשון המחבר ב“פתח דבר” לחוברת הראשונה של “תולדות הטבע”). אמנם גם בספר “תולדות הטבע” אנו מוצאים נטיה עצומה ל“לשון למודים”, נטיה הנכרת גם במאמריו של אברמוביץ, עוד ממאמרו הראשון “מכתב ע”ד החנוך“, שנדפס ב”המגיד" שנה ראשונה; אבל בעיקרה לשונו של המחבר היא לשון המקרא הצחה, וכמעט שלא נִכרה כלל השפעתם של משנת־חכמים וספרי־מחקר העתיקים שלמד הרבה בילדותו, וביותר ב“ספור־האהבים” הראשון, שהוציא המחבר בשם “האבות והבנים” (בשנת תרכ"ח), הוא מתגלה לפנינו בתור אחד ה“פוּריסטים” הכותבים “בלשון צחה וברורה”, לשון המקרא בעצם טהרתה. לשון אחרת לא ידעו אז הסופרים העברים מימי ה“מאספים” ו“בכורי העתים”, והסופר אברמוביץ, אשר, לפי דבריו ב“פתח דבר” הנ“ל, “מעודו הוא אוהב את השפה העבריה הקדושה, שרתי בלשונות ואוצר כל חמדה וסגולות הדת, חיינו ואורך ימינו, וכל ישעו וכל חפצו להרים קרנה בכבוד”, – הסופר הצעיר הזה בראשית דרכו הספרותית השתדל, כמובן, ללכת בדרך “הגדולים”, סופרי־דורו שהיו לו למופת, ושקד ללמד לשונו לדבר צחות כמוהם במליצת התנ”ך. “עשרים וארבעה” הספרים הוא ידע על פה – לפי עדותו במכתבו האבטוביוגרפי ב“ספר זכרון” – עוד בהיות בן ט' שנים. ורק מתוך המקור הנאמן הזה בלבד שאב לשון צחה ביד רחבה.

אולם חוש הטעם היפה, שבו חונן אברמוביץ הצעיר מיד הטבע במדה מרובה, שמרהו גם בדרך זה ולא נתנו לצאת בעקבות הסופרים “עמודי־התוך” של ספרותנו בזמן ההוא ולאחוז באותה הלשון המשונה, שנקראה אז בשם “שפה ברורה”. הוא לא היה מעולם “סופר מליץ”, המפליא להראות “כחו ועוצם ידו בש”ע, המעתיק מקראות וכתובים ממקומם וכוללם יחד לעשות מהם מטעמים כרצונו" (כאותו המחבר הנזכר בספור “האבות והבנים”), כלומר, סופר תופר טלאי־טלאים של פסוקים ל“תפארת המליצה”, לפי רוחם וטעמם של הקוראים שבימים ההם. אמנם בספורו הראשון “האבות והבנים” נזהר הוא לכתוב דוקא “בלשון צחה וברורה” (האוניברסיטה אצלו “שבת תחכמוני” והעלמה “יפה כתרצה” וכדומה). אבל הוא היה מהמין היותר משובח של בעלי “לשון צחה”. בספור זה – שהוא בכלל עוד פרי־בוסר באמנות, מפני שהסופר אברמוביץ, מי שעתיד להיות “מנדלי מוכר ספרים”, לא מצא עדיין את נתיבתו – לא תפגשו בכל־זאת חרוזי מליצות לבטלה וגבוב פרַזות סרות־טעם רק לשם יחוד הפסוקים של נביאים וכתובים, כמנהג סופרי ישראל בזמנים ההם; אם “זעיר שם זעיר שם” תמצאו בו איזו פרזות “נמלצות” ביותר (כמו: “הלילה ההוא לקחהו אופל, ובכל מקום השלך הס”; “תאכלנו תולעת השפק וכל לבו ונפשו יירש צלצל הכפירה”; “הנוחם יהלמני ויוכיחני, אף כליותי יסרוני ולא אדע שלו בבטני מרגשת רגשותי המבהילים אותי ויסולו עלי ארחות אידם”; “בשנה אפרים לקח ויבוש מעצת אשתו”, וכיוצא באלה), – הנה הספור בכלל כתוב בשפה יפה ומשובחה מאד על־פי דרכם של טובי הכותבים על “טהרת הלשון” שבימים ההם, באופן שגם בזמננו, אחרי עבור על הספור כארבעים שנה, עוד לא אבד טעם סגנונו, ושרידי הפוריסטים מן המובחרים יוכלו למצוא בו חפץ רב.

בשפה זו, שמטבעה היא חסרת אופי ודיוק אמתי והוַיות החיים שבזמן הזה, היה משתמש אברמוביץ רק קודם שנתבשל כשרונו הספרותי די צרכו; אבל לאחר שעלה במעלות “השתדלות” והתפתחות יתרה והיה ל“מנדלי מו”ס", היוצר צורות של רחוב היהודים בכל פרטיהן ודקדוקיהן, לא יכלה עוד זו להיות לו לכלי־שרת.

ובתור “מנדלי” אמנם מתגלה לנו הסופר בראשונה לא בשפת־עבר אלא בלשון יהודית המדוברת. הוא בעצמו, במכתבו האבטוביוגרפי הנ“ל, משתדל לבאר את סבת החזיון הזה שהתחיל לשמש בשפה המדוברת, מתוך שהשאלה הקשה “למי אני עמל?” הביאתהו במבוכה גדולה לאמר: “אני הנה מתבונן לדרכי בני־עמנו ומבקש לתת להם ספורים ממקור ישראל בשפה הקדושה, ורובם הלא אינם יודעים את השפה הזאת והם מדברים יהודית־אשכנזית”. ובשביל כך גמר בלבו: “יהי מה, ארחם את היהודית הבת לא רחמה”. אבל יש מקום לשער, כמו שהעירותי על זה במקום אחר, שעוד סבה אחת גדולה פעלה בזה על הסופר, אפשר שלא בידיעתו, ותטהו לערוך ספריו בלשון המדוברת, לשון השוק והחיים הפשוטים, מפני שהוא, לפי טעמו האמנותי וחושו האֶסתיטי, שהתפתחו בקרבו במדה מרובה, לא יכול עוד ללכת “סחור סחור” בדרכי ציורו, וחדל למצוא קורת־רוח בלשון הספורים בש”ע, לשון מלאכותית העושה רושם כהעתקה גרועה של החיים, העתקה כהה ומטושטשת… ובפרט שכבר, מראשית פעלו בספרות, “בא מלאך ההתולים – כדבריו במכתבו הנ”ל – הרודה בו אחר־כך בדמות מנדלי מו“ס, ויסיתהו להתל בבני־אדם ולבלע פני הלוט והמסכה הנסוכה אליכם”, ומלאך התולים זה לא יכול בשום אופן למצוא די ספוקו בשפת המקרא ולהתגדר בהתולי “לשון נופל על לשון”, כדרך הסופרים המליצים בימים ההם. הוא דרש למלאכתו שפה חיה, יותר מפותחה וחדה, רבת צבעים וגונונים דקים שונים, שפה שאין בה מחסור ונוחה היא להכפף ולהשתעבד להיוצר ולקבל צורה כרצונו השלם בלי גרעון וצמצום ובלי טשטוש כל־שהוא…

ובכן עבר זמן רב על ר' מנדלי והוא “חוזה חזיונות” רק ביהודית־אשכנזית בלבד. במשך הזמן ההוא כתב יתר ספרי “תולדות הטבע”, גם ערך לפרקים רחוקים מאמרים שונים בעברית, שבאו בכתבי־העתים העבריים, אבל ציורים וספורים כתב רק ז’רגונית; ו“שפחה בזויה” זו היתה על ידו, לפי מבטאו, ל“מטרוניתא טובת חן ויפת תאר”. וכשחזר אחר כמה שנים של פרידה לאהובת נפשו מימי נעוריו, לשפת־עבר, בספורו “בסתר רעם” (נדפס ב“בן־עמי” 1887) לא נחזה בו עוד אותו “בעל לשון” זה של “האבות והבנים”, כי בלשון אחרת ידבר ר' מנדלי, “בלשון חכמים”, שפת המשנה והמדרש, הקרובה יותר אל החיים והעשירה יותר בסימני לשון חיה ומפותחה.

“סגנון זה של הספורים שלי בעברית – אומר ר' מנדלי באחת מאגרותיו אלי – בריאה חדשה היא, שנמלכתי עליה מתחלה בפמליא של מחשבות לבי ומוחי ואמרתי: נעשה סגנון עברי שיהא חי, מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית, והוא יהא ראוי שינתנו על ידו “ספורים” לישראל עברית. דבר זה היה קשה מאד להעשות, וברוך המקום, שהיה בעזרי ויצרתיו אף עשיתיו”.

ר' מנדלי הבין והרגיש היטב, שלשון המשנה ומבחר המדרשים אינה איזו שפה חדשה או לשון עברית מקולקלת, כמו שטעו הרבה מן ה“מליצים” לחשוב, אלא אותה הלשון העתיקה, שפת המקרא, שהתפתחה וקלטה לתוכה לשד חיים חדשים ועלתה למדרגה יותר גבוהה בסולם ההשתלמות. הוא הבין והרגיש, שהצייר הנאמן של רחוב היהודים, שאינו אומר להסתפק בציור שטחי ומטושטש, אלא רוצה דוקא לחדור לתוך חיי הגיטו בסקירה בהירה וחדה ולצייר אותם כהויתם, לא יוכל בשום פנים למצוא ספוק צרכיה של יצירתו בלשון המקרא, ועל כרחו יבחר “לשון חכמים” העשירה הרבה יותר בחמרה וצורתה; ומכל־שכן צייר כמותו, הבא לצייר את החיים הטיפוסיים של הקבציאלים, הבטלונים והכסלונים בכל מלואם ודיוקם, בכל שרטוטי פרצופיהם של הבריות הללו ופרטי הליכותיהם ומלבושיהם ודקדוקי תנועותיהם והעויותיהם המשונות…

וכן עשה ר' מנדלי – הוא עשה סגנון עברי “הראוי שינתנו על ידו ספורים לישראל”.

אמנם בספור “בסתם רעם” עדיין קשה היה על ר' מנדלי להשתחרר לגמרי מהשפעת אותו הסגנון, שקנה לו זכות אזרח בספרות ההשכלה מימי ה“מאספים”, ובהרבה מקומות עוד סימני סגנון זה מבצבצים ועולים בו כעין “תשלום מס” לסגנון הביבלי, שהיה עדיין שורר בספרותנו, באופן שנראה שם לפעמים כשני זרמים שונים השוטפים זה בצד זה ואינם עלולים כלל להתמזג יחדו.

לדוגמא: “השוטר עמד והתבונן נפלאות כסלון, הניע ראשו והתגרד בעקימת שפתים ומלות הקריאה מפיו התמלטו, שהכסלונים בתומם דרשון לשבח, כי בטח מתפלא הערל על חכמת היהודים ואומר בלבו רק עם חכם ונבון הגוי הזה, לכן ענקתמו גאוה ובטחון, כי מעתה ירחמם הנוגש וימלא כל משאלותיהם. הן אמנם העז איש אחד להוציא עתק מפיו, כי כסלון בנוולה היתה טובה יותר מעתה, אבל כה דבר אחד האפיקורסים, המתעבים טוב ואת כל הישרה יעקשו, על־כן לא היה לו שומע ואת דבריו נשא הרוח”. או: “שניו (של הסוס) נשקפות מבין דלתות פיהו הפעור מעט, מפני אשר שפתו התחתונה נפרדת מעל העליונה ופונה למטה ונראה כמשחק, אף כי עין ימינו נגרה מאין הפוגות”. ודוגמאות מעין אלו אפשר למצא במהדורא הראשונה של “בסתר רעם” במספר לא מעט¹⁷.

ר' מנדלי בחזירתו לספרות העברית בכל תוקף כשרונו הגדול והמזהיר, כבר היה יודע ומכיר, כנראה, הכרה ברורה איזו דרך ישרה וטובה שיבור לו הסופר והצייר העברי ביחס סגנונו, אך כח ההרגל גבר עליו להטותו לפעמים מן הדרך, מבלי שהרגיש בזה בעצמו, ובאופן כזה נמצאו עוד הרבה מ“פליטת הקולמוס” בספור ב“סתר רעם”. אולם ב“ספורי מעשיות” של ר' מנדלי, שבאו אחרי ספור זה, סימני “סבל הירושה” ופליטת ההרגל הולכים ומתמעטים וסגנון הסופר משתלם יותר ויותר, עד שהוא מגיע למדרגה העליונה של השלמות ומקבל אותה הצורה היפה והמתוקנה של “סגנון מנדלי”, שהיה לסגנון מופתי ב“ספרותנו היפה” ופתח בה תקופה חדשה.

ובאמת כל קורא מבין, אפילו מי שמוצא פגימות בצדם האמנותי של ציורי מנדלי, יודה בעל־כרחו שאין דומה לו למנדלי בספרותנו בסגנונו הקלסי, שהוא יוצרו ומכוננו ומשכללו ומביאו לשלמותו. וכשם ש“אחד העם” אחד הוא בספרות העברית בסגנונו הפובליציסטי, כך ר' מנדלי יחיד ומיוחד בסגנונו הציורי.

ור' מנדלי במעשה ציוריו, כ“אחד העם” במקצוע שלו, אינו בא לחדש “חדושים” ואינו אץ להעשיר את השפה על נקלה בהמצאות של “בוראי ניב שפתים יש מאין”. “מלאכת מלין בקודש – אומר ר' מנדלי בספורו “בישיבה של מטה” – אומנות זו… קשה היא מאד למי שלא יצאה עוד גירסא דינקותא מדעתו, עוד לא שכח תלמודו, וטעמו עומד בו; אדם זה אינו מבהל ברוחו להמציא כל זמן שיש לו מן המוכן, ופיו לא ימהר לחדש דבר, עד אם יבוא אל אוצרות קדמונים, יחפש וימשש את כל מטמוני מסתרים, שמא ימצא הדבר, שהוא צריך לענינו, ומה שהוא מחדש היא מילתא בטעמא וברוח הקדש”. והוא הדין גם באופני מבטאים ונאומים. ולפיכך לא הקים לו ר' מנדלי מעולם “בית־חרושת” להמצאת מלים ומבטאים, כי גנזי התלמוד והמדרשים היו פתוחים לפניו בכל עת ומתוך “אוצרות קדמונים” אלו היה נוטל תמיד מלוא־חפניו ככל הדרוש לחפצו.

“סגנון עברי שיהא חי מדבר ברור ובדיוק כבני אדם בימינו ובמקומנו ונשמתו תהא ישראלית” – את האידיאל הזה, שר' מנדלי הציב לפניו, הצליח להשיג ולהגשימו בפועל, עד כמה שאפשר כזאת בלשון שאינה מדוברת בפי הבריות. סגנונו העברי הוא אמנם חי ומדבר כלשון בני־אדם חיים. מצד אחד אין בו הוצאת מלים ומבטאים לבטלה, אין מלה גוררת מלים שלא לצורך רק מפני שנזדמנו אצלה על־פי מקרה באחד הספרים הקדמונים, כאלו נזדוגו על־ידי כך ודבקו זו בזו לעולמים ואין להפריד בין הדבקים; ומהצד השני אין בו סימני השמטות מלים והעלמת איזו מפרטי הרעיון בשעת הדחק מחמת עניות וחוסר כח הבטוי. ונשמתו של הסגנון היא ישראלית גמורה לכל פרטיה בלי תערובות זרות. עקבות חקוי ותרגום לא תמצאו בסגנונו של מנדלי אפילו בשעה שהוא מתרגם את ספורו מיהודית לעברית. הרבה מספוריו העבריים הקטנים וגם הגדולים (כמו “מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא” ו“ספר הקבצנים”) הם תרגומים מיהודית שנעשו על־ידי המחבר עצמו מעשה ידי אמן נפלא, וכשתערכו את “התרגומים” לעומת המקור תשתוממו על גודל כחו של “המתרגם” הקוסם בלשון עברית: הוא לא יבריח את עצמו ולא ישתמט מלמסור בדיוק כל דבר קשה ולא יוַתֵּר אפילו על פרט קטן אחד, ובכל זאת משורות הספור המתורגם לא נכר אף במשהו שתרגום הוא זה, וכאלו “הורתו ולידתו בקדושה” ונוצר מתחלתו עברית. כי יודע המחבר המתרגם לכוף את לשוננו העברית שתוציא לפניו את כל מטמוני מסתריה, והיא עושה רצונו, נתבעת ונותנת לו ביד רחבה מכל הנמצא בגנזי ספרותנו. וכשאנו רואים את ר' מנדלי עורך כמה מספורי־המעשיות שלו מקודם יהודית ואחר־כך הוא מתרגמם בעצמו עברית, אפשר לשער שטעמו ונמוקו עמו במעשהו זה, מפני שחושש הוא שמא תעבירהו עניות הלשון על דעתו ותביאהו לידי צמצום והשמטה שלא במתכון… מה שאין כך בספור שכבר כתוב יהודית, דבר לא נעדר אצלו אחר־כך בעברית, כי לא ישקוט ר' מנדלי ולא ינוח עד שימצא בלי שום גרעון כל הדרוש לחפצו באוצרות המקרא, התלמוד והמדרשים, הפתוחים לפניו ואין בהם נסתר מנגד עיניו.

ור' מנדלי עושה ומתקן את הכל יפה במקומו. יש שהוא מביא “פסוק” כצורתו, אבל אין זה סתם פסוק לשם “מליצה” בלבד, כי משובץ הוא היטב במקום הקבוע לו ואין בו מלה יתרה שתוכל להחשב כסרח העודף, באופן שאלמלא כך “כתוב” במקרא או בתלמוד, גם אז ראוי היה לבוא כן דוקא בצורה זו; ועל־פי־רוב, צירופי מלים אלה מסַיעים להציג נגד עיני הקורא איזו פרטים של תמונה חיה. ויש שר' מנדלי בא לתאר לפנינו את הדר הטבע וכותב כמה טורים בלשון ביבלית ומליצתה, מפני שלשון זו “נשגבה” וסגולתה מרובה למסור דקות הרגש של שירה והתרוממות הנפש. אולם בעצם הדבר אין סגנונו של ר' מנדלי לא סגנון ביבלי ולא סגנון משנתי או מדרשי, אלא סגנון שכל אלו יחד נקלטו ונתעכלו בתוכו והתמזגו יפה יפה עד שנעשה “סגנון עברי חי”.

ובזה מצטיין לטוב סגנונו של ר' מנדלי ועולה גם על סגנונו של י“ל גורדון. הסופר הגדול יל”ג נודע אף הוא ומפורסם לתהלה בסגנונו, הדומה בהרבה פרטים לסגנונו של ר' מנדלי, אך הבדל רב בין שני הסגנונים, וההבדל הוא לטובתו של ר' מנדלי.

יל“ג, כידוע, היה משתדל אף הוא להתפרנס ברֶוַח מלשון חכמים ולשונו היתה מתובלת הרבה ב”מלין דרבנן" וניבי חז“ל, אך לסגנונו לא תמיד היה אופי מסוים אחד, באופן שיהא נראה לפנינו כגוף שלֵם, שכל אבריו מחומר אחר קורצו והם מתלכדים יחד בחבור טבעי. אם אין “המליצה מדברת” אצל יל”ג כדרך שאר “בעלי־לשון” שבדורו, אף־על־פי־כן לא היה יכול גם הוא לפעמים “לכבוש את יצרו” בשעה שנזרק פסוק לתוך פיו ויש שעטו “יפליט” כתובים, שאין גוף הענין צריך להם וכל עיקרם אינו בא אלא משום “נוי” בעלמא, “לתפארת המליצה”. בספוריו (“כל כתבי יל”ג") אנו מוצאים, לדוגמא, פסוקים כגון אלו: “עצר עצר האב בעד כל פטר רחם מבוא אל בנו בעליתו”; “ויש אשר יקוו לראות ענבים ויראו באושים וישבעון קלון מכבוד וינהמו באחריתם”; “הצרפתית לובשת פתיגיל רחב לא מוצק תחתיה”; “כל השומע יצחק באמור לו כי התבשיל של רגל עגל היה לבני דריבישאק לאנך בקרב ביתם, לפלס ומאזני משקל על כל דרכיהם ולקנה המדה אשר בו מדדו פעולתם אל חיקם ואל חיק אחרים”; “מתהלכת לבושה חמות כמדה ומפיה גחלים יהלכו, כידודי אש יתמלטו”; “מפיו דברי תורה יהלכו ומלין דרבנן יתמלטו”, וכיוצא באלה. ויש שהוא בוחר מלים רק לשם “לשון נופל על לשון”, כמו “משוש לבם למסוס נוסס”, “זה כִמה כָמה בשרם”, וכאלה. ולפעמים יוציא כתוב ודומה לכתוב מתוך המקרא והתלמוד וישימם אלו בצד אלו, כגון: “נכון לנו יום טוב, צילותא כיומא דאיסתנא”; “הנה הככר הזאת כלה משקה טופח על מנת להטפיח”.

בכלל נראית לפנינו לשונו של יל"ג בעלת “דו־פרצופין”, וסגנונו הביבלי והתלמודי עושה רושם בהרבה מקומות כעין “תערובת מיכנית”, כמעשה־הרכבה מלאכותי של שני מינים שונים, שמונחים להם כל־אחד לעצמו במקומו ואינם מתאחדים ומתמזגים יחד לגוף שלם אחד. לא כך סגנונו של ר' מנדלי, ביחוד בתקופה האחרונה, שאנו רואים בו בענין זה כמין “התמזגות כימית”, דבר מוצק כלו עשוי “מעור אחד”. אין זה “לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד”, אלא שפה אחת תמה ושלמה, והסגנון חי וטבעי, יפה ומזהיר כשפת אחד מטובי בעלי־הסגנון באחת הלשונות החיות.

יש אמנם שהקורא המקפיד ירגיש חסרון “מיוחד” גם בסגנונו של ר' מנדלי, והוא: “יפיפותו היתרה” וחוסר־פשטות הבא מתוך פנוק הלשון וסלסולה הרב. אך המבין יבין עד כמה גורמת לזה דרך כשרונו הציורית של הציָר המיוחד הזה, ובפרט אופן שמושו לפעמים ברמזים ובדברים המשתמעים לשני פנים. “דע, אין מנדלי בא לספר מעשה שהיה בעבר, אלא בשביל שיש בו רמז למעשים הרבה בהוה”, – מודעה זו מוסר לנו המחבר בעצמו בתחלת ספורו “לא נחת ביעקב”; ויש שעל־ידי רבוי הכוונות, כריכת פשט ורמז בדבור אחד, בא הסופר לידי לשון מסולסלת יותר מדי. אבל לשונו של ר' מנדלי בכלל יפה היא וטבעית, מלוטשה ופשוטה כאחת.

אם נאמר להביא דוגמאות למופת ממיטב סגנונו של ר' מנדלי, נרגיש “מבוכה מתוך שפע רב”, מפני שאין לך עמוד בספורי־מעשיותיו שלא תמצא בו טורים מלאים זיו הסגנון המנדלאי וראויים להבחר בתור טורי־מופת. “הכותב מקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ראויים לחפצו ומסדרם סדור נאה, אוחז אותם ומצרפם מעט מעט במתינות ומתכוֵן ליחד החומר והצורה ביחודא שלים, כיחוד הגוף והנפש בכל בעלי־האברים, בלי חסר ויתיר”, – דברי ר' שלמה אלה (בספור “בימים ההם”) מתאימים ביחוד לדרכי כתיבתו של ר' מנדלי, המקפיד ביותר על לשונו, בורר דברים ומצרפם צרוף אחרי צרוף, וכל דבור ודבור יוצא מתחת עטו מתוקן ומזוקק שבעתים. ולפיכך מי החפץ להכיר מבחר סגנונו של ר' מנדלי, אומרים לו: קח לך אחד מספורי־המעשיות שלו שנדפסו בעשרים השנים האחרונות, פתחהו וקרא בכל דף שיבוא לידך – ומצאת את מבוקשך.

סגנון מצוין ומופתי כזה של ר' מנדלי אי־אפשר שלא יפעול ולא יעשה רושם נִכר על סגנונם של הציָרים הצעירים בעלי־הכשרונות הבאים אחריו. ובאמת השפעת הסגנון החי של ר' מנדלי נכרת היטב בספרותנו החדשה, ביחוד בחלקה “היפה”.

ספרותנו הציורית, אחרי שעברו עליה ימי התמימות של ילדות והתחילה להתפתח ולהתרחב כדרך ספרות אירופית, לא יכלה עוד, כמובן, להסתפק בלשון צרה של המקרא בלבד. חוגה שהתרחב יותר ויותר דרש לסִפוק צרכיו שפה רחבה. והנה יש מן המסַפרים שבאו רק להוסיף על מליצות התנ“ך גם “פסוקים” מתוך התלמוד, כמו הסופר בעל הספורים הרבים **יכנה”ז**, שאחז בקצהו המקולקל של יל“ג והשתמש בו בהתמדה יתרה וע”י זה אבד הרבה מערכם של ספוריו, הלקוחים באמת מתוך עצם הויות החיים של העירות הקטנות בליטא. ויש מן המסַפרים החדשים שבחרו להם דרך קלה ביותר לפרוץ כל חוק וכל גדר ולא הקפידו כלל על לשונם שתשאר בה איזה רוח עברי, וכל היוצא מתחת עטם הוא כעין תרגום מלה־במלה מלשון שהם מדברים בה, ז’רגונית או אשכנזית או רוסית (כמו המסַפר ברשדסקי בכמה מציוריו, והדומים לו). וממציאי מלים קמו והקימו להם בכמה מקומות, וביחוד בארץ־ישראל, “בתי־חרושת” מיוחדים לשֵם יצירת מלים לשעת הדחק, מבלי לדאוג כלל גם להלכות צרוף המלים וסדור המשפטים – ויצא לנו אותו הסגנון שקראו לו “חי”, כביכול, או “הסגנון הארצי־ישראלי”, שנעדרה מתוכו כל “נשמה ישראלית” ואין בו רוח כל־שהוא מתכונת הסגנון העברי. ועוד מיני סגנונים שונים ומשונים התחילו מופיעים משנות החמשים בערך – עד שנתבלבלו סופרי ישראל ונתמזמזה לשונם; ומאז לא קשה למצוא בחבוריו של סופר אחד כמה סגנונים שונים, שנתערבו ובאו בלולים יחד, באופן שאין לו לאותו הסופר שום צורה ושום יופי בלשונו. וכשרואה אתה מין “סגנון” כזה תאמר, כי מעלה טובה יתרה היתה לסגנונם של הסופרים הראשונים בעלי־“הצחות”, כי בכל מעשי־הילדות שבדרך מליצתם התנ“כית, לשונם היתה עשויה במדה ידועה “חטיבה אחת”, בעוד שרבים מהחדשים – פני סגנונם משתנים ככרום והם נותנים לפנינו לפרקים קרובים דוגמאות של בלבול לשונות וסגנונים וערבוב מלים “עתיקות”, שכבר נשתכחו מישֶן, עם מלים “חדישות”, שאינן ידועות כלל אפילו לסופרים וקוראים ותיקים… ועל זה דואג ר' מנדלי במכתבו אלי הנ”ל ואומר: “הותרו להם לסופרי ישראל כלאי לשון וסגנון, אתה מוצא אותם משמשים פעמים בד' לשונות, וזה ביודעים, ובלא יודעים אתה מוצא רוב מלות חדשות, בריות משונות, שנבראו לבטלה, שלא לצורך, אלו ואלו מערבבים לשוננו ועושים אותה ז’רגון”…

אולם לא כל סופרי ישראל התירו לעצמם “כלאי לשון וסגנון”. רובם של טובי המסַפרים, שקמו אחרי מנדלי, השתדלו לבלי “לערבב לשוננו ולעשותה ז’רגון”. וכשנסתכל במעשה הסופרים האלה “בעלי־הסגנון” נמצא באמת שמושפעים הם במדה מרובה מסגנונו של ר' מנדלי ראש בעל־הסגנון בספרותנו היפה; וכמעט שנוכל לקבוע כלל גדול בספרות של הזמן האחרון, שכל כותב ציורים, שאין הברכה של ר' מנדלי שורה עליו ולא נמצאו בלשונו רשמי סגנונו של זה, סימן הוא שסגנונו אינו מתוקן ושאינו ראוי בכלל לשם “בעל־סגנון” מהוגן…

ביחוד נִכרת השפעת הסגנון המנדלאי על ח"נ ביאַליק (בסגנונו הפרוזאי), ש. בן־ציון ויהודה שטיינברג, שלשה בעלי־הסגנון המשובחים שבספרות החדשה.

ש. בן־ציון בציוריו הראשונים היה הולך כתועה ומבקש איזה דרך ישרה שיבור לו ביחס הסגנון. גם אחרי שבא, כנראה, להכרה ברורה שסגנונו של ר' מנדלי הוא המתוקן והמשובח, עוד הרבה ימים היה עליו להאבק עם ההרגל התקיף, שיהא יכול לעקור לגמרי מתוך כתביו סימני “כלאי לשון וסגנון”, עד שהגיע אף הוא למדרגת “בעל־סגנון” וסגנונו בציוריו האחרונים (כגון “נפש רצוצה”, “זקנים” ועוד) קבל צורה קבועה, חיה ויפה. וכיון שסגל לעצמו אותה הלשון הריהו משתדל לטעת אותה גם בספר־המקרא “בן־עמי”, שחבר בזמן האחרון בשביל ילדים מתחילים. ספר־למוד זה אפשר שהמחבר גדש מעט את הסאה בחבתו היתרה ל“לשון חכמים”, אבל לשון הספר בעיקרה פשוטה היא ונאה, והמחבר לא יפריז באמרו להקדמתו שם, ש“היא אותה הלשון הנהוגה כעת בספרותנו החדשה על־ידי טובי הסופרים”.

בעמל לא כל כך קשה עלתה לו, כנראה, להסופר יהודה שטיינברג לכבוש לעצמו אותו הסגנון שנראה לו לטוב ונאה ושדוגמתו המופתית היתה לנגד עיניו בספורי מנדלי.

וח“נ ביאַליק, המעולה בבעלי־הסגנון אחרי ר' מנדלי, נתגלה לפנינו בציורו הפרוזאי הראשון “אריה בעל־גוף” בכל תקפו וזהרו הסגנוני. בשעה שכתב המשורר ביאַליק את ציורו זה כבר יצא מגדרו של סופר מתלמד “המנסה את כחו”, וכשרונו הספרותי הכביר התבשל והתפתח כל צרכו, ולפיכך אין אנו רואים עוד בסגנונו הפרוזאי שום סימני חפוש ובקשת נתיבות, אלא הולך הוא בטח בפסיעות נכונות בדרך כבושה והכל יוצא מתחת ידו נכון ומתוקן (חוץ מאיזו פגימות קלות, שנחשבו כ“פליטת הקולמוס”, וחבל שהתרשל המחבר לתקנן גם במהדורה החדשה). עוד יותר מלוטש ומשוכלל הסגנון של שני ציוריו האחרים: “משלנו” ו”ל“ג בעומר” (תרגום ספורו של הסופר הנודע “בן־עמי”). זקן ספרותנו ר' מנדלי יכול באמת להתפאר בח"נ ביאַליק, תלמידו המובהק בסגנון, שקבל מרבו הגדול אוצרות סגנונו והגדילם והאדירם באמנות רבה.

וכשאנו קוראים את הציורים של המספרים היותר חדשים – מובן, שהדברים אמורים בבעלי־כשרון ובעלי־סגנון – אי אפשר שלא להכיר בלשונם את השפעת הסגנון של ר' מנדלי. השפעה זו באה להם אם בדרך ישרה, בכחו של מנדלי בעצמו, או ב“כח כחו” העובר דרך צנורות אחרים, כלומר על־ידי אלה שכבר מושפעים הם מסגנונו של ר' מנדלי, כגון ביאַליק וחבריו. ככה רואים אנו לדוגמא, את הציָר הצעיר בעל־הכשרון הרענן י“ד ברקוביץ כותב יפה בסגנון המנדלאי, ונכרת בו היטב פעולת ר' מנדלי ותלמידיו. גם הסופר בעל־הכשרון המיוחד **י”ח ברנר**, שציוריו הראשונים (הוצ' “תושיה”) היו כתובים בשפה בלולה, גרועה ומקולקלה, הנה לאחר שהשביח סגנונו, עד כמה שכח כשרונו מגיע, – הריהו מתקרב יותר ויותר לאותו הסגנון החי, שחותמו של מנדלי טבוע בו.

ובכן הולך הסגנון המנדלאי וכובש את עולם ספרותנו החדשה. המסַפרים המעולים מסגלים להם את הסגנון הזה מתוך מקורו הראשון, ספורי מנדלי, וגם מתוך “כלי שני”, מאוצר הספורים של ההולכים בעקבותיו, ואפילו הסופרים “הזקנים” משנים סגנונם לרוחו של זה… הכל מעיד ומגיד מראש, שסוף־סוף הסופרים בעלי־הסגנון מתלמידי בית־מדרשו של ר' מנדלי ירבו על האחרים בכמותם ואיכותם ויבטלום, והשליט לבדו בספרותנו היפה יהא אותו “הסגנון העברי החי”, שיוצרו הגדול הוא ר' מנדלי מוכר ספרים.

תרס"ז.

ה. מנדלי “בחיק הטבע”

(דפים מספר זכרונותי)

א.

“חשקה נפשי בתולדה היפהפיה ובאהבתה אשגה תמיד, מהלך אחריה בערבה ובנאות־דשא, בשדות ויערים; הטיול זהו משושי וחיי רוחי” – כך מעיד מנדלי מו“ס על עצמו באחד הפרקים מ”ספר הזכרונות" שלו. אהבה רבה זו ל“תולדה היפהפיה” התעוררה בקרבו בכל תוקף עוד מימי ילדותו וכל ימי חייו לא חדלה נפשו לחשוק בה בכל מאדה; ולא לנוי בעלמא, “לתפארת המליצה”, התכוון מנדלי כשהוא בא לסַפר על הנער שלמה’לה (“בימים ההם”), שיצר אותו, כידוע, בצלמו ודמותו: “בהמשך הימים יצרו מוסיף ומושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה. יעלת־חן זו מאירה לו פניה, מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן, חטה ושעורה, רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי אור הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך, הוד והדר תשוה עליו. היא מראה לו את יקר תפארתו, עדיה ותכשיטיה וכל כלי חמדה. הוא משתטח על מרבדים של דשא וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו, והיא משיבה עליו רוח עדנים, מסלסלת שערותיו ונושקת לו, ועושה לפניו הלולי־וחנגי – – – שלמה’לי מתרגש, לבו מתמלא נעימות וטוב לו”.

יָמים רבים לא יכלו לכבות, ואפילו לקרר במקצת, את אש האהבה העזה הזאת, ועד זקנה ושיבה לא פסק מנדלי לשגות בכל נפשו באהובת נעוריו.

ואהובת־נפשו זו התרחקה ממנו במדה מרובה לזמן כביר לאחר שנתגלגל ובא לאודיסה, בהיותו כבן חמשים שנה (1881), לכַהן שם בכהונת משגיח ומנהל של בית “תלמוד־תורה”. יותר מעֶשר שנה ישב קודם בעיר זיטומיר הנאה, מטרפולין של גליל וואהלין, המתוארת על ידו בחבת־געגועים יתרה (בספור “בעמק הבכא”): “לא ארמונות בה, לא מגדלים, לא מעשה צעצועים – ויעלת חן. הרים סביב לה ויערים, בקעות ונחלים, ובתוכה גני ירק ועצים ומטעי חמד, והם הם הודה והדרה. הבא לשם דרך רחוב כסלוני בלילי קיץ, כשהבתים החבויים בצל העצים סגורים ותריסי החלונות מגופפים, ומנוחה שלמה בה — עומד ומשתאה לה, אם בעל נפש הוא, ומזין עיניו מזיו כבודה. באותה שעה נימפי ישֵנה היא, תאוה לעינים. הלילה מאפיל עליה בטליתו של תכלת־כהה משובצה כוכבי זהב, והירח משמים מאר פניו אליה ומתרפס ברצי כסף. אילנות ופרחים זולפין בשמים, זרם מים נוזלים מסלע הומה לה מרחוק, הזמיר מנגן לה שירת דודים והיא — חולמת”. באחד הפרברים של עיר נאה זו אִוה למושב לו דירה נאה, שהטבע ביפיו שִוה עליה זיו הדרו. והנה נגזר עליו להתרחק ממקום חמדתו ולהצטמצם ב“מיצר” העיר הגדולה אודיסה, במעון צר על יד בית הת“ת השָכוּר ברחוב שאין שם סימן קל של חמודות התולדה. ואפילו לאחר שנבנה לשֵם הת”ת בנין מיוחד, בית גדול ויפה של שלש קומות, ברחוב דיגטַרני¹⁸, ובו חדרים נאים ומרֻוָחים לדירת המנהל, לא מצאה נפשו את ספוקה. בכל כחו היה שואף ומשתוקק ליהנות מזיו התולדה, לפחות במקצת, ובכל עת מצוא היה יוצא לטייל, יחידי או בלוית ידיד שנזדמן לו, במגרש בית־הכנסיה הקרוב, שהיה שם מעֵין גן קטן, “זֵכר לטבע”, ולפעמים מרחיק ללכת לגן־העיר, לחוף הים או לפרדס האלכסנדרוני, ויש שהיה מפליג לחוץ לעיר לאחד “הפוֹנטאַנים” — והטיול הארוך משיב נפשו, הצמאה לטבע חי.

אהבת מנדלי להתולדה וגעגועיו עליה בכל עת נתנו לו אומץ ואון רב. והיא שעמדה לו, ל“סבא” הגדול, גם לעת זקנה להתגבר על רוב שנים ולצאת כמנצח במלחמתו עם שר השיבה הכופף קומה זקופה. ובזמן החורף של חיי האדם, באותם הימים שאין בהם חפץ לסתם בני־אדם, לא נס ליחו ולא כהתה שפעת זיוו; וגם “בגבורות”, לאחר תקופת חיים ארוכים של שמונים שנה, עוד ראו בו דמות “זקנה ובחרות”, רעננות נפלאה מאד בגוף וברוח.

אמנם יש שהיתה גם בו לרעה יד החורף האכזר ומשלחת מלאכי זעמו ואף הוא חלה במחלת הזקנה כאחד האדם, והנה ראה זה פלא — בא האביב הנעים וזרחה לו שמש צדקה ומרפא בכנפיה, והוא מחדש כנשר נעוריו ונעשה שוב איתן ורענן, זוקף קומת גופו ורוחו, והכל שוב מתפלאים ומשתוממים על זקן־צעיר זה המלא ליח עלומים; וביחוד לאחר שעלתה לו לצאת מן המיצר של העיר למרחבי נאות־דשא, להיות שכן קרוב אל התולדה חמדת־נפשו ונהנה כל היום מזיו־שכינתה.

ב

שנוי־קסם כזה נִכר היה עד להפליא עין כל רואה בראשית ימי הקיץ של שנת תרע"א, שזכרונם ביחוד חקוק על לוח לבי.

ימי־חורף קשים עברו על “הסבא”. זה היה אחר חג היובל של שבעים וחמש שנות חייו, שחגגו אז בעיר־מושבו אודיסה בעשרים לחודש דצמבר בחוג חובבי ספרות ישראל ברוב הוד והדרת־כבוד מיוחדה. בחג יובלו הגדול ההוא הבטיח מנדלי, בנאום־התשובה למברכיו, לעשות הפעם כמעשה היהודים בחג שמחת־תורה, שאחרי הסיום של “וזאת הברכה” מתחילין שוב מ“בראשית”. והוא אמר — ועשה. תחת לנוח על “זרי הדפנא”, שהיתה לו ל“סבא” הזכות לכך לכל הדעות, סמך התחלה חדשה לסיום, ותיכף לאחר חג־יובלו אחז שוב את עטו בידו במחשבה תחלה לכתוב כמה ציורי חגים ומועדים לבני ישראל, ואת הראשון (“ליום השבת”) כתב והדפיסו מיד ב“השלח”.

בקש מנדלי לישב בשלוה ליד שלחן־עבודתו ולעסוק במעשה יצירתו בהתמדה יתרה כדרכו, והנה קפץ עליו רוגזו של מין חִכוך מחמת אכסֶמה במצחו, שגרמה לו הרבה יסורים. ידו היתה נמשכת לרגעים לחכך את מצחו הגבוה בעל הזויות הרחבות ולא היתה לו שום אפשרות להמשיך את עבודתו. “חג־היובל — התנחם “הסבא” על פי דרכו — אי־אפשר שיהא עובר על בעל־היובל בשלום, וגם זו לטובה שעלתה לי הפעם להתפטר ב”קנוח־סעודה" (פערבייסעניש" בלע"ז) זה בלבד".

בינתים היה הולך ונדפס הכרך השלישי של כתבי מנדלי מו“ס, שבסופו צריך היה, לפי התכנית, להכנס ספורו “האבות והבנים”, מעשה־ידיו של ש”י אברמוביץ בימי צעירותו. לחזור ולהדפיס “ספור־אהבים” זה כמו שהוא, בלא שנויים ותקונים — על כגון זה לא יכול מנדלי להסכים בשום פנים: צד התמימות והבוסר של “מעשה נערות” נכר היה ב“ספור־האהבים” באופן בולט יותר מדאי, ולפיכך גמר המחבר להתגבר על מחלתו ולבלי להשגיח כלל האזהרת “רופא־הבית” שלו (הוא ידידו הנאמן בנימין שֶרְשֶבסקי בעל “ששה סדרי מדע”) שלא לקחת עט בידו עד יעבור זעם האכסמה, ובחשק נמרץ נגש בשקידה יתרה לעבודת התקון של “האבות והבנים”.

ועבודה זו לא קלה היתה לפני המחבר המתקן. ראשית, לא דבר נקל הוא בכלל לחדש ישנות, לסרס ולהקדים את המאוחר ולאחר את המוקדם, להוציא חתיכות קטנות וגדולות, ולפעמים גם פרקים שלמים, ולהכניס חדשים במקומם, ולעשות את כל המלאכה המרובה הזאת מעשה ידי אמן, שלא תוכל עין הקורא להכיר שום סימן של אִחוי קרעים ודבק טלאים, של עִבוד עתיקות וגהוצן.

— ההיית מימיך בווילנא — פתח כדרכו במשל פיו ואמר אלי פעם, כשנכנסתי אל חדרו ומצאתיו יושב כפוף על שלחן־הכתיבה ומקמט את מצחו החולה — הראית שם בעיניך את המבואות והסימטאות הצרים? הנה נכנסת לה אחת העגלות לתוך סימטא ועוברת בשלום בדרכה הישרה לפניה, אבל אוי ואבוי לה ולעגלונה העלוב כשהיא צריכה לנטות הצדה ולהסב לאחור. כך עולה גם לי לפרקים בדרך עבודתי זו, שהוכיח לי אל שדי לעת כזאת, ואז אין לך לקנא בי כלל וכלל.

וזאת שנית, עבודה כפולה ומכופלת גרמה לו למנדלי — הלשון של אותו הספור. כידוע, כתב ש"י אברמוביץ בראשונה, קודם היותו למנדלי, את “ספור־האהבים” שלו הראשון, את “האבות־והבנים”, על טהרת הלשון הביבלית, כדרך הסופרים הפוּריסטים “בימים ההם”, וצריך היה “לגרש את הזבובים” (לפי מבטאו), כלומר את הפסוקים היתרים מתוך נביאים וכתובים, אשר סביב שתו עליו ובקשו דוקא להכנס; וביחוד היה עליו להזהר עכשו מאד שלא יהא עטו גורר, חלילה, לתוך הספור הישן דבר־מה מן הלשון החדשה, “הלשון־המנדלאית”, ויעבור על “כלאים”. מדי פעם בפעם היה תופס את עצמו על דבר עבירה ממין זה, ויש שאני מראה לו לפרקים על סירכא של “קונטרובאנדה”, שהתגנבה לתוך דבריו מבלי משים, — וכל כמה שהיתה אותה המלה או הפרַזה טובה ונאה, אנוס היה על פי “הדבור” להתאכזר ולהעביר קו על זו, שבאה “שלא במקומה”, ולקמט שוב את מצחו ולבקש ולמצוא את חלופיה בשפה ברורה וצחה, “כמו שנאמר”…

ובגמר עבודה זו רבתה חולשת גופו עד מאד. “תמיד כל הימים — היה מתאונן אז — הייתי אומר לשר־הזקנה: “גירא בעינא דשיטנא”, ועכשו “צופה רשע ומבקש”… אבל צריך להתגבר על רשע עריץ זה”. אולם אותו הרשע העיז פניו הפעם בעזות יתרה כנגד “הסבא” התקיף, שאינו רוצה לקבל עליו את מרותו, ולא הניח לו להתחזק ולשוב לאיתנו. ובסוף ימי החורף אי־אפשר היה להכיר כלל את מנדלי החי והקיים ברעננותו תמיד, פנה זיוו ותש כחו כתינוק ונהפך כלו ל“סבא מדוכא כחרס הנשבר”. ה“סבתא” שהיתה מתנגדת בכל תוקף ליציאה לנוה־קיץ, זקוקה היתה לשמוע לגזרת “רופא־הבית” ולעצת הידידים הקרובים ולצאת עם “הסבא”, כדי להחלימו, לימי הקיץ מחוץ לעיר לגור בנאות־דשא.

ג

בסוף חודש מאי בא “הסבא” לנוה־הקיץ ב“פונטאן־הגדול” — ומיד, כמו בתנופת שרביט קסם, נשתנה כלו שנוי גמור. לא זה האיש ולא זה שיחו! כאותו הגבור היוָני, שעליו היה רק לנגוע באדמה כדי לשוב לאיתנו ולחדש כנשר נעוריו, כן גם “הסבא”, מקור חיים לו עמה, עם התולדה אהובת־נפשו מאז, וממעין ישועתה ישאב בששון צקי ורפואה שלמה, וגופו ורוחו יחדו ישובו לפרוח וינובו בשיבה כמו בימים הראשונים הטובים.

ומי שלא ראה את מנדלי בצאתו לשוח בשדה, לא ראה זקן־צעיר מימיו. מדי יום ביומו, ולעתים קרובות פעמַים ביום, היה עושה את דרך טיולו במשך כמה שעות רצופות. רענן ומלא שקוי־עלומים, בקומה זקופה כתמר, בעינים פקוחות, קצרות־ראות וחדות, ובמקלו החביב עליו והדבק בו זה כמה עשרות שנים, — היה מתהלך לארכן ולרחבן של סביבות “הפונטאן הגדול”, סוקר ומסתכל בכל אילן ושיח, בכל ציץ ופרח, בכל צפור וצפורת, בכל זבוב ויתוש קטן. הכל מסביב חי ומדבר אל נפשו, איש־איש כלשונו, וגם הוא בתוכה, בתוך התולדה החיה ויעלת־החן, מלא חיים ורעננות־עלומים, ובמקהלות יחד עם שאר יציריה כל עצמותיו תאמרנה לה שיר התחיה. לא לחנם שמעתי מפיו לא אחת בשעת טיולים כאלה (באותו הקיץ, וגם בשלשה קיצים שלאחריו, זכיתי להיות שכן קרוב אליו): “כיון שמרגיש אני את הדר הטבע בכל נפשי ובכל מאדי ונהנה מזיוו הנאה מרובה כל־כך, אות הוא לי לטובה שעדיין לא דללו וחרבו מקורות החיים בקרבי, ויש לי תקוה שיעמוד טעמי בי ולא ינוס לחי לארך־ימים”.

ושיחות “הסבא” בשעות הטיול במרחבי השדות, הן שיחות־תורה והן שיחות־חולין שלו — מה יקרו ומה נעמו! לפניך לא איש־שיבה, הנושא על שכמו הזקן משא כבד של שמונה עשרות שנים כמעט, אלא צעיר לימים בעל דמים רותחים ומזג חי ורענן, רוחו הכביר כמעין המתגבר ופיו מפיק מרגליות ופניני־חפץ לוקחות לב ומשיבות נפש.

ועל מה לא עברה שיחתו, המלאה ענין רב? נושא הוא את מדברותיו, פעם בהתעוררות־רוח והתרגשות ובתוכחות־חימה ופעם בנחת ובבת־שחוק על שפתיו, כשחוק ילד תמים, על כל מה שעולה באותה שעה על זכרונו, הן על הוויות העולם ועניני החיים ההוים, המשתקפים בימים האחרונים באותם העתונים בלשון עברית ויהודית, שהוא מקבל ומעין בהם כאחד הקוראים הותיקים, הן על ענינים ספרותיים והערכת כשרונות של סופרים בעלי־שם ישָנים וגם חדשים, שזה עתה עלו על אופק ספרותנו, הן על זכרונות, מאורעות או בני־אדם טפוסיים, שנפגש בהם על דרכו הארוכה בארץ־החיים, והן על סתם ענינים ורעיוני הלך־נפש, שנתעוררו בקרבו מתוך מראה־עינים והסתכלות במה שלפניו.

ודרכו של “הסבא” לתבל את שיחתו במשל נאה וציור פיוטי, כדי לסבר את האוזן. כמו ר' בנימין זה שבספורו “לא נחת ביעקב”, היו דבריו “שנונים, מעורבים במשלים יפים, ויצא כברק חץ משלו תמיד ולא החטיא המטרה”.

עוברים אנו, לדוגמא, על נוה־קיץ נאה ומהודר כאחד הארמונות עם גן נחמד מסודר באמָנות רבה ומקושט בשדרות של אילנות רחבות ובעגולי ציצים יפים ופרחי־חן מושכי עין, והנה הוא פונה אלי ואומר:

• שא נא עיניך וראה את הדרת המקום הזה. לכאורה, הכל נחמד ונעים, ערוך ומתוקן על צד היותר טוב, מסודר ומחוטב, מיופה ומפואר ומקושט, והכל בא במקומו הנאות במשטר ובמדה נאה כדי להשביע את עין הרואה בעל הטעם וחוש־היופי. ולי מה יקרה תמיד התולדה הפשוטה, “כלה כמו שהיא”, בלא קשוטים וצעצועים מלאכותיים ומעשי אמנות יתרה. יודע אתה, כנגד מה אני אומר לך? כנגד “ספר האגדה” שלך ושל ביאליק. ודאי מלאכה מועילה עשיתם. נטלתם את המגל בידכם לכסח בחריצות את עבי החורשות של האגדה ולסדר דבר־דבר על אפניו ובמקומו הנאה, כדי שיהא כל אדם יכול להכנס לשם בדרך כבושה, לטייל ברוָחת השדֵרות וליהנות הנאה מרובה. מי יאמר, חלילה, שהוצאתם מתחת ידכם דבר שאינו מתוקן? אדרבא, מודה אני, שהכל ערוך בסדר ובמשטר נכון. אולם מה אעשה — ולי נפש, החושקת מעולם לא בפרדס מפואר ומקושט מעשה ידי אדם, אלא דוקא ביער האגדה העתיקה שלנו, שם במקומות פזוריו בתלמוד ובמדרשים, עם אילנות־עד רמי־קומה ואדירים בעלי ענפים ובדים גבוהים ומסובכים. אמת, לפעמים עולה לך בעמל לא מעט עד שתכבוש לך דרך, ויש שאתה מתלבט הרבה בעלטה ושער ראשך מסתבך בנבכי היער וסבכיו, אבל בשכר זה הרי אתה מרגיש תמיד רוח אלהים מרחפת על ראשך והנך מעולף ומעוטר רזי־עולם ומסתורין של הטבע האיתן מעשה אלהינו…

על אותו “ספר האגדה” נשא מנדלי עוד משל אחר:

• למה הדבר דומה? לחלב מנוקה ומזוקק שבעתים. אכן לחלב כגון זה זקוק רק תינוק חלש או חולה אנוש. דומה, אחינו בני ישראל בזמן הזה ידועי־חולי הם ומרוב חולשת רוחם אינם יכולים עוד לעכל את האגדה שלנו בהויתה הטבעית בלא צֵרוף אחר צרוף ובלא זקוק מיוחד.

ופעם באנו בדרך טיולנו אל חלקת־שדה, שעבדה שם מכונת־קצירה — ולפני מנדלי נמצא מוכן ציור לדוגמה בשביל ברור רעיונו על “ספורי המקרא” (תורה מקוצרת לתינוקות).

• הספר “ספורי המקרא” שלכם — אמר אלי — כשהוא לעצמו עבודת־מלאכה נקיה היא ואין להכחיש גם את תועלתה לפעמים; אבל אמור מה שתאמר, יש לי בזה הרגשה של חסרון שלא יוכל להמנות: אין זו תורת משה, הרבה מן הטעם העיקרי של המקור הראשון פג כאן וריח הפיוט של החומש השלם נמר. מה מעֻות, למשל, תוכל למצוא בעבודת מכונת־קצירה זו שלנגד עינינו? כמדומה, שהכל עולה יפה על צד היותר טוב, אבל בעיני נסתלקה אותה הפואיסיה של הקציר לפָנים, עברה ובטלה ואיננה: עיניך לא תראינה את שפעת הקוצרים והקוצרות, הפזורים על פני השדות, ואזניך לא תשמענה את קול שחוקם הבריא עולה ומתגלגל באויר, את זמרת שירותיהם בקול שמחה וצהלה בשעת העבודה ובחזירתם מן השדה. קצור הדברים, גוף נאה קיים בלא נשמת רוח חיים.

רוצה מנדלי להסביר בדרך משל את סגנון “המליצים” הידועים, המוציאים תמיד מתחת ידיהם “מעשה־משבצת” של פסוקי התנ"ך, והנה הוא משַוה לנגדך את דרכם המשונה על פי ציור זה:

• בעלי המליצה האלה הם בעיני כאותו היהודי הנוסע ליום השבת לביתו מזיטומיר לברדיטשוב ואינו שוכר עגלה ללכת בדרך ישרה למחוז־חפצו, אלא מחזיר על “עגלה חטופה” של “הזדמנות”. נזדמנה לו איזו עגלת־אכר, שהולכת לכפר הסמוך, הנוטה קצת הצדה, והוא קופץ ונוסע בה, ומשם שוב באיזו הזדמנות לכפר צדדי אחר, וכך הלאה, עד שלבסוף הוא שובת, כמובן, לא בביתו הקבוע בברדיטשוב אלא באיזה פונדק עראי בחינדריקוב. כך יושב לו אותו “המליץ” ומושך בשבט סופר, והנה מליצה תנ"כית חוטפת ומושכת “אביר” זה בכחה, ושוב מליצה אחרת חוטפתו וגורפת אותו הצדה — עד שלבסוף הוא מתגלגל ובא לבובריק…

או רוצה הוא לתאר בקוים בולטים את המצב העלוב של הסופר העברי בנוגע לקבלת שכר־סופרים, שאליו הוא נושא את נפשו הרעבה, והריהו עושה זאת על פי דרכו:

• גליון אחד כתוב עברית הרי שקול כנגד כמה גליונות כתובים רוסית. ראשית, חוסר האותיות התנועיות: שנית, הקמוץ במלים (מלה אחת “שלחתיך” נמסרת ברוסית בשלש מלים). וחוץ לזה, השמת לבך אל צורת האותיות והמקום שהן תופסות? הנה, למשל, האות הרוסית ж דמותה כמו רִתמה משולשת (טראיקע) עם סוס עקרי בתָוך ושני סוסים רתומים משני הצדדים, ובעברית האות ז', אוי ואבוי לה, זעירה וצנומה; או האות ф עומדת לה ברחבה כמו “פאָניע” כרסתן, שידיו הגסות משולבות בשתי צלעותיו, והריהי ממלאת חלל רחב־ידים, ואצלנו ף סופית צרה ועומדת על רגל אחת, ומה ממש יש לה? ואחרי כל אלה, שם משלמים בעד כל גליון של דפוס מאה רובל ויותר, ואצלנו רק עשרים, וגם זה על פי רוב לא למעשה, חלילה, אלא להלכה, כלומר: המולי"ם שלנו רובם יוצאים ידי חובתם בהבטחה גרידא…

ויש ש“הסבא”, בהתהלכו בדרך, מוציא מאוצרות רוחו את ספר התנ“ך, שהוא כל־כך מצטיין בו בבקיאות וחריפות כאחת. את ספר הספרים הזה כבר ידע כולו על־פה עוד בילדותו, בשנת התשע לימי חייו, ואף־על־פי־כן עד ימי שיבתו לא עבר עליו יום שלא יהגה בו. וגם בנוה־הקיץ לא ימוש מעל שלחנו התנ”ך הקטן הישן, שנפל לו למנה לפני כמה עשרות שנים מאת מורהו מחבבו א“ב גוטלובר. בתנ”ך זה ודאי עיין לפני צאתו לשוח בשדה, ואין אצל מנדלי שימת־עין בלא חִדוש. ובדרך הִלוכך עמו אתה שומע מפיו חדושי תורה מצוינים בחקירות הלשון או בהסבר הענינים, והנך מתפלא על עומק פשוטו של מקרא. שעלתה לו למצוא בדרך מיוחדה, או על שנינות הדברים וחריפותם אפילו בשעה שיוצאים, לפי דעתך, מגדר הפשט הפשוט. ויש שהוא מסביר פסוק ומישב קושיא חמורה בדרך הלצה חריפה, לדוגמה:

• “ואת אחיך תעבד” — ברכה משונה זו, שברך אבינו יצחק את עשו בנו, היא מדרש־פליאה: וכי כך מברכין אדם שיזכה להיות עבד לאחרים? אולם, כפי שעינינו רואות בעליל בימינו בתפוצות ישראל, צפונה בזה באמת ברכה מרובה לעשו, מפני שכך דרכו של בן־יעקב: כיון שעלה לגדולה וזכה למצוא הון רב ונעשה לשולחני עשיר או לבעל בית־חרושת גדול, חזקה על “פריץ” זה שלא יקח לו בשום פנים פועלים ומשרתים מתוך אחיו, מזרע יעקב, אלא דוקא מבני דודו עשו…

ולפרקים מעלה “הסבא” על זכרונו ומתאר לפניך בציור בולט ובהיר את צורתו של אחד מהאנשים הטפוסיים, מתוך חוג רעיו ומכריו הקרובים בימי נעוריו, כמו יהושע־מרדכי ליפשיץ, המחבר האוריגינאלי של המִלון הרוסי־יהודי הראשון, או מורי בית־הספר לרבנים הזיטומירי ר' מרדכי סטרֶליסקר, יוסף־צבי פוליטשיניצקי, צבי סג"ל “הרב הרובנאי” וחבריהם, שכל אחד מהם הוא “ספר בפני עצמו” יחיד ומיוחד במינו, ומנדלי הולך ומוציא מתוך אותם “הספרים” כמה דברים ואֶפיזודים מלאי־ענין ומוסרם לבני־לויתו על פי דרכו. הוא מרבה לספר בהתפעלות ובפרטות יתרה על אישים ועל מאורעות החיים “בימים ההם” — ואתה עושה את אזנך כאפרכסת, מאזין ומקשיב ונהנה הנאה מרובה מזיו השיחה הנאה וברק הניצוצות היפים, הנזרקים מפיו בשפע רב; וכל כמה שאתה נלאה לפעמים מרוב הדרך (“הסבא” לא ייעף ולא ייגע, ובכל עת יבייש את הצעירים בני־לויתו בהלכת הליכה), תוסיף אומץ לצעוד בשמחה ובזריזות יתרה לימין מנדלי, ואזנך לא תשבע ולא תמלא משמוע את דברי שיחתו הנפלאה, ולפעמים לבך מצטער על זה, שלא נמצא באותה שעה אדם הולך מן הצד מזוין בפנקס פתוח ובעט־עופרת ורושם את כל הדברים המאירים והמזהירים מלה במלה לזכרון לדורות.

ד

בשעה שמנדלי עוסק בשיחה אין לך לדקדק בדבריו בקפדנות ודיקנות יתרה. אל נא תבקש למצוא פרכות וסתירות לדברים, ששמעת מפיו בימים הקודמים, ואל תחתור ותחטט הרבה בשביל לשאול שאלות “ורמינהו”. שיחתו של מנדלי אינה אסורה בכבלי דיוק מדעי, אל נובעת לה חפשית בהתעוררות אמנותית ובגוזמא פיוטית, לפי ההתרשמות האחרונה של דבורים ועלילות ולפי השראת הרוח באותה שעה. ולפיכך אין לך להתפלא כלל אם באחד הימים הקודמים שמעת אותו דורש את ישראל לשבח וגומר עליה את ההלל הגדול: “העולם הוא ספרו של הקדוש־ברוך־הוא, ובספר זה כנסת־ישראל הוא חלק הפואיסיה, וכולה פואימה נפלאה, שיר־השירים שלו”; והיום הוא קורא תגר ומקטרג בדברים חריפים ועוקצים על מי שהיה “עם סגולה”, שנסתלק ממנו “צלם אלהים”, ומראה באצבע על רוב החלאה והזוהמה שדבקו דוקא בעם הנבחר מכל העמים ושעשוהו לשמצה ולמפלצת בגוים. תמול־שלשום דרש לגנאי באופן חריף את “הלאומיים” הקיצוניים וקרא עליהם את הפסוק “ולאומים יהגו ריק”, וחתה גחלי רתמים על ראשי “הציונים” העקשים והקולנים, שעל־ידם היה השם “ציון” ללעג ולקלס וזקוקה היא ציון העלובה לשנוי־השם, ועל אותם “חובבי שפת עבר” המסלסלים ומנשאים למרום את “הגבירה” והמזלזלים ומתקלסים ב“שפחה”, כלומר, בלשון יהודית מדוברת,¹⁹ ש“בעצם הדבר אינם אלא אסימיליאטורים גמורים בסתר, ובעיני גרועים הם הרבה מאסימיליאטורים בגלוי, והריני שונאם יותר, כשֵם שאני שונא יותר את הגנב בסתר מהגנב בגלוי”, — והיום הוא מצליף בשוט לשונו את בעלי ה“אַנטי” למיניהם, שהציונות להם לחגא ונותנים בה דופי ב“ציניוּת” חצופה, ואותם הבוּרים הגסים אדוקי הלשון היהודית, המתקלסים בעזות יתרה בשפה העברית הזרה להם ומואסים בה כאותו השועל בענבי הגפן במשל הידוע, וכיוצא באלה.

בכלל לא יכול מנדלי להצטמצם בתא צר ולשאת תמיד בכל עת על מצחו “פתקא” מסוימה. אי אפשר היה לו להתקיים בקבלת מרות של מפלגה קבועה ולטשטש את צורתו העצמית לפי רוחה המשוה את הכל. “שאת לא אוכל — היה אומר — את “החובבנים” (חובב’ניקעס) מכל המינים”. מנדלי בעל עצמיות מיוחדת היה, רוחו הכביר פורץ גדר לפעמים ומסיג גבולות שגבלו בני המפלגות, אבל דברי שיחתו ערבים תמיד לאוזן השומע, אף אם “מפלגתי” הוא, אם רק יש בו דעה ואינו “מצומצם” יותר מדאי.

ויש שבדרך שיחתו הוא מזכיר לפעמים, אמנם רחוקות מאד, בהתרגזות יתרה את אחד מידידיו ומכריו הקרובים על דבור או על מעשה שלא כהוגן, לפי דעתו הסוביקטיבית. די לו, למשל, שתגיע לאזניו שמועה על איזה אות התקרבות יתרה מצד ביאליק חביבו אל אוסישקין מתנגדו, שיביע את צערו והתמרמרותו על מעשה “מגונה” זה והוא בא אלי בטענה: “מה אתה אומר עליו, על ביאליק שלך?”… וכיון שהוציא מה שבלבו, עבר ובטל כעסו והיה כלא היה.

וכך היה “הסבא” מטיב צעד והולך ומפזר ביד רחבה את פניני שיחתו על עולם ומלואו, “על גוי ועל אדם”. חום היום הגדול איננו מפריעהו, החמה הלוהטת, שהוציאה הקב"ה מנרתיקה, אינה עליו לטורח ואינו חושב כלל להסתתר מחמתה או להסתלק לצדדין, כדי לחסות קצת בצל גדרות ואילנות, הנמצאים על דרכו. אדרבא. מרגלא בפיו: “אוהב אני לטבול באמבטי של שמש”. ואתה פוסע לימינו וטובל גם את נפשך באמבטי של שמש אישיות כבירה ונהנה הנאה נעלה מזיו שיחה נאה ומזהירה של אדם גדול.

ויש ש“הסבא” מפסיק את דבריו, מחריש ומסתכל בעיני גופו ורוחו יחד, ביחוד בשעה שהוא “משתטח אצל תעלה ארוכה על גבי עשבים רעננים”. מנדלי אינו מוציא אז הגה מפיו אלא מקשיב, “מטה אזנו ושומע קול הדופק בבריאה” — ואתה, בן־ לויתו, חלילה לך מלהפריע בדבור קל את הדומיה, שיש בה מעין קדושה. שתיקה יפה בשעה זו. חכה לו, למנדלי, עד שיתעורר מעצמו וימשיך את חוט שיחתו הקודמת או יתחיל פרשה חדשה של שיחה נאה רבת ענין ומלאה זיו…

ה

אמנם להתמסר כלו למנוחה שלמה “בחיק הטבע” — זאת לא יכול “הסבא” בשום פנים. גם בשבתו בנאות־דשא לא אמר להשתחרר מ“עול תורה”, ולעתים קרובות היה נוטל בידו ספר ומעיין בו לא עיון קל אלא בהתעמקות, כאשר אהבה נפשו. חוץ מן התנ"ך, היו “ספרי השלחן” שלו בנוה־הקיץ ספרי המשניות ומדרש רבה. ויש שאתה נכנס לחדרו והוא מרים את עיניו קצרות־הראות מתוך הספר שהתעמק בו, ואומר בנחת: “שומע אתה, רשאים אנו להתגאות, אנשים גדולים מאד היו הם, חכמי עמנו בדורות הראשונים!” והוא מוסר לך בהתפעלות, איזה רעיון נעלה, ששאב זה עתה מהמקור העתיק, מן התלמוד או מן המדרש; ולפעמים הוא מוסר בהשתוממות מרובה איזה בטוי, המצטיין בקצורו הנמרץ יחד עם בהירות ודיקנות גמורה. “אמור מה שתאמר — הוא מוסיף — דל כחנו נגדם בענין הכתיבה; בכל מאמצי מוחנו לא היינו מגיעים, תוכל להיות בטוח, לידי בטוי מצוין כזה”.

אולם בקריאה בלבד, בעיון רב בספר, אין “הסבא” יוצא ידי חובה ואינו יכול למצוא בזה ספוק כל צרכי רוחו. נפשו חשקה בעבודה קשה של כתיבה. “מרגיש אני בעצמי — אמר לאחר גמר עבודתו של הספור “האבות והבנים” המחודש — כדָן בשעתו המבקש לו נחלה לעָבדה”. וגם בנוה־הקיץ נסה להתחיל בעבודת יצירה והתקשה בה הרבה (בכלל היו כל ההתחלות קשות אצלו ביותר). ולפיכך כשהצענו לפניו, אני וביאליק, לתרגם יחד ליהודית את “ספורי המקרא”, לא בז גם לדבר זה וקבל את הצעתנו בשמחה. “ודאי מוטב היה לנו — אמר — לעסוק בתרגום החומש השלם, אבל אם ברצונכם דוקא ב”ספורי המקרא" הריני מוכן ומזומן להשתתף עמכם".

וכך הוחלט. פעמים בשבוע, ביום השני והחמישי, היה ביאליק מזדרז ובא אל נוה־הקיץ של ה“סבא” ושלשתנו היינו עוסקים קמעא־קמעא במלאכת התרגום.

אומר אני “קמעא־קמעא”, אבל צריך לדעת שהאשם בזה היה תמיד אחד משני “הנכדים”, פעם האחד ופעם השני, בכל אופן לא “הסבא”. הוא בטבעו אינו סובל לעולם עבודת־קמעא. אוהב הוא לעבוד כדבעי, בחריצות יתרה, ולא אחת היה עליו לעצור בשני עוזריו ולא היה נותן להפסיק את עבודתנו עד שנגמור עוד פרק שלם. בחוץ כל־כך יפה ונעים, שמי התכלת משתקפים בחן רב, החמה המזהירה שולחת את קרני הודה ומזמינה אותנו בחבה יתרה לצאת למרחבי השדה, אל מרבדי הדשא — “הסבא” אינו רוצה לדעת שום דבר, ברצון רב כובש הוא את יצרו, החובב כל כך את הטבע לשם יחוד העבודה.

ומי שלא ראה את “הסבא” בשעת העבודה, לא ראה עובד חרוץ, השקוע כלו בעבודתו. וגם לעבודה כגון זו התיחס בכובד־ראש גמור, כמו לכל עבודת היצירה שלו. בשעה שאנחנו, שני עוזריו, היינו מתחילים לפעמים להתוכח, כנהוג, בנוגע לתרגום מלה או מבטא, היה פונה אלינו בלשון צווי של בקשה: “הסו נא, השקטו קצת ותנו לי להקשיב ולשמוע מה שיאמר על זה הוא, היהודון שלי” (מיין יודעל).

מי הוא “היהודון שלו” — כבר ידענו. עוד בתחלת העבודה המשותפת הזו הסביר לנו כך:

• בשעה שאני כותב עברית ומתקשה במלה או במבטא הריני פונה אל המקורות הראשונים, צריך רק להכיר ולדעת “באיזו אצטבא” מונח אותו הדבר החסר לי, להושיט יד וליטול משם; אבל בעבודה כגון זו מה אני עושה? מצייר אני לעצמי שעומד אצלי יהודון פשוט, ברדיטשובי, המדבר יהודית נקיה בפשטות ו“בלא שום חכמות”, ועלי רק להטות את אזני ולשמוע כיצד הוא מביע אומר באופנים אלו.

ויהודון זה היה עומד לו, ל“הסבא”, הרבה פעמים בשעת דחקו ומלחש באזנו פירוש מלה או מבטא בפשטות יתרה, הטוב ומתאים למקומו, ואנו, שני עוזריו, ממהרים על פי רוב להסכים לכך בהכרת טובה לאותו היהודון שהצילנו מהתחבטות יתרה.²⁰

ולאחר העבודה, שעבד “הסבא” בחדרו בשקידה כדרכו, הוא מרגיש עצמו כאדם שמלא חובתו באמונה ונמצא בהשראת־רוח מיוחדת. מלא זיו מיוחד הוא יוצא עמנו זקוף־קומה לטיול רב, מיטיב צעד ופיו מפיק אמרות אוריגינליות, רעיונות והסברות מתובלים בצורות פיוטיות — ובני־לויתו הולכים ונהנים הנאה מרובה מזיו השיחה הנאה, השיחה המנדלאית.

“איש שכֻלו שירה” — בשֵם זה כִנה המשורר הזקן אב“ג את תלמידו ש”י אברמוביץ בימי צעירותו, וכִנוי זה עורר בשעתו את חמת המבקר הרַציונַלי קובנר: כיצד קוראין לזה “איש שכלו שירה”, והוא הרי אינו מבין כלל לערוך שיר על הגליון, אות הוא “שאינו יודע עד מה מרוח השיר”? אבל למרות כבוד אותו המבקר המרבה לבטל, שיצא ללגלג על “טעם זקנים”, היטיב הפעם לראות וידע להבחין יותר ממנו “המשורר מבית המדרש הישן”: “איש שכלו שירה” היה אברמוביץ מנעוריו, ועד זקנה ושיבה לא פסק מעינו הפיוטי של ר' מנדלי והשירה היתה בוקעת ועולה מתוך אישיות זו, הכבירה והנעלה מאד, וביחוד בשעות עלית נשמתו היתרה, בהיותו בנאות דשא, קרוב אל הטבע משושו וחיי רוחו כל הימים.

ו. מנדלי מו"ס ואחד־העם

מנדלי מוכר־ספרים ואחד־העם — שני גדולי סופרינו, בעלי שם טוב ומפורסמים בכל תפוצות ישראל, שתפסו מקום כבודם בראש “הכותל המזרחי” בהיכל ספרותנו, שני אלה “האריות שבחבורה” האודיסאית, המלאים זיו כשרון ספרותי ממדרגה ראשונה, כל אחד במקצוע שלו, והמפיקים נגה של אישיות כבירה ומצוינת עד להפליא, — היו ידידים קרובים, אוהבים ומכבדים בכל לבם איש את אחיו, אף־על־פי שבהרבה דברים היו שונים שנוי רב זה מזה באָפים וצביונם ובתכונת רוחם ונפשם: אמן והוגה דעות, אגדה והלכה, שלטון הרגש והדמיון ושלטון השכל וההגיון…

בשעה שבא אחד־העם להשתקע באודיסה, בשנת תרמ“ו, לא היה עוד שמו הולך לפניו. שום דבר לא פרסם עדיין בדפוס, שלא כדרך “המשכילים” בעלי־עט בדור ההוא, והשם “אחד־העם” של סופר עברי לא היה אז עדיין בעולם (מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, שהיה חתום בשם החדש “אחד־העם”, נדפס בשנת תרמ"ט). אמנם בחוגי הסופרים והעסקנים הקרובים לתנועת “חובבי־ציון” שבאודיסה נתפרסם מהרה שמו של המשכיל הצעיר יליד סקווירא ו”בן־הכפר" אָשֵר בן ישעיה גינצברג, שהיה משתתף מזמן לזמן באספות המוקדשות לעניני חבת ציון, ואותם הדברים של טעם, שהשמיע בשיחותיו ובנאומיו בדעה מיושבת ובתוקף הגיון, עשו על פי רוב רושם נִכר; אולם מנדלי מו“ס, שהתישב באודיסה לפני כמה שנים (בשנת 1881) בתור מנהל הת”ת, לא לקח שום חלק באספות הללו והשם אָשר גינצברג עוד ימים רבים נשאר זר לו. וכמו זר נחשב גם מנדלי מו“ס לאחה”ע, כי עיקר פרסומו של מנדלי בימים ההם היה ביחוד בתור יוצר ובונה את ספרות העם בלשון המדוברת, והמשכיל גינצברג לא היה מעולם מחובבי הספרות ה“ז’רגונית”, ואף לא מקוראיה בדרך ארעי, ובמה נחשב בעיניו.

לאט־לאט התחיל להתפרסם שם אחד־העם ע“י מאמריו המשובחים, הכתובים בטוב טעם ודעת ובסגנון נאה, שדוגמתם חזון יקר מאד היה אצלנו, ומנדלי, שהיה כל ימיו קורא ותיק של העתונים, לא אֵחר לשום עין לטובה על הסופר החדש שקָם בישראל בעיר מושבו; ומהצד השני חזר מנדלי בעצמו לספרות העברית, לאחר הפסקה רבת־שנים, וב”בן־עמי" של קנטור הופיע בספורו “בסתר רעם” ואח“כ בא להשתתף במאסף “כורת”, שהוציא אחה”ע בעריכתו בשנת תר“ן (“שם ויפת בעגלה”), ובשלשת מאספי “פרדס” שיצאו על ידי כותב הטורים האלה (“לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “הנשרפים” ו“מסעות בנימין השלישי”), — ושני הסופרים בעלי־השם התקרבו התקרבות מרובה, ביחוד לאחר שהתחיל אחה”ע להוציא את “השלח” ומנדלי תרגם, או יותר נכון יצר, בשבילו מחדש את ספורו הגדול והמצוין “ווינשפינגעריל”, הנודע בגלגולו העברי הנפלא בשֵם “בעמק הבכא”.

ואחד העם התחיל הוגה כבוד רב וחבה יתרה לזקן שבחבורת הסופרים העברים האודיסאים, שזכה לנוב בשיבה טובה ולהוציא פרי תנובה ברעננות כל־כך מפליאה. הוא אמנם לא הואיל לקבל על עצמו את מרותו של “הסבא” ולעולם לא התחשב בין “הנכדים” שלו, אבל חביב היה עליו הסבא בכל עת, ומזמן לזמן היה בא אליו לבקרו ומקבלו בביתו בסבר פנים יפות מיוחד, וכמה פעמים בא לביתו של מנדלי גם ביום 20 דצמבר, אותו היום שבני ביתו של מנדלי היו נוהגים לחוג בו בכל שנה את חג הולדתו, כדי לבלות את הנשף עם “הסבא” בחבורת “נכדים” אינטימית.

גדול היה בעיני אחה"ע כבודו של מנדלי, תלמיד־חכם פקח זה המפליא את שומעיו בשיחותיו, המלאות תמיד ענין רב והמתובלים במשלים מחוכמים ובציורים נאים מאד. גם בכשרון האמנותי הכביר של מנדלי הכיר אחד־העם, והוא, ההוגה דעות, שלא היה דרכו כלל לקרוא בחשק ספורים, היה קורא את “ספורי־המעשיות” של מנדלי העבריים בחפץ לב ומתענג עליהם, והיה רגיל לספר בשבחם. ביחוד הרבה להפליא אותו, את בעל הסגנון המצוין, סגנונו של בעל “בעמק הבכא”, זה “הסגנון המנדלאי”, שנברא ביד היוצר המפליא לעשות מתוך התמזגות נאה של לשון המקרא ולשון המשנה והמדרש ושהצטיין ביפי עשרו הרב ובפשטותו ודיקנותו כאחד, ושהשפיע במדה מרובה על כמה מטובי הסופרים.

וזכורני, שפעם אחת פנה אחד הצעירים המשכילים אל אחד־העם בשאלה זו: ילמדנו רבנו, איזה סגנון בספרותנו החדשה ראוי להיות למופת לכותבים עברית? ועל זה ענה אחה"ע: “הדבר תלוי באיזה מקצוע, אם בבלטריסטיקה — ודאי סגנונו של מנדלי”. — ובפובליציסטיקה? — הוסיף הלז לשאול. — “בפובליציסטיקה — השיב הנשאל בשפה רפה — אולי סגנונו של אחד־העם”.

על יחסו הנפשי של אחה"ע למנדלי מעידות עדות נאמנה כמה אגרותיו של הראשון, שנכנסו לתוך קובץ “אגרות אחד־העם”.

• “סוקר אני לאחור — הוא כותב אל מנדלי ממוסקבה בשנת תרס”ג — את הימים הרבים (כמדומה לי, כעשרים שנה) שחיינו יחד, ובהרבה ענינים גם עבדנו יחד, באודיסא “שלנו”, וכמה גדלו געגועי עתה על הימים ההם" (ח"ג, ע' 274). ובשנת תרע“א מלונדון: “אתמול קבלתי מתנה טובה ששלחת לי בטובך הגדול, הכרך השני מ”כל כתבי”. וכי צריך אני לאמור לך, כמה שמחתי על הדבר? ולא רק על הספר כשהוא לעצמו שמחתי, אלא — ואפשר עוד יותר — על שעלה זכרוני לפניך ולא שכחתני אחרי פרידה ארוכה" (ח"ד, ע' 214). ולאחר כמה חדשים, בקבלו את הכרך השלישי מ“כתבי מנדלי מו”ס", הוא כותר אליו: “שמחתי מאד על האות הזה האחרון, שעדיין לא נשכחתי מלבך, כמו שזכרך וזכרון “הימים הטובים ההם” עודנו שמור בלבי בחבה וגעגועים” (שם, ע' 280). ולאחר שלש שנים: “זה זמן רב לא נזדמן לי לכתוב אליך אבל גם בלי דברים יודע אתה, ששמור בלבי באהבה זכרונך וזכרון “הימים ההם”, כשהייתי נהנה מזיוך פא”פ (ח"ה, ע' 161).

מלא ענין הוא המכתב שכתב אחה“ע בשבט תרע”ח תשובה על הזמנה להשתתף בנאומו באספת־אבל בלונדון אחרי מותו של מנדלי: “פטירתו של ר' מנדלי היא לי אֵבל כפול: אֵבל על הארי שבחבורת סופרי ישראל שנלקח ממנו ואין לנו תמורתו, ואבל — אולי עוד יותר עמוק — על אבדן הגדול שבחבורתנו הקטנה באודיסא, אשר יחד עמו חיינו ועבדנו בשדה ספרותנו במשך עשרים שנה ויותר. חבורה קטנה זו, שלא היתה כמוה בדורנו בשום מקום אחר, התחילה להתפרד עוד לפני כמה שנים — — — אך כל זמן שהיה הזקן חי וממשיך עבודתו שם, היתה הרגשה בלבי — ובודאי גם בלבות שאר בני החבורה מאותם הימים — שעדיין לא חרב “ביתנו”, אשר בו בלינו מיטב שנות חיינו. נתפזרו אמנם “הילדים”, אבל האב הזקן עודנו שוכן כבוד בתוכו ומשמש כעין קשר המאחד את יתר הפליטה, הפזורה בארצות רחוקות, עתה גם הוא איננו — ניתק הקשר ונתפרדה החבילה”… (ח"ו, ע' 3). ובאותו המכתב מנסה אחה“ע לתאר גם את צורתו הרוחנית של מנדלי, ובתוך יתר דבריו כאלו מתכוון להמליץ על הנפטר חביבו בפני מתנגדיו מתוך מחנה הקנאים שב”חובבי ש“ע”: “כאמן אמתי היתה נפשו מורכבת מנטיות והרגשות שונות, דקות מן הדקות, שנראו לפעמים כמתנגדות זו לזו. ונפש כזאת קשה מאד לנתח באיזמל הבקורת ולהפרידה ליסודותיה — — — מי שלא ראה איך עבד הזקן בתרגום ספריו — איך דקדק בכל מלה ומלה, בכל קוץ וקוץ, שלא יבוש התרגום העברי מפני המקור הז’רגוני — לא ראה “חובב שפת עבר” מימיו. ר' מנדלי לא אהב את הדבור בעברית, ביחוד לא אהב לשמוע נשים מדברות עברית. אבל גם פה היתה הסבה לא התנגדות לתחית הלשון העברית, כי אם הרגשת האמן, שלא יכלה לסבול את המלאכותיות הנראית על הרוב בדבור העברי, ביחוד כשאין הלשון שגורה היטב בפי המדברים, וגמגומם צורם את האוזן. ואלו זכה הזקן לשמוע ילדי א”י מדברים עברית בדרך טבעית בלשון אמם — ודאי היה שמח ומאושר".

______

ומנדלי האמן בעל “הנפש המורכבת מנטיות והרגשות שונות”, היחס הנפשי שלו לאחה“ע לא תמיד היה שוה במדה אחת. כאמור, חבה יתרה נודעת לו לאחה”ע ממנדלי, שהיה מכבד ומוקיר מאד את בעל “לא זה הדרך” ו“אמת מארץ־ישראל”. ולפעמים, כשהיה מנדלי נמצא, למשל, במסבת מתנגדים לחבת ציון ולחובבי ציון מתוך המחנה של נושאי דגל החברה “מרבי השכלה בישראל” (והוא היה קרוב לספירות ההן, וביחוד היה מנדלי רֵע כאח משכבר הימים לראש עמודי־התוך של “מרבי ההשכלה”, הוא העו“ד והסופר המפורסם מנשה מרגלית, איש־ריבו הקשה של אחה”ע במשך זמן רב), וכשהגיעה לאזניו פגיעה גסה בכבודו של אחה“ע יוצאת מפי קנאי ה”השכלה" ולוחמי מלחמתה הנלהבים, יש שהיה גוער בנזיפה במחללי שם האיש המכובד בעיניו ושהכל חייבים בכבודו, לפי דעתו, וקורא בחמתו: “אל תגעו במשיחי!”

אולם מנדלי היה יותר מדאי סוביֶקטיבי בכל דבר ונתון על פי רוב תחת השפעת שלטון הרגש והשראה ארעית, ובהכרח היו אצלו נגד אחה"ע, “הדורך בשבילו המיוחד” מבלי נטות ימין ושמאל, שעות של הקפדה קלה וחמורה, שהגיעה לפעמים לידי התמרמרות יתרה, מחמת הרגשה זמנית שתקפה עליו בשֶׁל איזו סבה.

מנדלי קרא, לדוגמה, אחד המאמרים של אחה"ע, שזה מדגיש בו הדגשה יתרה את רוב גדלו וחשיבותו של “מרכז הרוח”, והוא מצא בתוך המאמר דברים שהרגיזו את רוחו. והנה, כשנכנסתי אליו באותה שעת הרוגז, לא יכול לעצור במלים מלשפוך את חמתו על ראש “משיב הרוח” בדברים חריפים מעין אלו:

• רוח, רוח תפסיה להאי גברא! שמים וארץ־ורוח! תמיד כל היום הוא מרבה דברים להפיץ בישראל את תורת הרוח ואינו חדל להנבא בשער בשם אלהי הרוחות. רבונו של עולם, החסר רוח הוא עם ישראל? כמדומה, שכבר הגיע עם־עולם זה לבחינת מי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף, ומה לו עוד? אדרבא, יש ויש רוח בישראל די והותר. ואיש יהודי בזמננו צריך להשתדל להיות קצת גם אדם בעל גוף, בשר ודם ממש, ולשלוח לפעמים את הרוח “לכל הרוחות”…

ויש לפרקים שהסבא נמצא שרוי תחת השפעת רוח אחרת ופיו מפיק מרגליות והוא דורש נפלאות ונשגבות, כדרכו בקודש, במשלים נאים וציורים מזהירים על רוח ישראל וכל מעשה תקפו וגבורתו בכל הזמנים, ואתה פונה אליו ומעיר על זה בתמיה:

• סבא, הרי נעשית כמעט לאחד־העמי ממש!

והוא נועץ בך את שתי עיניו קצרות־הראות ומשיב בצחוק ילד תמים, כדרכו לפעמים:

• אני אחד־העמי? לא, חביבי, שגית קצת. להיפך, אחה"ע, המדַבר כדברים האלה, הוא מנדלאי, שהרי אותם הדברים כבר חרותים היו על הלוחות שלי הרבה זמן קודם מתן תורה של אחד־העם.

בכלל מרגלא בפיו של מנדלי:

• אני ואחה"ע שנינו כשני כחות חשמליים חיוביים או שליליים, שזה דרכם אמנם לדחות זה את זה, ואף־על־פי־כן שניהם ממין אחד הם.

אולם כח הדוחה בין שני אלה הכחות הגדולים — ודוקא מצד אחד, מצד מנדלי הרתחן — היה פועל בעידן ריתחא את פעולתו אך לעתים רחוקות מאד, ואף אז רק לשעה קלה.

ובשעת קטרוג כזו קרא פעם בחמת רוח:

• יודע אתה, אחה"ע מביא אותי לעתים מזומנות עד כדי כך, שהייתי נוטלו ותולה אותו בעצם ידי על רוב “רוחניותו”…

ועל זה הוסיף תוך כדי דבור:

• מובן מאליו, כי אני “התַלין” בעצמי הייתי נושא עליו לאחר־המעשה מספד תמרורים ומבכה על האבדה הגדולה, כי מי יביא לנו תמורתו?

ופעם אחת בערה כאש חמתו של מנדלי על אחה“ע “עד להשחית”. הדבר היה בשעת ההרצאה של אחה”ע באודיסה בשנת תרס“ד, בקלוּב הסוחרים היהודים בשֵם “בֵיסֵידא” (שיחה), על משה רבנו, שנדפסה אחר כך בח”ג של “על פרשת דרכים”.

בהרצאה המצוינת ההיא הביע אחה"ע באופן מזהיר את דעתו, שאין לנו לחוש כלל לכל אותם השאלות והספקות, שחכמי אומות־העולם מונים אותנו בהם: אם באמת היה האיש משה במציאות, אם באמת חי ופעל באופן מתאים למה שמקובל באומתנו וכו' וכו', כי אנו אין לנו אלא משה זה שבדמיון העם, ואפילו אם היו “מצליחים להראות בבירור גמור, שמשה האיש לא היה כלל, או שלא כך היה, לא יגרע על ידי זה מאומה ממציאותו ההיסטורית של משה האידיאל, זה שהלך לפנינו לא רק ארבעים שנה במדבר סיני, אלא אלפי שנה בכל “המדבריות” שהתהלכנו בהם ממצרים ועד הנה”. והדברים האלה, ששִׁמשו כעין הקדמה לעצם ההרצאה, הביאו את מנדלי, שנמצא אף הוא בין השומעים, לידי התרגזות יתרה. הוא ישב כמו על גחלים לוחשות, כלו נרגז ומורתח.

ר' מנדלי היה בכלל מתנגד גמור ומוחלט לדרכי מבקרי המקרא הקיצונים ותמיד היו מוכנות בפיו אמרות קשות וחריפות נגד בעלי הבקורת, כביכול, המתפרצים לתוך היכל הקודש של התנ“ך בכשיל וכילפות שלהם ומרשים לעצמם בחוצפא כלפי שמיא לסתור ולהרוס בזרוע נטויה ומהפכים דברי אלהים חיים למין מפלצת, “כגַונא דמוֹנדריש”. זה עסק — היה אומר — בשבילם, בשביל “הגוים”, שחכמיהם בחקירת הביבליה חכמת־מה להם והם, על פי רוב, בורים ועמי־הארץ לגבי “תלמידי־חכמים” שלנו. והוא, מנדלי, בעצמו היה בקי וחריף מאין כמוהו ב”ספר־הספרים" שלנו וחדושי המצאותיו בתנ"ך היו מפליאים את שומעיהם בעמקם וחריפותם, וחבל שלא נרשמו בספר להשאר לזכרון לדורות. ומשה רבנו אבי הנביאים היה גבורו הראשי בדברי ימי עולם ושם כבודו קדוש ונערץ בעיניו כל הימים. והנה זה בא, אחד לא מבני “הגוים”, אלא דוקא אחד־העם, המיוחד בבני עמנו ומבחירי “תלמידי־החכמים” שבקרבנו, ועומד ודורש בפני קהל רב דברים של “דופי” כגון אלו, ודבריו בנחת נשמעים וכאלו מקבל עליו את הדין, שיש אמנם להטיל ספק אם זה איש האלהים משה היה חי וקים גם מציאות או רק בדמיון בלבד!

בהתאמצות יתרה התאפק “הסבא” ונשאר יושב במקומו עד סוף ההרצאה, ותיכף לאחר שסיים המַרצה את דבריו האחרונים, בעוד הקהל הרב משמיע קול מחיאת כפים לאות רצון מיוחד, כנהוג, חש ר' מנדלי לקרוא לידידיו וחביבו ההיסטוריון הנודע ר' שמעון דובנוב, שישב על ידו בין השומעים, ופרש עמו לקרן־זוית ופניו פני להבים וזועמים מאד, ובכאב עצור אמר לו:

• מה דעתך על דרוש נאה ונחמד זה? אוי לאזנים שכך שמעו! יודע אתה מה שנאמר בתורה על משה רבנו: “ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה”. אולם ביום הזה אני הגבר היודע קבורתו של משה היכן היא. כאן, במקום הזה, בטרקלין של קלוב הסוחרים “ביסֵידא”, מצא משה רבנו את קבורתו, והקברן שעסק במלאכת־הקודש הזאת באמונה — הוא מיודענו אחד־העם בכבודו ובעצמו!

אולם גם הכעס הגדול הזה לא היה, חלילה, כעס עולם, ואפילו לא לאורך־ימים. ר' מנדלי השתדל להסיר מלבו את כעסו על אחה“ע, שהקדיח הפעם, לפי דעתו, את תבשילו ברבים ולא נזהר מלהוציא מפיו דברים שאינם ראויים לו כלל. אמנם עוד ימים לא מועטים עברו והנגיעה בפצע זה היתה מעוררת בלב “הסבא” בכל פעם התרגזות, שחלפה חיש קל, והוא לא חדל גם להבא מלכבד את אחה”ע בכל נפשו ולחבבו כל הימים.

ויש לפרקים שהיה ר' מנדלי מרשה לעצמו לחמוד לצון ולהלעיג מטוב לב על זה וזה מן עסקני חבת־ציון וגם סופרים, שהיו ממקורבי אחה“ע ובאי ביתו, למשל, על פלוני מן הקולנים שבעסקני חובבי־ציון היה אומר: “סופר דברי הימים של זמננו, העתיד לבוא, בודאי יתן רשימה מלאה, כעזרא הסופר בשעתו, של שמות ראשי עולי הגולה בימינו ועל השמות הללו יבואו טעמי נגינה, כנהוג, ואז השם “פלוני” יבוא בודאי בנגינת “קרני־פרה” והקורא צריך יהיה לקרוא אותו השם בסלסול רב לפי חוקי הטעם של נגינה זו” (ובשעת גבורו היה “הסבא” מאריך לסלסל את השם “פלוני” בנגינת “קרני־פרה”)… או על סופר אלמוני מתלמידיו המובהקים של אחה”ע, ההולכים בעקבותיו, היה ר' מנדלי אומר: “אלמוני” הוא “הגולם” של אחה“ע, כמו גולמו של ר' ליב שרה’ס או של מהר”ל מפראג בשעתם, וכל מה שזה נואם בפיו וכותב בעטו נעשה בכח שם המפורש של אחד־העם"…

ודברי הלצה כגון אלו היו מגיעים גם לאזני אחה“ע. ולא זה בלבד, אלא שנמצאו בני־אדם טובים שהזדרזו למסור לו, לאחה”ע, גם את הדברים הקשים נגדו שהפליט “הסבא” מפיו בעידן ריתחא. אבל אחה"ע לא נתן לדברים כיוצא באלו ממשות יתרה; לשמע ההלצות שחק בעצמו שחוק של מבין־סלחן, ואף פעם לא נתקלקלו על ידי כך יחוסי הכבוד והידידות הנאמנה בינו ובין ר' מנדלי.

ז. מנדלי מו"ס וחבת ציון

היחס של ר' מנדלי מו"ס לחבת ציון ולציונות שלאחריה לא תמיד היה באופן שוה. בכלל היה “הסבא”, כאמור, איש סוביֶקטיבי במדה מרובה, בעל נפש מרכבת, מתפעלת ומתרגשת, ויש שהיה מוציא מפיו משפט קשה בחריפות יתרה על ענינים ואישים לפי השראת הרוח המיוחדת שבאותה שעה, והשומע שקבל את הדברים כפשוטם ומהר להחליט על “השקפת־עולם” וכדומה ולהוציא מסקנות קבועות — לא היה אלא טועה.

בעיקר הדבר לעולם לא הביט ר' מנדלי אוֶן, חלילה, בעצם הרעיון של חבת ציון ולא שָׂם תִפלה בציונות כשהיא לעצמה. אדרבא, השם ציון יקר היה בעיניו ולבו הגה חבה לתקות הגאולה, וגם אבי הציונות בגלגולה החדש הרצל הביא אותו לעתים קרובות לידי התפעלות והתלהבות עצומה. אולם כמה מ“הנפשות הפועלות”, העולות לדוכן על הבמה לעיני כל ישראל, אלו העסקנים הנלהבים “נושאי הדגל” ביד רמה ועוד יותר בפה ממלל גבוהות ורמות, המרבים רעש ושאון, לצורך ושלא לצורך, ומעלים אבק עד לב השמים והדוחים מתוך המחנה בשתי ידים בקנאות יתרה את כל מי שדעתו אינה כדעתם אפילו בקוצו של יו"ד, — העסקנים “הרעשנים” האלה היו פוגעים בחושו האֶסתיטי ועושים שרטת בנפשו האמנותית, ובשביל כך היה מוציא לפעמים מפיו בשעת שיחה עם אנשים קרובים דברים חריפים ובדיחות עוקצות כלפי פולני ואלמוני, שדרכם היתה לא לפי טעמו ורוחו.

האגוז־קוקוס — היה אומר לפעמים בשעת התרגשות — תוכו המתוק אינו מתקלקל לכאורה על ידי כך שהוא נתון במקום טנופת, ובכל זאת כל אוכֶל כגון זה תתעב נפש בני אדם ואינם מוצאים אותו ראוי לאכילה, אף־על־פי שאפשר בנקל להסיר את קליפתו המזוהמה ולהוציא את התוך הנקי והצח. כך מקלקלת הקליפה (כמה מנושאי דגל האידיאה, כביכול, של הציונות) ועושָה ל“נמאס ומאוס” את התוך (היא ציון היקרה והחביבה לכל אדם מישראל).

בכלל היה כל ענין ה“התקהלוּת” והמפלגות זר לרוחו ונפשו, וכבר הזכרתי המימרא הרגילה בפיו: “שאֵת לא אוכל את החובבנים מכל המינים”. ויש שלא חס גם על כבוד גדולי העסקנים, התופסים מקום בראש, בכותל המזרחי של “התנועה”, אם לעתים דרכיהם לא זַכו בעיניו.

ידוע הוא, למשל, דבר־הלצתו כלפי העסקן המפורסם אוסישקין, שהיה נוהג נשיאותו בועד חובבי־ציון שבאודיסה ברמה ובהבלטת “רצון” תקיף שאין לך דבר העומד בפניו: “ולירושלים עירך ברחמים תשוב” — היה אומר — זה בודאי טוב ויפה, אבל “אוסישקין (ותשכון) בתוכה” — דבר זה לא טוב ולא יפה ביותר…

ויש שהיה מספר בשעת הכושר, לשם משל ציורי, כדרכו, שעוקצו מכֻוון כלפי אותו האיש, — מעשה זה, שאירע לו בחייו באחד הימים:

• פעם אחת, בימי שבתי בזיטומיר, פגשתי אצל בית־דירתי את חז“ס, והוא מניע את ידיו ומתרגז כלפי אשה אחת מוכרת־ספרים, שהיתה לה עמו זה־עתה דין ודברים טורדים. אחזתי בו והכנסתיו לתוך ביתי להרגיעו. בחדר הגדול פשטתי את מעילי ושכבתי לי סרוח על הסַפה, מעשה בעל־הבית, והוא, חז”ס, דעתו לא נחה עליו עדיין והריהו מתהלך על פני החדר הנה והנה ומפיו יז קצף על אשת־ריבו. והנה נפתחה פתאום אחת הדלתות מן הצד ובפתח נראו פני אשה כבוּדה, העומדת ומביטה אלי בפנים שוחקות. שאלתיה פעם ושתים: מה לה? והיא עומדת לה במקומה וחיוכה הקל מטוב־לב אינו סר מעל פניה, עד שמלאתי חֵמה וגערתי בה בנזיפה: “הגידי, מה לך פה?” ועל זה השיבה בסבר פנים יפות: “יהי שלום לכם, אם שחקה לי השעה שיבואו לביתי שני אנשים חשובים ונשואי־פנים כאלה, כיצד לא אשחק בהנאה יתרה שזכיתי לכך”. ורק אז הבינותי פשר הדבר, שטעות היתה כאן מצדי ומתוך פזור־הנפש נכנסתי לדירה זרה, השוכנת מול דירתי ודומה אליה בכל פרטיה, וזו האשה היא כאן בעלת־הבית. וכך הוא הדבר בנוגע לציון וארץ ישראל. כמדומה, כל ישראל יש להם חלק בהן. והנה הוא, אוסישקין, בא ומתמתח שם בכל מלוא קומתו, מעשה־פריץ, כאומר: “ציון זו אנכי”, רשות־היחיד שלי — ולאיש כמוני, שיש לו כמדומה שייכות לציון, הוא פונה בזעמו בשאלה: מה לך פה ומי לך פה?…

והוא, “הסבא”, היה נושא את נפשו כאחד משלומי אמוני ישראל דוקא למקומות העתיקים שבארץ־ישראל ומשתוקק לראותם, וביחוד את קברה של רחל אמנו, שהיתה תמיד נחשבת בעיניו לסמל הנפש הרמה והנִשָׂאה של אֵם רחמניה והיה מעריץ את זכרה. “קול ברמה נשמע, רחל מבכה על בניה” — את הפסוק הזה היה רגיל להשמיע מפיו ברגש ובגעגועי קדש. ובשעה שאנו שני “נכדיו”, ביאליק ואנכי, נסענו בפעם הראשונה לארץ ישראל לשם תיור (בשנת תרס"ט) ובאנו אליו קודם הנסיעה לקחת מאתו את ברכת הפרידה, אמר לנו הסבא בכובד־ראש גמור: “ודאי תלכו שם לבקר את קבר רחל אמנו; זכרו ואל תשכחו למסור לה גם בשמי דרישת־שלום”.

ולאחר שחזרנו מארץ ישראל ובאנו אל הסבא לספר לפניו על רשמי נסיעתנו ועל כל מראה עינינו בארץ אבותינו, היתה אחת השאלות הראשונות שהציע לפנינו: אם לא שכחנו למלא את בקשתו?

באזנים קשובות שמע “הסבא” כל מה שספרנו לו על סימני התחיה של העם והארץ שראינו בעינינו, וביחוד על הדר הטבע הנפלא בארץ הפלאות.

• סבא — אמרנו לו — מה טוב ומה נעים היה הדבר אלמלי לקחת לך מועד והלכת גם אתה לראות בעיניך ארץ חמדה זו. הן מי כמוך יודע ומרגיש את חמודות התולדה בכל גוני צורותיה? ושם תראה חזות הכל ונפשך תשבע עדנים.

• ללכת לארץ ישראל, אתם אומרים — ענה על זה הסבא — לא, לא זה הדרך לפני. חוששני, מתירא אני בנפשי.

• מהו החשש, סבא, איזה מורא יש כאן?

• יש ויש, חביבי. יודעים אתם, בימי נעורי קראתי את הספור “אהבת ציון” של מאפו, וכמובן, לא היה קץ ושעור לעונג נפשי בשעת הקריאה. הרושם שעשה הספור הנפלא על נפשי הרבה היה עז וכביר שלא ימחה לעולם. והנה מאז ועד היום הייתי נזהר מאד מלקחת שוב את הספור בידי ולעיין בו, יודעים אתם מפני מה? מפני היראה שמא אמצא שם (ובודאי אמצא ואמצא!) פגימות ומגרעות ודברים שאינם עוד לפי טעמי ורוחי — ונמצא שאני בעצמי קלקלתי את השורה ובידי קפחתי את כל הרושם התקיף מלפנים. וככה הדבר גם בנוגע לארץ־ישראל. חוששני מאד, שמא תבוא המציאות הגסה ותטפח על פניו של הדמיון, החי והקים בקרבי כל ימי חיי. הנה, למשל, הירדן. מה דמות ערכתי לו בדמיוני כל הימים? זה הירדן כים גדול ורחב־ידים בעיני רוחי: “הירדן מלא על כל גדותיו”, “גאון הירדן” — מי ידמה לו ומי ישוה לו? ואני אבוא לשם ועיני תראינה את כל “גאון הירדן” במלואו בתואר פני נחל קטן ודל — וכל עושר חזיוני יתנדף לו כעשן והיה כלא היה… ובכן הניחו לי, בבקשה מכם, להיות יושב בית ונהנה מרחוק מזיו התמונה הדמיונית…

ובאחרית ימיו של “הסבא”, בשעה שחדל להיות “זקן צעיר”, כמו שקראו לו רבים במשך כמה שנים, ופסקה לו תקופה זו של “בגבורות”, וקפצה עליו זקנה ממש יחד עם משלחת מלאכיה הרעים וכחו תש כילד, — התחיל חולם על איזו פנה שלוה, אחוזת־נחלה קטנה למנוחה שלמה לעת זקנה וחולשה. בדבר הזה השפיע עליו מו“ל חרוץ אחד, שהוציא אז באודיסה עתון בלשון יהודית, וברצונו לעשות נחת רוח ל”סבא", ודרך אגב גם רקלמה יפה לעתונו, הפליא עצה לעורר “תעמולה” רבה בעתונו על דבר “פנת הסבא” (דעם זיידענ’ס ווינקעלע), שיגישו לו, לסופר הגדול, מכבדיו ומעריציו. והוא, “הסבא”, היה נוח אז לקבל השפעה כגון זו ובתמימות ילדותית האמין בלבו, שאין בחלום זה שום דברים בטלים ועתיד הוא להתקיים ולצאת בקרוב מן הכח לפעולה ממשית.

אמונה זו גרמה לו הרבה קורת־רוח ושעות יפות של עלית נשמה בימי חולשה וירידה, באותם הימים שאין בהם חפץ. דמיונו מצא לו עבודה נעימה בתאור האידיליה של החיים היפים שם בקרן פנתו, בנחלת מנוחתו, הרחק משאון קריה והמונה וקרוב תדיר אל הטבע אהוב נפשו כל הימים. גם בית־מדרש מרֻוח יתנוסס שם, מעֵין אקדמיה לתלמוד תורה וחכמה, וצעירים ינהרו אליו, תלמידים מקשיבים, לשמוע הרצאות חשובות מפי “הסבא” וידידיו הסופרים הקרובים לו ברוח, גם לעבוד עבודות ספרותיות תחת השגחתם והוראתם של אלה. ולא “תורה” בלבד תמָצא שם אלא גם “קמח”, לשם ספוק צרכיהם של עניי הלומדים, ולא יהא שם מחסור כל דבר…

ככה ארגה לו שפעת דמיונו חלום יפה ברב ענין. ו“נוה שאנן” זה נעשה אצלו למין “רעיון תקוע”, שלא הרפה ממנו כל הימים. ולאחר שנואש מקבלת מתנת־עם, לא חדל לחלום שיזכה להגיע לכך בכחות־עצמו. גם שֵם קבע מראש ל“ילד שעשועיו” כשמו שלום: “נוֵה שלום”.

והנה “נוה שלום” זה, שמצא לו את מקומו קודם בתאור דמיונו של “הסבא” באחד “הפונטַנים” הסמוכים לאודיסה, נעתק מכאן מבלי משים ועבר לשם, לארץ־ישראל. שם באחד המקומות היפים והנחמדים, סמוך למושבה עברית מלאת חן־המזרח, תהא פנת מנוחתו. ומובן מאליו, כי ידידיו הקרובים ואהוביו הנאמנים אף הם יעברו עמו לארץ חמדה ויחד ישבו שבת אחים וייסדו שם מעַין “יבנה” חדשה למופת בישראל. “אילן עתיק — היה אומר — כשבאים להעתיקו ממקומו צריך לעקור אותו עם שרשיו ולהעבירו למקומו החדש יחד עם הקרקע שמסביב; כך אי אפשר בשום פנים לקחת ולהעביר אותי בלי חברת ידידי הקרובים ללבי ונפשי”.

שִנוי המקום של אותו “הנָוה”, שהתחיל לראות אותו בחלום דמיונו דוקא שם בארץ־ישראל, בא לא בתור ענין של ציונות, אלא, חושבני, מתוך התגברות הרגש הדתי בלבו של “הסבא”. נטיה לא קלה לרגש כזה היתה נִכרת בקרבו גם קודם לכן, אבל בזמן ההוא התחזקה וקבלה צורה בולטת ביותר, עד שהתחיל להתפלל בכל יום בבקר בכונה עצומה. “תקופה חדשה — אמר לי פעם — מתחילה אצלי; אין אני הולך בעקבות “מבקשי אלהים” הידועים, שהרי מעולם לא אבד לי אלהי, שיהא טעון חִפוש ודרישה, אבל מרגיש אני שמחלתי האחרונה הועילה למרק ולצרף את נפשי והביאתני לידי התקרבות רבה אל אלהים”.

והתקרבות זו גררה גם התקרבות יתרה אל ציון, שהיתה חביבה עליו, כאמור, מאז מעולם. ופעם אמר בימים ההם, בתקופתו האחרונה:

• אין אתם יודעים עדיין מה יהא בסופי. עוד עתיד אני לכתוב באחרית ימי חלדי “שירי ציון”…

וזה היה חלומו האחרון בחיים.

א. הדפים הראשונים מספר־זכרונותי על ש"ע

I

כשנתים קודם שנתודעתי אל הסופר “שלום־עליכם” פנים אל פנים היינו כבר ידידים קרובים על פי חליפות־מכתבים שבינינו.

הכל יודעים, שהענין של כתיבת מכתבים לרֵעים ומכירים היה חביב מאד על שלום־עליכם. שום אדם בעולם, כמדומה, לא היה מרבה לכתוב אגרות, ובחשק רב כל־כך, כמוהו. מעולם לא נשאר חַיָּב תשובה לשום בן־אדם; ובשעה שאחד הסופרים, שאינו שקדן כמותו בדבר זה, היה חיב לו תשובה, הוא לא היה יושב וממתין עד שזה יתעורר מעצמו ויזכור לפרוע את חובו ולהשיבהו דבר, אלא היה מעיר ומעורר, כותב וחוזר וכותב להזכירו על כך.

“ואני – כותב הוא לי בימי צעירותו – אינני עושה כמעשה אחרים. משיב אני באותו רגע”. ובמכתב אחר: “אתה בא עוד בטענות עלי? היתכן? הלא מגיע לי ממך כמעט עד ארבעה עשר מכתבים! ואולי הטעות בידי”. ועוד במכתב אחר: “3, 4, 5, 6, מכתבים בכל יום להעולם – הלא דבר זה אצלי מנהג מימים קדמונים”. ולאחר זמן רב, כשהתקרב כבר לימי זקנה, בהיותו מוטל על ערש־דוי בנֶרוִי, כותב הוא: “הדבר מוצא חן בעיני, שאתם באים להוכיח אותי – חא! חא! – שאני אינני משיב על מכתבים. לא, אחי, החכמות האלה כבר עברו ובטלו מן העולם. אין שוטה בארץ, שיאמין שרבניצקי וביאליק כותבים וכותבים ושלום־עליכם – הנה זה עצלן! – מתעצל להשיב דבר”.

ואגרותיו של שלום־עליכם יכלו להוכיח לכל אדם בכל הזמנים, שאותו רוח־ההתול הנודע, אותו ההומור השלום־עליכם’י, הרענן והנחמד, היוצא מלב טוב ושוטף בקלות ועליזות, שהתפרסם כל־כך בעולמנו מתוך כתבי שלום־עליכם ושהיה מושך כל־כך את לב כל הקוראים מכל המינים, – היה באמת לא מעשה מלאכותי, לא דבר “מעובד” בזיעת־אפים של כתבן ממציא וממַצה בדיחות של “חכמות”, אלא היה משתפך מאליו, באופן קל וטבעי, בלא שום הכנות יתרות קודמות. מתוך מקור מלא וגדוש, הנובע ושופע ברכה עד בלי די. ולפיכך אין פלא אם זה שקבל מכתב מאת שלום־עליכם לא יכול לעצור בשעת הקריאה מלשחוק בקול, קודם ביחידות, ואחר־כך היה מוסרו לקריאה ליד ידידיו ורעיו הקרובים, ושוב נשמע קול צחוק בחבורה.

את המכתב הראשון קבלתי מאת שלום־עליכם בתחלת שנת 1886 בתור תשובה על מכתבי, שפניתי בו בבקשה אליו שיואיל לשלוח אלי “איזה דבר” מפרי ידו בשביל הקובץ “המעורר” (“דער וועקער”), שאני ואחד מידידַי מצעירי “חובבי־ציון” נגשנו להוציא בלשון יהודית המדוברת, כדי להעיר ולעורר את לב הקהל הנרדם ולפחת בקרבו את ניצוץ הקודש של “חבת ציון” שיֵצא ללהב. עריכת הספר אמנם נקראה על שם הסופר המפורסם לילינבלום, וכך נדפס מפורש בשער הספר: “נערך ע”י מ.ל. לילנבלום“; אבל באמת הסכים זה, בשביל מטרתו של “המעורר” שהיתה חשובה ויקרה בעיניו מאד, לתת את שמו על הספר ולשאת את האחריות של עורך, מבלי לקרוא מכל הכתבים שנתקבלו בשביל הקובץ (חוץ, כמובן, ממאמר קטן שכתב הוא בעצמו) אפילו שורה אחת קודם שנדפס הספר. ואני הצעיר הייתי בא אז בדברים בשם מערכת “המעורר” עם סופרי ישראל בעלי השם בימים ההם, ובתוכם עם ש”ע.

שלום־עליכם היה אז כבר סופר נודע לשם. רק שלש שנים עברו עליו בכתיבת יהודית (קצת בעברית כתב עוד קודם לכך), אבל הוא היה אחד מאלו הסופרים המאושרים, הזוכים לשם טוב מיד בצאתם על הבמה. באותו הזמן כבר באו בדפוס, בעתון השבועי “יוד. פאלקסבלאט”, “האגרות הנחטפות” שלו והרבה ספורים קטנים שנתחבבו על קהל הקוראים. מובן הדבר שהוא, ש“ע, היה בין הראשונים ברשימת המוזמנים להשתתף ב”מעורר", ומובן גם זה, שלא הניח לחכות הרבה לתשובתו. תיכף השיב במכתב גדול, ששורותיו הראשונות היו כתובות עברית: “לא, אדוני הנכבדים, לא! לוא לא נתתם למאסף שלכם טנדנציה אשר בקודש יסודתה, כי אז מצאתם אצלי חומר למדי, כי לצון חמדתי וזה סוסי (мой конекь) בהליטראטור, ובפרט הזשארגונית”, ומיד הוא עובר ללשון המדוברת, ואני מוסר בזה את דבריו בתרגום עברי¹: “לא הייתי מקמץ בשבילכם דרמות, אפיזודות סאטיריות, רומנים קטנים מבדחים, מחטים דוקרות, זבובונים עוקצים וכיוצא באלה. אולם אתם נותנים לפנַי ז’ורנאל לפי טעמכם וגוזרים עלי לכתוב – – – לעבוד “על פי הזמנה” לא יצלח לשום דבר – – – אין אני יכול לצוות על אחרים שיאמינו בשעה שאני בעצמי מקטני־אמנה – – – רוצה אני לא פחות מכם שהאידיאה שלכם תתקבל, אבל מה עלי לעשות אם אני מכיר ויודע את עמי ישראל היטב כל־כך, שאינני יכול להאמין שהוא יתן זאת אל לבו”, ומסיים הוא את מכתבו הארוך כך: “אני בכלל אינני מסוגל למעשה רומַן סריוזי. הנה להתלוצץ, ללגלג, להתל, “לחדור לפלוני לתוך הגרגרת שלו”, ובכל זאת להנאות את הקורא, שגם יחבב אותי על רב התולי – לכך, רואים אתם, אני אומן, מומחה, בכל דבר ודבר עיני רואות מיד את הצד הגרוע ביותר”.

ולאחר שבועַים הוא כותב אלי שוב מכתב גדול, תיכף לקבלת אגרת קטנה ממני (בפ"ס לאותו המכתב הוא מעיר: "אגרותיך, במחילה, זוחלות מאודיסה לאט יותר מדאי²), ובמכתבו השני הזה הוא מוסיף לדבר על אותו הענין: “אומר אתה – כותב שלום־עליכם על פי דרכו – יכולני לכתוב ככל העולה על רוחי, כיד כשרוני וכו‘, ולבסוף אתה קובע לי תנאי קודם למעשה: להציג, כדומה למשל, את האסימילַטור האמתי הטפש בכל וכו’, ובזה הרי אתה נותן לי כבר טנדנציה לעבוד ואומר כך, שהחוטם יהא ארוך, העינים כעין צנצנות, הפנים צבים, הכרס כמו הר, הרגלים קצרות ועקומות וכו', ובריה זו אתה מכנה בשם אסימילטור”. וכאן מוסר שלום־עליכם מודעה, למען דעת כלל גדול זה: “אני אינני לא אסימילטור ולא פלסטינאי, עברי אנכי ואוהב איש יהודי, מפני שאדם אנכי ואוהב בני־אדם. כל אידיאה, כל כמה שהיא קדושה, כיון שנופלת היא לתוך ידינו, ידי בני אדם, מיד מתחילין ללוש אותה ולגבלה, עד שבהכרח לובשת היא צורה טפשית ומגוחכת; לפיכך אפשר לשים ללעג ולקלס גם את האסימילטור וגם את הפלסטינאי”. ומדי דַברו הוא מזכיר, שאמנם “גם הוא בחלומו”: אף הוא בעצמו מסור היה לאותו הרעיון הקדוש בכל נפשו עוד לפני שלש שנים; ולפני שנתים," קודם שהתנדף הקיטור", קפץ וכתב רומן שלם בלשון רוסית בשם “קדימה”, ושם מתוארת אידיליה של חיי מושבה בפלסטינה, ועל זה הוא מוסיף: “הוא (כלומר: הרומַן) מונח אצלי גנוז בתוך שאר הכתבים שלי. זה לא כבר קראתי את הפרק האחרון ודמעות עמדו בעיני”.

ראוי לציין שמיד באגרות הראשונות של שלום־עליכם מורגש כבר טוֹן לבבי וידידותי, כמי שכותב לחברים קרובים וחביבים. אין שום אות וסימן של גאותנות והתנפחות, כדרכם על פי רוב של אלו בעלי־השם, שזכו לפרסום גדול ולצלצול שמם בעולם. ובשעה שהרשיתי לעצמי באחד הימים הקרובים להביע לו, לש"ע הנודע כבר לתהלה, שדבריו שנדפסו בימים האחרונים נכתבו, לפי הנראה לי, בחפזון רב, ויש שהם מופרזים הרבה על המדה הדרושה וריח של שארז' נודף מתוכם, – הוא אינו מראה על כך שום סימן של אי־רצון ותרעומת. להיפך, לוקח הוא הפעם לשון סֶריוזית שלא כדרכו ומשיב בהתגלות לב: “מראה אתה לי על מגרעות בכתיבה” – מתחיל הוא ביהודית, וממשיך ברוסית: “אֵלי הגדול! האמנם יש בעולם דבר של שלֵמות? מסכים אני לדבריך, שאני נופל לעתים קרובות עד לקאריקוטורה וכותב פטפוטי מלין, יודע אתה משום מה? משום עצלות, ידידי היקר!” עצלות זו – מסביר הוא לי – מקורה בסביבה, באותם החברים שעליו לעבוד אתם יחד על שלחן אחד; ובזה הוא משים לפנַי רשימה יפה של אותם המטעמים שהעתון “יוד. פאלקסבלאט” מכבד בהם את קהל הקוראים. לפרקים נעשה כל אותו הענין מאוס כל כך על נפשו, שעוברים עליו שבועות שלמים עד שיתעודד ויוכל לקחת שוב בידו עט־סופרים.

II

חבה יתרה, אהבה עזה ונאמנה ללשון־העם ולספרות־העם נכרת באופן בהיר ובולט בכמה אגרות של ש"ע אלי בשנים הראשונות, ובשעה שעטו פולט באחת מהן ברוסית: “הז’רגון זה התאוה שלי, היצר שלי, האידיאה־פיקס שלי!” – מרגיש אתה שאין זו סתם פרַזה, שנזרקה לשם נוי בעלמא, “לתפארת המליצה”, אלא דברי אמת היוצאים מן הלב.

בדבר הזה מלא ענין ביחוד מכתבו אלי בסוף שנת 1887. לאחר שהוא עושה לפנַי חשבון ברור ומפורט עד כמה טרוד הוא בעבודה מרובה: ב“פאלקסבלאט” הוא נוטל חלק אַקטיבי, ו“נוסף על זה יש “ידיד בית” ו”ידיד משפחה“³, ו”ידיד נעים“, והשד יודע עוד איזה “ידיד”, שהבטחתים להיות להם לעזר, כי את דבר ההבטחה צריך למלאות”. – הוא מסביר לי בזה: “אין אני, חלילה, משועבד לשום בן־אדם, אין שום איש יכול להטיל עלי את דעתו; אבל חבתי לשארגאהן (כך היה כותב אז מלה זו) יותר חשובה אצלי משר ומאדון. ולפיכך הריני מוכן ומזומן לסייע ביד כל אחד ואחד. בשמעי שני יהודים, שתי נשים מדברים ז’רגונית, הנני מיד באותו מעמד. רבינוביץ הוא יותר שלום־עליכם מאשר רבינוביץ. סולומון רבינוביץ הוא ארבע שעות ביום בבית־הבירזה בעל בעמיו, מסבב גלגלים, קצת טפסר ב”ה, אבל משעה 5 אחר הצהרים עד 4־3 בלילה הנני שלום־עליכם. עכשיו כותב אני שני רומַנים, ספור אחד, פיליטון אחד, קומדיה אחת, שלשה מאמרים ראשיים, מחקר של בקורת אחד ועוד. והקריאה בספרים האם זה דבר שאין צורך בו כלל?"

בשביל “המעורר” עלתה בידי סוף־סוף להוציא מיד שלום־עליכם דבר לא גדול ולא חשוב ביותר, שמחברו נתָנו, כנראה, רק כדי לצאת ידי חובה. בטיבה של המָנה ששלח אלי פקפק הוא בעצמו, ולאחר ימים מועטים כתב לי עברית: “אולי עברתי חוק, או מאיזו סבה אחרת, לא ימצא מאמרי (“בזה הלילה”) חן בעיניכם, אל נא תלכו עמדי במדת האֶטיקט העולמי ותשלחו לי חזרה את פרי עטי בפוסטה החוזרת, כאשר יעשה בין סוחרים כנעני ארץ”. פרי עטו אמנם לא נשלח לו חזרה ונדפס במאסף “המעורר היהודי”⁴. מאסף זה, אחרי שעבר עליו זמן ארוך של הריון קשה, יצא לאור, למזל, וש“ע לא אחר לכתוב לי באריכות את “חוות דעתו” עליו, ובשעה שהוא מעביר תחת שבטו את כל דבר ודבר שנדפס שם, אינו חס כלל גם על עצמו וכבודו ומוציא משפטו גם על ציורו הקטן בדברים אלו: “בלילה הזה של פסח” (ש"ע) – רועה־רוח זה המפונק בידי המזל וההצלחה תרדף אחריו מכל עבר בכל האופנים, ראוי הוא שיטילו אותו וכך יהיו מונים אחת ואחת”. כדאי להוציא מתוך אותו המכתב עוד פִסקה אחת, שהוא כותב על עצמו כשמגיע לספור היחידי “הביתה” שנמצא ב“מעורר”: “מין ספור כזה גם עבדך המסור לך כתב לפָנים בשם “נאטאשע”, שהייתי נותן עכשיו אלף רובל, ובלבד שהספרות הז’רגונית הצעירה תמחה את שמו וזכרו”.

“המעורר”, כמובן, לא יכול להשביע את שלום־עליכם רצון: יותר מדי היה מאסף זה טנדנציוזי ופחות מדי היה ערך משקלו הספרותי. קורת־רוח מיוחד לא מצא ש"ע, כנראה, גם במאסף “הויז־פריינד”, שהתחיל ספקטור להוציא באותו הזמן. ולפיכך נגש הוא בעצמו בשנת 1888 להוציא מאסף ספרותי בשם “די יודישע פאלקסביבליאטהעק”.

ברוח מרץ כביר ובחבה עזה ולוהטת התמכר ש“ע לעבודתו החדשה. בכל מקום שנמצא בו איזה סופר עברי, שהיה קצת נודע בשמו, פנה שמה המו”ל החדש, ששאף לאסוף תחת דגלו כל בחור וטוב, והמטיר על הסופר כמה וכמה מכתבים ולא נח ולא שקט עד שעלתה בידו להוציא מידו איזה דבר בשביל ה“ביבליתיקה” שלו. גם פתח יד רחבה לשלם שכר־סופרים במדה מרובה, שסופר עברי בימים ההם לא יכול אפילו לחלום על כך⁵.

בין האחרים כבדני שלום־עליכם גם אותי ופנה אלי בהצעתו, שאני אקח על עצמי את החלק הביבליוגרפי של מאספו. “אין דבר – כותב הוא אלי – לא יהיה לך הדבר לחרפה לשבת בחבורה אחת עם שאר עוזרי, שבודאי כבר שמעת את שמעם”. ואני קבלתי בחפץ־לב את הצעתו של ש"ע, ומאז נקשרנו עוד יותר בקשר של ברית ידידות. במכתבים אינו מקמץ, כדרכו, ולעתים קרובות הוא חש לבשרני בשמחה רבה בשעה שהגיעה לידו איזו מנה יפה בשביל המאסף “פאלקסביבליאטהעק”, היקר והחביב לו מכל דבר שבעולם.

הנה למשל, הוא מודיעני בהתפעלות מרובה: “הוי, רבי קצין (בשם־כנוי זה חתמתי אז את הרצנזיות שלי במאספו), יש משורר יותר גדול מן פרוג, דוד פרישמן שמו. הלא תראה פואימה מעשה ידי בריה זו – אפשר לצאת מן הדעת! הינה חדש, הינה יהודי”. וכאשר נסיתי להעירהו על זה במכתב תשובתי, שהעורך של הביבל.. כנראה, חם־המזג הוא יותר מדאי ומפריז על המדה, הוא משיבני מיד: "תבוא עלי שנה כזו כשם שצדקת. הריני באמת קצת (ואפשר גם הרבה) חם־המזג, כמו “בן עמי” בשעתו; דבר זה אמנם חסרון הוא, אבל לא גדול. דבר קר לגמרי, קר ככפור, אף הוא לא יסכון! שנואים עלי קברים קרים, לא נאַחר להיות קרים אחרי המיתה. כל זמן שהאדם חי – יחיה! ובכל זאת הפואימה של פרישמן כתובה “אַ לאַ” הינה ונשבע אני, שלא הגיע פרוג לחצי הפואיסיה של זה!

ומלבד שהקדיש ש“ע זמן רב לקובצו הספרותי בתור מו”ל ועורך, לבוא בחליפות־מכתבים בכמה לשונות עם סופרי ישראל, שלא מעטים ביניהם טרדנים וטרחנים, גם לערוך ולתקן מעשי ידי אחרים הזקוקים לכך, – עוד הִרבה לכתוב בעצמו דברי־ספרות בשביל ה“ביבליותיקה” שלו.

ועבודתו הזאת, עבודת סופר־יוצר, היתה שונה עכשיו מאשר בזמנים הקודמים, ביותר כובד־ראש וביותר יחס של כבוד לכשרון עצמו. הנה מה שהוא כותב לי (במכתבו של סוף הקיץ שנת 1888): “אשתי איננה בקו־הבריאות, שמונת ילדי חולים, ואני בעצמי מעובר במין תכשיט, שצריך לעשות רושם טוב על קוראי וקצת רעש בקרב מבקרַי, שאינם יכולים, לדאבון לב, לסבול את כשרוני… האם אינני מדבר כבר בלשונו של שמ”ר?… אסוני הוא, שאני יודע שיש לי כשרון. כבר אמרתי לבחיר הז’רגוניסטים⁶ (שמפעם לפעם אני מיטיב ומעמיק להכיר אותו), שאנו הצעירים, הפעוטים, זקוקים לשבט מוסר. הוי מה נחוץ להלקות אותנו! אולי יש תקוה שנהיה לאנשים. כל מה שכתבתי עד היום לא העתקתי מעולם אל הנקי, כידוע לך, וכמעט שלא קראתי שוב מה שכתבתי. נכתב, נשלח, נדפס – וחסל! החִבור האחרון, שאני כותב עכשו, איננו עוד כך, כלומר: אני מנקהו, מלטש אותו וכו' “. ובמכתב שני שלאחר ימים אחדים, בהיותו משתדל להסביר לי, שהספֵירה שלי, לפי דעתו, היא דברי בקורת, – יוסיף לאמר: “לי, לשלום־עליכם, לא הגיד שום בן־אדם מה היא תעודתי. והלכתי וכתבתי בקורת על חלאתו של שמ”ר. הלכתי והואלתי לבנות מגדל גדול עד מרום בשם “בלאנק” (כונתי לכל שלשת הרומנים: ר' סנדר בלאנק, מרקוס בלאנק השני, ו“האחרון של הבלאנקים”, שאני כותב עוד). לכתוב רומנים גדולים – אין זה בכלל עסק יפה ובפרט בשבילי”.

אותו ה“תכשיט” שעליו נבא ש“ע שעתיד הוא “לעשות רושם טוב על קוראיו וקצת רעש בקרב מבקריו” – הלא הוא הרומן המפורסם “סטמפניו”. בחבה יתרה כתב ש”ע את “הרומן היהודי” החדש הזה והשקיע לתוכו את עצם נשמתו האמנותית. את הרומן הזה החליט לתת בסוף הספר הראשון של ה“ביבליותיקה” בתור הוספה, וכדי להרויח זמן שלח את “סטמפניו” לידי, שאני אמסרהו לאחד מבתי הדפוס באודיסה. וזכורני עד כמה היה פקיד הפוסטה משתומם, כשבאתי לקבל את החבילה הקטנה של כתב־היד, שנשלחה אלי באחריות על “סכום עגול” של אלף רובל. “מה טיבו של כלי יקר זה שנמצא בחבילה – שאלני הפקיד – שבעליו מצא לנחוץ להעריכו במחיר רב ועצום כזה?” האם אבוא להסביר לו, לאותו הפקיד, שכתב־יד קטן זה יקר בעיני מחברו מאלפי דינרי זהב?

כיצד להדפיס את “סטמפניו” באודיסה? – על זה שלח לי ש“ע אינסטרוקציות מפורטות. ונפלא הדבר, שהוא נותן לי רשות – כך כתוב מפורש באחד הסעיפים – “לתקן מלים שלמות, לגרוע ולהוסיף”. קודם כל עלי לקרוא את כתב־היד כלו, ומיד להביע לפניו את דעתי. “מה שאפשר ויש לזה עוד זמן – הוא כותב הלאה – לא אתעצל לעַבד מחדש, אבל אם כלו לא יצלח – זה כבר דבר האבוד”. ובמכתב אחר: “להתוכח על מלה אינו כדאי; להיפך, מלה יתרה – זרוק אותה החוצה”. ועוד במכתב אחר, לאחר שהוא מרבה לדבר בפרטות יתרה על הטיפוסים השונים הבאים ב”סטמפניו" שלו, הוא מסיים כך: “זרוק הלאה, הכניסה, גזור וחתוך – אבל אראה נא גם אני מה וכיצד”.

III

בשנת הדפסת “סטמפניו” התודעתי בראשונה אל שלום־עליכם פנים אל פנים.

יושב אני בבית־הדפוס ומשגיח על הדפסת אחד הגליונות של “סטמפניו”, והנה נכנס איש צעיר הדור בלבושו ושואל את המדפיס: “איפה אפשר למצוא בשעה זו את רבניצקי?” והלז מראה לו באצבעו עלי.

הצעיר נגש אלי ואמר:

– עתה באתי מקיוב, ובידי למסור לך דרישת שלום־ידידות מאחד ממכריך הקרובים אשר שם.

– ודאי משלום־עליכם – אמרתי.

– כמעט שכוַנת אל האמת – השיב.

ואני משיב תודה לצעיר זה, שטרח למסור לי את פריסת־השלום מאת ידידי הקיובי, ומציע לפניו שאלות שונות על דבר ש“ע, והוא עונה בדברים קצרים על כמה מהן, אבל לא על כולן, מפני שבעצם הדבר הריהו מכיר את ש”ע רק מתוך פגישה לעתים קרובות, כמעט בכל יום, בבית הבירזה בקיוב. כך מסַפר לי הצעיר, ובשעת דבורו לא נִכר בפניו שום סימן של שחקה קלה. עד שלבסוף הבנתי מתוך אחת התשובות, שכל זה אינו אלא ענין של הלצה וצעיר זה שבא מקיוב הריהו ש"ע בכבודו ובעצמו.

צריך אני להודות, שהרגשתי קצת אי־רצון בדבר־הלצה זה, שהיה בעיני כעין “מעשה־קונדס”, שאינו נאה כלל לעושהו. ובכלל לא כך תארתי לעצמי את ש“ע. “הזאת נעמי?” זה ה”פרַנט" המקושט והמגוהץ, שכובעו העגול שמוט קצת על צדו וכל מראהו כמראה חצי סוחר הבירזה וחצי ארטיסטן, – האמנם זהו ש“ע הסופר המהולל ועורך ה”ביבליותיקה"?

מבית הדפוס נסענו שנינו לבית־המלון המפואר, ששם התאכסן ש“ע, ושעה מרובה עברה עלינו בשיחה על ענינים שונים. ש”ע שאל אותי וחזר ושאל על “סטמפניו” שלו ועל כל אותן הנפשות המתוארות ב“רומן יהודי” זה, גם התפאר לפני באותם הדברים הנאים, שעלתה בידו לקבלם ברב עמל ויגיעה מאת טובי הסופרים בשביל ה“ביבליותיקה”, שספרותנו העממית, העניה והעלובה, לא תתבייש בה כלל וכלל. באודיסה חשקה נפשו ביחוד לראות בעיניו שני דברים: את הים האודיסאי, הוד העיר והדרתה, ועוד יותר את “הסבא” פאר ספרותנו. בעצם הדבר כבר נהנה מן הים בהבטה הגונה מרחוק (חלונות חדרו בבית־המלון מכֻוָּנים היו מוּל הים) אבל אין זה עדיין כלום; עליו עוד לזוּן בו את עיניו מקרוב, על שפתו ממש. עכשו הוא מתכונן עוד היום לקבל את פני רבו, הוא “הסבא” היקר משאת נפשו, שבשבילו ביחוד משכהו לבו כל־כך לאודיסה.

לאחר כך, כשהיו מזכירין את השם “סבא”, היו הכל יודעים מי הוא בעל השם הזה. אבל באותו הזמן היה עוד השם חדש. ש“ע הוא שעִטר בראשונה את מנדלי מו”ס חביבו בשם המלבב “סבא”, ושֵם זה נעשה שגור בפי הסופרים והקוראים.

בהתלהבות רבה ועצומה, כחסיד נלהב על רבו, כך היה ש“ע מדבר על הסבא ר' מנדלי עוד קודם שזכה לראותו בעיניו. ובשיחתנו הארוכה הראשונה היה מזכיר פעם בפעם את ר' מנדלי ומשתוקק להוָדע מפי על אדותיו יותר ויותר פרטים. אולם אני לא יכלתי להניח את דעתו של ש”ע בדבר הזה אלא במקצת מן המקצת, מפני שלא הייתי אז עדיין מכיר מקרוב את הסבא, ובעיני ש"ע היה הדבר כל־כך זר ומשונה, ממש מעשה פראות: כיצד יושב לו בר־נש יחד עם ר' מנדלי בעיר אחת ויודע עליו כל־כך מעט, כמעט לא־כלום! היתכן?

באותו הערב בא ש“ע “ביחידות” בלי לִוית איש אחר, אל הבית נו' 91, בקצה רחוב בַּזַרני, ששם דר אז ר' מנדלי על יד בית הת”ת, שהוא היה מנהלו, – וזמן רב שהה “הנכד” בביתו של ה“סבא”. והסבא במזג־רוחו הצעיר והרענן, בדברי שיחתו החריפים והשנונים ובזהרורי ברקיו הנפלאים, המלאים זיו מיוחד, עשה על “נכדו הקיובי” רושם כביר מאד. “הרבה יותר מאשר ציירתי לעצמי – אמר לי אחר כך ש”ע לא אחת – מצאתי ב“סבא” איש־חמודות ואישיות מצוינה. ומה מקנא אני בכם, האודיסאים המאושרים, שמזלכם גרם לכם לשבת בעיר מושבו של “הסבא”, ולא יבצר מכם לזכות בעתים קרובות בעונג המיוחד לבוא לביתו, לראות את פניו מקרוב ולהיות נהנים מזיו שיחתו הנפלאה, שיחת תורה וחכמת חולין, אשר לא תשבע האוזן משמוע".

ובשובו אחר־כך לקיוב העמיד ש“ע – כפי שספר לי פעם – על שלחן־הכתיבה שלו את תמונתו של ר' מנדלי, ובשעת כתיבתו היה נושא אליה פעם בפעם את עיניו ומסתכל בה, ושואל את עצמו אם אותם הדברים, שהוא ערך זה עתה על הגליון, ימצאו חן בעיניו, בעיני ה”סבא" שאין כמותו ב“מבינים”, או לא…

לא עברו ימים מרובים וש“ע בא שוּב לאודיסה עיר־חמדתו לשֵם טיול יחד עם אשתו, ותיכף לבואם הוליך אותה ש”ע אל “הסבא הנפלא”, שהיה מרבה לספר באזניה בשבחו כל הימים. “אשתי אף היא מתפעלת מ”הסבא" שלנו – אמר לי למחר בקורת־רוח מיוחדת – אמנם מראש ידעתי זאת. וכי אפשר היה שלא יביא אותה ר' מנדלי לידי התפעלות?"

ואז היה מעשה ו“הסבא”, ועמו כמה מהסופרים הקרובים אל ש“ע, הוזמנו אל מעונו של “הנכד הקיובי”, לחדרו המרֻוָח בבית־מלונו, לבַלות יחד נשף אחד במשתה ובשיחת־רֵעים, כנהוג. ראש המדברים, כמובן, היה ר' מנדלי, פיו הפיק מרגליות וה”נכדים" אף הם הוסיפו כל אחד נופך משלו. רוח חגיגית היתה שרויה על הנאספים והנשף עבר בעונג ובנועם מיוחד. ככה ישבו שבת אחים יחד עד שעה מאוחרת מאד בלילה. “רבותי, עוד מעט ויגיע זמן קריאת־שמע של שחרית” – הזכיר אחד מבני החבורה, ולילנבלום נענה ואמר: “עוד מעט ועלי ללכת לעסוק בקבורת יהודים”⁷ – וכלם קמו ונפטרו מבעלי־הבית החביבים בהשראת־רוח נעלה; וכשיצאו החוצה, ונמצא מי שהציע (כמדומה, שהמציע היה “הסבא”, זה הצעיר ברוחו מכלם) לבלי להתפרד עכשיו בליל יפה כזה כדי לשוב מיד כל־אחד לביתו, אלא ללכת בחבורה אל הפרדס הגדול שעל שפת הים ולהסתכל משם ביציאת החמה על הארץ מקצה הים, – הסכימו רבים להצעה זו, וכך עשו.

ובעוד “הסבא” ונכדיו מתענגים על הדר הטבע בפרדס העיר, קמה בביתם מבוכה ובהלה רבה. הנה עוד מעט ויעלה עמוד השחר ור' מנדלי איננו – ומביתו מהרו למעונו של ש“ע והבהילו את זה משנתו, והמתדפקים על הדלת קבלו תשובה מבפנים, שהאורחים כלם כבר יצאו לפני שעה ויותר. עוד אלו מדברים ופנים חדשות באו לבקש “אבדה” אחרת, את בן־עמי, דובנוב ועוד. סוף סוף חזרו “האובדים” כלם ב”כי־טוב", לאחר שהתענגו על מחזה הטבע הנהדר, איש איש לביתו. אחד לא נעדר חלילה, והכל על מקומו בא בשלום.

אותו “המאורע” היה ש"ע דורש אחר כך כמין חומר, וכדאי היה לשמוע מפיו כיצד הפליא לצייר בהומור המיוחד שלו את “מחזה־התוגה” שלאחרי “השמחה” במעונו.

IV

הספר הראשון של הקובץ " יודישע פאלקסביבליאטהעק" יצא לאור בקרוב, וכביר מאד היה הרושם שעשה על קהל הקוראים. מכמה וכמה ערים ועירות, מאת קוראים פשוטים ומשכילים וגם מסופרים בעלי־שם, היה ש"ע מקבל אגרות תודה וברכה על המנחה הטובה והיפה שהביא לספרות היהודית.

אולם נמצאו גם “חסידים נלהבים” של הלשון העברית, שהיו “מתנגדים” גמורים לכל אותו הענין וחשבוהו ל“עסק ביש”. הם קנאו קנאה גדולה לשפת־עבר אהובת־נפשם ועינם היתה צרה בהצלחתה של “צרתה” הלשון היהודית, “שפחה” זו שעלתה פתאם לגדולה וכאלו באה לירוש את “גברתה”. הסופר א“ל לוינסקי, שהיה דר אז באיזו עירה או כפר גורנוסטַיֶבקה, הסמוכה לקַכובקה הטַברית, יצא אל המערכה במאמריו ופיליטוניו החריפים ומעל במת “המליץ” ירה זקים וחצים שנונים על ראש אלה המניחים “חיי עולם”, היא הספרות העברית, ועוסקים ב”חיי שעה“, בספרות הז’רגונית, ספרות “יוחנן הסנדלר” של היום. על דברי קטרוג אלו כתבתי אז מאמרי תשובה ללמד זכות על לשון היהודית וספרותה העלובה. גם ש”ע בעצמו התעורר ואזר כגבר חלציו להשיב דבר בעברית ל“הסופר מגורנוסטיבקה”. פולמוס־סופרים זה נגע עד נפשו של ש"ע. ובאחת ממכתביו הוא כותב אלי עברית: “מה תאמר ומה תדבר אדות הח' לוינסקי? אחרי דבריך המלאים מזן אל זן (כי דברי היו חסרים לפי דעתך) הוא שב… צא נא יקירי להכותו שוק על ירך, כי לו נאה כי לו יאה, ואני קצרה ידי במקצוע זה”.

ומלבד זה היו לו לש“ע מיני “משטינים ומקטרגים” אחרים, שהתנגדותם לו ול”ילד־שעשועיו“, למאסף שלו, יצאה מגדר פולמוס של סופרים בעלי דעות שונות וקבלה צורה אישית מגונה ושפלה. ובראש הבריות היפות הללו עמד המדפיס לעווי, שהיה אז המו”ל של ה“יוד. פאלקסבלאט”, ושם בעתונו התחיל לעורר את הרוחות בקולי־קולות ולהרעיש את העולם על “הנבָלה” שנעשתה בישראל…

בכלל היה מו“ל זה מין בריה משונה בעל מחשבות ומעשים משונים ובעל הנהגות זרות ופרועות. ובידי בריה כזו נפל העתון, היחידי בלשון המדוברת, על פי מקרה. צדרבוים מוכרח היה, כדי להציל את “המליץ”, למסור מחמת חוב לידי המדפיס את ה”יוד. פאלקסבלאט" שלו, ומראשית שנת 1888 עבר העתון הז’רגוני כלו לרשותו של זה, ואם אמנם בתור עורך נקרא על העתון שמו של י"ל קאנטאר, אבל באמת היה בו לעווי “מושל בכפה”, והוא היה מתגעש ומתהולל על במת עתונו ככל אַוַת נפשו ועושה מעשים זרים אשר לא יֵעשו.

כדרכם של כמה מזקני “המשכילים” בימים ההם היה לעווי שונא את הז’רגון תכלית שנאה, וכאשר עלה בגורלו פתאם להשתמש בתגא של מו"ל עתון ז’רגוני, המציא מיד המצאה מחוכמה לתפוס את הרע במעוטו, עד כמה שאפשר, כלומר: “לעַבֵּר” את הז’רגון, להוציא בכל תוקף מתוכו יותר ויותר את היהודית שבו ולהכניס תחתיה יותר ויותר מלים ומבטאים עבריים, וכך גזר על המלה “יודיש” שתכתב דוקא במלואה “יהודיש”, גם הקפיד הקפדה מיוחדת שלא ישתמשו בעתונו בפשיטות במלה “געשטארבען”, למשל, אלא דוקא “שבק חיים לכל חי געווען”, ועוד הרבה כיוצא באלה. חוץ לזה, היה משוש דרכו לשפוך על הז’רגון, לשון חרמו, לעג כמים, במאמריו ובהערותיו הגדולות למאמרי אחרים, ולהשפילו עד עפר כדבר נבזה ונמאס.

ושלום־עליכם, שהיה כל־כך אוהב את לשון העם, הביט על אויבה כעל שונאו בנפש, וגדול היה צערו מאד על מעשהו הזר של המו"ל המשונה. "אויה הז’רגון – הוא צועק מכאב לב באחד ממכתביו אלי – הז’רגון, הז’רגון! רוצים לאבד ולהשמיד את הז’רגון! רוצים לשקץ את ה ז’רגון בקילקי (קאָלטונעס) ליטאיים וכו' ".

מלא ענין מכתבו מתחלת שנת 1889, שהוא, כנראה תשובה על דברי תוכחתי, מפני מה חזר שוב להדפיס פיליטון שלו ב“יוד. פ”ב" של לעווי שנוא־נפשו: “טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת. הלקית אותי קצת, ואתך הצדק ודאי ודאי ושבע פעמים ודאי. הפיליטון שלי “מן הדרך” נשלח עוד מיאַלטה, ואדע כך דבר על הליטאי המטורף בעצמו כשם שהייתי זוכר אפילו אם מונח עדיין אצלו איזה פיליטון, שהרי יודע אתה באיזה מצב רוח כתבתי אותו. הפיליטון: אז היתה בת אחותה של אשתי שוכבת על ערש דוי ביאלטה כמעט חשובה כמתה. הדבר היה בשעה מאוחרת מאד בלילה, אי־אפשר היה לחשוב על תנומה. ובי דבקה מחלה ארורה, שנקראת, לא עליכם, בשם “פיליטונומַניה”, על פי חקירת הרופאים האחרונים, והולך ונמשך ממני, לא עליכם, כמו פתילים מפי האשף, חומר לפיליטונים עד אין מספר. נַס נא והעירה אותי בחצי הלילה ואמור לי: ש”ע אחי, קום וערוך פיליטון – וכרגע הנה פיליטון נברא – – – אבל כל אלה מן הקטנות הן, מה שאתה חושש לכבודי או לקלוני. הבל וריק! לבי כואב על האי שופרא דבלי בעפרא, על העתון הז’רגוני היחידי ההולך לאִבוד. אהה, “מה אעשה לכרמי?” האם אפשר הדבר ב“ביבליותיקה” לבדה להציל את הז’רגון משני רשעים?"

V

בינתים עשה ש“ע את שלו: בשקידה רבה עבד בסדור הספר השני של ה”ביבליותיקה" שלו, ובסוף הקיץ של שנת 1889 הוא כותב אלי: “הוֹ, אבי, יש סחורה! תראה ביבליותיקה ותצא מדעתך!”

ובשביל הספר השני של מאספו נגש לכתוב “רומן יהודי” גדול שני. ובאותו הזמן שהיה רגיל לכתוב את רֻבי פיליטוניו בחפזון גדול, על רגל אחת, ו“מושך פתילים”, לפי מבטא עצמו, – התמכר לעבודה זו בכובד־ראש מרובה, כמו ל“סטמפניו” הקודם לפניו, ואולי עוד יותר. כמה פעמים היה מעַבד את הרומן החדש ומשנה את צורתו מראש ועד סוף, ואחרי כל אלה הוא בא לבשרני בשורה חדשה: “את הרומן שלי, שכבר יצא מתחת יד הצינזור, לעסתי ובלעתיו והריני כותב דבר חדש”.

בדבר הזה, כלומר: ביחסו הסריוזי ליצירה בעלת ערך ספרותי, גדלה וחזקה עליו יותר ויותר השפעתו של ר' מנדלי. הוא, " הסבא“, הִרבה ללגלג בכלל על מדת המהירות והחפזון של “הנכד הקיובי” בנוגע למעשים בכל יום בחיים, ובשעת ביאתו של ש”ע בפעם השניה לאודיסה עטרהו ר' מנדלי על מדה זו בשם־כנוי “אחשתרנים”, ובכל פעם כשהיה הנכד ש“ע שומע שֵם זה יוצא מפי " הסבא” היה ממלא פיו שחוק כילד. וביחוד היה ר' מנדלי מזהירו וחוזר ומזהירו בעל־פה ובכתב על “ריצת אחשתרנים” במקצוע הספרות. ואת מִצוַת “הסבא” החביב, ש“צריך להזיע על החִבור, צריך לעבוד, ללטוש כל מלה ומלה” – השתדל ש"ע לשמור ולמלאות באמונה רבה, והוא הזיע על חבורו החדש והִרבה לעבדו וללטשו. וכאשר נסיתי באחת מאגרותי אליו להביע לפניו את חששי במקצת, שהעִבוד יותר מדי אפשר שיקלקל, הוא משיב לי על זה: “בכלל תבייש הביבליותיקה השניה את הראשונה בכל האופנים, אפילו את סטמפניו שלי, – ומה שאתה חושש שמא אקלקל בעִבודי בפעם הששית, הרי זו “תפלת שוא”, שהרי אין אני עושה תקונים, אלא כותב חִבור חדש – בקרוב יגמר אצלי. אבל זהו דבר, שסטמפניו יוכל לקחת לו את כנורו ולהתרחק קצת הלאה, מעבר לדלת”.

הרומן החדש, העתיד לבייש את פני סטמפניו, הוא “יוסיל הזמיר” (יוסילי סולובֵיי"), שבזמן קרוב שלח ש“ע גם אותו אלי לאודיסה כדי להדפיסו בתור הוספה ל”ביבליותיקה" השניה, כמו שנדפס “סטמפניו” בשעתו בשביל הראשונה. לאחר שקראתי את הרומן החדש בכ"י, מהרתי להעיר את אוזן המחבר, בין יתר הדברים, על כמה מקומות, שמצאתי בהם בשעת הקריאה מעין חקוי לר' מנדלי, והוא משיבני מיד: “חקוי להסבא – הריני נשבע בהן צדקי שאינני מרגיש כזאת בעצמי; אלא שמא אתה מוצא בכל זאת שיש אצלי חזרה על אותם הדברים, הנני מבקש מאתך במאד מאד להוציא ולשנות, אבל קודם כל להראות לי מה ואיפה”. ובדבר תאורי הטבע, שלפי דעתי לא עלו בידו והעירותיו גם על זה, הוא משיב: “מרגיש אני שכחי רפה מאד, במחילה, בענין זה. אבל מה לי לעשות? הרי מוכרח אני להביע אומר איך שהוא, שהיום הוא יום ולא לילה ושעה מוקדמת אינה שעה מאוחרת. אדרבה, הבה לי עצה. באמת אני אגיד לך, נפשי חשקה לתאר את הטבע יפה, אלא שהייתי חושש בפשיטות שמא יצא הדבר כעין הליכה בעקבות הסבא”.

ואותו האיש בעל ה“פאלקסבלאט” הוסיף אף הוא מצדו לעשות את שלו ולא חדל לערוך קרָב בשטף קצף נגד ש“ע וגם נגדי⁸. כל פנות עתונו היו לו לשדה־קרב; ואפילו ב”חלק הפוליטי“, ש”על המדינות בוא יאמר“, מצא מקום להתגדר בו לתכלית זו, ובדַברו על שרי המדינות בארצות אירופה, על ביסמארק וחבריו, ראשי המניעים של גלגלי הפוליטיקה והדיפלומטיה, היה לפעמים מזנק פתאם הצדה ומתנפל ככפיר־אריות על שנֵינו ומחלק לנו חבלים באפו על נכלי “הפוליטיקה והדיפלומטיה” שלנו. לא חסרו לו גם זוג סופרים, כביכול, שהיו יוצאים פעם בפעם בכלי זינם לעזרת המו”ל ב“מלחמת־מצוה” זו. ובשעת הדחק בחר לו גם דרך גבורה משונה והוסיף “נופך” משלו בתוך דברי אחרים, וגם השכיל להכניס בעצמו כמה וכמה שורות לתוך איזה מאמר, ואפילו ספור, של סופר אחר בזלזולים וגדופים נגד “מתנגדיו” הרשעים הגמורים, הראוים לארבע מיתות בית־דין.

ויש שלא נמנע בר־נש זה מלפגוע באנשי־חרמו גם בדברים שאין להם שום ענין אל הספרות והשאלות התלויות בה. כתבו לו, למשל, מאודיסה שרבניצקי הוא “אדמוני” (אַ רויטער בלע"ז), ונתפרש לו הדבר לא במשמעו הפשוט על שֵם צבע השֵער, אלא שאיש־ריבו זה הוא אחד מן “השמאליים”, כלומר סוציאליסטן ר“ל, והמו”ל העומד על המשמר מרים שבט מוסר ומצליף על ה“רבניצקים בעלי הכתנות האדומות” (“ראבניצקי’ס מיט די רויטע העמדלעך”). שוב כתבו לו מאודיסה, (כנראה, נמצאו לו שם אנשים טובים, שהיו נאמנים לו לשרתו בכל עת ולהודיעהו על כל הנגלות והנסתרות), שהפזרן ש“ע בהיותו בעיר זו היה מתנהג כאחד הנסיכים ומעשן סיגריות יקרות, שמחיר כל אחת מהן עשרה רו”כ, ומכבד בהן את חבריו הסופרים, ובא זה ורמז גם על כך ברמזים גסים בעתונו “הנכבד”⁹.

בתחבולות כהנה וכהנה עשה את מלחמתו המו"ל הזה בעל הנפש היפה והיה משתמש בהן לעתים קרובות מאד. מלחמה הריהי מלחמה, ואסור להיות אסטניס יותר מדי בבחירת תכסיסיה, וביחוד כשאדם עושה בתוך שלו, בעתונו שהוא שם האדון והשליט היחיד, ומי יאמר לו מה תעשה?¹⁰

ושלום־עליכם הצטער מאד על כך ובקש תחבולות כיצד להפטר מענשו של זה. “אלמלי הייתם בעולם – הוא צועק חמס במכתבו אלי – קצת בריות, בני־אדם, יהודים, יהודונים, הייתם נוטלים ושולחים בחבורה שלֵמה (כמובן, בלא מלחכי־פינכי של לעווי) מכתב לקאנטאר, לא אל לעווי, והייתם מבררים לו כיצד הוא נותן ללכלך בט., במחילה, את שמו קאנטאר, או אפילו “קנתר” (כמו שקורא לו יל"ג)”. רק לאחר איזה זמן נמלך ש“ע בדעתו וגמר בנפשו, כי לו נאה, וגם נוח לו הרבה יותר, לעבור בשתיקה גמורה על העתון ומו”לו המשונים, כאלה שניהם יחד “שבקו חיים לכל חי” ועברו ובטלו מן העולם, והריהו כותב לי: “על דבר המטורף ל. ענשו המעולה הוא שלא לדבר בו אפילו מלה אחת, חצי דבור”.

והנה יצאה לאור ה“ביבליותיקה” השניה, שגם היא מצאה חן בעיני קהל הקוראים והסופרים לא פחות מהראשונה, ואולי עוד יותר. וש"ע התחיל מתכונן אל השלישית.

אולם הפעם עמד לשטן לש“ע וגדר בעדו את הדרך – ה”אני" השני שלו, הוא סולומון (שלום) רבינוביץ. באותו הזמן שהסופר “שלום־עליכם” הצליח כל־כך, עשה חיל רב ועלה מעלה־מעלה, בו בזמן הפסיד מאד וירד מטה־מטה סוחר־הבירזה סולומון רבינוביץ, שניצוץ “גבורו” המפורסם של ש"ע “מנחם־מנדיל” נצנץ בו בעצמו מתחלת ברייתו… מכה אחר מכה סבל הסוחר, ולבסוף חזר עליו הגלגל באופן נורא ונסתבך בעסקיו הרעים כל־כך, עד שנעשה “יורד” וירד עד הדיוטא התחתונה והגיע עד שמיטת כספים… ובעטיו של סולומון רבינוביץ הסוחר הוכרח אז “שלום־עליכם” הסופר לעזוב את לשכת־עבודתו עם שלחן־הכתיבה ועט־הסופרים שלו, ביחד עם כל התכניות היפות של הוצאת מאספים וספרים, ולהמלט על נפשו לחוץ־לארץ מחמת בעלי־החובות המציקים; ובני־ביתו אף הם בצר להם עקרו את דירתם מקיוב ועברו לאודיסה לגור שם “עד יעבר זעם”.

כמה חדשים היה ש“ע נע ונד בארצות נכריות. איש מידידיו הסופרים באודיסה לא קבל ממנו אף תמונת אות אחת ונעלם מאתנו היכן הוא נמצא. פתאם נתקבל ממנו מכתב אלי, כתוב בראשיתו עברית, כמכתבו הראשון אלי לפני ארבע שנים, לאמר: “עוד ידידך ש”ע חי חי עודנו אף כי חייו אינם חיים, ולולא אהבתי לחמדת לבבי היחידה בעולמי, היא רעיתי שתחיה, ולבנותי ולבני היחיד לי – לולא זאת כי אז כבר שמתי קץ לחיי”. ומיד הוא עובד ללשון יהודית ומוסיף: “בחיי, קשה לי עכשיו לכתוב מלה עברית. כך אני מדוכא, טבוח ולא טבוח עד הסוף”; וגומר את מכתבו כך: “על אודותי יכול אני לחזור לפניך על דברי הקודם, שאני חי… ולא יותר! זכורני, שפעם אחת ישבתי לפני נסיעתי אצל “הסבא” והייתי מתאונן על מצב בריאותי, ואמר לי בתנועת־יד: “אֶה, הנה זה עכשיו תהיה בריא”. המבין אתה את עמקם של דבריו?”

לא עברו ימים מועטים וש"ע חזר מן הנכר אל משפחתו באודיסה.

VI

ביאתו של שלום־עליכם הפעם לאודיסה לא היתה דומה כלל לביאותיו הקודמות. בחשאי ובהסתר־פנים ובמצב־רוח רצוץ ומדוכא בא עכשו לעיר־חמדתו. בזמן הראשון היה כלוא כל הימים בביתו פניו לא נראו בחוץ. לא יצא לראות אפילו את הים חביבו ולקבל את פני “הסבא” אהוב־נפשו. וכמה ימים עברו ואיש מידידיו הקרובים באודיסה גם לא ידע שהוא, ש"ע, כבר שב מגלותו לביתו.

בשעה שראיתיו בפעם הראשונה במצבו החדש כמעט שלא הכרתיו. הרושם היה קשה ומדכא. לא זה האיש ולא זה דרכו ומנהגו. הוא אמנם השתדל ככל האפשר שלא יכירו בפניו שום דבר, ומדי פעם בפעם היה מעלה על שפתיו את השַחקה הרגילה, אבל בכל היותו ארטיסטן מצוין בטבעו לא היה יכול הפעם לאחז את העינים הרואות והמכירות בנקל, בהשקפה ראשונה, שהכל נעשה באופן מלאכותי ואין לו לש"ע מנוחה בביתו. לעתים קרובות, לקול צלצול הפעמון או דפיקה בדלת, היו בני־הבית הגדולים כולם, וגם הוא בתוכם, מזדעזעים בעל־כרחם, מתוך חשש שמא עומד לבוא אל הבית איזה אורח לא קרוא…

ובאותו הזמן, במשך כמה חדשים, היתה קסתו של ש"ע מונחת בקרן־זוית ועטו הפורה לא נטבל בדיו אפילו לשם כתיבה משהו, מבלתי יכולת בעליו להתרכז ולעסוק אפילו במקצת, בדרך ארעי, בעבודתו הספרותית, החביבה עליו כל־כך בכל הזמנים.

וצריך לדעת מה משמעה של “אי־יכולת לכתוב” בנוגע לבעל עט סופר מהיר כש"ע, שהעיד על עצמו באחת מאגרותיו אלי הכתובות עברית: “מי כמוך יודע את תכונת נפש עבדך שיש לאֵל ידו לעבוד את עבודתו, עבודת הקדש, בכל עת ובכל מקום, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, ואפילו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בשעה שבני הקטנים יוצאים במחולות מחנים, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, ברעש גדול ונורא אדיר וחזק משמיעים קול לעומת שלחן הסופרים שאני יושב עליו, כל נפשות ביתי רואים את הקולות, מאטמים את אזניהם ויוצאים בחפזון להחבא בחדר מסוגר, – ואני עבדך בן אמתך יושב וכותב ומוחק וחוזר וכותב”. ולאחר כמה שנים, כשהיתה אשתו מוטלת על ערש־דוי בבית החולים אחרי נתוח קשה, הוא כותב אלי: “נדכא אני כל־כך שאפילו לכתוב אינני יכול”, ועל זה הוא מוסיף: “ואתה גזלן אדמוני רבניצקי הלא יודע מה “ערך” יש לי לכתוב על טבלא של אטריות, או על טס של מיחם, או על תחתית של חביונה, או בשעת נסיעה בטרַם”. ואם הפעם, בימים הרעים האלו, בירחי נדודיו בחוץ לארץ וגם בחדשים הראשונים לבואו לאודיסה, נבצר ממנו לעסוק בכתיבה, אות הוא עד כמה היתה נפשו רצוצה ורוחו מדוכאה. קשה מאד היתה עליו פרידתו מן עט־הסופרים לזמן רב, וכמה פעמים נסה לשוא לשוב ולאחוז את עטו העזוב – ולא עלה בידו, כאלו יש את נפשו להתגדר בעבודה זרה, במלאכה שאינה שלו כלל.

אולם כעבור איזה זמן, לאחר שהתפשרו עם בעלי־החובות הקשים ביותר, נח לו קצת מעצבו ומרגזו ורוחו כמעט שבה אליו כקדם. והנה ראשית כל, כמובן, חזר “לעבוד את עבודתו, עבודת הקדש”, בשקידה רבה, כדרכו.

והפעם לא בביתו ולא אצל שלחן־הכתיבה היה ש"ע עוסק במלאכתו אלא תחת כפת הרקיע. הימים היו ימי קיץ יפים, וכיון שהרגיש שהוא רשאי להתראות בחוץ כאחד האדם, מיד הזדיין בכל המכשירים הדרושים לחפצו בכל בקר היה יוצא המימה, ועל חוף הים חמדת־נפשו בחר לו איזו פנה, נסתרה, החבויה מעין אדם, ושם היה יושב במנוחה כמה שעות ורושם בפקס־הכיס שלו את רשימותיו בעט־עופרת.

וכתיבתו היתה אז, על פי הרוב, לא עברית ולא יהודית אלא רוסית: ספורים בשביל עתון רוסי־עברי, הנוהג לשלם שכר־סופרים, דבר שהיה ש“ע בזמן ההוא זקוק לו כל־כך, בעוד שבשביל דברים הכתובים מימין לשמאל לא נמצא בימים ההם, אחרי “תקופת־הזהב” של ה”יוד. פאלקסביבל.", מי שישלם במזומנים אפילו פרוטות עלובות.

לא ארכו הימים וש“ע נגש באודיסה לחדש את עבודתו כקדם. תחלת מעשהו היתה להוציא קובץ קטן בתבנית גדולה בשם “קול מבשר”. משמעו של השם היה, שבא זה לבשר את קהל הקוראים בתפוצות ישראל, שבקרוב תשוב להופיע ה”ביבליותיקה" הגדולה שלו (כרך שלישי), שלא הסיח את דעתו ממנה ולא חדל לחשוב ולחלום עליה כל הימים. את הקובץ קו“מ מלא ש”ע רק בפרי עטו מכל המינים, ושם נדפסו כמה פיליטונים שלו וגם מאמרי בקורת ורצנזיות שנונות וכו'.

ובאותו הזמן נסינו שנינו, אני וש“ע, לכתוב יחד בעברית (אם אינני שוגה, על־פי הצעתו של ש"ע) שורה של פיליטונים, המכילים דברי בקורת חריפה על כמה ספרים חדשים מאותו המין הידוע, שאין לו זכות הקיום בשום ספרות הגונה ומצוה לטאטא אותו מ”היכל ספרותנו" העלובה במטאטא השמד ולבערו עד תומו. הפיליטונים האלה, שנדפסו בשעתם ב“המליץ” בשם “קבורת סופרים” ובחתימת “אלדד ומידד”, נכתבו ע“י שני המחברים, אם לא בקלות־ראש יתרה, בכל אופן מתוך שחוק מרובה; וביחוד היה “אלדד”, הוא ש”ע, ממלא פיו שחוק, בשעת מעשה זה של “בעור חמץ”, כשהצליח אחד מאתנו להכניס על חשבון “בעל־הדבר” הלצה יפה או עוקץ חד ונוקב. “כך נאה ויאה לבר־נש זה – היה אומר – לקיים מה שנאמר: ברור לו מיתה יפה!” ויש שהיה מתפתל ממש בכל גופו מתוך צחוק עצור, שאי־אפשר היה להשמיעהו בקול בשעה מאוחרת בלילה, כדי שלא לעורר את בני הבית, הישנים כבר בחדרים הסמוכים. ומי שהיה רואה באותה שעה את “אלדד” בשחקו יכול היה לחשוב אותו לילד גדול תמים, שאין לו בעולמו הקטן אלא שחוק ושעשועי־ילדות בלבד…

ובאמת נמצא בו, בש“ע, כמי שהכרתי בימים ההם לדעת אותו מקרוב, הרבה מהתכונות הטבועות בנפש ילדותית. ש”ע, הסופר “הליצן” הפקח, בעל העינים הפקוחות והבהירות מאד, החודרות לתוך הויות העולם הישראלי, שנהירין לו כל־כך שבילי החיים של בני ישראל לכל פרטיהם ודקדוקיהם, עקמומיותיהם ועקלקלותיהם; ש“ע האמן המצוין והארטיסטן המפליא לעשות בבואו לחקות כל העויה וכל תנועה, גדולה או קטנה, גסה או דקה, של כל מיני יהודים שונים ומשונים, – ש”ע זה נתגלה בו לעתים לא רחוקות הרבה מן התמימות והפשטות של ילד גמור.

תכונה ילדותית היתה נִכרת אף בחשקו התמידי לכלי־שעשועים ולמיני צעצועים שונים: מתוך כיסי בגדו היו בולטים עטי־עופרת שונים בגדלם ובצבעיהם, ועל שלחן־הכתיבה שלו הרבה מכשירי כתיבה מכל המינים, מסודרים ומפוזרים, וגם סתם צעצועים, שכל עיקרם אינו אלא לשם נוי בלבד או לשם שעשוע בשעת הפסקה מעבודה.

ו“מעשה ילדות” היה בעצם הדבר גם חשקו הנמרץ לפעמים למיסטיפיקַציה ולעלילות של “מתעתע”, מעֵין התודעותו הראשונה אלי, שהזכרתי למעלה, או אפילו מסוג יותר גרוע. לא רוע־לב ולא רצון זדוני להביא אדם במבוכה ולגרום לו צער ועלבון, – לא אלה עוררוהו לכך, כמו שאפשר היה לחשוב לפרקים בהשקפה ראשונה ושטחית, אלא במקצת נמצא בזה גלוי כשרונו של ארטיסטן ושחקן, אותו הכשרון שהתגלה בו במדה רבה עוד מימי ילדותו, ובעיקר תשוקה ילדותית לתעלולי־שעשועים ול“מעשי קונדס”…

הנה, לדוגמא, אותה המיסטיפיקציה בנוגע לוַיסברג ופרישמן. הסופר הזקן י“י וַיסברג, שהיה קודם ממוקירי כשרונו של פרישמן הצעיר, נהפך לבו אליו ובאותו הזמן היה עוין אותו מאד, אם מקנאותו הגדולה לכבוד ידידו המשורר יל”ג, שזה פגע בו בדברים קשים, או מפני טעמים אחרים, מי יודע? הן לפלגות סופרי ישראל גדולים חקרי לב מעולם. איך שהוא היה ו“ב מרבה אז בכל עת מצוא לספר בגנותו של פ”מ. והנה נזדמן פעם פ“מ לקיוב עיר־מושבו של ש”ע, והימים ימי ה“ביבליותיקה” ופ“מ קנה אז את לבו של ש”ע בפואימה שלו “אופיר”, כנזכר למעלה, וכמובן היה ש“ע שָׂש מאד על האורח החשוב כמוצא שלל רב והזמין אותו להתאכסן דוקא בביתו. ובאחד הימים ההם יצאו בעל־הבית ואורחו לשם טיול ברחובות קיוב – ולקראתם בא ו”ב. ש“ע הציג את בן־לויתו הצעיר לפני הסופר הזקן בשם בדוי ובתור אחד “המשכילים”, חובב שפת־עבר וספרותה, קורא ותיק ומובהק מעיר פלונית, ותיכף השכיל להפנות את השיחה – אל צד הסופר פ”מ. ולא לשוא נשא ש“ע את שמו של פ”מ; הוא כאלו הזמין לו“ב: כי שם פ”מ אקרא – הבו גודל לו! ומיד פתח ו“ב את פיו “לכבד” אותו כדבעי והיה הולך ודורש “לשבח” את האיש פ”מ ופעולתו הספרותית, כדי ללמד בינה את האורח “המשכיל” שלא יבוא לכלל טעות בדבר הזה, כדרך הקוראים התמימים בערי־השדה שאינם “מבינים”, וידע לימים הבאים להעריך את ערכו של הסופר “המפורסם” כראוי לו… ואפשר לשער את מצב־רוחו של ו"ב, כשנודע לו אחרי יום או יומים מי הוא זה אותו “המשכיל” הצעיר, שבפניו גמר את “ההלל הגדול” על הסופר פרישמן!…

וכך היה לפרקים “משוש דרכו” של ש“ע ב”מעשי תעתועים" כגון אלה. באה אל ביתו אשה משכלת, אחותו של הסופר הנודע ולינסקי (פלקסר), שהיתה נכונה להוציא קובץ ספרותי לשם חבת־ציון בלשון יהודית בשם “דער פאטריאט” (אחר כך נשתנה שם הקובץ ל“ארץ הקדש” – דאס הייליגע לאנד). אני, שהתארחתי באותה שעה בביתו של ש“ע בקיוב, העירותי על השם “פאטריאָט”, שאינו מוצא חן בעיני, ועל שאלת “המו”ל’ית” באיזה שם יותר נאה ומתאים יש לבחור, לפי דעתנו, ממהר ש"ע להציע לפניה קולקציה שלמה של שמות, כגון “היולדת” (די קינפיטאָרין), “בן־הזקונים” (דער מיזיניק) וכיוצא באלה, ומשתדל להטעים כל שם ושם עד כמה הוא נאה ויאה. יושב אני ושומע “דברים של טעם” אלו ומתאפק משחוק בכל כחי, וסוף־סוף מוכרח אני, מבלתי יכולת עוד להתאפק, להמלט על נפשי לחדר אחר – והוא מוציא מפיו את דבריו בכובד־ראש גמור ואי־אפשר בשום פנים להכיר בפניו אפילו רמז כל־שהוא שאיננו “רציני” בשעת מעשה ושיש בזה צל קל של ליצנות, חלילה.

ושוב היה מעשה, שבא אל ש“ע בחור אחד מסוג הגרַפוֹמַנים הידועים, המצוים כל כך אצלנו בכל הזמנים, ומושיט לו לשם שימת־עין גליון גדול של כתבי־ידו ומבקש ממנו רשות להגיש לפניו בפעם השניה מכל אותם המינים המרובים שנמצאים אצלו בכתובים, רומַנים ופואֶמות וטרגדיות ועוד ועוד. ש”ע מעיף עין על הגליון לדוגמא ואומר להבחור, שקודם שיביא אליו את שאר הכתבים עליו להטריח את עצמו ולשקול אותם במאזני־צדק כדי שיוכל להודיעהו נאמנה את המשקל המדויק של כל מין ומין לבדו. הבחור משתומם קצת להצעה זו ומשיב בגמגום שאין בביתו מאזנים. “אין בכך כלום – אומר לו ש”ע בפנים מסבירות – אפשר בשעת הצורך, כשאין ברירה אחרת, לבקש מאת חנוני שכן קרוב, ולבי בטוח שהוא לא ימנע הטוב ממך לשקול בפלס נאמן את חבילות כתביך למען דעת חשבון ברור"…

בכל הדברים, כגון אלו שהבאתי כאן ושהייתי יכול להרבות את מספרם, רק “ילדות” היתה בו, בש"ע, ומעולם לא התכון לגרום עגמת־נפש לאחרים, אלא הכל נעשה לשם שחוק של ילד תמים.

ובכלל, כל מי שהכיר את ש"ע מקרוב יודע עד כמה נפשו של הסופר הגדול חשקה תמיד בחברת ילדים קטנים, שהיה מרגיש חבה יתרה להם. עונג מיוחד היה לו לבַלות זמן לא מעט בכל יום יחד עם בניו הקטנים,, לפטפט ולהשתעשע עמם; ולא רק עם בניו אלא עם ילדים קטנים בכלל שהתענג להמצא בחברתם ונעים היה לו בכל עת להטות אוזן ולשמוע שיחה קלה שבין ילד לילד ולהתערב אף הוא בשיחתם ובשמחתם.

ואותה החבה לילדים נכרת באופן מוחשי ובולט בספורי היַלדות הנחמדים של ש"ע, שנכתבו על ידו באהבה מיוחדת ובהם מתגלה כשרונו של האמן המצוין בכל זהרו ובכל קסמי־חמודותיו. ההומור המיוחד שלו בספוריו הנאים האלה אין בו שום סימן של סאטירה עוקצת אלא תוכו רצוף אהבה וחבה, כאדם המספר דברי בדיחה על עצמו או על זה הקרוב אליו קרבת נפש. ובאמת הרבה אֶפיזודים מספורי־הילדים שלו אינם קלוטים מעולם הדמיון, אלא לקוחים הם, כפי שהגיד וכתב לי לא אחת, מן המציאות, מתוך חיי עצמו או חבריו, שהיו קרובים לו באותו הגיל המאושר של הילדות.

VII

לא לאורך ימים השתקע ש"ע באודיסה עיר חמדתו. רק כשנתים ישב בה, הוא ובני משפחתו.

מצבו החמרי במשך ימי שבתו באודיסה הפעם היה לקוי ודחוק, אמנם מצד בעלי־חובותיו רָוַח לו לאחר שהסכימה חותנתו, שהתגוררה אף היא יחד עם בני ביתו, להביא עוד קרבן על מזבח אהבתה לבתה היחידה ולשלם את רב החובות בשרידי הונה שנשארו בידה לפליטה; אבל מקור נאמן למחית אנשי ביתו חסר לו וכל קיומו היה תלוי באויר. והנה בצר לו נס לעזרה לשריד כמעט מאותם “הימים הטובים” בדמות איזו ניירות־ערך, ובכחם נסה ללכת שוב בעקבות “מנחם מנדיל” ולאחוז בקרנות המזבח של הבירזה הזעירה האודיסאית, אולי יש תקוה להושע על ידה ולצאת בבת־אחת מן המיצר למרחביה. אולם גם נסיונו החדש לא הצליח, ולא עלה בידו אלא חומר נאה בשביל הסֶריה הראשונה של שורת המכתבים בין מנחם־מנדיל וזוגתו בשם “לונדון”, שערך באודיסה והתחיל להדפיס בגלגולם הראשון ברוסית בעתון יומי “אוֹד. ליסטאק”.

באותו העתון השתתף ש“ע הרבה בזמן ישיבתו באודיסה, ומלבד “לונדון” כתב בו “שירים בפרוזה” ועוד כמה פיליטונים אחרים בכנויי־שמות שונים. ובאותו הזמן כתב גם ספור גדול ברוסית בשם “הרומן של סבתי” שנדפס בקובץ מיוחד של ה”ווֹסכוד“. והקובץ “קול־מבשר”, שהוציא בהתאמצות יתרה (אח"כ נגלה לנו הסוד, שמכרה אשתו לשם זה את שארית תכשיטיה), אף הוא הכניס לו קצת, כי התפשט הקובץ בכמות הגונה לפי הערך. – ובזכות כל אלה העבודות התפרנס ש”ע בצמצום ובצער.

אולם לעומת זה קומת שעורו של רוחו הזדקפה והתרוממה במשך ישיבתו באודיסה, אשר חן המקום ויושביו, רעיו אהוביו, עליו. לא עבר יום שלא מצא לו בו ש“ע שעת־הכושר לצאת אל הים ולהתענג על מראהו החביב עליו בכל עת. ולעתים קרובות היה משתעשע ומקבל שפע של נחת־רוח בחברת ידידיו הנאמנים והקרובים אל לבו, וה”סבא" בראשם.

ובכל פעם שה“סבא” בא לבקרהו במעונו היתה לו לש"ע השראת רוח חוגגת. בעונג רב היה מתחמם כנגד אורו ושותה בצמא את דברי שיחתו, המלאה ברקים וציורים מאירים ומזהירים.

בחדשי קיץ אחד ישב ש“ע בנוה־קיץ בפונטן הגדול קרוב אל הים והסבא ויתר ידידיו הסופרים הקרובים היו יוצאים אליו מן העיר לעתים לא רחוקות והולכים יחד לטייל ארוכות על שפת הים או על פני השדות בסביבות הפונטן ומתענגים על שיחות נאות. וה”סבא" שכינת רוחו הנפלאה שרויה עליו בעתים כאלה והוא כמעין המתגבר וזורק חזיזים מלאים זיו ומפיקים נגה הקשת. והנכד ש"ע מטה אזנו ומקשיב ומתעדן ונהנה הנאה מרובה, וכלו אומר: אשרי, מה נעים גורלי, שהנני יושב אודיסה משאת נפשי מאז!

וקרוב אל הפונטן הגדול יושב במושבה הגרמנית לוסטדורף אחד מבני החבורה, הסופר החביב שמעון דובנוב. וש“ע מחליף עמו אגרות ידידות מדי פעם בפעם, ודוקא בעברית. וש”ע חומד לו לצון ולוקח לשון וסגנון של אגרות־חסידים וכותב לר' שמעון בר' מרדכי חברו על פי דרכו של הספר הידוע “מגלה טמירין”, ודובנוב מצדו אף הוא מסגנן את תשובותיו לר' שלום בר' נחום בלשון מתאימה – והדברים מאירים ושמחים…

וזאת העיר אודיסה, שאליה היה ש"ע נושא את נפשו מרחוק, נעשתה חביבה עליו עוד יותר מקרוב ורוחו נקשרה בה, ולאחר שעזב אותה למרות רצונו, מתוך תוקף לחץ הזמן, אליה היתה תשוקתו כל הימים. וכמה חלומות היה רואה וכמה עולמות של פרואיקטים היה בונה ומחריב וחוזר ובונה, כיד דמיונו הטובה עליו, והכל בשביל שתמָצא לו היכולת להסתדר דוקא באודיסה ולשבת בה ישיבת קבע – והדבר לא עלה בידו. “כאיל תערג אל אפיקי מים – הוא כותב לי באחת מאגרותיו העבריות – כן ערגה נפשי לאודיסה”. ולא אחת הוא מזכיר את הפסוק הידוע: “מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד”, ולאחר שנים רבות (בראשית שנת 1904), הוא כותב בעברית מכתב מלא געגועים עזים: “אהה, יקירי, לבי לבי לאדעס, אלא שהיצר הרע תקיף הוא מאין כמהו! היצה”ר יסיתני בכל יום לעבוד “עבודה זרה” (כדבריך, ודבריך נאמנים מאד!) ולבי לאדעס.

אדעס! אדעס!

אחריך אני מת!

העיר… ים השחור… הסבא… ידידי מידד ושאר הידידים הנאמנים – – – כמה מן הנעימות ומן המתיקות יש כאן!" – ומסיים: “מי יתן ואמות באדעס – זו היא תשוקתי האחרונה, אחי מידד!”…

ב. שלום־עליכם והלשון העברית

(ליום ההזכרה השנתית הראשונה – י' אייר תרע"ז)

“אל נא תשכח להזכיר, כי כותב אני אמנם יהודית, אבל אוהב אני אהבה נאמנה את הלשון העברית” – כך גומר שלום־עליכם את הרשימה האוטוביוגרפית שלו, ששלח אלי לפני כמה שנים. ובאחת מאגרותיו אלי הוא כותב: “אף על פי שאני, כמו שחושבים, ז’רגוניסט נלהב, אבל את העברית אוהב אני אהבת נפש”, ועדותו זו על עצמו נאמנה מאד, כי אמנם אהב ש"ע מנעוריו את הלשון העברית, ואהבה זו, אהבה רבה ועזה, היתה תקועה בלבו במקום נאמן ולא זזה משם כל ימי חייו

הכל יודעים כמה גדולה היתה חבתו של ש“ע ללשוננו העממית, הנקראת בשם של גנאי “זַ’רגון”, שהיה קשור בה בכל נימי נפשו, אבל חבה יתרה זו לא דחקה את האהבה ללשוננו הלאומית, לשון כתבי־קדשנו, שאביו החסיד הטאלנאי, שהיה גם קצת משכיל ובעל תנ”ך ויודע פרק בלה“ק, נטע בלבו מראשית ילדותו. ש”ע הקטן ידע כמעט את כל ספרי התנ“ך על־פה, ובעודנו נער רך, כבן עשר שנה, כתב “חבור” שלם על התנ”ך ועל הדקדוק, שאביו נתפעל ממנו מאד וימים רבים היה נושאו בכיסו והראה לכל אחד ואחד ומתהלל בבנו שלום, המושלם במעלות. “כמה מפליא הוא לכתוב, כמה בקי הוא בתנ”ך וכמה רבה ידיעתו בחכמת הדקדוק“. ובשנת החמש־עשרה לימי חייו, לאחר שנכנס לאסכולה וקרא את הספר החצוני הראשון “רובינזון קרוזה”, מהר לעשות כמתכנתו “רובינזון קרוזה היהודי”, שאביו ראה אותו הראהו לאחרים וכלם מלאו פיהם תהלתו. ומאז הרבה לכתוב עברית (ולפעמים גם רוסית) שירים ופיוטים, ספורי־אהבים וחזיונות רבים ו”מאמרים" סתם, גם נסה לשלוח דבריו על פני חוץ לבתי־המערכת, וב“המליץ” נקבעו בדפוס שנים או שלשה ממאמריו בצירוף הערת המו"ל המעודדת: “שפתך אתך, שלח דבריך וכבדנום”, או מעין זו…

אולם הסופר שלום־עליכם קנה לו שֵם ונתפרסם בעולם רק לאחר שהתחיל בשנת 1883 להדפיס את פילוטוניו וספוריו בלשון המדוברת בעתון “יוד. פאלקסבלאט”, שהוציא בעל “המליץ”. בלשון זו נתגלה לפני קהל הקוראים בכל זוהר כשרונו המיוחד, ולא ארכו הימים ונעשה לחביב העם.

וגם אז, לאחר שהיה לסופר מפורסם בכל פנות העם ושם שלום־עליכם נודע לתהלה כאחד מראשי הבונים של הספרות היהודית, – חבתו הישנה ללשוננו העברית ולספרותה לא נתמעטה בקרבו ולא נצטמצמה כלל. לתת “ספר־כריתות” לאהובתו הראשונה לא עלה על לבו מעולם, ושנים רבות לא פסק לכתוב עברית מתוך “אהבה נאמנה”. אותו “ריב הלשונות”, שהיה מנסר מזמן לזמן בגלגל הספרות והחיים ומתלקח לפעמים ללהבת־אש, זר היה לרוחו ולא יכול לשאת ולסבול אותו כל הימים. ובצדק הוא עומד בפתח השער של כתביו בעברית (כרך ראשון, הוצ' “השחר”) ומודיע נאמנה: “אני, כשאני לעצמי, לא נתקיים בי פסוק זה של “ויתרוצצו” – רצוני לומר: שתי הלשונות הללו אינן מתרוצצות אצלי כלל. אדרבה, שתיהן כרוכות זו אחר זו, שתיהן דבוקות זו בזו ושתיהן חיות אצלי בשלום ובשלוה, באהבה ובאחוה וברֵעות, אין קנאה ואין שנאה ואין צרות־עין, חלילה, ביניהן, ושתיהן יונקות האחת מתחומה של חברתה – – – סבור אני שחייבים אנחנו לקבל את שתיהן באהבה… אלא מאי? אהבה זו שני פנים לה. אם למשל, בלשון היהודים אני כותב את דברי מתוך חדוה, הרי הלשון העברית גורמת לי עונג יו”ט".

אבל “עונג יו”ט" זה לא היה ש"ע מַרשה לעצמו אלא לפעמים רחוקות. לא נקל היה לו לעצור ברוחו השוטף ועטו, עט סופר מהיר, לא יכול להתעכב ולהתנהל לאטו לרגל המלאכה בלשון הדורשת טפול ועיון מרובה, כדי לערוך על הגליון ולתאר בדברים כהויתם את אופני הדבור המיוחדים, בצירוף פרטי התנועות וההעויות המשונות של הבריות הכַתריאליות והמַזֶפּבקיות, בלא וִתור בשעת הדחק על דבר אחד מן הדברים הקשים ובלא השמטות, הבאות בהכרח מחוסר־אונים למצוא את המלה המבוקשת והבטוי הנכון והמתאים לעצם הענין.

ובאמת יפה היה כחו של ש“ע להעפיל ולעלות ולעמוד במקום הסופרים העברים הגדולים, ולא קשה היה לו כלל לקנות את השלמות הדרושה בידיעת הלשון ולסגל לעצמו את היכולת הגמורה להשתמש בה כרצונו ולהגיע סוף־סוף למדרגה זו, שלא יבצר ממנו להוציא מתחת־ידו בעברית דבר שלם ומתוקן ולתת לפני הקוראים מטעמים ערֵבים ומתובלים יפה, שלא לחסר בהם אף אחד מכל הסממנים השלום־עליכם’יים. ואז אפשר שהיינו רואים ב”נכד" שלום־עליכם אותו החזיון הנפלא שנראה לנו ב“סבא” ר' מנדלי, שהיה נותן לקוראיו בידו המלאה טובה כפולה: יוצר יצירה ביהודית ובעצמו מתרגמה, או יותר נכון: חוזר ויוצר אותה בעברית, ואין אחת נופלת מחברתה בטיבה וערכה אפילו במשהו, ולעולם אי אתה יכול לשפוט מה משתיהן המקור הראשון ומה התרגום.

אולם ש“ע, ביחוד בשנים הראשונות לעבודתו הספרותית, היה זריז ומזורז יותר מדאי לפלוט, לשפוך את רוחו על הגליון, ולעולם היה מחוסר רצון ויכולת להזדיין ב”סבלנות" גמורה של ה“סבא” ולטפל הרבה ביצירתו, כדי ללטוש אותה יפה־יפה עד שתצא מתחת־ידו מתוקנה ומשוכללת בלא פגימה קלה, ולפיכך נשאר ש"ע סופר עברי יפה בכח ולא בפועל.

היו ימים שהשתדל ש“ע, לאחר שנעשה כבר מפורסם בספרות היהודית, להשתלם ולהשתכלל בלשון העברית לשם השתתפות מסוימה, שרשומה יהא נִכר, בבנין הספרות העברית הקרובה ללבו. ובאחת מאגרותיו אלי בשנת 1889, הכתובה עברית (רוב מכתביו אלי כתובים יהודית), לאחר שהוא מקדים בראשה: “הלא שנינו “עברים” אנחנו ומושכים בשבט סופר בשפתנו הקדושה. ויען כי הדבר שאנו דָשין בו הוא סוד כמוס לפני אנשים אחדים מבני ביתי, לכן הואל נא להשתמש בשפת־עבר הפעם והיו מכתביך אלי שקופים אטומים, פתוחים ומסוגרים וד”ל ברמיזא”, – הוא בא לבשרני בסופה: “בקרב הימים יחלו ספורי הקצרים (“אותיות פורחות”) להופיע ב”המליץ" וב“הצפירה”, והם “תמונות וצללים מחיי היהודים במזפבקה”, ואותך, ידידי, אבקש להגיד לי משפטך כי עוד רך אני בשפתנו הקדושה ומעשי ידי בכֻרים המה לי, ראשית אוני“. ולאחר שנה הוא חוזר וכותב אלי עברית בענין זה: “בעבור הקומפלימנט שלך הנני נותן לך את ברכתי שלום ותודה כפולה ומכופלת; ואולם אם שכוכב מזהיר ממדרגה העליונה אני בעיניך, בכ”ז לא הגעתי עוד לטפשות יתרה, ועדיין יודע אני את רוחי ואת נפשי ואת כחי ואת כשרוני ואת ואת… יודע אני כי אינני בורא נפשות רבות וחסרונן, התמונות שאני נותן ל”קוראים הנכבדים" ב“המליץ” הנה הנם פרי בוסר, מקרים בודדים, נשמות דאזלין ערטלאין, וכל מה שקורא אתה כעת בהמליץ הוא עומד מחוץ לגבול כשרוני, ואין הוא העיקר אצלי, כ“א המדרש, השפה – זאת היא מטרתי כעת”.

זמן מועט לאחר זה נהפך עליו הגלגל ונפגע קשה ונעשה “יורד מנכסיו”. וכמה חדשים עברו עליו בשתיקה גמורה, מבלי שאחז עט בידו לכתוב בשום לשון. בתוקף מהפכה נוראה זו בחייו נדד ממקומו ונתגלגל ובא לגור בעירנו אודיסה. וזוכר אני את השעות הרצופות בכמה נשפים שהיינו שנינו מבלים יחד בכתיבת פיליטוני־בקרת בשם “קבורת־סופרים” בחתימת “אלדד ומידד”¹¹, שנדפסו בשעתם ב“המליץ”. הנה שני “לסטים יהודים”, אחד יושב אל שלחן־הכתיבה והשני עומד על גבו או מתהלך הנה והנה בחדר. ושניהם משתדלים לברור מיתה יפה לאותם הסופרים, הנועזים לקלקל ולהשחית את הטעם הטוב של קוראי ספרותנו העלובה, ומטפלים הם באמונה רבה “בקבורת מתי־מצוה” אלו, – ובשעת “מעשה נורא” זה לא פסק חוכא מפיהם והיו שָׂשים כמוצא שלל רב על האמרות הנאות שעלו בידם, לפי דעתם, לקלוע אל המטרה כחצים שנונים. וביחוד היה “אלדד” (הוא שלום־עליכם) נהנה הנאה מרובה וממלא שחוק פיו כילד תמים לכל בטוי חד וחריף, שהצליח אחד משנינו להמציא לצורך הענין…

בעבודה משותפת זו נוכחתי לדעת עד כמה ש"ע הוא בעל חוש־לשון אף בעברית, ולא היה ספק בעיני שסופר זה יכול להעשות לכשירצה, לא רק להלכה אלא גם למעשה, סופר עברי מן המצוינים.

וכשנגשתי אחר־כך להוצאת קובץ ספרותי עברי בשֵם “פרדס” פניתי, כמובן, גם לש"ע בבקשה, שיואיל אף הוא להמָנות בתוך הסופרים הנכנסים לפרדס. הוא הבטיחני להשתתף בפרדסי בנטיעה חדשה “דן־קישוט ממַזֶפבקה” ואת הבטחתו בא למלאות בגמר הדפסת הקובץ.

כמעט בשעה האחרונה, בשנת “נעילה”, חש ש“ע לדפוק על השער כדי להכנס לתוכו. מביתו של “הסבא”, שנתן עיניו ב”פתיחה" של מעשה ידי “נכדו” המהיר ותקן בה מה שתקן גם הוסיף נופך קטן משֶלו, יצא המחבר בחפזון ובא בקפיצת הדרך לבית־הדפוס, ששם מצא אותי, את “בעל הפרדס” הדרוש לו, ומיד נגשנו שנינו בלי דחוי לעבור בביה“ד על יתר כתב־היד ולעשות בו במהירות איזו תקונים, כדי להכשירו לדפוס “על רגל אחת”, ובאותו מעמד נמסר הפרק הראשון של “דן־קישוט ממזפבקא ושמחה־פנחס רעהו, קורות נסיעתם הרחוקה, כל מה שראו ושמעו ופעלו וחדשו וכל התלאה אשר מצאתם בדרך” – ליד הבחור המסדר, ומשום שמירה מן המזיקים, שלא יבואו המבקרים הקפדנים בטענות ותביעות יתרות, תלינו אח”כ על זה ב“תכן הענינים” קמיע בשם “פיליטון”…

ובשנים הבאות, לאחר שיצא ש“ע מאודיסה וחזר לקיוב עיר־מגוריו הקודמת, הייתי מעוררו במכתבים פעם בפעם לשלוח את ההמשך של “דן קישוט” או ספור אחר בשביל ה”פרדס" השני ואחר־כך השלישי, והוא היה משיב לי, כדרכו, על כל מכתב ומכתב בכַוָנה רצויה למלא את משאלתי. פעם הוא כותב: “בנוגע למאספך הנני לעבדך כאשר עבדתני אתה בשכבר הימים, ושם ספורי שבראתי לכבודך הוא “אברהם ושרי” (רומן מחיי היהודים הנאורים במזפבקא). לכבודך יצרתיו אף כי עוד לא עשיתיו, באשר כי ידי מלאות עבודה וכו' “. ופעם (בסוף שנת 1893): “עיף ויגע אני מרוב עבודה, ומלבד אשר מכאובים רבים וענינים רעים עצבוני וימררוני בימים האחרונים, אולם אין לך דבר העומד בפני הספרות, ובפרט ש”פרדסך” עומד ומטפח על פני: “רשע, עשֵה תשובה!” לכן איפוא היֵה בטוח שה”דן־קישוט" שלי לא ירחק חק. ואף־על־פי שיתמהמה חכֵה לו בכל יום שיבוא". ועוד פעם (בסוף החורף של שנת 1895): “לפרדסך השלישי הכינותי ספור־אהבים מאשר אתי בכתובים ושמו “רם ויעל במזפבקא”. היש עוד מקום בעדי להכנס לטרקלין?”

מלא ענין הוא מכתבו שלאחר זה, שבו הוא כותב בתוך יתר הדברים: “על דבר ספורי שאתה מזרז אותי ומרעיש עלי עולמות למהר לשלחו אליך, פן יאחר המועד חלילה, הנני מבטיח אותך, כי יותר משאתה, העגל, רוצה לינוק, רוצה אני, הפרה, להניק. אך מה אוכל עשֹה ואנכי נקרע לגזרים ממש, אבר אבר לבדו, אין בי מתום. מי כמוך יודע את תכונת נפש עבדך שיש לאל ידי לעבוד עבודתי, עבודת הקודש, בכל עת ובכל מקום, ביום ובלילה, בבית ובחוץ, ואפילו בשעה שאינה לא יום ולא לילה, בשעה שבני הקטנים יוצאים במחולות־מחנים, בצלצלי שמע ובצלצלי תרועה, ברעש גדול אדיר וחזק משמיעים קול לעומת שלחן הסופרים שאני יושב עליו, כל נפשות ביתי רואים את הקולות, מאטמים את אזניהם ויוצאים בחפזון להחבא בחדר מסוגר, – ואני עבדך בן אמתך יושב ומוחק וחוזר וכותב, כידוע לך. ובכל זאת אי־אפשר לי לבצע מעשה־ידי, אשר החילותי לערוך בעבור “פרדסך” היקר לי מאד, יען שאין לי בימים האלה לא חיי רוח ולא חיי בשרים, סובל אני חבוט הקבר וגלגול מחלות ממש מסבות שונות שתלויות לא בי ולא בשום אדם אלא בהקדוש־ברוך־הוא בכבודו ובעצמו, ולפיכך נאלץ אנכי לבלי השב את פניך ריקים לשלוח לך את ספורי, שהקדשתי לכבודך, כמו שהוא, כלומר פרורים, פרקים מפוזרים ומפורדים, ואתה – – – תעשה לנו מטעמים כאשר אהבתי, ובתנאי מפורש: ככלות מלאכתך תשלח לי העתקה נכונה (קאָפיע בלע"ז) בטרם תמסור את גוף הספור לדפוס”.

ולאחרונה בא לפני לאחר זמן (בשנת 1900) בהתנצלות של התולי־התמרמרות: “אמנם גם אני חפצתי מאד להמנות בין הנכנסים ל”פרדס" הרביעי, גם החמישי, גם הששי, גם וכו' וכו' עד שלשים וחמשה פרדסים (אי"ה – אמן הלואי!), אבל מה אתן לך ובמה אקדם את פני קוראיך ואני יהודי “זרגוני” המתעסק ב“בדחנות גסה” ומחבב את “האמה הנאלחה” היא השפה היהודיה (לשונו הזהב של ט. בהמליץ)? אולם למען יסכרו פיות דוברי דברי טפשות כאלה ומשום “ודע מה שתשיב” אשלח לך את ה“מורה־שעות” שלי אי“ה תיכף אחרי חג המצות הבע”ל ותשבע עונג אי“ה”.

סוף־סוף נתיאש ש“ע מלעלות בכח עצמו ל”כותל־המזרח" של היכל הספרות העברית ולישב שם בשורה אחת עם טובי הסופרים העברים. כמעט כל הנסיונות שעשה במקצוע זה (“תמונות וצללים” ב“המליץ”, “שימעלע” ב“האסיף” תרמ“ט, “דן־קישוט ממזפבקא” ב”פרדס" הראשון ועוד) לא עלו יפה כחפצו ולא יכלו להניח את דעתו. ובכן נשאר ש"ע, כאמור, סופר גדול בעברית רק בכח, ונשא את נפשו אל סופרים מומחים אחרים שיבואו להכניס על־ידי תרגומים יפים את מיטב כתביו לאוצר הספרות העברית היקרה לו, אבל הוא בעצמו הסתלק מעבודה זו.

ולפיכך בשעה שבעלי “מוריה” (ביאליק ואנכי) פנו אליו (בשנת 1902) בדבר מחזות לילדים הוא משיב בלצון, כדרכו: “טפו עליכם ועל ראשיכם ועל ידיכם ורגליכם! החולים אתם לכתוב אלי בשפה ברורה (זשרגון בלע"ז)? “מחזות” קטנות – מאי מחזות? מי מחזות? תמונות? ציורים? צללים? חזיונות למשחק? ספורים קצרים? ודוקא חמש בבת אחת? וגו' בקצור – כה יהיו נא העזים יודעים לקפץ בגנים זרים כמו שאני יודע מה אתם רוצים ממני! הטריחו נא את כבודכם לבאר לי הדברים, לצרף וללבן, ובלבד שלא בלה”ק אלא בלשון חול, כאשר ידבר איש אל אשת רעהו, ובאריכות, ואנכי בודאי אשתדל למלא את בקשתכם על צד היותר טוב, אף על פי שלא בעברית כמו שרוצה ביאליק, משום שאין אני יכול לדבר כן בשפת עבר, כלומר אני יכול לדבר כן, אבל לא בשעה שאני הוגה וחושב בלשון העם וכותב מחיי העם בשביל ילדי העם".

ומה שמח לבו כשבא לידו תרגום עברי הגון של אחת מיצירותיו ביהודית! שמחה כזו הביע לפנַי בהתלהבות עצומה במכתבו ממעינות־הרפואה בחו“ל בסוף הקיץ של שנת 1909. לאחר שקבל את תרגום שלשת הספורים הראשונים של “ספורי מוטילי בן החזן”, שנכנסו לתוך “ביבליותיקה לבני הנעורים” של “מוריה”. באותו המכתב הוא מראה באצבע על כמה מהבטויים היפים שבתרגום, שמצאו ביחוד חן בעיניו והוא קורא עליהם “כפתור ופרח”. ומעיר לבסוף: “ואולם הרשוני, רבותי, ואשב לפניכם על הקרקע ואשאל אתכם שאלה קלה: למה אתם משתמשים פעמים רבות במלת “הוא” שלא לצורך? כל ימי הייתי מתלבט במלת “הוא” זו בלשוננו העברית וכל ימי “שנאתיה ובררתי לה מיתה יפה”; ומוסיף: “ממילא מובן, שאין אני מעיז חס ושלום פני ומורה הלכה וגו', ואף על פי כן – תורה היא וללמוד אנו צריכין”. ולאחר כמה שבועות הוא חוזר במכתב לאותו הענין וכותב בסגנון שלום־עליכם’י: “אחד מי יודע? אחד אני יודע – אחד “גנה של מנשאית הרופאנית”, שיצא מת”י ביאליק כלול בהדרו, כפתור ופרח! שנים מי יודע? וכו' שלשה מי יודע? שלשה אני יודע: שלשה קניפלעך אין די בעקלעך אני חייב לב. ור. בעד ההנאה המרובה שגרמו לי לר”ה, בעד הטעם שהטעימוני, טעם גן־עדן. חייכם וחיי ראשכם, ידידי, שמתנה יפה מזו אין ביד בן אדם להמציא לי לר”ה והנאה מרובה מזו לא נהניתי זה עידן ועדנים", והוא גומר: “הוי, ידו של ביאליק – תבוא עליה ברכה, רבונו של עולם!”

ומשאת־נפשו זו של ש“ע, שיזכה להכנס במבחר כתביו לתוך הספרות העברית, נתקיימה במלואה ובאופן נעלה מאד על־ידי חתנו י”ד ברקוביץ. הסופר הצעיר הזה, שהוא בעצמו ציָר בעל כשרון בריא ורענן המסוגל להוציא ציורים מקוריים יפים ומשובחים, עזב כמעט את בת־שירתו העצמית ודבק בזו של חותנו ש“ע והיו לרוח אחד. ואותו הפלא של יצירה מכֻפלת, יהודית ועברית כאחת, שהסבא ר' מנדלי היה עושה לבדו, מתגלה שוּב לעיני הקוראים במעשי ידיהם של שני הסופרים, שלום־עליכם וברקוביץ. זה האחרון הואיל לוַתר ברצון על מתנת כשרונו המקורי וכבש יצרו ליצירה עצמית השוכן בקרבו והקדיש את כל כחו ואונו כדי לתת בעברית את שלום־עליכם ממש בכל שעור קומתו ובכל שלמותו, והריהו עובד את עבודתו באמונה וחבה יתרה ובחריצות נפלאה במינה, לא כמתרגם בעל־מלאכה, המריק מכלי ראשון אל כלי שני ומאבד בעל־כרחו מעט או הרבה מן הטעם העקרי ומפיג את ריח המקור, אלא כיוצר יצירה מעשה ידי אמן, שלא נכר בה שום רושם זר וסימן קל של תרגום, ואפילו עין מומחה לא תדע להבדיל בינה ובין מקורה הראשון. ולו אנו חייבים תודה על העושר הרב של ש”ע, השמור בעֵין ובכל מלואו לטובת ספרותנו העברית. ספורי “העיר כתריאליבקה, חיי אישיה הקטנים, דרכיהם ומנהגיהם בבית ובחוץ, ארחם ומסחרם, חיי־שלותם וריבותיהם וקטטותיהם, ימי חגם ואבלם, שמחתם ועצבונם וכו' וכל אשר להם”; ספוריו של “טוביה החולב, עסקיו ומסחריו, נסיונותיו, מאורעותיו ודברי ימי בנותיו, ויתר תקפו וגבורתו, רוב חכמתו וחדושי תורתו”; גלגולי הסבות, הנסיונות והמאורעות השונים והמשונים של “מנחם־מנדיל בעל־החלומות, העובר במקלו את ים החיים על גשר של “ניירות” וכיוצא בזה; חיי “אדם ובהמה” ברחוב היהודים, זקנים עם נערים, חיי צער ועוני של ימות החול וחיי עונג ונחת, ביחוד של ילדי־ישראל הכשרים והתמימים ב”ימים טובים" וכו', – כל טוּב הירושה הספרותית של ש“ע השתדל ברקוביץ בכל כחו להעביר ולהכניס לתוך אוצר הספרות העברית, והשתדלותו עלתה לו בשלמות גמורה ו”על צד היותר טוב“, אף דבור קל לא יצא לבטלה ולא נעדר כל תג וקוצו של יו”ד. והדברים מאירים ומזהירים כאלו נוצרו לכתחלה בעברית ויצאו מתחת ידו של המחבר בעצמו מתוקנים ומשוכללים.

ואפשר להגיד בתור השערה, הקרובה בכל אופן אל האמת, שאלמלי היה ש"ע משתלם בלשון העברית ומוסיף לכתוב בה בעצמו לא בדרך ארעי אלא כעובד עבודת קבע – אז היה נותן לנו את כתביו בעברית באותו הסגנון ובאותה הצורה השלמה כמו שהם נתונים עכשיו על־ידי חתנו ברקוביץ.

זכה ש“ע שמלאכתו, שלא יכלה להעשות על־ידי עצמו, נעשית ע”י אחר, מתרגם מצוין, שכאלו נוצר לכך, לעבודה חשובה זו, ושהמחבר בעצמו העיד עליו באחד ממכתביו אלי: “כי אין מתרגם כמהו בכל הארץ זולתי ביאליק”; וזכה ש“ע לראות בחייו את עולמו הרוחני, חלק גדול של אוצרות רוחו הכביר, מועתק באופן נפלא ללשוננו העתיקה, לאותה הלשון החביבה עליו כל־כך, “שאפילו מתנגדיה הקשים ביותר – לפי בטויו בהקדמתו ל”טביה החולב” – אף הם יודו בעל־כרחם ויאמרו כי אין כמוה בלשונות: לשון עולמים היא, שפת העבר והעתיד, אשר מימות עולם מוצאה ועד ימות עולם תעמוד".

והמתרגם־היוצר ברקוביץ מוסיף לעבוד ביד אמן, בלא לֵאות ובאמונה רבה, את עבודתו בתרגום ספורי ש"ע, שברכה מרובה בה לכל הדעות, ועוד ידו נטויה להעביר לעברית את יתר הספורים, שיש להם ערך ספרותי קים, ויכולים אנו לקוות, שאוצר נחמד זה, מבחר כתבי שלום־עליכם, כלו כמו שהוא נתון ביד המחבר ביהודית, יפאר בכל הדרו גם את גנזי הספרות העברית ויתפס שם את המקום הנכבד הראוי לו.

פיטן לאומי

(ד"ר יצחק קַמינר, תולדות חייו וערכו הספרותי)¹

הד“ר יצחק־אייזיק בן אברהם קַאמינר נולד בחודש מאי שנת תקצ”ד בעירה הקטנה לֶבקיוב, הסמוכה לזיטומיר בירת וואָהלין. על יד עיר־מצער זו היה אבי־אמו חוכר בית־ריחים או אחוזה קטנה, ושם גרו הוריו, אנשים פשוטים, תמימים וישרים. כל ימי ילדותו עברו עליו בכפר, ואל חיי־הכפר השוקטים והטבעיים התגעגעה נפשו כל הימים.

יצחק־אייזיק בעודנו ילד הצטיין מאד בכשרונותיו הנפלאים גם בשקידתו הרַבה, ובהיותו לנער עשה חיל בלמודי התורה עד להפליא ויהי לאחד “העלויים”, ואבותיו הרבו להשתעשע ולהתגאות בבן יקיר זה, וביחוד היה הנער יצחק שעשועי אבי־אמו, שהיה אוהב תורה ומוקיר תלמידי־חכמים בכל נפשו. כלם בטוחים היו, כי זה הקטן גדול יהיה בישראל ויעלה למעלת רב מפורסם, וישתדלו בכל כחם להמציא בשבילו מלמדים ומדריכים מהטובים והמשובחים ביותר.

אחד המלמדים ההם, איש ליטאי, פעל על לב הנער, הנוח להתפעל, פעולה עצומה ורושם כביר אשר לא ימחה. הד"ר המנוח היה מרבה לספר תמיד בשבח מלמדו זה, בעל מדות מצוינות ומשכיל אמתי, ואת שמו נשא על שפתיו כל ימי חייו בהגות כבוד ותהלה. ידיעות המלמד הליטאי היו רבות בתורה וגם באיזו מקצועות של החכמה והמדע, ולבו דבק מאד בהשכלה, אשר רוחה החל אז לפעם בקרב יחידי סגולה בתפוצות ישראל בארץ רוסיה. אהבה זו של המלמד להשכלה היתה, כמובן, מסותרת ואבות הנער יצחק לא ידעו כלל, כי המלמד החרוץ מוסיף חול על הקדש ומורה את תלמידו החביב דברים זרים שאינם נכנסים כלל לתוך חוג חובתו. והוא, המלמד, עשה אמנם את מלאכתו בחריצות יתרה ויזרע את זרע ההשכלה בתוך לבו של יצחק הקטן, המסוגל לקלוט הרבה, וימצא מאה שערים. תשוקתו של הנער לחכמה ודעת התעוררה בקרבו בכל תוקף ובהתמדה רבה החל להגות בספרי השכלה ומדע מאשר המציא לו מלמדו להועיל ומן הבא לידו בסתר.

נקל להבין צערם של האבות התמימים בהגלות להם רז זה, כי רוח אחרת היתה את הנער העִלוי והמתמיד: הוא אמנם “לא פסק פומיה מגירסא” ואין כמוהו הוגה בלמודים יומם ולילה; אבל מלבד למוד התורה שוקד הוא על למודים זרים ועוסק בספרים חיצונים. לשוא נסו אבותיו לדבר על לבו רכות וקשות בשביל לעוררו למוסר, שיחזור למוטב ולא ילך בדרך “הברליניים”, אשר “כל באיה לא ישובון”. הנער יצחק היה תקיף בדעתו ואינו עלול לבטל את רצונו מפני רצונם של תקיפים אחרים. אז מהרו אבותיו לאחוז בסגולה בדוקה, ובטרם ימלאו לנער שש עשרה שנה, הביאוהו בעול אשה, באמרם: יכבדו “הריחים על צוארו” ואל ישעה בדברי שקר ולא יצא לתרבות רעה. ואותו המלמד הליטאי נשאר בביתו ללמדו תורה גם אחרי חתונתו. כנראה, לא חשדו אבותיו התמימים כלל, ש“האורב יושב להם בחדר” וכי המלמד המומחה הזה הוא ה“חוטא ומחטיא” את בנם, ואפשר שבתומתם השליכו עוד את יהבם על “רועה נאמן” זה, שהוא בכח פעולתו הכביר על תלמידו יצליח להשיב את השה הנדח אל העדר.

אולם הצעיר יצחק לא חזר בתשובה. וכאשר הוסיפו להציק לו בביתו ברח בשנה הראשונה אחרי חתונתו לעיר ווילנא, שהיתה בימים ההם מרכז “ההשכלה” ואשר תהלת ראשי משכיליה וחכמיה שמע לנכון כמה פעמים ביראת־הכבוד מפי מלמדו הליטאי. טובי המשכילים של “ירושלים דליטא”, ובראשם הח' רש"י פין, קבלו את הצעיר “החלוץ” הוואהליני בסבר פנים יפות והראו לו אותות קרבה ורצון טוב. שם החל ללמוד את הלמודים “החיצונים” בשקידה יתרה באין מפריע, וידיעותיו רבו מיום ליום.

אבל לא ארכו ימי שבתו בווילנא עיר חמדתו, כי חותנו הִרבה עליו מכתבים ובכל לשון של בקשה ותחנונים פצר בו לחוס על אשת נעוריו, היושבת גלמודה, ועל בתו, אשר ילדה לו, ולשוב לביתו, והוא סוף־סוף נעתר לחותנו וחזר לעיר מולדתו, אך ברצותו להיות עומד ברשות עצמו ולא תלוי בדעת אחרים היה עובד עבודה קשה ומפרנס את ביתו במלאכת הוראה־לשעות, ובשעות המנוחה המעטות היה המורה הצעיר לתלמיד והוסיף להשתלם בעצמו בלמודים. לנגד עיניו היתה אז מטרה קרובה: לעמוד למבחן בשביל לקבל תעודת מורה בבית־ספר אשר לממשלה, ומטרתו זו הושגה על ידו בקרוב; גם מקום־משרה נתבצר לו, ובשנת העשרים לימי חייו, ביום 27 לחודש יאנואר שנת 1854, נתאשר על ידי ראש גליל הלמודים בקיוב למורה למודים עברים בבי“ס העברי של מדרגה ראשונה אשר לממשלה בעיר זיטומיר. שם, בזיטומיר, התודע המורה הצעיר קאמינר אל מורי בי”ס הרבנים אנשי השם, וביחוד קנה לבו לאהבה הח' ר' אלעזר הכהן צווייפעל והיו לידידים נאמנים.

כחמש שנים עמד קאמינר על משמרת כהונתו זו. אבל רוחו לא שקטה. הוא שאף לעלות על גרם המעלות של הדעת וההשכלה ולהכנס לבי"מ המדעים. אמנם “הרחים על צוארו”, בדמות אשה הרה ושלש בנות, הכבידו עליו ולא נתנוהו למוש ממקומו, אך אין דבר העומד בפני רצון כביר המפרק כל מעצור. הוא גלה לאשתו את רצונו להיות גולה למקום חכמה, לקיוב, ושם ישתדל להכנס לאוניברסיטה, והיא הפצירה בו לחכות לפחות עוד שנה, אחרי אשר בקרוב ימלאו ימיה ללדת לו את הילד הרביעי. הוא נאות לבקשתה, אבל כאשר ילדה לו אשתו בפעם הזאת שתי בנות תאומות, נדמה לו לקאמינר כאלו בא מזלו לצחק ולהתל בו, ובתור מענה על התול מר זה מהר אביהן של חמש הבנות לעזוב את ביתו תיכף ביום המחרת ונסע קיובה. שם עמד על מבחן הכניסה לאוניברסיטה והצטיין להפליא. הבחינה בחכמת החשבון היתה בפני שר גליל הלמודים הקיובי, הרופא הנודע לתהלה פירוגוב, וזה התפלא עד מאד על כשרונותיו המצוינים של היהודי הצעיר ועל פי עצתו נכנס ק. למחלקת הטבע והחשבון.

בלחץ גדול חי ק. בימים הראשונים לשבתו בקיוב. את הכסף המעט, שהביאה לו עבודת ההוראה־לשעות, היה עליו לשלוח כמעט כלו לביתו לזיטומיר, והוא בעצמו סבל מחסור נורא. ויש שההכרח אכף עליו למכור בשעת הדחק את אחד מספריו החביבים בשביל לקנות לו לחם לאכול או נר למאור. כעבור שנה באו אליו בני ביתו לגור עמו יחד בקיוב, והסטודנט הצעיר אבי המשפחה הגדולה חגר כחו לעבוד עבודה קשה בשביל לכלכל בצמצום את צרכיה המרובים: הוראה לשעות, תרגומים, עבודה ספרותית זמנית, עבודה אצל “היהודי המלומד” אשר על יד שר הפלך, החזקת “חניכים” בביתו – הכל נסה לעשות בשביל לישב בדוחק את השאלה המרה, שאלת “מה נאכל”. אז הבין כי לא לו לעסוק בחכמה לשמה בלבד וכי עליו לדאוג לאחריתו, ולפיכך עבר אל המחלקה של חכמת הרפואה, המחיה את בעליה.

על החליפות והתמורות האלה בחייו ועל נדודיו לשם אהבת החכמה לווילנא ואחר כך לקיוב, אנו קוראים באחד משיריו שהשאיר בכתובים:

מנעורי בקשתי חכמה, מיָמי באהבתה שגיתי,

ותרא אויבתה האולת ותרדפני באף ומשטמה.

רבת צררתני הסכלות, מררה חיי, אמרתי “נגזרתי!”

ואלהי אבי אמר: אל תירא, יצחק! החכמה תהי בעזרך,

לך לך מארצך, הן בבית מאהביך הכית! ליטא שים פניך.

ואעזב את בית אבי בנעורי ואל מקום בינה גליתי,

באתי לווילנא רבתי בדעה, שמה תורה ואורה ראיתי,

מקדש החכמה הביאוני, מנחלי עדניה שתיתי רויתי,

ואשכן בטח בצל החכמה והתורה, אמרתי “נצלתי”.

והנה יד שלוחה אלי, יד הקנאה של האולת עשה חיל,

ותוליכני חשך ולא אור ובחוזק יד לארץ וואלין השיבתני,

ארץ אשר יושביה היו בוערים, סכלות פראות בשעריה,

שמה קנאוני בלא אדם, כעסוני בהבליהם…

שני בהמות אדם שלחו בי עם חמת שותי י"ש

ואֹמר: עזבני ה' וההשגחה שכחתני,

אבדה תקותי ותוחלתי היא רמתני –

ויושיעו לי אנשי דעת וצדקתם היא סמכתני –

לעיר החכמה קיוב הביאוני ותקותי החיתני.

לא נודע לנו עד כמה “הושיעו לו אנשי דעת להביאהו לעיר החכמה קיוב”, אבל כנראה שם באמת “תקותו החיתהו” ובטוח היה כי סוף הכבוד והאושר לבוא, ובכל עמלו ומצוקותיו הרבות קוה ליום הטוב אשר בו יגיע לקצה מטרתו ויהיה לרופא.

היום המאושר בא – וקאַמינר גמר חק למודו באוניברסיטה ויצא מוכתר בשם ד"ר. אז שֻנה גורלו לטוב. בא הקץ למלחמתו הקשה עם המחסור הנורא, שהִרבה כל־כך להציק לו עד עתה, כי פרנסתו מעתה היתה מצויה בריוח. אחרי היותו רופא־המחוז זמן־מה במחוז וואסילקוב, הצליח להתקבל בתור אַסיסטֶנט פרטי על יד הפרופֶסור הקיובי מָרינג, שהיה מפורסם מאד כרופא למחלות הפנימיות, ועל משמרתו זו עמד כחמש־עשרה שנה.

חיי רופא בעיר גדולה כקיוב דרשו הוצאות מרובות, גם התרבה מספר בני־ביתו והתרחבו צרכי גִדולם וחִנוכם, ולפיכך מוכרח היה הד"ר ק. לכבוש את יצרו ותאותו לתורה ודעת ולהקדיש את כל עתותיו לעבודת הרפואה המעשית, שהביאה לו ברכה מרובה. תחת זאת גבר בקרבו יצר אחר: תאות הכסף. רבות שבעה לה נפשו ממרורות המחסור, עד אשר עלתה בידו למצוא ברב עמל את נתיבותיו בחיים, הרבה נלחם עם העוני האכזרי עד אשר הכריעהו והסיר מעליו שבט עברתו, ועת התאמץ בכל כחו להרבות כלי־זינו במלחמת החיים – לצבור כסף יותר ויותר – כאלו ירא מפני האויב הנורא היושב למו ארב פן יוסיף שנית להגיח ממקום מחבואו וישתרע עליו להשיבהו עד דכא…

ביחס תכונת־הנפש הזאת ראוי לתשומת־לב מיוחדת מכתבו של הד"ר ק. אחרי צאתו מקיוב, שכתב לאחד מידידיו מ. ק. בהתגלות לבו ונשמע בו קול ודוי וחרטה על העבר. אחרי שהוא מזהיר את רעהו זה, בצאתו בדרך כל הארץ לעסוק במסחר ולאסוף כסף, שיבוא בערב אל ביתו, אל נפשו החדרה פנימה, וימתיק סוד עם עצמו, עם נפש האדם השוכנת בתוכו, וכי הכסף יהי לו האמצעי, ואהבת אדם וטובת –רֵעַ התכלית, – יוסיף לאמר:

“מכל משמר נצור לבך! קדש קדשים הוא, שם ישכון בך אך אל אחד – אהבת אדם! לא יהיה בך אל זר, ואיזה הוא אל זר שהוא בלב האדם? הוי אומר: זה תאות הכסף, זאת הע”ז המביאה את רוב בני האדם לידי שפיכות דמים. בי ידידי, אל נא יכבדו עליך דברַי, כי מאהבתי אליך דברתי עד הנה, חרד ופחד לבי מאד עליך, פן ישחיתך העולם, פן יקלקלך הכסף, הוא היצר הרע, הוא השטן המסית, הוא מלאך המות לכל חיי הנפש. לך אל נמלה, ידידי, לך אל ידידך הכותב לך עתה, ראה דרכיו וקחה מוסר. אנכי הייתי נטע נעמן בקרן בן שמן, אלהים נטע אותי שורק ויבן מגדל הדעת בתוכי וגם יקב ההרגשה חצב בי, ואני – עשיתי באושים! עזבתי את ייני הטוב אשר היה יכול לשַמח אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים ועל האבנים… ואבדתי את רוב חיי לתוהו ולבהלה: לקבץ כסף וטוב העולם ולביתי, לנפשי, לא עשיתי מאומה. ובתחלת צאתי אל המון התבל דמיתי: אלכה נא מעט ואקבוץ לי די כסף, ואחר אשוב אל חכמתי ואל תורתי – לכשאפנה אשנה!… אבל לא כן היה הדבר. מכיון שנתתי לשטן שערה אחת החזיק בי בשתי ידיו ויאחז בכח וימשך אחריו את כל לבי ונפשי יחד. ומי יודע עד מתי הייתי ביון מצולה לולא רחמי ה' כי גברו עלי לקחת ממני את כל כספי ולהשיבני לעניותי כקדם. אך עתה הקיצותי משנתי וארא כי עירום אנכי, כי כרמי עלה כלו קמשונים ויושב אנכי בין עקרבים וסלונים, ומי יודע אם יעלה בידי לעלות ממ“ט שערי טומאה שנטמאתי בהם. ולכן חרד אנכי לנפשך, ידידי, כי יודע אני את הכח הגדול והנורא, את הכח המושך של הכסף, המושך חכמים אדירים בכחו ומורידם לבאר שחת”.

הכנסות רבות היו לו לד“ר קאמינר בהיותו עובד בקיוב בתור רופא שזכה לפרסום, וחלק גדול מהן הוציא לצרכי חנוך בניו. בשביל מטרה גדולה זו לא יקר בעיניו כל קרבן. רצה ק. לזַכות את בניו בכל טוב ההשכלה, אשר מנעו ממנו אבותיו בעתו. מורי לשונות ומדעים שונים מלאו את ביתו. לאחרונה הצליח למצוא לביתו מורה מצוין אחד, בעל דיפלום של שני פַקולטָטים ויודע כמה לשונות על בוריָן, אשר קנה לאהבה את לב תלמידיו וכל בני הבית כבדוהו מאד. מסַפרים, שהד”ר ק. בהיותו לבוש כבר כדי לצאת מביתו לשֵם בקור חוליו המרובים בעיר, יש שהיה עומד, מקלו בידו האחת ומצנפתו בשניה, במשך שעה ושתים, בחדר־הילדים ומקשיב בעיון רב לתורת המורה המומחה, בלַמדו את תלמידיו בחריצות ואמנות יתרה.

הלמודים הכוללים הרבים היו דוחקים, כנהוג, את הלמודים העברים ולא הספיקה השעה לבניו של הד"ר ק. לעסוק גם בתורת ישראל ולשונו. האב, אשר לבו מלא אהבה עזה לעמו וכל סגולות רוחו, היה דורש אמנם לעתים קרובות בפני בני־ביתו בשבח ישראל ותורתו, אבל הוא לא השתדל למסור בידם את המפתח לאוצרות עמו הרוחניים, את ידיעת שפת־עבר – ועל זה דוה לבו מאד, ובשירו “ודוי” אשר ערך “יום אחד לפני מותו”, יקונן במרת־נפשו:

"בַּעֲוֹנִי רוּחַ אֻמָּתִי הַטוֹבָה מֵעַל לֵב בָּנַי וּבְנוֹתַי סָר…

וְאָחֲרֵי מוֹתִי מִי יוֹדֵעַ אִם יִשָּׁאֵר לִי שֵׁם וּשְׁאָר… – –

אֲנִי סַרְתִּי מְעַט מִן הַדֶּרֶךְ, וּבָנַי כְּבָר אָבְדוּ דָרֶךְ,

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ, כִּי לֹא הוֹדַעְתִּי לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ…"

הד“ר קאמינר, שהיה מרגיש אהבה עזה ועדינה לכל בניו, רחש לבו חבה יתרה לשני בניו יעקב (יאַשע) וסאַשע. שני בניו אלה הצטיינו בכשרונות נעלים מאד, וביחוד הבכור יעקב, שבו התרכזו כל תקוותיו ורגשי גאונו של האב. הילד הנפלא הזה, בהיותו בן תשע שנים, עלו ידיעותיו בהרבה למורים על קורס שלֵם של גימנַסיה. נקל לשער את עוצם יאושו של האב האומלל כאשר נקטף פרח נחמד זה ביד החולירה; וכחצי שנה אחריו מת גם הבן המצוין השני בשתותו על־פי מקרה סם חומץ גפריתי. שבר גדול מאד הָשבר לב האב האומלל והד”ר ק. לא מצא תנחומים לנפשו הכואבת. הוא לא יכול עוד לעסוק במנוחה בעבודת הרפואה המעשית, עולמו חשך בעדו וכמו אבדה מלפניו מטרתו לעבוד בשבילה ולשאת בעמל החיים.

אז הרגיש הד“ר ק. צורך עז לעזוב את העיר הגדולה קיוב, אשר זה כבר היתה עליו לטורח ולמעמסה בהמונה ומהומתה, ולשַנות את מקום מגוריו. בהשתדלותו נתמנה לרופא של הזֶמסטבה במחוז ניעזין (פלך צרניגוב), ושלש שנים ישב בכפר מנוסטירישצה. שם היה קובע לו עתים גם לתורה ולמדע, והרב “מרא דאתרא” היה בא לפעמים לבית הד”ר “הבקי בש”ס ופוסקים" לשאת וליתן עמו בהלכה.

בעת ההיא עלתה בידו לקנות לו בפלך צרניגוב אחוזה קטנה “פפרנא”, ומעתה התגורר בכפר אחוזתו, ומשם היה נוסע לכפרים הסמוכים לרפא חולים עניים בתור רופא של הזֶמסטבה. אחר־כך נתמנה לרופא עירוני בגרודנה הסמוכה לאחוזתו. בתור רופא היה מומחה ומהיר במלאכתו ומכלכל בהשכל ודעת את מחלת חוליו, אשר האמינו בו וברוחב דעתו בחכמת הרפואה.

מזמן לזמן היה בא גם לעיר־הפלך צרניגוב, בהיותו נמנה גם ל“עברי מלומד” או “פקיד לפקודות מיוחדות” על ידי שר־הפלך. ומדי שנה בשנה, ביום חמשה־עשר בשבט, היה רגיל הד“ר ק. לבקר את בית הת”ת בצרניגוב. בפיו באר לתלמידי הבית מה טיבו של חג היום, “ראש־השנה לאילנות”, ובידו היה מחָלק להם פֵרות ומגדנות, והתלמידים העניים שלא הָרגלו ל“ימים טובים” בחיים, שמחו מאד על החג שהיה עושה להם הד"ר הטוב וזכרו נשאר חרוּת על לבם לברכה לאורך־ימים.

בתור “עברי מלומד” הצטיין הד"ר ק. משאר “העברים המלומדים” לא רק ברוחב ידיעותיו ועומק משפטו בשאלת היהדות והיהודים, אלא גם בשאיפתו העצומה להועיל לבני עמו אשר אהב בכל נפשו, ולא אחת היה משתדל להמליץ בעד אָחיו לפני שר־הפלך והשתדלותו הועילה. גם ערך בשנות התשעים במאה שעברה, שנות הרעות והפרעות בישראל, הרבה כתבי־זכרון בשביל להפיץ אור לפני השרים הגדולים, אשר גורל עמו בידם, על כמה מקצעות של שאלת היהודים הסבוכה והמסובכה.

ובשנת 1882, כאשר נקבעו בכל הפלכים “קוֹמיסיות עבריות” לדון על פרטי “שאלת היהודים”, נקרא גם הד“ר קאמינר להשתתף בקומיסיה הצרניגובית, ששם ישבו על כסאות המשפט של עם ישראל אנשים “בני־סמך” בשאלה זו מראשי האצילים ושרי הצבא. והנה נפתח מקור של “שיחות נאות” על היהודים והיהדות, הכל לפי “רוח הזמן” ההוא. הד”ר ק. המסור לעמו בכל לבו, היה אנוס לשמוע שפעת דברי קטגוריה על ישראל וכל קדשי סגולתו ברוח מלא קצף ורעל. בלב דוי חכה עד שהגיע התור לו לדַבר דברו, ואחרי אשר הרבו ששה עשר נואמים לשפוך כל חמתם על היהודים עַם חרמם, שהם האשֵמים בכל רעה שבעולם, פתח הד“ר ק. את פיו – וכל המסובים השתוממו מאד לשמוע מפי הרופא היהודי לא אמרי התרפסות וחנופה לצד התקיפים ודברי התנצלות ותחנונים של “עבד נרצע”, כנהוג, אלא דברי תוכחה עזה וקשה, דברים כגחלי אש על ראש שונאי ישראל החטאים בנפשותם. בהוכחות נמרצות ובמופתים חותכים הרס את כל מגדלי עלילות השקר, אשר בנו אויבינו בנכליהם ועברַת זדונם, גם הציג לפני הנאספים את התמונה הנוראה של חיי היהודים המתמוגגים ברעה ואובדים בענים, ולאחרונה חִוה את דעתו איך ובמה לרפא את שבר ישראל. שיחתו של ק., כמובן, לא ערבה לרוב הנאספים, שנהפכו על ידו ממאשימים לנאשמים, ותחת לנצחהו בדברי וִכוחים מצאו לטוב להפטר ממנו בדרך אחרת, וליום המחרת בא שר־הפוליציי אל ק. ובקש ממנו בשם שר־הפלך שישוב תיכף למקום מִשרתו, כי פרצה שם מגפה ועזרת הרופא נחוצה מאד. באמתלא זו הסירו מתוך הקומיסיה את הד”ר הטורד, שלא יוסיף להרגיז בדבריו הנמרצים את מנוחת הנאספים ויוכלו לדרוש דרשות של דופי בגנותו של ישראל באין פוצה פה. אבל בעיני שר־הפלך היה כבודו של ק. חשוב בכל עת ולא אחת שלח לקרוא אליו את העברי המלומד כדי להתיעץ עמו בדברים הנוגעים ליהודים.

־־־־־־־־־־־־־־

בכל ימי שבתו של הד“ר קאמינר בקיוב היו כל עתותיו נתונות לעבודתו בתור רופא והשתמש בעטו רק לכתיבת סמי־מרפא לחולים, וכמעט עלתה חלודה על עטו הספרותי, שהחל לעבוד בו בימי נעוריו², אבל אחרי עזבו את העיר הגדולה והמונה והתגורר בערים הקטנות, וביחוד אחרי התישבו באחוזתו, עבד את עבודתו הספרותית, החביבה עליו, באמונה ובשקידה יתרה, ולא הניח את עטו מידו עד ימי חייו האחרונים. ולעתים קרובות היה נשמע בביתו בלילה או בבקר השכם (בכפר היה משכים בבקר בשעה 4) קול צעדיו, בהיותו הולך בחדר הֵנה והנה ומזמר את שיריו שערך על הגליון. ביותר הרבה לעסוק בעריכת שיריו אחרי עזבו את מלאכת הרפואה והשתקע בכפר אחוזתו, עד צאתו לחו”ל להתרפא מחליו הקשה.

בתחלת שנת תרס“א התגברה עליו מחלתו ובעצת הרופאים בא לבֶרן בירת שוויץ ושם עשו לו נתוח. שתי שעות לפני זה ערך מכתב ל”אחד־העם" ובו בקש ממנו “להיות לו גואל” בענין הוצאת שיריו הראוים לדפוס, וחתם: “ידידכם ההולך אולי למות, ה' ירחם עלי”.

הנתוח עלה יפה. התקוה התחזקה, כי החולה יתרפא וישוב לאיתנו, אבל כעבור זמן־מה הורעה פתאום מחלתו וגדולי הרופאים בבֶרן לא מצאו לה תרופה. כמה ימים שכב על ערש דוי בביה“ח ונשא את מכאוביו הקשים בדומיה, וכל הבאים לבקרו התפלאו על עז רוחו של החולה ודעתו הצלולה עד רגעי חייו האחרונים. וביום י”ח ניסן (24 מֶרץ) תרס“א גוע הד”ר יצחק קאמינר ומת בשנת הששים ושמנה לימי חייו.

הצעירים והצעירות מאחב“י, מהתלמידים והתלמידות של ביהמ”ד הגבוה בברן, הלכו ללָוות את המשורר העברי המת לבית־עולמו ונשאו את ארונו ביום מטרות־עז בכל הדרך הרחוקה מהעיר עד בית־הקברות. יש מהמלָוים שידעו מה טיבה של האבדה זו לעמנו וספרותנו, אולם רובם לא ידעו על המנוח מאומה. אך בשמעם כי משורר עברי מת בעיר נכריה באו לחלק לו את הכבוד האחרון.

* *

“ואחרי מותי מי יודע אם ישאר לי שם ושאר” – כך מקונן הפיטן קאמינר בקינתו “ודוי” הנזכרת למעלה. אבל דבר זה, שסָפק היה אצל משוררנו בהתגבר עליו יאושו, ברור הוא בעיני כל יודעי שירתו: “שם ושאר” ישאר להד"ר יצחק קאמינר בספרותנו, שאהב אותה אהבה בל מצָרים כל ימי חייו.

אמנם אם נבוא להוציא משפט על קאמינר המשורר על פי דרכי השירה וחוקי היופי הפיוטי, הנהוגים בספרות היפה בלשונות העמים, אפשר להטיל ספק אם מקומו יכירנו בין העומדים בשורות הראשונות בהיכל השירה, ואם גם בעיקר הדבר עטרה זו של “משורר” הולמתו. כי רוח השירה אינה מרחפת על רובי שיריו, לשונו אינה פיוטית וחסרה היא סגולות ההוד והתפארת אשר לשפת המשוררים, אף לא תמצאו בשיריו צבעי רעיונות מבריקים, דמיונות מזהירים וחזיונות נשגבים, הלוקחים את לב הקורא המבין בקסמי החן והיופי, ולפעמים חרוזיו משוללים גם משטר נכון ועריכת־שפתים מסודרה. אבל את שירתו של קאמינר אין למֹד באמַת־המדה הרגילה. לא קשה היה לו לקאמינר “לצאת בעקבות” הרבה ממשוררי דורו ולעשות כוָנים למלכת “המליצה” כמתכנתם, אך זוהי תהלתו שלא אהב מעודו לחַקות מעשי אחרים ולבנות מגדלים שַבלוניים על פי התבנית הערוכה מתמול־שלשום. “כך מקובלני” – לא זה הדרך לפניו. תחת ללכת בדרך כבושה וסלולה, בחר לו ק. לעצמו דרך מיוחדת על פי טבעו ותכונתו. ובאמת כתב את שיריו על פי דרכו, דרך אוריגינלית, שאין דוגמתה בספרותנו, ועל כל היוצא מתחת עטו טבוע תמיד חותם מיוחד, חותמו של קאמינר.

ובכן אַל תבקשו בשירי ק. צורה יפה ומסולסלת, הדור וגהוץ חצוני, אבל תחת אלה תמצאו בהם הרבה יופי פנימי. כי לא לשם היופי ותפארת השירה והמליצה כתב ק. את שיריו. כל חפצו ומגמתו לשפוך לפני הקורא את שיחו ורגשי נפשו הנובעים ממעמקים. מתוך לבו, המלא על כל גדותיו אהבה עזה וחבה עצומה לעם ישראל, שטפו ועלו גלי רגשותיו הלוהטים ואותם שפך על הגליון בדברים כאש. הוא לא חשש לזה שאין בדבריו רעיונות חדשים והגיונות נשגבים, ושאותם הדברים בעצמם כבר נאמרו ונשנו על ידו בפנים שונים ואותו הענין כפול ומוכפל במלים שונות, או שאין הלשון מלוטשת ומגוהצת כהלכתה, ובכלל שאין זה שיר בעיני מבקשי יופי, אלא מעין “פזמון” או גם “מאמר בחרוזים”. כי כל חפצו האדיר רק להוציא את רוחו הסוער, את שטף רגשותיו הרותחים, בשביל להשפיע על הקורא ולהכניס לתוך לבו זרם חם של דברים היוצאים מלב עמוק ועושים רושם חי וקים.

לא רצה קאמינר לזכות את ישראל בשירים נאים לשם נוי וקשוט ספרותי בלבד. ולפיכך לא הקפיד על הקליפה החיצונית ולא הִרבה לדקדק בלשונו, כי העיקר היה בעיניו התוֹך, הגרעין הפנימי. בכל עת “דבר מן הסערה, מתוך אש רגשתו הרותחת”, ומתוך דבריו נשמע תמיד קול דפקו של לב עברי חם, לב פיטן לאומי.

ואמנם “פיטן לאומי” היה קאמינר בכל עצם מהותו ומלוא מובנו של השם הזה.

חֶמְלָתִי עַל אֻמָּתִי,

זֹאת הִיא נֶפֶש זִמְרָתִי!

לְעַמִּי, לְיִשְׂרָאֵל אַהֲבָתִי

רוּחַ הַחַיִים בְּאִמְרָתי!

(“נפש זמרתי”).

בדברים אלו הציב המשורר ציון נכון ונאמן ל“נפש זמרתו”, המחיה את בת־שירתו. אהבתו לעמו ישראל לא היתה חבויה ומסותרת בקרבו תחת גל־אפר, ולא רק לפרקים ידועים היתה “מתלקחת” ומעלה זיקי־אש, כדי לחזור ולהתכַוץ באיזו פנה נשכחה של הלב, אלא דולקת היא כ“נר־תמיד” במקדש לבבו.

כִּי גַם אֲנִי בֵּן לְעַמִּי! בֵּן לְאִמִּי, אֻמָּתִי!

גַם בִּי דָמֶיהָ יִזְּלוּ, בְּעוֹרְקַי לִבָּתִי;

גַם אֲנִי הִתְעַנֵּיתִי יַחַד עִם הַגּוֹלָה!

גַם אֲבוֹתַי עָלוּ עַל מוֹקְדֵי אֵשׁ, עַל מַטְבֵּחַ…

לָכֵן גַם לִי גַחֶלֶת מֵעַל זֶה הַמִּזְבֵּחַ,

גַם בְּלִבִּי נִיצוֹץ מִזּוֹ הָאֵשׁ הַגְּדוֹלָה…

זֹאת הַגַּחֶלֶת הַלּוֹחֶשֶת עַד הַיּוֹם

מִתּוֹךְ הָאֵפֶר, מִתּוֹךְ רְדִיפוֹת הַלְּאֹם,

זֹאת הַגַּחֶלֶת, הִיא תְחַמֵּם עַתָּה אֶת הַדָּם

הַסּוֹבֵב בְּכָל אֶבְרֵי בַת־שִׁירָתִי,

קוֹל צָרַת אֻמָּתִי דֹפֶקֶת בְּלֵב זִמְרָתִי,

עוֹר פָּנֵיהָ קָרַן מִמּוֹקְדֵי אֵשׁ שֶׁל הָעָם…

(“תפלה ליצחק”).

ואהבת־ישראל זהו הרעיון המרכזי, ה“לייט־מאטיוו” של פזמוני הפיטן הלאומי הזה. על אותו הרעיון העקרי, “יסוד היסודות”, הוא חוזר בהרבה משיריו בנוסחאות שונות. אהבה זו ללאום ישראל, הבוערת בקרבו בשלהבתיה כאש־דת, קדש־קדשים היא לו. בעיניו ה"עקר הגדול והנכבד שבעקרי תורה הוא: “ואהבת את ישראל עמך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאדך”, ובכל עז רוחו יקרא “לבני אֵם גלמודה, בני אֻמה מרודה” להתאסף יחד “בחרדת־בהדרת קדש”

אֶל זֶה הַמֶּרְכָּז, נְקֻדַּת הָאוֹרָה,

אֶל הָאַהֲבָה הַתְּמִימָה, הַטְּהוֹרָה,

לְאֻמָּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה וְהַנְּאוֹרָה.

(“שירת דודים”).

בגעגועים עזים, בחבה רכה ועדינה, כאוהב המדבר על אהובתו, החביבה עליו מגופו ובה כל חיי רוחו, מזכיר הפיטן פעם בפעם את “יונתו תמתו”, “זאת האֻמה הנאמנה, אשר עד זקנה ושיבה, עד עולם היא רעננה”, ובכל כחו השתדל להגביר בלב אחיו את “האמונה האמתית”, הלא היא "האמונה באַלמות נפש העם,

באַלמות נפש ישראל" –

עַל כֵּן יְחִי יַעֲקֹב, לֹא יָמוּת עַם יִשְׂרָאֵל,

כִּי אִידֵיאַל טָהוֹר, עֶלְיוֹן וָרָם,

הוּא הַנֶּפֶש, הוּא הַדָּם

שֶׁל זֶה הָעָם הָרָם!…

(“שיר העם”).

ואהבתו לכלל ישראל, “הוא קשר בין הקשרים, הוא ברית בין הבתרים” – לא נתנה אותו להיות בן־מפלגה בתוך עמו. הוא לא עמד מצד כתה זו או אחרת, ללמד עליה רק זכות ולעורר קטרוג על שאר הכתות. לא “משכיל” הוא, הדורש אך בשבח ההשכלה והנדגלים בשמה ונותן דופי באחיו בני ישראל שאינם בני בריתה, כי “בן הוא לעמו, בן לאמו אֻמתו” והכל חביבים עליו חבה יתרה –

נְעָרֶיהָ, גְּבָרֶיהָ וּזְקֵנֶיהָ,

חֲסִידֶיהָ, לוֹמְדֶיהָ וּנְבוֹנֶיהָ,

כָּל אֵלֶה גְבִיעֶיהָ, כַּפְתּוֹרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ,

כָּל הַמְּנוֹרָה־הָאוֹרָה עִם שִׁבְעַת קָנֶיהָ, –

כֻּלָהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר!

(“אש דת”).

“לומדים, חסידים ומשכילים” – כלם שוים הם בעיני הפיטן ולא יוכל לבכר את אלה על אלה, כי כל ישראל חברים וכלם אהובים. “אהבה, אחוה ואחדות העם – הנה עקרי תורת ישראל” והיחוד האמתי הוא “יחוד עם ישראל”

* * *

אִישׁ אֶת קָדָשָיו לוֹ יִהְיוּ! יִהְיוּ לוֹ קְדוֹשִׁים וִיקָרִים!

הֱיוּ לָכֶם, עַמִּי, לַמְדָּנִים, חֲסִידִים אוֹ מַשְׂכִּילִים יְשָׁרִים –

אַחַת! אִם יִשְׂרָאֵל אַתֶּם – אַחִים אַתֶּם! כֻּלְּכֶם יְקָרִים!

כֻּלְכֶם בְּנֵי אָבוֹת נִבְחָרִים, אֲשֶׁר נָתְנוּ תוֹרָה וְאוֹרָה לְזָרִים. – – –

לֹא נְנַתֵּחַ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לְכִתּוֹת, אֶת גּוּפוֹ לַאֲבָרִים,

אַל נָא נִגְזוֹר אֶת הַיֶּלֶד הַחַי לִגְזָרִים!

הֵן אַךְ עַל גוֹי־מַצּוֹת, אַךְ עַל עַם־מְרִיבוֹת יִשְׁלְטוּ אַכְזָרִים,

אַךְ עַל חֲצִי הַמַּחֲנֶה יָבוֹא עֵשָׂו וְהִכָּהוּ לִשְׁבָרִים;

לַפִּיד אֵשׁ־רִשְׁעָה לֹא יַעֲבוֹר כִּי־אִם בֵּין הַגְּזָרִים,

לֹא יֵרֵד הָעַיִט, אוֹי! כִּי־אִם עַל הַפְּגָרִים…

(“ברית בין הבתרים”).

למדרגת “אהבת כלל ישראל” כזו הגיעו רק “יחידי סגולה” מ“משכילי” בני דורו, אשר רובם הצטיינו בקנאות יתרה ל“השכלה המלאה זיו ומפיקה נגה” ואותה מדה טובה שנקראת בשם “סבלנות” חסרה להם, כמו להקנאים “מורדי האור” בשעתם.

אולם האהבה העזה לכלל האומה לא עִורה את עיני הפיטן ולא כסתה על כל הפשעים והנגעים בבית ישראל. אדרבה, מרב אהבתו לעמו לבו התחמץ ורוחו הסתער למראה הבנים הסוררים באֻמתו, וברוחו הקשה הגה “קינות”, גם עורר שוט סַטירתו החריפה והנוקבת על פושעי ישראל, אלה “זבובי מות” אשר “יבאישו שמן רוקח”. ועקיצת מוסרו לא לצד אחד היתה פונה, כי פגעה בכל המפלגות בישראל ודברו היה שבט לגֵו “לומדים, חסידים ומשכילים” גם יחד, לכל אלה הלובשים אדרת־כחש ונושאים שם מפלגתם לשוא. ומחמלתו הגדולה על עניי עמו העיר כל חמתו על בעלי “מטבע־מרצע”, על “שרי־המאות – שרי־המעות”, שהיו “תמיד בבית יעקב לנגע”, על “בעלי־הטכסא”, שנחשבו בימים ההם לסמל מפלצת של אוכלי בשר עניים, על “גביר־ליברַל” זה “שרץ־העוף” החדש, אשר “קדש אין לפניו, תורתו – השקלים! הוא ראש לשועלים ולאריות זנב”, ועוד פגעים רעים כיוצא באלה. וביחוד היה מרבה לירות את חציו השנונים ללב “בנים כחשים”, המתרחקים מעל עמם וכל קדושי סגולותיו ואין ישראל כל מזימותיהם. על אלה “הבנים המהרסים” מבית, ילידי “השכלה משַכלת”, התמרמרה רוחו של משוררנו הלאומי הרבה יותר מאשר על “זרים־צרים מחריבים מחוץ”, והאנחות היותר קשות והעקיצות היותר דוקרות בשירתו הלאומית יצאו מעמקי לבו הכואב למראה השערוריה הגדולה הזאת בבית ישראל.

ואת עצם שירתו הלאומית לא התחיל הד“ר ק. לשיר יחד עם כל המקהלה בראשית שנות השמונים למאה שעברה, זמן התחלת הפורעניות והפרעות בישראל והתעוררות התנועה הלאומית במחנה, כי־אם עוד זמן רב לפני זה, כמעט מראשית עבודתו בשירת ישראל. ק. לא היה אחד מאלה הבאים להצטרף למנין ולהתערב גם בקולו בתוך שאר קולות “המתנבאים במחנה”, שירתו היתה שנים לא מועטות “שירה יתומה” וקולו נשמע לפרקים בודד וגלמוד. אז בתקופת “ההשכלה”, עת “שפה אחת ודברים אחדים” לכל סופרי ישראל, לרומם על כל שבח ותהלה את ההשכלה “בת־השמים” ולהשליך שקוצים ביד מלאה ורחבה על “מורדי האור”, – הוציא ק. את עצמו מן הכלל ומיתרי כנורו השמיעו צלילים אחרים, שלא התאימו כלל ל”רוח הזמן".

במכתבו אל ש“י אברמוביץ (מנדלי מו"ס), שנדפס בראש המחברת “סדר כפרות לבעל־טקסא” (בשנת תרל"ח), יאמר הד”ר ק.: “אתה היית כמעט הראשון בינינו אשר עזבת את דרך סופרי ישראל אשר בימינו ותבחר לך דרך אחרת. לא על אמונות טפלות ולא על מנהגים חצונים הוכחת את עמך בספריך, לא רדפת כסופרים העברים אחרי התרנגול של ה”כפרות" – – – וכבר ראיתי בכרכי הים, עיר ואם בישראל, אשר רוב אנשיה אינם מכים כפרות עם תרנגולים – אבל עם בני אדם רעיהם – – – ואיה אפוא כל הטובה אשר הביאו הנאורים האלה לעמם?"… הדברים המעטים האלה אוצרים בקרבם בקרת חריפה על הרוח השוררת בספרות ישראל בימים ההם. וק. בעצמו היה מן הראשונים אשר עזבו את דרך סופרי ישראל ההם ובחר לו דרך אחרת. “לא ירד בני עמכם” – כך מוכרח היה לומר לאחיו הסופרים משכילי התקופה ההיא, כי גם ההשכלה “בת השמים” לא היתה זכה בעיניו בשעה שנושאי דגלה התרחקו מגזע אומתם וחדלו להרגיש בכל אבריהם “אהבת כלל ישראל” – זה עקר העקרים ויסוד היסודות.

בשיר “לאוהב”, שנדפס (בשנה הנזכרת) בראש המחברת “קינות מסידורם של בני דן”, קורא המשורר:

לֹא גְּבִיר, לֹא כְּפִיר, לֹא אַדִּיר, לֹא כַבִּיר אַתָּה –

כּי־אִם אִישׁ יִשְׂרָאֵל!

אִישׁ וְיִשְׂרָאֵל אַתָּה! אֹהֵב וּמְכַבֵּד כָּל אָדָם, וְעַל כֻּלָּם –

אֶת עַמְּךָ, אֶת יִשְׂרָאֵל.

מַשְׂכִּיל יִשְׂרָאֵל אָתָּה, אֹהֵב הַשְׂכָּלָה וְסִפְרוּת, וּמִכֻּלָּם –

הַשְׂכָּלַת סִפְרוּת יִשְׂרָאֵל.

לָכֵן לְךָ יַקְרִיב מִנְחָתוֹ אֹהַבְךָ בְּכָל לֵב, הָרוֹפֵא וְלֹא לוֹ, –

הָרוֹפֵא לְיִשְׂרָאֵל.

לֹא הָלַכְתִּי אֶל “הַגְּדוֹלִים”, אֶל הַנַּעֲצוּצִים וְאֶל הַנַּהֲלוֹלִים,

אֲשֶׁר בְּיַעַר יִשְׂרָאֵל.

אֵלֶּה הַגְּדוֹלִים – קְטָנִּים הֵמָּה! כִּי לֹא יֶאֱהֲבוּ אֶת עַמָּם,

אֶת אֲחִיהֶם, אֶת יִשְׂרָאֵל.

כִּי מַה קָטֹן מֵאִישׁ אֲשֶׁר יִבְאַשׁ בְּעַמּוֹ, בִּשְׂפָתוֹ, בְּחָכְמָתוֹ

וּבְסִפְרוּת יִשְׂרָאֵל.

אהבת אחים, אהבת ישראל, שפתו, חכמתו וספרותו – זאת היא ראשית דרישתו של הפיטן מ“איש ישראל”. ומה רבה ועדינה אהבתו לאוצרות רוחו של עמו, לשפתו, תורות וספרותו! ובשמעך את קולות־הקריאה ל“שפת־הקדש” (במחברת הנ"ל): “מה יפית ומה נעמת – – מה יקרת ומה רוממת, אַת שפתי, אַת יפתי בתם־בחֹם־ברם דבריך”, וכיוצא באלה – מרגיש אתה שאין “המליצה מדברת” בזה, אלא בת־קול היוצאת מלב מלא רגשי אהבה עזה ועמוקה. וזאת האהבה היה ק. משתדל בכל כחו לטעת על ידי שיריו ופזמוניו בלב בני עמו עוד זמן רב לפני התגברות הרעיון הלאומי ו“חבת ציון”.

ומי יתנה תוקף עליצות נפשו של הפַיטן, הבודד במחשבתו הגדולה, בהתגלות הרעיון הלאומי והתלבשו צורה מוחשית של “חבת ציון וישוב א”י "? “הרעיון החדש” הלא הוא משוש נפשו מאז, אותו טפח ורִבה זה כמה בחביון לבו והוא הגיון רוחו כל הימים, ורק עתה נקרא בשם ומספר מעריציו ומקדישיו של רעיון־הקודש הזה הולך ומתרבה. אז התעוררו מיתרי כנורו של המשורר ביתר עז והשמיעו קולות בכח והדר להחיות רוח שפלים ונדכאים בתקוה רמה ונשאה.

אמנם בעתות הרעות ההן, שנות הרעמים והפרעות, הִרבה הפיטן־המקונן לעורר קינים והגה על שבר עמו הגדול כים, על “אחיו העבדים, הנעים ונדים מגוי אל גוי, מאוי אל אבוי”, ותחת שירי התול וסַטירה הוציא מתחת ידו רק שירי־אבל וקינות, וכמו לא אמר די לקינותיו התפלל לאלהי אבותיו, שיתן לו לחלקו “מכל נחלת אומתו אך את שברי הנבל אשר השליך מידו ירמיהו הנביא, זה אבי כל יודעי נהי ואבל בתבל” (“תפלה ליצחק”)… אבל בצר לו על צרת עמו באותם הימים הנוראים מצא נחומים טובים בהתחלת עבודת “הישוב” בארץ־האבות, מקור תקות ישראל, ובהתלהבותו העצומה כבר ראה ב“קולוניה הראשונה” בא"י “אתחלתא דגאולה”, והנה הוא קורא בקול מצהלות למראה החזון החדש:

אִמֵּנוּ, אֻמָּתֵנוּ, רַעֲיָתֵנוּ!

הִנֵּה־זֶה בָא עוֹבֵד יִשְׂרָאֵל

עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

קוֹלוֹנְיָּה נוֹסְדָה לָנוּ, בֵּן נִתַּן לָנוּ! – – –

אֻמָּתֵנוּ־מְדוּשָׁתֵנוּ בַּגָלוּת!

קוֹלוֹנִיָּה יִשְׂרְאֵלִית, זֶה יֶלֶד גְאֻלָּתֵנוּ,

הִנֵּה זֶה הַנּוֹלָד, הִנֵּה זֶה בָא עֲלַי חָלֶד!

רְאִי אוֹתוֹ, אִמֵּנוּ, כִּי טוֹב הוּא

תִּקְוָה לָךְ נִשְׁקֶפֶת מֵעֵינַי זֶה הַיָּלֶד! – – –

מִתֵּבַת גֹּמֶא יָצָא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ –

מִקּוֹלוֹנִיָּה קְטַנָּה – גְּאֻלַּת בָּנֵינוּ…

(“יציאת מצרים” או “תבת גמא של משה רבנו”).

לא רעיון עבודת־האדמה בכלל לקח בזה את לבו של הפיטן. הוא, להיפך, היה תמיד מתנגד גמור לאלה השוקדים על תקנת בני ישראל להפכם לעובדי־אדמה, ובשעה שהרבה מסופרי ישראל נמשכו אחרי אותו הרעיון כמה שנים לפני צמיחת רעיון ישוב א“י ויצאו במאמריהם הנלהבים בכה”ע לדרוש בשבחה של עבודת האדמה וגודל תועלתה בשביל בני עמנו בכל מקומות מושבותיהם, עמד הוא על דעתו התקיפה, “דעת יחיד”, ובמאמרים רבים ב“הקול” השתדל להוכיח, שאין זה תקון ועליה לישראל אלא קלקול וירידה. ובאחת מ“בריתות דר' יצחק” כתב בלשונו הנמרצה: “וגם היום ברוב ארצות אירופה האכרים המה חמורים בשכל ועבודה, כי העבודה הקשה והעבדות טמטמו את לבם – – – והנם גם היום עבדים, אם לא בגוף, כי בגופם יצאו לחירות, אבל ברוחם ובמדותיהם, כי אין לך ואמנות פחותה מן הקרקע, כי כל המחובר לקרקע כקרקע”…

אולם זה הילד הנולד, הקולוניה הישראלית, לא “מחוברת לקרקע” נכריה באחת מארצות הגולה, אלא על אדמת ישראל בארץ־ישראל, ולכן “תקוה נשקפת מעיני זה הילד, ילד גאולתנו”. עיני הד"ר ק., זה “אוהב עמו” בכל נפשו, ראו את מצב ישראל בעמים הנורא מאד, כי אומתו, אומה לא רֻחמה –

נָדָה בַאֲוִיר, תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה,

מְרַחֶפֶת בָּרוּחַ, בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמָיִם –

עֳנִי, חֳלִי וְשִׁפְלוּת פְּנִימָה,

וּמִחוּץ – נְחֻשְׁתַּיִם עַל יָדָיִם

(“קינות”).

וכבר “אין מְתֹם בכל אברי הלאֹם”, והנה תקוה נשקפת לו כי תחדל אומתו להיות “נדה באויר, תלויה על בלימה”, כי היא “הטובה ומיטיבה” תשלח אל הקולוניות “עזרתה מקדש” –

אוֹ אָז הַקּוֹלוֹנִיזַצִּיָּה תֵּלֵך לְפָנִים,

תֵּלֵך לְאַט־לְאַט, מְעַט מְעַט, הָלוֹך וָרָב,

וּבִרְבוֹת הַשָּׁנִים יְלֻקְּטוּ בָנִים,

יִלֻקְּטוּ אֶל שֻׁלְחַן ה', אֶל שֻׁלְחַן הָאָב!…

וּבְטֶרֶם יַעַבְרוּ עִדָּן וְעִדָּנִים –

וְשָׁבוּ לִגְבוּלָם בָּנִים…

ובקולו הנאדר בכח יקרא לבני עמו:

הָשִׁיבוּ בָנִים אֶל חֵיק אֻמָּם־אֻמָּתָם,

בַּעֲבוֹדָתָם יְחַיּוּ שׁוֹמְמוּת אַדְמָתָם,

בַּעֲבוֹדָתָם יְחַיּוּ שׁוֹמְמוּת אַדְמָתָם,

וּתְחַבְּרוּ גוּפוֹתֵיהֶם אֶל אַרְצָם־נִשְׁמָתָם

וְיִחְיוּ! יִחְיוּ כְקֶדֶם, כְּעָם, בְּטָהֳרָתָם,

אוֹ אָז יָשׁוּבוּ אֶל טִבְעָם, אֶל סְגֻּלָּתָם.

(“יציאת מצרים”).

המשורר הרגיש בחושו הלאומי, כי לא זו הקולוניזציה המסוגלת לעשות את ישראל לעם הדומה לחמור ולקרקע, כי זוהי “שיבת בנים אל חיק אמם־אמתם” ו“חבור גופותיהם אל ארצם־נשמתם”, ועל ידה “ישובו אל טבעם, אל סגולתם”. אולם, כנראה, תקותו הגדולה על הקולוניזציה לא האריכה להזהיר באור־מרפא בקרב נפשו הכואבת על שבר עמו הגדול, כי אֻמתו “הטובה והמיטיבה” לא הרבתה לשלוח “עזרתה מקודש”, ושבו העבים להקדיר על שמש־התקוה, ושָב המשורר־המקונן אל “קינותיו” והוסיף לקונן תמרורים על “יונתו תמתו” העניה והסוערה

מִזָּרִים מִצָּרִים –

עֲשׁוּקָה, שְׁדוּדָה,

מִבָּנֶיהָ הֵיְקָרִים –

עֲזוּבָה, גַּלְמוּדָה.

ו“קול צרת אֻמתו דופקת בלב זמרתו” כל עוד דפק לבו בחיים, ועד יומו האחרון היתה אהבת האומה העלובה והעזובה “מחממת את הדם הסובב בכל אברי בת־שירתו”.

־־־־־־־־־־־־־־־

כארבעים שנה עבד הד"ר יצחק קאמינר את עבודתו לעמו ולספרותו בעטו המצוין. בכל הימים ההם טבל את עטו “בדמעות, בדם, במרה”, כי בן הוא לעמו האובד ונדח, החי “בין המצרים” ומתמוגג ברע “בעמק עכור”, בן נאמן המסור אליו בכל לבו ונפשו. וירושתו הרוחנית, אשר הנחיל את ספרות ישראל, יקרה וחביבה תהיה בכל עת לבני עמו, כי בשיריו־פזמוניו של הפיטן היחיד־במינו הזה, אם רב הוא או מעט ערכם הספרותי האמנותי, נשמע תמיד קול דפקו של “לב ישראל”, לב מלא אהבה עזה לעמו וכל אוצרות סגולתו, ובכל שורה ושורה מהם מפרפרת “נשמה יתרה” של פיטן לאומי.

יחידי היה המשורר שמעון־שמואל פרוג בשעת כניסתו להיכל שירת־ישראל בלשון רוסית ויחידי היה ביציאתו משם, בבוא עליו סוף כל אדם. לא הראש והמיוחד בחבורת המשוררים היה פרוג, לא הכהן הגדול מאחיו. אלא המשורר האחד, הכהן הבודד העומד על משמרתו, משמרת הקדש, ומכהן יחידי במשך תקופה ארוכה של שלשים ושש שנים. בן־זוג לא היה לו בחייו ולא השאיר אחריו דוגמתו במותו.

בשעה שעלה פרוג על הבמה לא היתה ספרות הרוסית לעברים כלל עניה ודלה, ובכמה מקצועות כבר היו לה סופרים משובחים בעלי שם־טוב, ורק מקצוע אחד בה היה עזוב ושמם – מקצוע השירה. המשורר ווילנקין אמנם כבר נודע היה ומפורסם בשם־כנויו “מינסקי” ושיריו תפסו להם מקום חשוב על עמודי הז’ורנלים הרוסים הגדולים, אולם המשורר הלז זר היה ברוחו לאחיו, שבר עמו לא חלה ולא הרגיש ובצרתו לא צר לו, ומראשית צאתו על במת השירה היתה בת־שירתו “נתונה לעם אחר” (שירו הראשון, שנדפס בשנת 1876 בעתון של סובורין “העת החדשה” בגלגולו הראשון הליברַלי, מדבר רמות בשבח הסלַביות הדרומית), ואחר־כך עבר בכבודו ובעצמו אל מחנה הנכרים.

ולא נפלאת היא, שהמשורר הצעיר פרוג משך עליו את עין הקוראים המבינים, תיכף כשנדפס שירו הראשון בעתון השבועי “ראזסווֶט” בסוף שנת 1879. אחד העורכים של אותו העתון, שהיה אף הוא בעל נפש פיוטית, מהר לפנות במכתב אל המשורר החדש ובקש מאתו להודיעהו פרטי קורות חייו. ומה רבה היתה ההשתוממות בחוג הסופרים הקרובים אל המערכת כשנודע להם מתוך אגרת־תשובתו של המשורר, שהוא בחור שלא הגיע עדיין לשנת העשרים, שנולד לאחד האכרים במושבה העברית בוֹברובי־קוּט, הסמוכה לחרסון; שם למד בחדר הישן, כמנהג העולם, עד השנה התשיעית לימי חייו, ואחר־כך כשלש שנים בבית־הספר הכפרי, ואחר־כך היה סופר וכותב כתבים בבית המשגיח על המושבות, כיד הכתיבה היפה הטובה עליו; ובשנת השש־עשרה לימי חייו יצא מכפר־מולדתו לעיר־הפלך חרסון כדי למצוא בה את נתיבותיו בחיים, ושם היה משמש בכהונת סופר בלשכת הרב מטעם הממשלה החרסוני. ולאחר שהוא עוסק ביום ברשימותיו בתוך פנקסי החיים והמתים של הרב, הריהו מתבודד בחדרו בלילה ומנסה את כחו לערוך שירים בלשון רוּסית. והנה על פי מקרה התודע לאחד הפקידים הקטנים, נושא מִשרת מגיה בעתון “ידיעות הפלך” וכותב לפרקים קורספונדנציות לאחד העתונים הרוסים באודיסה, והלז קרא את שירי הבחור היהודי ומצאו חן בעיניו ובטובו הואיל להורותו פרק בתורת השירה, כלומר: כיצד עורכים שירים כהוגן על פי חוקי השירה בקצב ובמדה נכונה.

ובכן היתה ראשית דרכו של המשורר צלחה מאד. בפסיעותיו הראשונות הכירו מיד כי ברכה בו ונקרא בכבוד רב לבוא לעיר הבירה פטרבורג לבית־המערכת של “ראַזסוָוט”, שחבריה היו סופרים מפורסמים וביניהם גם המשורר “מינסקי” הנ"ל, שהיה כותב בכל גליון את פילוטוניו החריפים בשם־הכנוי “נורד־וֶוסט”.

בידים ריקות, אבל בלב מלא תקוות יפות ונעלות בא פרוג למקור ההשכלה והספרות, לעיר־הבירה, שאליה היה נושא את נפשו מרחוק, ובדמיונו חזה לו עולם שכֻלו טוב ונאה, מלא אורה ושמחה ויקר, והוא יושב לו בסוד חכמים ונבונים אנשי־מופת וגדולי־הדור וחוסה תחת כנפי שכינתם – ולאשרו הגדול אין קץ. אולם מהרה נכזבו תקוותיו המזהירות ונהפכו למפח־נפש. אמנם החכמים והסופרים קבלוהו בסבר פנים יפות ולא מנעו ממנו תהלות ותשבחות מלוא־חפנים לשיריו שנדפסו ושבכתובים אצלו, אבל המשורר הצעיר לא מצא מקום להתחמם כנגד אורם ונעזב היה לנפשו באין מורה־דרך ובאין מנהל ותומך בידו.

לאשרו האמִתי היה הון רב אצור בגנזי נפשו העשירה ויכול היה לדלותו ממעמקים ולהוציאו לאור עולם בלי סיוע מן החוץ.

שתי מתנות טובות נִתנו להמשורר פרוג בימי ילדותו והן היו לו למקור ברכה כל הימים. את הטבע ביפיו והדרו חזו עיניו לא בדמיון, מתוך קריאה בספרים מתים, ולא בדרך טיול ארעי, כי בחיק התולדה החיה והרעננה נולד ונתגדל ומשדי ברכתה ינק בכל פה, והוא ידע והכיר אותה הכרה בהירה ואליה תשוקתו באהבה רבה. גם עזה היתה אהבתו לספר התנ"ך, זה “ספר הספרים” שלנו, שהיתה נטועה בנפשו הרכה של המשורר בתקופת ילדותו, ושם הכתה שורש ולא זזה מקרב לבו כל ימי חייו. מועטות מאד היו השנים שעסק בהן בתלמוד תורה, אבל זרע הקודש נקלט יפה בנפש ברוכה זו, ואותו הרושם התקיף שעשו עליה בילדותה הדברים הנשגבים של חוזי־אֵל, וביחוד פרקי ישעיהו וקצת מחזיונות יחזקאל, לא נמחה מתוכה לעולם.

ובזכרונות המשורר על “החדר” ועל “המלמד”, כשהגיע לפרשה זו בשיחת־רעים, נשמעה תמיד נעימה של חבה וגעגועים. בלא תערובת מַשהו של התולים ומרירות, על פי דרך “המשכילים” בשעתם. וזכורני כיצד היה המשורר החולה, לפני שנים אחדות, מתגבר על חליו הקשה ויורד בכל מאמצי כחו מעל ערש־דוי, ששכב עליה רוב הימים, כדי ללכת ולבַקר את מלמדו הישיש מבוברובי־קוט, המוטל חולה בבית־החולים האודיסאי, ובחזירתו משם היה מספר לידידיו הקרובים בהוּמוֹר של חבה יתרה את פרטי השיחות בשעת הבקור בין “הרב ותלמידו”.

־־־־־־־־־־־־־־־־

והיכל “כתבי הקדש” היה לו, למשורר, למקלט ומעוז בעת צרה ומצוקה להסתר בו מפגעי הזמן ולמצוא שם תנחומות־אֵל על שבר בת־עמו. כי עלה עליו הגורל המר לשיר את מיטב שירת נעוריו בשעת חירום, בימי סופות־זעם ופרעות בישראל – ויהי לאבל כנורו ושירתו לקול בוכים. והנה היה המשורר למקונן, והנפש מזדעזעת עד היסוד לשמע קריאתו המרה בחמת־רוחו:

"מַדּוּעַ הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה שִׁירָתִי?…

אֶל מִישׁוֹר עֲרָבָה וּמֶרְחֲבֵי שָׂדָי

יוֹם אָבִיב הַבָּהִיר לְקַדֵּם יָצָאתִי

וְנִבְלִי הַתָּמִים נָשָׂאתִי בְּיָדִי

וְשִׁירָה נִלְהָבָה

בְּשִׂמְחָה נִשְׂגָּבָה

הִשְׁתַּפְּכָה מִנִּבְלִי אֶל רַחֲבֵי עֲרָבָה" – ¹

ותחת “יום אביב הבהיר” קדמוהו ימי חשך ואפלה, במקום “שירה של שמחה” השתפך מנבלו התמים “שיר של פגעים”, שירת קינים והגה והי, “שירת החיים” בצורתם החדשה והנוראה:

"שִׁירָה חֲדָשָׁה אֲיֻמָּה

לְפָנַי הַחַיִים עָרָכוּ,

כָּל מִלָּה וּמִלָּה בְּשִּׁירָה

רַעַל בִּלְבָבִי מָסָכוּ".

ושירה חדשה זו “כל מלה ומלה בה טבולה בשחת, בזעם ובמכאוב ודאבה נצחת”, וכולה לבושה שחורים ועטופה צלמות. ורק לפרקים יחיש לו המשורר־המקונן מפלט מאפלת ההוה לאור־יקרות של חזיונות העבר, ורוחו הסוערת והנדחה מבקשת ומוצאה לה מנוחה נכונה בצל כנפי השכינה של 'כתבי הקדש“, ו”הד קולות נפלאים אז אזנינו יקָחו, משנים כבר עברו, מעתות נשכחו".

והֵד אותה השירה החדשה האיומה, “הטבולה בזעם ובמכאוב ודאבה נצחת” על צרת ההוה, ביחד עם הד אותם “הקולות הנפלאים מעתות נשכחו” – חדרו אל תוך הלבבות של הקהל העברי הקורא רוסית, וביחוד של בני־הנעורים בעלי נפש מרגשת ורוחו עֵרה וסופגת, ורבים שתו בצמא את דברי המשורר, אשר בשיריו מצאו הבעה שלמה, עזה ונמרצה, לכל אותם הרגשות האלמים, הכמוסים במעמקי נפשם. רוב הקוראים הצעירים הרגישו כאלו הוציא המשורר מקרבם את תמצית רחשי לבם והגיונם ונתן לה נפש חיה והלביש אותה פאר וחמודות כדי הכשרון הגדול הטובה עליו – ושם המשורר פרוג נדע לתהלה בתפוצות ישראל.

והבקרת העברית וגם הרוסית, אף היא הכירה לטוב את כשרון המשורר הצעיר והמבקרים המומחים קבלו אותו בפנים מסבירות והיו מרבים לספר בשבח שירתו היפה. וגם מלך המשוררים העברים בימים ההם, י"ל גורדון, יצא במאמרו “הספיחים” (“האסיף” תרמ"ד) לפרסם את גדולתו של פרוג, ובדַברו על “מיני צמחים אשר לא חלו בם ידים, אף בל נטעו אף בל זורעו ומתחתם יצמחו”, ועל זה שהיה מצטער כל ימיו לאמר: “מתי יקום בקרבנו מקרב אחינו משורר רוסי כהיינה בדורו וכו' לספר לדור את עמל ישראל ואת כל צרות נפשו בדברים נשגבים ונמרצים החודרים להם והעוברים משכיות לבב”, – הוא מרים על נס את המשורר שמעון־שמואל פרוג ובא להעיד עליו כי “כל מבין בשיר אשר קראו את שיריו יראה כי לב מתנה לו ורוח השיר נוססה בו בכל עוזה ותקפה”, גם יחיש עתידותיו לו כי אחריתו תשגא מאד. ומה נוגעים עד הנפש דברי המשורר הזקן, העומד לרדת מעל הבמה, בפנותו אל הצעיר, העולה עליה בצעדי־און ובכח עלומים:

"עָלֶה נָבֵל אָנֹכִי, אַתָּה צִיץ פֹּרֵחַ,

יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי – אַתָּה מָלֵא לֵחַ;

יוֹמִי יִפְנֶה לַעֲרֹב, זִמּוֹתַי נִתָּקוּ –

בְּךָ חָזוֹן וָנֹעַר נִפְגָשׁוּ נִשָּׁקוּ".

ובסוף דבריו בה“ספיחים” מעורר יל“ג את נדיבי עם אלהי אברהם כי “ישימו עינם ולבם על זית רענן יפה פרי תאר זה, ולא ימישו ממנו חסדם ואמתם, כי ברכה בו ולגדולות נוצר”. ובעוד זמן־מה, לאחר שהופיע הספר הראשון של שירי פרוג, נדפס עליו במאסף אחר בשם בדוי מאמר־בקרת, שיצא אף הוא, כנראה, מתחת ידו של יל”ג, ובמאמרו זה בא המבקר בדברים נלהבים לגמור את ההלל הגדול על המשורר הצעיר, אשר “כמעט נקרא ארבעה וחמשה חרוזים ממעשה ידיו לבנו יגיד לנו כי דבר לנו עם משורר אמתי, משורר לירי, בעל כשרון גדול מאד”, ובהמשך דבריו הוא עומד ומעיד עליו כי "בצדק לו נאה ולו יאה הכנוי “משורר לאומי”.

־־־־־־־־־

“משורר לאומי” – עטרה זו שעטר המבקר, שהוא כנראה ראש משוררי דורו, לראש המשורר הצעיר, הולמתו באמת לכל הדעות, ואין מי שיבוא להטיל ספק בדבר ולפקפק אם שם־תפארת זה נאה ויאה לו לפרוג. אבל מה מוזר החזיון: “משורר לאומי” – ואת שיריו ישיר לא בלשון עמו, לא בלשונו הלאומית, אלא בלשון נכריה, בלשון עם זר! חזיון משונה כזה אי־אפשר למצוא דוגמתו בשום אומה ולשון, ואף לא בתולדות הספרות של ישראל עמנו, שהוא, ביחס לכמה וכמה דברים, משונה ויוצא מן הכלל.

אמנם לא ארכו הימים ופרוג התחיל לנסות את כחו גם בלשון עמנו המדוברת, ונסיונו עלה יפה והצליח. בשנת 1888, כשעבר העתון הז’רגוני “יודישעס פאלקסבלאט” מרשותו של צדרבוים לרשות אחרת ושמו של הד“ר י”ל קנטור נקרא עליו בתור עורך, עלתה בידו של העורך למשוך לעבודת ה“פאלקסבלאט” גם את פרוג, וזה הרבה להשתתף בו בפרוזה ובשיר. ומאז כתב פרוג לא מעט מזמן לזמן במאספים ועתונים שונים בלשוננו המדוברת, וכשאנו מעיינים בשלשת הכרכים של “כל כתבי פרוג” ביהודית, שיצאו באמריקה בשנת 1910, אנו מוצאים כמה מרגליות יפות בצד כמה וכמה דברים קלושים וקלי־ערך, שאינם ראוים כלל לשם המשורר פרוג. ידע המשורר את הלשון המדוברת ידיעה שלמה בכל פרטיה ותגי־תגיה, בקי היה בכל חדריה וחדרי־חדריה ובשעת הצורך ידע להשתמש באופן נפלא בכל התבלין והסממנים המיוחדים אשר לה; גם הוא היה הראשון שהשכיל לכתוב בה בהצלחה גמורה שירים במדה ובמשקל, כדרך השירים באחת הלשונות האירופיות. אבל פרוג מעודו לא היה הוגה כבוד וחבה יתרה ללשון עמנו הפשוטה והעלובה; אדרבה, התיחסותו אליה היתה כמעט התיחסות של בוז, המגיעה לפעמים עד תכלית שנאה, ובזה הלך בדרך רוב ה“משכילים” הגמורים בדור הקודם, כמו למשל יל“ג בשעתו, שהתבייש בשיריו הז’רגוניים, מעשה ידיו “שלא להתפאר”, ובקושי הסכים להדפיסם ולהוציאם לאור בתנאי כפול, שיקרא עליהם דוקא שֵם “שיחת חולין”, כדי להבדיל בין קדש לחול… ואותו היחס לא היה נובע אז מתוך פחד־שוא מפני ההתחרות של הז’רגון, שלא יבוא, חלילה, לדחוק את רגלי השכינה של לשוננו העברית, כטעמם ונמוקם של כמה מ”היראים והחרדים" במחנה “חובבי ש”ע" בימינו, אלא פשוט מתוך רגש של זלזול לז’רגון הנקלה והנבזה, רגש שעבר בירושה למשכילינו מתקופת ההשכלה הברלינית הראשונה. ומי יודע כמה פנינים יקרות באמת אבדו לה לספרותנו העממית משום זה, שבעיני המשורר פרוג, שאין כמהו מסוגל לערוך בלשון העם המדוברת שירי חמד מלאי חן עממי והוד פיוטי כאחד, נחשבה עבודה זו ל“שיחת־חולין” של מה־בכך, שאינה לפי כבודו, ובכל אופן לדבר שאינו ראוי כלל לתשומת לב מיוחדה….

־־־־־־־־־־־־

ברגש שונה מזה לגמרי התיחס המשורר מיום שעמד על דעתו ללשוננו הלאומית, לשפת עבר. אהבה עזה ונאמנה, חבה עמוקה ונלהבה, היתה נטועה בלבו מימי ילדותו ללשון “כתבי הקדש” ומים רבים של התקופות השונות שעברו עליו לא יכלו לכבותה. עוד בתקופת נעורי שירתו הוא מביע את צערו הגדול “אחרי קרוא בנביאים”:

"וּקְרוֹבָה הָעֵת, בָּהּ עַמֵּנוּ –

הַבֵּן הַשּׁוֹכֵחַ הוֹרָתוֹ –

לֹא יָבִין גַּם מִלָּה מִשְּׂפָתוֹ,

שְׂפַת קָדְשׁוֹ, בָּהּ כְּתוּבָה תוֹרָתוֹ".

אחר כמה שנים, בעוררו קינה על מות המשורר יל"ג, יהגה תמרורים על הימים המאררים, שבהם לא נדע גם לקרוא “כתובת־עצב על האבן הישנה שעל הקבר, שבו תנוח אמנו”. וכנוח עליו הרוח, בהשפעת התנועה הציונית בתקופותיה השונות, להוציא מלבו לא רק קול ענות חלושה, אנקת אסיר על צרת ההוה, או קול געגועים לתור־הזהב של העבר הרחוק, אלא גם “שירי ציון”, שירי תחיה מלאי תקוה לעתיד יפה ומזהיר, – הוא שולח ברכת נצח לראש הבאים “להחיות בימי עבדות ומצוקות את הלשון הקדושה בקסמי הדרה”.

הידע פרוג את הלשון העברית, שאהב אותה כל־כך? י“ל גורדון במאמרו “הספיחים” מעיד עליו, שהוא “מבין בלשון־הקדש וספרי ישראל אינם לו כמעין חתום”. אולם “הבנה” זו היתה רק ב”כתבי־הקדש", בכח “גירסא דינקותא”, ובשאר ספרי ישראל לא היה מעיין בכל ימי שבתו בפטרבורג אלא לפעמים רחוקות מאד ובדרך ארעי. הסביבה של הסופרים, שהיה קרוב אליה ביותר, רחוקה היתה מאד מסֵפר עברי בכלל.

אין ספק, שהחוש הלשוני, שהמשורר חוּנן בו במדה מרובה, היה עומד לו לפרקים להרגיש היטב את עצם הכוָנה ועיקר ההוראה של איזו מלה או אמרה בעברית. ועל זכרוני עולה עד כמה הפליאני פעם המנוח בהרגשתו החדה בנוגע לעברית, שלא פללתי למצוא בו דוגמתה. הדבר היה לפני כמה שנים, בקיץ שנת תרנ“ב, אחרי צאת הקובץ הראשון של ה”פרדס“, שהדפסתי בו את השיר הידוע של פרוג “אגדת הכוס” בשם “כוס הדמעות” בתרגומו של איזה סופר ש”י גינצבורג, שלא נודע לי אז ועד היום נעלם ממני מי הוא. המשורר עבר דרך עיר־מושבי אודיסה, ובשעה שזכיתי להתודע אליו שאלתיו מה דעתו על טיב התרגום של שירו ב“פרדס”, והוא ענני שהתרגום בכלל טוב בעיניו, גם מוצא הוא טעם לשבח בשנוי השם של השיר בעברית; אבל על בטוי אחד העיר שאינו עולה יפה לפי דעתו – ואי־אפשר היה שלא לתת צדק להערת המשורר, שהעידה על דַקוּת הבנה בלשון.

לא רחוק הדבר להאמין, שאלמלי תקפה על המשורר בתקופתו המזהירה הראשונה השפעה עברית (והוא היה כל־כך נוח לקבל השפעה) ועוררה אותו להשתלם בידיעת שפת עבר ולנסות את כחו בכתיבת שירים עבריים לא רק בתכנם הלאומי אלא גם בצורתם, – אז היתה רוכשת לה השירה העברית כח גדול ומצוין ושֵם פרוג היה מתנוסס לתהלה בין טובי משוררי ישראל בלשוננו הלאומית.

אולם לצערנו ולגודל צערו של המשורר בעצמו בסוף ימי חייו, לא נעשה על־ידו נסיון זה באותם הימים הטובים, כשהיה עדיין, לפי מליצת יל“ג, “ציץ פורח מלא לֵח”, אלא “לפנות ערב”, כשהגיעו לו ימים שאין בהם חפץ וכיל”ג בשעתו יכול היה לקרוא על עצמו: “עלה נבל אנכי ויבש כחרש כחי”…

מהו הדבר שהעיר לכך את לבו של המשורר פרוג באחרית ימיו והניע את ידיו הרפות לעבודה זו? מי יודע את רוח האדם, ואף־כי רוח המשורר! יש לי יסוד לשער, שבאיזו מדה גרם לזה שלא במתכון הסופר הנודע ש. אנ־סקי, שהזדמן לעירנו אודיסה קרוב לאותו הזמן. כי הסופר הזה, שלא נסה מעולם לכתוב עברית, נחה עליו הרוח פתאם וערך בעברית שני שירי־בדיחה קלים, והדבר היה ל“חִדוש” בעיני חבורת הסופרים האודיסאית, ובאחד הימים קראתי אותם² באזני פרוג המוטל על ערש־דוי, כדי לבדח קצת את דעתו, ואולי פעל עליו “חדוש” זה לנסות את כחו אף הוא בלשון היקרה והחביבה לו כל הימים.

והנה בבקר יפה אחד, בסוף החורף הקודם, הובא לי גליון אחד שלוח מאת המשורר, שהיה שכן קרוב אלי, ובגליון – שיר עברי, ורצופה לזה פתקא קטנה בבקשה לתקן בשיר את שגיאות הלשון ולהחזירו מיד על־ידי השליח. עיינתי בשיר ולא האמנתי למראה עיני: האמנם שיר עברי זה, שיֵש בו כמה סימנים מובהקים של השירה הפרוּגית, יצא מתחת עט־העפרת (המשורר היה כותב בימי חליו הארוכים כמעט רק בעט־עפרת) של פרוג, שלא כתב מעודו אפילו שורה אחת עברית? מהרתי ונכנסתי אל חדר המשורר ומצאתיו מוטל בלא כח על ערשו, פניו חורים כפני מת בלי טפת דם ורשומים עליהם בתָוים נכרים ובולטים סימני ענויים ויסורים קשים של ליל נדודים, ומוקף הוא ספרים גדולים וקטנים, ספרי תנ"ך בתרגום רוסי עם כל מיני מלונים עבריים. הנה הם – אמרתי בלבי – כלי־המלאכה, אותם המכשירים שעמדו לו בשעת דחקו בעבודתו החדשה והקשה ובעזרתם הצליח בדרך־פלא ממש להוציא מתחת ידו דבר כמעט מתוקן!

– ומה השיר הזה בעיניך, בודאי לא יצלח למאומה? – שאלני המשורר בקול חלש, בהרימו את עיניו אלי כמתחנן על נפשו.

–אדרבה – עניתי – עלי להגיד לך את האמת, כי שירך העברי הפליאני במדה מרובה. אמנם מצאתי בו קצת שגיאות בלשון הצריכות תקון ועליהן העברתי קו אדום, אבל אין זה נוגע כלל לעצם השיר, שמעולם לא פללתי לראות דוגמתו מעשה־ידך בעברית.

פני המשורר החולה האנוּש נהרו. הכרת פניו ענתה בו עד כמה שאלה זו, אם באמת הצליח בשירו העברי, חשובה אצלו ונוגעת עד נפשו.

עברו עוד ימים שנַים ופרוג הראני נוסח שני של שירו הראשון מתוקן יותר, ונוסף לזה עוד שיר חדש. וכך נמשך בכל לבו ונפשו לעבודת יצירה זו, שהיה עוסק בה בתשוקה עזה ובהתמדה יתרה בכל אותן השעות שיסוריו הקשים הרפו ממנו ויכול היה לאחוז עט־עופרת באצבעותיו הרפות והצבות. והעבודה הזאת המתיקה את מרירות מכאוביו בירחי חייו האחרונים ובה מצא תנחומי־אֵל על ערש־דוי.

ומה רבה שמחתו באחד הימים הקרובים, כשספרתי לו שהראיתי שני שיריו העבריים, שהעתקתים בכתב־ידי, למשורר ביאליק, מבלי הִגיד לו מי הוא המחבר, וזה הכיר מיד מעשה־ידו של מי הם.

ובאמת גם עין פחות חדה מזו של ביאליק יכלה להכיר ולמצוא אותו וסימנים של השירה הפרוּגית בכמה חרוזים משירי פרוג העבריים, לדוגמא בשיר זה – “האחרונה”:

"כָּבְתָה הָאָח וְדָעַךְ אִשָּׁהּ.

כַּנְּשִׁימָה הָאַחֲרוֹנָה

עוֹד תְּנוֹצֵץ לֶהָבָה אַחַת,

הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה.

כָּל הַשֵּׁמוֹת הַחֲבִיבִים

שָׁכַחְתִּי. אֶחָד עִמִּי,

חַי בִּלְבָבִי, צַח וּבָהִיר

הַשֵּׁם הַטָּהוֹר: “אִמִּי”.

וּבַלֵילוֹת, לֵילֵי־דְוָיַי,

כְּאָז, בִּימֵי יַלְדוּתִי

עוֹד אֵלֶיהָ תִּשְׁאַף נַפְשִׁי,

וּבָהּ אֲבַקֵּשׁ מְנוּסִי.

"אִמִּי, אִמִּי – תִּבְכֶּה לִבָּתִי

וְתֶהֱמָה כַיּוֹנָה –

שִׁמְרִי, נִצְרִי שַׁלְהֶבֶת חַיַּי,

הָאַחַת – הָאַחֲרוֹנָה!…"

־־־־־־־־־־־־־

לא רבה היא בכמותה הירושה הספרותית בעברית שהשאיר לנו המשורר המנוח, אבל חשובה היא לנו ויקרה מאד באיכותה. ואמנם אין חקר ליקרת ערכו של החזיון הנפלא הזה: “המשורר הלאומי”, שהוציא כל ימיו לפני בני עמו את רוחו הנשגבה במיטב שיריו בלשון נכריה, התעורר באחרית ימיו וחגר שארית כחו להחזיר רוחו למקור־מחצבתה ולתת לאחיו הגדולים עם הקטנים את שארית שירתו, ניצוצות “הלהבה האחרונה”, בלשוננו הלאומית.

יפה ומזהירה היתה זריחת החמה של שירת פרוג בשחרית חייו. קהל הקוראים וגם המבקרים התענגו על רב טוּבה וקדמו אותה בתרועת ברכה והלל. אולם שמי המשורר הבהירים התקדרו מהר בעבים וענני־עופרת של החים המרים והמאררים עלו וכסו את עין השמש מעין הרואים. כמה סבות קשות, וביותר סבת המחסור ותולדותיו, גרמו לפרקים לירידתו של המשורר מעל הבמה הגבוהה שעמד עליה ובתוקף ההכרח השפיל את כבודו למצוא מחסה ומסתור במשך כמה שנים במדור התחתון של אחד העתונים היומיים מהקלים והפחותים. ובכלל מונח חותם של טרגיוּת עצומה על רב שנות חייו. ולפיכך בצהרים של חלדו נראתה זריחת בת־שירתו ביפי זוהר נעוריה רק לעתים רחוקות מאד. והנה לפנות ערב נתגלתה שוּב בכל הדרת־כבודה: הנשמה הפיוטית, שבילדותה חדרו לתוכה קרני־אור של כתבי־הקדש, מתאמצת, לפני הפרדה מארץ החיים, למהר ולהוציא מקרבה ניצוצות האור הגנוז ולהעלותם על הגליון בלשון כתבי־הקדש. בעמל קשה וביגיעה מרובה עלתה בידו עבודה זו, אבל כמה חביבים עליו יסורים אלה, ובאהבה רבה וכמעט במסירת־נפש הוא מקדיש לה כל רגעי המנוחה המועטים, שבהם נמצאה לו אפשרות כל־שהיא להחזיק עט־עופרת בידו הכהה – ואנו עומדים בחרדת־קדש לפני המחזה הנפלא והנהדר של “שקיעת החמה”, המלאה זיו ומפיקה נגה מיוחד.

אדר, תרע"ז.

סופר לאומי

הסופר אברהם־שלום פרידברג, הנודע בספרותנו גם בשם “הר־שלום” או בר“ת: “ה”ש” – מת בוורשא ביום ה' י“א אד”ש, בשנת תרס"ב, שנת הששים וארבע לימי חייו. מות הסופר החרוץ הזה הוא אבדה גדולה לספרותנו, אשר המנוח בעבודתו הפוריה היה מרבה להביא לה ברכה ולהעשירה בחבוריו ותרגומיו הטובים והמועילים.

א“ש פרידברג נולד בעיר הורודנא ביום ג' י”ח חשון תקצ“ט. חנוכו היה על פי הדרך הכבושה בישראל בימים ההם. את תורתו למד מפי טובי המלמדים בעירו ונחשב בין בחירי התלמידים, גם קנה לו שם “עלוי”, כי מימי ילדותו הצטיין בכשרונותיו ושקידתו. ביום היותו לבר־מצוה גלה לאמו (אביו מת עליו בילדותו), כי נפשו חשקה לא רק בתורה, כי־אם גם במלאכת־יד, ולרצונו בחר לו אומנות נקיה של מתקני־שעונים. ומאז נטה שכמו לסבול עול עבודה ותורה כאחת. כל היום היה עוסק במלאכתו ובלילה גזר שעות משנתו כדי להגות בתורה. – בשנת תרי”ד יצא מעיר־מולדתו לדרום רוסיה להשתלם שם במלאכת־ידו, ואת התורה לא עזב גם בשבתו בארץ נכריה, ומדי נפנה ממלאכתו היה בא אל בית־התפלה הקרוב למעונו להגות שם בתלמוד בהתמדה יתרה. ובעת ההיא “הצליח לו המקרה” לקנות ספר “שפה ברורה” לר“ק שולמאן, “הנצנים” לאב”ג וגם איזה ספר בדקדוק, והספרים האלה היו שעשועיו ולמודיו בביתו.

בשנת תרי“ח חזר העלם לעיר־מולדתו, ושמו הטוב הולך לפניו, כי באגרותיו לביתו מערי־הדרום היה מודיע פעם בפעם חדשות בדבר המלחמה בזמן ההוא, והאגרות האלה, שנערכו בלשון ערומים וב”מליצה־חידות" היו נקראות בעירו ברבים ושֵם כותבן נתפרסם כ“מליץ” ו“בעל לשון” נפלא מאד. אז נשא לו אשה ועל שלחן הוריה היה סמוך הוא וביתו עשר שנים.

כשנה אחר חתונתו עזב את מלאכת־ידו, בהבינו שלא לכך נוצר, והתחיל להשתלם בלשונות ומדעים ושמו נתפרסם בעיר־מגוריו בתור מורה־לשעות מומחה בבתי העשירים.

והימים ימי בכורי ההשכלה, ואש“פ ביחד עם שנים שלשה “משכילים” שהיו אז בעיר, עלו “כשרש מארץ ציה” והיו לנושאי־דגלה של ה”השכלה" ולוחמי מלחמתה. כש“הצליח המקרה” להעלם אברהם־שלום להשיג את הספר “אהבת ציון”, היה קורא בו בלי חשך, עד כי, לפי עדותו בזיכרונותיו, “הוצק עליו מרוחו וסגנונו רגל על לשונו”. שֵם מחברו של ספור־שעשועיו, ר' אברהם מאפו, היה נערץ ונשגב בעיניו ומרומם על כל תהלה. והעלם בן י“ט שנה החל לבוא בכתובים עם החוזה הגדול בעל “אהבת ציון”, ונפשות המורה והתלמיד נקשרו מהר באהבה רבה. “מרום הנך מנגדי כגבוה שמים מעל הארץ” – כתב אש”פ במכתבו הראשון למאפו. ונקל לשער את הרושם הכביר שעשתה על המליץ “האברך” דעתו של הכהן הגדול בהיכל החזיונות על מליצת סגנונו במכתביו לאמר: “ואנכי אמצא לנפשי נחת לקרוא אותם באזני נבונים הבאים בצל קורתי. לא להתימר בכבוד אשר נתת לי בעים רוח חזיונותיך, כ”א להראות את העבריה בעצם תֻּמה, חין ערכה, רוממות ניבה ועצמת קסמיה. – – – את אשר אִותה נפשי לראות ראיתי בנעימות מליצתך הנשגבה. – – – לך בכחך זה והיית מופת לאוהבי שפת עבר"; ובמכתב אחר: “שאר רוח לך, לכן עטך בידך מטה הקסם”. ועוד במכתב אחר כותב מאפו לידידו הצעיר: “אתה ידידי היוצא בעקבותי ללכת בצעדי און ובהלך נפש בנתיב הבלטריסטיקה לא ידע עט סופרינו עד כה. אתה ידידי נקראת לעלות מרום הרי המליצה העבריה. מי יתנך פה והגדתי לך דרכך אשר תלך בה לעורר לבבות לדעת כל נעים ונשגב על הרי ישראל”.

מעתה היתה משאת נפשו של הצעיר פרידברג לעלות ולראות בעיניו את פני מורהו הגדול. תשוקתו הכבירה הזאת נמלאה בשנת תרכ“ג, כי נסע לעיר קובנה (בפעם הראשונה בחייו במסלת־הברזל) וימים אחדים התארח בביתו של מאפו, והימים הטובים האלה עשו עליו, כמובן, רושם עז ותקיף שלא נמחה מלבו כל ימי חייו. סימני הרושם נִכרו בזיכרונותיו על מאפו, אשר כתב ב”הויזפריינד" שנה ראשונה והערוכים בכשרון ואהבה רבה. בכלל גדלה מאד השפעתו של מאפו על תלמידו המסור לו בכל נפשו. “רוחך הלא תחיני ותעודדני, וכילד רך למוד התנהל לאטו בתמוך בו יד אמו כן גם אני עמך; באשורך אחזה רגלי ועליך נסמכתי בצאתי בעקבותיך” – כה יאמר אש"פ באחד ממכתביו למאפו, ואת הדברים האלה אין לחשוב להפרזה מליצית.

בעל “אהבת ציון” מאפו הרבה להשפיע לא רק על סגנונו של פרידברג, כי־אם גם על רוח עבודתו בספרות ישראל. בעקבות מורהו יצא גם הוא לערוך ספורים אשר יסודותם בדברי ימי עמנו. ספור הסטורי היה ספורו הראשון (מימי חרבן בית שני), אשר לא נגמר וגם ראשיתו הלכה לאבוד. וספור הסטורי היה גם ספרו הראשון, שנדפס בשנת תרל"ו בשם “עמק הארזים”.

בספור “עמק הארזים”, שנכתב בעקבות הסופרת העבריה אגוילאר בשנוים עקריים והוספות מרובות, קנה לו המחבר שם טוב בקהל קוראי עברית. המחבר בעצמו, במכתבו למו“ל “השחר”, יעיד על ספרו לאמר: “הספור הזה כלו ערוך ברוח לאֻמי וממולח טהור קדש ברגש סנטימנטלי, כטעם הראוי לקוראינו”. ובאמת אין לשפוט ספרים כאלה על פי ערכם הספרותי המפשט, כי־אם לפי פעולתם על לבות קוראיהם. והפעולה של הספור “עמק הארזים”, הלוקח נפשות בתאור מעשי המפלצת של האינקויזיציה, היתה כבירה מאד. “גם הקר לבו בקוראים – יאמר המח' במכתבו הנ”ל – לא יתאפק מבכי ודמעה, אשר כגשם נדבות תהיה לו להרך לבו ולהצמיח בו אהבה וחבה גדולה לעמו ומולדתו”.

אחרי זה באה הפסקה גדולה בעבודתו הספרותית של אש“פ מתוך טרדות רבות בעניני מסחר. במכתבו אל יהל”ל משנת תר"ס הוא שופך מרי שיחו: "רבים יעמיקו שאלה: על מה ולמה לא אוסיף להראות בשער וכו' לו ידעו טרדותי ועמלי בעשותי כל הימים לביתי, לכלכל משפחה גדולה בעבודה ישרה וידים אמונות, אז הביאו רוחי וידעו כי אסורות כנפיה בחבלי החיים ונפשי כשפחה חרופה מכורה לכל המרבה במחירה וכו' ".

בשנת תרמ“ג, רואים אנו אותו שנית עובד עבודתו בתור עוזר ראשי ב”המליץ“. והימים ימי התעוררות רוח ישראל לתחיה. ונפשו של הסופר, שחותם “אהבת ציון” טבוע בה מנעוריה, התעוררה לתנועה החדשה של “חבת ציון” בכל מאדה. במאמריו ובפיליטוניו המרובים “מעניני דיומא” בחתימת ה”ש (הר־שלום) היה משתדל בכל כחו לעורר בלב קוראיו את האהבה הנאמנה לישוב א"י ולכל קדשי עמנו.

אחרי שלש שני עבודתו ב“המליץ” הפטרבורגי יצא משם וקבע את מושבו בוורשא. יותר משנה עבד ב“הצפירה”, גם הדפיס בה את תרגומו משפת אשכנז בשם “הרב להושיע”, שיצא אח“כ בהוצאה מיוחדת. בדבר הזה נטה מן הדרך אשר התוה לו מורהו מאפו באחת מאגרותיו: “הניחה מלאכת ההעתקה לכל מעלי גרה. ואתה התאזר ואמץ ידיך למשוך בשבט סופר”. עוד תרגומים אחרים נדפסו ממנו במאספים שונים: “ספר הספרדים” מאת קייזרלינג ב”האסיף“, החלק השמיני של דה”י לגרץ ב“בן־עמי”, “עיר ובהלות” מאת ליוונדה ב“כנסת ישראל” (נדפס גם בהוצאה מיוחדת), אף השתתף בתרגום הס' “תולדות ספרות ישראל” לקרפלס. ובשנת תרמ”ח היה עורכו ומסדרו של ספר “האשכול”, שעבד בו עבודה רבה בעריכת דברי אחרים, גם כתב בעצמו הרבה “ערכים”.

בשנים האחרונות היה עיקר עבודתו הספרותית בשביל חברת “אחיאסף”, שהדפיסה בשנת תרנ“ג את ספרו “קורות היהודים בספרד”, ובשנת תרנ”ז את תרגום ספר “התורה והחיים” לגידימאן בשלשה חלקים, בהוצ' “אחיאסף” נדפסה גם עבודתו הגדולה ביותר, שחשיבותה רבה מאד בספרותנו, ביחוד לתועלת בני־הנעורים, הלא היא מערכת ספוריו בשם “זכרונות לבית דוד” בארבעה חלקים.

נטיתו של הסופר אש“פ לספורים בדברי־הימים, שנגלתה מראשית עבודתו בספרותנו, ושהיא עוררתהו לעסוק ביחוד בתרגום של ספורים כאלה, שיסודם בדברי ימי עמנו, – נטיה זו באה, כנראה, לא רק מתוך השפעה מן החוץ, כי־אם גם מתוך סגולת נפשו העצמית. וכשרונו המיוחד במקצוע זה נגלה בעצם תקפו ב”זכרונות לבית דוד“, שהתחיל לכתוב אותם בעקבות רקנדורף בספוריו “מסתרי היהודים”. אך מהרה עזב מקור לא נאמן זה, וספורי ה”זכרונות" הם רבם ככֻלם ילדי רוחו. אמנם לא תכירו בספורים הללו יד צייר אמן, לא תמצאו בם מלאכת־מחשבת רבה, ואותו המשפט שהוציא המח' על ספרו “עמק הארזים” נאה הוא גם לכל ספור וספור שב“זכרונות”, כי “כלו ערוך ברוח לאֻמי וממלח טהור קדש ברגש סנטימנטלי”, אבל מה יקר הרגש הזה ומה רבה פעולת הספורים בסגנונם וברוחם על קוראיהם, ביחוד על הלב הרך של בני־הנעורים.

במכתבו לדיניזון משנת תרנ"ד הוא כותב: “הנה כן מעז יצא מתוק, ובאבוד משען לחמי במשרה שהיתה על שכמי¹ יכירני מקומי בספרותנו העבריה, אשר בימים הטובים מאלה בגדתי בה ואחרי הדלת והמזוזה שמתי זכרונה, ועתה שבתי אליה בלבב שלם, וגם היא שבה אלי כאם רחמניה”.

ובשנת תרנ“ט הדפיס אש”פ בשני חלקים “ספר הזכרונות”, שהוא קובץ פיליטונים שונים שבאו ממנו בכה“ע בשם “זכרונות” ו”מעניני דיומא" וגם אגרות אנשי שם. בזכרונות והאגרות הללו ימצא חוקר דברי ימינו חומר לא מעט לדעת רוח הדור החולף ורשימות יקרות להבנת “החליפות והתמורות” שעברו על בני עמנו בזמנו של המחבר.

ככה עבד העובד החרוץ הזה את “עבודת הקדש” שלו בשקידה נפלאה וחבה יתרה. וגם כאשר תקפה עליו לפני שנתים מחלת יבשת־האברים והרופאים גזרו עליו שיחדל לכתוב, כי בנפשו היא, לא שם לב לאזהרותיהם ובשארית כחו, כל עוד נפשו בו, חִבר ספר־למוד חדש בשם “שפה לנאמנים” בשני חלקים “ללמד שפת עבר על טהרת הקדש”, אשר חלקו הראשון יצא זמן מועט לפני מותו והשני נשאר בכתובים. ספרו זה ערך “למען היותו כמבוא ופרוזדור ללמוד התנ”ך שזה העיקר ובלעדיהו אין ספר־למוד למלא מקומו ולהביא בלבב צעירינו ידיעת לשון קדשנו כמהו", אף השתדל להכניס לתוך ספרו “דברים הנוגעים לענינים היקרים לנו, כאהבת השפה והלאום וחבת ארץ קדשנו וכל סגולותינו היקרות ללב העברי הנאמן”.

“אהבת השפה והלאום וחבת ארץ קדשנו וכל סגולותינו” מלאו את לב העברי הנאמן הזה מנעוריו עד יומו האחרון, ואת הרגשת היקרים האלה עמל הסופר הלאומי בכל ימי חייו לטעת בלב קוראיו הרבים, הקטנים עם הגדולים, ולכן יהיה זכרו לברכה בקרב עמנו ובספרותנו לאורך ימים.

תרפ"ב.

בספרות ובחיים

“יש ויש למכביר סופרים כאלה, שספרותם לחוד וחייהם לחוד; יש כאלה, שספרותם טובה מהם, ויש שהם בעצמם טובים מספרותם, ואי־אפשר להביא ראיה מן הספרות על החיים” – אלו הם דברי הסופר המנוח א. ל. לֶוינסקי באחד מפיליטוניו הראשונים ב“המליץ” (“הספרות העבה”), אבל אם באמת יש הרבה “סופרים כאלה שספרותם לחוד וחייהם לחוד”, בקהלם לא יֵחד כבוד הסופר לוינסקי. הוא היה מיחידי־הסגולה במחנה הסופרים העברים, ש“הספרות והחיים” שלו אינם “תרתי דסתרי”, אף לא “שני עולמות” שונים, כשני דברים המונחים זה בצד זה ואין קשר פנימי ביניהם, אלא שנַים שהם אחד, תחומיהם יונקים זה מזה ודמות אחת להם. חותם אחד ומיוחד היה טבוע על צורתו הספרותית של לוינסקי ועל קלסתר־פניו בחייו בתור אדם ויהודי ועסקן צבורי, ואפשר להביא כמה וכמה ראיות והיקשים מן ספרות שלו על חייו.

לא ימים רבים עברו על לוינסקי הסופר עד שבקש ומצא את נתיבותיו בספרות ורוח מבינתו הורהו להכיר את מקומו וליַחד לעצמו מקצוע מיוחד, מקצוע הפיליטון הפובליציסטי, שכמעט לא היתה דוגמתו אצלנו עד ימיו, ובמדה ידועה הוא היה יוצרו ומביאו לידי שכלול מצוין, שאפשר להציגו למופת. בראשית דרכו הוא נסה את כחו בכתיבת קורֶספונדנציות מעֵין מאמרים קטנים, שחתם תחתיהם בשֵם “מי שהיה סטודֶנט” (זמן מועט היה “שומע חפשי” באוניברסיטה החרקובית). עברו ימים מועטים והגיע למדרגת “בעל־מאמרים” ב“עזרת סופרים” ב“המליץ”, אבל לא הרי המאמרים שכתב א. ל. לוינסקי כהרי אותה “המאמריסטיקה” הידועה, שהיתה מושלת בכפה בספרותנו העתונית “בימים הטובים ההם”. מתחת עטו יצאו מאמרים פובליציסטיים הראוים לשֵם זה שיֵש בכל אחד מהם רעיון מרכזי ושאין בו אריכות לשון וסתם פטפוטי־מלים לשם נוי ו“תפארת המליצה” בלבד, כנהוג אז בישראל ברב “המאמרים” שנתפרסמו בדפוס.

הקוראים הותיקים בתוכנו, שהיו מקוראי “המליץ” בזמן ההוא, זוכרים בוַדאי את מאמריו של לוינסקי “שפת עבר ושפת יהודית המדוברת” ו“חיי עולם וחיי שעה”. במאמרים אלה שמשכו עליהם בשעתם את עיניהם ולבם של הקוראים, קִנא הסופר קנאה גדולה ללשוננו העברית והוא מראה באצבע על “החזיון החדש, שנראה בשוק הסופרים, שיש להתבונן עליו, והוא תחית הז’רגון”, ומוציא את רוחו בדברים קשים נגד אותם הסופרים שמניחים “חיי עולם”, את הספרות העברית, ועוסקים ב“חיי שעה”, בספרות הז’רגונית. ואותם המאמרים הראשונים נכתבו כמעט כלם בכובד־ראש גמור, כראוי לסופר הלבוש תגא של פובליציסט והמשמש בכהונה במדור העליון; ואם לפעמים רחוקות פלט קולמוסו איזה דבור קל בלצון, הריהו כאלו מתנצל על כך באחד ממאמריו הבאים ואומר: “הנה יאשימוני הסופרים על חטא שחטאתי בלצון. אפשר שבאיזה ממאמרי לא דקדקתי פעמים בדברי וריח סתירא (סאטירה) נודף מהם”… אבל בהיותו עוסק עדיין באותה השאלה עצמה של “שפת עבר ושפת יהודית המדוברת”, בהמשך הפולמוס של סופרים בינו ובין שלום־עליכם וחבריו, שיצאו כנגדו בשביל ללמד זכות על הז’רגון העלוב – הוא מסיר מעליו את האצטלא של “דרי מעלה”, כבדי הרעיון והלשון, יורד לו ל“מדור התחתון” של הפיליטון ודורש בלשון של בדיחות על “יוחנן הסנדלר לפנים ועתה”, וגם ב“עזרת סופרים” הריהו נושא מדברותיו בסגנון פיליטוני קל על “המרצע והספרות”. ומאז חדל כמעט לכתוב “מאמרים” במובן הרגיל: את מערכי לבו הוא מוסר לקהל קוראיו רק בצורה פיליטונית, ושוב אינו עוזב את מדורו התחתון אלא “בשעת הדחק”, בשעת הצורך הגמור לערוך דוקא מעין “מאמר”.

וכיון שמצא הסופר את נתיבותיו במקצוע הפיליטון, מצא גם את סגנונו – אותו הסגנון המלא חיים של נועם וחמודות, המתאים לכשרונו המצוין. בהתול קל, בהוּמור חי ורענן עליז ושנון, הוא סוקר את העולם הקטן והגדול של בית ישראל וחוצה לו, בוחן ובודק את גנזי החיים, הנסתרות והנגלות של הדור הישן והחדש. ומעביר תחת שבטו את “השאלות הבוערות” העומדות “ברוחו של עולם” ואת “המחשבות והמעשים”, העומדים או הראוים לעמוד על הפרק. חוט של חן מיוחד משוך על ילדי רוחו הפוריה, ועל רובי פיליטוניו מרחפת רוח של יהודי פקח, הוגה־דעות ובעל לב רגש, לב טוב ומלא חבה לכל הנברא בצלם אלהים. ועל כולם – לב עברי נאמן לעם־סגולתו וקשור בקשר אמיץ ונצחי באוצרות קניניו הרוחניים. בקיאות וחריפות בהוַיות־העולם, הסתכלות חדה ובהירה בדעותיהם ובמדותיהם של בני־האדם בכלל ושל בני עמו בפרט, שנינות ועליצוּת החיים, מחוברות בדבק טוב וטבעי אל רוך נפשי ונעימות לבבית של חבה יתרה אל הבריות, – אלו הם הסממנים היפים, שמהם הורכבו טובי פיליטוניו, שלקחו כל־כך את לבות כל הקוראים למיניהם מכל המפלגות ומכל המעמדות בישראל.

עטו השנון של הפיליטונאי לא היה דוקר ומכאיב, מלעיב ומגדף. דברי לעגו הנמרץ לא היו מרים ומאררים, מהולים ברעל וארס, ועקיצתו לא היתה עקיצה להכעיס, לשֵם חירוף וקנטור. תוכחתו המגולה יצאה תמיד מתוך אהבה נאמנה, ובמין בת־צחוק מיוחדת, של בעל לב טוב ותמים, שַחקה של חמלה יתרה, היה מהתל במומי בני עמו ומלגלג על אותם החסרונות והמגרעות, שדבקו ברוחם ובנפשם במחשכי גלותם המרה והנוראה. ושַחקה זו של חמלה וחנינה לא סרה מעל שפתיו אפילו בשעה שבא לדבר משפטים עם המתבוללים והמתכחשים לעמם שנואי־נפשו.

“שנואי־נפשו” – בעצם הדבר אין מבטא זה מדויק כשמדברים על תכונתו של הסופר המנוח. נפשו הטהורה היתה מלאה אהבה רבה לעמו ישראל וגעגועים עזים לשלֵמות החיים הישראליים של הדורות הקודמים, געגועים ויראת הכבוד והרוממות להמאור שבתורה ושבספרותנו העתיקה והחדשה; אולם מקום לא היה בלבו לטינא ושנאה כבושה אפילו ל“בנים כחשים”, שאין את נפשם להכיר את אחיהם ומתרחקים מעַמם נפשם להכיר את אחיהם ומתרחקים מעַמם, ובשעה שהיה מניף עליהם את שבטו כמצליף לא היה עושה זאת כמלמד קפדן בפנים זועפות ובתוכחות חמה וזעם. צר היה לו לראות בעיניו אנשים מישראל בעלי־מומים, לקויים בנשמתם במדה מרובה כל־כך, שהם מכחישים ב“אני” שלהם ומשתדלים בכל כחם לזייף את חייהם וחיי ביתם זיוף גמור. ודאי אי־אפשר שלא ללגלג על הבריות המשונות הללו, אבל מצוה גם לנוד להם ולעורר עליהם בלבך “רחמנות”… הרי הרבה “חולשות” בבני־אדם. הנה אנשים זקנים נובלים וכמושים, שמשתדלים וחוגרים שארית כחם להתראות בעיני הבריות דוקא כאברכים דשנים ורעננים. כלפי אותם “המתבחרים” (לפי בטויו) היה הסופר מכַוֵן בשעתו, בשיחות־פיליטוניו הקלות על “יפיפיתו של יפת” ו“מעניני דיומא”, כמה מהלצותיו המחוכמות ולגלוגיו השנונים. וכי אפשר לומר, שהיה מתיחס אל בעלי־זיוף אלה באיבה ומשטמה? אמת, ההתכחשות לעם והשאיפה לטמיעה הן זיוף יותר גס ומכוער, אבל אף הן אינן סוף־סוף אלא “חולשה”, שבאה מתוך “לקוי חלקי” במח ובלב, ובשעה שבעלי חולשה זו עושים לעין השמש את מעשיהם הזרים, שמעוררים לפעמים תעוב וגועל נפש, בודאי רשאי אתה וגם מחויב לצחק עליהם בכל פה, אך לא צחוק מהול ברעל של שנאה ואיבה, אלא צחוק של חמלה…

בכלל, מדה זו של “אי־סבלנות”, שהיא כל־כך מצויה אצל הרבה מסופרי ישראל, לא תמצאו אותה בכתבי הסופר המנוח אפילו במקצת: מעולם לא התערב בפולמוס אישי ולא השתמש בכלי־זינו החדים והמלוטשים נגד בעלי־ריבו ומתנגדיו־בדעות. “סבלן” במדה מצוינת היה לעומדים מחוץ למחנה שלו, ואפילו לאנשי המחנה שכנגד. וסבלנות זו, שנִכרת באופן בולט בתוך השורות ובין השורות של הרבה מפיליטוניו, לא באה, כנהוג לפעמים, מתוך קרירות־רוח לדעותיו של עצמו, אלא מתוך לב טוב של אדם יקר, שמשתדל לראות באחרים את צד האור ולא דוקא את הצללים השחורים, והריהו דן את כל אדם ואת כל כת ומפלגה לכף־זכות, ושל סופר פקח, בעל עינים פקוחות ובהירות, המבין הרבה ולפיכך הוא מרבה לסלוח.

אולם אם שנאה לא ידע, נטועה היתה בלבו אהבה עזה ועמוקה לעמו ישראל ואוצרות רוחו הכביר. ואהבה זו עוברת כחוט השני בכל כתבי הסופר המנוח מראשית צאתו על במת הסופרים עד רדתו מעליה, בהקָפד פתיל חייו בלא־עת.

ואהבתו לעמו לא היה מסוג זה, שהוא קורא לו בלשונו השנונה “אהבה כללית ושנאה פרטית”. “יודע אנכי פטריוט אחד – יאמר במאמרו, שנושא עליו שֵם זה – אשר מדֵי ידבר על דבר היהודים בכלל, נפשו גחלים תלהט, ידבר גבוהה על ישראל ואמונתו, ואת כל איש יהודי בפרט ישנא תכלית שנאה”. ובדברים קשים יוכיח את אלה, “שהמציאו שיטה חדשה לאהוב את העם כלו יחד עם זה לשנוא את היהודי”. ב“שיטה חדשה” זו לא אחז אפילו במקצת מן המקצת. את הכלל ואת הפרט היה אוהב כאחד, את האומה כולה ואת אישי האומה. ומתוך אהבה נאמנה זו חזר מדעתו הראשונה על התעסקות ב“חיי שעה”, וכיון שבא לידי מסקנה, שאי־אפשר בזמננו לתת להמון עמנו ספוק מזונו הרוחני אלא בלשון המדוברת, התחיל לכתוב בעצמו לשם “חיי שעה” ולא נמנע מלהשתתף בטובי העתונים “הז’רגונים”, ולא נתקררה דעתו עד שעלה בידו ליסד בעצמו בעיר מושבו אודיסה עתון בלשון יהודית המדוברת, שהיה עובד בו מאהבה עד ימי חייו האחרונים.

ומה רבה היתה אהבתו לשפתנו הלאומית, לשון קדשנו, ולספרותה! בשנים הראשונות לעבודתו הספרותית היה כותב לפרקים פיליטונים “מעין בקרת” על ספרים חדשים, ובכל אלה לא תמצאו בקרת שלילית אלא במאמרו הראשון על אחד הכרכים של אחד המאספים. עטו המצוין ודאי היה מוכשר ומסוגל לעשות “מטעמים” חריפים, כאשר אהבה נפשם של רוב הקוראים: יכול היה להוציא את “גל הסמרטוטים” מתוך “אוצר ספרותנו” ולהוקיעם נגד השמש, כדי להראות על כיעורם ולעשותם ללעג ולקלס. אבל מאהבתו לספרותנו העלובה היה כובש את יצרו הליצן ובוחר לכתוב דוקא מעין בקרת חיובית. וכשהיה מגיע לידו פרי־ספרות חדש, שיש בו טעם כל־שהוא, היה ממהר לברך עליו בקול רם ברכת “שהחיינו”, ואת מחברו של הספר החדש, שמצא בו איזה ניצוץ של כשרון, היה מרים על נס למופת בישראל וגומר עליו את ההלל הגדול. אפשר שבמקצת עשה זאת מתוך לב טוב, כדי לתת כבוד ונחת־רוח לסופר עברי עלוב, שזה חלקו מכל עמלו; אבל עיקר כונתו היה לעשות פרסום, ואם תרצו לומר – ריקלמה, לספרות העברית אהובת־נפשו.

ויחס של חבה ורֵעות היה תמיד יחסו של הסופר לקהל קוראיו. “חביבי הקורא”, “חביבַי הקוראים”, – אלו מלות־הקריאה של חבה, שהיה רגיל לשמש בהן במאמריו ופיליטוניו, לא היו כדוגמת הבטוי “קורא יקר”, הנהוג אצל הסופרים דרך נמוס בלבד. הקוראים היו באמת חביבים עליו וקרוב היה לכל קוראיו. לא לחנם היה שם־הכנוי “רבי קרוב” קבוע אצלו וחשוב בעיניו יותר משאר הפסיבדונים, שהיה מכנה בם את עצמו לפעמים. ומכל־שכן שהוא היה חביב על כל הקהל הגדול של קוראיו. מן הקורא מבית־המדרש הישן עד הקורא החדש שבחדשים, כהמוני כמלומד, כקורא פשוט כ“יפה־הרוח” – הכל היו שותים בצמא את דבריו וממהרים בראש כל דבר לקרוא בהנאה מרובה את הפיליטונים החביבים של “רבי־קרוב”, הקרובים כל כך אל הלב העברי.

־־־־־־־־־־־

וחביב היה ומכובד המנוח לוינסקי על הבריות בכלל. לא רק בעולם האצילות, בתור סופר בישראל, אלא גם בעולם העשיה, בתור אדם המעלה ועוסק באמונה וחריצות בצרכי צבור ויחידים, בעניני הכלל והפרט. “איש חי רב פעלים” היה במלוא מובנן של המלים האלו, חבר לכל דבר טוב ומועיל ומקדיש לה הרבה מכחות גופו ונפשו. לא “בעל מחשבות” טובות בלבד היה בחיים, אלא תמיד איש “מחשבות ומעשים”. בכל עת היה משתדל עד כמה שאפשר, שהרעיון הטוב, שנולד בלבו או בלב חבריו, לא יאחר מלהתגשם ולצאת לפעולה ממשית, וסמוך למחשבות – מעשים. המדרש הוא עיקר חשוב כשהוא גורר אחריו תיכף את המעשה. אפשר אמנם לחלום חלומות גדולים ולשאת בלב תקוות מאירות ומזהירות לעתיד, אבל בהוה, אם יתגשם המעשה בחיים לא בכל שלמותו ואם צורתו הראשונה תהיה לא כל־כך מזהירה כפי שעלה במחשבה – אין להצטער על זה. כן דרך העולם, וסוף־סוף טוב מעשה בלתי שלם ממחשבה ערטילאית המרחפת באויר ואין לה אחיזה בחיים.

ולפיכך לא היה בז גם לקטנות. בדבר קטן וקל־ערך לכאורה לא נמנע מלהשתתף כמו בדבר גדול החשוב לכל הדעות. בענינים שיש להם שיכות רק ל“חיי־שעה” של משפחות ואנשים פרטיים, היה מתעסק ועבד עבודה תמה כמו באלה, שמטרתם “חיי עולם” של כלל ישראל.

וכמו־כן לא היה בז לכל אדם. לא הביט און באחרים, ואל המגרעות ו“החולשות” שלהם לא שם לב כלל, או בכל אופן לא הקפיד עליהן הקפדה יתרה, אדם ילוד־אשה אי־אפשר שלא יתלכלך קצת בחטא ואין לבוא עמו בטרוניא על זה. אין לזכור מעשים ועוונות ראשונים, ואסור לדקדק עם בני־אדם אפילו ביותר מחוט־השערה…

בכלל לא היה המנוח מן המדקדקים ביותר גם בספרות וגם בחיים. את מרותה של “חכמת הדקדוק” הקפדנית לא רצה לקבל על עצמו בשום פנים… אלה שראו את כתבי־ידו קודם שנכנסו לבתי־המערכת, יודעים הם שלפעמים אפשר היה למצוא בדבריו של הסופר המצוין והמפורסם הזה “פליטת־הקולמוס”, שבושים קלים וגם לא־קלים בלשון וביושר־הכתב, שלא הקפיד עליהם. יעשה לו העורך “המשגיח על הכשרות” הספרותית את שלו, יכניס בעצמו אותם התקונים הדרושים לדעתו, ואם זה יתרשל וישאיר איזו פגימות – אף אז אין בכך כלום, שהרי סוף־סוף לא זה הוא העיקר… וכן גם בחיים לא העלה עליו את עול הדקדוקים היתרים והיה מתנגד גמור לקפדנותם ונקרנותם של “נקיי־הדעת” ביותר, המחזיקים בשיטת “יקוב הדין את ההר”. יש לעתים לא רחוקות “הוראת־שעה”, וכשהשעה צריכה לכך אין להתרחק אפילו מן הדומה לכיעור. ההשתדלות מועילה לפעמים להוציא יקר גם מזולל, ואין לך אדם שאין לו שעה, שאפשר אז להשתמש בו לטובת איזה ענין או איזה אדם…

וחבריו של לוינסקי מ“בעלי הדקדוק”, אפילו מן האסטנסים והקפדנים ביותר, לא יכלו להקפיד על דרכו זו. כשם שהוא לא כעס כמעט מעולם על שום בריה, כך אי־אפשר היה להתרגז עליו אפילו “בעידן ריתחא”, מפני שהדבר היה ברור תמיד שכוונתו רצויה ומשובחת: תמיד היה מתכוון לעשות אך טוב וחסד ולהביא איזו ברכה כללית או פרטית.

ועוד מדה יפה אחת היתה בנפשו, שראוי לציין אותה, היא מדת הענוה. גדולה היתה ענותנותו בספרות ובחיים. בכל מה שיצא מתחת עטו הפורה לא תמצאו שום סימן ורמז להתהדרות ולהבלטת ה“אני” של סופר מורם מעם. מעולם לא הביט על עצמו כעל הכהן הגדול מאחיו או כעל מורה ומדריך, הבא לזכות את הרבים והכל חייבים בכבודו. נפלא היה בפשטותו היתרה בתור סופר. בצחוק קל על שפתיו היה מדבר על “מעין פילוסופיה” שלו, של “הפילוסוף מן המרתף”… וגם בחיים הפליאה ענותנותו ולקחה את לב כל יודעיו ומכיריו. תלמיד־חכם יקר זה, שקרא ושנה הרבה, סופר מצוין יחיד במינו, – ראה את עצמו לא כאדם גדול, אף לא כאיש שמצטיין בדבר־מה מבני־אדם סתם, אלא כ“בעל־בית פשוט”, רחים ומוקיר רבנן, חובב שפת עבר וספר עברי חבה עזה. כבודו של סופר עברי, אפילו פחות מבינוני, היה יקר תמיד בעיניו כמו בעיני “משכיל” נלהב מערי־השדה, שלא ראה מאורות מימיו ובא לכרך וזכה לראות גדול בישראל, ליהנות מזיו שכינתו ולהתחמם כנגד אורו…

ושירה זו, שירת “הספרות והחיים” של אלחנן־ליב לוינסקי, שירה מלאה כל־כך יופי והוד רוחני, – נפסקה פתאם באמצע.

בשנים האחרונות גדל ביתר־עז אור־היקרות, שהיה שופע ממנו בספרות ובחיים. רוחו היתה כמעין המתגבר. “המחשבות” היותר יפות ונעלות שלו נתגלו בשאר־רוחו הכביר בפיליטוניו המרובים, המפוזרים בעתונים שונים וביחוד במיטב פיליטוניו ב“השלח”, ו“מעשים” היותר נאים ומשובחים יצאו על ידו לפעולה בחיים, בהוצאת ספרים חשובים גדולי כמות ואיכות, שיש להם ערך קיים לדורות, ובקבוץ סכומים הגונים לשם תמיכת משפחות יתומות ועזובות של סופרים ברֶוח ולא בצמצום, וכיוצא באלה. ופתאם נתקו מיתרי הלב העברי ונאלמה השירה.

קשה הצער, גדול הכאב ורב המספד על האבדה הגדולה, שאבדה לנו בספרות ובחיים!

תרע"א.

עוד על ארז אחד עלה הכורת. פקודת כל האדם נפקדה על אחד מטובי סופרינו; שֵׁם־הלוָי “המנוח” נוסף גם על שֵם חביב זה של הסופר דוד פרישמן.

“הסופר דור פרישמן” – אם יש מי שראוי להיות נושא שם זה, שם “סופר” באמת ובצדק, הנה המנוח פרישמן הוא אחד מן העומדים במדרגה הראשונה בדבר הזה. אין אני מדבר כאן על עצם כשרונו הספרותי – דבר זה ענין לבקרת מיוחדת – אלא על גודל מסירות־נפשו אל עבודתו של סופר וכהונתו הנאמנה בכל מאדו בספרות העברית.

ופרישמן היה באמת אחד הכהנים הגדולים במקדש הספרות העברית. מלה זו “במקדש” לא נאמרה כאן “לתפארת המליצה”, כנהוג; כי אמנם הספרות העברית היתה בעיניו כל ימי חייו, מיום החלו להיות תופש עט בישראל, כעין מקדש ממש ובעבודת־הקדש שלה היה עוסק לשמה, בחבה יתרה ובאמונה רבה.

ואלהי הספרות עשה את פרישמן הסופר ישר, ומעולם לא בקש זה חשבונות רבים צדדיים, שאין להם שייכות אל עצם הספרות; מעולם לא היה סופר ומונה בשעת עבודתו את מספר השורות אחת לאחת למצוא חשבון פרי העבודה בשקל כסף “עובר לסוחר”, כדרך הרבה מבעלי העט העוסקים במלאכת הספרות. כל ימי חייו, מראשית יציאתו על בימת הספרות בימי נעוריו הראשונים עד ימיו האחרונים, עד כמה שידו הרפה יכלה עוד לאחוז עט־סופרים, – היה משתדל בכל כחו רק להעשיר את ספרותנו הדלה, להביא לה ברכה בהכנסת ערכים ממשיים, נכסי צאן ברזל, כראוי לספרות שהשם הזה הולמה באמת.

ועבודת הספרות היתה אצל פרישמן הסופר לא רק עבודתו העקרית, אלא עבודתו התמידית והיחידית; עבודה אחרת, אפילו בתור דבר טפל, לא ידע וגם לא חפץ לדעת. מעולם לא היה פרישמן עסקן בן חֶברה או אגודה, איש־מפלגה, עסקנות מדינית או צבורית, ואפילו תרבותית, לא לקחה את לבו גם במשהו ולא מצא בה לעצמו שום טעם לשבח. עבודת הסופר – זו היתה מרכז חייו, ומשאת־נפשו כל הימים לשבת בשלוה בפנתו המיוחדת, בלשכת־העבודה שלו, אל שלחן־הכתיבה וליצור בנחת־רוח את יצירותיו הספרותיות, יצירות מקוריות, שנוספו עליהן גם תרגומיו המצוינים, שברובם השקיע גם־כן כחות־יצירה לא מעטים.

אמנם כן, שורש נשמתו של פרישמן היה מעולם האצילות של הספרות וכל ימיו היה בכל רמ"ח אבריו איש ספרותי, אמן־העט, שאין לו בעולמו אלא עבודת־סופר.

־־־־־־־־־־־־־־

ועל לבי עולה זכר פגישותי התכופות עם פרישמן בשהותו כמה ירחי־עמל באודיסה בשעת חירום, בימים הנוראים של מלחמת העולם הגדולה. הוא ברח אז על נפשו מתוך ההפכה, מוורשה עיר מגוריו, שהיתה עומדת על עברי פי פחת, ונמלט לאודיסה, שנמשך אחריה בהיות לו בה כמה ידידים וחברים־לעט הקרובים ללבבו. באותו הזמן הכרתי לדעת מקרוב את פרישמן הסופר, הקשור בספרותנו בכל נימי נפשו. מלבד שהיה תמיד כמעין נובע שיחות נאות וחדודים חריפים של יהודי פקח, היה מרבה לדבר ביחס נפשי מיוחד על הספרות העברית ועל כל מיני סופריה, המשובחים והגרועים, בוניה ומחריביה.

אז התברר לי עיקר הסבה של רב שיחו וכעסו ושל התרגזותו הגדולה בשעת דברי הבקרת החדה והשנונה שלו בכתב או בעל־פה. הכתבן פלוני או החרזן אלמוני מרגיז אותו עד היסוד ומביאהו לידי התמרמרות מרובה, מפני שזה דומה בעיניו כמכניס זבל ואשפה לתוך היכל תפארתו ומחלל תא קדשיו לעין השמש, והרי הוא כנוגע בבבת־עינו ממש.

ובזמן ההוא ראו עיני מקרוב גם את כח שקדנותו המרובה של פרישמן בעבודת הספרות ואת התמכרותו אליה בחבה יתרה ובמסירות־נפש ממש. פרישמן הסופר, שנראה בהשקפה הראשונה כרשלן מגוהץ, מוציא זמן לבטלה ואוהב לבלות את שעותיו בעשון סיגרה מהמין המשובח ובשיחת רעים קלה מתובלת בבדיחות והלצות, – היה באמת עובד חרוץ, מתמיד ושקדן למופת. מעולם לא הרשה לעצמו מנוחה שלמה, ואפילו בשעת חולשה ומחלה (וידוע־חולי היה פרישמן רב שנותיו) לא לקח לו חופש גמור מעבודתו ולא נפרד מרעהו הנאמן, הוא עט־הסופר. רוחו הכביר ידע את סוד הנצחון על החומר, ובדבר הזה אין כמוהו מפליא לעשות.

באותו הזמן שהיה שוהה באודיסה חלה בכמה ממחלותיו ואחת מהן היתה אנושה, גם איזה נתוח נעשה לו והרבה שבועות היה מוטל על ערש־דוי. הד“ר פּוּריץ, הרופא הראשי של ביה”ח העברי באודיסה, שהיה מוקיר מאד את סופרי ישראל ועוסק ברפואתם באמונה יתרה, כמובן בלי תשלומים,– היה בא לבקרו מדי יום ביומו, ולעתים קרובות גם פעמַים ביום, ופעם בפעם היה מזהיר בכל תוקף את החולה שיהא נשמר מאד ולא יאחז עט־סופר בידו, עד שישוב לאיתנו, כי בנפשו הוא. אולם אזהרה זו של הרופא המומחה היתה בשביל הסופר החולה גזירה שאין הוא יכול לעמוד בה בשום פנים, וביחוד לאחר שהתחיל בעבודה המושכת כל־כך את לבו, היא תרגום של שיחות האחים גְרִים מאשכנזית לעברית, שהציעו לפניו בעלי “מוריה” והוא קבל את הצעתם בשמחה. ובכן היה החולה מזלזל זלזול גמור במצות הרופא ולא הניח את עטו מידו אפילו בשעת חליו הקשה.

וכמעט בכל פעם כשהייתי בא לבקר את החולה היתה תשובתו על שאלתי “מה שלומך?” מעֵין זו:

– לא טוב ביותר, שנתי נדדה בלילה, גם מדרגת החום עלתה קצת, אבל אין בכך כלום; העיקר שהתחזקתי ולמרות עיני כבודו של פוריץ שלכם – אַל יחשוב ה' לי עון! – תרגמתי בינתים עוד חלק גדול של “שיחה” חדשה.

ותוך כדי דבור הוא מזדקף ממשכבו ומוציא את ידו להוציא מתוך מגֵרת השלחן את מחברתו. ואתה נוטל אותה מידו של החולה וקורא בעונג את התרגום המצוין, שיש בו מעֵין מעשה יצירה מקורית ושאין אתה מוצא בה אלא חסרון אחד: “הכלה נאה יותר מדאי”, כלומר הסגנון מלוטש ומזהיר ביותר ולפעמים, אמנם רחוקות, הוא נשגב מהשגת בני־הנעורים.

והסופר החולה מתלוצץ על מחלתו ומבטלה בבדיחה שנונה, או מסיח את דעתו ממנה לגמרי, ומדבר בחום־נעורים על מה שכתב, ועוד יותר על מה שבדעתו לכתוב, יש לו בגנזי מחו תכניות שונות של עבודה וצריך הוא, מחויב הוא למלאות את תעודתו ולכתוב עוד על זה ועל זה, לתרגם עוד זה וזה. הזמן כל־כך קצר והמלאכה כל־כך מרובה.

ובין הדברים האחרים מזכיר הוא – גם את הרומן הגדול, שעתיד להכתב על ידו.

כידוע, היה פרישמן שליט כמעט בכל מקצעות הספרות, ואין לך מקצוע שלא נסה את כחו בו מזמן לזמן ולא הכניס לתוכו מאוצרות רוחו הכביר. רק ביצירת רומן לא עסק עדיין עטו הפורה, אבל גם על זה חלם שנים רבות חלום־סופר יפה. רומן זה, בעל כמה וכמה עשרות גליונות, צריך להיות למופת בספרות ישראל, כל גבוריו מרחפים נגד עיני רוחו בכל קומתם וצביונם, בכל פרטיהם ופרטי־פרטיהם, ואינו חסר אלא כתיבה בעט, פשוט לקחת ולהעתיקו על הגליון – ודבר זה יעשה בקרוב, ואז יכירו “עושי־הרומנים” העלובים שלנו וידעו מה טיבו של רומן עברי הגון….

־־־־־־־־־־־־

ושוב ראיתי בפעם האחרונה את פרישמן הסופר מוטל על ערש־דוי בביתו בברלין. אמנם לא בנקל עלתה לי הפעם להוָדע איה מקום מגוריו של הסופר. ברלין בזמן ההוא נעשתה בתוקף המאורעות לעיר של “קבוץ גלויות”, אבל “קבוץ” זה נושא עליו חותם “גלות”, ובקרב העיר הזאת “הגדולה לאלהים” מפוזר ומפורד גם “קבוץ” הסופרים… אולם סוף־סוף נודע לי מקום דירתו של הסופר החולה ויחד עם עוד אחד מחברַי הסופרים הלכתי לבַקרו.

הדבר היה ימים אחדים לפני עלותו על שלחן הנתוח, שקפד את פתיל חייו. החולה הקיץ אותה שעה משנת־צהרים קלה אחרי שעבר עליו ליל נדודים ויסורים קשים ונוראים. נכנסנו לחדר־משכבו והחולה התחזק בכל כחו וישב על מטתו.

– מה בעיניכם מראה “יפת־תואר” כמוני?" – פנה אלינו בשאלתו בסגנון דבורו הרגיל. מראה החולה היה נורא, והדבור היה קשה עליו במאד מאד. אשתו התחננה לפניו שלא ידבר ולא יתרגש. גם אנו בקשנו ממנו שימעט בשיחה, אבל כל זה ללא הועיל. החולה לא יכול ולא רצה לעצור ברוחו והִרבה שיחה עמנו “על הכל”, שיחה פרישמנית מתובלת, כדרכה, בהלצות יפות וחדודים שנונים.

על מחלתו הארורה, המעַנָה אותו כל הימים וכל הלילות וגורמת לו כל־כך יסורים קשים וכאבים אנושים, דִבר רק מעט. קצת דבר על “הפוליטיקה הגבוהה” של דיפלומטֵי אירופה העושים שלום במרומיהם, ויותר על “הפוליטיקה הנמוכה” של כמה מו"לי ישראל, דורשי שלומו וטובתו, שהביאוהו לידי כך שהוא, מחַבר ספרים לעשרות, מוטל נעזב ואין לו עכשו במה להתרפאות כדי לחלץ את נפשו ממות… והרבה יותר דִבר על עבודתו הספרותית, היקרה לו מכל יְקָר בחיים, על מלאכתו האחרונה, היא תרגום הדרַמה השקספירית “קוריולָנוס”, שעלה בידיו, לפי דבריו, באופן מצוין ונעלה הוא על כל התרגומים שיצאו מתחת ידו עד היום, וצר לו מאד שעד עכשיו הצליח לתקן ולשכלל רק את המערכה הראשונה (עוד לפני יום או יומים התגבר על יסוריו הקשים וירד מעל מטתו וישב כשעתים אל שלחנו לעסוק בעבודה זו החביבה עליו) ושאר המערכות זקוקות עדיין לתקון ולשכלול. ומדי דַברו זכר, כמובן, בין עבודותיו הספרותיות העתידות לבוא, גם אותו הרומן הגדול, בעל כמה וכמה עשרות גליונות, משאת־נפשו מאז…

– הנה עתיד אני, מחר או מחרתיים – אמר במשך השיחה – לעלות לגרדום והמנתחים יואילו להכניס בבשרי את המאכלת החדה שלהם, כדי להסיר איזה סרח־העודף, אבל שאנן אני מפחד רע; בטוח אני שהכל יעלה יפה, ואחרי הנתוח אהיה שוב אדם שלם מוכשר ומסוגל לעבודה זו אשר אהבתי. כן, יש לי הבטחון הגמור בבריאות גופי, שהרי מרגיש אני בנפשי כחות עלומים ועוד ידי נטויה לעבוד וליצור הרבה מאד.

נבואת הסופר החולה, אויה, לא נתקימה. איזמל המנתחים החיש את הקץ – ופרישמן איננו. כמה מחשבות יפות של יצירות חדשות גדולות מתו עם המת הגדול. אולם ירושה רבה ועצומה, עשירה ונהדרה, השאיר אחריו לדורות בגנזי ספרותנו, ובתוך יתר כהניה הגדולים ישאר בה לברכה לאורך ימים השם המזהיר של דוד פרישמן הסופר.

תרפ"ג

־־־־־־־־־־

א. המורה

ראינוך כאריאל האמת וכאיתן הרוח,

נקי דעת, צנוע וטהור, בסתר כבגלוי,

בטוח באמתו ובדעת אחרים לא תלוי,

דורך בשבילו המיֻחד, בהיר עין ותקיף –

כך ראו עיני משוררנו ח“נ ביאליק את מורהו “אחד העם” וכך הוא מציין אותו (בשירו המצוין “לאחד העם”) בלשונו המדויקה והמכֻוָּנה לתאור איתן אמתי, כדרכו, בלי שום הפרזה מליצית. וכל מי שיודע את הסופר אחה”ע מתוך כתביו הספרותיים, וביחוד מי שזכה להכיר אישיות מצוינה זו בחיים, יכול להעיד עד כמה ציור מזהיר זה מתאים לכל פרטיו אל המצויר.

“אריאל האמת” – דובר הוא וכותב תמיד בכל עת ובכל שעה אמת ואמִּתה, אמת מן הגולה ואמת מארץ־ישראל, אמת מכל מקום, כהויתה וכמו שהיא במציאות, בלי כחל וסרק ובלי שום פניות ונטיות צדדיות. “הסופר – זהו דברו של אחה”ע באחת מאגרותיו – הרי זו כל עיקר תעודתו בתוך כמו: להאיר אור האמת על חזיונות החיים ולפקוח עיני העם שיראה כל דבר כמו שהוא לאמתו – השקפה זו היתה נר לרגלי תמיד ועל פיה כתבתי גם עתה מה שכתבתי. הגדתי מה שאני חשבתי לאמת, מבלי להתחשב כלל עם התוצאות המעשיות" (אגרות אחה“ע, ח”ד ע' 269). וכך הוא מיעץ גם לאחרים המקשיבים לדבריו, והריהו כותב לאחד מעורכי הקובץ “העומר” שבא“י”: “תמה אני מאד על החלטתכם לבלי תת “השקפה” על מצב הישוב. אם הבנתי את רמיזותיך, הטעם הוא, שאינכם יכולים לבשר טוב ואינכם רוצים לבשר רע. כשאני לעצמי הנני חושב “טעם” כזה לעון גדול. השמיעו את האמת כמות שהיא, אם טובה ואם רעה, ובזה הביאו תועלת יותר הרבה מבשתיקתכם” (שם ח"ג ע' 266).

כאלה וכאלה אפשר למצוא בכתביו ובאגרותיו, ואם באנו להוציא משם דברים הראויים ל“אריאל האמת” – אין אנו מספיקין.

מלא ענין בנוגע לזה קטע אחד, שאני מרשה לעצמי להוציא מתוך כתב־ידו של אחה"ע (שיבוא בדפוס בשם “פרקי זכרונות” באחד הקובצים): “ספר הזכרונות הזה התחלתי לכתוב בהיותי כבר “סופר מפורסם”, ואמור אמרתי, כי הוא ימלא לי את הצורך שהרגשתי בנפשי לפרקים, להסב עיני מן הקהל ולהתבודד עם נפשי, לתת דין וחשבון לפניה, ורק לפניה, על כל מחשבותי ומעשי מימי חיי הבלי. אבל אחרי כתבי את העמודים הראשונים ושבתי וקראתי מה שכתבתי, הרגשתי בנפשי, כי ההרגל לכתוב בשביל הצבור כבר היה לי לטבע שני, וגם פה בחפצי לכתוב רק בשבילי בלבד. הנה עמוק בלבי מסתתרת תמונת “הקורא” העומד על גבי, ושלא במתכון הנני נותן לדברי צורה שתהיה ראויה לבוא לפני הקהל, כאלו יודע אני מראש שגם הדברים האלו סופם להתפרסם בזמן מן הזמנים, ולו גם אחר מותי. הדבר הזה הסיר לבי מאחרי ספר זכרונותי”.

עד כאן מגיעה התרחקותו של “אריאל האמת” מצל־צלו של טשטוש האמת ומן הדומה לו בכל צורה שהיא.

“איתן הרוח” – ברוחו הכביר והתקיף הצליח לכבוש ולהכשיר לבבות, והשפעתו לפרקים היתה חזקה ונמרצה לא רק על תלמידיו המקשיבים לקולו וההולכים בעקבותיו, אלא גם על מתנגדיו שאינם סובלים את “אחד־העם’יות” והחושבים אותה לשיטה מזיקה בהרהוריה ופקפוקיה המרובים, ועל פי רב היו אף הם מרכינים את ראשם בפני המורה הגדול, שאותו הם מכבדים ואת תורתו אינם מקבלים.

ובאמת אי אפשר שלא להתרשם ושלא להתפעל, ברצון ושלא ברצון, מהאיש והסופר “נקי הדעת, הצנוע והטהור, הבטוח באמתו והדורך בשבילו המיוחד” בכל דבר ובכל שעה. “קו הישר” עובר כחוט השני בכל מה שיצא מתחת עטו המבורך, מהמאמר הראשון “לא זה הדרך” עד השורה האחרונה של ארבעת חלקי “על פרשת דרכים”, ומהאגרת הראשונה עד האחרונה בששת חלקי “אגרות אחה”ע“. בכל הוא הולך לשיטתו, שיטה ברורה ובהירה, שלמה ומסודרה, המטביעה את חותמה המזהיר על כל דבריו בפה ובכתב. לא זה הדרך של פזיזות וקפיצות, של חוסר מתינות ודחיקת הקץ, של תקוות נפרזות והצעות דמיוניות ומעשים מלאכותיים ואויריים שאין להם יסוד ובסיס, של ויתורים ופשרות בדברים יסודיים, של רעש ושאון וקשקוש ב”אסתרא בלגינא" ותקיעת שופר של משיח מדומה ואחיזת עינים של ריקלמה. זה הכלל, לא הכמות הוא העיקר אלא האיכות, ולפיכך אין לבקש הצלחה ותחבולה להשגת המטרה במקרים פתאומיים ולסמוך על נסים ונפלאות, אלא צריך לבחור “דרך ארוכה וקצרה”, דרך טבעית של עבודה טבעית והתפתחות מודרגת “ההולכת לאט”, לא בפסיעות גסות אבל בטוחות, כדי שיהא בנין התחיה בנין של ממש, הנעשה לפי תכנית מושכלת שלמה ומתוקנת על יסוד נכון, שנקבצות בו אבנים שלמות, אם גם קטנות, בידי בונים מומחים. אין לחו“צ או ציוני לרמות את אחרים ואת עצמו: “ישוב א”י אינו תשובה על שאלת “מה נאכל” שלכל יחיד ויחיד כ”א על שאלת החיים של הכלל כלו“; ובכלל לא “באשר “מרובים צרכינו” חובה עלינו שתהיה “דעתנו קצרה” לבלתי הבין כי צורך ויכולת אינם שמות נרדפים. כל עצמה של הציוניות לא באה אלא להשיב לעמנו, ע”י יסוד מרכז לאומי, את אחדותו, את כחו הרוחני ואת כבודו הלאומי אשר גלה ממנו”. “תחית־ישראל בתור עם חפשי, החי ברוחו ומתפתח לפי טבעו – אך דרך אחד לה בלתו אין: לשוב ולהתרכז בארץ האבות, כבשנים קדמוניות, ולהחיות את העם ע”י הארץ ואת הארץ ע“י העם”, ולשם כך צריך “לקבץ לא”י חלק ידוע מן העם, והחלק הזה, בהגיעו שם ברבות הימים לחיים טבעיים וחפשיים היה המרכז לחיינו הלאומיים בכללם וישפיע מרוחו על כל שאר חלקי העם אשר ישארו בארצות נכר". ולתכלית זו “טובה קולוניה אחת מתוקנת שיהיה בכחה לחבב את הארץ על העם, מעשר קולוניות רעועות, שחבת הארץ מגינה עליהן”.

ומה נפלא הדבר, שדוקא בדברי אחה“ע בעל הסגנון הברור והמדויק מצאו רבים מקום לטעות ולגלות בתורת שיטתו פנים שלא כהלכה. ועל זה הוא מרבה להתאונן ולקבול בכמה מאגרותיו לרעיו ומכריו. “כמדומה לי – הוא כותב – שלא רבים ימָצאו בין חו”צ אשר הקדישו כחם וזמנם לעבודת הישוב המעשית יותר ממני. ואם לא דבר זר ותמוה הוא, כי יחד עם זה הנני נחשב בעיני רבים כמתנגד לכל עבודה מעשית? אם תשוב ותקרא כל מה שכתבתי בענין זה, אקוה שתמצא בעצמך, כי לא אל המעשה התנגדתי, כ”א אל אופן העשותו. ובדבר הזה צר לי מאד, כי כמעט כל נבואותי נתקימו" (אגרות א“ה, ח”א ע' 138). ולאחר: “בכל עת שאני שומע אומרים עלי, שאני דורש “אצילות מוסרית”, שאני מסיר לבי מן המציאות וכו', – נדמה לי, כי האומרים כן לא טרחו להתבונן היטב בדברי ומיחסים לי דעות שלא עלו על לבי מעולם – – – וכפי שאשפט ע”פ סימנים שונים, כבר מתעוררים איזו מן הקוראים לבחון את המשפט הזה, המהלך מפה לפה ומקולמוס לקולמוס, כקבלה שאין להרהר אחריה" (שם ח"ג ע' 158). ועוד לאחר: “נפלאתי בשמעי גם מפיך מעין מה שאני שומע יום יום מפי סופרים ידועים בכה”ע: כי הנני “רוחני” כולי, והאידיאל שלי לבנות בא“י “ירושלים של מעלה”, שישבו בה אנשים הרחוקים מעולם המעשה ויהנו מזיו השכינה. זהו שקר, שבדו אחדים ממתנגדי זה כמה והוא הולך ועובר מפה לפה. אלו היה זה האידיאל שאני שואף אליו, לא הייתי מקדיש זמן וכח במדה מרובה לישוב א”י המעשי ולא הייתי יורד לעומקן של הלכות הקולוניזציא האגררית בא“י, כמו שעשיתי עד כמה שיכלתי מגעת. האמת היא, כי מלה אחת בלבלה את המושגים. אמרתי תמיד, כי התנועה הציונית היא תנועה “רוחנית” ומזה דנו אחרים, שאיני רוצה כלל לראות את הצד המעשי שבדבר, והכל, מן המתישבים עד הקולטורה שעתידה להברא על ידם – הכל צריך להיות רק רוחניות שברוחניות. אבל באמת קראתי את הציוניות בשם תנועה רוחנית רק על שם סופה ותכליתה, כלומר שאין בכחה לבער מן העולם את “הצרה היהודית” החמרית, אחר כי לא יוכל כל העם לעקור דירתו לא”י, ומטרת התנועה היא אפוא רק זו: לברוא לעמנו מרכז לאומי, שפעולתו על בני הגולה תהיה רוחנית בלבד, כלומר שירומם את רוחם ויחזק אחדותם ויתן תוכן נאות לחייהם הלאומיים (שם, שם ע' 159).

אגרות אחה“ע בכלל כחן רב לפזר את העננים, שהשתדלו מתנגדיו לענן ולהאפיל על שיטתו, ויש בהן השלמה יפה לכתביו מכמה צדדים. לדוגמא, על הטענה הידועה, שיש לפעמים שנחוץ לדחוק את השעה, הוא נותן תשובה שנונה: “לא אכחד ממך, שבשחוק מר קראתי את טענותיך ע”ד השאלה: אם הגיעה או לא הגיעה השעה… עוד הפעם מה ששמעתי כבר מאה פעמים ואחת: “השעה לא תבוא מעצמה אם לא ידחקוה אנשי מעשה” וכו' וכו'. רבונו של עולם! האמנם תחשבו – אתה וכל בעלי טענה זו שקדמוך – שזקוק אני ללמוד אמת זו מפי אחרים, ולא עוד אלא שאיני מסוגל לקלטה אף לאחר שהשמיעוני אותה פעם אחר פעם? ודאי, צריך “לדחוק” את השעה, אלא שצריך לדעת קודם כל איזהו הצד הראוי לדחיקה. אם רוצה אתה להכנס לבית סגור, אפשר שתגיע לכך כשתדחוק את הדלת (אם אינה סגורה יפה יפה), אבל לעולם לא תשיג את מבוקשך כשתדחוק את הכותל סתם” (שם ח"ד ע' 128).

ו“איתן הרוח” הוא גם “בהיר עין”. רואה הוא תמיד בעיניו הבהירות את הדברים כהויתם, בוחן ובודק אותם יפה יפה ומתוך בחינה ובדיקה זו הוא רואה גם את הנולד ומגיד מראשית אחרית. ולא בו האשם אם מוכרח הוא להגיד חזות קשה ולנבאות לפעמם קרובות עתידות רעות, ואם נבואותיו, לצערו העמוק, מתקימות על פי רב במלואן. גם לבעל “שלטון השכל” הזה יש לב רגש היודע לחלום חלומות יפים, אבל הוא אינו נותן לו, ללבו, לשגות בדמיונות ואילוזיות מלאות זיו שוא ובעל־כרחו מרגיז ומשליט עליו את השכל הבהיר, הרואה סופם של מעשים מקולקלים ו“בנינים” מבוהלים שאין להם יסוד ממשי, גם רואה חובה לעצמו לבלי לכבוש את נבואתו ואת אשר יראה יגיד לא בשפה רפה, אלא בפה מלא… “צר לי מאד – הוא קורא באגרת שהבאתי למעלה – כי כמעט כל נבואותי נתקימו”. ובאמת לא קשה לקורא עשרת הכרכים של כתבי אחה"ע ואגרותיו למצוא ולהראות באצבע על כמה וכמה “נבואות” כגון אלו.

הנה, לדוגמא, “הנבואה” האחרונה בנוגע ל“הכרזת בלפור” המפורסמת. במעשה ההכרזה זו גם אחה“ע, כפי שנתגלה לקוראים מתוך האגרות, לקח חלק לא מעט. בלונדון נוסד אז “ועד מדיני” על יד ההסתדרות הציונית שהוא, אחה”ע, היה אחד מחבריו, ובאחת מאגרותיו הוא כותב על זה: “האין זו אירוניא של המזל, שלעת זקנתי התחלתי להשתתף (אם כי לא באופן אקטיבי ביותר) בדיפלומטיא הציונית? אבל המאורעות השתלבו כך שאי־אפשר היה להיות אחרת: (ח"ה ע' 310). הכל הכירו אז כי הגיעה “שעה הסטורית גדולה” ליהדות ולארץ־ישראל, ולאחר מתן ה”הכרזה" נתלהבו כל הלבבות עד מאד והתחילו לראות בזה לא רק “עקבות המשיח”, אלא ביאת המשיח ממש וגאולה שלמה. ושוב לקח “בהיר העין” אחה"ע על עצמו את התפקיד המר והמכאיב לגעור בנזיפה בעתונים האמריקאים על זה “שאינם חוששים להלהיב דמיון העם, מי לשם פרופגנדא ומי לשם סנסציא בלבד, בבשורות דויות והבטחות נפרזות”, ולהזהיר את העם שלא יתלהב יותר מדאי ולא ידחק את הקץ. “רשאים אנו אמנם לקוות, – הוא כותב על זה באחת מאגרותיו – שהללו שהיכולת בידם ימלאו את הבטחתם ויתנו לנו את האפשרות לבסס ולסדר את עבודתנו בארץ ישראל על יסודות לאומיים בטוחים, ובכל זאת עוד שנים לעשרות תעבורנה עד שנוכל לדרוש בצדק, שתהא ארץ־ישראל “מדינה יהודית” ממש, כלומר עד שנהיה אנחנו רוב התושבים בארץ. ובמשך זמן המעבר הזה – התכונות הנפשיות היותר נחוצות לנו הן: התמדה וסבלנות. בעינים גלויות ובדעה מיושבת צריכים נהיה לטפס ולעלות על ההר הגדול אשר לפנינו, לטפס ולעלות בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש, בהתמדה שאינה פוסקת ובסבלנות שאינה מונה ימים ושנים. רק בחלום אפשר לראות הר כשערה ולהגיע בטיסה אחת עד שמי השמים. אבל בחלומות לא יבָנה עם ולא תבָרא ארץ נושבת”. (ח"ו ע' 39־38).

מי יתן ונזכה והיו עיני המורה הגדול עוד רואות לעת זקנתו הרבה מעשים גדולים בבנין הארץ שלא יהא לו להתנגד גם ל“אופן העשותם”, והבנים הבונים יהיו מטפסים ועולים על “ההר הגדול” אשר לפניהם “בעינים גלויות ובדעה מיושבת, בצעדים נכונים ומדודים היטב מראש”, ו“אריאל האמת ובהיר העין” יראה וישבע נחת, ובשמחה רבה יוכל לנבאות מראשית אחרית טובה ויפה ולקרוא בכל לבו המסור בכל, ימי חייו לאומתו וארצו ולתחית שתיהן: “הלואי שנבואותי יתקימו במלואן ושלמותן!”

אב, תרפ"ו.

־־־־־־־־־־־

ב. חיים של יסורי הרוח

“מארת אלהים רובצת עלי – כך מתאונן אחד העם במכתבו לאחד מבעלי “אחיאסף” – כי כל מה שחלמתי וקויתי בימי חיי הבלי. כשתגיע השעה המוצלחת שאראה את חלומי מתגשם בפעולה, רואה אני תמיד את השטן מרקד נגדי מראשית הפעולה ומשחית את הדבר ביסודו, באופן שאין תקוה עוד לעשות דבר מתוקן ושלם” (אג' אחה“ע ח”ג ע' 36).

מארת אלהים כגון זו רובצת אמנם, פחות או יותר, על כל אנשי הרוח בעלי משאת־נפש אידיאליסטית: חולמים הם חלום נשגב ונושאים את נפשם לאידיאל רם ונשא, ובהגיע תור החלום להתגשם בפעולה ממשית – בא השטן ומרקד נגדם בדמות בני אדם קלי דעת ופזיזי מעשה, הבאים להשתתף גם הם בהגשמת אותו החלום על פי דרכם ומרבים לקלקל ולהשחית את כל הענין בתחלתו, באופן שאין תקוה שיֵצא מזה דבר שלם ומתוקן כל צרכו. אולם מארה זו מעיקה ביותר בכל כובד משאה על אידיאליסטן מהמין הנעלה כאחה"ע והיא ממררת ומהפכת לטרגדיה מעציבה מאד את חיי אדם כמוהו, בעל נפש אצילית, המלאה רגש אחריות כבירה בכל ענין שנִתן לה לענות בו, העובד עבודה תמה ונאמנה בתור סופר להלכה ועסקן צבורי למעשה ומתיחס לעצמו תמיד בכל חומר ותוקף של תביעות ודרישות אידיאליות, וכל זיוף האמת ופגימת הצדק והיושר עושים שרטת ברוחו וגורמים לו יסורי הנפש. הבן־יקיר של החלום, ילד־השעשועים של חזון הדמיון, מקבל במציאות פרצוף משונה, באשמת “השטן המרקד” בצורות שונות, והחוזה השואף לשלמות, העומד “על פרשת דרכים” ומסתכל בעיניו הפקוחות בדברים כהויתם – עליו לקרוא מדי פעם בפעם בכאב לב: “לא זה הדרך! לא אל הנער הזה התפללתי!”…

לא נבוא בזה לבדוק בפרטי החיים בעולמו הפרטי של אחה"ע, שגם הם יכלו אמנם לספק חומר לא מעט בדבר הזה, ונתבונן רק אל יסורי הרוח הכביר וענוייו הקשים בעולם הספרות והעסקנות הצבורית.

א

לעולם הספרות, בתור תופש עט סופרים, נכנס אחה“ע לא בימי נעוריו שלא כדרך שאר סופרי ישראל. מאמרו הראשון (“לא זה הדרך”) נתפרסם בדפוס בהיותו בן שלשים ושתים שנה. ולאחר כמה שנות עבודה ספרותית, לאחר שהוציא מתחת ידו כמה וכמה מאמרים ומחקרים מצוינים, שהקנו לו שם גדול בספרותנו, כתב על עצמו (בהקדמתו למהדורה הראשונה של עפ“ד ח”א): “לא נחשבתי בעיני מעולם כסופר אמתי, כי אם רק כאורח בהיכל הספרות, אורח הנכנס לפרקים, לשם מטרה מיוחדת, והיוצא מיד כשעשה חובתו”. אמנם “אורח” יקר זה היה מתיחס בכל עת לעבודתו הספרותית בכובד־ראש גמור ובהכרת אחריות זו שמצוינים בה כל דבריו ומעשיו. ונאמנה מאד עדותו שהוא מעיד על עצמו באחת מאגרותיו: “שעות ידועות בכל יום הייתי עוסק בהבלי העוה”ז, ואח”כ, בשובי לחדרי ולספרי ולשלחני, נהפכתי לאיש אחר והייתי בעיני ככהן גדול העובד עבודתו בקדש הקדשים, כי אמנם עבודתי בספרות ובצרכי הצבור היתה בעיני קדושה תמיד, ובכל כחי הייתי עמל לעבוד במקדשי זה בקדושה ובטהרה" (אג' אחה“ע ח”א ע' 14). ובמכתב אחר: “אינך רוצה להבין, שאם יש איזה ערך למאמרַי, זה הוא רק מפני שאינם נכתבים כלאחר יד. כל מאמר עולה לי בזמן וכח הרבה יותר ממה שעולים לאחרים אולי עשרה מאמרים” (שם ע' 232). ועוד במקום אחר: “ואני אינני סופר “בחסד עליון”, היושב אל השלחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזיעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב ושמעתתא שלי בעי צלותא” (שם ע' 3). ובהיותו “מקשה לילד”, כמו שהוא אומר על עצמו, היה חש בראשו לאחר מעשה, כלו' לאחר כתיבת כל מאמר ומאמר, יומַים, ולפעמים שלשה ימים רצופים. והוא לא חשב עדיין את מאמרו לנגמר ומתוקן כל צרכו עד שהראהו לאחד “המבינים”. “מיָמַי – הוא כותב – לא מסרתי לדפוס שום דבר שיצא מעטי בטרם אתנהו למקרא לאיש אחד או שנים הנחשבים בעיני לבעלי טעם (ובמקום שאין כאלה אסתפק לזה גם בקוראים פשוטים) ואעשה אזני כאפרכסת לשמוע לכל הערותיהם, ובלי חמלה אמחק ואשנה כל דבר אשר אראה כי עושה הוא רושם לא טוב מאיזה צד, אע”פ שבעיני הוא מוצא חן. והיא שעמדה לי להנצל ממבטאים שונים, שמשכו את לבי ע“י החדוד שבהם וכתבתים ושאח”כ הייתי בודאי מתחרט עליהם אלמלי נדפסו" (שם ע' 103); ולאחר כמה שנים הוא כותב לסוקולוב בענין זה: “נוהג אני כל ימי, שקודם שאני מפרסם איזה מאמר בדפוס, הנני נותן את הכת”י למקרא לאיזה בר־סמכא, ואם אין בר־סמכא ממש אני מסתפק באיזה קורא בעל־טעם, וע“פ הנסיון ידעתי, שמנהגי זה הצילני פעמים רבות משגיאה” (שם ח"ה ע' 232).

כדאי להזכיר כאן גם את יחסו של אחה“ע לעבודת התרגום של מחברת אחת: ועד חו”צ באודיסה פנה אליו בהצעה לקבל על עצמו את תרגום מחברתו המפורסמת של הד“ר פינסקר “אבטואימנציפציה”, והוא נענה לזה ברצון, בהיותו מחבב מאד את המחברת, אבל פקפק בדבר מטעם אחר: “מעודי – כתב – לא עסקתי במלאכת התרגום… וע”כ איני יכול לדעת מראש, אם יש לי כשרון למלאכה זו בכלל, ובפרט לתרגום זה שדורש כמה מעלות יתרות” (שם ע' 157). ובכן הוא מציע שישלח לועד חו“צ העתק של העמודים הראשונים וזה ימסרם לשנים או לשלשה סופרים מומחים ואלה ישפטו על התרגום “בלי צל של משא פנים”. ובשלחו אחר כך להועד לשם בקרת של מומחים את תרגום ארבעת העמודים הראשונים של “אבטואימנציפציה”, הוסיף: “ואבקשכם לבל תראו בכל זה “פידנטיסמוס” מצדי. יקרה וחביבה עלי המחברת הזאת והרבה טפלתי בה לפנים, כידוע לכם, ועל כן רוצה הייתי שיהא תרגומה העברי לא נופל מן המקור, למען יהיה לה בספרותנו ערך קלַסי לדורות. ואם אני איני יכול לתרגמה באופן כזה, אולי ימצא מתרגם אחר יותר מסוגל לזה” (שם ע' 178). ואחר כך כתב לאחד מידידיו: “כבר כתבו לי גם מבית הועד. שאופן תרגומי מצא חן בעיניהם. עבודה זו אוכלת זמן ויגיעה הרבה יותר משחשבתי מראש. אף־על־פי־כן אם יעלה בידי לתת את האבטואימנציפציה בתרגום עברי הראוי לה, אהיה מאושר. זה יהיה מעין תשלום גמול לשמו של פינסקר על השעות של התרוממות הרוח שנתנה לי מחברתו בעת שכתבתי את מאמרי “ד”ר פינסקר ומחברתו” ו”התורה והעבודה" (שם ע' 191).

והנה הסופר הזה בעל הסגנון המצוין בדיוק רב ובבהירות נפלאה, השוקל בפלס כל בטוי וניב והבוחן ובודק כל דבר שיהא דבור על אפניו והמקפיד הקפדה יתרה על כל מלה ומלה שתקָבע במקומה הראוי ולא תסבול טשטוש כל שהוא, – דוקא עליו, על סופר דיקן כזה, נח שבט הגורל להיות לפרקים בלתי מובן בעצם הדברים לקהל הקוראים ורבים יגלו פנים במאמריו שלא כהלכה המכוונת. עוד בהקדמה לחלק הראשון של “על פרשת דרכים” מהדורה ראשונה, לאחר שש שנות עבודה ספרותית, אנו שומעים אותו קובל במרירות על “מארת אלהים” זו: “יש ויש לי להתעצב אל לבי, בעשותי חשבוני הספרותי ובראותי מה תוצאת כל עמלי לאחר שש שנים – – – אם רואה אדם שאין דבריו מובנים, כלומר, שאין הקהל רוצה להבינם על אמתותם, ויותר שהוא מוסיף יגיעה להטעים מה שבלבו בכל מיני טעמים שבעולם, כן מוסיפים אחרים יותר ויותר, הללו בזדון והללו בשגגה, להוציא מדבריו מה שאין בהם, או גם ההפך ממה שיש בהם, ולקנטרו בשאלות ותרעומות שאינן ממין הטענה – – – אין להתפלא אם סוף־סוף יתחיל להרגיש עיפות וידיו תרפינה” עברו עוד י“ב שנה והוא חוזר לאותו החזיון המעציב וב”ילקוטו הקטן" (“מלים ומושגים” – עפ“ד ח”ד ע' 91) הוא משתדל לחקור ולעמוד על סבתו: “שכשמרצים לפני הקהל איזו מחשבה שאינה לפי רוחו, לא די להרצותה בצורה ברורה ומוגבלת מצד ההגיון, אלא צריך להביא בחשבון גם את “הפסיכולוגיא” של השומעים, אותה מכונה המרכיבה מלים ומושגים מין בשאינו מינו לפי צורך בעליה – – – עכשו מודה אני, שמן הצד הזה, הפסיכולוגי, צריך היה לחוש, שהפורמולא “מרכז לאומי רוחני” תתן “להרוצים לטעות” מקום להתגדר בו, אף־על־פי שמצד ההגיון ברורה היא כל צרכה ומכוונת היטב למושג הכלול בה – – – צריכה היתה זו (“המכונה” הפסיכולוגית) להאחז באיזו מלה בשביל לתת לההשקפה הבלתי רצויה לקהל צורה של “אבסורד”. ואלם סבה פסיכולוגית זו, כנראה, לא יכלה להשקיט את רוחו ולהסיר את תמיהתו הגדולה על “החזיון” המשונה הזה, ואחרי כל אלה נשאר הדבר כחידה סתומה בעיניו, ובאחת מאגרותיו בשנת תרע”ג הוא נאנח שוב על כך ואומר: “כל ימי הייתי תוהה על הדבר, שאיני מצליח לברר דעותי, אף־על־פי שמשתדל אני לכתוב בשפה ברורה ובדיוק האפשרי. בדקתי כמה פעמים בסגנוני ובדרך ההצעה שסגלתי לי, אולי אמצא את הסבה – ולא מצאתי” (ח"ד ע' 309).

ב

ובתור עורך דברי סופרים אחרים, וביחוד עוסק בעריכת הירחון “השלח” שנוסד על ידו – גם־כן לא שבע אחד העם נחת מרובה, ולפעמים קרובות הרגיש בזה מרירות של “מארת אלהים”. לעיניו לא היה שום עתון עברי הקודם לפניו, שיוכל לשַמש מעין דוגמה של מופת “השחר” של סמולנסקי, שהיה סמל השלמות בעיני רבים מן המשכילים, לא היה לפי רוחו וטעמו של אחה“ע כלל וכלל. אדרבה, ירחון זה שמש לו לאחה”ע למופת שלילי: כיצד שלא להוציא ירחון לישראל. וכך הוא כותב באחת מאגרותיו לאחר שיצאו שלש החוברות הראשונות של “השלח”: “אם טובים מאמרי “השלח” או ממוצעים – ישפט כל אחד לפי טעמו, אבל בעד זה ערב אנכי, כי באלף עמודים מ”השלח" לא ימצא קורא אירופי כל כך “בטלנות” ופטפוטי הבל כמו שימצא בכל חוברת מ“השחר”. וזה אצלי העיקר: לחנך את הטעם הטוב של הקוראים עברית, עד שלא ימצאו עוד נחת באותם “המאמרים” נעדרי הטעם וחסרי הנימוס שהם בולעים עתה בחשק נמרץ ושאין בשום ספרות אחרת דוגמתם" (ח"א ע' 59־58).

“לחנך את הטעם הטוב של הקוראים” – לאו “מילתא זוטרתא” היא, ביחוד בשעה שמוטל על העורך לעבוד את עבודת החנוך הזאת בעזרתם של סופרים, שרובם אף הם, במחילה מכבודם, מחוסרי טעם. ואחד העם העורך, בעל הטעם המתוקן והמלא הכרת האחריות הגדולה שהטיל על עצמו, היה עובד עבודה קשה, עבודת פרך ממש. מצד אחד הטפול המרובה לתקן ולהכשיר לדפוס את מעשי ידי אחרים, לבדוק אותם יפה ולבער מתוכם את “החמץ”. את שפעת הלקוים והפגימות בטעם ובנימוס וגם בסגנון, ומהצד השני הזהירות היתרה, בשעת מעשה זה של “חתוך האברים המשחיתים את תואר הגוף כלו”, שלא לפגוע, חלילה, ב“עצמיותו” של אותו הסופר, שהעורך מרבה לטפל בו כדי להוציא מתחת ידו את דבריו של זה “מתוקנים” עד כמה שאפשר, – היש עבודה מפרכת יותר מזו את הגוף והנשמה כאחד?

לא נפלאה היא, אם אנו מוצאים בהרבה מאגרותיו של אחה“ע, שנכתבו במשך שש שנות עריכת “השלח”, סמנים מובהקים של השתדלות עצומה “לחנך את הטעם הטוב” של סופרי ישראל הטרחנים, ויחד עם זה אנו שומעים לפעמים קרובות הד אנחות העורך, המתאנח תמרורים תחת סבלות “מארת אלהים” זו. מוך הכרה נמרצה כי “בעניני טעם וד”א האחריות היא על העורך לא פחות מאשר על המחבר”, הרשה לעצמו לשלוח יד במלאכת סופריו כדי “לתקן ולשנות, להוסיף ולגרוע” בכל המקומות שיש צורך בכך לפי דעתו, והנהו משקיע בעבודה זו הרבה עמל ויגיעת בשר ורוח. “הנני עמל לפעמים קרובות – הוא כותב באחת מאגרותיו – בתקון מעשי ידי אחרים אולי לא פחות ממה שעמלו אותם האחרים במעשי ידיהם”, ויש “שהמחק ירבה בהם (בכת"י) על הכתב, והכתב בין השיטין על מה שבשיטין”. ורוב הסופרים, כמובן, לבם מָרתח מפני היד שנשתלחה במאמריהם ואינם רוצים בשום פנים להשלים עם הדיו האדומה של העורך “האכזר”, והם מתמרמרים ומתרגזים עליו וממררים את חייו בטענותיהם ותלונותיהם, והוא מצדיק ומסביר את מעשהו בפני המתאוננים. לאחד הוא כותב: “על דבר השנויים שעשיתי בלשונו אוכל לתת דין וחשבון על כולם לפני כ' “; לשני:”אם תבוא הלום לימי הקיץ, הנני מתחייב ליתן לפניך דין וחשבון בעל פה, ואחשב כי תהיה מוכרח להודות שלא עשיתי אותם בלי טעם מספיק”; לשלישי: “בטח לבי, כי אם תתבונן בדברים היטב, תמצא טעמי ונמוקי בכל הדברים (בנוגע למחקים וההשמטות), ותודה שלא בקלות דעת שלחתי יד במלאכתך”; לרביעי: “אלו הייתי מביא לך בזה ציטטות מתוך דבריך, היית מתבייש בעצמך. נושא בלי־נשוא, התחלת מאמר בלי סופו, מליצות מגומגמות ובלתי מובנות ועוד ועוד – כל זה נמצא בכל עמוד”; ובכן מה עורכו שואל מעמו: “אחת אבקשך – לעתיד בטרם תשלח את המאמר קרא נא בעצמך מה שכתבת”. וכך הוא כותב לחמישי: “מזה נראה, שאין מנהגך לקרוא בעצמך מה שכתבת – דבר שנכשלים בו הרבה מסופרינו”. “חבל שאין סדר למשנתך” – כותב הוא לששי. ולשביעי: “במחילה מכבודך, קמחא טחינא טחנת הפעם”. ולשמיני: “גרעין טו ביש תמיד בדבריך, אבל הקליפה היא “חשכת עננים”, ועוד ועוד כיוצא באלה. והכתוב מדַבר לא בסופרים מ”פרחי כהונה“, לא בתלמידים “מתחילים” שלא שמשו כל צרכם, אלא דוקא בסופרים מובהקים, מ”הכהנים הגדולים" בהיכל הספרות. ואותם צריך היה העורך להושיב על ספסל התלמידים ולהורתם דעה לפעמים בתורה אלפא־ביתית. ככה הוא מסביר, למשל, לאחד הסופרים המפורסמים, שאין לכתוב “הרעיון הֻכה שוק על ירך” (“האמנם יש “שוק וירך” לרעיון, ואנחנו לא ידענו!”) או “כתינוק בן יומו שואל שאלות תם” (“הראית מימיך תינוק בן יומו שואל שאלות?”). ותופשי העט היחסנים, כאמור, מתמלאים חֵמה ורוגז על המעיז לקצץ בנטיעות שלהם ומרבים לבוא לפניו בטענות ותביעות על המָתת “העצמיות” ומחיקת “הצורה המיוחדה”, והוא מוכרח לחזור ולהתנצל פעם אחר פעם: “אינני מודה באשמה זו שאתה מטיל עלי, כי הנני ממית את “עצמיותם” של הסופרים. אדרבא, הנני משתדל להשאיר לכל אחד את מחשבותיו גם סגנונו, רק שתים אני דורש: שיהיו הדברים מובנים ובלי מליצות יתרות שאינן אומרות כלום, ושיהיה הסגנון כדרכם של תלמידי חכמים אמתיים, המדברים בענוה ואינם מבליטים את ישותם ביותר”; ולאחר: “איזו הם השנוים שבהם מחקתי את הצורה המיוחדה מעל דברי הסופרים? לפי אמונתי אני זהיר אני מאד באותה הצורה המיוחדה, ומה שאני מוחק או משנה איני עושה כן אלא על יסוד הטעם או ההגיון המשותף (או שצריך להיות משותף) לכל הצורות השונות”.

אולם דברי התנצלות כאלה וכאלה לא הועילו להשך מעליו את תלונות הסופרים “הנעלבים”, ובאחת מאגרותיו אלי הוא מתאונן על המצב המוזר שהוא נמצא בו: “תבן לא נתן לי (או יותר נכון: תבן נתן לי)”, ובסופה הוא שופך את מרי שיחו: “אין לנו כמעט לא ספרות ולא סופרים ואף לא אנשים מן הישוב שידעו לכתוב שנים שלשה עמודים כראוי, כלומר שגם בלשון אחרת היה זה כראוי. ובעת שיתן ה' ואמסור לדפוס את המאמר הראשון שלא יהיה בו שום מחק ושום תקון מצדי – עבידנא יומא טבא לרבנן. ולא עוד אלא שכפי מעוט יכלתם והבנתם כן גדלה גאותם. רובם (ביחס לזה יש מועט היוצא מן הכלל) חושבים כל פרַזה ריקה שפלט עטם, כל בדחנות חסרת טעם, לתורה שלמה, שהנוגע בה כמחריב עולם מלא, ועלי להצטדק בלי הרף על “החרבן” שעשיתי, לבקש מחילות, ולהמתיק את המרור – ולעשות את שלי”.

ואין פלא אם יש שהעורך הוגה ברוחו הקשה: “עליה זו שנתעליתי להיות “רידקטור” בישראל ירידה היא לי”, ואומר במרירות שאלו יכל להעשות בורסקי, או גורף ביבין, היה בוחר בזה בחפץ לב. ובמקום אחר הוא כותב: “איני יודע עבודת פרך קשה מזו של עורך מכ”ע עברי. אם אך רוצה הוא למלאות חובתו באמונה, ולאיש בעל כשרון ובעל מחשבות – העבודה הזאת היא סם מות לרוחו" (שם ח"ב ע' 208). ומי כאחד העם “איש בעל כשרון ובעל מחשבות”, הרוצה בכל נפשו למלאות בכל עת את חובתו באמונה? ועל איש כזה היה מוטל לעבוד במשך שש שנים “עבודת פרך” זו של עורך בישראל עד שעלתה לו להשתחרר ולסלק את ידיו מעבודה זו, שהיתה “סם־מות לרוחו”…

ג

לא הרבה נחת־רוח מצא אחד העם בחייו גם בתור עסקן צבורי. הוא, האידיאליסטן ואציל הרוח, “אריאל האמת” ובעל נפש מלאה הכרת האחריות הגמורה בכל דבוריו ומעשיו, השואף ודואג תמיד לשלמות המעשה, כמו שהיה שואף ודואג לשלמות המחשבה, – היה פוגש לעתים קרובות בדרך עסקנותו הצבורית בחזיונות שליליים של כשלונות, פגימות ולקויים, התלויים לא בעצם הדברים אלא בפזיזות וקלות־דעת ורשלנות, שאין להן כפרה, מצד המטפלים בהם, וכל אלה היו משַדדים את מנוחתו וממררים את חייו.

בראשונה יש להזכיר ענין השייך אף הוא לעולם הספרות, זה ענין “אחיאסף” שנִתן לו, לאחד העם, לענות בו כמה שנות עמל ורוגז.

בעלי “אחיאסף” כשנגשו להרחיב את פעולת הוצאת הספרים, שנקרא בשם זה, בכסף בעלי מניות ממחנה חובבי שפת־עבר וספרותה, נתנו עיניהם באחיהם הגדול בעל השם הטוב אחה“ע, שיהא שמו נקרא על המוסד החדש ושהוא ינהל אותו בעצותיו הטובות כיד ה' הטובה עליו. אחה”ע נענה לכך בחפץ לב, בהאמינו שהדבר יעלה בידו ויצליח להשפיע על המוסד החשוב כלבבו ולהביא בזה ברכה לספרותנו; אבל זווג זה לא עלה יפה כלל ורבות שבעה לה נפשו של אחה"ע האצילית תמרורים בגלל אותו הקשר.

בעלי הועד העומדים בראש “אחיאסף” היו אמנם יהודים לאומיים כשרים וחובבי־ציון טובים וגם חובבים נאמנים של הספרות העברית הקרובה ללבם, ובכל נפשם חפצו בהרמת קרן “אחיאסף” לא לשם תועלתם הפרטית כל־שהיא, אבל השגתם בעניני ספרות לא היתה רחבה ביותר; חוץ לזה היו חברי הועד טרודים, כנהוג, כל אחד בעסקיו שלו. רק אחד מהם, שהיה אף הוא עסוק כל היום בהנהלת עסק פרטי של אחרים, הקדיש לענינים היגעים של “אחיאסף” את רוב שעותיו הפנויות בערב, והוא היה בהם “רוח החיה” ונשא על שכמו את כל עול סבלה של הוצאת־הספרים. ובאמת היה זה “איש חי רב פעלים”, הנכון תמיד להקדיש את שארית זמנו ולעבוד במרץ מיוחד לטובת הפרחתו והצלחתו של “אחיאסף”, ילד־שעשועיו כל הימים, אבל שעתו, כאמור, היתה מצומצמת מאד ומספיקה רק לעבודה חטופה בחפזון רב ובעמידה “על רגל אחת”; ומהצד השני דעתו והשקפתו של זה על טיב הדרכם המובילים אל הצלחת המוסד היו רחבות וגמישות ביותר, והוא לא יכול לשאת ולסבול צמצום מדעת וזהירות יתרה, לפי רוחו של מורה־הדרך אחד העם, “הקפדן והזהיר” והמלא תדיר פחד וחרדה מפני אימת “האחריות” הרובצת עליו בכל דבר…

ומלחמה תמידית היתה לו, לאחד העם, במניעי גלגלי “אחיאסף” כל אותו הזמן הרב שאחריותו של המוסד היתה מוטלת במדה מרובה עליו ומעיקה על רוחו ונפשו.

“כשנוסדה החברה – מזכיר אחה”ע בכתב־ההתפטרות שהגיש אל האספה הכללית של “אחיאסף” בסוף מרס 1902, לאחר שעברו חמש שנים ששמו היה קשור במוסד בדרך רשמית – היתה תקוה שאוכל לעקור דירתי לוורשא, כדי לעמוד בראש החברה בתור מנהיג עניניה בפועל. על יסוד תקוה זו נבחרתי אז בתור אחד מחברי ההנהגה, וחברינו בטובם הגדול עוד יתרה עשו, כי קשרו את שמי, בלי ידיעתי, בשם החברה, בקראם לה בשטר־ההתקשרות: “חברת א. גינצברג וחבריו”. אבל זמן קצר אחר זה נשתנו הדברים וקביעת דירתי בוורשא לא יצאה לפועל. מובן מאליו, כי בשבתי הרחק ממרכז הפעולה של החברה, לא היתה לי שום יכולת להשתתף בפועל בהנהגת עניניה, ואפילו להשגיח תמיד על מהלך עבודתה קשה היה לי מאד. מפני זה היה השם “חבר ההנהגה”, שניתן לי, בלתי מתאים אל המציאות, ועל כן היה עלי למשא כבד" (אג' אחה"ע חלק ג' ע' 30).

והֵד האנחות המרובות, שיצאו מלבו של אחד העם, הכואב מאד תחת עקת “המשא הכבד” הזה, נשמע בהרבה מאגרותיו ל“אחיאסף”, לקפלן המושך בעיקר בעול ההנהלה ולאנשים אחרים מידידיו הקרובים והרחוקים.

על פי השפעתו של אחד העם נגשו אמנם בעלי “אחיאסף” להביא ברכה לספרותנו בהוצאת ספרי מופת מתקופת גדולי ימי־הבינים, גם מונוגרפיות וספרים חשובים בתולדות ישראל ותחית רוחו בארצות הגולה וכיוצא באלה, אבל השפעתו בעצם הדברים היתה מצומצמת ביותר ורוב עצותיו הטובות נתקבלו מסבות שונות רק להלכה ולא למעשה. ולמעשה היו הרבה דברים יגעים, לקויים ופגומים, בעולמו של “אחיאסף” וגרמו לו, לאחד העם, לא מעט יסורי רוח ומפח נפש…

זה האיש, המעיד על עצמו באחת מאגרותיו “לאחיאסף”: “יש לי יסודות קבועים בדברים שבין אדם לחברו, אשר לא אסור מהם אף אם יהיו חיי תלואים בזה” (ח"א ע' 293); שאינו יכול שאת באופן אורגני שום הנהגת־ענינים שלא כדרכה, בכל צורה שהיא, שום חוסר־סדרים ואי־דיקנות ופזיזות מתוך קלות־דעת וכדומה, – הוא מוכרח היה להפגע לעתים קרובות בפגעים כגון אלה באותם החדשים המועטים, שהוטל עליו לעבוד במחיצת “אחיאסף” בוורשה גופה, ואחרי כן במשך כמה שנים מרחוק בתור נושא אחריות של דברים שאין רוחו סובלתם.

אנשי־המעשה שב“אחיאסף” היו מרבים למשש לטובת הענין את דפק “השוק”, מבקשים חשבונות ודרכים לתפוש את הקורא המתחמק מאתם בכל מיני תחבולות: עובדים מספרים כבדי־משקל לחוברות קטנות של מה־בכך, מנסים ליסד לשם הכנסה שבועון בלשון המדוברת, ואחריו שבועון עברי, והרבה מן “המעשים” הולכים ונעשים למורת רוחו של אחד העם, והוא קורא תגר ומתמרמר ואין לאל ידו להושיע. הם “מאמינים באלהי הריקלמא” ואינם מדקדקים ביותר בשעת התקיעות בשופר גדול, והוא רואה און בריקלמות ידועות, ובטוח הוא כי מלבד “שפלות לעצמנו וגועל נפש לכל בעלי טעם” לא יביאו ריקלמות כאלה מאומה.

ויש שהיו פונים אליו כמה מן הסופרים בתלונות ותרעומות על הנהגת “אחיאסף” ביחס להם, והוא אמנם ידע והרגיש שסופרי ישראל עצבנים וטרחנים הם לפעמים יותר מדאי ולא תמיד להם הצדקה בקובלנותיהם, אבל יש שהיו נִכרים דברי אמת, והנה כותב הוא, למשל, לראש המנהלים של המוסד: “אגרת תלונה צודקת קבלתי מאת – – – ואני מוכרח לקרוא כל זה ולכבוש פני בקרקע”, ומסיים בקריאה מרה היוצאת מן הלב הכואב: “אלי! מתי יבוא הקץ לכל אלה?” (שם ח"ב ע' 220). ולאחד מידידיו הקרובים הוא כותב: “בודאי ידעת את הסכסוכים והשערוריות שבוורשא עתה בין המו”לים… ובודאי תבין מדעתך, מה גדול גועל נפשי לכל המראות האלה. הלואי שהייתי גורף ביבין ולא היה לי עסק עם הצד המעשי של עניני ספרותנו עתה" (ח"ג ע' 40).

בכמה וכמה מאגרותיו הוא מרבה להתאונן במרירות יתרה על בעלי “אחיאסף”, המהתלים בו, לפי דבריו, “כהתל באחד הנערים” ונוהגים בו מנהג בזיון, בהראותם לדעת כי חושבים הם את שמו הנקרא על “אחיאסף” רק ל“צירומוניא ריקה בלבד” ו“נפשו קצה בכל הענין”.

וכך היה אחד העם שבע רוגז הלב ויסורי הרוח, שבאו עליו מתוך “ענין” ספרותי וצבורי זה, שנתן לו לענות בו, עד שעלתה בידו סוף סוף להשתחרר ממנו, להסיר מעל שכמו את משא האחריות ולהפטר מענשו של זה.

ד

הרבה יותר מ“אחיאסף” גרמה לו לאחד העם יסורי־רוח אגודת “בני־משה”, זה ה“נסיון שלא הצליח”, שהוא השקיע לתוכו כל כך הרבה כחות הנפש והיה מתלבט בו ושוקד על תקנתו במשך שמנה שנים, עד שהכל הכירו בזה שהנסיון אמנם לא הצליח – ונתבטל מאליו.

יפה ונעלה מאד היה הרעיון העקרי שהונח ביסודה של האגודה, שנבראה בעת אחת עם מאמרו הראשון של אחד העם “לא זה הדרך”, ובעצם הדבר לא היתה אלא “תולדה מעשית” מתוך “הנחותיו העיוניות” של אותו המאמר. ב“דרך החיים”, זה הכתב העקרי של האגודה, הכולל תמצית רעיונה היסודי, שנכתב בידי אחה"ע, היה כתוב לאמר: “אגודה כזו תשא אמנם נפשה גם היא אל המטרה העליונה: אל ארץ אבותינו – – – תשתדל לתקן את אשר עותו אחרים שמה ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים. ולפי שיודעת היא למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדור ראוי לכך, לכן לא אל הארץ בלבד תשים לב, כי אם גם אל העם, לא אך לבנות תהי מגמתה, כי אם גם לנטוע, לא רק בכח ידים כי אם גם ברוח. תחלת כל, עליה לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים, כלומר, להרחיב את מובן “הלאומיות” ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו – אהבת ישראל, ובהיקפו – כל מדה טובה וכל תכונה נכבדה”. אגודה זו תהיה “חפשית במעשיה: ידה בכל, זמנה – עת לעשות, מקומה – כל פרץ וכל בדק”. והשם “אגודת בני משה” הוא “לאות לכל החברים, כי ישאו עיניהם תמיד אל בחיר עמנו זה והתבוננו אל כל אשר עשה ואשר סבל באהבתו את עמו למען ידעו מה האהבה הזאת דורשת מאתם”.

הכל טוב ויפה – להלכה, בתעודה הכתובה של “דרך החיים”, אבל כשהגיעו הדברים לידי מעשה, להתגשמותם בדרך החיים ממש, שֻנו פניהם וקבלו צורה אחרת שאינה מתאימה בהרבה לרוח האידיאל שהיתה מרחפת לנגד עיני רוחו של אחד העם.

החברים – לא כולם עטרה זו היתה הולמתם. דברי “דרך החיים” כי “אחת עליה לזכור בכל מקום ובכל זמן, כי איכות אגודה מוסרית קודמת לכמותה, כי לא לפי מספר חבריה בלבד יגדל כחה, כי אם עוד יותר לפי ערכם” – הדברים היפים האלו נשכחו לפרקים מלב היוצאים “לעשות נפשות” לבני משה¹, “השנה הראשונה – כותב אחד העם לאחד החברים בסוף שנת תרמ”ט – מוקדשת כולה רק להרחבת הענין, ובדבר הזה נעשה חיל: בכמות, ועוד יותר באיכות. כי בכל מקום אשר דברֵנו מגיע יתנו ידם לנו טובי עמנו ובחירי החובבים, וככה נלך לפנים, לא ברעם ולא ברעש, לאט לאט, אבל – בטח. תקותנו חזקה, כי ברבות הימים יתאספו אל תחת דגלנו כל בחור וטוב בעמנו, אם אך נוסיף ללכת בדרך הזה וכל החברים ישמרו לעשות את התנאים אשר קימו וקבלו עליהם וידעו להוקיר את הסדר והמשטר, מבלי שיבנה לו כל אחד במה לעצמו" (אג' אחה“ע ח”ו ע' 83). תקוה זו, לצערו וליסורי רוחו של אחד העם, לא נתקימה במלואה ושלמותה; לא כל החברים “ידעו לשמור את התנאים אשר קימו וקבלו עליהם”, וגם לשמור על כבוד הדגל הרם, שהתאספו תחתיו בנשיאותו של המיוחד והמוּרם שבעם.

והנשיא, או הראש של האגודה, בעצמו – אף הוא לא ישב על כסאו איתן. האישיות המצוינה הזו בעלת ההשפעה הכבירה והמזהירה לא היתה רבת אומץ עד כדי להטיל מרותה על אחרים ולגזור גזירות בכל תוקף אפילו על צבור הסָר למשמעתה, וגם כשהשעה צריכה לכך. את האמת הזאת הכיר אחה“ע בנפשו, ואף לא הסתיר אותה והודה על “חולשתו” בפני אחרים בכל עת מצוא. “האמת אתכם – הוא מודה באגרתו ללשכת “בני משה” הוורשאית בשנת תרנ”ב – שאני כותב תמיד “כשואל ולא כמצוה”, מפני שאינני מסוגל, לפי תכונת נפשי, להיות מצוה, ובהיותי רחוק מאד מלחשוב, כי אינני עלול לשגיאה, לכן אשתדל תמיד רק להציע את דעתי בטעמיה, כדי שיתבוננו גם אחרים בדבר ויסכימו לה; אבל אם אינם מסכימים, הריני מבטל דעתי מפני דעת הרוב, אף אם בלבי נדמה לי כי הצדק אתי. זאת היא שיטתי, או חולשתי” (שם ע' 95). ולאחר שנתים ומחצה הוא כותב שוב באותו הענין ללשכת “בני משה” הווילנאית: “אני עבדכם אינני מוכשר להיות “אדמיניסטרטור”, לצוות ולהנהיג בהאֶנרגיה הדרושה. אבקשכם לבל תראו בדברי אלה לא ענוה ולא גאוה, אלא דברים כהויתם. כידוע לכם, ניסיתי לא אחת ולא שתים למסור ההנהגה לידי אחרים, מפני שהרגשתי בנפשי כי אני נושא עטרה שלא תהלמני, אבל בכל פעם נתגלגלו הדברים ששבה עטרה זו אלי, ומזה אני דן, שלא נמצא בקרבנו איש הראוי לה” (שם ע' 7־156).

והנה בכל משך שנות קיומה של האגדה רבות שבעה לה נפש המנהיג צער ויסורים מתוך אי־הצלחת הנסיון, שנגלתה בצורות שונות. המצב לא היה בו כדי לגרום קורת רוח גם מבית וגם מחוץ. בחוץ רבו “המשטינים והמקטרגים”, שהביטו בעיני חשד על האגודה החשאית המעולפת מסתורין, ויש שטפלו עליה כל מיני בדיות ועלילות שוא להבאישה בעיני העם; ודבר זה הכאיב את לב אחד העם והרגיז את רוחו. “אוי לי – הוא כותב בסוף שנת תרנ”א ללשכת בני משה ביפו – שזכיתי לשמוע כבר את השם “אגודה יעזואיטית” ביחס אלינו, וכאבי גדול ביחוד על כי באמת יש דברים שאפשר לפתרם במובן כזה, אף כי אנחנו בעצמנו יודעים את אשר חפצנו; אבל גם בעיני העם עלינו לשמור על דגלנו, לבלי תת פתחון פה לשטן" (שם ע' 88־89). וביחוד עגמה עליו נפשו על זה, שגם בפנים כל הדברים יגעים. “לא זה הדרך” ולא זאת האגודה, שעליה הרבה לחלום חלומות כל כך יפים ולחזות גדולות ונכבדות בעולם דמיונו…

עברו שנתים מיום הוסד האגודה ואחד העם נסע בפעם הראשונה לארץ־ישראל, והנה בתוך שאר דברי “אמת מארץ־ישראל” כותב הוא באחת מאגרותיו: “בבואי הלום מצאתי את הלשכה פרועה מאד, כי פרעוה הסכסוכים והמריבות בין החברים – – – הלשכה פה היא הרת פרויקטים רבים וגדולים. אנכי הגדתי להם אמנם את דעתי, שתופסים מרובה, אבל הם כפי הנראה חושבים, כי עוד לא שאפתי הרבה מאוירא דארץ־ישראל ועל כן לא אוכל להגביה עוף כמהם” (שם ע' 85). ולאחר שחזר מארץ־ישראל הוא מרבה לשפוך במכתביו לידידיו הקרובים את מרי שיחו על המצב שם בכלל ועל מצב אגודת ב“מ בפרט. מלאת תמרורים היא אגרתו לאחד מידידיו בארץ־ישראל (מיום כ“ג כסלו תרנ”ב), המוכיחה עד כמה בעל “שלטון השכל” היה גם בעל הרגשה עמוקה כשהדבר נגע בבבת עינו, הוא האידיאל הגדול משאת נפשו כל הימים: “ההרגשה הממלאה עתה כל חדרי לבי – הוא כותב – לא אדע עוד לכנותה בשם. מרגיש אני כאב נורא, כאלו נשכני נחש, ועם זה גם גועל נפש, כאלו רמשים זוחלים על בשרי – – – אחי, אחי! יש לנו במה להתבושש… גברים לא יצלחו אנחנו, בלי הגיון, בלי טעם, בלי שום כשרון למעשים מתוקנים – – – וכי לא ראינו אז, שהערבוביא הנוראה והמעשים המבוהלים עתידים להביא עלינו אסון? – – – ומה עשיתי אז? קודם כל שלחתי לוורשא “התפטרות” כדי להסיר מעלי את האחריות הגדולה, אשר היתה מוטלת עלי לעצור בעד הרעה; ורק אחרי כן, כשנהייתי ל”אח פשוט”, מצאתי עז בלבבי להגיד לט' בינו וביני כי דרכיו לא יתכנו בעיני – – – כך עשיתי, ואל אלהים הוא יודע, כי לא יכולתי לעשות אחרת, לפי תכונת רוחי. אבל אם כך הייתי צריך לעשות? ואם כך היה עושה במקומי איש מעשה בעל רוח כביר?" (שם ע' 97־96).

“התפטרות” זו נתקבלה אמנם רק במקצת. השם “נשיא” נשתנה כדי להקל קצת את כבד האחריות. בכלל השתדלו להכניס כמה מיני תקונים ושנויים אחרים, חשבו בכבד־ראש על שנוי השם של האגודה, על הסרת צעיף המסתורין מעליה, וביחוד נסו לשנות את מקום המרכז של “בני משה” והעבירוהו מאודיסה לוורשה, ולאחר איזה זמן משם לארץ־ישראל – וכל אותם הגלגולים לא הועילו לשַנות את המזל לטוב… ובהרבה מאגרות אחד העם לידידיו נשמע במשך כמה שנים הד אנחת לב כואב על הנסיון שלא עלה יפה ולא הצליח ב“דרך החיים”. “צר לי אמנם מאד – הוא כותב באחד ממכתביו לארץ־ישראל באביב שנת 1897 – לשמוע, כי גם בארץ־ישראל אין עוד בני משה – כי לא אוכל לצייר לי בני משה המתנהגים זה עם זה כמוכם – אבל להושיע לא אוכל. אמרתי “גם בארץ־ישראל”, כי בחוץ־לארץ רואה אני זה כבר שהקשר נתרופף” (ח"א ע' 83). ולאחר כמה חדשים אנו שומעים מפיו: “חברת בני משה כמעט אינה במציאות עוד. זה כשנתים שחדל המשא ומתן ביני ובין חברי ארץ־ישראל על הענין הזה, ובעיני כבר עבר ובטל מן העולם. אנשים שאינם מהוגנים נדחקו ונכנסו בבריתנו, ובראותי כי המטרה הגדולה שהצבנו לנו מראש לא תושג וכי הענין מקבל צורה אחרת שאינה לפי רוחי, משכתי ידי מזה, כי לבלות זמני לבטלה לא אחפוץ” (שם ע' 174).

“אם להיות או לחדול” – כמה פעמים הציב אחד העם את השאלה המרה הזאת בכל תקפה במשך זמן קיומה של אגודת “בני משה”– אם להיות הויה אמתית או לחדול לגמרי מהיות“. אמנם את רב החברים “נושאי הדגל” הפחידה מאד המלה “לחדול” ולא חפצו לשמוע על בטול האגודה. אבל סוף סוף לא יכלה האגודה לעמוד־בפני הזרם החדש של הציונות המדינית שהתגבר – ונתבטלה מאליה… ומה רבו יסורי הרוח של יוצרה ומנהיגה, הבא להעיד עליה לאחר כמה שנים (שם ח"ה ע' 110), כי “למרות כל המעשים הטובים שעשתה האגודה ולמרות השפעתה על חוגים ידועים, הנה אותו “הנסיון” שבשבילו נבראה, הנסיון ליצור אגודת “פיונֶרים” במובן המבואר ב”דרך החיים” ובמאמרי “הכהנים והעם” לא הצליח"…

ה

אם נפסח על עוד כמה גלגולי תקופות בחיי אחד־העם, שגרמו לו יסורי הרוח במדה לא מועטה, ונעבור לשנות חייו האחרונות במקום מגוריו האחרון בארץ־ישראל, משאת נפשו וחלומו בהקיץ כל הימים, – הנה עינינו הרואות כי אף בחמש השנים האלה עלה בגורלו לשאת ולסבול הרבה, מלבד אותם יסורי הגוף, שבאו עליו מתוך מחלה קשה וארוכה, גם יסורי־רוח קשים, שמשאירים אחריהם רושם נִכר.

חמש פעמים היה אחד־העם בארץ־ישראל (בשנות תרנ“א, תרנ”ג, תר“ס, תרס”ז ותרע"ב) קודם שבא בפעם האחרונה (בטבת תרפ"ב) להשתקע בארץ. אולם כל ימיו, מיום שעמד על דעתו ביחס לרעיון של תחית ישראל בארץ ישראל, חלם את חלומו הגדול לבלות לכל הפחות את ימי זקנתו בארץ תקותנו, בארץ עברנו ועתידנו.

שם בארץ תחית העם – היה בטוח כל ימיו – יצו אלהי הרוחות את הברכה גם לספרות ישראל ואף עליה ירד טל של תחיה להחיותה ולהפרותה. “מקומה ועתידותיה של ספרותנו – הוא כותב לאחד מידידיו – בארץ־ישראל הם. “אמת” זו היא בעיני למעלה מכל ספק” (שם ח"ד ע' 111). ובמכתב אחר: “לעתים, כשתדד שנתי בלילות אני חולם על דבר מרכז ספרותי (כמובן, בא"י), שיקבץ את שארית הפליטה ויתן לנו יכולת לחיות חיינו הטבעיים לנו, ולא חיים זרים שמעמיס עלינו המקרה. מה יפה החלום הזה ומה רחוק פתרונו! (שם ע' 14). ובנוגע לנפשו החזיק הרבה זמן בתקותו הגדולה שיוכל “להעלות את עצמותיו” לא”י, ולא לשם קבורה בארץ האבות, אלא לשם חיים ועבודה. בכל מאודו שאף שאיפה כבירה במשך תקופה של שנים רבות להתישב בארץ־ישראל ו“להקדיש שם שארית ימיו וכחו לחשבון הנפש הלאומית שלנו ולהשאיר תוצאות חשבונו זכרון לדורות הבאים”. זה כמה נפשו קצה בלחם הקלוקל של שאלות השעה העומדות על הפרק והוא חלם “על דבר חבור ספר על נושא אחד כללי, שיברר מהותה של היהדות הלאומית ודרך התפתחותה, וממילא יהיה כעין תשובה גם על שאלת קיומה של היהדות”. ובאגרת לאחד מידידיו הוא כותב עוד חמש עשרה שנה קודם בואו לארץ: “הענף היותר קרוב ללבי מענפי חכמת היהדות הוא – מוסר היהדות, לא במובן הדוגמטי, אלא בדרך התפתחותו ההיסטורית, ואחד מחלומותי היותר יפים, שעדיין לא אבדה תקותי לראותו הולך ומתקיים, הוא – לכתוב ספר על הנושא הזה או חלק ממנו” (שם ח"ג ע' 237).

שנים רבות נשא את נפשו לאידיאל זה, שיזכה לרַכז את עבודת רוחו במקצוע מדעי אחד לשם “חיי עולם” ולברר בספר שלם מהותה של השאלה הלאומית בכלל ושל היהדות הלאומית ודרך התפתחותה בפרט – והדבר לא עלה בידו. “זקוק אני – הוא כותב באחת מאגרותיו – לתנאים נאותים ולהרחבת הדעת בשביל שתשרה עלי “רוח הקדש”, ובהעדר כל אלה אינני מוכשר למאומה” (שם ע' 253). ואם לכתיבת אחד המאמרים כך – ליצירת ספר שלם על אחת כמה וכמה. אולם התנאים הנאותים ואותה הרחבת הדעת, שהוא זקוק לה כל־כך, לא נמצאו לו. בינתים קפץ עליו רוגזה של מלחמת העולם הגדולה והנוראה בעוצם אכזריותה, שגרמה לו כל־כך הרבה יסורי הרוח, כפי שמעידות רוב אגרותיו לידידיו בזמן ההוא, וגם מחלת העצבים תקפה עליו והרסה את מנוחת נפשו, ורק על התישבותו בארץ־ישראל הניח את כל תקותו, תקות חיים של תורה ועבודה. “אחת שאלתי – הוא כותב לאחד מידידיו בסוף שנת 1919 – עוד מאת ה': לתת לי היכולת לבוא לארץ־ישראל ולבלות שם שארית ימי לא רק כמי שאוכל פירות מעשיו לשעבר אלא להוסיף ולעבוד שם לפחות עבודה כל שהיא” (ח"ו ע' 54). ובמכתב אחר, שנכתב בסוף אוקטובר 1921: “הנני מקוה, שלרגלי ישיבת א”י וחברת רעים אהובים, חברים לעבודה “בימים ההם”, ייטב אולי מצבי ואוכל עוד לעשותה איזה דבר ולא לחיות על חשבון העבר בלבד" (שם ע' 74).

תקותו זו נתמלאה רק במקצת.

לפני צאתו מלונדון ללכת לא“י על מנת להשתקע, כתב לאחד מידידיו: “נתקיים בי, ידידי, “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”, כי חזקה עלי מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא”י בהקדם האפשרי והוא מבטיחני כי שם אשוב לאיתני (הוא יודע מה היתה לי עבודה בא"י כל ימי חיי) – – – ברכני נא, אחי, שאוכל לעבוד איזו שנים שם, כי בלי עבודה כחיי עתה, אין החיים שוים כלום” (שם ע' 79).

והנה בא סוף סוף לא“י, בא בגוף הרוס ובנפש רצוצה. על העבודה הגדולה, שעליה חלם כמה וכמה שנים, לא יכול במצב כזה אפילו לחשוב. באין ברירה נשא את נפשו אל עבודה יותר קלה, שתהא לפי כחותיו המצומצמים מאד. “לחיות על חשבון העבר בלבד” בלי שום עבודה – חיים כאלה אינם חיים בעיניו. לא אחת אנו קוראים באגרותיו לידידיו על חשיבות העבודה, שהיא העיקר בחיים. לזה הוא כותב: “עבוד ועבוד, כי אין דבר בחיים זולתי העבודה”; ולאחר: “חזק ואמץ ומצא נוחם בעבודה, כי סוף־סוף עבודה היא החיים”. ובטויים כאלה וכאלה ביחס העבודה אפשר למצוא לרוב באגרותיו. ומה רבו יסורי רוחו של אחה”ע, מלבד יסורי הגוף, “בהעלותו את עצמותיו לא”י" והוא מרגיש את עצמו חסר אונים ובלתי מוכשר כלל לגשת לעבודה, שאליה הוא נושא את נפשו כל הימים.

בשיחותיו של אחה“ע עם ידידיו הקרובים, בחדשים הראשונים לבואו לארץ, היה מרבה להתאונן על תוקף חולשת גופו ומחלת עצביו, שאינה נותנת לו את המנוחה הדרושה לעבודה. וכמה גדול ועצום היה הצער לשמוע את אחה”ע, שהתיאש מעבודתו הגדולה משאת נפשו, שואל מדי פעם בפעם בעצת ידידיו הקרובים, כמבקש הוראה מפיהם, מה היא העבודה הספרותית שיבחר לו הפעם שלא תהיה למעלה מכחותיו הדלים מאד…

ובאחד הימים, כשהצעתי לפניו, בתשובה על שאלת העבודה הזו, שיבחר לו דרך עבודה לא קשה, שתועלתה מרובה לפי דעתי, היינו לסדר את אגרותיו המרובות שכתב לאחרים ולעסוק בעריכתן והכשרתן לדפוס – נכנס הדבר אל לבו, ולאחר הרהור שעה קלה השיב בנחת רוח: “כן, הצדק אתך, צריך לנסות”.

והוא נגש לעבודה זו והנסיון עלה יפה מאד.

הרבה עמל ויגיעה השקיע אחה"ע בעבודתו לברר את האגרות בעיון רב ולהכשירן לדפוס, לשקול בדעתו ולהכריע בהכרת האחריות, המיוחדת לו בכל עבודותיו, מה לקרב ומה לרחק, מה להכניס לתוך אוצר האגרות העומדות לפרסום ומה להשמיט מתוך טעמים שונים, וגם להוסיף הערות לשם הסברת הענין במקומות הדורשים באור.

כשנתים ארכה עבודה זו, שמצא בה אחה“ע קצת ספוק רוחני, בהרגישו שאינו חי רק “על חשבון העבר” אלא עושה מעשה בעל ערך קַיָם, ופרי העבודה היה – ששת חלקי “אגרות אחה”ע”, שערכם הספרותי והצבורי חשוב מאד לכל הדעות.

אומר אני “קצת ספוק רוחני”, מפני שלא פסק אחה“ע להצטער על זה, שאין לו האפשרות בהוה וגם אבדה לו התקוה לעתיד, לגשת לעבודת “חיי עולם” הגדולה, זה חלומו הכביר במשך כמה וכמה שנים. חוץ לזה דאב לבו על כך, שקצרה ידו והוא מחוסר אונים הדרושים בשביל לצאת המערכה ולקחת חלק במלחמת הדעות ביחס השאלות העומדות על הפרק, שחותם של “חיי שעה” טבוע עליהן. כמה וכמה פעמים היתה תוקפת אותו התביעה הנפשית להגיד בקהל רב, בכתב ובע”פ, את “האמת מארץ־ישראל בארץ־ישראל” ולקרוא בקול את הקריאה הגדולה: “לא זה הדרך!” – ולא עצר כח וקולו נחבא…

ולאחר שנגמרה עבודת “האגרות”, שוב עמדה לפני אחה“ע “שאלת העבודה”, זו “שאלת החיים שלו², בכל תקפה ולא נמצאו לה פתרונים. קצת היה מקריא לפני מזכירו קטעים קטעים מ”פרקי זכרונותיו” לפי שהיו עולים על זכרונו, וקצת הייתי אני מקריא לפניו (בשנה האחרונה לימי חייו), לשם הסכמה מצדו, אותם הקטעים שהייתי מוציא מתוך ארבעת חלקי עפ“ד וששת חלקי האגרות, על מנת לסדרם אח”כ לפי הענינים ולהוציאם בספר מיוחד בשם “לקט”.

אולם בעבודות כגון אלה, הדורשות התאמצות הרוח כל־שהיא, יכול היה לעסוק רק שעה מועטת ביום, וצער גדול היה לראות את אחה"ע, המשתדל לפרקים למלאות את ריקנות שעות היום והערב בהשתתפו השתתפות פַסיבית בישיבות המועצה של העיריה בתל־אביב או באספות צבוריות אחרות, שאפשר שלא היו לוקחות את לבו כלל אלמלא נִטלה ממנו היכולת לעבוד עבודת הרוח כרצונו. הישיבות האלה שִמשו לו לא רק סם שֵנה ליום, כאותו סם־השֵנה שהיה נוטל בכל לילה, ולא “לאַבד” את הזמן בלבד היתה כוונתו בזה, אלא גם מעין תחבולה להנאת עצמו, המַקנה לו הרגשה כל־שהיא, שאינו דומה רק “כמי שאוכל פירות מעשיו לשעבר” אלא נוטל אף הוא איזה חלק שהוא בעבודת הבנין…

עד כה הגיעה מדרגת חולשתו של אחה"ע, זה האיש השונא מעולם כל כך את ההונאה העצמית ואת מעשה הזיוף של התרגשות בכל צורותיו וגוָניו!…

ו“המרכז הרוחני” בא“י כשהוא לעצמו אף הוא גרם לאחה”ע, למראה עיניו מקרוב, יסורי רוח במדה לא מועטה. כי לא כהתה עין רוחו הכביר ודעתו היתה צלולה וברורה כל הימים, ו“בהיר העין” ראה אותו המרכז, שאליו היה נושא את נפשו כל הימים, ובהתבוננו אל צורתו המתרקמת בחיים לא נעלמו ממנו כל אותם הלקויים והפגימות הנגלים והנסתרים אשר בו: לא זה “החומר האנושי” ולא אלה הדרכים הנכונים המובילים אל הגשמתו בשלמות הרצויה… מצד אחד הלכה וחזקה בלבו ההכרה הבהירה, שהיהדות העלובה בארצות הגולה יורדת ומתנונת יותר ויותר ואבדה התקוה שתמצא לה שם בזמן מן הזמנים איזו אחיזה של קיום מהוגן, ואין לנו שיור אלא אותו הישוב הקטן בארץ תקוותנו, שהוא בראשיתו המצערה יכלכל את כל תקוותינו הלאומית לעתיד נאה וגם ישפיע מרוחו על הגולה; והנה מהצד השני גם “השיור” הזה הקטן בכמותו אינו מַשרה אף הוא הרבה קורת־רוח בכמה דברים ומניח מקום להרהורים מעציבים….

אולם ההרהורים האלה לא יכלו להחליש בלב אחה"ע את התקוה היחידה לתחית ישראל בארץ־ישראל, שלָותה אותו על דרכו בחיים מיום שעמד על דעתו, והתקוה המזהירה הזאת היתה חיה וקַימת בקרבו עד יומו האחרון, והיא שעמדה לו להתגבר ולנצח במדה מרובה את יסורי הרוח התקיפים.

א. ראשיתו של ביאליק

א

הימים ימי ה“פרדס” הראשון, העורך והמוציא לאור, בבית-הדפוס ש“פרדסי” הולך ונדפס שם, עומד לי על יד המכונה ומתבונן אל עמודי הגליון הנמצא תחת מכבש הדפוס. והנה נגש אלי המדפיס ומודיעני, שאיזה צעיר שואל עלי והוא יושב ומחכה לי בחדר-הכניסה.

נכנסתי לאותו החדר ובידי גליון-הגהה של ה“פרדס”, ולפנַי צעיר כבן שמנה-עשר שנה, ומראהו כמראה בחור ליטאי בעל פנים בריאים ועגולים, שאלתיו לחפצו.

הבחור ענה בשאלה: אם יש עוד מקום ב“פרדס” לאיזה דבר?

– מהו הדבר? – שאלתי.

– שיר אחד, לא גדול – ענני.

לשמע תשובתו הקצרה צחקתי בקרבי. וכי לא יכלתי לדעת מראש, שהבחור הזה רוצה לזַכות את “פרדסי” בפרי בת-יצירתו? בעל-נסיון כמוני כבר יודע ומכיר היטב, שאין לך צעיר מן “המשכילים” העברים הבאים מערי-המדינה לאודיסה, שאינו שר שירים “על לב ריקן”, וחזקה על “בחור כהלכה” כזה שאינו בא אף הוא, חלילה, בידים ריקות, כלומר: בלא צרור כתבים בידו, כדי להראות ל“חכמי אודיסה” את בכורי פרי-עטו, ודוקא בחרוזים.

“הנה זה בא משורר חדש, “חכם בחרוזים”, להוסיף על הראשונים!” – הרהרתי בלבי. ואל הבחור אמרתי:

– הַראֵני נא את שירך, ואם טוב הוא וראוי לדפוס אשתדל למצוא לו מקום ב“פרדס”.

באותה שעה אמנם כבר היו לי בתיק-המערכת די שירים בשביל הספר הראשון של ה“פרדס”: מלבד שירים מקוריים מאת סופרים בעלי-שם כיהל“ל, ד”ר קאַמינֶר וסירקין, וגם מתורגמים משירי הינה ופרוג מאת סופרים שלא נודעו לי בשֵם כלל, – עוד עלתה בידי, בהשתדלות מרובה, להוציא שני שירים גם מידו של “הארי שבחבורה”, הוא י“ל גורדון. אמת, אחד משני השירים הללו (“סוד העבור”) עורר תמיהה רבה גם בי וגם בחברַי הסופרים, שהראיתיו להם בכתב, מפני שהיה קשה לנו להאמין שאין בשיר זה של גדול המשוררים בדורו שום “סוד” כמוס וכל עיקרו אינו אלא מהתלה קלה, שהעוקץ שלה נעוץ בפשיטות יתרה ב”לשון נופל על לשון“; ודוקא בשיר השני (“הבת השובבה”) צפון היה איזה “סוד”, שנתגלה לי רק לאחר זמן (שאותו השיר כתוב בדרך פרד"ס, וחוץ מן הפשט הפשוט הריהו בא לרמז ולדרוש בגנות סודות החיים הפרטיים של אנשים ידועים), ואלמלי נודע לי רז זה בעוד מועד לא הייתי, כמובן, מוציא בשום פנים את “הבת השובבה” של יל”ג לאור עולם…

איך שהוא, חלק השירים של ה“פרדס” כבר היה “מלא וגדוש”, ובכל אופן לא יכלה אז לעלות על דעתי, שאותו הבחור ה“מגושם” קצת, היושב לפנַי ונועץ עיניו בי, יצטרף אף הוא למנין המשוררים הנכנסים ל“פרדס”.

הבחור הושיט לי את שירו, הכתוב על גליון קטן, מבלי הַגד לי כלל, שהשיר הזה היה כבר, לפי שנודע לי אחר-כך, לנגד עיני הסופרים הממפורסמים לילנבלום ו“אחד העם” ושניהם מצאו בו טעם לשבח.

– שירך יכָנס ל“פרדס” – אמרתי לבעל השיר, לאחר שקראתי את שירו אחת ושתים – פניו נהרו.

אותו השיר הוא “אל הצפור”, שנכתב, לפי המועד הרשום בסופו בניסן תרנ“א ונדפס ב”פרדס" הראשון בשנת תרנ"ב, ושֵם אותו בחור בעל השיר הוא – חיים נחמן ביאליק.

ב

שאלתי את בעל “אל הצפור” אם כתב עוד שירים מלבד אותו השיר שהביא אלי.

– כן, כתבתי מעט – ענני במורך – מחברת קטנה של שירים נמצאה אצלי בכתובים.

בקשתי מאתו שיבוא לביתי ויביא גם את יתר שיריו. ובאחד הימים הקרובים בא לבית ומחברתו בידו. וזוכרני, שהשתוממתי מאד בשעה שעיינתי במחברת השירים, שהביא הצעיר ביאליק: בקשתי ולא מצאתי בהם אף אחד, שיהא דומה בסגנונו ובערכו הפיוטי לשיר “אל הצפור” ושיהא ראוי לבוא בדפוס. אמנם נמצאו שם לפעמים בטויים וחרוזים נאים, ויש שהצהירו לעיני גם שורות שלֵמות יפות ל“מתחיל”, אבל בכלל עשו עלי כל שירי המחברת רושם של פרי בוסר ולא יכלתי להכיר בהם אותם הסמנים הטובים שמבטיחים הרבה לעתיד.

אחר-כך היה ביאליק בא אל ביתי לעתים קרובות מאד. על-פי-רוב לא מצא אותי בביתי, כי האדון “העורך והמו”ל" שהיה לו “פרדס”, לא על פרדסו היתה פרנסתו: עסוק הייתי, כנהוג, במלאכת “הוראה לשעות” והולך להפיץ אור תורה בבתי ישראל, לפעמים עד שעה מאוחרת בלילה; וכשאמרו לו לביאליק שבעל “הפרדס” ישוב הביתה בעוד שתי שעות או יותר לא נתפעל כלל – מה בכך? ברוך-השם, עתותיו בידו, ברשות בעלת-הבית יֵשב לו וימתין. וכך היה יושב וממתין עד בוש באחת הפנות בחדר-האוכל הצר אצל התנור החם (הדבר היה בימי-החורף) והוא לבוש פַרוה חמה, שאינו פושטה כל אותו הזמן. ובבואי הביתה היו מבשרים אותי בפרוזדור כפעם בפעם, שאותו “הצעיר בעל הפַרוה” (“דער עונגערמאן מיט’ן טולופ” – בשם זה היה מכונה בביתי) מחכה לי בחדר זה כמה זמן. נכנסתי ומצאתיו יושב במקומו הקבוע ומחכה לי, כדרכו. ואני, כנהוג, עושה את שלי ומציע לפניו בכל פעם לפשוט את בגדו העליון ולשתות כוס חמים, והוא משיב את תשובתו הרגילה ולא נפרד מפַּרוָתו אפילו לרגע אחד – אפשר מפני רגש של בַישנות, שהרי יש בזה, בפשיטות הבגד העליון, משום מעשה “אורח חשוב”, ואפשר שהדבר היה תלוי בטיב יתר הבגדים שאותה הפַרוה היתה מכסה עליהם… וכך היה הבחור יושב לו לאחר בואי עוד זמן לא מעט, ובכל אותו הזמן היו דבריו מועטים, כמעט רק תשובות קצרות ומצומצמות על שאלותי.

יודעים אנו את ביאליק שלאחר-כך, זה איש-הרוח ובעל מזג מתלהב, אשר רוחו כמעין המתגבר ופיו לפרקים כנחל נובע; אבל אותו העֶלם סִמני רשלנות-הרוח נִכרו בו והיה מצטיין בשתקנות מפליאה. אפשר שלא הרהיב עז בנפשו להיות מרבה דברים בשעה שידע לפני מי הוא יושב, לפני “עורך ומו”ל בישראל"… ואני שאינני בטבעי “איש דברים” מעולם, הייתי משתדל בכל זאת, עד כמה שאפשר לי, להעיר ולעורר קצת את הבחור, הבוחר בשתיקה יפה יותר מדאי, לתת לו פתחון-פה ולדובב שפתיו, ולא אוכל להתהלל שהצלחתי אז להציל מפיו הרבה דברים.

ג

מה טיבו של בחור זה, מאין בא לאודיסה ולאָן הוא הולך ומגמת פניו מה היא?

קצת מתוך דבריו המועטים ותשובותיו המצומצמות בשעת השיחות המקוטעות שהיו אז בינינו, והרבה יותר מתוך הדברים שסִפרו לי אחרים והוא בעצמו לאחר זמן, – נודע לי, שהצעיר חיים-נחמן ביאליק בא אמנם לעירנו מליטא, מישיבת וולוזין המפורסמת, אבל לא ליטאי הוא אלא ווהליני. באחד הכפרים בפלך ווהלין, סמוך לזיטומיר, נולד, ושם עברו עליו חמש שנות חייו הראשונות, בהיותו שכן קרוב אל הטבע ונועם-זיוו. אחר-כך התישבו הוריו באחד מפרברי זיטומיר, וכשמת עליו אביו, לאחר שנתים, עבר היתום לפרבר שני באותה העיר לדור בביתו של אבי-אביו ר' יעקב-משה, זקן חסיד יודע תורה וירא-שמים, קפדן וזורק מרה בכל שעה בנכדו “השובב”.

ונער שובב זה, שהיה מפורסם בכל הפרבר במעשי שובבותו, היה יחד עם זה קורא ושונה הרבה. לומד בהתמדה רבה גפ“ת ומעיין לפרקים גם בספרי מחקר, דרוש וקבלה, ספרי חסידות ומוסר, חוטף ובולע מכל הבא בידו. כשהיה ל”בר מצוה" יצא מרשות רבותיו ללמוד יחידי בבית-המדרש שבאותו הפרבר, אחר-כך היה עוסק בתורה כמה שעות ביום יחד עם הדיין הצעיר בתור תלמיד-חבר, וכמעט שהגיע בעצמו להוראה. אולם בימים ההם “הציץ ונפגע” קצת. התחיל קורא בעיון ובחשק נמרץ בספרים חיצוניים, ספרי-השכלה, שנזדמנו לידו – ולאט לאט צמחה נתחזקה בקרבו משאת-נפש כבירה לצאת לברלין על-מנת ללמוד שם תורה וחכמה בסימנריון של הילדסהימר. וכדי להכנס ל“טרקלין” זה גמר להתקין עצמו ב“פרוזדור”, בוולוזין, כי איזה “עוף” הוליך את הקול, ששָם בישיבה הגדולה בחורים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כתרי תורה וחכמה, והנהין מזיו שתיהן כאחת.

בתחלת שנת תר“ן בא הבחור בן ט”ז שנה “במקלו ותרמילו” לישיבת וולוזין ולא מצא שם, כמובן, את המבוקש אפילו למלאות חצי תאותו, ובהשפעת הסביבה היה ל“מתמיד” הוגה בתורה יומם ולילה. במקצת הצליח אחר-כך ללמוד בוולוזין גם מעט רוסית, והספר הראשון בלשון זו שנזדמן לידו היה “שירי פרוג”, שהתענג בו על כל שורה ושורה, אחרי שעלתה לו בקושי גדול לרדת עד סוף כוונת המלים והמבטאים.

בינתים נסה את כחו לכתוב אף הוא בעצמו שירים ומליצות בעברית, שהיה מראה אותם לחבריו, וכלם נמנו וגמרו ש“הווהליני” הוא “בעל לשון ומליץ מצוין”. ובשעה שנוסדה בתוך בחירי הבחורים של הישיבה אגודת-סתרים לאומית וחובבת-ציון בשם “נצח ישראל”, שהיתה דומה במקצת לאגודת “בני משה” מיסודו של אחד-העם, וראשי המיַסדים רצו לפרסם ברבים את טיבה ועיקרי תעודתה, – נתנו עיניהם בו, בחבֵרם ה“זיטומירי” בעל “עט סופר מהיר”, וזה לא סרב לחבריו וערך מאמר “לרעיון הישוב” מתוך השקפת “נצח ישראל”. ששלח על ידי ראשי האגודה ל“המליץ” ונדפס שם באחד הגליונות בחתימת “ח. נ. ב.” –

ובאותו הזמן נולדה בלב חבריו מחשבה טובה: לקבוץ על-יד סכום מסוים, עד עשרים וחמשה רו"כ במזומנים, כדי להוציא לאור ולפרסם ברבים מחברת שירים של חבֵרם המשורר, אבל הדבר לא עלה בידם ונשאר מרחף בעולם המחשבות הטובות.

סוף-סוף נתיאש ביאליק מוולוזין, שלא נתנה לו את חפצו, ורוחו נשאתהו לצאת משם לאודיסה, זו העיר “המלאה חכמים וסופרים”, ביחוד עיר-מושבו של “אחד-העם”, שכבר היה אז בעיניו בתור אדם המעלה “המיוחד שבעם”, “אריאל האמת ואיתן הרוח”. מורה מסלה חדשה לנבוכים בדרכי “רעיון הישוב”, ויחד עם זה בעל סגנון מצוי, והיה שותה בצמא את כל דבריו שבאו בדפוס ב“המליץ”. לשם קמוץ בהוצאות הדרך נסע מוולוזין לאודיסה לא במסלת-הברזל אלא בעגלה ובאניה, אבל טעה קצת “בחשבון”, כי הנסיעה הזאת ארכה כשבועים ובכל אותם הימים היתה הקיבה תובעת מזונות וכיסו הדל נתרוקן כלו. ובסוף הקיץ של שנת תרנ"א בא למחוז-חפצו החדש בידים ריקות ובנפש מלאה “חזון ומשא”…

בַישן היה הבחור מטבעו, “נחבא אל הכלים” מרוב ענוָתו, ולא בא לדפוק בעיר-מושבו החדשה על דלתי “החכמים הסופרים”, כדרכם בקדש של רוב “פרחי המשכילים”. בימים הראשונים לבואו נתקרב אל הרב המנוח אבלסון (שהיה נודע באודיסה בשם “הרב מטוֹרוב”) אביו של חברו בישיבת וולוזין, ובביתו מצא לו דירת-ארעי חנם. אחרי-כן עבר לפרבר-העיר “פֶּרֶסיפּ”, שנמצא לו שם. בהשתדלותו של הרב, שעור של ארבע שעות-למוד ביום בשכר עשרה רו“כ לחודש, סכום שהספיק לו להתפרנס בדוחק. גם המציא לו הרב מורה חנם ללשון אשכנזית – שהיתה דרושה לו לשֵם מטרתו הישנה, שהחזיק בה עדיין – הוא האגרונום קיזרמאן, שהיה אחר-כך אחד מחברי “הועד הפול לחובבי-ציון” ביפו. ומורהו זה השתדל להעניק לתלמידו “העִלוי” ביד מלאה ורחבה את תורת הלשון בכל פרטיה ודקדוקיה, גם למדהו להבין “מפורש ושום שכל” בספר “נתן החכם” של לֶסינג. ובעת ההיא קרא בעצמו את הספר “החטא וענשו” של דוסטויֶבסקי וגם את דון קישוט” בתרגום רוּסי, ושני הספרים האלה עשו עליו רושם כביר מאד: בשעה שהיה קורא את “החטא והעונש” היו כל אבריו רועדים וכֻלו כמו אחוז-קדחת; תחת זה בשעת קריאת “דון-קישוט” היה כל גופו מתפתל מרב צחוק, כדרכו של ביאליק, גם לאחר שהיה לבעל שם גדול, לצחק לפעמים, בשעת הזדמנות, צחוק מלא “בכל עצמותיו”. ולא ידע אותו הבחור הקורא הוָתיק ולא עלה אז על לבו, שספר “דון-קישוט” זה עתיד להכנס לאוצר ספרותנו העברית בתרגומו הקלַסי, שיעמוד למופת לדורות…

ו“הרב מטוּרוֹב”, שהיה קרוב אל המשכילים ממחנה חובבי-ציון, הציג לפני רמ“ל לילנבלום את הבחור עם שירו “אל הצפור”. אלמלי היה שיר זה מחוסר טנדֶנציה בולטת אפשר שמל”ל לא היה שם אליו לב ביותר, אבל ריח “חבת-ציון” הנודף מתוך השיר הגדיל את חִנו בעיניו והוא מִהר למסור על יד מחברו הצעיר פתקא ל“אחד-העם” בבקשה מצדו שישתדל זה להכניס את השיר של הצעיר המכ“ז ל”פרדס".

בלב דופק בא הבחור אל “אחד-העם”, שהיה שמו נערץ וכמעט נקדש בעיניו, ומסר לידו את הפתקא של מל“ל יחד עם השיר, שהשאירו אצלו, לבקשת אחד העם, ליום אחד. וכשעמד ביום המחרת שוב לפני א”ה לשמוע את גזר-דינו, הגיד לו זה שהוא מוצא את השיר לטוב וראוי לדפוס, אבל הדבר תלוי ביד העורך של ה“פרדס”. וייעצהו לפנות אלי בדבר הזה. והבחור הבַישן לא נועז להשאר יותר בביתו של א"ה כד לשמוע עוד איזו דברים מפי האדם הגדול, שאליו נשא את נפשו מרחוק; דַיוֹ שזָכה לעמוד במחיצתו פנים אל פנים כמה רגעים ולדבר עמו דברים אחדים פה אל פה ממש. ומיד יצא ולבו מתרונן מרב שמחה: הן מפיו של “אחד-העם” בכבודו ובעצמו שמעו אזניו, שהשיר מעשה ידיו טוב הוא וראוי לדפוס – ומי ידמה לו?

ולאחר זה הביא את השיר אלי. ומאז היה מבָאֵי-ביתי, כמסֻפר. ויש שהיה מאחר לשבת אצלי עד לאחר נעילת השערים. ובחצי הלילה הוטל עליו ללכת רגלי בפיק-ברכים ובחרדת אימה גדולה למרחקי הפרבר פֶּרֶסיפ מקום דירתו. בכל פעם גמר בלבו שלא יוסיף עוד להעמיד את נפשו בסכנת דרך רחוקה זו בשעת-לילה מאוחרת – ולא עמד בהחלטתו הגמורה ולא חדל לבוא אל ביתי כפעם בפעם, והיה יושב לו כדרכו על מקומו סמוך להתנור, עטוף בפרוָתו, ומתעכב כאן, בשיחה מועטת ובשתיקה מרובה, לפעמים עד חצות הלילה.

ד

ופתאם – הבחור איננו.

– זה כמה שלא בא אלינו “הצעיר בעל הפַרוה” – כך אמרו לי פעם בביתי. ואני נזכרתי שאמנם עברו כמה ימים והעֶלם לא בא. הלא דבר הוא. שאלתי על אדותיו, ואיש לא ידע פשר דבר. אחר-כך נודע לי, שיצא מאודיסה יום אחד או שנים לפני חג הפורים. לא בדרך חדשה לברלין משאת-נפשו אלא בחזרה למקומו הישן לזיטומיר.

מפני מה מִהר בעל “אל הצפור” לחזור אל קנו? כמה טעמים היו בדבר: שמועה רעה הגיעה אליו מזיטומיר, שאביו-זקנו, שבביתו נתגדל, שוכב על ערש-דוי ומחלתו אנושה; חוץ לזה, נסגרה באותו הזמן הישיבה הוולוזינית, ובזיטומיר היו כל קרוביו חושבים שהוא עדיין יושב בישיבה ועוסק בתורה, ועכשו אם לא ישוב לביתו הרי סודו עתיד להגלות. ואפשר שהטעם העקרי היה שכבר “כשל כח הסבל” ונלאה לשאת באודיסה חרפת רעב, כי סכום הכסף שהיה מרויח לחודש ירד עד למחצה, ועוד פחות מזה, ולא עמד לו להצילו מחמת המציק. הוא הרעב ללחם, לא בדרך מליצה אלא במשמעו הפשוט והנורא.

בינתים יצא, באביב שנת תרנ“ב, ה”פרדס" הראשון, ורבים מן הקוראים המובהקים וגם הסופרים פנו אלי בשאלה, מי הוא זה ח. נ. ביאליק בעל “אל הצפור” ומקום מושבו היכן הוא. כי משך עליו שיר זה את עינם וראו בו סמן ברכה מרובה.

כך זכה המשורר הצעיר להיות נִּכָּר לטוב בראשית צעדו “על מפתן היכל הספרות”.

ובעל השיר בעצמו, לאחר שבא לידו ספר ה“פרדס” וראה את השנוים הקלים שהרשה לו העורך לעשות בשירו, לא הקפיד על זה כדרך “העִלוּיים בעלי-הכשרונות”, שיש בהם הרבה ממדת קפדנות וטרחנות בראשית דרכם, אלא העירני בענוה יתרה, כי בהחליפי, למשל, את הפעל “יפיפיתי” (בנוסח המשורר היה כתוב “אזכרה ימים כהם יפיפיתי”) בפעל “פרחתי”, לא שמתי לב כי מחַסר אני בזה את שווי ההברות ואבד המשקל, והיה לי לתקן גם את המלה שלפניה ולכתוב “כמהם” במקום “כהם”. ובאמת הכניס המשורר את שירו “אל הצפור” לתוך קובץ שיריו בנוסח מתוקן זה (“כמֹהם פרחתי”).

ומדת עַנותו של המשורר לא סרה ממנו גם אחר-כך. וכאשר שלח לי, על פי בקשתי, שלשה שירים בשביל הספר השני של ה“פרדס”, ואני כתבתי לו שהשירים לא מצאו חן בעיני ולפי דעתי שלשתם אינם ראוים להכנס ל“פרדס”, – לא מצא את עצמו נעלב ולא התרעם כלל על “האדון העורך” ומדת-דינו הקשה, אלא קבל עליו את הדין ולא אֵחר לשלוח שירים אחרים במקום הנפסלים, בצרוף מכתב-בקשה: “השירים האלה אשלח לך על מנת שתענני תיכף אם יקֻבלו או לא; כי מטבעי אינני מתון ותוחלת ממושכה תציק לי מאד, וקׂצר רוחי יניאני תמיד משלח את מוצא עטי אל אחד המו”לים. ענני “הן” או “לאו” וידעתי, ונח לבי".

אחד מן השירים הללו, שנדפס ב“פרדס” השני, הוא “אל האגדה”. שמדבר בו המשורר נכבדות ורמות בשבח האוצר היקר של “אגדות נחמדות וקדומות” שבהן “נפשו תמצא תנחומות”, – אותו האוצר שהוא, בעל השיר, עתיד להקדיש כמה שנים ביחד עם עורך ה“פרדס” לעבודת כִּנוּס ניצוצותיו, המפוזרים בגנזי ספרותנו העתיקה, לתוך קובץ “ספר האגדה”.

ובשעה ששלח ל“פרדס” השני את השיר “אל האריה המת” (קינה על מות יהודה ליב גורדון) כתב (במכתבו מחשוון תרנ"ג) לאמר: “זה כמה אשר קבלתי מכתבך הגלוי אשר בו בקשתני לספד לגרדון ז”ל כנוח עלי הרוח. אנכי לא עניתיך כי חכיתי לראות אולי יקדמני אחר הטוב ממני; הן לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרתא היא. את פושקין הספיד לערמאנטאוו – ומי יספד לגרדון? אולם אחרי ראותי את כל הקינות אשר קוננו עליו אלה הנדחקים מעצמם אל היכל השירה ואמרתי: לוּ ראה יל“ג ז”ל מי ואיך יספדוהו – ושב למות. אשלח את קינתי אשר קוננתי אני אליך. ואתה אדוני איעצך בקראך את קינתי וזכרת את יתר הקינות, אשר בלי ספק קראת בהצפירה וגם בהמליץ, ומצאה קינתי כרגע חן בעיניך".

ביתר בטחון במדת כחו והכרת ערך כשרונו כתב המשורר הצעיר בשלחו לידי את השיר השלישי (“אלילי הנעורים”) שנכנס אף הוא ל“פרדס” השני: “הנה לפניך עוד פרח אחד מפרחי שירתי, קחהו ושתלהו באחת הערוגות אשר בפרדסך לענג וליהנות בו בני-אדם. והשיר הזה אשר הנני שולח אליך בזה הוא נחמד ועמֹק כאחד, ומובטחני שבׂשם כזה היה יהיה לתפארת לפרדסך, כי לדעתי, שיר כזה גם בשפה אירופית לא ינחל קלון – אדרבה!”

אבל רגשי אמונה עזה כזו בכח כשרונו הפיוטי תקפו את ביאליק רק לעתים רחוקות מאד. “יש רגעים כאלה שאני בעצמי יודע בהם מדת כשרוני ושעור קומתו ואין ביד שום מבקר להגדילו ולהקטינו” – כך כתב אלי לאחר שנה בנוגע לבקרת חריפה מאד של אחד הסופרים ב“וואסחאד”, אשר מתח על שירו, שנדפס בירחון “ממזרח וממערב”, דין קשה באופן מגונה. ולא נתקררה דעתו של אותו המבקר, כביכול, עד שהכריז את גזר-דינו בקול עז: “לא. אדוני ביאליק, ליהוי ידוע לך שאין אתה משורר כלל וכלל!” וכנראה כתב ביאליק מה שכתב בדבר שירו “אלילי הנעורים” באחד מן הרגעים האלה שהוא עצמו “יודע בהם מדת כשרונו ושעור קומתו” ומכיר את כחו הגדול וידו החזקה בשירה.

ראוי להעיר בזה, ששלשת השירים שנדפסו ב“פרדס” השני, ואפילו אותו השיר שהיה בעיניו בשעת יצירתו “נחמד ועמֹק כאחד”, – כלם נפסלו אחר-כך מאת המשורר מלהכניסם לקובץ השירים שלו¹.

ה

עד כמה מעטים היו אצל המשורר הצעיר אותם הרגעים הטובים שבהם הכיר וידע את “מדת כשרונו ושעור קומתו” – נאמנה מאד עדותן של כמה אגרות שכתב אלי בימים ההם. דעתו לא היתה נוחה אז בכלל מהשירה העברית של אותו הזמן, ובמכתבו מראשית שנת תרנ"ה הוא מוציא עליה משפט קשה: "מה דעתך על החרזנות אשר פרצה וגברה בעת הזאת בשירה העברית? אין כשרון ואין רעיון חדש, ואין ידיעת הלשון. אין ניצוץ אלוה, אבל יש כאן אחיזת-עינים ושארלטיניזם אשר קמו לצחק לפנינו בדמות המשקל הקלוקל וחרוזי-השוא אשר בדו להם מלבם בעת הזאת. רוח של עמעום והרהורים בטלים, רוח ריקנית והבלי-שוא הפורחים באוירו של לב נעור וריק שורה על כל פרי עטם וכו' ". ומדת-הדין הזאת הוא מותח בלי חמלה במכתב אחר גם על מעשי ידי עצמו: “והנני מגלה לך כי קצה נפשי בכל שירַי אשר כתבתי עד הנה, – כי כל אלה הם “קטנות” ואין עדותם עדות על כשרון המשורר. שירים קטנים כאלה וכאלה יכתב על איש בימי חיי הבלו, ואף כי שירי בכי והתאוננות. הבכי וההתאוננות היו למחלה עוברת מהלכת במחנה משוררינו, והדמעות דמעות עכורות ודלוחות מזוגות במים הרבה. “הבכיָנות” – הסימן היותר מובהק לקטנות הרוח ולחסרון הכשרון בעתים הללו”.

על רפיון אמונתו בכח עצמו מעידים עוד באופן בולט הדברים הקצרים במכתב שלאחר זה: “להשלח שלחתי שירים וקבלתי שכרם למפרע 10 קאפ. השורה. אך יודע אני בעצמי כי לא ימשכו ימי עבודתי בהשלח מחוסר הכנה וכשרון וסוף-סוף תקיא אותי ארך הסופרים מגבולה”.

ובין כה עבר הצעיר ביאליק במסע מהיר כל אותן התַחנות הידועות בדרכי החיים של צעירי ישראל מבני מינו: נשא אשה וסמוך היה זמן מועט על שלחן חותנו, אחר-כך פסק המָן וכספו המעט אבד בענינים רעים, הכל כנהוג. והנה הוא כותב אלי במכתבו מראשית שנת 1897: “עתה הגיע לי “הרגע המכריע” המקפיא כל דמי ועושני לנציב קרח. עתה ידעתי מה חדל אני – – – אולי יקרה לפניך ה' בעירך בין מיודעיך לשמוע ולדעת כי יש מקום פנוי לבוכהאלטער – הודיעני זאת והודעתיך פרטים מכשרוני במקצוע זה. ובכל זאת אל תירא ידידי פן אשלח יד בנפשי. אדרבה ואדרבה! חפץ חיים אנכי ואוהב ימים לראות טוב בכל שפל ידים וביש גדא. ואני חושב – שמע והתפלא – לסדר לדפוס חוברת שירים ממיטב שירַי הישנים והחדשים. כי ב”ה שעתי פנויה כיום ויכולני לפנות לבי לבטלה כנפשי שבעה. הודיעני אם טוב הדבר בעיניך – – – ובכלל הודיעני אם ראוים שירַי להעשות אגודה אחת ואם ימצאו קונים“. ובמכתב שלאחריו הוא מודיעני: “קובץ השירים אשר אני אומר לתת בדפוס מונח אצלי עתה ערוך ומסודר. חצי הקובץ שירים ישנים שכבר נדפסו, ומחציתו חדשים הטובים מן הראשונים. לעת-עתה פניתי במכתב אל בן-אביגדור והצעתי לפניו לקנותו מידי – – – נ. מזיטומיר חפץ גם-כן לקבל על עצמו הוצאת הקובץ במחצית הרֶוַח העתיד לבוא בלבד ובלבד שאשתתף עמו בסך 25 רו”כ על הוצאות הדפוס”. והריהו שוקל בדעתו ושואל בעצתי, עצת מומחה, אם יש לקוות שמחצית הרֶוח העתיד לבוא תעלה יותר מאותו השכר שאומר בן-אביגדור לשלם במזומנים…

על עצתי לפנות לבעלי “אחיאסף” ולהציע לפניהם, ש“אחיאסף” יקבל על עצמו את הוצאת הקובץ שלו, השיבני מיד: “אם מוצא אתה לאפשרות שיקבלו בני אחיאסף ע”ע את הוצאת שירי הַציע לפני “אחד-העם”², אך מסופקני אם יסכים לזה: האחת, אחיאסף החדש אינו מתעסק בשירים, והשנית, כמעט מחצית השירים אין להם ענין כלל להפרוגרמה של אחיאסף החדש שכל עסקו אינו אלא עם הספרות הלאֻמית, ובין שירַי רבים כאלה שעליהם אמר “אחד-העם” בהשלח: “השתפכות הנפש ושירי אהבה נמצא למדי ביתר הספרֻיות”. אף על פי כן – נַס נא“. ותוך כדי דבור הוא מוסיף: “ובלחישה אומַר לך שלא אצטער הרבה אם לא ימָצא לי לעת-עתה מו”ל על שירי, כי לעת-עתה עוד דלה החוברת מהיות הגונה ויפה. יעברו עוד ימים, ולולא מעט הכסף שאני מקוה מהם והנחוץ לי מאד – כי אז לא עלתה על דעתי כלל להדפיסה”. ולאחר ירח ימים הוא מודיעני, שכבר שלח ל“אחד-העם” את המחברת ומביע את חששו, שלא תמצא חן בעיני אחד-העם, ומבקשני שאשתדל לראותה אצלו ולדבר עליו טובות. ואח"כ במכתב אחר הוא חוזר ומבקש: “הודיעני מיד מה עלתה למחברתי המונחת אצל אחד-העם, וביחוד הודיעני בפרוטרוט את דעתך על-דבר הקובץ אם לא ילבין את פני ואם ראוי לו שיבא בעולם”.

הפקפוקים הללו בדבר ערכו של קובץ-שיריו לא נתנו לו, כנראה, מנוחה והוא חוזר ושואל בכמה מכתבים את דעתי על אותה המחברת ששלח לאחד-העם, אם כשרה היא וראויה לדפוס, ולאחר ימים הוא מגלה לי שוב אותו הסוד שכבר פעם “אמר לי בלחישה”: “לולא תקותי להמשכרת המעטה אשר תוכל להמציא לי המחברת, והנחוצה לי מאד מאד מאד, אזי לא הסכמתי להדפסה”.

ו

ו“מדת כשרונו ושעור קומתו” של המשור הצעיר הלכו בין כה הלוך וגדל, הלוך ורב באופן מצוין ומפליא. ל“פרדס” השלישי נתן לי שני שירים משובחים “על סף בית המדרש” ו“אגרת קטנה”. אולם פקפוקיו בדבר כשרונו לא חדלו בקרבו, ואלה דבריו אלי עם “האגרת הקטנה”: “בעיני מצא השיר הזה חן בתכנו, בשפתו ובמתכנתו החדשה לנו אשר לא עשו כן חרזנינו בלהטיהם, אך אתה לא תשית לב לדעתי ולא תשא פני והודעתני כאשר עם לבך על אדות כשרוני – אם יש בי כשרון – בכלל”.

ובשביל “האביב” (מאסף לבני הנעורים שערכתי לדפוס באותו הזמן) שלח לי את השיר “פעמי האביב”, שכבר נמצאו בו טובי הסממנים של השירה הביאליקאית, ועוד שיר נחמד ונעים “גמדי ליל”. וזה שכתב אלי בדבר השיר האחרון: “שיר גמדי ליל” השלוח לך בזה – נושאו אגדה מהלכת בין תינוקות של בית רבן ובין מוזרות בלבנה. המחזה המתואר בו ראיתי בעיני בילדותי בהיותי כבן ד' שנים. אנחנו דרנו אז בכפר יפה ושאנן לרגלי גבעה קטנה קרוב אל חׂרש מצל ובמקרה יצאתי יחידי בלֵיל לבנה החוצה ואראה את המראה הזה אשר הדביק לשוני לחכי כיום תמים ונאלמתי. מובן מאליו, שכל זה נדמה לי, אך הרושם נקבע בלבי”.

בינתיים נתגלגל המשורר ובא באביב שנת תרנ“ז לעיר רחוקה סוסנוביצי שבמדינת פולין – וביאליק “הסוחר” היה שם למורה ילדי ישראל. ובקול מבשר הוא הודיעני משם: “עתה אוכל לשמחך כי רָחַב לי מעט. אני מוצא פה משכורת בערך 50 רו”ב לחדש. ולולא צרכי החיים שהיו פה ביוקר שמחתי שמחה שלמה על הגאולה ועל התמורה, אף כי העבודה הזאת, ההוראה, היא עבודה זרה לרוחי. לכשתרבה משכרתי מעט אקח גם את אשתי הנה”. אבל במצבו הרוחני לא מצא במקום החדש “גאולה תמורה” לטובה, ובאחת מאגרותיו הוא קובל על כך: “זה ירחים שאיני כותב כלום. אוירא דסאס' ופרנסת ההוראה או המלמדות אינם משרין השכינה. אמת שאם יצא מעטי איזה טור הגון לפעמים כי אז התמלט דוקא מתוך עצבות ודכדוכה של נפש. אבל “ספירתי” דהאידנא מזהמת ומטַפשת. מ”זאב“ת ומ”כלב“ת – – – ומרכבתי אשר הוסר אופנה תתנהג בכבדות בבוץ הלזה מיום ליום אשר אין חליפות להם. אם גם יצא גץ מתחת פטיש הלב וניצוץ יתנצנץ – הריני גונזו לעתיד לבוא ואחשבנו לימים טובים מאלה כחס על האור”. ועוד במכתב אחר: “בקראי לפרקים במכ”ע העברים על דבר התחיה וההתעוררות בערי ישראל, אז גם אחרי נכוי 90% מן הידיעות המופרזות, ידאב לבי בראותי את עצמי זר, מרוחק ונדחה מכל אלה. בעיר הזאת, שאני עושה בה, אין כל זכר וסמן מכל זה, אין שומע, אין חפץ לשמוע ואין משים על לב. פרוטה, פרוטה – זה כל האדם. אין אלהים ואין אשמדי".

ואף-על-פי-כן גם בסביבה “המזוהמת” הזאת לא נסתלקה שכינתו ולא את כל “הניצוצות”, שהתנצנצו בנפש המשורר כנוח עליו הרוח, היה גונז לעתיד לבוא. “כותב אני – הוא מודיעני משם בקיץ שנת תרנ”ז – שיר גדול מעין פועמא. אם יצלח בידי לגמרו אהיה מאושר, אך מסֻפקני מאד. על כל פסיעה ארגיש את חוסר השכלתי וידיעתי ולמלאותן איני מספיק, וגם רפה רצון אנכי, כידוע לך".

לא אדע לאיזו פואימה הוא מתכוון בדבריו. אפשר שכוָנתו לשירו הגדול “המתמיד”, שהתחיל וגמר אותו בסוסנוביצי, ועליו הוא כותב לי בחורף תרנ"ח: “בהשלח ח' ג' יודפס שירי “המתמיד”. כראותך אותו תגיד לי את דעתך עליו. רבים בו מקומות רפים אבל יש גם טובים”.

את שמע “המתמיד” כבר שמעתי מפי עורך “השלח”. “אחד-העם”, שלא היה נוח להתפעל ואין זה דרכו להיות מן הפָזרנים בנוגע לתהלות ותשבחות, הגיד לא אחת בפני את שבחו של “המתמיד” עוד קודם שנדפס. ולאחר שקראתי את ראשית השיר בחברת “השלח”. מהרתי וברכתי את המשורר על ההנאה שהנאני בטורים היפים של שירו. על זה השיבני: “קבל בזה את תודתי הנאמנה על אותות החבה שאתה מראה בתתך את לבך עלי לפשפש במעשי ידי ולמצוא בהם סמני כשרון. ויהי רצון שיאמנו דבריך עלי. אולם שא לי אם אמר לך כי מפיך קויתי לשמוע לא “אמן חטופה” על שירי “המתמיד” כ”א דעה מחלטת, מה שהיית צריך לחכות עד בא סופו. “טורים יפים”, כמו שאמרת, יכולים להמצא גם בשיר גרוע ורע; העיקר, אם יש ערך ספרותי לשירי זה בכללו – טוב, ואם לא – לא יחפאו עליו גם יפי טוריו".

אולם כיון שבאתי לפרשת “המתמיד” כבר הגעתי עד קצה גבול מאמרי זה, שהרי לא אתי לספר אלא “ראשיתו של ביאליק”.

סיון, תרע"ו.

ב. ביאליק ויל"ג

(מתוך סדרת “מכתבים ממידד לאלדד”)

א

אחי אלדד! זמן מרובה עבר עלינו בשתיקה, שאינה יפה כלל. מי ומה גרם להפסקה גדולה כל-כך בחליפות-המכתבים שבינינו – לא אבוא הפעם ברדיפות וחקירות על זה. אם האשם כלו שלי או כלו שלך, או אפשר שנחלקהו לחצאין, כדין ממון המוטל בספק, ונמצא שאשמים אנו שנינו גם יחד – מה נפקא מניה? איך שהוא, קבל נא ברצון את תודתי החמה מקרב לב עמוק על זה, שסוף-סוף עלה לפניך זכרון אחיך מידד וקרעת את חותם השתיקה ופקדתני במכתב חביב, שהיה לי למשיב נפש ממש.

אולם צריך אני להודות לפניך על האמת, שמכתבך הפליאני מאד בנוגע לפרט אחד. מתוך שורותיו נִכר שנוי גדול שנתהוה בקרבך במשך הזמן, ובתוכי השתומם לבי: אתה אלדד, הפֶּסימי הנודע, בעל השכל הבוחן ובודק, המנקר ומחטט בכל ענין וענין, ובעל הנסיונות הרבים בחיים, שגררו אחריהם הרהורים של נקור וחטוט, המביאים לידי פקפוקים עד להתיאשות; אתה הרגיל לדבר תמיד בבטול גמור בהתולים על אותם קלי-הדעת המאמינים לכל דבר נוצץ למראה-עינים והשוגים במגדלי-דמיונות הפורחים באויר, – אתה נשתנית פתאם כל-כך, ואיני יודע איזה הדרך היתה עליך רוח אחרת נהפכת לאיש אחר, לאוֹפטימי גמור, צופה ומביט על הענינים באספקלריה מאירה ומזהירה בקסם דמיונך, ודבורך עכשיו בלשון אחרת, במין קול מהודר וחוגג, קול רנה וישועה.

“מכנף הארץ זמירות שמענו, צבי למשורר! – כך אתה מבשרני במכתבך – ביאליק הוא מלך הכבוד בכל תפוצות ישראל. וספר שיריו, שיצא לאור כלול בהדרו על ידי חובבי השירה העברית, מפאר ומקשט עתה את שלחנו או את ארונו של כל אדם מישראל יודע ספר עברי”. כאלה וכאלה תספר לי בסגנון חגיגי על אדות כבודו של משוררנו הגדול המלא עולמנו הקטן. וזה לך אות ומופת חותך, כי "לשוננו העברית אחרי בלותה היתה לה עדנה והיא הולכת בצעדי-און ומתפשטת בבתי ישראל בכל מושבותם וכובשת בנצחון מזהיר את לב האבות והבנים יחד, וקרנים מידה להם, לכהניה הגדולים, המכהנים פאר בהיכלה אשר כלו אומר כבוד והדר וכו' וכו' ".

לידי התפעלות והתלהבות כזו הגעת, עד שכמעט תקפתך קדחת המליצה לדבר בלשון “גבוהה” כדרך “המליצים הנשגבים” בישראל. ואני מה אומר ומה אדבר? אין אני צריך להגיד לך עד כמה שמחתי רבה ועצומה על גדולתו ופרסומו של משוררנו החביב, אבל ­– את חטאי אני מזכיר – אין שמחתי שלמה וגמורה ואצלי כוס דיצה וחדוה בלולה בטפות מרות הרבה של תוגה וצער.

רואה אני מרחוק את סמני השאלה והתמיהה הגדולים, שמסתמנים ברשמי פניך למקרא דברי אלה, שהם בעיניך כמדרש-פליאה וחידה סתומה. אבל אחי, הטה אזנך ושמע את דברי עד סופם ואפשר שתבין הגיגי. וסרה פליאתך וחידתך תפָתר.

דע לך, אלדד אחי, שבעצם הדבר לא הודעתני במכתבך שום חדוש. על דבר כבודו וגדולתו של משוררנו ביאליק כבר ידעתי קודם קבלת מכתבך. אמת, אצלנו בעיירת מושבי הקטנה מחנים אין יהודים יודעים כלל את השם הזה – מי כאן מפַנה לבו לענינים טפלים ובטלים כאלה, שאין להם שום שייכות כלל לעיקר, כלו' לענין “פרנסה”? אולם הלא ידעת את המשכיל הנלהב ברק בן צפור. שכבר כתבתי לך על אדותיו לא אחת, והנה עובר-אורח זה, הסובב לרגל עסקיו ערים וכרכים בתחומי מושב אחינו בני ישראל, הופיע שוב לפני זמן-מה בעיירתנו, וממילא מובן שלא זזה ידי מתוך ידו בכל ימי שבתו כאן, והרבה שעות בלינו יחד בשיחות-רֵעים ערֵבות ונעימות; וכמובן, קוטב דברינו היה סובב על אותו ענין הקרוב ללב שנינו ביותר, הלא היא ספרותנו העברית וסופריה הגדולים והחביבים. ורבות שמעה אזני מפיו על אודות משוררנו הגדול חיים נחמן ביאליק, שהוא יודעו ומכירו מקרוב ו“כשני אחים” הם ממש, ועל רב גדלו ועוצם פרסומו של המשורר החביב ברחוב היהודים גם מחוץ לרחוב. לכבוד ולתפארת ולפרסום רב כזה לא זכה, לפי דבריו, שום סופר מישראל עד היום הזה. יחיד הוא בדורו במלא מובן המלה, ולא רק בדורו בלבד. ביאליק הוא המשורר האחד, משורר אמתי בחסד עליון, שיש לה לספרותנו, ולא קם בישראל כמהו מעולם; ולא זו בלבד, אלא שקוראי ישראל מבני הדור החדש, הקוראים הצעירים, רובם אינם יודעים כלל שהיו לעמנו משוררים במציאות עד ביאליק. אין זכר לראשונים, לכל הקודמים לפניו, מר' יהודה הלוי עד ר' יהודה ליב גורדון, והכל נשכח שכחה גמורה וחלוטה.

כאלה וכאלה דבר אלי מיודעי ברק בן צפור בהתלהבות עצומה. כדרכו בענינים של קדש, וכדי להוציא מלבי את המחשבה הזרה שיש בדבריו קורטוב של הפלגה וגוזמא, נזדמנו למחנים. תיכף אחרי יציאתו מכאן, שני צעירים מן המשכילים החדשים והיו לי לראיה מוחשית על אמתות הדברים. הם באו למחננו לימים אחדים מהעיר הסמוכה המלאה חכמים ומשכילים, ואני חשתי ולא התמהמהתי להתודע אליהם ורבות שוחחנו על הספרות והסופרים כאשר אהבה נפשי. שני הצעירים הללו אמנם קוראים מובהקים הם, אבל כל קריאתם אינה אלא בספרים היותר חדשים. המלה האחרונה של הספרות, כגון עתון חדש, מאסף חדש, ולפעמים גם ספר חדש, הוא העיקר, והשאר טפל שבטפלים, ממש כקליפת השום. והנה נזרק מפי בשעת שיחתנו שמו של המשורר ר' יהודה הלוי, ומיד קפץ אחד מהם ושאל: לאיזה משורר אני מתכוון? והשני ענה ואמר בחיוך קל: הלא הוא אותו המשורר, כביכול, מן הקדמונים, שיצא גזר דינו מאת ש“י הורוויץ בעל “העתיד” להורידו מגדולתו להסיר מעל ראשו את כתר השיר שאינו הולמו כלל וכלל. ואת שמו של י”ל גורדון אמנם ידעו שניהם, אבל רק מפי השמועה. ואת שיריו כמעט לא ראו בעיניהם, ואף-על-פי-כן אמרו פה אחד בעקימת-שפתים ובגיחוך של בטול גמור, שלא היה זה אלא “חרזן”, כלומר חורז חרוזים מן המין הידוע ויכול היה להחשב למשורר רק בקהל קוראים בטלנים מן הדור העבר.

ואני לא נסיתי כלל להתוכח עם הצעירים הללו על ערכו וחשיבותו של המשורר יל"ג. מה בצע בויכוחים כגון אלו? אבל ענין זה נתן לי לעצמי די חומר לענות בו ובמשך ימים רבים לא יכלתי בשום אופן להסיח את דעתי מהרהורים קשים ומעציבים, שהתעוררו בקרבי בכל תוקף לאחר שיחה נאה זו, שבאה לחזק ולמלאות את דברי ברק מיודעי.

רבונו-של-עולם, אלהי הרוחות – אמרתי בלבי – ספרותנו העברית מה טיבה? מה היא ומה חייה, מה כחה ומה גבורתה? עלובה וסחופה ספרות משונה זו, שהכל בה קצוץ ורצוץ כל כך, תלוש ותלוי על בלימה! השארת הנפש והאַל-מות של סופריה – הבל נדף, וכבודם ותפארתם של גדוליה ובחיריה – כחלום בטל וכצל עובר. מי לנו גדול מיל“ג בשעתו? לפני שנים מועטות הלא היה המאור הגדול לממשלת ספרותנו ורבים היו נהנים מזיו שירתו. שֵם יל”ג היה נודע לכל קורא עברי לתהלה ולתפארת והכל הכירו וידעו כי יל“ג הוא “הארי שבחבורה”, הראש והראשון. מלך המשוררים בדורו. עבר זמן קצר והנה קם דור חדש אשר לא ידע את יל”ג, ושֵם-כבוד זה כאילו עבר ובטל מן העולם. אין מכירו ואין מזכירו…

אמת, עדיין בא זכרונו של יל“ג לפני תינוקות של בית-רבן בספרי למוד וקריאה לקטנים, בכריסטומטיות שלנו. אבל, ראשית, הרי רוב מחברי הכריסטומטיות, מרביצי התורה לילדי ישראל, עושים בנטיעות של יל”ג, כמו בשאר הנטיעות של סופרים ומשוררים אחרים, שהם מכניסים לתוך גני-ילדים שלהם, כאדם העושה בתוך שלו ממש, והם שולחים יד בשיריו ומשליו לקצצם ולסרסם ולשנות את פניהם, והכל לשם “תקון”. כמובן, לפי עניות דעתם, עד שכמעט פקעה זכותו של המחבר להיות שמו נקרא על אותם הדברים שפשטו צורתם הישנה ולבשו צורה חדשה לגמרי; ושנית, מי בזמננו מן הכותבים עברית בחרוזים אינו זוכה אצלנו לכבוד זה, שיכניסו פרי עטו לאות ולמופת לאחת הכריסטומטיות, העולות וצומחות יום יום ככמהין ופטריות? היום נסה צעיר אחד “למשוך בשבט סופרים” בחרוזים, והריהו קונה עולמו בשעה אחת, כי הנה קפץ איזה מחבר על “המציאה הכשרה” והכניס אותה לספר-הלמוד שלו בתור “שירת-מופת” לתלמידי ישראל.. ובכן זה כל כבודו ותהלתו של יל"ג להיות עומד בשורה אחת “עם כל הנערים”, – ובמקום אחר, במחנה הקוראים שאינם מן הפעוטות, לא יזכר ולא יפקד וישכח מלב כאחד המתים שאין להם שֵם ושארית!…

ועל לבי עולה זכרון השיר הידוע של יל"ג “למי אני עמל?” וקריאתו הגדולה המרה, שהוציא ברוח סוערה מתוך הרהורי-יאוש:

הוֹי, מִי יָחוּש עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי צִיּוֹן הִנֵּנִי,

אִם לֹא גַם אַתֶּם הַקּוֹרְאִים הָאַחֲרוֹנִים?!

ומהרהר אני: אמנם כן, לשוא פחד המשורר כי “האחרון במשוררי ציון” הוא, שהרי יודעים אנו, שבאותה שעה עצמה, שלחשה לו בת-שירתו שורות אלו, “ילד יֻלד לנו” באחד הכפרים הקטנים בפלך ווהלין, הוא הילד חיים נחמן, העתיד להיות ראש “משוררי ציון” בדורו, ש“חובבי השירה העברית” הוציאו עתה את ספר השירים שלו בהִדור רב. אבל מחצית השניה של קריאת-פחדו של יל“ג נתקיימה לרעה, אם גם במובן אחר מאשר יכול לחשוב: קוראי השירים של המשורר בשעתו היו באמת “הקוראים האחרונים” – של יל”ג, ובזמננו אין לו קוראים כלל, ואם יש יודעי שמו אין חושבים אותו “במשוררי ציון”… זוהי “השארת הנפש”, שחלם עליה המשורר בחייו:

אֲנִי בִּצְרוֹר עָלִים אֵלֶּה אֶת נַפְשִׁי צַרְתִּי…

וּמִכּלְּיוֹן וּנְשִׁיָּה אוֹתָה שָׁמַרְתִּי.

והנה “צרור העלים” שלו אינו “צרור החיים” כלל ושֵם בעליו לא נשמר אחרי מות המשורר מ“כליון ונשיה”… האם לא מעציב הדבר באופן נורא?

יודע אני ויודע שהרבה קוראי עברית, ביחוד מן הצעירים, המואסים בישנות ושואפים רק לחדשות, ימצאו בזה, אדרבה, סימן טוב ויפה להתפתחותה של ספרותנו, ולדעתם אין כאן שום פלא והדבר כל-כך פשוט וטבעי: כיון שהתפתחה ספרותנו והתפתח גם-כן הטעם היפה של קוראיה, אי-אפשר להם האחרונים למצוא קורת-רוח באותם השירים שהיו כדבש למתוק בפי “הקוראים היקרים” מהדור הקודם, קוראים חסרי טעם וחוש ספרותי. ובכן אם נחשב יל"ג בשעתו למשורר גדול בעיני קוראיו בשעתו, אין הדבר מחייב כלל שתהא חשיבותו של זה הולכת ונמשכת גם בעיני קוראי ביאליק. דור דור וסופריו, דור דור ומשורריו, דור דור וקוראיו…

אבל יאמרו מה שיאמרו, ובעיני אין דבר זה אלא סימן רע לספרותנו ולקוראיה. לפי דעתי, הסבה יותר עמוקה: משונים אנו מכל עם ולשון, אין לנו מסורת וקשרים של קיימא בספרות; ובכלל אין לה לספרותנו החדשה שורש בבני עמנו, אין לה קוראי-קבע, קוראים מובהקים (חוץ ממספר קטן היוצא מן הכלל), המכירים ומוקירים את קניני הרוח לא רק של השעה האחרונה, אלא כל הרכוש והנכסים השמורים בבית-גנזיה ושיש להם ערך כל-שהוא. קהל קוראים כאלה יש לכל ספרות הראויה לשם זה, בעלת מסורת קבועה ומוצקה, ובגורלה של ספרותנו הרופפה והחטופה אינו עולה אלא קומץ של קוראים ארעיים, על פי רב מאלה הרועים בגנים אחרים ומזדמנים לפעמים רחוקות גם לגן שלה, ואין דרכם לטעום בו אלא מפרי נטיעותיו היותר חדשות, היותר מודֶרנות.

ואַל נא יתלו את הדבר בהתפתחות הטעם. אמת, אין לכחש, שטעמם של הקוראים בדור האחרון מפותח במדה ידועה יותר מטעמם של “הזקנים”. כלומר הקוראים של הדור הקודם; אבל לא זהו העיקר, שבשבילו נשקע ונשכח זכרו של ראש המשוררים בדורו בזמן קצר כזה. הן אם נודה אמנם שאינו יפה כחו של יל“ג בתור משורר לירי, הרי בפואימות שלו, למשל, יוכל עדיין גם בעל טעם מפותח, כמדומני, למצוא ערך וחשיבות אפילו בזמננו. וסוף-סוף ספרותנו החדשה אינה עדיין עשירה ורבת-אוצרות כל-כך, שתהא רשאית לוַתר על משורר כיל”ג ויהא זה נידון להיסח-הדעת ושיריו לגניזה… אולם הוא הדבר שאמרתי: אין לנו ספרות ואין לנו קוראים באותו מובן של קביעות, כמו שיש לאומות אחרות. הכל אצלנו רופף ורופס ואינו קשור אלא בחוט דק מן הדק שיוכל להנתק במהרה בקלות יתרה. ולפיכך כל כבודם של “הכהנים הגדולים בהיכל הספרות” שלנו אינו אלא כצל עובר. ולפי ביאורם החותך של חכמינו: לא כצלו של כותל או של אילן, הקבוע ועומד, אלא בצלו של עוף הפורח באויר…

וביאליק, זה המשורר הגדול באמת והחביב עתה על כל קהל קוראינו, אפשר שבשעת “חשבון הנפש” יעלה לפניו זכרון גורלם של “ארזי הלבנון” אדירי ספרותנו הקודמים, ובתוך הרעש והמולת-הקולות של תהלות ותשבחות ומחיאות-כפים סוערות לכבודו ינקרו בלבו הרהורי-עוצב: “הבל-הבלים, הכל הבל! אין אני מאמין במקדישי ומעריצי, עָצמם לא נכחד ממני, יקום להם או לבניהם בדור הבא משורר חדש וישיר להם שירה חדשה – וגם עלי יעבור כוס, כמו על “האריה המת”, וסופי אף הוא ל”כליון ונשיה"…

רעיוני-תוגה אלה, שהעיקו עלי זה כמה ימים, התגברו בקרבי למקרא מכתבך האחרון, אלדד אחי, שבאת בו לסַפר באזני בקול חוגג על כבודה של ספרותנו וגדולתו של משוררנו ח. נ. ביאליק – ואמרתי: אשפוך לפניך מרי שיחי, כדרכי בימים הטובים הראשונים…

ב

אחי אלדד! במכתבי הקודם שפכתי בחיקך את שיחי וכעסי על זה, ש“אנו משונים מכל עם ולשון ואין לנו מסורת וקשרים של קימא בספרות”, ולפיכך אותם הקוראים המובהקים שלנו, היודעים ומחבבים את משורר דורנו ביאליק, יש שאינם יודעים כלל את יל"ג ובחיר המשוררים של הדור הקודם כמו זר נחשב להם. ואחרי ששלחתי לך אותו המכתב, נתעוררתי עוד על דבר אחד, שיש בו כדי החזקת רעיון-העוצב שלי והכפלתו על אחת שבע, ואמרתי: אבוא אליך במכתב שני למלאות את הראשון.

הן לא די בזה, אלדד אחי, שהקוראים החדשים אינם יודעים ואינם רוצים לדעת את יל“ג, אלא שגם המבקרים שמושבעים ועומדים לחדור לחדרי-חדרים ולמטמוני מסתרים והם נוקבים ויורדים עד עמקי התהום ממש; אותם הידענים המופלאים, המומחים לכל דבר ומוּעדים לעולם להוציא, כדרך נשים דברניות, תשעה קבים שיחה על הכל, – אף הם שותקים שתיקה גמורה ואינם זוכרים, ובכל אופן אינם מזכירים לגמרי, את המשורר יל”ג והשפעתו על הספרות החדשה, וכמה שכתבו מבקרינו מאמרי-בקרת, השקפות וסקירות על ביאליק ושירתו, לא מצאו לנכון להזכיר אפילו בדבור אחד או ברמז קל שבקלים את הרושם וההשפעה של יל"ג על משוררנו זה. ואם נבוא לשפוט על פי ההשקפות והסקירות של מבקרינו, נמצאת לנו לפתע פתאם שירתו הנפלאה של ביאליק כבריה נִסית ואגדית, שקפצה ויצאה מעצמה ואין לה אב כלל.

אבל בעצם הדבר הרי אי-אפשר לו למשורר, כמו לתופש עט-סופרים בכלל, שלא יהא מושפע במדה יתרה או פחותה מהקודמים לפניו, וביחוד מזה שהיה בעיניו באביב ימי חייו, באותה שעת-הכושר לקליטת רשמים והשפעות, לסמל השלמות ולמופת באותו המקצוע הקרוב לרוחו ביותר. ודבר טוב לכל הדעות היה עושה אחד המבקרים הפָרים ורבים אצלנו, בלי עין-רעה, אם היה נוטל על עצמו את הטורח “להתחקות על שרש דבר” זה ולתת לנו תמונה נאמנה של השתלשלות השירה העברית. לפחות תקופת הספרות שמימי רמ"ח לוצאטו ואילך, וטיב השפעתו של ראש המשוררים שבדור אחד על המובחר בדור שלאחריו.

אתה יודע אותי ואת שיחי, אלדד אחי, וגלוי לפניך שלא מבקר אני ולא בן מבקר, אלא בתור קורא פשוט יודע אני ומכיר במקצת, ועוד יותר מרגיש אני בטיבה של השפעה שהיתה, למשל, לשירת וויזל על אד“ם הכהן, ביחוד השפעתו של האחרון על מיכ”ל בנו ועל יל"ג יורש כתרו.

בנוגע ליל“ג נאמן עלינו בעל-הדין בעצמו ואנו מוצאים עדותו הברורה על כך. הנה כן יאמר המשורר בשירו “הבאת בכורים לאד”ם הכהן”, שכתב בראש ספרו “אהבת דוד ומיכל” (בשנת תרי"ז):

תַּלְמִידְךָ אָנֹכִי – אַף כִּי לֹא בָאתִי

אֶל בֵּית סִפְרְךָ קַחַת מִפִּיךָ לֶקַח,

צוּף מָצִיתִי מִשִּׁירֶיךָ קָרָאתִי

וּבְדִבְשָׁם רָקַחְתִּי גַּם לִי יַין רֶקַח,

וּבְתָפְשִׂי בָּעֵט וּבְעוֹדֶנִּי עֶלֶם

אַתָּה הָיִיתָ לִי סֵמֶל וָצֶלֶם.

וכדברים האלה הוא כותב גם בפרוזה באחת מאגרותיו משנת תרי"ח.

הלא כה דברו לאחד מידידיו: “מתוך דבריך ניכר, שלא יישר בעיניך את אשר שמתי את האד”ם לי לנס ואצא בעקבותיו; וכבר הוכיחו גם רבים אחרים דרכי זאת על פני, כי הובלתי ספרי זה שי לאדם, ואחד אמר לי במכתבו בפה מלא: “חדל לך מן האדם כי במה נחשב הוא?” אולם אנכי רק בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת… מיום החלותי להבין בספרים, לא מצאתי בין משוררי שפת קדש החיים בארצנו נעלה ויקר ממנו, ומדי צאתי להתהלך ביער הלבנון, נעם דבשו לחכי ואתעמל גם אני לעשות כמתכנתו".

אמנם דעתו זו של יל“ג על המשורר אד”ם נשתנתה שנוי עקרי במשך הזמן, ובאחת מאגרותיו משנת תרכ“ט הוא מדבר בלשון אחרת: “וכשאנחנו לעצמנו אומר לך, שלפי דעתי ה' לעבענזאהן איננו משורר מטבעו. אמת כי ידיעתו בשפת-עבר ודקדוקה רבה ורחבה… אבל איננו משורר אמתי בעבור חושו בו היבש כעץ, כותב הוא את שיריו בהשכל ובעיון דק, אבל לא בהרגש ובהתפעלות; דבריו יוצאים מן הראש ולא מן הלב. אדם כזה יוכל להיות חוקר ומבאר ומדקדק וכל מה שתחפוץ, אבל לא משורר”. אולם לדעה השלילית כזו על זכותו של לבנזון, הוא אד”ם הכהן, להיות עומד במקום משוררים אמתים – הגיע יל“ג לאחר שבא בימים וכחות רוחו הגדול עלו עד למדרגה של התפתחות מרובה, ועד אז היה לו אד”ם הכהן “סמל וצלם” ואותו “שם לו לנס ויצא בעקבותיו”. ובאמת הרושם של “העקבות” האלה נכר בנקל בשירי יל“ג, ביחוד בתקופתו הראשונה. ומי יודע אם עלתה לו ליל”ג להשתחרר לגמרי מ“סבל-הירושה” הזו עד סוף ימיו.

ודבר ודאי הוא, שהמשורר יל“ג מצדו אף הוא היה “סמל וצלם” לביאליק בימי נעוריו. מן התעודות הנדפסות יש לציין אחת המעידה עד כמה גדול היה כבודו של יל”ג בעיני ביאליק. הלא היא שיר-הקינה “אל האריה המת”, שנדפס ב“פרדס” ספר שני. את השיר הזה לא הכניס ביאליק לתוך ספר שיריו, שהוציאו עתה “חובבי השירה העברית”, ואין להצטער כלל על השמטה זו, מפני שבאמת אינו ברובו אלא פרי בוסר, אבל מתוכו נִכר, שהמשורר הצעיר הקדיש והעריץ מאד את “האריה המת”:

וַיָּמָת הַמְשוֹרֵר… הוֹי, בַּקֹּדֶש אֶחֱזֶנּוּ

פּוֹרֵט עַל כִּנּוֹרוֹ, עַל הֶגְיוֹנוֹ הוֹגֶה,

וּבְנַצְּחוֹ בִנְגִינוֹתָיו רוּחַ אֵל יְפַעֲמֶנּוּ

וְעָרַף שִׁיר כַּטַּל גַם יַרְנִין גַם יוֹגֶה –

כך מקונן הצעיר ביאליק על יל“ג המת בשיר-קינתו. במכתבו, ששלח לבעל “הפרדס” ביחד עם שיר זה, הוא כותב: “לספד לגרדון כראוי לא מילתא זוטרא היא. את פושקין הספיד לערמענטאוו – ומי יספד לגרדון?” ואין ספק שבמכתביו של ביאליק לידידיו בימי נעוריו, לאחר שיתפרסמו בדפוס, ימצאו הקוראים שפעת תהלות נלהבות לשירת יל”ג וקִשור כתרים לראש המשורר הגדול בדורו, שהיה לו לנס ולמופת באביב ימי חייו.

ומשַוה אני לנגדי את ביאליק בתקופת עלומיו, בשעה שנפשו הרכה והנוחה להתרשם היתה קולטת ובולעת בשפע רב רשמים והתפעלות מתוך ספרות ישראל החדשה, – מה רב הטוב שמצאה לה שירת יל"ג, ומה יקרה ונעימה ההנאה שהיתה נהנית מזיו שכינתו של “הארי שבחבורה”! משירת ארי זה ודאי רדה ביאליק הצעיר מלא חפנים “ובדבשו רקח גם לו יין רקח”.

כן, אחי, אין ספק בעיני שהיא, שירת יל"ג, עשתה רושם רב על ביאליק ופעלה עליו פעולה עצומה בשעתה, והיא זעזעה הרבה את נימי לבו הרך, “דביר חזון, קן החלומות”. ביאליק “בימי נעוריו, חמדת ימיו, אך רפרפה עליו ראשונה כנף השכינה” – היה טובל את נפשו בברֵכה ברוכה זו ורוחו הרכה “משליכה שם חכה”…

אמת, קשה מאד, וכמעט אי-אפשר, למצוא בשירי ביאליק (חוץ מאחדים מהם (סימנים, פילו לא מובהקים אלא כהים וקלים, של שירת יל“ג. ושני טעמים בדבר: ראשית, הרי ביאליק משורר לירי הוא ויל”ג – שירתו הלירית רפויה וקלושה היא ביותר; ושנית – וזה העיקר – ביאליק הוא בעל עצמיות מסוימת שמעטים דוגמתו, ובצדק מעיד הוא על עצמו באחד משיריו:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא בָא לִי בִירוּשָׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּי

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי…

וכמובן, השפעת אחרים על משוררים בעלי עצמיות מרובה לא תוכל להיות נכרת ובולטת. והוא הדין גם בהשפעת יל"ג על ביאליק. אבל העדר רושם נִכר וגלוי לעין אינו ראיה כלל על העדר השפעה של זה על זה. וכל האומר שהשפעה כזו לא היתה מעולם אינו אלא טועה.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר.

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלוֹ שֶׁלִּי הוּא –

כה יוסיף המשורר ביאליק בשיר הנ“ל. “ניצוץ אחד”, “ניצוץ קטן” – דבר זה לא נאמר אלא מתוך ענוה יתרה. בצור לבו של משוררנו מסתתרים הרבה ניצוצות, ודוקא לא קטנים, שהם “כלם שלו”. אולם אלמלי אפשר היה להפריד את האור של שירתו ליסודותיו, ודאי היו מוצאין בו יותר מניצוץ אחד – של יל”ג.

ומבקרינו המושבעים, אלה “המבקרים המחַקרים אל כל חקר” (לפי מבטאו של יל"ג בשירו “הבאת בכורים”), עוברים על הדבר בשתיקה גמורה ואין איש מהם שָׂם לב ל“חֵקר” זה כלל וכלל…

ספר שני

מאת

יהושע חנא רבניצקי

---

אחד־העם (על־פי אגרותיו)

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א.

יש סופרים גדולים וחשובים, בעלי ערך ומשקל כביר ובעלי שם טוב מפורסם בעולם, אבל אין כחם אלא בעצם כשרונם הספרותי, שחנן אותם אלהי הרוחות. זהו כל גדולתם וחשיבותם, ורק כנוח עליהם הרוח, בשעת יצירה בעט־סופרים שבידם, מצוינים הם ונעלים על אחרים. לא כן בשעה שנגשים אליהם להכיר מקרוב את טיב תכונתם וערכם לא בתור סופרים, אלא בתור בני־אדם, בעלי אישיות מסוימה, כל גדולתם מסתלקת וערך דמותם הרוחנית מתמעט עד מאד, שאין רושם אישיותם ניכר בסימנים ותיקים ומובהקים ומוֹתר להם משאר בני אדם פשוטים כמעט אין. לעומת זה יש בין הסופרים בני־עליה, יחידי־סגולה, המצטיינים לטוב ועולים על בני דורם לא רק במקצוע הספרות, כי גם בחיים הם בעלי שיעור קומה גבוהה וערכה של אישיותם הוא רב ועצום לא רק בזכות יחוסו של כשרונם הספרותי בלבד, אלא גם מצד יחוס עצמה.

אחד מן הסופרים בני־העליה, המועטים כל־כך בכל דור ודור, המהוללים והמשובחים לא רק כסופרים גדולים בעלי כשרונות ספרותיים כבירים, אלא גם בתור בעלי אישיות חשובה, מאירה ומזהירה, – הוא הסופר המפורסם בכנויו הספרותי “אחד־העם”. עד כמה חשיבותה של אישיות זו רבה היא ומאד נעלה, יכלו לשפוט אלה, שזכו להכיר את “אחד־העם” בחייו לא מתוך רשומי־כתביו בלבד, על־פי מאמריו שנכנסו לתוך ארבעת הכרכים של “על פרשת דרכים”, אלא גם מתוך פרשת דרכיו ומדותיו, הויות עולמו וטיבו בספרות ובחיים, ועיניהם ראו מקרוב את איש־המופת, אחד מגדולי ישראל בעולם אשר, לפי מבטא יל"ג, “פי שנים ברוחם ונשמה יתרה להם על בני־גילם”. ובשנים האחרונות אישיות מצוינה זו נתגלתה בכל הודה וזהרה לעיני כל קהל הקוראים בסימנים וקוים בהירים ובולטים מתוך “אגרות אחד־העם”, שיצאו לאור בששה כרכים, ואגרותיו האחרונות מזמן בואו לארץ־ישראל עד שנות מותו ביחד עם “מלואים” מהשנים הקודמות¹.

*

“לא בלבי נולדה המחשבה – אומר בעל האגרות בהקדמתו לכרך הראשון – לפרסם בעודני חי את אגרותי שכתבתי במשך שנים רבות לסופרים ועסקנים לאומיים מבני דורי – – – אבל בין הסופרים היושבים עמי עתה פה בא”י נמצאו חברים קרובים שעבדו עמי יחד זמן רב, בהיותנו עוד בארצות הגולה, וידעו תכונת אגרותי הנזכרות, אשר חלק מהן קראו עוד בשעת כתיבתן, והם, החברים הללו, האיצו בי לגשת בעצמי אל המלאכה הזאת תיכף, בהיותם חושבים, כי החומר הכלול באגרותי ערכו רב לתולדות ספרותנו ותנועתנו הלאומית בדור האחרון, וכי אני בעצמי מוכשר אני יותר מאחרים לבחור מה שראוי להשמר מאיזה צד ולהוסיף ביאור במקומות שיש צורך בכך".

ואמנם יש רק לשמוח מאד על זה, שעצתם של החברים הקרובים נתקבלה על לבו של אחד־העם ועל־ידי כך נתגלגלה הזכות לספרותנו, שתתעשר באוצר חדש של אגרותיו, שערכן באמת רב מאד בתור חומר חשוב “לתולדות הספרות העברית והתנועה הלאומית בדור האחרון או לתולדות נושאיהן של שתי אלה”.

“נפלא הדבר – כותב אחד־העם למרדכי בן הלל הכהן בשנת 1921 – שכתיבת מכתבים היא העבודה היותר קשה עלי במצבי עתה. אפשר שזהו ענשי בעוה”ז על שהייתי לפנים מבלה זמן רב יותר מדי בכתיבת מכתבים" (ח"ו ע' 66). אולם קורא האגרות יוכל רק להצטער על זה, שאחד־העם לא היה מבלה זמן רב יותר בכתיבת מכתבים כגון רובם של אלה שנדפסו, והיה נוסף לספרותנו עוד כרך, או כרכים חשובים, של “אגרות אחד־העם”.

על רובן הגדול של האגרות האלה טבוע באופן בולט חותם בהיר ומבהיק של אישיות שאינה מצויה, אדם בעל רוח כביר ונפש זכה, בעל עיקרים קבועים, איתנים ומוצקים, שכל הרוחות שבעולם הפנימי והחיצוני לא יזיזום ממקומם; אחד מאנשי־סגולה ואצילי־הרוח, גא וצנוע כאחד, המכיר לא רק את ערכו בתור אדם ויהודי, אלא גם את ערך זולתו, והזהיר מאד לא רק בכבוד עצמו, אלא גם בכבוד אחרים, אוהב אמת לאמתה עם כל עצם מרירותה לפרקים, עוסק בכל דבר הנעשה על ידו בכוונה זכה וטהורה, באמונה רבה ובכובד־ראש גמור, ואינו מסיח את דעתו אפילו לרגע אחד מהכרת האחריות, שהוא נושא על עצמו בדבור ובמעשה.

רְאִינוּךָ כַּאֲרִיאֵל הָאֱמֶת וּכְאֵיתָן הַרוּח,

נְקִי דַעַת, צָנוּעַ וְטָהוֹר בַּסֵּתֶר כְּבַגָּלוּי,

בָּטוּחַ בַּאֲמִתּוֹ וּבְדַעַת אֲחֵרִים לֹא תָלוּי,

דּוֹרֵךְ בִּשְׁבִילוֹ הַמְיֻחָד, בְּהִיר עַיִן וְתַקִּיף,

נוֹשֵׂא גַחַלְתּוֹ בִּלְבָבוֹ לִפְנַי וְלִפְנִים

וְשׁוֹמֵר הַנִּיצוֹץ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאֱלֹהִים –

כך הפליא לצייר את האישיות הנעלה הזאת משוררנו הגדול ח"נ ביאליק, בשירו המצוין “לאחד העם”, בלשונו הצרופה והמכוונת לתיאור נאמן של “איתן הרוח”, בלי הפרזה כל־שהיא “לתפארת המליצה”. וציור מזהיר זה מוצא הרבה חזוק ותוקף בכמה וכמה “אגרות אחד־העם”.

ב.

על תולדות וקורות חייו של אחד־העם קשה להוציא מתוך האגרות הנדפסות הרבה פרטים. אפשר, שהיו פרטים כאלה נמצאים בהן יותר, ובעל האגרות, בשעת סדורן לדפוס, מצא לנכון להשמיטם, בחשבו, שאין זה ענין לקהל הקוראים. אמנם רבים מן הקוראים, המוצאים חפץ רב בכל פרט ופרט מפרשת חייהם של גדולי האומה, ודאי יצטערו על השמטות כגון אלה, אבל אחד־העם לא יכול לעשות אחרת, ואלה מחבריו הקרובים, ש“האיצו בו לגשת בעצמו אל המלאכה הזאת”, הבינו זאת והיו מוכרחים לוותר על כך מראש. קשה לו, לאחד־העם, על־פי טבעו ותכונתו הצנועה, לספר על קורות חיי עצמו לשם פרסום.

בשעה שאחד הסופרים, שהכין לדפוס כרך מאמרי אחד־העם בתרגום לגרמנית, פנה אליו בבקשה לשלוח לו איזו פרטים מתולדות ימי חייו, קבל על זה תשובה: “ידיעות ביוגרפיות קשה לי מאד ליתן לך”, ואחד־העם הסתפק רק במה שהודיעהו את היום והשנה שנולד בהם. ובמכתב שני, לאחר הפצרת המתרגם, כתב לו: “ובנוגע לידיעות ביוגרפיות צר לי כי לא אוכל למלאות בקשתך. לא תוכל לצייר לך, כמה קשה עלי הדבר לספר קורות חיי, שבאמת אין בהם כל חדוש: נולדתי בעיר קטנה וחשוכה, גדלתי וחונכתי ב”חדר“, על ברכי התלמוד והחסידות, ואח”כ בהיותי כבן ארבע עשרה, נתעוררה בי התשוקה ל“חכמה” ולמדתי בעצמי תנ“ך, דקדוק, הפילוסופיא של ימי הבינים, ואח”כ גם ה“השכלה” העברית החדשה, ואח“כ גם לשונות שונות ומדעים שונים, הכל בעצמי, בלי עזרה של מורים, כי גרתי בבית אבי בכפר, הרחק מכל מרכז של השכלה. בקצרה, הכל כנהוג בערי התחום וכמו שגודלו וחונכו רוב משכילים וחכמים” (ח"ג ע' 134). ובאגרת למ' רייזין אנו מוצאים רשימה אבטוביוגרפית ארוכה יותר, אבל אף היא מצומצמת מאד. “קשה עלי מאד – כותב בעל האגרת – לענות על כל שאלותיך, כי לא נסיתי בכך לדבר עלי בעצמי ולטפל במאורעות חיי, ומפני זה אקצר, ואתה תסלח. נולדתי כיום י”ו לאב תרט“ז בעיר סקווירא פלך קיוב. אבי היה חסיד למדן ממשפחה מיוחסת, ומובן כי חונכתי על ברכי התורה והחסידות וכו' וכו'” (ח"ב ע' 251־250). ובאחת האגרות לברנפלד הוא כותב בקיצור נמרץ: “לו ידעת תולדות חיי איך חונכתי, גדלתי, ואיך השברתי בכל אידיאלי ושאיפותי היותר נעלות פעמים ושלש, – לא היית מתפלא על נטיותי השחורות” (ח"א ע' 85). מלא ענין הוא מה שכתב בנוגע לחנוכו העצמי במכתבו למב“ה הכהן: “ביחוד לא יכלתי להתאפק משחוק בראותי, כי עשיתני לתלמידם של גורדון ובהר”ב. כנראה לא ידעת כי בעת שאתה וכל בני גילך התאבקתם בעפר רגלי המאורות הגדולים של ההשכלה העברית־הרוסית, ישבתי אני הרחק מכל “הרעש” ושאבתי את מעט השכלתי ממקורות אחרים לגמרי. “השחר” לא בא בגבולי, ואת גורדון ובהר”ב ידעתי רק בשם. ואח“כ, כאשר למדתי וידעתי את אלה (אם כי עד היום אינני בקי בספריהם), הייתי כבר איש בעל צורה קבועה ולא הוצרכתי לתורתם ולא יכלתי עוד להיות תלמיד מקשיב להם. ואולי זאת היא הסבה, כי נבדלתי בהרבה דברים מן הסופרים חברי” (שם ע' 143).

למנהל הוצאת־הספרים “אחיאסף” הוא כותב: “ובנוגע לשתי הצעותיך, לשים בראש הספר (עפ“ד ח”א, במהדורה שניה) את תמונתי עם “ביוגרפיא” – לא אוכל, לדאבון לבי, להסכים לחפצך. הניחו דברים אלה למהדורה השלישית שיוציאו אולי מכבדי לאחר מותי וכו'. וגם את התמונה איני רואה צורך לתת. מה חפץ לקוראים לדעת, אם זקני מגודל או לא, אם חוטמי ארוך או קצר, – די להם שיקראו ויציירו להם רוחו של המחבר ע”פ מה שיבינו מדבריו" (ח"ב ע' 210). וברוח זה הוא משיב לחברת “לבנון”, שהיתה מוציאה תמונות אנשי־שם על כרטיסים ומכתבים גלויים: “בכלל אין לבי הולך אחרי המנהגים החדשים המתפשטים בקרבנו בשנים האחרונות, בנוגע לתמונות אנשים ידועים לקהל פחות או יותר. עמנו היה מעולם מכבד את האנשים החביבים לו, אבל רק את רוחם ולא קלסתר פניהם. מנהג זה להפיץ בעם תמונות של סופרים ועסקנים ידועים, לקוח מעמים אחרים, שהורגלו מאז ב”עבודה זרה" ועושים להם “אלילים” מכל הבא בידם. אבל בני ישראל מחבבים את הרוח ולא את הבשר. אינני יכול בשום אופן להבין, מה חפץ יש לקהל הקוראים – ואף אלה המוצאים נחת רוח בדברי ומסכימים לדעתי – בתמונת פני, ומה גם בשעה שכותבים מכתבים גלויים על עניני מסחר, משפחה או עסק" (ח"ג ע' 57). ועוד בענין זה: “בכלל אינני אוהב פרסום ממין זה. פרצוף פניו החצוני של אדם הוא קנינו הפרטי ולא ענין צבורי” (שם ע' 106).

על דבר ההשפעה עליו, ביחוד בימי נעוריו, מצד גדולי חכמי ישראל הקדמונים – אין אנו מוצאים רשמים באגרותיו. יש רק זכר להשפעה המרובה של הרמב“ם, שאחד־העם הקדיש לו אחר כך מונוגרפיה מצוינה בשם “שלטון השכל”. “בימים האחרונים – הוא כותב לדובנוב – עלה גם לפני זכר הרמב”ם, אשר לו אני חייב תודה על צאתי ממ”ט שערי “קדושה”, שהייתי שקוע בהם בראשית ילדותי, – והחלטתי לכתוב על אדותיו מאמר גדול" (שם ע' 195).

ענין לא מעט יש למצוא באפיזודה על המשא־ומתן של בעל האגרות עם הגאון ר' יוסף שאול הלוי מלבוב. לפי מה שמסופר באחת מאגרותיו כך היה המעשה: “בקיץ תרל”א נגמרה מלחמת אשכנז וצרפת. ואני בימים ההם כבר הייתי בקי גדול בהלכות עגונות ובכל ספרות השו“ת המתיחסות לענין זה. וילדות היתה בי ורציתי להשתמש בידיעותי בשביל לבוא בכתובים עם הרב היותר מפורסם אז. מה עשיתי? בדיתי מלבי מעשה ביהודי אחד ממקומנו שהלך בשעת חירום למקומות המלחמה לשם סחורה ונהרג שם וכו' וכו' שאלה סבוכה מאד, ועל השאלה הזאת כתבתי תשובה ארוכה בפלפול ובקיאות ושלחתי את השאלה עם תשובתי לרי”ש הלוי לבקש הסכמתו. הרב בתמימותו לא ראה את ערמתי (אע"פ שלא קשה היה להבין מתוך פרטי השאלה, שאין זה אלא בדותא) והשיב לי כהלכה בסגנון שכותב רב לחברו. ומדעתך תבין, שהדבר עשה רושם גדול על כל הלומדים והרבנים שבסביבותינו. וזה גרם לי, שאח“כ היו הרבנים מתיעצים עמי בהלכות עגונות, ופעם אחת בקשני הרב ר' שמואל מפאהרבישטש לפנות שוב לר' יוסף שאול בשאלת עגונה. בפעם הזאת היה הדבר לא בדוי מלב, כ”א עגונה ממש, ופניתי שנית אל הרב, וגם הפעם קבלתי תשובה מאתו" (ח"ה ע' 296). ובאותה האגרת הוא מוסיף לספר על עצמו: “באמת הרביתי לכתוב בשנות תר”ל־תרל“ד הערות על רוב הש”ס (בסגנון “העקידה”) ועוד. חלק מכל זה שרפתי זה כבר, אך מעט עדיין שמור בידי זכרון לימים הטובים ההם. כמה פעמים כבר החלטתי לשרוף גם את הנשאר, שלא תשלוט בו עין זרים לאחר מותי, אבל עד עתה לא נתנני לבי לעשות כן: זכרונות יקרים ביותר קשורים בניירות בלים אלו. רק בעת שארגיש בעצמי כי קרוב קצי, אשרף הכל. הנני מתיחס לזה כמו שמתיחס אדם לאהבת נעוריו: כבר בטלה האהבה וגם “האהובה” כבר בלתה מזוקן, אבל זכרונות ימי האהבה קדשי לבו הם".

ג.

יחס זה של אחד־העם אל “הכתבים הבלים” אופיני הוא לגבי תכונת נפשו, כי אמנם כל האומר שאחד־העם הוא אדם בעל מוח ושכל קר, זך ונקי מכל תערובת של רגש חם – אינו אלא טועה. ומספר הבאים בזה לכלל טעות היה לא מעט. "אל תגיד לאיש – כך כותב אחד־העם בהתול לאחד מידידיו אחרי השתפכות הנפש באיזו דברים – שמא תקלקל את “הביוגרפיא” שלי לעתיד לבוא, שבודאי יהיה כתוב בה, כי הייתי עבד השכל בלי כל לחלוחית של רגש, איש יבש כחרס וכו' וכו' " (שם ע' 74). אולם באמת יחד עם “שלטון השכל” היו תקיפים בקרבו גם רגשות לבו, אלא שכמעט תמיד היה מתאמץ גם בחיים וגם בספרות לכבוש את הרגש ולהכניעהו לפני “השכל השליט”. “כמדומה לי – כותב הוא באחת מאגרותיו – שלא עלתה בידי להספידו (את לוינסקי) כהלכה. לא יכלתי לגלות את לבי לעיני הקהל, כי התגלות הלב היא מדה מתנגדת לתבונתי” (ח"ד ע' 176). ולאיש אחר: “הוא (המכתב) נגע בנימי נפשי היותר דקים, עורר זכרונות המרעישים את הלב עד היסוד, – ואני ירא לדבר על כל זה, שלא לגלות את רגשות לבי יותר מדי. איני יודע אם זו היא תכונה חיובית או שלילית (יותר קרוב – שלילית) בנפשי, אבל כך הוא הדבר, שאיזה “בולם” פנימי היה מונעני תמיד ומונעני גם עתה מלהביע את רגשות לבי בלי מעצור” (ח"ה ע' 269). ועוד לאחר: “[המכתב] נגע עד לעמקי נפשי כל כך, עד שהחלטתי לדחות תשובתי לימים אחדים, כדי שלא להראות את לבי “ערום”. הלא ידעת, שאינני מסוגל להביע רגשותי “בקול רם”. רבים חושבים, שאני בכלל אינני מוכשר לבוא לידי התרגשות. זה – לא אמת. אבל יש בתכונת נפשי איזה דבר המונע אותי נגד רצוני לגלות רגשי לבי באיזו צורה חיצונית” (שם ע' 273).

כמה וכמה מאגרותיו של אחד־העם לידידיו הקרובים יש בהן להעמיד בכל זאת על יחס נפשי ולבבי, אף־על־פי שהיה נזהר בנוגע ל“השתפכות הנפש” ועד כמה שאפשר השתדל להשמיט מתוכן את הדברים “הפרטיים”. “עונג רב – כותב הוא לאחד מידידיו – הסב לי מכתבך היקר אחר כמה שנים של הפסק הקשר בינינו והרבה זכרונות נעימים משכבר הימים העיר בלבי. כשעומדים בני אדם על סף הזקנה ובמעמקי נפשם כבר נשמע קולו של קהלת “הבל הבלים הכל הבל” – ייקר להם שבעתים כל דבר המזכיר את הימים הראשונים הטובים” (שם ע' 39). כשקבל בשבתו בלונדון מאת מנדלי מוכר ספרים את הכרך הראשון של “כתבי מנדלי”, הוא כותב לו: “מודה אני לך מעומקא דלבא על מתנה יפה זו, שנתנה לי שעה של קורת רוח “בעמק הבכא” זה שאני שרוי בו. ואל תחשוב שאך “מליצה” היא זו. באמת לדידי ולדכותי “עמק הבכא” הוא לא שם, כי־אם פה, בתוך מרכז חיי העולם ועל רום המעלות של סולם הקולטורא. כמה גדלו הגעגועים בנפשי לאותם הימים, כשהייתי מעין “סנדק” לילד זקונים זה שלך! אז הייתי חי בעולמי, בין נפשות קרובות וצרות ותקוות משותפות לכולנו. עתה נטרדתי מעולמי, ויושב אני כאן ורואה חלומות “באספמיא”, והנני מרגיש בעצמי, שבלי חברותא כחותי הרוחניים הולכים ומתנונים ואין לאל ידי להושיע” (ח"ד ע' 60־59). מחלתו של לילינבלום ואחר כך מיתתו עשו עליו רושם כביר ועמוק. כשהגיעה אליו השמועה על מחלתו של זה, הוא כותב: “בשורתך המעציבה ע”ד מצב בריאותו של לל“ב הכאיבה את לבי מאד. מלבד שמקומו המיוחד בספרותנו ישאר פנוי אחריו, הנה יש לי עוד מכה פרטית להתעצב ביותר: הרבה מקרים חשובים בחיי הצבוריים ובעבודתי הספרותית קשורים כ”כ בשמו של לל“ב, עד שנהיה לי כעין חלק מעצמותי אני. כידוע לך, קבעו הפסיכולוגים בין החוקים של קשר האידיאות לא רק חוק הקשר ע”י דמיון, כ“א גם הקשר ע”י התנגדות, וקשר כזה אני מרגיש בעצמי עם לל“ב, באופן שירידתו מעל הבימה תהיה לי כקרע עמוק בנפשי” (ח"ד ע' 118). ולאחר מותו של לל“ב כותב הוא למב”ה הכהן: “ולל”ב שלנו – איננו! זה כשבוע, מאז נודע לי דבר מותו. אין הדבר יוצא מלבי ועדיין איני יכול לצייר לעצמי את “עולמנו” בלי לל“ב – – – בלחישה אגיד לך, שבמשך השבוע הזה זקנה קפצה עלי ברוחי יותר מבשנים שלמות” (שם ע' 122). ובעוד איזו ימים הוא חוזר ומדבר על אבדה זו במכתבו לכותב הטורים האלה: “ואני עדיין לא אוכל להשתחרר מן הרושם שעשתה עלי פטירת מל”ל ז“ל. מורגש לי הדבר כאלו מיתתו היא “סוף פסוק” לתקופה היותר חשובה בימי חיי אני. הן מראשית צאתי על הבמה הורגלתי כ”כ להיות יוצא “ונתקל” בלל“ב בכל פעם שנטיתי מן הדרך הכבושה עד שאיני יכול לצייר בעצמי, איך “אצא” עוד הפעם בלי אותה ההכרה שהיתה תמיד בלבי במקרים אלו, שמיד יצא לקראתי ה”ארי מסבכו" (שם ע' 125).

ולאחר מותו של מנדלי מו"ס כותב אחד־העם: “פטירתו של ר' מנדלי היא לי אֵבל כפול: אבל על הארי שבחבורת סופרי ישראל שנלקח ממנו ואין לנו תמורתו, ואבל – אולי עוד יותר עמוק – על אבדן הגדול שבחבורתנו הקטנה באודיסא, אשר יחד עמו היינו ועבדנו בשדה ספרותנו במשך עשרים שנה ויותר, חבורה קטנה זו שלא היתה כמוה בדורנו בשום מקום” (ח"ו ע' 3).²

ד.

ישיבתו של אחד־העם באודיסה במשך שנים רבות היתה לו בכלל טובה ונעימה במובן הרוחני והרבה קורת־רוח מצא בה, אף על פי שעברו עליו בה כמה שנים במצב חומרי רופף ובלתי מבוסס כל צרכו. ולאחר שיצא משם ללונדון (בשנת 1897) הוא מזכיר לא אחת באגרותיו לידידיו הקרובים את אודיסה ואת חייו בה בגעגועים רבים.

תחת זה היו החיים בלונדון, שמצבו החומרי שם היה איתן, לזרא לרוחו, ביחוד בשנים הראשונות. והרבה פעמים הוא שופך על זה את מרי שיחו, שלא כדרכו, באגרותיו לידידיו ורעיו. “כבר זקנתי – הוא כותב – ואיני יכול להתחיל את חיי שוב מ”בראשית“: סביבה חדשה, מנהגים חדשים, לשון חדשה, ועל הכל – נשמה חדשה, כי בכל פנות שאתה פונה כאן, אפילו במחנה הציונים, רואה אתה את הנשמה האנגלית חודרת לפני ולפנים ומושלת בכל” (ח"ג ע' 293). ולאיש אחר: “לע”ע מרגיש אני א“ע פה כאילן שנעקר משרשו… אינני מאמין שאהיה פה בעתיד כ”מחובר לקרקע“… ובנוגע ל”למודים במקצועות התורה והחכמה" – אל נא תהיה לועג לרש. כשיושב אדם כל היום בגיהנם של ה“סיטי” אינו מוכשר עוד לעסוק אח“כ בלמודים בדעה צלולה כראוי” (ח"ד ע' 1). ועוד לאחר: “אינך יכול לצייר לך – וגם אני לא יכולתי לצייר לי זאת קודם למעשה – כמה קשה עלי ישיבתי בבבל זו דמתקריא לונדון. מעין אפתיא באה עלי, וכששב אני מן ה”סיטי" הארורה בערב אינני מוכשר לשום עבודה, ואפילו כתיבת מכתבים עבודה היא לי עתה. והרי היו ימים שחלמתי בהקיץ ע“ד אנגליה והייתי מאושר אלו יכלתי להתישב פה” (שם ע' 2). ועוד: “מעולם לא הרגשתי בלבי ריקות נוראה כ”כ ואיני יודע מה לעשות בשביל להנצל מן ההרגשה הזאת. לכתוב איני יכול: אין הנפש מסוגלת לכך באויר זה, והקריאה אינה ממלאה את הריקות" (שם ע' 26). ועוד: “שבועות עוברים ואני אין בכחי לא לכתוב ולא לקרוא אפילו שורה אחת, וזה לא מפני ש”העסק" אוכל כל זמני – אדרבה, יש לי זמן פנוי על הרוב כמה שעות בכל יום – אלא מפני שה“סיטי” הארורה אוכלת כל כחי ומרגיזה את עצבי כ“כ, עד שבשובי משם לעת ערב אינני מוכשר אף לעבודה כל־שהיא” (שם).

“הסיטי הארורה”, “הגיהנם של הסיטי”, “המולך הנקרא סיטי של לונדון” – בטויים אלה חוזרים ונשנים בכמה אגרות. זה מצד אחד. ומהצד השני – היהדות האנגלית. “פה אין מאומה: בית הקברות עם “מצבות” יפות – זאת היא כל היהדות האנגלית” (שם ע' 14). ולא נפלאת היא, שאנו קוראים את דבריו למנדלי מוכר ספרים: “אם אני איני שוכח אותך ואת כלכם שם, מאי רבותא? הלא זכרונות אלה הם הם חיי פה במדבר הגדול והנורא הזה, שיש בו שבע מאות רבוא נפש ולא נפש אחת קרובה ללבי כאותן שנפרדתי מהן. אבל מה שגם אתה עודך זוכר את ה”פרוש" שפירש מכם ופירש מחייו, ואתה הלא בתוך עמך אתה יושב וגם בלעדי אינך בודד חלילה, – זה הוא ודאי חסד של אמת, שאני מודה לך עליו בכל לבי" (שם ע' 214). ולאחר כמה זמן הוא כותב שוב למנדלי, בקבלו ממנו את הכרך השלישי של כתביו: “ביחוד העיר הכרך הזה בלבי זכרונות ראשונים מימי “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב” וכו'. לא חשבתי אז, שלאחר עשרים שנה ויותר אהיה יושב בדד ושומם בתוך עם זר, אשר אם אשמע את לשונו, לא אוכל להסתגל לרוחו וארחות חייו – והנני כיושב על אי שמם. ולולא הזכרונות אשר נקבצו בתוך נפשי מימים שעברו, ולולא אחי ורעי אשר יפקדוני לפעמים במכתביהם מרחוק, לא היה בי כח לשאת ולסבול חיי הבדידות אשר אני חי עתה” (שם ע' 280).

ולאחר כל אלה קוראים אנו בהשתוממות מרובה את הדברים שכותב אחד־העם, כעבור שנה לישיבתו בארץ־ישראל, לידידו הקרוב דובנוב: “שבור ורצוץ אני ומצב רוחי יורד ואינו עולה. קרה לי דבר, שהייתי שוחק בכל פה אלו היה אדם מנבא לי כך לפני שנים: יושב אני בתוך אחים וידידים קרובים ומוסיף אהבה וכבוד מכל עברים, וגם ילדי קרובים אלי קרבת מקום, ויש לי לע”ע יכולת לעסוק בתורה במנוחה, וכל זה בא“י שימים ושנים חלמתי על זה. ובתוך כל הטוב הזה הנני יושב ומתגעגע על לונדון – – – הגעגועים האלה, מלבד הצער בהם עצמם, מצערים אותי עוד יותר, בהיותם בעיני סימן מובהק, שאיזו מחלה מקננת ברוחי, כי לולא כך לא היה דבר כזה אפשרי” (פרקי זכרונות ואגרות, ע' 128־127).

“נפש רצוצה” היה אחד־העם, לצערם הגדול של אוהביו ומוקיריו ושל כל חובבי ספרותנו, מיום בואו לארצנו, וחשב את עצמו ל“גבר לא יצלח” לשום דבר. המחלה הממארת, אשר תקפתהו בשנותיו האחרונות לשבתו בלונדון, לא הרפתה ממנו גם בארץ חמדתו ועוד התחזקה מזמן לזמן עד בוא יומו האחרון, וחלומו על עבודה פוריה כאן בספרות ובחיים הצבוריים לא נתקיים אפילו במקצת.

רושם מדכא מאד עושות כמה וכמה אגרותיו לידידיו שכתב מארץ־ישראל. כבר בחדשים הראשונים לבואו התחיל מתאונן ושופך מרי שיחו: “קויתי שאמצא פה איזו עבודה קבועה לשעות אחדות ביום ואוכל לשכוח את מצבי, אבל גם תקוה זו לא באה לע”ע. אין צורך בי בשום מקום והנני בריה עלובה שאין לה אחיזה עוד בחיים. ולמה אכחד ממך, יקירי? יש שאני מבקש למות, כי נמאסו עלי חיים כאלה" (שם ע' 96). ובמכתב אחר: “לע”ע רע לי מאד. כל לילה אני סובל יסורי גיהנם, עובר מחדר משכבי לחדר עבודתי ומשם שוב לחדר המשכב, אולי אמצא מנוחה – ואינה. וגם סממני שנה אינם מועילים, וקם אני בבקר בלי כח ובראש מבולבל וכל היום אני כשכור" (שם ע' 99). ועוד במכתב אחר: “משלומי אין כל בשורה להודיעך. בעת האחרונה גדלו נדודי בלילות וכמעט אינני ישן, אע”פ שבולע אני בכל לילה סממנים שונים המביאים שנה. כמדומה לי שהלילות האלה יקרבו את קצי. גם מצב רוחי רע מאד. ובכלל – אין חיי שוים עוד כלל, ובסתר לבי הנני מקוה שיבוא “הגואל” וישים קץ ליסורי" (שם ע' 112). וכך בכמה וכמה אגרות מארץ־ישראל, אותו הענין הרע במלים שונות: “הנני חי מיום ליום בלי כל מטרה ברורה, ה' ירחם עלי!”, “כבר עברתי ובטלתי מן העולם”, "בקשו עלי רחמים שאהיה עוד הפעם “אדם” וכיוצא באלו.

ה.

על אחד־העם בתור סופר, עורך ועסקן צבורי, כמה שאפשר להוציא מתוך ששת חלקי האגרות שיצאו בחייו, כבר כתבתי במקום אחר³ והבאתי שם ציטטות מתאימות ל“אריאל האמת ואיתן הרוח”, ומעט מאד יש להוסיף על פי האגרות מארץ־ישראל, שיצאו אחרי מותו של אחד־העם.

באגרת לסימון בלונדון, שנכתבה לאחר שבעל האגרת שהה בא“י כחצי שנה, אנו קוראים: “שם (במכתב, שנקרא לפני אספה רבת עם מאד לכבוד אישור המנדט) הגדתי מה שבלבי, כי “נצחוננו” לא נצחון עד שנראה מה יענה עמנו על המאורע הזה ואם באמת יש לנו הרצון והיכולת לבנות את הארץ לפחות בגבולות שהגביל המנדט. אהה, יקירי, ירא אני מאד כי לא נעמוד בנסיון… ומה יהיה אז?” (פרקי זכרונות ואגרות ע' 103). ובמכתב אחר: “השמחה כאן אינה מרובה. חוץ מצרות פרטיות, הנה גם המצב הכללי בארץ אינו מזהיר כלל וכלל – – – אשמים בזה, ראשית כל, אנו בעצמנו. היחס של עמנו אל ענין א”י אחרי המנדט הנחיל מפח נפש לכלם, גם לנו, וגם להממשלות והעמים, שהאמינו ברצוננו לקום לתחיה לאומית” (שם ע' 117). ענין רב אפשר למצוא באגרת, שכתב בקיץ תרפ“ג לסימון על “הצרה היותר אחרונה – הידיעות הבאות בימים האחרונים ע”ד הברית שנכרתה בין אנגליא ובין המלך הערבי”, באמרו בגלוי לב פצוע: “העיקר, כי אם באמת ובתמים עתידים אנו להיות נתינים של המלך חוסין, יבוא קץ לתקוותינו ועבודתנו פה בארץ, ומי יודע אם ומתי תתחדש שוב. בנוגע לי לעצמי, אינני מצייר לי את הדבר, שאהיה “ערבי” במובן המדיני, ויש מחשבה בלבי, שאם כך יהיה אשוב אל הגולה. טוב לי למות בנכר בתוך הגולה, מלמות פה ולהקבר באדמת אבותי, אם אדמה זו תחשב ל”ארץ מולדת" של הערבים ואנחנו זרים בה" (שם ע' 130).

בשבתו בארץ־ישראל היה לו, לאחד־העם, עוד “חלום”: להקדיש מכחותיו האחרונים ולנסוע יחד עם נשיא ההנהלה הציונית חיים ווייצמן לארצות־הברית לשם תעמולה והגברת השפעה לטובת ישוב ארץ־ישראל, אבל מצב בריאותו הקשה מאד לא נתנהו לשגות הרבה במחשבה זו וכל־שכן להוציאה לפעולה ממשית. והנהו כותב על זה באחת מאגרותיו: “קשה לי להשלים עם הרעיון שכבר עברתי ובטלתי מן העולם, ומעת לעת אני חושב להתנער, אבל, אהה, המציאות צוחקת על חלומותי” (שם ע' 155).

ובתור סופר לא יכול אחד־העם, השבור והרצוץ בגופו ורוחו, להתרכז בארץ־ישראל ולגשת לעבודה ספרותית, הדורשת התאמצות יתירה. “השנים הטובות שכבר עברו – הוא כותב לידידו דובנוב – עולות בזכרוני, התקופה היותר יקרה לי בחיי – תקופת אודיסא… והזכרונות האלה יגבירו את עצבוני, בזכרי מה אני ומה חיי עתה – – – רוח עצב שפוך על רוחי כל הימים ובפנימיות נפשי הנני מרגיש עצמי אמלל מאד. כדי שלא לבוא לידי שעמום, הנני עוסק עתה בעבודה שהיא מלאכה ואינה חכמה: סדור מכתבי לדפוס… זו היא, יקירי, כל עבודתי לע”ע; ליותר מזה אינני מוכשר עוד, אבל גם זו לטובה, לכה“פ יש לי לבלות שעות אחדות בכל יום” (שם ע' 107־106). ולאחר שנה וחצי הוא כותב אליו: “לע”ע אני כבר מכין חומר לכרך הרביעי. כבר אני מתחיל לחשוב מחשבות מה אעשה אם אחיה עוד אחרי גמר האגרות ובמה אמלא את זמני הפנוי. הצעתך לכתוב את קורות חיי היתה באמת טובה, לולא היה לי כבר נסיון בענין הזה. לפני יותר משלושים שנה התחלתי לרשום זכרונות ימי חיי בכונה להמשיך זה עד בוא קצי, אבל אחרי שכתבתי כעשרים עמוד חזרתי וקראתי את הכתוב ובאתי לידי הכרה כי שלא מדעת הנני כותב בשביל הקהל העתיד ולא בשביל עצמי, וכי בשביל כך המסופר יצא “צבוע”. וכשהרגשתי בכך חדלתי ולא הוספתי עוד לכתוב עד היום" (שם ע' 144).

בכלל היה לו לאחד־העם רצון כביר לעבוד עבודה ספרותית גם בארץ־ישראל, ואולי ביחוד בארץ־ישראל, אבל היכולת לכך חסרה לו לגמרי, בשעה שהיתה כל־כך קשה עליו לא רק הכתיבה אלא גם הקריאה. ובמכתבו לעורך “העולם” אנו קוראים: “תודה לך על “העולם” שאני מקבל בכל שבוע, אבל אינני יכול להגיד לך את דעתי עליו, לא רק מפני שקשה עלי הכתיבה, אלא גם מפני שאיני קורא אותו בכל שבוע על הסדר. לא תוכל לצייר לעצמך כמה קשה עלי הקריאה (אולי יותר מן הכתיבה). ויש שאין ביכלתי לקרוא את “הארץ” שלנו פה מראש ועד סוף” (שם ע' 161).

ו.

ענין מיוחד ימצא הקורא בחליפת המכתבים בין “ארז”, מו“ל “המליץ”, ואחד־העם בשנת תרמ”ט, שנדפסו בסוף הספר “פרקי זכרונות ואגרות” בתור “מלואים”, בדבר מאמרו הראשון, שכתב אחד־העם בשביל “המליץ” בשם “אבל אשמים אנחנו” ואחר כך שינה את שמו (מפני שבינתים, קודם שנדפס המאמר, בא ב“המליץ” בשם זה מאמרו של סופר אחר) לשם “לא זה הדרך”.

“ארז”, בעל “המליץ”, בבואו בזמן ההוא לאודיסה, שמע מפי כמה משכילים וסופרים דברי תהלות ותשבחות על הצעיר אשר גינצברג (מי שעתיד להיות “אחד־העם”) כי ברכה בו ולגדולות נוצר. גם הוגד לו, כי “צנא מלא ספרא” הוא ויש תחת ידו כמה כתבי־יד משלו, שלא ראו עדיין אור הדפוס, כי “נחבא אל הכלים” הוא ומסרב לצאת ממחבואיו ולהופיע על במת הסופרים. אמנם הם לא זכו לראות בעיניהם אותם כתבי־היד, אבל יודעים הם על “נסיונות”, שנסה עטו לערוך על הגליון, והצליחו ונתפרסמו ברבים בחתימת רבים: א) “אדריסה” לכבוד החכם רש“י פין לחג יובלו; ב) “מחאה” נגד המריבה הבזויה הפומבית בין “ארז” ויל”ג, שכבוד הספרות נתחלל על ידה. וכשמוע “ארז” כל זאת חש ולא התמהמה לדפוק על דלתי הצעיר “הסופר לכשירצה” והעתיר עליו דברים עד שהוציא מפיו הבטחה, שיצא הפעם חוץ לגדרו לשלוח בקרוב מאמר ל“המליץ”. ולאחר שחזר המו“ל לפטרבורג עיר מגורו “הרהיב בנפשו עוז להיות לו כנושה” ולהזכירהו את הבטחתו הנאמנה לטובת “המליץ”, והוא כותב לו: “נפשי יודעת מאד כי מאמר אחד ממך ימשוך אליו קוראים רבים – – – ואני אומר לך כי אם קטן אתה בעיניך מן המצוינים אתה בדורנו במעלותיך ומדותיך ודברי איש דגול מרבבה כמוך לא ישובו ריקם”. על זה השיב אחד־העם, בשלחו למערכת את המאמר המובטח: “אם גם מנהגי תמיד לשמור מוצא שפתי, בכ”ז לא אכחד כי הטרדות השונות בעסקי, וגם מצב רוחי ויראתי את הקהל והסופרים, השיאוני לעבור הפעם על מדתי זאת, וכמעט נואשתי כבר לכתוב איזה מאמר בשביל “המליץ”, כאשר הבטחתיך, אדוני, בהיותך פה. אך המקרים האחרונים בא”י, והדברים אשר אני קורא יום יום בכה“ע משני הצדדים ושומע יום יום מפי ה”חובבים" השונים אשר בעירי, – המה חזקו את לבבי והניעוני לדבר הפעם באזני כל העם" (שם ע' 178).

הסופר “המתחיל” חכה, כנראה, ימים אחדים לתשובה תכופה מאת המערכת, ולאחר שהתשובה לא נתקבלה מיד – פקעה סבלנותו, והריהו כותב ל“ארז” קצת בהתרגזות ובהכרת ערך עצמו: “אם מאמרי לא מצא חן בעיניך לתת לו מקום ב”המליץ" – אתנחם על נקלה, בהתבונני אל מאמרים שונים אחרים אשר זכו לגדולה זו; אבל אם גם אני נקלותי בעיניך מלעשות את שאלתי הקטנה אשר שאלתי מעמך במכתבי: להחזיר לי את המאמר אם לא יודפס, וגם לא חשבתני להשיבני דבר מפני הכבוד – על זה דוה לבי מאד, לא לכבודי, כי אם לכבודך, אדוני“. ועל זה מוסיף הכותב: “הלא ידעת, אדוני, כי לא אנכי רדפתי אחרי הכבוד להחשב בין סופרי “המליץ”, כי אם הוא, “המליץ”, רדף אחרי; למענו יצאתי הפעם ממחבואי לעשות – את אשר לא פללתי מעודי – מטעמים למכתב עתי”. אולם עוד לפני קבלו אגרת התאוננות זו כתב העורך לבעל המאמר: “כבכורה בטרם קיץ היה לי מאמרך הנפלא, בשמחה רבה קראתיו תיכף מהחל עד תומו ונפשי רותה עדן למקרא מגלה מאירת עינים זאת וכו' “. ובאריכות יתרה, כדרכו, הוא מספר על צרת הצנזורה שעכבה את הדפסת המאמר, עד שלבסוף הלך לאבוד אצל הצנזור כתב־היד של מחצית המאמר השניה. “ומה מאד – מוסיף “ארז” בנעימה טרגית – נפוגותי ונדכיתי, כאשר חפש בכל מקצועות שלחן הכתיבה אשר לפניו ולא מצא הכ”י”. – “כפי הנראה, מן השמים נלחמו בי” – ענה על כך בעל המאמר, שהיה מוכרח לחזור ולכתוב את סופו של המאמר ולטשטש בכונה כמה בטויים חריפים, שלא היו ערבים לחיך הצנזור, ולשלוח למערכת. וסוף־סוף “אחר עמל רב” נדפס המאמר “לא זה הדרך” ב”המליץ” (י“ב אדר שני תרמ”ט) ובראשו מוטו: “שיתי לבך למסלה דרך הלכת” (ירמיה נ"א, כ), ועל החתום “אחד־העם”.

“בחתימתי זו – מעיר בעל המאמר ב”פרקי זכרונות" שלו – רציתי לאמור, כי לא סופר אנכי ואין בדעתי לבוא בקהל הסופרים גם לעתיד וכי רק במקרה הנני מגלה דעתי בענין זה, כאחד העם שעניני העם מעסיקים את רוחו" (שם ע' 11) אבל הגורל הוטל: אחד העם, כיון “שיצא ממחבואו” לא יכול עוד לשוב אליו: “הארי שבחבורה”, מ“ל לילינבלום, יצא להשיב על דבריו, ואחד־העם עלה שוב על הבמה במאמר שני בשם “על פרשת דרכים” ובראשו מוטו “עמדו על דרכים וראו ושאלו לנתיבות עולם איזה דרך הטוב ולכו בה” (ירמיה ו', טז). המאמר הזה נדפס אחר כך בקובץ המאמרים של אחד־העם בשם “לא זה הדרך, מאמר שני”, והשם “על פרשת דרכים” נִתן לקובץ כולו. השם “אחד־העם” נתפרסם ממאמר למאמר יותר ויותר והסופר “אחד־העם” נעשה ל”מיוחד שבעם".

*

ככה עוברת כחוט השני בכל ספרי “אגרות אחד־העם” רוח אישיות מקורית, כבירה ומזהירה, “אריאל האמת ואיתן הרוח”, המסור לרעיונו המרכזי בכל לב ונפש וההולך בדרך האמת שלו ב“קו הישר” מבלי נטות ימין ושמאל. אפשר שימצאו בקרבנו אנשים מסוג “מרובי הצדדים”, שאישיות זו נחשבת בעיניהם לפעמים ל“חד־גונית”, ל“בעלת צד אחד”; אולם תכונה כזו קבועה גם לנביא. וכך מתארהו אחד־העם (במאמרו “כהן ונביא”): “הנביא הוא “בעל צד אחד”, רעיון מוסרי ידוע ממלא כל חדרי לבו ובולע אותו כולו, עם כל חושיו ורגשותיו, עד שאין ביכלתו להסיח דעתו ממנו אף רגע; אינו יכול לראות את העולם אלא דרך אספקלריא של רעיונו, וכל חפצו ועמלו הוא להגשים את הרעיון בשלמותו בכל חזיונות החיים – – –הנביא הוא ע”כ כח מקורי, פעולתו עושה רושם על תכונת ההרמוניא הכללית, בעוד שהוא עצמו אינו נגרר אחר הרמוניא זו, אלא נשאר תמיד בפרטיותו, קיצוני, מצומצם, שומר משמרת צד אחד ועינו צרה בכל נטיה לצד אחר". ומי שאינו עוצם עיניו בכונה מראות נכוחה אי־אפשר לו שלא יראה את גודל השפעת הכח המקורי של בעל האגרות ושלא יבין עד כמה פעולתו של זה היתה עושה רושם לשעתה ולדורות על “תכונת ההרמוניא הכללית” – של עולמנו.

---

על "אחד־העם"

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(דפים מספר זכרונותי)

בתחלת הקיץ בשנת תרמ"ז בא “אחד־העם” שוב לאודיסה, ובפעם הזאת להשתקע בה. אז לא היה אמנם עדיין “אחד־העם”, כי עוד לא התחיל לפרסם בדפוס שום דבר בשם ספרותי זה, ובימים ההם לא היה עוסק בכלל בעניני ספרות אלא בעסקי מסחר, אבל שמו של “הסוחר” הצעיר אשר בן ישעיהו גינצברג, מי שיהיה “אחד־העם”, כבר התפרסם ונודע לתהלה בחוגים הצרים באודיסה כאחד מטובי המשכילים והוגי־הדעות אשר במחנה “חובבי־ציון”.

עוד בבואו בפעם הקודמת לגור באודיסה, לפני שלש שנים (בראשית האביב בשנת תרמ"ד) נעשה השם אשר גינצברג למפורסם בחוגי “אנשי־שלומנו”, ובועד חו“צ (כמה שנים לפני הוסד חברת ישוב א"י הרשמית), שהד”ר פינסקר עמד בראשו, תפס מקום חשוב כאחד מראשי המדברים, שדבריו נאמרים בטוב טעם ודעת וקולעים אל המטרה העקרית של עבודה לאומית לדורות בתנועת חבת ציון. ובבואו עכשו להשתקע כאן היה, כאמור, עסוק בענין מסחרי. בשותפות עם אביו ישעיהו, אחד מבחירי האריסטוקרטיה החסידית, היה לו באחד מפרברי העיר בית משרפות יין גדול והעסק עלה ופרח בהצלחה מרובה, עד אשר עלה הבית באש, ואז נפטר אחה“ע מעסק זה, שהיה לו למורת רוח כל הימים, ואח”כ התחילו שני “השותפים” לטפל בעסק חדש של בית זיקוק שמָנים, שלא הצליח כלל, ובעליו הפסידו את כל הכספים שהכניסו לתוך “עסק ביש” זה, והבן יצא נקי מנכסיו ואבד לו כל רכושו.

וזוכרני כיצד שפך האב פעם לפנַי, לאחר המעשה, את מרי שיחו על בנו יחידו, בן יקיר לו:

– לו ידעת עד כמה אָשר שלי הציקני כל זמן קיומו של העסק הקודם, כי היה מצטער מאד על עצם הענין ולא פסק לטעון באזני במרירות: “האמנם זאת היא תעודתנו בחיים להמציא לתושבי הארץ יין שרוף ולנסוך עליהם רוח שכרון”? ולאחר שנשרף באש בית משרפות היין שלנו, שהיינו מרויחים בו יפה בעזרת השם, וקבלנו דמי האחריות סכום הגון, אמרתי לו שאין טוב לפנינו מלבנות במקום הבית השרוף בית חדש ולהמשיך את העסק שלנו בהצלחה וברכה מרובה, אבל הוא לא רצה כלל לשמוע על כך וקרא: “ברוך שפטרנו!” וכשנזדמן לנו העסק החדש, בית זיקוק השמנים, תיכף נמשך לבו אחריו: עסק כשר זה הרי מזכיר את “בית הבד” שבתלמוד… והנה עלה הפעם על המוקד בעסק כשר זה כל רכושנו ולא נשאר כלום לפליטה.

וזמן רב אחרי הריסות העסק החדש עוד היה אחה"ע שרוי בדאגה רבה ובצער קשה לא על הפסד ממונו, אלא שהיה חושש שמא יהא נשאר חייב לאחרים מבלי שתהא בידו האפשרות לפרוע חובותיו, ורק לאחר זמן, כשנכנסתי אליו באחד הימים, מהר לבשרני בשמחה רבה, שכבר עלה בידו לסדר את תשלומי החוב האחרון, ועכשו נקי הוא מחובותיו כשם שהוא נקי מנכסיו.

בשעות הרעות האלה, בשנת תרנ“ו, אחרי שנהרס מצבו של אחה”ע בעולם המסחר, אכף עליו ההכרח לבקש איזו משרה ועבודה לשם פרנסה. הוא היה אז כבר בעל שם טוב בעולם הספרות העברית ומפורסם מאד בשם־הספרותי שלו “אחד־העם”. והנה נקרא לווארשא לעמוד שם בראש חברת “אחיאסף”, ואחרי עשותו שם כמה ירחים בתור מנהל הענינים הספרותיים עזב את ווארשא והלך לברלין להיות עורכו של העתון החדשי “השלח”.

שש שנים היה אחה“ע מטפל בעבודת “השלח”, ובסוף שנת 1902 הסתלק מעבודה זו, ובמקום עורך בישראל נעשה לאחד הפקידים הראשיים באחד מבתי המסחר הגדולים באודיסה, הוא בית מסחר תה של ק”ז וויסוצקי. רבות שבעה לה נפשו האצילית של אחה“ע עמל וצער בשנות עבודתו ב”השלח", ובמדה לא מעטה שמח לבו ויגל כבודו על הגאולה ועל התמורה הזאת. “עוזב אני עריכת השלח מן השנה החדשה – כותב הוא לאחד מידידיו – וגם עבודת הספרות בכלל (כמובן, כונתי לעבודה בתור פרנסה). כבר קצה נפשי בכל הבזיונות והמכאובים הפנימיים הקשורים במלאכה זו, ומעתה אשוב להיות מה שהייתי לפני שש שנים: “אדם מן השוק” העוסק בספרות בשעות הפנויות שלא על מנת לקבל פרס, כי קבלתי עלי משרה הגונה בבית המסחר של וויסוצקי פה, אשר תספיק למחיתי בכבוד, אם גם לא בריוח, ותתן לי גם יכולת לקבוע עתים לתורה ולספרות – – – הם הציעו זאת לפני בכבוד הראוי”. (אגרות אחה“ע ח”ג ע' 84־83).

אמנם בשיחה הראשונה שהיתה לו, לאחה“ע, עוד לפני איזו שנים, קודם שקבל על עצמו את עריכת “השלח”, ע”ד משרה בבית־מסחר זה, בבית ציטלין חתנו של וו‘, העומד בראש בית־המסחר, – נפשו סלדה בתשובתו של האדון הזה על שאלה אחת שלו. אחה"ע, שהיה מצטיין בנאמנות ובדיקנות יתרה ובהכרת אחריות גמורה בכל דבר שנטל על עצמו, פנה אל צ’ בשאלתו: כמה שעות ביום יהא מוטל עליו להקדיש לצרכי משרתו בבית המסחר? ועל שאלה זו קבל תשובה קצת בהתול וקצת ב“רצינות”: “בעצם הדבר אי אפשר להגביל את הזמן בענינים כגון אלו; אדם העוסק בצרכי משא ומתן עליו להרהר על כך גם בשעותיו הפנויות וגם בחלומותיו בחזיונות לילה”.

ובשעה שמסר אחה"ע אחר־כך לידידיו פרט זה של “השיחה המעשית”, הוסיף בשחוק מר: “האמנם יכלה לעלות על לבו של זה אפילו לרגע אחד מחשבת פגולים, שהריני מוכן ומזומן למכור לבית המסחר גם את חזיונות הלילה, ומיום שהנני נכנס לתוכו אני שלו וחלומותי שלו”?

אולם תשובה זו של ראש בית המסחר לא נאמרה אלא לשם שיחה נאה. בעלי בית־המסחר רכשו להם באחה"ע, כשנכנס לעבודה, עוזר חרוץ ומועיל שמעטים דוגמתו. מזמן לזמן היה נוסע, לשם פקוח ובקרת נאמנה, אל סניפי בית המסחר, שנמצאו בכמה ערים, ועל כל סניף וסניף היה “המבקר” עורך ללשכה הראשית “הרצאה” מלאת ענין ומאירת העינים של הבעלים על כל פרט ופרט.

ובשעות הפנאי היה חולם לו אחה“ע את חלומות נפשו, שאין להם שום קשר עם אותם הענינים המסחריים, חלומות על גורל עמו ובנין ארצו והיכל ספרותו. וביחוד הִרבה לשגות בזמן ההוא בשעשועי “חלום” יפה: לאחר שעזב את הספרות כמקור חיים של פרנסה ומצא את מחיתו “ממקור חול”, התחיל לחלום ולחשוב מחשבות ע”ד הגשמת עבודה מדעית גדולה בעניני היהדות, שהיתה מנקרת במחו זה כבר. אבל, לדאבון לבו, פתרון החלום התרחק יותר ויותר. זמן רב היה מבלה במסעות ממקום למקום להשגיח על סניפי בית־הממחר, ובין מסע למסע היה טרוד גם בעיר מושבו אודיסה בעניני הכלל הקרובים ללבו, ורק מעט מאד נשאר לו “לתורה ולתעודה”.

ובעוד חמש שנים הוטל עליו מטעם אותו בית־המסחר לעבור מאודיסה ללונדון לישיבת קבע. הישיבה בכרך גדול זה, ב“בבל” החדשה, כמו שהוא קורא לזו בכמה מאגרותיו, קשה היתה עליו מאד, ביחוד בשנים הראשונות. ובמכתביו לידידיו הקרובים הוא מרבה להתאונן, שמרגיש הוא את עצמו בלונדון כאילן שנעקר משרשו. “בדד אני יושב – כותב הוא באחד המכתבים – בתוך שש מאות רבוא בני אדם המקיפים אותי, וחיי עוברים בבהלה, בהמונה ושאונה של הסיטי”. גם באגרותיו אלי הוא מזכיר לא אחת במרירות את “הסיטי הארורה, המכלה מנפש עד בשר”. ובמכתבו למרדכי בן הלל הכהן משנת 1910 הוא משתדל להסביר לו מפני מה לא הגיעה עדיין השעה לעבודה המדעית הגדולה, שעליה הוא חולם כל הימים: “בכל יום ויום הנני יוצא מביתי אל ה”סיטי" בחצי העשירית בבקר ואני שב אך בשש שעות בערב. מזה יֵצאו כמאה רגעים בנסיעה הלוך ושוב במסלת הברזל מתחת לארץ (דבר המהרס את העצבים), והשאר – בהמונה של ה“סיטי” ובאוירה הרע והחשוך, ובשובי לביתי הנני עיף ויגע וגו' " (אגרות אחה“ע ח”ד ע' 158).

בינתים התחיל מתמוטט מצב בריאותו באופן מחריד. מחלת עצבים קשה, שסימניה ניכרו בו עוד לפנים, התגברה בקרבו יותר ויותר, וביחוד תקפה עליו בשעת מלחמת העולם הגדולה, שהרעישה אותו עד היסוד.

בימי המלחמה הגדולה הזו נפסק חלוף־האגרות ביני ובין אחד־העם היושב בלונדון. כותבי מכתבים לארץ רוסיה ומשם לחו“ל, היו מחויבים, בתוקף גזירת הזמן, לכתוב דוקא רוסית, בלשון שנזקקים לה מלאכי הרָשות, הממונים לשים עין על אגרות פרטיות ולבדקן בדיקת יפה. ואמנם בחדש נובמבר שנת 1914 קבלתי מכתב מאת אחה”ע כתוב רוסית ובו הודיעני, שמכתבי האחרון אליו שהה בדרך יותר מחודש ימים, ואם סוף־סוף הגיע לידו הרי זה תמוה בעיניו מאד, כאלו אירע נס, מפני שבזמן הזה אגרות עבריות אינן מתקבלות כלל. על מכתב זה השיבותיו, כמובן, “כלשונו”, אחר־כך בא לידי עוד מכתב רוסי מאת אחה"ע. אולם דבר זה, שנכתב שנינו זה לזה לועזית, היה מוזר ומשונה כל־כך – וחלוף־המכתבים בינינו חדל מאליו למשך כמה שנים.

לעתים רחוקות הגיעו אלי בעקיפין ובגלגולים שונים שמועות לא טובות על מצב בריאותו של אחה“ע. וביחוד עשה עלי רושם קשה ומדכא מאד אותם הדברים ששמעתי מפי הד”ר ז. טיומקין (אחיו של העסקן הציוני הידוע המנוח זאב ט'), שבדרכי מאודיסה לא“י, בקיץ שנת 1921, ראיתיו בקושטא, בעמדו שם בראש מחלקת העליה. הוא ספר לי, כי בהיותו זה לא כבר¹ בלונדון, עיר מושבו של אחה”ע, היה מבקר אותו כמה פעמים בביתו ומצא שמצבו הגופני, וממילא גם הרוחני, קשה ומעציב עד מאד­.

­דבר אחד שראיתי בעיני – הוסיף הד“ר ט' – מספיק להעיד ולהוכיח הוכחה ברורה, עד כמה רע המצב. שוה לנגדך, יושב לו אחה”ע בחדר עבודתו ועוסק כמה זמן במשחק הקלפים בינו לבין עצמו; כלומר בסדור “פַּסיאנס” לשם פזור הרוח ואבוד שעות הזמן.

אין להגיד, עד כמה “מופת חותך” זה הלמני.

מהרתי לכתוב לאחה"ע מקושטא ולבשרהו כי נס נעשה לנו, לכמה מידידיו האודיסאים, ובזכותו של ביאליק, שהלך למוסקבה הבירה ושהה שם כמה חדשים ועסק בהשתדלות נמרצה לפני השליטים התקיפים החדשים, ועל ידו עזרו כמה בעלי השפעה רבה והסופר המפורסם גורקי בראשם, – סוף־סוף הצלחנו אנחנו כמה משפחות של סופרים עברים, לקבל רשיון ליציאה מן הארץ בגלוי, ותיכף חשנו ולא התמהמהנו לצאת מתוך ההפכה ולהמלט בעור שִנינו מן הגיהנם הרוסי המכלה מנפש עד בשר.

בקושטא הוכרחנו להתעכב כששה שבועות מפני הקושי לקבל אז בשבילנו רשיון לכניסה לא“י, כי הפרעות ביפו בתחלת הקיץ ההוא גרמו להפסקת העליה. אחרי בואי לארץ כתבתי שוב לאחה”ע, ותשובתו על שני מכתבי נתקבלה באיחור זמן, רק אחרי חג הסכות: “קבלתי בזמנו מכתבך (עם הוספת ביאליק) מקושטא ואח”כ גם את מכתבך מיפו. וקודם כל הנני מבקש סליחתך על איחור תשובתי. אהה, יקירי, מחלתי הארורה הפכה כל הסדרים שהייתי נוהג על פיהם כל ימי חיי. ואתה יודע כמה הייתי זריז ודיקן בנוגע למכתבים. עתה עוברים שבועות וירחים ואני אינני משיב על מכתבים מידידים ורעים חביבים! אין דבר קשה עלי עתה יותר מכתיבת מכתבים – – – הנני מתעתד לצאת מפה לא“י במשך החורף הזה (בדיוק לא אדע עוד מתי), וזו היא תקותי היחידה: אולי ייטב לי שם, בחברת אחים ורעים משכבר הימים – – – במצבי עתה קשה הצעד הזה מאד מאד. עצבי רוגזים ורועשים, כי לא דבר קל הוא להרוס בית בלונדון ולבנות בית חדש בא”י, ומה גם לעת זקנה ובמצבי עתה. אבל מה לעשות? באה העת ונתקיים בי: “עתידים אתם לעלות בשלשלאות של ברזל”. ואת המכתב הזה הוא מסיים בברכה: “להתראות בא”י".

ואמנם השעה להתראות בא“י הגיעה בקרוב: ביום ב' ט' טבת תרפ”ב (9 יאנואר 1922) בבוקר בא אחה“ע עם אשתו ברכבת ממצרים לתחנת לוד הסמוכה לתל־אביב. יחד עם רבים מידידיו הקרובים פגשתיו בתחנה ההיא ולבי שמח ועצב כאחד. שמחתי על שזכיתי לראות את פניו אחרי פרידה ארוכה, והצטערתי על זה שראיתיו בכך, במצב של לקוי הגוף ההולך ומתמוטט. הכרת פניו וכל גופו ענתה בו שהוא זקוק לרחמי שמים, ובשאלי אותו לשלומו ענה בתנועת יד של מתיאש: “אל תשאל”. הפעם לא סר לת”א, כי נסע הלאה לעיר חיפה, מקום מושבה של בתו הבכירה, ורק כעבור עשרה ימים בא לת"א להשתקע בה, ולפי שעה התאכסן באחד מבתי המלון.

יום יום הייתי בא אליו, ומה רב היה הצער לראות בו את הסימנים המובהקים של סבל יסורי הגוף והרוח גם יחד. “חזקה עלי – כך כתב לאחד מידידיו לפני צאתו מלונדון לא”י – מצות רופאי (גוי אנגלי) ללכת לא“י בהקדם האפשרי, והוא מבטיחני כי שם אשוב לאיתני”. ועל זה הוסיף בסוגרים: “הוא יודע מה היתה לי העבודה בא”י כל ימי חיי“. אבל לצערם של כל ידידיו ומוקיריו נבואתו של הרופא, הגוי האנגלי, לא נתקימה: אחה”ע לא שב לאיתנו גם בא“׳ ארץ חמדתו. ואם מכאובי הגוף – חולשת העצבים וכל תוצאותיה הרעות – גרמו לו יסורים קשים ומרים, הנה יותר קשתה עליו יד יסורי הרוח מתוך צער עמוק שנגזר עליו לשבת בא”י כפועל בטל וידו קצרה להשתתף בפעולה ממשית באיזה מקצוע של העבודה הלאומית ולעזור, לפחות במקצת מן המקצת, לבנין הארץ, משאת נפשו כל הימים. מדי פעם בפעם היה מתאונן באזני ידידיו הקרובים על חולשתו הרבה והעצומה, שאינה נותנת לו מנוח, ועל נדידת שנתו בלילה המכריחתו להשתמש בסם־שינה פעם, ויש גם פעמים, בכל לילה, אבל ביותר גדול הכאב – היה על־פי רוב מוסיף – על זה שהוא בא לארצנו בתור “אינבַליד החי על חשבון העבר” ואינו מסוגל כלל לשום עבודה בהוה שיש בה ממש – ואיזה ערך יש לחיים עלובים כאלה?

לאחר איזה זמן היו אמנם ניכרים קצת סימנים לטובה במצב בריאותו של אחה“ע: הישיבה תחת השמים הבהירים והשמש היפה של א”י, יחד עם חברת ידידים נאמנים הקרובים אל לבו, השפיעו במקצת השפעה מבריאה על גופו ורוחו: חדלה רעידת הראש והידים, ושיחותיו – בין שיחות חולין ובין שיחות בשאלות חשובות העומדות על הפרק – הזכירו שוב את “אחד־העם” שלפנים. וביותר הוטב לו לאחר שעבר בתחלת הקיץ מבית־המלון לבית־דירה ברחוב הנקרא על שמו, בית שקנתה העיריה למטרה זו והתקינה בשבילו והשכירה לו בשכר הגון, מפני שלא רצה בשום פנים להשתמש באיזו זכות מיוחדת. הישיבה ב“חדר־העבודה” שלו, המרווח והמלא אור וסביב לו אוצר הספרים החביבים עליו, הרחיבה את דעתו ונתנה לו קורת רוח מרובה.

אולם לא ארכו הימים “הטובים” ושוב הורע מצב בריאותו, בריאות² הגוף והנפש יחד. חלשו כל אבריו וחלשה דעתו מרוב יסורים; וכשהיו אומרים לו שפניו הוטבו היה לפעמים משיב: “אפשר – אבל, לצערי, אין תוכי כבָרי”

“חדר־העבודה” שלו הגדול והמרווח התחיל מעיק עליו, בהיותו יושב בו כל הימים בטל בעל־כרחו בלי עבודה כל־שהיא. הוא כבר פסק לחלום על העבודה הגדולה של ספר חוקר לכל תכלית בשאלת הלאומיות, מתחקה על שרשיה והתפתחות ענפיה המרובים, אבל בלי עבודה, שתעסיק במקצת את רוחו, היה מרגיש שחייו אינם חיים. והלב כאב להתבונן אל “הענוי” הגדול הזה, כיצד אחה"ע משתדל “לבלות ולכלות את הזמן” באיזה אופן שהוא, כדי להנצל מעקת הבטלה, בהשתתפו בישיבות שונות, שלא מצא בהן ענין כלל, וכיוצא באלה.

הצלה מרובה היתה לו הטיפול ב“אגרות אחד־העם”, שעסק בהן, בסדורן והדפסתן, בכל הכרת האחריות הרגילה אצלו, במשך זמן יותר משנתים. ולאחר שיצא בשנת תרפ“ה החלק הששי, הוא האחרון, של אגרותיו שנכתבו עד בואו לא”י, שוב עלתה על הפרק שאלה קשה זו של “חוסר העבודה”. וכשהצעתי לפניו באחד הימים עבודת “קצור אחד־העם”, כלומר: להוציא מתוך ארבעת חלקי “על פרשת דרכים” וששת חלקי האגרות קטעים מתאימים, שיש להם ערך עצמי קיים מאיזה צד שהוא, כדי לסדרם אחר־כך לפי הענינים ולהוציאם בספר אחד, – מצא חפץ בכך, גם קבע לספר זה את השם “לקט”. ובמשך כמה חדשים הייתי מביא בידי לפעמים קרובות את קטעי ה“לקט” ומקריא לפניו, לשם הסכמה מצדו שיש בקטעים אלה ענין בשביל ספר מיוחד. ודבר זה היה משמש אצלו כל אותו הזמן “במקום” עבודה, והיה שואלני כמעט בכל יום בהפרדי ממנו אם “מחר נעבוד”, כאלו מתכוון היה להרגיע בזה את רוחו השואפת לעבודה כל־שהיא, ובלבד שלא לשבת בטל.

---

אחד־העם ומַכּס נורדוי

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א.

הפגישה הראשונה של אחד־העם עם מכס נוֹרדוי היתה בקונגרס הציוני הראשון בבַזיל בתחילת אלול שנת תרנ“ז. קונגרס זה, שהשתתף בו אחד־העם, עשה בכללו על בעל “על פרשת דרכים” רושם קשה מאד, ואת רגשותיו, רגשות הצער והאכזבה שלו, הביע אחר־כך במכתביו לקצת ידידיו, וביחוד ברשימתו הקצרה והחריפה, שפרסם על זה ב”השלח“, בחוברת האחרונה לאותה שנה, ב”ילקוט קטן". בתוך כל השאון וההתלהבות אשר מסביב לקונגרס, כמו שהוא מעיד על עצמו, “ישב בדד בתוך אחיו כאבל בין חתנים”, ולבו מלא צער על “הפזיזות”, – זו הקללה הרובצת עלינו ומחבלת כל מעשינו, שנראתה גם הפעם בכל תקפה, על משברי “הפוליטיקה הגבוהה” ועל מחוללי אותה התנועה החדשה, “הבקיאים בהלכות הדיפלומטיה” והמשתדלים לעורר בלב המון העם תקוה מוגזמת לישועה קרובה, ובדרך זו “הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, התלהבות מלאכותית, שסופה להביא לידי יאוש לרגלי התקוה הנכזבה”. רק קרן־אורה אחת הצליחה בשעת הקונגרס להצית אש־קודש בלב “היושב כאבל” ולהביא גם אותו לידי השראה חגיגית של התרוממות־הרוח והתלהבות – הוא נאומו של נורדוי.

“לולא – כותב לי אחד־העם במכתבו מבזיל למחרת היום שנגמר בו הקונגרס – מכס נורדוי ורוחו הכביר, אשר המתיק מרירות לבי, לא הייתי יכול לשבת שלשה ימים ולהביט ברוח שקטה על זאת…” ואת רשימתו הנ“ל ב”השלח" הוא מסיים בדברים חריפים ונלהבים אלו: “מי יתן ויכלתי לבוא בברית עם שר של שכחה, והייתי משביעהו, שימחה כליל מעל לב הנאספים את כל אשר ראו ושמעו בבזיליא, ולא ישאיר להם אלא זכרון אחד: זכרון השעה הגדולה והקדושה, בעמדם כולם – נדחי ישראל אלה אשר באו מכל קצוי ארץ – כאחים יחדיו, לבם מלא רגשי־קודש ועיניהם נשואות באהבה וגאון אל אחיהם הגדול, העומד על הבמה ומטיף נפלאות על עמו, כאחד הנביאים בימי־קדם”.

וכשחזר אחד־העם לאחר כמה ימים מחוץ־לארץ לביתו לאודיסה, במסרו לידידיו הקרובים אותם הרשמים השליליים שעשה עליו הקונגרס הציוני הראשון, היה מרבה לספּר בהתפעלות בלתי־מצויה אצלו על זכרון “השעה הגדולה והקדושה” של נאום “המטיף נפלאות על עמו”. ומיד בשובו לביתו מִהר לשלוח אל נורדוי, “גאונו ותפארתו של הקונגרס הציוני”, – כמו שהוא קורא לו במקום אחר – את הספר הראשון של “על פרשת דרכים” לאות הכרת־טובה. ובמכתבו אליו הוא כותב: “הרשיתי לעצמי לשלוח לכבודו ספר קטן בעברית שפרסמתי לפני כמה שנים (“על פרשת דרכים”). והרצאתו בבזיליא, אשר זכרונה לא ימָחה, היא שהביאתני לידי כך, כי באותה ההרצאה אִשֵּׁר וקיים כ' באבטוריטט שלו איזו מן ההשקפות שהצעתי בספר הזה ושנחשבו אז כ”פרדוכסים“… עוד בבזיליא הרגשתי צורך להביע לכ' את תודתי על זה”.

דעה אחרת לגמרי על דרשה אחרת של נ., שנאם באחת האספות בין הקונגרס הראשון והשני, הביע אחה"ע במכתבו לברנפלד (מיום 9 מאי 1898): “בדבר דרשתו של נורדו צדקת מאד. הציוניות שלהם היא באמת רחוקה מאד משלנו. כמו שידעת, הנני משתדל בכל כחי לברר את הדבר הזה לבני ארצי, כי ירא אני מאד, פן יפעלו דברי המערביים לרעה על התפתחות הציוניות בארצנו, ודברי נורדו בדרשתו הם ראיה חדשה לזה” (אג' אחה“ע ח”א ע' 217).

ולאחר הקונגרס השני, שנתאסף כעבור שנה אחרי הראשון, נזדמן לו לאחה“ע לפנות שנית במכתב אל נורדוי. הסופר י. א. לובָּצקי הדפיס ב”השלח" מאמר בשם “הציונות ומתנגדיה” (מכתב גלוי אל מכס נורדוי), אשר בו הבליט את ההתנגדות לציוניות המדינית מצד מתנגדים אחרים, חוץ מאלה שהציגם נ. לפני קהל שומעיו בנאומו בקונגרס, – מצד הציונים המזרחיים, שהכרתם היהודית באה להם מבפנים. ועצם ציוניותם שונה הרבה מזו של “המערביים”, אלו “הרחוקים שנתקרבו עתה”, שהכרתם היהודית באה להם מדחיפה חיצונית. והנה מודיע אחד־העם את נ. (במכתבו אליו מיום 26 באוקטובר 1898):.בחוברת האחרונה (אוקטובר) ממכה“ע “השלח”, שאני עורכו, בא מאמר על־דבר הציוניות בצורת מכתב גלוי אליך… הנני חושב לי לחובתי להודיעך זאת ולשלוח לך בזה את המאמר הנזכר. אם תחשוב, ששוה הדבר בעמלך להוסיף ביאור להענין החשוב הזה לקהל קוראינו העברים, והיה זה לי, כמובן, לעונג רב לתת מקום לדבריך במכה”ע שלי“. ועל זה מוסיף אחד־העם בסוף מכתבו: “והנני משתמש במקרה זה להביע לך את צערי על שלא יכלתי לבוא לבזיליא בשנה הזאת, בשביל… זו הייתה מטרתי הראשית, אילו באתי שמה – לדבר עמך פא”פ ולשמוע השקפתך ע”ד איזו ענינים בלתי ברורים בתנועתנו".

נורדוי לא אחר לערוך תשובה חריפה על “המכתב הגלוי” אליו “על־דבר הציוניות (מכתב אל העורך)” ולשלחה ל“השלח”, והעורך השיב לו במכתבו מיום 24 בנובמבר: “אין לי צורך לומר לך, כי מקרב לבי אודך על מכתבך היקר, וביחוד על המאמר היפה”. בתשובתו זו מביע נ. את תמיהתו הגדולה על העורך, שמצא לנכון לפרסם “מכתב גלוי” זה, ובין הדברים האחרים הוא אומר בהתמרמרות, בנוגע לתוכחת המגולה על־דבר ההבטחות המוגזמות של הציוניים המדיניים: “באיזה זמן הבטחנו לעם היהודים דבר־מה זולת זאת, שהננו חפצים להקדיש לו את כל כחותינו ובשעת הצורך גם את חיינו?”

ב.

עברו עוד שנים אחדות ושני הסופרים הגדולים, נורדוי ואחד־העם, נפגשו על במת הספרות בתור מתנגדים גמורים זה לזה במלחמת סופרים, שהצטיינה בתקיפותה ובחריפותה היתירה. מנהיג הציוניים ד“ר הרצל הוציא לאור את ספרו “אלטניילאנד”, רומן דמיוני, שמצוירת בו בקוים כלליים התגשמותו המהירה של האידיאל הציוני המדיני ומתוארים חיי עם ישראל ב”מדינת היהודים" כעבור תקופת עשרים שנה לאחר קבלת הטשַרטר. ובעיני אחד־העם לא מצאה חן כלל “אוּטוֹפּיה” זו, המיוסדת לא על התפתחות היסטורית המתנהלת לאטה, אלא על קפיצה ענקית במשך שנים מספר, והוא ראה בעצם האידיאל, שנתגשם בדמיון לפי תכנית מפורטת, לא סימני חירות לאומית אמתית וחיים לאומיים אמתיים על יסודות אנושיים כלליים, אלא חקוי גמור של צורת החיים המערביים בלא שום תכונה לאומית עצמאית, וריח “העבדות בתוך חירות”, זו בת הגלות המערבית, נודף משם לעתים. והנה יצא ופרסם בדפוס מאמר בקורת על הספר הזה, בקורת שנונה וחותכת. “חטא פלילי” זה לא יכול לעבור בלא “עונש” קשה, ובאמת לא אחר העונש לבוא, וזה שהטיל על עצמו, או הטילו עליו, את הטורח להעניש את המבקר הנועז, היה לא אחר, אלא הארי שבחבורה, מכס נורדוי בכבודו ובעצמו. והמעניש עשה את מלאכתו בתנופת ידו הקשה, בלא שום חנינה ורחמים, ובכל כח עטו החד והעוקץ השתדל לזלזל במבקר זלזול גמור ולהוכיח לעיני כל ישראל, כי אכן גם זה אחד מן “השקרים המוסכמים”, שסופר בעל “איכות מבוטלת” כגון זה תופס מקום כל־שהוא ויש לו קוראים שמתחשבים בדבריו.

ואחד־העם לא רצה כלל לקבל על עצמו את גזר־דינו של מתנגדו הרתחן ולהתבטל מפני זעמו הקשה, וראה את עצמו מחויב להשיב על דברי המשיב (במאמרו “החטא וענשו”), עד כמה שהם נוגעים בעצם השאלה, ומבלי הכָּנס בפולמוס של סופרים על דברי הבוז וחדודי־הגדופים נגדו, בא להראות רק על סירוסי־דברים במאמרו ומעשה גילוי פנים שלא כהלכה וכענין ולהעמיד את הקוראים על עיקרי הכוונה הנכונה.

וכוחי־דברים אלו עשו רושם בעולם הציוניים והמאורע עורר שאון והמולה רבה בקרב המחנה. ויש שהענין יצא מן הגבול הצר של הספרות אל תוך מרחבי השוק. היו כאלה, שדרשו לגנאי את מעשה נ. על זה שפגע בכבודו של אחד־העם באופן יוצא מגדר הנמוס המקובל, אבל לעומת זה נמצאו מעוררים, שהצליחו להשפיע על כמה וכמה אגודות ציוניות בערים שונות לצאת ב“מחאות” מעל עמודי העתונים נגד אחד־העם, הכופר בעיקר הציוניות המדינית, על מעשה בקרתו שאין לה כפרה. ובאחת העיירות, שהצטיינה בשעתה בציוניה הנלהבים, שזה דרכם בקודש להרבות במחאות פומביות על כל צרה שלא תבוא, התעוררו בכל תוקף להתערב בדבר, ולא נתקררה דעתם של אותם הציוניים עד שנדבו איזה סכום לכבוד נ. בגלל מאמרו נגד אחד־העם והכריזו על “נדבה” זו בעתונים “לאות לבני מרי”…

ג.

וכבודו של נורדוי נעשה גדול וחשוב יותר ויותר במלוא רוחב העולם הציוני, כאחד מראשי המדברים בציוניות וטובי הנושאים ביד רמה את דגל תחית העם. זה הספקן הגדול, שהיה רגיל להוקיע לעין השמש לראוה משאות־שוא ומדוחים של כל מיני “פרדוכסים” שבעולם הכללי, ושהיתה עליו רוח אחרת בהשפעת הקוסם הנפלא בעל “מדינת היהודים”, – נעשה בעולמנו לאחד מגדולי “החולמים והלוחמים”, המאמין באמונה שלמה ותמימה בהתגשמות מהירה של חלום הרצל ומפליא להשפיע ברוח כביר את האמונה הזאת על לב רבים. ולאחר מותו של נשיא הציוניים הרצל אמנם לא קבל נורדוי על עצמו את הנשיאות בפועל, אבל רובי הציוניים הכירוהו לנשיא הרוחני ולאישיות המרכזית בהסתדרות. ובכל קונגרס (עד הקונגרס הי"א) היו נאומיו המצוינים והמזהירים של נורדוי נקודת־הכובד ומאורע רב־ערך.

אולם לא מפיו של נ. חיו אלה, שחפצו לראות בפרובלימה של הציוניות תורה שלמה ומקיפה של תחית ישראל בתור חטיבה מיוחדת. ואחד־העם, שלא חדל להוקיר את רוחו הכביר של נ. בכלל ואת ערכו בתור סופר ונואם גדול, לא חשב אותו לבר־סמכא ביותר ביחס לעיקרים רבים בשאלות הציוניות; ולעתים היה מראה במופתים חותכים על חוסר שיטה קבועה ועל הסתירות, שאפשר למצוא לפעמים באמרות היפות של ראשי המדברים בציוניות המדינית. ופעם, על שאלתו של אחד מידידיו במכתבו אליו “מה הוא אומר” לדברי נ. בדרשתו האחרונה, השיב קצרות: “כל מה שאוכל לומר הוא רק זה: הלואי שלא ישכח מחר מה שהגיד היום. הן לא בפעם הראשונה הביע דברים כאלה, ולא נמנע בשביל כך לאמר אחר־כך את ההפך”…

בכלל היה נ. עובד את עבודתו הציונית באמונה רבה ובכל עוצם כשרונו הגדול, על טהרת תורת הציוניות המדינית, ההרצלית. “צרת היהדות”, שנגעה כל־כך עד עומק לבו של אחד־העם, לא תפסה מקום מסוים בהשקפת־עולמו של נ., וגם דעה קבועה לא היתה לו ביחס למכה זו ולרפואתה, ועיקר העיקרים בעיניו היתה “צרת היהודים” הרַבה והעצומה, והיה מכריז על הצורך הגמור לאזור כל הכחות, כדי למהר ולהחיש עזרה וישועה קרובה לעם על־ידי יִסוד תכוף של “מדינת היהודים”, שהיא ראשית כל דבר, ולהביא בזה גאולה לעולם הכללי והיהודי. הסופר הכביר בעל “ההתנַונות” ידע והכיר היטב את כל סימניה המובהקים של התנונות עמו בחשכת גלותו ושאף להציל את ישראל מיד מפלצת זו.

בינתים הגיעו הימים הרעים והנוראים, ימי מלחמת העולם הגדולה והאיומה, ובתוקף גזירה קשה אנוס היה נורדוי לעזוב את פריז, זו העיר שנחשבה למולדתו השניה, ולנדוד לארץ ספרד, ושם ישב בדד ונעזב עד כלות המלחמה. לאחר זה הלך ללונדון, ובחורף תרפ“א השתתף בועידה הציונית הלונדונית, אבל גם בקרב אחיו הציוניים לא הונח לו מעצבו ומרגזו, כי הרגיש את עצמו בודד וזר וכצל בנטותו התהלך ביניהם. נ. לא מצא קורת־רוח כלל בדרך עבודת הציוניות לעת כזאת בפסיעות מדודות ומצומצמות והתרגזותו גדלה על האומרים למעט את הדמות ולקצץ את כנפי הנשר של התנועה. בלב סוער ומתמרמר חזר לפריז ושם בלה את שארית ימי חייו בבדידות, מביט מרחוק במנוד־ראש על מהלך העבודה בעולם הציוניות, שנראה לעיניו כנטיה מהמסלול הדרוש להצלחה מהירה במדה כבירה בבת אחת, ולאחר זמן קצר, ביום ה' בשבט תרפ”ג, חדל הלב הגדול לדפוק.

ד.

בבית קברות היהודים בפריז מצאה גופת המת הגדול מקלט זמני, ולאחר שלש שנים ויותר התעוררו הציוניים לחלק לנ. את הכבוד האחרון כראוי לו, להעביר את עצמותיו לא“י משאת־נפשו מאז ולהטמינן בתוך אדמת “עיר היהודים” תל־אביב. ביום כ' באייר תרפ”ו בבוקר הגיע ארונו של נ. לתחנת תל־אביב, ומשם הובא הארון והוצג, תחת משמר כבוד של “מכבים” ו“צופים”, בתוך ביתן שחור, שהוקם למטרה זו על הרחבה שלפני בית העיריה, ועל הארון פרושה פרוכת שחורה וכתוב עליה: “לשר וגדול קברניט הציוניות מכס נורדוי להאספו לאבותיו בארץ אבות”. וכאן היתה הפגישה האחרונה של אחד־העם עם נורדוי המת.

אחד־העם היה כל הזמן ההוא ידוע־חולי, ובימים ההם, באביב תרפ“ו, התגברה מאד חולשתו. בלא מנה אחת או שתים של סם־שנה לא יכול לישון בלילה, ולפעמים קרובות לא יכול לצאת כל היום מן הבית החוצה מרוב חולשה. הפעם, לכבוד המת, התחזק ונסע לקצה רחוב ביאליק אל בית העיריה. אבל לא עצר כח לעלות אל היציע העליון, אשר שם ישבו “פני העיר”, שהוזמנו לטכס־אֵבל זה, והוא נשאר מתחת על־יד הכניסה לעיריה, יושב בהתאמצות שארית כחותיו, נשען על מטהו ושקוע בהרהוריו, אפשר על “הבל הבלים” של חיי האדם בכלל החולפים כצל עובר, ואפשר על “חליפות ותמורות” ממין אחר, על גלגולי חיי־הרוח של זה המונח בארון… כי מי מלל לו, למכס נורדוי, בשעה שכתב את ספריו “השקרים המוסמכים”, “פרדוכסים”, ו”התנונות“, שעל־ידיהם נתפרסם שמו הספרותי בעולם הכללי, כי יבוא יום ו”אני מאמין" שלו ילבש צורה לאומית והוא יֵעשה ל“קברניטה” של האניה הסוערה, הטרופה בלב יַמים, ולאחד מראשי החולמים על בנין “מדינת היהודים”, וכי בסופו יתגלגלו עצמותיו ו“יאספו לאבותיו בארץ־אבות”?…

“גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה” – פסוק זה שבקהלת קרא אחד־העם לפנַי, כשבאתי אל ביתו באותו יום־האבל ומצאתיו יושב בראש מורד במצב של אפיסות הכחות, והוא בקש מאתי לספר לו את פרטי ההלויה וטכס הקבורה, שלא יכול להשתתף בו.

ועל אותו פסוק חזר בעוד ימים אחדים, כשבאו אליו לבקרו בביתו אלמנת נורדוי ובתו. האלמנה שאלה אותו לפי תומה, אם הכיר את המנוח בחייו, והוא השיב על השאלה תשובה קצרה והטה את השיחה לצד אחר, לרשמים שקבלו האשה ובתה ממראות הארץ. גם האם וגם הבת, הציירת בעלת־הכשרון, דברו בהתפעלות על מראה עינים והלך־נפש בארץ־ישראל. ולאחר שנפטרו ממנו שתי הנשים האבלות, פנה אלי, שישבתי אצלו באותה שעה, ואמר: “גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה”. ואחר־כך הוסיף בקול נמוך, כמדבר אל עצמו: “גם קצי לא רחוק, ומי יודע, אולי אהיה שכן קרוב לו שם בבית־העלמין בתל־אביב”.

ודברי נבואתו אלה נתקיימו במלואם. לאחר שמונה חדשים הלך לעולמו גם אחד־העם, וכרו לו קבר על־יד קברו של נורדוי, ושני “המתנגדים” הגדולים ינוחו בשלום על משכבותם זה בצד זה, והבאים לבית־הקברות בתל־אביב נגשים ביראת הכבוד ובהערצה לבקר את שני הקברים הקרובים, המדברים כל כך הרבה אל לב המבקרים.

ובני עמנו באשר הם שם יַדעו תמיד להכיר ולהוקיר את ערכם הגדול של שני גדולי ישראל, ואם זה דאג יותר ל“צרת היהודים” וזה ל“צרת היהדות”, זה חלם יותר על “מדינת היהודים” וזה על “המרכז הרוחני”, – הצד השוה שבהם, ששניהם לבם היה בוער בשלהבתיה של אהבת האומה, שניהם מיטב חלומותיהם וחזיונות נפשם היו על תחית ישראל בארץ־אבותיו ושניהם הקדישו את כל כחות רוחם הכביר, איש על־פי דרכו, לעבודת הקודש לשם הרמת קרן ישראל בכבוד – וזכר שניהם לברכה ישאר חי וקיים ולא יסוף מקרב עמם לדורות.

---

שלום־עליכם ואחד־העם

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(קטעי זכרונות)

א

אודיסה, זו העיר המפורסמת לתהלה, אשר לחוף הים השחור תשכון, היתה מושכת את לבו של “שלום עליכם” מיום עמדו על דעתו, וביחוד מיום שנעשה בעודנו צעיר מאד למושך בשבט סופר ונספח למשפחת הסופרים. הלא זאת העיר כלילת היופי, מקום מושבם של כמה חכמים וסופרים מישראל, שכבודם המלא עולם־המשכילים כל־כך יקר בעיניו ואליהם הוא נושא מרחוק את נפשו, המשתוקקת לראותם מקרוב ולשתות בצמא את דבריהם. ועל כולם אותו הזקן שקנה חכמה במדה מלאה וגדושה, הארי שבחבורה, שמיום שהוא, ש“ע, התחיל לקרוא את ספוריו בלשון המדוברת מלאה נפשו “התפעלות” כאחד “החסידים הנלהבים”, ומיטב חלומותיו שיהא זוכה לעמוד במחיצתו של סופר־מופת זה וליהנות מזיו שכינתו בהקיץ, – הוא מנדלי מוכר־ספרים, ראש יחידי הסגולה, שאין בין סופרי זמנו דומה לו בספרותנו. והוא, ש”ע, שנתן על ראשו של הסופר הנערץ, עוד קודם שזכה לראותו בעיני בשר, עטרת “סבא של הספרות היהודית”, ושֵם לבבי זה נתקבל בחבה כמעט ע"י כל חבריו לעט־סופרים, חוץ מאלה המועטים שלא היתה דעתם נוחה כלל מזה, מתוך “קנאת סופרים”, כנהוג…

ומה רבה היתה חבתו של הנכד ל“סבא” ומה עָצמוּ רגשי הערצתו אליו! ימי שהותו באודיסה נחשבו בעיניו בכל עת לימים טובים, ימי אושר וברכה מרובה, אפילו בשעות הרעות שהתרגשו לבוא עליו. לנוגה זרחה של רוח “הסבא”, המרחפת עליו מקרוב, היו מתפזרים ומסתלקים כל מיני עננים שחורים שהתלקטו לכסות את שמי חייו. וזכורני מה קרנו תמיד פני “שלום־עליכם” בשעה שנמצא במחיצתו של “הסבא” והיה מתענג על נועם שיחותיו ועל הדר ברקיו המלאים זיו ומפיקים נוגה. ומדי פעם בפעם, כשהצליח “הסבא” עשיר־הרוח להוציא מאוצרו הטוב אחת מפניניו המזהירות, היה ש"ע מביט בעינים מבריקות אל חברו, אחד “הנכדים” היושב אצלו, ומרמז בהתלהבות כלפי הדובר, כאומר: “מה בעיניך גאון רוח זה? האין זה פה מפיק מרגליות? אשרי אוזן שומעת דברי פי חכם חן!”

גם החבורה של כמה מ“הנכדים” הקרובים היתה טובה ונעימה עליו ביותר, ולחבורה זו היה מתגעגע תמיד מרחוק. “מתי אהיה באדעס? – כתב אלי באחת מאגרותיו בשנת תר”ס – כאיל תערוג על אפיקי מים כן עגמה (ערגה?) נפשי לאדעס". ובעוד ארבע שנים הוא חוזר וכותב: “לבי לאדעס… אדעס! אדעס! אחריך אני מת. העיר… ים השחור… הסבא… מי יתן ואמות באדעס – זוהי תשוקתי האחרונה, אחי מידד”.

ו“הסבא” אף הוא הגה בכל עת חבה יתרה לנכדו הראשון, ובעונג רב היה קורא את יצירותיו החדשות של ש“ע ומספר בשבחו באזני הסופרים הקרובים אליו. ופעם אחת ספר לי מעשה שהיה, עד כמה אחד הפיליטונים של ש”ע גרם לו מבוכה רבה בעברו ברחוב הראשי “דעריבּאס” באודיסה. לאחר קריאת הפיליטון של ש"ע “בחנות של ספרים”, שנדפס אז בעתון “דער יוד”, יצא לטייל ביחידות כדרכו, ומדי פעם בפעם נזכר באותה השיחה הנלעגה והמבדחת בין הקונה, הבא לחנות לקנות איזה דבר מושך את הלב, ובין מוכר־הספרים, ולא יכול בשום פנים להתאפק וצחוק פרץ מפיו בעל־כרחו, ובני האדם העוברים ברחוב־הומיות זה הביטו בהשתוממות מרובה על הזקן ההולך יחידי וצוחק בקול להנאתו.

אמנם לא תמיד היה הנכד החביב שומע תהלה ושבח מפי הסבא. יש שהיה זה משמיעהו תוכחת מגולה – מאהבה נאמנה – על מעשה חפזון, על מרוצת “אחשתרנים” בדרכי החיים, וביחוד בספרות, שאין להתיחס אליה בקלות ראש יתרה, והיה מזהירו על העיקר הגדול של עבוּד ולטוּש במעשה יצירה ספרותית. ודברי האזהרה של הסבא האהוב והנערץ לא יצאו לבטלה והשפיעו הרבה על הנכד בעל עט־הסופר המהיר, להשתדל עד כמה שאפשר לבלתי הכניס נעימה פיליטונית יתרה שלא במקומה. אכן יש מקום לחשוש שההשתדלות המרובה לעבד וללטוש כל דבר, כמצות “הסבא”, לא בכל עת היתה רק לברכה, ויש שהיתה קצת גם לפגם, בשעה שהמחבר עבר על דבריו הישנים, לשם הוצאה חדשה, כדי לתקנם ולשכללם, ובגלל אותם התקונים נסתלקה לפעמים רוח הקלות היתרה, המתאימה כל־כך לאופן כתיבתו…

ב

מכל סופרי אודיסה המשובחים, בעלי ערך ומשקל (חוץ, כמובן, מן החוג של “סטרא אחרא”, מתנגדי ה“סבא” מתוך קנאה בגדולתו) היה אחד בעל שם מפורסם שעמד רחוק מ“שלום עליכם” ולא קרבו זה אל זה, – הלא הוא “אחד העם”. עם הסבא מנדלי ועם נכדיו החשובים היה אחה“ע קשור בקשר ידידות נאמנה, אבל את ש”ע לא הכיר וכאלו גם לא רצה להכיר. שני עולמות שונים היו שני הסופרים הגדולים האלה. בעיני אחה“ע בעל הנפש האצילית היתה הלשון המדוברת, “אידיש^,” – ז’רגון המוני; ובמה נחשבה ספרותה, שאינה ראויה כלל להקרא בשם זה? שום ספר ז’רגוני בכלל ושל ש”ע בפרט לא קרא. בתחלת שנת 1899, כשהתחילה ח' “אחיאסף” להוציא בעריכתי דו־שבועון “דער יוד”, כתב את מאמרו היחידי בלשון זו בתור “מכתב אל העורך” בשם “מי הוא היהודי?” שנדפס בגליון 7 של אותו העתון (בחתימת כנוי־השם אד"ם). באותו המאמר הוא מדבר בביטול על הז׳רגון, שאין לו אליו לא זיקה ולא חבה, ולקרוא מה שכתוב בלשון זו אינו ענין אלא להמון העם הפשוט, שאינו יודע שום לשון אחרת. ובמכתב פרטי אלי כתב לי אחה“ע את חות־דעתו על הגליון הראשון, לאחר שקבל אותו וקראהו מראשו ועד סופו. הגליון לא היה לפי רוחו – “לא זה הדרך”. “כנראה – הוא כותב לי – אין לי חֵך לטעום את היופי הז׳רגוני. כל הדברים שאני קורא בו, אפילו דברי רבי מנדלי, נראים לי כמלאכותיים… ר' מנדלי ובן־עמי כותבים בשביל “מפונקי ההשכלה”, גם פרץ ברמזיו מובן רק לנו, ושלום־עליכם אמנם מדבר אל העם כלשונו וכטעמו, אבל לע”ע אין עוד בדבריו שום רעיון, זולתי בדחנות נאה”. ולקרוא דברי “בדחנות” – ותהא אפילו “נאה” – לא היה לאחה׳ע כל חשק, גם לא היה לו שום רצון להתקרב בידידות אל בעל דברים כאלה.

רק לאחר כמה שנים, בקיץ שנת 1912, נזדמנו שני הסופרים המפורסמים למקום־מרפא אחד, למונטרה אשר בשווייץ, ופגישה זו היתה נעימה לשניהם. והתקרבו זה לזה ברגשי ידידות. הימים ההם היו קשים ורעים לאחה“ע: מלבד מצב בריאותו ההולכת ומתמוטטת, עוד אירע לו בקיץ זה אסון משפחתי, שהשאיר בקרבו פצע לבבי עמוק וזעזע את נפשו עד היסוד. “קצתי בחיי הגלות בין העמים – כתב אז לאחד מידידיו הקרובים – וכל הסביבה שנואה עלי והייתי חפץ להפטר ממנה”. והנה נמצא לו בימים ההם במונטרה ביתו של ש”ע, המקבל אורחים בסבר פנים יפות, ואליו היה בא לעתים קרובות, גם היו מטיילים שניהם יחד על שפת היאור הגנפי, ובחברתו היה אחה“ע מבלה כמה שעות בשיחה קלה ונעימה על אודיסה, שעליה היו מתגעגעים שניהם, ועל אנשים ודברים הקרובים ללבבם. ובאחת האגרות של ש”ע, שכתב בימים ההם לאחד ממקורביו של אחה“ע, הוא קורא לו, לאחה”ע, “אחד־העם שלנו”, ומוסיף בלשונו “השלום־עליכם’ית” השנונה: “הוא אמנם באופן פרינציפיוני מתנגד לז׳רגון, אבל בעצם הדבר – ובסודי־סודות – אוהב הוא מלה יהודית¹ עד כלות הנפש”.

ג

ומאז עברו הרבה שנים. כבר היה “שלום עליכם” – לפי בטויו של עצמו בחייו – ל“עליו־השלום”, והנה לאחר עשר שנים מיום שעזב ש“ע את “עמק הבכא” נתגלגלה הזכות לספוריו של ש”ע במקורם ב“אידיש” לגרום לאחה"ע כמה וכמה שעות של נעימות ונחת רוח.

הדבר היה בחדשים האחרונים של חיי אחה“ע. לפני שש שנים בא לא”י בפעם הששית, והפעם לא לשם תיור זמני אלא לדור בה בקביעות. אולם לא זכינו שאחה"ע יבוא לארץ משאת נפשו בעצם כחו וגבורתו הרוחנית. הוא בא הנה להשתקע בהמצא במזל של שקיעה, לאחר שכחו תש ונפשו רצוצה. בשנים הראשונות לבואו היה עסוק בסדור אגרותיו ועריכתן, ולאחר שנגמרה עבודה זו שהיתה לפי מצב כחו המצומצם מאד בימי ירידתו, שוב תקפו עליו געגועיו לאיזו עבודה שהיא ומצבו היה טרגי מאד. “חיים בלי עבודה אינם חיים” – על האמת המרה הזאת היה חוזר הרבה פעמים בשיחת רעים ובאגרותיו לידידיו.

ובאחד הימים, שאי־אפשר היה לו לאחה“ע לצאת מן הבית החוצה לשם טיול קצת, כנהוג, הצעתי לשם נסיון לקרוא לפניו מספוריו של ש”ע במקורם, הצעתי נתקבלה ברצון, ובשעת הקריאה התבוננתי וראיתי בפניו של השומע סימנים של שביעת רצון, ומדי פעם בפעם נראתה גם בת־צחוק על שפתיו, ויש שהיה מוציא בלחש את המלה: “טוב”. ולאחר שנגמרה קריאת ספור אחד, על שאלתי אם ההמשך יבוא למחר, ענה ואמר: “ודאי”. וכך קראתי לפניו במשך זמן־מה כמה וכמה ספורים מספורי ש“ע, ו”אחד־העם" היה מאזין ושוחק ונהנה מזה כאחד העם – לקיים מה שהיה אומר ש"ע: “השחוק יפה לבריאות”, לפחות לשעה קלה, ולקיים מה שנאמר: “אין לך דבר שאין לו שעה” – אפילו לגבי אלה הרחוקים מאותו דבר תכלית ריחוק.

---

א. ליובל שנת השבעים וחמש

מאת

יהושע חנא רבניצקי

“כפי הנראה, בשמים נגזר עלי – כך אומר רבי מנדלי מוכר־ספרים ברשימותיו לתולדות עצמו ב”ספר זכרון" – להיות סופר לעמי, עם עני ודל, וה' חפץ כי אלמד דרכי עמי מקצה ואתבונן אל מעשיהם, על־כן אמר לנפשי: נודי צפור בעולמי, אומלל האומללים ויהודי היהודים תהיה בארץ“. ובאמת, כשאנו מתבוננים אל תולדותיו של זקן סופרינו בכל תקופות ימי חייו השונות, מראשית ילדותו עד זקנה ושיבה, רואים אנו, כאלו דאגה ההשגחה העליונה לתת למנדלי “יהודי־היהודים” לא כשרון גדול ועצום בלבד, אלא גם אפשרות ויכולת גמורה “ללמוד דרכי עמו מקצה”, להסתכל בעין פקוחה בכל מקצועות חיי אחינו בני ישראל מצדי־צדדים, להכיר ולדעת את “רחוב היהודים” בכל גלילות ה”תחום" ואת הליכות היהודים ומעשיהם כהויתם, לכל פרטיהם ודקדוקיהם, ולהתבונן גם אל העולם והטבע מסביב, כדי שלא יבצר מהצייר הגדול לתאר על הגליון אותו “הרחוב” ויושביו וחייהם השונים והמשונים בכל מלואם והיקפם ולצייר תמונות וצורות באופן מוצק ובולט, בכל בהירותן ושלמותן.

בעיירה קטנה בליטא (קאפוליע, פלך מינסק) נולד שלום־יעקב אברמוביץ, המפורסם בכנויו הספרותי מנדלי מוכר־ספרים, ועיירה זו עומדת לה על הר גבוה, הדר הטבע שפוך עליה, מסביב – עמקים מלאים זיו, חן ויופי, ומעבר העמקים והלאה הרים נושאים ראשיהם, ושדות ויערים קטנים וגדולים נמשכים למרחוק עד שמתעלמים מן העין. במקום יפה זה התעוררו בלבו של הילד בעל הנפש הפיוטית רגשי חבה וגעגועים אל הטבע הנאה, “ובהמשך הימים יצרו היה מושכו לטייל בשדות וביערים, בהרים ובקעות, והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו התולדה, ובשעת השראת הרוח עליו היה מתעורר ושופך נפשו בניגון של זמירות לשבת או אומר “ברכי נפשי” בקול רם, בכוונה גדולה ובנעימה”. עוד זאת, אביו, ר' חיים־משה, שהיה בעצמו בעל מקרא ובעל לשון, רצה לשנות ממטבע שטבעו חכמים בחנוך וללמד את בנו, לא כמנהג ישראל בימים ההם, הפרשה הראשונה מסדר השבוע בלבד, אלא כל התנ"ך עם התרגומים ובסדר נאה דוקא, ולמקצה שלש שנים ידע הנער את כל עשרים וארבעת הספרים בעל־פה, “ותורת ה' היתה בתוך מעיו”. כך ספג הנער לתוך נפשו ורוחו מראות החיים עם מראות הטבע, ובאותו הזמן גם “דברי נביאים וחידותם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו”.

וכשהוא עדיין נער רך, כבן ארבע עשרה שנה. נגזר על שלום־יעקב, אחרי מות אביו, להיות נודד מקנו. אמו, אלמנה עניה, על־כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה, הגדול בילדיה הקטנים, ושלחתו לעיירה הסמוכה – לטימקוביץ, שאינה מקום תורה אלא מקום עבודה זו תפלה. שם למד הנער להכיר ולדעת את החסידים – שבמקום מולדתו לא היו כמעט, והכל בקאפוליע היו מרבים לספר בגנותם¹ – ותפלתם בהתלהבות ובשמחה הלהיבה גם את רוחו ונמשך לבו אחריהם. משם הלך לנוע על בתי הישיבות בערי ליטא הקרובות והרחוקות ובלה כמה זמן בישיבה הגדולה בסלוצק, גם בא ל“ירושלים שבליטא”, לווילנא, בירת התורה בימים ההם, והיה הוגה שם בתורת ה' יומם ולילה ועל “משמרתו” בבית־מדרשו של “הגאון” ישב ולמד כל הלילות. ובחזירתו למולדתו הלך לבית אביו־חורגו ב“כפר־ריחים” (מעלניקי, כפר קרוב לקאפוליע), קן בודד לו במסתרים, שיערים גדולים ועתיקי־ימים סביב לו ונהר גדול עובר בהם.

ובהיותו כבן שבע־עשרה שנה עוזב הוא את ליטא – וכאן מתחיל פרק חדש בספר חייו, פרק של נדודים בעגלתו הקטנה של אברהמ’יל החגר, שאמר לעשות סחורה בנער “העלוי”, מעיר לעיר, מעיירה לעיירה, עד שנתגלגל ובא למרחקי פודוליה, ובקמניץ קבע מושבו ולמד בהתמדה בביהמ“ד ומחוץ לביהמ”ד, למד למודי־קדש וגם למודי חול. ולאחר שנבחן בלמודיו וקבל תעודת הוראה נתמנה למורה בביה“ס של הממשלה. מקמניץ יצא ל”עיר היהודים“, ברדיטשוב, המרובה באוכלוסי ישראל מכל המינים; שם “בנה לו בית” ושם למד לדעת את דרכי הפרנסים ו”בעלי־הטובות" התקיפים ואת המון העם מושפעי “הטובות והחסדים” ואת הקבצנים למיניהם. ומחמת אותם “התקיפים” יצא מברדיטשוב ועבר (בשנת 1869) לז’יטומיר, “בירת וואהלין”, וקבל תעודת רב בבית מדרש הרבנים, וישב בז’יטומיר באחד הפרורים כשתים עשרה שנה.

ולאחרונה (בשנת 1881) בא לכרך־הים, לאודיסה “בירת הנגב”, בתור משגיח ומנהל של בית הת"ת. מן העיר הזאת יצא “בסערה” (בשנת 1905) לג’יניבה אשר בשווייץ ושהה שם יותר משנתים וחזר לשכון בתוכה עד היום הזה.

אלו תולדות ר' מנדלי בראשי פרקים, שאפשר להכיר מתוכם, עד כמה “נתקימה בו, בבן אברהם העברי, פרשת לך לך”, ועד כמה הלך וטלטל עצמו בעולם ממקום למקום ובמשך אותם הנדודים והטלטולים “למד לדעת את דרכי עמו מקצה והתבונן אל מעשיהם”, וכשנעשה לצייר של “רחוב היהודים” היה “עושה את הכסלונים (והוא הדין הבטלונים והקבציאלים וכיוצא באלה בני אותו “הרחוב”) מעין לספוריו, כלומר, שהיה מסתכל בהכסלונים ומבין אל כל מעשיהם כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל כל בעלי־החיים למיניהם, ובהיותו צופה ומביט להכסלונים ונגלו לו תעלומותיהם, ארחם ורבעם, שבתם וקימם וכל דרכיהם של מין הברואים הללו, היה מצייר אותם בעט סופר כמו שהם בטבעם וצביונם” (“בימים ההם”).

- - - -

בראשית דרכו נסה אברומוביץ לתאר את “האבות והבנים” יחד, את העולם הישן והחדש, אבל נסיונו הראשון לא עלה יפה. כשרונו הציורי עדיין היה בוסר, וגם לא מצא עוד את סגנונו המיוחד לו. וכשנתגלה אח“כ בתור מנדלי מו”ס עזב את “הבנים”, את בני הדור החדש, אותם “מיני בריות חדשים מקרוב באו”, שאין ביניהם “טיפוס גמור בטיבו ואופיו העצמי”, ולא היה מטפל אלא בחיי “האבות”, שבתוכם מצא לו טיפוסים גמורים בטיבם ואופים העצמי. חיי רחוב היהודים “בימים ההם”, חיי הכסלונים והבטלונים והקבציאלים הגמורים, טבעם וטיבם, מנהגיהם והליכותיהם בבית ובחוץ, דרכיהם ותנועותיהם והעויותיהם בביה“כ ובביה”מ ובבית־המרחץ, להבדיל, בשוק התגרנים ובאסיפות הקהל, דירתם והלבשתם ומיני כליהם ופרנסותיהם, – את כולם תאר מנדלי על הגליון והפליא לצייר בחרט אמן לכל פרטי־פרטיהם, “למען ידעו דורותינו הבאים”.

ודורותינו הבאים יוכלו באמת להכיר ולידע את החיים המשונים והטיפוסיים של רחוב היהודים “׳בימים ההם” בצורתם הנאמנה והמדויקה מתוך הסתכלות בכתבי מנדלי, זה הנהר הגדול, הזך והצלול, שמשתקפים בתוכו כבאספקלריא מאירה חיי אותו הרחוב בכל מלואם, בכל קויהם ושרטוטיהם, דרכי רוחו והויות עולמו של היהודי בכל ימי חייו, מיום צאתו לאויר העולם עד בוא חליפתו. אותו “הרחוב” כבר פשט את צורתו הישנה ולבש צורה חדשה, חלק גדול ונכבד של אותם החיים המוצקים, שהתקיימו כקפואים כמה וכמה דורות, כבר נגוז ועבר, וגם על השאר יעבור שוט שוטף של הזמן, המדיח ומכלה את הישן ברוח פרצים ובלי חמלה. והנה בימים הבאים, בשעה שיתעורר הרצון בלב מי מבנינו אחרינו לדעת ידיעה ברורה ושלמה את חיי הדורות הקודמים, יאמרו לו: רצונך להכיר את חיי האבות “בימים ההם” – הרי כתבי מנדלי לפניך, הפוך בם והפוך בם ויתגלו לעיניך כל פרטיהם ודקדוקיהם של אותם החיים הגנוזים, וביחוד השתדל להסתכל בעיון בספר “בעמק הבכא” ו“חיי שלמה” (“בימים ההם”) ועיניך תראינה חזות הכל.

זה כחו של צייר אמן יוצר וצר צורות קיימות לאורך ימים.

- - - -

והצייר הגדול הזה לא נולד, כמובן, בקומתו ובצביונו בבת־אחת, אלא אחרי התפתחות מרובה וארוכה הגיע לאותה השלמות בכל דבר, בציור ובסַטירה ובסגנון, של “בעמק הבכא”, “מסעות בנימין השלישי” ו“בימים ההם” בנוסחם המתוקן. אולם בראשית גלויו הספרותי בשם מנדלי מו"ס כבר נִכרו כמה סימנים משובחים של אוריגינליות מצוינה במינה וסגנון נפלא, סגנון מנדלאי שלא היתה דוגמתו בספרותנו.

כידוע, נתגלה מנדלי בראשונה בלשון יהודית המדוברת. מה הביא את אברמוביץ, שהיה כבר באותו הזמן סופר עברי מפורסם, לנוע אל הלשון היהודית, שחבריו הסופרים “הביטו עליה בגאוה ובוז והזילוה עד מאד”? אין ספק, שמלבד הטעם הגלוי – התעוררות הרצון להועיל להמון־העם – נראית בזה פעולת רוח כביר של האמן שבקרבו, שהניע אותו לתאר ציורי החיים בלשון דחיים, אפילו אם יתבזה על ידי זה “וכבודו בקלון ימיר”. ולשון בלולה ומזולזלה זו, לשון עלגים במובן ספרותי, נהפכה על ידו “למטרוניתא טובת חן”, ללשון לא ליטאית ולא וואהלינית, אלא לשון יהודית ספרותית, שמנדלי, יוצרה הגדול, הפליא לכתוב בה את סַטירותיו החריפות בסגנונו המיוחד והמצוין.

וסגנון מיוחד ומצוין יצר לו מנדלי גם ל“ספורי־מעשיות” שלו בעברית, כשחזר לספרות העברית אחרי הפסקה של כמה שנים. הוא אינו עוד בעל לשון ביבלית, כנהוג. לשון צחה זו שמורה לו רק להשתפכות הנפש ולציור הטבע, אבל לציורי החיים ושיחות הבריות סגל לעצמו לשון חיה וצרופה של המשנה ומבחר האגדה, וכשקוראין, למשל, שיחת הכסלונים בסגנונו החי של מנדלי, אפשר לשכוח שזו תרגומה של לשון החיים ולחשוב באמת שהבריות הללו אין מסיחין אלא בלשון זו דוקא…

ומיוחד הוא מנדלי לא בסגנונו בלבד, אלא גם בדרכי האמנות ואופני היצירה שלו. חותם מיוחד, חותם מנדלאי, טבוע על כל היוצא מתחת עטו הנפלא. לכאורה, אין כמעט ספור־המעשה (מה שקוראין פבולה) בציוריו, ויש שתמצאו בהם, כמו שהעירותי כבר על זה במקום אחר, דברים שאינם מתאימים לכלל זה או אחר מאותם הכללים המקובלים והקבועים להלכה בסעיפי “שלחן־ערוך” של האמנות. אבל מי ישים לב לתביעות כגון אלו בכתבי מנדלי המלאים כל כך מקוריות? קורא אתה, לדוגמא, את י"ב הפרקים הראשונים של “ספר הקבצנים”, שכל עיקרם אינם אלא כעין “פתיחתא” לגוף המעשה, ונהנה הנאה מרובה. אפשר, שאין זו מן המדה להאריך כל־כך בהקדמות, אבל מה בכך? כל פרק ופרק הרי הוא יצירה בפני עצמה, מעשה ידי אמן וכמה מאמרים־פתגמים, מחרוזת של פניני־השכל, אפשר למצוא ולהוציא מתוך כל פרק!

- - - -

כשרונו של מנדלי, כאמור, גדל והתפתח מתקופה לתקופה. זקן ספרותנו זה כל זמן שמזקין כנפי רוחו מתגברות וכח כשרונו משתבח ומתעלה. ולפיכך הרבה מספוריו הקודמים כיון שבאו לידו להוציאם במהדורה חדשה נשתנו אצלו תכלית שנוי, נתגדלו בכמות ובאיכות וכמעט שלא נשאר כלום מהנוסח הישן (השוה, לדוגמא, את ה"ווינשפינגעריל' הראשון, מחברת “קטנה ככף איש”, לנוסח המחודש, המחזיק שמנה ספרים). ובכלל אפשר לומר על ציוריו של מנדלי: “אחרון אחרון חביב”.

ומנדלי, זה כביר הרוח, “לא כהתה עינו ולא נס ליחו” עד זקנה ועד שיבה. הפרקים הראשונים של “חיי שלמה” (“בימים ההם”), שיצאו מתחת ידו של “הסבא” בזמן האחרון – מה נאים ונעלים הם כמעשה ידי אמן, ומה יפה סגנונם המצוין בשלמות של פשטות גמורה!

וביום שמחת החג של ספרותנו, במלאות שבעים וחמש שנה ל"יהודי היהודים“ זקן סופרינו וצבי תפארתם, כל חובבי ספרות ישראל, בכל מקום שהם, פונים אל “הסבא” הגדול והחביב, בלב מלא תודה על פעולות רוחו המופלא ונושאים אליו ברכה ממעמקי נפשם שיהא שלם בגופו וברוחו, דשן ורענן, ולא ימיש מעשות פרי־הלולים ומהפרות את “נכדיו” הסופרים לאורך ימים.

אודיסה, כ“ז כסלו, תרע”א.

---

ב. האב והבן

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א

אהבה רבה אהב מנדלי את בנו יחידו. “מאיר’ל שלי” היה קורא אותו בפניו ושלא בפניו. והבן גם הוא היה הוגה חבה יתרה לאביו, מכבדו ומעריצו אף בתור סופר בעל כשרון כביר ומאד נעלה. מרובה היתה בקיאותו של הבן ב“ספורי המעשיות” של מנדלי אביו וכמה פרקים מהם ידע כמעט על־פה. במה הדברים אמורים – באותם “ספורי המעשיות” הכתובים בלשון יהודית המדוברת, אבל לא בעברית. יודע ספר עברי, אפילו במדה מצומצמת, לא היה בנו של מנדלי מו"ס מעולם. כדרך רוב המשכילים “בימים ההם” השתדל מנדלי להקנות לבנו יחידו את ההשכלה האירופאית במדה מרובה, והלשון העברית העלובה כמעט לא נכנסה בחשבון, ובכל אופן לא תפסה מקום חשוב בסדר הלמודים. דלתי “היכל הקודש” של ההשכלה הכללית נפתחו לפני המתדפקים עליהן בלי עזרת מפתח זה, ואת הגימנסיה והאוניברסיטה אפשר היה לגמור בהצלחה בלי ידיעת הלשון העברית.

ובנו של מנדלי הצטיין אף הוא בכשרונות מזהירים גם בתור סופר ומשורר, כמובן, בלשון רוסית. הרבה שירים כתב והדפיס בשבועונים וירחונים שונים, גם הוציא קובץ שיריו בספר מיוחד ושמו התפרסם בספרות היהודית־הרוסית. ופעם נעשה נסיון על ידו לפרסם בעולם הרחב גם את שמו של אביו, והנה נגש לתרגם לרוסית את הספור האליגורי הידוע של מנדלי, את “הסוסה”. התרגום נדפס ב“ווסכוד” החדשי, ומטעם הרשות נפסק באמצע, גם הושם על הירחון עונש של הפסקה לשלשה חדשים על הדפסת ספור פסול זה. אולם בכלל לא היתה דעתו של הבן נוחה ממעשה תרגום של ספורי מנדלי לרוסית, מתוך טעם ונמוק זה: מנדלי הריהו מקורי יותר מדי, ובכל כשרונו והשתדלותו של המתרגם אי אפשר בשום פנים שיעמוד בספור המתורגם טעמו של המקור וריחו העיקרי לא יפוג.

וזכורני כיצד היה הבן כועס ומתמרמר, בשעת אחד מבקוריו באודיסה בבית אביו, על התרגום הרוסי של “שם ויפת בעגלה”, שנדפס אז ב“וויעסטניק יֶברופי”, אחד הירחונים הרוסים מהחשובים ביותר. "אין בזה – טען במרירות – לא טעם ולא ריח של ספור מנדלאי. הלא זה דברי, שאני חוזר עליו כמה וכמה פעמים: “מנדלי לא נִתן להתרגם”; ולבסוף הוסיף על זה: “כשם שכל יהודי אינו עשוי להתרגם”…

אמנם כן, מבשרו ומנפשו חזה והרגיש בנו של מנדלי עד כמה ענין זה, “תרגום” של איש יהודי ללועזי, “ענין רע” הוא ובשום פנים אינו עולה יפה.

כי בנו זה היחידי של מנדלי (בנות היו לו ארבע) נסה עוד בימי צעירותו לעשות בעצמו “מעשה תרגום” ממין זה ונהפך באחד הימים מיהודי לנוצרי, כביכול. סבת הדבר צריך היה לחפש, כנהוג על פי הרוב, באשה. מעשה בבן זה שנתפס למינות של מלכות עוד בהיותו סטודנט באוניברסיטה הנובורוסית על השתתפות בתעמולה סוציאליסטית ונשלח בעד פשעו אל אחת מערי רוסיה הפנימית ושם נמצא כמה זמן תחת השגחה מעולה של הפוליציה. והנה פרש עליו כנפי חסדו אחד משרי־הצבא והתנדב להשתדל לטובתו כדי לקרוע את רוע גזר דינו. בינתים התאהב הצעיר אברמוביץ בבת מיטיבו ואיש חסדו וזו השיבה לו אהבה, ומתוך הכרת חובה לפרי אהבה זו הוכרח להמיר את דת אבותיו ולהתנצר.

ב.

גדול היה צערו של מנדלי, זה “היהודי שביהודים”, על מעשה רע של בנו חביבו, שעזב את מחנה ישראל, אמנם בעל־כרחו, בתוקף גזרת מאורעות החיים. אבל את צערו שמר האב בלבו ולא גלה אותו לאחרים, ומעולם לא ראיתי את מנדלי נוגע נגיעה קלה בפצע עמוק זה שבנפשו ואזני לא שמעו אותו מדבר על כך דבר וחצי דבר, אפילו ברמז דק ואפילו לפני ידידי נפשו הקרובים. ומצטער היה מנדלי צער לא מעט גם על זה, שבנו היקר הניח את עט הסופרים מידו והתרחק מעולם הרוח להשתקע כלו בעניניו החמריים (הוא היה הרבה שנים עומד בראש חברת אחריות גדולה בעיר הבירה). לכתוב שירים פסק, כפי שהסביר פעם בפני, מפני שהוא חושב את הדבר למגוחך ו“מעשה ילדות”, שישים אדם כבלים על רוחו ויכניס עצמו במועקה של תנאי השיר המלאכותיים בשעה שאפשר לכתוב בדרך טבעי ובלשון בני אדם פשוטה. אבל באמת הוא חדל להשתמש בעט אפילו לכתיבת פרוזה פשוטה. ולא זו בלבד, כי גם לקרוא בספר אפילו קריאה קלה לא מצא לו זמן וחפץ אלא לעתים רחוקות מאד. וכאשר נתגלגלה השיחה על זה ואחד מידידי אביו הקרובים שאל את הבן: האם הנפש אינה תובעת את מזונותיה? ענה הבן על זה במרירות רבה: “הנפש, אתה אומר? את נפשי הרי טמנתי זה כבר באדמה ואיננה”…

והנה פעם באחת השבתות אחר־הצהרים באתי לביתו של מנדלי, ומצאתי שם את בנו. בשעת השיחה שאלתי את הבן אם קרא את ספורו החדש של טולסטוי “האדון והפועל”, שנתפרסם אז בדפוס והכל היו משיחין בו. פתאם התעורר הבן והתחיל מדבר ארוכות בהתלהבות רבה, שלא כדרכו, על זה האיש טולסטוי, שאינו לפי רוחו כלל וכלל והוא בעיניו בעל נפש לקויה ופגומה ובמקום גדולתו הריהו מוצא סימני קטנות, התגנדרות וצביעות וכו' וכו‘. שעה מרובה היה הבן מדבר, והאב יושב ומקשיב, כשהוא תומך את ראשו בשתי זרועותיו על השלחן ועיניו נעוצות בחבה בפני הבן, הממשיך את דבורו בקול מורתח ומתמרמר, ולאחר שגמר זה את דברי קטרוגו הקשים כלפי טולסטוי, נענה ר’ מנדלי ואמר:

– שומע אתה, מאיר’ל, הרי זה זמן רב שאני שרוי בצער גדול על זה שנטרדת בחוזק יד מעולם הרוח וסלקת את עטך מידך לאיזו קרן־זוית והוא מונח שם ומעלה חלודה. עכשו נחמתני, בני, והנחת את דעתי. כיון שעדיין מוכשר אתה ומסוגל להתלהב כל כך ולדבר רתת על ענין כזה, אות נאמן הוא לי שלא נס לחך, ויש לי בטחון גמור, שעוד תשוב ותשַלם מה שהחסרת ברבית מרובה.

ג.

נבואה זו של האב על הבן אמנם לא נתקיימה ותקותו שהוא, מאיר’ל שלו יחזיר את גרושתו, היא הספרות, אבדה לעד. אולם תחת זה באה ונהיתה התקוה השניה, שהיתה הרבה יותר גדולה וחשובה בשביל האב והוא הוגה בה תמיד בסתר לבו מבלי גלות אותה מפה לאזן איש זר, הלא היא התקוה, שהבן היחידי האהוב יחדל להיות, מה שנעשה באונס, “תרגום בלתי מוצלח” וישוב ברצון אל מקורו.

הגיעה השעה של המהפכה הגדולה ברוסיה, הרבה בתי־כלאים נפתחו וכבלי ברזל נשברו והרבה אסירי בשר ורוח יצאו לחפשי, ובעת רצון הוכרז מטעם הממשלה חוק חופש־הדת. והנה באחד הימים באתי אל “הסבא” והוא ממהר לבשרני בפנים מזהירים מתוך שמחה מיוחדת, כי ליום טוב באתי הפעם: אתמול קבל מבנו אגרת, היקרה בעיניו מכל הון, ובה מבשרהו מאיר’ל כי בימים הקרובים יגיש בדרך רשמית הודעה למקום הדרוש ע"ד חזירתו לדת אבותיו. הלכנו שנינו לטייל כרגיל, והאב המאושר לא חדל לדבר בכל הדרך על בשורה טובה זו שזכה לקבל מבנו אהובו.

– כמדומני – אמר לי ר' מנדלי – שלא דברתי עמך אף פעם על האסון הזה בחיי משפחתנו, כי גדול מאד היה הכאב וקשה היה לי לנגוע בפצע העמוק שבלבי. אבל באמת לעולם לא אבדה תקותי ומאמין הייתי תמיד באמונה שלמה, שבשעת הכושר הראשונה ישוב בני. הן קשור הוא בלבו לעמנו, גם במנהגי ישראל נפשו חשקה. ואתה ודאי שמעת מפי לא אחת ע“ד הרמז על הרעיון היפה שאני מוצא בכתוב “ותורתך בתוך מעי”, כי יותר מכל דבר מקשרים את לב התינוק הרך לעמו מנהגי ישראל, אפילו בעניני מזונות, ובזה גדול כחה של אכילת אזני־המן בפורים ושל עריכת הסדרים בלילי פסח וכיוצא באלה. ובביתנו, כידוע לך, נוהגים לשמור שמירה מעולה על כך. ויש שמאיר’ל נמצא לרגלי עניניו קודם חג הפסח באחד המקומות הרחק מאד מאודיסה, והריהו מניח את כל העסקים שבעולם וממהר כחץ מקשת לבוא אל ביתנו ללילה הראשון של פסח כדי להסב עמנו יחד ב”סדר". עכשו לפסח הבא ודאי יבוא אלינו כשהוא יהודי כשר כהלכה, והריני מוכן ומזומן להסתלק הפעם הצדה; אותו, את מאיר’ל בני, אושיב בראש השלחן, יואיל הוא לערוך את “סדור” הפסח כהלכתו ואני אשב לי על ידו, מביט ומקשיב, ושנינו, אני והזקֵנה שלי, נהיה מדושני עונג ונחת.

ולאחר איזה זמן שוב בשרני ר' מנדלי, כי נתקבלה אגרת מבנו, שהדבר כבר יצא מן הכח לפעולה: ההודעה נשלחה למקום הדרוש והבן הריהו שוב איש יהודי כקדם.

– לו קראת את מכתבו של מאיר – אמר לי “הסבא” בפנים מאירות – כיצד הוא מביע את צערו על זה, שהדבר נעשה על ידו עכשו, באופן כל־כך פשוט וקל, ולא קודם בשעת האסור החמור. שדרושה היתה לכך קצת רוח אומץ וגבורה. ויודע אתה מה שהוחלט בלבי? הנה בקרוב יבוא מאיר’ל אלינו, ואז אקח אותו ונלך יחדו ביום השבת לבית־הכנסת, ושם אבקש שיקראו את שנינו לעלות לתורה, ואני אחרי ברכת התורה אברך בקול רם את ברכת “הגומל”…

---

משורר מפורסם ומשורר "מתחיל"

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(דפים מספר זכרונותי)

א.

בקיץ שנת תרנ“א בא המשורר המפורסם ש. פרוג לאודיסה, כמדומה בפעם הראשונה, והתאכסן בבית הסופר בן־עמי, שבני־ביתו נסעו לקרים והוא נשאר יחידי בביתו. והנה באחד הימים אחרי הצהרים באו בעל־הבית בן־עמי ואורחו החשוב, לפי המדובר מאתמול, לבית “הסבא” ר' מנדלי מו”ס, וגם אני הצטרפתי אליהם, על מנת לנסוע משם יחד אל ידידנו הסופר ש. דובנוב, שהיה דר אז בנוה־קיץ במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה.

בשעה שהגענו לתחנת הטרַמבַי, ההולך מן העיר ל“פוֹנטַן הגדול”, הסמוך ללוסטדורף, מחוז חפצנו, קודם שנכנסנו לתוך הקרון, פנה אלינו פרוג ואמר בסבר פנים סֶריוזיים:

– רבותי, דברנו עד כה בינינו ב“אידיש”, והנה עכשיו אנו נכנסים לתוך קרון הטרמבַי ושם קהל רב של נכרים, ולכן מוטב שנדבר רוסית, כדי שלא יביטו עלינו בעיני זעם. למה יאמרו הגויים מה שיאמרו?

בדבריו אלה חמד לו פרוג לצון, כי המשורר־המקונן בספרות היה בטבעו עליז־רוח בחיים, וכל עיקרו נתכון בזה כלפי אחד מחבורתנו, הוא בן־עמי הקפדן והרתחן, בידעו את נפשו ותכונתו של זה, כי הצעה כגון זו יש בה כדי להשפיע עליו כמו בזרם חשמל בשביל לעורר בכל תוקף את זעם לשונו מתוך התרגזות והתמרמרות. ובאמת נענה ב"ע תיכף ומִהר להשמיע את תוכחת מוסרו הקשה על אותה “העבדות” הנתעבה, הקשורה גם בלבם של הטובים שבנו, והיא שמביאה לידי התבישות בפני ריקים ופוחזים ולידי חרדה גדולה שמא יבואו איזו שכורים נבזים ושפלים להתקלס בנו, חס וחלילה, על “העזה” כזו מצדנו לדבר בלשון עמנו ונכבוש פנינו בקרקע – אוי לאותה בושה!

אולם סוף־סוף נוכח גם ב“ע להבין, שהדברים יצאו מפי המשורר האורח לא בכובד־ראש גמור והשיחה עברה לענינים אחרים. ומענין לענין נתגלגלה על משוררים חדשים אשר קמו בקרב ישראל, משוררים בעלי־כשרונות ומחוסרי סימן של כשרון, שאינם אלא “חורזי חרוזים” סתם, והנה ספר לנו פרוג, שבזמן האחרון קבל מאת אחד המשוררים בכפר גדול או בעיירה קטנה בפלך פולטבה חבילה שלמה של שירים בכ”י באידיש, ואחריה נתקבלה עוד הוספה הגונה, ומחבר השירים כותב לו, שהוא אחד המשכילים הנלהבים, וזה לא כבר¹ התחיל כותב שירים, בהיותו כבר כבן ארבעים, והנהו מבקש מאתו, שיואיל לשים עין בוחנת על השירים האלה מעשה ידיו, כדי לחוות עליהם את דעתו, דעת מומחה, ולהוציא את גזר־ דינו: אם ימצא פ., שהוא, המשורר “המתחיל”, לא השהו אלהי השירה כשרון ויש לו הזכות להיות תופש עט משורר – ודאי ישמח לבו ויגל כבודו, ומי ידמה לו? ואם, חלילה, לא – אל נא ימנע השופט להוציא אף אז את משפטו בלי כל חנינה ורחמים, והוא ישבר אז את עטו ויפרוש לו לקרן־זוית לבכות בכי גדול על אבדתו הגדולה שאין לו תמורתה בחיים.

על השאלה – אם כבר הספיק הוא, פרוג, לקרוא בשירים ההם ומה דעתו על המשורר החדש, השיב, כי מרוב טרדתו לא עלתה לו עדיין לעיין בשירים, אף־על־פי שבאמת עברו כבר ימים רבים מיום שבאו לידו, אבל הוא הביאם הנה, לאודיסה, לשם קריאה, ואם יש את נפשנו נתאסף יחד באחד הימים הקרובים בביתו של בן־עמי, ושם יקריא לפנינו מקצתם, ועל־ידי בית־דין־צדק זה יֵצא משפט המשורר ושיריו.

וכך הוחלט הדבר.

ב.

באנו ללוסטדורף לפנות ערב. בדרך לדירתו של דובנוב נפרד פרוג מאתנו, באמרו כי עליו להכנס קודם לשעה קלה לבית אחד ממכריו היושב במושבה זו ואחר־כך יבוא לחברתנו לבלות את כל הערב יחד. ואנו שלשתנו הלכנו ישר למחוז חפצנו.

בעל־הבית דובנוב קבל את אורחיו כסבר פנים יפות מאד, כדרכו; וביחוד גדלה שמחתו לקראת האורח החשוב ביותר, לקראת “הסבא”, החביב עליו כל־כך. את אורחיו הכניס אל תוך הסוכה הנאה אשר בחצר ושם ישבנו יחד על כוס תה, עוסקים בשיחה נעימה והדברים מאירים ושמחים. פיו של ר' מנדלי מפיק מרגליות, כרגיל בשעת השראת־רוח מיוחדת, ובן־עמי הקפדן אף הוא היתה עליו רוח אחרת, אין סימן של עקימת שפתים, של תלונה והתמרמרות על אישים ומעשים שלא כרוחו, וכולו עוטה מעטה ששון של ליל התקדש חג.

והלילה היה באמת ליל חגיגי, יפה ונהדר ומלא חן ונעימות. הירח יקר הולך ברקיע השמים ומסתכל בפנים מסבירות בסוכה וביושבים בתוכה, והכל משרה עלינו רוח חגיגית מיוחדת.

והנה חזר גם פרוג, צועד קוממיות ובידו בקבוק יין, שהוא נושא אותו כשלל מלחמה, מציגהו על השלחן, ומיד נעשה בן־עמי לשר־המשקים וממלא את הכוסות. והמשורר נענה לבקשתנו וקורא באופן קריאה מהודרת, המיוחדת לו, כמה משיריו, חדשים גם ישנים, והשומעים מדושני־עונג ונהנים הנאה מרובה. גם שָר הוא כנוח עליו הרוח את הזמר החסידי הידוע באידיש “מה יהיה כשיבוא המשיח” ועוד. ובן־עמי אף הוא מנעים זמירות ומשמיע בקולו הנמוך והנעים ברגש מיוחד את הנגון בלי מלים, שהיה נקרא בחברתנו בשם “הנגון של בן־עמי” – ו“הקהל” השומע מתעורר לעזור על ידו והכל מזמרים יחד במקהלה.

מה טוב ומה נעים שבת ידידים ורעים יחד בנשף קסמים כזה! לא הרבה נשפי חג בנעימים כאלה נופלים בגורלו של בן־אדם בימי חייו.

עד שעה מאוחרת בלילה ישבנו בסוכה, אחרי־כן נפרדנו: פרוג הלך לו לבית מכָּרו אשר במושבה זו, ואנחנו שלשתנו נשארנו ללון בבית דובנוב.

ל“סבא” ולי פִנו מקום לישון בחדר־העבודה של בעל־הבית. בשעה שקמנו בבקר היו עוד בני־הבית ישנים. פתחנו את החלון. ו“הזקן הצעיר” הציע שלא נשב כלואים כאן בתוך החדר, אלא נצא החוצה ליהנות מזיוו של בקר קיץ יפה, ויציאתנו תהיה בחשאי ודוקא דרך החלון, כדי שלא להפריע את מנוחת הישנים, – וכך עשינו.

יצאנו וטיילנו קצת על יד הבית. והנה בא ה“סבא” שוב בהצעה, שלא לחכות עד קום בעלי־הבית, אלא נעשה הפעם “מעשה קונדס” ונלך לנו בדרך ישרה הלאה על מנת לשוב העירה, ובעלי־הבית בקומם ודאי יבינו מדעתם לאן הלכנו ולא יבואו, חלילה, לידי הרהורי חששות. גם הצעה זו נתקבלה, ושנינו יצאנו לדרך, בלי ברכת־פטורין מאיש, ללכת ברגל ל“פונטַן הגדול” לתחנת הטרמבַי.

ג.

– למה אתה ממהר ונחפז כל־כך? – פנה אלי ר' מנדלי בטענה על זה שצועד אני בפסיעות גסות – הרי אין לפנינו הפעם איזו מטרה מיוחדת כדי לרדוף ולהשיג אותה. ההליכה כשהיא לעצמה אף היא ענין נאה ותכלית חשובה. ובכן נלך לנו במתינות, לאט־לאט, ונהיה נהנים מזיו עולמו של היוצר.

וכך הלכנו הלוך וצעוד לאט, עד שהתקרבנו אל “הפונטן הגדול”, ובכל הדרך לא פסק פי “הסבא” מלהפיק את שפעת פניני אמרותיו. וכשראינו מרחוק את הים ענה ואמר:

– הנה הוא הבחור היפה! זה הים בכבודו ובעצמו! מרחוק עוד אני מחבבו, אבל מקרוב, כפי שידוע לך, איננו כלל “ילד שעשועים” שלי. שאֵתו תבעת אותי. כעסן ורתחן הוא לפעמים יותר מדי. זועף ומתגעש בגאוה מתנפחת ונוהם עלי, כאילו העזתי “לכרות את כנפי הקַפוטה” שלו וחיבתי לו את ראשי, והוא אומר לבלעני חיים. ואפילו כשהוא נח מזעפו ושוקט, הריהו גודר וחוסם לפני את הדרך – עד פה תבוא ולא תוסיף! לא כן השדה בְרוּך־אלהים עם שבליו ועשביו, אשר חוט של חן ושל שלוה וצניעות מיוחדת מתוח עליו בכל עת, יכול אני להתהלך בו לארכו ולרחבו כאַות נפשי, והוא מדבר תמיד על לבי בנועם ידידות ולוחש לי באזני ספורי־מעשיות יפים משיבי־נפש.

קודם שהגענו לתחנת הטרמבי ב“פונטן הגדול” ראינו שהקרונות כבר זזים ממקומם.

– רגע אחד אחרנו – אמרתי – ועכשו עלינו לשבת כאן ולחכות עד בוא מסע אחר.

– כאן לשבת ולחכות? – ענה “הסבא” – מה זה עלה על דעתך? ירוץ לו הטרמבי מעשה־מטורף, ואנחנו נשים לדרך פעמינו הלאה לא ברכב אש, אלא פשוט ברגלים ממש, כדרך שעשינו עד כה. אדרבה, אמור אתה, מאי איכפת לנו ומה נפסיד, חלילה?

וכך הוספנו ללכת כ“מיטיבי צעד” ולעבור עוד כמה תחנות עד שנזדמן לנו מסע הטרמבי באחת התחנות האמצעיות ונכנסנו לאחד הקרונות והגענו בשלום העירה.

ד.

ובאחד הימים הקרובים באנו בשעה הקבועה לביתו של בן־עמי, כמדובר, על מנת לתהות על קנקנו של אותו המשורר החדש, ששלח צרור שיריו אל פרוג לבחינה. כמה מהם נקראו לפנינו, כמדומה, על־ידי פ. בעצמו, וכל השומעים באו לכלל דעה אחת, שהמחבר יש בו ניצוץ של כשרון פיוטי ואין לו כלל לחשוב על “שבירת העט”.

אחד השירים נקרא בשם “אל המשורר”, כתוב ברגש חם ונלהב לכבודו של המשורר פרוג. ואל השיר מצורף מכתב גדול, וכדאי למסור כאן מה שמספר המחבר בהתלהבות מרובה ובתמימות יתרה כיצד הגיע לידי כתיבת שיר זה: היה נשף בביתו של אחד החברים, ששם נאספו ובאו כל משכילי העיירה, ומענין לענין בשיחת חברים משכילים יודעי פרק בספרות ושירה נתגלגלו הדברים ובאו לידי וכוח עצום ופולמוס חריף על־דבר שאלת הערכין של שני משוררים בעלי שם גדול: פושקין המשורר הגדול לרוסים ופרוג המשורר הגדול ליהודים, הכותב אף הוא בלשון רוסית – מי משני אלה כחו יפה יותר בעולם השיר? נחלקו הדעות. היו פושקיניסטים, כלומר: עומדים מצד פושקין, שהביעו את דעתם באופן נמרץ ובהחלט גמור שעטרת ראש־המשוררים הולמת רק אותו, את פושקין הנאדר והנערץ, ולא קם כמהו, וכנגדם היו גם פרוגיסטים, שנתנו משפט הבכורה דוקא למשורר היהודי הנעלה. ואחרי וכוחי דברים ארוכים, שלא הועילו כלום לפתרון השאלה, כי כל אחד מראשי המתוכחים נשאר, כנהוג, עומד על דעתו בכל תוקף, החליטו למצוא את הפתרון על־פי מופת חותך זה: להוציא מיד מתוך ארון־הספרים כרך אחד של שירי פושקין מן הבא ביד ולפתחו באיזה דף שהוא ולקרוא משם לפני קהל הקרואים אחד השירים, וכן לעשות בכרך של שירי פרוג, ועל־פי אותו השיר משני המשוררים האלה שימצא חן יותר בעיני הקהל יכירו את מחברו למשורר יותר גדול ועל ראשו יציץ נזר ראש המשוררים – ואין להשיב. ותיכף הובא אל השלחן כרך אחד של שירי פושקין, פתחו אותו וקראו משם את השיר הראשון שנזדמן ליד (את שם השיר אינני זוכר), ואחריו הובא לבחינה כרך של המשורר השני העומד לדין ההתחרות, ומשם נזדמן לקרוא אחד מן השירים היותר יפים של פרוג “לאחר הקריאה בנביאים”. "ההתפעלות וההתלהבות שלי למשמע השיר הנשגב הזה – מסַפר הלז במכתבו – גברו כל־כך, עד שלא יכלתי לעצור ברוחי, ותחת הרושם העז מהרתי אל תוך חדר־הבשול ושם ישבתי בקרן־זוית וכנוח עלי הרוח ערכתי את השיר “אל המשורר”.

והנה אחרי קריאת השירים של המשורר “המתחיל” החליטו כל השומעים פה אחד, שאין להחמיץ יותר את הדבר ולהאריך עוד את כליון עיניו של המסכן הזה, המצפה לתשובה החותכת את גזר־דינו, אלא צריך לכתוב לו דברים אחדים על־דבר שיריו, כדי לחזק את ידיו ולעודד את רוחו. ואני, הצעיר שבחבורה, נטלתי על עצמי את הטורח הנעים לבוא אל המשורר בתור איש מבשר ולהודיעהו את חוַת־דעתם של “המומחים” בדבר הזה.

ה.

ובכן כתבתי למשורר “המתחיל”, כי בימים האחרונים הזדמן המשורר המפורסם פרוג לעירנו אודיסה וכמה מאותם השירים שהוא קבל מידו נקראו במסבה אחת של ארבעה אנשים, שקראתי בשמותם, וכל השומעים הסכימו יחד, שבעל השירים הוא משורר בעל־כשרון ויש לו תקוה לתפוס מקום בהיכל שירת־ישראל, אם כשרונו יתפתח בדרך הרצויה. ובסוף מכתבי פניתי אליו גם בהצעה מצדי: כפי שנודע לי מתוך אחד המכתבים, שכתב לפ., התחיל הוא לכתוב את שיריו הראשונים עברית, ואחר־כך הניח ידו מעברית ועבר לאידיש ואת העברית כמעט ששכח לגמרי; והנה באתי לפניו בהצעה, שישתדל לזכור נשכחות וינסה שוב לכתוב שיר עברי, ואם נסיונו יצליח, כאשר אקוה, והוא יוציא מתחת ידו דבר מתוקן, הריני מוכן להכניס את שירו לתוך הקובץ “פרדס”, שאני עורך לדפוס.

עבר זמן רב ואין קול ואין תשובה. הדבר היה תמוה מאד בעיני וסתום כחידה ממש: אם הגיע מכתבי לידו של המשורר, הרי אי אפשר בשום פנים שיניחהו בלי תשובה. והנה לאחר כמה חדשים נפתרה החידה: קבלתי מכתב ממנו, ובו יודיעני שאגרת הבשורה שלי על דבר דעת הסופרים, החשובים כל־כך בעיניו, על כשרון בת־שירתו, אגרת אשר נתנה שמחת עולם בלבו והיקרה בעיניו מכל חמודות תבל, תעתה מפני איזו סבה זמן רב בדרך ונתגלגלה כמה גלגולים עד שבאה לידו רק בימים האחרונים, והריהו מלא אושר אין קץ, ומי ישוה לו?

ובנוגע להצעתי, לנסות את כחו ולכתוב שיר עברי בשביל ה“פרדס”, היה נכון להשתדל ולהתאמץ בכל כחו כדי למלאותה מיד, אף־על־פי שהדבר מוטל אצלו בספק גדול, אם יעלה בידו, אחרי שעברו עליו כבר כמה וכמה שנים שלא אחז בידו עט עברי, בכל־זאת אין הוא בן חורין מלנסות, אולי יש תקוה. אולם אל נסיון כגון זה יוכל לגשת רק כעבור חדשַים, כלומר: בהתחלת השנה החדשה למספר העמים. ודחיה זמנית זו מוכרחת היא מפני טעם פשוט: אנוס הוא על־פי הדבור וההבטחה בשבועה גמורה וחמורה בפני אשתו שלא לעסוק כלל ב“ענין רע” זה, הנִתן לו לענות בו, כלומר: בכתיבת שירים, לכל הפחות עד סוף השנה האזרחית, ומצפונו לא יתנהו לעבור על שבועתו אפילו בחדרי־חדרים; ושבועה זו, מסביר הוא לי בפשטות ובגלוי־לב, מוכרח היה לפני איזה זמן לתת לאשתו, שהיתה ממררת את חייו וטוענת קשות, שהוא בידי עצמו מקפח את פרנסתו הזעומה והמצומצמת (אחד התגרים הזעירים הוא בשוק התבואה), בהיותו מניח חיי־ממש ועוסק תמיד, כאילו איזו רוח תזזית נכנסה בו, בדברים של מה־בכך, דברים בטלים ומבוטלים, המטרידים אותו ומסיחים את דעתו מלחזר אחרי פרנסה אשר תחיה את בעליה. ובכן הוטל עליו, כל כמה שהדבר קשה עליו עד אין שיעור, להדיר הנאה מעטו למשך כמה חדשים ולהשבע בפני “אשת החיל” שלו, שעד “ראש־השנה” שלהם לא יפנה את לבו ל“בטלה”, והריהו מקבל על עצמו להיות במשך אותו הזמן כובש את יצרו, המסית והמדיח אותו, ולהנזר כליל מעט־סופרים…

יותר לא קבלתי שום מכתב מאת המשורר “המתחיל”. גם לאחר שעבר הזמן של האִסור, שאסר על נפשו. דאגות פרנסה, ואולי איזו דאגות אחרות, הטרידוהו ולא נזכר לעשות את הנסיון, אולי יצליח להמָנות בין הנכנסים ל“פרדס” בשיר עברי – והדבר השתקע.

*

לאחר תקופת שנים רבות נודע לי, כי אותו “המשורר המתחיל” (יעקב רָבזין שמו, איש ליטא שבא לגור בעיירה פרָשצפינה הקטנה אשר בפלך פולטבה) הוא בעל נשמה יתרה, שהיה עוסק בשעתו במסחר פעוט של תבואה ורוחו מרחפת “בעולמות העליונים”, עני מאד בנכסים ועשיר בחזיונות ושגיונות, ולפיכך היה נחשב בעיני אנשי השוק “הפקחים והפכחים” כאיש הפכפך, שדעתו אם לא מטורפת הריהי בכל אופן אינה צלולה ביותר ושוגה בדמיונות. ועוד לפני שלחו את שיריו לפרוג לבחינה, שלח לשלום־עליכם שיר תלונה על החיים, כתוב בחרוזים אבל בלי שום סימן של מדה ומשקל, וקבל ממנו תשובה קצרה ונמרצה: “יותר טוב לנקות נעלים מאשר לכתוב שירים כאלה”. אולם משכיל מבין דבר במקום מושבו דִבר על לבו שלא יפול עליו ועודד את רוחו, גם התנדב ללמדו כהלכה את חוקי השירה, ורק אז שלח את שיריו לפרוג (עי' ספר זכרונותיו של קצוביץ “ששים שנות חיים”). אחר־כך חזר ושלח שוב כמה משיריו לשלום־עליכם ועל־פי המלצתו של זה נדפס אחד השירים בעתון אמריקאי בשנת 1895. ובאותה השנה התגבר המשורר והלך לווארשא ושם הדפיס קובץ שיריו בשם “די מעלאָדיען”, ואז יצא לנדוד בכרכי “התחום” ולהפיצו בישראל. אבל עד מהרה נוכח שאין זה בשבילו אלא “עסק ביש” וחזר לעיירתו הקטנה “לשקו ולתעניתו”…

---

י. ל. פרץ בקראקא

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(מספר זכרונותי)

א.

בקיץ שנת תרס“ח יצאתי מאודיסה עיר מושבי ובאתי לעיר קראקא שבמדינת גליציה לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” אצל המדפיס יוסף פישר, אשר שמעו של בית־דפוסו המשובח אשר בקראקא הלך למרחוק ועד אודיסה הגיע. והנה באחד הימים פגשתי ברחוב קרוב לבית־הדפוס ההוא את הסופר המפורסם י”ל פרץ, שנסע עם אשתו למקום המרפא הפולני זאקופאניה, ובדרך מסעם לשם התעכבו בעיר זו לשנים־שלשה ימים.

את פרץ הכרתי פנים אל פנים עוד מכבר, מימי העתון “דער יוד”, שהתחיל לצאת ע“י “אחיאסף” בעריכתי בראשית שנת 1899, ושהוא, פרץ, סרב בתחלה, מפני איזו סבה, לקחת בו חלק ואח”כ השתתף בו השתתפות מרובה. ידעתיו לאיש שמצב רוחו משתנה חליפות ובעל קַפּריסים לפרקים ביחס לדברים ולחברים ולתלמידים ממשפחת הסופרים. הפעם היתה הפגישה בסבר פנים יפות. בכלל היתה רוחו של פ. עכשיו טובה עליו וכלו מלא חיים ותנועה עליזית. ובעלותנו על המעלות לבית מלונו, יחד עם אחד הסופרים האמריקאים ואשתו, שנזדמנו אף הם לקראקא, התאמץ פ. למהר ולהחיש מעשה עליתו בקפיצה דוקא על שתי דרגות בבת־אחת, לאות ולמופת על ליח ורעננות של איש חי, רב כח עלומים.

תיכף לפגישה ראשונה זו בקראקא מהר פ. לבשרני על “שנוי ערכין” גמור מצדו ביחס ל“שלום עליכם”. דעתו של פ. על ערכו הספרותי של ש“ע היתה ידועה לי מאז. לא אחת דברנו על כך בשעת הפגישות בווארשא. ידעתי כי פ. הקפדן היה מבטל את ש”ע כמעט בטול גמור, בכל אופן לא נחשב זה בעיניו לבעל כשרון ספרותי חשוב ביותר וכל עיקרו אינו, לפי דעתו, אלא מפליא לעשות מעשה להטים פילוטוניים ומצליח לאחוז בזה את עיני הקוראים הפשוטים, בעלי השגה המונית, שאין להם כח הבנה והבחנה בעניני ספרות אמתית. ידעתי, כי ש"ע מצדו אף הוא איננו כלל וכלל ממעריצי הסופר פרץ; בשיחותיו עמי וגם בכמה מאגרותיו אלי היה דורש לגנאי את אופני כתיבתו של פ. ודרכי רמזיו ורבוי־הנקודות שלו, שנראו לעיניו כמנהגי “שגעונות” שלא מדעת, ולפעמים אף מדעת לשם התגנדרות ופוֹזה. ויש שהרגשתי ביחסים המשונים האלה שבין שני הסופרים בעלי השם, מלבד הבדל עיקרי בעצם הטעם הספרותי שלהם, גם סימני התמרמרות אישית, שנולדה והתגברה מתוך השתדלות יתירה מצד חברים נרגנים, אשר זה משוש דרכם “לאכול קורצא” לתיאבון ולהרקיד את השטן עד כמה שידם מגעת… ומה השתוממתי עכשיו לשמוע מפיו של פ. כדברים האלה:

– לפני שבועות אחדים הייתי בבחינת חולה ממש שוכב על ערש דוי, ועל־פי פקודת הרופא שלי הוטלה עלי החובה להיות קשור אל המטה במשך כמה ימים רצופים. והנה לקחתי לי באותו הזמן לשם קריאה קלה את כתבי שלום־עליכם, וצריך אני להודות לפניך בפה מלא, כי נהניתי הנאה מרובה, ובשעת קריאה זו נוכחתי לדעת, שאמנם לא הפריזו ולא הגזימו על מדת ערכו של ש"ע; אדרבה, עוד הפחיתו הרבה מן המדה. חושבני – הוסיף פ. לבסוף – כי ינעם לך לשמוע מפי חוות־דעת כזו ביחס לשלום־עליכם שלך.

את המלה האחרונה הדגיש פ. הדגשה יתרה. ואמנם נעים היה לי לשמוע, כי במדה ידועה השכיל הפעם פ. לגעור בשטן המרקד בין שני הסופרים הגדולים ולהבריחו מפניו.

שאלתי את פ., אם יש בדעתו לעסוק במקצת גם שם, במקום המרפא, באיזו עבודה ספרותית, ועל זה ענני תשובה שלילית: עצביו זקוקים למנוחה שלמה, והוא לא היה מעולם מסוג אותם הסופרים מהירי־העט, היודעים את המלאכה ליצור את יצירותיהם באפס יד כשהם עומדים על רגל אחת; כל דבר ודבר שהוא כותב עולה לו ביגיעה לא מעטה, ולעת כזאת עבודה אסורה עליו בהחלט גמור.¹

ב.

לאחר שיצא פ. למקום מנוחתו מסרו לי בשם היו“ר של האקדמיסטים הציונים שבקראקא, שהוא מיצר ודואג מאד על זה שהסופר המפורסם פ. עבר על קראקא ונפטר בלי קבלת פנים של כבוד בנשף בַּנקט, כנהוג, כאלו עיר נדחת היא זו שאין בת קומץ אנשים מכירים ומוקירים את גודל חשיבותו וערכו הספרותי של סופר בעל שם כזה. ואח”כ כשפגשתי את היו“ר הנ”ל שמעתי מפיו את הבעת צערו על כך וגם הוסיף שהמכשלה הזאת תחת ידי, כלומר: בידי לתקן את המעוות ואם אני, בתור מכרו של פ., אקח על עצמי להיות מסייע בדבר אפשר על נקלה לסַדר את הענין ולהסיר את החרפה מעל קראקא העיר. ומה עלי לעשות? אין לי אלא לכתוב לפ. הצעת בקשה, שיואיל לבוא באחד הימים הקרובים לק. והבּנקט יערך ויסודר על צד היותר־טוב. השתדלתי להסביר לו, ליו"ר, שהדבר לא יתכן ואי אפשר בשום פנים לבוא לפני הסופר בהצעה כגון זו, אלא מאחר שהוא עומד בין כך וכך באחד הימים הקרובים לבוא לעיר ליום אחד, כפי שאמר לי לפני צאתו מכאן, הרי מוטב שנזדיין בסבלנות ונחכה קצת, ובבואו נדבר אז על לבו ונשתדל לפניו, שיסכים להשאר בעיר עוד יום או יומים, ועוד לא אבדה תקותנו, שהסופר לא ימנע את הטוב מחובבי ספרותנו אשר בק. ויתרצה לתת להם את האפשרות למלא בחבה יתרה את החובה הנעימה המוטלת עליהם.

וכך היה. פרץ בא באחד הימים לק. לשעות מספר, כדי לקנות בעיר אחד החפצים הדרושים לו, וכשאמרתי לו שנמצא כאן חבר אנשים הרוצים בכל מאֹדם לכבדהו בבנקט, ושכדאי היה הדבר שימלא את משאלתם ויעתר להם הפעם לשהות בעיר עוד יום או יומים, – לא נסה לסרב כלל אלא חש ולא התמהמה לתת תשובת הסכמה, ולא בשפה רפה אלא בפה מלא. וכדי שלא אבוא להשתומם על זה, שהוא נחפז לומר תיכף: “הריני מוכן ומזומן”, הוסיף טעמו ונמוקו, שעיניו רואות תמיד בנתינת כבוד ויקר לסופר בישראל לא כבוד אישי בלבד אלא כבּוּד וחבה נאמנה לספרותנו העלובה, ובדבר הזה הריהו מוצא קורת רוח מרובה.

סדור הנשף נקבע כך. קודם כל יקרא פ. לפני הקהל באחד האולמים הצבוריים שבעיר אחת מיצירותיו, ורק אח"כ יגיע התור לעצם הבנקט, שימצא מקום באולם אחר הנועד לכך. על שאלתו של פ. מה יותר טוב ומתאים הפעם לקריאה, חויתי את דעתי, שקריאת הציור “גלגולו של נגון” תתאים מאד למטרה זו, אלא שאין, לפי דעתי, לקרוא את כל הציור עד תומו, ואפשר שיהא די בפתיחה בלבד. ופ. הסכים לדעה זו.

ג.

קהל לא רב ולא מגוון ביותר התאסף לשמוע את הקריאה מפי הסופר.

אי־אפשר היה לחשוב את פ. בין המטיבים לקרוא את יצירות עצמם בכשרון מיוחד; אבל במקרים כאלה חן המחבר על השומעים. ואמנם ראשית הקריאה היתה בהצלחה מרובה. השומעים הכינו לבם ושמעו באזנים קשובות את הפתיחה המצוינת על גלגולו של נגון בכלל, ובכמה מקומות כבדו את הקורא־המחבר במחיאות כפים סוערות, הכל כנהוג. אולם לאחר שגמר החסיד הטלנאי את שיחתו באזני חסידי פולין בשבח הנגינה בכלל וכלה לספר על כמה מיני הנגון וצרופי הקולות ונשמת הנגון ועל הנגון החי ועל הנגון המת הקם לתחיה – לא הסתפק המחבר הקורא בחלק זה בלבד, והוסיף להמשיך את השיחה הלאה והלאה ולספר “מה שקרה לנגון בגלגולים שונים”. והדברים היו ארוכים יותר מדי באזני השומעים ולא יכלו לקבל את רוב הטובה שהסופר השפיע עליהם בבת־אחת. וגם בו, בקורא עצמו, נכרו סימני עיפות שגרמו להשפיל את קולו יותר ויותר. כמה אנשים מן הקהל התחילו משתמטים ויוצאים מן האולם באמצע הקריאה, ואף זה השפיע על הקורא לקלקל את מצב רוחו ולהביאו לידי התרגזות לא מסותרת – ואין נחת. אעפ"כ התחזק פ. ובעמל לא מעט הביא את “שיחת החסיד” עד הסוף.

ונשף הבנקט, שנערך לאחר כך, צריך להודות על האמת, אף הוא לא היה מן המוצלחים ביותר. אנשים קרואים מקהל “המכבדים והמעריצים” לא באו במספר רב. העפתי עין על הנאספים, ואם אמנם חוץ מהסופר־האורח והיו“ר לא הכרתי שום איש מהם, אבל נדמה לי שכמה וכמה מ”החוגגים" אינם יודעים כלל מי הוא זה “מלך הכבוד” ומה טיבו, ומעולם לא הכירו את יצירותיו בשום לשון, לא ביהודית ולא בעברית; במקרה הזדמנו להיות “מחותנים בחתונה זו”, וכל עיקרם לא באו אלא לשם סקרנות בלבד.

אחרי הנאום של היו“ר, נאום של דברים סתם בנוסח הרגיל, קם אחד מבין הקהל על רגליו ובקש רשות לקרוא לפני הקהל הנכבד אחד השירים שלו לשם הסופר־האורח שהכל חיבים בכבודו. הרשות נתנה – ו”המשורר" מהר להוציא מתוך כיסו מחברת של שירים כתובים מעשה ידי עצמו ובהתלהבות עצומה קרא שיר אחד, לא קטן ביותר, שאין לו שום שיכות לסופר שנאספו לכבודו, ובכלל אין לשיר כזה מצד ערכו הספרותי שום זכות שיהא ראוי להתפרסם ולהקרא אפילו בחוג מצומצם ביותר של מכרים קרובים. וכיון שנתנה רשות ל“משורר” שוב אינו פוסק. רוצה הוא דוקא לזכות את השומעים במנה יפה וגדושה, והנה הוא קורא בנשימה אחת עוד שיר שני ואחריו שלישי – והכל, כמובן, לכבודו של הסופר האורח. בקושי הפסיקו שטף מים רבים של השירים שלא להטביע בשפעתם את קהל הנאספים. נאמו עוד שנים דברי “פרוזה”, שלא השאירו אחריהם שום רושם, וגם נאום התשובה של הסופר המכובד לא הצטיין ביותר. הפעם לא נחה עליו הרוח הדרושה.

ובזה נגמרה החגיגה, שלא הוסיפה הרבה על “כבוד ספרותנו העלובה”.

בלי השראת רוח חגיגית מיוחדת עזבתי את האולם וגם בלי שום הכרת זכות לעצמי, שהייתי אף אני במקצת מן המסייעים לדבר מצוה זו של נתינת כבוד וגדולה לסופר גדול בישראל ולספרות ישראל.

---

משה־ליב לילינבלום

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א.

השם לילינבלום הגיע לאזני בפעם הראשונה בימי בחרותי, בהיותי לומד תורה בהתמדה בבית־המדרש של “מגידי תהלים” אשר בעיר מולדתי אודיסה.

בבית־מדרש זה היו לומדים עוד כמה בחורים, כל אחד בפני עצמו, כמעט כולם חברים, שלמדו קודם אתי יחד בבית “הישיבה הגדולה”, שהתקיימה אז בעירנו. כולנו בני עניים, לומדי תורה לשמה, כמעט מן “המוהיקנים האחרונים”, חובשי בית־המדרש באודיסה, זו העיר האפיקורסית, שאומרים עליה כי “הגיהנום לוהט עשרה מילין סביבותיה”…

אמנם אנחנו, הבחורים הלומדים כאן, היינו כבר במקצת מן “המציצים ונפגעים”, כי התרנו לעצמנו לעסוק בשעת הפנאי בקריאה רוסית לשם למוד הלשון מתוך העתון הפעוט, שהוציא המו“ל נַברוצקי בגלגולו הראשון בשם “אדעסקי ליסטאק אָביאַוולעני” (גליון מודעות אודיסאי). בעתון הלז באה, כעין טפל לעיקר, כלומר: למודעות, רק “כרוניקה”, כלומר ידיעות קצרות על מקרי יום־יום וחדשות שונות. ו”כרוניקה" זו היתה משמשת לנו מדי יום ביומו ספר־למוד בלי עזרת מורה לידיעת הלשון הרוסית. וכל הדבר הקשה היה מביא איש אל רעהו. וכך היינו בזה כולנו מורים ותלמידים כאחד. וזוכרני, שאחד מחברי בבית־המדרש פנה אלי באחד הימים בשאלה חמורה:

– מה פירושה של מלת е́ще (בנגינת מלעיל)?

אני עיינתי בגליון אשר בידו ומיד פתרתי לו את החידה הסתומה והסברתי לו, שצריך לקרוא לה זו еще́ (מלרע), ופירושה: “עוד” – ותאורנה עיניו.

אולם ספרי השכלה מן החדשים כמעט שלא נראו ולא נמצאו בגבולנו. ואם במקרה יוצא מן הכלל מצאה יד אחד מאתנו להשיג איזה ספר קטן (על פי רוב – ספור), היה עובר במחננו מיד ליד והיינו בולעים אותו בכל פה כבכורה בטרם קיץ.

בשיחת חברים בחבורה הקטנה שלנו נזכרו לעתים רחוקות גם שמות ראשי המשכילים והסופרים אשר בעירנו; ביניהם, כמובן, גם השם לילינבלום. אבל איש מאתנו לא ידע ולא הכיר מה טיבו של סופר זה, ואף אחד ממאמריו לא הזדמן לנו לקרוא.

והנה ביום בהיר אחד זכיתי לראות בעיני את פני הסופר לל"ב ולדבר עמו פנים אל פנים. וזכות גדולה זו נתגלגלה לי על ידי העתון “הצפירה”, שהחלטתי להמנות בין חותמיה. להוציא “החלטה” זו מן הכח אל הפועל ממש עלתה בידי לא על נקלה. דבר זה היה מעין “מאורע” בחיי. במשך זמן לא מועט קבצתי על יד פרוטה לפרוטה עד שנצטרפו הפרוטות לחשבון מסוים הדרוש כדי לשלם דמי החתימה לרבע שנה לסוכן “הצפירה” בעירנו.

וסוכן “הצפירה” באודיסה בעת ההיא היה הסופר בעל־השם לילינבלום.

ב.

בחרדה ובלב דופק נכנסתי אל תוך ביתו של “הסוכן”. ומה רבה היתה השתוממותי בראותי את אשר לפני: האומנם אדם צהוב זה, בעל הצורה הרגילה של איש יהודי פשוט, הלבוש בגדים דלים ופשוטים – זהו לילינבלום, בעל השם המפורסם? וזו האשה הקולנית והטרדנית ואלה התינוקות הצעקנים והמלוכלכים – הם אשתו ובניו של הסופר המהולל בתשבחות? “הסוכן” הואיל לקבל מידי את דמי החתימה ולרשום את כתבתי המדויקת, כדי לשלוח מדי שבוע בשבוע את העתון לביתי על־ידי איש עתי.

ומאז הייתי אוזר כגבר חלצי להיות מן הנכנסים לביתו של לל“ב מזמן לזמן, אמנם לעתים לא קרובות. ואני איש דברים לא הייתי מעודי, וביחוד בשעה שהייתי עומד, או יושב, במקום אחד מגדולי ישראל. ובעל־הבית אף הוא לא היה משתדל מצדו לתת לי פתחון פה ולדובב את שפתי. על פי רוב היה הוא עוסק בשלו ואני יושב לי מן הצד בשתיקה גמורה וביראת־הכבוד ומעיין באחד העתונים או הספרים, שמצאתי בשעה זו מונח על השולחן. ויש אשר בהכנסי לחדר־עבודתו של לל”ב גרם לי במדה לא מעטה צער ועגמת נפש, שלא בכוונה, כמובן, באמרו לי פעם, שאלמלי הקדמתי קצת לבוא הייתי רואה בעיני את הסופר המפורסם יצחק יואל לינצקי, בעל “הנער הפולני”, שזה עתה יצא מכאן; ופעם אחרת, שבמקום מושבי זה על הספה ישב לפני כמה רגעים הסופר יחיאל בריל, העורך והמו“ל של ה”לבנון", שאיקלע לעירנו אודיסה, וכיוצא באלה. ואני הגבר העלוב הצטערתי על זה, שהשעה, כמו להכעיס, לא היתה משחקת לי ובגלל אחור של רגעים אחדים אבדתי טובה הרבה ולא זכיתי לשבוע בהקיץ את תמונת אנשי השם מגדולי עמנו.

ובאחד הימים ההם, זכורני, ישבתי בחדרו של “הסוכן־הסופר” ועיינתי בגליון החדש של “הצפירה”, שנתקבל באותה שעה. והנה משך את עיני מאמר אחד בדבר השמועה הטובה, שבאה בעתונים על ישועת ישראל כהרף עין, כי אחד מבעלי הון עצום בלונדון, חיים גדליה שמו, מוכן ומזומן לקנות מיד השולטן בכסף מלא את כל ארץ־ישראל. ובעל המאמר התלהב מאד לבשורה זו ויצא להשיב בחריפות על דברי אחד המשיגים הבא לעורר שאלה, שהשתיקה יפה לה, בנוגע לתרומות ומעשרות ויתר המצוות התלויות בארץ. באותו הגליון נדפסה רק ראשיתו של המאמר בלי חתימת המחבר ו“הסוף יבוא”. פניתי אל לל"ב בשאלה, אם ידוע לו מי הוא בעל המאמר הזה. ועל זה ענני בשאלה: מפני מה מוצא אני ענין בשם הכותב? ולאחר שאמרתי לו, כי כפי הנראה לי נכתב המאמר בידי אחד הסופרים המובהקים מן החדשים, השיבני בחיוך קל:

– אני הוא בעל המאמר.

זה היה עוד כמה שנים לפני התעוררות התנועה הגדולה של “חבת ציון”.

ג.

עברו ימים וחלפו שנים ואותו הבחור “המשכיל”, שהיה נכנס מזמן לזמן בתור חותם “הצפירה” לביתו של “הסוכן”, הסופר לל“ב, לשם הנאה רוחנית מתוך שתיקה ועיון בספר חדש במחיצת אדם גדול, – נעשה לבעל אשה והתגלגל ובא לעיירה הקטנה מאַיאַק הסמוכה לאודיסה. שם היה סמוך על שלחן חותנו, כנהוג, עוסק בקריאת ספרים עברים ורוסים שנזדמנו לידו וגם מתחיל ללמוד בהתמדה את הלשון הגרמנית, ודוקא מתוך הדרמות הקשות של שילר. וכמה יגיעות יגע עד שעלתה בידו לנצח ולכבוש את “השודדים”, כמובן בסיוע של אחד המלונים, שעמד לו בשעת דחקו. אחר כך נדד ממקומו והעמיס על שכמו הרך את עול המלמדות הקשה בבית איש מהוגן, מנהל אחוזה הסמוכה לניקליוב, ואת העול הזה נשא כמה שנים בסבלנות מיוחדת. ובאותה האחוזה עלה על לבו של המורה הצעיר הרעיון להתאחז אף הוא במושבה החדשה שאמרו ליסד אז בא”י על שם השר מונטיפיורי לחג יובל המאה, ובדבר הזה פנה במכתב בקשה אל לל“ב מכרו, וקבל ממנו תשובה, ש”בכלל עוד לא נחרץ מאומה בענין זה וגם לא נודע למתי תוסד הקולוניא", ורק אחר איזה זמן “תהיה אספה מערים שונות איך לכלכל את דבר הקולוניא, ואז יחרץ הדבר ביסודותיו עד שאפשר יהיה לדבר גם על הפרטים”.

ובתקופת הזמן ההוא עברו גם על לל“ב כמה גלגולים של חליפות ותמורות כבירות בחיים. בשנת 1877, בשעת מלחמת רוסיה ותורכיה, העביר את בני ביתו לווילקומיר, לבית הורי אשתו, והוא חזר משם יחידי על מנת לשקוד על תקנת עצמו, כדי להגיע ל”תכלית" בעולם המעשה. והנה המורה הגדול נהפך לתלמיד קטן מקשיב לתורת התחלה של למודי חול, אשר בקש מפי שלשת “גימנזיסטים” מתנדבים, למודים הדרושים לשם קבלת “תעודת בגרות” בגימנסיה. ויחד עם זה לא היה ה“עקסטערני” פורש מן הספרות ואוחז בידו גם את עט הסופרים, כי הוסיף לכתוב מאמרים על תקונים בדת, קצת ממין אחר, תקונים חיוניים בדיני נשואין וגירושין וחליצה וכדומה, שאי אפשר לדחותם. ובעוד שנתים יצא בכה“ע לעורר את הלבבות בדברים יוצאים מן הלב לתקונים אחרים, לא בדת אלא בחיים ממש, על ידי יסוד מושבות של עובדי אדמה ליהודים בארץ רוסיה, כדי להמציא “עזרה בצרות” ולהספיק “לחם לרעבים”. וסוף־סוף אחרי עסקו בלמודי החול יותר מארבע שנים ביגיעה ועמל רב (“יותר מחוטב עצים – כפי שכתב במכתבו לאשתו – כי הוא ירגע בלילות ואני אעבוד עבודתי עד השעה השלישית אחרי חצות הלילה”) – עזב את הלמודים האלה, כי הגיעו ימים רעים ונוראים לבני עמנו תושבי רוסיה, בפרוע פרעות בישראל, ובעיניו היה לחטא ופשע “לבקש גדולות לעצמו” בשעת חירום כזו. והנה הגיעה לו אז תקופה חדשה של אמונה שלמה ב”תקונים" יסודיים ועיקריים בחיי עמו. בשנת תרמ"א “ירד עליו טל של תחיה על־יד אידיאל רם ונשגב” של תחית ישראל בארץ אבותיו, והוא “היה לאיש אחר מלא רגש חיי פעולה, חיים של עונג רוחני בלא שטודיום”. ובכן עזב את הלמודים “בשאט בנפש” והתמסר “בחבה יתרה לעבוד בעד האידיאל החדש והרם” ומעתה עיניו ראו לפניו “דרך ישרה ובטוחה להציל את עמנו ולאומיותו הצלת עולם”.

אמנם עוד לפני כמה שנים תקפה בלבו של לל“ב “התעוררות הדמיון” מתוך שמועה טובה בעתונים על קנית א”י בכסף מלא על־ידי אחד המיליונרים, כמו שהזכרתי למעלה, וכפי שהודה בעצמו “חכה בכל יום” לקרוא בכה“ע בשורה טלגרפית “שנקנתה הארץ לגמרי”. וגם בשנת תרמ”א, לאחר שהתמסר בכל לבו לרעיון החדש של גאולת ישראל בארץ־ישראל, עוד היה מחזיק בתומתו באותו הדמיון, ובמאמרו הראשון בשאלה זו ב“השחר” בשם “על ישראל ועל ארצו” הוא מוסיף לדבר בכובד־ראש על הצורך הגמור להרבות בהשתדלות כדי לקנות את ארץ אבותינו מידי השולטן.

חדל לל"ב “לבקש גדולות” לנפשו, אבל לא רצה לוותר על “גדולות” בשביל עם ישראל ונשא את נפשו לכתחילה לצמיחת קרן הגאולה בבת־אחת.

אולם “איש מעשה” היה לל"ב מעודו וגם בשעה שהיה שוגה באחד הדמיונות היתה לנגד עיניו מטרה ברורה של “תקון מעשי”. ולאחר שבא לידי הכרה, כי החלום של קנית ארץ־ישראל מידי השולטן אינו אלא דברים בטלים, חזר ותפס את הרעיון החדש בחלקו המעשי והממשי, כלומר בישוב ארץ־ישראל על־ידי התישבות אטית ומודרגת.

בינתים יצא הספר “אוטואמנציפציון, קול קורא אל בני עמו מאת יהודי רוסי”, הוא הד“ר פינסקר מאודיסה. בדברים נמרצים היוצאים מן הלב, לב עברי כואב ומיצר בצרת עמו, השכיל המחבר להוכיח שאין תקוה לישראל לקיום לאומי הגון ואין דרך אחרת להצלתו אלא בהשתדלות יתרה לשוב ו”לבנות בית לאומי לנו למען נחדל מהיות נודדי עולם" – ולל“ב התקרב אל בעל “האוטואמנציפציון” והצליח להשפיע עליו, שארץ־ישראל העתיקה צריכה לחזור ולהיות גם ארץ־ישראל החדשה. ומאז התחיל לעבוד במחיצת הד”ר (כך היה לל“ב קורא לפינסקר בשם ד”ר סתם אפילו שלא בפניו) ומספר אנשי־בריתו, שהתאספו תחת הדגל החדש. ובראשית שנת תרמ“ד נוסדה באודיסה האגודה הראשונה של חובבי־ציון, בנשיאותו של הד”ר פינסקר, ולל“ב היה המזכיר ו”רוח החיה" באגודה זו.

וכשחזרתי והתישבתי שוב באודיסה, עיר מולדתי, ישיבת קבע, נזדמנתי במחיצת לל“ב לעתים לא רחוקות. בעיני הייתי כבר לא קורא סתם אלא גם קצת סופר (כתבתי ב“הקול”, ביחוד ב“המליץ”), ואת לל”ב למדתי להכיר ולהוקיר לא כסופר נעלה בלבד, אלא גם בתור איש בעל מדות תרומיות, הראוי להיות למופת ביושר דעתו וצדקת מעשיו ובפשטותו הגמורה, שאין בה סימן של התגנדרות ושל השתדלות למצוא חן בעיני זולתו. העניות, שהיתה מלפפת אותו ושוררת בביתו כל הימים, לא העבירתו לא על דעת קונו ולא על דעת עצמו. בתוקף דעתו החזיק מבלי לעשות שום ותורים ופשרות. ואם יצא לפעמים רחוקות חוץ לגדרו ונעשה על ידו איזה ותור, הרי עשה כזאת לא לשם תועלת פרטית, אלא לשם האידיאה משאת נפשו, לטובת הרעיון של ישוב ארץ־ישראל, אשר לקח את כל לבו ונפשו עד נשימתו האחרונה.¹

ד.

בשנת 1885, בשעת התעוררות רבה לטובת “חבת ציון”, התעוררו שני צעירים מהמחזיקים בדגל – אני ואחד מחברי – למלא את החסרון הגדול בספר תעמולה בלשון המדוברת, כדי להעיר ולעורר רגשי חבה לארץ־אבותינו בלב המוני עמנו, ונגשנו להוציא קובץ ספרותי למטרה זו בשם “דער וועקער” (“המעורר”). ולאחר שנאסף חומר רב והגון, לפי דעתנו אז, עלה במחשבתנו לפנות אל לל“ב, ראש המדברים בשאלות ישוב ארץ־ישראל, אולי יש תקוה, כי יתן את הסכמתו, שיקָרא שמו על “המעורר” בתור עורך, כדי להגדיל על־ידי כך את ערכו בעיני הקוראים. ולל”ב, לגודל השתוממותי, לא סרב בדבר כלל ובלי שום תנאי מיוחד הואיל להסכים לכך ולקבל על עצמו את האחריות להקרא בשם עורך הקובץ, מבלי לקרוא קודם ההדפסה שום דבר מהדברים, שנועדו בשבילו, כמובן, חוץ מההקדמה “לקוראי המעורר”, שכתב הוא בעצמו, ומלבד “זרובבל או שיבת ציון”, דרמה בחמש מערכות מעשה ידיו, שנתנה בתור פרס לקוני “המעורר”. לא יכול לל“ב כלל וכלל להיות בטוח, ששני הצעירים הטירונים, העוסקים בעריכת הספר על דעת עצמם, יצליחו באמת להוציא מתחת ידם דבר מתוקן במובן ספרותי, בלי פגימות ולקויים ממשיים, אבל האחריות הספרותית לא נחשבה בעיניו ביותר. העיקר אצלו היתה התועלת של המטרה הנעלה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים לטובת אותו הרעיון הגדול אשר לקח את לבו. ובשעה שנזדמנה לידו שעת הכושר להיות מסייע לכך סלק הצדה כל מיני פקפוקים “צדדיים” בדבר הצורה הספרותית, שאולי לא תעלה יפה, וכיוצא בזו, ובלבד ש”העיקר" לא יהא חסר מן הספר.

יחסו של לל“ב לעניני ספרות, שהיא בבחינת ספרות סתם, ביחוד לזו שנקראת בשם “ספרות יפה”, – נתגלה לפני באופן בולט אחר כך, לאחר צאת “המעורר”. בשעה שהסופר “שלום־עליכם” נגש להוציא את המאסף הידוע “די יודישע פאלקס־ביבליאטהעק” (“הביבליותיקה העממית היהודית”) בלי שום טנדנציה מיוחדת, אלא “ספר לספרות, בקורת ומדע*, ורבים מגדולי הסופרים השתתפו בו, – פנה אלי בעל “הביבליותיקה” במכתב, שאבקש בשמו מאת לל”ב, שלא ימנע אף הוא לתת מפרי עטו למאסף החדש. וכשבאתי לפני לל”ב בהצעה זו התנצל, שאין לו דבר מן המוכן ולכתוב דבר חדש כראוי למאסף חשוב כזה אין לו פנאי, מאחר שהוא עסוק כל היום בעבודתו בחברה קדישא (בעל “קהל רפאים” נשא משרה בחברה קדישא משנת 1885) ובערב הריהו מטפל בעניני חבת ציון וישוב ארץ־ישראל. וכשאמרתי לו, שגם מנדלי מוכר־ספרים כבר שלח בשביל המאסף כמה פרקים חדשים מספורו “דאס ווינשפינגעריל”, ענה על זה ואמר:

– טוב לו למנדלי, שהוא כותב ספורי־מעשיות ובכל שעת הצורך הוא יושב לו וכותב עוד ספור־המעשה; לא כן כתיבת מאמר הדורשת טפול והכנות מוקדמות.

יחס של זלזול כזה מצד אחד מגדולי הסופרים ל“ספורי־מעשיות”, כאילו זה מין ספרות ממדרגה נמוכה והעוסק בה פטור מן העיון והטפול, – הפליאני מאד. ואם זכרוני אינו מטעה אותי הבעתי את פליאתי זו באחת מאגרותי לשלום־עליכם.

לאחר זמן עמדתי על טיב הדברים התמוהים והוסבר לי, שאין לל“ב, “בעל ההלכה”, נותן חשיבות מיוחדת ל”אגדה“, שאין לה פרי, כי אם “פרחים”, ואם אפשר שהפרחים האלה מעוטם יפה גם בעיניו, הרי רובם גורם להוצאת זמן לבטלה. הוא בעצמו נמשך אמנם ל”חטאת נעורים" וראשית כניסתו להיכל הספרות היתה בשיר, שנדפס בספר “הערות ותקונים לתשובות הגאונים והדיואן”, הוצאת “מקיצי נרדמים” בחתימת “משה ליב הערליכטסזאהן, מורה לבני ישיבה בווילקאמיר”, ובצעירותו הוציא מתחת ידו עוד כמה שירים שנתפרסמו בשעתם, גם ספר שלם כתב בחרוזים (“קהל רפאים”), אבל יש להודות על האמת, כי הסופר הגדול הזה, בעל ההגיון הכביר, לא חונן בנפש פיוטית ובטבעו היה חסר לחלוחית של שירה אמתית.

וזכורני, כי לאחר הרבה שנים, בצאת החלק הראשון של “ספר האגדה”, הגיד לל“ב לשני מסדרי הספר, לביאליק ולכותב הטורים האלה, שהוא מתפלא עלינו על זה, שמצאנו לטוב ולנכון להכניס לתוכו כמה וכמה אגדות־סרק ודברים של מה־בכך. ובתור דוגמה חותכת הראה לנו על מאמרו של בעל האגדה: “מהיכן נבראת האורה? נתעטף הקב”ה בטלית לבנה והבהיק זיו הדרו מסוף העולם ועד סופו”. “זיו הדרה” של שירה ממין זה לא הבהיק בעיניו של לל"ב כלל והוא מצא חפץ רק בענין “המלמד להועיל” ובדבר האוצר בתוכו איזה גרעין מוסרי או ניצוץ של רעיון ממשי.

ה.

“הסגנון הוא האדם” – פתגם ידוע זה אמתתו היתה נכרת בלל“ב באופן מוחלט גם בדבור וגם בכתב. בכל עת היה לבוש מחשבתו פשוט מאד וסגנונו הצטיין בבהירות ופשטות גמורה, בלי התהדרות כל־שהיא בקשוטי מליצות נאות ומהודרות, שאינן צריכות לגופו של הרעיון. אמנם בראשית עבודתו הספרותית נתפס להידור מליצי ובזרם בני דורו, “בעלי הלשון”, נסחף אף הוא במאמריו הראשונים, שלא קראתים בשעתם. ופעם העמידני לל”ב על כך, באמרו לי בשעת שיחה על עניני סגנון של סופרים:

– וכי סובר אתה באמת, שאין ידי משגת לכתוב בסגנון מהודר כדרך “המליצים” בקרבנו? ברצונך תוכל להוכח מיד, שגם אני הייתי מסוגל ל“מעשה ילדות” כגון זה.

ובדברו נגש לארון הספרים והוציא מתוכו כרך של גליונות “המליץ” מן הישנים והראני על אחד המאמרים שלו, הכתוב ברוח “אבירי המליצה”. אבל תקופה זו לא ארכה אצלו. סגנונו פשט מהר את הצורה הנשגבה, שאינה מתאימה כלל לפשטות בעליו, והתחיל לכתוב “דברים כהויתם”, בלי שפת יתר, אלא “בלשון בני אדם” פשוטה וברורה, שאפשר לתרגם בקלות יתרה לכל לשון חיה.

ותכונה זו של פשטות גמורה היתה בו, בלל"ב, להלכה ולמעשה, בעבדו את עבודת הקודש גם בתור סופר, השואף בכל לבו להכניס אל תוך לבות הקוראים את דעותיו, הפשוטות והברורות לו, בשאלות העומדות על הפרק, וגם בתור עסקן צבורי הרוצה להחיש, עד כמה שאפשר במציאות, את ההוצאה לפעולה של הרעיון שאליו הוא נושא את נפשו.

כלל גדול אחז בידו: צריך אדם מן הישוב לעמוד בשתי רגליו על בסיס המציאות ולתפוס רק את הדבר הריאלי והממשי, ולפיכך אין לדחוק את הקץ ואין לערבב שאלה בשאלה. ובכלל אין לשגות בדמיונות. הדרך לעבור גאולים היא בשובה ונחת, לאט לאט. “קפיצת הדרך” אינה אלא מעשה נסים – ואין סומכין על הנס אולם אין לעסוק גם ברוחניות יתרה ולבוז לקטנות, שיש בהן ממש. אם נצליח להוסיף עֵז לעובד חקלאי בארץ־ישראל – “מעֵז יֵצא מתוק”, כי יש בזה צעד ממשי לקראת המטרה העתידה לבוא. “עזו של לל”ב" נעשתה למשל בפי חסידיו ומתנגדיו יחד.

אדם מישראל, שעלה על דעתו לעלות לארץ־ישראל, אין לתהות, לפי דעתו של לל“ב, על קנקנו הרוחני ואין לבדוק אם הוא כשר וראוי להמנות בין “בני עליה”. אבל אם עמידתו דלה וריקה מהצד החמרי יש לעצור בעדו. ומעשה ביהודי, שבא לפני לל”ב, כנהוג, בדרכו לארץ־ישראל, ועל שאלתו של זה השיב הנוסע נמרצות, כי אמצעים חמריים אמנם אין בידו, אבל הריהו מוכן ומזומן לחרוש את אדמת ארץ־ישראל בחטמו. על זה שוב שאלהו לל"ב בפשטותו:

– יגיד נא, ר' יהודי, כמה דונמים של אדמה אפשר לו לאדם לחרוש בחטמו?…

לאחר שנוסדה באודיסה (באדר תרמ"ט) אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, הסכים בתחלה גם לל“ב להכנס לתוך האגודה, באמרו לנפשו: חבר אני לכל דבר טוב ומועיל. וזוכרני ישיבה אחת של חברי האגודה, שהיתה בביתי ובה השתתף גם לל”ב כאחד החברים, אך במשך כל זמן הישיבה כמעט שלא פתח את פיו לדבר דבר. הוא ישב לו ובשתיקה התבונן אל אשר לפניו. לא עברו ימים מועטים והוא יצא מן האגודה, בהוכחו, כי “לא זה הדרך” לפניו. עיניו ראו את “בני משה” כמתרחקים מדעת מן “השכל הפשוט” ומן המציאות ומשתדלים להתנשא אל עולם האצילות והדמיון. מבקשים הם “חשבונות רבים” ובודקים את הדברים בשבע בדיקות. תובעים את האיכות על חשבון הכמות ודורשים זהירות ומתינות המביאות לידי מעשים שלמים ומתוקנים, ומגמת פניהם ביחוד אל הרוח, להכשרת הדור לשם עבודה לעתיד ועל־ידי כך מזניחים הם את העיקר, את המעשה בהווה – ולל"ב נהפך למתנגד גמור לאגודת “בני משה”.

ומיד לאחר זה בא מעשה, שגרם ללל“ב להתיצב מול ב”מ בהתנגדות גלויה ונמרצת. בראשית האביב, בשנת תר“ן, נתקבל סוף־סוף, אחר השתדלות מרובה, רשיון הממשלה ליסוד החברה “לתמיכת בני ישראל עובדי האדמה בא”י וסוריה”, ומרכזה באודיסה. בחודש אייר התאספו חובבי ציון מערים רבות לאודיסה לבחור את הועד להנהגת החברה. והנה דעתו של לל“ב היתה, כי הצלחת החברה תלויה בעיקר בטיב חברי הועד, ובשביל כך דרוש ונחוץ, כי החברים האלה יהיו נבחרים מתוך קרואי העדה אנשי השם, מהגבירים בעלי ההון המפורסמים ומראשי המשכילים בעלי הדיפלומים, שהגיע שֵם כבודם גם לערי המדינה מחוץ לאודיסה וטעמו ונמוקו עמו, כי רק ועד כזה יוכל להרים קרן החברה ולהגדיל את האמונה בה וממילא ירבו חבריה ותורמי תרומות לקופתה, ואז לא יבצר ממנה לעשות הרבה לטובת ישוב ארץ־ישראל. ומפני טעם זה התנגד לל”ב בכל תוקף לאחד המועמדים של ב“מ (חוץ, כמובן, מאחד־העם), סופר ועסקן צבורי, שלא היתה בו אף אחת מאותן שתי המעלות העיקריות בעיני לל”ב ושמו לא נודע כלל לקהל הרחב. ועוד זאת, כי חזקה על “חבר” בעל דמיון וחזיה² כזה “לבלבל את המחות” בישיבות הועד בדברי “רוח”, שלמעשה אין בהם ממש… ובכן נכנס לל“ב בעבי הקורה ובמרץ שלא כדרכו עסק בצרכי תעמולה רבה נגד אותו ה”מועמד", שלא יהיה, לדעתו, אלא “יוצא דופן” בתוך הועד העתיד להבחר. דבר זה עורר תרעומת וגם התרגזות בקרב מחנה “אנשי־שלומנו”. וביותר אחרי שהגיעו מן הצד שמועות פורחות ומופרזות על האופנים והדרכים של התעמולה ונמצאו, כנהוג, אנשים טובים, שהשתדלו “להרקיד את השטן”… אולם סוף־סוף עברו הבחירות בשלום ובתוך בני “החבורה” שלנו לא נגרע כבודו של “מתנגדם” החשוב מאד.

וידענו לכבדו כראוי לו גם לאחר שיצא על הבמה בפולמוס חריף בכתבי־העתים נגד “שומרי רוח ורואים בעבים”, כלומר: נגד שיטת אחד־העם ואגודתו. הכרנו והוקרנו את האיש ואת שיחו, בעל הפשטות והתמימות היתרה בדבור ובמעשה. ואף־על־פי שנמצאו בתוכנו “מתנגדים” נמרצים לכמה מדבריו ומעשיו, לא יכלו אף הם גם “בעידנא דריתחא”, שלא להכיר את כל תוקף מסירות נפשו לרעיון היקר לכולנו, וכבודו, כאישיות מצוינת וכאחד מראשי בני ציון היקרים, נשאר במקומו איתן כל הימים.

ו.

איתן במדה מסוימה היה בזמן ההוא גם מצבו החמרי של לל“ב. פרנסתו היתה מצויה לו ולביתו באופן מספיק והוא נפטר מענשה של מפלצת המחסור, שהעיקה עליו באכזריות חימה במשך שנים רבות מיום בואו לאודיסה, בהפסקות מועטות של מחיה מצומצמת. קורא הרשימות מתוך “ספר הזכרונות” בחבורים האוטוביוגרפיים של לל”ב נפשו מזדעזעת מאד לקריאת הדברים המקוטעים על חיי נדודים ועקת עוני מופלגת ודחקות נוראה, על מאכלו “לחם צר ומים לחץ” ועל משכבו בלילות עמל ותלאה על הארץ, על אנחות ממושכות ודמעות נשפכות כמים של אדם מתיאש המקלל את יומו; על השאלה הקשה כשאול: “הבאמת אגוע ברעב”? ועל הנחמה האיומה: “אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים”…

והנה עברו וחלפו הימים הרעים והנוראים. שני מקורות נאמנים נפתחו לו לפרנסת ביתו: המקור העקרי הוא בחברה קדישא וקצת מלואים לו בחברת ישוב ארץ־ישראל. רוב שעות היום הוא “דורש אל המתים”, רושם מספרים בפנקסי החברה־קדישא, וכשעתים אחרי הצהרים, בלשכת חובבי־ציון, הוא עוסק בצרכי “תחית המתים” של בני ישראל בארץ האבות. בעבודתו הראשונה הוא עסוק רק בלשכת העבודה והאחרונה ממלאה את כל לבו והוא מקדיש לה גם שעות הלילה בביתו, עומד על משמרת הקודש ועורך מאמרים שונים, מאמרי הסברה לבירור הרעיון מכל צדדיו ומאמרי פולמוס כלפי מתנגדיו, כותב מכתבי תשובה לשואלים מכל תפוצות ישראל. גם מקבל הוא בפנים מסבירות את העולים לארץ־ישראל דרך שער אודיסה, הבאים אליו על פי רב לשם ביקור של כבוד וגם לבקש עצה ובירורים מפי האיש המיוחד והסופר הגדול והמומחה, שבודאי נהירין לו שבילי ציון בכל פרטיהם ודקדוקיהם, אף־על־פי שלא ראה עדיין בעיניו את הארץ.

ומתוך ש“הלך־נפש” בלבד אינו מספיק וטוב לצרף אליו גם “מראה עינים” החליטו ראשי הועד של חובבי־ציון לתת למזכיר החברה לל“ב את האפשרות, לעלות ולראות את הארץ העתיקה וישובה החדש, מבלי שיוציא מכיסו שום הוצאות. ולאחר שגם גבאי החברה־קדישא נענו לסייע לכך, בהבטיחם לשלם לביתו של לל”ב את משכורתו המלאה בכל חודש, במשך שלשה חדשים זמן העדרו, ובלבד שימציא ממלא־מקומו זמני – קבל לל“ב את ההצעה בשמחת נפש, אף התחיל להתכונן לדרך. אולם לאחר שכמעט נגמרו כל ה”הכנות" וגם נמצא לו אדם הגון הראוי למלא את מקומו בלשכת החברה־קדישא, היתה עליו רוח אחרת והתחרט על עצם ענין הנסיעה, גם הודיע מפורש, שחזר בו ולא ישים לדרך פעמיו. מהי הסבה לכך? טעם פשוט אחד הסביר לפני ראשי הועד של חו"צ: חבל על הוצאות הנסיעה המרובות ואינו כדאי להעמיסן על הקופה הדלה של החברה, בעוד שאפשר למצוא חפץ בסכום זה בשביל דברים יותר נחוצים, שיש בהם תועלת ממשית לכל הדעות. אבל חוץ מטעם זה, שגם הוא יצא מן הלב, היה לו עוד נמוק אחר, שהכריע את הכף להחלטה שלילית בשאלה זו. אותו הגיד רק לקרובים אליו בגלוי לב ובתמימות פשוטה כדרכו: מי יודע, אולי דבר זה, שממלא מקומו בלשכת החברה־קדישא ימלא את תפקידו בשכר 25 רובל לחודש, רבע המשכורת שהוא מקבל, יביא את גבאי החברה לידי הרהורים של קמוצים, שאין להם לבזבז כספים ולשלם פי ארבעה – ויש חשש סכנה, שמא בחזירתו מארץ־ישראל תקופח פרנסתו, שהיא עכשיו בטוחה, שהרי “המות לעולם יחיה”… הוא הגבר, אשר ראה עני בשבט עברתו וסבל הרבה בשנות חייו יסורי מות ממש של רעב ומחסור, נרתע לאחור ברגע האחרון והחליט להיות כובש את יצרו הטוב בדבר הנסיעה לארץ־ישראל, מפני פחד אותה המפלצת, שמא יקפוץ עליו שוב רוגזה הקשה ותשוב להתעלל בו…

ז.

“כבן תמותה איני יודע את העתיד לבוא עלי – כך כותב לל”ב בשנת תרנ“ג ב”חתימה" לספרו “דרך לעבור גולים” – אבל החלק האחרון וביחוד חיי משנת תרמ“ה עד עתה יוכלו להוכיח לצעירים בעלי יאוש, כי יש יאוש קודם זמנו. גם אני האמנתי כי עולמי חשך בעדי לנצח והנני “אמלל בארץ” גם בראשי התבות³ גם במובן המלה. אך לא לעולם חושך, ותחת הימים שאין חפץ בהם באו לי ימים אחרים טובים מהם, ימים שאין בהם דקדוקי עניות וחיי מחסור וכפן, ימים שאין בהם לא ריש ולא עושר – – – אבל ימי מפעל ועבודה לטובת רעיון רם ונשא ולטובת הלאום”. רעיון רם ונשא זה של תחית ישראל בארץ אבותיו הפיח בקרבו רוח חיים והתעוררות עצומה לעבודת הלאום בשמחה ובתקוה טובה לעתיד מאיר ומזהיר. בן נאמן לעמו ומסור לו בכל נימי נפשו הרי היה לל“ב כל ימי חייו. גם “עיקר דרישתו לתקונים בדת בימי עלומיו – כמו שהוא מעיד על עצמו ב”תשובה לשואל” – היתה הדאגה לקיום לאומנו". “הצטערתי תמיד – הוא אומר במקום אחר – על שאין תחבולה להציל את לאומיות ישראל מטרף ההתבוללות העתידה לבוא”. והצער הגדול הזה לא נחלש בקרבו אפילו באותה התקופה שהתגברה עליו השפעת שני הסופרים־המבקרים הרוסיים אבירי השלילה טשרנישבסקי ופיסרב… והנה זרחה עליו שמשו של האידיאל החדש וגרשה את ענני היאוש. ומאז חדל לשקוד על תקנת ישראל בדרכים אחרים ודבק רק באידיאל זה ועסק בו גם להלכה, אבל העיקר בעיניו תמיד “הלכה למעשה”. ונאמנה עלינו עדותו על עצמו במאמרו “החיים והמות”: “הנני מאותם הפלשתינים, אשר אין לי עסק בכל שאלה אחרת שאינה נוגעת ברב או במעט בשאלת קבוץ גלויות – – – רואה אני שאלה זו כיסוד מוסד לכל השאלות – – – אין אני חפץ לדבר על המכשולים, כי בשאלת חיים ומות אין מדבר על כמו אלה – – –נתחזק על כל המכשולים ונחיה”.

“לא המדרש עיקר אלא המעשה” – מאמר חז“ל זה שהוא, לל”ב, קרא בו את שמו של אחד ממאמריו (“המליץ” תרנ"ד), יכול לשמש מוֹטוֹ לכמה וכמה מאמריו העוסקים בשאלת קבוץ גלויות, וזה היה לו לכלל גדול, שחשיבותו רבה ועצומה בכל עת. וכמה פרקים ממשנת אחד־העם על “תחית הרוח” נחשבו בעיניו כ“מדרש”, שלא הוא העיקר. ובשם “העיקר”, הוא “המעשה”, הביע את התנגדותו הגמורה לדברי אחד־העם אחרי הקונגרס הראשון בבאזל, כי “תשועת ישראל עתידה לבוא על ידי נביאים”, והשתדל להוכיח כי “אין לבטוח על נביאים לבד, שעל־פי־רוב אינם בעלי מעשה”, וכי עלינו לנסות את כל הדרכים, ובלבד שעל ידיהן תבוא תשועת ישראל“. ומפני טעם זה היתה “הציונות” החדשה קרובה יותר ללבו מאשר חבת־ציון הישנה בצורתה המחודשת של שאיפה יתרה לרעיון ורוח. בה, בציוניות, ראה צעד כביר לפנים להגדיל את “המעשה” ולהאדירו בחוגים רחבים של העולם הגדול. ובשעת אסיפת הציוניים במינסק (בשנת תרס"ב), שהשתתף בה גם הוא בתור בא־כח של הועד האודיסאי, עלה על הבמה וברך בקול רם ברכת “שהחיינו”, שזכינו להגיע לזמן הזה של התאחדות הציוניות עם חבת־ציון, לברכה בקרב הארץ. אולם לאחר איזה זמן נוכח, כי גם הציוניות בצורתה המדינית הרחבה אינה אלא “מדרש” – ו”המעשה“, שהוא העיקר, חסר. ואז התחיל לצאת במאמרי אזהרה כלפי הציונים החדשים ולהוכיח להם את אמתת הפתגמים העתיקים, כי “אץ להעשיר לא ינקה” ו”תפסת מרובה לא תפסת", ולהזכיר לפניהם את העיקר הנשכח, כי “הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות”, וכי “אין קפיצות בהיסטוריה וכל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט לאט”. ובכן עליהם, על הציונים, “לשוב אל הישוב הקטן”, כי “הציונים צריכים להיות גם חובבי־ציון”.

וכבודו של לל“ב גדול היה לא רק בעיניהם של חובבי־ציון הישנים אלא גם של “הציונים” החדשים, אף־על־פי שלא יכלו להסכים לכמה מדבריו ודעותיו. רבים מהם, ביחוד מבני רוסיה, חשבוהו לרבם ומורם בשאלות התלויות ברעיון תחית ישראל. ואפילו אלה, שלא ידעו ולא הכירו את לל”ב העברי, מפני אי־ידיעתם בלשון העברית (וכאלה היו בין הציונים החדשים לא מעטים), אף הם ידעו לכבדו ולהוקירו על פי מאמריו הרוסיים, ביחוד המאמר הגדול ב“ראזסוועט” “על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו”, שיצא בחוברת מיוחדת ונכנס אחר כך, בתרגום המחבר, לתוך “כל כתביו”.

ח.

בסדור כתביו, שיצאו אחר־כך בארבעה כרכים, התחיל לל“ב לעסוק בשנת תרס”ט. בשנה ההיא תקפה עליו מחלתו הממארת, מחלת הסרטן, שמת בה בשנה שלאחריה. בהתאמצות כבירה התגבר על היסורים הקשים שעברו עליו ועסק בעיון רב בעריכת הכתבים והכשרתם במקצת במקום שהיה צורך מיוחד לכך, לשם קצור ובירור וכיוצא בזה, אבל בכל אופן לא לשם תקון הסגנון ולטושו. ופעם אחת, כשבאו לבקר את החולה שני בעלי “מוריה” (ביאליק ואנכי), דבר במנוחה של איש סטוֹאי על עצמת מכאוביו שאינם פוסקים:

– “כמה רובל הייתי נותן בעד היכולת לשתות כוס תה אחת, אבל מה לעשות? לא צעיר אני, וזה סוף כל אדם. מי יתן ואוכל לגמור את סדור הכתבים שלי לדפוס, ואולי עוד אזכה לראותם בעיני נדפסים בטרם אלך בדרך כל הארץ”.

ובנוגע לאחדים ממאמריו בקש מאתנו לעבור עליהם לשם חוות־דעת, אם כדאי וראוי להכניסם לתוך קובץ הכתבים. הטעם של פקפוקיו בזה היה מתוך קלות משקלם הספרותי. וביחס לאחד מהם, מאמר פולמוסי, חשש, שמא יש בו פגיעה יתרה בכבודו של אחד הסופרים החשובים.

לאחר שהתגברה מאד מחלתו של החולה המסוכן העבירוהו, בשבט תר"ע, לבית־החולים של היהודים. שם נסו לעשות לו נתוח ללא הועיל, ובליל שבת, אור ליום ג' אדר א', נפטר. כמה שעות לפני מותו, בהיותו קרוב למצב של גסיסה, פנה ליושב ראש של חברת ישוב ארץ־ישראל שבא לבקרו, בשאלה, אם יש תקוה, כי שר הפנים יסכים סוף־סוף להרחיב את גבולי ספר התקנות של חברת הישוב. כל עוד בו נשמתו לא הסיח את דעתו מעניני “הישוב” משאת נפשו.

השמועה על דבר מותו של משה ליב לילינבלום נתפשטה בעיר ביום השבת וגדול היה האבל בחוגי כל יודעי שמו, מכבדיו ומוקיריו.

רבות דברתי באותו היום על הנפטר עם מנדלי מוכר ספרים. מנדלי היה מביע לפרקים בפני הקרובים לו יחס של פליאה על לל“ב האיש והסופר, שתקע את עצמו ואת כשרונו הכביר לתוך דבר הלכה אחת (שאלת ישוב ארץ־ישראל) ואין לו בעולמו אלא ד' אמות של זו. ומיום צאת “הודוי הגדול” שלו לא יכול מנדלי לסלוח לו ביחוד על דבר אחד: על חטא שחטא ב”חטאת נעורים" בזלזול אביו. בהתמרמרות היה מדבר על “חטא” זה, שאין לו כפרה, ולא אחת הוכיח אותו קשות בפניו על כך, אבל בלבו כבדהו מאד על ישרו ואמתו, שמעטים דוגמתו⁴. 

ר' מנדלי, שבזקנתו היה מונע עצמו מלילך להלוית המת, בקש מאתי לבוא לביתו למחר כדי ללכת יחד להלויתו של לל"ב. וכשבאתי אליו בשעה הקבועה מצאתיו יושב כפוף על הגליון ועטו בידו.

– חטוף וכתוב! חטוף וכתוב! – אמר “הסבא” בכובד־ראש בראותו אותי בא לשם הליכה להלוית המת.

כשהתקרבנו אל ביתו של המנוח מצאנו כבר את הרחוב שלפני הבית מלא אנשים, שבאו מכל קצות העיר לחלק את הכבוד האחרון למת הגדול. מעטים היו באודיסה מבעלי־השם, שזכו להלויה רבת־עם כזו. ואם אמנם לא כל אלפי המלוים ידעו להוקיר את הנפטר על־פי פעלו הרב בספרות ובחיי הצבור, אבל רבים מקרוב ומרחוק בכל תפוצות ישראל הכירו את ערכה של האבדה שאבדה לעמנו, אבדה גדולה שאין לה תמורה. אבד מן הארץ איש וסופר מגדולי האומה, יחידי הסגולה, שהיה עובד כל ימי חייו עבודת עמו, מיום שהתחיל בסתירה לשם בנין וחזוק של קיום הלאום. וכשלשים שנותיו האחרונות היה עומד על משמרת הקודש ועוסק בלי ליאות בהכנות לבנין בית לאומי לעם חי ומשוחרר הנושא את עצמו, עם עתיק־חדש בארצו העתיקה־החדשה. וזכרו של המנוח לברכה בלב כל הנאמנים לדגל “תחית ישראל בארץ־אבותיו” חי וקים לדורות.

---

שמעון דוּבּנוֹב

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(דפים מספר זכרונותי)

א.

בהעלותי על לבי את זכרון הימים הראשונים, ימי הנוער הרחוקים, נזכר אני כי יחסי אל הסופר ש. דובנוב בגלגולו הראשון היה שלילי לגמרי.

הימים ימי ראשית התקופה של רעיון הלאומיות וחבת־ציון – ואני, אחד הצעירים “המשכילים” באודיסה, נתפסתי לאותו הרעיון, שמשך בכחו הכביר כמה וכמה לבבות בעולמנו הקטן. והנה העתון “ווסכוד”, שיצא אז בעיר הבירה פטרבורג ברוסית והצטיין בליברליות קיצונית ובמלחמת תנופה תקיפה נגד התנועה של “חבת ציון” ונושאי דגלה, – היה שנוא עלינו תכלית שנאה, הוא ועורכו ורוב עוזריו, הלוחמים הנועזים במשאת נפשנו וכאילו מבקשים לחתור חתירה תחת כל הבירה ולעקור את הכל. ובין בני החבורה ההיא היה מפורסם לתהלה במחננו ביחוד אותו הסופר, שעברה עליו באותה שעה “תקופת הסערה וההתפרצות” ובשנת 1883 הדפיס ב“ווסכוד”, בתור תשובה על מחברתו של הד“ר פינסקר “אוטואמנציפציה”, מאמר בשם “באיזו השתחררות יש צורך ליהודים?” – הערוך בחריפות יתרה ועל פני כולו מרחפת רוח קנאות עזה של “השכלה” קיצונית, פורצת כל הגדרים”.

אז לבשתי אף אני, הצעיר באלפי ישראל, רוח קנאה כמדי ובמכתב מאודיסה (שנדפס ב“המליץ” באותה השנה בחתימת “בר קצין”) יצאתי המערכה מזוין במליצות חריפות, למלא קלון את פני הסופר־הכופר ולעשותו לעיני כל ישראל לתלמידו המובהק של פרילוקר, מיסד הכת “ישראל החדש” בעיר מגורי, ובהתול עוקץ קראתי לו מרחוק: “צר לי עליך, דובנוב, כי תשכב למעצבה בפטרבורג ולא תבוא הנה לקבל פני רבך ולחזות בנועם “האחים” החדשים בהתאספם יחד לבקש תורה מפי רבם” – ולא יכול אז לעלות על לבי, כי סופר זה, שהצגתיו למטרה ל“חצי השנונים” על היותו נתפס ל“מינות” מסוכנת כזו, עתיד להיות אחד מעמודי התוך של תורת הרעיון הלאומי בכל היקפה, שבעצם הדבר היא עיקר הבסיס המוצק של חבת ציון וציוניות, וגם בתוך המחנה של “אנשי־שלומנו”, כלומר של חובבי ציון וציונים, גדול ורב יהיה מספר ידידיו הקרובים ותלמידיו הותיקים, מכבדיו ומעריציו בכל נפשם בתור אדם המעלה, אחד מיחידי־הסגולה המצוינים בדורנו, ועל ידידיו ומכבדיו אתכבד להיות נמנה גם אני, “מתנגדו” הגמור, שיצא באותה שעה אל המערכה לחרפו ולגדפו ברבים.

ב.

אמנם לא בפתע פתאום ולא בבת־אחת נשתנה דובנוב בדעותיו תכלית שנוי ונהפך מ“מתבולל” קיצוני ל“לאומי” אדוק. מעולם לא היה דובנוב רך כקנה ומהיר חליפות ותמורות בעולם האמונות והדעות. להיפך, בטבעו הוא קשה כארז, “עקשן” במובן הטוב והנאה של מלה זו. רוחו אינו סובל ויתורים ופשרות ותקיף הוא מאד בדעתו, בבחינת “יקוב הדין את ההר”…

במדה זו של “עקשנות” היה דבק עוד מימי נעוריו הראשונים. והרי דוגמה אופיָנית אחת: בימים הרחוקים ההם, בהגיעו ליום היותו ל“בר מצוה”, החליט לקבל על עצמו “מצוה” חדשה בתכלית החידוש, והוא יחד עם אחיו הקטן ממנו, שניהם חניכי “החדר” בעיר מולדתו הקטנה מסטיסלב אשר בליטא, גמרו אז לבלי לדבר בינם לבין עצמם אף מלה אחת באותה הלשון היהודית, המדוברת בבית זקנם בנציון ובכל בית בישראל בעיירה זו, אלא רק בשפה הרוסית – וסעיף זה מסעיפי “השלחן הערוך” החדש שלו היה שמעון הקטן שומר אז בכל תוקף ובכל חומר הדין.

החלטה כגון זו מעידה, כי הנער דובנוב “הציץ ונפגע” עוד בהיותו תלמיד ותיק ב“חדר”. ובאמת הוא הִרבה בזמן ההוא, יחד עם למודי הקודש מפי מלמדו, להגות בעצמו בסתר בספרי חול של השכלה וחקירה. ומיד לאחר היותו ל“בר מצוה” עלתה לו להכנס לבית־הספר המחוזי בעיר־מולדתו, שגמר אותו מקץ שלש שנים.

מכאן ואילך מתחילה בחיי הצעיר דובנוב פרשה ארוכה של סבל הכנות “מעשה אֶקסטרן”, ובמשך כמה שנים הוא עובד בחריצות יתרה עבודת “מתמיד” ומתקין עצמו לקבלת תעודת בגרות בגימנסיה לשם כניסה לבית־ספר גבוה, אבל, מפני סבות שונות, לא עלה הדבר בידו.

תחת זה הצליח עוד בימי עלומיו להכנס לטרקלין הספרות הרוסית־עברית. בתחילה נסה את כוחו בעתון “רוסקי יֶבריי”, אחר־כך עבר ל“רַזסביט”, עד אשר לבסוף מצא לו אכסניה קבועה, ומשנת 1882 תפס מקום חשוב בתור עוזר תמידי ב“ווסכוד”. שם הדפיס בעוד שנה אותו המאמר, הנזכר למעלה, שהיה כתוב בלשון שנונה וברוח איבה עזה ליהדות העתיקה, “העוברת ובטלה”, וריח “רציונליות” קיצונית ו“קוסמופוליטיות” גמורה היה נודף מתוכו באופן חריף מאד.

“הלנו אתה אם לצרינו?” – במאמר בעל שם חריף זה יצא אז הארז בעל “המליץ” לתבוע את עלבון המסורת היהודית ובדברים קשים הוכיח את דובנוב על “פחזותו” ועל “סברותיו השדופות”, בהוקיעו לעין השמש כמה ציטטות מתוך אותו המאמר, שכותבן ראוי היה באמת לנזיפה קשה עליהן, כגון: “התקונים בדת בגרמניה, אף אם הותירו עוד לדרוש רבות וגם לא נסדרו כהוגן, בכל־זאת הראו זה כבר פעלם הטוב על יהודי גרמניה כי עשו אותם ראוים לזכיות”, וכיוצא באלה.

והסופר המפורסם העורך־דין מנשה מרגלית, שהיה בעצמו מראשי החסידים הנלהבים של ההשכלה האירופאית ואחד מעמודי התוך של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, לא יכול להתאפק אף הוא ובכל כחו התעורר על זה שבקש “לעקור את הכל” ויצא נגדו למלחמת מצוה במאמרו הרוסי “השתחררות והתבטלות” להוכיח, שדבריו של דובנוב יוצאים מגדרו של רעיון השתחררות וכל עיקרם אינו אלא בטול עצמי לחלוטין. ובשעת מעשה לא יכול לעלות על דעתו של בעל “השתחררות והתבטלות”, הדן ברותחין את הסופר שיצא ל“תרבות רעה”, שתגיע השעה ושניהם, הוא ודובנוב, יעמדו שוב במערכה, “מליץ יושר” מול “מגיד פשע”, אבל הקהל יראה לפניו “עולם הפוך”, הקטיגור יהפך לסניגור, והסניגור – לקטיגור: דובנוב “המתבולל” יתיצב בתור לאומי גמור במערכה אחת עם בני־בריתו, חובבי־ציון וציונים גמורים, כדי לתבוע בכל תוקף את זכות החנוך הלאומי והלמודים העברים בבתי־הספר לילדי ישראל מיסודה של חברת “מרבי השכלה” באודיסה, ובראש המחנה שכנגד יעמוד כצר ואויב בתור בעל־דין קשה העורך־דין מ. מרגלית, היושב־ראש בועד אותה החברה, ויכריז נמרצות, כי “הלאומיים” יהגו ריק ולשוא רגשו ה“קנאים” האלה להעמיד בסכנה את ה“השכלה” העלובה…

ג.

מה השפיע על דובנוב, האיתן והתקיף בדעתו, להביאהו לידי חילוף ותמורה במדה כבירה כזו? מה גרם לו, למשכיל פורץ כל גדר ואביר הסתירה, שהגיע לבחינת “מתבולל”, כי ישתנה ברוחו שנוי רדיקלי ויהפך לאחד מראשי הקנאים של תורת הלאומיות הגמורה?

הרבה, כמובן, הגיל עושה. דובנוב בגלגולו הראשון תקפה אותו התקופה הסוערת של צעירות נועזה, המתקוממת נגד “סבל הירושה”, והיא שהעירה אותו בתחילה למלחמת תנופה נגד הישן “עד חרמה”, ובמשך השנים עברה וחלפה תקופת הסער. חוץ לזה, היה לגורם מכריע אותו המקצוע המיוחד שרוחו הכביר של דובנוב בחר לעצמו להתמסר אליו, לעבוד בו בהתמדה מפליאה ולהשקיע בתוכו כל עוצם כשרונו המצוין והמזהיר. ההתעמקות בחקירת תולדות ימי עמו, עם עולם, הכריחה אותו לזוז מהנקודה הקיצונית שהפליג אליה ולשוב בתשובה שלמה ל“אורחא דמהימנותא”. המאור שבתורת ההיסטוריה הישראלית החזיר למוטב את העוסק באמונה בחקירתה והשפיע עליו לעזוב את הכיעור של ההתבטלות והדומה לו ולהתדבק בכל נימי נפשו באומתו ובאוצרות סגולתה.

ולא נגזים אם נבוא להוסיף על זה, שלא מעט עזר לשנוי מהלך רוחו של דובנוב גם שנוי המקום. בסתיו של שנת 1890 עבר דובנוב עם בני־ביתו לאודיסה, אשר בה בחר, מתוך טעמים שונים, לישיבת קבע. וכאן, בבירת הדרום, נתגלו לפניו חיי־היהודים בצורה אחרת לגמרי מאותם החיים שראו עיניו בערי ליטא (העיר פטרבורג, שהיה דר בה ישיבת עראי לרגלי עבודתו בעתון “ווסכוד”, אינה נכנסת בחשבון). שם, בעיירות הקטנות שבליטא, ראה לפניו גוש חסון ומוצק של חיים פטריארכליים, שאפשר לפגוע בו ולעקור מתוכו בחוזק־יד כמה וכמה נטיעות זרות ומשונות, וגם לשקוד על תקנות עיקריות – והגוש לא יתפרד ולא יתרופף על־ידי כך וישאר מוצק כמו שהיה; ופה נפרץ חזון אחר של מיני יהודים, הממהרים ונחפזים ל“השתחרר” ולהסתלק בקפיצה אחת מן העול הקשה של המשטר העתיק, בלי שום סיוע של מעוררים ו“מתקנים” מן הצד, והם פושטים צורה ישנה ולובשים צורה חדשה בתכלית החידוש בקלות־דעת יתרה – פשוט “מעשה הפקרות”. ומראה־עינים זה עורר בקרב החוקר הלך־נפש אחר והרהורים אחרים על הצורך הנחוץ לחזק ולבצר את הרוח הלאומי בישראל, ההולך ומתמוטט ומתפורר לעיניו במהירות שאין דוגמתה.

ועל כל אלה יש להוסיף עוד, שאפשר מאד, כי גם אותה הסביבה, שנמצא בה דובנוב בבואו לאודיסה, חבורה נכבדה של סופרים, רובם בעלי־צורה ובעלי־שם, נושאי דגל לאומיות וחבת־ציון ביד רמה, אף היא הצליחה להשפיע על דובנוב בנידון זה השפעה חיובית.

ד.

הראשון מסופרי אודיסה, שאותו למד דובנוב להכיר תיכף לבואו למקום מגוריו החדש, היה הארי שבחבורה, מנדלי מוכר־ספרים. את כחו וגבורתו של סופר זה בספרות היהודית ידע “קריטיקוס” (בשם זה כתב דובנוב ב“ווסכוד” במשך כמה שנים מאמרי בקורת) להבחין והוא היה מוקיר ומעריץ מאד את הכשרון המצוין והאוריגינלי של הצייר הגדול. לפני כמה חדשים היה דובנוב בקיוב והתארח בנוה־הקיץ הסמוך לה בביתו של “הנכד” שלום־עליכם, וזה גמר את ההלל הגדול על “הסבא” מנדלי. ודובנוב בעצמו היה מלא התפעלות והתלהבות, ביחוד אחרי קראו את פרקי ה“ווינשפינגעריל” (הוא “בעמק הבכא” בעברית), שנדפסו בשני קובצי ה“פאלקסביבליאטעק” שהוציא שלום־עליכם; וזה לא כבר הדפיס המבקר דובנוב מאמר ב“ווסכוד” בשם “ספרות העם וספרות ההמון”, ובמאמר זה הרבה לשבח את הפרקים החדשים של ספור מנדלי, שהשוה אותו לספור המפורסם “הנפשות המתות” של גוגול, המצוין בתערובת נפלאה של אֶפוס וליריקה כאחד.

והנה כמעט ביום הראשון לבואו של דובנוב לאודיסה הזדרז והלך להתודע אל פאר העיר בעיניו, אל “הסבא”. לשעה קלה נכנס דובנוב לדירתו של ר' מנדלי אשר בבית הת“ת, שהוא היה מנהלו, אבל אורח הגון כגון זה אינו נפטר מ”הסבא" בשיחה קלה. השיחה ארכה כמה שעות רצופות. פי מנדלי היה כמעין המתגבר כנוח עליו הרוח, ואזניו של דובנוב לא שבעו לשמוע דברי פי חכם. דברו, כנהוג, “על הכל”. מנדלי, כדרכו, עובר ב“קפיצת הדרך” מענין לענין ועל השומע “דלוגו אהבה”, והדברים נעימים ומזהירים.

רושם כביר עשתה שיחה ראשונה זו על דובנוב, ומנדלי מצדו אף הוא ספר לי אחר־כך בנחת רוח על האורח היקר שבא להשתקע בעירנו והעתיד להיות לברכה מרובה בקרב החבורה האודיסאית.

לא עברו ימים מרובים ודובנוב התודע מקרוב גם אל “הנכדים” הקרובים אל “הסבא”, וכמעט בכל שבוע, על־פי רוב במוצאי־שבת, היו מתאספים בני החבורה הקטנה, הקשורים זה בזה ברגשי ידידות נאמנה, לשם שיחת רעים, ומזמן לזמן היה “הסבא” קורא מתוך כתב־ידו הנאה, בהטעמה מיוחדת כדרכו, את פרקי יצירתו החדשה, שהוציא מתחת עטו הנפלא מתוקנים ומשוכללים, קודם שנמסרו לדפוס, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה מזיו התוכן והקריאה כאחד.

“אחד העם” לא היה משתתף במסבות התדיריות של חבורה זו. לו היו מסבות אחרות: בכל ליל שבת בביתו, ולפעמים גם באמצע השבוע בבית אחד החברים של אגודת “בני־משה”, שהוא, אחד־העם, יסד אותה ועמד בראשה. ומנדלי, שהיה מתיחס אמנם לאחד־העם בכבוד רב ובחבה, היה חומד לו בכל־זאת לעתים לצון קל וקורא לבני אגודה זו של בני־משה בשם “היהודים האדמונים” (לפי המקובל בעם על בני־משה, וגם מטעם זה שכמה מחברי האגודה, וגם נשיאה בעצמו, היו בעלי שערות צהובות). ולכותב הטורים האלה (גם־כן בעל שער צהוב בימים ההם), היחידי שהיה משתתף במסבות של שתי החבורות, היה קורא בשם “הציר מעבר לנהר סמבטיון”.

ודובנוב התקרב יותר ויותר אל חוג “אנשי שלומנו”, הלוך והתרחק מהנושאים את דגל ה“השכלה” הרשמית והעומדים בראש חברת “מרבי השכלה בישראל” אשר באודיסה. רעיון הלאומיות הכה שרשים יותר ויותר עמוקים בלבו של ההיסטוריון העמקן ובכל נפשו התמסר לחזוקו והפצתו בקרב קוראיו ושומעיו.

ה.

אולם נזהר היה מאד דובנוב והשתדל לשים לרעיון הלאומיות שלו גבול בל יעבור. “עד פה תבוא ולא תוסיף” – עד “חבת־ציון” ולא עד בכלל. לחבת־ציון, בתור רעיון מרכזי ועיקרי, נשאר עומד בהתנגדות תקיפה; ועוד יותר גדלה התנגדותו לאחר שנוצרה הציוניות הבאזילאית ורבים מ“חובבי־ציון” נעשו ל“ציונים” נלהבים. ולעתים קרובות בשיחותיו עם מכריו וידידיו החדשים מחוג חובבי־ציון וציונים היו נשמעים דברי וכוחים לוהטים על סוד קיומו של עם ישראל בעבר ועל דרכי תחיתו והתפתחותו בהוה ובעתיד הקרוב והרחוק. הרעיון של אבטונומיה רוחנית גמורה בארצות הגולה, ראש מאוויה ושאיפתה של המפלגה העממית, שנבראה אחר־כך ברוחו וצביונו של דובנוב, – רעיון זה עדיין לא התברר והתלבן אצלו בכל פרטיו, אבל בעיקר הדברים כבר עמד בכל תוקף על “חיוב הגלות”, ובשעת הוכוחים היה משתדל להסביר ולהוכיח, כי “שלילת הגלות”, שמחזיקים בתורתה “רבים וכן שלמים” מ“חובבי־ציון”, הוא דבר שאין הדעת והרגש הלאומי הבריא סובלים אותו, וכי אין לך שיטה נאמנה ונכונה משיטתם של “מחייבי הגלות”, הדורשים עבודה לאומית תדירה ומסודרת בכל תפוצות ישראל, עבודה לשמה ולא לשם יחוד וחזוק אחד “המרכזים” שם בארץ האבות, ואם אין להכחיש גם בערכו והשפעתו של אותו המרכז התרבותי העתיד להברא במשך הזמן גם בארץ־ישראל, הרי אי אפשר בשום פנים לדחות ולהזניח את הרוב הגדול מפני מעוט קטן ולחשוב לדבר טפל את העיקר של התרבות הלאומית בכל הארצות.

ובני החבורה הקטנה שלנו, המתנגדים לכמה מדעותיו של דובנוב והיו נכנסים עמו מזמן לזמן בדברי וכוחים נמרצים, כלם הגו בלבם ל“מתנגדם” כבוד וחבה יתרה. ואפילו הסופר הנודע “בן־עמי”, זה האיש הקפדן והרתחן, אשר דבריו כגחלי רתמים בשעת “משא־ומתן של הלכה”, אף הוא בדברו רתת נזהר בלשונו מלהיות דן ברותחין את מתנגדו זה, הנחשב בעיניו לאחד מבני־העליה המעטים, וכרת עמו ברית ידידות ואהבה נאמנה. ובכלל ידעו “הלאומיים הקיצוניים”, הדוגלים בשם הציוניות, להכיר ולהוקיר את דובנוב, המסור אף הוא לרעיון הלאומיות בכל נפשו, וכמעט כולם חשבוהו לקרוב מאד ל“אורחא דמהימנותא”, אלא שנתעכב קצת בדרכו ולא ההין לפסוע את הפסיעה האחרונה, כדי לגשת עד עצם המטרה.

ובמשך הזמן עמד “מתנגד” זה בקשרי מלחמה במחנה אחת עם הציונים מול “אויב משותף” בצורת הסניף האודיסאי של חברת “מרבי־השכלה”, שבראשו עמד העורך־דין מנשה מרגלית, ובאספות הכלליות של חברה זו יצא דובנוב, יחד עם אחד־העם ואחרים מתוך מחנה של חו"צ, לדרוש בכל תוקף חנוך לאומי ולתבוע את זכות הלמודים העבריים המקופחת בבתי־הספר הנתמכים בידי חברת ההשכלה אשר באודיסה.

חוץ מאותם הוכוחים הגלויים בשעת האספות הפומביות של חברת “מרבי השכלה” האודיסאית, בהשתתפות “האופוזיציה” הלאומית והציונית, שעוררו לפעמים תנועה גדולה ורעש אדיר וחזק, היו מלאי ענין במדה רבה דברי הוכוחים והמשא־ומתן של הלכה בישיבות של הועדה המצומצמת ההיסטורית־ספרותית, שחזרה ונתחדשה על־ידי החברה בשנת 1897. ישיבות אלו התקימו פעם בשבוע, ולפרקים גם פעמים, כדי שיתבררו ויתלבנו הדברים בעיקרי השאלות, העומדות על הפרק, בדרך פלפול־חברים “אקַדֶמי”. בועדה זו השתתפו בתקופה מסוימה שלשה בעלי־הלכה, באי־כוחם של זרמים שונים (העורך־דין מרגלית, העומד מצד ההשכלה, דובנוב מצד עצם הרעיון הלאומי ושיטת האבטונומיה בגולה ואחד־העם מצד הרעיון הציוני הרוחני), ואחד בעל־אגדה (מנדלי מו"ס). מלבד אלה לקח חלק אקטיבי בוכוחים האלה גם מזכירה של הועדה, הוא סַקר, ידידו הקרוב של מרגלית, שהיה קרוב אליו גם בדעות, והוא היה העורך את הפרוטוקולים של הישיבות בדיוק נמרץ, מבלי לחסר אף תג חשוב אחד מדברי הנואמים (וחבל מאד על “התעודות” החשובות האלה שהלכו, כנראה, לאבוד בסערות הזמן!). כל אחד מבעלי־ההלכה האלה היתה לו דעה קבועה ומסוימה בכל הפרטים והדקדוקים של השאלות הנידונות בכובד־ראש מרובה והיה משתדל בכל כוחו להגן על דעתו ולהלחם בנשק ההגיון שלו נגד הדעות המתנגדות, ורק בעל־האגדה לא היה כרוך אחרי “שלחן ערוך” מיוחד לכל סעיפיו ולא היתה לו קביעות יתרה בנוגע לכמה פרטים, ולפרקים היה תלוי הדבר במדרגה של השראת הרוח באותה שעה. ויש שבתחילת הישיבה, בשעה שנקראו דבריו שנכנסו לתוך הפרוטוקול של הישיבה הקודמת, היה מנדלי שואל בתמיהה ובקצת רוגז: “וכי כך היו הדברים שאמרתי?” ולאחר שהעידו חבריו על דיוק הדברים, יש שהיה קורא בתנועת ראש של התול למחצה: “וכי מחויב אני באמת לזכור את פרטי כל הדברים שנאמרו לפני כמה ימים?” ודובנוב, בכל הכבוד הגדול וההערצה שהיה רוחש בלבו למנדלי, לא היה יכול לפעמים להתאפק מהבעת הקפדה על כך. ועל זה היה קובל “הסבא” באזני אשת־החבר: “למה לו, לר' שמעון שלנו, “עסק ביש” זה? למה לנו כל פרשת הוכוחים באותן הישיבות, שיש בהן סכנה של הכנסת פירוד בין הדבקים?”…

ו.

ולא “בעל הלכה” מחוסר לחלוחית של “אגדה” היה דובנוב כל הימים על־פי טיבו ומהותו. תכונה זו רכש לו מדעת והקדיש לכך עמל לא מעט לכבוש את יצר הרגש, להכניע את הלב לפני המוח ולהכריח את הראשון שיקבל עליו את מרותו של השני, ובמקום ה“הלכה” התאכזר על כל מיני סנטימנטים של ה“אגדה” ולא נתן להם להפריע במשהו את מהלך “הרעיון”, הראוי להיות “מושל בכפה” ושליט יחידי. אולם בשעה של התפשטות “הרוחניות” היתרה, בשעה שלא העיק עליו עול כללים ופרטים של “תורה שלמה” – במסבת חברים, לדוגמה, שאין בה וכוחים ומשא־ומתן של הלכה – היה דובנוב לובש צורה אחרת וכלו מלא ליח ועסיס של לבביות, ויש שבעל “תולדות החסידות” נתפס בתוקף להתלהבות חסידותית.

וזכורני באותו נשף הקסמים, שאנו בני חבורה קטנה בלינו בנוה־הקיץ של דובנוב, ושתארתיו במקצת במקום אחר – אחד הנשפים המאירים והמזהירים, שזכרם נשאר חקוק בזכרון ולא ימחה לעולם. מסובים היינו בסוכה נאה, בחצר דירתו של דובנוב אשר במושבה הגרמנית לוסטדורף, הסמוכה לאודיסה, שלשה בני אודיסה (“הסבא” ר' מנדלי, “בן־עמי” ואנכי), ועמנו האורח החשוב מאד, החביב על כולנו, שבא מעיר הבירה, הלא הוא המשורר ש. פרוג. פני כולנו מפיקים נוגה של גיל, ובעל־הבית אף הוא מלא זיו ומרבה השתדלות להשרות שכינה חגיגית על אורחיו. “בן־עמי” נוטל את בקבוק היין, שהובא לכאן בידי פרוג, וברשות בעל־הבית נעשה ל“שר המשקים” וממלא את הכוסות יין, וכנוח עליו הרוח הוא מזמר בקול דק וערב את ה“ניגון בלי מלים”, שהתפרסם בחוגים שלנו בשם “ניגונו של בן־עמי”. והמשורר פרוג, לאחר קריאה מצוינה של כמה משיריו החדשים, מתחיל לזמר את הזמר העממי הידוע “מה יהיה כשיבוא המשיח?” ובני החבורה שלנו מסייעים לו ברגש מיוחד, ובעל־הבית אף הוא משתתף ב“מקהלה” בכל עצמותו. לא זהו דובנוב הבוחן ובודק גנזי נסתרות של “פנקסים” וכתבי ארכיונים, לא זה החוקר לכל תכלית בכל חומרי הדינים של ה“שלחן ערוך” בהשקפת עולמו המסוימה. לפנינו נהפך בעל “תולדות החסידות” לאחד החסידים, המלאים עליזות של התפעלות יתרה במסבת חברים והנכונים לצאת בריקוד חסידי בהתלהבות רבה ועצומה.

ה“הלכה” היבשה והחמורה נסתלקה הצדה ואת המקום המרכזי תפסה ה“אגדה”, המלאה לחלוחית וקלות של חן, בכל צבעי קסמיה המזהירים.

ועוד שתי אפיזודות עולות עכשיו על לבי, שגם הן חותם של אגדה רומנטית טבוע עליהן, ושפרטיהן נמסרו לי מפי שתי “הנפשות הפועלות” – שלום־עליכם ודובנוב.

הדבר הראשון היה בקיץ שנת 1890, כמה חדשים לפני התישבותו של דובנוב באודיסה. באותה שעה התארח דובנוב אצל שלום־עליכם בנוה־הקיץ בבויַרקה הסמוכה לקיוב. שלום־עליכם הוקיר מאד את דובנוב, ביחוד משעה שהואיל זה לעודד אותו בדברים חמים באחד ממאמרי הבקורת שלו ב“ווסכוד” (בחתימת “קריטיקוס”), שנדפס לפני שנים אחדות. המבקר חטט בגל האשפה של ספורים “ז׳רגוניים”, שאין להם שום ערך ספרותי, ומצא ביניהם את ספורו הקטן של שלום־עליכם “האיזמל” כמרגלית קטנה, שהרים אותה על נס. “בלב נפעם – כך כותב לי שלום־עליכם לאחר הרבה שנים – קראתי את השורות החמות של “קריטיקוס”, המדבר בשבחו של “איזמלי” וצופה באצטגנינות שלו, כי המחבר הצעיר של “האיזמל” נראה כבעל כשרון והוא עתיד להעניק מטובו לספרותנו היהודית הדלה בשפת הזארגון. בדמעות גיל ותודה קראתי וחזרתי וקראתי את הדברים האלה של “קריטיקוס” היקר והאהוב, ונדר נדרתי בלבי, כי אוסיף לכתוב בנוסח זה עוד ועוד. – מני אז ועד היום הזה זכור אזכור את הדברים ההם הטובים והחמים, דברי הנחומים המעטים, ומדי פעם בפעם, כשאני גומר לכתוב דבר חדש, אני שואל את נפשי: מה יגיד קריטיקוס על זה?”. והנה עכשיו התענג שלום־עליכם בכל נפשו על אורחו היקר והנכבד ושש על שיחותיו כמוצא שלל רב. ובאחד הלילות, אחרי שיחה נעימה ארוכה, קם פתאום שלום־עליכם והציע לפני האורח הצעה רומנטית לתת איש לרעהו דבר הבטחה נאמנה, שבעוד עשר שנים בדיוק, אם יהיו בחיים, יזדמנו שניהם לפונדק אחד, לזכר השעה הזאת, ודובנוב מהר להסכים לכך בחפץ־לב, וכתב־התחייבות זה נערך מיד ברוסית עם הוספה עברית בסוף: “נכתב ונחתם בארבעה־עשר יום לירח המר והנמהר אב בשנת צרה ומצוקה תר”ס".

ובשנה שלאחריה, לאחר שעברו על “שלום־עליכם” צרות רבות ורעות, לאחר הירידה הגדולה שלו ביריד של סוחרי הבורסה בקיוב, שנמלט אחריה לחוץ־לארץ, כעבור כמה ירחי עמל חזר לאודיסה, למקום שעברה לשם משפחתו, ודירת־הקיץ של שלום־עליכם ב“פונטאן הגדול” היתה סמוכה למושבה הגרמנית לוסטדורף, שהיה דובנוב דר בה. והנה שני הידידים האלה, הקרובים זה לזה קרבת מקום וקרבת לב, היו מחליפים ביניהם כמה פעמים בשבוע אגרות־שלום בעברית, ודוקא בלשון החסידים של הספר הידוע “מגלה טמירין”. שלום־עליכם, לדוגמא, כותב לחברו: “שם באדעס התמהמהתי בבית זקננו היקר (מענדעלע מוכר־ספרים) ונתתי עליך דאנאס שהיית גם אתה באדעס ולא הלכת לבקרו… כמו”כ אוכל להודיעך שנתקבל על שמך שני בריוולעך… ואשתדל לשלוח אותם אליך קודם צאת הלינייקע, ואם ח“ו אעבור המועד אזי אשנס את מתני ואלך בכבודי ובעצמי עם הבריוולעך… ואחת היא לי אם לישב בחדרי עם הבוך שלי ולעשות קפיטלעך חדשים או פה בקליייטעל של קוואס, או בלוסטדארף לפני אוהל מועד של הקירקע שלכם. העיקר הוא שיהיה לי קולמוס וטינטעריל והמקום לא ישתעשע שום ראלע אצלי”. וחברו, ר' שמעון בר' מרדכי, עונה אף הוא בסגנון “קונדסי” זה; ולא רק שלום־עליכם, אלא גם דובנוב, בעל כובד־הראש, נהנה בשעשוע זה הנאה מרובה. והנה הוא כותב, למשל, לחברו שלום: “אהובי ידידי, ממש מחיה אתה אותי בהגאזעטין שתשלח לי. הגאזעטין הראשונים קבלתי שלשום, והיום בבקר קבלתי את הגאזעט השני. וכך הוה מעשה: בימים האלה הסיתני היצה”ר לעיין בספרי הכופר שפינוזה ימ“ש שמונחים אצלי, וגם היום אחרי התפלה שחרית עיינתי בם והרגשתי כי זוהמא הטיל בי הנחש הנ”ל, וכדי להנצל מפגע רע לקחתי תומ“י את האור נערב הקדוש לרמ”ק ז“ל ואת הנשמת חיים וקראתי בהם מעט והביאו רפואה למכתי, וסר מעלי השטן כי לא יוכל לעמוד נגד דברי קבלה. והנה בעת הקריאה של הספרים הק' הנ”ל שהיו ממש כשמן בעצמותי הביאו לי את הגאזעט שלך ורק פתחתי אותו וחשכו עיני ר“ל בקרא מהקאמיסיע של זאקאנעס חדשים וגזרות על היהודים. ברגע אחד נפלתי מעולם האצילות לעולם העשיה לדרגא של הקליפות מס”א – – – ובכ“ז אהובי נא ונא אל תמנע מלשלוח לי את הגאזעטין שלך אם רק תמצא בהם דבר הראוי לעיין בו, והעיקר אדות אחב”י, כי רק באופן זה התרתי לי לעיין בצייטונגען אולי אמצא סבה לאיזה השתדלות עבור כלל ישראל – – – ותסלח לי שקצרתי, וגם תדע שכבד עלי לכתוב בריוולעך מדי יום ביומו ורק כשיהיה נצרך".

ז.

במשך שלש־עשרה שנות ישיבתו של דובנוב באודיסה התפתחה והתרחבה וקבלה צורה קבועה תורת האבטונומיה הרוחנית בגולה, שהשתדל דובנוב לשכלל אותה ולהביאה למדרגת שיטה שלמה, והיא שהיתה אחר־כך ליסוד איתן למפלגה העממית, שנוסדה על־ידו לאחר שהתישב בפטרבורג בשנת 1906 (את אודיסה עזב בשנת 1903, וכשלש שנים התגורר בינתים בווילנה). עוד בימי שבתו באודיסה התחיל לפרסם בדפוס (בשנת ¹1897) סדרת “מכתבים על היהדות הישנה והחדשה”, שבהם היה משתדל לבסס את תורתו על הלאומיות הרוחנית ודורש מהיהודים בעלי הכרה לאומית להטיל חובה על עצמם שלא יסתפקו במועט, בזכויות אנושיות בלבד, אלא לא יחדלו מתבוע בכל תוקף גם זכויות לאומיות, כלומר: אבטונומיה רוחנית גמורה.

שיטה זו עֻבדה על־ידי דובנוב במשך הזמן בכל פרטיה, ורק לפרט אחד לא שם לבו כלל, ועל זה העמידוהו חבריו, המתוכחים עמו, לא אחת: הן מתן אבטונומיה רוחנית בגולה אפשר לצייר בדמיון שיתקיים למעשה רק בארץ חפשית שהיהודים נהנים בה כבר מזיו השכינה של שווי־זכויות גמור, ובארץ כזו, כידוע על־פי נסיונות נאמנים, היהודים בעצמם, ברובם הגדול, זה דרכם כסל למו לוותר וותור גמור על הבלטת הלאומיות ואין להם רצון וחשק כלל לדרוש אפילו בשפה רפה אבטונומיה רוחנית – וסופה של שיטה כזו בהכרח לגווע במיתת נשיקה…

הקשר האמיץ שנתקשר דובנוב באודיסה ובידידיו הקרובים אשר בה לא התרופף גם בצאתו, וכל ימי שבתו בפטרבורג לא פסקו געגועיו על החבורה האודיסאית ומנדלי הנערץ בראשה, פעמים (בשנות 1909, 1913) חזר ובא לאודיסה לשבועים לשם מנוחה מעבודתו הרבה הספרותית והצבורית וקורת־רוח במסבת חבריו הנאמנים, אשר קבלו את האורח היקר בחבה יתרה והתענגו בחברתו.

לבסוף, אחרי כמה וכמה גלגולים ונדודים בימים הנוראים של המלחמה העולמית ושלאחריה, בחר דובנוב למושב לו את בירת גרמניה, ומשנת 1921 עד עכשיו הוא מתגורר ועוסק בעבודתו הספרותית בעיר ברלין.

ושם, בעיר מושבו החדשה, פגשתיו שוב, לאחר פרידה של שנים רבות, בשנת 1922. הלב שמח לראותו, אחרי כל מה שעבר עליו, רענן ברוחו ומלא לחלוחית של צעירות ומרץ עלומים. עשרת הכרכים של ספרו “דברי ימי עם עולם”, פרי עבודה כבירה של שלשים שנה, נגמרו על־ידו בלשון המקורית, ברוסית; וגם השגיח המחבר השגחה מעולה ומתמדת, כדרכו בקודש, על התרגומים השונים ללשונות אחרות, ובלי לֵאות היה עסוק בהגהה ותקונים ובהשתדלות יתרה לשכללם עד כמה שידו מגעת, בכל הכרת אחריות העבודה המיוחדת לו. וביותר עיון ותשומת לב וגם בחבה מיוחדת היה טפולו בתרגום העברי, שנעשה על־ידי תלמידו ב. קרופניק בהשתתפות המחבר.

ח.

יחס מיוחד זה, יחס של חבה יתרה, שמתיחס דובנוב ללשוננו העברית, כדאי ליחד עליו את הדבור. דובנוב בעל ה“הלכה” הקפדנית, יוצר התכנית של “המפלגה העממית”, דרכו להלכה לתת, בתור לאומי עממי, את משפט הבכורה ללשון היהודים העממית, לאידיש, ולא אחת הכריז בפה מלא, שלפי דעתו, הלשון הזו היא צריכה להיות בכלל שפת הלמודים, והעברית פרט בשביל יחידי סגולה. על־פי “שלחן ערוך” זה של אבטונומיה גמורה בארצות הגולה, שהוא היה העורך אותו והמשתדל להפיצו ברבים בכל מאמצי כחו, מוכרח היה לתת תוקף ועוז לשלטון “הלשון הלאומית המדוברת”. אולם דובנוב בעל “האגדה”, בעל הלב העברי המלא רגשי חבה נאמנה לסגולות אומתו, אי־אפשר היה לו להבליג על “חולשתו” ללשון עמו ההיסטורית, לשונו הלאומית מאז מעולם, ולא יכול לכבוש את יצרו המושך אותו בעבותות אהבה עזה לעברית.

ועל זכרוני עולה הזמן הרחוק, שנגשתי בו להוציא באודיסה קובץ ספרותי בשם “פרדס” – הדבר היה לפני ארבעים שנה – ובין טובי סופרינו בימים ההם פניתי גם אל דובנוב, שיואיל לתת אף הוא מפרי עטו בשביל הקובץ. בתחלה סרב לעשות זאת, בהתנצלו שאינו רגיל לכתוב עברית וחושש הוא שמא לא יצליח להוציא מתחת ידו איזה דבר מתוקן כראוי; אבל לבסוף הבטיחני לנסות את כחו – והנסיון עלה יפה. המאמר העברי הראשון של דובנוב בשם “נחפשה ונחקורה” (“קול קורא אל הנבונים בעם לאסוף חמר לבנין תולדות בני ישראל בפולין וברוסיה”) נתפרסם ב“פרדס” הראשון ומשך עליו את עין הקוראים הנבונים, ביחוד בזה שהסופר המפורסם בספרות הרוסית לעברים נגלה בצורה חדשה כבעל סגנון מצוין גם בעברית. אחרי “הנסיון” הראשון נתן דובנוב עוד מאמר ל“פרדס” השני בשם “החסידים הראשונים בארץ־ישראל”, ועוד מאמר שלישי, “צאן ההרגה”, שנדפס ב“פרדס” השלישי. חוץ משלשת המאמרים האלה בקובצי “פרדס” פרסם דובנוב בזמנים שונים עוד איזו מאמרים עבריים במקומות שונים. על־פי אותם המאמרים, וגם על־פי אגרותיו שהיה כותב בעברית עסיסית לידידיו הקרובים, אפשר היה לדעת ולהכיר עד כמה כחו של סופר זה יפה גם בסגנון לשון עברית מקורית.

ושני בעלי “מוריה” האודיסאית – ביאליק ואנכי, – ברצותם לזכות את ספרותנו העברית במבחר ספרי דובנוב, דברו על לבו והיו, כדבריו באחת מאגרותיו אלי, “הראשונים מן המעוררים למצות הגיור של ספרי”, או כלשונו באגרת אחרת: “להעלות עצמותי (אל תקרא עצמותַי אלא עצמוּתִי) ממצרים לארץ העברים”.

אחד המעוררים לכך מבעלי השפעה כבירה על דובנוב היה אחד־העם, שכתב לו בשנת 1913 כדברים האלה: “נעימה היתה לי בשורתך, שעתידה ההיסטוריה שלך לצאת בתרגום עברי, ועוד יותר נעימה היתה הבשורה אילו היית אתה בעצמך המתרגם. אמנם מרובה היא עבודתך גם בלעדי זה, אבל אל־נא תשכח, כי מה שתציל מספריך ותשים באוצר העברית יהיה קיום לדורות – – – וכי יוכל המתרגם להלבישה סגנונך אתה? וסגנונך העברי – הרשני־נא לאמר לך זאת בפניך – הוא מעשה אמן לא פחות, ואולי יותר, מסגנונך הרוסי”. ועוד כמה זמן לפני זה כתב לו אחד־העם, שדרכו לא היה מעולם להפליט בקולמוסו סתם דברים שריח של פרַזה נודף מהם: “אותו היום שיצא ספר כתוב מאתך בעברית, יום־טוב יהיה לספרותנו העלובה”.

ודבר זה היה גם תביעת הלב של דובנוב בעצמו, ובמכתב לשני בעלי “מוריה” באודיסה הוא כותב בשנת 1912 כמתנצל: “מאמרי ב”העתיד" האחרון עורר גם בלבי רעיוני עצב, – שלא זכיתי לכתוב בשפתנו הלאומית אלא מאמרים קצרים ולעתים רחוקות, ולא ספרים שלמים. אדיר חפצי להחזיר “גרושתי” העברית, אבל “הנכרית” כבר ילדה לי בנים – קהל קוראים – וצריך אני לפרנסם במזון רוחני בלשונם, ועל מי אעזוב מעט הצאן? האם אגזור עליהם שילמדו עברית בזקנותם? וגם אני מאין אקח חיים שניים לכתוב שנית כל ספרי עברית? – ולכן לא זכיתי – ומלאכתי נעשית על־ידי אחרים".

אולם אם מלאכה זו של כתיבת ספר ההיסטוריה של דובנוב בעברית צריכה היתה להעשות על־ידי אחרים, הרי השתתפותו של המחבר בהכשרת כתב־היד ובעריכתו נכרת בה במדה לא מעטה. “עריכת כתב־היד העברי – הוא כותב אלי באחת מאגרותיו – עם כל הקושי שבה יש בה משום תענוג רוחני – הכרת “השבת אבידה”, הבולטת ביותר בכרך הביבלי. על כרך זה יש לדרוש, שאנכי כתבתיו מתחלה בתרגום רוסי, ועתה הנני עורכו במקורו העברי”. ולפי האמת יש לדרוש כזאת לא רק על כרך זה בלבד. על הדברים האלה יש להוסיף מה שכותב המחבר בסוף הקדמתו לכרך הראשון של ההיסטוריה ב“תרגום” העברי, אחרי הודיעו שנגשים “להחזיר העטרה ליושנה” ולהלביש את הספר כלו צורה עברית: “מודה אני לפני קהל הקוראים, שלבוש זה חביב עלי ביותר; מוצא אני אותו יותר טבעי ומתאים לגוף הספר: היסטוריה לאומית בשפת האומה המקורית”.

ותפלתו של אחד־העם אף היא נתקיימה במקצת: הספר “תולדות החסידות”, שהתחיל דובנוב לעסוק בו לפני ארבעים שנה ויותר, בראשית עבודתו המדעית, ושחשיבותו מרובה לכל הדעות, יצא לאור בזמן האחרון בעברית והוא כתוב כולו בעצם ידו של המחבר. עוד לפני עשרים שנה כותב אחד־העם לדובנוב: “איני צריך לאמור לך, כמה אני שמח על שסוף־סוף נגשת לסדור “םפר החסידים” שלך בעברית”. והמחבר בהקדמתו לספר “תולדות החסידות” העברי מבאר את טעמיו ונמוקיו: “אמרתי לכתוב את כל הספר כולו עברית מפני שני טעמים; ראשית, מפני שכל החומר שאני משתמש בו הוא כמעט כולו בעברית, ומהראוי שהמתרגמים ללשונות אחרות ישאבו ממקור ראשון; ושנית, מפני שהרגשתי מכבר צורך לכתוב לכל הפחות ספר אחד בשפתנו הלאומית, שבה קבלתי חינוכי הספרותי הראשון בילדותי. נוסף לזה עוד טעם שלישי: לידידי אחד־העם, שהיה מוכיחני תמיד על שאני כותב בלשון הגויים, הבטחתי זמן־מה לפני מותו, שאכתוב את ספר החסידות מחדש כלו עברית, ואת נדרי זה אני מקיים כעת”.

ט.

לבסוף חושבני שכדאי להזכיר בדברים מועטים את יחסו של יוצר “המפלגה העממית” לארץ העבר שלנו, שהיא לפי תקות הציונים גם ארץ העתיד של תחיתנו הלאומית. ושוב אותו הדבר: דובנוב בעל ה“הלכה” של תורת האבטונומיה בארצות הגולה היה מוכרח להחזיק בדעה, שאותו המרכז ההולך ומתהוה בארץ אבותינו אין לו יתרון מיוחד, ואפילו בתור מרכז רוחני, ואין לבכר אותו על פני שאר המרכזים, הצריכים להתהוות בכמה ארצות שנמצא בהן קבוץ הגון של יהודים. אולם לבו של בעל “האגדה”, לב עברי המלא רגשות לאומיים חמים ונלהבים, אף הוא דורש תפקידו ויש לו תביעות אמיצות, שלא בכל פרט מתאימות הן לתורתו השלמה; וסוף־סוף במעמקי הלב שוכנת הרגשת חבה יתרה למרכז המרכזים.

והנה מתוך אגרותיו של אחד־העם לדובנוב רואים אנו, כי עוד בסוף החורף של שנת 1909, בהיות אחד־העם בפטרבורג ונזדמן עם דובנוב בבית הד“ר קצנלסון (בוקי בן יגלי), הוסכם בין שלשתם להפגש יחד אצל ה”כותל המערבי" בערב־פסח הבא. הדבר אמנם לא יצא לפעולה מסבות שונות, אבל כל השנים לא פסקה תשוקתו החזקה של דובנוב לבוא ולראות את הארץ, ולא בתור אחד התיירים סתם, שאין להם אליה זיקה מיוחדת, אלא כדי למלא דרישה תקיפה של משאת נפש.

“בחלומי על נסיעתי לא”י – כותב לי דובנוב מברלין בשנת 1924 – ראיתי את פניך, ידידי היקר, בתוך שאר חברינו שזכו להשתקע באה“ק, וציור יפה קם לפני בדמיון: קבוץ קטן של אודיסה שבא”י; שיחת רעים כ“בימים קדמונים” ברחוב באזארנאיא וארנאוטסקאיא… אבל החלומות שוא ידברו, ולע“ע לא זכיתי לבוא לא”י גם לזמן קצר בתוך עולי רגל לפסח הבע“ל”. ובשנה שלאחריה הוא כותב: “החטא גרם שלא אוכל להיות במחיצתכם, ידידי, בתל־אביב – – עוד יבוא יום ואזכה לעלות לארץ ותראינה עיני בחידוש עולמנו הקטן של אודיסה על אדמת ישראל”. וכך בכל שנה ושנה, התשוקה עזה לעלות לארץ־ישראל, ביחוד לחג האביב, אבל אין לאל ידו להתגבר על העכובים.

וביחוד מעכבת הטרדה בעבודה ספרותית העומדת על הפרק. “טרוד אני מאד – הוא מתנצל במכתבו משנת 1929 – ועם כל חפצי לבקר את א”י ולראות את פני ידידי לכה“פ בשנה זו, לא אוכל גם הפעם לקיים נדרי. מתי אזכה לזה – לא אדע. כבר כלו כל הקצים, אך קץ עבודתי לא בא”. והוא מוסיף: “יש עוד כמה וכמה “מסכתות קטנות” בתלמודי, שצריך אני להשלימן. בתקופת “השלמה” (ליקבידציה בלע"ז) זו עובד אני כפלים מכפי שעבדתי בימי נעורי”.

כחמשים שנות עבודה ספרותית אינטנסיבית עברו על דובנוב בשעה שכתב את הדברים האלה, והוא אינו מרשה לעצמו הפסקה מועטת לזמן קצר לשם נסיעה לארץ־ישראל, המושכת כל־כך את לבו. ידיו של הסופר הגדול המתמיד, בעל העט הפורה, שהזדקן בעבודתו החרוצה שאינה נפסקת, מלאות הן עבודה גם לעת זקנה ו“עובד הוא כפלים מכפי שעבד בימי נעוריו”. אשרי האיש והסופר שככה לו!

תרצ"ב.

---

בן־עמי: ליובל שנת השבעים וחמש

מאת

יהושע חנא רבניצקי

¹

א

בן־עמי – זה שם־הכנוי הספרותי של הסופר מרדכי בן יעקב רבינוביץ. השם הזה, שאינו כל־כך ידוע ומפורסם בספרות העברית, היה אחד השמות החביבים והמפורסמים ביותר בספרות הרוסית־עברית.

ומה מוזר ומשונה הדבר, שסופר כבן־עמי, אשר כשמו כן הוא – בן לעמו, בן יקיר ונאמן, המסור בכל נפשו ובכל מאדו לשכינת האומה וכל קדשיה, המוקיר מכל יקר את אוצרות הרוח הכביר של עם־סגולתו ואליהם הוא נושא את נפשו ורוחו כל הימים, סופר מובהק, אשר כל עצמוּתו ממקור ישראל וחותם לאומי מקורי טבוע בכל דבריו שבכתב ושבעל־פה, – סופר כזה הוציא את רוחו והפיץ את מעינות נשמתו על־ידי צנור לשון זרה (רק שנים־שלשה ספורים יצאו מתחת עטו בלשון יהודית המדוברת) ולתוך אוצרה של ספרות נכריה הכניס את כל יצירות נפשו מימי נעוריו עד זקנה ושיבה.

ובאמת, בשעה שיצא לפני חמש־עשרה שנה, בהיות המחבר בן ששים, הכרך הראשון של “כתבי בן־עמי” מתורגמים מרוסית (עשרה ספורים), בהוצאת “חובבי שפת עבר” באודיסה, היה הדבר כאילו באו “החובבים” האודיסאים לעשות מעשה רב של “השבת אבידה” ולהחזיר את היצירות הספרותיות של בן־עמי לקדמותן, לעצם מקורן…

־ ־ ־ ־ ־

גלגולים שונים וקשים עברו על בן־עמי בחייו. נדודים וטלטולים היו מנת כוסו וגורלו משנות חייו הראשונות, וזה הגבר העשיר ברוח ראה עני בשבט עברתו בשפע רב. בילדותו, בהיותו בן ארבע שנים, מת עליו אביו, איש חסיד נלבב, נצר מגזע רבנים מכמה דורות, ואמו האלמנה לא יכלה לכלכל את בניה היתומים, ועל מוֹטילי הקטן נגזר לנדוד מעיירת מולדתו (ווירכובקה, פלך פודוליה) ולמצוא מחסה ומחיה בבית אחד מקרוביו סוחר עצים באקרמן, בשכר עבודתו אצלו. אחר־כך עבר לבית אחיו הבכור, מחזיק בית־משקה באחת מתחנות הדואר, שהוא היה יושב על התורה ועל העבודה ואשתו היתה “אשת־חיל” והאח הקטן עוזר על־ידה; ומשם נתגלגל ובא לעיירה הקטנה טוזלה אשר ברומיניה, ולבסוף “התגנב” לעבור את הגבול והגיע לאודיסה, שאמו האלמנה גרה שם בעת ההיא בבית אחד הקרובים – והוא נער בן עשר שנים.

באודיסה התגבר בנפשו של הנער “התועה בדרכי החיים” חשק עז ללמודים, והנה הוא נכנם לבית “הישיבה”, שהתקיימה אז בעיר זו, ולאחר שנתים עזב את “הישיבה” ועבר לבית ה“תלמוד־תורה”, שעמדו בראשו בועד המפקחים כמה מראשי האינטליגנציה העברית האודיסאית (ד“ר עמנואל סולובייציג, ד”ר ל. פינסקר ועוד), ומנהל הבית היה ד“ר גולדבלום, חתנו של א. צדרבוים, ששמו, יחד עם שם חותנו, נקרא על “המליץ” בתור עורך. כשנה ומחצה למד הנער בבית הת”ת והצטיין שם הרבה בלמודיו. מורי הת“ת הנאורים שמו עינם לטובה על התלמיד בעל הכשרונות המצוינים והשפיעו עליו להתכונן ולהכנס לגימנסיה. ובמשך זמן קצר הכין הנער את עצמו, ובהיותו כבן ט”ו שנה (בניירות הרשמיים נרשם הרבה פחות) נכנס למחלקה הראשונה של אחת הגימנסיות אשר באודיסה.

משען ומשענה לא נמצאו לנער היתום משום צד, והתפרנס בדוחק גדול בשכר מצער של “השיעורים”, שעלתה בידו להשיג תיכף לאחר שנעשה תלמיד הגמנסיה. באופן “לא־רשמי” התגורר זמן־מה על־יד בית־היתומים, ולאחר שיצא משם עמד על רגליו ברשות עצמו לכל דבר. והוא קיים “דרכה של תורה” בכל פרטיה ודקדוקי־עניות שלה. מאכלו פת במלח וכוס תה בבוקר ובערב, ולחם בזיתים או בחתיכת דג־מלוח בסעודת הצהרים. ויש שהיה מונע מעצמו גם את ה“מעדנים” האלה, כדי שתשיג ידו לקנות איזה ספר אצל אחד הבוקיניסטים, המוכרים ספרים ישנים “בזיל־הזול”, או כרטיס־כניסה בזול לאופירה האיטלקית בתיאטרון הגדול. כי מראשית ילדותו נפשו חשקה כאחוזת בולמוס בשתי אלה: בקריאת ספרים ושמיעת זמרה, והן משכו את לבו הרך בכח עז ותקיף מאד. ובכח התשוקה הגדולה לזמרת־קודש נמשך תלמיד גימנסיה זה מדי שבת בשבתה לבוא ולבקר ב“היכל הברודיים”, כדי לשמוע אל הרנה ואל התפלה של ר' ניסן בלומנטאל, וה“נשמה היתירה” שלו היתה מדושנת עונג־שבת מיוחד בנועם זמירות החזן הגאוני הזה. ומי יודע דרך הרוח? אפשר שדבר זה, יחד עם “ירושת” אביו שהשפיעה על הנשמה הרכה הסופגת רשמים בשחר ילדותה, גרם אף הוא הרבה לקשר את נפשו בקשר של קיימא בקדשי היהדות והועיל לשמש לו שמירה מעולה מפני המזיקים ומלאכי־החבלה של רוחות ההתבוללות, שהיו מרחפות ומשוטטות בתקופה ההיא בעולם היהודים ה“נאורים”, וכל צעיר שהצליח ללקק לקיקה כל־שהיא מיערות־הדבש של “ההשכלה האירופאית” היה ל“גבור”, המרים רגל־גאוה לבעוט בכל הקדוש לעמו ופוער פיו לבלי חק להלעיג בלגלוג של בטול גמור על היהדות ועל מנהגי ישראל אשר “אבד עליהם כלח”…

במחלקות האחרונות של הגימנסיה הוטב הרבה מצבו החמרי של התלמיד, שהוחזק לאחד מבחירי התלמידים, ונמצאו לו שיעורים טובים, עד שהשיגה ידו לתמוך בבני משפחתו העניה. אולם בהגיע תורו לעבור מהמחלקה הששית² לשביעית אירע לו מכשול בבחינות למתימטיקה והעליב קשה את המורה, ובשביל כך צפוי היה לעונש, לכל הפחות להשאר בששית עוד לשנה. אז עזב את הגימנסיה ואת אודיסה שתיהן יחד, ועבר לעיר אחרת, לאַנַניוב, ובהשתדלות מרובה עלתה בידו להכנס למחלקה השביעית של הגימנסיה שבעיר ההיא. אולם גם שם לא הונח לו, כי נכשל שוב ב“עבירה חמורה”: לבו, לב עברי, המלא חמלה על בני עניים שמהם תצא תורה, התעורר להיטיב עד כמה שאפשר את המצב העלוב של בית הת“ת באנניוב, והוא יחד עם עוד שנים מחבריו התנדבו להורות חנם לתלמידי הת”ת למודי־חול. על “שערוריה” כגון זו לא יכול הדירקטור של הגימנסיה לעבור בשתיקה, לאחר שנודע לו הדבר, והנה דרש בכל תוקף מהתלמיד־המורה להסתלק מ“עסק ביש” זה, שאינו נאה כלל לגימנסיסט; ועל זה שלא נשמע ל“פקודה מגבוה” זו הוציאוהו מהמחלקה השמינית. ושוב הוטל עליו להיות נע ונד, ואחרי גלגולים שונים הצליח להכנס למחלקה השמינית בעיר ברדיאנסק אשר בקרים ושם קבל לבסוף את תעודת הבגרות.

כדאי לציין כאן עובדה זו: לעומדים על הבחינות האחרונות בגימנסיה הברדיאנסקית נתן לחבּוּר־בכתב נושא בשם הפתגם הלטיני הידוע “Dulce et decorum est pro patria more”
נעים ונאה למות בעד ארץ־המולדת). השעה היתה שעת־מלחמה בין רוסיה ותורכיה; וכמובן, כל העומדים על סף “הבגרות” השתדלו לערוך את חבורם ברוח פטריוטיות רוסית מופרזה. דבר זה לא היה כלל וכלל לפי רוחו של “הגימנסיסט האודיסאי” היוצא מן הכלל. ומה עשה? בהתלהבות פטריוטיות מיוחדה כתב על המלחמה בימי קדם, מלחמת היהודים ברומאים, ועל הגבורות והנפלאות של בר־כוכבא, ועל ר' עקיבא ותלמידיו, אשר חרפו נפשם למות בעד ארץ־מולדתם. ודוקא חבור זה העיר השתוממות בלב הדירקטור הישר באדם וקצת מן המורים, אשר פזרו להכותב תהלות ותשבחות.

לאחר שלמד כשנתים באוניברסיטה הקיובית במחלקה המדיצינית עזב את קיוב, שגברו שם מאד הרדיפות מצד הרָשות נגד סטודנטים שנמתח עליהם חשד כל־שהוא בדברי “מינות פוליטית”, וחזר שוב לאודיסה ונכנס שם לאוניברסיטה הנוֹבוֹרוסית במחלקה ההיסטורית־פילולוגית. ואז כתב הסטודנט הצעיר את מאמרו הראשון בחתימת “בן־עמי” שנדפס (בשנת 1881) בעתון הרוסי־יהודי “רַזסוויט” בשם “על הנחיצות לחבר ספרי־למוד מיוחדים ללשון הרוסית בשביל בתי־ספר לילדי ישראל”.

במאמרו הראשון הזה עוד שִלם הסופר המתחיל קצת מס ל“רוח הזמן”, אבל בעיקר כבר ניכר בו באופן בולט אותו החותם הטבוע בכמה וכמה מאמרי בן־עמי שבאו אחריו. בדברים שנונים מותח הסופר בקורת חריפה על שאיפות ההתבוללות של האינטליגנציה היהודית ודורש, שבכריסטומתיה הנועדה לילדי ישראל יבואו מאמרים מיוחדים על מומנטים חשובים בדברי ימי עמם. גם ספורים קטנים על גדולי הרוח בישראל, כמו החשמונאים, הלל הזקן, ר' עקיבא, ר' יהודה הלוי ועוד, כדי לחנך את הדור העברי הצעיר ברוח לאומי ולהגביר בקרב לבו רגשי חבה וכבוד ל“ישראל סבא”.

ובאותו הזמן קפץ עליו רוגזה של סערת הפרעות נגד היהודים, שהתחוללה בעזוז נוראותיה בנגב רוסיה, ובעל לב מלא רגש כבן־עמי לא יכול לשבת בשלוה על התורה בשעת־חירום כזו. והנה הקדיש הרבה זמן ומרץ להשפיע על חבריו, שיסייעו לארגון צעירים להגנה עצמית. וכאשר הסתדרה באודיסה בעת ההיא אגודת צעירים אינטליגנטיים בשם “עם עולם”, שהציבה לה למטרה לעבור לאמריקה ולעסוק שם בעבודת האדמה, נדרש בן־עמי לאשר שאלו ממנו חברי האגודה וקבל על עצמו לצאת לחוץ־לארץ בתור שליח לדבר־מצוה ולהשתדל בעיקר לפני קרל נֶטר, שישב אז בברודי וטפל בעניני המהגרים מרוסיה, שחברת “כל ישראל חברים” תואיל לתת תמיכה הגונה לאותה האגודה האודיסאית, כדי שתוכל להוציא את מחשבתה הטובה לפעולה. מרוב טרדותיו קבל נטר את הציר האודיסאי לראיון רק בשתים בלילה. ואחר ששמע בעיון רב את דברי ההשתדלות יעץ לו לנסוע לווינה ולנסות דבר לפני ראשי האליאנס שם, ובן־עמי, הציר הנאמן לשולחיו, עשה כעצת נטר. אבל בווינה נכזבה תוחלתו, ומשם הלך לפריז והצליח במקצת.

ובעת ההיא כתב שורת “מכתבים מפריז”, בחתימת “ריש־גלותא”. המכתבים ההם נדפסו בעתון “ווֹסחוד” ועשו בשעתם רושם עז על קהל הקוראים. ומפריז לא חזר לארץ־מולדתו הפרועה לשמצה ברדיפות אכזריות נגד היהודים, כי הלך לשווייץ ארץ־החופש והחליט להשתקע בגיניבה. שם התחיל לכתוב כסופר קבוע ובשם־כנויו הראשון “בן־עמי” פרסם ספורים, תמונות וציורים, שהצליח לתאר בהם ביד־אמן ובחבה יתירה את החיים הפּטריארכליים של היהודים, שנשארו חרותים עמוק בזכרונו מימי ילדותו ולבו, לב עברי, זכרם ברב געגועים. הספור הראשון “חנוכה”, שנדפס אף הוא בעתון “ווֹסחוד” בשנת 1882, משך אליו את עין הקוראים והמבינים חשו מיד, כי כח חדש חשוב נוסף בספרות הרוסית־יהודית. אחרי ספור זה באו בדפוס עוד ספורים (“פורים”, “בן יחיד”, “בעל־תפלה”, “ל”ג בעומר" ועוד) – והסופר “בן־עמי” נודע לשם, נתחבב מאד על קהל קוראיו ותפס אחד המקומות החשובים באותה הספרות. ומזמן לזמן פרסם גם מאמרים בשאלות העומדות על הפרק ורשימות־מסע וגם מאמרי מחקר בפרקי היסטוריה ודברי בקורת.

הסופר הצעיר בן־עמי לא צרף את קולו ליתר הקולות שנשמעו אז מעל הבמה של אותו העתון שהשתתף בו בקביעות, כי בלשון אחרת דבר ורוח אחרת היתה מרחפת על רוב דבריו. בעתון “ווֹסחוד”, נושא דגל ה“פרוגרס”, שכמעט כל סופריו, יחד עם המלחמה נגד צוררי ישראל מבחוץ, היו עורכים מלחמת תנופה מבפנים בחמה שפוכה ובזלזולי לעג והתול נגד כל הנושן בחיי היהודים ומרימים על נס את “ההשכלה האירופאית” בכל צורותיה החדשות, לאמר: כזה ראה וקדש, – במבצר זה של הלוחמים הפרוגרסיביים התבצר מקום לסופר בן־עמי לירות משם מצד אחד את חציו השנונים ללב המתכחשים לעמם, ומהצד השני למשוך את הלבבות אל הטוב והמשובח ברוח העתיק של “ישראל סבא”, וביחס כמה וכמה דברים היה ממש מעין “מזיק ברשות הניזק”… אבל העורך והמו“ל של ה”ווֹסחוד" אדולף לנדוי הצטיין גם בטעם ספרותי וגם בחוש מפותח של “חכמת המו”לות", והוא ידע והבין, שאין לזלזל בסופר בעל כשרונות, המצוינים לכל הדעות, והוקיר מאד את עוזרו הקבוע בן־עמי, שהיה אצלו לפעמים בבחינת enfant terrible, ולא היה מרשה לעצמו להעביר קו על דבר אחד מדבריו, אפילו מהחריפים ביותר.

וכמה ממאמריו של בן־עמי היו מצטיינים בחריפות יתירה ובשנינות עוקצת ודוקרת. תכלית שנאה שנא ביחוד אותם “בנים כחשים”, ההולכים קוממיות ובצעדי־און בדרך־הקלון של ההתבוללות המכוערת, המתבטלים תמיד בפני “הגויים” ומשתדלים להתרחק מעמם ואוצרות־רוחו וסגולות־קדשיו. “הנפשות היפות” האלה עוררו בכל עת בקרב לבו רגשי משטמה והתמרמרות עזה עד כדי בחילה רוחנית וגופנית יחד, ובבואו לכתוב עליהם לא יכול לבלי לדבר רתת, לבלי לשפוך עליהם את זעמו ולחתות על ראשם גחלי־רתמים ביד חזקה.

רוח אחרת לגמרי מרחפת על־פני ספוריו וציוריו. חוט של חן, של רוך מיוחד ושל אהבת־נפש עמוקה, משוך על התמונות הלקוחות מתוך עצם החיים של בני דַלת־העם בדור הפּטריארכלי, הסובלים וחיים חיי צער ועיניהם נשואות בכל עת בבטחון גמור אל עָל, אל אביהם שבשמים, והם מתעודדים ומוצאים חזוק ועוז־רוח באמונתם השלמה באלהי ישראל, “רבונו של עולם”. באותם החיים, שאחרים ראו בם כעור, ראו עיניו יופי מיוחד, וקרא עליהם: אשרי העם שככה לו – וחבל על דאבדין! בכשרון רב מוליך הצייר את קוראיו למעמקי המרתפים של משכנות ישראל, לתוך תהום החיים באהלי הדלים והאביונים, ומראה על ניצוצות האור וקוי הזוהר המאירים והמזהירים במחשכים אלה, ביחוד בימי השבתות והחגים, אשר קסמים בהם לשנות בן־עוני החי חיי כלב ל“בן־מלך” הנהנה מזיו שכינת־מרומים ומפיק נוגה של “נשמה יתירה”, חלק אלוה ממעל. בתוך אותם החיים, בכל דלותם ושפלותם החמרית, הוא מפליא להבליט סימנים מובהקים של אצילות־הרוח ורוממות־הנפש. וכמה תמונות של יהודים פשוטים, “יושבי חושך וצלמות”, יוצאות מתחת עטו של בן־עמי מוארות בזוהר של מעלה וחייהם פושטים את צורתם הפשוטה והטרגית ולובשים צורה של אידיליה חגיגית משמחת לב ומשיבת נפש. ואם יש שהדברים מגיעים עד כדי סנטימנטליות, אין זו מקלקלת את השורה, כי סנטימנטליות כגון זו של בן־עמי היא בכל אופן מהמין המעולה והריהי מלטפת ביד אם רחמניה ומחממת את הנשמה הישראלית בלי שום צירופים של זיוף המציאות בכונה לשם טנדנציה מיוחדת.

־ ־ ־ ־ ־

בשנת 1886 חזר בן־עמי לאודיסה הוא ובני ביתו עמו. במקצת עסק בעבודת הוראה, ובעיקר בעבודת הספרות. כשלש שנים היה מורה בבית־הספר, שהיה שם לפני כמה שנים אחד התלמידים, – בבית הת“ת, שעמד אז בראשו בתור מנהל רש”י אברמוביץ (מנדלי מו"ס). אחר־כך עזב את ההוראה והתמסר כולו לעבודה ספרותית (בתקופה האודיסאית השניה הזאת כתב “הדרמה הקטנה”, “דרך הגבול”, “הבריחה” וספור גדול־הכמות ורב־האיכות בשם “הילדות”, שהושקע בו הרבה חומר אבטוביוגרפי, ערוך בדרך אמנותי, ועוד ועוד; גם רשימות “מסע לליטא” ו“קול קורא במדבר”, שעשו רושם כביר והשפיעו השפעה מרובה על כל חוגי הקוראים; גם ספורים יפים מיוחדים לילדי ישראל (בשם “ספורים לילדַי”), כדי למשוך את הלבבות הרכים אל חיק אומתם ולחבב עליהם את אוצרות סגולותיה.

ובאותו הזמן לא משך ידו גם מעסקנות לאומית וציונית. כי חובב־ציון בכל לבו ונפשו היה בן־עמי מראשית תנועת ישוב ארץ־ישראל ובתוך הועד האודיסאי היה חבר מיום הוסדו, ומתקופת הקונגרס הציוני הראשון, שהשתתף בו אף הוא, נעשה למעריצו הנלהב של הרצל והציוניות היתה משאת־נפשו כל הימים.

ובחבורה האודיסאית של נכבדי הסופרים העברים, שהיתה משמשת זמן רב כמרכז ספרותי וקשר הרוחות והלבבות היה אמיץ בקרבה לאות ולמופת, – בחבורת־סגולה זו היה בן־עמי כל הזמן אחד החברים החשובים והחביבים. ידוע ידעו חבריו את נפשו, כי רתחן הוא בטבעו ויש בו הרבה ממדת הקפדנות הקיצונית של בית־שמאי בשעתו, כי אוחז הוא במדת־הדין ומדקדק כחוט השערה ואינו נוח לותר אפילו במקצת, ובשעה שעיניו רואות איזו פגימה או דבר שלא כשורה, לפי דעתו – לבו רותח וזועף ואינו כובש את פיו מתוכחת מוסר ונזיפה. אבל חבריו הרבו לסלוח לו על תוכחתו המגולה, מדעתם, כי הדברים יוצאים מלב טהור וכואב, בלי שום פניה צדדית, וחבתם אל חברם בן־עמי הקנאי והקפדן לא נפגעה ולא נגרעה והיא נשארה בכל עת בשלמותה ותקפה.

והנה הגיעו ימי המהומות והמבוכות הפוליטיות בארץ רוסיה ועל בן־עמי עלה שוב הגורל לקחת מקל־נודדים בידו. ובשנת 1905 עזב את רוסיה ושוב פנה לשווייץ, שהיתה לארץ־מולדתו השניה, והתישב בגיניבה. שם עברו עליו בענויים ויסורים קשים שנות המלחמה העולמית ושלאחריה ורבות שבעה לה נפשו הרגשנית צרות הפרט והכלל. ולבסוף עזב בן־עמי שבע רוגז את אירופה, אשר המלחמה הגדולה השאירה בה אחריה הרבה סימני הרס וחורבן חמרי ומוסרי, ובשנת 1923, בהיותו קרוב לשבעים, עלה אל ארץ־ישראל, ארץ הבנין והתחיה, אשר אליה נשא את נפשו ומבחר חלומותיו ותקוותיו כל הימים.

־ ־ ־ ־ ־

בקש בן־עמי לישב בשלוה בארץ־חמדתו וקפץ עליו רוגזה של המציאות, ההולכת לאט בלי “קפיצת הדרך” ולא בכל דבר מתאימה היא אל חזון הרוח.

בתשעה באב, ביום האבל הלאומי נולד בן־עמי, ומיום עמדו על דעתו היה אחד מ“אבלי־ציון” המחכים לגאולה – והגאולה השלמה עדיין לא באה. ולפעמים הוא מוסיף לקונן וקריאת “איכה!” יוצאת בצער עמוק מלבו המסור לעמו והשואף תמיד לתחית הגוף והרוח יחד ולא רק לבנין ירושלים של מטה, אלא גם של מעלה.

וליובלו השבעים וחמש של בן־עמי יברכוהו כל יודעי שמו ומוקיריו בתור איש וסופר, שיזכה לאריכות ימים בשיבה טובה ואחרי שבת “חזון” יגיע ל“שבת נחמו” של ישועה ונחמה מלאה ושלמה, ועיניו תחזינה ארץ־ישראל של מטה ושל מעלה מכוונות זו כנגד זו ומשפיעות זו על זו השפעת־גומלין לברכה נאמנה.

---

בן־עמי: פרקי זכרונות

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א

בשעות הרעות, שהתרגשו ובאו על היהודים בנגב רוסיה, בתוקף סערת הפרעות הנוראות, בשנת 1881, יצא הסטודנט הצעיר מרדכי רבינוביץ, הוא “בן־עמי”, מאודיסה לחוץ־לארץ בתור שליח־מצוה של אגודת צעירים נאורים בשם “עם עולם”, שחבריה הציבו להם למטרה לצאת מארץ העבדות לארץ החֵרות, אמריקה, על מנת ליסד שם מושבה ולעסוק בעבודת אדמה, המחיה את גופם ונפשם של בעליה. בן־עמי, שהיה אף הוא, כנראה, אחד מחבריה של אגודה זו, יצא לפניהם בעיקר כדי להשתדל לפני באי־כח של חברת “כל ישראל חברים”, בברודי ואחר־כך בפריז, שתואיל להקדיש מקופתה תמיכה הגונה לאיתה האגודה האודיסאית בשביל להקל על חבריה את הצעדים הראשונים בדרכם הקשה בארץ החדשה. לאחר חמש שנים חזר מגיניבה, שהתישב שם לשנים אחדות, למקום מגורו הקודם, לאודיסה, בתור נושא דגל של הרעיון הלאומי ושיבת ציון, אותו האידיאל, שלקח בינתים את כל לבו, לב עברי גמור, המלא אהבה עזה ונאמנה ל“עם עולם” ולכל אוצרות רוחו ויקר סגולותיו.

באותן השנים המועטות, זמן ישיבתו של בן־עמי בחו“ל, נעשה לסופר בעל־שם מפורסם בעולמנו בתוך בני עמו. עוד לפני יציאתו מאודיסה התחיל תלמיד האוניברסיטה לנסות את כחו בעט סופרים ופרסם מאמר אחד ב”רזסוויט" (בשנת 1881), ובחו"ל הקדיש את עטו ועתו ביחוד לעבודה ספרותית. משם כתב שורת “מכתבים מפּאריז”, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, אחר־כך הדפיס כמה ספורים. בספוריו אלה, שגלה בהם כשרון מצוין, קנה לו שם גדול בעולם הספרות הרוסית ליהודים בארץ מולדתו, והשם “בן־עמי” נתחבב מאד על קהל הקוראים.

ובאותו הזמן, שחזר בן־עמי מגיניבה לאודיסה, נתגלגלה עלי הזכות על־ידי אחד ממכירי להכיר מקרוב את הסופר הצעיר ועיני ולבי ראו אותו בתור אדם המעלה, בעל נפש שאינה מצויה, מיוחדת במינה, בוערת באש קודש כל הימים, איש מוקיר ומעריץ בהתלהבות יתירה את הטוב, היפה והמשובח בעיניו, ודוחה בכל כחו, ברוגזה סוערת וברגש של בחילה ושאט־נפש, את הכעור והדומה לכעור, ביחוד כל דבר פגול, שנושא עליו סימני התכחשות לעם סגולתו, לאוצרות רוחו ומסורותיו.

ב

לעומת רוב בני האדם, שהיה בן־עמי מבטל אותם בלב ובפה מלא, ביחוד מתוך אותה “האריסטוקרטיה” החומרית והרוחנית, כביכול, המתרחקת מעל עמה וכל הקדוש לו, – היו מועטים שכבודם היה יקר בעיניו. ביותר היה מכבד ומעריץ בכל כח התלהבותו הכבירה שני אנשים בעלי שם טוב אשר באודיסה. שניהם נחשבו בעיניו לענקים וגאוני הרוח, כל אחד במקצוע שלו: מנדלי מוכר׳־ספרים בעולם הספרות והחזן בבית־הכנסת לברודיים, ר' ניסן בלומנטל, בעולם החזנות והנגינה. על שני אלה היה בן־עמי מדבר בכל עת בהתפעלות יתירה כחסיד נלהב על רבו הנערץ.

שני העולמות האלה, של הספרות ושל הנגינה, היו הקרובים ביותר לרוחו של בן־עמי והיה מרגיש בכל נפשו ובכל מאדו את כל הטוב והיופי הצפון בהם.

החזן ניסן בלומנטל כבר היה, כמדומה, בעת ההיא שתוק לגמרי, ובן־עמי זכר לו רק חסד השנים הקודמות, שהיה מתענג בכל נפשו על נועם תפלתו בבית־הכנסת, ובהיותו תלמיד של הגימנסיה ואחר־כך של האוניברסיטה היה מבקר בכל ימי שבת ומועדים בהיכל הברודיים והנשמה היתירה שלו היתה שואבת ממעין־ברכה זה עונג רוחני בשפע רב. אולם מנדלי גם לעת זקנה לא תש כשרונו הספרותי ולא נס ליחו ורעננותו. ובן־עמי, בחזרו מחו"ל, היה נכנס לעתים תכופות לביתו של מנדלי ונהנה מזיו שכינתו הנאה מרובה. הוא היה מעריץ נלהב של מנדלי שבכתב, ואף מנדלי שבעל־פה היה חביב עליו ביותר.

כשהכרתי את בן־עמי מקרוב היתה אחת משאלותיו הראשונות: אם יודע אני ומכיר את מנדלי ואם אני בא לפעמים לבקרהו בביתו. וכששמע מפי תשובה שלילית על שאלה זו התפלא מאד על כך: כיצד בן־אדם מונע את הטוב מנפשו, בהיות לאל ידו להתחמם כנגד אורה של אישיות גדולה וכבירה כזו? וביותר רבה השתוממותו של בן־עמי כשאמרתי לו, שאמנם הייתי פעם אחת בביתו של מנדלי, כדי לבקש ממנו איזה דבר ספרותי בשביל הקובץ “המעורר” (“דער וועקער”), שהתכוננתי להוציא בשפה המדוברת לשם הפצת הרעיון של חבת ציון וישוב א“י, ולאחר “קבלת־הפנים” הראשונה נסתלקה ממני התשוקה להכנס אליו שוב. ולא נתקררה דעתו של ב”ע עד שבאחד הימים הקרובים באתי עמו יחד לביתו של מנדלי ולא עברו ימים מרובים עד שנעשיתי לאחד ממקורביו של זה ומעריציו, לא רק בתור סופר מהמדרגה הראשונה אלא גם בתור אישיות כבירה ומזהירה יוצאת מן הכלל, ונוכחתי לדעת אז עד כמה עלול בן־אדם לשגות לפעמים אם הוא בא להוציא משפט על זולתו על־פי הרושם הראשון בלבד.

ג

לא עברה תקופת ימים רבים וחבורה קטנה של ארבעה־חמשה אנשים, הקרובים זה לזה ברוח, אף אם לא תמימי־דעות בכל דבר, התחברה יחד והיתה מתאספת פעם בשבוע לשם שיחה לבבית על כוס תה. ולפעמים קרובות היה “הסבא”, הארי שבחבורה, קורא לפני בני החבורה בהטעמה יתירה את הפרקים החדשים של ספורי־המעשיות, שיצאו מתחת עטו, והשומעים המועטים היו נהנים הנאה מרובה ומתענגים על התוכן ועל אופן הקריאה יחד, כי היה “הסבא” מיטיב לקרוא את יצירותיו באמנות רבה. ובן־עמי מרבה להראות את אותות התפעלותו יותר מכולם, ובשעות אלו של התרוממות הרוח כל עצמותיו תאמרנה: סבא, מי כמוך בסופרי ישראל!

אולם בכל גודל ההערצה, שהיה בן־עמי מעריץ את “הסבא”, לא היה נמנע לפרקים מלהראות תנועות אי־רצון גמור בשעה ששמע מפיו דברים, שמצא בהם פגיעה באמונות ודעות שלו. במקרים כאלה לא יכול ב"ע הרגשן להתאפק ולעצור ברוחו הקפדני והיה מתריס אפילו כנגד “הסבא” האהוב והנערץ ומשים גם בו תהָלה בחריפות יתירה.

וזכורני ביחוד דבר קשה אחד שנפל בין “הסבא” ובין “נכדו” בן־עמי, מעריצו הנלהב. שלשתנו ישבנו במלון הנהדר על שפת הים, שהתאכסן בו הסופר המפורסם שלום־עליכם. האורח החשוב הזה, שבא מקיוב לאודיסה לימים אחדים, הזמין אותנו לבית מלונו וקיים בנו מצות הכנסת־אורחים ביד רחבה; השולחן היה ערוך בכל טוב, ואנו, אורחיו, שעה של קורת־רוח מיוחדת היתה לנו. “הסבא”, כדרכו, פיו מפיק מרגליות ושיחתו מאירה ומזהירה, והמסובים שבעי עונג ונחת רוח. והנה יצא מפי “הסבא” לשם שיחה נאה איזה דבור, שהרגיש בו ב“ע כעין עקיצה מכאיבה כלפי כנסת ישראל או “חבת־ציון” (עצם הדבור נשמט מזכרוני) – והשומע הרתחן התמלא כלו קצף ובקול רגזן השמיע דברי נזיפה כלפי הדובר. מצב רוחם של המסובין התקלקל על־ידי כך ונסתלקה השכינה החגיגית; ואעפ”כ כלנו – וגם הסבא בכלל – מחלנו לנוזף על דבריו הקשים, שיצא מלב עברי כואב. ולבי אני – צריך אני להודות – הגה כבוד בשעה זו לבעל ה“עזות דקדושה”. ידעתי היטב את היחס של “נכד מתפרץ” זה ל“סבא”, העומד בעיניו לעילא ולעילא מכל “בני עליה” ויחידי סגולה, ובכל זאת, במקום שנדמה לו איזה חלול כבוד של דבר הקדוש לו, לבו מתעורר בכל עז והוא זורק מרה ואינו חולק כבוד גם לרב יקר וחביב.

וכך היתה דרכו של בן־עמי במסבות אנשים קרובים ורחוקים. לעצור ברוחו לא יכול ולא רצה בשום פנים. מדה זו של “סבלנות” ביחס לדעות אחרים לא היתה בו כלל. בכל עת כלו כהר־געש, שה“לַבה” העצורה בקרבו מוכנה בכל שעה להתפרץ החוצה. רותח היה כלו לא רק באספות החברים של סניף “מרבי השכלה” באודיסה, שאנשים כמהו נמצאו שם תמיד ב“מצב מלחמה” נגד “גבורי הלשון” הנדגלים בשם ההשכלה ואין מהם חולה על שבר היהדות, אלא גם בישיבות של הועד האודיסאי לישוב א"י, שהוא היה אחד מחבריו ונמצא שם לכאורה בין “חברים לדעה”, לא יכול לשמוע במנוחה שלמה דעה אחרת, המתנגדת לדעתו הוא, ומוכרח היה להביע את אי־רצונו והתנגדותו, אם בדברים או בתנועות שונות, קלות וחזקות.

ד

בכל דבר וענין צבורי, שהשתתף בו בן־עמי, היה עוסק וטורח בכל נפשו ובכל הכרת האחריות המוטלת עליו ולעולם לא התרשל ולא הסיח את דעתו מהחובה הצבורית שקבל על עצמו. ובשעה שנוסדה באודיסה אגודה בשם “החנוך”, שהציבה לה למטרה לעסוק בצרכי החנוך הלאומי ואגודה זו תמכה ב“חדר המתוקן” שנוסד, התמסר ב"ע לעבודה זו הקדושה בעיניו.

“חדר מתוקן” זה תעודתו היתה לתקן בו את פגימות החנוך העברי בעיר כאודיסה, שנמצאו בקרבה “זה לעומת זה”, מהצד האחד “חדרים” נושנים עם “מלמדים” בוּרים וחשוכים בראשם, ומהצד השני, “החדש”, בתי־ספר ליהודים מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, שהלמודים העברים בהם היו תופסים מקום שפל ועלוב עד מאד. ובראש “החדר המתוקן” הועמד הסופר והמורה הצעיר גוטמן (ש. בן־ציון), שבצעדיו הראשונים בספרות העברית כבר קנה לו שם טוב, ואח“כ נקרא מרחוק המשורר הצעיר ח. נ. ביאליק, שעסק אז בהוראה לתלמידים בסוסנוביץ, לכהן אף הוא ב”חדר" החדש בתור מורה ומנהל.

ו“החדר המתוקן” החדש הצליח אמנם וכמה מעלות טובות היו לו. שני המורים־הסופרים עסקו באמונה בעבודתם והתלמידים ראו ברכה בתלמודם. אולם מצבו החמרי של החדר לא היה “מתוקן” כלל. מעטים היו ההורים באודיסה, שידעו להכיר ולהוקיר בית־חנוך כזה, וחברת “החנוך” היתה קצרת־יד לתת לו תמיכה הגונה ולהחזיק בו כראוי. 

צער לא מעט גרם המוסד הזה, התלוי ברפיון, לבן־עמי, ש“החדר המתוקן” היה כ"כ קרוב ללבו העברי. ובנסעו מאודיסה (בשנת תר"ס), הוא ובני־ביתו, לשם מנוחה לירחי הקיץ לעיירה קטנה אחת (מַנזיר אשר בביסרביה), בתוחלתו למצוא שם במקצת ספוק רוחני לגעגועיו העזים על אותם חיי־היהודי הפטריארכליים, שהוא השכיל לתארם בכשרון אמנותי ובחבה יתרה בכמה מספוריו, – הנה גם שם לא יכול להסיח את דעתו מדאגה רבה לקיום “החדר”, ובמכתביו אלי משם (הכתובים יודית, ורק מלים אחדות עברית, שאותן אני מדגיש להלן), הוא מסיח לפני את דאגתו זו המפריעה את מנוחתו.

תיכף לבואו למקום המנוחה, לאחר שמתאר במכתבו את יפי המקום: “אני יושב על יד השלחן ובעד החלון אני רואה מסביב רק עצים, עצים עד אין סוף; עכשו הם מרבים להתנועע מהרוח, ככתוב “כנוע עצי יער מפני הרוח” וגו', מסביב עומד לו ים ירוק בלי קץ, ים של גלים העולים ויורדים” וגו' – הוא מוסיף: “מה נשמע בחדר אצלנו? מרגיש אני בושה וכאב לב בחשבי על החדר. רשאים אנו לקבור את עצמנו תשע אמות בהעלותנו על לב מה שאנו יוצרים. חדר כזה אי־אפשר לו להתקיים בלי צרות ויסורים. צריכים היו [ההורים] לתפוס מקום בחדר בכל כח. אבל מה נאמר ומה נדבר? נפלנו פלאים וכנראה לא נוסיף לקום לעולם”.

ולאחר איזה זמן הוא חוזר ל“עםק ביש” זה במכתבו משם: “אני איני יודע כלום מה להגיד לכם, כי גדול כים שברנו. זהו באמת שבר בת עמי, אוי ואבוי לנו! ואנו עושים מלחמה לשם “קאַלטוריע”, כמו שאומר הרב המקומי. תחבולה אחת יש, כפי שאמרתי לכם מכבר: שאני אצא בימי הסתו לפטרבורג לחברת ההשכלה… ובינתים מוטב שהם, כלומר: נוטמן וביאליק, ינסו להתחיל בעצמם ואחר־כך נסייע בידם. לסגור – משמעו הריגת נפשות”.

ה

אותו “החדר המתוקן” יקר היה בעיני בן־עמי לא רק מצד עצמו, לשם תקון החנוך המקולקל, אלא גם בזכותו של אחד משני המורים העומדים בראשו, הוא ח“נ ביאליק, שערכו היה כל־כך גדול ויקר בעיניו מראשית הופעתו של זה באופק הספרות העברית. את שירו הראשון של ביאליק “אל הצפור”, שקבלתי מיד המשורר המתחיל, בהיותו בפעם הראשונה באודיסה בימי בחרותו, להכניסו ל”פרדס" הראשון, – ראה ב“ע אצלי עוד קודם שראה אור הדפוס וקרא אותו בהבעת התפעלות מרובה על “הצפור” החדשה, שהתחילה לצפצף נעימות בגן ספרותנו. אח”כ קרא עוד כמה שירים, שיצאו מתחת עטו של המשורר הצעיר, והערצתו ביחס אליו הלכה הלוך וגָבור. את השיר “גמדי ליל”, לדוגמה, אשר שלח אלי ביאליק בשביל הקובץ לבני הנעורים “האביב”, שהכינותי לדפוס, נקרא ע“י ב”ע בכתב־יד וקרא על מחברו: “אכן אין זה גמד, כי־אם ענק ממש!”.

בתקופה זו של “החדר המתוקן” כבר היה ביאליק בעל “המתמיד” ועוד. ובאותו המכתב הראשון ממנזיר, שהבאתי קטע מתוכו לעיל, כותב לי ב"ע עליו: “את זעירא זה בכל גשמיותו אוהב אני אהבה עזה. רוח אלהים יש בקרבו. – על זה אין לדבר כלל. עודני מקוה, שיהיה הצבי ישראל. זאת היא נפש עשירה וכבירה, שאינה מרגישה בעצמה – ודבר זה טוב”.

ובעוד שלש שנים, בהיות ב"ע בימי הקיץ בבאלאקלבה אשר בקרים, הוא כותב לי (כנהוג, ביודית), לאחר שהוא שופך לפנַי את מרי שיחו על זה “שאין כאן יהודי, אפילו אם תתן מיליון דינר בעד נשמה יהודית באיזה רגש יהודי, בקצת לב יהודי; כמעט שאני יוצא מדעתי, כנופיה של בריות שפלות כמו יהודי המקום הזה אין כמדומה בעולם”; ולאחר שהוא מודיעני “שהיה רוצה לצאת למלחמה נגד כל שונאי ציון יהודיים, ואפילו נגד אחד־העם עם “האמת” המשונה שלו” – הוא מוסיף: “לביאליק אין לתת שיֵצא מאודיסה, זה בשבילו האסון הגדול ביותר”. ובחרדת חבה יתירה מביע הוא את צערו: “נסתלקה ממנו בזמן האחרון רוח הקודש; מה זה היה לו?”.

ויחסו של בן־עמי, בכל השינויים והתהפוכות של מצב־רוחו בחיים, לא נשתנה במקצת בנוגע לביאליק בתור משורר. תמיד, בכל הזמנים, היה לבו מלא הערצה ל“רוח הקדש” של בחיר המשוררים בדורנו. על אחד השירים של ביאליק בא“י כותב לי ב”ע כדברים האלה: “ומה אומר לך על שירו של המזיק ביאליק? אין מלה בלשוני להביע את הרגשות ואת הרושם שעשה עלי שירו. דברים נלהבים יוצאים מלב נלהב, שהוא כלו כהר גועש ולא תדעך לעולם האש שירדה מן השמים לנשמתו הגדולה, קדש קדשים של האומה”. ואפילו בשעת התחמצות לבו והתפרצות זמנית של רוגז אישי חריף נגד המשורר הוא מסיח לי במכתבו: “אתמול בערב בין קריאה לקריאה קראתי את שירו של ביאליק (בפעם מאה ואחת) “הרהורי לילה”. מה גדול הענק הזה! כל מכאובי עמנו של אלפי שנה עברו דרך נשמתו והיו לכאב גדול ונורא”.

־ ־ ־ ־ ־

שני הקטעים האחרונים וכן יתר הקטעים, שיבואו להלן, מתוך אגרות בן־עמי אלי אינם מתורגמים אלא נכתבו עברית בעצם ידו. כי מיום שעזב את אודיסה לחלוטין, בשנת תרס“ה, זמן המבוכות והמהומות המדיניות ברוסיה, התחיל ב”ע לכתוב לחבריו וידידיו, בני החבורה האודיסאית, את אגרותיו עברית, ולא בלשון מגומגמת כמנסה בדבר שאינו רגיל בו, אלא בסגנון נאה כאדם שלשון זו חיה ושגורה בפיו – וה“חידוש” הזה הפליא מאד את כולנו. והנה מה שכתב לו אחד־העם (מיום ט“ו אייר, תרס”ו), לאחר שקבל מידו את אגרת ה“הפתעה” הראשונה: “מכתבך העברי, שקבלתי זה כשבוע, הסב לי עונג רב. לולא ראיתי לא האמנתי, כי יכול אתה לכתוב עברית בסגנון נאה כזה וכמעט בלי שגיאות. עתה איני מניחך עד שתנסה לכתוב גם איזה דבר ספרותי בעברית. עת לך להכנס בבריתה של אמנו הזקנה – – – הנסיון ההיסטורי מלמדנו, שרק מה שנכתב עברית או תורגם לעברית נתקיים לדורות, וכל השאר בלה באוצרות הספרים ונשכח מלב”.

וכדאי להביא בזה קטע אחד מתוך מכתבו של בן־עמי, שכתב אלי בסוף שנת תרס“ז לעיר קרקוי, שהייתי שוהה שם אז לשם הדפסת הכרך הראשון של “ספר האגדה” בבית־הדפוס המשובח של יוסף פישר, כדי להוכח עד כמה יכול היה ב”ע למצוא בעברית דברים חריפים ושנונים ולהוציאם מתוך לבו הכואב על חורבן האומה, שעל כך היה מתאבל כל הימים: “בקרוב יוצא אתה את העיר קרקוי ולכן ממהר אני בתשובתי. כסבור אתה שאין אני יודע את טיבם של יהודי גליציה; אבל, יקירי, הראית מימיך איש מישראל ו”פריץ" אין לו? כל אחינו בני ישראל כורעים ומשתחוים לפני מי שהקוֹזאק שלו – – – והציונים – יודע אתה את טיבם של המפטפטים האלו, ורק בימי הבחירה באים הם לדבר על לב העם. ויהודינו אנו הטובים הם מיהודי גליציה? לא ולא! אין לנו יהודים כלל ודומים אנו המועטים למי שמתו מוטל לפניו – והמת זה עמנו. היחיה הנרקב והנבאש הזה? לא, אין לו שום תקנה ותרופה. הוא מאבד את עצמו לדעת, פורק הוא מעליו כל עול מוסרי ולאומי, עוקר מלבו את אלהיו ואת כל קדושותיו וישליך אותם לכלבים. בכל מקום שאתה פונה אין אתה רואה אלא חורבן והריסות, הריסות של כל היסודות במתכוון“. ובאותו המכתב הוא פונה אלי בבקשתו: “אולי תמצא בקרקוי “ערוך” לש”ס. צורך גדול יש לי בו. הלא ידעת כי לומד אני על מנת ללמד את בני משנה ומדרש, ובלי ערוך הרי אני חשוב כמת”.

ו

ממילא מובן, שרצונו של אחד־העם, שיכתוב בן־עמי דבר ספרותי בעברית לא נתקיים. ולא מחוסר רצון מצד אותו הסופר, הכותב כל דבריו הספרותיים רוסית, אלא משום שלא הספיקה לו היכולת לכך, שהרי אינה דומה כתיבת מכתבים לזו של ספורים וכדומה. אולם משאת־נפשו של הסופר לזכות ולראות בעיניו כמה מיצירותיו מתורגמות עברית התגשמה בעוד איזה זמן.

הוצאת “מוריה” באודיסה, שעמדו אז בראשה ח“נ ביאליק וכותב הטורים האלה, לקחה על עצמה את העבודה להוציא את מבחר ספוריו של ב”ע בתרגום עברי, ובשנת תרע“ד יצא בעברית הכרך הראשון של “כתבי בן־עמי”, שהכיל עשרה ספורים. עבודת התרגום של כמה מהם (“ליל ראשון של חנוכה”, “הדלקת הנרות” ועוד) נעשתה בחבה יתירה ביד מתרגם אמן כביאליק. גם על מעשה־ידיהם של מתרגמים אחרים, שלא הצליחו, עבר בקולמסו לשם תקון יסודי, והכרך כולו יצא מתוקן באופן מעולה, לשמחתו הרבה של המחבר, אשר ראה במעשה זה, שאליו היה נושא את נפשו שנים רבות, “תקון” גדול ו”עלִיה" רמה לנשמתו. והנהו כותב במכתבו מגיניבה (מיום י“ט אייר תרע”ט), שנשלח אל ביאליק ואלי, מיד לאחר קבלת הספר: “בערב ל”ג בעומר באה המתנה היקרה, שהיא גם מתנה יקרה לספרותנו העברית. כן, חביבי, מתנה יקרה זו לספרותנו. אומר אני בפה מלא ולא אבוש ואין אני מתירא שמא יאמרו, שמתגאה אני במה שאין בי. יחידים הם במינם הספורים האלה – – – וראה זה פלא: אין אני מרגיש, אני המחבר, שזה תרגום, ויפה עשיתם, כי לא כתבתם מפורש שזה תרגום מרוסית¹. לא! כולם כאילו נכתבו לכתחלה עברית. ולכולם סגנון אחד כאילו המתרגם הוא אחד ואין שני, והסגנון באמת גם הוא אחד ואין שני, כי סגנונו של ביאליק הוא אשר ידו בכל וכל הכרך מעשה ידיו הוא להתפאר. כן, אחי ורעי, דבר גדול וקדוש עשיתם – – – את מצות פדיון שבויים קיימתם ועמי עשיתם חסד והעליתם את עצמותי ממצרים ותחיינה העצמות האלה".

ובשמחתו זו של המחבר השתתפו גם אוהביו וידידיו הקרובים. וזה אשר כתב לו אחד־העם במכתבו מלונדון (מיום י' סיון, תרע"ד): “קבלתי היום את מנחתך היקרה “כתבי בן־עמי” בעברית. ודאי שמח אתה – ואני משתתף עמך בשמחה זו, שסו”ס לבשו כתביך את הצורה הנאותה להם, צורה עברית – – – קורא אתה ומתפלא: איך אפשר שספורים כאלו נכתבו בלשון אחרת? הלא רק בספרות העברית מקומם ורק בלשון עברית טועמים בהם טעם יהודי אמתי".

ז

עוד משאת־נפש נעלה היתה לו, לבן־עמי, רבה ועצומה מזו שיזכה לראות את פרי רוחו בעברית. והיא: לעלות לארץ־ישראל, לא בתור תייר, כדי לצרף לשעה קלה “מראה עינים” ל“הלך נפש”, אלא על־מנת להשתקע באותה הארץ, שעליה הרבה לחלום מיום עמדו על דעתו הלאומית־הציונית. אמנם ארץ חמדה זו אף היא בעיניו לא כולה יפה ומום אין בה. מרחוק התחקה ב“ע על שרשי הישוב החדש בא”י והרבה שמועות לא טובות ע“ד פגימות ולקויים, שיש בהם משום חלול הקודש, הגיעו לאזניו, וע”י כך הועם הזוהר של האידיאל והרבה טפות מרות התערבו אצלו בכוס של ברכה זו.

השמועות האלה הפיחו בקרבו לַבת־אש זעמו בקנאתו הגדולה לציון וציונות, ובמכתבו מגיניבה (מערב סכות, תרפ"ב) הוא כותב לי לא“י ברתחנות יתירה כדרכו: “תודה לאל, קמת לתחיה אתה וביאליק תפארתנו. וגם יש תקוה, כי עוד נזכה לשבת שבת אחים גם יחד בארצנו, הקדושה עד בואם של הציוניים ממין החדש – – – כן, יקירי, טמאו את ארצנו בכל הטומאות שבעולם. ב”ציון” זו געלה נפשי. נבוא כולנו איש במטאטאו, מטאטא השמד, ונטאטא את כל הישוב החדש של “הציוניזם” ואת כל הזוהמא אשר הביאו עמהם מן הגימ' עד ה“סינימה” והבַּלֶט – – – אם לא נעשה זאת אבדה לנו כל תקוה".

על מכתב פרטי זה עבר “מקרה לא טהור”: אחד הכתבנים “ראה את המציאה ונפל עליה” ובאיזה אופן שהוא העתיק לעצמו, כמובן בלי רשותי, את עיקרי הדברים החריפים שבמכתב ושלחם לעתון הירושלמי הלהוט לכל מיני סינסציות ושם נדפסו במלואם. בעושי מעשה מכוער זה גערתי בנזיפה במכתב אל המערכת, שנדפס באותו עתון, בהוסיפי נמרצות, שאמנם בין יתר הדברים יש צורך גמור “לטאטא במטאטא השמד” גם מנהג יפה כגון זה להשתמש במכתב פרטי ולעשותו לקנין הרבים.

ולאחר שהדבר נודע לבעל המכתב מהר להרגיע את רוחי (במכתבו מיום י"ז שבט): “הנני יודע עתה את הנבלה אשר עשה – – – ואולם אל יחר לך ואל תפול רוחך בך. אין בכך כלום ואינני מתרעם חלילה עליך. קראת את דברי לידידים והיטבת עשות. בודאי לא נעים לך ביותר לנפול בבצה זו אשר מטנפת את אדמת ישראל. אבל מה נעשה, רבים הם המטנפים ולכן דברתי על מטאטא השמד”

ועוד כמה שבועות לפני זה הוא כותב לי תמרורים. לאחר שמודיעני על מחלת עיניו הקשה: “הרופא אמר לי שתמשך עוד כמה חדשים; צריך שאבוא לעורון ממש שלא אראה מאומה, ואז יסירו את המסוה, זה הקטרקט, מעל עיני”, הוא מוסיף: “מדבר אתה, יקירי, בהתפעלות על יפיה של ארצנו. ידעתי גם ידעתי, כי טובה ויפה היא ארצנו ושאין כמוה. אפס כי עז פנים העם היושב בה וגם עמלק יושב בה” וגו', ומסיים קשות: “אוי לדורנו שהם קברניטיו – – – מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום”.

וכך בכמה וכמה מכתבים. הוא אינו פוסק מלהתאונן על מחללי הקודש ומטמאי הארץ. ואחד המכתבים הוא גומר בקריאה מרה היוצאת מלב עברי שבור: “באו גוים בנחלתנו – מה להם להגויים האלה ולארצנו?!”. ובמכתבו אלי לאחר שנרפאו עיניו הוא כותב: “ובכן בעזרת ה' אגש עוד הפעם לעבודתי. המלאכה מרובה והיום קצר. עוד יש לי ויש לכתוב עשרת פעמים ממה שכתבתי עד הנה. אבל היאריך ה' את ימי ואני זקנתי, זקנתי בשנים ואולם לא בלבי ונשמתי, עדיין לא נס לחי, אש אהבה לעמי ולכל קדשיו עוד בוערים בי כבימי קדם. לבי עודנו כהר גועש מלא עברה וזעם לכל מחללי קדשינו, לכל הבועטים ברגליהם רגלי חזיר את העבר שלנו שרק ממנו יצא העתיד”.

ולב עברי זה של ב"ע כאב במאד מאד בזכרו, כי גם שם, בארץ תקותנו האחרונה, לא יחסרו “מחללי קדשינו”. ובחשבו על ארץ־חמדה זו, שאליה הוא מתכונן לעלות, היו רגשי שמחה ועוצב מתרגשים בנפשו בערבוביה, והשמועות, שהגיעו לאזניו מרחוק, לא נתנו לו מנוח כל הימים.

ח

בקיץ, שנת תרפ"ד, התגשמה משאת־נפשו של בן־עמי מאז ובא להשתקע בארץ אבותינו. ומהיום הראשון לבואו היתה הרגשתו העצמית בבחינת “ויחד”: רגשי חדוה ונחת מלאו את נפשו הפיוטית, הנוחה להתפעל כל הימים למראות הטבע היפים, בראותו בעיניו את כל קסמי החן של ארץ החמודות, המלאה זיו ומפיקה נוגה מיוחד; ומהצד השני “נעשה בשרו חידודים חידודים” למראה “המציאות”, שאינה דומה כלל לאותה הצורה המזהירה של משאת־הנפש.

– לא זה הדרך! לא אל הנער הזה התפללתי! – היה לבו מקונן בקרבו בראותו בעיניו “מעשים בכל יום” ההולכים ונעשים לעין השמש שלא כרוחו, ולפעמים קרובות היה נאנח ומתאונן בקול רם ומשמיע את מרי שיחו באזני ידידיו ומכריו. דומה לו, כי בארץ העבר שלנו נקרע החוט המאחד את ההוה עם העבר לקראת העתיד, וביחוד במחנה הדור הצעיר כאילו אין קשר של קימא עם מסורת האבות. רואה הוא סימני² תחית הגוף ולא של תחית הרוח, שבלעדי זו אין ערך לכל התרועות הגדולות על “תחית ישראל בארץ אבותיו”; שומע הוא קולי־קולות של צער ומרירות על כל מיני משבר חומרי ואין איש שם על לב את פגעי המשבר הרוחני. ירושלים של מטה אפשר שהולכת היא ונבנית, אבל “ירושלים של מעלה” היכן היא ואיה מקום כבודה?

והנה מה שהוא כותב לי בשברון־רוח באותו הקיץ מירושלים (מיום י"ח אב): “חַיי חיי צער וסובל אני כל יסורי גיהנם ואין לי אפילו רגע של נחת־רוח כל־שהיא. ומאין יבוא? האויר מחניק, הסביבה מחנקת – – – הכותב אני? אפילו מלה אחת לא כתבתי. ואיך אכתוב בסביבה כזו? נסתלקה השכינה מעיר קדשנו ואין פה אפילו ניצוץ של קדושה. כבר יצאה מציון תורה ודבר ה' מירושלים, במקום קדושה טומאה טומאה – – – נושאי דגל הקדושה היו לתגרנים, מכל הקדוש עשו ועושים מסחר – – – ו”התחיה" שלנו כביכול – – – נעלי טניס וכדור הרגל, מלחמות אגרוף, נשף של רקודים" וכו' וכו'. ובמכתבו מראשית הקיץ בשנה הבאה הוא כותב לי מחיפה: “הנני תועה פה ממש במדבר. אין איש אתי. זר אני פה וכל הסביבה זרה לי. הבונים מקטנים ועד גדולים מהרסים הם. בונים בתים ומחריבים את כל העבר, את נשמתנו – – – אוי לנו ואוי לעמנו ולעתידנו אם “התחיה” תמשיך באופן כזה. ובעלי השפעה המעטים – השוחד (הכבוד) עִור את עיניהם והם היו למחותנים על כל החתונות ומרקדים לפני כל הכלות. ואיה בעל “האמת מא”י”, האם שבע הוא רצון מכל?". “הכל נעשה לפי רוחו, הכל מודים לשיטתו – אומר הוא באחד ממכתביו – האם באמת היה לתם כזה ושמח הוא על מוסדי הרוח כמו – – – ניצוץ של רוח אין פה, חול וחול עד להחנק”.

ועל אותם הדברים המרים הוא חוזר בנוסחאות שונות בכמה וכמה מכתבים. בנין ארץ קודש־הקדשים על חולי־חולין – רעיון נורא זה לא חדל לנקר במוחו ולבו ולא נתן דמי לו כל הימים. קשה היה מצבו הגופני בא“י (“אלהי הרחמים – הוא כותב לי מחיפה בשנת תרפ”ו – עזב את כל העולם ועוסק רק עמי עבדך ובכל יום הוא שולח לי פגע אחר, מחלה הולכת ומחלה באה"), והרבה יותר קשה ויותר נורא היה מצבו הנפשי. בשום פנים אינו יכול ואינו רוצה להשלים עם “המציאות” העלובה בעיניו. ולא אחת חוזר הוא והביע לפני באגרותיו אלי את תמהונו ביחוד על אחד־העם”³ידיד נפשו היקר מכולם“, והוגה ברוחו הקשה: “מה היה לו, הוא הלוחם כל ימיו בעד האמת ובעד הצדק והיושר מַשלים עם כל הסביבה, שהיא לגועל נפש לכל אדם ישר””

ט

ולאחר שעבר בן־עמי (בשנת תרפ"ח) מחיפה לתל־אביב לא הונח לו מעצבו ומרגזו. אדרבה, בכמה וכמה פרטים נפשו הנוחה להתרגשות הזדעזעה ביותר והתרגזותו גברה ועצמה מאד. זו “העיר העברית הראשונה” היו לו אליה תביעות יתירות, וביתר עוז פגעו בעצביו הנרגזים מראות הצללים במקום אורות, הלקויים והפגימות הבולטים לעין רואה, שאינם מוסיפים כלל כבוד לעיר העברית – ורגז ושחק בהוּמור מבדח ועוקץ המיוחד לו, בשחוק מכאיב ומדאיב לב.

בתל־אביב מצא תלי־תלים של “הופעות” כלליות ופרטיות, שגרמו לו צער ויסורי הנפש, והיה זועם בכל יום ודן אותן ברותחים. קובל היה, לדוגמא, על קוראי השמות לרחובות העיר (“יש בה, בת”א, רחובות על שם גדולי ישראל מן ר' יהודה הלוי עד ביאליק, ובאותו הזמן נהגו זלזול לקרוא לרחובות גם בשם כל חילק ובילק"). בכלל היה קורא תמיד תגר על הרועים ועדריהם, על המנהיגים ומונהגיהם, וביחוד על המחנכים ומחונכיהם, הרודפים אחרי כל חדש ומנתקים כל מוסרות המסורה בחיי האומה, כאלו “נער ישראל” ואין לו שום קשר עם העבר ונחלת אבות. לבו דאב בקרבו בראותו ילדי בני ישראל מתמסרים בכל מאודם, ביחוד בימי שבתות ומועדים, לכל מיני ספורט, לשעשועי כדור הרגל וכיוצא באלה. הכל נעשה לשם הגוף המגושם, הוא המולך בכפה והנפש הרכה אינה מקבלת את צרכי מזונותיה כראוי לה והיא הולכת ומצטמצמת ומתמזמזת ואין שם על לב.

וגם בימי חולי ומדוה ויסורי הגוף, שעברו עליו בירחי חייו האחרונים, לבו היה ער בקרבו לכל דבר, שנפל בארץ ובתפוצות ישראל בגולה. כל פרט חשוב בנוגע לכלל ישראל הנתון בצרה היה פורט על המיתרים המתוחים של נפשו המתרגשת בלי הרף ומוציא קול שועת תמרורים על שבר בת עמו המדיני, החברתי והמוסרי. ויש שהיה מתחזק וחוגר שארית כחו לערוך מכתבים חריפים בתוכחת מוסר לראשים ומנהיגים בכל מקום שהם על מעוות וסרחון כלפי עם ישראל, העלוב מבית ומחוץ והזקוק לפעמים קרובות לרחמי שמים, שישמרהו אלהי הרוחות לא רק משונאיו אלא גם מאוהביו…

ככה היתה מתחבטת ומתלבטת כל הימים נפשו של בן־עמי, שלא ידעה מנוחה שלמה לא בארצות הגולה ולא בארץ־ישראל, ארץ סגולה זו הנושאת מיטב חלומותיו וחזיונותיו.

לאחר שנפטר אחד־העם ידיד נפשו כתב לי ב"ע במכתבו מחיפה (מיום כ“ב שבט, תרפ”ז): “כשעמדתי על קברו הפתוח של אחד־העם אמרתי בלבי: מי יתן והייתי אני תחתיך, אחי. ולא היה בזה שום קרבן מצדי. אדרבה, זו יציאה משעבוד החיים הקשים והמרים שאין להם סוף, גאולה ממש”.

חמש שנים לאחר כתיבת הדברים הנוראים האלה (ביום ב' אדר א', תרצ"ב) יצאה הנפש המעונה משעבוד החיים הקשים והמרים. הלב העברי של הבן הנאמן לעמו חדל לדפוק ובן־עמי הלך לעולמו שבע ימים ושבע רוגז וזעם, רוגז מתוך רחמים רבים לעם סגולתו וזעם מתוך חבה יתירה לכל היקר והקדוש לישראל.

ול“גאולה ממש” מחכים עוד כמה מ“כתבי בן־עמי”, ממיטב יצירותיו, שערכם חי וקיים ועדיין הם נמצאים בשביה של ספרות הזרה לרוחם וראויים הם, כלשונו של אחד־העם, “שסו”ס ילבשו את הצורה הנאותה להם, צורה עברית". 

־ ־ ־ ־ ־

---

יובל נשכח

מאת

יהושע חנא רבניצקי

“יובל נשכח” – בשם זה קרא הסופר ז. אפשטין את אחד מאמריו (ב“הצפירה” תרס"ג) על דבר יובל המאה מיום שנוסדה ישיבת וולוזין, ובאותו השם אפשר לקרוא עכשו גם את יובל־המשנה – שבעים שנה לחייו וחמשים שנה לעבודתו הספרותית של הסופר, התופס לכל הדעות מקום חשוב בספרותנו העברית, זלמן אפשטיין, הנודע בכנויו הספרותי “שלמה האלקושי” – והעתונות שלנו, הרגילה להיות ערה לכל מיני חגיגות של יובל, עברה על חג כפול זה בשתיקה גמורה.

בשכחה זו, אפשר לומר, אשמה ביחוד צניעותו היתרה של בעל היובל עצמו, אולם חושבני, שלא יתרעם עלי ידידי וחברי הנכבד, המתרחק מן הפרסום, אם אבוא בזה להזכיר ולהציב ציון ל“יובל נשכח” זה.

לפני יותר מחמישים שנה בא מאחת העיירות הקטנות אשר בליטא (לובאן, פלך מינסק) לבירת הדרום הרוסי, אודיסה, עלם בעל כשרונות, זלמן, הוא עם יתר בני המשפחה (ביניהם אחיו הצעיר ממנו יצחק, הנודע בארצנו בתור מומחה בפדגוגיה וחקרי בלשונות), אל אבי המשפחה נחום ז"ל, אחד הלמדנים הליטאים, שהתישב קודם לכן בעיר זו ומצא בה את מקור פרנסתו במלמדות. בבואו לאודיסה כבר היה הנער, תלמיד ישיבת וולוזין, מלא וגדוש בתורה, וכאן הקדיש מיטב זמנו לקנות השתלמות רוחנית ולמלא חסרונו בעמל עצמו, בלי עזרת מורים, בידיעות ההשכלה הכללית, גם התמיד בקריאה עיונית בספרי המופת הרוסים, בספרות היפה ובבקורת.

לאחר איזה זמן התחיל בהצלחה לנסות את כחו בעט סופרים, ב“המליץ” שנת תרמ“א נדפסו מאמריו הראשונים, שמשכו עליהם את עיני הקוראים, ומאז היה לאחד הסופרים המובהקים ב”המליץ" ושמו של הסופר הצעיר נודע בעולמנו ונתפרסם לתהלה.

כדאי לציין בזה, שגם המבקר הקשה דוד פרישמן, שפרסם בשנת תרמ“ג מחברת בשם “תהו ובהו” לעורר שבט אפו על “דרכי המליץ ודרכי סופריו ופטפוטיהם” והציג לראוה את בעלי הלשון “אשר גם ניבם נבזה ודבר שפתיהם למחסור”, – אף הוא, בהוציאו בלי רחמים משפט כליה על הסופרים, עמודי התוך של “המליץ” ובהחליטו כי “על כל דבר ודבר ועל כל קוץ וקוץ ראינו דרשות ב”המליץ”, אשר ריח בית המדרש עולה ויוצא מהם ואשר כמעט כולם ישא רוח", הוא מוסיף מיד: “ראה אנכי אומר “כמעט”, משום דברים טובים ומדוברים בטוב טעם אשר שמענו לפעמים מפי ה' ז. אפשטיין”. מתוך כמה סופרים זקנים ומפורסמים מצא המבקר הזועם לציין לטוב את הסופר הצעיר הזה בראשית דרכו הספרותית.

השנים ההן היו ימי “חבת ציון” בתקופתה הראשונה, רוב הסופרים מליצי “המליץ” יצאו על הבמה בימים ההם מזוינים במליצות הנביאים והחוזים. “למען ציון לא חשו ולמען ירושלים לא שקטו”, וכמעט כולם חזרו במלים שונות על אותם הניבים “הנעלים והנשגבים”. ובתוך מקהלה זו נשמע קול סופר המדבר “בלשון בני אדם”; לא המדרש של כתובים ושברי פסוקים הוא העיקר בעיניו, אלא עצם הענין שעליו הוא בא לדון בדברים של טעם. ומלבד ענין זה של חבת ציון וישוב א"י, שנעשה מדרס לסופרי ישראל בימים ההם ורבים דשו בו והיו מרבים לספר בשבחו בהכפלת דברים מבלי לחדש כלום, היה הסופר הצעיר הזה בוחר לנושאי מאמריו ענינים מחוץ להעגול הצר והמוגבל, כמו שאפשר לשפוט על פי שמותם של אותם המאמרים: “רוח הלאום ותוצאותיו בהעת החדשה”, “הרכוש והעבודה” “האם נחוצים לנו באמת תקונים בדת?”, “הקוסמופוליטיזם במובנו האמתי”, “לפלגות משכילינו”, “התורה והחיים”, “הפאעזיה ביחוסה להמציאות”, “בין ישראל לעמים” והרבה כיוצא באלה.

בצעדים בטוחים ונאמנים צעד ז. אפשטין ובהמשך הזמן תפס מקום מכובד בין טובי סופרינו. הוא הצטיין כפובליציסט בעל כשרונות, שיש לו תמיד מה להגיד ויודע איך להגיד כדי לעשות את הרושם הדרוש. וביחוד היה תופש את הקוראים בלבם בנעימה הלירית, שנשמעה מתוך רוב מאמריו הפובליציסטיים. דבריו היוצאים מן הלב העברי, הנאמן והמסור למסורות ישראל, היו נכנסים לתוך לבות הקוראים ומעוררים בקרבם רגשי חבה יתרה למורשת אבות. בדברו על “הגאון מווילנא” הוא מתלהב בדברי הערצה ביחס אל “התורה הקדושה, נשמת האומה, נשמת עם אלהי אברהם, אשר בה יחיה ובה ימות בתוך משברי ימים זועפים זה אלפי שנה”; ובדברו על “ישיבת וולוזין” הוא מרים על נס את מעלות “הספר”, שהוא “ביחוד נשאר לנו בני ישראל לפליטה גדולה מכל מחמדינו בימי קדם, ובו ובזכותו אנו חיים וקיימים כהיום הזה”, והוא חוזר ושואל אותה השאלה שהעמיד לא אחת: “היודעים אנו להוקיר אותו סם חיינו, כאשר לו יאתה”, ובכל תוקף הוא דורש השתדלות יתרה לשם “התמזגות העבר עם העתיד בחיי האומה”.

ובאותו הזמן שהסופר מרבה לספר בלשון נלבבת ומלהיבה בשבח “טל אורות של היהדות העתיקה”, הוא אינו מסיח את דעתו גם מ“האנושיות”, מנחיצות “השכלה כללית”. “התפתחות כוללת ומקפת כל כחות האדם, התרחבות והשתלמות בכל פנות חיי הרוח”; ואותו הפה, הגומר את ההלל על “הספר” העברי, הוא המדבר בחריפות יתרה (במאמרו “הספר והחיים”, שנדפס ב“לוח אחיאסף” תרנ"ד) נגד שלטון בלי מצרים של הספר בחיי עמנו. “עם הספר – הוא אומר – היינו מאז מעולם, והדבר הזה היה לנו לסם חיים ולסם מות כאחד… עקמומית השכל, שכבד למצוא דוגמתה בכל העמים בעלי תרבות, מבטים משונים על התבל ומלואה המבהילים בזרותם ופראותם, יחס אוילי וסר טעם לכל חיי האדם, נועמם ויפיָם, עקשנות מאובנת העוצמת את העינים בחזקת היד לבלתי ראות נכוחה, – אלה היו תולדות הספר המפשט, אשר בנה לו במה לעצמו, הרחק מכל החיים והמונם ושאונם, ויכבוש לו כליל את בחירי כחות העם”, והוא מוסיף בהתמרמרות חריפה: “בו (בספר) נחנט ישראל וישכב למעצבה קבור בערמות חול, אשר שמו מחנק לרוחו ולנפשו”.

* *

הנה כן עומד הסופר החשוב יותר מיובל שנים, הכן על משמרתו, משמרת הקודש, מורה טוב טעם ודעת לבני עמו מעל במת הסופרים, מדבר בשבח האמונה הצרופה וההשכלה יחד, אבל לא השכלה “ברלינית” הנועזה לעקור עיקרים רבים, אלא “ירושלמית” (לפי בטויו באחד מאמריו) אשר “תבנה ותכונן על אשיות ספרי הקדש”.

“היהדות והאנושית” – בשני עמודי־התוך האלה אוחז הסופר בשתי ידיו בכל שנות עבודתו הספרותית, מבלי להרים זאת על נס בתור סמל מיוחד ומבלי להכריז על כך בהכרזות מיוחדות.

וגם במאמרי הבקורת שלו, שכתב אמנם לא הרבה, הוא משתדל לתאר בדברי הערכה נאמנה לא רק את “רחוב היהודים וסופרו” (מנדלי מו"ס), אלא אף את ה“גראף ליעוו טאלסטאי”, ואת “איוואן סירגיוביטש טורגניוב”, שני היוצרים הגדולים שדה הספרות היפה הרוסית, אחד סופר גאוני והשני בעל כשרון ספורי מן המצוינים, שהשפיעו הרבה על נפשו הפיוטית בצעירותו. מלבד מאמרים בפובליציסטיקה ובקורת נסה אפשטין את כחו הרענן בהצלחה מרובה גם בציורים, וכמה נובילות נאות יצאו מתחת עטו, שמשכו את לב קוראים בעלי טעם ספרותי, וביחוד הצטיין בקטעיו “מספר הזכרונות לשלמה האלקושי”. נעימה מיוחדת, רכה ונאה, נשמעת מתוך זכרונות ילדותו, בהיותו נער קטן באביב ימי חייו ו“נר אלהים טרם יכבה מעל ראשו”. לפני הקורא השתפכות נפש לירית בעלת געגועים עזים לימי חמדת העלומים, לזיו השכינה של שבת מלכתא, “המפליאה לעשות בקסמים אשר בידיה”, ולאורות הפלאים של מועדי בני ישראל. גם על עיירתו הקטנה הוא שופך זוהר רומנטי וחן המקום על ציירה. ותמונת החדר והמלמד אומרת אף היא: “שחורה אני ונאוה”!…

־ ־ ־ ־ ־

“מי יודע איך יצלצל עתה קולי בתוך מקהלת הקולות הצעירים” – כה דברי הסופר בהקדמה לספר “כתבי זלמן אפשטין”, כרך ראשון, שיצא בהוצאת המחבר בפטרבורג בשנת תרס"ה – “אמנם בשכבר הימים, בעתו, אולי לא עבר קולי ההוא מבלי השאיר אחריו רשמים ידועים, ויש אשר, כמדומה לי, גם הקשיבו לו וימצאו בו כפעם בפעם גם מלות חדשות היוצאות מן הלב ונאמרות בכונה רצויה להשכיל להיטיב”. הסופר הנכבד בענוותו אומר בלשון “אולי”, אבל אלה מבני דורו, שהיו עמו יחד והקשיבו לקול דבריו בשעתם, יכולים להעיד על הרשמים העזים, שהשאירו הדברים אחריהם, בוודאות גמורה. ויש לו, לסופר, הזכות המלאה להאמין – כפי שהוא אומר בסופה של אותה ההקדמה – כי גם “הקורא מדור יבוא בכל אופן ימצא בכתבי, במאמרי בכלל ובפיוטי בפרט, הד רוחני מפנות ידועות מאותו העולם הנאצל, המסורי והרוחני, בו התקימה היהדות העתיקה בגלותה, גם ילמד מהם לדעת את המצב הנפשי של האדם העברי מאותו דור־הבינים, אשר רגלו האחת עמדה כולה בתוך “התחום” ורגלו השניה כבר צעדה על ארץ רבה”.

וזה כחו לאלהיו לא סר מהסופר זלמן אפשטין ולא נס ליחו בעולם ההגיון והפיוט גם לעת זקנה. ועד היום לא יחדל מתת פרי תנובתו. בכח עלומים הוא נצב על המשמר ומשתתף בכשרון רב בפתרון השאלות החשובות העומדות על הפרק. וביחוד הוא מתעורר בכל חום לבו העברי, המסור לעמו ונאמן למסורות אבות, בשעה שעיניו רואות פגיעה קשה ביסודות היהדות. הנה זה יצאה בזמן האחרון משוררת אחת ופרסמה (במוסף של העתון “דבר”) “מזמור שיר למנצח לעשתורת” – ו“שלמה האלקושי” אינו יכול לעצור ברוחו ולעבור בשתיקה על חזיון זר ומשונה, כי “אחת מבנות ציון מתוך עולי הגולה ובפני כל הקהל כורעת ומשתחוה לעשתורת, הוא האליל אשר כתבי הקודש יקראוהו בשם שׁקוץ הצדונים ושמים אותו לחרם ולזועה”; וכשהוא בא להעיד על עצמו: “הרגשתי (בשעת הקריאה) כאלו שפכו קיתון של רותחין על הכרתי הגזעית־הישראלית, נפשי בקרבי הזדעזעה ותתפלץ עד היסוד בה” – מרגיש הקורא, שהדברים לא נאמרו “לתפארת המליצה”, אלא יצאו מעומק לב כואב.  

ושוב מעשה בסופר אחד מן השואפים “להפתיע את הקהל”, שיצא בימים האחרונים בשבועון “הפועל הצעיר” בלשון מסולסלת ובמליצות נפוחות מודרניות לבטא במאמרו “מורשת הגלות” דברי חרפות וגדופים כלפי התורה שבע"פ של עם ישראל, הוא התלמוד – ושלמה האלקושי הזדעזע והתפלץ למקרא דברי נאצה וגסות כגון אלה והתעורר “להוקיע לעין השמש את כל הכיעור שבמעשה זה” ולתת “לקח לרוגן”, אשר “בלי חשוב הרבה הוא יורק מלוא פיו בפני האומה, ברמסו ברגל גאוה את אחד מצורי מעוזיה הרוחניים, את אחד העמודים התיכונים של היהדות ההיסטורית, את התלמוד”.

אשׁרי זקנותו של זלמן אפשׁטיין שׁלא ביישׁה את ילדותו! ואם הסופרים והעתונאים שׁלנו עברו בשׁתיקה על יובל־משׁנה של הסופר הנכבד, לבו יוכל להיות בטוח שׁהקוראים הותיקים לא פסקו מלהוקירו על פי פעלו המצוין בספרותנו, ומקומו יכירנו בה לאורך ימים.

תרצ"ב

---

ש. בן־ציון

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א

לאחר גלגולים רבים ושונים, שעברו על שמחה בן־ציון אלטר גוטמן, הנודע בכנויו הספרותי “ש. בן־ציון”, בפרק שנות נעוריו וצעירותו, בתור לומד תורה הרבה, שואף השכלה במסתרים מיום היותו ל“בר־מצוה”, עוסק במסחר ומרביץ תורה לילדי ישראל, – בא המשכיל והסופר הצעיר, שלא מלאו לו עדיין שלשים שנה, באביב שנת תרנ"ט, להשתקע באודיסה “בירת הדרום”.

“כלילת יופי” זו היתה – כעדותו על עצמו ברשימתו הקצרה על תולדות ימי חייו, שנתפרסמה לאחר פטירתו – “מיטב חלומותיו” עוד מימי ילדותו, מיום שהביאה אמו את הבן היחיד והחביב שלה “אַלטריל”, בהיותו כבן ארבע, מעיר מולדתו הקטנה טֶלֶנֶשטי אשר בביסרביה לעיר הגדולה השוכנת לחוף הים ושם שהה שבועות מספר לשם רחיצה בים. וביותר התחיל מתגעגע על אודיסה, זו “העיר המלאה חכמים וסופרים”, לאחר שהגיע בהתפתחותו למדרגת קורא ותיק בעתונים ובספרי השכלה וגם בעצמו נכנס לפרדס הספרות ונעשה לסופר בישראל.

צעדיו הראשונים של הסופר החדש היו, כנהוג אז על־פי רב, בשדה השירה, ודוקא בלשון המדוברת. את שיריו “הז’רגוניים” האלה עלתה בידו להראות בכ“י לסופר מפורסם אחד (מ. ספקטור), שנתגלגל ובא לעיר מושבו טֶלֶנֶשטי, והלז גמר עליו את ההלל והעיד על מחברם שעתיד הוא להיות ניקרסוב יהודי, ומאז התחזקה אמונתו בעצמו ובכשרונו הספרותי. והדבר הראשון שפרסם בדפוס אף הוא היה בלשון המדוברת, ספור מחיי ההוה בשם “חברי”, שנדפס (בחתימת “ש. ציונזאן”) בקובץ הספרותי “יודישע ביבליאטעק” של י”ל פרץ, והעורך בעל השם הגדול הואיל לכבד את הסופר המתחיל במכתב והעיד בו על ספורו שעם כל מגרעותיו הוא מעשה ידי אמן. אח“כ נסה את כחו גם בעברית וב”הצפירה" נדפס ציור והעברי הראשון בשם “צללים עוברים”, בחתימת ש. בן־ציון, זה השם הספרותי הקבוע שלו מאז. אחר זה פרסם “עוקצים ופרי מחשבות” (ב“לוח אחיאסף”) ועוד, עד שזכה להשתתף בפרי עטו (“החוש הששי” ו“על קצה גבול הילדות”) ב“השלח” של “אחד העם”, זה הסופר הנעלה שהוא היה שותה בצמא את דבריו מיום שנתפרסם מאמרו הראשון “לא זה הדרך”, והוא מיום עמדו על דעתו בעניני ספרות מעריץ אותו ונחשב בעיניו לסמל ומופת גם בעצם התוכן של מאמריו המצוינים וגם בלשונם וסגנונם המזהיר¹ ".

ומה גדלה שמחת לבו של הסופר והמורה הצעיר לאחר שנתמלאה תשוקתו הגדולה והשעה שחקה לו להתישב בעיר חמדתו, להמצא במחיצתם של “חכמי אודיסה”, שערכם חשוב בעיניו כל־כך, ובראשם שני “אריות שבחבורה” מנדלי מו"ס ואחד־העם, שאליו ביחוד הוא נושא את נפשו כל הימים, ולעבוד עבודת הקדש במוסד קרוב ללבו, שעומדים בראשו כמה מטובי העסקנים והסופרים, וביניהם אחד־העם הנערץ.

ב

מוסד חדש זה באודיסה, שנקרא אליו ש. בן־ציון לעבוד בו ולנהלו בכשרון ובאמונה – הוא “חדר מתוקן”, שהקימה אותו בשנת תרנ"ט חברת “החנוך”.

בעיר אודיסה, שההפקרות היתה הולכת בה בקומה זקופה ודוחקת בחוצפה יתרה את השכינה הלאומית והיצר־הרע של טמיעה גסה ופרועה היה שולט בקרבה בלי מצרים, נתיסדה חבורה של “חובבי ציון” ביחד עם “לאומיים” גמורים לשם “הלאמת” הקהילה היהודית ומוסדותיה והתאמצה לשקוד על תקנת תינוקות של בית רבן ולתקן את פגימות החנוך, שהיה לקוי מאד בבתי־הספר ליהודים: מצד אחד “חדרים” מהמין הגרוע ביותר עם מלמדים בורים, מחוסרי תורה ודרך־ארץ כאחד, ומהצד השני בתי־ספר מיסודה של חברת “מרבי השכלה בישראל”, השואפת להקנות לילדי העברים רק את הלשון הרוסית וראשי פרקים בידיעות כלליות, מבלי תשומת לב כל עיקר ללשון העברית ולתורת ישראל. והנה התעוררה חברת “החנוך” לעמוד בפרץ ולהקים “חדר מתוקן” לדוגמה ולמופת, ולמנהל אותו החדר בחרה בסופר־המורה, שכבר התמחה במקצוע זה, בתחלה בקַלַרַש הסמוכה לעיר מולדתו, ב“חדר המתוקן” של הד“ר מיטמן־כהן, מי שעתיד ליסד את הגמנסיה העברית ביפו אשר בא”י, ואח"כ זמן מועט גם בניקולייב הקרובה לאודיסה.

בחדר המתוקן החדש, שנוסד באודיסה, התמסר ש. בן־ציון לעבודתו בהתלהבות נעורים ובכל כחות נפשו העשירה, השואפת לתקון החנוך. את פגימות “החדר” העצומות חזה מבשָרו עוד מימי ילדותו והוא שנא אותו, את החדר הישן, תכלית שנאה. בגורלו עלה לקבל את חנוכו בחדר אימה וזועה מן הגרועים ביותר, ואת “המפלצת” הזאת בכל מוראיה ופגעיה הפליא לתאר ב“ציורים מימות החדר” בשם “נפש רצוצה”, שנדפסו בשנת תרס“ב בחוברות “השלח” ועשו רושם כביר על הקוראים. הרבי האכזר, “חוימילי גרגרת” האדמוני, זועם כל היום ואין נסתר מחמתו שהוא שופך בשפע רב על “האנוסים הקטנים” המשועבדים לו; “על כל שמועה שהוא שומע ועל מה שאינו שומע הריהו מתרעם וכועס, מכה בראשינו, סוטר על לחיינו, מכה באגרוף על כתפינו ובפרקי אצבעותיה של כף ימינו, שנקטעה אגודלו, הריהו דופק על לוח לבנו, לנטוע בו את הדברים כמסמרים” וכו' וכו'. והנה מי שהיה אחד “האנוסים הקטנים”, שסבל הרבה מתגרת ידו הקשה של החדר הישן, קבל על עצמו להפוך את הקללה לברכה, את “החדר” המקולקל ל”מתוקן“, המחנך והמגַדל לא “נפשות רצוצות” אלא בעלי נפש בריאה ושלמה. ועבודתו ב”חדרו" לא היתה עבודה סתם, לא יגיעת בשר ורוח בלבד, המיַגעת את נותן התורה ומקבליה כאחד, אלא עבודת הקדש שיש בה יצירה, הגורמת קורת רוח ונחת הנפש והמנעימה את קשי העבודה.

כי אמנם עבודה קשה היתה לפניו מתוך העדר ספרי למוד ללשון העברית, והוא התעורר למלאות את החסרון הגדול. באותם ספרי הלמוד המועטים (שנים או שלשה) שהיו לפניו לא יכול למצוא ספוק בשום פנים, כי לא נמצאו בהם אלא דברי חקוי ותרגומים מלועזית ונפשו המקורית בקשה אחרת, ולפיכך הטיל על עצמו לספק את צרכי תלמידיו בערכו בשבילם מדי פעם בפעם מיני מזונות חדשים, שירים וספורים קטנים וקלים, שהשתקפו בהם חיי הילדים העברים. וש. בן־ציון נתן את דעתו לא רק למשוך את לבם של הקטנים בדברי שעשועים בלבד, אלא השתדל גם להיות מורה להועיל, להשפיע על תלמידיו בדרך קלה ונוחה השפעה חנוכית ולסייע להתפתחותם הנכונה בתור בני אדם ויהודים.

ועמל המורה הצעיר, בשקדו על תקנת בן יקיר לו, זה “חדר”־שעשׁועיו, לא היה לריק. הוא זכה לראות ברכה רוחנית בחדרו, אשר קנה לו שם טוב בחוגי הציוניים ו“הלאומיים” באודיסה, וכמעט בכל יום היו באים מבקרים שונים לראות בעיניהם את בית החנוך העברי, אשר פשט את צורתו הישנה המקולקלה. ולבש צורה חדשה “מתוקנת”.

ג

ערכו הרב של אותו “החדר המתוקן” עלה למדרגה יותר גבוהה לאחר שבא לאודיסה, על פי הזמנת הועד של חברת “החנוך”, עוד מורה שני – הוא ח. נ. ביאליק, שהיה במשך כמה שנים מורה מובהק בעיר סוסנוביצי בפולניה וגם קנה לו כבר שם טוב בעולם ספרותנו העברית כמשורר בעל כשרון נעלה. שני המורים־הסופרים הצעירים התמסרו כחברים יחד לעסוק בעבודת הקדש באמונה ובאמנות יתרה והיו שוקדים על תקנת בית־החנוך הנמצא תחת ידם להשרות בו ברכה מרובה, והדבר הצליח בידם באופן יפה ומזהיר ו“החדר” שלהם היה “מתוקן” לא רק על פי שמו בלבד אלא גם לפי מהותו וחשיבותו ויכול לשמש למופת לרבים. גם אותו ספר־הלמוד, שבהכנתו היה עסוק ש. בן־ציון כל הימים ההם, השביח לא מעט אחרי שהמורה החדש נתן אף הוא אליו את דעתו בעלת המשקל והואיל להעיר את הערותיו על כל פרק חדש שהמחבר הגיש לפניו לשם עיון וכמעט תמיד נשמע להערות חברו הטוב ברצון.

אולם לא ארכו שנות קיומו של החדר המתוקן, כי עם כל גודל איכותו של מצבו הרוחני בעיני מביני דבר השתנה לרע מצבו החמרי. בעיר כאודיסה לא רב היה מספר ההורים בעלי רצון ויכולת לשלוח את בניהם למוסד חנוכי כזה באופן שיוכל להתקיים כחי הנושא את עצמו בלי תמיכה מן החוץ, ואותה החברה התומכת בו נתדלדלה קופתה ורפו ידי הועד מלתמוך בבית חנוך זה כהוגן. זמן־מה התאמצו שני המורים להחזיק מעמד בכחות עצמם והסתפקו במועט שעלה בידם לקבל מידי הורי התלמידים העניים – וסוף־סוף הוכרחו שניהם לעזוב את המערכה – ו“החדר” נסגר.

וגם לאחר זה לא התרחקו שני הידידים הקרובים. כל אחד מהם היה עסוק כמה שעות ביום בהוראות לתלמידים בבית הוריהם ובקושי מצאו להם את מחית ביתם בצמצום, ובשעות־הפנאי היו נפגשים ומטיילים ארוכות וקצרות ומרבים לשוחח על היצירות הספרותיות הנרקמות בסתר חדרם וגם על הצורך והנחיצות ליסד הוצאת ספרים מיוחדת לשם הדפסת ספרי למוד ומכשירי חנוך מתוקנים כדי למלא עד כמה שאפשר את החסרון הגדול במקצוע זה אצלנו. ולמטרה אחרונה זו התחברו יחד עם כותב הטורים האלה, שהיה ג“כ עוסק בהוראה וחולם אף הוא על הוצאת דבר כזה מכלל מחשבה טובה לפעולה ממשית. וע”י שלשתנו נוסדה בשנת תרס“ג באודיסה הוצאת ספרים בשם “מוריה”, שהשתתפו בה בתחלתה סופרים ועסקנים ידועים, ואח”כ עברה² לרשותם של שלשת המיסדים הראשונים.

מיסדי “מוריה” קבעו לה בראשיתה, כאמור, תחומים מסוימים והציגו לעצמם לעיקר מטרתם לחדש את פני החנוך העברי הזקוק לתקונים ע"י ספרי למוד הערוכים מראש על פי שיטה יסודית בידי מומחים.

וש. בן־ציון המשיך בהתמדה יתרה את עבודתו בספר־הלמוד לאחר א"ב, שקרא לו בשם “בן עמי”, הנועד למקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב. את המוכן בידו הוא תקן וחזר ותקן, והשתדל להכניס לתוכו הרבה דברי שיר ופרוזה של אחרים מאלה שהם לא רק נוחים לקריאה אלא שיש להם גם ערך חנוכי, ועל פי רוב לא הביאם בצורתם המלאה אלא בשנויים הדרושים לחפצו, ולפיכך עליו היה להוסיף בתוכן הענינים לפני שמות המחברים את המלים “על פי”.

ובאותו הזמן היינו עסוקים שלשתנו יחד, כמעט בכל ערב עד שעה מאוחרת בלילה, בעריכת “ספורי המקרא” כפרוזדור לתלמידים לפני כניסתם לטרקלין המקרא. כל אחד מהמסדרים הכיר היטב את האחריות שבדבר וכל שנוי קל נעשה בכובד־ראש אחרי עיון רב, ויש שהשאלה אם יש צורך גמור באחת ההשמטות הקטנות עוררה וכוחים גדולים והצעת טענות ונמוקים עד שבאו המסדרים לכלל דעה אחת – בהתאם לעיקר הגדול שכל הנכנס לספוה"מ יכנס במלואו היותר אפשרי, כלשונו וצורתו של גוף המקור.

ד

אולם תקופה זו, שעסק בה ש. בן־ציון ב“מוריה” ובעבודה משותפת עם שני חבריו, אף היא לא ארכה. אחרי נדודיו המרובים ממקום למקום, אפשר היה לחשוב שזאת העיר אודיסה, שאליה נשא את נפשו מימי נעוריו, תהיה לו, אם לא התחנה האחרונה, לכה"פ מקום מנוחה לזמן ארוך; אבל הוא התעכב בה רק במשך זמן קצר של שנים אחדות ורוחו נשאתהו למרחוק. גם “מוריה”, שנגש ליצירתה בשאיפות כל כך גדולות ועצומות, וגם העבודה החביבה עליו ביצירת ספרי למוד מתוקנים יחד עם חבריו, שנמשך אליה בראשונה בכל נימי רוחו ולבבו, – לא עצרוהו והחליט לעזוב את עיר חמדתו ולעלות לארץ אבותינו משאת נפשו מאז.

בתחלה עלה לשם, בקבלו משרת מורה בבית־הספר לבנות ביפו מטעם ועד חו"צ האודיסאי, ולא המשרה כמקור מחיה בטוח לביתו משכה את לבו, אלא ביחוד חזה בצעדו החדש חזון יפה לעתיד. “חנוך מתוקן” – איפה יש למצוא כר נרחב לעבודה פוריה במקצוע זה בלי מפריעים ומכשולים אם לא שם בארץ תחיתנו? וחוץ לזה הרי יש שם מקום להתגדר בו ביצירת המרכז הרוחני לפי תורתו של המורה הגדול אחד־העם, וביחוד בהקמת במה יפה בשביל מרכז ספרותי.

אותו היום שישב בו ש. בן־ציון באניה מלא תקוות מזהירות על מנת לעזוב את ארץ מולדתו וללכת להשתקע בארץ אבותינו, היה יום חג גדול, זמן מתן הקונסטיטוציה הצארית ברוסיה. חשוב חשׁבו שיצאה שמש החירות להאיר לארץ ולדחים עליה, ובתוכם גם לבני ישראל יגיה אור חדש. אולם החג באותו יום נהפך לחגא. וכשחזרו מן חוף הים המלַוים את היוצא באניה כבר ניכרו בחוצות העיר אותות מבוכה רבה, ולמחרת היום התחוללו פרעות נוראות, שנמשכו שלשה ימים רצופים. השמועה הרעה הגיעה לאזני הנוסע עוד בהיותו בדרך, והיה בעיניו כמי שהשעה שחקה לו להמלט מן המפולת רגע אחד לפני בואה. בלבו הצטער על אלה שעזב לאנחות, והנה הוא הולך למנוחות, ארץ הדמים מאחריו – ולפניו ארץ התחיה והבנין, ונפשו מלאה תקוות מאירות ומזהירות לעבודת יצירה פוריה בשדה החנוך והספרות.

אולם לא ארכו הימים והמציאות באה וטפחה על פני דמיונו ביד אכזריה והרסה בלי חמלה כמה ממגדלי תקוותיו. אותו בית־הספר לבנות ביפו, שנכנס שמה לעבודה, לא מצא בו קורת רוח. עצותיו והצעותיו להשבחת דרכי הלמוד באופן יותר מתוקן לפי דעתו – לא נתקבלו על דעתם של המנהל וחבריו המורים, ימים רבים כבש את צערו בלבו ולא הודיע את ידידיו הקרובים באודיסה דבר וחצי דבר על הרשמים השליליים במקצוע זה שעבד בו, ורק לאחר כמה זמן קבלתי ממנו מכתב המכיל בתוך הדברים האחרים סך־הכל קצר ומצומצם, עגום ומעציב ביותר, על מהותו וטיבו של אותו בית־הספר הנמצא תחת חסותו של הועד האודיסאי: “בית־ספר שאין בו חשבון ולא סדר ולא דעת הענין”. “אחד־העם”, שהראיתי לו את מכתבו של ש. בן־ציון, מהר להגיב על כך וכתב לבעל המכתב: “באזני מצלצל הסך־הכל שלך”; ולאחר שקבל ממנו מכתב יותר מפורט על מצב הדברים בארץ העומדת להיות מרכז רוחני, השיבהו בדברים מרורים: “מרגיש אני צורך להאנח עמך יחד על הקללה הרובצת על כל מעשי התחיה בא”י – – – עומדים אנו על נקודה אחת זה עשרות שנים ושואבים מים בכברה. המים מוגרים ארצה, הכברה ריקה כשהיתה, ומסביב לנו טיט ורפש כשהיה"…

ה

לא עברו שנתים ושב“צ התפטר ויצא מבית־הספר שלא היה לפי רוחו. לאחר איזה זמן נכנס בתור מורה לביה”ס מטעם חברת “עזרה” וגם בעבודתו זו לא היה שבע רצון ולאחר שנה אחת עזב גם אותה – ובזה עבר ובטל מעולם הדמיון שלו אחד החלומות היפים שחלם, בצאתו מן הגולה לארץ התחיה, על עבודה מועילה ופוריה בחור מורה ומחנך בבתי הספר בא“י. אמנם מעבודת מחנך ע”י ספרי למוד לא פסקה ידו גם לאחר כך והמשיך לעבוד בהתמדה ובחבה יתרה והוסיף לספרו “בן עמי” חלקים חדשים, וגם חלקיו הראשונים הרבה לתקן כדרכו והכניס לתוכם שנוים מרובים, ביחוד לשם הגברת היסוד החנוכי, ולבסוף שנה גם את השם וקרא לו “בתוך עמי”.

גם חלומו השני, להקים במה ספרותית בעלת צורה וערך חשוב, אף הוא לא התקיים במציאות ככל רצונו הטוב ונסיונותיו במקצוע זה אף הם לא הצליחו באותה מדה שצייר לעצמו קודם למעשה, ובסוף הנחילוּהו מפח נפש וצער עמוק על תקוות נאות שקופחו ונהרסו.

תחלת מעשהו לתכלית יצירה חדשה של מרכז ספרותי בא“י היתה ליסד “קובץ ספרותי מדעי” בשם “העומר”, והספר הראשון נערך על ידו וע”י דוד ילין ויצא בשנת תרס“ז. “עכשו, אנו חושבים – אומרים העורכים ב”תכנית העומר” – הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ספרותנו פה, בארץ מולדתה, במקום חיותה – פה במקום זה, ששפתה שפת הספר שבה להיות שפת הדבוּר, שפת הדור הצעיר והרענן ההולך לחיים: פה, בארץ זו שלבו של כל עברי יכול להיות פתוח כנגדה, לקבל הימנה השפעה רוחנית, צריכים אנו לנטוע נטיעה זו ולגדלה, שיהא נופה נוטה מאדמת ישראל לכל תפוצות ישראל“. “הגיעה השעה!” – קרא גם אחד־העם במכתבו לעורכי “העומר”, שנדפס בראש הכרך הראשון. הגיעה השעה להתחיל – אבל התחלה זו היתה קשה ביותר. “הוצאת העומר – התאונן שב’צ באזני ידידיו – קשה ממש כפיטורי בפי ושט”. השעה אמנם הגיעה לכל הדעות, אבל לא היתה משחקת כלל לנוטעי הנטע החדש והנסיון לא הצליח. כעבור שנתים אחרי הכרך הראשון של “העומר” יצא בשנת תרס”ט הכרך השני בקושי גדול בעריכת שב"צ לבדו – ובזה נסתלקה הבימה הספרותית, שעלה עליה בתקוות כל־כך גדולות.

עברו עוד שנתים ושב׳צ נקרא לעליה חדשה: לערוך את הירחון לבני הנעורים בשם “מולדת”, שהוצאה מטעם אגודת המורים בא“י, בהשתתפות “קהלת”. גם לשדה־עבודה זו נגש לעבוד כעוסק בעבודת הקודש ובכל נפשו התמסר “להתוות לדור המתחנך דרך אל האמתיות הנכחיות ואל השאיפות הרוממות שבעולם הנאור בכלל ובעולם היהדות בפרט, לחנך ולעודד את הכח הרוחני באדם הצעיר ההולך ומתקרב אל החיים, לעורר ולפתח את הרגשות הטובים שבלב, להשכיל ע”י המדע ולשפר את הטעם ע”י ספרות מובחרת" – ככתוב בפתיחת הירחון החדש.

אולם גם “נסיון” זה לא עלה בידו: רק הכרך הראשון של “מולדת” (שש חוברות, ניסן־אלול תרע"א) יצא בעריכתו, ואחר כך – מפני חלוּקי דעות וסכסוכים שונים – מוכרח היה להסתלק מירחון זה. “הוכרחתי – כתב לי בחורף תרע”ב – להתפטר מ“מולדת” או שפטרוני בכדי להחליפני בטובים ממני“. ומתוך המכתב ההוא, כמו מכמה מכתביו שנתקבלו ממנו מא”י, היה נודף במדה לא מעטה ריח של מרירות כלפי אנשי ריבו וגורלו בחיים.

ו

סבל חומר ורוח ומרירות נפש היתה בכלל מנת חלקו וגורלו של ש. בן־ציון ברוב ימי חייו הטרגיים בארץ המולדת. לא זה האיש שהכירו והוקירו כל כך חבריו הקרובים באודיסה. שם היה תלמיד מקשיב לרבותיו הגדולים ושותה בצמא את דבריהם, גם ידיד נפש היה, מסור ודבוק לחבריו החביבים עליו, וכאן אוירה של א"י כאילו נסך עליו רוח אחרת וכאילו נהפך לאחר. מורים לא מצא לפניו לקבל על עצמו את מרותם וסמכותם, והקשר אל חבריו החדשים בארץ אף הוא לא היה אמיץ ונוח היה להתרופף ולהנתק במהרה, וביחס לכמה מהם הוצברו בלבו במשך הימים חששות וחשדים, שלא תמיד היה להם יסוד ממשי, ולאחר איזה זמן היו לו בבחינת “קרובים שנתרחקו” והגבירו את מרירותו והתמרמרותו.

עד כמה שאפשר היה משתדל אמנם לכבוש את מרירותו במעמקי לבבו, אבל לא בכל עת הצליח הדבר בידו. וזכורני, כי בבואנו שנינו, ביאליק ואנכי בפעם הראשונה לא“י בתור תיירים, באביב שנת תרס”ט, כבר ניכרו בו סימנים מובהקים של אותה המרירות כלפי “מתנגדיו”.

ומתנגדים לא מועטים היו לו גם בחבורת המורים, שהקפידו על זה שהוא קפדן ביותר ואינו מודה בטיב דרכי הוראתם, וגם בקרב הסופרים, שחשבוהו למר נפש החרד לכבוד עצמו ומבטל אחרים בלבו. ויש מן הסופרים שלא יכלו לסלוח לו על היותו “עורך” בקפדנות יתרה והם סבלו לא מעט מ“תגרת ידו” בשעה שעברו דבריהם תחת יד עריכתו, שהרבה לשנותם, לתקנם ולשכללם לפי טעמו ורוחו, ויש שהוסיף גם כמה “נפכים” משלו לשם “שפּור”. והמתאוננים ההם לא ידעו כי גם דברי עצמו לא תמיד זכו בעיניו ומדי פעם בפעם היה מרבה להכניס תקונים ו“אמרי שפר” חדשים, ולא נתקררה דעתו עד שהיה מוסיף במהדורה חדשה כמה וכמה תיקוני “פגימות” בכל הגהה והגהה. כי כשם שהיה מקפיד בכל עת על הידור לבושו כך הקפיד הקפדה יתרה על טהרת לשונו וסלסול סגנונו לפי טעמו האחרון.

ולא זה בלבד אלא שנשתנה טעמו גם בנוגע לעצם דרכי יצירתו. והנה היוצר ש. בן־ציון, שהיה מצטיין בספּוריו וציוריו הקטנים עם הגדולים, הלקוחים מן החיים ומתוארים באמנות יתרה במכחול ריאליסטי, מסַפּר זה, שנחשב בצדק לאחד מבחירי הציירים מבית־מדרשו של הסבא ר' מנדלי מו“ס – היתה עליו רוח אחרת בא”י והתחיל לנסות את כחו גם בשירים, מקוריים ומתורגמים, וגם ב“חזונות הימים” ובציורים “סמליים” – ונסיונות אלה לא תמיד נתברכו בהצלחה. ושוב זכורני, כי באותו הביקור הראשון בא“י, שהזכרתי למעלה, הלכנו באחד הימים, אנו, שני האורחים, יחד עם ש. בן־ציון, לרמלה ושם עלינו על המגדל והוא ישב וקרא לפנינו “חזון”, שכתב על פי דרך יצירתו החדשה, ולאחר הקריאה הוכרחנו לחוות לו את דעתנו, שאמנם יש ביצירתו זו החדשה מקומות יפים לא מעטים, אבל בכלל לא זה הדרך לפניו ומוטב שלא יסור מדרכו הישנה ויוסיף לצייר תמונות החיים הריאליים ולא יתגדר ביצירות “סמליות”. שום סימן של הקפדה קלה לא הראה אז על חוות דעת זו בגלוי לב, כשם שלא התרעם על דבריו של אחד־העם, שכתב לו מלונדון באותם הימים: “ובנוגע ל”שורותיך הקצרות” הלא ידעת זה כבר שאין דעתי נוחה מהן, ובאמת ובתמים אני מצטער על שאתה מבלה את כחך וכשרונך במקצוע שאינו שלך“. ואחה”ע הוסיף על כך: “הנני חושב לי לחובה להגיד לך מה שבלבי, אע”פ שמסופק אני מאד אם יועילו דברי להחזירך בתשובה, שהרי זוהי מחלה מהלכת בין הסופרים, שמתאַוים רבים מהם להכנס דוקא למחיצת חבריהם".

אולם על דברי בקורת שלילית, שהגיעו לאזניו מצד אחרים ושעיניו ראו בהם, לפעמים לא רחוקות לא בלי יסוד, סימנים רעים של “קנאת סופרים” המרבה משטמה, – זעף לבו מאד ונפשו ירעה לו.

והעסקנות הצבורית, שאחז בה זמן ידוע בשקידה יתרה, בראשיתו של יסוד תל־אביב, והגיע גם למדרגת סגן ראש הועד, ואף השתתף בהנהלת ועד הקהלה ליהודי יפו ות"א, – עסקנות זו ודאי לא יכלה לתת לו סיפוק נפש לזמן ארוך ונסתלק ממנה.

וככה עלה בגורלו להיות נטרד מגן עדנו, שאליו היה שואף כל הימים, ובעל “נפש רצוצה” מלאה מרירות היה רוב שנותיו בארץ זו, שבא אליה בתקוות כל־כך מזהירות ובתכניות כל־כך חשובות ורחבות ושנגזר עליהן שלא יתקיימו אפילו במקצתן. שרוי בצער ובבדידות היה עוסק בעבודתו בעלית ביתו כמנותק מן החיים. ובסוף ימיו נספחה אליו מחלה ממארת, אשר שמה קץ לחיים הטרגיים ונסתלק מן העולם לא זקן ושבע ימים אלא שבע רוגז ותמרורי נפש רצוצה של יוצר, שתפס מקום חשוב כל־כך בספרותנו העברית.

כ“ו אייר, תרצ”ז.

---

ח. נ. ביאליק (קטעי זכרונות)

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א

העיר המהוללה אודיסה, שהיתה מכונה בפי בני ארץ רוסיה בשם “היפהפיה של הדרום”, כח מושך מיוחד היה לה למשוך אליה כמו בחבלי קסם מקרוב ומרחוק את צעירי ישראל השואפים ל“השכלה”. ומה רבו הגעגועים העזים של הצעיר ח. נ. ביאליק על אודיסה, זו עיר מושבם של אנשי השם וגדולי הרוח בישראל, כגון אחד־העם, מנדלי מו"ס ועוד, שהוא העריץ אותם בכל לבו ונמשך אחריהם כל הימים בכל נפשו ברוכת אלהי הרוחות. ולאחר שיצא משם (בשנת תרנ"ב) לא נתקררו דעתו ורוחו עד שעלתה בידו בעוד שמונה שנים לחזור לעיר חמדתו על מנת להשתקע בה.

לא הרי ביאתו של ביאליק בפעם הראשונה לאודיסה לגור בה כהרי ביאתו לשם בפעם השניה לשם ישיבת קבע. בחור דל ואביון, בן ישיבה ובן בלי שם, הבא במקלו ותרמילו מ“בירת התורה”, מישיבת וולוזין, ל“בירת הדרום”, כדי להתחמם כנגד אורה של “ההשכלה”, אשר רוחה מרחפת על פני העיר הנאורה, וליהנות מקרוב מזיו שכינתם של אבירי הספרות העברית השוכנים שם ומאירים ומזהירים למרחוק – כזה היה ביאליק בראשיתו;¹
ועכשו השם ביאליק כבר נתפרסם במדה מרובה בחוגי הקוראים העברים ועיני המבינים שבהם הספיקו להכיר בו “משורר בחסד עליון” אשר ברכה רבה צפונה בקרבו. במשך אותן השנים שבינתים נתפרסמו בחתימת השם ח“נ ביאליק כמה שירים ליריים בעלי ערך כביר, שמשכו עליהם את עיני הקוראים בכלל, וביחוד בעלי חוש פיוטי וטעם ספרותי, גם נדפסה באותו הזמן ב”השלח" של “אחד־העם” הפואימה הגדולה “המתמיד”, שזכתה לתשומת־לב מיוחדת ומחברה קנה לעצמו על ידה שם גדול בעולם ספרותנו.

במשך שמונה השנים, מיום שיצא “המשורר המתחיל”, בעל “אל הצפור”, מאודיסה עד שובו לשם מעוטר בנזר משורר בעל שם, – עברו עליו כמה גלגולים בחיים. לאחר שנשא אשה היה סמוך זמן מסוים, כנהוג, על שלחן חותנו, ועוסק בתורה ומעיֵן בספרים; אחר כך סמך עליו חותנו איש־המעשה את ידו והכניסהו לעולם המסחר, והוא נעשה ל“סוחר” העוסק בהתמדה במסחר עצים ביער הסמוך לעיר מגוריו זיטומיר. אולם עסק זה של עצים שהחזיק בו לא היה לו “עץ חיים” ולא מצא בו את פרנסתו אפילו בצמצום. “טרדות, אבדן כסף ומפח נפש – כתב לי באחת מאגרותיו – זה חלקי מכל עמלי בעולם העשיה”. אחר כך נדד ממקומו ועבר לשם פרנסה לעיר רחוקה סוסנוביצה (פלך פיעטרקוב על גבול פרוסיה), לעבוד שם, כנהוג, עבודת הוראה לילדי ישראל.

כל אותו זמן היה ביאליק שוכן בשני עולמות שונים זה מזה תכלית שנוי, עולם של מטה ועולם של מעלה. עולם המציאות הדלה והמרה, שהיה נתון בו בתוקף לחץ החיים, לא היה מתאים כלל לעולמו הפנימי המלא הון יקר ואוצרות של שפע חזון ושירה. הפרוזה הגסה והפואיזיה האצילה והנשגבה היו מתרוצצות בקרבו והראשונה היתה דוחקת תכופות ותקיפות את רגלי השכינה של השניה, וכל הימים היה נושא את נפשו ושואף בכל מאדו לאודיסה עיר תשוקתו, וביחוד ל“חכמי אודיסה” כבירי הרוח, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם, דברי תורה וחכמה.

וביתר עז צמאה נפשו ל“אחד־העם”, זה הסופר המיוחד בעם אשר קנה את כל לבבו מיום עמדו על דעתו בשאלת תחית ישראל. ומאז היה לחסידו הנלהב של אחה“ע, ובשעה שקבל את ה”פרדס" ספר ראשון כתב לי מזיטומיר (בקיץ שנת תרנ"ב) בהתלהבות מרובה: “מאמרי אחד־העם (שנדפסו ב“פרדס”) ספירים יקרים ומרגליות המה”. ולאחר שלש שנים הוא כותב לי מן היער בקוטשערובה: “שמעתי כי הוצא תוציא קובץ מאמרי אחד־העם בספר מיוחד. ידידי, המצא נא לידי את הספר הזה בצאתו. אנכי הנני אחד מהשותים את מימיו. מתאוה אנכי לזעזע את מחי שנקרש בין ברושי היער הנרדם שאני קופא בו כפרא בודד. הנני מוכרח לעַנות את נפשי במקרא “עתונים מֻעטרים” ששכנתי הבתולה משאלת לי בחסדה. זה ארבעה ירחים אשר לא ראיתי גליון “המליץ”. בסוף דברי אשאלך שאלה שאינה בדרך־ארץ: האמנם גדול הוא אחד־העם גם במעשיו כמו בדעותיו?” ובמקום אחר כותב ב' על “אחד־העם”: “יום שקראתי בו נחשב לי כיום־טוב; כל מלה שיצאה מעטו, כאלו כונה לתוך־תוכו של לבי וירדה לסוף־סופה של דעתי”.

ולא הונח לו, לביאליק הצעיר, גם לאחר שעזב את “ברושי היער הנרדם” וחדל להיות “קופא בו כפרא בודד”, בעברו משם לסוסנוביצה לעסוק בהוראה לילדי ישראל. מצבו החמרי אמנם הוטב לא מעט (בעבודת 8־7 שעות ביום היה זמן שהשתכר עד 90 רובל לחדש), אבל רוחו לא מצא ולא יכול למצוא את ספוקו באותה הסביבה.

“הטובה האחת אשר לי פה – כתב לי בקיץ שנת 1897 – היא עמלי, עד היום לא השתכרתי כסף בעמלי אני, והרעה האחת אשר תמצאני פה – היא בדידות: זרים לי האנשים וכל המונם שאין כל אלהים בלבבם המלא דאגת רגע וציניזם נורא לכל קדשי הקדשים”. ולצאת מ“עמק עכור” זה היתה משאת נפשו כל הימים, ודוקא ל“פתח תקוה” שלו, היא אודיסה הנאורה.

“לע”ע הוחלט אצלי – הוא מודיעני לאחר שנה – לעשות בסוסנוביצה את הקיץ הבא. קשה עלי פרידתי מן העיר הזאת כי אני משתכר שם כהוגן. עוד קיץ אחד ואחר אחדל. ואחרי כן – אלהים יודע אם תמשל לי זרֹעי לנצח את עצמי או אצא ח“ו מנֻצח על ידי עצמי. הנני קרוץ מחומר רע מאד, ורוחי יורדת למטה. ירא אני מאד מפני מצב חדש לא נודע לי. יש בני אדם המשיגים לאט לאט את מטרתם בלי קולי קולות, ואני איני יכול כ”א לחטוף, לשכח את עצמי ולחטוף, כלאחר יד, והכל טרוף ומבולבל ערב רב ונורא מאד". ובעוד כמה חדשים הוא חוזר ומבטיחני: “מנסיעתי לאדעסא עדיין לא נואשתי; אם לא עכשו – לאחר זמן, מוכרח אני להאמין בזה, שאם לא – אבדתי”.

וזה אשר כתב לי ביום ראשון במאי שנת 1899, לאחר שעברו עליו שנתים במקום מושבו החדש: “מיום ליום תרב חרפת לבי ויגדל מוסר כליותי. קצתי, קצתי מאד בחיי רֹק וכלימות כאלה. נלאיתי מתת את נפשי לטרף שבע ביום למוסר כליותי. האמנם אין כל תקוה לאיש בן כ”ד שנה כמוני היום אף אם צריך הנהוּ להתחיל את הכל מן האלף־בית? א“כ החובה עליו להפיל א”ע לכבשן אש. ואם יש תקוה נחוץ לנסות ולעשות. ואגמור אפוא לעזוב את מקומי ולבוא אדעססאה“. ובאותו המכתב הוא מוסיף: “מטרת נסיעתי לאוד' תהיה לא בשביל איזו פריטנזיות היכולות להמצא אצלי, כ”א בשביל המעשה. אמנם אחרתי מעט, אמנם אין כשרונותי משובחים, אבל כבר היו כמוני ועלתה בידם. חפצי הוא להחל מא”ב עד קבלי תעודת בגרות. היש תקוה?"

ב

סוף סוף נשקפה לו לביאליק תקוה למצוא מקור מחיה באודיסה משאת נפשו, שעליה תלה תקוות מרובות לעתיד. על ידי כמה מטובי העסקנים הלאומיים ביחד עם סופרים עברים, ובתוכם גם “אחד־העם”, נוסדה חברה חדשה בשם “החנוך”, שמטרתה לשקוד על תקנת חנוכם של ילדי ישראל, וראשית מעשיהם היתה לפתוח באודיסה “חדר מתוקן” מן המובחר, שיוכל לשמש דוגמה ומופת לאחרים.

באביב שנת תרנ“ט נפתח החדר המתוקן בהנהלת הסופר והפדגוג ש. בן־ציון. והנה נמצאו בתוך חברי הועד של “החנוך”
שהציעו להזמין גם את ביאליק לשם הוראה ב”חדר" החדש; ההצעה נתקבלה והתחילו לבוא עם ב' במשא־ומתן מרחוק בדבר הזה. ובראשית שנת תר“ס, “בין הזמנים”, בא לאודיסה לימים קצרים לשם חקירה מקרוב עד כמה יהא נוח לו לעבור לכאן. ואז כתב שיר חדש “למתנדבים בעם” לשם נשף שערכה אחת העסקניות כדי לכסות את הגרעון בתקציב של ביה”ס העומד תחת חסותה של חברת “התחיה”, והמשורר בעצמו קרא את שירו זה באותו הנשף, בהתרגשות עצומה מאימת הצבור, בצאתו בפעם הראשונה בחייו על הבמה לפני קהל רב.

“לבשו נא עז! דרכו נא עז”! – כך קרא המשורר בתחלת אותו השיר, והוא בעצמו “לא לבש ולא דרך עז” לבוא לידי החלטה גמורה בדבר אותה השאלה העומדת אצלו על הפרק, וחזר עוד לחורף אחד אל מקומו הראשון בסוסנוביצה. ומשם כתב לי כשהתקרב הזמן לסוף החורף: “אנא עשה נא ואל תוּפר העצה היעוצה עלי. יודע אני כי חובתי היא לבוא לאודעסא גם בלי תנאים. אבל מה אעשה ואני ירא ורך לבב ויצר הרע של כסף תקיף הוא, בעונותי הרבים, וחס אני על השכר הטוב שאני משתכר פה (יותר מן מאה רובל לחדש) – – – ענני מהר אם החלטת “החנוך” במקומה עומדת”. ולאחר איזו ימים הוא כותב: “חושב אני כי בהיותי באוד' לא אסתפק בהוראה לבדה ואעסוק גם בענינים ספרותיים. מחשבה טובה אחת יש בלבי, שאני מטפח אותה זה ימים ורק בהיותי בעיר כאוד' אוכל להפיקה. כן אוכל להשתתף עמך בהוצאת ספרים, אם תאבה לשתפני לך: כי כידוע לך יש לי מעט כסף אשר אאות לשלחו על פני המים”².

ולאחר כל הדחיות והפקפוקים עזב ביאליק סוף־סוף את המקום, שנמצאה לו שם בשנים האחרונות “פרנסה בשפע”. ותכף לאחר חג האביב תר"ס בא לאודיסה, ומיד נכנס לעבודת ההוראה בחדר המתוקן.

ולא בידים ריקות בא הפעם, כי הצליח להביא סכום הגון, אשר חסך מן המלמדות בסוסנוביצה, אבל את כסף חסכונו זה מסר, מיד בבואו, לידים בטוחות, להיות שמור ליום רע, ואת מחית ביתו מצא בצמצום ולא ברוַח, במשכרתו הדלה בחדר המתוקן – והיה שמח בחלקו. 

ג

“אם אתה שמח על התמורה – כך כתב לי לפני צאתו לדרך – אני לא כל־שכן”. ובאמת היתה התמורה הזאת בחיי ביאליק לטובה ולברכה, ואי אפשר היה שלא לשמוח עליה.

בחדות־יצירה מיוחדת התמסר ב' לעבודת ההוראה המתוקנת ב“חדר” יחד עם חברו לעבודה זו הסופר ש. בן־ציון. מי משניהם היה המנהל של חדר זה ומי הסגן? כלפי ועד “החנוך”, שתמך בחדר המתוקן, אמנם נקבעו התפקידים חליפות, אבל למעשה לא היה בעצם הדברים שום הבדל ושניהם היו עובדים את עבודתם המשותפת כחברים נאמנים באמונה רבה ובכל נפשם ומאדם. כל אחד היה משפיע על חברו ומושפע ממנו בעת ובעונה אחת. כל אחד חזה מבשרו, מתוך נסיון מר מימי הילדות, את עוצם הקלקול של החנוך המקובל בחדר הישן. כמו ש. בן־ציון בעל “נפש רצוצה”, גם נפשו של ב' טעמה לא מעט מן המרורות של רבותיו מחנכיו, אלה המלמדים שהטילו עליו אימה יתרה בחדרי האופל לאחר שיצא עם הוריו מכפר מולדתו לפרבר העיר זיטומיר. “המלמדים ההדיוטים – הוא מוסר לקוראיו ב”ספיח" תאור, שאין בו ודאי שום הפרזה על המציאות – שנפלתי לידם, הבריחו מעלי בזעף פניהם וברצועתם את חזיונות ילדותי“; ובמקום אחר שם: “רבי וסגנו אינם יודעים כלום. אין הללו יודעים אלא להכות, זה על פי דרכו וזה על פי דרכו: רבי מלקה ברצועה ובאגרוף ובמרפק ובמעגילה ובכל דבר שיש בו כדי להכאיב, והסגן – זה מדה מגונה אחרת יש לו: כשאיני משיב כהלכה, מיד הוא מפשק ומעקם כנגד פני חמש אצבעות דורסניות ומתחיל שומט את הגרגרת. באותה שעה הוא נראה בעיני כעין ברדלס או שאר חיה רעה משונה – ואימת מות נופלת עלי – – – ובחדר עברתי בינתים לכתת בעלי ה”חבור”. מעתה מחויב אני ושאר התינוקות בני כתתי, לצפצף יחד בחבורה, בנגון ובקול רם, מיני דברים בעל־פה, שנטפלים בגזירת רבי בסוף כל פסוק על דברי החומש שבכתב".

מה שונה היה החדר המתוקן הזה מכל אותם חדרי־האימה הטיפוסיים. אין סמן ואין זכר לרצועה ומלקות, אין “אויסריידיכץ” של ה“חִבור” ואין “מלים טומטומיות” לשבר את אזני התלמידים. תחת פנים זועפות – פנים מסבירות. שני המורים המשובחים משתדלים ושוקדים בכל כחם על תקנת תורת התינוקות וחנוכם על פי דרכם, והפעוטות לומדים תורה לא מיראה אלא מאהבה, וכלם יחד, המלמדים והתלמידים, שבעים רצון ועושים חיל.

אחד משני המורים של “החדר המתוקן”, ש. בן־ציון, ראה ראשית לו לעשות תקון נחוץ ולמלא חסרון גדול של ספר־למוד לקריאה בשביל תינוקות של בית רבן. באותם ספרי הלמוד המועטים שהיו לפניו, המכילים בעקר חומר קריאה מתורגם מלשונות לועזיות ובלשון נמלצת ביותר, לא יכול המורה למצוא קורת־רוח מפני הלקויים והפגימות המרובים גם בתכנם וגם בלשונם וסגנונם, ולפיכך פסל אותם מלהשתמש בהם לצרכי עבודתו בחדרו המתוקן, ומיד נגש לעריכת ספר למוד חדש מצטַין במקוריותו ומתאים לתעודתו. בכל יום ויום היה מכין חומר חדש משל עצמו ומשל סופרי ישראל אחרים, שהכשירם ותקנם בשביל תלמידיו, והיה עורך אותם על הלוח בבית־הספר מדי פעם בפעם, ואת החומר המקובץ, שכבר השתמש בו למעשה, תקן וחזר ותקן לשם ספרו, ולאחר בואו של ביאליק היה ש. בן־ציון מתיעץ עם חברו להוראה ומקבל בחפץ לב את עצותיו של זה ביחד עם תקוניו שמצאו חן בעיניו. ואחר כך, לאחר איזה זמן, יצא הספר בשם “בן עמי” מקרא לתלמידים בבית הספר ובבית האב", והמורים קבלוהו ברצון רב ובשימת לב מיוחדת, ובמשך זמן קצר זכה לכמה מהדורות.

ומחוץ לכתלי בית־הספר, שהיה ביאליק עובד בו את עבודתו הפדגוגית באמונה ובכשרון, לא עסק בלמודים לעצמו כדרך האֶקסטרנים על מנת לקבל “תעודת בגרות”, כפי שעלתה במחשבתו לפני בואו לאודיסה, כי אם במעשה יצירה ספרותית, כיד הרוח הטובה עליו. השכינה הפיוטית, שכמעט נסתלקה ממנו בזמן האחרון לישיבתו בסוסנוביצה³, חזרה להיות שרויה עליו בכל הדרה. מקור הברכה, שנסתם לזמן מצער, חזר ונפתח לרוָחה ובת־שירתו העשירה את ספרותנו ביצירות נאות, משובחות ומזהירות. בשנים הראשונות לישיבתו באודיסה הפליא המשורר להוציא מתחת ידו הברוכה שירים מתוקנים ומשוכללים מלאי עז וחן פיוטי, כגון “צפרירים”, “שירתי”, “זהר”, “משירי החורף” ועוד ועוד, חוץ מארבע פואימות גדולות (או “שירות”, כמו שהוא קורא להן במהדורת כתביו החדשה): “מתי מדבר”, “בעיר ההרגה”, “הברכה” ו“מגלת האש”, שנתפרסמו לשם ולתהלה בעולם ספרותנו, ומאז נעטר בכתר “משוררנו הלאומי”, שהוא נושא בהוד והדר עד היום הזה.

ד

בינתים הוברר, שהמצב החמרי של “החדר המתוקן” אינו מתוקן כלל. מזמן לזמן הורע יותר ויותר. חברת “החנוך”, שהכניסה אותו תחת כנפיה, פסקה מלהתקַים, וזמן־מה התאמצו שני המורים הצעירים להחזיק במוסד הרעוע על חשבון עצמם בלי שום תמיכה מן החוץ, אבל סוף סוף מעט היה באודיסה מספר ההורים המכירים ויודעים לערוך כראוי את חשיבותו המרובה של חדר מתוקן כזה שעומדים בראשו שני מורים מומחים ומצוינים כאלה – והחדר גוע מאפיסת הכחות.

אולם החבילה לא נתפרדה. שני המורים היו עוסקים להם, כל אחד לעצמו, בהוראת שעורים בבתים פרטיים, ובה מצאו מחית ביתם במדה מצומצמת מאד והתפרנסו בדוחק, ולשם עבודה משותפת התחברו יחד עם כותב הטורים האלה ליסד בית הוצאת ספרים בשם “מוריה”.

בתחלתה לא הלכה “מוריה” בגדולות ולא הרחיבה הרבה את תכניתה להוצאת ספרים, אלא הציגה לפניה מטרה מצומצמת: למלא את החסרון הגדול המורגש ביותר ולהוציא ספרים טובים ומועילים לצרכי החנוך העברי המתוקן מצד שתי בחינות כאחת, לאומית ופדגוגית: ספרי למוד ומקרא לתינוקות של בית רבן, ספרי פדגוגיה ומכשירי חנוך, כל דבר ערוך ומתוקן בידי מורים וסופרים מומחים בשיטה נכונה ומכוונת למטרה הדרושה.

ובימים ההם שדה הספרות במקצוע החנוך העברי היה עזוב ונטוש וזקוק מאד לעבודת עובדים נאמנים, ושלשת החברים התאחדו יחד והחליטו להקדיש חלק רב מכחם וזמנם לשם תקון וחדוש של פני החנוך העברי בצורתו הלאומית והפדגוגית, עד כמה שהדבר יעלה בידם. והנה חוץ מספר־הלמוד “בן־עמי”, שעסק בו ש. בן־ציון והוסיף לשכללו, נגשו שלשתם להכשיר את למוד התנ"ך לתלמידים הקטנים, וראשית עבודתם היתה לערוך בשבילם “חומש” מקוצר כשם “ספורי המקרא”.

דבר זה, שאין לתת לפני הפעוטות את התורה כלה בצורתה השלמה – הכיר וידע כל מורה בעל הבנה כל־שהיא בצרכי החנוך המתוקן, ומוכרח היה לעשות בספר ציונים לשם דלוגים והשמטות של פסוקים וגם פרשיות שלמות, אבל סדר כזה, מלבד שהוא גורם יגיעה יתרה למורה, מכניס גם ערבוביה ובלבול לתוך מחו של התלמיד. ובכן נגשו מסדרי “ספורי המקרא” לעבודה זו, כמו שנאמר בהקדמתם, “לתת את היכולת למורים ומלמדים למסור לתלמידיהם הקטנים את החלק הספורי שבכתבי הקדש במלואו האפשרי בדרך מתוקנת ובלי טרחה יתרה, ולתת את היכולת לילד העברי ליהנות מכל הטוב הצפון בחלק זה ולזון את נפשו מכל האור הגנוז בתוכו בלי אבוד זמן לבטלה”.

המסדרים לא ידעו אז, כי קרוב לאותו הזמן נעשתה כבר עבודה מעֵין זו בידי איש אחד באחת מערי ליטא, והדבר (לפי שמסַפר המטיף י. ניסנבוים בספר זכרונותיו “עלי חלדי”) עורר רעש גדול. קנאים פגעו בו, במחבר, והרימו קול זועות כי נותן הוא תורה חדשה לילדי ישראל ובקשו להחרימו, ולאחר שכבר נמסר הספר לדפוס של “האלמנה והאחים ראם” בוילנא נודע הדבר לקנאי העיר והתחילו להרעיש את העולם, ונמצאו גם רבנים שהתעוררו בקנאת ה' צבאות לפנות למנהלי הדפוס באזהרה חמורה, שאם יעיזו להדפיס את הספר יכריזו חרם על בית־הדפוס, ואלה נבהלו והחזירו למחבר את כתב־ידו; וסוף המעשה היה, שהאב בהשפעת הקנאים צוה על בנו בגזרת “כבוד אב” שלא ידפיס את ספרו, והבן נכנע ודן אותו בגניזה.

באודיסה אמנם לא היה מקום למין קנאות כגון זו ומעשה המסדרים לא עורר שום רעש, הם עבדו את עבודתם במנוחה והוציאוה מן הכח לפעולה בלי הפרעה כל־שהיא מן הצד. אבל עבודה זו כשהיא לעצמה לא נעשתה על ידם בקלות יתרה, כי אם בכובד ראש, בשקול דעת מרובה ובהכרת אחריות גמורה. שלשת המחברים היו מתאספים יחד בבית אחד מהם ועוסקים כמעט בכל יום במשך כמה שעות בסדור הפרוזדור לכתבי הקודש. משתדלים היו עד כמה שאפשר לתת לתלמידים הקטנים כל מה שיכול להיות מושג ומובן להם כצורתו וכלשונו ממש בגוף המקור, מבלי לוַתר על שום דבר שלא לצורך גמור. ויש שהוִכוחים הנלהבים ודברי המשא־ומתן של סברות ונמוקים שונים נמשכו שעה ארוכה עד שבאו לידי הכרעה.

אולם חוץ מעבודת העריכה והסדור יש במעשה הוצאת ספרים עוד עיקר אחד שאי אפשר לעבור עליו שיהא חסר מן הספר החדש, שיצא לאור, או שיהא נמצא במצב לקוי, הלא הוא כבישת דרך ישרה להפיץ את הספר ברבים ולהמציאו ליד הקונים. ועל מדוכה זו ישבו ודנו החברים של חברת “מוריה” (שהיתה בתחלתה חברה של בעלי מניות), ובאחת הישיבות של אספת החברים, “אחד העם”, שהשתתף בה, הוא שעורר את השאלה המעשית הזאת. “צריך לזכור ג”כ, ש’מוריה' שלכם, אשר בידה נמסר גורל הספר ברוסיא, אשה כבודה היא בודאי, אבל בת מלך זו, ‘כבודה פנימה’, ואינה מסוגלת להכריז על הספר ולעשותו לקנין הרבים" – אותם הדברים שנכתבו בידי אחד העם באחת מאגרותיו לאחד העורכים לאחר איזו שנים, הגיד אז בגלוי בשעה שנוסדה “מוריה”. מאמין הוא באמונה שלמה – הוא אמר – שהעורכים ישתדלו להוציא מתחת ידם דברים מתוקנים ועד כמה שאפשר חפצם יצליח בידם, אבל עד כמה שהוא מכיר אותם אין הם מומחים כלל בענין הפצת הספר, ובלי בעלי נסיון במקצוע זה יהיה הספר מונח כאבן שאין לה הופכין. ובכן עצתו נאמנה לשתף ל“מוריה” האודיסאית את חברת “אחיאסף” הווארשאית ושתיהן יחד בנוגע לספרי “מוריה” תהיינה בבחינת “יששכר וזבולון”, כלומר, במערכת “מוריה” כאן באודיסה יכינו ויכשירו את הספרים לדפוס ומעשה ההדפסה וההפצה יֵעשה שם בווארשא על ידי “אחיאסף”. ההצעה נתקבלה, ובעלי “אחיאסף” הסכימו אף הם בחפץ לב לקשר זה. אולם מפני כמה טעמים הזִווג לא עלה יפה והקשר לא האריך ימים.

ה

לא בעבודה ספרותית־פדגוגית זו בלבד היה ביאליק עוסק בימים ההם. אמנם גם בה השקיע חלק לא מעט מאותה הברכה שנפלה לו למנה מאת ידו הרחבה של אלהי הרוחות, אבל עקר כחות רוחו מגנזי אוצרו הטוב הוציא למעשה יצירה שלמה מלאה זיו ומפיקה נֹגה של מעלה.

בשנים הראשונות לשבתו בעיר חמדתו אודיסה נמשכו על המשורר חוטי הוד של “חן וחסד עליון”, וכנוח עליו הרוח עלה בידו, כאמור, להעשיר את ספרותנו בכמה שירים ופואימות בעלי ערך רב ועצום, העתידים לעמוד לדורות כיצירות מופת. באותו הזמן הוציא מתחת ידו גם “שירי הזהר” וגם “שירי הזעם”, ועל שני סוגי השירה האלה, השונים כל כך, מרחפת רוח כבירה ואדירה אחת, רוח סגולה מיוחדת.

וכדאי להזכיר כאן, כי כמה משירי הזוהר שלו יצר המשורר לא בשבתו בכבודו של עולם וברוָחה יתרה, אלא בחדר צר בדירתו האפלולית שהושכרה לו על ידי לשכת הועד של חברת חו"צ. לחדר זה חדרו רסיסי אור עלובים במדה זעומה בעד אשנב קטן אחד מלמעלה סמוך לתקרה. אולם מקור נאמן שופע ברכת זיו פנימי היה לו למשורר בקרב נפשו “סובאת האור”, ומתוך מעמיקיה היה מוציא ניצוצות הזוהר בשפע רב.

“לא זכיתי באור מן ההפקר – כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי” – כך מעיד על עצמו המשורר, שמעטים כמוהו בספרות ובחיים שיהא השם “מקורי” הולמם כל כך, אמנם בצניעות יתרה הוא מוסיף: “ניצוץ אחד בצור לבבי מסתתר, ניצוץ קטן – אך כלו שלי הוא”; אבל עדותו זו אינה מתקבלת על לבם של קוראיו ויודעיו, שזכו ליהנות מזיו שכינת רוחו, והם יודעים ומכירים, שאין כאן “ניצוץ אחד” ולא “ניצוץ קטן”, כי אם ברכה מרובה של שפע ניצוצות כבירים המפיקים זוהר של שירה עשירה ונעלה.

ואותה היד הברוכה היוצרת שירי הטבע והזוהר, מלאי עוז ורוך כאחד, כתבה גם את השירה הכבירה והאיומה ב“שירי הזעם”, היא הפואימה “בעיר ההרגה” (המכונה בגלגולה הראשון מטעם הבקורת הרשמית “משא נמירוב” לשם כסות עינים), על מראה עיניו בקישינוב “עיר ההרגה”, שהלך לשם במשלחת אגודה אחת לאחר הפרעות הנוראות באביב תרס"ג ושהה שם כמה שבועות לשם אסיפת חומר לדברי הימים הנוראים של “הפוגרום הקישינובי”.

הרבה טרח ויגע המשורר על התחלתו של “משא” זה, “עט סופר מהיר” לא היה לו לביאליק מעודו וכל ההתחלות קשות עליו ביותר. אולם ביחוד התקשה עטו בהתחלה זו. במשך ימים לא מעטים היה בונה חרוזים ומחריבם, מפני שלא מצא בם את ספוק נפשו הנכון. וזוכרני מה גדלה קורת־רוחו בקראו לפני את הנוסח האחרון של ההתחלה, שהוציא מתחת ידו כדבר מתוקן אחרי כתיבה ומחיקה רבה:

קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל הַחֲצֵרוֹת

וּבְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל הַגְּדֵרוֹת

וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים

אֶת הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל הַחֲלָלִים.

"סוף סוף עלה בידי – אמר בלשון של בטחון בכחו – יגעתי ומצאתי את אשר בקשה נפשי, אותה הנעימה המתאימה והדרושה לשירה זו, ועכשו יכולני לקוות להמשכה ולסיומה כראוי לה. ובאותה הנעימה שופך הוא את רוב שיחו וחמתו על המעשים של אותם הימים הנוראים “הנוקבים את המח”, ובזעמו הקשה מתפרצים דברי קטרוג מתוך לבו הקרוע גם כלפי הסובלים וגם כלפי שמים:

כִּי קָרָא אֲדֹנָי לְאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד:

הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט.

והקורא מרגיש בנפשו את עומק כאבו של המשורר בעל הלב הגדול, בבואו לתבוע את עלבון “תולעת יעקב”, ומבין הוא, שאין איש סגולה כמוהו נתפס על צער האומה בדברו רתת כלפי עליון…

ומלבד “חזות קשה” זו יצר המשורר באותן השנים עוד שתי פואימות ממין אחר, פואימות של סמל. הראשונה “מתי מדבר”, שנכתבה כשנתים לפני “עיר ההרגה” ושהגיע בה המשורר לשיא גבהו הפיוטי, היא ריאלית ברובה וסמלית רק במקצתה. תאור המדבר בכל עזוז נוראותיו גם תאור חיות המדבר: נשר גדל־אבר בן־צורים, פתן־נמר וארי נאדרי בכח, המופיעים זה אחר זה להשתער על מתי מדבר, אלו הענקים האדירים אשר “בין חולות המדבר הצהובים כאריות לבטח ירבצו”, והם נרדמים ואזֵנם עליהם, והנה כל אחד מהבאים להתנפל “נִחת מפני הוד השלוה ותפארת העז המנמנם”, ואחר כך הציור העז של סער המדבר אשר “התעורר להנקם באחת נקם שוממותו מיוצרו” והוא “התמרמר ונהם ונער במצולה רותחת כל תחתיות שאול ורום עולם והיו לערבוביה אחת”; ולבסוף הציור הנשגב בהתנער פתע פתאם דור עזוז וגבור מלחמה ונשמע קול ההמון של ששים רבוא מתי המדבר, “קול קורע הסערה ובנהמת המדבר הזועף יתחרה”, והקול קורא בעז: “אנחנו גבורים! דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה” – כל זה עשה על אלה הקרובים המועטים, שזכו לעמוד במחיצתו של המשורר ולקרוא פואימה מאד נעלה זו מתוך כתב־ידו, רושם כביר אשר לא ימחה, ורושם כזה עשתה על קהל הקוראים המרובים לאחר שנתפרסמה ב“השלח”.

ושירה סמלית כלה היא “מגלת האש”, שנכתבה אחרי “בעיר ההרגה” בלי חרוזים כלל כדבר פרוזי, והיא מלאה זיו פיוטי והוד נשגב. התחלתה של שירה זו אף היא עלתה לו למשורר בקושי רב, ובשעה שנתפרסמה בדפוס התקשו בה הקוראים הרבה, מבלתי יכולת לחדור ולרדת לסוף כונתה ורמזי סמליה. ואחד המבקרים הצעירים נסה את כחו לערוך באחד הקבָצים של “חיי היהודים” ברוסית פרוש מפורט לפואימה זו לסבר את אוזן הקוראים, ועל זה כתב לו “אחד־העם” באחת מאגרותיו: “באיזו מקומות פירושך דחוק ונראה כמלאכותי מעין מדרש ל”שיר השירים“. ולאחר שנים רבות, כשישב “אחד־העם” כבר בא”י, השיב לאחד הסופרים אשר פנה אליו בשאלה: “ילמדני רבנו, ‘מגלת האש’ של משוררנו, מה פירושה?” – “עד שאתה שואל אותי – אמר לסופר השואל – פנֵה לך בשאלתך אל המשורר בעצמו היושב בתוכנו; אבל אין אני יכול להבטיחך שתקבל גם מפיו תשובת הסברה, שתניח את דעתך”…

ולאמתו של דבר אין “מגלת האש”, שרובה ככלה דברה כאש לוהטת, סובלת פרוש מדוד ושקול של מפרשים נקרנים החוקרים לכל תכלית. הקוראים “אוכלים את המגלה” לתֵאבון, כל אחד טועם בה, כמו באכילת המן בשעתו, לפי טעמו ורוחו. ויש מן הקוראים, ולא דוקא מן הפשוטים, המתענגים על ה“משל” הנהדר בדמיונו העז וסגנונו המצוין, מבלי להזקק כלל לתוך־תוכו של “הנמשל” ולעומק כונתו…

---

ח. נ. ביאליק ו"ספר האגדה"

מאת

יהושע חנא רבניצקי

א

זכות גדולה עמדה לי בחיי לעבוד יחד עם ח“נ ביאליק ז”ל כמה עבודות משותפות. עבדנו שנינו בסדורם של ספרי־למוד, אגדות התלמוד והמדרשים, שירת ימי־הבינים ועוד, ובכל העבודות האלה היה ביאליק עוסק כמעט תמיד, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל, בשקידה והתמדה מרובה ובחבה יתרה, וביחוד בהכרת האחריות הרבה המוטלת על העובד הנאמן להוציא מתחת ידו כל דבר ודבר, בין גדול ובין קטן, באופן שלם ומתוקן עד כמה שמדת יכלתו מגעת.

אמנם צריך להודות, שלא בקלות יתרה נגש ביאליק אל שלחן העבודה כדי להתחיל בעבודתו. כל ההתחלות קשות היו לו ביותר. הרבה שלוחים למקום ולזמן כדי להפריע ולעכב, וכמה הפרעות ועכובים שונים נמצאו לפניו עד שעלתה לו לישב במנוחה ודעתו נתישבה לעבוד.

בשנים האחרונות, לדוגמה, היה ביאליק בא לביתי בכל ששת ימי המעשה לשם עבודה משותפת, שנקבעה לשעות הבקר עד הצהרים. אבל עד שהספיק לאכול ארוחת־הבקר ולצאת מביתו קדמו לבוא אליו בני אדם שונים בשאלות ובקשות שונות, ולפעמים גם משונות מאד; זה בא לבקש ממנו מכתב המלצה לאחד האנשים או המוסדות, וזה בא לשאול עצה טובה בדבר שם עברי נאה במקום שם משפחתו הלועזי או לבית קפה או מסעדה שהוא עומד לפתוח בעיר העברית, ועוד כאלה וכאלה. וכמה ארכה לו הדרך מביתו לביתי! נזדמנו לפניו בדרך ידידים קרובים ורחוקים וסתם מכרים, ויש שנכנס עם פלוני ואלמוני בשיחה על ענינים העומדים ושאינם עומדים על הפרק, ושיחתו, כרגיל, כמעין המתגבר, ויש שהוא מגיע עם איש שיחו עד שער ביתי ושוהה לא מעט על יד השער כדי לגמור את דבריו לשם בירור איזה רעיון שהתחיל להציע ולהסביר יפה על־פי דרכו.

וגם לאחר־כך, אחרי שכבר נפטר ממלויו בדבר הלכה או אגדה ובא, לפעמים עיף ויגע לא מעט, אל תוך הבית ונכנס לחדר־העבודה והתישב על יד השלחן הקטן שהוקצה לעבודתנו, עוד לא הונח לנו מצד האנשים הטובים הבאים לפנות לבנו לבטלה. לזה הוא, ביאליק, בעצמו קבע את הזמן לבוא לביתי באחת השעות הללו כדי לדבר על אחד הענינים החשובים, פרטי או צבורי, וזה, כיון שגלוי וידוע לפניו הסוד איה מקום כבודו של ביאליק באותן השעות, התעורר מעצמו, בלי הזמנה מיוחדת, לבוא ולשוחח עמו, ולאו דוקא בדברים שאינם סובלים דחוי. האורח נכנס אמנם, כנהוג, “לרגע אחד”, אבל חביבה עליו שיחתו עם המשורר היקר והרגע הולך ונמשך הרבה יותר משעה קלה. ברב המקרים ביאליק מצטער על “בטול תורה”, ובאין מפריעים הוא משתוקק שלא להוציא זמן לבטלה והריהו משתדל לעבוד בהתמדה ובזריזות יתרה, כאלו חשקה נפשו להרויח את השעה שהופסדה. הנה כבר הגיעה השעה של ארוחת־הצהרים, ויש שהוא נזכר ומתעורר מתוך חרדה פנימית ואומר: “לפני צאתי מן הבית בקשה מאתי אשתי וגם הזהירה אותי בכל תוקף שלא לאחר לסעודת־הצהרים: אבל אין בכך כלום, נשב ונעבוד עוד קצת, חבל על הזמן העובר ואובד לבטלה” – והרי אנו ממשיכים את עבודתנו. ויש שבני־הבית שלי מוכרחים להזכיר בבקשת סליחה, שהשעה מאוחרת וזה כבר ערוך השלחן והכל מתוקן לסעודה ורק מחכים לי; והוא דוחה עד כמה שאפשר ועונה וחוזר ועונה: “תיכף ומיד. עוד מעט, עוד רגע”! – והריהו כאלו מתחנן על נפשו “שלא להפסיק באמצע” ולהמשיך עוד קצת.

כל כך קשה היתה עליו לפעמים קרובות פרידתו משלחן העבודה!

ומכל העבודות המשותפות שלנו, ואפילו מעריכתה וסדורה של שירת ימי־הבינים (שירי רשב“ג ורמב”ע), שעסק בה יחד עמי בחבה יתרה כל־כך, – התחבבה עליו ביותר עבודת הסדור של “ספר האגדה”, שאליה התמסר בכל לבו ונפשו במשך שנים רבות והמשיך בה בהתלהבות יוצאת מן הכלל עד ימי חייו האחרונים.

ב

עבודה זו של “ספר האגדה”, שנגשנו אליה שנינו עוד לפני שלשים שנה ויותר, ראשיתה היתה מצער על־פי תכנית מצומצמת. לכתחלה עלתה במחשבה לפנינו לסדר מעין “עין יעקב” מודרני, כלומר: מתוך הספר “עין יעקב” הידוע, שנאספו שם כל האגדות הנמצאות בתלמוד בבלי, אמרנו להוציא אותן האגדות שהן הגונות ומשובחות לפי טעמנו, גם לתרגם עברית אלה מהן הכתובות ארמית, ולסדרן אחר־כך סדור חדש, לא לפי המסכתות, אלא כל אחת במקומה, במדור שלה, לפי הענינים. גם אמרנו להכשיר את ספרנו ביחוד לשם בני־הנעורים.

התחלנו לעסוק בעבודתנו החדשה בשקידה ובהתמדה הדרושה, אבל היא נפסקה כמעט בתחלתה, לאחר שעקר ביאליק את דירתו מאודיסה ועבר לווארשה לערוך שם את חלק “הספרות היפה” של “השלח”. אולם גם שם לא הזניח לגמרי את עבודת הספר החדש ולא הסיח כמנה את דעתו. כמו שמעיד נאמנה מכתבו אלי מווארשה (מיום 20/IV שנת תרס"ד), שבו הוא כותב בין הדברים האחרים לאמור: “בעין יעקב אני עוסק עתה. עסוק אני 4 שעות בכל יום בעבודה שאני עתיד להקדיש לה½ 1 שנה. מלאכה זו היתה משאת נפשי מכבר – ואוציאנה אי”ה אל הפועל, עבודה גדולה, גדולה, גדולה! ואעפי“כ בקרוב אפנה גם לעין יעקב ואקוה לגמור הכל בזמנו – – – העובד אתה בעין יעקב? עבוד, עבוד”. כנראה מתוך מכתב זה אנחנו חלקנו בינינו את העבודה, כדי שתהא האפשרות ביד כל אחד מאתנו להמשיכה במקום מושבו. אינני זוכר עכשיו בדיוק כיצד היתה החלוקה, אם לפי המסכתות או באיזה אופן אחר.

במשך הזמן יצאה התכנית שלנו מתוך גדרה המצומצמת והתרחבה יותר ויותר. עיקר גדול וחשוב מאד של ההתרחבות היתה החלטתנו הגמורה, שלא להסתפק לפי שעה באגדות תלמוד בבלי בלבד, כמו שחשבנו תחלה, אלא שיהא ספרנו החדש – “ספר האגדה” ממש, בהיקף רחב עד כמה שאפשר: כלומר לאסוף לתוכו מכל אוצרות האגדה באשר הם: שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, מכלתא, ספרא וספרי וכל מיני מדרשים עיקריים, להוציא את המאוחרים ביותר שאין להם חשיבות מיוחדת. ועצם המטרה אף היא התרחבה, באופן שלא יהא הספר נועד בעיקר לבני־הנעורים, כמו שעלה במחשבתנו הראשונה, אלא שיהא ראוי להקרא בשם ספר עממי, וכל אדם מישראל יודע ספר קצת יוכל לעיין ולקרוא בו וימצא חפץ בקריאה זו.

בחזירתו של ביאליק מוורשה לאודיסה התחלנו לעסוק בהתמדה יתרה בסדור החומר של “ספר האגדה” והשתדלנו ראשית כל לאסוף מכל המקורות השונים שהיו לפנינו אותו החומר הדרוש למטרתנו בשביל הכרך הראשון, שאליו עומדות היו להכנס האגדות הנוגעות לקורות עמנו (לספר א' של הכרך האגדות השונות לפי סדר הזמנים, החל מבריאת העולם וגמור בחורבן הבית השני, ולספר ב' כל הנוגע לחייהם ומדותיהם של חכמי התלמוד והמדרשים, התנאים והאמוראים, ג"כ לפי סדר הזמנים).

עד כמה עבודה זו של סדור “ספר האגדה” שלנו היתה בעלת ערך רב וחשיבות כבירה בעיני ביאליק ניכר היה מראשיתה. היא היתה מושכת את לבו בכל עת ובחשק רב היה עוסק בה, ולא מעט חשב עליה גם שלא בשעת העבודה. ומה גדלה עליצות נפשו בכל פעם שנמצאה איזו אגדה חדשה בעלת ערך מצד התוכן או הצורה, להוסיף על הראשונות שכבר נאספו, וביחוד כשנמצא גם המקום המתאים, להכניסה שם לפי הסדר הנכון. לעתים לא רחוקות היה מביע את שמחתו במקרים כאלה בהתלהבות יתרה ובתרועות ששון של ילד. ויש שהיה פונה אלי ואומר בהתפעלות: “מה אתה אומר על אגדה כגון זו? האין זאת פנינה יקרה? אכן יש לנו אוצרות כאלה ואין אנו יודעים ומבינים להעריכם כראוי”.

־ ־ ־ ־ ־

מדי דברי ביחסו של ביאליק לעבודתו בספר האגדה, כדאי לספר כאן אפיזודה אחת שיש בה ענין לא מעט בנוגע לפרשה זו. הדבר היה בימי מתן הקונסטיטוציה ברוסיה באוקטובר שנת 1905 בידי הצאר האחרון בתוקף הלחץ הכביר של המהפכה הגדולה בארץ. באותו היום שנתפרסם בו ה“מניפסט” על דבר הקונסטיטוציה ובעירנו אודיסה, כמו בכל יתר הערים ברחבי ארץ רוסיה, גדלה ועצמה התעוררות, הלכתי יחד עם ביאליק ועוד אנשי־שלומנו אחר הצהרים אל הנמל האודיסאי להפרד מאת חברנו ש. בן־ציון ז“ל, שעמד אז להפליג הוא ובני־ביתו באניה ההולכת לא”י על מנת להשתקע שם¹.

בשעה שחזרנו מחוף הים הביתה כבר ניכרו ימנים מבשרי מהומה ומבוכה בעיר. ולמחרת היום מן הבוקר התחיל “פוגרום” כהלכה בכל נוראותיו. המונים המונים של חברי “המאה השחורה” יצאו בחמה שפוכה לפרוע פרעות בישראל עם חרמם ו“ידי עשו” גברו חיל לעשות נקמה ביהודים “מורדי הצאר”, לאבד ולהשחית את רכושם וגם לבוז בז. שלשה ימים רצופים ארכו מעשי הפרעות הנוראות והאיומות של “החוליגאנים”, שניתן להם להרגיש כי “הותרה הרצועה” ואין שום איסור בדבר; וביותר נורא ואיום היה היום השלישי, שאז הגיעה רתיחת דמם הטמא של הפורעים למדרגה עליונה והתחילו לשפוך דמים כמים, והרבה קרבנות אדם מישראל נפלו חללים ביום ההוא, ביחוד בפרברי העיר. והנה באותו יום הזעם הנורא מכל הימים אחר הצהרים יצא ביאליק מדירתו ועלה למעוני (שנינו גרנו בבית אחד ברחוב מאלו־ארנאוטסקי נו' 9) ובידו אחד המדרשים, שעלינו היה לעבור בעיון על המקומות המסומנים בידינו ולהוציא מתוכו את הדרוש לנו למטרתנו, ובקול צרוד ונמוך פנה אלי ואמר: “שמע נא, רבניצקי. הבה ננסה להניח חיי שעה ולעסוק בחיי עולם; נסיח את דעתנו לשעה קלה מכל אותן הנוראות הנעשות בחוצות העיר ונפנה את לבנו לא לבטלה אלא לעבודה בספר האגדה שלנו”. השתוממתי מאד על ההצעה המשונה לעת כזאת של פרעות איומות, בשעה שקול צפצופם ותרועתם הפרועה של להקות השודדים והרוצחים הגיע לאזנינו מרחוק, ובכל זאת לא יכולתי לסרב למציע ונגשנו לעבודתנו. אולם לחנם טרחנו – העבודה לא זזה ממקומה במצב רוח מדוכא כזה, ועד מהרה היינו מוכרחים להפסיקה.

יכול היה ביאליק בעצמו להתבודד ולהתרכז בחדר עבודתו בשעת זעזועים כבירים ולהתמסר לעבודת יצירה. ככה, למשל, בימי המרד של המלחים, שתפסו את אנית־הצבא הגדולה “פוטומקין” ואימו לירות בכלי התותח של האניה על אודיסה וכל העיר היתה שרויה כמה ימים בבהלה וחרדת מות – היה הוא, ביאליק, מסיח את דעתו מסכנת “דם ואש”, המעיקה על כל תושבי העיר, ומתעמק בכתיבת הפואימה הידועה “מגלת האש”; אבל לא היתה שום אפשרות לעבוד בשנים בשעת חירום כזו – והפעם נסיונו של ביאליק לא הצליח.

ג

לאחר עבודה מרובה שעבדנו בעיון רב לחפש את החומר באשר הוא שם, להוציאו מתוך המקורות השונים שהיו לפנינו, לסדרו בסדר נכון וגם לשכללו במדה האפשרית עם השמירה על העיקרון שלנו שלא להוסיף מצדנו אף מלה אחת (שכלול זה בא ביחוד בשעה שמצאנו אגדה אחת בכמה מקורות ובנוסחאות שונות והשתדלנו להוציא מכל נוסחה את המשובח יותר לפי דעתנו) עלתה בידינו לגמור סוף־סוף את סדור הספר הראשון של הכרך הראשון, באופן שהיה ערוך ומתוקן לדפוס. אבל כאן עמדה על הפרק השאלה היכן להדפיס את הספר. רצה ביאליק לראות את ספר האגדה, שחשיבותו רבה כל־כך בעיניו, באופן מהודר ולא באותיות הרגילות של בתי הדפוס האודיסאים הדלות והכחושות, אלא באותיות מן המובחר “מאירות עינים”, כראוי לספר כזה, והנה נולד אצלנו רעיון משונה קצת: למסור את הספר תחת מכבש הדפוס בחו“ל, ודוקא בבית־דפוסו המשובח של יוסף פישר אשר בקראקא בגאליציה, ולא להסתפק במשא־ומתן מרחוק על־ידי חליפות מכתבים, אלא שאחד מאתנו ישא את רגליו ללכת בדרך הרחוקה לשם בחירת האותיות והנייר והשגחה מעולה על הדפסת הספר, לכל הפחות בגליונותיו הראשונים. אולם כאן עמדה לפנינו השאלה הקשה: הנסיעה לחו”ל הרי איננה כלל מן הדברים הקלים בשבילנו, קשורה היא בהוצאות לא מעטות – ואין כסף לאדונים בעלי “מוריה”, זו הוצאת־הספרים שלנו. ופתאם באה לנו הישועה ממקום שלא פללנו, כי אחד מידידינו בערי־השדה, שנזדמן אז לאודיסה, התעורר בטובו להמציא לידינו הלואת הסכום הדרוש לחפצנו, ואני הגבר, שאינו כל־כך קל ומהיר לנסיעות, אזרתי חלצי ובקיץ שנת תרס“ז יצאתי מאודיסה ובאתי לקראקא, למקום הדפוס של יוסף פישר. שם בדקתי את כל מיני האותיות הנמצאות בביה”ד בעין ובחרתי באלו מהן שמצאתי אותן יותר נאות וצויתי לסדר דוגמאות מתוך כתב־היד שהבאתי בידי ולשלחן לאודיסה לשימת עינו של ביאליק, שנכנס בשקול דעת מרובה לעניני ההדפסה בכל פרטי פרטיהם. וזה מה שכתב לי בתשובתו: “עלינו לתת אותיות שמנות ושחורות מעין “דברי חכמים”² ולא כחושות ומוכות שחפת רעות תואר ודלות מראה. רוח של קבצנות שורה עתה על כל הספר, ורוח זה – יכנס הרוח באבי אביו! – רוח משחית ומנול הוא, ועלינו להתרחק מכיעור זה ת' פרסא. – את מראי מקומות שבסוף כל מאמר (מסכת או מדרש פלוני וכדומה) עלינו להשמיט כדעתך הראשונה, רבניצקי. מראה העינים הוכיח לי כי צדקת ממני. ואנחנו נתן את ציוני המקורות ומראי המקומות בתוכן ענינים³. כך נאה יותר. – כן עלינו לדעתי לבטל את החלטתנו (שנשארה אמנם תלויה) בדבר סדור מאמרים באותיות קטנות מחבריהם. יפה לספר האגדה אחדות ושווי בצורה. כל חליפות וגונוניות ונמור – מורידין בו ולא מעלין”.

לבסוף הזמין המדפיס פישר מעיר הבירה ווינא אותיות חדשות נאות ומתאימות ובהן התחילו לסדר את הספר. בינתים עבר זמן לא מעט והוכרחתי לשוב לביתי. הדפסת הספר נמשכה במרץ וכמעט לי הפסקה, אף־על־פי שהטלנו על המדפיס לשלוח מקראקא לאודיסה כל גליון וגליון להגהה אחרונה לפני ההדפסה.

בסוף החורף בשנת תרס“ח נגמר הספר הראשון כולו בדפוס, ומי שלא ראה שמחתו של ביאליק בשעה שנתקבל ספר שלם מקראקא לא ראה שמחה מימיו. בפנים מלאים זיו פנה אלי ואמר: “אמנם זכינו לכך סוף־סוף לראות בעינינו את ראשית פרי עמלנו הרב. מי יתן ונזכה לראות בשנים הקרובות יוצאים לאור כל ארבעת הספרים”. “ארבעת הספרים” – כך חשבנו בתחלה, ש”ספר האגדה" שלנו יכיל ארבעה חלקים ולא יותר. ואולם לפי התכנית שהתרחבה והתפתחה יותר ויותר נוספו משך זמן העבודה של אספת החומר האגדי כמה וכמה ענינים בעלי ערך וחשיבו, ויש מהם שהצטרפו יחד לפרקים חדשים, באופן שהבנין השלם של הספר כלו לכל מדורותיו המרובים צריך היה להכיל לא שני כרכים בארבעה ספרים, אלא שלשה כרכים בששה ספרים.

ד

לאחר שגמרנו להדפיס את החלק השני של “ספר האגדה”, המכיל בעיקרו “מעשי חכמים”, כלומר אותן האגדות שנאמרו על גדולי חכמינו הקדמונים, התנאים והאמוראים (חלק שני זה נדפס באודיסה בשנת תרס“ט בבית־הדפוס של ביאליק ושותפו באותן האותיות של החלק הראשון שהוזמנו מחו”ל), – נגשנו בשקידה יתרה אל הסדור האחרון של יתר החלקים לפי הענינים השונים, כגון חלק מיוחד של מבחר האגדות העוסקות באומה הישראלית וקניניה הלאומיים וחלק מיוחד של מבחר האגדות הנמצאות במקורות שטפלנו בהם על עניני דעות ואמונות של עם ישראל וכל המצטרף להן, וכדומה לזה.

וכאן נתגלה בכל גדלו הכשרון המזהיר של ביאליק גם במקצוע זה, בתורת ארדיכל מצוין לבנינים רוחניים, שאין כמוהו מסוגל לערוך תכנית רחבה ומפורטת של היכל רוחני נהדר ונאדר מסודר יפה בכל מדורותיו וחדריו וחדרי חדריו בתכלית השלמות.

ועוד בדבר אחד הרבה להפליאני ביאליק לפעמים לא רחוקות בשעות העבודה המשותפת שלנו ב“ספר האגדה”: בכח הזכרון הנפלא והמיוחד במינו שהיה מחונן בו. הוא אמנם לא הצטיין בזכרונו במובן הרגיל; אדרבה, יכול היה לשכוח לפעמים שכחה גמורה פרטי מעשים ודברים שנעשו ונדברו לפני איזה זמן לא רחוק. אולם דברי ספר שעשו עליו רושם בשעתם, אפילו לפני זמן ארוך של כמה עשרות שנים, נקלטו היטב בזכרונו עד שקצרה ידו של שר השכחה השולט באדם למחקם או לטשטשם. ויש שהעלה מתהום זכרונו איזה קטע של אגדה שקרא בספר עוד בימי נעוריו, בהיותו “בחור־ישיבה” בוולוז’ין, או בשנים הקרובות ליציאתו משם, וביחוד נשאר תקוע במוחו איזה בטוי לא רגיל שבאותה האגדה, והיה מרבה לחפש אותה במקומות שונים, ומה גדלה נחת־רוחו בשעה שעלתה בידו למצוא את המבוקש, ובהראותו לי על המציאה היה מוסיף בשביעת רצון מיוחדת: “ראה אותו הבטוי שאמרתי, הנהו אות באות: אכן יש לי זכרון טוב לדברים כגון אלה!”

ובאותה שנה עצמה, תרס“ט, שנדפס בה באודיסה הספר השני של הכרך הראשון, נדפס שוב בקראקא בדפוסו של פישר הכרך השני המכיל אף הוא שני ספרים. ורק כעבור שנתים, בשנת תרע”א, נגשנו להוציא את שני הספרים של הכרך השלישי שהוא האחרון, ובסופו תערובת, השמטות ומלואים. ברכנו בכל לבנו על סיום העבודה שהרבינו לשקוד עליה בהתמדה רבה במשך כמה שנים רצופות, אם אמנם ידענו והרגשנו שלא הוצאנו עדיין מתחת ידנו דבר מתוקן ומשוכלל. על כמה פגימות עמדנו אנו בעצמנו, ויש שהתעוררו אחרים להעיר אותנו על איזו שגיאות שנכשלנו בהן, אבל קוה קוינו שיזכה “ספר האגדה” לצאת עוד במהדורות חדשות ואז נוכל לתקן את התקונים הדרושים. ובאמת עלתה בידנו במהדורות הבאות להכניס כמה תקונים.

בנוגע לתקונים הללו כדאי לספר בזה עובדה מבדחת אחת: אחרי צאת כרך ג' של סהא“ג קבלנו מכתב מאת שו”ב באחת העיירות הקטנות ברוסיה ובו העיר אותנו על טעות אחת שטעינו בספרנו, ואני עניתיו בתודה על הערתו הנכונה, והוספתי שהטעות תתוקן במהדורה הבאה. והנה לאחר שעברו עשר שנים ויותר, אנחנו עזבנו כבר את “עמק הבכא” בגולה ובאנו להשתקע בא“י וגם אותו שו”ב בא לארץ והתיישב באחת המושבות, ובאחד הימים קבלתי ממנו שוב מכתב ומבקש פירוש מספיק ל“מדרש פליאה”: הוא מזכירנו את הערתו ששלח אלינו לפני כמה שנים בדבר טעות אחת ואת הבטחתי לתקן זאת במהדורה חדשה, והוא מוסיף שאמנם השתדל לעיין במהדורה החדשה שיצאה אחרי הראשונה ובדק ומצא שהטעות תוקנה, ועכשיו באה לידו מהדורה אחרונה ברלינית ולתמהונו הגדול ללא גבול ראה בעיניו שוב אותה הטעות במקומה עומדת, כאלו יש בזה מעשה כשפים ואחיזת עינים. פתרתי לו את החידה הגדולה באופן פשוט: כשיצאנו מתוך התופת הרוסית לא נתנו לנו מלאכי־החבלה להוציא את “רכושנו”, שהיה לא בזהב ולא בכסף אלא באמהות של ספרי “מוריה” ובתוכם “ספר האגדה”, ולפי שעה, עד שתהא האפשרות בידינו לסדרו סדור חדש, הוכרחנו להוציאו בברלין בדרך צלום, והשתדלנו לתת דוקא את המהדורה הראשונה כדי לצלמה, שהיא יותר נאה בהיותה נדפסת לא מתוך אמהות כמהדורות הבאות – ויצא מה שיצא.

ה

ספר האגדה, כאמור, היה יקר בעיני ביאליק מכל יקר, כי ידע להוקיר מאד את ערכה של האגדה הישראלית ואין קץ לחשיבות שנתן לה. בכל עת מצוא היה מרבה לספר בשבחה בדבור ובכתב. “האגדה היא התבנית הספרותית העיקרית, ששלטה כמה מאות שנים בעולם היצירה החפשית, העממית והאישית, של האומה הישראלית. אין האגדה חזיון ספרותי עראי ועובר, אלא היא יצירה קלסית של רוח עמנו, יצירה שיש לה פירות לשעתה וקרן קימת לדורות, בעקרה ובכללה הרי היא אחד מן הגלויים הגדולים של רוח האומה ואישיה: כמה דורות ואישים שקעו בה את כח יצירתם המעולה ואת כל עושר רוחם. יצירה כזו אי־אפשר שלא יהא בה הרבה מן הנצחי והעולמי. מי שרוצה להכיר את האומה הישראלית על כרחו ילך אל האגדה. ע”י האגדה אדם נכנס לבית חייה הגמורים של האומה הישראלית ומסתכל בלפני־ולפנים שלה" – כאלה וכאלה כתב בשבח האגדה, ועוד יותר היה מפזר לה תהלות ותשבחות בדברים שבעל־פה. ולא אחת אמר לי ביאליק ופניו נהרו בשעת דבורו: “אשרינו ומה טוב חלקנו שזכינו להוציא ספר עממי כזה שעתיד לעשות את האגדות המשובחות להיות נשמעות באזני כל אדם מישראל”. וכשנתקבל “ספר האגדה” שלנו ברצון רב בתפוצות ישראל והתפשטותו עברה הרבה על מה שקוינו וזכה לכמה וכמה מהדורות זו אחר זו, שלא כדרך יתר הספרים העברים החדשים, היה לבו של ביאליק מלא חדוה ביחוד על זה שהאידיאל שלו, שאליו נשא את נפשו, נתקיים במלואו ואוצרות האגדה הישראלית, החביבה עליו ביותר, הולכים ונעשים לקנין העם בכל תפוצות ישראל.

ואחרי כל אלה לא מצא ביאליק עדיין ספוק גמור בהצלחה מרובה זו ולא חדל לחלום על סדור חדש של הספר במהדורה מנוקדת כולה, כראוי ל“ספר עם” במיטב משמעו של השם הזה, עם הוספות ומלואים חדשים לא רק של מאמרים בודדים אלא של פרקים חדשים. וחלומו זה התחיל להתגשם בפעולה ממשית בארץ־ישראל בשנת תר"ץ, לאחר שעברו עשרים ושתים שנה מיום שיצא החלק הראשון במהדורתו הראשונה.

“הצלחת הספר – היה ביאליק אומר לי לא אחת – מחייבת אותנו לעבור עליו שוב מתחלתו ועד סופו, לתקן את פגימותיו, למלאות את חסרונותיו ולהביאו לידי שכלול עד כמה שידנו מגעת”. וכך השתדלנו לעשות. ושוב אותה העבודה בשקידה והתמדה מרובה מתוך חבה יתרה, כאילו יש לנו עסק לא בספר ישן לשם מלואו ושכלולו אלא בספר חביב חדש הלוקח את כל לבם של העוסקים בו.

בשנת תרצ“א יצא החלק הראשון של “ספר האגדה” המחודש, שהצטיין בשפע רב של חומר אגדי חדש שנוסף על הקודם יותר מכדי שליש. גם בחלק השני של הכרך הראשון (שיצא באחור זמן בשנת תרצ“ג מפני שבינתים יצא ביאליק לחו”ל ושהה שם איזה זמן) נוסף הרבה חומר חדש. בחבה יוצאת מן הכלל עסק ביאליק בשכלול החלק הראשון של הכרך השני, שיצא בשנת תרצ”ד, ובשבחו של החלק הזה, וביחוד בשבחו של אחד הפרקים החדשים שנוספו בו (על “השירה”) היה מרבה לספר מדי פעם בפעם לפני ידידיו בהתלהבות יתירה. ואלה הדברים, לדוגמה, אשר כתב בנוגע לחלק זה לווינא לידידו הד"ר רוטבלום במכתבו מיום 1/3 1934: “החלק השלישי של ספר האגדה המחודש קרוב בסדורו לגמר ובעוד ימים מספר תחל הדפסתו – – – הספר מלא וגדוש תוספות חדשות ויקרות. חלק זה מצד עניניו שהם כולם בעלי תוכן לאומי עולה על כל יתר החלקים, ואין כמוהו ספר לאומי בישראל”. גם רוב גליונות החלק השני של הכרך השני הספיק ביאליק להגיה בעצם ידו, ואחד מהם הגיה בווינא, בהיותו מוטל על ערש דוי, בין נתוח לנתוח, יומים לפני פטירתו.

ו

בשעת עבודתו ב“ספר האגדה” המחודש היה ביאליק מרבה להתעמק ולחדור לתוך תוכן של אותן האגדות שבאו לידינו, והיה דולה ממעמקים פנינים יקרות של דעות ורעיונות יפים וחריפים. ויש שהיה מכניס לתוך מאמר אגדה איזה רעיון יפה ומזהיר כשהוא לעצמו, אבל אפשר היה לפקפק פקפוק רב אם באמת לכך התכוון בעל המאמר. ולא אחת הייתי אומר לו, שאותו הרעיון שהביע בקשר עם מאמר האגדה שלפנינו היה יכול לשמש חומר טוב ונאה בפי אחד המטיפים מעל הבמה, ופעם הרשיתי לעצמי להוסיף בדרך שחוק כי “אבד בו מטיף לאומי” מן המובחר. והנה כמה פעמים אחר־כך היה מקדים ואומר לפני הצעת אותו הרעיון הצפון לפי דעתו באחת האגדות: “יודע אני כי תגיד לי על כך שאבד בי מטיף לאומי, ואני בכל זאת מחזיק בכל תוקף בדעתי שבעל המאמר כיוון כך וכך – וזוהי הצרה שאין אנו מתעמקים לדעת כמה גדולים דברי חכמינו”.

אהבה עזה לאגדה שלנו הביע ביאליק עוד בימי נעוריו, באחד משיריו הראשונים “אל האגדה”, שנדפס ב“פרדס” ספר שני:

בָּכֶם עֲלֵי תַלְמוּד, בָּכֶם עָלִים בָּלִים,

אַגָּדוֹת נֶחֱמָדוֹת וּקְדוּמוֹת

בִּימֵי חַיֵּי הֶבְלִי פִי אֶהְגֶּה נְכָאִים

בָּכֶם נַפְשִׁי תִמְצָא תַנְחוּמוֹת –

כך מתחיל המשורר את שירו, הקושר כתרים לאגדה, וגומר בהתלהבות קודש:

בִּימִינְכֶם, הֶעָלִים, טוּב אֶרֶץ אֶשְׂבָּעָה,

בִּשְׂמֹאלְכֶם – כָּל קָדְשֵׁי שָׁמַיִם!…

לא “עלים בלים” הייתה האגדה בעיניו מאז, אלא עלים רעננים מלאי זיו וחן מיוחד, והאגדה הקדומה הנחמדה היתה אהובת נפשו עד ימי חייו האחרונים. העסק והטפול בה במשך שנים רבות היו לו כמלאכת הקדש ממש. ואת רחשי לבו על האגדה היה מגלה בכל עת מצוא בשיחותיו. וביחוד היה מתפעל, כאמור, מן החומר שנכנס לתוך “ספר האגדה” המחודשׁ. “יש שותים – אמר פעם בשיחת רעים – מן הספרות החדשה כשותה גזוז; אבל היהודי היה שותה משדיה של האגדה כתינוק את החלב משדי האם”. ולא פעם היה כמתאונן ומתמרמר על כך שנמצאים בקרב “יודעי ספר” בישראל מן החדשים כאלה שאינם יודעים ואינם מבינים להעריך את האגדה הישראלית ככל יקר ערכה.

ובשעה שהיה מסיים כמה מאגרותיו אלי, בהיותו רחוק ממקום עבודתנו, שנכספה נפשו מאד לשוב ולעבוד יחד, ואחת מהן הוא גומר בלשון זו: “המתגעגע אל שלחן העבודה המשותפת שלנו עד לכלות הנפש”, – חושבני שהגעגועים הללו היו מכוונים ביחוד לעבודתנו המשותפת ב“ספר האגדה”, אותה העבודה החשובה בעיניו כל־כך בכל עת והחביבה עליו ביותר כל הימים.

---

שלש אֶפיזודות: א. מלחמה ושלום

מאת

יהושע חנא רבניצקי

שני עולמות שונים, רחוקים ומרוחקים זה מזה מרחק רב – היו ש“י אבראמוביץ (מנדלי מוכר ספרים) ומנחם־מנדל אוסישקין. שניהם היו במשך הרבה שנים בני עיר אחת, תושבי אודיסה בירת דרום רוסיה, אבל לבם רחק איש מרעהו כל הימים. שניהם היו מן “האריות”, כל אחד ב”חבורה" שלו: זה בחוג הסופרים בוני הספרות העברית וזה בחוג עסקני “חבת ציון” המסייעים לבנין ארץ האבות בשביל הבנים; כל אחד מהם תפס מקום חשוב מאד בראש, בכותל המזרח של ההיכל שלו – והפרץ ביניהם היה רחב מאד והיחס של זה לזה היה יחס של אי־כבוד וזלזול.

בנוגע ליחסו של מנדלי ואמרותיו השנונות כלפי אוס' כבר הזכרתי במאמרי “מנדלי מו”ס וחבת ציון" (“דור וסופריו” ח"א). רוחו של מנדלי לא יכלה לסבול את כובד היד התקיפה של “איש הברזל” הנוהג נשיאותו ברמה והמבליט ביותר שאין לך דבר העומד בפני רצונו; וביותר נפשו בחלה בפתגם הידוע של זה: “או עברית או רוסית”… ואוס' מצדו לא יכול לסלוח למנדלי על בזבוז כחותיו לאליל “הזרגון” הבזוי כל־כך בעיניו, גם לא נתן ערך רב בכלל לעבודת היצירה הספרותית של מנדלי, כי עבודה כזו יש לה חשיבות, לפי דעתו, ביחוד רק אם יש בה גם תעמולה להעיר ולעורר רגשי לאומיות וחבת ציון, ואם דבר זה נעדר הרי העיקר חסר מן הספר.

והנה התנגדות זו בין שני בעלי־השם האלה גרמה פעם לקטטה עזה וחריפה בין אוס' ובין המשורר הלאומי הגדול ח"נ ביאליק. דברי מחלוקת זו כדאי להרשם, לא כפי שנמסרו כמה פעמים בסירוסים, אלא כהויתם.

מעשה שהיה כך היה.

בשנת תרע“ב נוסדה באודיסה אגודת “חובבי שפת עבר”, ובראשה עמד נשיא חברת “חובבי ציון” מ. אוסישקין. באחד הימים הוכנסה לועד אגודה זו ע”י שנים מחברי הועד, ח. נ. ביאליק וכותב הטורים האלה, הצעה לבחור את אביר הסופרים העברים מראשי היוצרים של הסגנון העברי החדש, את מנדלי מו“ס תושב אודיסה, ל”חבר נכבד" של האגודה. אולם היו“ר של האגודה לא מצא חפץ ב”אביר" זה בשום פנים והתנגד להצעה בכל תוקף, ודחה את הענין מישיבה לישיבה. להתנגדותו התקיפה השתדל להמציא נימוקים שונים ומשונים וביניהם גם חטאתו של בנו היחיד, ואחת הטענות העיקרית שלו היתה שהוא, מנדלי מו“ס, איננו חובב כלל לא את שפת עבר ולא את חובבי ש”ע, ובאחת הישיבות מצא הועד, שרובו היה נתון תחת השפעתו של היו“ר, איזה טעם פורמלי והחליט להסיר את ההצעה מעל הפרק. החלטה זו גרמה, כמובן, נחת רוח ליו”ר, בידעו היטב למי יש להודות על כך, וכנחמיה בשעתו קרא: “זכרה לי, אלוה, לטובה!” אבל בעלי ההצעה הצטערו מאד על הפגיעה הקשה בכבודו של הסופר הגדול וראו חובה לעצמם להתפטר מן הועד. ולשם בירור הדברים כדאי להביא בזה את מכתב־הפיטורין כלשונו:

“אל כבוד ועד אגודת חובבי ש”ע באודיסה".

מיום הוסד אגודת חובבי ש“ע בעירנו עברו זה כשנתים, ועד היום לא זכרה לשלם חוב ישן, חוב הכבוד, לזקן הספרות העברית יושב עירנו, למנדלי מו”ס, ולבחרו לחבר נכבד של האגודה. זלזול כזה בכבוד אביר הסופרים העברים וראש ליוצרי הסגנון העברי בזמננו מצד האגודה המתאמרת בשם “חובבי שפת עבר”, הביא רבים מחברי האגודה לידי תרעומת צודקת, ואנחנו חברי הועד הח“מ העירונו על כך לא אחת את אזן יו”ר האגודה. לצערנו לא שם היו“ר את לבו לגלוי הדעת של חבריו, וגם אחר כך לא הביא את הדבר לפני הועד באחת מן הישיבות. מתחלה חשבנו כי אין כאן אלא התרשלות והיסח הדעת בעלמא – ולא נכנסנו לעובי הקורה, ומצד זה בודאי שחלק מן האשם תלוי גם בנו, אולם אחר כך נתברר לנו, לתמהוננו הגדול, כי יש כאן גם צד השתמטות בכונה, ובפירוש הגיד היו”ר לפני אחד מן הח“מ, כי אם יתקבל ע”י הועד דבר הבחירה של הסופר הנ“ל יתפטר מנשיאותו. אחרי דברים מפורשים כאלה – שלא יכלו לעלות על לבנו – העמדנו על דעתנו בכל תוקף, ובישיבה האחרונה בי”ט שבט הובאה על ידנו ההצעה בדבר הבחירה הנ“ל, ולתמהוננו הכפול קרה גם פה דבר שלא פללנו לו כלל. חברי הועד, בהיות הרוב מהם מושפעים באופן פרטי מצד היו”ר על ידי איום של התפטרות, כמו שהודו כמה מהם בפירוש בפני הח“מ – בטלו את הכרתם הפנימית (שהודו עליה בפיהם באותה הישיבה) מפני רצונו היחידי של היו”ר והכריעו כלפי ההחלטה לדחות גם הפעם את דבר הבחירה הנ"ל, וביראתם פן תודע הדחיה וטעמה האמתי ברבים ויהיו לשחוק ולבוז – הערימו לתת לה כלפי חוץ צורה נוחה ומנומקת יפה מן הצד הפורמלי.

אנחנו הח“מ היודעים היטב – כמו שיודעים גם שאר החברים – את הטעמים האמתים של אותה הדחיה, מוצאים את עצמנו מחויבים להודיע בזה, כי חושבים אנו את עצם ההחלטה הנ”ל למשא פנים, ואת צורתה – למורך לב, ומהיום והלאה אין לנו חלק עוד בועד האגודה".

אחרי מאורע זה נמתחו, כמובן, עוד יותר היחסים בין אוס' וביאליק ותחת השלום בא רוגז קשה. אולם עצם להבת “המלחמה” התלקחה בעוד איזה זמן, באביב אותה השנה, בשעת האספה הכללית השנתית של האגודה. הישיבה היתה סוערת מאד. “האופוזיציה” השמיעה דברי בקורת חריפה על פעולת הועד ונגעה גם באותו “המאורע”, שראתה בו מעשה חרפה וקלון. מצד הועד, יו“ר האגודה ענה בחריפות ודרש בתקיפות יתרה לקבל את הדו”ח מבלי שים לב אל אותו הענין, שכל עיקרו אינו אלא קומדיה. הדברים האלה הרגיזו עד מאד את ביאליק, שהשתתף באותה האספה בתור חבר האגודה סתם, וקם בחמה עזה וזרק כלפי המדבר אותו כנוי של זלזול שהוא בעצמו לא נזהר מלהשתמש בו בנאומו כנגד אחרים.

האינצידנט המעציב הזה היה אחר־כך לשיחה בפי הבריות וגם התגלגל והתפרסם ע“י העתונים. וכשהגיע הדבר לאזני אחד העם, מי שהיה שנים רבות מראשי החבורה האודיסאית, שישב אז כבר בלונדון, הצטער על כך מאד והביע את צערו באגרותיו לידידיו הקרובים באודיסה. גם לידידו החביב ש. דובנוב, היושב אז בפטרבורג, כתב ברוח נשברה במכתבו מיום כ”ד אייר: “ובאודיסה שלנו רקוד השטן הולך ומתגבר, וכבר בשרו בכה”ע על סקנדל חדש באספה הכללית של חובבי שפת עבר. לא אוכל להביע בדברים כמה גדול צערי על זה". ובמכתביו לשני בעלי הריב השתדל לשכך את הקטטה, וביחוד השמיע דברי מוסר ותוכחה לאחד מהם. “רוצה אני – כותב הוא, במכתבו לביאליק מיום ה' סיון – אך לקרוא אליך מרחוק: ביאליק, חזור בך, אם עוד ביאליק אתה, אם לא נסתלקה ממך שכינה, התגבר כארי על כל הקטנות שבתאות הנקמה והנצחנות ותפקח עינך ותראה את כל הכיעור שבמחלוקת זו שנסתבכת בה ואת כל העול שעשית לחברך הגדול ממך בשנים, שהלבנת פניו ברבים, ולא חסת על כבוד עבודתנו הקדושה, שהוא קשור בה והיא בו בקשר של קימא זה יותר משלשים שנה! מאמין אני בכל לבי שחוש היופי שבך אינו מצטמצם אך ביופי שבדברים אלא מכיר ומעריך גם את היופי שבמעשים. יבוא נא איפוא ויגיד לך אם יפה עשית”.

על אחת מאגרות־התוכחה של אחה"ע אליו בדבר הזה, ענהו ביאליק אף הוא בשאלת־הקפדה לאמר: “אני אמנם נכשלתי בעידן ריתחא בדבור שאינו מהוגן – – – חס אתה בצדק על כבודו של חבר גדול ממני בשנים, ואיך לא חס אותו חבר עצמו על כבודו של סופר גדול ממנו גם בשנים וגם בתורה וחכמה, שכולנו חיָבים בכבודו?”

ולא נתקררה דעתו של אחה“ע עד שהגיד לו לביאליק מפורש במכתב אחר, שהיה שמח אלמלי נעשה על ידו “צעד בסגנון של בקשת סליחה על דבור שאינו מהוגן”. “וצר לי מאד מאד – גומר אחה”ע את אחד המכתבים, המדבר באריכות על אותו הענין שלא נתן לו מנוחה – שרחוק אני עתה ממקום המעשה. אלו לא היה מרחק רב כזה מפריד בינינו, הייתי הולך לאודיסה לשם כך, ואולי הייתי מצליח לישר ההדורים”.

אחה"ע היה אמנם תקיף בדעתו מאין כמהו ובמהלך מחשבותיו לא נתן מעולם מקום להנחות ופשרות, אבל באותו הזמן נפשו היתה סולדת תמיד מאמרות חריפות ושאת לא יכול דברי ריב, ביחוד בקרב ידידיו, ולפיכך חלם כל כך על הדרך הנכונה “לישר ההדורים”.

*

אולם שעה טובה זו לישר ההדורים הגיעה רק לאחר כמה חדשים. עברו ימי הקיץ ובינתים התחילו הימים הנוראים של המלחמה הגדולה בעולם הגדול. והנה כעבור “ימים נוראים” שלנו, של תחלת תרע"ה, באתי אחרי יום־הכפורים לבקר את מנדלי בביתו, ומיד בהכנסי פנה אלי בשאלה:

– מה אתה אומר על ביאליק שלך?

“ביאליק שלך” – ובהדגשה מיוחדת על שתי המלים האלה – תמוה היה הדבר בעיני ולא יכולתי להבין פירושן. מי כמוני ידע עד כמה מנדלי היה מוקיר ומחבב את ביאליק – ופתאום נעשה לביאליק שלי ולא שלו.

שאלתי את מנדלי מה משמעו של דבורו המתמיה, והוא ענני בשאלה:

– האמנם אין אתה יודע כלל שהוא שנס את מתניו והלך בערב יוה"כ לביתו של הקצין (כך היה מנדלי לפעמים קורא לאוס') לבקש מאתו סליחה ומחילה?

ובאמת לא ידעתי כלל וכלל דבר זה, שכבר הספיק מי שהוא מ“רודפי השלום” לבשר על כך את מנדלי. אכן נודע לי הדבר אחר כך כמו שהיה: בערב יוה“כ אחרי סעודת ההפסקה יצא ביאליק מביתו על מנת לבוא לביתו של איש ריבו לשם פיוס והחזרת השלום. כשנכנס מצא כבר את בעל הבית לבוש בגדי חג וצילינדר בראשו ועומד לצאת לביהכ”נ של “הברודים”, שבו היה מתפלל, ולאחר פגישה זו בלוית נשיקה של ידידות נאמנה הושב על כנו השלום – כלי יקר זה המחזיק ברכה לישראל לכל חוגיו ובכל הזמנים. 

---

שלש אֶפיזודות: ב. נִיצל בדרך נס

מאת

יהושע חנא רבניצקי

הדבר היה באחד מימי הקיץ בשנת תרע"ט בעיר אודיסה. הימים ההם היו ימי צרה ותוכחה, מוראים גדולים ובלהות צלמות. שלטון רע ואיום יצא ושלטון רע ואיום נכנס. הבולשיביקים נסוגו אחור ונסתלקו מן העיר, ובמקומם באו שוב ביד רמה ובחרב נוקמת הדיניקינים, או כמו שקראו לעצמם “צבאות המתנדבים הרוסים”, והם מלאים רגשי חמה עזה ואכזריה לעשות נקמה גדולה באויביהם הגלוים והנסתרים…

ובאחד הימים הראשונים לכניסת צבא “המתנדבים” לתוך העיר – ואני יושב עם ביאליק בביתו ליד שלחן עבודתו לעסוק באחת מהעבודות המשותפות שלנו. לעבודתנו זו, כנהוג, לא מעטים היו המפריעים מדי יום ביומו. ביניהם היו סופרים ותיקים ומתחילים, עוסקים בצרכי צבור הבאים להתיעץ בענינים לא דוקא חשובים ושאינם סובלים דחוי, ויש שבא אחד המכירים לשם שיחה בטלה סתם. לפעמים לא מצא ב. תחבולה אחרת להפטר מן המפריעים אלא ע"י כך שבקש מאשתו שהיא תטרח לפתוח את הדלת ולכל מי שבא – יהיה מי שיהיה – תאמר שהוא, ב., איננו בבית. אולם לא תמיד אפשר היה לאחוז בתחבולות רדיקליות כגון זו.

גם היום ההוא לא עבר בלי מפריעים, אבל סוף־סוף חזרנו לעבודתנו בשקידה יתרה, והנה שוב צלצול עז בפעמון הכניסה.

– עוד הפעם באים להפריע; הרבה שלוחים למקום לבטול תורה! – קרא ב. בהתרגזות, והלך בעצמו לפתוח את הדלת, כי איש לא היה בבית.

הדלת נפתחה – והנה אמנם באו מפריעים, אבל ממין אחר לגמרי.

שני אופיצרים של צבא המתנדבים, השליטים עכשיו בעיר, “התנדבו” ופרצו לתוך הבית בסערה. מיד נכנסו לחדר העבודה ואחד מהם שאל ברגזנות: מי כאן ביאליק?

– אני ביאליק – השיב ב. בעמדו באמצע החדר.

השואל נגש אליו בקריאה הידועה: “הידים למעלה!” והתחיל לבדקו בדיקה חמורה, למשש אותו ולחפש בבגדיו מכל צד בעיון רב, והשני נגש גם אלי לבדקני באופן קל, כאלו רק לצאת ידי חובה. ואותו האופיצר שׁטפל כל הזמן בביאליק הלך עמו אל יתר החדרים, בחן ובדק בכל פנותיהם וסתריהם, גם את הארונות פקד לפתוח וחטט בתוכם – וכמובן לא מצא דבר הדרוש לחפצו.

– נפלא הדבר, מוזר מאד! ואנחנו אחרת חשבנו – היה רוטן האופיצר כמדבר לעצמו.

מה חשבו אחרת – לא פירש, כנראה, הגיעה אליהם השמועה כי ביאליק זה הוא גיסו של בולשיביק מסוכן (יאן גאמארניק), אחד מעמודי התוך של המפלגה, שתפס בה מקום בין הראשים. והנה חשבו לנכון שיצליחו למצוא בדירתו של גיס זה “הקרוב למלכות” אוצר של נשק, ואולי גם אותו יאן לא הספיק להמלט על נפשו והוא בעצמו ובכבודו מסתתר כאן, נחבא אל הכלים…

בכל שעת החיפוש בחדרים נשאר האופיצר השני עומד על ידי לשמור עלי שלא אזוז ממקומי להסתיר איזה דבר חשוד. ולאחר הבדיקה חזר הבודק עם ביאליק לחדר־העבודה, שהיה מלא וגדוש בכלי־זין רוחניים, בספרים ממיטב הספרות העתיקה והחדשה.

לבסוף הזמינו את ביאליק ללכת אחריהם על מנת לנסוע לבית־הפקידות לשם חקירה יסודית ע"י השרים הגדולים החוקרים לכל תכלית. ב. הבין שאין מסרבין להזמנה כגון זו, והוא בקש ממני להשאר כאן עד שוב אשתו הביתה, ומיד הלך אחרי שני המלאכים הרעים המלוים אותו בדרך.

אחרי שירד מן המדרגות ובא אל תוך החצר מצא שם את הפולקובניק מכירו, אף הוא מצבא המתנדבים, שהתגורר באחת הדירות באותו הבית, ונראה לו כמלאך מושיע בעת צרה. פולקובניק זה לא יכול מפני איזו סבה לברוח על נפשו בשעה שכבשו הבולשיביקים את אודיסה לפני כך, והוא מצא מסתר ומחסה בצל כנפי היהודים גרי הבית, שראו אותו כאדם הגון והיו משוחחים עמו לפעמים ארוכות וקצרות על פגעי הזמן, וגם ב. לא אחת נכנס עמו בשיחה.

– אדוני הפולקובניק! – פנה אליו ב. בראותו אותו הפעם – הלא הוא מכיר אותי. יגיד נא, האם בולשיביק אנכי?

האדון הפולקובניק השתמט מתשובה ברורה על שאלה פשוטה זו והתפטר בגמגום איזו מלים סתמיות.

בינתים עלה אחד האופיצרים לבדיקה קלה באחת הדירות, ולאחר כך הציע לפני ב. להכנס שוב לדירתו לרגע אחד. הוא נזכר ששכח לבדוק במגרות של השלחן הגדול העומד בחדר העבודה. וכשנכנס התחיל תיכף לחטט במגרות אלו, ובאחת מהן מצא איזה סכום כסף. בתחלה חשב להחרים את הסכום לטובת “המתנדבים”, אבל לאחר שספר ומנה אותו וראה שהוא קטן ודל, נמלך בדעתו והניח אותו חזרה.

וכדאי להזכיר כאן פרט קטן אחד: לפני יציאה שניה מבית דירתו של ב. התבונן אחד האופיצרים אל המעיל היחידי התלוי על הקולב בפרוזדור, ושאל את ב. אם מעיל זה שלו הוא, ולאחר שקבל תשובה חיובית אמר לו שילבש את מעילו.

– למה לי מעיל ביום קיץ חם כזה? – שאל ב בתמיה.

– יש צורך, לבשהו – פקד הקצין, וב. לא יכול לבטל גם גזירה זו שיצאה מלפני השליט בשעה זו.

סוף־סוף יצאו מן החצר וב. בלוית שני המלאכים ישב במרכבה שעמדה בחוץ. העגלון קבל פקודה לנסוע – והנה שוב נזדמן אותו הפולקובניק עומד בחוץ וב. שוב פנה אליו בבקשה נמרצה להעיד עליו שאיננו מכת הבולשיביקים. והפעם לא סרב הנשאל להעיד על כך בפה מלא, והאופיצרים לא יכלו לעמוד בפני עדות כזו ומוכרחים היו לתת רשות לב. לרדת מעל המרכבה ולשוב לביתו בשלום.

ומי יודע מאיזו סכנה ניצל אז ב., אולי מסכנת מות. כי בימי הזועה ההם מקרים כאלה לא היו מן הנמנעים, ועוד ביום אתמול היה מעשה כזה, שאסרו איש אחד מנכבדי העיר ולאחר הצהרים מצאו אותו מוטל הרוג מאחורי תחנת הרכבת, מחוסר בגדים. ואפשר שבזה יש לפתור את החידה, שאותו הקצין עמד על כך דוקא שב. ילבש ביום חום את המעיל ההגון, בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחלה”…

והשמועה התפשטה בעיר כי ביאליק נאסר והיתה חרדה גדולה בין יודעיו ומעריציו, וזה לזה שואלים בטלפון מה פשר הדבר. ולערים רחוקות, כגון קיוב, מוסקבה ועוד, וגם לארצות רחוקות, התגלגלה ובאה הבשורה הנוראה, כי ביאליק נרצח בידי הדיניקינים באודיסה בכניסתם העירה. ובמקומות רבים עשו אבל יחיד וספדו עליו בבתי־כנסיות מספד תמרורים – ולא ידעו כי אמנם סכנה גדולה היתה מרחפת על ראשו של ב., ואולי סכנת מות ממש, אבל הוא ניצל בדרך נס מן הסכנה בזכותו של פולקובניק מ“צבא המתנדבים”.

---

שלש אֶפיזודות: ג. נתבע למשפט השלום

מאת

יהושע חנא רבניצקי

באחד הימים הבהירים והמזהירים בארץ־ישראל – אנחנו שנינו, ביאליק ז"ל ואנכי, הלכנו לטייל קצת ברחוב אלנבי, הוא הרחוב הראשי אשר בעיר העברית הראשונה תל־אביב. עגומי רוח ועצובי נפש היינו לאחר בקור ידיד חולה, שמחלתו אנושה באפס תקוה. הלכנו לא לצד הפונה אל הים, כדרכנו תמיד לשם טיול, אלא לצד השני, ושוחחנו על אותו הידיד, הקרוב לנו עוד מימי אודיסה הרחוקים וההולך מאתנו בדרך כל הארץ, ועברנו מענין לענין, כנהוג.

בדרך לכתנו הרגשנו כי נטפל אלינו איזה צעיר ההולך בעקבותינו וכאלו מטה אזניו לשמוע את דברי שיחתנו, ולא שמנו אליו לב. כשהגענו אל קצה הרחוב על־יד פסי מסלת הברזל עמדנו קצת והמשכנו את שיחתנו.

והנה אותו הצעיר הצועד מאחרינו נזדקר ועמד לפנינו בקומה זקופה ופנה אל ב' ואמר בקול תקיף:

– למה זה הולכים אתם ומדברים אידיש כל הזמן? מוטב שתדברו עברית!

על דברי ב‘: "מי אתה הבא להטיף לנו מוסר? אין זה ענין שלך ואין איש שואל אותך – השיב הצעיר עזות, עד שהתרגז ב’ וקרא: “חוצפה יתרה! לך לך לעזאזל!”

מה עשה אותו האברך? הוא אמנם הלך לו, אבל חשב ומצא לטוב לו לתבוע את עלבונו בדין והגיש את תביעתו לפני משפט השלום העברי על המשורר ב' אשר הרשה לעצמו למלא את פניו קלון בראש כל חוצות ואמר לו בפה מלא כך וכך – ואני נקראתי בתור עֵד ראיה ושמיעה בענין זה.

המשפט נועד ליום קבוע. הנתבע בעצמו לא בא לעמוד לדין, אלא שלח את בא־כחו לטעון בשבילו, גם שלח מכתב קצר לכבוד השופטים ובו הוא מוסר את גלגולי הדברים כהויָתם, כי היתה השיחה בינו וביני בלשון יהודית “עפ”י הרגל של עשרים ושמונה שנים" וכיצד הגיב על זה אותו האברך, עד שנגמר הדבר בקריאה: “לך לך לעזאזל! " ועל זה מוסיף ב' בהתול מיוחד: “אפשר שהמלה היא חריפה קצת לפי הפירוש הרגיל, אבל לפי פירושה המדויק והאמתי הוא שם הר לא רחוק מירושלים, מהלך שתים שלש שעות במדבר יהודה, והמקום הזה הוא, לדעתי, די מכובד לטיול בשביל אותו האיש”. אולם בסוף גומר הנתבע ביתר רצינות: “בשים השופטים מצד אחד לבם למצב הנפשי בשעה זו שגוסס יקר היה מוטל לפני שעה קלה לפני יציאת נשמתו, ומצד שני למוסר היפה של איש צעיר שמוצא היתר לעצמו להטות אזן ברחוב לשיחת בני אדם להורות להם דרך ארץ מבלי אשר שאלו איש על כך, ובשים השופטים הנכבדים שוב אל לבם כי כל הענין נעשה לו לאברך נושא לריקלמה ולסינסציה, כמו שמוכח מן התלגרמה שהריץ אותו האיש ל”דואר היום” ע“ד המשפט בינו ובין הח”מ, – יקל לשופטים הנכבדים להוציא משפט נכון".

וכשהגיעה שעתי ביום הדין לבוא לפני השופטים ולהעיד מה שאני יודע בענין זה, ספרתי מעשה שהיה איך היה, כפי שראיתי ושמעתי, כיצד הרגשנו כל אותו הזמן, שאחד הצעירים, הזר לנו, הולך וצועד אחרינו ומקשיב לדברי שיחתנו, שהיתה ביהודית לא להכעיס, חלילה, אלא על פי הרגל של שנים רבות, – ואני בתומי חשבתי כי אותו הצעיר הוא אינו אלא אחד מאלה השואפים להתאבק בעפר רגלי חכמים ולשתות בצמא את דברי חכמתם, והוא בחר הפעם בדרך שאינה מן הנמוס כלל מתוך כוונה רצויה לשמוע איזה דבר של תורה מפי המשורר הגדול ההולך לפניו, והנה יצא שהיה מתכוון לא לשמוע מפיו תורה אלא להשמיע באזניו תוכחת מוסר וללמדו פרק בהלכות דרך ארץ. וכך המשכתי את ספור המעשה עד שהגעתי לסוף־דבר, לפסוק־הזעם: “לך לך לעזאזל!”

– כיצד אמר “לך לך לעזאזל”, בעברית או באידיש? – פנה אלי הצעיר בעל הדבר בשאלה.

– הוא אמר זאת בעברית – עניתי.

– אם בעברית – קרא הצעיר בפנותו אל עבר פני השופטים – הריני מוכן ומזומן למחול על העלבון להסתלק מן התביעה.

באופן כזה המחזה הטרַגי במקצת נהפך פתאם לקומדיה. השופטים קבלו בבת־צחוק נאה את בטול התביעה והטילו על התובע את דמי הוצאות המשפט – והענין הרע, שניתן להם לענות בו, נגמר ב“כי טוב”…

---

הוא ולא אחר

מאת

יהושע חנא רבניצקי

(מעין מעשה שהיה בסופר מפורסם)

א

במסבת־רעים ישבו יחד, בני־חבורה של משכילים צעירים, באחד מערבי־חורף, בחדר לא גדול, אבל מרֻוח, של אחד מהם. בחוץ היה החורף שליט בכל תקפו, נוהם ומתגעש ברוח סערה וסופת שלג, ובבית לא היתה לתקיף זה שום שליטה. חום נעים התפשט – והמסובים כלם רוחם טובה עליהם, שותים חמין בנחת ומשעשעים את נפשם בספורי־מעשיות נאים ובדברי בדיחות. שיחה קלה היתה הולכת ומתגלגלת ועוברת בקפיצה מענין לענין, עד שהגיעה ובאה לספרות ישראל העלובה וממנה לסופרי ישראל הקטנים עם הגדולים. וכמה מבני החבורה התחילו מזכירים, כיצד היו מצַירים להם בתחלה סופר עברי בדמיונם, דמיון של משכיל תמים בן עירה קטנה, ומה הרגישו בעצמם בשעה שזכו לראות, יציר־סגולה זה לא בעיני דמיון, אלא בהקיץ ממש, בשעה שבאו לכרך.

– “גם אני בחלומי”, רבותי. ספור יפה יש לי לספר באזניכם, כיצד זכיתי לברך על פי זה ברכת “שהחיינו”, ודוקא עוד שם בעירתנו הקטנה; אבל השעה עכשו מאוחרת, “עוד חזון למועד” ובפעם אחרת אספר לכם ומבטחני שתהיו נהנים הנאה מרובה.

כך אמר אחד מן המסובים, חיים גולד, בעל עינים שחורות וגדולות וזקן צהוב קטן.

כל המסובים כמובן, פצרו בו, שלא ידחה את הדבר לזמן אחר, אלא יפתח פיו ויספר תיכף – והוא לא סרב הרבה.

– הריני מוכן ומזומן לעשות רצונכם – אמר – רק תנאי אחד אתנה עמכם, רבותי: האזנים קשובות והפה שותק. אני מטבעי איני יכול לסבול כשמפסיקים את ספורי ונכנסים לתוך דברי, כנהוג. ובכן אם רוצים אתם, שלא יאבד לי החוט של ספור־המעשה ביחד עם החשק להמשיכו – אל תפסיקוני אפילו פעם אחת, ולהשומע ינעם.

– שתיקה יפה! – קרא אחד מבני החבורה בקול וטפח בידו על פני השלחן אחת ושתים.

חיים גולד שתה בגמיעה אחת את כוס התה שלו שנתקרר והתחיל מספר:

ב

הורתי ולידתי, כידוע לכם, בעירה קטנה בבסרביה. שם אירע הדבר בשנת… מחילה, רבותי, איני זוכר בדיוק את מספר השנה. אבל שנה מוקדמת או מאוחרת – מה בכך, הרי אין אנו באים עכשו לרשום רשימות בספר דברי הימים. וזאת עליכם לדעת, שעירתנו היתה מצוינת משאר העירות בתפוצות ישראל לא רק ביינותיה המשובחים וממליגתה המולדבנית, אלא גם בצעיריה, משכילי ישראל ויודעי ספר בספרות העברית החדשה. עכשו כבר נתפרדה החבילה; משכילי עירתנו נתפזרו לכל הרוחות שבעולם, מי ליהופיץ ומי לבויבריק, אחד נדד למרחקים, לאמריקה או לארץ־ישראל, ואחד הלך בדרך עוד יותר רחוקה, לארץ הרפאים. אבל בימים ההם קשר אגודתנו היה אמיץ, וביחוד שלשה מאתנו דבקים היינו זה בזה, ממש “חוט המשולש”: אני ושני חברי הנאמנים, שלמה טפר ותנחום שווארצקאפ המכונה תשר“ק. בשם תשר”ק היה תנחום חותם תחת המאמרים, שהיה מרבה לשלוח ל“המליץ” בשעתו ושרק אחד מהם, כמדומה, זכה לראות אור. הוא היה משכיל נלהב שבנלהבים, פיו חוצב להבות אש ומראהו תמיד כעולה מנהר דינור… שלשתנו ישבנו שבת אחים ממש, ומה טוב היה ומה נעים! בעולם מיוחד, עולם האצילות, חיינו לנו חיי אושר, חיים של טובה וברכה, ושבעי נחת היינו בשיחות־רֵעים ארוכות וגם וכוחי דברים בחום והתלהבות. וחג היה לנו, מקרא קדש, כשהגיע לידינו ספר עברי חדש. את הספר היינו קוראים, או יותר נכון לומדים, כל אחד לעצמו או כלנו ביחד, ואחר כך היינו מתוכחים ימים רבים ומחדדים זה את זה בהלכות, היוצאות מתוך דברי הספר החדש.

ומאליכם תבינו, רבותי, שמחבר עברי, אחד ממשפחת הסופרים בעלי השם, היה בעינינו לעילא ולעילא; מין בריה נפלאה מפמליה של מעלה, שאין המח המשכילי שלנו יכול להשיגו. אשרי האיש שזכה לפחות פעם אחת בימי חייו להיות עומד בד' אמות של אחד מיחידי־סגולה אלה, רואה אותו, בעיניו ממשׁ ומדבר אליו פנים אל פנים!

ומה גדולה היתה שמחתנו, בשעה המבורכת, שרצה הקדוש־ברוך־הוא לזכות אותנו ולהביא לעירתנו יהודי סוחר חצי־משכיל, שהיה נוסע בהרבה כרכים ובעיניו ראה שני סופרי ישראל מן הגדולים וגם דבר עמם ממש! כבודו של סוחר זה היה גדול מאד בעינינו ונחשב לפנינו בתור אדם המעלה, שהכל חייבים בכבודו, ובשעת דבורנו עמו היינו מדמים, שאנו נהנים מזיו השכינה של אותם הסופרים…

ובכן, רבותי, תוכלו לשער בעצמכם את גודל אשרנו, כשהגיעה לאזנינו באחד הימים הבשורה היקרה והנעימה, שיעלה ויבוא לעירתנו אורח גדול, לא בן־אדם, שראה סופר עברי וזכה לדבר עמו, אלא סופר ממש שהוא גם רידקטור בישראל, ולא רק סופר ורידקטור מן הפשוטים, אלא אחד מן הגדולים שמפורסם הוא במדינתנו לשבח ושמו נודע בעולם!

ג

בשורה טובה זו באה ראשונה, כמובן, לאזני תשר"ק שלנו והוא הביאה לנו.

– שמעו, אחי, חדשה שבחדשות, סיורפריז גדול ונורא שלא חלמנו עליו! באלו הימים נזכה לראות אורח רם ונשא, שמעולם לא פללנו¹ לראותו. האח, ששון ושמחה, חג גדול ברחובנו!

בקריאה זו נכנס אלינו במרוצה תנחום, כשהיינו יושבים כמה חברים יחד. הוא דבר ועשה קצת רקודים על פני החדר, כדרכו בשעת חדוה. פניו היו מזהירים ומבהיקים כפני חתן בשעה שהוא מבשר לחבריו הקרובים לו ביותר, שעוד מעט ותבוא כלתו האהובה לו מנפשו. ואחרי כמה קולות־קריאה של שמחה נודע לנו מפיו, שהסופר הנודע – לא אפרסם לפניכם את שמו המפורש – למאי נפקא מינה? – יהא שמו סתם “סופר” – העומד להוציא מאסף שנתי חדש ונוסע לפי שעה בעולם לקבץ חתומים – הוא בכבודו ובעצמו לא יפסח גם על עירתנו הנדחה ובקרוב יופיע אלינו. דבר זה שמע תנחום מפי הסוכן של כתבי־העתים, שאצלו עתיד סופר זה להתאכסן.

מי שלא ראה שמחתנו באותה שעה לא ראה שמחה מימיו. ברכנו איש את חברו בברכת מזל־טוב, ואני ושני חברי המובהקים הבטחנו זה את זה, שמי שיודע לו בתחלה דבר בואו של סופר לא יחמיץ את הבשורה וימהר להודיעה מיד לשני חבריו, כדי שלא נאחר ונלך שלשתנו יחד לקבל את פני האורח החשוב מאד. גם התחלנו לחשוב מחשבות על עריכת נשף חגיגה לכבוד האורח היקר.

בעינים כלות חכינו לביאת היום הגדול: רבונו של עולם, מתי תבוא ותגיע השעה הטובה, שנזכה לראותו! אמת, בסתר לבנו גם חרדנו לא מעט מאימת הפגישה, כתלמיד קטן זה שעליו להבחן לפני ראש המורים, האינספקטור בעצמו. אטו מילתא זוטרתא, לפני מי אנו עתידים לעמוד? לפני הסופר הגדול! ומי יודע אם לא נכשל לפניו בלשוננו ולא נוציא מפינו איזה דבר של שטות והדיוטות, והוא² ישחק וילעג בקרבו על משכילי העירה הקטנה שבבסרביה – וכדי בזיון!

אבל מה בכך – אנו בודאי המאושרים שבעולם, מי ידמה לנו?

ד

המספר הגביה את כוסו הריקה, לרמז שימזגו לו עוד כוס תה, והוסיף לספר:

קצורו של דבר, רבותי, השעה הטובה באה למזל. מובן מאליו, שהוא, תשר"ק שלנו, היה הראשון שנודע לו הדבר, וכחץ מקשת מהר אלי בקול מבשר ואומר:

– חיים, הנה הוא בא!

מי זה “הוא” – לא הייתי צריך לשאול. זהו אותו “האורח” שלא חדלנו לדבר עליו בימים האחרונים, וכמעט שלא הסחנו דעתנו ממנו אפילו לשעה קלה. עוד בעצם היום ההוא בבקר, כשהיינו שלשתנו יחד, עלה על דעתי להחליט, ש“הוא” ודאי בעל קומה נמוכה וזקן שחור קטן. כך נראה לי, איני יודע בעצמי מפני מה ועל איזה סמך. וזה דרכי מעולם לצייר לפני צורות בני אדם שלא ראיתים ואינם ידועים לי אלא בשמם. אבל תשר"ק שלנו חולק על דברי וקורא תגר: לא היו דברים מעולם! ודאי גבה־קומה ודוקא בעל זקן מגֻלח. חברנו השלישי שלמה הסכים לדעתי, כדי להכעיס קצת את תנחום, ותנחום מתרגש ומתלהב, כאלו הדבר נוגע עד נפשו, וקורא:

– הרי אין זה אלא אַבסורד!

להוי ידוע לכם, רבותי, שקצת “חולשה” היתה לתשר"ק שלנו בנוגע למלים לועזיות. ובלחישה אגיד לכם, שלפעמים היה משמש במלה זרה שלא כדרכה.

אחרי שהביא לי תנחום את הבשורה, מהרנו שנינו אל חברנו השלישי, ושלשתנו יחד הלכנו זריזים ומזורזים לקבל פניו של סופר בבית הסוכן, ששם התאכסן. בדרך דברנו שוב על דבר הבנקט לכבוד אורחנו, שצריך לערכו ולסדרו כדבעי, על צד היותר טוב, וכלנו באנו לכלל דעה אחת שנמסור את סדור הענין להסוכן, בעל־הבית של סופר המתפאר שהוא מומחה לאותו דבר, ואנו נסייע לו בעצותינו וגם בפרוטותינו והכל יעלה יפה. אני שאלתי את תנחום, “ראש המדברים” במחננו, אם כבר ערוך אצלו נאום נאה לבנקט זה לכבוד האורח, והוא השיבני כמו בתרעומות:

– אין לי לערוך מאתמול, אפתח³ פי ואגיד אכספרומפט, ומובטחני שלא אכשל, חלילה, בלשוני.

וכי צריך אני לספר לפניכם עד כמה היתה מרובה דפיקת לבנו באותה שעה שדרכנו על סף חדרו של סופר? איש מאתנו לא יכול לפצות פה ולדבר דבר. תנחום התאושש בתחלה ואחריו התערבנו כלנו בשיחה, אבל הדברים לא היו שמחים: “הוא” מהר להתנצל לפנינו, שעיף ויגע הוא מן הדרך; שני לילות רצופים לא נתן שנה לעיניו, וביותר נשברו כל עצמותיו מנסיעה בעגלה לעירתנו, ובקש מאתנו שנחזור ונבוא אליו מחר באותה שעה.

ביציאתנו מן הבית יצא אחרינו הסוכן, בעל־הבית, ושאל אותנו: מה בדבר הבנקט? אמרנו לו שסדורו מסור לידו ובמקום שאין אחרים ישתדל להיות איש. והוא נענע בראשו לאות הסכמה, ונפטרנו ממנו.

שעה קלה הלכנו שלשתנו יחד מהרהרים ושותקים, וכמתרעמים זה על זה. פתאם פנה תנחום אלי ואמר בקול:

– נמצא שלא כך ולא כך, אלא “סינתיז” של שתי הדעות.

– כלומר? – שאלתי משתומם.

– כלומר: לא כדברי ולא כדבריך, אלא הוא בעל קומה בינונית.

– הן, באמת כך – נהמתי בלחש.

ובלבי הרגשתי באותה שעה עוקצה של מחשבה אחרת: בגשמיות סוף סוף לא איכפת לי אם כך או כך; רע הוא הדבר, שלא ניכרים בו סמני גובה ברוחניות… אבל מהרתי לחנק בקרבי מיד הרהור חצוף זה. ובאמת מה אפשר לקבל רושם במשך זמן מועט כזה? וביותר אחרי שהוא כמעט שתק ורק היה מפהק הרבה…

ה

למחר היינו שלשתנו שוב אצל סופר. בפעם הזאת שהינו אצלו זמן מרובה וסופר⁴ לא היה שותק כל אותו הזמן; אדרבה, היה מרבה לדבר בתשוקה יתרה. ואנו עשינו את אזנינו כאפרכסת, מזומנים היינו לשתות בצמא את דבריו ומתאוים ליהנות ממנו דברי חכמה ותושיה. אבל מה עלתה לנו, אחרי שדבריו היו חוזרים, כמו להכעיס, רק על ענינים כל כך פשוטים וגסים, שהיו נאים לנפש פשוטה ביותר, וראוים היו הדברים לצאת מפי יהודי גס־הדעת יליד בסרביה שלנו: הוא דבר, למשל, על כמה מיני מזונות, שהוא אוכל לתיאבון בביתו ובדרך וכיוצא בזה. הוא גם השתדל לחקור ולדרוש אצלנו שמותם ומקום מושבם של אותם היהודים מתושבי עירתנו, שיוכל להשפיע עליהם את מאספו החדש העתיד לצאת לאור. קצורו של דבר, במקום לחם אבירים, מאכלי מרום, נתן לפנינו ביד רחבה “ממליגה” בסרבית פשוטה וגסה. ולא זו בלבד, אלא שהיה מוציא לפעמים מפיו בשעת שיחתו מלה או גם דבור שלם, שאפילו אנו, משכילי עירה קטנה, הכרנו בו סמנים מובהקים של תלמיד־חכם לא־גדול כלל וכלל.

מה פירושו של דבר? “הזאת נעמי?” – וכי זה הוא דיוקנו של סופר ורידקטור גדול בישראל? – כך היה תוהה ומשתומם כל אחד מאתנו בלבו, מרגיש וסובל צער מרובה, ואין פוצה פה.

וביותר גדול היה צערו של תנחום וניכר היה בפניו, שהוא סובל יסורים קשים ומרים. הוא ישב על ידי ובכל פעם כשהיה סופר מוציא מפיו דבור שאינו נאה לתלמיד־חכם בתכנו או בצורתו היו פניו של תנחום מתאדמים והוא צובט בסתר את בשרי, כאילו הקולר תלוי בצוארי והוא רוצה לעשות נקמות בי על חטא שחטאתי לפניו בהונאת רֵע…

כתינוקות של בית רבם שלקו ברצועה הרגשנו את עצמנו כשיצאנו מאצלו, וכאלו מתביישים היינו להסתכל איש בפני רעהו; וכשנתתי עיני בחברי תנחום ראיתי שפניו זועפים ונזעמים – עוד מעט וישפוך חמתו על כל מי שיבוא לידו. אבל הוא שתק, רק מדי פעם בפעם יצאה מתוכו כמו נהימת הד: נוּ־נוּ!

– והבנקט למתי נקבע? – הפסקתי פתאם את השתיקה בשאלה שלא מדעתי. אבל תנחום נתן בי עין זועמת, עד שנעשיתי כמעט לגל של עצמות, ונהם כמדבר לעצמו:

– מי יכול לשער כזאת? סוביֶקט פשוט כל כך!

– מי זה הסוביקט הפשוט? – אמרתי כשואל לפי תמו.

– תם מה הוא אומר: מי זה! – קרא תנחום מלא רוגז – וכי אין אתה יודע, למשל, כלפי מי נאמרו הדברים? מכוונים הם אליו, אל סופר שלנו. זה הוא סך־הכל של אותן התמונות היפות שהפנטזיה הקוסמת ציירה לפנינו ברב צבעיה! אילוזיה כל כך נוראה! קוינו למכסימום והנה גם מינימום קטן ודל לא מצאנו!

– ומה, למשל, אתה היית סובר, שהוא בעל קרנים? – אמרתי לשם אמירה בעלמא.

– מה קרנים, מי קרנים? אתה בעצמך בהמה כשרה בלא קרנים! – קרא תנחום בכעס גדול ופשט את ידו כאלו מבקש לקרוע אותי כדג – אין ראש כלל והוא דורש כמין חומר בקרנים. משתוקקים היינו כל כך לראות בעינינו אינדיבידואום מבני עליון ולשמוע מפיו דברי אלהים חיים; מקוים היינו לשאוב ממעין חכמתו בקנקנים גדולים, – ולבסוף אין מה לשאוב אפילו בכפיות של תה קטנות. אין אבסולוט כלום! לאן, אמרו נא לי, נוליך את חרפתנו?

– ומה בכך, יש בעולם גם “צדיק אלם” – הכניס דברו חברנו שלמה.

– איזה אלם? – הוא מדבר, ברוך־השם, די והותר, לשונו כמעין המתגבר, אבל דבוריו מה טיבם? מוטב שנתן בעפר פינו ונשתוק – אמר תנחום בכעס עצור כשהוא מנופף ידו בחזקה, כמי שיאושו גדול כל כך, עד שאין מלה בלשונו.

ו

למחרת היום בבקר, כשהייתי שוכב עדיין במטתי וקורא, כדרכי, עתון עברי, – נפתחה דלת חדרי ברעש, וקולו של תנחום, כשהוא עוד על מפתן הבית, נשמע בהתלהבות:

– שומע אתה, חיים, את דעתי, הדבר אינו כפשוטו כמשמעו.

– איזה דבר? – שאלתי.

– באורח הגון זה שבא לעירתנו הכתוב מדבר. עליך לדעת, שמיום אתמול איני יודע שקט ומרגוע ברוחי. כל הלילה לא טעמתי טעם שינה ועל משכבי בקשתי פתרון לחידה סתומה זו: רבונו של עולם! מה טיבו של סופר זה? מהרהר הייתי ומהרהר, ויודע אתה איזו ריזולוציה העליתי בדעתי? זה הפתרון: הוא אינו כלל הוא!

– ואלא מה, הוא הרי הוא⁵, לפי דעתך? – שאלתיו בתמיה.

– למה אתה משים עצמך תם? – השיב ברוגז – הדבר פשוט בתכלית הפשטות: יש לנו עסק הפעם עם פירמה מזויפת. מוכן אני להשבע לפניך בכל קדש, שאין זה סופר, אלא אחד מאותם בני אדם שעושים סחורה בשם זר, והוא משתמש בפרסטיז' של השם סופר לטובתו ולהנאתו.

בתוך כך בא חברנו השלישי. הוא שמע את השערתו של תנחום ומיד הסכים לה ואמר:

– אמת הדבר, הצדק עמו, ביהדותי. צדיק מזויף של “ני בע ני מע” בא לעיר לצוד צידו. ובלבו הוא בלא ספק ישחק ויתקלס בחסידים שוטים כמונו, הבאים להתאבק בעפר רגליו ולבקש “תורה” מפיו.

רק אני לבדי התנגדתי עדיין לזה בשפה רפה. נמנינו וגמרנו לילך מיד שוב אליו ולתהות על קנקנו בפעם השלישית. אפשר שיתגלה לפנינו עכשו.

קצורו של דבר, לא מצאנו נחת גם הפעם, הדבר ברור כשמש בצהרים שבעל־שם מזויף בא להתל בנו והריהו משרבב כלפי משכילי עירתנו לשון ארוכה.

יצאנו אבלים וכפופי ראש, והנה הסוכן לקראתנו ובשורה בפיו, שהכל מתוקן לסעודה של כבוד ביום מחר, והוא מזהירנו, למען השם, שלא נאחר לבוא בשעה הקבועה. נענענו ראש והלכנו לנו לדרכנו מתרגזים ורותחים. ותשר"ק שלנו ממש סיר נפוח, והוא קורא בחמתו:

– שוטה שבעולם, בסעודה של כבוד הוא מטפל. ומי הוא זה מלך הכבוד? בזיון וקצף! לא, אין לעבור על דבר זה בשתיקה כבני אדם פסיביים, גדול יהיה עוננו מנשוא אם נחריש לעת כזאת. צריך להראות לו, שלא פגע הפעם בתינוקות, במשכילים פרובינציאליים, וסודו גלוי וידוע לפנינו.

– כן, הכל טוב וישר, אבל העצה מאין תמצא, לגלות את האמת לעין השמש? – שאלתי.

וכלנו שתקנו, מהרהרים ומבקשים תשובה על שאלה חמורה זו.

לא עברו רגעים מועטים ותנחום הוציא קול־ששון:

– אֶבריקה! ברקאי! לא יגעתי ומצאתי.

וכל כמה שפצרנו בו לא רצה לגלות לנו מה מצא. הוא באחת: מחר יהיה האות הזה…

ז

ויהי ערב, ויהי בקר. ושוב בא אלי תנחום. על שאלתי אם נלך בערב לבנקט לכבוד סופר או נכבד ונשב בביתנו, ענה תנחום ואמר בהתלהבות, כדרכו:

– פשיטא! נלך ונלך. וכי אפשר אחרת? כל זמן שזיפנותו של סופר לא הובררה לפנינו באותות ומופתים חותכים ומנקרים עיני כל אדם אין לנו רשות להשתמט מסעודה של מצוה זו לכבוד ההשכלה וספרות ישראל.

ובערב לבשנו בגדי יום־טוב והלכנו שלשתנו, אני ושני חברי, לבית הסוכן. ניכר היה, שתנחום מתרגש הרבה, ואני הבנתי פירושה של התרגשות זו, שהיא באה מתוך מערכי־לב ל“מענה־לשון” בשביל נאום־הברכה לכבוד האורח, שלא סגי בלאו הכי לגבי נואם בחסד עליון כתשר"ק שלנו.

ובית הסוכן מלא אורה ושמחה. כל משכילי העירה כבר נאספו ופניהם פני חוגגים. וחתן־הנשף סופר יושב בראש ומספר בשבח עירתנו המלאה משכילים וחובבי הספרות, ולפיכך יקדיש הוא לעירה מבורכת ה' זו פרק מיוחד בציורי מסע שלו, שעתיד להדפיס במאספו החדש.

הגיעה שעת הנאומים של ברכה לכבוד האורח.

– תנחום יתחיל! – גזרו המסובים.

ותנחום התחיל בפרזה ארוכה מסולסלת ומקושטת בהרבה מלים לועזיות, כדרכו. פתאם נפתחה הדלת, כמו שכותבים ברומנים, וגלית שלנו, זה האוריאַדניק מקסים גבה־הקומה והכרסתני, נכנס לתוך החדר.

– מי כאן סופר? – שאל, וכשהראו לו באצבע על סופר היושב בראש דרש ממנו את הפספורט⁶ שלו.

קמה מבוכה בבית, וסופר יצא לחדרו הסמוך לחפש בכתביו.

באותה שעה הטה תנחום הצדה אותי וחברנו השלישי שלמה ולחש לנו באזננו בהתרגשות עצומה:

– עכשו יתברר הדבר והאמת תהי צפה לעינינו כשמן על פני מים. אגלה לכם את הסוד, שאני בעל המצאה זו, אני ולא אחר. בקשתי מאחי הגדול, שהאוריאַדניק מקסים מכרו וכפוף לו, שישלח את פרוונקא זה לכאן, ודוקא בשעת החגיגה, כדי שהפספורט יגיד לנו את האמת, ואם בעל שם מזויף לפנינו יגלה קלונו ברבים וידעו הכל שהוא לא הוא אלא אחר…

ח

חיים גולד המספר נשתתק והתחיל שותה את כוס החמין שלפניו – וכל המסובים, ששמעו את ספור־המעשה, מלאו פיהם שחוק גדול על המצאה אוריגינלית זו של משכיל בסרבי להוציא את האמת לאמתה בהשבעת⁷ האוריאדניק… כלנו ציירנו לפנינו את צורת הנפשות הפועלות במעשה רב זה וקולות השחוק פרצו בתוקף.

– וסוף מעשה מהו? – שאל אחד המסובים.

– במחשבה תחלה – ענה ואמר אחר – שיננא, וכי לא תדע ולא תבין את הסוף? המן האגגי נטל בידו את הפספורט ונתגלה שאין זה מרדכי היהודי אלא “מונדריש”, ואותו הבחור רצה לשחק קומדיה בשם מפורסם של אחר…

– לא מינה ולא מקצתה – השיב חיים גולד בחיוך – אם כך אתם סוברים, טעות היא בידכם, רבותי, ובמקום קומדיה תמצאו כאן קצת טרגדיה, או אם רוצים אתם – טרגיקומדיה… אספר לכם את הסוף בקצור. הסוכן, שנכנס אף הוא לתוך חדרו של סופר, קרא אחר שעה קלה לי ולשני חברי, תנחום ושלמה, להכנס אף אנו לשם, כשנכנסנו ראינו את פניו של סופר והם לבנים כסיד, וכמובן, אמרנו שזהו סימן מובהק שנתפס בזיופו והאמת עולה וצפה לעין השמש. ומה נמצא? נמצא ענין אחר לגמרי. הוא אמנם הוא ולא אחר – על דבר זה עמדנו מיד כשהעפנו עין על הכתבת שעל פני האגרות המרובות, שהיו פזורות על גבי השלחן – אבל, אהה, מה בצע בכל אלה אם העיקר חסר: אין לו פספורט כלל!… לשוא משש סופר את כל כליו, פשפש בין הכתבים, משמש מאה פעמים ואחת בכל אחד מכיסיו – אוי ואבוי, הפספורט נתעלם ואיננו!

אם בעלי־“דמיון” אתם הריני מניח את ציור הפרטים של סוף המעשה לדמיונכם, האוריאדניק עומד ומשחק שחוק זדון, כמי שאומר: מכירים אנו בכם, יהודים… הפספורט אבד בדרך – כן, כן, – לך ובַשר לסוסים ולחמורים! סופר ממשמש ומפשפש, מלבין ומאדים וידיו וברכיו רועדות, תנחום כמעט שיצא מדעתו. וכל הענין היה יכול להגמר באופן רע מאד, לולא עמד לנו רֶוח והצלה ע“י שתדלן אחד, שנכנס בעובי הקורה ופייס את “הקצין” במה שפייס. איך שהוא, הענין נגמר ב”סקנדל", כמו שאמר, תנחום…

ולמחר, כשנפטר סופר מאתנו והלכנו ללותו, לא היה תנחום בין המלוים. הוא שכב במטה, כי חלה מרוב עגמת־נפש.

---

מכתבים ממידד לאלדד

מאת

יהושע חנא רבניצקי

מכתב א

אלדד אחי, בעל־שמחה אנכי היום!

היום באה לידי החוברת הכ“ד של “דניאל דירונדה” ובה נגמר למז”ט הספר עד תומו. זה היום עשה “אחיאסף” – אגילה ואשמחה בו. אמנם לא על אמרותיו של הספר בעצמו שש אנכי הפעם, כי לא פנים חדשות אני רואה בו, אחרי כי זה כבר, עוד לפני כמה שנים, התענגה נפשי לקרוא את הספר כלו בתרגום ללשון רוסית. בלי ספק עוד זכר תזכר מה גדלה אז התלהבותי ומה רבה “השתפכות נפשי” לפניך. שבע ביום הללתי וברכתי את הסופרת האנגלית החסידה באומות־העולם, ומי יודע אם היה לה, למרת ג’ורג' אֶליוט בכל רחבי ארצה מוקיר ומעריץ את שמה במדה נשגבה כמו בקרן־זוית שלי במחנים. ואם עתה שבתי לשמוח על הספר הזה, הנה השמחה במעוני לא שמחה של עונג פרטי כי־אם שמחה של מצוה, כי בתוך כל המתאבלים על עניות ספרותנו גם אני מתענג על המנחה החדשה, ונפשי צהלה ושמחה כי נמצאו לה גואלים להביא את הברכה גם לתוך אוצרה.

כידוע לך, יש כוכבים הרחוקים מכדור הארץ מרחק רב ועצום, עד כי קרני אורם מאַחרות להגיע אליה רק אחרי משך רב של כמה וכמה שנים. ספרותנו העברית, כפי הנראה, אף היא איננה קרובה ביותר לאחותה האנגלית וקוי־אור של האחרונה אחרו לבוא הפעם לגבול הראשונה רק מקץ שש עשרה שנה. אבל סוף־סוף באו והקוראים העברים אף הם יוכלו להזין בם את עיניהם ולברך ברכת הנהנין.

חג היום לאיש כמוני ברחוב ספרותנו, ואיך לא ישמח לבי ויגל כבודי? ובטוח אני כי גם אתה, אחי אלדד, תתערב בשמחתי ואתי יחד תקרא מקרב לב עמוק: מי שברך את מזכי הרבים בכל מקום שהם, הוא יברך את “אחיאסף”, כי הגדיל לעשות בדבר הזה!

אולם – גם בשחוק יכאב לב, וגם על שמי שמחתי מתפרצים ועולים ענני תוגה ועוצב, כי אחרי שובי נחמתי ואמרתי אל לבי: רבונו־של־עולם, לשמחה מה זו עושה? מה זה ועל מה זה אני מפזז ומכרכר עד התקרה מרוב התלהבות בתענוגים? ספרות ישראל עלתה לגדולה ונתעשרה עושר רב – במה? בתרגום ספר אחד, ועל דא קא בכינא בדמעות גיל וחדוה ורוקד כאיל! הוי ספרות עניה לא נוחמה, קול רנה וישועה באהלי חובביך, כי הרבית לעשות חיל ולעלות מעלה בזה שזכית לתרגום ספר פרוזי! האם לא תעיד שמחה זו בעדות נאמנה על שפלות מצבה של ספרותנו? האין זה סימן דלות מובהק ובולט עד מאד?

“הקשיבה אל רנתי כי דלותי מאד” – כתוב זה בתהלות דוד עולה עתה על זכרוני על פי פירושו המחוכם של אחד הדרשנים. מובן מאליו, שאין המקרא הזה אומר אלא: דרשוני. ובאמת אם “דלותי מאד” – קינה מיבעי ליה ולא מזמור ורנה, אבל הכל עולה יפה על דרך משל: בני־ביתו של גביר האמונים עלי תולע ולא חסר להם כל טוב, הם יוכלו להצהיל פנים ולמצוא חפץ ועונג במנחת אבותם רק בשעה שהמנחה היא יקרה ורבת ערך, אבל בני עניים ואביונים המבקשים לחם ואין ונפשם כל היום ריקה ושוקקה, הם יצהלו וירונו כמוצא שלל רב בהביא להם אביהם מן השוק פת לחם פשוט. וזוהי כונת הכתוב: “הקשיבה אל רנתי” – ועל פי אותה הסבה שגרמה לרנתי תבין ותדע “כי דלותי מאד”.

גם רנתי הפעם אינה אלא סימן מובהק “כי דלותי מאד”, כלומר: כי דלה מאד ספרותנו העלובה. תרגום ספור פרוזי – באיזו ספרות יוכל דבר כזה לעורר רוח עליצות מיוחדה? הן בכל אחת מספריות אירופה, אף מהעניות ביותר, התרגומים הם מעשים בכל יום ובכל שעה: אין ספור בלשון אחרת החשוב ברב או במעט שלא יתורגם תיכף לשפת הארץ, ואם הספר הוא מעשה ידי סופר נודע אז יש שיתורגם יותר מפעם אחת, ואצלנו התרגום של “דניאל דירונדה” אחרי עבור ט"ז שנה מיום צאת הספר לאור במקורו – הוא מקרה יוצא מן הרגיל, “מאורע” ממש, כמעט תקופה חדשה בספרותנו… הוי עניות! הוי דלוּת משונה!

הזוכר אתה, אלדד, את ר' כתריאל דלפון הקבציאלי, אשר היתה מנוחתו כבוד בעירנו מחנים במלונה קטנה מול בית חותני? הזוכר אתה איך ראינוהו פעם באחד מערבי הקיץ בא מן השוק בפני־להבים וקרב אל ביתו כהולך במחול ושתי ידיו הגדולות והגסות, אשר באחת ככר לחם ובשניה איזו מטבעות־נחשת, נשואות למעלה כדגלי־נצחון, ובני־ביתו הצאצאים והצפיעות רוקדים כנגדו בפנים מאירים מרב גיל וחדוה? בדמות ר' כתריאל דלפון הקבציאלי מיודענו תתיצב לפני ברגע זה ספרותנו העניה והדלה בכל יקר תפארת גדולתה בשנים האחרונות. אם זו היא עשירות, – מה דמות תערך לעניות?

אלדד אחי! זכר תזכר לנכון איך לא אחת שוחחנו ונאנחנו שנינו במרירות על הדלות הנוראה של ספרותנו. אבל “שאלה ארורה” זו תקפתני עוד ביתר עז מיום שעזבת אותי לאנחות, וכמעט לא תתנני השב רוחי ולהסיח דעתי ממנה עד ארגיעה. לא אדע נפשי אם הסבה היא, כי אתה אלדד, “האני השני” שלי, נסעת מזה ואני נשארתי פה גלמוד, ממש כערער בערבה, באין רֵע נאמן לשפוך מרי שיחי בחיקו ולהקל מעט את כאבי האנוש, או אולי גרמו לזה הזמירות והתרועות הגדולות הנשמעות בהמון רב בימים האחרונים לכבוד הגבירה החדשה מרת ספרות ישראלית, שהן מגדילות את כאבי על אחת שבע וכמו מפַזרות מלח על פצעי הנאמנים. איך שהוא, הנני העני שרוי בצער ומתהלך קודר כל הימים. מרגיש אני תמיד כמו אש לוהט עצור בעצמותי, אש החֵמה והקנאה. חֵמה יש לי על אותם הלבלרים היוצאים בקולמוסם על הבמה ביד רמה כעליזי גאוה ומתהללים ומתהוללים ומתרוננים כשכורי נצחון לאמר: “לי הכסף ולי הזהב” ואין קץ לאוצרות ספרותנו החדשה! וקנאה גדולה אני מקנא בספריות האחרות, ספריות עמי אירופה. אחי אלדד! הן לא מאתמל נודעתי לך, כמדומני שאתה מכיר היטב את אחיך מידד ועצמי לא נכחד ממך בכל פרטיו, ומי כמוך יודע כי מטבעי אינני נוח לכעוס וגם מדת הקנאה זרה לי מעודי בחיי הפרטים, אבל מרב אהבתי לספרותנו לא אוכל מצד אחד לבלי לקצוף על השמחים במתנת חלקה המסכן ומתהדרים בה ומתנפחים כדל גאה; ומהצד השני לא אוכל גם לבלי לקנא באחיותיה המלאות חיים ועושר באמת. קנאה קשה זו ביחוד תאכלני בכל פה. במסתרים תבכה נפשי ותקונן את הקינה הישנה: כל ספרות על תלה בנויה וספרות קדשנו משפלת עד שאול תחתיה…

משׁפלת היא ספרותנו, ראשית כל, ביחס המראה החצוני, לא תאר לה ולא הדר. גם “תורה מפוארה” הנתונה “בכלי מכוער” חוט של חן אינו משוך עליה ואינה מסוגלה כלל למשוך אחריה את הלב, וביחוד את העינים. ואצלנו – הכלי הוי מה מכוער! (רק בימים האחרונים הוציא “אחיאסף” איזו ספרים במראה יפה – זכרה לו אלוה לטובה!). הספרים נדפסים על פי הרוב על נייר גרוע, השוה לצור על פי צלוחית, ובאותיות מטושטשות ובסדור משונה, באופן שיעוררו לפעמים רגש הקרוב לגועל־נפש באיש בעל טעם יפה. הנה בימים האלה נתגלגלו ובאו לידי ספורי מאפו במהדורה חדשה, ומה התחמץ לבבי למראה “הכלי המכוער” שבו הגישו לפנינו המו"ל את “התורה המפוארה”! אל אלהי הרוחות, הכן יעשו גם הגוים לספרי הגדולים שלהם?

ואם נסב את עינינו מהמראה החצוני של הקנקן ונסתכל במה שיש בו, אם נבוא לזרוק את הקליפה ולשים לב אל התוך של ספרותנו החדשה, אל כבודה פנימה, נראה גם־כן פחיתות ושפלות במדה כבירה וענקית, עד כי אין להתפלא כלל אם נמצאים אצלנו אנשים קטני־אמנה הכופרים בעיקר מציאותה¹ של ספרותנו החדשה.

ובאמת – הזאת ספרות? חזון ספר חדש בכלל יקר הוא מאוד, ימים ושבועות יעברו ללא ספר חדש או גם מחברת חדשה, וכבוא אחד הסופרים לזכות את ישראל בספרו החדש, אז הקורא המבין לרוב יקרא עליו (על הספר, כמובן, ולא על הסופר חלילה): נוח לו שלא נברא! – ז’ורנל יוצא לפרקים קבועים, אשר בו ישמע במעט קול דפקה של הספרות, אין לנו אף אחד. המאספים השנתיים עוברים וחולפים כצל עובר ונובלים בראשית צמיחתם כחציר־גגות. ובכן ספרותנו כמעט כלה תתכוץ ותצטמצם בתוך ד' אמות של העתונים היומיים שהם כל אוצרות חמדתה. כמה עלובה היא הספרות שעתונים בני־יומם הם עיקר כלי־מבטאה! שני העתונים בארצנו הם כמעט עמודי־התָוך של ספרותנו, שם ישלטו בעלי־“המאמרים” שלטון בלי מצרים ורבים עושים להם שם גדול בעולמנו הקטן כשם הגדולים אשר בארץ. אם יש קונה עולמו בשעה אחת, הנה הוא סופר עברי בספרותנו היומית. כמעט ב“מאמר” אחד יכול להבראות אצלנו בעל־שם. מפני מה, למשל, זכה פלוני לשם “סופר נכבד”? הלא בכתבו כמה מכתבים בעתון פלוני. ואלמוני במה קנה לו את השם “סופר מצוין”? הלא רק ב“שפכו שיח” לפני הקהל בכמה מאמרים בעתון אלמוני. הסופר הנכבד והסופר המצוין, שני המאורות הגדולים לממשלת העתונים פלוני ואלמוני, אלמלי כתבו את דבריהם בשפה אחרת אז יכלו להיות בטוחים שינוחו על משכבותם בקרן־זוית ובחשך שמם יכוסה מבלי משים עליהם עין, ואצלנו מפורסמים הם ומהוללים בתשבחות ועל ראשם כמעט יציץ נזר של נשיאי הספרות. וכמה סופרים כאלה נכבדים ומצוינים ונעלים ונשגבים וכו' וכו' בשוק ספרותנו הדלה; כמה סופרים ננסים, שועלים קטנים, קופצים אצלנו בראש, ובעמדם במקום גדולים, כמעט בשורה הראשונה, יתהדרו לפני הקהל ויאמינו בעצמם שהם “אריות שבחבורה”…

אמנם לא נכחד ממני כי בזמננו אין כמעט ענקים גם בספריות אחרות, ובכלל מעטים הם בני־ענק בכל זמן; אך הן לא על חוסר גאונים אני קובל ומתאבל, כי־אם על חוסר סופרים מובהקים, סופרים בינונים, שהשם סופר נאה להם. בכל ספרות חיה הנה סופריה, אף אלה העומדים בשורה השניה והשלישית, הם אנשים בעלי דעה ומומחים לאותו דבר שהם באים לדון עליו, גם משתדלים הם להוסיף דעת ולקנות שלמות באותו המקצוע שהם נכונים לעסוק בו ומתאמצים לרדת לעומק הענין עד מקום שידם מגעת. ואצלנו כל תלמיד הדיוט, שאינו הגון ושלא שמש כל צרכו, נכנס לבית־המדרש וקופץ בראש להורות דעה בקהל רב. “סופרינו הנכבדים” מתכבדים לצאת בקסת־הסופר בלי כל הכנות קודמות, וממהרים הם לרפרף ולרחף על פני שאלות שונות. כל אחד מסופרינו אלה יחשב את עצמו לא רק לחריף, כי־אם גם לבקי בהויות כל העולם וכל שאלותיו, ואין לך שאלה שלא יהיה בה מומחה גמור, הראוי להורות ברבים הלכה פסוקה שאין להרהר אחריה.

הנה קם בישראל אחד הסופרים הנכבדים ויצא לפני הקהל במאמר גדול על דבר אחת השאלות, העומדות, כמובן, ברומו של עולמנו, ובא רעהו וחקרו בהוכחות “איפכא מסתברא”, ובא הראשון שנית להראות “בעליל” את משוגת המשיג עליו, ובא השלישי להכריע כי צדיק הראשון או השני בריבם ולפעמים גם מוסיף “נופך” משלו, ובא הרביעי וכו' וכו' – והנה קול ענות במחנה, קול תרועה גדולה לאורך ימים. אבל גבורי מלחמה אלה, יהא לבך סמוך ובטוח, כלם יחדו ימששו בשאלה זו, שהם מתחבטים ומתלבטים בה, ממש כעורים קיר, ולא ימצאו בה אנשי החיל, במחילת כבודם, את ידיהם ואת רגליהם, ועל פי רב אין בין סופר זה לאחר אלא שנוי פרזות בלבד: זה אומר "לישועתך קויתי ה' ", והשני מהפךְ את הסדר וקורא “קויתי ה' לישועתך” או “ה' לישועתך קויתי”, והשלישי גורס דוקא בלשון ארמית “לפורקנך סברית יי”… שא נא עיניך וראה, הנה יצא שם סופר פלוני קוממיות להתהלך ברחבה במאמר חדש “לשאלת החנוך”. מובטחני אני בו, בבעל המאמר הנכבד, שנהירין לו שבילי דפדגוגיה כשבילי דנהרדעא ממש, וחזקה עליו שמעולם לא קרא ולא שנה במקצוע זה לא מה שכתבו חכמי אומות־העולם ואפילו לא מה שכתבו סופרי ישראל הקודמים לפניו, גם אל תחשדהו, חלילה, שהתעורר הפעם לכתוב מפני שיש לו באמת איזה דבר לחַדש מדעתו בענין שדָש בו: הוא רק בא לטחון סתם “קמחא טחינא” ומגמת־פניו להכניס “תבן לעפריים”, להוסיף עוד מאמר חדש על גל המאמרים הישנים…

מצייר אני בנפשי את הסופר העברי מאותו המין היושב ב“חדר־משכיתו” בשעה פנויה ממלאכת ההוראה (רוב הסופרים, כידוע, הם ממשפחת המורים), ופתאם תופיע כברק מחשבה במחו: זה ימים רבים לא ערכתי מאמר, עת להוציא את עטי מנרתיקו, עת לטעת מאמר חדש בכרם ספרותנו… והנה הוא ממהר לקחת גליון גדול וכותב עליו תיכף בכתב אשורי מסולסל “לשאלת” – ומהרהר בלבו כמעט רגע, וכמו יטיל גורל באיזה ענין יבחר לו הפעם לענות בו ועל איזו “שאלה” ידון רוחו הפעם, וחיש קל יוסיף בצד המלה “לשאלת” עוד מלה אחת – “המלמדים” או “הרבנים” וכדומה, ובלי שהִיה ובלי כל הכנות יפרש ידיו, כאשר יפרש השוחה לשחות, ויוציא מתחת עטו המנוסה זרם מים כבירים שוטפים, מסוג אותם המים שאין להם סוף ותכלית, וכך “יתבררו ויתלבנו הדברים”, עד שלבסוף ילד יֻלד לנו, למז"ט, “מאמר” נתן לנו – להגדיל שם הסופר, אשר ידו בכל.

כן, אלדד, הסופר בישראל “כחו וגבורתו מלא עולם” של כל השאלות, ובכל אחת ואחת הוא “עושה מעשה בראשית”, כאלו עליו לעבוד קרקע בתולה שלא דרכה בה רגל איש מעולם והוא בא “לגַלות אמריקה חדשה”…

הכן הוא גם דרכם של הסופרים בלשונות האחרות? היתכן דרך כזה?

נפליון הראשון הוציא משפט קשה על בן־רוסיה לאמר: Grattez le russe et vous trouverez le tartare – גרדו את הרוסי ותמצאו תתרי; משפט דומה לזה נוכל להמליץ גם על הסופר העברי מהמין הידוע: גִרדו את הסופר העברי ותמצאו – את “הבחור העני”… לכל הפחות רובי “המאמרים” אצלנו נושאים עליהם בפומבי חותם בחור־עני בכל זיו הדרו. האמנם כך הם הסופרים העברים לא רק במאמריהם כי־אם גם בכל דרכיהם? אנכי מעודי לא ראיתי בעיני סופר עברי, ואין צריך לומר שלא זכיתי לדבר אתו פא“פ, כי מעולם לא דרכה כף רגלו של מין בריה כזו במחנים. אבל אתה, אלדד אחי, הלא חננך אלהים לשבת עתה ביבוק העיר המלאה חכמים וסופרים וכבר זכית ודאי לא אחת לעמוד במקום גדולים, ובלי ספק נפשך יודעת מאד אותם ואת שיחם. אנא היטיבה ברצונך להשמיעני מה טיבם של “חכמי יבוק” ומה הן הבריות הללו בעיניך, אל נא תכחד ממני דבר, כי תורה היא וללמוד אני צריך… אחשוב למותר למסור לפניך מודעה בזה, כי בהיותי עתה כמתאונן רע באזניך על עניות ספרותנו, אין בדעתי להחליט כי רק בזמן האחרון הגיעו לה לספרותנו ימים שאין בהם חפץ וכי טובים היו הימים הראשונים. הן אתה יודע את דעתי והשקפתי בדבר הזה. לא אחת נדברנו איש אל רעהו על דבר אותו החזיון הנפלא כי לפני שתים־שלש עשרות שנים נמצאו בספרותנו רק שנים־שלשה סופרים נעלים באמת ויתרם היו ננסים ממש. לא אחת נסינו שנינו לקרוא, למשל, את “המליץ” הישן של השנים הראשונות לצאתו, ולא פסק פינו משחוק וגחוך על רוח “הילדות” הדובר מתוך רב המאמרים וריח כתלי ביה”מ הנודף מהם, כי גם הסופרים “הגדולים” היו כותבים אז דברי שטות, במחילת כבודם, שדוגמתם לא תמצאו כעת גם בדברי צעירי הקטנים. ובדעתי זו עודני מחזיק גם עתה, כי ספרותנו התפתחה לא מעט בעשרות־השנים האחרונות. אך בכל זאת, אחרי כל ההתפתחות וההתקדמות, הרעיון הנורא על דבר הצמצום והדלות של ספרותנו עוד יעיק על כל חושי בי ולא יתנני השב רוחי, כי עוד רב, רב מאד, הצמצום וגדולה, גדולה מאד, הדלות. ולמראה ספרותנו הדל והשפל בכל עת יערה עלי רוח עצב ותוגה עמוקה, ורוח קנאה קשה תאכל את נפשי.

אל מלא רחמים, עד מתי, עד אנה?!

הוי, אחי אלדד! הגידה נא לי, היש תקוה? היבואו עוד ימים טובים לספרותנו ותתנער מעפר פלותה ותקום ותתעודד לראות חיים באמת, חיים שאין בהם בושה וכלמה? הביאה נא לאחיך המתאבל כוס־תנחומין אם יש אתך! החלותי את מכתבי ב“מי־שברך” וכליתי ב“אל מלא רחמים” ארוך, כי הציקתני רוחי בקרבי, ובבואי לפניך עם הספר אחרי דומיה ממושכה הרביתי לשפוך בחיקך את כל מרי־שיחי, כאשר הסכן הסכנתי בהיות פניך הולכים אתי במחנים.

האכתב לך עוד על טיב עצם התרגום של “דניאל דירונדה”, כאשר דמיתי מראש? אבל כבר “קצר המצע מהשתרע”, כאשר יאמרו מליצינו, ואחשך דברי למכתב הבא, אשר לא יתמהמה אף אם לא תחכה לו.

אחיך מידד.

.P. S מפני איזו סבה נתעכב בידי המכתב ימים אחדים, ואמרתי להשתמש במקרה זה ולהוסיף עליו דברים אחדים על טיבו של תרגום “דניאל דירונדה”, כאשר הבטחתיך, כי מטבעי אינני אוהב להיות “בעל־חוב”.

אל תהי מלאכת התרגום לשפת־עבר קלה בעיניך, כי המלאכה קשה היא מאד ודורשת מאת העוסק בה יגיעת בשר ורוח במדה מרובה. “תבן אין נתן לנו ולבנים אומרים לנו עשו” – בטענה צודקת כזו יוכל לבוא המתרגם העברי, כי בכל פנות שהוא פונה הדלות תעיק עליו בחוזק־יד והמחסור יתיצב לו לשטן על כל מדרך כף רגל: פה חסרה המלה הדרושה ושם נעדר הבטוי הנכון – בזעת אפיו יעבוד המתרגם את עבודתו הכבדה, יתרגז ויתקצף ואין נחת. אמת הדבר, כי גם הסופר הכותב עברית לפי רוחו וחפצו דרכו אינה “סוגה בשושנים”, ולעתים לא רחוקות אף הוא ידע מחסור דבר; אבל הוא הלא עומד ברשות עצמו ואינו תלוי בדעת אחרים, ובכן ידיו לא אסורות וכחומר ביד היוצר כן בידו הענין שהוא דן עליו, ברצותו מרחיב את הדבור וברצותו מקצר, בחפצו לשונו מדברת ארוכות ורחבות ובחפצו עובר ומדלג על המקום שהוא “בחזקת סכנה”. הנה, לדוגמא, לא תדע איך לכַנות בעברית צפור זו או צבע זה וכדומה, אז לאו דוקא – שטֵה מעליהם ועבור, ויכול אתה לקרוא בשם צפור אחרת או צבע אחר, או שלא לקרוא כלל בשם; אם ידך קצרה למצוא בעברית מבטא זה, הברירה בידך לקחת תמורתו מבטא אחר או לאחוז בתחבולות־ערמה וללכת “סחור־סחור”… ככה יעשה כל הימים הסופר האדון לעצמו – והכל על מקומו בא בשלום, ואיש לא ידע את הסוד הכמוס, כי דל הוא, רחמנא ליצלן, ואין ידו משגת. אבל מה יעשה המתרגם האמלל, האנוס על פי הדבור של המחבר לעבור במשעול צר מבלי לנטות ימין ושמאל, ורוח “המושל” יעלה עליו לתת תכן לבנים בתבניתן – ותבן אין? גם גדולי בעלי־הקנאה אין להם לקנא הרבה בעובדים עבודת פרך כגון זו.

אכן יש מתרגמים המתחכמים לפרוק מעל צוארם את עול המחבר ולנתק את מוסרותיו, ויוצאים הם מן המיצר ביד רמה כבני חורין לעשות כרצון עצמם ולשַׁנות מלים ובטויים ככל העולה על רוחם, גם בוחרים בשעת הדחק באלה שיש להם פנים שונים, אשר פירושם הנכון אינו ברור אף לעצמם ומכל־שכן להקוראים. –

ועלי להגיד לך כי, כמדומה, המתרגם הנכבד של “דניאל דירונדה” גם הוא חכם ובמקומות רבים בחר לו דרך קל כזה (מלבד אשר קצר את ראשית הספור), למען הקל מעליו את עבודת התרגום. לא אוכל עתה להוכיח זאת לפניך באותות ומופתים חותכים מעין “ניתי ספר ונחזה”, כלומר: לערוך את התרגום העברי לעומת עצם המקור; אבל נפשי יודעת, כי בקראי את התרגום הזה, אשר “ירוץ הקורא בו”, היתה חלקת הלשון חשודה בעיני מאד, ובמקומות לא מעטים הגיד לי לבי שהמתרגם הרשה לעצמו לקצץ בנטיעות או לשַׁנות ממטבע שטבעה בעלת־הספור, כמעט כאדם העושה בתוך שלו. אם שגיתי כחושד בכשרים – ה' הטוב יכפר בעדי… ואף גם זאת, כי בכמה מקומות קשה היה לי הדבר פשוט להבין בדיוק את כונת המחברת, ובכל עמלי לא עלתה לי לרדת לסוף דעתה. ואני, אם אינני לא סופר ולא בן סופר, אבל לא נופל אנכי מכל “קורא יקר” ושפת־עבר לא זרה לי, כאשר תעיד עלי גם אתה.

אמנם עוד הרבה יש לי לדבר באזניך על־דבר התרגום הזה בפרטיו, אבל הוספה זו על מכתבי קצרה מהכיל את דברי, ואולי עוד אשוב לדַבר על זה במכתב אחר.

הנ"ל

מכתב ב

אלדד אחי!

בן אביגדור לא ייעף ולא ייגע. בימים האלה קבלתי בבת־אחת חוברות אחדות חדשות מ“ספרי אגורה” שלו קבוצה שניה. מעצמך תבין, כי הספרים הקטנים האלה כיון שהגיעו לידי לא החמצתים אף רגע, אך בלעתים תיכף כבכורה בטרם קיץ – ויהיו בפי…

איך היו בפי?

האמינה לי, אלדד אחי, שלא אוכל לברר לך ולהטעים לפניך בשפה ברורה את הטעם שהרגשתי בקריאתי, מפני טעם פשוט מאד, שגם לי בעצמי לא הוברר הדבר בשעת הקריאה. קראתי ונהניתי בכמה מקומות הנאה רוחנית, מעֵין אותה ההנאה שיֵש לנו בקריאת דבר טוב באמת, אבל באותו הזמן הרגשׁתי גם־כן שהמקרא חסר כאן ואין אני מוצא קורת־רוח שלֵמה. אחרי הקריאה התבודדתי בחדרי ושמתי לבי לחשוב ולהתבונן ב“שאלה” זו, למען תתברר ותתלבן בעיני, והריני מוסר לך בזה את מהלך מחשבותי, כאשר הסכנתי בהיותי מדבר אליך פא"פ.

מדוע זה לא יפיקו הספורים הקטנים האלה רצון ממני בשלמות? האם אפשר להכחיש ולומר שהתמונות לא נאמנות הן ואינן לקוחות מתוך החיים בדברים כהויָתם? ואתה הלא ידעת אותי ואת שיחי שאינני ממתנגדי הריאליזם בנוגע לספורים, ורוחי לא יֵחד בקהל אלה הדורשים לגנאי את מעשי המסַפרים הריאליסטים ומוצאים טעם לפגם בספורים ממראות החיים הפשוטים. בלי ספק זכור תזכר שרבות נדברנו איש אל רעהו בדבר הזה ושנינו באנו לכלל דעה אחת כי גם בזה, כמו ברוב הדברים שבעולם, האמת דחוקה היא מיושבי הקצוות, וכשם שהבל הם ואין ממש בדברי הריאליסטים הקיצונים, הדבקים בכל נפשם בחומר ונכונים למכור את שֶׁקספיר “בעבור נעלים”, כלומר: המוציאים משפט חרוץ מעֵין זה, שזוג־נעלים נעלה הוא על שקספיר, – כן אין שחר לדברי האידיאליסטים הקיצונים, הבוחרים להעלות אבר כנשרים ולהרקיע לשחקים, למרחבי אין קץ, ומבטלים כעפרא דארעא את נעלי הרגלים ביחד עם עצם הרגלים הפשוטות ומקום עמדתן בארצות החיים. שהדי במרומים, וגם אתה עדי הנאמן, כי מתעב אנכי בכל עת את כל אלה הדורשים רוח האדם כמין חומר פשוט וגס, האוהבים לגשש ולמשש כל דבר רוחני בידים ולהתחקות על שרשי כל ענין וענין בספרות היפה בחקירות ודרישות: מה בצע? איזו תועלת גשמית ממש תצא מזה לחיי החברה והאדם הפרטי. אבל מתנגד גמור אני גם לאלה אנשי הרוח בני עולם האצילות, המחליטים “שלא נתנה תורה אלא למלאכי־השרת” ואין השכינה שורה על שוכני בתי־חומר, והדורשים שגם על פני כל הספרות היפה תהי מרחפת רק רוח ממרום, איזו רוח מיוחדת נשגבת ונאצלת מתחת כסא־הכבוד, ודבר לא יהיה לה כלל עם החיים השפלים והגסים, עם מעשים בכל יום. ישיתו “אנשי הרוח” פיהם בשמים, יתהלכו להם בגדולות וגבוהות, אך האמת נתנה להאמר כי חיי האדם הפשוט והליכות עולמו הקטן אף הם לאו מלתא זוטרתא ואין לזלזל כלל בתורת החיים ההדיוטים בכל פרטיה.

ובכן משבח אני את אנשי כנסת “הספרות הקטנה” של ב"א על אשר לא “ימריאו במרום” וישימו את לבם להתבונן אל מראות החיים אשר סביבותם, ויערכו את עטם לתאר לפני קהל הקוראים תמונות, שאפשר לראות דוגמתן בעולם הזה. אמנם כן, המסַפרים האלה לא גלו בזה איזו אמריקה חדשה, כי גם המסַפרים הקודמים בקרבנו, מימי מאפו אבי המסַפרים בספרותנו החדשה, אף הם כִונו והתאמצו לצייר צורות החיים, אבל מלבד אשר רק אחדים מתוכם היו בעלי כשרון באמת, הנה רב המסַפרים בחרו להם חוג צר לטפל בו וכל ספוריהם סובבים על ציר חיי הבחורים בד' אמות של בית־המדרש, או במקצוע מצומצם של חיי הצדיקים והחסידים, וחוץ למעגל־קסם זה לא נסו הצג כף רגלם. וסופרי “הספרות הקטנה” לא קפלו את כל חיי העם בקרן־זוית צרה ומצומצמת, ובבואם לתאר מחזות החיים מצאו להם מקום להתגדר בפנות שונות ובצדדים שונים – והיא תהלתם.

ואם כך הדבר, השאלה במקומה עומדת: מה עָול מצאתי ביוצרי “ספרי אגורה”?

אולי לא טוב בעיני שהסופרים החדשים האלה הם נעדרי טנדנציה, כי כֻלם כמעט יציירו את החיים סתם בלי כוָנות ופניות, בלי תשוקה ושאיפת הרוח לאיזו מטרה מיוחדת, בלי הוראה והטפה לשֵם איזו אידיאה תקיפה לאמר: כזה ראה וקדש!? – גם כן לא. הן מי כמוך יודע שאינני מאלה הבאים לכוף את ההר כגיגית על בעלי הספורים שידרשו ברבים דוקא דרשות מענינא דיומא ויעבירו בספוריהם כחוט השני את פתרון השאלות החיות העומדות על הפרק. לפי דעתי. שהיא גם דעתך, אין על המסַפר דוקא להתעטף באדרת דרשן ומורה־הוראה לטובת צד זה או אחר, ואינו מחויב כלל לעשות בספורו מעשה מרקחת של טנדנציה בולטת. ממה־נפשך, אם המסַפר חסר־כשרון הוא אז כל ריחות הטנדנציות שבעולם יהיו לו לא לעזר ולא להועיל ולא יוסיפו לספוריו לוית־חן; הנה אני, למשל, בכל חבתי לציון אהבה זו לא תכסה בעיני על כל פשעי המסַפר הגרוע, אף אם יתעטף בטלית שכולה תכלת ובין שורותיו יזהירו חוטי חבת־ציון “כפולי־שמֹנה”. ואם המסַפר מומחה הוא ובעל כשרונות, אנו אין לנו לדרוש מידו תעודה מפורשת בדבר “אני מאמין” שלו; חלילה לנו לשים בסד רגלו ולאסור בעבותים את רוחו ולבוא עליו בתביעות ועקיפין, ולדרוש ממנו בתוקף כי ישים פעמיו רק במשעול צר, לפי רוח המושל בשעה זו בעולם השאלות, ולא יטה ימין ושמאל. נניח למסַפר בעל־הכשרון להכין מערכי־לבו וצעדי־אונו על פי כשרונו המיוחד לו וכפי שיורהו רוח אלהים המפעם בקרבו. אם יש את נפשו לטפל ב“שאלות ארורות” ובדברים שהזמן גורם – לא רק, כמובן, לצאת ידי־חובתו לרוח היום ולמצוא חן בעיני האוהבים “מטעמים” כאלה, אלא מפני שרוחו נוטה לזה באמת – טוב ויפה הדבר; ואם רוחו נוטה יותר לתאר את הליכות החיים וכחות הנפש של האדם, בלי כל יחס לשאלות הזמן – יש לקבל באהבה רבה גם ספוריו אלה, ובלבד שנכתבו בטוב טעם ובכשרון. כי סוף סוף נפש האדם כשהיא לעצמה תורה היא, העמוקה כתהום רבה, וללמוד אותה צריך כל איש שיש בו דעה, וכל הפורש איזו קוי אור על מסתרי עולמו הקטן של האדם דבר גדול הוא עושה ותבוא עליו ברכה.

ואם כן חוזרת השאלה למקומה: מדוע ולמה לא יפיק ממני רצון חלק גדול של אותה “הספרות הקטנה”?

אולי מאשר היא קטנה יותר מדי ורוב הספורים הבאים בה אינם ראוים לא רק לשם רומַנים כי־אם גם לשֵם ספורים, כי כל עיקרם אינם אלא אֶפיזודות בודדות, תמונות וציורים מקוטעים? – גם־כן לא ולא. אדרבה, משַבח אני את מסַפרינו הצעירים על זה שאינם תופסים מרובה ומסתפקים הם במועט. לכתוב רומן או ספור גדול ושלם המקיף את חיי “הגבורים” מכל צד בתקופות שונות – למלאכה מרובה כזו דרוש עט אמן מיוחד ולא כל הרוצה ליטול את השם רומַניסט או מסַפר גמור יבוא ויטול. המסַפר האמן יבין את אשר לפניו, הוא ידע וישכיל לכלכל דבריו במשפט וטוב טעם בלי הוספה וגרעון, בלי חסר ויתיר; בידו פלס ואנך לערוך את הכל על היריעה הגדולה במדה נכונה, לא יסרס את הסדר ולא יערבב את הפרשיות, לא יקצר בקוים ושרטוטים במקום שראוי להאריך ולא ירבה במקום שראוי לחסר, כי הכל על מקומו יבוא אצלו בדבק טוב ובמערכה יפה ובסדרים ישרים. אולם מתנה טובה זו נתנה מגנזי מרומים רק ליחידי־סגולה ולא כל סופר זוכה לה. ויש סופר בעל כשרון אשר ידיו רב לו לתת לפנינו תמונות קטנות טובות ויפות בעלות ערך לא מעט, אבל בבואו להשגיא פעלו ולערוך ספור גדול אז תקצר ידו מהפיק זממו כראוי, כי פה ימעיט את הדמות ושם יַרבה סרח־העודף, ובכלל יוציא מתחת ידו איזו בריה משונה בעלת אברים מדולדלים, שרועים וקלוטים, ועתיד הוא ליתן את הדין לפני הבקרת הנאמנה. בקראך, למשל, את “התועה” של סמולנסקין ז"ל תמצא שם ציורים בודדים של הישיבה ובחוריה וכדומה, המצוירים בכשרון רב, אבל הספור הגדול בעל כמה החלקים לא יוכל בכללו לעמוד גם בפני בקרת רבת־חסד. ביחוד דרושים להזהר בזה המסַפרים הצעירים אשר נצני הכשרון נראו בהם. עליהם להתרגל הרבה בעריכת תמונות וציורים קטנים טרם יבֻשל כחם די צרכו ויוכלו לנסותו בספורים גדולים ושלמים; ואם יאמרו לדחוק את השעה בעט סופר מהיר, אז מועדים הם להזיק לכשרונם ולחבל את מעשי־ידיהם ופרי עטם ישאר בוסר לעולם, כי “פסיעה גסה” כזו נוטלת יותר מששים ממאור־עיניו של מספר מתחיל ומביאה פרעות בהתפתחות כשרונו – ושוב אין לו תקנה.

ועל מה זה ולמה, סוף כל סוף, אין אני שבע־רצון מרוב “ספרי אגורה”.

אחרי התבוננות הגונה ושקול־הדעת במדה נכונה עלתה בידי, כמדומני, לברר וללבן הדבר לעצמי, והריני מוכן ומזומן לחוות גם לך את דעתי זו. אולם במכתבי זה דרך נשים לי, או דרך סופרים, מרבי־דברים, וכבר הכברתי עליך “אקדמות־מלין”, על־כן יהיו דברי מעטים בגופו של דבר ואשתדל להביע לך רוחי בקצור נמרץ – ודי לחכימא כמוך.

לצאת לשוק החיים, לקחת דברים מן החיים ולצייר ביד אמונה מראות החיים – עבודה כזו בלי ספק טובה היא ורצויה בעצם, וכל המוצא בה פסול ותובע דבר נאצל ביותר, אומר לכל שהוא מין “אידיאליסט” זר ומשונה ואינו מן הישוב. אולם האמנם כל הנמצא בשוק החיים ראוי לעלות על שלחנו של המסַפר? האם כל מראה ממראות החיים דרוש לחפץ היוצר וצר צורות? האם אין לו למסַפר אלא כל מה שעיניו רואות וצריך הוא רק להושיט יד ולקחת מן כל הבא לתוכה, כל אשר יעלה המזלג, והכל מתוקן לסעודה? לוּ כן היה הדבר באמת אז מאושר בחיים היה המסַפר מאין כמהו, כי יונים צלויות היו עפות לתוך פיו בכל שעה. הגע בעצמך, זרם החיים הולך ושוטף כנחל איתן במלוא רוחב הארץ ואינו פוסק אף רגע בכל פנה ופנה; כל איש ואיש הוא עולם מלא בפני עצמו, הוא הולך ועומד, עולה ויורד, פועל ושובת, בוכה וצוחק חליפות ונאחז תמיד בסבך מקרים שונים, ואם כן מה זה מעכב לקחת את כל אחד לנושא של ספור, ולא רק ספור אחד כי־אם כמה וכמה ספורים, לפי שנוי המקרים והשיחות והמעשים. החיים במחנים אמנם אינם כלל כמעין המתגבר, כידוע לך, ובכל זאת אפילו ב“מי־השלוח” האלה ההולכים לאט אם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, כי גם בני מחנים אוכלים ושותים כבני־אדם, משוחחים ומתקוטטים זה את זה כבני־אדם, גם עוסקים במשאם־ומתנם איש על פי פעלו; מעשרה קבין שיחה שירדו לעולם אף נשי מחנים לקחו להן מנה אחת אפים, והגברים גם הם בבית־המדרש, ולהבדיל בבית־המרחץ וכדומה, יעבידו את לשונם עבודה לא מועטה; ואם באמת כל עלילות מצעדי גבר, כל פעולה דלה וכל שיחה קלה שבין איש לאשתו ובין גבר לעמיתו יכולות הן להספיק די חומר לספור, אז כל איש ואיש מקרב בני מחננו מסוגל להיות נושא של כמה וכמה ספורים, ואחד הצַירים הבא מחנימה יוכל לזכות את ישראל באוצר ספורים. הנה נחום קטן־הקומה ועב־הכרס, המכונה אצלנו בפי כל בשם “הלץ” – התזכר אותו? זה נחום האיש מלא אַניקדוטות כרמון ממש ומרבה לספר תמיד מעשי מהתלות ודברים שונים מבדחי דעת השומעים; ואם באמת מכל אַנקדוטה קלה יוכל להבנות ספור, אז יוכל המסַפר למצוא בנחום הלץ שלנו אוצרות ומטמונים המונים המונים.

אבל, אחי, הן כותב אני לאיש כערכך וזה פוטר אותי מהוכיח ברב דברים שלא כך הוא באמת. לא כל אדם זוכה ולא כל ענין ראוי להיות ציר נאמן, אשר עליו תסוב מערכת הספור. איזהו גבור ברומן או ספור? לא גבור בגבורתו ממש, כי גם החלש יאמר “גבור” אני, ובלבד שיהיו לו איזו סימנים מיוחדים במינם ויוכל לשַמש לטיפוס בהיר באיזה צד מן הצדדים המציין בני־אדם כגילו. נושא ספורים אפשר ודרוש לבקש ולמצוא בכל הכתות והמפלגות בחיים, בעולמות העליונים כמו בדיוטות התחתונות, הכל לפי הסופר וחוג הסתכלותו. אכן כשם שהצַיר אמן־המכחול, הבא לתאר בשרד על יריעות בד, לא יקח לו לתבנית כל איש ואשה מן השוק, כי־אם בוחר הוא בבני־אדם המהוגנים למטרתו, אשר קלסתר פניהם ותוי צורתם יביעו אומר ויחוו דבר־מה. – כן גם צַירי־העט אינם רשאים לקחת מכל הבא ביד לעשות כמתכנתו ותבניתו. כי יֶשנם בני־אדם, אשר פרצופם דומה לגולם שאינו מביע כלום, וכל פרשת חייהם לא רק ללַמד על הכלל כלו כי־אם גם ללמד על עצמם לא יצאה, ואם תבוא לצייר גולמים כאלה תצא תמונה כהה ומטושטשת, כמטבע זו שנמחקה צורתה, ואין לה שום ערך, עד כי גם הקורא היודע ומבין שהחיים הפשוטים כשהם לעצמם יש גם להם זכות להיות מתוארים ומצוירים ב“היכל הספרות”, אף הוא ימשך בכתפיו וישאל כמשתומם: מאי קא משמע לן? תמונה זו מה טיבה ולמה היא באה לעולם? כי הקורא ההוא יודע ומבין גם זאת, שלא ספור־המעשה הוא העיקר ובכל גופו של ספור צריכה להיות נפש משכלת המחַיה אותו, שהיא ורק היא תשַוה עליו הוד באמת, בעשותה אותו לדבר שיש בו “רוח חיים”, המכלכל את רוח הקורא במחשבות חיות והמשאיר רושם קבוע גם אחר הקריאה.

וכמו שלא כל אדם רצוי וראוי להיות גבור, כך לא כל פעולותיו ומעשיו של הגבור המתואר ולא כל שיחותיו ודבוריו ראוים להתאר בשרד לעיני כל הקהל. מתוך המון מעשים רבים ועלילות מצעדי גבור ומתוך שפעת שיחותיו ואמרותיו בכל עת ובכל שעה, יש לבור רק את התמצית, העיקר השייך לעצם הענין, רק אלה הדברים המבארים בבאור בהיר את הליכות עולמו והמפיצים אור מאיזה צד שהוא על חדרי לבו ותכונות נפשו. וזה כל תקפו וגדולתו של הצַיר האמן, אשר חננו אלהים בכשרון אמתי והריחו בטוב טעם, כי הוא ישכיל לתאר באיזה קו ושרטוט קל יותר מאשר אחרים יצליחו להביע בלהג הרבה ושלל צבעים, ושורה אחת קצרה שלו שקולה כנגד ששים דפים ארוכים ורחבים של אחרים. ויש אשר הקורא המבין יראה במעשה ידי אמן איזו עלילה קלה הנעשה בתנאים מיוחדים לפי המצב הנאות, או גם דבר קל בעתו ובמקומו, ותאורנה עיניו ויקרא בהשתוממות רבה: אלהי הרוחות, כמה שיחות ארוכות ועלילות רבות היה צריך מסַפר אחר לצבור ולגבב בשביל להביע מעֵין זה, והדבר לא היה עולה בידו!

אלדד אחי! אלמלי נכנסה בי רוח “עזות דקדושה” לעלות על במת הסופרים ולהשתמש בתגא של מבקר לעין השמש, הייתי מרים כשופר קולי לחזר ולשנן למספרינו הקטנים את הכללים הגדולים, שהמסגרת דרושה להיות מתאימה בכל צד אל התמונה; שהצַיר צריך להיות אוחז ביד מדה נכונה שלא יבוא לעבור על “לא תוסיפו ולא תגרעו”, ביחוד על “לא תוסיפו”; שלא כל הראוי לבוא בפיליטון יומי, הדומה לקיקיון של יונה, ראוי לעלות על שולחן הספרות במחברת מיוחדה, ועוד כללים נחוצים כאלה וכאלה. אבל אם אני “נחבא אל הכלים” והנני בא לשפוך את שיחי רק לפניך, הן לא אלמן ישראל, יש בקרבנו, ברוך השם, הרבה מבקרים היוצאים לדבר בשער, ומדוע הם יחשו ולא ישמיעו את קולם בדבר הזה? אפשר הדבר, שהם חושבים כל זאת לראשית למוד אלפא־ביתא, שהכל חיבים לדעת אותה; אך מה לעשות אם יש בין מסַפרינו כאלה הצריכים לאותו למוד? מפני מה ימנעו הם את הטוב בהיות לאל ידם?

אחיך מידד

- - - -

מכתב ג

אחי אלדד!

חן המקום על יושביו – מלבד הפשט הפשוט של הפתגם הזה עלה על דעתי ברגע זה לפרשו לך על פי דרש, כי המקום ימשך לפעמים חוט של חן על יושביו, שבמקום אחר היו חסרי־חן לגמרי. הרי לפניך, לדוגמא, במקום שאין דגים גם הסרטן, לפי משל הרוּסים, נחשב לדג, ובמקום שאין אנשים אף הנקלה יעלה למדרגת נכבד; פלוני היה במקום־מושבו לפָנים זנב לא דוקא לאריות. והנה הוא בא למקום שועלים קטנים והיה שם לראש, כידוע ליודעי חן. ואנשים כאלה המתכבדים בקלון מקומם תמצא במספר לא מעט בכל מקום פחות ושפל, ואם רק אינם בטבעם כפויי־טובה עליהם לברך שבע ביום: ברוך המקום!

“ברוך המקום” חיָבים לברך בכונה עצומה גם גרשם באדר הכהן ומנחם מנדיל מאילס מוציאי המאסף “השרון”, אשר על אדותיו שאלתני במכתבך האחרון.

בשעה שבא לידי “מאסף מדעי וספרותי להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך רוחו בעתות העבר וההוה, נערך ויצא לאור בעזרת גדולי חכמינו ובחירי סופרינו”, אשר הורתו ולידתו בגליציה המדינה, כבר היה היציר החדש הזה חשוד בעיני מראש, ואמרתי בלבי: הנה הביאו לנו סופרי גליציה ילד־שעשועים חדש לצחק בו, כדרכם בקדש; כי כידוע לך, מאמינים אנחנו כאן בארץ רוסיה, בצדק או לא בצדק, שאיזה חותם מיוחד מונח בהכרח על כל סחורה ספרותית גליציית, חותם של לשון משונה והגיון משונה שלא כדרך הארץ. ובכן בגשתי לקריאת “השרון” הייתי מוכן ומזומן לכל פגע רע, ובזכות הדבר הזה עלה בעיני על אחת שבע ערך המאסף, בהעיפי עיני בו ונגלו לפני איזו דברים של טעם לא גליציי. ולזאת חשתי ולא התמהמהתי להגיד לפניך מקצת שבחו של “השרון” אחרי שימת־עין בו בהשקפה ראשונה. ואולי מפני סבה זו בא גם אחד מחכמי יבוק לדבר לפניך טובות על הפרי החדש, כאשר כתבת לי.

מלבד “חן המקום” היתה גם השעה משחקת לו ל“השרון”, כי מזלו גרם שיבוא לידי תיכף ככלותי לקרוא ספר חדש גם־כן מגליציה בשם: “פרחי אביב” – אספת ספורים ומאמרי מדע מאת ישראל בריסטיגער בלבוב. הפרחים החדשים האלה נותנים באמת “ריח גליציה” במלא מובן המלה אצלנו. ב“דבר אל הקורא” מוסר המחבר מודעות רבות, כי כל מאמרי המחברת כתב עוד “בימי בחרותו בשבתו על שלחן הוריו בעיר מולדתו זוראוונא ערש ילדותו וקרית משושו, באביב שנותיו פשוטו כמשמעו”, וכי “ת”ל דעת הקהל היתה נוחה מהם“, וכי “כל יודעיו ומכיריו יעידו ויגידו כי לא למען בצע כסף יוציא עתה את מאמריו המפזרים לעשות אותם כקרדום לחפור בהם נטילי זהב”, וכי סוחר הוא כעת וכו' ורק “להפצרת המדפיס הנכבד נעתר ללקט את מאמריו ולהוציאם לתועלת צעירי עמנו ולמקרא עונג לכל קוראי עברית”. ופוק חזי מאן גברא רבא קמסהיד עליה: דוד גארדאן כתב אליו מכתב קטן וסמך את ידו עליו לאמר: “ראיתי ממלאכתך כי ידך רב לך בהעתקה נכונה”. ואת המכתב הזה הוקיע המחבר בראש המחברת באותיות גדולות מאירות ומזהירות, למען דעת, ומוסיף לאמר: “המכתב מונח אצלי לכל מאן דבעי למיחזא” (אלדד אחי, אולי תואיל אתה בטובך להיות בא־כחי ולהרים פעמיך לבובה “למיחזא”, כי למה לי לענות כחי בדרך רחוקה בעוד לך קרובה הדרך שמה מיבוק). עד כמה “ידיו רב לו” באמת במלאכת ההעתקה תוכל לשפוט על פי פרַזות כאלה: “לחרף ולגדף את שם אלהי הצבאות בהקישך ההטעיה הזה”, “בלתי אפשרי היה שאחד מהם ימחנה מזכרונו לגרשה מלהסתפח בקירות לבבו ולהסתופף בבתי נפשו וחדרי מזמותיו” ועוד מליצות יפות כאלה וכאלה. מלבד תרגומים השכיל המח, לתת גם פרחי עצמו כיד מליצתו הטובה עליו. עד כמה גדול כחו בזה תוכל לשפוט על פי אחד הפרחים “יורש העצר ובת הרב”, “ספור מקורות ישראל בימים עברו”. מעשה בבן־מלך אשר “ראשו כתם פז ומראהו כלבנון” ואשר רכב על סוסתו “ברכבי פרעה” (קאֶנגליכעס געשפּאַן בלע"ז), ובעברו על בית הרב וירא את בתו “והנה פלא הפלאות! העלמה הזו נכנסה בלבו באמצעות קסם דודיה ועצמת כשופיהם וחצי עפעפיה פלחו את כבדו”, ויקרא באזני הרב כי בתו היא האשה אשר הוכיח לו ה‘, וכן "נגמר ונכרז מ’ יום קודם יצירתו”, ויוסף להשבע כי יתיהד “לפרוש ארבות ידיו לשחות בים הגדול ורחב ידים הוא ים התלמוד שם רמז ואין מספר הויות קטנות עם גדולות”. וכך הוה, כמובן. “ימים רבים עברו, ירחים חלפו ונגוזו גם שנים נטבעו בנהר העת הסוער כים זועף”. בן המלך מגר לארץ כסאו ויגלה למקום תורה ויהי לגדול בישראל, וישא למז"ט את בת הרב כדת משה וישראל וכו' וכו'.

לא באתי לפניך, כמובן, להעביר תחת שבט הבקרת את “פרחי אביב”, כי אין בודקין מעשי נערות הערוכים מאז בידי בחור הסמוך על שלחן הוריו; חפצתי להגיד לך רק זאת, שקריאת “פרחי אביב” גרמה שיתעלה בעיני ערכם של פרחי “השרון”.

אולם לא לעולם חוסן “חן המקום והזמן”. אנוס הייתי על פי דבורך במכתבך האחרון לקחת לי מועד ולשוב ולקרוא את השרון “בשום לב”, כדי לבאר לך מה טיבו של זה. והנה, ראה זה פלא! הקסם חלף הלך לו ומשפטי נשתנה שנוי גמור. הבה ואעביר את טוב “השרון” על פניך.

במאמר הראשי “האחדות” יצא מר ראובן א. ברודס “לברר וללבן, ולבאר ולפרש” את מהותה, איכותה ואופן קיומה של האחדות. “אחדות היא מלה קטנה בת שתי הברות – כך מתחיל ב. את מאמרו זה – ומה רבה התכונה אשר תכיל! נשאה היא על שפתי כלנו ביראת הרוממות, עיני כלנו נשואות אליה ונפש כלנו תערג אליה ולב כלנו יהמה לה”, אך הפלא ופלא! שתי ההברות האלה שאליהן “נשואות עינינו ותערג נפשנו ויהמה לבנו”, מלה קטנה זו פירושה סתום וחתום לפני כל איש ישראל וכלנו מגששים באפילה כעורים ממש ואין אנו מוצאים בה את ידינו ורגלינו. רואה אני מרחוק איך אתה, אלדד אחי, מושך בכתפיך ובתוכך ישתומם לבך: לפי דעתך, גלוי וידוע לפניך פירוש המלה הזאת גם טרם תקרא את מאמר “האחדות”: לפי דעתך, מבין גם כל איש ישראל את באורה, ואף האדם ההמוני ידע ויבין את חפץ האחדות בעמנו, שתסור שנאת חנם מקרבנו, שלא יצור איש את אחיו וכל ישראל חברים יהיו לחזק איש את רעהו ולהשתתף באמונה בצרת הכלל ובצרכיו. אבל מה נעשה וברודס גזר אומר, שכל העולם אינו אלא טועה בהבנת שתי ההברות וכלנו מפרשים את המלה הקטנה במובן שווי גמור, אחדות גמורה וחלוטה בדעות ובמעשים ובכל דבר ודבר, עד שנהיה כאיש אחד ממש, פשוטו כמשמעו, בכל פרטיו ודקדוקיו. והנה על המגדל הזה, אשר יצר בדמיונו, ישתער בעל המאמר בכל כחו וגבורתו להלחם בו עד רדתו, בהוכיחו “בעליל” שדבר כזה מתנגד “לטבע, לחקי הבריאה וגם לנפש האדם ולבו”, ואחרי הריסת המגדל המדומה עד היסוד ישוב ויראה בדמיונו את “הקוראים המשכילים על דבר אמת” כלם עומדים כמתיאשים, בחשבם כי בא חלילה להשמיד את האחדות מתחת שמי היהדות", והנם שואלים אותו כמתחננים על נפשם: “האם שקר נחל לנו הרגש הזה וכזב שם מחסהו?” אבל בעל המאמר יחיש לנחם את הקוראים המשכילים על דבר אמת כי יסוד הרגש הזה לא בשקר וכי הוא במאמרו בא הפעם לא ללחום ולהתנגד כי־אם “לבאר וללבן, לבאר ולפרש”. אולם לפניך, אחי, אודה ולא אבוש כי באורו ופרושו איננו מבורר ומלובן בעינַי כל צרכו ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו. אם באמת בא מר ברודס לפקוח את עיני ההמון וגם הקוראים המשכילים על דבר אמת, עליו היה לטרוח קצת ולהרחיב הדברים יותר בבאור המובן החיובי של המלה הקטנה בעלת שתי ההברות, כפי אשר יורהו “רוח מבינתו”, ולא להסתפק בכלל קצר כי אחדות היא – אחדות העם והאומה. אמנם הוא מוסיף עוד אחר כך על הכלל הזה, כי יסוד האחדות הוא הדעת כי ישראל גוי אחד בארץ, אבל “מקומות כוללים” כגון אלה אינם מבארים ומפרשים כלום ועדיין “צריכים אנו למודעי”, אף אם בעל המאמר עומד ומעיד על עצמו כי “באר אותה יפה כאשר רוח מבינתו יענהו”.

אחרי “האחדות” בא “ציון למשורר” מאתJoseph Kłausner. הסופר הזה אף הוא בא “לברר וללבן” – את דעות המשורר יל“ג ז”ל על חבת ישראל וציון. תכסיסי־מלחמה חדשים ומשונים המציאו לנו סופרי “השרון”: לברוא בדמיונם אויב מדומה ולהמטיר עליו מהלומות וחצים שנונים “עד חרמה”. סגולה בדוקה ומנוסה בשביל להכביר מלים כחול יַמים. כשֵם שחשב בעל “האחדות” לטוב לפניו להמציא פירוש בדוי בדבר האחדות ולהרסו עד היסוד, כך יצא בעקבותיו בעל ה“ציון” חמוש ומזוין לערוך בראשית מאמרו מלחמת תנופה נגד אלה המאשימים את יל“ג בשנאת ישראל, והנה הוא בא להוכיח באותות ובמופתים שהמשורר היה אוהב ישראל, והא ראיה שלא כתב את שיריו בשפת רוסיה ושלא דרש את תקוני הדת בלשון הגוים, ועוד ראיות מחוכמות כאלה. מספרים, כי בימי קדם פנה “בעל לשון” אל אחד מחכמי יון בבקשה כי יקשיב למִדברו אשר חִבר להלל ולשבח את הרקילוס. “האם נמצא איש – שאלהו החכם – אשר יחרף ויגדף אותו” גם כאן ישאל השואל: מי הוא זה ואיזה הוא אשר עלה על דעתו לקבוע ליל”ג מדור בתוך שונאי ישראל. שבשביל זה הוכרח בעל ה“ציון” לחשוף זרוע עזו ולחלץ נפש המשורר ולהעמידה ביד חזקה במקום שאוהבי ישראל עומדים? לבוא בטענות ומענות, בהוכחות וראיות שלא היה יל"ג, חלילה, צר ואויב לעמו – היש עלבון זכרו של המשורר וחלול כבודו יותר מזה?! שומר ישראל, שמור שארית משוררינו ופליטת סופרינו ממליצי־יושר כאלה!

אמנם אל נא תדמה בנפשך שיותר לא בא לחדש בעל ה“ציון”. הוא מוסיף עוד להתמרמר על הלאומיים וחובבי־ציון על אשר ימאנו לצרף את יל“ג למנינם, ומתאמץ להוכיח ברב דברים, שלא רק אוהב ישראל פשוט היה יל”ג אלא גם חובב־ציון גמור. ובדבר הזה יש מקום ויש רשות לבעל־דין לחלוק, ואנכי אחיך הצעיר באלפי ישראל, גם עתה אחרי כל ההוכחות והכרכורים של בעל ה“ציון”, עודני מחזיק בדעתי, הידועה לך, שמשוררנו יל“ג רחוק היה מדעות “הלאומיים חובבי־ציון” מרחק רב. אמנם כן, לא קשה לצלול בים של שירים ולדלות מתוכו שתים שלש פנינים דרושות לכל חפץ: נקל לנקר ולחטט במעשי ידי סופר מזמנים שונים ולהוציא משם איזו מלות או פרַזות מקוטעות ולמצוא בהן איזו נקודות וסמנים ורמזים דקים על דעה זו או אחרת. אבל יסוד כזה רעוע מאד ואי־אפשר לבנות עליו בנין עומד להתקיים. כבוד המשורר במקומו מונח, כבודו מלא כל בתי נפשי, כידוע לך, אך אין אני מוצא עצמי מחויב לתת לראשו עטרת חו”צ דוקא, – וכי בשביל שאיננו חו“צ במובן זמננו הפסיד ונסתלקה ממנו שכינתו? יל”ג היה כל ימיו לוחם מלחמת ההשכלה בארצו, ולא רק לוחם פשוט אלא ראש שרי־החיל ומפקדי־הצבא במלחמה זו, אשר לה הקדיש ראשית אונו ומיטב כחות רוחו הכביר ומנקודת־המבט הזאת עלינו לשפוט על רב פעולת המנוח בספרותנו. הוא היה תמיד מטיל דופי ברבנינו ומשליך עליהם שקוצים בידו הגדולה והחזקה, יען מה? יען כי הרבנים היו בעיניו “ראש פרעות אויב”, ראשי “מורדי־האור”, מאשרים מתעים המוליכים את העם בתהו ומושיבים אותו במחשכים כמתי־עולם. אכן אלמלי בא סופר דברי־הימים להוציא משפט על פי יל“ג על מצב הדברים כהויתם, אז היה שוגה הרבה מאד. בשעה שנתבונן לתמונת הרבנים אשר יצר יל”ג לשחק בם בספוריו ובשיריו, יראו לפנינו רק צללים עכורים בלי קו אור אחד, כלם אחוזי חרב קנאות ופוסעים על ראשי עם קדוש; כלם לא רק בני אדם שאינם מן הישוב, כי־אם גם בעלי מדות נשחתות, העושים לא רק מעשים זרים כי־אם גם מעשים מגונים ועלילות נתעבות, וכמה מהם “נשמתם בודאי תַתרית”… אם נשכח כמעט רגע כי יל“ג היה מפקד צבא מלחמה “בשעת חירום”, אז ישתומם לבנו על המשורר והמסַפר כי הרבה לחטוא בזה נגד האמת, כי לא שקל בפלס שכלו הזך ולא התבונן כראוי בעיניו הפקוחות שהרבנים אף הם מנקודת־מבטם זכאים הם, ואם לפעמים זר מעשיהם אבל בתמימות וישרת לבב הם עושים מה שעושים; ובכל אופן לא הרבנים אשמים הם במצב העם, הפרוע מסבות שונות, ובכלל כל דור ודור יש לו דורשיו ופרנסיו הראוים לו, ולא פני הדור כפני רבניו כי־אם להפך… אולם עלינו לזכור תמיד, שיל”ג לא ישב ספון בחדר־משכיתו ולא ערך מערכי־לבו על הגליון בשלות־השקט, כי־אם יצא המערכה לעמוד בקשרי מלחמה עזה נגד תועי רוח שונאי ההשכלה, וביום קרב, בעוד הידים מלאות עבודה, לא יפנה הלוחם את לבו לבטלה למצוא איזו כף־זכות ולדון על פיה את מתנגדו, רק יורה זקים וחצים, יגזר על ימין ועל שמאל במחנה האויב בלי כל חמלה…

אם זאת נשים אל לבנו שוב לא נתפלא על רוח קנאה קשה המרחפת על כמה משיריו של יל“ג: לא נתפלא על אשר קלקל, למשל, את שירו הנפלא “בין שני אריות” בפרקו הראשון, על אשר בכלל היה משתדל למצוא תמיד מקום ושעת הכושר ללגלג על הדור הישן ולדקור את רבניו במדקרות חרב־פיפיות, גם לא נשתומם על אשר צמצם את שכינתו בקרן־זוית אחת ולא היה מתעורר על צרות היהודים בזמנו לשים דמעותיהם בנאד שירתו, לא מאשר “הם עָנים ידעו”, כאשר אמר בשירו להמשורר פרוג, כי־אם מאשר מבטו חדר בעיקר רק לצד אחד ובאספקלריא זו ראה את חומרות הדת ובכלל את “כבלי הרוח” כמקור כל התלאות המתרגשות ובאות על עמו ישראל… יל”ג בהלחמו נגד הקנאים לא הרגיש בנפשו עד כמה גם הוא בעצמו קנאי נורא, אך במקום שמתנגדיו קנאי האמונה הם יקנא הוא קנאה גדולה להשכלה ודינו הקשה יקוב את ההר, מבלי תת לצד המתנגדים חנינה כל־שהיא. ויל“ג נשאר נאמן לדגלו ולרוחו עד סוף ימיו. כסלע איתן עמד מוצק וכל הרוחות שבעולם לא הזיזוהו ממקומו. גם הרוח המושל בשנים האחרונות, רוח הלאומיות וישוב א”י, לא יכול להמישהו ממקומו ולהטותו לצד אחר אף כמלא־השערה. אלון גדול וחזק גם בשלכת לא יכוף מצבתו ולא ינוע מפני הרוח כנוע עצי יער קטנים… לא קשה היה למשכילים אחרים לחזור בעקבות הגלגל החוזר וללכת שלובי־יד בענין הישוב עם היראים בעלי־ריבם הקודמים; אבל יל“ג ראש שרי־החיל, יל”ג אשר, לפי עדות עצמו “חרק שניו עד כי התפוצצו” ואשר דעותיו חזקו תמיד כחלמיש, הוא לא יכול להפוך רוחו ולדבוק בדבק טוב בתנועה החדשה. ואם נזרקו מפיו פה ושם איזו דברים המטים כלפי התנועה, לבו לא הלך אחריה, ולא לחנם יתאונן באחרית ימיו: “כל משאות נפשי היו למשאות שוא ומדוחים, וה' סר מעלי ולא יענני בחלומות חדשים”, כי לפי דעתו הפנימית “החלומות החדשים” שוא ידברו ורהבם עמל ודברים בטלים ברובם. אפשר שיל“ג לא היה מתנגד לחבת־ציון, ואולי גם היה הרעיון הזה למשאת־נפשו ורוח־הקדש ענהו בו, לוּ… לוּ קדמה תורה חדשה לבריאות העולם החדש, כלומר: לוּ קדמה לגאולה “פדות הנפש” מהכבלים הרוחניים, לוּ התחייבו העולים בגשתם אל חוף יפו להשליך במצולות הים מנהגים זרים רבים, וכל הנכנס שמה יהיה רק מגוהץ יפה וריח תמרוקי אירופה נודף ממנו, ולוּ קימו וקבלו המתישבים החדשים על עצמם שיהיו מקילים בחומרי דיני השו”ע ולא ידקדקו אפילו בתרי משהו חמץ בפסח וכדומה… אבל מי נתן לנו רשות לדרוש מאת המשורר שיהא דוקא תמים־דעות עמנו להתהלך לרוח היום האחרון בשַנותו את טעמו? וכי בשביל שלא מחשבותינו מחשבותיו הורע כחו? נקבל את הטוב מאתו כמו שהוא ואל נבוא במשפט ותביעות לפני קורא הדורות מראש על אשר יצר את המשורר בתקופת ההשכלה ולא בתקופה האחרונה, תקופת הלאומיות וחבת־ציון, להיות “כנור לשירי ציון”…

כל זה לא אמרתי לפניך אלא בדרך אגב, כדי לשפוך את רוחי לפניך, כדרכי. אבל אין מגמתי, חלילה, להתוכח עם בעל ה“ציון” ולהוכיח לו את משוגתו, כי למטרה זו יש בידי תחבולה יותר בדוקה, היינו: להביא דברים אחדים מתוך המאמר “שפת־עבר שפה חיה” ב“השרון” עצמו, וז“ל: “לטובי סופרינו כגורדון וכו' היו שנות השבעים, שנות בהלה ושלילה, חפש מגרעות בכל דבר אשר בטרַדיטיון (מסורת) יסודו, אנליסת (נתוח) כל מנהג מסורותי וחיי הלאום החמרים והרוחנים וכו' כאשר קמו סופרים שטעמו בקצה המטה בדבש ההשכלה ויתאמצו להבזות את הרבנים בעיני העם וכו' פרי התקופה הזאת הם קוצו של יוד, בין שני אריות וכו' “. סתירה גמורה וחלוטה לעיקר דברי בעל ה”ציון” אמת, כותב ה”ציון" הוא, כפי הנראה, עשוי לבלי חָת מפני דעות של סופרים אחרים, וביחוד הצעירים, כי בפירוש יאמר בציונו על הרבה מצעירי סופרינו שלעת־עתה הם עוד גמדים כי “יחסר להם למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים ולא רק בשפת רוסיה ואשכנז”; אבל בעל המאמר השני מחויב להיות בר־סמכא בעיניו, כי תחת אותו המאמר חתום גם־כן באותיות לאטיניות אותו השם המפורש, אשר בלי־ספק לא יחסרו לו “למודים וידיעות וקריאה נפרצה בספריות כל העמים”. ובכן – יכה יוסי את יוסי…

עוד יש פרַזה אחת מצוינה בסוף ה“ציון” הראויה לשימה “על נס להתנוסס”. בעל המאמר, אחרי גמרו את ההלל על המשורר, יסיים כהאי לישנא: “בין הכוכבים המזהירים אשר הגיהו אור על אירופה במאה האחרונה, כשילר, גתה, בירון, דיקנס, ויקטור הוגו, ארטר, סמולנסקין וכאלה יחד גם כבודו”. מה החלום הזה, אלדד אחי? גל עיני והבינני פשר דבר אם תוכל: ארטר וסמולנסקין בשורה אחת עם גיתה ובַירון – אל אלהי הרוחות, הזאת היא תולדת “קריאה נפרצה בספריות כל העמים”?

עתה תרשני לפסוח על איזו דברים קלי־ערך מן הדברים שאינם מעלים ואינם מורידים. והנה באתי לחלק הספורים. בחלק הזה יש שני ספורים קטנים “במקום בת” ו“האשה וילדיה”, שניהם מאת ראובן א. ברודס. מה דעתי על ספורי ברודס בכלל גלוי וידוע לפניך. ספורו הגדול “שתי הקצוות”, אשר בו חפץ לתפוש מרובה יותר מכדי כחותיו, לא עלה בידו היטב. אך לספורים קטנים יש לו כשרון בודאי ועל איזו מספוריו משוך חוט של חן מיוחד. והנה קראתי שני הספורים הקטנים האלה והשתוממתי מאד: “הזאת נעמי?”

הרי לפניך בקצרה תוכן “במקום בת”, שהוא הספור הראשון או “במקום ספור”.

איש היה בארץ ושמו זכריהו ולו בת יחידה, כמובן, “כלילת יופי, רבת החן, נעלה ורוממה על כל בנות־גילה ונזר תפארה על ראש אבותיה”. אמנם גם בן יחיד היה לו אשר “לא נופל גם הוא מאחותו בשכלו, דעתו ותמתו”. אפס בן־יקיר זה היה ממרה לא אחת את פי אביו, וגם עתה ילמד חכמת הרפואה באוניברסיטה אשר בעיר־הבירה בעוד אביו רצה דוקא לראותו בתור עורך־דין וסנגור. ויהי היום ותפל הבת היחידה למשכב ומחלה עזה עברה על נפשה, ויבהילו האבות ע“י הטלגרף את בנם יחידם כי “יחיש ימהר לעזרת אחותו ברופאים”. ויבא זיגמונד (כך שם הבן) והאבות האמללים חזו מבין עיניו את יאושו ומפיו הצילו דבר עצב כי מחלתה אנושה”. והבת מתה באמת, ויהי האב “כמשתגע כהלום רעם וכמכה בתמהון”. וכאשר חש לקראתו בנו ויקרא לו “בקול נעים חודר כליות ולב” להתאושש, פרצו דמעות עיניו “כנחל מעם גר”. ויהי בשוב האבלים מבית הקברות, הזקן “כגבר עברו יין” וגם רוח הצעיר “כנחל גפרית”, והנה לפתע פתאם בא רעיון בלב האח האבל “וימהר וירחץ את פניו ויחלף שמלותיו ויקח מטהו בידו ומבלי הנד שפה” הלך לראות – את פני אהובתו.

ובכן תדע ותבין, אלדד אחי, שאין המקרא חסר כלום והספור שלפנינו ערוך בכל גם באהבה עזה כמות, הכל כדבעי. ודעת לנבון כמוך נקל שאהובתו של זיגמונד אף היא היתה “אילת אהבים ויעלת חן וקסם נפלא על שפתיה וקוי פניה לצודד נפש עלם לאהבה”. האהבה לפנינה (כך שם האהובה) קננה בלב גבורנו זה כבר, ועוד טרם נסעו לעיר הבירה ללמוד חכמת הרפואה “נשבעו גם שניהם כי אגֻדתם באהבה תוסד”. ודבר האהבה הזאת לא היה כמוס עמדם, כי “כל רעיו וחברותיה דברו בה”. גם אבות פנינה “ידעו מכל הנעשה” ותעלזנה כליותיהם כי הקרה ה' לפני בתם אוהב כזה בלי הון עתק כמֹהר הדקטורים. רק מאביו הסתיר החתן את סוד אהבתו, וטעמו ונמוקו עמו, כי מי כמהו יודע את תאות אביו “לשכון מרומים” גם “קשה (קשי) ערפו ודעתו הנחרצה”. ולא זו בלבד אלא שגם לפני אחותו לא גלה את סודו, והיא לא ידעה את פנינה עד יום מותה. אמנם לפני שנה, בבוא הסטודנט הביתה לחוג עם אבותיו את חג הפסח “והנהו מתעתד לעמוד בנסיון האחרון בבית האוניברסיטה”, אז גלה את אזן אביו ע“ד אהבתו וע”ד שבועתו. ויגער בו אביו על חלומותיו ועל אשר טפש לבו מהבין כי בידו לקחת עתה מבנות ראשי אצילי בני ישראל, ויגזר אומר שלא יתנהו ללכת בשרירות לבו. ובהקרא עתה זיגמונד לבוא לבית אבותיו לפקח על אחותו החולה, לא הודיע לאהובתו את דבר בואו, כי “לא עתה עת רצון ועת הגות אהבה”. בכל הימים האלה ישב על מטת החולה ואת פני אהובתו לא ראה “וכמעט אשר שכחה”. ופנינה ידעה את כל אשר נעשה, אף שמעה היום הזה כי מתה אחות אהובה “ותבך גם היא מבלי אשר ידעתה”. ויהי תיכף אחרי קבורת המתה ותגיע, כנראה, “עת רצון ועת הגות אהבה”, והנה “נפתחה הדלת וזיגמונד בא”. כשעה חדא עמדו שניהם “מחרישים משתאים”. וירא דמעות בעיניה ויקרא, כנהוג: “למות אחותי תבכי, חמדת לבבי! מה יקרת, מה נעמת!” ופתאם רעיון אחד “עבר כברק בין משכיות לבו”, ויתעורר ויקרא לפנינה “בקול נעים” כי תרחץ ותלבש מחלצותיה ותלך אחריו למקום אָשרם בחיים, ותעש כדבריו מבלי דעת אנה יובילוה רגלי דודה.

וזכריה האב עודנו יושב על מקומו “ופתאם נפתחה הדלת” ולפנינו שני הנאהבים והנעימים. הבן אוחז בימין פנינה ויציגה לפני אביו, בפנותו אליו “בקול ערב” ויאמר: "הנה מתה אחותי, מתה בתך לבלי שוב עוד, ואביא לך בת חדשה תחת אחותה אשר לקחה ה' “. זכריה לטש את עיניו על פנינה וישאל מה היא, והבן השיב תשובה כהלכות ספורי־אהבים: “היא הנה דמי לבבי, היא מח עצמותי ונשמת אפי” וכו‘, ופנינה אף היא תשיב אמריה: “אבי! בת נאמנה אהיה לך כיוצאת חלציך… בת אשר תנחמך תחת בתך הראשונה”. ותתן פנינה את קולה בבכי, ויבך גם האב, ויבך גם הבן, ותבך גם אמו בכי גדול. ותוסף פנינה בקסם שפתיה ותקרא באזני הזקן והזקנה: “כי תפרידו בינינו אז תמיתו גם את בנכם גם את הבת החדשה אשר תאמר להיות באמנה אתכם” וכו’. ופתאם תחת קול תאניה ואניה נשמע קול נשיקות־פה בבית האבלים, וישק הזקן לפנינה על מצחה, והיא השיבה “עתרת נשיקות” על ידיו (ולא יפה אמר שלמה החכם מכל אדם: טוב ללכת אל בית אבל?!), ועוד הפעם גם זיגמונד גם פנינה נשקו את ידי האב והאם, ויוסיפו לספר באזניהם “את גודל אהבתם, את יגונם לפנים ואת שמחתם הפעם”, וכעבור ימי אבל־האחות חגגו את חג ברית התנאים למז”ט.

ובכן הבת מתה – תחי הבת! המתה תנוח בשלום על משכבה ולהנאהבים והנעימים בחייהם אורה ושמחה ויקר אהבה בתענוגים.

מה תאמר אתה, אחי, על ספור־אהבים נפלא כגון זה הנוקב ויורד עד תהום חקרי הלב וסתרי חביון הנפש? האם לא תקרא גם אתה יחד עמי: הנה לא ינום ולא יישן שמר ישראל! אמת, חומר יקר כזה ביד יוצר מומחה כשמ“ר האמתי בלי ספק היה מתרחב ומתפשט לרומַן גדול בעל ח' חלקים עם פרולוג ואֶפילוג, וברודס צמצם את כל היקר רק בח' עמודים ובלי שום פרולוג ואֶפילוג. גם זו לטובה! – ראוי היה לסַפר עוד באזניך גם את תוכן הספור השני “האשה וילדיה (רגע אחד בחיי משפחה בישראל"), אשר לא נופל הוא בטוב טעמו מאחיו הבכור, אך כבר הלאיתיך במכתבי זה אשר ארך יותר מדאי, וחושש אני שמא אבוא להשפיע עליך רב טובה שלא תחפץ לקבל. בכלל אֹמר לך, אחי, כי לבי התחמץ וארגז תחתי בקראי את הספורים האלה. זה האיש ברודס בעל הכשרון לא ידעתי מה היה לו; אין זה כי־אם כתב הפעם כלאחר־יד, מבלי שים לב כלל אל מה שפלט קולמוסו בחפזון. בלב סופרי ישראל, כנראה, תקנן ענוה יתרה ושם כבודם הספרותי במה נחשב בעיניהם, עד כי נכונים הם תמיד גם בעלי הכשרונות שבהם להוציא מתחת ידם בחפזון ולפרסם בקהל דברים שאינם מתוקנים כלל. אפשר, שמטבעם נרפים הם ומתרשלים מלעבוד עבודה רבה בעטם, והנה בקש סופר פלוני לישב בבטלת־השלוה וקפץ עליו רוגזו של אחד המולי”ם התובע בפה מיני מזונות וקורא: הב הב! וממהר זה ומושיט לו איזה פרי בוסר, רק למען יקרא שמו על מעשה המו”ל ולאסוף חרפתו, ואינו מקפיד כלל אם על־ידי כך ישפיל את כבודו בעיני הקוראים המבינים; או אולי יחשבו הסופרים אותנו, קהל “הקוראים היקרים” לשוטים גמורים, במחילה, שאינם מרגישים ואינם מבחינים ואינם יודעים מאומה, הנכונים תמיד לברך ברכת הנהנין על הרעה כשם שיברכו על הטובה…

כמדומה, שכבר העברתי על פניך כמעט את כל טוב “השרון”. אמנם יש שם עוד התחלות של איזו מאמרים בסימנים מיוחדים, ובהן גם התחלות טובות כמו “שכני ארץ־ישראל”, אך מו“ל “השרון” באו באזהרה מפורשת לבלי לדבר במאמרים ההם מטוב עד רע, רק לחכות עד בוא קצם, והריני מקבל עלי את הדין. אשקטה ואביטה במכוני ואצפה. אבל עצור לא אוכל מהשמיעך דבר אחד מפני חדושו בתכלית החדוש: אחד מעורכי “השרון” מר מנחם־מנדל מאילס בא בסוף הספר להוסיף נופך משלו יתר על הפרוגרמה של “השרון”, למען לא יחסר המזג. תכלית “השרון”, כאמור, רק “להפיץ אור על קורות ישראל, מחשבותיו והלך־רוחו בעתות העבר וההוה”, והנה זה בא להשכין באהלי שם “יפיפותו של יפת”, בהשכילו “להפיץ אור” גם על – “מעשה אונן” בעתות העבר וההוה. כמה מעלות טובות למאילס עלינו: בעודו באבו (כנראה מתוך ה“לכבוד” בראשית “תפלת הימים הנוראים” של רייפמן) כבר זכה להיות רידקטור בישראל, ולא עורך פשוט כדרך כל הארץ, כי הפליא עצה להיות יושב בפרעתון אשר ברוסיה ורואה חלום באספמיא, ר”ל מוציא זורנַל בלבוב אשר בגליציה, ועוד הגדיל תושיה להעשיר את הז’ורנליסטיקה העברית במקצוע חדש בתכלית החדוש, שלא בא עוד כבושם הזה. אלמלי הייתי בן־אדם מקנא באחרים, כי אז קנאתי במנחם מנדל מאילס קנאה גדולה.

והנני גומר ואומר: אודה יה! (אדיע בלע"ז, עי' “פרחי אביב”).

תרנ"ד.

אחיך מידד.

- - - -

מכתב ד

אלדד אחי!

רבות מחשבות חשבתי בימים האחרונים על אדות המחלוקת הגדולה בבית־מדרשם של סופרינו בדבר סגנון לשוננו, ואת אשר הגה לבי בסתר מעוני הנני לגלות לפניך או, כאשר יאמרו מליצינו, לשפוך בחיקך, כדרכי.

מי כמוך יודע את דעתי על דרכי לשונם של הרבה מסופרינו החדשים וחדושיהם הרבים בבית־מדרשם החדש. לא אחת היינו מרבים שיחה בדבר הזה, עוד בהיותך אצלנו במחנים, גם מתוַכחים בהלכה זו בהתלהבות עצומה. אנכי הייתי מן המתנגדים הנלהבים לאלה “המחדשים” בקלות־ראש יתרה, הלוקחים לשונם ככל העולה על רוחם הקלוקל, יוצרי מלין ובוראי ניבי־שפתים זרים “חדשים לבקרים”, ואתה היית מליץ יושר ומלמד זכות עליהם, כי לסופרינו החפצים להביע את מערכי לבם בשפה ברורה ומדויקה אי־אפשר להתקיים בלי חדושים להרחבת לשוננו, והעניות של שפתנו היא שמעברת אותם לפעמים על רוח הלשון הנושן והחוקים העתיקים, ואני באחת, כי סופרים גדולים היו לנו עד היום שידעו להשתמש רק באוצרות לשוננו העתיקה ושפתם בכל זאת, בלי שום פריצות גדרים, מלאה ועשׁירה ככל שפה חיה ולא חסר אחד מכל סמניה.

אולם בזמן האחרון יצאו על הבמה כמה מגדולי הפוריסטים שלנו, שומרי משמרת הלשון על טהרת הקדש, לעורר שוט לשונם על סופרינו החדשים “הבוזים ליקהת אֵם הלשונות ומחללים את יפעת השפה היפה בחדשות מקרוב באו לא שערון אבותינו”, והרבה לעג וקלס נשפך על אלה פרחי הסופרים הנוהגים קלות־ראש בשפת סגולתנו ירושת מחמדינו מימי קדם, ו“המתפרצים” הנעלבים שומעים חרפתם ואין משיבים. ולכן היו האחרונים בעינַי כאנשים עלובים הנרדפים על דעתם הפנימית, ואתה הלא תכנת את רוחי והנך יודע עד כמה לבי מלא רחמים וחמלה בכל עת על בני־אדם כגון אלה. דבר זה עוררני להפוך בזכות הנרדפים ולחפש ברוחי ראיות והוכחות, כי להם הצדקה. לפחות בכמה פרטים, ולרודפיהם, מקנאי קנאת השפה היפה, בשת־הפנים. ובכן יגעתי ומצאתי.

וכדי לבוא לידי הכרה ברורה בדבר הזה גמרתי בלבי לעשות בעצמי נסיון נאמן ומוכיח, ולזאת פתחתי את ארון־הספרים שלי ולקחתי משם מן הבא בידי ספור אחד בשפת־לעז ואקרב לנסות את כחי במלאכת התרגום. דרך זו בחרתי לעשות בו את הנסיון, יען כי ידעתי היטב שלא הרי המתרגם כהרי הסופר האוריגנלי, וכבר נגעתי בשאלה זו באחד ממכתבי אליך הקודמים. הסופר המקורי הרי אדון הוא לעצמו ולא מפי אחרים הוא חי, אם יש את נפשו להעלות על הגליון דבר זה או אחר הרי הוא נתון ברשות עצמו ועושה הכל כפי רוח מבינתו וכפי יכלתו. אם אינו יודע לכַנות בשפת־עבר איזה שם־עצם או פעולה, או קשה לו למצוא בטוי נכון ומדויק לאיזה מושג, הריהו כובש קצת את נבואתו ובוחר שתיקה יפה בשעת הדחק, ומי יאמר לו מה תעשה? ואם עט סופר מהיר לו ומבין הוא לעשות במלאכה זו יתחכם לבחור לו לשון ערומים לעת הצורך ולהתהפך בתחבולות שונות, וסוף־סוף יצליח להוציא מתחת ידו דבר מתוקן וחָלק כל צרכו, אשר הקורא ירוץ בו ולא ירגיש כל סמני לחץ וקמטים, כאלו לא חסר למחבר אף קוצו של יוד לשלֵמות מלאכתו. לא כן גורלו של המתרגם, ידיו אסורות ואינו חפשי “לשלח את הנוצה”, כאדם העושה בתוך שלו, כי רוח “המושל” יעלה עליו ומוכרח הוא לצאת בעקבות המחבר צעד אחר צעד, אם רק פועל אמת הוא שפעולתו באמונה, ואין לו רשות לנטות הצדה ימין או שמאל.

ובכן ויהי בחצי הלילה, בשעה שכל בני־ביתי היו ישנים ואין מפריע את הדומיה, הדרושה לי לעשות את מלאכתי בעיון רב וכוָנה גדולה, נטלתי את הספור הלועזי לתרגם מתוכו את הפרק הראשון, כדי לראות ולהוָכח עד כמה באמת גדול כחה של שפתנו. ולתועלת האמת שדרשתי, למען יהיה מעשה הנסיון שלֵם, שויתי לנגדי איש מהצד המתנגד, כלומר: ממחנה המתנגדים של הפוריסטים, עומד על גבי ומתבונן אל מלאכתי בעין פקוחה כדי שלא אעשה אותה רמיה ועל כל מחסור לא תכסה איזו “מליצה”, שאינה אומרת כלום. החלותי את מלאכתי והנה, אוי ואבוי, ההתחלה קשה מאד, הרבה יותר מאשר יכלתי לשער מראש. בראשית דרכי אבן נגף, וכן הלאה על כל צעד וצעד צור מכשול. לא אליכם, סופרי ישראל, עמל ומכאוב כעמלי ומכאובי. תיכף היה עלי לתרגם שֵם צפור אחת, שלא ידעתי בשום פנים איך לכנותה בעברית. חפשתי בכל אוצרות התנ“ך, בקשתי ולא מצאתי. אחרי יגיעת־רוח רבה הוכרחתי להתחכם ולקחת מתוך כתבי־הקדש שם צפור שלא הוברר לנו פרושו, והשאלתיו לצפור הדרושה לי. מיד אחרי זה פגשתי במין צבע, שאין דוגמתו בעברית. מה זאת? – השתוממתי ואתרגז עד מאד – היתכן באמת שאין הצבע הזה בעברית? ומה עשו סופרי ישראל עד היום, וביחוד יוצרי הרומנים, בשעה שהיה להם צורך לתאר עינים או שמלות בעלות צבע כזה? איך שהוא, בדליכא אין ברירה, נחוץ ללכת הפעם בעקבות המחדשים ולהשתמש במלה שנתחדשה בבית־מדרשם. אחרי־כן בא לידי איזה פעל ועוד הפעם שטן נצב בדרך: מעֵין זה יש בשפתנו, אך עצם דיוקו חסר בה. אולם חוסר מלים עוד לא הציק לי כל־כך כמו חוסר ניבים ובטויים. הנה לפני בטוי פשוט, הרגיל בלשונות החיות הנודעות לי, ובעברית אין דוגמתו. מה יעשה המתרגם שלא יחטא? לתרגם מלה במלה אי־אפשר כלל, שאין לזה שום מובן בעברית, ובטוי עברי דומה לכך אף הוא איננו. חשבתי לא מעט עד שעלתה על לבי איזו מליצה תנכי”ת, שיש לה איזו שייכות לזה, והעליתיה על הגליון. אבל כאן קם מתנגדי העומד על גבי ולחש באזני: מליצה זו בפני עצמה אולי יפה היא, אך כאן יש לישבה בדוחק גדול. העברתי קו על פניה וכתבתי תחתיה פסוק אחר, ואותו המתנגד הוסיף לקטרג גם עליו: הן פסוק זה כמדרש פליאה הוא ועצם כונתו סתום וחתום גם לפני הקוראים וגם לפניך, ובכן הונאה זו למה? מתחתי קו גם על מליצה זו ובקשתי ומצאתי אחרת נאה ממנה למלא בה את חסרוני, אבל מתנגדי הקשה לא חדל לקטרג: פסוק זה כאן עולה יפה רק לפי פירושו של מפרש פלוני, ועליך להעיר על זה את אזן הקוראים בהערה מפורשת למען דעת, כי לפי דברי מבארים אחרים זר הוא ואין כאן מקומו כלל. ואחרי אשר בעמל רב זכיתי למצוא בטוי נכון בעברית ולרשום אותו על הגליון בלי ערעור מצד מתנגדי, פניתי אל הבטוי שכנו הקרוב אליו – ועוד פעם צרה וחשכה, שוב חליפות מליצות וגלגול פסוקים ואין נחת. בקצרה, כמעט אין לך מאמר שאין קללתו מרובה משֶל חברו. אחרי “שתים שלש דלתות” נוכחתי עד מאד כי עבודה זו, שאמרתי קלה היא ומשעשעת את בעליה, דורשת יגיעת בשר ורוח ומתַשת כחו של אדם העובד באמונה, ובאותה שעה הרגשתי כנגד זה כי הם, בעלי המליצה, לא “יצרו צעדי אונם” בעבודה כזו ולפניהם לא יהא “קצר המצע מהשתרע”, הם “יתהלכו ברחבה” ולא ידעו מחסור כל דבר. החסר מליצות הוא ספר התנ"ך? להנחיל אוהבי המליצה יש ויש עד בלי די. ובכן היא, המליצה, תענה את הכל, ועל כל פשעים וחסרונות תכסה בידה המלאה והרחבה.

תם אני ולא אדע איך היו מצליחים הסופרים החדשים מ“הפשוטים” לעשות את העבודה הזאת על פי דרכם. קשה לי להאמין שבידם יש היכולת לברוא ניב שפתים ולמצוא או להמציא על נקלה מבטאים דרושים לכל חפציהם מבלי להרגיש שום דחק ומחסור. בכל אופן דבר זה הוברר לי מתוך נסיוני, שכל האומר יש לנו שפה שלמה אינו אלא טועה או מטעה אחרים. כעם ישראל שאין בו מתום, כך היא שפתו. יש לנו רק “שברי לוחות”, רק חתיכות־חתיכות, אבל לא לשון שלמה ומתוקנת, ואף לא מעין זאת. טוב לו לסופר באחת השפות החיות, שהוא משכים ומוצא הכל מוכן ומזומן לפניו, והמתרגם משפה אחרת ילך לבטח דרכו ולא יכשל, כי התרגום על פי הרוב רק מלאכה ואינה חכמה. ולרש אין כל – זה המתרגם העברי אצלנו, העני במלים ודל במבטאים, ולפעמים לא רחוקות² עליו לברוא יש מאין. בשפה כשפתנו במצבה עתה לא יכלה לשלוט כל אומה שבעולם, ורק עם ישראל גוי אחד בארץ, היודע להתחכם לכל הגזירות הקשות והאכזריות ולהצטמצם באיזו ד' אמות של הגיתו ולהמציא תחבולות והמצאות שונות כדי להתקיים במיצר ובמצוק, – רק עם כזה המלומד בנסים ונפלאות יכול לברוא ספרות איזו שהיא בשפה לא שלֵמה כזו. עלינו אך לקוות, שיבואו ימים טובים מאלה גם לשפתנו העלובה ולשוננו העתיקה תתחדש ותתפתח, תשתלם ותתעשר במלים וניבים, ככל שפה חיה באמת, ולא יהיו סופריה קצרי יד ולא יבצר מהם להביע את הגיונות רוחם בדברים ברורים כדרך הארץ, בלי כל התחכמות והתהפכות בתחבולות שונות.

כן, אלדד אחי, שפת ישראל אף היא תחכה לתחיה, כמו עם ישראל בעליה. ואלה הפוריסטים הדורשים לגנאי כל הצעה חדשה להרחבת הלשון וקוראים בקולי־קולות שאסור לנו כל חדש אִסור גמור, הרי הם גוזרים על לשוננו גזירה, שאין שפה חיה יכולה לעמוד בה, וכופרים בעיקר גדול של תחית הלשון.

אולם בנסיון זה עוד לא אמרתי די, וכדי “להתחקות על שרשי” הפוריסטים³ ולדעת תכונת סגנונם גמרתי “לצאת בעקבותם”, כלומר: לקחת ספר אחד מעשה ידיהם ולהתבונן בעין פקוחה ולראות עד כמה ישכילו לשונם לדבר “צחות” בלי כל תערובת זרה. ויען כי מגמתי היתה לא לבוא עליהם בטרוניא ולחפש עלילות, אלא לבקש את האמת ולהוציא משפט צדק לאור, למען יתבררו ויתלבנו הדברים לעצמי, לזאת לא בחרתי לי לבחינה באחד המליצים מן הגרועים, אשר אין כחם אלא בפה מלא מליצות ידועות ועל כל צרה שלא תבוא נכונים יחדו על שפתיהם פסוקים “רבים וכן שלמים” מאוצרות כתבי הקדש להתהדר בהם לעיני כל ישראל. לוּ לקחתי בידי ספר של אחד המליצים ממין זה “המתנוסס בתועפות תלפיות מדברו הנאוה”, אז מה נקל היה לי להראות לך באצבע על “אבני חן” המשתפכות בראש כל שורה ושורה, מליצות קשות וזרות, סבוכות ומסובכות, שהיו כבר לזרא לחיך כל קורא בעל טעם. יכלתי להראות לך, לדוגמא, כיצד אדם פשוט, לא נביא ולא בן נביא, סתם איש מן השוק מדבר אל חברו לא בלשון בני אדם פשוטים, כאשר ידבר איש אל רעהו, כי־אם בשפה נמלצה, שפת חוזי־יה ומליצי עליון, כאלו דבורו אינו שיחת חולין רק מחזה שדי יחזה ונשגבות יביע; או אשה מספרת עם בעלה בצרכי ביתה בלשון חבקוק ואיוב וכו' וכאחת הנביאות או המשוררות תדבר, כאלו כבר נתקימה בָנו נבואת החוזה “ונבאו בניכם ובנותיכם”, ועוד כהנה וכהנה. אבל אנכי לא כן עשיתי, ובחרתי דוקא, להפך, בספרו של אחד הפוריסטים מן המעולים, הנחשב בצדק לבעל סגנון מצוין וטוב טעם, הלא הוא א"ש פרידברג הנודע בשם “הר־שלום”.

הספר הוא “עמק הארזים”, ספור מראשית דרכי האינקויזיציה בספרד, שיצא לאור בווארשא בשנת תרנ"ג “הוצאה שניה בתקונים הרבה”. פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא בו על הסדר, והנה כמעט בכל עמוד ועמוד נכשלתי בכמה פרַזות, שקשות היו בעיני ועל פי פשוטה של לשון בני־אדם לא עלו יפה כלל. אולם הנני עובר בשתיקה על רבות מהן, שאפשר להמליץ איזו זכות עליהן ויש לישב אותן בדוחק, וארשום בזה לפניך את המליצות הקשות, אשר ברובן יש לי רשות לחשוב כי גם המחבר הנכבד בעצמו ובכבודו היה מודה לי, לו הייתי מעירהו עליהן, שלא כך ראוי לכתוב ספר פרוזי.

“יענום בלי חמלה וידכאום לפני עש” (ע' 5; מליצה זו נשנית בע' 9), “ואל מראהו לא הוטל” (8), “התכחשו (האנוסים) למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו” (9), “פן ימתק בפיהם סודם” (10), “וכמו שער הוא בנפשו” (11), “תחת שואה התגלגלו אז ולא נודע מקומם איה” (12), “נשאת אימיך אפונה” (14), “להכין לו תמרוק ברע” (16), “על פני כלו השליך הס” (17־ מליצה כזו במקומות רבים אחרים), “צעיר רודה” (27, ובע' 79 “צעיר רודם”), “מוצק לא רחב” (29), “יסכהו צאלים צללו” (30), “את אשר לא פלל לראות הישירו עפעפיו לנגדו” (31), “אם נוסיף להתנות אהבים” (32), “ותקח אזנו שמץ מנהו” (34), “ויחונן עפר רגליה” (35), “אקחך אלי ואתי ממעונך כלה” (36), “בנתיב לא ידעו עיט” (37), “בשתיהן שררו מלכים יושבים לכסא” (38), “המליטה המלכה בת” (39), “ולא נתנה פוגת לבת עינו” (40), “גבר לאמונה” (41), “וילוה להם מכספו ומכחו שחד בעדם” (שם), “לא נסע יתרה בה” (שם), “נוחל אבדה תקותו” (45 ועוד במקומות אחרים), “אשר אהבה סלה” (46 ועוד במק"א), “ימי אשרה כחלום עברו וכילק פשטו ויעופו” (47), “תגיל נפשה ולפניה תדוץ דאהבה” (50), “בהופיעה על עצתו” (57), “לה כלה שארי ולבבי סלה” (62), “ברגש קדש וצקון לחש” (שם ועוד במק"א), “בשדה מלחמה ובשבת תחכמוני” (65), “ולא חדלו אנשי דמים לחרוך רמיה צידם” (66), “ויצוריה כמו התמוללו” (67), “בה תמצא כקן ידו לקחת נקם” (69), “ועליך להסכין היות בודדה במועדיך” (70), “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו” (שם), “ומאז תוקיר שמו מפּז וכצנה רצון תעטרנו” (71).

אולם אטו כי רוכלא איזול ואחשוב לפניך את כל המליצות ממין זה הנמצאות בכל הספור? הן עוד נשאר לפני יותר ממחצית הספר של החלק הראשון, מלבד חלק שני שלם – ואין לדבר סוף. חושב אני כי גם אלה שרשמתי בזה לפניך דַיָן להוכיח שגם הטוב שבפוריסטים מוּעד למליצות חסרות־טעם. אמנם המליצות האלה שהבאתי לדוגמא כמעט כולן לא מלבו הוציא אותן ה' ה“ש, כי ממקור קדוש יהלכו, מספרי התנ”ך, אך הוא הלא ידע ויבין כמוני וכמוך שלא הרי הלשון בפרוזה פשוטה כהרי הלשון בפואיזה נשגבה, ואם יש רשות, או לפעמים גם חובה, למשורר להביע רוחו ותועפות רעיוניו באמרות נמלצות לא הורשה כזה לסופר פרוזי. לא יבוזו למשורר כי יכתב, למשל, “וידכאום לפני עש”, “בנתיב לא ידעו עיט”, “ולא נתן פוגת לבת עינו” וכדומה; אבל מה טעם יש לבטויים כגון אלו בבואם בפרוֹזה פשוטה? ומלבד זה תמצא בתוך אותם הבטויים לא מעטים כאלה שאין להם מובן אף בדבור פיוטי ונשגב. מה טעם, למשל, בפרַזה: “הנדע שלו בבטננו ובמבחר ארצנו זרים ימשלו”? מר ה“ש נגרר בזה אחרי לשון הכתוב “לא ידע שלו בבטנו”, אך אם שם הדבר בא על מקומו במובן “לחמו במעיו נהפך”, מה ענין שלות הבטן אצל ממשלת זרים? או האם יוכל הסופר הנכבד הזה לכתוב בשפה חיה מעֵין פרַזה כזו: “האנוסים התכחשו למראה עין ויאמרו לאל סור ממנו”, וכדומה? ועתה הגע בעצמך, אם כך כותב ה”ש, אם גם אצל סופר בעל סגנון יפה כמהו לפעמים מלה גוררת מלה ומליצה אחת אוחזת בעקב מליצה אחרת, אם הוא משתמש במליצות שלא במקומן ובפסוקים סתומים, שאין הקורא יודע ומבין על פי איזה פירוש מהבאורים המרובים מבאר אותם המחבר, – אות הוא ומופת חותך עד מאד שהשיטה הזאת של הפוריסטים לא כולה טובה היא ויפה וכל שוגה בה עלול לשגיאות, לא בעצם דקדוק השפה אלא בדבר עוד יותר חשוב מזה – בטבעיותה, ולשונו לא תוכל בשום פנים להיות נקיה וקלה, חיה וטבעית כדרך כל שפה.

עוד יותר מזה, אם תרצה אוכל להתערב אתך שמבטאים לא מועטים בספר או במאמר של סופר פוריסטי אינם מובנים היטב לא רק להקוראים אלא גם למחברם בכבודו ובעצמו, כי בשעה שהעלה אותם על הגליון הוא רק “לישנא דקרא נקיט” ולא נתן לב לפירוש המלות המדויק ולפעמים גם לא לכוָנת הבטוי הכללית, באופן שאפשר הדבר שתשאל את המחבר לכוָנת אחת המליצות בדבריו ותביאהו במבוכה ולא במהרה תשמע מפיו מענה בשפה ברורה.

וזהו ההבדל הגדול בין המליצים והפשוטים, שבוֹ יפה כח האחרונים מן הראשונים: הסופר מן המחדשים הקיצונים יוכל לברוא מלים רבות ולהשתמש בהן במאמריו, באופן שהקוראים, אם לא ימצאו פירושן בצדן, לא ידעו ולא יבינו מה הוא סח! אבל הסופר בעצמו, לפחות, מבין היטב מה כוָנתו ומה חפץ להביע. זכורני, שפעמים רבות בעת שקראנו את “הצבי” הירושלמי בשעתו נכשלנו שנינו יחד במלים מחודשות בבית־מדרשו של המו"ל בן־יהודה, שנעלם מאתנו פירושן, ולא אחת הייתי מתאונן באזניך כי עלינו לשוב ולשבת, במחילת כבודנו, על ספסל תינוקות של בית רבן ולבקש לנו מורה מבעלי שפה ברורה החדשים שיורה אותנו דעה במאמרים החדשים, שהננו מגששים בהם לפעמים כעִור באפלה; אבל באותה שעה עצמה ברור היה בעיני שהמחבר כוון במלותיו החדשות לחפץ או מושג ידוע, ולו שאלנוהו על כך יכול היה תיכף לתרגם את דבריו לשפה חיה. לא כן המליצים, הם נותנים “אמרי שפר” ובשטף לשונם יוכלו לערב בדבריהם לתפארת הלשון מליצות שלמות, שלא רק לפני הקוראים אלא גם לפניהם בעצמם סתומות הן וחתומות.

עוד מלאתי מלים (סופר מליץ היה מוסיף: “הציקתני רוח בטני”) בדבר הזה, אך חפץ אני לשמוע את משפטך על ענין זה בכלל, ואחשך דברי לעת אחרת.

תרנ"ז.

אחיך מידד.

- - - -

מכתב ה

אלדד אחי!

ימים רבים עברו עלינו בלי מכתבים. במי האשם? אולי אשמים אנחנו גם שנינו על “שתיקה יפה” זו, אבל אין ספק כי החלק היותר גדול של האשמה מוטל עליך: הן על כמה ממכתבי האחרונים לא עניתני דבר וחצי דבר, כמו נקלה אחיך מידד בעיניך או נשכח כמת מלבך. בכל אופן, אני הייתי מצטער על השתיקה הרבה יותר ממך. אתה, אחי אלדד, לא מפי מידד הנך חי, כי נחלתך שפרה עליך לגור בעיר גדולה כיַבּוק המלאה חכמים וסופרים, ועל כל אותם הענינים החשובים, העומדים על הפרק והקרובים ללב כל משכיל עברי, יש יכולת בידך להתוכח בכל יום ויום כאַות נפשך בסוד חכמים ונבונים. ולרש אין כל – זה מידד אחיך האֻמלל היושב לו למעצבה בדד בקרן זוית במחנים, ואין איש לפניו לשפוך בחיקו רב שיחו והתרגשות רוחו. הספרות העברית – זו המטרוניתא הכבודה, היקרה בעיני מכל יקר בארצות החיים, ואשר לפניה אקוד ואשתחוה ובאהבתה אשגה תמיד – במה נחשבה היא בעיני בני מחנים? הלא כמוה כאין! ויש אשר אקרא בספר חדש הלוקח את לבבי בטוב טעמו והגיונו (לא בכל שעה מתרחש נס כזה!) או, להפך, בספר המעורר בי גועל נפש (וחזון כזה, אויה, מה נפרץ!), – והריני רץ כמשוגע ברחובות העיר ומחפש אני, כדיוגנוס בשעתו, איש כלבבי, בן־אדם שיש בו דעה כל שהיא בענינים כאלה, שיוכל לקחת חלק בשמחתי או להשתתף בצערי – ואין גם אחד. לא אליכם, כל משכילי ישראל, מכאוב כמכאובי!

אולם היום התעוררתי והחלטתי למחול על כבודי ולכתוב לך, מבלי לחכות עוד לתשובתך, כי לא למענך הנני עושה זאת, לא לכבודך ולא לכבוד בית אביך, אלא לטובתי ולהנאתי הנני מִתְכַּוֵּן, למען הקל מעל רוחי אשר תציקני – וירוַח לי קצת.

אבל במה מתחילים?

הבה אתחיל מהרושם החזק והנמרץ, אשר תקפני לפני כמה ירחים ולא אוכל להשתחרר ממנו עד היום.

רושם כזה עשתה על נפשי – מיתת “הדור”. אצלכם, בני קריה הומיה, לא יוכל כל רושם שיהיה להאריך ימים, ותמיד ישן מפני חדש תוציאו. ומי יודע אם לא כבר נשכח מלבך כל עצם מציאותו של “הדור”. לא כן אחיך מידד, אשר במכון שבתו גלגל החיים יסוב בעצלתים. בשום אופן אין אני יכול להסיח דעתי עד עתה מאבֵדה זו.

מיתתו החטופה של “הדור” סימן רע הוא בעיני ל“עם הספר” ולספרותו העלובה. אם גם נתאמץ לעצום את עינינו מראות סימנים מובהקים אחרים, הנה “עובדה” זו גם כשהיא לבדה דיה לנקר את עיני האנשים ולהוכיח ולהעיד לכל על דלות רוחניותו של עמנו ושפלות מצבה של ספרותנו.

ובת־קול יוצאת מהחורבה החדשה הזאת ומכרזת ואומרת: בינו שנת דור! אוי להן לבריות מעלבונה של ספרות!…

אמנם אל נא, אחי, תדמה שהייתי מ“חסידי הדור” בחייו, מאותם החסידים הנלהבים, שהיו דורשים על כל קוץ וקוץ שבו תלי־תלים של תהלות ותשבחות. הלא⁴ ידעתי גם ידעתי ש“הדור” לא היה עוד “כלו זכאי”…

אמת, בשום אופן לא יכולתי להסכים לדעת אלה האנשים הטובים שדרשוהו רק לגנאי, כאלו הוא “דור” שכֻּלו חייב. להיפך, מה מאד הייתי מתרגז ומתקצף על אותו המו“ל הצדיק, שהתנדב לשם שמים, כמובן, לעמוד לשטן על יד “הדור” מראשית צאתו לאור, וימהר לפתוח בעתונו מעֵין מחלקה חדשה בשם “דור תהפוכות” או “דור סורר ומורה”, להוקיע שם לעין השמש את הזדונות והשגגות של “הדור” וסופריו, למען ידע כל “הקהל” הקדוש כי מה”ע החדש בא לחלל כל קדש ולעקור את הכל, וחלילה ליהודים כשרים להכניס לתוך ביתם מאֵרה זו… 

“הדור” היה בעיני (ובל"ס כן גם בעיני כל “קורא יקר”, שאינו מושבע ועומד לחפש מומים) מכתב־עתי שנמצאו בו עוד מגרעות וחסרונות, כאשר יחַיֵב טבעו של כל דבר חדש, אבל בכל חסרונותיו היה ראוי לשם מ"ע ספרותי חשוב והגון, שהעדרו מורגש מאד בספרותנו.

אחת המגרעות היותר גדולות בעיני בן עיר מצער כמוני (שאולי לשיטתכם, בני הכרכים, “לא הוה מומא”) היא זו, שלא ניכרו “פני הדור” בטיבם ומהותם ולא נגלה קלסתר צורתו בבהירות יתרה עד בוא חליפתו. בו, ב“הדור” ראינו “דור ודורשיו”, ראינו סופרים עולים על הבמה ודורשים גם בשאלות הזמן, איש איש לפי טוב טעמו ודעתו, ועצם “הדור” היה באמת רק כ“במה” שאין בה רוח חיים ודעת עצמית, וכל עיקרה אינו אלא לכלי־שרת לאחרים, הבאים ומשתמשים בה זה אחר זה… ומלבד זאת היה עתון זה בכלל מקרא חסר בנוגע לשאלות הזמן וחיי יום יום בתפוצות ישראל. הנה מונחים על שלחני גליונות השנה הראשונה, שהיא גם האחרונה, של “הדור”, ויש שאני לוקח אחד הגליונות והנני מעיין בו ומהרהר: גליון זה, שיצא לאור לפני שנה, היה יכול לצאת ממש כמו שהוא, בכל פרטי תכנו (מלבד אולי איזו דקדוקים קלים) גם בשבוע זה לאחר שנה, וגם בשנה הבאה… אבל כל אלה, כאמור, אינם מפחיתים את ערכו הספרותי של “הדור”.

ביחוד גדול היה כבודו של “הדור” (כך הגיד לי אחד הצעירים המשכילים שאיקלע למחנים) בעיני הקוראים הבינונים, כלומר: אותם הקוראים שאין להם תביעות גדולות ויתרות בנוגע לספרותנו, גם אין שעתם פנויה ואין דעתם צלולה ביותר להתעמק בקריאת “מגלות” גדולות של מ“ע חדשי, ובאותה שעה חוש טעמם “מפונק” קצת וקשה להם לבלוע ולעַכֵּל את ה”קש והגבבא" של כה“ע היומיים. בפתיחה ל”הדור" יאמרו המוציאים: “ראשית לכל אנחנו מקוים לתת ביד הקורא העברי אחת בשבוע דפים אחדים אשר בשפה ברורה ונמרצה ישימו לו מושג ברור ונמרץ – בתור תמצית – מכל מעשה חשוב אשר נעשה במשך השבוע בישראל וגם בעמים”. ואמנם דבר זה הוא הדרוש והנחוץ ביותר להקוראים הבינונים אשר בקרבנו. הם אינם רוצים ואינם יכולים להוגיע את מוחם יותר מדי בקריאה קשה ומרובה, הם מבקשים שיתנו להם את תמצית הדברים בשפה ברורה ונמרצה, שיהיה להם מושג ברור ומספיק מכל ענין חשוב. רוחם קצרה לעסוק במקרא מאמרים גדולים הדורשים עיון רב, וחפצים הם במועט המחזיק מרובה או גם מועט, ובלבד שיחזיק דבר־מה.

חֲבַל שאין סופרינו מתעסקים בחקירה פרטית במקצוע הפסיכולוגיה של הקוראים העברים. כמדומני, שזה הוא ענין חשוב הראוי לטפל בו יותר מאשר בכמה חקירות אחרות. הואילה נא, אלדד אחי, להציע את הדבר לפני חבריך הסופרים בעיר יבוק, כי להם נאה… בכל אופן אין ספק בעיני, כי הקורא העברי הבינוני של דורנו אנו עומד במדרגה ההתפתחות לעילא ולעילא מאותו “הקורא היקר” הטיפוסי של הדור העבר. במליצה יפה ומבריקה בלבד לא תעַוֵר עוד את עיניו, הוא כבר רכש לו טעם ספרותי במדה בינונית. אמת, סח לי אותו הצעיר המשכיל, ששמע באזניו מפי אחד המולי“ם מ”ע בישראל, אשר בהתגלות לבבו התלוצץ על קהל קוראיו לאמר: “הנח לה לאותה הבהמה הכשרה, אנו אין לנו אלא לפטם אותה במספוא ותבן והיא תשמח במתנת חלקה” (שַוֵה בנפשך, אחי, עד כמה התרגזה נפשי הנוחה להתפעל בשמעי בשֵם מו"ל בישראל דברים יפים כאלה!); אבל אם יש עתה עוד אצלנו קוראים בבחינת שוטה שאינו מבחין, הלא הם קוראים “בעלי־בתים” המוצאים ספוקם במאורעות מדיניים וחדשות שונות, כי זהו העיקר בעיניהם והשאר טפל שבטפלים, שבא רק בשביל שלא להוציא הניר חלק. הלא לעומת הקוראים ממין זה, שאין להם כל שייכות לענינים ספרותיים בעיקרם, יש עוד בקרבנו חלק קטן של קוראים, אשר טעמם הספרותי מבושל, ולפיכך אינם מוצאים בספרותנו אלא במדה מועטת, וגם זאת רק לעתים רחוקות, מזון רוחני טוב, שמניח את דעתם. יש עתה עוד מין קוראים, במספר מועט, בעלי טעם משונה (ביחוד בתוך “הצעירים”), הדומים לאותם “חכמי האכילה” הבוחרים דוקא במין גבינה שכבר החלה להתקלקל וריח הרקבון נודף ממנה, קוראים הדורשים התעוררות וגרוי־עצבים בקריאות משונות… אבל רוב הקוראים הבינונים יש להם טעם בריא, אף אם בלתי “מפונק ביותר”, והקוראים האלה היו מוצאים להם בגליונות “הדור” מזון בריא לפי טעמם ורוחם.

וכמו קוראים בינונים כך יש לנו עתה ביחוד סופרים בינונים, סופרים לפי מדת מ“ע שבועי ולא יותר. אמנם מכנף הארץ זמירות שמענו: צבי תפארת לספרותנו, ויש בתוכנו אופטימיסטים כאלה המכריזים בקולי־קולות, כי ספרותנו היותר חדשה עלתה לגדולה והיא כבר מלאה וגדושה ועשירה בסופרים בעלי כשרונות כבירים, כמעט גאונים. אבל הן לא לפניך צריך אני לדון ולהוכיח כמה הפרזה והפלגה מזרחית יש בהכרזות וזמירות כגון אלה. סופרינו רובם ככלם (מלבד אחדים יחידי סגולה) הלואי שלא יצאו מגדר הבינונים, ובאופן היותר טוב מסוגלים הם לפי מדת כחם הספרותי רק לערוך מאמר קטן, שיש בו דברים של טעם, או ציור קטן בעל צורה ספרותית, כלומר: מסוגלים הם לעבודה במ”ע שבועי ב“הדור”. לעלות על הבמה יחד “עם כל הנערים” במ“ע היומיים, אשר בם ישלט שלטת “המאמר” הידוע “היבש כלולב ישן ומחובט כערבה מחובטת” (לפי מבטא עורך “הדור”) ושם לבלרים יקננו, לבלרים מהמין המפורסם אצלנו – זאת לא יתנם לבם (כמובן, במהוגנים שבהם אני מדבר), ולעבוד עבודה תמה וגדולה בזורנל חדשי – לא יתנם כחם הספרותי המצומצם, ושעותיהם הפנויות מעבודתם הקבועה אף הן אינן מספיקות לזה, כי רוב סופרינו, כידוע, הם בעיקרם מורים ומלמדים או סוחרים קטנים, הטרודים כל היום בעסקיהם שאין בהם שום ריח ספרות, ומלאכת ספרותם נעשית בדרך ארעי וטפל בשעה הגזולה ממנוחתם אחרי עמל יום תמים. ובאמת רואים אנחנו כי יש מסופרי “הדור”, הנמצאים עתה, אחרי הפסקתו, בבחינת “נשמות דאזלין ערטילאין”, כי “הבמות” הנותרות הן לפניהם “צרות” או “רחבות” ביותר, ובאין להם במה ספרותית מתאימה לכחם ורוחם – נשתתקו… והסופרים שהשתתפו ב”הדור" היו מכל המינים, משני “בתי־המדרש” הישן והחדש, כי הבין העורך שאי אפשר לעתון בימינו להתפרנס ב“מנין” מצומצם של סופרים ממין אחד; ולכן אף אם בגליונות הראשונים יצאו מלגלגים להתקלס ב“השואפים” בני המין הידוע, הנה אחר כך הכניס העורך גם כאלה לתוך חבל נביאיו, אם רק ראה בם ניצוץ של כשרון הנותן איזו תקוה לעתיד.

אבל אם לא חסרו לו ל“הדור” סופרים משפיעים, גם קהל קוראים, במדה מרובה, מקבלי ההשפעה, – איככה זה נהיה הדבר, שאותו הדור הורע מזלו ובקושי גדול הוציא רק שנה אחת? הדבר פשוט מאד ואינו צריך לביאורים מיוחדים: מספר קוראיו של “הדור” היה די והותר, אך דא עקא שלא היה לו – די חותמים; כי רוב הקוראים של מ“ע ספרותי כ”הדור" הם מאותו המין ה“רוצה ואין לו”, וכל חותם וחותם מהחותמים המעטים הוא “כפול שמונה” ויותר. ובלי “חתימה טובה” לא יוכל מ“ע לעמוד בנס, – אפילו בקרב עמנו ישראל המלומד בנסים, – ו”הדור" נגזר דינו למיתה.

ומיתה זו שאותו המו“ל הצדיק ובית־מדרשו קראו עליה בלי ספק “טוב מאד”, ככתוב בתורתו של ר' מאיר, – מיתה זו באה ומטפחת באמת על פני בעלי התקוה היתרה בקרבנו, המשקיפים על כל דבר דרך משקפים מזהירים ומתנבאים במחנה רק ישועות ונחמות. אמנם אין אני יכול בשום אופן להסכים עם העורך, אשר בבואו לשפוך את כל חמתו בגליון האחרון, בקש לעקור את הכל ולבלי להניח לנו אף צל תקוה, ויחליט כי “אין לנו עם ואין לנו ספרות ואין לנו תחיה ואין לנו דבר”, וכי “יש לנו רק פרַזות ריקות” ו”צלצלי קולות היוצאים מפי יחידים המרמים את עצמם או הרוצים לרמות אחרים"… אבל, לדאבון לב, מוכרחים אנו להודות כי יש בדבריו כמה טפות של אמת מרה!

ואני רואה מיתת מ“ע כזה כ”לקוי" בספרותנו, שלא חדלתי עוד מלהצטער עליו. ו“העובדה” המעציבה הזאת, ביחד עם עוד עובדות אחרות דוגמתה, הביאוני לידי התרגשות הרוח והתרגזות העצבים, ובפגשי בדברי אחד הסופרים הקורא לעמנו בשם הרגיל “עם הספר” או “עם הספרות” – ארגז תחתי, כי יֵרָאה בעיני כבוחר מהתלות בלשון “סגי־נהור” ולועג לרש לקרוא לו בשם רוטשילד…

* * *

ובאותה שעה שהספרות־העתית העברית נתדלדלה ודמותה נתמעטה, – נתעשרה פתאם הספרות־העתונית הז’רגונית עושר רב. עד שלא שקעה שמשו של “הדור” זרחה שמשו של מ“ע חדשי בלשון יהודית, ואחרי כך צמחו עוד שני מ”ע לשבועות, לגברים ולנשים, ועוד מ“ע שבועי קטן (לא לטַף כ"א גם כן לגדולים, רק בתמונת זעיר־אנפין). ובעוד שאין לנו עתה בעברית כמעט בכל העולם גם מ”ע שבועי אחד, יש לנו רב בשפה המדוברת: שתי הפירמות הגדולות להוצאת ספרים עברים בארצנו מוציאות מ"ע זַרגוניים מדי שבוע בשבוע, שנים שהם ארבעה, – מלבד החיל העצום היוצא שם מעבר לים האַטלנטי…

ובאהלי סופרי ז’רגון, כאשר שמעתי, קול רנה וישועה. חג גדול ברחובם. משעה לשעה הם מעלים את השער על סחורתם, שרבו עליה קופצים בשוק, והמה מוקירים את עטם מפז – כמעט “מלה בסלע” ממש. והמולי"ם והעורכים נצבים עתה על משמרתם בפתח עינים, עומדים ומצפים לקראת סופר בעל לשון יהודית, ובראותם מרחוק בר־נש מאותו המין הם רצים אחריו דחופים ומבוהלים, אוחזים בכנפות בגדו ומושכים אותו כל אחד לבית מדרשו ומבטיחים לו “הרים וגבעות”…

אבל מה טיבו של החג הזה לעם ישראל? האם עליו לשמוח באמת על התרבות העתונות הז’רגונית או, להפך, תחת מזמור – קינה מיבעי ליה? כנודע לך, יש בזה דעות שונות המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה. ובשעה שאלה שמחים ומרננים מטוב לב, הללו עצבים ומיללים על זה משבר רוח. והמתאבלים מספרם לא מעט בקרבנו. “העושר” של הז’רגון אינו מניח לרבים לישון, ובראותם איזה “נצחון” חדש במערכות הז’רגון ירימו קול יללה במחנה: עוד נצחון כזה ואבדנו, כלנו אבדנו!…

והנה יש ברצוני להביע לפניך את השקפתי, לפי עניות דעתי, בדבר הזה “העומד על הפרק”. גלוי וידוע לפניך מכבר, שהנני מתרגז תמיד בשמעי דרשות של דופי ונאצה על הז’רגון העלוב. ודרשות נאות כאלה נשמעות בקרבנו לפעמים קרובות מאד. לא מעטים הם אצלנו “נקיי הדעת”, הרואים חובה לעצמם להשליך שקוצים ביד רחבה על הז’רגון וסופריו, וישנם גם כאלה האוהבים להתפאר בכל עת מצוא, שמעולם לא חללו, חלילה, את קדושת עטם ולא “טנפוהו” לכתוב בו ז’רגונית… למראה הדבר הזה תשתומם תמיד רוחי בקרבי ולא אוכל להבינו בשום פנים. אל אלהי הרוחות! איככה זה יתחכמו האנשים הטובים האלה להתאים השקפות זרות ומשונות כאלה עם אהבת הטוב וחִבת העם? היו ימים והבריות היפות, “המתבוללים” שבקרבנו, הקדישו מלחמה על הז’רגון והשתדלו בכל מיני תחבולות הכשרים ובלתי כשרים, לבערו מקרב ישראל. והם הלכו ל“שיטתם”: שפת עבר כבר נחשבה אצלם לעוברת ובטלה, ונותרה רק הלשון הז’רגונית המעכבת עוד את ה“גאולה”, ולכן יש להחיש את הקץ ולכלות גם אותה מעל פני האדמה… אולם אלה חובבי עמנו, שאינם חפצים לברור לו “מיתה יפה”, אלה הרוצים בקיומו של ישראל ושואפים לתחיתו, – למה זה יבואו גם הם בתוך הבאים לנַבל את הלשון המדוברת בפי “אלפי רבבות ישראל” ולדרוש לגנאי ולקלס את העמלים לכתוב בה, כדי להביא מזון רוחני להמון עמנו הזקוק לכך?!

אבל שפת עבר מה תהא עליה?

ובכן קנאת שפת־עבר תעשה זאת… רבונו של עולם, קנאה זו מה טיבה? הנה היא קמה ונצבה הפרַזה הישנה: “שפחה כי תירש גברתה”! העל זה רגזה הארץ? האמנם באה “השפחה” לירוש את “גברתה”? האם הז’רגון, אף אם יהלך בקומה זקופה, דוחק הוא את רגלי השכינה של לשון קדשנו? האם הספרות הז’רגונית אשמה היא אף במקצת בדלותה ושפלותה של ספרותנו העברית? האם בעון הז’רגון, למשל מת “הדור” וכדומה? אדרבה, כל העתונות הז’רגונית מרבה לספר תמיד, ביחוד בזמננו, בשבח הלשון העברית ובכל כחה תעיר ותעורר את האהבה ללשון קדשנו. ומדוע זה ולמה יביטו “הקנאים” על השפה המדוברת בעין רעה, כאלו היא אויבתה וצרתה של שפת עבר?

ואם באמת הקנאה לשפת־עבר לבדה היתה הסבה לכל הרעש הזה, אנא הבינני, אחי אלדד, מפני מה יחרישו קנאי־ש"ע ולא ירימו קול בהבָרא עתון חדש לעברים בשפת הארץ ובבוא סופרי שפת־עבר לקחת בו חלק בפרי עטם. וכי משא פנים יש בדבר? הנה לפני שנתים, למשל, החל לצאת לאור עתון חדש בשפת הארץ לבני עמנו, וקנאינו שקטו והביטו במכונם במנוחה נכונה, ולא נשמע במחנה אף קול תלונה דקה מן הדקה…

אבל הז’רגון הוא שפת אשכנז נשחתה, “אידיום” משובש ומקולקל, שפת־בבל בלולה ומבולבלה, לשון נלעגה ופרוצה בלי דקדוק וכדומה, – בקצרה, הז’רגון הוא “שפת־הגלות”.

שפת־הגלות! את האמת אגיד לך, אלדד אחי, שאין דבר המסוגל להרגיז את נפשי עד היסוד כמו פרַזה זו השגורה בפי רבים, ביחוד בפי פרחי משכילינו הלאומיים והציוניים יודעי שפת־עבר. הגע בעצמך, לשון זו שבה דברו אבותינו ואבות אבותינו כמה מאות שנים, ולא רק בני מפלגה אחת, כת אחת בישראל, אלא כל פנות העם מקטן ועד גדול, בני ההמון וגדולי הרבנים, דַלת העם ופרנסיו, לשון שבה הגה, צחק, נאנח ובכה העם במשך זמן רב כזה, שבּה כלול חלק מנשמתו וחותם חייו המיוחדים טבוע בה באופן כל כך נִכר ובולט, – לשון כזו הם באים לבטל בהבל פה, לשקצה ולתעבה ולשימה מעֵין מַטְלית ירוקה שעל גבי בגדי העברים בימי הבינים, – לשון כזו הם רוצים למחות בנשיבת רוח קלה מתחת שמי חיינו!…

שפת⁵־הגלות! ומה אנו ומה חיינו? האם בני עמנו בתפוצות ישראל אינם בני הגלות וחייהם אינם חיי הגלות? ובכן הלאה בני הגלות! הלאה הלאה חיי הגלות! דרוש ונחוץ לעקור ולרמוס ברגלים את הכל בבת אחת ולא ישאר שריד ופליט…

ובכלל לא אוכל להבין, מה זאת שפה מכוערה ומאוסה? אם איזה לבלר הדיוט כותב ז’רגונית, דבריו בלי ספק נבזים ונמאסים, כאשר היו גם כן נמאסים אלו בא זה לערוך דברי הבליו בשפת־עבר (וכמה לבלרים כאלה נמצאים בשוק ספרותנו העברית!) – לא כן הוא הדבר, בבוא לכתוב ז’רגונית סופר כזקננו רבי מנדלי, ולאו דוקא סופר בעל כשרון מצוין כזה כי אם גם סופר בינוני הגון. ז’רגון – שפת אשכנז נשחתה! אבל “שפה נשחתה”, שפה בלולה כזו, היתה לפנים גם השפה האנגלית, ובכל זאת…

האמת היא, שלולא היתה לנו לשון אחרת, לשון קדשנו, שפתנו הלאומית מעולם, אז יכול היה הז’רגון להתפתח ולהשתכלל ולהוליד ספרות שלמה ומשובחה בדמותה ובצלמה של כל ספרות חיה, ולא היינו מחויבים כלל להתבייש בלשון עמנו זו.

אבל עתידה שפה זו שתעבור ותבטל מן העולם. עוד מאה, עוד שתי מאות שנה, והז’רגון כליל יחלוף או יהיה “יקר המציאות” גם ברחוב היהודים!

ומה בכך? וכי בשביל שסוף אדם למות וחיינו בעולם הזה הם רק “חיי שעה”, אין אנו דואגים לחיים הללו ואין אנו משתדלים להיטיבם ולשַפרם בכל יכלתנו? ובעיקר הדברים, תם אני ולא אדע, לשמחה מה זו עושה? האמנם יש להם ונאה להם, להלאומיים ולהציוניים, לשמוח על בטול הז’רגון מעולמנו? הן לא “הגברת” תירש את “השפחה”, לא שפת־עבר כי־אם לשונות נכריות אחרות תבאנה לרשת את מקום הז’רגון בקרב בני עמנו המפוזרים… ולו גם יכולנו להתרומם על כנפי הדמיון ולתאר לפנינו תמונה מזהירה, כי בזמן מן הזמנים תשוב שפתנו העתיקה לתחיה גמורה בפי כל בני עמנו, בכל מקום שהם, האם בשביל זה עלינו להרחיק עתה את הז’רגון, שהוא בזמננו שפת העם במלוא מובנן של המלים? משל למה הדבר דומה, אומרים לו לעני: “אל תאכל פת קיבר ותפוחי־אדמה: יש בעולם מיני מזונות יותר טובים ומבריאים, ואף גם זאת – עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות”…

אולם בעצם הדברים אם ננתח ונפריד את רגש השנאה לז’רגון לחלקיו ויסודותיו אז בנקל נמצא בו מיני תערובות שונים, תערובות של שרידי רוח “משכיליזמוס” הנושן, אשר בגאותו לא יוכל לדרוש שלומו וטובתו של הז’רגון, סמל “הבערות ואי־הדעת”, כי הוא שואף בכל כחו לשפות “אירופיות”, ללשונות “ההשכלה”; תערובות של רוח “אריסטוקרַטיזמוס”, “המתנפח” והוא מתאמץ בכל מאדו להתרחק מן “הכיעור” ולהִבָּדל מתוך העדה הזעירה והשפלה, מנאות מחשכיו ומרתפיו של ההמון “הגס” ומפטפוטי לשונו המגומגמת ו“המגושמה”… ועוד תערובות זרות כאלה. כל זה, כמובן, עושה את פעולתו בנפש “המתנגדים” בלא־יודעים, וביודעים הם משתדלים לברר ולבאר את התנגדותם בסבות “לאומיות”, שאין להן שחר, ועל יסוד סבות “נכבדות” כאלה הם מתירים לעצמם לקרוא בקהל: זרו הלאה את ה“ז’רגון הארור”, פגול הוא, מוקצה מחמת מאוס, שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו!…

אחי אלדד! שאלה זו, שאלת הז’רגון, מעסקת את מוחי כל כך בזמן האחרון, עד אשר בבואי לשפוך לפניך את “שיחי” במכתבי זה לא יכולתי עצור במלים והארכתי אולי יתר על המדה הדרושה, בדברי על אֹדות צדה האחד של המטבע, ונשאר עוד להתבונן אל עבר־פניה השני, על כן תסלח לי אם אקצר במקום שאולי ראוי היה להאריך מעט יותר.

כן, אחי, עוד צד אחד “מהופך” לגמרי יש בשאלתנו. לעומת “המתנגדים” של הז’רגון קמו לו עתה גם “חסידים” נלהבים וקיצונים. ואני, המצדד בזכות הז’רגון, אומר לחסידיו: “לא ירד בני עמכם!”

וחסידי הז’רגון תמצא בימינו לא רק בתוך הסופרים “הז’רגוניסטים”, היודעים לכתוב רק בשפה זו ורק היא מקור תהלתם וכבודם ובלשון אחרת הם כאלמים ממש, כי אם גם בקרב קהל אלה הקוראים לעצמם בשם ציוניים ולאומיים, וביחוד בתוך הצעירים “גרי האריות”, אשר שפתנו העברית זרה להם מכל וכל. הם יחשבו בלבם, גם יביעו כזאת בדברים מפורשים, כי שפת־עבר לא תוכל בשום אופן להקרא שפת־העם, אחרי שהיא רק קנין יחידים, נחלת איזו “העברייאיסטים” בודדים, שהם “משוגעים לדבר אחד” וחוזים משאות־שוא להחיות מתה, בעוד שיש לו לעמנו שפה חיה המדוברת בפי כל המון בית ישראל, שאפשר לפַתחה ולשכללה והיתה לשפתנו הלאומית גם כאשר נזכה ל“קבוץ גליות” שם בפלשתינה… היש לי להגיד לך עד כמה רחוקות מחשבותי מדֵעות “הז’רגניסטים” האלה? זר ומשונה ביחוד לשמוע דברים כאלה מפי אנשים הקוראים לעצמם לאומיים וציוניים, ובאמת לבי אומר לי, שאין אלו נקראים כך אלא על פי טעות גמורה, הבאה מתוך ערוב פרשיות ובלבול המושגים. בזמננו, זמן המעבר, זמן “התסיסות” ו“התנועות” השונות, התבלבל והסתבך הכל. בזמן כזה קשה מאד “למצוא יד ורגל” ולהציב ציונים וגבולים מדויקים גם בקרב עמים אחרים, ועל אחת כמה וכמה בתוך האומה הישראלית המשונה מכל אומות העולם. לפי דעתי לא “ציוניים” הם בעלי הדעה שהזכרתי. אף לא “לאומיים”, כי אם “עממיים”, זה שמם וזכרם באמת. ואתה בלי ספק יודע ומבין את פירושו של השֵם הזה במובנו המדויק.

אולם באמת, אנו אין לנו אלא שפה “לאומית” אחת, הלא היא שפת קדשנו, לשון תורתנו ונביאינו וחכמינו מדור דור, לשוננו העתיקה והחדשה גם יחד. להיות בעל שתי שפות לאומיות כאחת לא יוכל גם עמנו הגוי הנפלא והמשונה, “היוצא מן הכלל” ביחס לדברים רבים ועצומים. ולדחות שפתנו העברית מפני הז’רגון בתור שפה לאומית – חס מלהזכיר! רעיון פרוע ומרגיז כזה יוכל להולד רק בלב “בנים זרים”, שזה עתה באו מן החוץ לראות את שלום אומתם הזקנה, ואשר רק שמועה שמעו כי היתה לו לישראל שפה עתיקה, שאיזה ספר קדמוני הנקרא בשם “ביבליאה” כתוב בה, ושגם עתה בזמננו עוד מחזיקים בה איזו “בטלנים” הוזים. אבל לא מפי “בנים בונים”, כביכול, כאלה חי עמנו. כל אלה הנאמנים לעמם (מלבד “רחוקים שנתקרבו” רק לשעה קלה) יודעים ומכירים בהכרה ברורה או מרגישים בהרגשה כבירה טבעית כי לשון “נצח ישראל” היא שפת־עבר, היא ולא אחרת. היא היתה, הוָֹה ותהיה לנו השפה הלאומית היחידה, שפת עולם של “עם עולם”.

ואם לא שלֵמה היא שפתנו העברית, אם עודנה חסרה הרבה וחייה אינם חיים בריאים ומלאים כדבעי – הנה הלא גם עם ישראל מחוסר הוא עדיין דברים רבים וחייו מלאים “פגימות”, ובכל זאת “עוד בו נשמתו” ואנו מקוים לתחיתו. וכך גם שפתנו העתיקה “אחרי בלותה תהיה לה עדנה” ויחד עם עַמה תקום אף היא לתחיה, תחדש ימיה כקדם ותמלא את כל פגימותיה כאחת הלשונות החיות חיים טבעיים, שלמים ומתוקנים.

תרס"ג.

אחיך מידד.