שלשה עשר מי יודע?
שלשה עשר אני יודע:
שלשה עשר תלמידים ותלמידות ב“גמנסיה-העברית” בירושלם.
זהו בדיוק המספר העצום של התלמידים שרכש לו המוסד הרך הזה אחרי חדשים אחדים של קיומו בעירנו.
זכרו היטב: שלשה עשר, לא פחות ולא יותר, בעיר זו, שלפי דברי הבריות היא מכילה בקרבה יותר מחמשים אלף יהודים.
בלשוננו אנו זאת אומרת: כטפה בלב ים!
אולם צא וחשוב כמה מרובים ילדי ישראל הממלאים תדיר את ספסלי ה“גמנסיה-הגרמנית” בירושלם. צא ומנה את מספר מאות הילדים מאחינו בני ישראל לכל כתותיהם ומפלגותיהם, אשכנזים וספרדים, מתינוקות של בית רבן ועד בחורים ובתולות השוקדים יום יום על פתחיהם של מוסדות החנוך הנכרים של הכומריות הצרפתיות המסיתים למיניהם ועוד כאלה וכאלה.
ובעברי בחוצות ירושלם פוגש אני בדרכי יום יום עלמות עבריות צעירות הנוהרות בגאוה אל בה"ס של הכומריות הנוצריות. עומד אני ומסתכל בתמהון בפלטון מפואר וענקי זה שהוא בית-קבול לכמה וכמה עשרות מבנות ציון היקרות הבאות להתם ללמד צרפתית טהורה, מעשה רקמה ועניני מכושית. מתכנסות הן בשמחה לתוך הבית המסתורי הזה המוקף כידוע חומה גבוהה, ורגע הן נעלמות בתוך ים הצלבים ואצות אולי לנשק את ידי האחיות הרחמניות המקבלות אותן ברחמים רבים תחת כנפי השכינה של יוסף הקדוש…
אלו הן אמותינו, העתידות לחנך לנו דור עברי בארצנו.
וכשיזדמן לי למשל לעבר בשבת לעת הצהרים לפני “הגמנסיה-הגרמנית” רואה אני בין המון הילדים והילדות המתפרצים בשאון ובעליזות מתוך החצר לביתם – שורה שלמה של עברים קטנים, וילקוטיהם על שכמם; “קולוניא” קטנה של יהודי-ינוקא העוזבים את אהלי-יפת ושבים לאהלי-שם ליהנות שעה קלה מזיוה של שבת מלכתא…
אלה הם בני מנהלינו ומורינו, בנות דוקטורינו ורופאינו, בקצור מה“מלח” של עירנו, שאת שמותיהם גלה “הצבי” כבר במקצת ושמצוה גדולה היא לדעתי לפרסם את כלם אחד אחד.
ושם ב“גמנסיה-הגרמנית” המפוארה והמתנשאת בגאוניותה הגרמנית הרמה לרקיע שמים, שם יושבים להם עשרות מבנינו ולומדים בשקידות את ה“אלטעס-טסטמנט” מפי פסטור זה או אחר; שם הם שומעים מגדולתו של ביסמרק או פרידריך; שם הם מתפטמים ומתלעטים משיריהם של גיטו ושילר, בקצור – נהנים הם שם מכל יפיפותו של יפת.
ואלי דבר יגונב כי שם בחצר ההיכל הנהדר הזה בשעה שהילדים עוסקים יחד במשחקיהם אפשר לשמע לעמים את המלים היפות האלה: Verfluchter Jude.
שתי המלים האלה מצויות הן כמעט אצל כל אומה ולשון בנוסחאות שונות ובאופנים שונים, ורבים מבני הגלות לא שכחו עדיין בודאי את הפזמון היפה הזה שהסכינה אזנם לשמע איש איש בלשונו בארצות פזוריהם. הקללה הזאת היא היא שהבריחה אותנו מהגלות לארצנו זו.
אבל ישנם כנראה יהודים טובים אחדים שאינם רוצים לשכח פה בארץ עתידנו, את הגלות, ולא זו בלבד אלא שהם משתדלים להוריש אותה גם לבניהם אחריהם ולטרטר גם באזני הקטנים את השירה היפה: יהודי ארור.
אין כל ספק אצלי כי המורים הגרמנים שמטבע ברייתם הם אדיבים ובעלי-נמוס אינם נותנים פדות בין תלמיד גרמני ליהודי ומשתדלים לשרש כל רגש של שנאה מתוך חניכיהם הקטנים.
אבל הגרמנים הקטנים לא ידעו להסתיר איבה בלבם, לא יוכלו עדין להצניע את רגשותיהם בחבם, ובשעת המשחק, בעצם השעשועים, מתגלה לפעמים – ואולי אך לפעמים רחוקות מאד – הדחיה הטבעית שבהם, מתפרצת בכל עזה ומתבטאת בשתי מלים חזקות.
וילדינו שותקים, ילדינו מתרגלים ומקבלים הכל בהכנעה.
וכל כך למה?
משום שהוריהם רוצים ללמֵד אותם גרמנית, משום שרוצים הם כי שם “גמנסיה” יהא נקרא על בניהם.
“אין לך דבר העומד בפני הגמנסיה, וביחוד – בפני גמנסיה נכרית!”
זוהי התורה שמטביעים ההורים הטובים האלה על בניהם.
- אבל, רבונו של עולם, מה איפוא נוכל לעשות? מה נעשה בבנינו ובבנותינו שכבר גמרו
למודיהם בבתי הספר הספר העברים והעממים כביכול בירושלם? הנשלח אותם אל בית המדרש למורים? אבל איננו רוצים לעשות את כל בנינו למורים! והבנות מה תהא עליהן? הנשאיר אותן בבתי הספר הנמוכים עד שנת חופתן כדי לאבד את שם זמנן ללא הועיל?
זוהי הטענה הנוקבת שאנו שומעים מפי הורים רבים, אינני מדבר באותם ההורים שלנו שפסולתה של לועזית יקרה להן מסלתה ושמנה של העברית, אלא שלדעתנו אולי אפשר לפתר את שאלת הראשונים בקצרה: אם מרגישים אתם בצרך של בית ספר תיכוני לבניכם ולבנותיכם, אם רוצים אתם דוקא בגמנסיה, מדוע איפוא לא תמצאו עז בנפשכם ליסד גמנסיה עברית לעצמכם? או מדוע, למשל, לא תבואו לעזרת אותה הגמנסיה שכבר יסדו אנשים בעלי-לב בעירנו, כדי שיוכל המוסד הרך הזה לעמד על מרום-תעודתו?
נתבעים אתם לעגל ונותנים, הרי בא המשכן שלכם – משכן רופף עדין – ותובע ולמה זה תעמדו מרחוק ותועילו ככה לחרבנו?
שלשה עשר
זהו מספר התלמידים של הגמנסיה העברית. האין זו שערוריה?
אבל האשם אינו תלוי אלא בנו, ורק בעצמנו.
לו רצינו לא היינו מזניחים את בתי הספר שלנו ולא היינו שולחים את ילדינו לרעות בשדות זרים; לו הבינונו, היינו מכינים לפני חמש שש שנים בי"ס תיכוני לבנינו, לבל נהיה נאלצים למסר אותם בידי זרים…
רק הרהיבו-נא ותראו, כי מה שיכלו הגרמנים המעטים לעשות מפני רצונם לתת לבניהם החנוך הנאות, על אחת כמה וכמה שנוכל אנו, באלפינו, לעשות לבנינו, – אם רק בחנוך גבוה עברי ולאומי אנו רוצים.
כי פה, בגמנסיה שלנו, נוכל לתת לבנינו חנוך לאומי כחפצנו, ולהכניס בה גם מיפיפותו של פה. ישנם לנו ב"ה “דוקטורים” ולא דוקטורים מלומדים ולאומים בעלי השכלה גבוהה הבקיאים בשפה הגרמנית והצרפתית, בכל שבע חכמות וכל שבעים לשון.
קראו-נא להם איפוא בהתאחדות כחותיכם. רמזו-נא להם ויבואו כאשר באו גם ליפו, וראיתם אם במשך הזמן לא תהיה גם לנו גמנסיה מתוקנה כאותה הגמנסיה הגרמנית.
קראו לה “גמנסיה” או “פרו-גמנסיה” או שם אחר כאות-נפשכם, ובלבד שתהא גמנסיה שלכם זאת אומרת – עברית!
אין לנו מאומה נגד הגמנסיה הגרמנית בתור גמנסיה; אדרבה מוקירים אנו אותה מפני התועלת שהיא מביאה בכלל להתפתחות ההשכלה בירושלים, אבל כשם שהגרמנים לא היו מסתפקים בגמנסיה עברית – מפני עבריותה המוכרחת – כך אז אפשר לנו היהודים לקבל את רב הטובה שהם משפיעים לנו ושאינה יכולה להיות לא לפי רוחנו ולא לפי צרכינו בארץ.
השכלה אנו רוצים אמנם, אבל בשום אפן אין ברצוננו, לעשות את בנינו פה ליהודים-צרפתים, יהודים-גרמנים, “יהודים-ארורים” אלא פשוט ודוקא: יהודים-עברים!
או אולי טעיתי?
י. קרניאל
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.