“מי שלא ראה את עיני לטיפה — לא ראה עינים יפות מימיו”.
ככה הייתי אומר בעודני נער צעיר. ולטיפה אז — ערביה צעירה, בתולה־ילדה.
והרבה שנים עברו ועודני אומר זאת גם עתה.
_______
ימי טבת.
עמדתי בשדה, בראש חבורת ערבים, והכשרתי את אדמתי לנטיעת כרמי הראשון. הלב היה מלא רגשות חג, וחגיגית כמוני היתה גם כל הסביבה. יום יפה ובהיר. האויר צח ונקי, חם ומבריא. השמש עמדה במזרח ותשפוך על כל היקום אור זוהר אדמדם; הריאה נשמה ברוָחה, כאילו אמרה לבלוע את כל האויר פעם אחת, והכל מסביב היה ירוק. על הגבעות שאינן נעבדות צמחו פרחי־שדה מלאי חן ויופי.
בין הערביות, אשר לקטו את האבנים וה“אינז’יל”, ראיתי ערביה חדשה אחת. זו היתה נערה צעירה כבת ארבע־עשרה, זקופה, מהירה, לבושה כתונת כחולה, ומטפחת לבנה כסתה בקצה האחד את ראשה, ויתר הקצוות נפלו וירדו מעל ראשה על שכמה.
— מה שמך? — שאלתיה, כדי לרשום את שמה.
פנים קטנים, שחרחרים וחננים, פנו אלי ושתי עינים שחורות הבריקו.
— לטיפה!
ועיניה היו יפות: גדולות, שחורות, בוערות; מתוך בבותיה נזרקו רסיסי שמחה, חיים ותאוה.
— בתו של השֵׁיך סַרְבַּגִ’י! — אמר עַטַאלְלָה, ערבי צעיר, אשר עמל ברגע זה בעקירת אבן גדולה. אמרתו נזרקה באויר כלאחר־יד.
— “כשני כוכבים בליל קיץ יפה”… — סלסל עטאללה בקולו היפה והעז, ואגב שירה רמז לי בעיניו…
_______
מצאתי ענין חדש בעבודתי: כשהיה לבי כבד ורוחי נעכר, הייתי מביט אל לטיפה, ויגוני ועצבוני סרו מעלי כמו ביד קוסמת.
ולעתים קרובות הרגשתי את מבטה של לטיפה, כשהיא מציצה אלי.
ולעתים קרובות הרגשתי את ברק עיניה החם.
ויש אשר היה מבטה עצוב.
______
רכבתי על חמורי הקטן ואפור, ללכת השדה. ליד הבאר פגשתי את לטיפה. כד מים על ראשה. היא מביאה מים לפועלים.
— מה שלומך, לטיפה?
— אבי אינו מניחני ללכת לעבוד…
המלים המעטות פרצו מתוך פיה במהירות. כאיש המוציא מתוך לבו דבר אשר הציק לו זה כבר. וקולה היה עצוב, כאילו קרה לה אסון.
— הלא טוב לך לשבת בית מלעבוד?…
לטיפה הביטה אלי, עיניה כהו מעט, וכעין צל עבר עליה. רגעים אחדים החרישה.
— אבי רוצה לתת אותי לבנו של השיך מעַגַר.
— ואתּ?
— טוב לי המות…
ושוב החרישה. ואחרי־כן שאלה:
— חַוַגָ’ה, האמת הדבר, כי אצלכם לוקחים רק אחת?
— רק אחת, לטיפה.
— ואצלכם אין מכים?
— לא, איך אפשר להכות את זו שאתה אוהב, את זו שאוהבת?
— אצלכם לוקחות הנערות את מי שהן אוהבות?
— ודאי.
— ואותנו מוכרים כחמורים…
עיני לטיפה היו ברגעים האלה עוד יותר יפות, יותר עמוקות ושחורות.
— אבי אומר, — הוסיפה אחרי רגע, — כי היה נותן אותי לך, לו היית למוסלימי…
— לי?…
שלא ברצוני פרץ צחוק מפי. לטיפה הביטה אלי. עיניה נתמלאו כאב עמוק.
— לטיפה, — אמרתי, — היי ליהודיה ואקחך.
— אבי יהרגנו, אותי ואותך…
______
למחרת סר השיך סרבג’י אל כרמי.
איש זקן בעל זקן לבן ויפה, “תרבוש” גבוה על ראשו, רכוּב על סוסה לבנה ודוהרת, רוקדת ורותחת תחתיו.
הוא ברך לשלום את הפועלים, וכולם השתחוו לו בהכנעה והחרישו. עלי הביט כועס ורוגז במקצת, וברכני מתוך חריקת־שן. אני עניתי בקרירות יתרה. בין המושבה ובין השיך לא היה שלום: הוא שנא את היהודים שנאת קנאי.
כשראה השיך את בתו, כעס ורגז עוד יותר.
— הלא צויתיך לבלתי לכת אל ה“יהודי”? — גער השיך בבתו.
ואל הפועלים אמר:
— יתבישו המוסלימים, המוכרים את עבודתם ללא־מאמינים!
ומקלו אשר בידו נפל פעמים אחדות על ראשה ועל שכמה של לטיפה…
כעסתי, וגם עשיתי תנועה לעֶברוֹ, אבל עיני לטיפה השחורות, המלאות עצב ודמעה, הביטו אלי כמו בתחנונים: שתוק!
השיך ובתו הלכו. הפועלים החליפו רוח.
— השיך סרבג’י רע ואכזר! — אמר האחד.
— הוא כועס על כי אבדה לו האפשרות לקחת פועלים בחצי המחיר, להעבידם עבודת־פרך מנשף ועד נשף… היהודים מתחרים, — אמר השני.
— ואני יודע, מדוע התרגז כל־כך היום… — אמר עטאללה וצחוק של ערמה רחף על שפתותיו.
לטיפה לא הוסיפה עוד לעבוד.
פעם, מקץ שבועות, כשיצאתי אחרי הצהרים מן הבית אשר אכלתי שם, פגשתיה. היא ישבה בחוץ על הקרקע, ובידיה עופות למכירה. כשראתני, קמה. עיניה היו יפות יותר ועצובות יותר.
— מה שלומך, לטיפה?
— תודה, חַוַגָ’ה.
קולה רעד.
ותכופות היתה לטיפה מביאה עופות למכירה, ודוקא בשעת הצהרים…
________
פעם הגיד לי עטאללה:
— חַוַגָ’ה, לטיפה הלכה לעגר, בנו של השיך נשא אותה… קטן ומכוער….
הרגשתי כמו דקירה בלבי.
אחרי כן שמעתי, כי ביתו של בעל לטיפה בער באש, כי לטיפה ברחה אל בית אביה והוחזרה אל בעלה בעל־כרחה…
עברו שנים אחדות. אני גרתי בביתי, אשר בניתי לי. בשל עינים שחורות אחרות שכחתי את עיניה של לטיפה.
פעם כשיצאתי בבוקר החוצה, מצאתי שתי ערביות זקנות מחזיקות עופות.
— מה רצונכן?
מעל הקרקע התנשאה ערביה אחת ותבט אלי.
— חוג’ה מוּסה?
— לטיפה?
כן, זו היתה לטיפה… אשה זקנה, פנים מלאים קמטים; זקנה, אבל בתוך עיניה עוד נשארו סימני הברק הראשון.
— בעל־זקן… נשתנה… — אמרה בלחש ולא גרעה את עיניה מעלי.
— מה שלומך? מדוע נשתנית ככה?
— הכל מידי אַללה, חוג’ה!
היא החרישה.
— חוג’ה מוסה לקח אשה?
— כן, לטיפה…
הייתי רוצה לראותה…
קראתי לאשתי כי תצא החוצה.
זמן רב הביטה אלי לטיפה.
בעיניה נראו דמעות…
______
מאז לא ראיתי את לטיפה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.