רקע
משה סמילנסקי
עַטַאלְלָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

עטאללה היה האפיקורס של הכפר. את כל קודש חלל בפרהסיה. יתום היה. אבותיו, שבאו עמו ממצרים, מתו, וישאר יחיד וגלמוד.

לפנים היה ילד־שעשועים לכל הכפר בגלל קולו היפה והערב. כששר שירי קודש, היו כל זקני הכפר מקשיבים לו בגיל וברעדה וקוראים לרגעים בעליצות־קודש: אַללה, אַללה! וכששר את שיר־העגבים הידוע “יאַ לֵילַא” או אחד משירי “בַּגְדַדִי”, המלאים געגועים ותאוָה, היו כל בנות־הכפר מאזינות ולבן דופק ונמס ממתיקות.

בעיני בנות הכפר היה עטאללה חשוב גם עתה. וזוג־עינים לא אחד צופה בעד סדקי הדלתות, בשעה שעטאללה עובר ברחוב, עובר ושר.

אבל הזקנים נערו את כפיהם ממנו מיום שנתפקר.

— ומנַיִן באה לו כל זאת? — היו זקני הכפר שואלים ונאנחים בשבתם על “המזבלה”.

— מושבות היהודים, המושבות הן המקלקלות את צעירינו! — אמר השיך סרבג’י וקללה פרצה מבין שניו. ועטאללה אמנם תעה מדרך הישר.

רַמַדָן. זקני הכפר, החַג’ים והדֶרוישים, התאספו לפנות ערב בחדר הג’אמע הקטנה. כולם פניהם חורים, מבטם עיף, ולרגעים הם נאנחים ופולטים בלחש איזה מאמר שביראת־שמים. יש אשר הצעיר שבהם עיניו מתגנבות כמו מאליהן אל המערב, לראות אם שקעה השמש, ונפגש במבט של זקן זועם. והוא מוריד את מבטו ופניו מתאדמים… מסביב לג’אמע יושבים בחצי־עגול רבים מ“בעלי־הבתים”, את רגליהם אספו תחתיהם ואת אזניהם הטו לשמוע את שיחת הזקנים.

הנשים הבאות מן הבאר, עוברות הצדה; הרועה, השב מן השדה, מזרז את בהמותיו ומסבב אותן הרחק מן הג’אמע, שלא להפריע את מנוחת הזקנים…

אחרי התענית הקשה מתרגשת כעין התרוממות־הנפש, וכל הסביבה מתאימה למצב־נפש זה.

והנה בא עטאללה מרחוק, בת־צחוק על שפתיו, סיגרה בפיו והוא מכון צעדיו לעומת הזקנים… ויש אשר יתחיל לסלסל שיר “בּגדדי” וכל שומעיו קופצים ממקומותיהם ברעדה ואוטמים אזניהם בחלחלה…

חלול־קודש כזה!

ואוי לעינים שכך רואות — עטאללה שותה יין בפרהסיה!

צהרים. מסביב ל“ברכה” מתאספים כל הזקנים להתחמם בחום השמש ולהתרחץ לפני תפלת הצהרים; פה יושבות גם הזקנות ומתקנות בלויי־סחבות. הצעירות והבתולות באות למלא את כדיהן מים. עטאללה פורשׂ את ה“עַבָּיָה” שלו על ה“ברכה”, יושב ועורך את סעודתו. מן המושבה הביא “סַרדין” ובקבוק יין. בזהירות רבה הוא פותח אותו ושותה מן הבקבוק לעיני העם… והכל רואים! הזקנים מביטים תחלה מתוך סקרנות ואחרי־כן הם מסבים את פניהם הצדה, יורקים מתוך כעס וקוראים: שטן! והצעירות מתבונות בגנבה, לבל יראו הזקנים, ופניהן מתאדמות! ולב לא־אחד רועד אז…

עטאללה הולך ורע מיום ליום. את מעשי האפיקורסות שלו הוא עושה בכוָנה, כאילו מתוך רוח גבורה. ודוקא בפרהסיה, ודוקא בעצם היום, ודוקא נגד עם רב, למען יראו וישמעו. הוא עושה פרסום לאפיקורסות.

גם ל“סוציאליסט” היה, וסבל לא־מעט גורמים מעשיו ל“קפיטליסטים” שבכפר. הוא לועג לחַרַתִּים, המוכרים את עצמם לפלחים העשירים בעבור הלחם והכתונת. כשמתאספים כל בני הכפר, מתחיל עטאללה לחרף את העשירים על שהם מנצלים את אחיהם העניים, וקורא להם לקחת מוסר מ“היהודים”, המשלמים לאותם הפועלים הערבים עצמם שכר כפול.

וכשיוצאים השֵיכים לחלק את האדמה או לגבות את מסי הממשלה, עומד להם עטאללה כעצם בגרון. בוקר. מן הכפר הולכת ונמשכת אל השדה חבורה גדולה. בראש צועד השיך הראשון, נשען על מקלו העב, זקנו הרחב והלבן נפזר ברוח לכל צד, ועל פניו המקומטים שוכנות דאגה ורגשת־קודש, כאילו הוא הולך להקריב קרבן… אחריו הולכים זה אחר זה כל השיכים הזקנים, כולם צועדים במנוחה צעדים מדודים, ואחריהם כל העם, וגם נשים בתוכם. בקרב העם מתלקחת מחלוקת חרישית — אמש, בלילה, שחולקה האדמה, קרה גם הפעם כמקרה כל השנים: החלקה הטובה ביותר נפלה בגורל העשירים… עתה הולכים להציב גבולות. שני פלחים גבוהים כאילנות ומוצקים כברזל, וכלי־המדה בידיהם, הולכים לא־הרחק מן השיך הראשי, מוכנים למצוָתו.

—בִּשְׂמ’אַלְלָה, אַרְ־רַחְמָן אַרְ־רַחים! — קורא השיך הראשון בארשת חסידוּת ומרים את עיניו השמימה.

— לַא אַללָה אִלָּא אַללָה וַסַיִדֻּנָא מֻחַמַד רַסוּל

אַללָה! — עונה לעומת השיך כל הקהל הגדול. ואחרי הקריאה עוד נשמעת רגעים־מספר לחישת הזקנים.

השיך נוטל את כלי־המדה ומודד את ה“מַעֲנַה” הראשונה.

— השיך מרחיב קצת בין מדה למדה, האין זו “מענה” שלו או של קרובו?… — נשמע פתאום קול עטאללה, כשהוא יוצא מבין הקהל וצחוק קל מרחף על שפתיו.

פני השיך מחוירים. תלונה חרישית עוברת בקהל, כמשל גלי־מים ראשון:

— בגורלות הטובים זכיתם ברצונו ובחסדו של אללה, אבל לרמות במדידה לָמה?

יש אשר יתגלע ריב וכל הקהל שב בידים ריקות אל הכפר, ויש שהדבר מגיע גם למהלומות.

— השטן מדבר מתוך פיו של החצוף! —מתלחשים הזקנים.

— אלמלא יתום היה!… — מוציא מתוך פיו אחד ממלחכי־פינכה של העשירים.

גם “פוליטיקאי” מומחה היה עטאללה. ובימים של מקרים פוליטיים היה עולה ערכו בעיני בני הכפר. ויש אשר גם השיך סרבג’י יטה אזנו לשמוע מן החדשות, שעטאללה מספר בשבתו בהרחבה, לפנות ערב, על המזבלה, בין נכבדי הכפר. הערבים אוהבים “פוליטיקה” ומבינים אותה כהוגן. מקורות לחדשות היו לעטאללה הרבה.

ראשית — המושבה. בצהרים, לפנות ערב, אחרי העבודה, ביום של גשם, יבוא עטאללה אל המושבה וידבר עם הצעירים על מה שכתוב ב“גַזֶטַאת”. עטאללה מתיחס ל“גזטה” ביראת־הכבוד, ומאד חרה לו על כי לא ידע קרוא וכתוב.

— מנַיִן להן ל“גזטאת” כל הדברים הללו? — היה עטאללה שואל אותי ומביט אלי מתוך התענינות רבה; וכשאני מבאר לו את סוד ה“גזטה”, הוא פותח את פיו ובולע את דברי כדברי האוּרים.

וגם מיפו שאב חדשות.

עטאללה אוהב את יפו ומבקרה לעתים קרובות. ראשית, מפני ששם חפשי היה לבלות זמנו את הנשים, ושנית, מפני ששם שמע חדשות.

עטאללה אוהב את בית־הקהוה אשר מתחת לקסרקטין, שם הוא יושב על אחד הספסלים ומתחיל לשיר לנפשו.

ערב. השמש שוקעת בתוך הים. קרניה האחרונות מזהיבות את קצה השמים, את ראשי החומות, ומציעות להן שביל של זהב בלב־הים. והים שוקט ומלקק את חול החוף מתוך משק קל. האויר מצטנן ומשיב נפש אחרי חום היום. בית־הקהוה מתמלא אנשים. הסביבה מתחילה לעורר את לב עטאללה, וגם האניה הגדולה, השקועה בלב־ים ומוציאה עשן מתוך ארובתה הגבוהה, מעוררת בנפשו איזה רצון נסתר… נפשו מתחילה להשתפך בשירתו, שירתו הולכת ומתגברת, נופלת אל הסביבה, אל הים, וממלאה את האויר… שירתו מושכת אליה קהל שומעים, — הערבים אוהבים מאד את השירה. “הנער הזרנוגי”… — מוסר אחד לחברו, והקהל הולך וגדול. וכשעטאללה משורר, סובבים אותו רבים בלבבות פתוחים. אין הוא מבקש שׂכר, כי אם “חדשות”, חדשות מן העולם הגדול, מחיי המדינות, ממעשי המלכים שם מעבר לים… והעירונים מספּרים.

שיחותיו הפוליטיות של עטאללה מלאות ענין, וגם הזקנים מקשיבים לדבריו בכוָנה רבה, אבל לרגעים יביטו לצדדים, אם אין שומע לדברים ה“מסוכנים”. עטאללה שונא ל“בּיוּרוֹקרטיה” התורכית והוא חסיד נלהב של “המלכה” האנגלית. פלאים הוא מספר על כל ה“תקונים” אשר “עשתה” במצרים. ובשעת־מעשה פורצת קללה לא־אחת על חשבון הממשלה, על המעשר, על הבּקשיש והחַילים.

עטאללה אהב גם להתפלסף. נושא שיחותיו הפילוסופיות היתה האשה; הרבה חלם על האהבה… ומהתפלספות עובר עטאללה לשירה. ויש אשר ישיר שירים ילידי רוחו: על הלילות השחורים כעיני האשה ועל העינים השחורות כלילות…

_______

עשירי הכפר ותקיפי הכפר שמרו את עברתם לעטאללה. הם בקשו עת־מצוא לכלות בו את חצי־זעמם — ובאחרונה נפל ברשתם.

שום דבר לא היה רע בעיני עטאללה כחיי איש־הצבא. את החופש הפראי אהב כאויר, ובלעדיו לא יכול לחיות. ותקוה היתה לו להחלץ מצבא; לדודו, אחי אביו הזקן, לא היו בנים, כי אם בת — ילדה, והיא נועדה לעטאללה על־פי מסורת המשפחה, ובזכותה נצל מהצבא: אין לוקחים לצבא מי שאשתו אין לה אחים.

אבל הזקנים לא שקטו.

אחד מבני המיוחסים של הכפר למד בקהיר, כלה את למודיו בבית־ספר לחַג’ים, ועתה שב אל ביתו, ועתידותיו מזהירות. וישתדלו לשדך את ה“מלומד” אל בת דודו של עטאללה, והשתדלותם עלתה בידם: הוא נתן אלף פרנק!

והכל נעשה בשתיקה. עטאללה לא ידע מזה כלום. השיך סרבג’י גמר את העסק עם דודו.

דבר אסונו נודע לו רק לאחר שבאה מלאכוּת הרשוּת לרשום את העומדים לצבא, והמוכתר רשם את עטאללה כיתום גלמוד: דודו לא רשמוֹ בתוך חתנו! והיתומים הגלמודים אחת דתם — לצבא.

עטאללה חרק שן, אבל להועיל לא יכול. אנשי־הצבא לקחוהו והובילוהו לעזה.

עטאללה נשבע קבל־עם, כי לכשיברח מן הצבא ינקום את נקמתו.

אבל את שבועתו לא קיֵם.

מן הצבא ברח, אבל רדפו אחריו השיגוהו וימיתוהו.


המלצות קוראים
תגיות