צעירה, מלאה נוער1 ויפה היתה חדרה, כשבאה אל המושבה.
הראית בבוקר־חורף צח ובהיר, על גבעה לא־מעובדה, פרח־שדה בטרם נפתח? הפרח ענוג וגם קשה, רטוב מטל לילה ומואר מקרני השמש הראשונות. והפרח כאילו מתביש וגם מתגאה, יפה הוא ומלא חן, וכמו סוד כמוס ילין בו… כזאת היתה חדרה בבואה אל המושבה.
יתומה היתה בלי אב. היא ואמה — אשה זקנה — גרו באהלו של אִבּרַהים, אחיה בן אביה. הוא היה רועה עדר המושבה ורכושו היה — סוסה לבנה.
ויתן אבּרהים את אחותו לשפחה בבית אכרה עשירה אחת.
וחדרה אז בת חמש־עשרה.
________
הראית את הפרח, לאחר שזרחה שמש ותך עליו בקרני חוּמה? הפרח נפתח, ראשו יושפל וכאילו יתעצב… ככה היתה חדרה מקץ שנה לבואה אל המושבה…
אל כרמה של האכרה בא לסוף השנה שומר, מוגרבי צעיר, ושמו גַשֶם.
גשם היה מפורסם כבן־חיל, גבור וחרוץ. עליו סוּפּר: מבטו מבט נשר, ולבו לב יונה. ועליו סוּפּר: בכעסו יהרוג איש, וכי ייטב לבו יתן נפשו לחבריו. הערבים שנאוהו. הערביות פחדו מפניו. הראשונים מפני ידו החזקה, והאחרונות מפני עיניו הבוערות.
ומיום שראה גשם את חדרה, נעשו עיניו בוערות משהיו.
וחדרה נעשתה עצובה…
בבוקר אחד נעלמה חדרה.
בעלת־הבית בקשה במטבח ולא מצאה אותה. אמה הזקנה חפשה אותה באוהל, וגם שם לא היתה. ואברהים עבר רכוב על סוסתו את כל השדות ואת הכרמים ושב סר וזעף.
מה היה לחדרה?
ולפנות ערב, כשלא בא גשם לשמור את הכרם, נודע הדבר: גשם גנב את חדרה. ותהי מהומה וחרדה בקהל הערבים.
וכל אותו הלילה התגעשו. הזקנה בכתה והטיחה ראשה בקרקע. אברהים חרק שן, הביט רגעים אל הרובה והחליק בחבה את צואר סוסתו…
ובחצי הלילה באו מתוך האוהלים של בני משפחת אברהים עשרה צעירים רכובים על סוסים, חגורי חניתות על ירכיהם ורובים על שכמם.
ובטרם יעלה השחר יצא אברהים רכוב על סוסתו ובני משפחתו אחריו…
וכצללים הסתתרו מאחורי הבתים.
________
בחצות הלילה התגנבו גשם וחדרה מן המושבה. וכל אותו הלילה הלכו וגם למחרתו לא נחו. רק בלילה השני לנו על־יד שכם — זו היתה מנוחתם הראשונה. ושוב הלכו כל היום בלי לעמוד רגע. ובלילה ישבו לנוח על־יד גדר של גן. גשם מאן ללכת בדרך המלך ובחר לו משעולים צרים בין ההרים. הוא חלם על דמשק: אם יספיק לעבור בשלום עד שם, לא יפחד עוד מכל סכנה. מאושר, שמח ומלא גאות־נצחון היה גשם. וגם חדרה היתה עליזה ביום הראשון. אבל עיפה; עיפותה הלכה וגדלה, וצל של עצב העיב את מבטה.
הלילה היה יפה. הלבנה האירה. כל הסביבה האירה כמו בעצם היום. היא עצובה, והוא מנחם אותה בדברים רכים ובתקוות נעימות. ונשיקותיו הבוערות מכסות את פניה ואת עיניה.
ופתאום נשמע קול שעטת פרסות סוסים…
פני חדרה חָוָרו. גם גשם לבו חרד. אבל כרגע התאושש.
לא עברו רגעים אחדים ועל אם הדרך נראתה חבורת רוכבים על סוסים.
גשם הכירם. אלה היו אברהים ובני משפחתו.
— עתה נמות שנינו! — אמר גשם במנוחה, הוציא את חרבו מנרתיקה ואת הרובה לקח בידו.
היא הקיצה פתאום כמו מתוך תרדמה עמוקה, קפצה ממקומה, אחזה בידו ותאמר: בוא אחרי, נעבור את הגדר, נסתתר בגן…
אבל כבר עבר המועד.
אברהים הכיר מרחוק את צלליהם. כסער נשׂאה סוסתו הלבנה. גשם ירה בו, וסוסתו נפלה תחתיו.
ולא הוסיף גשם לירות.
“חיים או מתים!” — צעק אברהים כחיה רעה, וכדורו של אחד מחבריו מחץ את רגלו של גשם ויפול אחורנית…
את חדרה לקחו הרוכבים ואת גשם הצילו שומרי הגן, אשר נזעקו לקול היריות.
_______
שני חדשים נשאר גשם שוכב בגן, וכשקם על רגליו הלך לבקש את חדרה. אברהים לא הביאה עוד אל המושבה, כי אם מסר אותה לקרוביו באוהלים.
שלושה ימים ושלושה לילות רבץ גשם בסביבת האוהלים ויבקש מקרה לראות את חדרה, ולאחרונה ראה אותה:
היא יצאה בלוית נערות לשאוב מים מן הבאר. וירץ אליה. ראוהו הבנות והרימו קול צעקה… מתוך האוהלים באו הגברים ומקלות וחרבות בידיהם, והכו את גשם מכות אכזריות.
חדרה צעקה מרה, עד לב השמים הגיע קולה, ותפול מתעלפת. גשם התמלט בעור שניו…
________
וחדרה יושבת גלמודה עד היום. היא לא היתה לאיש. רבים בקשו את אהבתה, רבים נכונים היו לשקול מחירה הרבה שקלי זהב, אבל כל פעם שבאה משפחת החתן לראות את הכלה, היתה לוחשת סוד נורא באזניהם. וכששמעו את סודה היו מחוירים ומשתמטים.
הרבה הכוה בני משפחתה, פעמים שלחוה למקומות רחוקים, ואמה הזקנה מתה מרוב צער… והיא באחת: מתגוננת היא ב“סוד” שלה ואינה נותנת את עצמה לאיש.
-
כך במקור – הערת פרויקט בן־יהודה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.