מוחמד היה איש כבן שלשים. קומתו ממוצעת ומבנה־גוו איתן. חזהו רחב ובולט ביותר, וכל אבריו כמו מוצקים. פניו שחורים ושזופים מאד. עיניו שחורות ומפיקות קצת לאוּת. זקנו מגולח ושפמו קטן ושחור. יפה הוא, אך פניו קשים אמד ואין בהם כל נעימות.
הוא עבד בכרמי שנים אחדות. פעם היה עובד בחריצות, ופעם היה מתעצל כחמור. ביחוד היה מתעצל בבוקר, בטרם הפסיק להסיר מעליו חבלי שנה.
פעם, כשבאתי בבוקר אל הכרם, מצאתיו עובד בחמימות רבה, גם לא עמד להתפלל שחרית כדרכו תמיד.
— צַח בַּדַנַךּ, מוחמד, מה היום מיומים?
— בַּדַנַךּ, חַוַגָ’ה! אעבוד עתה יותר ואקדים ללכת בערב, כי עלי להיות היום בּמְרַאר.
עוד מוחמד מדבר, והנה הגיע קול בכי דק לאזני. הוא עמד רגע, פנה לאותו צד שבכרם, הנוגע בשדהו הריק של שכני, ויקרא בזעף:
— החרישי, כלבה, וָלא — אמיתך!
השתוממתי ונבהלתי:
— מוחמד, מה קול הבכי אשר שמעתי?
— אין דבר!
והוסיף לעבוד.
קול הבכי נשמע שנית ואדע כי מבין החוחים, אשר על קצה השדה, עלה הקול, ואלך שמה. ובבואי נגלתה לעיני תמונה זו:
בין העשבים שכבה ערביה צעירה; פניה למעלה, ידיה אסורות בחבל דק, אשר קצהו השני קשור ברגלי החמור של מוחמד, וגם רגליה קשורות. הכרתיה: זו היתה סַבּחָה, אשת מוחמד, כבת עשרים, גבוהה ויפה, עיניה שחורות וגדולות ומלאות עצב חרישי.
— סַבּחָה, מה לך?
היא לא ענתה דבר.
— מה עוונך? למה עשה לך מוחמד כדבר הזה? הבה אתיר את חבליך ותלכי הביתה!
— לא, חוג’ה, לא…
פניתי אל מוחמד, והוא כרוח סערה סובב בין הגפנים, כמתהפך באויר.
— מוחמד, מוחמד!
הוא לא ענני.
— מוחמד, חדל כרגע! — קראתי בכעס.
הוא חדל, אחרי כן פנה אלי ויבקשני להניח לו לגמור את יומו.
— לא, קח את אשתך ולך לך הביתה ואל תוסיף להביאה הנה.
כעבור ימים אחדים שב מוחמד לעבודתו. אז ספר לי כדברים האלה:
— בקיץ שעבר שבתי לביתי לזרנוגה מה“עַרַבּ”. שם עבדתי בימי הקציר. בדרך סרתי למראר ולנתי אצל דודי. בבוקר השכם חבשתי את חמורי ואצא לדרכי, לפני צאת השמש. עברתי על יד הבאר להשקות את חמורי, והנה השמש עולה לי ממזרח וכנגדה ברק זיו נפלא ממערב: לקראתי הלכה מעם הבאר נערה יפה וכד מים על ראשה. הבטתי אליה ולא נותרה בי נשמה. הרבה בנות יפות ראיתי בימי חלדי, כמוה לא ראיתי! עיניה… שחורות ככנף העורב, וברק נוצץ בהן כברק החנית לאור הירח; אהבתיה עד מות ואשבע: לי תהיה, ויהיה מה; בידי היו מזומנים מאה מֶגִ’ידִי, אשר חשׂכתי מעמלי שש שנים. בן שלושים הייתי אז, ואשה עוד לא לקחתי. עשיתי כל אותו היום במראר ונודע לי, כי שמה סבחה וכי בת יחידה היא לאביה הזקן, אשר קצב מחירה מאה מג’ידי. האין זה אות מאלהים, כי לי היא סבחה? בערב שבתי לזרנוגה, ולמחרתו הלכו קרובי למראר וכל הענין נגמר בכי טוב: סבחה נועדה לי. שני חדשים עברו עד החתונה ובמשך הזמן ההוא הייתי מאושר. הכל קנאו בי. אמנם פעם לעג לי עטאללה ואמר, כי סבּחה עיניה ביבּנה ולא בזרנוגה, אך לא שמתי לב לדבריו: עטאללה חומד לצון כל הימים. אבל, משבאה סבחה לביתי חשך עלי עולמי. מן היום אשר ראיתיה אצל הבאר נפלו פניה, וכולה כמו חולה. רק עיניה היו יפות כבראשונה.
ומאז באה בצל קורת־ביתי לא הכירה במרותי ותמאן להיות לי… בקשתי, בכיתי, צעקתי ובאחרונה גם הכיתי… והיא באחת: לא!
לוּ לפחות בכתה או התחננה, כי אז הוקל לי; אך היא כאלמת! רק מלה אחת שמעתי מפיה מאז הכרתיה: לא!
חשבתי: יעברו ימים, אולי תחזור מדעתה ותכנע לרצוני, ולא גליתי לאיש חרפתי. אך לשוא קויתי. עבור ימים, שבועות וגם חדשים, והיא שותקת. עובדת, אוכלת ושותקת.
לא הבאתיה אל בית אבותי. שׂכרתי לי דירה לבד. לחם היה לי מימי הקציר לכל החורף, גם פרה היתה לי, ואני חצבתי אז אבנים והשׂתכרתי הרבה. אמרתי: כבת השולטן תחיה אצלי.
בזמן הראשון עבדה סבחה. לא היתה כמוה לשאוב מים, לאפות לחם, לבשל ולכבס. בבואי מן השדה מצאתי את ארוחתי מוכנה, את החמור הכניסה לאורוה, את הפרה חלבה ותמלא את האבוס. אבל משהתחלתי להכותה חדלה לעבוד.
עיף ורעב הייתי שב מעבודתי, ולחם אפוי אין, ותבשיל אין, הפרה רעבה, האבוס ריק, והיא, סבחה, שוכבת כבול־עץ. מוכרח הייתי לאפות לחם ולעשות כל מלאכת־הבית, וכשחרה לי מאוד — הכיתיה, ערב ערב הכיתי אותה… מביא הייתי הביתה מעט סוכר, מעט אורז, והיא משחיתה הכל ומשליכה החוצה. ואני תמיד רעב ורוגז.
פעם אחת הכיתיה עד שהתבוסס בדמה… למחרת, בשובי הביתה, לא מצאתיה; היא ברחה אל אביה, למראר. חכיתי ימים אחדים; חשבתי, אולי תשוב בעצמה, אולי יביאנה אביה. והיא לא באה. מקץ שבוע הלכתי מרארה. באתי לכפר, והנה היא עולה אל הבאר וכדה על ראשה, הולכת בצואר נטוי וכולה מלאת חיים. ראיתיה, ונפשי חשקה בה עוד יותר. אותו יום הגדתי לאביה את כל אשר עוללה לי בתו, ובערב הוציא אותה החוצה, קשרה אל הגדר והכה אותה עד שנפלה ארצה, כמעט ללא רוח חיים, ואף צעקה אחת לא התמלטה מפיה! בלילה ההוא החזרתיה לביתי. שבוע־ימים היתה שקטה, עושה כל עבודת הבית ושותקת כבתחילה. שמחתי ואמרתי בלבי: חזרה בתשובה.
קרבתי אליה, ושוב דחתני, ושוב שמעתי: לא. ויחר לי עד מות. הכיתי אותה, כאשר לא הכיתיה מעולם: בידי, ברגלי, וכל אשר מצאתי השלכתי בה… והיא כאלמת.
ובבוקר, בקומי משנתי, לא מצאתיה בבית.
גם בבית אביה לא מצאתיה. ובצאתנו בערב, אני ואביה, לבקשה, מצאנוה תחת הגשר בואדי יִבְּנֶה: רעבה, רועדת ומתה למחצה. איש לא היה על ידה. אבל נזכרתי את אשר אמר לי עטאללה וקנאה קשה התעוררה בי… לולא אביה כי עתה הרגתיה נפש.
קשרתיה בחבלים, שמתיה על חמורי, הבאתיה לבית אבותי. ומאז לא אניחנה עוד לבדה. היא קשורה כל היום ואמי שומרת עליה. וכשהלכה אמי העירה, הבאתיה הנה…
דברתי על לב מוחמד כי יגרש את אשתו, אך הוא כעס עלי ויעזבני.
לאחר שנה פגשתי את מוחמד ואת אשתו. הוא בריא כבראשונה, והיא חלשה, רפה כסמרטוט, ועל זרועותיה ילד קטן.
— שקטה, — מספר לי עטאללה.
את ילדו של מוחמד הוא קורא: “יִבְּנַוִי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.