אחד מימי שבט הראשונים. בוקר. מעבר להרי יהודה עולה כמו משאול כדור אדום — כדור אש. השמים זכים ויפים, ואף עב קטנה ככף איש אינה מעיבה את פניהם. מראה השמים תכלת, וככל אשר יטו מזרחה יתאדמו אודם להבה. האויר צח וקריר ואף ניד קל אינו מורגש בו. העצים אינם נעים, והעלים הקטנים שעל ראשי האקליפטוס שקטים גם הם.
אנכי ושני ערבים, האחד זקן והאחד צעיר, יצאנו מחצרי. ביתי בנוי במורד הגבעה. עלינו לצד המזרחי של הגבעה, ועל פסגתה נראתה לנו כל המושבה כעל כף־היד: הגגות האדומים, הרטובים ממי הגשם של אתמול, מתנוצצים לאור קרני השמש הראשונות. עשן דק וזך עולה מעל גגות בתים אחדים, עולה ומתנשא השמימה כעמוד ישר. מסביב מרבד של פרחי־שדה, רובם אדומים כדם וגבעוליהם מלאים מי־הטל. כרמי השקדים, הנראים מרחוק. מכוסים פרחים לבנים. כאילו נפל עליהם שלג ויכסם כולם. ויערות הזיתים של רמלה נשקפים מבין לגבעות ומשתפכים לתוך ים של ירק…
שפע של צבעים, של אור, של זוהר, ממלא את האויר, את כל היקום — והכל כמו צוחק, כמו אומר שירה…
— מה יפה עולמו של אלהים! — קרא בעליצות הערבי הצעיר.
— כן, יפה העולם שעשה האלהים, אבל בני־האדם בעוונותיהם הרבים השחיתוהו ומלאוהו כעוּר, — ענה לעומתו הזקן בקול שקט.
הזקן הוא כבן ששים, עִוֵר עינו האחת, ושמו רשיד, וזאת הפעם הראשונה אשר ראיתיו. הצעיר — כבן עשרים, בחור חי ומלא תנועה, עליז ושמח, ושמו מוחמד. אותו ידעתי זה כבר.
— יחטאו האנשים כמה שיחטאו, והעולם לא יחדל מהיות יפה! — הוסיף מוחמד להתפלסף, ויפן אלי וישאלני:
— חַוַג’ה, איפה יפה יותר, פה או שם ב“מוֹסקוֹבּ”?
— בודאי פה… עניתיו — שם: קור, שלג, קרח… וכי תעלה השמש ותחמם את האויר, ונהפך הכל לטיט ורפש…
— ואני חשבתי, כי שם יותר יפה! למה, איפוא, שוב הלכת לשם?
— שוטה שבעולם! — קרא הזקן, — עודך נער, קל כמים! לא את המקום היפה מבקש האדם כי אם את המקום הטוב. ההבנת? ושם אין “מַעשׂר”, אין “חַילים” ואין “אטי ג’ברא”! — הזקן נאנח אנחה עמוקה.
— מדוע לבך כה מר? — שאלתי את הזקן.
הוא נאנח שנית ובמשך רגעים אחדים לא ענני כלום. אחרי כן אמר בלחש:
— חוג’ה, הכל מידי שמים!
— אם רוצה אתה, הבה אספר לך מה שקרה לרשיד וידעת את לבו המר, — אמר אלי מוחמד.
— אדרבה. סַפּר ואשמע.
וזה אשר ספר לי מוחמד בדברים קצרים, כשהוא חציו לועג חציו צוחק, כדרכו תמיד:
בן שמונה־עשרה שנה היה רשיד, כשחטפוהו החילים והביאוהו ומסרוהו לצבא. עוד צעיר היה רשיד ולא הגיע זמנו לעמוד לצבא, וגם זכויות היו לו: אביו היה זקן מופלג, ואחיו ואחיותיו קטנים, והוא הזן ומכלכל את כולם. אבל זקני הכפר שמרו לו עֶברה בלבם…
כשבת רשיד בקסרקטין אשר ביפו, הגיעתו הבשורה הרעה כי אביו מת וכי כל בני־ביתו צפויים לרעב, ויכאב לבו מאד. ואתו יחד בקסרקטין ישב איש־צבא זקן, שחטא ונשלח לעכו ועתה שב לביתו אשר בעזה. וישפוך רשיד לפני מכירו החדש את כל מרי שיחו. והאיש היה רגיל ומנוסה, הרבה ראה בימי חייו והרבה עשה. יעץ לו האיש לדקור את עינו הימנית, באשר אז לא יצלח עוד לצבא, ויצא לחפשי, ויוכל ללכת לביתו, אל אמו הזקנה ואל אחיו ואחיותיו הקטנים. וייטב הדבר בעיני רשיד ויעש כן. בלילה לקח מידי חברו מספר חד, הסתתר בפנה ודקר את עינו האחת… אבל אלהים בלבל את מחשבותיו. הוא דקר את עינו השמאלית… ממחרת נודע הדבר לשלטונות, וידושו את בשרו בשוטים וישלחוהו לעבוד עבודת־הצבא בתימן עשר שנים במקום חמש…
— ואמו הזקנה, — הוסיף מוחמד לספר לי, — וילדיה הקטנים היו גועים ברעב. פעם מצאה עבודה ופעם לא מצאה. הילדים היו מחזרים על הפתחים… ואחדים מהם מתו. לאחרונה מתה גם הזקנה; ושאר בניה, שנשארו בחיים, נפוצו לכל כנפות הארץ ואיש לא ידע את מקומם. חלקת השדה, שהיתה לאביו של רשיד, לא נחרשה ולא נזרעה. וכשבאו חוכרי המעשר לגבות את המס, מכרו השֵיכים את הבית ושלמו את המעשר, ואת חלקת השדה נתנו לאחר לעבדה.
כששב רשיד לפני שנתים אל כפרו, מקץ עשר שנים לעבודתו בצבא, לא מצא את אמו ואת אחיו ואחיותיו, וגם את בית אביו ואת חלקת שדהו לא מצא, כי היו לאחרים.
— רק לפני שנתים שב רשיד מעבודת הצבא? — שאלתי בתמיהה.
— כן, ענה לי רשיד, — עשר שנים עבדתי בצבא ושנתים הנני יושב בביתי.
— בן כמה שנים היית בצאתך לצבא?
— בן שמונה־עשרה.
— ובן כמה אתה היום?
— בן שלשים או שלשים ואחת…
נורא, — אמרתי בלבי, — ואני חשבתיו לבן ששים!
ורשיד כאילו הכיר בי ובמחשבתי ויאמר: מעטות הן שנותי, אבל רבים יסורי…
בצער עמוק הבטתי אל האיש ההולך על ידי. כלי שבור. מדוכא הייתי מפני רושם הדברים אשר שמעתי והפנים אשר ראיתי.
— ומה מעשיך עתה?
— בשובי אל הכפר רחמוני הזקנים והשיבו לי את חלקת האדמה אשר לאבי. לחרוש ולזרוע לא יכולתי עוד, ואתן את הקרקע במשכון לאטי־ג’ברא. לקחתי ממנו כסף וקניתי לי גמל, וכעת הנני עובד בו. המושבה מספיקה עבודה: להוביל זבל, ענבים, סחורה מיפו…חַמְדוּ־לאִללָה.
— כמה לקחת מאטי־ג’ברא?
— מאתים פרנק.
— ואימתי תסלק את חובך?
— לעולם לא אסלק. הוא יקח את הקרקע. כך דרכו תמיד. לא אני הראשון ולא אני האחרון…
— כמה רבית אתה משלם לו?
— שני פרנק לשבוע.
— לשבוע?! וכמה אתה משׂתכר?
— מי יודע? אינני בעל חשבון… עשר שנים עבדתי לשולטן, ועתה אעבוד כל ימי חיי לאטי־ג’ברא. הכל מידי אלהים, חַוַגה…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.