כך קראו לו על שם כלבו, אשר אותו אהב יותר מנפשו.
שמו הנכון היה: עַבְּד־אַללָה.
כך קרא לו אביו, כשיצא מעבדות לחרות.
אביו היה עבד. אחד האפנדים שביפו קנה את אביו בשוק המצרי. רוב ימיו עבד אביו את בעליו וישב עמו. וכשיצא לחפשי, התישב באחד הכפרים ויהי לרועה־צאן.
כשנגמל עבד־אללה, מתה עליו אמו, וכשידע לצאת בשדה אחרי עדר הצאן, מת עליו אביו. והבן מלא את מקום אביו. והוא אז בן חמש.
כאביו כן בנו עבד־אללה שחור היה ופניו מבריקים בברק נעל מצוחצחת. מצחו גבוה ורחב ושערות ראשו קטנות, מסולסלות וקשות כחוטי־ברזל, גלגל עיניו — שחור, והלובן שבהן — כמראה הדונג. חטמו רחב ושׂרוע ונחיריו גדולים ורחבים. שפתותיו קשות ועבות, ומבעדן מבהיקות שתי שורות שנַיִם לבנות וקטנות.
כך היה מראהו של עבד־אללה בהיותו בן חמש והוא רועה צאן הפלחים בכפר הקטן, וכך היה מראהו בהיותו בן ששים — כשהכרתיו אני — והוא רועה צאן הבּדוים בשדות וארי־אִל־חַוַר הרחבים. רק קומתו גדלה מעט ועל סנטרו צמחו שתים־שלש שערות לבנות, קטנות וקשות.
_________
הכפר, שבו היה עבד־אללה רועה צאן, היה קטן מאד: כמה עשרות בתים על אדמת סלע, על חוף הים, בדרך מיפו לקיסריה.
ובאותו הכפר היה עבד־אללה — השחור האחד. והמצב המיוחד הזה היה אסונו. הגברים היו לועגים לו, מתלוצצים בו. “שחור”, “שד” היו קוראים לו. לעתים קרובות היו גם מכים אותו. אבל הם אהבוהו. הנשים היו מרחמות עליו, אבל שנאוהו: המעוברות היו עוצמות את עיניהן בעברו ברחוב לקראתן. והקטנים היו מתקלסים בו, מידים בו אבנים. הוא היה המטרה התמידית לרשעתם הילדותית… ולא משנאה, חלילה, בעיניהם אין הבדל גדול בין עבד־אללה השחור ובין כלבו הקטן והכחוש, שהוא לבן דוקא.
כן, לבן היה כלבו של הרועה הקטן, ומשום כך אהבוֹ השחור.
פעם, כשרעה את הצאן על שפת הים, והוא אז כבן שתים־עשרה, נתקלו רגליו בכלב קטן, רועד מקור ומרעב. אין זאת כי אם אבד לאחד הסַירים. הרועה נפל על מציאתו כעל אוצר, לאשרו ולשמחתו של היה גבול ביום ההוא. הרבה יסורים גרם לו אסון צבעו השחור, ובתוך אסונו, בתוך בדידותו, הרגיש כי חסר הוא איזה דבר, אך לא ידע מה, וכשהיו מכים אותו, כשהיה רעב, כשהיו מתקלסים בו, לא בכה, לא צעק ולא התאונן, אלא נדחק היה לאחת הפנות ומתיחד עם כאב נפשו העמוק. ולא מן המכות, לא מן הרעב והקלס עלה הכאב הזה, כי אם מבדידותו, — חסר היה איזה דבר… אבל לא ידע מה הוא חסר.
עתה שמצא את כלבו — לא היה בודד עוד, ויאהב את כלבו וישמור עליו, ויתגאה בו, כי לבן הוא. כל דאגתו, כל שעותיו הפנויות, כל חיי־נפשו היה מקדיש לכלבו.
בהנתן לו לחם ומעט אורז מטוגן בשמן, הריהו נותן את האורז לכלבו והוא אוכל את הלחם, וכשאין בידו אלא לחם יבש, הוא שורה את חציוֹ במים, לרכך אותו בשביל כלבו. הכלב הקטן מאד, שערותיו תלתלים, וכל מראהו שלא מן המצוי. נערי הכפר התקלסו בו כמו בבעליו והשליכו בו אבנים, והרועה הקטן, שנתן גווֹ למכים — כאילו לכך נוצר — בלי שיתחמץ לבו, בלי שיגן על עצמו, היה מתעורר בכל כוחותיו להגן על כלבו… ויש אשר השתטח עליו בגופו, לקבל את מכות הנערים… ויש אשר צעק אליהם: “הלא לבן הוא!”
יותר שאהב עבד־אללה את כלבו — אהב את לבנוניתו…
_________
ופעם אחד, כשחלה הכלב ולא טעם מן הלחם שנתן לו בעליו, גנב עבד־אללה מחלב הצאן ויתן לכלבו… מעולם לא מלאוֹ לבו לעשות כן בשביל עצמו.
והדבר נודע לבעליו…
האכזרים הכו את הכלב האומלל עד מות.
ובלילה ההוא עזב עבד־אללה את כפר מולדתו, והוא אז כבן חמש־עשרה, וילך לואדי־אל־חור אל הבדוים וישאר שם כל ימיו.
כלב לא היה לו עוד, אבל שמו אבו־אל־כלב נשאר לו לכנוי לכל ימי חייו.
כשגדל עבד־אללה לא היתה עוד שחרוריתו גורמת לו יסורים וצער־הגוף כבתחלה. בין הבדוים היו שחורים כמוהו, והקטנים לא העזו עוד לנגוע בו. אבל אם נצל מיסורי־הגוף, הנה מיסורי הנפש לא נצל כלל וכלל.
הוא סבל בקרב נפשו. הוא רצה להיות ככל בני סביבתו. בעודנו קטן טפּח בסתר, באחת מפנות נפשו העגומה, את התקוה שעוד יהפך לבן… ואת תקותו זו הסתיר בלבו בקנאות יתירה. יש אשר שעות רצופות ירחץ את פניו במי הים המלוחים וימרוק אותם בחול על שפת הים. וכשהיו פניו בוערים וכואבים מרוב שפשוף, היה בא אל הכפר ולבו דופק. וכשמעו מאחריו את קול הקטנים: “שחור” — וָיֵדע כי תקותו לא באה…
כשגדל והבין כי תקותו תקות־שוא היא, לא התיאש בכל־זאת יאוש גמור. משאת־נפשו קבלה צורה חדשה: הוא קוָה כי יקנה לו אשה לבנה ויוליד בנים לבנים. ובתקותו זו חי כל ימיו עד שהזקין… כי לקנות לו אשה, אפילו שחורה, לא יכול: מימיו לא ראה בידיו אף פרוטה אחת. בשכר עבודתו היה מקבל לחם לאכול וכתונת־בד ללבוש. כסף לא נתן לו. וכשהתחילו יהודים עוברים בסביבה, השׂתכר אמנם פעם ושתים כסף ממש, אבל הכסף היה מעט, וגם הזקנה כבר קפצה עליו…
_________
פעם, כשהגיעה בשבילי ספינה טעונה עצים, ואני הלכתי לאהלי הבדוים, היושבים על גבול חדרה וּואדי־אל־חור, לבקש שומר, — נענה לי הרועה הזקן ללון על יד העצים; וכשישבנו עמו על חוף הים, והים זועף והגלים רועשים, ורסיסי מים קרים נופלים עלינו, ספּר לי השומר הזקן את קורות ימי חייו.
ואחר שגמר את דבריו ושנינו שתקנו רגעים אחדים, נתעורר עוד פעם, כאילו נזכר בדבר־עיקר, ואמר:
— והכלב לבן היה….
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.