רקע
משה סמילנסקי
מֻחַמַד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

באותו קיץ היה רעב בדרום הארץ. מראשית החורף ועד אחריתו לא ירדה אף טפת מים אחת. נסגרו ארובות השמים ולא נפתחו אף פעם אחת. לשוא התפללו החַג’ים הקדושים, לשוא צעקו הדֶרוישים ובכו “פני הארץ”: פני השמים קשים כברזל, מזוקקים כבדולח, ואין בהם אף סימן לגשם. יש אשר יעלו עבים מן הצפון ומן המערב וגם רוח ינשב בחזקה — והיתה התקוה בלב האדם; אבל רק עד חצי השמים יגיעו העבים ויעמדו, והרוח ישנה את מהלכו. רואים בני־האדם את הגשם מרחוק, רואים את הטפות המטפטפות בצפון — ואליהם לא יגיע… ושוב מטוהרים השמים והרוח כאילו לא היה. אנחה עמוקה פורצת מלב האדם, ואבלים וחפויי־ראש שבים האנשים אל אהליהם ומתחבאים לבלי ראות את כל הרעה. גם יש אשר קללה חשאית תרדוף אחרי העבים הקלים…

ובאותו חורף לא פתחו בני הדרום את מטמורותיהם ולא זרעו את שדותיהם. ככלי אין חפץ בו מושלכות המחרשות מאחורי האוהלים ופניהן מלאות בושה וכלימה; ויש אשר שוכני האוהלים יזרקו אליהן מבט שנאה וקצף, כאילו הן האשמות ברעה… והבקר והצאן התהלכו בשדות וראשיהם מוּרדים בעצב, מבקשים הם מרעה ואינם מוצאים: האדמה הקשה לא הוציאה כל דשא עשב, ויש אשר תעמודנה הבהמות והעלו גרה בשתיקה, ובשתיקתן מעֵין התמרמרות קשה, והרועה מביט אליהן ולבו נשבר. הסוסים והגמלים עודם אוכלים, אבל רואים הם בעצבון, ששקיהם מתרוקנים ושוב אינם מתמלאים.

באמצע החורף כלתה החטה והשעורה, העניים נתנו בעבוט את כל אשר להם לאחיהם העשירים, והבינונים שוברים בר בכסף. שער הדגן עלה פי שנים ושלושה מן הרגיל. הכסף אזל מכלי האמידים, והכלים נעלמו מאהלי העניים, והרעב הולך וגדול כל ימי החורף.

וכשבא האביב פרקו בני־הדרום את אהליהם ויסעו.

מחנות־מחנות נסעו מן הדרום אל הצפון, האהלים וכל הכלים טעונים על גבי הגמלים הרזים, ההולכים לאטם ומתנועעים בעצלות, ומאחוריהם מתנהלים לאטם השוָרים, הפרות והצאן. כולם דקים, עצמותיהם שוּפּוּ ומבטיהם כאילו נושאים תפלה: בקשו רחמים עלינו!… בראש הגמלים הולכים הגברים, פניהם נזעמים וקודרים, שערות ראשם וזקנם גדלו, פניהם כבושים בקרקע, וכשהם פוגשים בני־אדם שאומרים להם שלום, כמעט שאינם עונים: בושים הם… ומאחורי הבקר והצאן הולכות הנשים עם הטף: פנים קמוטים ונאלחים, שפתים יבשות, עינים קמות ומבט חולני… מעציב מראהו של מחנה כזה; דומה כאילו שלט איום הודבק אליו והכתובת עליו: רעב…

אל הכפרים אינם נגשים: הפלחים מביטים עליהם בעין רעה. במרחק־מה מן הכפר הם נוטים נטיה ארעית את אהליהם. הבהמה נפוצה לכל עבר לבקש מרעה, הנשים הולכות אל הכפר להביא מים. הילדים נגררים אחריהן, ובדרך הם מלקטים קלפות של פירות, שיורי ירקות רקובים, ואת המלוקט הם בולעים בעודו בכפם. הגברים עומדים בכנופיה ומתלחשים — מתיעצים הם. לבסוף הם פושטים אל העדר, בוחרים כבשים אחדים או עגל ומוליכים אותם אל הכפר. משם הם שבים: האחד עמוס שק דגן, והנשארים מלוים אותו… ביראה, כמו בחרדת קודש, מריקים הם את הנמצא בשק אל הסדין שפרשׂו לארץ: חטה, דורה ושעורה, הכל מעורב יחד. הנשים מתחילות לטחון, הגברים מלקטים קוצים ועשבים יבשים, עורכים מדורה. עוד מעט והדגן יהיה לקמח; את הקמח עם הסובין שׂמים בקדרוֹת, שופכים מים ועושים בצק, לשים את הבצק ואופים פתּות… והפתּות עוברות מיד ליד ונאכלות בעודן חמות…

_________

כשרבו מספר ההולכים מן הדרום, החלו בני הצפון להתלחש בדאגה. ומלאכים יצאו מן הכפרים אל שרי המדינה בערים להגיד: פשטו עלינו בני הדרום, הם והבקר אשר לרגליהם, כארבה לרוב, ולחכו את המרעה, ושתו את המים, וימלאו את הארץ גנבות וגזלות. אבל מעיר־הבירה באה פקודה, לבלי קחת “עושר” וּ“וֶרקה” משוכני האוהלים בדרום, ולתתם להתישב בכל מקום אשר ימצאו שם מרעה ומים. וישובו צירי הפלחים במפח־נפש. והבֶּדוּאים שכנו מסביב לכפרים. בקנאה הביטו הבּדואים אל הכפריים, ובשנאה הביטו הפלחים אל הבדואים. הפלחים קשי־הלב שכחו את רוב הטובה שהשפיע עליהם הדרום מדי שנה בשנה. כשהלכו לשם לקצור היו חוזרים עמוסים כל טוב, הם, גמליהם וחמוריהם. והבדואים הרגישו עלבונם והחרישו, ורק פניהם נעשו יותר שחורים ונזעמים מיום אל יום. יש אשר יבקשו הצעירים לפשוט בשדות הפלחים: אלה החמורים רכי־הלב לא יעמוד בפניהם!… אבל הזקנים כהו בהם. מצוַת השֵיכים הגדולים היתה נמרצה: לבלתי הפיל אף שׂערה מראשי הפלחים ארצה ולבלתי גנוֹב מחמור ועד שרוך נעל. והיה כי ירחמם אלהים והמטיר מגשמו ושבו בשלום אל בתיהם..

___________

גם אל המושבות של היהודים באו, בראשונה מתי־מספר ואחרי כן יותר ויותר, הם לא ידעו איך יקבלום “בני הנכר”; אולי יגרשום בעזרת ה“קוֹנסוּלים”. בין בני המושבות היו אמנם אנשים, אשר פחדו פן תרבינה הגנבות ויאמרו לגרש את האורחים הבלתי קרואים; אבל היו גם כאלה, אשר פני הרעבים העירו בהם רגשי צער והשתתפות, ויש אשר הציעו גם לעזור להם. סוף־סוף נתקרבו בני־המושבות והדרומיים אלה אל אלה: הדרומיים שתו מימיהן של המושבות ורעו בשדותיהן, ובני המושבות מצאו בקהל הבדואים פועלים בזול. וכשפרצה פעם אחת תגרה בין מושבה עברית לכפר ערבי, באו הבדואים לעזרת האכרים והכו את הפלחים.

זמן הקציר הגיע, ואחריו באו ימי הבציר. הרעבים “נפלו” על העבודה ועשוה בחצי המחיר, ומספר ה“מלקטים” היה גדול פי־עשרה מבכל שנה ושנה. אל היקבים היו באים אנשים זקנים וילדים ומלקטים את שיורי הענבים מתחת לעגלות ואוכלים אותם על חלאתם וזוהמתם.

את הנטירה בכרמים היו מקבלים עליהם בזול. אבל הכורמים חששו למסור להם את כרמיהם, וביחוד את הכרמים הרחוקים מן המושבה.

ואני מסרתי את נטירת כרמי, הסמוך לביתי, לאחד הרעבים, מוחמד שמו. פניו, המפיקים מין אצילות, משכו את לבי והעירו בי רגשי אמון. אבל האצילות של נוטרי רמתה אותי, לא מפני שלא מצאתי בו מדות נאות, אלא מפני שהיה אציל יותר מדי…

____________

מוחמד היה גבה־קומה, שחרחר, בעל פנים מארכים ודקים; שערותיו שחורות, וזקן שחור מכסה את סנטרו; עיניו שחורות ועמוקות ומהבהב בהן זיק של לאוּת, של יאוש קל. בבוקר, בצהרים ובערב היה רוחץ את ידיו ורגליו, משתטח על הקרקע ומתפלל בחמימות רבה. הסוכה אשר עשה לו היתה דלה מאד: ארבעה כלונסאות וסכך של קוצים ועשבים מלמעלה. בצלו של הסכך היה מוחמד ישן ביום או יושב ומביט אל הדרום הרחוק. ולו אשה ובן, ילד קטן, שנשארו יושבים שם בין אהלי הרעבים מתחת לגבעת המושבה…

בלילה אהבתי לשבת אצל נוטרי ולשוחח על הדרום.

— מוחמד, שנות רעב כאלה באות אצלכם תכופות?

— אצלנו?… לא ולא! — ענני קצת בגאון וקצת כאיש אשר הכלימו את פניו, — הדרום שלנו ברכת אַללה בו! בימי הקציר באים אלינו מכל קצוי הארץ: מן הצפון וממצרים ומהרי חברון.

מוחמד שתק רגע והוסיף:

— בן עשרים ושמנה אנכי כיום ולא ראיתי שנה כזאת. מספרים, שבקטנותי היתה שנת קללה כזו, גם אז סגר אלהים את שערי המטר, בעוונותינו הרבים!

— ומדוע לא תשאירו משנות השפע והיה לכם לאכול בשנת הרעב?

— להשאיר?… העשירים משאירים והם אינם רעבים. והעניים גם בשנות השובע לא ימצאו אלא כדי לכלכל את נפשות בני־ביתם בלחם.

— ואיך זה כלה הדגן לעשיריכם בשנה זו?

— כלה?… לא מנוֹ ולא מקצתו! לוּ פתחו השיכים הגדולים את מטמורותיהם, כי עתה יכלו להאכיל את כל בני הדרום לחם וגם להותיר.

— ומדוע לא פתחו?

— פותחים הם לאט לאט. מוכרים את הדגן בעזה, ומביאים שקים מלאים כסף וזהב.

ושוב שתק מוחמד רגעים אחדים, אחרי כן הוסיף לדבּר, כשהוא שקוע במחשבותיו:

— כן, חוג’ה, יש אשר במטמורות צבורים אלפי כריים חטה ושעורה ומסביב להן אלפי אנשים רעבים ללחם…

ושוב שתיקה.

— רעים הם העשירים שלכם. בשנה כזאת היו צריכים לפתוח את מטמורותיהם ולתת לחם לכל הרעבים. אדם כי ירעב, כלום יתכן לבלי האכילוֹ לחם?

— רעים?… כן, רעים. ומי הם העשירים הטובים? ואצלכם במושבתכם לא כן? כך הוא בעולם כולו.

שוב החריש מוחמד, ואַחַר הוסיף:

— ככה ברא אלהים את העולם: למעטים נתן הרבה ולרבים לא נתן אף מעט.

ובשעה שנוטרי שקוע במחשבות כאלה על סדר העולם, אינו משגיח כי השועל מתגנב אל הכרם וזוכה משל אחרים; וכשאני מעיר את אזנו בהלכות נטירה, יתנשא בעצלות ממקומו, לאטו יתנהל אל הגבול, ומי יודע אם אין באותו רגע מחשבה בלבו:

— גם זה רעב…

— מוחמד, מנַין לך פנים של אציל, ואתה עני רעב ללחם? — שאלתי את נוטרי בפעם אחרת, כשישבנו בלילה על־יד סוכתו הדלה.

— פנים של אציל?.. — שאלני מוחמד בתמיהה, כאילו לא הבין, איך אוכל לדעת כזאת.

— כן, פניך עדינים וידיך רכות. אין זאת כי אם לא עבדת הרבה.

— אמת, לא עבדתי ולא אוכל לעבוד. יש לי גוף של עשיר ונשמה של עני… לעבוד איני יכול, ולנצל את האחרים גם־כן לא אוּכל.

ומוחמד ספר לי בדברים מקוטעים מקצת דברי ימיו:

בן אחת המשפחות העשירות והמיוחסות הוא, וכל קרוביו עשירים. גם הוא ירש מאביו זכות לחלקת־שדה רחבה ולעדרי צאן ובקר. אבל עשרו הלך וכלה. רוב אדמתו לא עוּבד. והמעט שנעבד — אכלו הפועלים את פיקותיו. גם בצאן ובבקר לא ראה ברכה: מהם נגנבו ומהם מתו. מכל נחלתו לא מצא אלא לחם לביתו הקטן. גם כסף לא היה לו. קרוביו לעגו לו, חשבוהו לעצל ולחסר־דעה, ובשנות־הרעב רעב גם הוא, ככל עניי שבטו.

— וקרוביך העשירים לא יעזרו לך בשנת רעב? היתנו לך" לאשתך ולילדך היחיד לגווע ברעב?

— אפשר שהיו עוזרים, אילו בקשתי…

— ומדוע לא תבקש?

— איני יכול, חוג’ה, נפשי “כבירה”…

קולו של הבידואי, הערום למחצה, והבעת פניו מדי דבּרוֹ, הפליאוני, הרגשתי, שאמנם שאָר־רוח בו ולא יוכל לבקש.

פעם אחת שבתי מן העבודה הביתה, ובעברי דרך כרמי אשר על יד ביתי, לא מצאתי את נוטרי בצל סוכתו; גם בשעה מאוחרת בערב לא מצאתיו. רק בלילה, כשיצאתי מן הבית, ראיתי את צל דמותו, כשהוא הולך מתחת לגבעה. גם ממחרת היום, כשעברתי בכרם, לא מצאתיו, וַיִחַר לי הדבר, ואלך אל אהלי הבדואים לראות מה היה לנוטרי. עוד מרחוק ראיתי את אהלו, צלעותיו מורמות קצת ומוחמד יושב כפוף ומטפל בעריסה אשר לפניו.

— מוחמד, אִי, יַא מוחמד!

— הנני, חוג’ה!

— איך זה עזבת את כרמי הפקר ותלך להתעסק באהלך?

— בני חולה!

— התשובה הקצרה הרגיזה קצת את “בעל הבית” שבי: כיצד? כרמי מה חטא?…

— אם בנך חולה, תשגיח אשתך עליו, ואנכי משלם על־מנת שתנטור! — אמרתי בקול רוגז, כשנגשתי אל האוהל הדל.

מוחמד הרים את ראשו מעל עריסת ילדו והעיף בי מבט מלא עצב ותום.

— חוג’ה, את נפשי לא מכרתי לך…. אתה חס על כרמך, שאינו עצם מעצמך ובשר מבשרך, ואני לא אחוס על בני, שהוא עצם מעצמי, בשר מבשרי וחלק מנפשי?

מבטו וקול דבריו הפיגו את כעסי לגמרי. את מקום “בעל הבית” שבי לקח האדם.

— אבל בנפשך הוא ובנפש בנך, מוחמד. את כרמי לא אעזוב, אמסרנו לנוטר אחר, ולחמך מאין יבוא?

— ידעתי… אבל איני יכול…

ושוב הרגשתי, שהבדואי הזה, הערום למחצה, אמנם אינו יכול לעזוב את ילדו החולה, כמו שלא יכול לבקש עזרה מאת קרוביו העשירים.

הבטתי אל אוהל־הבד הדל והזעיר, המלא טלאים על גבי טלאים; אל האשה הכחושה, שאינה אלא גל של עצמות בתוך עור דק ושקוף; אל כד המים, אל השק בפנת האוהל, מקום ששמור הקמח אשר קנה במחיר המג’ידי שנתתי לו, ואל העריסה, שמתוכה נשמעה לי אנחה חלשה ורכה, — ואחשוב בלבי:

— הנשמה היתרה מאַין תמצא?!…

_______

נוטר אחר לא לקחתי, למחרת מת הילד, ובעוד יום חזר מוחמד אל עבודתו. פניו כאילו נעשו יותר מארכים ויותר דקים ומבט עיניו יותר מיואש. נתתי לו עוד מג’ידי, לשלם את הוצאות הקבורה. בלילה שמעתי את שירתו הקטועה, שאינה אלא צרוף של אנחות, וביום ראיתיו מוטל בצל אהלו.

עברו כשבועים. לא באתי בדברים עם נוטרי, עסוק הייתי. פעם בבוקר בא אלי מוחמד. הכרת פניו ענתה בו, שבקורו הפעם אינו מן הרגילים, דבר בגו.

— מה שלומך, מוחמד!

— לא טוב…

— מדוע?

— מתגעגע אני על הדרום…

— על הדרום? — שאלתי בתמיהה ואצחק, — הלא אין שם עתה לא עץ מצל ולא עשב ירוק, הכל שם נשרף מחום השמש הלוהט…

פני מוחמד הביעו סערת־נפש. עיניו הבריקו, וכולו נשתנה ויהי לאחר. איזה דבר התקומם בו, איזה רגש חי וחזק.

— אַל נא, חוג’ה, אל תדבר ככה. אין מקום יפה מן הדרום. שם מרחב־יה, שם ברכת־אַללה. אין דבר מבדיל שם בין השמים ובין הארץ. האדמה נשמרה כביום ברוֹא אותה אלהים; העצים לא עשו בה פצעים… ואין דבר אשר יעצור את מבטך מהביט עד סוף השמים… שם באויר נשמת בני מרחפת…

מוחמד נשתתק.

— חוג’ה, — הוסיף אחרי רגעים אחדים, — מה הייתי רוצה לשוב עתה אל ביתי!…

ועיניו הביטו דרומה, מביטות ותועות, כמבקשות את שאהבה נפשו.

— המעט לך כי רעבת כל הקיץ עד עתה?

הוא שתק ולא ענני.

— חוג’ה, כמה ימים עוד עלי לשמור בכסף אשר נתת לי?

הצצתי בפנקסי ואומר לו: עוד יומים.

— חוג’ה, בעוד יומים תבקש לך נוטר… אנכי הולך לשוב.

— משוגע! הלא תגועו ברעב אתה ואשתך.

— לא אוכל, חוג’ה, נפשי שואפת לשם…

ומוחמד הביט דרומה ומתוך עיניו נשקפו געגועים עזים ועמוקים.

לא אמרתי לו כלום. ידעתי כי אם נפשו של מוחמד רוצה בדבר, אין הוא יכול למנוע את הדבר ממנה. הרגשתי, שכאן מתגלים לפני געגועים, המעבירים את האדם על דעתו.

— בעוד שבועים לא תמצא כאן כל עבודה.

— הכל מידי אלהים!

________

מוחמד הלך לו. אנכי לקחתי נוטר אחר, ואת האציל שלי ואת נפשו “הכבירה” שכחתי. עבר כחודש ימים. פעם לפנות ערב ישבתי בחוץ ואתענג על הקרירות הנעימה הבאה אחרי חום היום. הבציר כבר כלה, בכרמים לא נשארו אלא קצת עוללות, שהפועלים היו מלקטים אותן בשובם מן העבודה ביקב. הבטתי אל כרמי ואראה מרחוק דמות בדואי מתהלכת בין הגפנים, וחשבתי גם אותו לאחד המלקטים. אבל הוא לא נגע בגפנים והלך ישר אלי. כעבור רגעים אחדים כבר עמד לפני. הבטתי בו ולא הכרתיו ברגע הראשון.

— ינעם ערבך, חוג’ה!

— מוחמד?…

על־פי קולו הכרתיו. וגם על־פי עיניו. אבל פניו נשתנו מאד. ראיתי לפני את סמל הרעב בצורת אדם. מין צבע־של־עפר היה לו, ושערותיו כאילו נתקשו ונסתמרו. עצמותיו שוּפּוּ.

— מה שלומך, מוחמד?

— לא טוב.

— מה נשמע בדרום?

— רעבים.

— איה אשתך?

— הלכה אל קרוביה.

— ואתה?

הוא שתק.

— מוחמד, חוס על עצמך, לך אל קרוביך. אתה אינך יכול לעבוד ולא תמצא עבודה.

הוא לא ענני דבר.

— חוג’ה, המותר ללקוט מן העוללות?

— מותר, מוחמד, מותר…

והוא הלך לו. ראיתיו מרחוק לוקט ובולע ברעבתנות. “אציל רעב”… חשבתי בלבי. וזמן רב נצבה תמונתו לנגדי, וזמן רב צלצל באזני קולו המוזר באָמרוֹ: איני יכול…


המלצות קוראים
תגיות