רקע
משה סמילנסקי
גִ'נְדִי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

על פני מישור רחב־ידים, העטוף פרדסים ירוקים מכל צד ועבר, במקום נשׂא ושקוף, עומדת חבורה גדולה ומודדת זבל. המפקד על כל החבורה הוא המשגיח הראשי, מנהל הפרדס הגדול, משתרע על כמה מאות דונם, איש עברי כבן ארבעים, מיטיב לדבר ערבית ובקי בנמוסי הארץ. הוא עומד במרכז ונותן מזמן לזמן פקודות קצרות ונמרצות. משני עבריו שני רָשמים, האחד עברי, רושם עברית בשביל הנהלת הפרדס, השני ערבי, רושם ערבית בשביל המוכרים. מודד הזבל הוא פלח בא־בימים, זריז ומנוסה במלאכתו. ידיו הגרמיות חשׂופות עד לבית־השחי, כותנתו העבה מקופלת וקשורה למעלה ומגלה את רגליו השׂעירות עד ברכיו ומעלה, פניו רצינים מאד וכל מַעינוֹ בסל אשר לפניו, למלאו כהלכה, להכריז עליו בקול רם ולהפכו במהירות הבזק הצדה אל הערמה, כדי למלאותו שוב.

— וַאחַד! וַאחַד אַללָה!

— לַא אַללָה אִל־אַללָה וַסַיִדֻנַא מֻחַמַד רַסוּל אַללָה! — עונים בני החבורה ביראת הרוממות אחרי המודד.

— תְּנִין! אִרְחַם אַללָה!

— תַּלַתַּא!… בַּרַכַּת אַללָה.

— אַרְבַּע! אַללָה אִר־רַחִים!

— חַמְשַּׂה!… אִל בַּרַכַּה מִן אַללָה!..

המודד הולך ומונה, הולך ומכריז, הולך ומודד ועיני כל החבורה נעוצות בסל, אחוזות בהכרזות המודד, עוקבות אחרי כל תנועות ידיו, שלא יכשל חלילה בלשונו ולא יעשה חלילה מדידתו איפה ואיפה.

והחבורה מגוונת מאד. מעֵבר מזה פלחים מכל הסביבה, חובשי התרבושים גדולים והעבים אף בימי הקיץ החמים, אוכלי הקַרדיש העבה, האפוי בתַּבּוּן. רובם בעלי־בתים, וכתנות שלמות לבשרם. יחד עמהם הגַ’בַּלִיֶה, הפלחים יושבי ההרים, בעלי הכֻּפיוֹת הלבנות והעגאלים השחורים, רובם מדלת העם, כתנותיהם קרועות ובלויות ועשויות טלאים־טלאים, וילקוטי־העור שלהם ריקים באין לחם… רק מהלך יום אחד מביתם הלוך ושוב, ומה בכך אם לא יאכלו יום אחד?…

ומעֵבר מזה בדואים. בראש — אנשי הסביבה הקרובה, לבושי עַבַּאיות שחורות ואוכלי פתות דקות מקמח חטים, אפויי סַג‘. הכפיות והעגאלים לראשם שלמים. רובם אנשי מקנה ועושי מסחר וקנין. ומאחוריהם — בני הדרום, מבני המדבר ומשכניו, מבאר־שבע ומעַסלוג’ ומחָפיר ומואד־אל־עריש, מהלך שלשה ימים, רק סימני כותנות לגופם הערום וסימני כפיות ועגאלים לראשיהם המגודלים פרע. ולכל אחד, בקצה הסמרטוט הקרוע והמלוכלך, הנתון על גופו, כרוך וקשור מעט קמח, לאפות פתה בדרך, עם בוא הלילה, וללעוס ממנה כדי לצאת ידי חובת אכילה… כל היום לא יבוא אוכל אל פיהם, חוץ משרשי העשבים המתוקים אשר ימצאו בדרך וילעסום.

וכהבדל בין מוכרי הזבל כן ההבדל בין בהמתם, המביאה את הזבל. לפלחים המקומיים ולבדואים הקרובים גמלים גדולים ושׂבעים. מהם ענודים רקמת־צמר מגוונת ופעמונים בצואריהם; להרריים — גמלים קטנים ורזים, שעצמותיהם שופו; לבדואים הרחוקים — רק צללי גמלים, רובם צעירים מאד, בכרות קלות, שלומדו זה עתה לשאת בעוֹל וכולן רעבות כבעליהן.

גם השקים, שקי הזבל, שונים הם. הבדואים הרחוקים שקיהם נאים, כולם ארוגי צמר, מלאכת יד, מטוה בית, שטותה האשה במשך שנים… שקיהם של ההרריים אף הם מלאכת יד, תפורים מסמרטוטי־בגד ומסמרטוטי־שק, לקט האשפתות שבערים; רק שקיהם של הפלחים והבדואים הקרובים מתוצרת־חוץ הם, הנקנית בשוק.

ויש אשר ישפוך אחד הבדואים הרחוקים את הזבל משׂקו, ונפלה מבין הזבל חבילה קטנה… בסמרטוט ישן־נושן ומלוכלך כרוך וקשור עוד מעט קמח… והיה אם לא תעמוד בבדואי הרוּח ולא יסתפק במעט הקמח אשר בכנף כותנתו, ושלח חדו גם אל המטמון הזה; ואם תעמוד בו הרוח, והשיבוֹ לביתו כשהיה…

וכל החבורה, גם העומדים למדוד את הזבל משׂקיהם, גם אלה שתורם רחוק עדין, וגם סתם עוברי־דרך, שפנו מדרכם לשעה קלה לראות במחזה, — כולם עומדים צפופים במעגל, שסגר על המנהל, על כתביו ועל המודד, ומשגיחים בשבע עינים על המדידה. ואוי לו למודד אם החטיא את המדה והוסיף גרגרי זבל אחדים על הסל. מיד קם רעש מחריש אזנים:

— חַאף מן אַללה!…

— חַרַם!…

— דמי, דמי!…

— ינס, ינס, ג’י!…

וגדל הרעש, וגבר השאון, ומרחוק נדמה לך, כי מריבת־דמים פרצה…. אבל המנהל יודע את נפש הצבור שלו, והוא מצוה למודד להסיר מן הסל את הגרגירים הנוספים ולהוסיף ולהסיר עוד כלשהו… ובן־רגע שככה הסערה וקולות־קריאה של הודאה ושבח נשמעים מכל צד:

— וַאללָה, אַדַמִי!…

— מַפִישׁ מִתְּל אִל־יַהוּד!…

— אִל־יַהוּדִי אַחְסַן מִן אַל־מִסְלִם!…

— אַללָה אַכְּבַּר!…

________

— סַלַאם עַלֵיכֻּם, עַבִּד אַללָה!… — קרא בקול רם מוכר־זבל חדש, שנגש בצעדים אטיים ומדודים אל החבורה, כשהוא מושך בחבל גמל צעיר, גמל־תינוק קטן וצנום, העמוס על דבשתו שני שקי־זבל קטנים. הגמל מתחלחל מפחד, בוכה מר בפה פעור ומושך את בעליו לאחוריו.

— עַלֵיכֻּם אַס־סַלַאם!… — ענו לו בקול רם רבים מן החבורה ופנו לו מקום ביניהם. אחדים מן הבדואים, מן הרחוקים, הרעבים והערומים, שעמדו מן הצד בקצה החבורה מעֵבר השני, כאילו נזדעזעו לקול הקריאה, העיפו עין לעומת הבא והורידו, כמבּלי־משׂים, קצת מסמרטוט־הכפיה שעל ראשיהם, עטפו בו את הפה ואת קצה האף, ורק את העינים השאירו פתוחות.

רעד קל עבר את אלה שהשגיחו בכך. דברים בגו. מי יודע מה?… שמא מעשה “גוּם”?… ולחש חרישי עבר מפה לאוזן. אלה שעדין לא מדדו את זבלם התחילו נדחקים אל המודד, ואלה שגמרו התחילו טוענים את שקיהם הריקים על גמליהם, לשוב לדרכם…

והאורח החדש, בחור צעיר לימים, זקוף־קומה, רזה וחוֵר, בעל עינים שחורות ומבריקות ותלתלי שער שחורים, — אף הוא, כנראה, מן הבדואים הרחוקים, מן הרעבים. על גופו הערום, ללא כתונת כלל, מוטלה חתיכת עביה שחורה, שכסתה רק במקצת את מערומיו. הוא נדחק בין הקהל ועמד ליד המודד.

גם מעיני המנהל המנוסה לא נעלם הדבר, איך קבּלו אחדים מן הבדואים את פני הבא. הוא החליט להפטר עד־מהרה מן המוכר החדש, ולחש על אזני המודד למדוד לו תיכף ולא להמתין לתורו.

— מה שמך? — קרא לו הרשם הערבי, כדי לרשום את שמו בפנקס למדידה. צחוק קל וטוב עבר על שפתי הבחור ואמר:

— ג’נדי!

ושוב עבר רעד־מה על פני החבורה. השם הבדואי חִזק את החשד. אמנם הבדואים הרחוקים אינם רגילים להקרא בשמם האמתי על אדמת נכר, מחשש “עין הרע”. כל אחד ממציא שם בדוּי, זה יקרא נֶדַא, זה — מַטַר, זה — נִגְ’ם, זה — רַבֵּיעַ… אבל כל השמות האלה גלויים הם. השם ג’נדי כאילו העלים דבר־מה, הסתיר…

ומוכר הזבל הצעיר, המכוּנה ג’נדי, פתח לרוָחה את שני שקיו הקטנים, שהורידם במעוף־עין מעל דבשת גמלו התינוק, ואמר:

— הרי שלי לפניכם!…

ושוב רחף על שפתיו צחוק קל וטוב.

והזבל שלו היה “שופרא דשופרא”. גללי־צאן נקיים ומבוררים, בלי שמץ כלשהו של תערובת עשב או קש או חול. מנופים כגרגרי חטים.

הבעת הנאה ורצון עברה על פני המנהל ועל פני הרשמים, המודד ובני החבורה. המודד מדד ביד נדיבה, הרַשָם רָשַם בלב קל, והמנהל מנה מיד את הפרוטות לידי ג’נדי.

ושוב עבר הצחוק הקל והטוב לרוחב כל פניו. הוא קשר את הפרוטות בקשר אמיץ בקצה חתיכת־העביה שלו, אסף את שקיו וקשרם אל גמלו… אבל לא כמחשבת המשגיח חשב הבדואי הצעיר. הוא אסף את קצות חתיכת־העביה שלו, קפל את רגליו מתחתיו וישב על פני האדמה, בין הקהל, להסתכל במלאכת המדידה.

הוא הסתכל בעינים פקוחות לרוָחה. לפעמים נעו ידיו, כמו מאליהן, ותנועתן העידה בו, כי מלאכה זו נהירה לו.

וברכה היתה ביום ההוא בזבל. חבורות אחרי חבורות באו מכל העברים, מן הכפרים הקרובים ומן הדרום ומן המדבר. ידי המודד עיפו למדוד, וגם לשונו עיפה וכשלה פעם בפעם. ורעם של צעקות ומחאות וקריאות־זעם פרצו מכל צד ועֵבר עם כל כשלון של המודד. המנהל חשש למריבה ממש ואמר להפסיק את מלאכת המדידה, והנה קפץ ג’נדי ממקומו, פנה אל המנהל ואמר:

— אם מצאתי חן בעיניך, תנה לי לעמוד במקום המודד וינוח מעט… — ופני הבחור העירו אמון בלב המנהל. הוא חס להפסיד את קנית הזבל ונעתר לבקשתו.

ג’נדי השליך מעליו את חתיכת העביה, ובמהירות הבזק קשר אותה על מתניו, לכסות על ערוָתו, שלח ידיו אל הסל ועמד על ברכיו. את מעדר המודד השליך ממנו והלאה, ובשתי ידיו התחיל ממלא את הסל ומודד…

זה היה אמן המדידה. ידיו עבדו במהירות ובקלות מפליאה ולא החטיאו את המדה, לא גרגיר אחד יותר ולא גרגיר אחד פחות… לשונו מדברת צחות, ופיו מכריז בקול רם ולא יכשל בלשונו. מודד בחסד עליון. ודבר־פלא, אשר הפתיע גם את מנהל־הפרדס שהיה רגיל עם בדואי־המדבר: אך פתח הבדואי־המודד את השק ושפך את הגללים הראשונים לתוך הסל — והכריז על מוצאו של הזבל, על מקומו ועל השבט בעל הצאן… לפי צבע הגללים ולפי גדלם הכירם ג’נדי.

— מזבל הצאן אשר לעַרַבּ תַּרַבִּין…

— מזבל הצאן אשר לבני תִּיַאהַא…

— מן הצאן אשר לוְלַד דוּלם…

— מערבּ מַעֲזָה מוצאו…

— מבני עַזַזיה הובא…

— מן הצאן אשר לעַרַבּ אִל קְדֵירַאתּ…

והפלחים וההרריים שומעים ומשתאים, ופניהם מפיקים התפעלות. הבדואים שותקים, וכאילו חרה להם על בן מולדתם, המתפאר לשוא בפני הנמושות… הפלחים!…

והנה כנופיה גדולה של פלחים חדשים באה. הגיע תורם למדידה. על פני המודד הצעיר עבר צל של מבוכה, כאילו התקשה להחליט בלבו, מה לעשות: למדוד לאלה או לחדול?… הם — פלחים… והוא — בדואי!… בתנועה חזקה, כמבקש לגרש את פקפוקיו מעל לבו, אחז בסל והתחיל מודד. זיק של לעג, כשמחה לאיד, נצנץ בעיני הבדואים, היושבים מן הצד מכוסי פה ואף… כבר הגיע זמנם למדידה היושבים מן הצד מכוסי פה ואף… כבר הגיע זמנם למדידה והם אינם זזים ממקומם להגיש את שקיהם.

מלאכת המדידה הגיעה לקצה. רוב המוכרים כבר הריקו את שקיהם וישבו לבדוק ולמנות שוב את ממונם. הגיע תור הבדואים המשתמטים, התור האחרון. המנהל קורא להם להזדרז, כי כבר קצה נפשו במדידה ביום. בעצלתים קמו הבדואים ממקומם והתחילו להגיש באטיוּת מרובה את שקיהם למודד, כאילו כפאם שד… מבטו של המודד נפל עליהם… ופתאום קפץ ממקומו, כאילו עקצו עקרב, השליך את סלו ממנו והלאה, פנה אל המנהל וקרא:

אלה, ימדוד להם הפלח!…

קולו היה ספוג בוז וכעס. צל שחור עבר על פני הנצבים, קצה הכפיה ירד כמו מאליו מעל הפה והאף, העינים לא הצטחקו הפעם מלעג ובוז, כי אם רעמו מכעס ומעלבון.

— והלא מדוד מדדת לפלחים… אתה משרתו של “אבו־אחמד”!…

העלבון היה קשה מנשוא. הרי הוא, הבדואי, מדד באמת את זבל הפלחים ושרתם לעיני יריביו… פני ג’נדי חָורו ואָדמו חליפות מבושה וכאב.

— ואתם… האם בדואים אתם?… לקבל פני אורחים בצל קורתכם אינכם יודעים!

הם, הבדואים, בני המדבר, אינם יודעים לקבל פני אורחים בצל קורתם?! מי בדואי אשר ישמע את חרפתו זאת ובפני זרים, ויעבור על מדותיו וידום?…

קולות של צעקה וצוָחה, של מחאה וגדופים פרצו מפי הבדואים ועלו עד לשמים. אחרי הצעקות התרוממו הידים. ידים כחושות, רועדות, ללא־אוֹנים… והידים נשלחו לעומת ג’נדי… ידיו התפתלו בידי יריביו.

הפלחים ההרריים והבדואים הקרובים, שעדין לא הלכו עם גמליהם, מהרו לחבוש את שקיהם ולברוח. לא להכנס, חלילה, לעסק ביש, להיות עדים ולהקרא לערכאות… הפלח המודד והרַשם הערבי נסו להפריד בין היריבים, אבל דברי הפיוס שלהם נבלעו בתוך קולות הצעקה… המנהל היה אובד־עצות ולא ידע מה לעשות.

והנה עמד רוַח והצלה ממקום שלא פלל. שעת הצהרים הגיעה, והפעמון אשר ליד בית המוֹטוֹר, העומד במרכז הפרדס, התחיל מצלצל בקול רם וקורא לפועלים לאכול ולהנפש מעבודתם… מכל עברי הפרדס הגדול התחילו מזנקים ויוצאים מבין לעצים עשרות בחורים, שמהרו למקום המרכזי. ליד המחסנים, לא הרחק מערמת הזבל… צלצול הפעמון, פני הפועלים, מספרם הרב והליכתם המהירה הפילו אימה ופחד על קבוצת הבדואים הערומים למחצה, המתנגחים זה בזה וצועקים צעקות משונות… פג כעסם, נתפכחו משכרון האיבה. נתפרקו הידים מאליהן. איש איש נחפז לגמלו ולשׂקיו ופניו רועדים מפחד…

גם פחד הפעמון והפועלים ה“יַהוּד” פג, הפועלים עברו על ידם, הביטו אליהם בצחוק קל, אחדים גם ברכום לשלום ומהרו אל צנורות המים לרחיצה. אחרי הרחיצה התישבו חבורות חבורות בצל שדרת העצים, החוצה את הפרדס, הוציאו את סליהם ואכלו את סעודתם. פג הפחד, והתמהון הכה את לב אנשי המדבר הערומים והרעבים. מה המשתה הזה בעצם היום, בתוך הפרדס, במקום העבודה?… איש־איש מן הפועלים ככר לחם בידו, אשר כגדלו לא ראו הבדואים מימיהם… והלחם לבן… האומנם לחם הוא זה?… ועוד “רַמְס” מלבד הלחם… מי ביצה בידו, מי גבינה ומי חַלוָה מן המתוקה אשר ב“מדינה”…

נפעם מכולם ונרעש מכולם, מוכה תמהון ממש, היה ג’נדי, אשר זאת הפעם הראשונה הביאוהו רגליו למושבות ה“יהוּד”, כי שמע שיש שבר בהן ממכירת הזבל… וזה היום השני, מאז עזב את אהלו בדרום, לא בא אוכל אל פיו. גם קומץ קמח לא לקח לו, להיות לו למאכל בדרך… תחלה לא תפסה מחשבתו, כי הדבר הזה, שהאנשים המוזרים הללו מחזיקים בידם ולועסים ממנו, לחם הוא… הכזה הלחם אשר יאכלו בני־אדם? עד ששמע את הלחש העובר מפה לפה על שפתי הבדואים: לחם, לחם… והוא נדחף שלא מדעת, שלא מרצון ושלא בכוָנה־תחלה, עד לחבורה הראשונה ונשאר עומד לפניהם בפה פעור ובעינים פקוחות… והאנשים האלה הביטו אליו ברצון, גם דברו אליו דברים שלא הבינם, — והאחד, אשר ישב ראשון לפניו, פרס מלחמו פרוסה גדולה והושיטה לו…

ג’נדי נבהל קצת, נסוג אחור, כאילו לא הבין את כוָנת הבחור, אבל פני הבחור היו טובים, ודבר־מה חזק דחף את ג’נדי שוב אל החתיכה הזאת; חטפה בשתי ידיו והגישה אל פיו. ריח ניחוח לה… ורכה היא וטעימה… ובעודנה בין שתי כפיו בלעה ולא הרגיש כי באה אל קרבו… הוא נשאר עומד במקומו, נפעם ונפתע, כמו לא הבין מה היה ומה קרה.

הצלחתו של ג’נדי משכה אחריה אחד־אחד את כל כנופית הבדואים… פרוסות לחם הושטו להם מכל צד… נוספו על החבורה גם מנהל הפרדס, גם המשגיחים ומכונאים, וכולם העניקו לבדואים מלחמם ביד רחבה.

וכטוב לה האורחים בסעודה, נאותו לספר למנהל את דבר המריבה אשר ביניהם ולהגיש לפניו את עצומותיהם.

התובע היה ג’נדי:

מעשה, ובדרכו במדבר, בלכתו לרגלי משלחת נחוצה, נקרה אל אהלי הבדואים, יריביו כיום, והוא עיף מן הדרך הרחוקה וצמא, ובקש מים להשקותו. הגישו לו מים קרים, שתה והודה לאללָה ולעבדיו…

בקשוהו לסעוד עמהם גם מן הלחם שנתן להם אללה… אולם ללון בצל קורתם לא בקשוהו!… והשעה שעת ערב… ויחר לו עד מות, וימאן לאכול עמהם, ויברכם לשלום וילך לו… הככה יֵעשׂה בין בדואים יושבי אוהלים?!…

ואנשי יריבו כבשו את פניהם בקרקע… הם הודו, כנראה, בתוך לבם, כי נכשלו בדבר עבירה… אבל כבוד שבטם לא נתנם להודות בגלוי כי מדחה עשו… והגדול שבהם, איש שׂיבה, למד סניגוריה על אנשי שבטו.

לא מרוע־לב עשו מה שעשו, ולא מפני שמקלים הם במנהגי אבותיהם ואחיהם. מקרה לא־טהור היה ביום ההוא במחנה… אשת השיך ילדה בת לבעלה, זאת הפעם השלישית… וכל התקוות כי הפעם יבּנו השיך ושבטו נכזבו… לבם היה מר עליהם. השיך ישב באהלו סר וזעף ולבם לא נתנם להגיד לו כי הקרה אללה אורח לאהליהם… ואיש זר, עובר אורח, לא ילין בשבט ואת פי השיך לא שאלו… ובטרם נועצו ובטרם עשו כה וכה — והאורח נעלב, לא התמהמה וברח… וכשיצאו אנשי השבט בעקבותיו לבקש סליחתו ולהשיבו אליהם, לא מצאוהו… אין זאת כי אם הסתתר בין החולות ולן שם והעטה בושה על שבטם….

כשיצאו הדברים, שהיו כבושים ימים רבים בנפש פנימה, נעשו הלבבות נוחים לפיוס. הם נעתרו לדברי המנהל, מחלו איש לרעהו, איש־איש נגע בקצה כתף חברו, השפתים נשקו אלה לאלה מרחוק באויר הריק. הם השלימו ביניהם.

וכשחזרו הפועלים למקומם, לקטו הבדואים את פרורי הלחם ואת שיָרי האוכל, שנשארו אחריהם על הקרקע, חבשו את גמליהם, ברכו את המנהל על הטוב אשר עשה עמם, ושמחים וטובי־לב יצאו מן הפרדס לשוב לדרכם.


המלצות קוראים
תגיות