¹

נקמות נעשה היום בהבריטאנים. המה לקחו את כתבי קדשנו ויעשו בהם כאדם העושה בשלו, העתיקום, פזרום לכל קצות הארץ כמו להם המה, וגם אנחנו נשלם להם היום פעלתם אל חיקם, כי נקח את הספרים היקרים בעיניהם ככתבי הקֹדש, את חזיונות שעקספיר ונביאם לאוצר שפת קדשנו, ואם לא מתוקה הנקמה הזאת?!

חזיונות שעקספיר בשפת קֹדש! לוא הבינו כל ישראל את שפת אבותם וחובבוה, ולוא הבינו כל המבינים שפת עבר וחובביה את השלל הגדול אשר יביא המעתיק את החזיונות האלה לאוצר שפתנו, כי אז היה היום אשר בו הופיע החזיון הראשון לשעקספיר בשפת עבר כיום חג נצחון, כי אמנם נצחון גדול הוא לשפת קדשנו אם אבני חן כאלה תכללנה יפיה. אבני חן כאלה יתנו לה לוית חן ונעורים בעת הזאת, למרות חפץ מנדיה אשר לא יבינוה שיאמרו: בלה היא, מטה לשחת, קברוה, כסו פניה בטמון ובשמה לא תזכירו עוד.

חזיונות שעקספיר, החוזה חזיונות הגדול מאין כמהו בכל השפות והלשונות, מלבד כתבי הקדש והאָמער, אשר לפניו נגלו כל צפוני חקרי לב אנוש ומזמותיו ותחבולותיו, אשר הציג לפנינו לב האדם ערום ונקרא בו כמעל ספר פתוח כל הרשום עליו בכתב החפץ והתאוה הנותנים יד לכל מחשבה, פעולה ומעשה לשבט או לחסד, ומי כמהו מורה אותנו דרכי האדם ויצרי מעלליו למען נדע ונבין מרמות ערומים ונכלי נוכלים, צדקת צדיקים ויֹשר ישרי לב למען נדע ונשכיל ולא נלך כבהמה בבקעה בתבל הבלולה הזאת, אשר בני האדם ישנו פניה ויעוו דרכיה עד כי לא נדע הדרך נלך בה. כי יש אשר נראה דרך צדקה והיא – מות, דרך רשע כסל והיא בצדקה תִכּוֹנָן, והמורה הנאמן הזה יוליכנו אחריו ונר מאיר הדרך בידו להגיה האפלה למען נראה ונתבונן ונשפוט ולא נכשל. אחד הוא שעקספיר ואין מלבדו, אשר בידו היה הכֹּח ובלבו האֹמץ להרים המסך מעל פני המשחקים בבמת משחק הגדולה הזאת, בתבל, ויצג לפנינו מעשי גוי ואדם יחד, אשר במחשך יֵעָשׂוּ ועין אדם לא תשורם במו.

ימים רבים עברו מעת אשר נראו חזיונותיו בטרם אשר הכירו דרכיו והבינו פעלו, ימים רבים נִחֲרוּ בו כל החנפים והכהנים המתקדשים והסופרים חסרי הדעה כאשר יריבו מורדי אור באור שמש; העטלפים האלה יחד עליו התמלאו לכבות אור חזיונותיו ולהשמידם מעל פני האדמה כאשר בקשו להקדיר כל נֹגה ואור, אך לא לעולם יתגולל ספיר בבוץ ולא לנצח יכסו עננים על פני השמש, הבוץ יוסר והספיר יראה בכל כבודו, העננים יכלו והשמש תשמח עין, וכן היה גם לשעקספיר כי גואליו קמו אחרי שתי מאות שנה ויראו לַכֹּל את ערך האבן היקרה אשר אמרו להשביתה מטהרה בהשליכם עליה שקוצים, ואם אמנם גם עד היום הזה לא כל הקוראים יבינו את ערך החוזה חזיונות גדל דעה הזה, ועוד יקומו כפעם בפעם חסרי דעה וטעם לשים בו דֹפי, אך חכמי הלב נמנו וגמרו כלם כי המגדף את שעקספיר את נפשו הוא מגדף.

ולא לפלא הוא אם רבים לא הבינו ולא יבינו עד היום לפעולות האדם הגדול הזה המורם מהסופרים, כי הרבים לא יבינו ולא ישכילו מה היא האמת, כי הסכינו מאז לקרוא לשקר אמת, ואם יראו את האמת אז לא יכירו פניה ויאמרו שקר היא! וכל אלה באשמת הסופרים המתעים את קוראיהם בכזבים נעימים למען קחת לבם. רוב הסופרים וחוזי חזיונות מבשרם יחזו כל איש ואת אשר יכשר בעיניהם אותו יתנו לפנינו כטוב וישר ועל כל אשר לזרא הוא לרוחם יַרְבּוּ להשליך שקוצים. ברואי חזיונותיהם אשר כטובים וישרים יציגום לפנינו ידברו וישיחו רק מעלות רוח בוראיהם, וכל מדבר או עושה לא כחפץ לבם הוא רע ובליעל. סופרים כאלה ישימו מסוה על פעולות בני איש ומחשבותיהם ויתעו את קוראיהם לבלתי ראות את אשר יֵעָשֶׂה באמת, אחרי כי לא פעולות בני האדם וחפציהם יַרְאוּ לנו כי אם חפץ לבם המה, ואם ישגו בדרכי לביהם אז ירימו את השפל וישפילו את הגבֹה, יצדיקו את הרשע וירשיעו את התם. כזאת יעשו גם הסופרים הישרים בלבותם רק מאשר כי לא חֹננו ברוח נאמן לשפוט את הדבר כמו, כי אם מבשרם יחזו הכל והמה יעותו משפט ויתעו את קוראיהם לחזות תהפוכות, לא בזדון כי אם בשגגה. אך ישנם סופרים עוד רעים מאלה (והמה הרבים), חוזי חזיונות אשר לא למען האמת והדעת יגברו בארץ, כי אם רק למען עשות להם שם וכסף, והמה ישחיתו כל רגש מוסר ואהבת האמת בזדון לב, כי המה יבקשו לתת לפני קהל קוראיהם אך את אשר ינעם להם, המה ישירו באזניהם שירים ערבים לאֹזן וירוממו תחת לשונם זמה ותאוה, ועגבים בפיהם לכל אשר יגבר בארץ במזמות תאותיו ויצרי מעלליו, כגבורים יציגו לפנינו אנשים אשר יפרעו חֹק ומוסר, אשר ילעגו לאמת וישנאו תֹּם, וכל תם דרך כגֹלם אין ידים לו בעיניהם, אשר על כן דל מאוד כבוד החזיונות ובתי המשחק, מקום אשר יציגו לעינינו גבורי המחזות האלה, אשר תכליתם היא להורות את העם דעת מוסר והשכל, היו כמערות פריצים, כבתי ספר להורות את בני הנעורים איך לרדוף אחרי זמה ותבל.

לא כאלה חלק שעקספיר (וכמֹהו כן גם כל הסופרים הישרים אשר להם עינים לראות נכחה, אף אם כי לא כרוחו הכביר רוחם); הוא ישב לכסא משפט כאל שופט רמים. לפני כס משפטו יעמדו כמלך כעבד, כגוי כאדם, והוא יתבונן לכל, יחקור הכל, לא ישא פנים לאיש ולא יכיר פני גבוריו, אין אהוב לנפשו ואין שנוא לנגד עיניו, את מעשי כלם ישקול בפלס, ויגיד לאיש צדקתו אשר תמצא בו, אף אם הוא עַוָל ובליעל, ואת פני הישרים לא ישא ממום, כי אין נקי בארץ החיים. הוא לא יירא בדברו משפט פן יזעמוהו חנפים, לא ישים לבו לשומעי דבריו פן לא ינעם להם המחזה, כי יבחרו בשקר לבוש מכלול מאמת ערומה. לא לפי חפץ לבו או לרוח אחרים יַתְוֶה דרך לברואיו וישים קץ להם, כי אם על פי דרכי החיים ומשטריהם ומקריהם ומסבותיהם, אשר על כן יש בחזיונותיו צדיק אובד בצדקתו בנפלו בפח פועלי און ורשע מאריך ברעתו כי לו נתכנו עלילות, ויש אשר יד המקרה תנחת עליהם וצדיק ורשע יחד יסופו יתמו, כי כן המה דרכי החיים.

בדרכי החיים נראה בבֹּקר בבֹּקר כי איש זרוע לו הארץ ובעל מזמות ישלוט בכל, ברוח תמימי לב ובגויתם ויעשן גם אותן לכלי משחית ביד ערמתו. בדרכי החיים נראה כי לא רק היֹשר על עול יתגבר, ולא כפרי מעלליו יאכל תמיד טהר לב. בדרכי החיים נתבונן כי לא כל עושי עול יובאו במשפט. בדעתם לשים עליהם צנה וסוחרה בערמתם, וידי המשפט תקצרנה מענוש רשעים רבים אשר הרבו עמל ושוד גם אם נודע מעלם בקהל. הן מה הוא העֹנש אשר ישא מלשין רעהו בשקר וממצבו יהדפנו ברוח פיו, או יביאהו עד שערי מות? הפתי נתעה ויפול והמתעה יקום וישמח כי חפצו הצליח בידו, או אם ידיח נבל את תמים, בחלקת לשון לעשות עול ולשפוך דם, התמים העושה העול ישא חטאתו במשפט והבליעל המתעהו בשוא, יעמוד ויראה בכרוע הנדח לטבח, ואם איש זרוע או אוצרות הוא המתעה אז ינחל גם כבוד חכמים ובסוד יועצים יחד כבודו, כי איש דעת הוא. מה יהיה משפט חנפים העובדים בכרם האמונה וממנה לחמם נמצא אם בשמה יעשקו עֹשק, או אם בסתר אהלם יעשו כל זמה ותועבה וילעגו לאמונתם ואלהיהם? אלה ישבו ספונים בטירותיהם ויד לא תגע בהם, ואם יקום איש דעת לחות משפט נגד האמונה אז עונו ישא. – במה יִוָסְרוּ גוזלי ארצות ועמים בלי יֹשר ומשפט וידכאו רב אדם תחת רגליהם? משפטם הוא כי יהיו לאדירי ארץ ומפניהם יֵחַתוּ אלים ושמם ינשא על כל שפתים, ואם ישלח רעב את ידו בפת לחם רעהו, גנב ופושע הוא וכל העם יראו את המשפט אשר יעשו בו ויצדיקו עליו את הדין כמו המה טהורים ונקיים וכל עמלם אך בכשרון וצדק ויֹשר בא להם. – מה הוא המוסר אשר ינחל אב אכזר מאת השופטים על רדותו בפרי בטנו כאדון אכזר וישים מתג ורסן לרוחם כמו מקנת כספו ולא עצמו ובשרו המה, ויסחר בהם כהעולה על רוחו, יצוה במפגיע על בנו לקחת לו רעיה לא כלבבו כי אם כחפץ האב, אשר אל יחש משפחות או הון עתק יביט, יאסור ידי בתו אשר נפשה כלתה לאיש כלבבה ויתנה לאשר תבחל נפשה בו ויגזול אשרה וחייה, ויכביד עליה אכפו לסבב בכחש את אלוף נעוריה אשר ירכיב לראשה ואשר רק ידה לא לבה תתן לו ויביא רעות עליה ועל אהוב נפשה ושנוא נפשה אשר היה לבעל לה כאחד, כי הכבוד או הכסף עורו עיניו, ולא ישיב אל לבו כי נפשות הוא חומס, נפשות נקיות, נפש פרי בטנו יחבל, ואם יש משפט אשר ייסר כפעולתם אכזרים כאלה אשר לרגעים נראם? – או היש עין צופיה למעשי בעל אביר לב אשר יענה נפש אשתו באכזריות לב, יונה בדברים וימרר חייה בלי רגש חמלה אשר גם לעבדו לא יעשה כזאת מיראה פן יתפרץ מפניו, ולא לכלבו פן יעלה אפו וישכהו בשניו, בדעתו כי היא רפת ידים ותשא מכאוביה? הכֹּח הוא היֹשר, זאת יאמרו לנפשם כל בעלי הכֹּח, ואלה המה דרכיהם ולא חרב המשפט עליהם. הן אלה המה דרכי החיים, ואם לפלא הוא כי מספר הישרים מעט מעט מאוד והזדים יגברו ויעצמו בארץ, כי כל סר מרע משתולל הוא בעיני כל יודעיו ואיש אשר הצליח, לו כביר כֹּח לב יֵאָמַר, ואם נשתומם עוד אם נראה צדיק אובד בצדקתו, אחרי כי עוזריו המה אך מעטים, ואוהבי העול, או היראים מפניו, המה כמעט כל בני האדם, ואם כן אם נחפוץ לתאר בעט אמת את דרכי בני האדם אז עלינו להציב יד למחזות מדאיבי לב כאלה, ואם אין, נעשה שקר בנפשנו כי רק חזון לבנו ולא מראה החיים נראה לקוראי דברינו. ואם אמנם נראה לא לעתים רחוקות כי גם רשעים בחבלי חטאתם יתמכו, כי ערומים ילכדו בערמתם ובפח טמנו תלכד רגלם המה, אך גם זאת נדע כי לא יד המשפט, ולא צדקת בני האדם אשר יבקשו אך צדק תעשינה זאת כי אם יד המקרה, אשר לא תכיר פני איש אם צדיק או רשע, ומה יועיל להתמימים אשר מרגשת פועלי און נכחדו אם לעת קץ תמלא גם סאת הרשעים ויהיו עדי אובד, האם יחיו מתיהם ברדתם המה דומה? האם ירימו הנדכאים ראש עת אשר יָשְׁפְּלוּ משפיליהם? אך לא! נקל מאוד לעשות רעה, לבלע ולהשחית, להוריד רב אדם עד דכא אך ברוח פה, אבל לא לעשות טובה, לסמוך נופלים, להרים קרן אלה אשר השכינו לעפר כבודם. אם תוציא דבה על איש אז יאמין לך כל שומע כרגע מבלי בקש חשבונות רבים ואוזל לו יוסיף עליה כהנה וכהנה, ואם טוב תדבר על רעיך אז לא על נקלה תמצא אזנים קשובות ולב מאמין, אשר על כן תרבה הרעה מהטובה, כי לעשות רע לא דרוש כֹּח ועֹז וחכמה רק לב רע, ולעשות הטוב דרוש לא רק לב טוב, כי אם רוח נכון ואֹמץ ודעת ויגיעה רבה.

אשר על כן יבין כל איש לבב כי אלה אשר יתארו לפנינו כי רק חסידים ותמימים ירימו ראש ובני עולה יתפרדו, כי אלה מכזבים המה, חנופה יעשו לקוראי דבריהם ויתעום בשקר וכל פעלם אך רעות רוח או רעה חולה, כי על ידו לא ייטיבו בני האדם מעלליהם ולא יתבוננו לדרכיהם ולא יבינו דרכי החיים.

רבים ישאלו: מה הוא הלקח הטוב אשר יצא מאת חזיון המציג לפנינו רשעים מצליחים במעשיהם, ומה הוא המוסר אשר נקח ממראה צדיקים אובדים בצדקתם? הן אם נראה כי דרך רשעים צלחה אז נקנא בכל בוגדי בגד ולא נבקש להשכיל להיטיב, לא כן אם יראונו מוסר הזדונים וענשם אז נקח מוסר ונירא מעשות רע – כן יאמרו רבים אשר הסכינו לשאת מוסר על שפת לשונם מבלי דעת מה הוא. האמת לעולם תעמוד, היא נעלה ונשגבה מכל חפץ, מכל רגש גם מיֹשר וצדק ומוסר, כי באין אמת כל אלה הבל. רגשות כאלה תמירנה פניהן מדור לדור ומעת עד עת, ויש אשר לפנים לו צדק, יֹשר ומוסר קראו ועתה הוא כמעשה תעתועים או רשע כסל, ויש אשר עתה נעריצהו ונכבדהו כמוסר נעלה ואם נשאל לימים ראשונים ונכונן לבנו לחקר דורות קדומים נראה כי לפנים בחלה נפש אוהבי מוסר בו, רק האמת לעולם תעמוד, היא לא תשנה פניה וגם יד בני האדם תשלוט אך לשים מסוה על פניה, לעפר בעפר לעומתה עד כי לא תֵרָאֶה לעין, או להשליך עליה שקוצים עד כי תהיה לגֹעל נפש, אך מטהרה לא ישביתוה, יבוא יום ויגל את המסך מעל פניה ותראה יפעתה לעין כֹל. תכלית כל מוסר היא לבקש אמת, ואלה אשר לא אמת שמיעונו המה שונאי מוסר המה או לא ידעו מה הוא. מה בצע כי נוליך את הקוראים שולל בחזיונות שוא, כי נביא על רשעים אידם, ועל כל עושי עול רגע פקודתם, אם האמת תעמוד ותצעק: שקר הוא! כי לא כן יעשה להם? מה הוא הלקח הטוב אשר יצא מחזיונות כאלה אשר לא דרכי החיים יַתְווּ לנו כי אם חזיונות מלב הוגה שקר? הלא בחזיונות כאלה יַשְלוּ את נפש רואיהם לבל יחפשו דרכיהם ולבל יחקרו וישובו מהם, כי ישיבו אל לבם: הן בעקב העון המוסר ילך ואם לא נוסרנו אות הוא כי לא עוינו. מה היא התועלת אשר תצא מהפחד אשר יביאו חזיונות כאלה אשר יתארו אך מוסר רשעים, הלא פחד שוא וכעבור רגע ואינו. הפחד הזה הוא כהפחד אשר יפילו על ילדים כי יקראו קריאת שמע ואם אין יבוא שד או מת וישים מחנק לנפשם, והילד יאמין ויפחד, אך אחרי אשר נסה לישן מבלי קרוא שמע ושנתו ערבה לו, השדים לא עזבו מדורת שאול והמתים לא התנערו מעפר אז יחדל מהאמין בכל, וכל אשר הורוהו לעשות ביראה ופחד ישליך אחרי גוו. וכן היא כל תורה אשר יקבלו רק אחרי אשר יכפו על המקבלים הר כגיגית, כל עוד שאת ההר תבעתם יחזיקו בה ועבר הפחד ישליכוה ככלי אין חפץ בו, וכן הוא המורא אשר יביאו חזיונות כאלה המתארים עֹנש רשעים; תמימי לב יאמינו בו עדי הפקח עיניהם ויראו כי האמינו בשוא נתעה כי לא כן חלק הרשע בארץ, כי לא כל פגע רק עליו יסל ארחות אידו, כי לא כל צרה רק אותו תקראהו לרגלו, ומה הוא המוסר אשר יקח ממראה עיניו? אז יאמר: “כל האדם כוזב, וגם חוזי החזיונות אשר אמרתי אלהים המה, גם המה כאדם יחמדו כזב ושקר ירבו”. לא כן פעולות החוזים גלויי העינים אשר יקראו כל מעשי אנוש ותחבולותיו ומזמות לבו ויצר מחשבותיו כמעל ספר פתוח ואותם יציגו לנגד עינינו ערומים כיום הולדם, לא יהפכו רע לטוב ומר למתוק, אז יצא לנו מדבריהם מוסר נעלה, כי נראה את האמת ונתבונן כי אנשים ישרים אך מעט מזער המה והמה הבחירים במין האדם, ואם נפשנו תתאוה להיות מן הבחירים אז לא עלינו לשית לב להבלי ההמון, כי רעיון רוחנו יאמצנו, והדעת כי נעשה טוב היא היא המשכֹּרת היותר גדולה אשר בידי בן אנוש למצוא, עינינו תפקחנה לראות יצרי לבבנו אשר המה כראשית חטאת, ואם נטה אך מעט מהדרך הטוב, כי אז נלך מדחי אל דחי, כי ראשית כל חטאת היא כחוט השני ואחריתה כעבותות העגלה, זאת נראה ונבין ונדע להזהר אם נחפוץ, ואלה אשר לא יחפצו, להם לא יועיל כל מוסר וכל מטיף. והתועלת היוצאת מחזיונות נאמנים על פי דרכי החיים היא רבה ונכבדה מאוד, כי המה יעשונו לאנשי לב. לא ביד כל האדם לדעת ולהכיר ארחות אנשים לאלפים בחליפות תאותיהם ובהשנות מקרי הזמן, כי חיינו קצרים, ועיננו לא תחדור על הרוב עד משכיות לבב אנוש, כי על כן הסופרים הנאמנים המה לנו לעינים, המה יחזו בעיני הרוח ואת אשר יראו יגידו לנו ונדע, וספרים כאלה יהיו לנו למורים היותר טובים ונאמנים, כי ינהלונו בדרכי החיים בעינים פקוחות לבל נכשל. והמורה הגדול בכל המורים היה שעקספיר; הוא יראנו בחזיונותיו שלשלת הפעולות אשר תמשך לפעמים מאת מקרה קל, מאת תאוה קטנה מלב איש קטן והיא תרחב ותגדל מעת לעת בְהִלָוֹת עליה מקרים שונים עדי תהי לכלי משחית לחבל רב אדם. הוא יורנו ארחות התאוה איך תובילנה אל ירכתי בור את הנלכדים בשחיתותיה ואיך ימשכו אחריהם אלה הנלכדים גם תמימי דרך אל אבדון הפתוח לפניהם, אין כמֹהו אשר ידע לשקול בפלס כל מקרה קל, כל חפץ אשר בראשיתו היה כמהו כאין ובאחריתו היה לקטב ישוד צהרים. נביט נא אל החזיון הזה שלפנינו אשר הוא אחד מהיותר טובים אשר הוליד ברוחו הכביר, וננסה נא לדבר משפט על כל ברואי דמיונו הבאים בו.

“שעקספיר בקש לתאר לפנינו את הקנאה בחזיון הזה כאשר תאר לנו בהאמלעט איש אובד עצות, בראמעאָ ויוליעט את האהבה ובהסוחר מוויניציא את הנקמה” כן השמיעו דעתם רבים מהמדברים אודותו ואודות ספריו, אבל באמת יד שעקספיר לא דבר אחד, לא תאוה אחת תראנו, כי ידו בכל, ובכל אשר יתאר נראה תאות האדם ורגשותיו בכל מראיהן ומסבותיהן. בחזיון הזה נראה לא רק יד קנאת איש לאשתו, אשר תכה בעורון ותולך שולל גם ישרי דרך לעשות מעשה תעתועים כי אם גם קנאת איש מרעהו, אשר כרמה תאכל בקרב לב בעליה ותתעהו בדרכי מות; אהבת הכבוד הַמְדֻמֶה, אשר תקשיח הלב גם מפרי בטן ותהפך מאב אוהב לאכזרי כיענים במדבר; תֹם לב אשר תתן בתחלה מנוחה לבעליה, כי תתן בקרבו האמונה ברעים, אך תתהפך כחֹמר חותם, ובנפול בעליה בפח חלקת לשון אז תהיה גם היא כמטה זעם להכחיד ישרים; אהבה נאמנה אשר לא תמוש גם אם לא יְשֻלַם לה כפעלה כל אלה יחד נראה בהחזיון הזה, ועל כל אלה יד המקרה אשר תארוג דברים קלי ערך ותעשה אותם כעבותות העגלה למשוך אחריה בחרמה כל אשר נלכדה רגלו בהמה. דבר קל ערך אשר רוב הקוראים אולי לא יתבוננו בו הנהו פה כחוט המשלב את כל החזיון מראשיתו עד אחריתו והוא המניע למעשים רבים, והוא יאחד את המקרים הבאים אחריו, לעשות אותם יחד להר גבֹה ותלול. הדבר הקל הזה הוא גדופי אבי אסנת (דעזדעמאנא) אשר חֵרְפָהּ ביום הפרדה מעליו ויאמר לאישה, שים עליה עינך כושי פן בגוד תבגוד גם בך כאשר בגדה באביה! הדבר הקל הזה היה לראשית חטאת לכל המקרה הנורא אשר בא אחריו. אך נשים נא בתחלה עין על הברואים ואחרי כן על המקרים אשר היו בעזרתם. נושא החזיון הוא איתיאל הכושי, אשר גם שמו נקרא עליו, ובזה הראנו הסופר כי האיש הזה הוא תכלית מעשהו, אף כי דואג (דיעגא) הוא הפועל היותר גדול בכל החזיון והוא המניע לכל המעשים אשר יֵעָשׂוּ בו, כי ראשית חפצו היה להראות בחזיון הזה איך תם דרך יִכָּשֵׁל בהטותו אֹזן לחלקת לשון בוגד ואת יד הקנאה העורת, אשר תהפוך שה תמימה לנמר אכזרי לבלע ולהשחית גם אהובי נפשו ביום תוכחה. איתיאל הוא איש גבור חיל במלחמה, לו אֹמץ לב ורוח כביר מאין כמֹהו, אך רק למען התיצב נגד לוחמיו במלחמת תנופה אשר יראם בעיניו ויתבונן לכלי מלחמתם, לא כן נגד איש מזמות אשר בדרכו באֹפל יתהלך ולא יראהו. אנשים כמֹהו העומדים ברום המעלה, ואשר לא נסו ללחום את פגעי יום יום, אשר לא כלוחמים כי אם כזבובי מות יעטרונו לכאיב ולא להמית, אנשים כאלה אשר רק בשאון ותרועת מלחמה בלו ימיהם ומלחמת החיים לא ראו, בסוד רודפי תענוגי התבל לא באו ולא הכירו ארחותם, איך על מרמה תחש רגלם, אנשים כאלה אשר הסכינו כי האויב יקרא עליהם מלחמה, המה כילדים פותים ויאמינו לכל אשר תשמע אזניהם, המה יאמינו, יען כי הסכינו לראות רק עבדים לפניהם, עבדים אשר יכֹפו ראשם כאגמון בדברם אתם, עבדים אשר ייחלו לחסדם, עבדים אשר יפחדו וייראו מפניהם, ועל כן ידמו כי איש לא יערב לבו להוליכם בתֹהו, אותם, את הגבורים בעלי הזרוע אשר יתנו חתיתם בארץ חיים. ואחרי אשר בכל ימי חייהם הסכינו אך במלחמה גלויה לכן לא יבינו ערמת המורה חציו במו אֹפל, ואחרי אשר המה לא הונו איש מעודם, כי לא אכף עליהם הזמן, וגם לחרפה יחשבו זאת לנפשם לעשות כזאת בעוד אשר זרועם מושלה להם לכן לא יבינו למרמת ערומים, ואיש כזה היה גם איתיאל. ואולם גם בזה נראה מה כביר כֹח החוזה הזה הנעלה בחוזים, כי בחר לו² איש חיל מקרב ממשלת ווינעציא, אשר בה היתה ממשלת העם ולא ממלכה. אם בחשבון או בלי חשבון עשה זאת לא נוכל לדעת, אך זאת נראה בעינים פקוחות כי רוחו הכביר הרימהו מעל כל שגיאה. הוא בחר בשר צבא מארץ אשר בה ממשלת העם ולא ממלכה, כי בארץ אשר בה מלך ישור, ומה גם בעת ההיא, היו הרוזנים ושרי הצבא הגדולים כעבדים נבזים לפני אדוניהם המלך, במרמה עלה איש מעלה מעלה, בשפת חנף לאהובי המלך, בחלקת לשון להשרות הרואות פני המלך, בלשון הרע, במלשינות ובמרמה פלס לו נתיב עד כי נתעלה, ושם התמים נשכח ואיש לא פנה אליו ואיש לא זכר את כשרונו וחכמתו, ועל כן לוא היה איתיאל שר צבא גדול בארץ אשר תעמוד למשפט מלך כי אז ידע כבר ארחות הרמיה ולא תמים לב היה, ולוא ידע ערמה ומזמה כי אז לא מהר להאמין בדברי איש מזמות כדואג, כי השיב כרגע אל לבו, אך משרה נכבדה יבקש ועל כן יחבל מזמות, אך שוחה הוא כורה על כשד (קאססיא) בקנאתו בו, כי כן יעשו כל אלה הרודפים אחרי משרה ופקודה, לא כן בארץ אשר על פי מחוקקים תשים משטרה ותקים שרים ותורידם לא על פי עצת חנפים כי אם במשפט וחשבון,³ יען כי לא אחד הוא היושב לכסא, אשר על נקלה ימשכוהו ברשת המזמה, רבים המה ועל כן כבד הדבר מאוד לשית בחלקות לכלם, אשר על כן יצליח יותר איש אשר לו כשרון, בארץ כזאת לא ראה דרכי המזמה העקלקלות, כי הוא הגיע למעלה מבלי חנופה רק בגבורתו וישרו ותמתו ובצדק נוכל לאמר עליו את אשר אמר דואג על נפשו: “לוא הייתי איתיאל כי אז דואג לא הייתי” כי אמנם כן הוא לוא היה דואג איש המעלה כאשר אותה נפשו כי אז לא תחש על מרמה רגלו, ולוא היה איתיאל דואג כי אז איתיאל לא היה כי אז היה איש מזמות ולא תם, אך הוא היה איתיאל איש תם ועל כן האמין בכל איש, ולא התבונן כי תאוה נמבזה תדיח את אחד מעבדיו לשים חחים באף לויתן כמֹהו ולשחק בו כצפור, הוא לא התבונן, יען כי איש כמהו לא יכול להתבונן לזאת, ומה גם אחרי אשר לאיש המדיחו נתכנו עלילות, דואג ידע היטיב כי נפש תמים לב כאיתיאל תשנא כל רמיה, ובשמעו שם בגד ורמיה תלהט נפשו גחלים ולא ירבה לבקש חשבונות רבים, ועל כן ידע להביא בלב איתיאל לאט לאט הספק בתמת אשתו, ואחרי כן הראהו באות נאמן כי היא בוגדה היא, כי היא סבבה גם את אביה בכחש, ובדבר הזה היה די להטות לב איש כאיתיאל להאמין כי אמנם בוגדה וסוררה היא מנֹער. הן גם את אביה רמתה בערמת ערומים באהבתה אותו, את איתיאל, ומי זה לידו יתקע אם לא תלכוד גם אותו בפח הרמיה באהבתה את איש זר? – פה הציצו הדברים הרעים אשר דבר אבי אסנת באכזריות לבו ויעשו שֹרש פרה ראש ולענה. אביה העיד בו ביום עזוב בתו אותו לאמר: שים עינך עליה כושי פן תבגוד גם בך כאשר בגדה באביה, ודואג הבליעל ידע לעשות את הדברים האלה לכלי משחית בידו בהזכירו את איתיאל כי אשתו בגדה באביה, ובכן היו דברי אביה לרשת פרושה ליד מעגל בתו ואישה, אשר בה נוקשו ונלכדו ויחד למות הָכְרָעו. איתיאל הוא צלם דמות כל פתי מאמין לכל דבר, אשר יהיה משחק לכל זר ובליעל, וכן המה כל אלה אשר לא ידעו ארחות התבל ומזמות אנשי מרמה כי יהיו לכלי משחית לחבל נפשם ונפש ישרים באולתם, אולת כזאת תסלף דרך תמימים כרשעה ותאוה, רק כי הרשע ברשעתו ירשיע והמה ברשע אחרים יאשמו.

השני בהחזיון אשר הוא הראשון בכל מעשה והמסבב את כל החזיון, הוא דואג. בו יציג לעינינו צלם דמות קנאת איש מרעהו וסמל הבגד. אנשים אשר לב להם כלב דואג רבים המה מאוד בין החיים, מחציתם ואולי עוד יותר, אנשים אשר יבקשו להיטיב מצבם בקנאתם ברעיהם ולא יסוגו אחור מפני כל מעשה רע, להלשין, להעיד שקר, לשלוח מדנים בין אחים ובין איש לאשתו, להרבות כזב על כזב אך למצוא את אשר אותה נפשם, או למצער להוריד את רעם הגדול מהם משאתו, כי כל גדול מהם שנוא נפשם הוא וכאויב יחשבוהו ועל כן יערכו אתו קרב, אך אחרי כי הוא גדול מהם ואם כן גם כחו רב, לכן יתחבאו כאורבים עלי דרכיו לשים מוקשים ברגלו, אנשים כאלה רבים המה מאוד, רֹב כנעני התבל וסוחריה, רֹב שרי הארץ ורוזניה, גם בחכמים ומורי דת ודין לא מעט מספרם רק לא רבים יחכמו כדואג לעשות כל מקרה קל לכלי משחית להם, ולא לרבים יאיר המקרה פניו לתת להם כלי משחית כאשר תאוה נפשם ועל כן לא יצא להם שם, לאלה אשר המקרה סך בעדם, כשם אנשי רמיה הגדולים אשר בארץ, או כי תהיה להפך כי המקרה יאיר אליהם פנים מראשית צאתם לדרכם הנשחתה עד תֹּם דרכיהם כי השיגו מטרתם וכל חפציהם בידם המה, גם אלה לא ינחלו שם בני עולה, כי אם יצליח איש ויעשיר וישא משרה על שכמו אז הלא בצדקתו ויֹשר לבבו מצא חפצו, כן יאמרו כל יודעיו, ומי יחפש אחרי הדרכים העקלקלות אשר בהן תחת שואה התגלגל עד הגיעו למחוז חפצו אם ראשית הדרך ואחריתה נסתרות מעיני כל חי? ואחרי אשר השגה חיל הלא אז אין חפץ לו עוד במרמה כי אם ביד רמה יוכל לעשות חפצו בכֹּל, וכל יודעיו יודוהו ויאמרו כי הגדיל לעשות, וגם לוא הצליח בידי דואג חפצו ויהי לשר גם אז היה נכבד מאוד, ואיש לא העז פניו לקרוא לנדיב הזה נבל, לא כן הָעַוָל אשר המקרה הביא בידו להוציא עלילותיו לפעולות ואחרי כן בטרם יבוא לחפצו ישבור עליו חק ויסכל עצתו ויגלה לַכֹּל עונו, אותו יכירו וידעו כלם כי בוגד היה ובאחריתו יהיה נבל בפי כל יודעיו. הוא אשר אמרתי כי לב רבים כלב דואג, רק לא מרמת רבים תצא לפֹעל ידים ואם תצא לפֹעל לא תודע תמיד בקהל. רבים המה המקנאים באֹשר רעיהם וגדולתם, וראשית הקנאה הזאת היא העצלות; האיש אשר יאהב עבודה ועמל כפים בלב נאמן הוא יפלס לו נתיב בחיים על פי דרכו וישמח בעבודתו, עד כי לא יחפוץ להמירנה באחרת, ועל כן הוא שמח בחלקו, אף אם עמלו רב, כי אין נותן מנוחה לנפש ושלום בקרב ולב כהעבודה ביד חרוצים, ואלה לא יקנאו באֹשר רעיהם ולא יחבלו מזמות להדיחם משאתם למען רשת מקומם, כי לבם מלא מחפץ עבודתם, אך אנשים כאלה לא רבים המה, ולעמתם העצלים אשר בלי כל עמל ועבודה יבקשו טוב הארץ רבים המה, ואחרי כי נרפים המה מעבודה ולבם ריק מחפץ המעשה וידיהם לא תעשינה תושיה לפלס להם בפֹעל כפיהם דרך טוב בחיים, לכן יתבוננו בקנאה רק לאֹשר רעיהם ויהגו מזמות כל היום עליהם כמו גוזלי טובם המה. אנשים כאלה ישנאו תכלית שנאה כל עשיר ונכבד, אנשים כאלה לא יכירו טובה להעושים טוב להם, כי את הטוב אשר יקבלו יחשבו רק כחלק קטן שִׁלוּמִים מכל אשר גזלו מהם, באנשים כאלה לא נוכל לבטוח כי יאהבו אותנו על אשר הרבינו לעזור אותם (צלם דמות אנשים כאלה לכל משפטיהם וחקותיהם ויצרי לבבם הרע, השכיל לתאר לנו ביד חרוצים מאין כמהו הסופר הנפלא דיקענס בספרו “האוהב לכלנו” בהציגו לפנינו את האיש המשחת סילאס וועגג), כי יבקשו וימצאו בכל עת תֹאנות לנו כי לא יצאנו ידי חובתנו בהטיבנו להם, אנשים כאלה נראה בדור הזה למאות, כי העצלים אשר בעצלותם הָשְׁפְּלוּ יאגדו אגודות ויקראו עצרות לבלע ולהשחית כל איש אשר בידו טובו, ומי ימנה מספר לאלה אשר רק בסתר אהלם ישנאו את כל מאֻשר מהם ויעוללו עלילות להביא עליו שואת פתאום. ועצלים כאלה אשר ידיהם תרפינה מעבודה לשונם לא תדע עצלות, היא תעבוד כל היום עבודתה, להפיח מדנים ולסכסך איש ברעהו ולהכות ישרים ברוח פיהם, כמעשה הנחש אשר אין לו ידים להלחם ולא קרנים לנגח כי ימחץ בלשונו לאין מרפא. ואחד מהאנשים או הנחשים כאלה הזוחלים על גחון למען מחץ פעמי העובר בטח, היה דואג; במלחמה לא רמה ידו ועל כן לא רמה קרנו, בעבודה ועמל כפים מאס ועל כן תחש על מרמה רגלו למצוא את אשר לא עלתה בידו למצוא בכשרון מעשהו. הוא חרש רע על כשד אשר לא עשה לו רעה מעודו, וכל עונו היה כי הטבע חנן אותו בתֹאר הפנים ואֹמץ לב וכשרון כי על כן הצליח למשרה נכבדה על פי פעולתו. הוא שנא תכלית שנאה את איתיאל אף כי הרבה להיטיב עמדו, על כי לא הרימהו למעלה גבֹהה, ועל כן חרש מזמות להצמית שנואי נפשו אלה. אבל גם בזה נראה כביר כֹּח לב שעקספיר וטהר עיניו לחפוש חדרי בטן, כי לא הציג לפנינו את הבליעל הזה, אף כי בליעל היה, כעושה מעשים רעים בעינים פקוחות, לא! גם הרע והנשחת הזה בקש חשבונות להצדיק נפשו בעשותו העול הנורא, הוא אמר לנפשו כי יצדק במעשהו בכרותו שוחה לאיתיאל, כי לפי דברת רבים חלל איתיאל את יצועו ולכן לו הצדקה לעשות בו נקמות, ואף כי לא האמין בדבה הזאת, ומי יודע אם לא מלבו הרה והגה הדבה הזאת למען השלות נפשו, בכל זאת די היה לו להשקיט בה מוסר כליותיו, אשר יתעורר לפעמים גם בלב נשחת. וכמהו כן יעשו כל חורשי רע כי יכזבו בתחלה לנפשם ויתעו לבם במשאות שוא עד כי ישענו אחרי כן בכזב אשר הוליד רוחם למען התעות אחרים בדברי שקר. “היה נאמן לנפשך ותהיה נאמן לכל אדם” – יאמר פאלאניוס ללאערטוס בנו בחזיון האמלעט. ואמנם זאת היא תורת האדם; האיש אשר לא יעשה שקר בנפשו, אשר לא ישלה את נפשו בחזיונות שוא הוא לא ישקר גם לרעיו, אך זאת היא ראשית חטאת לכל אלה המתעים אנשים באמרי פיהם כי בתחלה יכזבו לנפשם, האחד יתברך בלבו כי הוא באמת נעלה על כל רעיו ואחרי כן יחפוץ להטות אותם לחפצו; השני ישיב אל לבו כי לא כגמול ידיו ולא ככשרונו יְשֻׁלַם לו, ועל כן יחשוב כי לו הצדקה לעשוק גם אחרים, והשלישי יבקש להאמין כי אמנם הוא הנבחר לשופט רמים לנהל רב אדם בשבט ממשלתו וידכא רב אדם תחת רגליו, ואם יתפרץ איש מפניו ויבקש לפרוק עלו מעל צוארו יחשבהו כמורד בשופט רמים אשר מידו לו המשרה והגדולה, וכאלה רבות הנה הדרכים העקלקלות אשר בהן ילכדו המכזבים לנפשם למען יתעו אחרים בשקריהם. וכה השקיט גם הבליעל הזה מוסר כליותיו בתחלה ואחרי כן כאשר כבר הרבה מזמות חמס אז חדל עוד מבקש חשבונות נפשו ויחשב רק דרכי מזמותיו עד כי בצע את אשר החל וַיָבֵא רע על כל אנשי עברתו, אך גם הוא בערמתו נלכד ובעת קץ נודע מעלו ועל כן היה לאות לכל בוגד ופושע. דואג הוא צלם דמות העצלות אשר תוליד קנאת איש מרעהו ומרמה ובגד.

השלישי בהחזיון הוא פיכל (בראַבאַנטיא) אבי אסנת אשר היה ראשית חטאת לכל הרע אשר בא על בתו ואישה. בו תאר לפנינו אהבת הכבוד הַמְדֻמֶה, אשר תקשיח הלב ותכה בעורון את בעליה עד כי לא יבחין בין טוב לרע בין אמת לשקר וירבה הָרֵעַ, אף אם לב ישר לו, ככל המרעים.

פיכל אבי אסנת היה שר גדול ועשיר, נכבד בעירו וארצו ויועץ בממלכה, ואם כן מובן הדבר מעצמו כי אחרי אשר בת היתה לו חשב מחשבות לתת אותה לאיש המעלה כערכו, ואדם המעלה בעיני אנשים כאלה הוא לא איש אשר בחכמת לבו או אֹמץ רוחו או כשרון ידיו עשה לו יד ושם, את אנשים כאלה יוקירו ויכבדו בעת אשר ימצאו חפץ במו, אך מי מהאצילים יתן את בתו לאיש כזה? לבנות האצילים דרוש איש בן אצילים, יהיה מי שיהיה: גבר לא יצלח, או בליעל, רודף שכר וזמה או נבוב הלב, אחת היא, אם רק יחש משפחות לו, כי לבני היחש לא יחשבו כל החטאות האלה לעון. הן רק אם ביין־דגן ישכר איש אז לו שכור יאמר, אך לא אם יסבא יין שאמפניה לשכרה, לו רק אוהב החיים יאמר, וכהנה רבות הנה האשמות אשר רק על בני בלי שם תשלכנה שקוצים, אך לא על בני המעלה, כי יחש האבות תטהר כל טומאה, תנקה כל חלאה ותעשה את החכם, אשר השכיל להולד על ברכי אצילים, לנבחר מבטן. ומה רבו מכאובי פיכל השר והיועץ בהודע לו כי בתו נתנה את לבה לאיש אשר כל כבודו קנה לו רק בידיו ובאֹמץ לבו, חמתו בערה בו עד להשחית וישכח כי אב הוא לבתו וידחפנה בשתי ידיו ויאמר לה לעין כל: לא בתי את. הנה זאת היא אהבת רֹב האבות לבניהם, רק כל עוד אשר יעשו חפצם כעבדים נאמנים, רק כל עוד אשר ישלטו בגויתם גם ברוחם אז ינטלום וינשאום ויעמלו להם ויתפארו באהבתם, אך אם יעלה רגע רעיון על לב הבנים כי גם המה אנשים המה וגם להם לב ורגש ויחפצו לחיות על פי חפצם, אז לא יכירום האבות הרחמנים האלה ולא אבותיהם המה. כן יעשו רֹב האבות וכליותם לא ייסרום על העול הזה, כי זאת נחלו מאבותיהם ואבות אבותיהם. הן לוא השיב פיכל אל לבו מה צדקה יש לי על בתי למכרה כשפחה חרופה לאיש אשר נפשה תגעל בו? מי נתן לי המשפט לגזול את מחמד נפשה מאתה ולמרר חייה עד עולם? הן נפשה ולבה לה המה ותוכל לתתם לאשר ישר בעיניה, לוא בקש חשבונות כאלה כי אז השיב אל לבו: הן אך החלק הרביעי משני חייה תבלה הבת בבית הוריה ושלשת חלקי החיים עליה לבלות בבית אישה, ואם תנתן לאיש זר לרוחה, הלא אז יהיו כל ימיה מכאובים וכעס וייקר בעיניה המות מחיים מרים כאלה, לוא השיב כזאת אל לבו, אולי שב ונחם ממחשבתו ורחם את בתו ולא הדפה בזעם אפו, אך לא חשב כזאת כאשר לא יחשבו זאת רֹב האבות, ואהבת נפשו הדיחתו להקשיח לבו מבתו כמו זרה היתה לו, ואת כל רחמיו ואהבתו אליה לא זכר ביום העברה ההוא: אין לי עוד בת – קרא בעברתו – ולא שב מדברו. אמנם לוא רק זאת עשה, לוא רק התנכר לה, כי אז לא רבה רעתו, אך לא! הוא העמק שִׁחֵת עוד הרבה יתר מבלי חשוב מה הוא עושה. הן לוא היתה אסנת זרה לו, האם העיז מצח לאמר לה קבל עם כי תהיה בימים הבאים לזונה פרוצה? האם הרהיב עֹז בנפשו לאמר לאיש אשה נכריה לו: שים עינך עליה כי בגוד תבגוד בך! – כזאת לא עשה, ולוא עשה כזאת כי אז נשא עונו, או חרפתו שבה כפלים לחיקו, אך האב הרחמן הזה אשר לפני רגע אמר: אין לי עוד בת! ואם כן חשב את אסנת לזרה לו, ובכל זאת לא כלא זעמו ויוסף להתגרות בה ולחרפה לעין כֹּל, יען מה? יען כי אביה היה ויחשוב כי עוד לו צדקה ומשפט עליה אחרי כי אביה היה שנים אחדות. ובמשפט הזה הביא עליה הרע אשר הצעידה לבור צלמות, כי הדברים אשר דבר באפו עשו פרי לענה על תלמי לבב איתיאל, אשר גם הוא ככל האדם לא הרבה מחשבות רבות, ולא השיב אל לבו, כי שקר בפי פיכל באמרו כי בתו בגדה בו, כי היא לא בגדה בו, ולהפך הוא בגד בה ויתנכר לה. אם לבבה בחר לה איש, בזה לא בגדה כי אם עשתה כחֹק הטבע, ואם בה העון אשר ביום הבראה נתן לה במקרה לב אשר בו היה חדר פתוח למשכן האהבה? היא לא בגדה באביה כי היא לא אמרה לו: לא אבי אתה, כי אם הוא בגד בה ויאמר: לא בתי את! ובכל זאת לא התעורר עליו איתיאל בשמעו מפיו גדופי אשתו, יען מה? יען כי גם הוא נתעה בשוא ככל האדם לחשוב כי אמנם יש ויש להאב המשפט והצדקה לעשות בבתו כחפצו, ואחרי כי נתעה לחשוב כזאת, לכן חשב אותה כבוגדה באביה, ואחרי כי כבוגדה היתה בעיניו, לכן הטה אזנו לקול המלשין אשר הכה אותה בלשון לאמר: בגדה אסנת באישה כאשר בגדה באביה. זאת היא פעולת המשפטים המעקלים אשר מצאו קן בלב בני האדם וימאנו להרחיקם ממנו. המשפט המעקל הזה כי הצדקה להאבות לעשות את הבנים כחפצם השחיתה לב אביה לבל ירחם וידיח הרעה על בתו האהובה, ועל נפשו כי גם הוא מת מעֹצר רעה ויגון על בתו אשר חֲשָׁבָהּ לבוגדה, ואת לב אישה לבל יחוס עליה ביום זעמו, ולבל ישיב אל לבו כי לא בגדה באביה, ולוא גם בגדה בו, אין עוד אות נאמן כי בגדה בי, כי לא כהאב האיש, את האב לא בחרה לה כחפצה, ואת האיש בחר לבה ולא תבגוד בו, אך אחרי כי המשפט המעקל הכה גם אותו בסנורים לכן שמע בקול מלשין בסתר ויורד דומה את הנקיה החפה מכל עון. פיכל הוא צלם דמות אהבת הכבוד המדמה אשר על משפטים מעקלים תחיה ותמית את בעליה.

יתר האנשים הבאים בהספור לא נכבדים המה במעשיהם; כשד הוא איש תם אשר נפל ברשת הערמה מבלי דעת; רדי הוא איש נבוב לב רודף תאוה אשר בתאותו נלכד וירד שחת בתאותו וסכלותו.

אבל אסנת היא צלם דמות האהבה הטהורה והנאמנה, אשר לא תדע כל מעצר ולא תראה כל שטן בדרכה, אהבתה תוליכנה ללכת אחרי איש אשר קנה כליותיה ולבה, אהבתה תסמכנה גם לשאת ולסבול מכאובים מידי אהוב נפשה, ואהבתה לא תעזבנה גם במות ותברך את שם אוהבה אשר טרף נפשה באפו.

זה הוא הכֹּח לשעקספיר כי כל הנשים הבאות בחזיונותיו לא תרבינה דַבֵּר ולא תגדלנה לעשות פעולות גדולות, כי אם במעט מלים נראה אותן כמו חיות לעינינו. דברי אפעליאַ (בהאמלעט), יוליאַ בראָמעאָ ויוליא, ואסנת (דעזדעמאנא) באיתיאל תדברנה אך מעט, ובכל זאת נראה עזוז אהבתן עד בלי די. גם במות לא עזבה אהבתה, וטרם נפחה נפשה עוד בקשה להסיר כל אשמה מעל ראש אהובה ותאמר: ידי עשו אלה, ודי כֹּח בהמלים האחדות האלה לתאר לנו כֹּח האהבה הרבה יתר מספרים שלמים המרבים להלל גדלה וערכה.

רבים נמצאו אשר חשבו את אהבת אסנת כנפרזה, ורבים ימצאו גם עתה אשר יחשבו זאת לנמנע, כי העלובה הזאת אשר נרצחה מידי חתן הדמים זמן לא כביר אחרי חפתה, כי העלובה הזאת עוד תוסיף אהבתו ותאשם אשמה גדולה כזאת ברגע אשר נפחה נפשה לאמר: ידי עשו זאת לי! אבל המה לא יבינו לב הנשים. כמעט כל הנשים כהילדים ורבים מהאנשים, אשר לא הסכינו לערוך מלחמה את הפגעים אשר ישלח בהם המקרה, המה ישגו בחפץ רק כל עוד אשר הוא רחוק מהם, ואם ינתן בידם מבלי עמל לא ישישו בו, וכן גם באהבתם, אם ימצאו אֹתה בלי שטן ופגע רע אז לא תיקר בעיניהם, ורק ברבות המכשולים על דרכם כן תרב אהבתם, היא תגדיל כֹּחה בלבם מבלי אשר יבקשו תחבולות להשיג חפצם, כי אם ישבו ויריבו בהמקרים ויאנפו בהפגעים ונפשם עליהם תאבל, ואחרי אשר לא הסכינו לעשות לכן יגבר הרעיון כֹּחו ויקח כל הלב לעבד לו, עד כי לא ימצאו און להסיר מחשבת אהבתם מלבם אף רגע, לא כן אלה אשר נסו לערוך מלחמה את מקרי החיים, אותם יעוררו הפגעים לפעולה, להרים כל מכשול, להסיר כל שטן מעל פניהם ואם יצלחו בדרכם ישישו בו, ואם יראו כי אזלת יד, וכל עמלם שיעמלו עוד יהיה לריק אז ישיבו אל לבם: הדבר הזה אין להשיב עוד ולעמול לשוא אך הבל ורעות רוח הוא ובזאת ינחמו וימצאו מנוחה לנפשם. אבל הנשים אשר כרבן לא הסכינו למלחמה בפֹעל כפים, הנה תשגינה באהבתן תמיד, וכל מכשול ופגע לא יעוררו אותן למעשה למצוא חפצן כי אם להגדיל את החפץ בלבן ביתר שאת, אשר על כן אם ירבה איש להראות אותות אהבה לאהובתו אז לא יגדיל האהבה בלבה, לא כן אם יתנכר לה ויתראה כמו לא יבקש אהבתה, אז תצת האהבה בלבה כמדורת שאול, ואת כֹּל תשא אשה במנוחה גם חרפות ונאצות גם מכות מידי אוהבה, ומה גם אם תראה כי מקנאה עשה זאת, כי הקנאה בלב אוהבה, אף אם תָרֵעַ לה עד מאוד ותמרר חייה ותכביד עליה אכפה לשבת בית כצפור בכלוב ולבלי דבר דבר את איש, בכל זאת תתן הקנאה הזאת גם שמחה בלבה בחשבה: הן רק מאהבתו יקנא, והרעיון הזה די לה להשקיט רוחה, וגם אהבת אסנת לא רפתה בהדיח אותה אישה, ולהפך כי גברה עוד בלבה ביתר שאת, ומה גם בְהִוָכְחָה כי מקנאה עשה זאת, אז סלחה לו על כל אשמתו ותהי נכונה גם לנשק את הידים אשר עשו קץ לחייה, ולא לפלא הוא כי בקשה להסיר כל אשמה מראש אישה אהובה בחשבה כי רק למען אהבתה עשה זאת, והשקר אשר דברה היה כאמת וצדק בעיניה, כי בו חפצה להציל את אישה מחרפה או עֹנש.

אולם היא לא שקר דברה, כי אמנם ידיה עשו זאת לה, כי היא ברב אהבתה ותֻמת לבה נכשלה; היא בטחה באהבתה יתר מדי, ועל כן הציקה לאיתיאל בדברים להשיב את כשד על כנו, וגם שמץ מחשבה לא עלה על לבה, פן יהיו דבריה עליו למשא, פן תבקש ממנו דבר אשר גם למען האהבה לא יֵעָשֶׂה, והוא לעות משפט ולחלל כבודו. רק נערים חסרי דעה ילכו אחרי האהבה אל אשר תוליכם בעינים עצומות ויכשו ככל אשר תפקוד עליהם, יעשו מעשים זרים וידברו תהפוכות, לא כן אנשים אשר בכח ידם ויֹשר לבם הציבו להם יד בתבל, ואשר בעיניהם כבודם, אשר ברב עמל השיגוהו, יקר מכל חפצי החיים גם מהאהבה וגם מהחיים. רגש הכבוד יקר מאוד בעיני אלה אשר יבינו לערוך חין ערכו, וכל דבר אשר בידו לחלל כבודם אף במעט יסירו מעל פניהם בחזקת היד אף אם לבם ידוה מאוד על המעשה אשר יעשו. שופט נאמן אשר יצא לו שם בצדקתו לא יהפך למכיר פנים לחלל שם כבודו אף אם האהבה תצוהו לעשות כן, גבור מלחמה אשר בעזוז רוחו קנה לו שם גבורים לא ישבית מלחמה בעוד אויבו לנגדו גם אם האהבה תבקש זאת ממנו, איש הולך ברעיון לבו אשר התעורר לדבר אמת בשער להוכיח לנתעים אולתם ולחוטאים חטאתם על פניהם לא ישוב לעשות חֹנף גם למען האהבה, וכן כל איש אשר רגש הכבוד יחיהו ויפלס לו נתיב בחיים בטרם אשר הכיר דרכי האהבה לא יעזוב דרכו בעבורה, כי הרגש אשר מצא בלבו מסלות ימים רבים ויהי לו כאור מאיר בדרכיו לא יועם עד מהרה, וגם אם יום או יומים יֵחָבֵא קולו משאון קול האהבה, יגבר לאחרונה חילים וישמיע קולו ביתר עז, רק אלה אשר לבם ריק מכל חפץ נעלה בחיים המה יתעו כבהמה בבקעה אחרי האהבה לעשות גם זרות ותהפוכות, כי המה יעשו זרות ותהפוכות גם בלעדי האהבה, אחרי כי לא ברו להם דרך סלולה, וזאת לא תביננה נשים רבות ותבטחנה בכח האהבה יתר מדי ותשאלנה מאת אוהביהן דברים אשר לא נאוה להם לעשות, ובזאת תרענה לנפשן, כי אם פעם אחת ושתים ימחול האוהב על כבודו ויעבור על מדתו, אך בזאת ירפה כֹּח האהבה, ואוי לה להאהבה אם כחה רפה אך מעט, כי אז תלך הלוך וחסור עד כי תסוף מלב ולא לעתים רחוקות תהפך לאיבה בהיותה למשא, אך נשים רבות לא תדענה זאת ותכרינה בידיהן קבר לאהבתן, קבר עולמים. וזאת היתה גם לאסנת, היא לא השכילה עשות בהציקה לאישה בדברים לעשות את אשר מֵאֵן לעשות, ולוא גם לא בא בעצמותיו רקב הקנאה, אשר זאת לא ידעה, גם אז לא בחכמה בקשה זאת ממנו, ולה היה לדעת כי לא לאשה להתערב במשטרי המדינה ומשפטי צבא המלחמה, לה היה לדעת זאת לוא ידעה ארחות התבל ולב הגברים, אך היא בתֹם לבה לא הבינה זאת, ועל כן היו לה תמתה ואהבתה לפח ולמוקש, ודואג הבליעל עשה גם אותן לכלי משחית לחבל נפשות זעומי נפשו ביעצו את כשד להרבות תחנה לפניה, ובדברו על לבה, כי תרב אמריה לאישה, ובהראותו לאיתיאל כי אך מאהבתה לכשד תעשה זאת, ועל נקלה מצאו דבריו הרעים מסלות בלבב איתיאל, אחרי כי דבריה היו לו למורת רוח גם בלעדי הקנאה, ולוא גם שמע לדבריה בפעם הזאת, כי אז בלי ספק קצף עליה לוא נסתה שנית לעשות כזאת. ובדברי אסנת המעטים השכיל שעקספיר מאין כמהו להורות דרך להנשים כי תדענה איך ללכת בעקבות האהבה לבל תכשלנה, לבל תרבינה לבטוח בכח האהבה יתר על המדה ולבל תכרינה בידיהן לה קבר, אשר עליו תבכינה כל ימי חייהן מבלי אחרית ותקוה.

במלכה הציג לפנינו אשה במעלה שפלה מאסנת, אשה אשר תאמר בפה מלא, כי לא תסוג אחור מחטא אם שכר הרבה תקח, ולא באשמתה, כי אם באשמת אישה הבליעל אשר התעמר בה, כאשר נשמע דבריה אודות האנשים, ומספר נשים כאלה אשר באשמת בעליהן תשחתנה דרך ותשכחנה אורח יֹשר לא מעט הוא בתבל, והוא יגדל הרבה יתר ממספר נשים כאסנת.

ענה היא אשה במדרגה היותר שפלה בין הנשים כמדרגת רדי בין האנשים, אשר אין לדבר אודותה הרבה, ובשלש אלה נתן לפנינו ציור נאמן כמעט מכל הנשים לפלגות דרכיהן ויצרי לבהן.

מכל אלה נראה כי החזיון הנעלה הזה יהיה כאור מאיר, כמורה דרך נאמן לרב אדם, להורותם דרכי התבל וארחות לבב בני האדם, תאותיהם, מזמותיהם ויצרי לבם. כי החוזה הזה לא חוזה לעם אחד או לארץ אחת הנהו, הוא חוזה לכל העמים ולכל הארצות, כי לא דרכי בן עם אחד או אנשים פרטיים יַרְאֶה לנו כי אם דרכי האדם בכלל, ועל כן יהיה כמורה לכל בני האדם, וגם לנו בשפתנו לא כזר יחשב, כי אם נתבונן אך מעט אז נראה כי גם בנו יש ויש אנשים כאיתיאל ופיכול ודואג ודומיהם.

אם אמנם שרי צבא גדולים כאיתיאל אשר יראו עזוז רוחם ואֹמץ ידם על שדי קטל אין לנו, אך תחת זאת יש ויש בקרבנו בני המעלה תמימי דרך, רבנים, מורים, ראשי העדה וגבירים בעם תמימי לב, אשר יטו אֹזן קשבת לדברי מלשינים בסתר, לנעוי לב אשר למען מצוא כסף או משרה יטוּ בתֹּהו ראשיהם לעות משפט ולרדוף נקיים על לא חמס עשו ולהרבות ריב ומדון בעדה ועדה, ומאנשים כדואג לא אלמן ישראל מכל וכל; כמעט בכל עיר ועיר ובכל עדה ועדה נמצא אנשים כמֹהו לעשרות, אשר בשקרותם ותרמיתם יפיחו קריה, ישלחו מדנים וישימו שמות, זה יקרא בשם האמונה וישים מסוה יראת אלהים על פניו למען ירבה חללי ההשכלה בשומו שפטים בשוכחי אלהים, וזה ישא דגל ההשכלה על שכמו למען דכא האוילים והפתאים בעיניו, אשר מבאר האמונה ישאבו מים להם להחיות נפשם, וכלם יחד יסבבו את הגדולים בתרמיתם והקטנים ביראתם או בדעתם וירבו כושל על כל דרכיהם. הנה כל אלה חברי דואג המה ועל דגלו יחנו.

אבל אנשים כפיכל אשר תאות הכבוד תעור עיניהם רבים בבית ישראל אולי גם יתר מאשר בכל העמים. כמעט אין עם בארץ אשר יחשוב את בניו ובנותיו כמקנת כספו ויעשה בהם כחפצו כעם ישראל; בכל העמים נראה רק כי אדיריהם ומושליהם לא יפנו אל רגשות לב פרי בטניהם ויתנום לאשר ישר בעיניהם למען ינחלו כבוד ולהרבות כבוד משפחתם, ובישראל כמעט כלם מקטניהם עד גדוליהם, ממשכיליהם עד אויליהם כלם יחד בני מלכים הם וכבוד המשפחות ויחש הם המה המזוגים זוגים להם. אך שקר יתפארו כי מרחמים על בניהם אין כמֹהם, וכי כל ימי חייהם יעמלו רק למען יצליחו את בניהם, כי באמת לא לבניהם כי אם למען נפשם, למען הרבות כבודם יעשו זאת. לוא הביטו אל הצלחת בניהם באמת, כי אז שמו לבם לפלס להם דרך סלולה בחיים, ללמדם עבודה ומלאכה אם לא יצלחו לדעת, ולא זכרו לרגעים את יחשם אשר יחלל על ידי הדבר הזה, לו חפצו באמת להצליח את בנותיהם, כי אז לא ביד מלאכים ושדכנים בחרו להן אנשים, כי אז לא הביטו אל כבוד משפחות, אל רב אוילי אשר יאציל מהודו על כל המשפחה כלה, אל גביר אשר גזל חיל זרים ויעשה חיל ויאציל מברק זהבו על כל בני משפחתו.

הן מה הוא יחש רוב משפחות בני ישראל? האחד עשה עֹשר ברמיה וידו מצאה לקנות ששי ומפטיר שנים רבות ולעמוד בראש בבית התפלה ולקנות ספרי תורה וכהנה ויהיה לפנת יקרת לכל משפחתו ותלו עליו כל הצאצאים ובשמו יזכירו וילבשו גאות כמדם. השני לוה ולא שלם פעמים ושלש ובכל זאת לו נדיב יֵאָמֵר כי חבר הוא לחברות קדושות ויעניק מכסף הגזל לצדקה, השלישי שחת דרכו ועשה כל זמה בסחרו אל ארצות לרגלי מסחרו בימי עלומיו ולעת זקנותו ישב בטלית ותפלין שתי שעות ביום בבית המדרש ולו צדיק יאמר ובכבודו יתימרו כל בניו ובנותיו, הרביעי עשה עֹשר ברמיה בין לילה על הבאֶרזע ויהי לנכבד לכל, ולזה רב או דין או שוחט במשפחתו, אשר כבודם כאין בעיניו ובדברו אתם יגדיל עליהם עקב כי הוא עשיר והמה עניים, אך ביום שֶיְדֻבַר בבנו או בבתו אז יתנפח כצפרדע ויזכיר בשם הגבר הוקם על אשר יפיץ מאור כבודו גם עליו. וכלם כאחד (מלבד מתי מספר והמה מעטים מאוד, אשר בלבם כמו בפיהם יבקשו רק אֹשר בניהם) ישאו עיניהם אך להגדיל כבוד המשפחה על ידי בניהם ובנותיהם, ואם גם נפש הנערה מר תשוע: אין חפצי אל שנוא נפשי, יקר בעיני המות מתת חיי בידי איש אשר רוחו זרה לי, ואם גם יתחנן הבן: נפשי קצה בבת הגביר או המיחש הלז אשר תארה משחת ולבה ריק ואיכה אשליך חיי מנגד לבלות ימי באנחה? תצעקנה ותהמינה הנפשות הנענות האלה כהעולה על רוחן ושומע אין להן מאת אבותיהן מרחמיהן, אשר רק למענן יחיו ולמענן ירבו עמל ועבודה, ולמען יעשו עֹשר ברמיה ונלוז. פה איש חסיד נבער מדעת יְלַמֵד בתו שפה ולשון ולפרוט על פי הנבל ולצאת במחול משחקים והיא תלמד ותעשה חיל ותקנה לב ובאחריתה תהיה לאשה לנבל חסר דעת, חסיד ממשפחה מיחסת ונפשה תשוע: למה עכרתני אבי בתתך אותי ללמוד דעת ולפקוח עינים למען אראה שברי? לוא כאחת חסרות הדעת הייתי כי אז הייתי מאשרת, כי אז לא ידעתי תפארת אנשים כי אז לא הכרתי ערך האדם המעלה מן בזוי אדם ואתה הבאת שבר ברוחי בהביאך דעת בלבי ועתה תוסיף לגזול אשרי וחיי בקשרך אותי אל בול עץ! – תצעק ותהמה כחפצה ואזני אביה הרחמן אטומות, כי למען אשרה יעשה זאת. שם יתרועע איש את משכילים וכחובב השכלה יֵרָאֶה למען ינחל כבוד ובתו למדה מנֹער לכבד משכילים והשכלה ולא תבקש עֹשר ומרכבות מרקדות והיכלי עֹנג כי אם איש אשר קנה כליותיה ולבבה, וביום שידבר בה יבחר אביה באיש אוצרות אף אם לא דעת ולא תבונה ולא תֹאר אדם לו, ולרגלי החמור הזה ישליך את בתו כי ידרוך עליה ברגל גאוה, כי איש עשיר תאוה נפשו וצרת נפש בתו לא תרך לבו כי לאשרה והצלחתה יתן כסף לה. לו קבצו הדמעות הנובעות מעיני נפשות נענות כאלה למקום אחד כי אז היו לנחל שוטף, לוא התאחדו כל האנחות היוצאות מלבות נשברים כאלה כי אז היו לרוח סערה נוראה מאוד, אך איש לא יספרן ולא יקבצן ולא ישים לב להן, וימכרו את בניהם ובנותיהם כעבדים למען מלא תאות נפשם לכבוד, ובכן ירבו האמללים, ושלום אמת בבית איש ישראל (ומה גם בעת הזאת אשר נפלגו לבות בני ישראל למפלגות היראים והמשכילים) הוא דבר יקר מאוד; בארצות אשר עוד לא החזיקו בכל דרכי העמים נשמע מצה ומריבה בין איש לאשתו, נראה יום יום באים לבתי הדינים לתת ספר כריתות לאשתם אשר נתנו אבותיהם להם, גרושות אמללות, עגונות שוממות נראה על כל צעד, ובארצות אשר שם בוש יבושו לשלח את אשתם, כי חרפה היא, יפנו איש לדרכו, אחרי עיניו ולבו, ונשותיהם גם הנה תלמדנה ארחותיהם, וזאת היא ההצלחה אשר על במותיה ירכיבו האבות הרחמנים אשר יעמלו רק למען פרי בטנם, את בניהם ובנותיהם. יראו תלמידי פיכל אלה מבני ישראל הבוחרים בדרכיו, את דרכיהם ועלילותיהם בהמחזה הזה כבראי מלטש, ואולי יבינו לאחריתם, יראו תמימי לב כאיתיאל את דרכי הנוכלים הבוגדים וידעו להזהר מהם, יראה כל העם את דרכי הבוגדים כדואג ולא יזנו אחריהם. אחת היא על כן אמרתי, כי החזיון הזה גם לנו הוא כמו לכל העמים, ועל כן עלינו להכיר טובה להמעתיק הזה בהביאו אל אוצר שפתנו כלי חמדה כזה, כלי חמדה אשר לתפארת ולחפץ יהיה לשפתנו. ומה מאוד ישמח לבי בזכרי כי אני העירותי את רוח המעתיק לעשות המלאכה הזאת, ועל משפטי נשען להוציא פעולתו לאור, כי ימים רבים כלתה נפשי לראות פעל ידי ראש החוזים לובשים אדרת שפתנו, ימים רבים בראותי כי סופרינו, כאלה אשר להם יאות שם סופרים כן אלה אשר יקחו להם השם הזה בלי כל צדקה, יפנו איש איש לספרים זרים להלבישם בלבוש שפתנו, ספרים זרים לעמנו, לרוחנו ולשפתנו, ספרים אשר לא יביאו כל תֹּעלת ודעת, ספרים גם אשר אין שוה להדפיסם בשפה אשר נכתבו ואף כי להעתיקם לשפה אחרת, בספרים כאלה יבחרו סופרינו להעשיר בהם אוצר ספרתנו, בראותי כזאת אמרתי תמיד: האם בשגעון הֻכּוּ כלם לבחור רק רע ומשחת ואין מתעורר לתת לנו דברים טובים ומועילים. מי יתן וימצא איש מעתיק חזיונות שעקספיר לשפתנו ועליו תבוא ברכת כל אוהבי שפתנו אשר יבינו פעלו – כן אמרתי תמיד לאוהבי, והנה זה נמצא היום גואל לשפתנו אשר החל לנסות כחו במלאכה הזאת, נסה וגם הצליח במאוד מאוד, כאשר תחזינה עיני הקוראים, ומי יתן והיה את לבבו להוסיף במלאכתו זאת להאדיר קרן שפתנו, ולקרב לב רבים מקוראיה, אשר עוד לא יבינו משפט מה טוב ומה רע, לשים עיניהם ולבם אך לספרים טובים ונעלים כמו אלה, ופעלו הטוב יהי משכרתו, כי למשכרת אחרת לא ייחל ולא יקוה, כי אם להגדיל כבוד שפתנו ולהאדירה, וידעתי נאמנה כי לא יבוש משברו, כי כל הקוראים יודוהו על פי פעלו כאשר אודהו ואברכהו אני על הטוב אשר עשה.

וויען תשיעי לירח שבט שנת תרל"ד.

פרץ בן משה סמאלענסקין

מכתב המעתיק אל המוציא לאור    🔗

מלאתי רצונך ידידי, והעתקתי את אָטעלא מאנגלית לעברית וגם שמעתי בקולך וקראתי שמו בישראל איתיאל, הדומה רק במבטא אל אטעלא ולא עַתְלַי, כאשר קראתי לו בתחלה, ואשר הוא תרגומו הנכון. אך אחרי אשר כליתי את המלאכה, נפלו פני, כי מדי קראי במקור הספר, כל מאמר ומאמר מצלצל באזני בקול עז והדר, כקול איש חי היוצא מתוך גרונו של שעקספער, לא כן העתקתי, כי כאוב מארץ תתן קולה ומעפר תשח אמרתי. ואף כי ידעתי מאד, כי רעיון המחבר העתקתי באמונה ולא נטיתי ממחשבתו ימין ושמאל, בכל זאת רב הדרך, בין לשון חיה היוצאת מפי האדם הגדול בענקים ובין לשון עברית אשר יצפצף איש כמוני. אפס לא נעלם ממני, כי האיש המתבונן במעשה ידיו, דומה הוא לאשה, אשר תראה את פניה בראי מלוטש, היא לא תוכל לדעת, אם יפה היא או לא⁴, אם לא שמעה כן מפי זולתה, וכן הוא האיש, אין לו להיות דיין ועד על מעשה ידיו, לא לטוב ולא לרע, כי המשפט לאחרים הוא. ואשר על כן הנני שולח לך בזה את ההעתקה, ואתה תחרוץ כטוב בעיניך: אם תאמר, כי בריאת בשר היא וגלגול הנפש מענגליש לעברית נעשה כהוגן, אז בידך היא להוציאה לאור ולהביאה בקהל ישראל, ואם תמצא כי טעם שעקספער לא עמד בקנקני, וריח שפת קדשנו נמר בהעתקתי, הגד לי כן בפה מלא, ואני הנני נכון לאבד מעשה ידי ונתתי את עמלי למאכולת אש, כי למה אני מכניס צפרדעים למצרים והעתקה רעה למחנה העברים? המעט להם העתקות רעות ונשחתות אשר שרצו סופרי ישראל כיאור מדור דור? או האין לי מלאכה אחרת בעולמי, בלתי להתעלל באשת יפת תאר ולתעב את יפיה, עד אשר תגעל בה נפש הרואה ונמצא שם שעקספער מתחלל על ידי? הן אמת הדבר כי ספר Paradise Lost העתקתיו והדפסתיו על אחריותי שלי כי יצא לאור עולם, בלי קחת עצה מפי יודעי דת ודין, אך שני טעמים היו בדבר; הטעם הראשון, כי הספר הגדול והנכבד הזה, בנוי מתחלתו ועד סופו על יסוד ספרי הקדש, ומרוב אהבתי לספרי ה', אמרתי להגיש מנחת נדבה זו על מזבח שפתנו לטובת עם ישראל; ואם הם יבעטון במנחתי לא אשים לב כי השם הרואה ללבב, הוא יודע כי לכבודו עשיתי זאת⁵. והטעם השני כי הספר Paradise Lost איננו נודע כל כך בשערי ישראל, ויש רבים מראשי חכמיו וסופריו אשר שמעו את שמעו, כי מעשה ידי אמן גדול הוא, ובכל זאת לא קראו דבריו, לא ראו הודו ולא ידעו מה הוא, ועל כן נדרשתי ללא שאלוני, והעתקתי את הספר לבני עבר, למען ידעו ויכירו מה ערך האיש מילטאן הגדול בחסידי אומות העולם ומה פעל בספרו, אשר קראתיו בשם ויגרש את האדם, כי נפלאות יחזו בו, אשר לא נבראו בכל הגוים עד היום הזה. לא כן שעקספער, ספריו נקראים בארבע כנפות הארץ בשבעים לשון, ואת חזיונותיו יראו הרואים על הבמה בכל עיר גדולה, על כן אין לי חפץ להביא ספריו בקהל ישראל בטרם אשמע מפי איש רב ושליט כמוך כי העתקתי נכונה ומותרת היא לבוא בקהל. ואם אחרי כן יבואו המבקרים וימצאו בה ערות דבר אתה ידידי לבדך תשא, ואני את נפשי הצלתי.

ידידך מוקירך ומכבדך

J.E.S.