מיום שנלקח השיך עבּדאללה – אלהים ירחם נשמתו – לעולם־האמת, לחיי נצחים, הפך לב פטמה, אלמנת השיך, על סוסתו לטובה, כי נתיתמה מבעליה. הקנאה מדה מגונה היא – וּפטמה אשה צנועה היתה כל ימיה, טובת לב ויראת אלהים, אך את האמת אין לכחד: רגש קנאה הכביד כל השנים את לבה אל סוסת בעלה. אין פטמה מרבה שיחה אפילו בסוד־נשים, ולא כל שכן בפני בעלה, שמוראו עליה תמיד, ולכן לא שפכה את מרי שיחה לא לפני בעלה ביחיד ולא לפני רעותיה ברבים. בעומק נפשה שמרה את יגונה האלם. הרגשה מרה קננה בלבה כל ימי חייה עם בעלה, כי יותר משנפשו קשורה בה היא קשורה בסוסתו.
אמנם אין לחטוא – וכפית־טובה לחטאה גדולה תחשב: – בעלה לא מאס גם בה. שבוע־שבוע היה השיך סר בלילה אליה מאהלו אל אהלה, אוהל הנשים. ואַללה ברך את פרי בטנה. שנה־שנה ילדה לבעלה בן־זכר, אף בת אחת לא ילדה לו. העל זאת לא ישא פניו אליה? מחצית בניה, אשר לא לקחם אַללה, חיים וקימים עמדה עד היום הזה. שבעה גבורי־חיל הם, ובעוז ובגבורה ישאו את דגל בית־אביהם, ומוראם על כל בתי יריביהם. והשיך היה נאמן לאשתו ולא לקח אשה אחרת עליה. אף לא הרבה להלקותה. רק לעתים רחוקות, בהיות נפשו סרה עליו מאד, כי סיח ולא סיחה המליטה הסוסה, או אחת הפרות הפילה ולד נפל, או אחד מיריביו הלבין את פניו ברבים, – רק במקרים נדירים כאלה יש אשר תבער כאש חמתו; ואם לא ידעה פטמה להשמר בנפשה מבּוא לפניו פתאום לעת כזאת – לא ידע רחם… בידו השמאלית יאחזנה בשערות ראשה, ובידו הימנית יצליף על בשרה פעם ושתים ושלש במגלב אשר בידו… מהיר־חמה היה השיך, ובחמתו נהם כחיה טורפת. ופטמה נאנקת דום, וקול צעקה לא ישמע מפיה. ואם ברגעים כאלה יקרה לקראתה בנה בכורה, אהוב נפשה, הדבק באמו לאהבה אותה, ודמה תדמה כי מתפרץ הוא להצילה מיד מַכֶּהָ, – והביטה בו בתחנונים להזהירו: “השמר לך, כבּוד־אב”…
מקרים רעים כאלה מעטים מאד היו בחיי פטמה, ואותם לא תטור לבעלה. בעל – לעולם הוא בעל, ומאת אללה נתּנה לו הזכות להיות שורר בביתו ומושל באשתו. ומי מושל ולא ישתמש לפעמים בכח ממשלו?
רק דבר אחד צער את לבה: אהבתו המופרזה של השיך אל סוסתו. מדי שמעה את השיך דובר חבה לסוסתו, ומדי ראותה את ידו מחליקה ברוֹך ובנעימים על רעמת הסוסה, ופניו מפיקים אור של סבר־רצון – והתכוץ לבבה מצער ומקנאה. כך לא דבּר אליה השיך מעודו, וכך לא החליק שערות ראשה, וכך לא האיר פניו אליה אפילו פעם אחת… ותּהי פטמה עוֹינת את הסוסה.
מיום שנלקח השיך עבדאללה לעולם־האמת, נתרכך, כאמור, לב פטמה אל הסוסה. פג רגש הקנאה – ולא, חלילה, משמחה לאיד הסוסה. ישמרנה אללה מעון פלילי כזה! האסון, אשר קרה את בעלה השיך בעֶטיה של הסוסה, הלם את ראשה ומחץ את לבה כרעם־פתאום משמים, ובלבה הפצוע לא היה מקום פנוי לכל רגש אחר זולת אֵבל כבד.
ומעשה שהיה כך היה:
בימי חג נביא־ראובן יצא השיך עבדאללה, כמימים ימימה, להשתתף במרוץ הסוסים, ושבעת בניו מלוים אותו. גם הכלות, נשי הבנים, יצאו עם הגברים, ורק פטמה לבדה נשארה אל הכלים. ויהי ביום השלישי לצאת הכבוּדה, וַתּשובנה הנשים פתאום אל האוהלים, והן בוכיות בקול ומקוננות. עוד מרחוק שמעה פטמה את קול בכין, ותרץ לקראתן… ובשורה רעה בפי הבנות: בעת מרוץ הסוסים כשלה סוסת השיך בעצם ריצתה ותפול ותהפך, ורוכבה הושלך לאחוריו ותשבר מפרקתו… עוד הן מדברות ומקוננות, והבנים החוזרים חפויי־ראש האוהלה נראו מרחוק… ארבעה בנים נושאים את האב על זרועותיהם, שערות־ראשו פרועות ופזורות ועיניו סגורות; הבן החמישי מוביל את הסוסה ברסנה; והשנים הנותרים הולכים מאחריהם, מגלב השיך והכּוּפיה והעגאל ביד האחד, והשני מחזיק באוכף הסוסה. ובמאסף, מאחריהם, ערב־רב של גברים, נשים וילדים…
פטמה לא בכתה בקול רם מימיה, ולצעוק ולקונן לא ידעה. רק נאנחת היתה, חרש נאנחת. וגם הפעם לא צעקה, רצה לקראת בניה… תחלה נפל מבטה על הסוסה – וכעין רחש־רצון זע בלבה… רק כהרף־עין… הרגשת־חטא כבדה תקפה את לבה ואת ראשה – כמעט שנפלה… התחלחלה… נפל מבטה על השיך, בקשה לצעוק – ולא יכלה. בקשה לבכות בקול – וקולה נחנק. בקשה לחבק בידיה את ראשו וללטפו בחבה וברחמים רבים – ורגש בושה עכב. ממעמקי לבה חרד קול לבעלה: “מעתה אני לך, אני לבדי, ושמור אשמרך כבבת־עיני” – וכבשה את הקול בלבה. הועתקו מלים מפיה. מלים לא ידעה מעודה.
כל אותו היום היה השיך מוטל כבול־עץ על משכבו, לא נע ולא זע ולא הוציא קול דברים מפיו, ועיניו עצומות. רק אנחה חרישית, כאוֹב מארץ, פורצת פעם בפעם מתוך גרונו. ופטמה עומדת כל הזמן מַרגלותיו ואינה גורעת עין מעל פניו. ומראשותיו נצב הדרויש הזקן, אשר הובהל לבוא אל השיך, והוא לוחש עליו מלחישותיו. איש קדוש הדרויש, ודבר אחד מסודות הבריאה לא נעלם ממנו. והדרויש לא ינוח ולא ישקוט: עוצם עיניו, לוחש, יורק פעם לימינו ופעם לשמאלו, פוקח עיניו, מרימן למעלה, ושוב סוגרן, לוחש ויורק, והחַג' – כושי בא־בימים משוכני הבצות, אשר הובהל גם הוא לבוא אל השיך – עוזר על ידו. הדרויש ברוחניות והחג' בגשמיות. פרסת־ברזל לבּן באש, זו הפעם השלישית, והכוָה בקצה את פני השיך – פעם את מצחו, פעם את סנטרו, פעם את לחיו השמאלית.
ושוא כל העמל. ולחנם תפלתה החמה של פטמה אל יושב מרום: אין השיך פותח את פתחי־פיו ואינו פוקח את עיניו.
ועם חשכה, כשבאו הדרויש והחג' על שכרם וחזרו איש לביתו, ופטמה נשארה באוהל לבדה על יד משכב בעלה, נדמה לה כי נעה ידו ניעה כלשהי ורמזה לה שתגש אליו… וכשנגשה אל מראשותיו והרכינה ראשה אל פניו, שמעה את לחשו:
– איש אַל ירכב עליה… שמור תשמרנה…
וכשכלה ללחוש, פרצה אנחה עמוקה וכבדה מפיו – ויצאה נשמתו.
______________
וכתום ימי האבל, מקץ שבעת הימים של אכילה ושתיה וקבלת פני אורחים הבאים לנחם ולטעום משולחן־אבלים, נחה פטמה. ותספר לבניה את דברי אביהם האחרונים, ותזהירם לקים את צוָאתו ולבלתי שכוח לטפל “בה”, להאכילה ולנקותה ולשמור עליה מכל פגיעה רעה.
לב פטמה לסוסה. בוקר בוקר, עם יקיצה, תחפז לראות אם מלאו את אבוסה. ועל רועי הפרות, נכדיה הקטנים, תצוה להביא עמהם מן השדה, בשובם לפנות ערב, אגודת עשב רך ורענן לסוסה. ואם נדמה לה כי עצובה הסוסה, חפוית־ראש כאבלה, – ונכמרו רחמיה, ונגשה אליה והחליקה בידה על חלקת צוארה ועל רעמתה. ובטפלה ככה בסוסה, ינעם וייטב גם לה.
פטמה החלה לתת לב גם לעצמה. זה שנים רבות־רבות כאילו שכחה את דבר קיומה בעולם. זה־כבר, זה־כבר הסיחה דעת מנפשה. מה היא ומי היא בתוך כל מערבולת החיים מסביב, כי תחשוב על עצמה? ופתאום כאילו נזכרה כי אי־שם, בין האוהלים, באהלו של השיך עבדאללה, חיה וקיֶמת אלמנתו – פטמה. וייטב לה. וירוַח לה. ויסר מעליה גם הפחד, והלחץ, אשר העיק עליה תמיד, חלף־עבר…
לפעמים, מרוב טרחה ועמלה בעבודת־הבית או עם הפרות, יש אשר תשכח את עצמה, כבימים ההם, ורק בלחץ העבודה תרגיש, – ופתאום יעלה באזניה קול שעטת פרסות סוס, הנשא בסערה ובדהרה האוהלה… היא מתחלחלת, נתקת ממקומה, מתכוצת מאחורי יריעת־האוהל, מציצה מן החרכים לראות את פניו ולנחש: הטובה או רעה עליו רוחו?… אך הנה תעבור על פניה כדמות כרוב מן השמים, והסירה מלבה את הפחד ואת הצער. הפנים עוטים אור וקמטיהם, העמוקים מאד, כאילו מתישרים מעט. מעֵבר הדרך נראה לה בנה בכורה אשר אהבה, ופניו אומרים לה מרחוק: “הרגעי, הביטי וראי: המגלב תלוי מיותם שם בפנת האוהל… אין רעה נגד פניך”…
רוַח לפטמה. לבה טוב לסוסה. לבה טוב גם לה לעצמה.
______________
לא ארכו הימים הטובים. שוב התחיל דבר־מה להעיק על לב פטמה. גלוי וידוע כי אחרי מותו יסור הבעל, פעם בפעם בחלום־לילה, אל האשה אשר עזב בעולם השפל, לבקרה ולשאול את פיה על בניו ועל משקו. כך היו הזקנות הידעניות מספרות לפטמה. ויש שהן מבקשות לדעת מפיה, מה שאל אותה השיך עבדאללה. ושכנה אחת הציקה לה מאד בשאלותיה, כאילו התכּונה להרעימה. אשה זו עינה רעה בה כל הימים, גם בימי חיי השיך הכניסה בה עין צרה, כי עוד בנעוריה קנאה בה על שזכתה לאותו כבוד – להנשא לעבדאללה.
פטמה כובשת פניה ונושכת את שפתיה. קשה לה להגיד חרפתה. זה כשנה, מאז נסתלק השיך, עדין לא נראה אליה בחלום־לילה אפילו פעם אחת. מדוע? השכח את בניו ואת משקו? האם את סוסתו שכח? והוא הלא צוה עליה לפני מותו!…
ושוב מהלכת פטמה תחת לחץ ההכרה כי סר מעליה לב בעלה… המאס בה אחרי מותו?… מה חטא חָטאה לו?…
ויש אשר תבעתנה המחשבה: אולי נראה השיך לסוסתו בחלום־לילה, לשאול אותה על הנעשה בביתו?… והיא יראה ממחשבתה זו – אולי חטאת היא… האם אל בהמה יבוא איש מושלימי בחלום־לילה?…
והספק אוכל את לבה. היא רוצה מאד לגלות את לבה לפני יודעי־דבר – חג', או דרויש, או סתם זקן. אבל מפני הבושה היא שומרת מחסום לפניה. פן תהיה לצחוק; ורע מזה – פן חוטאת היא לנפשה!
______________
זכר בעלה התחיל טופח על לבה. יום יום עולה זכרונו לפניה. כל הימים, לרבות הלילות, היא הוגה בו. וכל אשר יזכר לה מדברי חייו גורם לה הנאה. אפילו זכרון המלקות… המגלב, שהיה תועבת נפשה – עכשו הוא מהנה את מבטה כשהוא נתקל בו…
פטמה נזכרה פתאום את היום שראתה את השיך בפעם הראשונה. מעולם לא זכרה את היום ההוא. לא ימי זכרונות היו ימי־חייה.
גם בבתוליה בית־אביה לא ידעה נחת. האב זעם כל הימים; האם, אחת משלש נשיו של אביה, דווּיה היתה תמיד, כורעת תחת נטל העבודה הקשה. וגם פטמה ידיה טרודות תמיד, מימי ילדותה. יומם תלך עם אחיה לרעות את הבקר בבצות, ובערב ידיה טוות ביחד עם כל נשי־האוהל, נשי אביה ואחיותיה. וכשגדלה לקחוה אחיה יומם לעבודה בגנים, בפרדסים ובשדות, כשׂכירת־יום אצל זרים, ובערבים עזרה לנשים בבשול, באפיה, בכביסה, ועל יד הפרות ברפת. בקיץ, בעונת הקציר, תעבוד עם הקוצרים בשדה מצאת השמש ועד בואה, ובעונת הדיש – בגורן.
וגם מהלומות ידעה פטמה. רגיל היה אביה להכות כל יום מישהו מבני־ביתו – אחת מנשיו או אחד מבניו ובנותיו. ובהכותו – בחרון־אף יכה, לא יחמול. מכות ברחמנות אינן משפיעות, לפי דעתו. וגם פטמה לא יצאה נקיה מתחת ידו.
נשי־האוהל, ופטמה בתוכן, לא ידעו מנוחה גם בימי חג ומועד. בעִיד־אִל־קֻרְבַּן ובעִיד־אִל־פִטִר ידיהן מלאות עבודה כפולה ומכופלת. רק יום אחד בשנה היה חג גם לנשים. אחרי הקציר והדיש יוצאים כל דרי האוהלים לרובין, חג הנביא, לבלות שם בחולות הים את זמנם בנעימים. שלשה ימים חוגגים הגברים, ויום אחד, הוא היום השלישי, נתּן גם לנשים. ביום הזה חפשיות הנשים מכל עבודה, מאור הבוקר ועד הערב, וכל שעות היום הן עומדות צפופות, צופות ומסתכלות במשחקי הגברים, בהתגוששות ובמרוץ־הסוסים. מרוץ הסוסים – אין כמוהו מחזה לוקח שבי את לב הבנות.
וכאן, ברובין, ראתה פטמה בפעם הראשונה את עבדאללה.
______________
…הבנות עמדו צפופות, דחוקות ונדחקות, ולחישת הפתעה וצהלה והתפעלות על כל שפה. רוכבים אבירים באו בשורה ארוכה, הלוך והתקרב אל הככר הנרחבה, המוּעדה למרוץ־הסוסים. מן החולות – מאחורי הגבעות התלולות, ששם תֵחַמֵנָה סוסותיהם – יצאו ובאו הרוכבים, וידיהם עוצרות אותן בעמל רב, לבל תתפרצנה מן השורה.
פטמה התיצבה מנגד והסתכלה בפני הרוכבים. היא ידעה והכירה את כולם מימי ההתחרויות של השנים הקודמות. זה שש שנים, מיום היותה לבת־עשׂר, היא באה שנה־שנה לחזות במרוץ הסוסים. רק את פני האחד לא ראתה ולא הכירה לפני כן – הרוכב העובר באמצע השורה על סוסתו הלבנה. מה נהדרים הם, הרוכב וסוסתו! מה צעיר הרוכב! כמעט נער. חסון כאלון. ופניו מפיקים עוז.
– עבדאללה… השיך הצעיר של עַרַבּ אַבּוּ־קִישְק… אביו מת השנה… שמעה פטמה את לחש הבנות הגדולות ממנה, אשר עמדו לפניה.
“מה יפה הוא” – התמלטו המלים מפיה. והבנות הגדולות הפנו את פניהן אליה וצחקו. נפל לב פטמה עליה, פניה נתאדמו ותסתירם בחִרקָה שלה. שורת רוכבים התקרבה, עברה על פני הבנות – נפגשו פנים אל פנים, הבריקו עינים אל עינים, ונדמה לפטמה כי הכווּ העינים השחורות את פניה – העינים הרושפות של הרוכב הצעיר.
הרים הצעיר, הרוכב באמצע, את חרבו השלופה ונופפה ממעל לראשו, וכל הרוכבים עשו כמוהו בכהרף־עין, דפקו את סוסותיהם, האריכו להן את מושכות רסניהן, – ורגלי כולן נתקו בבת אחת לרוץ אורח ביעף, כעל כנפי נשרים. ענן חול ואבק התנשא מעל הסוסות ונצב כנֵד בין הבנות ובין הרוכבים. והיטב חרה להן כי עמדו מאחורי הרוכבים ולא לפניהם… שם עמדו הגברים.
לא היו רגעים מעטים וענן החול והאבק התפזר, חמק־עבר והיה כלא היה, ולעיני הבנות שבה ונגלתה שורת הרוכבים, בחזרם לעומת הבנות, ובראש השורה, צעדים מספר לפני הקו – הרוכב הצעיר, וידו אוחזת בחרבו השלופה ממעל לראשו. הוא נצח במרוץ הראשון.
ועוד פעמַים עברו הרוכבים ביעף, ובכל פעם שב עבדאללה כמנצח. ויריע כל הקהל סביב, ותגבר צוחת הבנות אשר הריעו גם הן לכבודו.
______________
עד לימי חג־רוּבין הבא לא יספה פטמה לראות את עבדאללה, אך שמוע שמעה את שמו מפי עוברי־דרך בשׂיחם עם אביה ועם אחיה, וגם מפי הבנות הבאות אל הבאר לשאוב מים, וידוע ידעה כי לא קם עוד בארץ רוכב עז־נפש כמוהו, וכי אין כמוהו יודע את נפש הסוסות. ועוד סוּפּר עליו, כי מהיר־חמה הוא ובאפו כי עָז לא ישא פני איש.
ושוב הגיעו ימי רוּבּין, ופטמה ראתה את עבדאללה גם הפעם, במרוץ הסוסים. ושוב הבריקו הרבה עינים שחורות לעומת המנצח הצעיר. וגם עיני פטמה.
ובאחד הימים, שבועות־מספר אחרי רוּבּין, ופטמה עסוקה בכביסת הלבנים הגסים והמלוכלכים מאחורי האוהלים, – הגיע לאזנה קול שעטת סוסים בלכתם מעל אם־הדרך לעומת אוהל אביה. הביטה פטמה מאחורי זוית האוהל, והנה חבורה של בּדואים יורדים מעל סוסיהם, ואביה ואחיה מקבלים את פניהם בברכות חמות. ובין האורחים – גם השיך הצעיר, עבדאללה. נרעדה נפש פטמה: מה לו בבית־אביה, ולמה נשאוהו רגליו עד הלום?…
באהלי הנשים מבוכה ומהומה. רבה העבודה להכנסת האורחים, וגם פטמה נקראה לעזרה. מקטעי הדברים שהתמלטו מפי האחים, אשר רצו מזורזים, רצוא ושוב, מאהלי הנשים אל אוהל האורחים, וידיהם מלאות כּבּוּד – קהוָה, תמרים, אורז מטוגן בשמן, דבלים, פּתּוֹת משוחות בשמן, וצלי־בשר, – מקטעי דבריהם של האחים נודעה גם לנשים מטרת בואם של האורחים.
לאביה של פטמה סוס אביר, מפורסם בכל הסביבה, ונפש עבדאללה חשקה בו כי ירביע את סוסתו. והתלהט הוכוח בין האורח ובין מאָרחוֹ. המאָרח מאן לקבל מאת אורחו כסף שׂכר־הרבּעה, והאורח נשבע בחיי נפשו כי חלילה לו מקבל חנם מתנת־חסד מאת מאָרחו. ואחרי דברים חמים והשבעות והבטחות משני הצדדים, הוסכם ביניהם: אם תהיה ההרבעה לברכה והסוסה תביא, בעזרת אללה, סיחה – לא יבוא אבי פטמה על שׂכרו, ולכבוד יחשב לו כי מסוסו באה הסיחה לשיך עבדאללה, הרוכב המהולל, שכל בני ערב מתגאים בו. ואם, חלילה, סיח יולד – והיה כולו לאבי פטמה, וסוסת עבדאללה תיניקהו עד הגמלו.
וכטוב לב האורחים בסעודה, והמשא־ומתן נגמר בשלום, וסוסתו של עבדאללה הובאה אל הסוס לרִבְעָה – קמו מלוֵי עבדאללה, בני בית־אביו, ואמרו לבעל־הבית:
– לא נעזוב את צל קורתך עד אם נכרות ברית מחותנים בינינו. בת־זקונים לך, ואדוננו השיך מבקש לו אשת נעורים – הבה נתקע כף; בתך לשיך עבדאללה.
ושוב נתעורר וכוח נלהב, ארוך וממושך מאד, על המוהר ועל התנאים ועל כל פרטי הפרטים. תחלה אמר בעל־הבית:
– אם רצתה נפש השיך עבדאללה בבתי, הריהי לו בלי כל מוהר, כבוד בית־אביו טוב לי מכסף ומזהב.
אך כשמוע האורחים את הדברים האלה, קפצו ממקומותיהם כנשוכי רוגז:
– הכאחד הריקים אדוננו השיך, כי יקח לו אשה בלא מוהר?
והשיך עבדאללה ישב ושמע – והחריש.
ולסוף הוסכם:
אם, בעזרת אללה, סיחה תביא סוסתו של עבדאללה – והיתה הסיחה ומחצית הסוסה לאבי־פטמה – תמורת מוהר בתו. ואם, חלילה, סיח יולד, – והסיח יהיה לאבי־פטמה, כמדובר – והיתה לו גם הסוסה כולה תמורת מוהר הבת.
והאורחים יצאו ושבו לביתם שמחים וטובי לב. וגם אבי־פטמה לבו טוב עליו מאד.
ומקץ חדשים הוחגה החתונה ברוב פאר. שיכים נכבדים, מקרוב ומרחוק, באו לכבד את פני החתן ואבי הכלה – מדרום ומצפון וממזרח־הארץ באו. על גמל, עדוי ארגמן וכסף וזהב, ישבה הכלה; והחתן רכב על סוסתו המפוארה, מוקף גדולי הארץ, רוכבי סוסות בעלות־שם, והיא מעוטרת כל יקר בית־אביו, ונדן חרבו כולו כסף. שלשה ימים ושלשה לילות ארכה ההלולה־וחנגה, עשרים כבש נשחטו ועגלות חמש, עשרה פחים שמן־זית נפתחו, ופתּוֹת למאות נאפו מקמח חטים. גם אבי הכלה וגם החתן פתחו ידיהם לרוָחה.
ובמלאת שלשת הימים הובאה פטמה לבית בעלה, לשבת בו כל ימי חייה.
וכאשר פקד אללה את פטמה ותהר לבעלה – מלא ימי הריונה של הסוסה והמליטה… סיח. זו הפעם הראשונה שראתה פטמה את בעלה בכעסו, וחמתו בוערת בו עד להשחית. ובפעם הראשונה לאחר חתונתם שלח השיך עבדאללה את ידו השמאלית לאחוז בשערות אשתו, בעוד ידו הימנית אוחזת במגלב להלקותה מלקות אכזריות, ופיו מלא אלה וקללה כלפי אביה…
הסוסה והסיח עבר שניהם לרשותו של אבי פטמה, כמו שהותנה מראש. והשיך עבדאללה התהלך סר וזעף. ובסוף הקיץ, ככלות הקציר, יצא השיך עבדאללה את ביתו ללכת דרומה, ויעש במרחקים כחודש ימים, ובשובו הביא עמו את הסוסה, אשר עליה רכב עד אחרית ימיו, ואותה אהב ואותה שמר כאישון־עינו עד יום מותו.
______________
…משהתחילה פטמה לזכור את בעלה, הלכה והזדקנה מיום ליום. לבה חדל להגות חבה לסוסתו, ולא השגיחה עליה עוד. ויש אשר באיבה תביט בה. ויש אשר תאמר אל לבה, כמנחמת את עצמה, בהביטה אל הסוסה:
– אותי יקח השיך אליו בטרם יקח אותך…
ראו הנכדים, המטפלים בעדר, כי אין הזקנה מקפידה עוד על הסוסה, והתחילו לנהוג בה קלות־ראש.
ובאחד הימים, עם בוא השמש, בשוב עדר הפרות מן השדה והסוסה בתוכן, הביטה אליה פטמה ויפול לבה: הסוסה פניה רעים מאד. כיצד לא הרגישה בזה עד עתה? ראשה מוּרד, אזניה נטויות למטה, ובטנה נצטמקה. נזדרזה פטמה, נגשה אליה והחזיקה בראשה. והסוסה נשמה בכבדות, ומבט־עיניה מלא תוגה.
– מה היה לסוסת השיך? – שאלה פטמה בחרדה. ועוד היא שואלת – ועינה החודרת הכירה על גבה השעיר של הסוסה סימני רכיבה…
שבעתים גדלה חרדתה. החוּללה צוָאת השיך?…
מאנה להאמין למראה עיניה, ותמשש באצבעותיה הרועדות… אכן, נעשתה הנבלה!…
– מי העז לרכּב על הסוסה? – צעקה הזקנה כל עוד רוּח בה. ופני הרועים הנכדים חפו, ויכבשו עיניהם בקרקע.
ועוד הזקנה מתיפחת וסופקת כפים – ובנה הבכור בא מן השדה, רכוב על סוסתו. הוא קפץ מעל סוסתו, נגש אל אמו, תפס את ידה הכחושה והרועדת, נשקה, ואמר בלחש:
– נבלה נעשתה… שנים מנכדיך התחרו ברכיבה על גבי סוסת השיך. ראיתים בקלקלתם.
פני האם נתכרכמו מצער, מכאב, מבושה – ומהרגשה של חטא כבד… ברכיה כשלו, ולולא בנה שתמך בה, כי עתה נפלה ארצה.
______________
בחצות הלילה, בנפול תרדמה על כל היקום, נראה השיך עבדאללה אל אשתו, אל פטמה. בפעם הראשונה מאז הלך לעולמו נראה אליה. הוא נצב למולה סר וזעף, שׂער־ראשו פרוע ועיניו עצומות, ורק שפתותיו דובבות:
– אתם חללתם את דברי… אתם לא שמרתם את צוָאתי… מחר אני לוקח את סוסתי אלי… אינם ראויים כי אשאירנה עמכם… וכה תעשו: שק שעורים מנופות תשלחו עמה, ואת האוכף ואת הרסן ואת המגלב…
וכשכלה לדבר את הדברים האלה גער ונזף בפטמה – ותבהל, ותצעק, ותיקץ משנתה.
ותדע פטמה, כי השיך נראה אליה בחלום־לילה, ויעלוץ לבה ויגדל ערכה בעיניה. הנה גם אליה נראה הבעל בחלום־לילה, כאל כל אשה מושלימית, – וירוח לה מצערה, מכאב חרפתה… אבל רק עד ארגיעה. עוד צלצלו דברי בעלה באזניה, שבוּ צלצלו, כאילו לא פסקו עדין. ושוב נפל לבה עליה, ותקטן בעיניה… אף את חסדו האחרון מנע השיך ממנה. את הסוסה יקח אליו – לפניה…
שנתה נדדה; לא יכלה להרדם עוד. היא קמה מעל משכבה, יצאה מן האוהל, ונגשה על הסוסה… פחד אלהים נפל עליה… הסוסה מוטלת מתה, אין בה רוּח חיים… נסתבכה בחבל שהיתה קשורה בו – ונחנקה… צעקה פטמה צעָקה גדולה ומרה, ולקול צעקתה באו כל בניה, בקשו להרים את הסוסה ולהשיב רוּחה – ולא יכלוּ. אֵבל ירד על האוהלים…
וכצאת השמש חפרו הבנים בור עמוק מאחורי האוהלים, שׂמו בו, כמצות אמם, שק שעורים מנופות, ואת האוכף ואת הרסן ואת המגלב, – וכסו את הבור…
וביום השלישי אחרי מות הסוסה, בבוקר, נמצאה פטמה שוכבת מתה על משכבה, נשמתה יצאה בשתיקה, בלי אנחה וצעקה.
בניה ושכניה לווּה בכבוד גדול לבית־עולמה, ויתאבלו עליה שלשה ימים באכילה ובשתיה ובדברי־שבח.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.