רקע
משה סמילנסקי
מֻחַמַד הָרוֹעֶה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: דביר; תשכ"ד

“מַסְכִּין!”

כך היו קוראים בסַפַארִיָה למוחמד הרועה.

מעולם לא קראו לו בשמו – מוחמד.

ואמנם: השם מוחמד, המזכיר לך גאות, הוד, כח, לא היה נאה כלל לרועה.

שפל־הקומה היה, וראשו גדול ומושקע עמוק בין הכתפים, ועיניו מלאות פחד־תמיד והרגשת הכנעה. כל צורתו אומרת: הכוני, רמסוני, הריני כעפר תחת כפות רגליכם.

יש שמוחמד מוטל בשדה תחת קרני השמש הלוהטות. מסביב אין אף צל כלשהו לחסות בו. הזבובים שתו עליו סביב וכסו את כל פּניו, כאילו יאמרו לאָכלו חי. אין הוא מניע יד או רגל להנצל מארסם: חסר הוא גם רצון גם יכולת. עיניו הילדותיות מביטות מתוך כאב עכור. וכשאתה מסתכל בו, תרחמהו בלבך ותשאל את רבונו־של־עולם מתוך תרעומת: “למה בראת את הנשמה העלובה הזאת?” ויש אשר יכה אדם את מוחמד, והוא עומד כפוף תחת מקלו של מכהו.

אחד תקיף, אשר בקר לו בעדר, כועס ושופך חמתו על ראש הרועה המסכן. מבול של הכאות נתך ויורד על ראשו ועל גופו, ומבטו של מוחמד – מבט כלב מוכה, מלא בכיה, תחנונים והתרפסות של חנופה. וכשאתה מסתכל בו, תבזהו בלבך ותשאל את רבונו־של־עולם מתוך תרעומת: “למה לא תקח את הנשמה הכלבית הזאת?”

גם לא־יצלח היה מוחמד. כל מלאכת־עבודה לא ידע לעשות. הפלח לא יתן לו את המחרשה, אף לוּ עבָדו חנם. יש אשר יכשל בו האחד, בבלי דעת את טיב עבודתו, ויקחהו להיות לו חַרַתּ, – ויקלל את מזלו, ולסוף יכהו ויגרשהו. גם במושבה העברית אינו מוצא עבודה.

כשעונת העבודה “בוערת” וכל הידים עסוקות, ינתן מעדר גם למוחמד, אך לא לאורך ימים; ידיו אינן שולטות במעדר. פעם יכה על רגלו ופעם על רגל חברו. אדונו מחזיק בו מתוך הכרח: חבל על היד העובדת. הוא ממציא לו עבודה קלה, הוא מעמידו לעבוד לבדו. לאחרונה יגרשהו.

גם המתון והטוב שבבני המושבה מכה את מוחמד. היד כאילו מתבקשת מאליה להכותו. ושוב חוזר מוחמד אל עדרו, ושוב יאכלוהו השרב והחורב בקיץ, הקור והגשם בחורף, ושוב ירעב ללחם. וכל בעלי העדר מכים אותו, מכים ומתרגזים. וכשבני ספאריה מדברים במוחמד מתוך רחמים, הם אומרים:

– רעב… מסכין! – בזה הם מבקשים לתרץ את אי־הצלחתו, את אי־כשרונו.

ואמנם, יתכן כי מרעב בא מוחמד לידי כך. תמיד היה רעב. כשיש לו עבודה, אינו משׂתכר אלא ללחם יבש; וכשאין לו עבודה, רעב הוא ללחם. חוץ מן הלחם לא טעם מימיו טעם מאפה או תבשיל. כשידו משיגה “בַּצלָה”, הריהו מוצא בה את כל הטעמים.

מוחמד הצטין בכשרונו לרעוב. הגיע לידי כך, שידע לרעוב ימים רצופים, ואז נעשה יותר מצומק, ראשו יותר כפוף ושקוע, והכאב הנצחי בתוך מבטו – יותר עכור.

ופניו של מוחמד לא ידעו מעולם סבר־רצון. מראהו אינו משתנה. פרצופו כאילו נתאבן. גם כי יאכל לשובע, לא ישמח, ועיניו כאילו אומרות: – שוב ארעב…

______________

הכל חשבו: “לעולם לא יבוא שנוי בחייו של מוחמד”.

נבואתם לא נתקימה. בחייו של מוחמד בא שינוי, אבל שלא לטובתו בא השינוי.

על רגשו של מוחמד – רגש הרעב – נוסף עוד אחד, ולא לנחמתו. ומעשה שהיה כך היה: שנת ברכה היתה. זה הרבה שנים לא חנן אלהים את בני האדם בשנה טובה כמוה. החטה נתנה שלשים שער והשעורים מלאו את כל המטמורות. בצאן לא היו שכולות, והבקר שמן. כל הפנים היו שמחים, עליזים ומרוצים. דבר אחד היה מורגש בכּל ומכּל: שובע.

וגם מוחמד היה שבע כל אותו הקיץ. ובכיסו נמצא גם בישליק – מעות במזומן: מתנה מאת אחד מבעלי־הבתים, שאף אחת מפרותיו לא שכלה.

ובלילות היו בכפרים הלולא וחנגא. הבחורים ערכו “פנטסיה” שרו ורקדו. הבחורות עמדו מנגד, מביטות ונהנות גם הן. ה“מצריות” התחילו לסובב בכפרים, מתופפות, רוקדות, שרות ומחממות את דם הנוער. מוחמד לא ראה אותן המצריות מימיו, והוא כבר בן שלשים ואחת. מעולם לא התעורר בו הרצון ללכת לראותן. כלום בקר הן ולהשגחתו הן צריכות?

ובאותה שנה, שנת השובע, היה לילה אחד, ליל לבנה מזהירה וצוחקת, ליל כוכבים רוטטים ורומזים. ולבו של מוחמד נעשה פתאום רחב וטוב. באותו יום אכל לחם, בצל, “רמֵס” של עגבניות וגם ביצה! והנה עלה באזני מוחמד סלסול קולה של המצרית בא מעֵבר לכפר, עם המית התוף ותרועת הבחורים.

ופתאום, בלי שהרגיש בכך, התרומם והלך שמה. איזה כח נעלם נתעורר בו ודחָפוֹ לשם. בשתיקה, כמתגנב, נדחק אל תוך עגול הבחורים.

הם ישבו על ברכיהם, נשענים איש על זרוע רעהו. “היא” עם התוף בידה, ושערותיה השחורות פרועות ופזורות על פניה, הסתובבה באמצע, שרה, רקדה… ועיניה שחורות ומתנוצצות מתוך הכחל והשׂרק, ומה בוער מבטה המחוצף!

ויש שהיא עומדת מרקוד, ועיניה עוברות על פני כל הבחורים מסביב, ואז יקום אחד הבחורים, יתן בישליק על ידה וישוב אל מקומו. והיא מאירה לו את פניה, מצטחקת, נגשת אליו, וכשהיא טופפת ושרה, קופצת על ברכיו, מחבקת אותו ומנשקת לו… וחוזרת למקומה. אז יקום השני ויתן את הבישליק על ידה, ואחריו השלישי עד סוף כל המסובים, וחוזר…

עמד לו מוחמד זמן רב והתבונן. איזה רגש אשר לא ידעוֹ מימיו נתעורר בקרבו; איזו חמימות מגרה נדלקה בדמו.

בלי דעת מה הוא עושה, נדחק לפנים מן הבחורים. הושיט את ידו ונתן לה את הבישליק שלו, את כל רכושו.

תחלה קבלה את המטבע, הביטה עליו מתוך גחוך ותפן ללכת אליו, ופתאום עבר הגחוך מעל פניה, בעיניה הבריק ברק פחד, היא נסוגה אחורנית והשליכה את המטבע בפניו. צחוק משונה, צחוק מבהיל, פרץ מפיה.

הבחורים לא השגיחו עד כה במוחמד. עתה שראוהו עומד נכלם, נפחד ונרעד, נתנו קולם בצחוק. כולם צחקו.

והצחוק הכה את מוחמד על ראשו ועל פניו, הכה ושׂרט את בשרו, הכה בלי רחמים, בלי חמלה. בפעם הראשונה בחייו חש מוחמד כאב של הכאה, בפעם הראשונה בחייו התחלחל, התרגז וקול בכי – בכי מוזר ופראי – פרץ מפיו.

בפעם הראשונה בחייו בכה מוחמד. על רגש הרעב נוסף רגש־צער עוד אחד. ומאז אתה מוצא אותו לעתים, מוטל בשדה תחת קרני השמש הלוהטות, פניו מדוכאים, מבטו עגום, ובעיניו נוצצת דמעה…


המלצות קוראים
תגיות