זה היה בערב מערבי הקיץ, באחד מאותם הימים שהקדחת, מחלות העינים ושאר מחלות שארץ ישראל, סובלת מהן שולטות בכל תקפן. לרגלי מחלה קלה אשר תקפתני, סרתי אל בית המרקחת, לקחת איזו תרופה. בית המרקחת היה מלא מפה אל פה אנשים, נשים וטף ככלוב מלא עוף. מי חולה בעינים ומי בקדחת, כל חלל הבית היה מלא ערבוביה של אנחות חולים ויללות ילדים. המראה הנורא עורר בי רגשי צער הנה פה עומד אב; על ידו ילד סתום עינים בשכבת מוגלא; מסביב לאב תלוים עוד שני ילדים, אשר גם בהם נתדבקה מחלת אחיהם הקטן. שם עומדת אשה; אחרי סנורה נגררים שני ילדים, האשה עטויה על סנטרה ולחייה מטפחת, כנראה שהיא חשה בשניה, והיא באה לדרש בעצת הרוקח, הילדים נגררו אחריה, כי לא חפצו להשאר יחידם בבית; אביהם נסע זה שנים אחדות לאמריקה לבקש מוצא למחיתו. שם משתרע על ספסל ארוך, אשר נועד לישיבה מחכים לרופא, צעיר כבן חמש עשרה; שניו נוקשות זו לזו; הוא רועד בכל גופו מקדחת; פניו חורים כסיד. בין האנחות והיללות, נשמע לרגעים גם קול ריב וקטטה, הנשים מתקוטטות בעד מקום מושב על הספסל. אצל פתח הכניסה אל החדר הקטן, ששם יענה כעת הרוקח לדורשיו, רק הדחק. נורא הוא לראות אנשים נאנחים ונאנקים מעצמת מכאוביהם דוחפים ודוחקים, מגדפים ומחרפים איש את רעהו; כל אחד רוצה להכנס תחלה אל הרוקח.
אולם בין כל המחזות האיומים האלה, משך את עיני עליו איש צעיר אחד, אשר עמד בפנה במסדרון, ויחכה הוא להכנס אל הרוקח. חזות פניו העידה עליו, כי הוא כבן חמש ועשרים. הוא היה קצר הקומה. לחייו וסנטרו הקיף זקן צהבהב קטן. עיניו הפיקו תוגה עמוקה, בגדיו היו פשוטים בתכלית הפשיטות, אבל נקיים. נכר היה שהוא מדלת העם. הוא עמד שקוע במחשבות בפנה, ורק מזמן לזמן נסה להכנס אל חדר הרוקח;ובראותו כי נסיונו לא עלה בידו, שב אל פנתו ואל מחשבותיו. הצעיר הזה משך עליו את התענינותי מאד, מה חפץ הוא פה? – כל סמני מחלה לא ראיתי בו. החלטתי לחכות ולהודע את זאת, ולכן לא מהרתי להכנס אל הרוקח.
כשעה אחת עברה. מספר החולים במסדרון הלך הלוך והתמעט, רבים קבלו כבר סמי מרפא וישובו לביתם. רבים נלאו לחכות לרוקח, וישובו על עקבותיהם, מבלי להכנס אל הרוקח. האיש הצעיר נכנס אל החדר הקטן. אנכי נכנסתי אחריו, ואשמע אותו מדבר אל הרוקח:
“מה?; הולך כבודו אתי?”– קולו רעד, מן השאלה בצבצו תחנונים. הרוקח היה איש טוב ונוח מטבעו. וישאל את הצעיר: “ומה שלום אשתך ר' יעקב”?
“רע, רע מאד; משעה לשעה יורע מצבה”– הדברים נאמרו באיזה יאוש.
“חבל”– קרא הרוקח – “חכה לי מעט, עד אשר אענה למתי – מספר אשר נשארו, ואחר אלך אתך”.
האיש הצעיר יצא שנית אל המסדרון. אחרי רגעים אחדים נגשתי אל הרוקח, ולפני הפטר ממנו שאלתיו: “אדוני! מי הוא הצעיר הלזה”?
"זהו אחד הצעירים שבאו מרוסיה. זה חדשים אחדים עברו מיום שנשא אשה, גם היא חדשה מקרוב באה מרוסיה. כעת חלתה עליו אשתו בקדחת אנושה האיש הזה עני מאד, ואין לו גם כסף לקרא לרופא הגון אשר יכניסה לבית חולים. אנכי בקשתי את הרופא לבקר את המסכנה הזאת. אולם הוא עומד בדעתו, כי זה אי אפשר אם יתחיל לבקר בחנם, אז לא יהיה קץ לזה… “כך הם החיים” – נאנח הרוקח, אחרי כן קם ללכת עם הצעיר לבקר את אשתו, כי אנכי הייתי החולה האחרון. גם אנכי עזבתי את בית המרקחת אחריהם. על הדרך שמעתי אותם משוחחים.
“מה היא מחלתה?” – שאל הצעיר.
“קדחת עזה; ביחוד סובלים האנשים החדשים בארץ, שאינם רגילים באויר הארץ ממחלה זו. בפרט תתקף הקדחת אנשים חלשים ורכים כמו האשה הזאת” – באר לו הרוקח.
“אולם מה דעת כבודו? האין סכנה בדבר?” – שאל הצעיר שנית. עיניו כוננו אל הרוקח כנשפט המביט בפני שופטו ומיחל למוצא פיו לשמע גזר דינו לשבט או לחסד.
“אם ימי המחלה לא ימשכו, אז יש תקוה, כי זה יעבר בשלום, מבלי כל סכנה. אולם אם היא תמשך זמן רב, אז… אי אפשר לדעת…” הרוקח לא כלה את דבריו, קשה היה לו להגיד את האמת המרה לצעיר המסכן.
“זה שבעה ימים עברו מיום נפלה למשכב” – אמר הצעיר בקול רפה. אי אפשר היה להבחין אם הוא מספר זאת לרוקח, או אם הוא מדבר לנפשו, אחרי כן הוסיף בקול רם:
“היודע כבודו?! היום קשה עליה גם הדבור, רק בקושי עולה לה לבטא מלה או שתים”
“חבל! חבל!”– נאנח הרוקח. הוא נד לגורל הצעיר המסכן.
“מה חושב כבודו? הנחוץ לקרא לרופא?” – שאל הצעיר שוב. הרוקח בא במבוכה ולא ידע מה לענות, הוא ידע כי הצעיר לא יוכל לקרא לרופא בשום אפן, ולא חפץ לצער אותו. אחרי רגעים אחדים ענה בשפה רפה: “בודאי היה יותר טוב, לו קראו לרופא מומחה; אולם בדליכא שאני”
“כמה מקבל הרופא בעד בקור?”
“רבע השקל” 1– ענה הרוקח בקצרה.
“רבע השקל… רבע השקל”… חזר הצעיר פעמים אחדות – “פעמים שאני עובד יותר מיום תמים בשביל להרויח רבע שקל… אל אלהי אבי!”
הם נכנסו שניהם לתוך מבוא אחת החצרות. עוד מן המבוא חדרו לאזני אנחות עמוקות, אשר יצאו כנראה מלב הצעיר. אחרי כן נשתתק הכל. אנכי הלכתי הלאה לביתי.
שני שבועות עברו למן היום ההוא. באחד הימים, בשובי לפנות ערב מעבודתי הביתה, פגשתי “לוית־מת” על דרכי.
“מי הוא המת”? – שאלתי את אחד המלוים
“אשה צעירה” – ענה לי.
“אולם מי היא האשה הזאת?”
“חדשה, זה לא כבר באה מרוסיה, אין אף אחד מאתנו מכיר אותה” – ענה לי באדישות גמורה, כנראה כי הוא התרגל במשך שנות עבודתו ב“חברה־קדישא” להביט באדישות אל המחזות היותר מרגיזות המלוים מהרו לדרכם, ועד מהרה נעלמו כליל מעיני.
“אשה צעירה – בשכונה שאני דר בה, ואנכי לא אדע – היתכן הדבר? – העמקתי לחשב זכר האשה הצעירה נמחה כלל מזכרוני, רק אחרי בואי אל השכונה נודע לי, כי המתה היתה אותה האשה הצעירה, שראיתי את בעלה, לפני שבועים בבית-המרקחת, הקדחת הארורה לא הרפתה ממנה עד אשר משכה עוד מחלות אחרות ותצעיד אותה אל פי שאול. שאפשר להשיג רופא בחנם, ע”י החברות, כנראה לא ידע הצעיר, או אולי בהיותו חדש, לא מצא את הדרכים…
בליל חרף ליל חשך; השמים היו מכסים ענני אפל כבדים, רוח צפונית חזקה נשבה ונשיבתה דמתה ליללה, אנכי עברתי ברחוב הריק מאדם, שקוע במחשבות, פתאם נעצרתי על דרכי על ידי איש צעיר, אשר אחז בכנף מעילי בחזקה, בגדיו היו קרועים ומלוכלכים בטיט ורפש; שערות ראשו וזקנו פרועות, עינו הפיקו תמהון אפשר היה להכיר, כי בינתו אבדה, הוא פנה אלי.
“אולי יוכל להלוות לי רבע שקל… אנכי מחיב להצילה… אנכי אשיב לו… חי נפשי אנכי אשיב… אם לא ילוה לי תמות… היא תמות…” – המלים האחרונות נאמרו ביבבה.
אנכי הצצתי היטב הפניו ואכירהו. – זה היה אותו הצעיר, הוא השתגע…
אנכי נפחדתי ממבטו. מבלי דעת בעצמי, נתקתי ממנו ואברח על פני, מרחוק שמעתי אותו עוד צועק ומחרף: “נבל… דמה יחול על ראשך…” אחרי כן התחיל ליבב: “אוי… אוי לי… היא מתה… היא מתה…” יבובו נבלע בתוך יללת הרוח, ויתערב אתו יחד לקנה איומה… קנה על החיים… לרגעים נדמה לי לשמוע מתוך הרוח קול קורא בזעם: “נבל! דמה יחול על ראשך…” הקריאה הזאת חדרה עד עצמותי, אנכי הרגשתי את עצמי אשם באותה שעה, ומלא פחד טמיר רצתי הביתה…
כמה רבעי שקל – הרהרתי בלבי אחרי כן – מוציאים רבבות אנשים על הבל ותהו, לו היה אז רק רבעי-שקל אחדים, מאלו רבבות השקלים, למסכן הזה! מה רב היה אשרו… אולם עולם כמנהגו נוהג.
-
רבע השקל הוא רבע המג'ידי התורקית, המחיר היותר מצער שמקבל רופא בירושלים בעד בקורו והוא פרנק וששה סנט. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.