תמונה: קבוצה 1 קובץ 3 יצחק בן־צבי חייל בגדוד העברי

 

מבוא: מורשת יצחק בן־צבי    🔗

שתי תשורות יקרות הנחילה לנו לאחרונה “יד יצחק בן־צבי” מעזבונו של הנשיא המנוח והן: הספר “זכרונות ורשומות” שיצא לאור בשנת תשכ“ו והספר “הגדודים העבריים / אגרות” שיצא בשנת תשכ”ז. חותם אישי טבוע בספר אחרון זה ומוסיף לו לויית אינטימיות וחיוניות, הלא זה ספר האגרות שהנשיא המנוח כתב לרעיתו, רחל ינאית.

בשנת 1915 גורש בן־צבי על־ידי ג’מאל פשא מארץ ישראל, יחד עם חברו לפעולות ולהאשמה, דוד בן־גוריון יבלח"א, מתוך איום פסקני של שליט עריץ, כי שניהם לא יוסיפו עוד לראות את ארץ מכורתם, על־חטא שאיפתם לראות בתוך הארץ הזאת את תקומתה של מדינת ישראל.

בשנת 1918 שבו שניהם מאמריקה לארץ ישראל ועמם קהל רב של מתנדבים יהודים, מארצות הברית ומקנדה, אשר עלו חמושים להשתתף בחזית לשחרור השומרון והגליל ובבנין המולדת, שלושים שנה לפני שזכו במו רוחם ובמו ידיהם לכונן את מדינת ישראל ולעמוד בתוכה איש־איש במשימתו הרמה.

שלוש שנים וחצי נמשכו ימי שבתם בגירושם בארצות הברית וכשנתיים ימים שרתו בגדוד העברי בתוך הארץ, בימי ראשית שלטון המנדט הבריטי, בהלמיה במצרים, בצריפין וברפיח בארץ ישראל. בכל השנים הללו נמשכה התכתבות אישית בין יצחק בן־צבי ובין רחל ינאית. בנסי־ נסים התנהלה ובדרכים לא דרך. כל המכתבים הללו משקפים נאמנה את המאורעות של שנות הגורל ההן, כפי שראה אותם יצחק בן־צבי בנדודיו מעבר לים, בהקמת “החלוץ” באמריקה, במחנות הצבא בימי ההתנדבות, אשר חוללו הגדודים העבריים, ובמחנה המסוגר בתוך הארץ. בחרדת לב אספה וניפתה והושיטה לנו רעיתו תשורת־יקר זו לכל שיירי דורו, ומקור לא אכזב לכל צעירי הדור, אלה שבתוך הצבא ואלה הנתונים בתוך החיים האזרחיים.

ומכיון שהאגרות הללו לא היו מכוונות לפרסום ובהן משתקפות גם הסכנות וגם התלאות וגם התקווה הגדולות, כדבר איש עם רֵעַת חייו – ערכם התעודתי להיסטוריוגרפיה של הזמן הסוער ההוא חשוב עוד יותר, כתעודת אמונים גם לדורות יבואו, אשר פלאי מאבקנו על עצמאותנו לא ימושו מזכרונם, כשם שכל עם עצמאי, כצעיר וכישיש, שומר את זכר חבלי תקומתו ומנחיל אותו מדור לדור.

מתוך שתי התשורות הנדירות הללו מתברר כי יום לפני צאתם מארץ ישראל, כאשר דין גירושם כבר נחתך, נתאספו הם יחד עם רעים וחברים קרובים במלון אמדורסקי, זה המלון שהיינו רגילים להתאכסן בו בבואנו לישיבות בירושלים ואשר חי עוד בלבם של כל חברינו הותיקים – לדון על המעשים אשר שני המגורשים הטילו עליהם לבצע, בארץ ובחוץ־לארץ. והדבר רשום גם ב“כתבים” וגם ב“אגרות”. והמשימות הוגדרו ברורות. "החלטנו שאם נישלח מן הארץ, נסע בלא שהיות לאמריקה ונתחיל שם במעשי הכנה לקראת העתיד, יחד עם חברי המפלגה שאתם עמדנו בקשרים (הכוונה למפלגת פועלי־ציון). באותה ישיבה צויינו שתי מגמות עיקריות שלפיהן נפעל בחוץ־לארץ:

א) הקמת תנועת החלוץ והעליה לארץ לשם עבודה ושמירה;

ב) רעיון (הקמת) הגדוד העברי שיטול חלק במלחמה זו בבוא השעה המתאימה".

עלינו לזכור שזה היה בניסן, כשבוע לפני פסח תרע"ה (1915). יצחק בן צבי מוסיף: “צלמו אותנו ושלחו את התמונות לכל ערי החוף שבסוריה, כדי שלא נוכל לשוב אחרי הגירוש”.

ההכנות לגירוש למצרים ארכו כחודש ימים, והמגורשים מילאו אחר החלטתם וממצרים יצאו לארצות־הברית. ואכן, הם קיימו שם את שתי ההחלטות ההן, באותו הסדר כפי שהן נתקבלו. קודם כל באו למפלגת פועלי־ציון בהצעה לייסד את “החלוץ” והמרכז “החזיק ברעיון החלוץ ונתן לנו את מלוא היכולת להפיצו בקרב החברים בארץ הזאת”. עד אז עוד לא נשמע שם “תנועת החלוץ” בשום מקום. הסיור הראשון שלהם הקיף יותר מעשרים עיר, ובכולן נוצרו קבוצות קטנות של “החלוץ”. קצתם עסקו בלימוד מקצוע חקלאי, ולשם כך עבדו בחוות שונות, וקצתם למדו עברית. אלה שני היסודות שהיו אח"כ משותפים לכל הסתדרויות החלוץ בארצות רבות בעולם.

כעבור שנתיים וחצי, אחרי הכרזת בלפור וכבוש ירושלים – כתב יצחק בן־צבי לחברו הירושלמי נחום אלקושי, שנמצא אז ביונגסטון, אוהיו, על הלגיון. ובמכתב הזה (בכ"ו אדר, 3/10, 1918) נאמר: “מובן מאליו כי לא חתמתי על הכרוז להקמת הגדוד היהודי עד אשר החלטתי בלבי לעשות ולקיים בגופי מה שאני מייעץ לאחרים. ביום ה' שעבר (כלומר מרס 1918) לא מצאוני די בריא בגופי. בכל זאת הבטיחני הרופא הצבאי כי ישתדל להשיג רשיון להכניסני אל הצבא הלוחם, אך הדבר צריך להימשך כחודש ימים”. והעורכים מעידים: “אחרי חודש ימים של ריפוי ממחלתו נתקבל בן־צבי כחיל בגדוד העברי”.

על הגדוד, האמריקאי ובעיקר הארצישראלי, ודאי יספרו פעם אלה שהיו יחד אתו שם. אני לכך לא זכיתי, ואת אשר אני יודע, איני יודע אלא מפי השמועה ומתוך הויכוח על היוָסדו, עד אשר החליטה עליו ישיבת הועד הפועל הציוני בפראג. אולם חיה חייתי אז, באותם הימים עצמם, את רעיון הקמת “החלוץ” ועליו ועל חלקו הרב של יצחק בן־צבי בתוכו ברצוני לספר.

שלוש שנים בילו יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון כגולים בארה"ב. ומהן שנתיים וחצי טיפלו בעניני החלוץ, ובענין כתיבת הספר “ארץ־ישראל”, שאף הוא היה מכוון להכשיר את חברי “החלוץ” לידיעת ארץ שליחותם, ורק בחדשים האחרונים לישיבתם באמריקה נכנסו – והכניסו אתם את כל חברי “החלוץ” שהקימו – לתוך הגדוד העברי. ובבואם ארצה הקדישו את עצמם לעבודת המשלחת של הברית העולמית של פועלי־ציון שהגיעה בינואר 1920 לארץ־ישראל, להכין תכנית גדולה וחדשה לעבודה מעשית, לקליטת מיליון יהודים בארץ על יסודות העבודה הקואופרטיבית.

למעשה הוקמה תנועת החלוץ באמריקה ע"י יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון עוד בקיץ. ומענין לקבוע, כי כשם שהיה בן־צבי בין הראשונים לעליה השניה כי ביקור הבכורים שלו, שפרנס את ארצישראליותו ואת כל הארצישראליות של תנועתו ברוסיה, חל ב־1904, כלומר, כמעט לפני כל חלוצי העליה השניה, כן זכה בן־צבי להיות מאבות רעיון הסתדרות “החלוץ”, שהיא אם כל העליה השלישית, שבאה מתוך “החלוץ”, עוד בעצם ימי מלחמת העולם הראשונה.

כאמור, מיד עם בואם דרשו וקיבלו יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון רשות מאת הועד המרכזי בניו־יורק לצאת ולארגן את “החלוץ”. מספר כל החברים שהם הצליחו לארגן בכל ארה"ב היה כמאה, והם היו פזורים בעשרים עיר, וכולם התחייבו לעלות לארץ עם ראשית האפשרות המדינית. ובארץ להקדיש את עצמם לעבודה התישבותית, על יסוד חיי קבוצה.

החוברת הראשונה שפרסם בן־צבי בניו־יורק בטבת תרע"ו, כלומר בשנה הראשונה לבואם, נקראה: “החלוץ, פרינציפן און אויפגאבן”, והיא פורסמה באידיש. בקובץ הגדול “החלוץ”, שהוציא בשנת ת“ש המשורר המנוח משה באסוק ז”ל, נדפסו רק קטעים מועטים מן החוברת בתרגום עברי.

לי קרה נס שהחוברת הזאת נשלחה אלי לברלין, עוד בסטנסל לפני צאתה בדפוס, ואנו דאגנו לכך שהחוברת תורגמה לגרמנית והופיעה בחוברת ד' של השנה השניה ל“דֶאר יודה” של מרטין בובר (מאי 1917).

ומעיד י. בן־צבי מאמריקה: “כשהתחילה ההתנדבות באמריקה ידענו שנעשה דבר־מה בנדון זה באנגליה, אולם לא היו לנו קשרים כלשהם אתם… אי־אפשר היה בשום פנים להתקשר עם העבר השני של האוקינוס. אי אפשר היה להשיג את ז’בוטינסקי, אולם היה ברור שבא”י מתארגן גדוד עברי… מתוך רמזים וקטעי מכתבים, שהגיעו אלינו, והעיקר מפני שידענו את ההשקפה הברורה של חברינו בארץ בשאלה זו“. ולזאת מוסיפה ומעידה רחל ינאית בארץ: “באסיפה הכללית של “השומר”, באב תרע”ו (1916) החלטנו על פעולה אקטיבית בחזית ארצנו… העולם הגדול עולה בלהבות אש המלחמה, ובפנה נדחת זו בתל־עדש, שבעמק יזרעאל משתוקקים בחורי ישראל “למלחמה משלנו”… כיצד נתגלגלה אלינו בשעה זו מילת הקסם הלועזית אקטיביזם?… מאומה לא ידענו על התסיסה בלונדון ובניו־יורק… מנבכי נפשו של “השומר” עלתה הכמיהה”… “ובהתקבל הידיעה עוד מלפני כשנה, בשולי העתון “אידישע רונדשוי” (כלומר, בראשית 1916), כי באמריקה מתארגנת תנועת “החלוץ” – מיהרתי לכנס אסיפה סגורה של חברי פוע”צ ולבשר להם שמתארגנים גדודים עברים באמריקה" – מעידה בסערת לבב רחל ינאית. “…עמנו חברינו פועלי־ציון ועמנו חוג הנוער הלומד עם אליהו גולומב ודוב הוז. בראש הקבוצה היפואית… בין המתנגדים (להקמת הגדוד) היו חברי מפלגת הפועל־הצעיר, פרט לאחדים מהם כמו לוי אשכול, דוד סברדלוב ויעקב פת, אך עמנו כמעט כל המפלגה פועלי־ציון” – מספרת רחל ינאית, הרוח החיה אז בקבוצות “הנשארים”, כלומר, אלה שהתארגנו לאחר הגירוש הגדול מיפו ותל־אביב. וממשיכה רחל ינאית: “מה קשה ומרה היתה תקופת מלחמת העולם הראשונה לארצנו. קרועים מהעולם, מנותקים מעולמנו העברי, נתונים בכף הקלע של השלטון התורכי העויין, גזירות, נגישות, ואנו חיים באמונה שעזרה גואלת תבוא מאחינו בחוץ… ואנו ב”שומר" ובפוע“צ מהדקים את הקשרים עם חברים בודדים, עם קבוצת הגימנזיסטים בתל־אביב בראשם אליהו גולומב ודוב הוז, עם סעדיה שושני וחבריו ומארגנים קבוצת “נשארים” לאחר הגירוש”.

ברל כצנלסון עצמו, שחי תמיד בכל רמח“ו ושסה”ו כל נצנוץ ארצישראלי שנתגלה במרחבי הגולה, כתב עוד בתשרי תרע“ה, כלומר, בשנה אחר־כך באגרת ששלח ל”תנועת החלוץ" באמצעות קצין־צבא יהודי מגרמניה לאמור:

“מתוך המרחק המעורפל מבקיעות אלינו לפעמים רחוקות ידיעות מקריות ומקוטעות על דבר קיום תנועת החלוץ… הן באות באורח פלא, הבשורות המקוות, פעמי הגאולה… הן מפעימות, הן חוצות בכנפיהן את הדומיה הכבדה”.

“תנועת החלוץ” – כותב ברל באותו מאמר – "הצליחה למצוא את נושאיה בארצות שונות בתוך חוגי ציבור שונים, ומגוונים. השמות השונים המגיעים אלינו מאמריקה, פולין, רוסיה, גליציה, הולנד, מבין הדור הצעיר בגרמניה מעידים על זאת, אף אומרים: כי תנועה זו יונקת דרך צנורות השפעה שונים מתנועת העבודה שבארץ.

ואני זוכר יפה את הצנורות הללו ואת ראשוני הגרעינים בכל שש הארצות שמנה ברל כאן. והמוביל המרכזי לכל היתה החוברת ההיא, של בן־צבי שהגיעה אלינו ובה התחילה ספרות תנועת “החלוץ” בכל הארצות שבאירופה.

והמעשה כך היה.

ההסתדרות הציונית הקימה, עם פרוץ המלחמה, את לשכתה הניטרלית בקופגהאגן עם ד“ר אביגדור יעקובסון ומרטין רוזנבליט בראשה, ואתם המזכיר לעברית ולאידיש ד”ר שמעון ברנשטיין (כולם בעולם האמת) ועל־ידם המזכירה הראשית, ידידתי גוסטה שטרומפף־רכב תלח“א, מי שהיתה אח”כ הרוח החיה במשרד לעבודות ציבוריות ובנין בירושלים, אח“כ ב”נחשון" ועכשיו חיה אתנו בחיפה. ובקושטא ישב ד“ר רופין, שקשריו עם הארץ הנצורה היו אינטנסיביים מאד, משם בא הכסף האמריקאי לצרכי ההתישבות והמלחמה ברעב. ולשם באו הדברים שבדפוס ובכתב־יד, שבני הארץ היו מעונינים להפיצם באירופה. ואני שנשארתי כשבוי אזרחי מארץ עוינת בגרמניה, יושב אז במערכת ה”יודישה רונדשוי" בברלין, ומקבל את המעטפות עם כתבי־היד מהלשכה בקופנהאגן. ואני זוכר יפה את המכתבים ההם, שאנו תרגמנו מיד לגרמנית. מטעם מרטין בובר, עורך הירחון “דֶאר יודה”, הוטל עלי – בזכות ביקור הבכורה שלי בארץ בשנת תרע“א – לדאוג לכך שלכל חוברת יוכן מאמר מופתי אחד מתוך ספרות העבודה בארץ. חבר המתרגמים ועורכי התרגומים שעשו עמי בעבודה זו היו: ד”ר מכס מאיר, עורך ה“יודישה אכו” במינכן ואח“כ עורך “היודישה רונדשוי” בברלין, ובסוף ימיו מורה לספרות בביה”ס הריאלי בחיפה. ביניהם היה ידידי ורעי הטוב ד“ר משה זמורה, שהיה אח”כ נשיא בית הדין העליון בירושלים, ויבלח"א פרופ' גרשם שלום, ועוד סופרים אחרים.

המאמר העברי הראשון שתרגמנו בשביל החוברת “דֶאר יודה” (1916) היה פרי יצירתו של ישיש החלוצים בימינו היום, שזה עתה מלאו לו תשעים שנה, יקירנו אליעזר שוחט (“עבודה עברית וחשבון לאומי”).

המאמר השני, שנדפס בהמשכים, גם הוא באותה השנה, היה מחזור המכתבים אל הגולה מאת א.ד. גורדון, שפורסמו אח“כ בארצות שונות. מה זכורים לי הדפים המרובעים ההם שנתקבלו מקושטא אלינו כתובים אידיש. חמש מעטפות נתקבלו במשך כל 1915/16 ובהן כל הביסוס של תורת העבודה בציונות. באותיות זעירות ובהירות היו כתובים הדברים ובסגנון עממי, בהיר ושמח. בברלין, בחדרי פנסיון שטרוק קראתי אותם באזני הציונים הצעירים, ילידי רוסיה וילידי גרמניה, והם תורגמו לגרמנית ופורסמו ב”דֶאר יודה" 1916. ומאתנו הביא אותן האופיצר הגרמני, הצייר הנודע, מראשי “המזרחי”, הרמן שטרוק ז"ל, לקובנא, ובנו של פרופסור פרנץ אופנהיימר, ששרת או בלודז, הביא אותן לאברהם לוינסון בפולין. כולם ידעו כי משלוחים אלה קשורים בסכנת נפשות, אבל הם שהביאו את תורת ארץ־ישראל החדשה לגלויות.

והמאמר השלישי היה זה של יצחק בן־צבי, שישב אז בגלותו בניו־יורק, “החלוץ, תנועת הפיונרים החדשה”, והוא פורסם בגרמנית בחוברת של השנה השניה ל“דֶאר יודה”, אפריל 1917, וזה היה המאמר הראשון ואח"כ החוברת הראשונה על תעודותיה של תנועת החלוץ בכל מערבה ומזרחה של אירופה (אכן קדמה לו קריאתו של אליעזר יפה בוודביין, אך הוא קרא לתכניתו “האכר הצעיר” ובאירופה בראשית העלייה השלישית לא ידעו אז עליה כלום).

וקרה לי עוד נס שעל התנועה החלוצית הזאת, שיסדו בן־גוריון ובן־צבי בארצות הברית, הודיעה לנו הלשכה בקופנהאגן עוד לפני שהגיעה אלינו החוברת. ובגליון ה“יודישה רונדשוי” 40, תשרי שנת 1916, יכולתי כבר להענות לה במאמר ראשי שכתבתי בחתימת ר. זלמן בשם “החלוץ”. תיתי לו, לחברי המנוח המשורר מ. באסוק, שחזר ותירגם את המאמר מגרמנית לעברית ופירסם אותו ב“דבר”, תש“ך בשם “חמדה גנוזה” עם הקדמה משלו, המבארת כיצד ומתי הגיע המאמר הגרמני הזה לידיו. אם אינני טועה, היה זה המאמר הראשון בשם “החלוץ”, שפורסם באירופה, ודרך אותה הלשכה בקופנהאגן שלחתיו חזרה בגרמנית לניו־יורק. כעבור חדשים נתקבלה החוברת עצמה, ואז, כאמור, פרסמנו אותה ב”דֶאר יודה“, כחודש ימים לאחר שפורסמה באידיש בניו־יורק. ומן האידיש תורגם המאמר להולנדית באמסטרדם, אינני זוכר ע”י מי, וגם ליידיש ע“י אברהם לוינסון בעתוני ורשה וע”י נתן גרינבלט בקובנא ואח“כ ע”י ד“ר הלמאן בריגה. כולם מהאכסמפלאר האחד שקיבלתי בסטנסל מהלשכה בקופנהאגן. ובכל ארץ שהחוברת הגיעה לשם, קמה הראשית של תנועת החלוץ בה. כנראה עצמית יותר, ותלויה פחות במחברתו של י. בן־צבי, היתה החוברת “החלוץ”, שפירסם באוקטובר 1918 (ראשית תרע"ט) יוסף טרומפלדור ברוסיה. והיו קבוצות ראשונות של “החלוץ” שקמו מיד אחרי מהפכת פברואר 1917, אבל כשבאו בן־גוריון ובן־צבי למצרים לאחר גירושם נפגשו עם יוסף טרומפלדור ועם הגדוד שגייס באלכסנדריה ממגורשי תל־אביב – ושם החלה ביניהם השפה המשותפת, המעשה המשותף. הדברים, איפוא, ינקו ממקור אחד. וכאשר הגיעה אלינו לגרמניה החוברת של י. בן־צבי, כבר היתה הסתדרות חלוצית קיימת בברלין, שקראנו לה, מאין עוד לנו שם כללי אחר, “עולי ציון”, ובמרכזה כבר היה הגרעין החשאי ששמו רב־המשמעות אז בשבילנו היה “צבת” שפירושו הגלוי היה צבת, הראשונה ליצירה, זו “צבת שבצבת עשויה”, שנוצרה, לפי האגדה בראשית הבריאה, ערב שבת עם חשכה, ופירושה הסודי שלה היה הנוטיקון – “ציון במשפט תפדה”. כלומר: צריכה להיבנות א”י צודקת. אז נדרנו כולנו בכל החגיגיות של נדר לעלות לארץ מיד עם ראשית תום המלחמה (והושבענו בנדר הזה, כל בני צב“ת ובנותיה, ע”י מרטין בובר בביתו של מכס מאיר). וכאן, עם תום המלחמה לא היה אחד או אחת בין חברי צב"ת שלא קיימו את הנדר.

ומן ה“דֶאר יודה” פורסם המאמר הזה של בן־צבי לשפות אחרת של אירופה, וסופר עליה (החלוץ) שוב ב“רונדשוי”, ורחל ינאית יכולה לכתוב באגרותיה: “מתוך ה”רונדשוי“, נודע לי, כי קמו קבוצות “החלוץ” בארצות אירופה”.

וברל יכול היה לכתוב בהתפעמות כזאת על גרעיני תנועת “החלוץ” באמריקה, בפולין, רוסיה, גליציה, הולנד ובין הדור הצעיר שבגרמניה, שעליהם הגיעו אליו ידיעות מקריות ומקוטעות מתוך המרחק המעורפל, והוא, כאמור, הוסיף: “אומרים כי תנועה זו יונקת דרך צנורות השפעה השונים מתנועת העבודה בארץ”. והנה ניסיתי כעת לפענח על יסוד זיכרוני את משמעות “האומרים” הזה. בכל הארצות הללו עמדה חוברתו של יצחק בן־צבי בשפת אותה הארץ ליד העריסה של תנועת “החלוץ” באותה הגולה.

בארה“ב של אמריקה ובקנדה ניתנה האפשרות האובייקטיבית לחברי “החלוץ” למלא את נדר העליה מיד, בשל הקמת הגדוד. כתאומי צביה היו להם “תנועת החלוץ” ו”תנועת הגדודים“. ואכן כל מאת החלוצים שאורגנו בארה”ב של אמריקה ובקנדה, הצטרפו כולם ללא יוצא מן הכלל לתנועת הגדוד שיזמו מקימיה של הסתדרות “החלוץ” יצחק בן־צבי ודוד בן־גוריון וכך יכול גם בן־צבי להעיד באגרותיו שלפנינו: "כי עם פרוץ תנועת ההתנדבות לגדוד, תמה שם “תנועת החלוץ”. כלומר, היא נבלעה בתוך תנועת האחות הצעירה ממנה.

וכזה היה גם המצב של המגורשים אשר במצרים. אולם מאירופה על כל חלקיה עוד לא היתה אז כל דרך לעליה, כי ארץ־ישראל היתה שרויה במלחמה והדרך אליה היתה סגורה ומסוגרת. וחסד רב גמל ברל עם “החלוץ”, כשהוא באגרתו “לתנועת החלוץ” (תרע"ח), המציא תכניות לעבודה עד לעליה. מכאן חוות־ההכשרה, מכאן התביעה למומחיות בענפי החקלאות ומכאן דבריו המאלפים והמחכימים על ענין לימוד העברית עוד לפני העליה. פרוגרמה זו, שניתנה ע“י ברל לתפקידי “החלוץ” לפני העליה, תורגמה אף היא גם לגרמנית וגם לאידיש, והיא מילאה את החלל הזה שיצרה המציאות האכזרית של ההינתקות מן הארץ. אז הוקם מעין “שולחן ערוך” של מצוות מעשיות למען יעילותה של העליה, כל עוד הדרך עצמה לעליה היתה חסומה בימי המלחמה, או אח”כ כמעט חסומה, בימי הסרטיפיקטים.

ואכן, לא עברו שנתיים מאז פורסמה באירופה משנת “החלוץ” בידי בן־צבי, ולא תמה שנה מאז פירסום המאמר המפרש של ברל כצנלסון, והמשורר דוד שמעונוביץ יכול היה כבר בבלדה שלו “חלוצים” לשרטט במקום שש ארצות, מעין אטלס עולמי רחב וגדול של תנועת “החלוץ” במלוא גודלה, הלא אלה דבריו:

"נדחי ישראל נקבצו: מרוסיה, מפולין, מליטה ומסיביר וקוקז, הונגריה קרים ואוקראינה,

הנה רומניה, אשכנז, סרביה, אוסטריה, הולנד.

כולם פה יחד נאספו, כל ארץ וארץ ולשונה.

ארץ וארץ ושירה, אך אחת מטרה לכולם.

אחת גם סיסמה לכולם: “מולדת, עבודה וחופש”.

אכן, זכה יצחק בן־צבי, נושא עטרת המולדת המשוחררת על ראשו בסוף ימיו המלאים, להיות בנעוריו גפרור שהצית פעמים את השלהבת הכללית, גם של העליה השניה וגם של העליה השלישית, הוא וחבריו הספורים אתו, בכוחו – ובכוח כוחו, והוא זכה לברך עליה בשם ומלכות – החל משם “החלוץ” וסיים בנשיאות של מלכות ישראל.

זלמן שזר

 

 

לתולדות הגדודים העבריים    🔗

א. לשם מה לגיון יהודי?    🔗

לשם מה דרוש לנו לגיון יהודי?

שאלה זו אינה עומדת עוד בפני חמשת אלפים חלוצים, מאנגליה ומאמריקה, הנמצאים כבר למעשה בשורות הצבא היהודי הראשון. שאלה זו אף אינה עומדת עוד יותר בפני אותם אלפי הצעירים היהודים, המוכנים “היום־מחר” להצטרף לצבא היהודי, אבל היא עומדת בפני עשרות אלפים צעירים העומדים עדיין מרחוק. המתנדבים היהודים הכריחו אותם לתהות ולהעמיק חשוב אולי בפעם הראשונה בחייהם, על צעדיהם להבא. אנו רוצים לתת את תשובתנו.

לשם מה לגיון יהודי? האם מעט דם יהודי נשפך במלחמת הדמים החמורה ביותר מכל המלחמות? האם לא די בכמעט מיליון חיילים יהודים הלוחמים בכל הצבאות, תחת דגלי כל העמים? ומה יוסיפו, בסופו של דבר, כמה אלפי לגיונרים שלנו לים של מיליוני לוחמים?

אלה הן השאלות המעמידים בפני כל גבר הנושא בשרוולו את הסרט הלבן ובו הכתובת האדומה “הגדוד העברי” וכן בפני כל נואם באסיפות המוניות באולמות ותחת כיפת השמים.

וזוהי תשובתנו:

נכון, היהודים העמידו מאות אלפי לוחמים בכל הצבאות ובכל החזיתות. היהודים אף הקריבו, באופן יחסי, הרבה יותר קרבנות מאשר כל עם אחר – אפילו יותר מהבלגים. מספר החיילים היהודים, בערך כמיליון, הוא גדול פי שלושה מכל הצבא התורכי, פי שנים מכל אוכלוסיית מונטינגרו. לפי מידת היושר המקובל בעולם, הרי זה צריך היה להספיק כדי להוכיח את השתתפות עמנו במלחמת איתנים זו. אך העולם אינו מתחשב ביושר. בעיני העולם, החיילים היהודים המפוזרים והנפוצים, כמו כל העם היהודי, על פני כל החזיתות אינם מופיעים בשום מקום כלוחמים יהודים; בשום חזית אינם מופיעים היהודים כגוף לאומי לוחם, הם אינם נושאים בשום מקום דגל לאומי, אינם משמיעים שום סיסמה יהודית ואין מבחינים בהם – במיליון החיילים היהודים – כיהודים, לא במלחמתם ולא במותם. כששפיכות הדמים תיפסק ועמי העולם יתאספו מסביב “לשולחן השלום” כדי להבטיח את זכויות עמי תבל, לא יושם לב לתרומת העם היהודי במלחמה כי עוד לא נהוה אז כוח לאומי עצמאי.

הקונגרס הציוני קיבל עליו, בשעתו את התפקיד לארגן את כל היהודים כיחידה לאומית אשר כל העולם חייב יהיה להתחשב בה. בדיוק לאותו דבר מתכוון הלגיון היהודי: להכשיר את הכוח הלאומי היהודי הראשון ולהופיע בועידת השלום. ההבדל בהופעה בין הקונגרס היהודי הציוני לבין הצבא היהודי יהיה רק בצורה: הקונגרס ישפיע בהכרזותיו ובהחלטותיו, והצבא היהודי – בפועלו ובמעשיו הרבולוציוניים. להשפעת הקונגרס יהיה צד הפגנתי, ולצבא – גורם ריאלי במלחמה.

המלחמה העלתה לבימת העולם עמים קטנים בלתי חשובים, והעמידה אותם בתביעותיהם בשורה אחת עם המעצמות החזקות ביותר; היא גם החזירה לחיים עמים אשר מזה מאות בשנים הפסיקו להופיע בזירה הפוליטית, כגון: הפולנים – בכוח צבא לאומי משלהם; הערבים מתעוררים מהפסיביות שלהם ומשעבודם מאות בשנים; האוקראינים קיבלו עצמאות; הצ’כים והיוגוסלבים דורשים אוטונומיה, ואפילו הארמנים ניתקו שרשראות הגלות שלהם בת אלפי השנים: להם צבא משלהם הנלחם בצד מעצמות ההסכמה באופן עצמאי בהרי הקוקז נגד השלטון הרודני התורכי.

צבא של עם קטנטן המאוחד בארצו והנלחם תחת דגל משלו, כוחו גדול פי־מאה מאשר מספר גדול פי־עשרה של חיילים כשהם נפוצים ומפוזרים על פני כל הארצות, כמו עמנו, ואם אנו רוצים שלא יישארו קרבנותינו קרבנות־שווא ודמנו הניגר לא יישפך חינם – מוכרחים אנו לעשות את הדבר שעושים העמים הקטנים החלשים והמשועבדים של העולם והוא: לגייס את הצבא העצמאי שלנו תחת הדגל הלאומי שלנו ולהילחם על האדמה שהכירו בה כשלנו – אדמת ארץ־ישראל.

לצבא שלנו יהיה ערך עצום ומשמעות גדולה לגבי הכרתנו בעיני העולם כולו וגם בעינינו אנו. אם ימצא צבא יהודי בארץ־ישראל אי אפשר יהיה לעבור עליו בשתיקה בשעת המלחמה, ואי אפשר יהיה להתעלם ממנו כשיבוא השלום. אמנם, הצבא היהודי טרם יהווה כוח ממשי, אך בעצם קיומו יסמן את כוח רצוננו החזק והחלטתנו הנחושה לתקומה לאומית. ועוד זאת: המלחמה אשר גררה לתוכה את עמנו יחד עם עמים אחרים, קבעה גם את גורל המולדת העתיקה שלנו; הצבא הבריטי הוציא את התורכים מארץ יהודה.

400 שנה רצופות שלטה תורכיה בארץ־ישראל, אך לא היתה מסוגלת לפתח את הארץ מבחינה תרבותית או כלכלית ולא ידעה להעריך את משמעותו של הישוב היהודי לגבי תחייתה של הארץ ופיתוחה. עם היכנסם של האנגלים לגבולות ארץ־ישראל נשמע ברמה קולה האדיר של המעצמה הגדולה בעולם, אשר הכירה באופן גלוי בקיומנו הלאומי ובזכותנו לחדש את חיינו ההיסטוריים בארץ־ישראל.

האם לא יהיה זה הפשע הגדול ביותר בכל ההיסטוריה היהודית, אם ברגע זה לא ימצאו אלפים ועשרות אלפים של צעירים יהודים אשר יהיו נכונים להקריב חייהם לענין היהודי? האם לא נהיה ללעג בעיני הדורות הבאים אחרינו, אשר בצדק יבוזו להוריהם שהראו עצמם קטנים בשעת הגאולה? אולם דורנו הצעיר הוכיח שהוא עומד על הגובה. הלגיון היהודי איננו עוד בגדר של תכנית. הוא כבר הפך למציאות. האלפים הראשונים של הלגיונרים כבר נמצאים בארץ־ישראל. האחרים נמצאים במחנות בקנדה ובאנגליה; הולכים ומוקמים לגיונים ברוסיה הבולשביסטית, באוקראינה ובאפריקה הדרומית. אולם אנו זקוקים לאלפים ועשרות אלפים. אנו זקוקים להם לא רק כדי להשתתף במלחמה אלא גם לעבודה לאחר המלחמה. החיילים של היום הם למעשה חלוצי העבודה של מחר הקובעים את העתיד של עם ישראל בארצו.

הצבא היהודי שלנו למען ארץ־ישראל מורכב מאנשי עבודה, היודעים טעמה של עבודה קשה והנושאים ברובם את האידיאלים של עבודה ושל חופש. הצבא היהודי יֵהָפך אחר המלחמה לצבא־של־שלום, אשר יעזור לחברים הנמצאים בארץ־ישראל לבנות את החברה היהודית החדשה על יסודות של עבודה ושל עצמאות וברוח של דמוקרטיה, של חופש, של שיויון ושל צדק.

נדפס באידיש בעתון דער אידישער לעגיאָנער מס' 1, עמ' 2–3, 5 במאי 1918.

ב. הגדודים העבריים    🔗

ביום הכיפורים שנת 1914 הורד הדגל מעל הקונסוליה הרוסית. ומאז הרגישו תושבי ירושלים שתורכיה נכנסה למלחמה. התחילו רודפים את נתיני המדינות בעלות הברית, והיהודים נתיני רוסיה התחילו להרגיש זאת על עורם ועל בשרם. רבים נקראו לצבא ולעבודה במחנות הצבא. התחלנו בפעולות ההתאזרחות בין היהודים. האמת ניתנה להאמר, התורכים הפלו לטובה את היהודים, נתיני חוץ, והרשו להם להתאזרח – רשות שלא ניתנה לשאר הזרים. אך בו בזמן החלו רדיפות נגד הישוב היהודי בארץ־ישראל.

המעוררים לזה היו הקאימקם של יפו בהא־אל־דין והמפקד הצבאי חסן בי. בהא־אל־דין, שהתחיל במשרתו זמן קצר לפני התחלת המלחמה, הצהיר מיד לבואו כי עיקר תפקידו אשר הציג לפניו בארץ־ישראל הוא – לעקור מן השורש את הציונות, ובל פעולותיו תהיינה מכווָנות למטרה זו. משהוכרז מצב מלחמה התחיל להגשים את הפרוגרמה שלו: רדיפת הזרים. על־ידו עזר חסן־בי, ערבי לאומני קיצוני, אשר אדיקותו הדתית הנפרזת ושנאתו לכל ה“בלתי מאמינים” העבירה אותו על דעתו. שניהם לא נרתעו מפני שום אמצעים כדי להשיג מטרתם. התחילה פרשת חיפושים בתל־אביב ובמושבות. חיפשו נשק, שטרי ערך והמחאות של הממלכות האויבות. בכל המקומות נסגרו סניפי הבנק היהודי, בתור מוסד זר (אנגלי), וסכנת גירוש כללי ריחפה על ראש כל היהודים נתיני הממלכות האויבות.

יהודים עשו את כל הצעדים הדרושים כדי לקדם את פני הרעה, עד אשר עלה בידם להשיג מקושטא רישיון לכל היהודים שיקבלו את הנתינות העותמאנית, להישאר בארץ. כל הכוחות המאורגנים של הישוב עבדו במרץ להקל את סדרי ההתאזרחות. ובזמן הקצר שניתן מטעם הממשלה, הספיקו 15 אלף איש בארץ־ישראל להגיש את בקשותיהם להתעתמן, אולם הרדיפות מצד הפקידים המקומיים לא חדלו. המפקד הצבאי היפואי חסן בי נשא נאומי הסתה במושבות, בערים ובכפרים; בערים החרים אצל היהודים דברים וחפצים שאין לצבא שום צורך בהם. לבסוף העליב אחדים מהעסקנים היהודים הוותיקים בדרשו מהם נשק ואיים להחריב את כל המושבות אם לא תימלא דרישתו. את פני היהודים, שביקשו לצרפם למיליציה, השיב ריקם. השמירה היהודית בתל־אביב בוטלה. הסאה הוגדשה במאורע הידוע של כ“ט בכסלו תרע”ה כשגורשו באופן אכזרי מתל־אביב שש עד שבע מאות איש, שרבים מהם רצו להתעתמן ולא הספיקה להם שעתם. יחסו של השלטון המקומי, יחד עם הפחד מפני עבודת הצבא והמשבר הכלכלי, השפיעו על רבים שלא יקבלו את הנתינות העותמנית, והם בחרו בימי חירום אלה לעזוב את הארץ. מהגליל, ובכלל מן האיכרים, לא יצא כמעט איש; מפועלי יפו ומושבות יהודה יצאו רק מאות אחדות, ברובם מחוסרי העבודה.

יציאה זו, בהמון, שלא היה משלה בדברי ימי הישוב החדש, החלישה את הכוחות. אמנם, בין היוצאים היו רבים מחוסרי עבודה, ואלמנטים שרק יד המקרה טילטלה אותם לארץ־ישראל, אולם עצם היציאה בהמון בשעת המשבר הנורא גרמה נזק מוסרי גדול לכל הנשארים, התרבה מספר הנפשות המחוסרות אמצעים לקיום, והמשבר הכלכלי הקשה החריף יותר.

המאורעות שהתרחשו אחר כך, הראו כי הרעה עוד לא הגיעה עד קצה. בבוא ג’מאל פשה מדמשק לירושלים התחיל גוזר גזירות חדשות לבקרים: על החזקת בולי הקרן הקיימת, על השמירה העברית, על ההסתדרויות ומוסדות המשפט העבריים. הוא העניש את ראשי עסקני יפו, בהגלותו אותם לטבריה, ואחדים מהם שם בכלא. יחד עם זה מינה פקיד מיוחד (חוסני בי) לחקירת האנשים החשודים, והפקיד הזה ניגש באכזריות רבה אל העבודה. בירחי שבט־אדר נקראו לחקירה חברי הועד להתעתמנות, מנהיגי “פועלי ציון”, “השומר”, צירי הקונגרס הציוני האחרון וראשי ירושלים ותל־אביב.

חברי “פועלי ציון”, שביקרו את הממשלה על הרדיפות, משכו יותר מדי את תשומת לבם הבלתי רצויה של השלטונות התורכיים, אשר החליטו לבטל את ארגון הפועלים בכל האמצעים. “פועלי ציון” נאשמו בתור מפלגה ציונית מהפכנית, ובשנת 1915 התחילו הרדיפות נגד “השומר”. ארגון ראשון זה, שנוסד ע"י “פועלי ציון”, לימד את הישוב העברי להגן על עצמו ועל כבודו. כבר בשנה הראשונה למלחמה נאסרו אחדים ממנהיגי “השומר”, ביניהם מניה וישראל שוחט ועוד עסקני הישוב, כמו יהושע חנקין ואחרים. ביחד עם זאת התנהלה פעולה נגד ארגוני הפועלים. דוד בן־גוריון וכותב טורים אלה, שהיינו מעורכי “האחדות” כלי־המבטא של “פועלי ציון”, נאסרנו והוצאה נגדנו פקודת גירוש.

בראשית ההתעתמנות היה ברור שהארץ תהיה במרכז המלחמה במזרח התיכון, לכן מיהרנו להתארגן לסידור מיליציה בירושלים. הצענו את שרותנו לשלטונות התורכיים, בתנאי מפורש שיוטל עלינו “להגן על הקיים”. הקבוצה מנתה כ־40 חבר וביניהם דוד בן־גוריון, י.ח. ברנר, אהרן ראובני, אני ועוד. תחילה קיבלה המפקדה התורכית המקומית את הקבוצה. אך משהחלה מצד הממשלה מלחמה בלתי מרוסנת בציונות ובאויר נישא האיום שיעשו ביהודים כבארמנים – בוטל הרשיון למיליציה יהודית.

כעשרה ימים ישבנו דוד בן־גוריון ואני במאסר, אך אח"כ שוחררנו בערבות עד יום גירושנו. במשך זמן זה היינו תחת משמר שומרי בית הסוהר. התאמצנו לקבל רשות, בתור סטודנטים נתינים עותמניים, להישאר בארץ, אך כל מאמץ מצידנו היה ללא הועיל. ביום האחרון לפני שגורשנו התכנסנו, בן־גוריון ואני עם חברינו – חברי מרכז “פועלי ציון”, חברי ועד “השומר” בירושלים רחל ינאית וכן מניה וישראל שוחט, ששוחררו גם הם בערבות לפני שילוחם. היה זה במלון אמדורסקי. שוטרים ניצבו מאחורי דלת החדר בו נתקיימה הישיבה. החלטנו על תכנית פעולה לעתיד – לחתור בכל התנאים ליצירת גדודים עבריים בחוץ־לארץ לשחרור ארץ־ישראל.

בבואי למצרים מצאתי שם את הגרעין הראשון של הגדוד העברי, שנודע לאחר־מכן בשם גדוד גליפולי, עם טרומפלדור בראשו. נפגשתי עמו ועם ז’בוטינסקי ודנו על שאלת ההשתתפות במלחמה. בארץ היה המצב בלתי ברור. כאמור לעיל ניתנה ליהודים ההנחה לקבל נתינות עותמנית. הרדיפות היו מכוּוָנות נגד הציונות ולא נגד היהודים. היה מוקדם לגייס גדודים נגד תורכיה. מצד שני לא היה בטחון שהגדוד היהודי המתגייס במצרים ילחם בחזית הארצישראלית. טרומפלדור לא ייחס חשיבות מיוחדת לחזית מלחמתם של הגדודים העבריים. אולם אנו בני ארץ־ישראל התנגדנו לכך בכל היקף: רצינו להילחם רק בארץ־ישראל. את התנאי הזה סרבו האנגלים לקבל. ואמנם בקרוב הוברר, שהגדוד נשלח לא לארץ־ישראל אלא לגליפולי, ובשמו זה נודע בהיסטוריה.

כשבאנו לאמריקה, מצאנו שהקרקע עודנה בלתי מוכשרת לארגון גדוד יהודי. ארץ־ישראל היתה סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא. הדואר עבר ביקורת חמורה בארץ, ואיסור חל על לשונות האויב וכן על לשונות אחרות, בתוכן העברית. הייתי מוכרח איפוא להשתמש בגרמנית ובאידיש בכתב לטיני וגם בתורכית, וכן עשו חברים מן הארץ.

מכתבי חברים, וביחוד מכתביה התכופים של רחל ינאית, שפעלה אז במרכז המפלגה ובועד “השומר” בארץ, היו לי למשב נפש וחיזקו את רוחנו בגולה, בתיתם לי יכולת ללָווֹת את החברים בארץ בדרכם הקשה ולהבין להרגשותיהם ולתקוותיהם בשנות חירום ורעב, בתקופת גזירותיו של ג’מאל פשה על הציונות, חיפושי המרגלים והשַׁמות שעשו התורכים בשורות “השומר” והקרובים לו. רחל הצליחה להעביר את מכתביה בכל מיני צינורות, דרך כל מדורי הביקורת התורכית והגרמנית, דרך איטליה ושוויץ, קושטא ושטוקהולם, בכל הלשונות האפשריות לרבות תורכית. היות שנדברנו עוד בירושלים לפני הנסיעה, הבינונו זה את זה ברמיזה קלה, שהמדובר הוא על אירגון גדודים עבריים; וכן ידעתי שחברי שם בארץ, די להם ברמז קל מצידי להבין שהמדובר הוא ב“החלוץ”, באירגון לגדודים וכדומה, מן הדברים שדיברנו עליהם לפני צאתי מן הארץ. בישיבה מיוחדת שנתקיימה במלון אמדורסקי בירושלים בעיר העתיקה, סיכמנו, כאמור, תוכנית על אירגון ‘החלוץ’ והקמת גדודים עבריים.

במכתבי מט“ז כסלו התרע”ז כתבתי לירושלים לרחל:

…זה כחודש ימים שאני יושב בחדרי פרוש ומובדל מכל העולם, ‘על התורה ועל העבודה’. הספר¹, שעליו כתבתי לך, יחובר על־ידי ועל־ידי דוד בן־גוריון. שנינו חילקנו את העבודה. אקוה ששה שבועות או יותר ונביא את הספר לידי גמר. בשעות שאני משקיע את עצמי בתיאור הארץ הנני נישא בכנפי רוחי אליה: ובשבתי על ספרי בחדרי או בבית־הספרים הגדול, הנני שוכח את הזמן ואת המקום ומתדבק בכל נפשי ובכל חיי רוחי אל העולם, אשר ממנו גורשתי.

יושב אני על־יד חלוני הפנקס פתוח והיד כותבת, אך במקום הר המוריה והרי העברים רואים עגלות חשמל עפות ועוברות, על הכביש ובאויר על עמודי הברזל הגבוהים, ורעש החשמליה, בוקע ועולה גם מבטן האדמה, כי גם שם כבש לו האדם נתיבות. מליוני יהודים יושבים כאן, רובם חיים חיי צער, עבודת ה’שאפ' אוכלת את הכוחות הרעננים, אך מקצתם חיים חיי עונג ומותרות, אשר רק בפאריז יש דמיון להם. אך הנחת והשלוה שרויות לא רק על המעמדות הגבוהים אלא גם על המוני העם, וקולות הזוָעה מעבר לים לא יחרידום על נקלה. שאלת יחזקאל הנביא תעלה ביתר שאת, בהתבונני בפני ההמונים, שאלת “התחיינה העצמות האלה?” והנני מבליג על עצמי ומחזיק עצבי, כי מי יודע מתי יבוא הקץ המקוּוֶה. לפי שעה איני עסוק בשום ענין אחר מלבד הכתיבה, אך גם זה יעבור בעוד זמן מה." – – –

איך החלה ההתנדבות באמריקה?    🔗

בתחילת שנת תרע“ח אירעו שני מאורעות ששינו את מצב הרוחות: הכרזת בלפור, ב־2 לנובמבר 1917, מזה, וכניסת אמריקה למלחמה מזה. שני הדברים הללו נתנו דחיפה עצומה להתפשטות הרעיון הציוני והלאומי בין יהודי אמריקה. הפועלים היהודיים התחילו להתלכד מסביב לרעיון היהודי; נקראו ועידות פועלים “לאומיות”, אשר בהן נטלו חלק, לא רק קומץ הפועלים אשר נשבעו אמונים לציונות ול”פועלי ציון" אלא גם אירגונים מקצועיים, מדיניים וכן איגודים לקואופרציה ולעזרה הדדית, אשר כל ימיהם עמדו מנגד לתנועה הציונית ועכשו חל בהם שינוי עצום, והתחילו נוטים לרעיון ארץ־ישראל העובדת. בעת ובעונה אחת התחיל להתפשט הרעיון על אירגון כללי של כל יהודי אמריקה, על אירגונו של קונגרס יהודי אמריקאי. עיתון מיוחד התחיל להופיע מטעם הוַעד היהודי המאוחד בשם “דער אידישער קאנגרעס”. במערכות הקונגרס היהודי השתתפו אישים כמו נחמן סירקין, חיים ז’יטלובסקי, בר בורוכוב (לפני עוזבו את אמריקה), יצחק אייזיק בן אריה־צבי הלוי איש הורביץ, פנחס רוטנברג ועוד אישים חשובים. בכל האיגודים והאירגונים האלה, הן היהודיים הכלליים והן המיוחדים לפועלים, נטלו “פועלי ציון” חלק בראש; ובכל אלה היתה השתתפותנו פעילה ורבת השפעה ביותר.

עד־מהרה הגיעו אלינו ידיעות גם על תחילת כיבושה של הארץ בידי האנגלים, וביחוד על כיבוש ירושלים. התעוררות הרוחות בקרב הציבור היהודי היתה עצומה. התחילה ההתנדבות לגדודים העבריים. אלפי צעירים יהודים מיהרו להתנדב. העליה לארץ במדי חאקי נעשתה סיסמה פופולרית מאד בקרב הציבור. ראוי לציין שההתנדבות באמריקה לא היתה קשורה קשר ישיר עם הגדוד שגייס ז’בוטינסקי באנגליה, ואף לא עם גדוד המתנדבים בארץ, ששניהם קמו אף הם קרוב לאותו זמן.

עוד בראשית המלחמה בא פינחס רוטנברג מאיטליה לאמריקה. הוא היה אחד היחידים שעשה קפיצה ישרה מן ההתבוללות אל הציונות. הוא כתב אז חוברת ברוסית (שנתפרסמה באידיש) על הציונות. לציונות עצמה הגיע מתוך המציאות, בכוחות עצמו ובהגיונו, מבלי להיזקק לפינסקר או להרצל. פרק אחד מחוברת זו היה מוקדש לשאלת ארגון גדוד עברי, אולם המוציאים לאור גנזו את הפרק הזה.

רבים היו אז בקרב היהודים שהתנגדו לרעיון הגדוד. הנימוק העיקרי היה, שאנגליה קשורה ברוסיה הצארית, וניצחונה של אנגליה יהיה גם ניצחונו של שלטון העריצות הרוסי, העלול להתפשט על כל המזרח הקרוב. אולם יחידי סגולה הפכו בזכותו. בר ברוכוב, ד“ר נ. סירקין, ד”ר ח. ז’יטלובסקי (יזכר להם הדבר לטובה) היו בין אלה שחייבו את הגדוד. ביחוד עלי להדגיש כאן את תפקידה של מפלגת “פועלי ציון”, שהיתה הראשונה שקיבלה את רוטנברג ואת רעיונותיו ותמכה בו תמיכה מוסרית וציבורית. אמנם, טרם יכלו לדבר בגלוי, והמפלגה ערכה מישאל פנימי בקרב חבריה: מה נעשה במקרה שיהיה צורך בגדוד עברי? – והתגובה היתה חיובית. מאז עמדה המפלגה על המשמר. ובהגיע השעה הנכונה זרמו מאות חברים אל שורות המתנדבים לגדודים.

לאחר פירוק הגדוד של גליפולי (‘נהגי הפרידות’) לא התיָאשו החברים מצדדי הגדוד העברי, ואחרי הכרזת בלפור וכיבושה של ירושלים בידי האנגלים, נפתרה השאלה מאליה: הגדוד קם ויהי. במרכז מעשה הגדוד האמריקאי עמדו חברינו הארצישראלים שנזדמנו לאמריקה, בן־גוריון ואני, וחברי “החלוץ” שייסדנו, כמסופר לעיל, אליהם נצטרפו רבים מחברי המפלגה והקרובים לה. מיספר חברים המאוגדים ב“החלוץ”, מלבד החברות שלא נתקבלו בזמן ההוא כמתנדבות לצבא, וכן כמאה מגולי ארץ־ישראל היו הראשונים להתנדבות. הרוח החיה בכל תנועת ההתנדבות באמריקה היתה מפלגת “פועלי ציון”.

גל ההתנדבות שם קץ לאירגון “החלוץ”.

כשהתחילה ההתנדבות באמריקה ידענו שנעשה דבר מה בנידון זה באנגליה, אולם לא היו לנו קשרים כל שהם איתם. תנועת הגדוד העברי באמריקה התחילה זמן־מה לפני הצטרפותה של אמריקה למלחמה, ואי־אפשר היה בשום אופן להתקשר עם העבר השני של האוקינוס. אי־אפשר היה להשיג את ז’בוטינסקי. אולם היה ברור שבארץ־ישראל מתארגן גדוד עברי. בזה היינו בטוחים גם בלי ידיעה מיוחדת, אלא מתוך רמזים וקטעי מכתבים שהגיעו אלינו, והעיקר ידענו על ההשקפה הברורה של חברינו בארץ בשאלה זו.

כשנוצר הגרעין הראשון באמריקה באנו בדברים עם הממשלה הבריטית באמצעות הקונסול האנגלי בניו־יורק והצגנו לפניה ארבעה תנאים והם:

א) גיוס של יחידה עברית ולא פיזור בין גדודים אחרים;

ב) הגיוס הוא לחזית ארץ־ישראל דוקא;

ג) עברית כשפת הפקודות;

ד) סימנים חיצוניים עבריים, כגון: דגל, סימנים על הכובע, השרוולים וכדומה.

הפעם היה המצב שונה ממה שהיה בשעת גיוס גדוד גליפולי: אנגליה היתה כבר בשנתה הרביעית למלחמה. הפעם נתקבלו תנאינו ומיד ניגשנו לפעולה, למרות כל המעצורים וההתנגדות שנתקלנו בהם. פלוגות המתנדבים הראשונות עשו רושם נמרץ על הציבור. הן נשלחו ע"י הקונסול הבריטי לקנדה. התעמולה המעשית להתנדבות הצליחה. לפי ההערכה התנדבו באמריקה כ־6,500 איש. היתה אפשרות לגייס הרבה אנשים, אלמלא האיסור החמור של הממשלה האמריקאית על אזרחיה להשתתף בגדודים לא אמריקאים. אולם רבים מן היהודים האמריקאים ויתרו על נתינותם בכדי להשתתף בגדוד העברי. בין המתנדבים היו אֶלמנטים שונים: מבעלי השכלה גבוהה ועד פשוטי־עם. בדרך כלל היה טיב המתנדבים מניח את הדעת. רבים היו מחונכים ברוח הלאומיות העברית, אולם היו גם כאלה, שלא ידעו צורת אות עברית ולא שמעו מימיהם על ארץ־ישראל. אולם ידעו והשיבו באופן אינסטינקטיבי: “אנו הולכים להילחם בעד ארצנו”.

באיסרו־חג השבועות תרע"ח, יצאנו מניו־יורק לסאן ג’אן ומשם לאימונים בווינדזור ובמבצר הליפכס שבקנדה. מכאן הועברו המתנדבים קבוצות קבוצות דרך האוקינוס לאנגליה. הדרך היתה משובשת בצוללות של האויב, שארבו לאוניות והשמידו באותה תקופה הרבה מהן. את הטרנספורטים הקטנים מקנדה היו מלוות אוניות מלחמה, ומאנגליה – היו פוגשות אותן אוניות מלחמה אחרות.

באנגליה הופתענו מיחס היהודים לגדודים. הגיוס שם היה מתוך הכרח. רבים מהיהודים המגויסים באנגליה סרבו ללכת לצבא, ולא רצו ללבוש את המדים, שמא יכפו עליהם את המשמעת הצבאית ולא יוכלו עוד להשתחרר מהצבא. והנה באים מאמריקה יהודים שלא היו כלל מחויבי צבא, ומתנדבים מרצונם הטוב. היינו בעיניהם כמתעתעים. ויכוח גדול התנהל אז בינינו ובין האנגלים. הופעתם של כל המתנדבים מאמריקה (1,000, 1,000, 1,500 בס"ה 3,500 איש) השפיעה מאד על דעת הקהל היהודי באנגליה. ההבדל בין הגדודים היהודיים האמריקאי והאנגלי נבע מזה שהראשון היה פרי התנדבות, והשני – פרי גיוס־חובה. רוב המגויסים באנגליה היו שונים ברמתם ובגישתם לעומת מתנדבי אמריקה. לרובם הגדול לא היה ענין מיוחד במלחמת ארץ־ישראל. וכשהסכימו סוף סוף לנסוע, ניחמו רבים את נפשם בזה שסוף סוף החזית המצרית היא פחות מסוכנת מהצרפתית. אולם מבחינה צבאית הצטיינו החיילים היהודים מאנגליה יותר מן האמריקאים.

בדרך לארץ־ישראל    🔗

לא אשכח את ליל מוצאי תשעה באב, בו עזבנו את המחנה שבאייגבוקלנד. ההתלהבות היתה עצומה; הדלקנו אורים, שרנו, רקדנו כל אותו הלילה ולא ידענו שינה. השכם בבוקר יצאו צבאות ישראל מאנגליה דרך דובר לשרבורג. בעברנו בצרפת לא הבחינו הצרפתים מי הם החיילים האלה, ומה טיבם של הדגלים הלבנים־תכולים הללו? השפה – אידית – היתה חשודה באוזניהם. אניה אחת – זו שהפלגתי בה – הוליכה מטורנטו (איטליה) לארץ ישראל כאלפיים יהודים מזוינים ברובים, מוכנים למלחמה על מולדתם. זכר אחד, טבעי, עלה בלב החיילים היהודים: “בצאת ישראל ממצרים”.

באותה שעה טרם ידענו דבר ברור על ההתנדבות בארץ. רק במצרים נודע לנו שקיים גדוד, והוא חונה כעת בהילמיה. אותנו הובילו לתל־אל־כביר. ההבדל החיצוני בין הגדוד האמריקאי ובין הארצישראלי היה בזה שלראשונים היה בשרווּלי מעיליהם מגן־דוד אדום, ולאחרונים – תכלת. נתקיימו פגישות משותפות במידבר מצרים, ושם נוצרה אגב הפגישות הללו “ההתאחדות” של פועלי ארץ־ישראל–אחדות־העבודה.

בחודש אב תרע“ח הגיעו האמריקאים לתל־אל־כביר. במצרים נמצא אז ח. וייצמן. מחציתה של ארץ־ישראל כבר נכבשה בידי האנגלים. נודע לנו בסודי סודות שבסוכות תרע”ט תהיה ההתקפה הגדולה נגד התורכים. בשבילנו היתה זאת שאלת כבוד להשתתף בהתקפה זו. שלחנו משלחות למפקד הצבא בבקשה לשתף אותנו בפעולה זו. אולם למיפקדה הראשית של הצבא הבריטי היה יחס או חשבון אחר. רק מאה איש נשלחו לפעולה זו, מותיקי הצבא, שנבחרו מבין הגדודים האמריקאי והאנגלי. הם בלבד זכו להשתתף בכיבוש זה, בחשון תרע"ט. רק לאחר המערכה העיקרית הועברו גם שאר הגדודים לארץ־ישראל.

שלוש החזיתות שבהן השתתפו יהודים בפועל היו:

א. ירושלים־רמאלה;

ב. יריחו;

ג. סלט (בעבר הירדן המזרחי). סלט נכבשה, אמנם, ע"י הפרשים האוסטרלים, אולם מיד לאחר זה באו לעזרתם החיילים היהודים.

היחס העויין של המטה הצבאי לגדודים    🔗

בבוא הגדודים לארץ, נתברר שיש שלוש יחידות יהודיות: הבטליונים ה־38, ה־39 וה־40 של “קלעי המלך” (Royal Fusiliers) ושלושה קולונלים בראשם. היתה אפשרות לסדר עוד יחידה, ואז היו מהוות בריגדה שלמה, עם גנרל בראשה. אולם היו, כנראה, סכסוכים פנימיים בין המפקדים בבחירת ראש הבריגדה. ולא זה בלבד, אלא גם במטה הראשי הבריטי, היתה נטיה לא לתת לגדוד העברי שיתבלט ביותר. הורגשה שנאה מצד המטה הראשי, שקבע לגדוד העברי תפקידים מחוץ לחזית. אמנם אין לזלזל בתפקידים אחראיים שמילא הגדוד בשעתו, כגון שמירה על הסדר בחיפה, על השבויים ועל אסמי הנשק ודרכי החיבור, אולם ברור הדבר שיכול היה למלא תפקידים יותר חשובים, ושהוא רצה בזה – אולם רצונו לא ניתן לו. הממשלה הבריטית ניסתה לפעמים גם לשכוח את תנאינו. כך קרה שברפיח (רפה) גויסו 120 איש להשקטת המרד המצרי. אולם אנחנו לא רצינו להחליף את תפקידנו – שחרורה של ארץ־ישראל – בתפקיד הפוך מזה: דיכוי החופש של אומה או ארץ אחרת. התנגדנו בכל לבנו לתקדים זה. יתכן שהיתה כאן גם כונה פרובוקטורית מצד מישהו, כלומר להביאנו לידי אי־ציות לפקודה. בכל אופן אנו לא הסכמנו לפקודה שניתנה, והמפקד הכריז על פעולתנו זו כעל “מרד”, ועלינו – כעל מורדים. הגדוד שלנו הועמד תחת שמירתם של חיילים אנגלים. הד"ר אידר, שעמד אז בראש ועד הצירים השתדל להשפיע עלינו שניכנע, אולם אנו עמדנו בכל תוקף על זכותנו. סוף סוף ניצחנו, והמטה הראשי הודיע שהיתה אי־הבנה ושהוא חוזר מפקודתו.

המקרה השני של הפרת משמעת מצידנו היה החלצותם של 100 חיילים מן הגדודים להגנה על תל־אביב, בלי רשות מפקדיהם. התמרמרנו שלא ניתן לגדודים העבריים להגן על ירושלים ותל־אביב, אך מלמעלה נחרץ כבר גורל הגדודים. הוחלט לפרקם.

נתעוררה אז השאלה על גדוד לימי השלום. נוצר “הראשון ליהודה”. הוחלט על הרכבתו: שתי פלוגות יהודיות ושתי ערביות. גדודי היהודים נתקיימו, ושל הערבים לא נתקיימו כלל. אולם לבסוף פורקו הפלוגות היהודיות. הגדוד נתבטל לא מרצונו ולא מתוך אי־צורך בו, אלא מטעמים פוליטיים. הנסיונות שבאו אחרי זה להקים משהו במקומו (חיל הסְפָר וכו') לא הצליח למלא מקום ה“ראשון ליהודה”.

הנסיון של הגדוד העברי לא ימחה מזכרוננו. העובדה שבשעת סכנה ידע העם העברי להעמיד אלפי אנשים להגנת ארץ־ישראל, לא רק מבני הארץ, אלא גם מאמריקה ומאנגליה, יישָׁאֵר חרות בהיסטוריה שלנו לנצח. בגדוד הארצישראלי השתתפו מכל השכבות, המפלגות, המעמדים והעדות. לרבים מן הנתינים העותמנים היהודים, שנפלו בשבי, ניתנה האפשרות לעבוד בצבא הבריטי בתנאים שווים עם האחרים. בין אלה היו יהודי תורכיה ותימן, מצרים וסוריה. גם לערבים ניתנה האפשרות לעבוד בצבא הַשֶׁריף, אולם רק מעטים קיבלו את ההצעה הזאת.

מאות אלפי יהודים השתתפו בַמלחמה משני הצדדים, בצבאות בעלי הברית ובעלי ההסכמה, אולם מציאותם בתור יהודים לא הורגשה כלל. ואילו היחידה הקטנה הזאת שנלחמה בארץ־ישראל הורגשה והובלטה לעיני העולם. שני גורמים לכך:

א. כאן הופענו כיחידה יהודית נבדלת, מה שלא היה בשום מקום אחר בעולם;

ב. הקשר ההיסטורי המיוחד הקיים בין האומה היהודית ובין ארצה הבליט את הגדוד שלנו בהופיעו בחזית זו דוקא. ואף גם זאת: במשך דורות רבים היה מקובל שהעם היהודי אינו מוכשר לארגן צבא, וכבר נעשה הדבר בחזקת הלצה: “צבא יהודי”. הגדוד העברי ביטל דעה קדומה זו והוכיח מחדש את גבורת ישראל.

הגדודים העבריים נוצרו לא מתוך מִילִיטריזם ולא מתוך קרייריזם. שתי מטרות אחרות היו תמיד נר לרגליהם:

א. הגנה על כבודו של העם היהודי;

ב. כיבוש הזכות על ארץ־ישראל וגאולתה בכוח הצבא – לשם גאולתה, בַּעבודה וּלְבנין מחודש של המולדת ההיסטורית של עם ישראל.

פגישת חיילים שהולידה איחוד    🔗

מקום חשוב בגדודים העבריים תפסה שאלת איחודו וליכודו של הציבור העובד, שעמו נמנו, או שהיו קרובים לו, רוב מנינם ורוב בנינם של החיילים בַּגדודים.

במדבר מצרים נפגשנו, ושַׁם נוצר, אגב הפגישות הללו הרקע להתאחדות פועלי ארץ־ישראל–“אחדות העבודה”. הבדלי המפלגות טושטשו ובוטלו בַּגדוד. הרגשנו שהגדודים באים לא רק לכבוש את הארץ, אלא גם את העבודה. מאז התחלתה של העליה השניה – העליה העובדת – היה רוֹוֵח במחנה הפועלים רעיון איחודו וליכודו של מעמד פועלי הארץ במסגרת אחת. עובדה היא שרעיון זה, שנולד בראשית העליה השניה ולא היה לו מזל בימי השלום שלפני מלחמת העולם הראשונה, הבשיל ובא לידי ביצוע דווקא במחנות הצבא. כאן, במחנות הצבא שבמצרים ובנגב הרחוק, נפגשנו יחדיו פועלי ארץ ישראל – מכל הזרמים – במדי צבא, ביניהם כל ראשי “פועלי ציון”, אנשי “השומר”, פרט לאלה שהיו במאסר ובגירוש, חלק ממנהיגי הפועלים הבלתי מפלגתיים ויחידים מאנשי “הפועל הצעיר”. כאן גם נפגשו מתנדבי ארץ ישראל עם המתנדבים מאמריקה ומאנגליה בַּגדודים העבריים. בפלוגה אחת, ולעיתים באוהל אחד, נזדמנו יחד מנהיגים ואנשי השורה כאחד. בַּמידבר נמצאה גם יותר שהות לעשיית חשבון הנפש – והלבבות נפתחו. מכל מקום, עובדה היא, שנכנסנו לגדוד מפולגים – איש על דגלו, ויצאנו משם מלוכדים יותר. 

כאן בשל הרעיון שאין עוד לדחות את ביצוע הליכוד, והכל הדגישו כי באה שעת הכושר. הכוָנה היתה תחילה לליכוד מלא של כל הזרמים במסגרת אחת, שהיא הסתדרות ומפלגה כאחת. אולם מחשבה זו לא יצאה לפועל במלואה, וגם מה שהושג לא בבת אחת הושג. לאחר שעברנו לארץ־ישראל והושכנו בצריפין (סרפנד) וברפיח וניתנה לנו האפשרות להיוָעד יחד עם החברים שמחוץ לצבא – נתברר שאין לבצע את האיחוד במלואו. החלטנו לקיים אותו בשתי דרגות. בראשונה קם האיחוד המלא של מפלגת “פועלי ציון” עם הבלתי מפלגתיים ועם חלק מ“הפועל הצעיר”; ורק כעבור שנה בא השלב השני – יסוד ההסתדרות.

יצחק בן־צבי

 

ההתנדבות לגדוד העברי בארץ ישראל    🔗

שנת תשכ"א היא שנת היובל להתנדבות־לגדוד הראשון ביהודה, לגדודים היהודיים שארגנו בן־צבי ובן־גוריון באמריקה, לגדוד היהודי שארגן ז’בוטינסקי באנגליה.

עם זכר ימי ההתנדבות מגיחים מתהום הנשיה גלי אורה. אור וחום עולים בנפשי. לדאבוני נשארתי יחידה בחיים מכל חברי ועד המתנדבים ביהודה. ללא־עת הלכו לעולמם אליהו גולומב, דוב הוז ודוד סברדלוב, נאסף אל עמו נוח סונין ואיננו עוד האכר־הסופר מרחובות משה סמילנסקי. אך עוד רבים עמנו בחיים מהחיילים המתנדבים מאותם הימים. מכבר זרקה השיבה בראשם, הזמן חרש קמטים עמוקים בפניהם, אך בלבם ודאי ערים עוד הזכרונות מימי ההתנדבות. כולנו זכינו אז להרגשה של “נשמה יתירה” – רגש של אושר הציף אז אותנו, אש הקודש התלקחה בלבנו להשתתף בנפשנו, בגופנו בשחרור ארץ־ישראל.

“יד יצחק בן־צבי” מוציאה לכבוד היובל את אגרותיו של בן־צבי מהגדודים, רובם ככולם כתובים אלי, מעטים לחברים. האגרות משקפות רוח ההתנדבות, ההתלהבות שאחזה במתנדבים להגיע לחזית א"י כלוחמים, להבטחת זכויותינו ההיסטוריות על ארץ האבות. קדם להתנדבות הזאת גדוד גליפולי אשר קם ביזמת יוסף טרומפלדור. המתנדבים ברובם ממגורשי תל־אביב באלכסנדריה שנצטרפו לצבא הבריטי ללא תנאי.

בהקדמה לספר זה מספר בן־צבי על הגירוש מן הארץ שנגזר עליו ועל בן־גוריון ע“י העריץ ג’מאל פשה. הוא מזכיר את הישיבה האחרונה שקיימנו במלון אמדורסקי בשער יפו בירושלים יום לפני הגרשם. במעמד זה התוינו קווי הפעולה לתקופת החירום. כולנו הרגשנו שזוהי ישיבה גורלית. בן־צבי ובן־גוריון אמרו: ממצרים נעבור לארה”ב, נחולל שם תנועת ההתנדבות לגדודים עבריים ונתחיל בארגון “החלוץ”. ואנו הנשארים אמרנו – נמשיך בארץ בדרך זו.

רוח זו של יצירת כוח עברי פיעמה בלבנו מאז ראשיתנו בארץ. ברוח זו קם “השומר” אשר חרט על דגלו “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום”

מיד לאחר הישיבה הועברו בן־צבי ובן־גוריון כאסירים ל“יפה נוף” (מלון יהודי על חוף ים יפו שהפך בידי התורכים לבית סוהר), ובו בערב הגעתי לשם. לילה, חושך עליתי באפלה במדרגות המתפתלות אל הקומה העליונה של המלון. בקצה המיסדרון, בחדר הנשקף אל הים מצאתי את בן־צבי ואת בן־גוריון שרויים באפלה, מחרישים. נר דקיק דלק על השולחן. עמדתי על המפתן נטולת דיבור. אף כי מאז היעצרם בירושלים ידענו שאימת הגירוש מרחפת עליהם, היה לי כאילו רק עתה נפל הדבר. לפתע, ידעתי באופן מוחשי עד כדי כאב, את טעם הפרידה מאונס. נקרעת אני מעל ידיד נפשי – לא אראה את בן־צבי למחרת היום ולא ביום שאחריו. לא יהיה על־ידי להלוך עמו יד ביד בסימטאות האהובות בירושלים, לשוטט יחדיו בשבילי ארצנו – לחלק כל כאב ושמחה, אם פרטית ואם של הכלל. לפתע נשמע קולו הכעוס של השומר: “כאן יושבים אסירים, אסור לבקר בבית זה – יאללה, יאללה”. בן־צבי אוחז בידי, ואנו עוברים בפרוזדור הארוך והאפל ויורדים במדרגות מטה־מטה. – “אנו נחזור רחל, אחזור, ורבים אתנו, חלוצים ומתנדבים”, לוחש לי בן־צבי. ומיד אני מחוץ לבנין, לפני ים וחולות שוממים, ולבי בקרבי משמים. פרצתי בבכי.

מה קשה ומרה היתה תקופת מלחמת העולם הראשונה לארצנו. קרועים מהעולם הגדול ומעולמנו העברי, נתונים בכף הקלע של השלטון התורכי העויין. גזירה רודפת גזירה. אימת החורבן מרחפת על ראשנו ובכל זאת חיים אנו באמונה שעזרה גואלת תגיע מאחינו מבחוץ. מוכנים אנו לכל מאמץ, עזה החלטתנו מהנקודות שלנו, לעמוד על המשמר. מעטים אנו ב“השומר” ובמרכז “פועלי־ציון”, ואנו מהדקים קשרינו עם אנשים מחוגים שונים, בעיקר עם קבוצות הגימנזיסטים בתל־אביב, שבראשם עומד אליהו גולומב ודב הוז, עם סעדיה שושני וחבריו, מארגנים קבוצות “נשארים” לאחר הגירוש בתל־אביב, ובפרט במושבות יהודה והגליל, עושים מאמצים לרכוש נשק להתגוננות וחותרים בכל נפשנו ליצירת כוח עברי.

באסיפה הכללית של “השומר” בתל־עדשים באב תרע"ו (1916) החלטנו על פעולה אקטיבית בחזית ארצנו.

העולם הגדול עולה בלהבות אש המלחמה, ובפינה נידחת זו, בתל־עדש, אשר בעמק יזרעאל, משתוקקים בחורי ישראל ל“מלחמה משלנו”, להילחם על זכויותינו ההיסטוריות בארץ האבות, להוטים להביא קרבן מרצון על כל שעל אדמה וכמהים להרים גבוה את דגל העם העברי המשוחרר. כיצד נתגלגלה אלינו, בשעה זו, מילת הקסם הלועזית “אקטיביזם”? אנו לא שאלנו אותה מבחוץ. מאומה לא ידענו על התסיסה בלונדון ובניו־יורק ליצירת הגדודים העבריים. מנבכי נפשו של “השומר” עלתה הכמיהה לפעולה הממשית. חתרנו ליצור עובדות שיהוו גורם משפיע בעת ההכרעה הגורלית על עתיד ארצנו, בלי שנדע מה מצב המלחמה בחזיתות בעולם, בלי שנוכל לשער כיצד יהיה עלינו לפעול למעשה. באסיפת חברים זו ביטאנו את הנכונות ללא־חת לכל פעולה עצמית. דמינו לאסירים המשתוקקים לנתק את הכבלים. הד מלחמות הגליל והעמק לפנים היה מרחף מעלינו. מעטים, כה מעטים היינו ומשתוקקים היינו לעמוד על נפש כל נקודה נתונה במצור לבל תתמוטט. האמנו, בלי שהיו בידינו ידיעות על־כך, כי חברינו בן־צבי ובן־גוריון בחו“ל פועלים באותה רוח ומקבצים סביבם מתנדבים שיעלו כגדודים לשחרור ארצנו. וכעבור שנה, באב תרע”ז, באסיפה השנתית של “השומר”, אנו מחליטים להגשים את שאיפתנו ליצור גדוד עברי שיילחם בחזית, ליד הכובש הבריטי.

בארץ בחזית הדרום הורגשה תבוסתו של הצבא התורכי. ובאספתנו הגענו כבר לגילוי השאיפה הכמוסה ליצור יחידה עברית לוחמת, למרות התנאים האיומים שהיינו נתונים בהם.

חנוכה תרע"ז. ראשוני החיילים הבריטים מגיעים לפתח־תקוה. מהם אנו שומעים – מלונדון הולך ובא גדוד מס' 38.

מיד לאחר כיבוש תל־אביב אנו מתבשרים על הצהרת בלפור – בדבר “הבית הלאומי היהודי” ושומעים על הגדוד ה־38 של ז’בוטינסקי, ובשורה מגיעה אלינו מארה"ב – חברינו בן־צבי ובן־גוריון מארגנים התנדבות לגדודים העבריים.

האמן האמנתי שחלום הגדודים העבריים מתגשם עוד בטרם בוא הבשורה. האם לא לשם כך פעלו חברינו בארגון החלוץ? ובהתקבל הידיעה עוד מלפני כשנה בשולי העתון “אידישע רונדשאו” שבאמריקה מתארגנת תנועת החלוץ – מיהרתי לכנס אסיפה סגורה של חברי פועלי־ציון ולבשר להם שמתארגנים גדודים עבריים באמריקה.

ואנו בארצנו – הייתכן שעל אומתנו לא נהיה הראשונים להיחלץ ליצירת גדוד יהודי? חלק מארצנו, יהודה, נכבש ע“י האנגלים ועלינו להשתתף בשחרור הגליל ויהי מה. האם לא היינו ב”השומר" כל שנות הסבל של המלחמה הזאת ברוח של ההתנדבות. האם לא החלטנו באסיפתנו האחרונה בתל־עדש לא מכבר על שאיפתנו ליצור יחידה עברית לוחמת? עלינו לחולל תנועת ההתנדבות בארץ. להחדיר את רעיון הגדוד ללב הנוער, לחוגי הפועלים והאזרחים בתל־אביב ובמושבות. אנו ביהודה קומץ מחברי “השומר”, אך עמנו חברינו פועלי ציון ועמנו חוג הנוער הלומד עם אליהו גולומב ודוב הוז בראש, והקבוצה היפואית. עם אלה קשורים היינו בפעולה להתגוננות בכל ימי החירום – עתה נפעל יחדיו ליצירת הגדוד. ידענו שמסכנים את יהודי הגליל. הן דבר ההתנדבות לגדוד עברי לא יישאר בחזקת סוד לשלטון התורכי, אך בליבנו יקדה התשוקה להיות בין משחררי הגליל. היינו מוכנים לקרבנות והבינונו יפה שההתנדבות תגרום לקרבנות גם בגליל. קמו לנו מתנגדים בין עסקני היישוב, לא־רק בגלל הסכנה ליהודי הגליל, אלא גם בגלל הצורך לשמור על העמדות הכלכליות ביהודה. בין המתנגדים היו חברי מפלגת הפועל הצעיר פרט לאחדים מהם כמו: לוי שקולניק (אשכול), דוד סברדלוב, יעקב פת ועוד. אך עמנו כמעט כל מפלגת פועלי ציון – תופעה נעלה שמפלגה סוציאליסטית נכונה להתגייס לגדוד, לחזית. בימי ההתנדבות התהדקו מאוד הקשרים בינינו, קומץ חבר “השומר”, ובין אליהו גולומב, דוב הוז וחבריהם. זה מקרוב פעלנו יחד בקבוצות “הנשארים” שלא לזוז בכל התנאים מהנקודות שלנו, להתגונן מפני עריקי הצבא התורכי ומפני בידוים, אם יפלשו מעבר הירדן, מפני פלחים בסביבה שינסו לקום עלינו, עתה התלכדנו בלב ונפש ביצירת הגדוד העברי.

אנו הפועלים ראינו בהתנדבות הגשמת שאיפתנו הלאומית – השתתפות בגופנו בשחרור הגליל – יחד עם זה הרמת קרן הפועל העברי בעיני כל הישוב. קיוינו שעם הבטחת זכותנו ההיסטורית בארצנו נבטיח גם את זכותו של הפועל היהודי לעבודה וכן קיוינו שבהתנדבותנו לחזית נבטיח הלאמת הקרקע והקמת משטר יהודי חדש בארץ.

ההתנדבות הקיפה בחורים ובחורות. הגענו בתל־אביב ובמושבות יהודה ל־300 מתנדבים ול־200 מתנדבות. בירושלים היה פעיל בתעמולה להתנדבות ג’ימס רוטשילד, שהגיע אז לארץ והצליח לגייס מאות מבין כל שדרות היישוב. לא ידענו באותם הימים אם יש בעולם גדודים של נשים. שמועה הגיעה אלינו שבחזית הרוסית ישנן פלוגות של חיילות אולי היינו המתנדבות הראשונות בארצות אירופה אז – ללכת לצבא כחיילים עם נשק ביד היינו מוכנות לכל תפקיד כדי להשתתף במלחמת השחרור של הגליל. בועד הזמני (המוסד העליון של הישוב) שהתארגן אז קמו לנו מתנגדים בין עסקניו ועל כן שמחנו כאשר הצטרף אלינו האכר הסופר מרחובות משה סמילנסקי. הצלחנו להשיג בועד הזמני החלטות חיוביות בעד ההתנדבות, החלטותינו היו:

א. לתת לנו את האפשרות להשתתף בכיבוש הארץ ע“י סידור מחנה יהודי בארץ ובחו”ל;

ב. להעמיד אותנו בקשר מידי עם הלגיון אשר בחו"ל;

ג. לתת לנו את האפשרות והעזרה המיידית הנחוצה להכנת גדוד של חברי המחנה היהודי מתושבי הארץ;

ד. המו"מ עם הממשלה נמסר לועדה הפוליטית הזמנית הנבחרת מהאספה הנוכחית;

ה. התנגדות לכל התנדבות פרטית לצבא.

קיבלנו, אמנם, את התנאי לחכות לבואו של נשיא ההסתדרות הציונית חיים וייצמן. לא ארכו הימים וויצמן בא והתפעל מרוח ההתנדבות שאחזה בצעירי יהודה.

ובינתיים המשכנו בפעולת הגיוס של המתנדבים והמתנדבות ברישום ובבדיקה רפואית.

נודע לנו שליפו הגיע הגנרל היל מסקוטלנד. מיד פנינו, אליהו, דב ואני אליו. הסברנו לו מטרת ההתנדבות וביקשנו עזרתו במטה הצבא. מה שמחנו כאשר היל נענה באהדה לבקשתנו והעריך את ההתנדבות שלנו. אך מראשית המגע עם השלטונות נתקלנו בסירוב לשתף את הנשים בהתנדבות. וייצמן נענה להפצרתנו לפעול במרץ להחשת הגיוס ולהעלות בפני ראש הצבא גם שאלת המתנדבות. מה רב היה צערנו על הסחבת שנתקלנו בה במטה הצבאי. תחילה סבורים היינו שהמפקדה הצבאית תראה בעין יפה התנדבות הבחורים ואף הבחורות ותמהר לגייס אותם. כאשר נודע לנו שז’בוטינסקי הגיע למצרים עם הגדוד מאנגליה מיהרנו לפנות אליו בבקשה לעזור לנו להשגת הרשיון להתנדבות ביהודה. המשכנו להיאבק על זכותנו זאת. הנה קטע מהתזכיר השני שהוגש לאלנבי:

לפני כ־3 חדשים הגשנו לכ' תזכיר בבקשה לקבל את המתנדבים העברים בא“י לגדוד העברי. עד היום לא קבלנו כל תשובה ולכן רואים אני את עצמנו נאלצים לבקש בכל תוקף ראיון מאת המפקד הראשי – אין אנו יכולים לגלות שום טעם, אין לפנינו שום תירוץ אשר יבאר לנו את סיבת דחייתו של גיוסנו. תנועתנו היא תנועת הקהל העברי כולו. כל ציבור היהודים תומך בו בדעה ובמעשה. גם חברי הקומיסיה הציונית והד”ר וייצמן בתוכם נותנים לנו את עזרתם. אנו מבקשים את הרשות להספח לגדוד שהוא כבר קיים ונמצא בגבולות המחנה המצרי. אנו מבקשים להכנס בשורותיו על מנת לנצח או למות בעד המטרה המשותפת לנו – –

אנו מוצאים לנחוץ להעיר את דעתכם, כי לא נסכים בשום אופן להיות מוצאים שלא בצדק מתוך השורות של משחררי ארצנו. זהו מות מוסרי בשבילנו. איך נרים את עינינו בפני חיילי הגדודים העברים? איך נוכל להפגש עם המתנדבים הבאים מקצות אמריקה, אשר רבים מהם הם מבני הארץ – ידידינו וחברינו לספסל הלימודים. קשה לנו להפגש גם עם החיילים הבריטים, המתמלאים לפעמים רוגז למראה צעירים יהודים חזקים ובריאים חופשים לנפשם, בשעה שאנגליה ואוסטרליה שולחות את מבחר בניהן למות בשביל ארצנו. כמה פעמים שומעים אנו מפי חיילים את השאלה: הזאת היא תשובתכם על הדקלרציה של בלפור? ושואלים אנו אתכם, האם נכון וישר הוא להציג אותנו על כורחנו בפני בניה היותר טובים של ממלכת בריטניה כמשתמטים מלמלא את חובתנו הלאומית? בכל מקום מקבלים את המתנדבים בזרועות פתוחות, בסבר פנים יפות ובהתלהבות. אנו המתנדבים בני א"י הננו היחידים שנשארנו במשך כמה חודשים בלי כל מילת הסכם מצדכם. מקוים אנו כי העול הזה יתוקן בטרם יוליד התמרמרות ואי אמון הדדי.

יודעים אנו כי זמנו של המפקד הראשי יקר לו מאד, אבל רוצים אנו שיעריך את תנועתנו ורצוננו ויקדיש לבקשתנו את תשומת לבו האישית". למעשה התחלנו בעצמנו בגיוס מתוך לחץ המתנדבים ולהתחיל באימונים כדי להכשיר את עצמנו לחזית. – –

לאחר היאבקות ממושכת עם השלטון השגנו סוף־סוף אישור להקמת הגדוד. האימונים נקבעו במצרים ולא בארץ, כפי שקיוינו. נאלצנו לוותר על התכנית הגדולה של הגדוד, אך הצלנו את נפש ההתנדבות, לדאבון ליבנו רק לבחורים ולא לבחורות. הפצרתי בד"ר וייצמן שיציג לפני אלנבי את בעיית המתנדבות. וייצמן היה שרוי בדכאון בגלל עמדתו של המצביא הבריטי, שלא גילה הבנה יתירה לכל הכרוך במושג הבית הלאומי.

כאשר הציגני וייצמן לפני הגנרל אלנבי הביט עלי, המצביא, כאילו הייתי סופראג’סטית הטוענת לזכויות הנשים… כיצד זה יכול היה גנרל בריטי באותם הימים להבין ללהט שאחז בנפש בנות ישראל להיות גם הן בין משחררי הגליל. אלנבי העיף מבט על התזכיר שבידי – הקשיב רגע לדברי, וכלאחר יד הציע להעסיק המתנדבות בבית חולים צבאי.

כעבור שנים ביקר אלנבי בירושלים, לבוש אזרחית. הייתי מוזמנת עם בן־צבי לפגישה אתו בקלוב “מנורה”. נזכר אלנבי באותו תזכיר ובבת־ צחוק העיר: “מה מוזרה היית בעיני, בעולם הגדול שאף אז כל חייל לחזור כבר הביתה, ובארץ הקטנה הזאת התלהבו אפילו הבחורות לצאת לחזית. דומני שהייתן הנשים הראשונות בעולם שחפצו ללכת לחזית כחיילים קרביים”.

שלהי קיץ תרע"ח. הגדודים היהודים מעבר לים מגיעים למצרים וחיילי הגדוד הראשון ליהודה נפגשים אתם. ואלה דבריו הראשונים של בן־צבי אלי ממצרים: “לא תוכלי לשער את השמחה שמילאה את לבי לשמוע כי אמנם הגדוד הארצישראלי הוא דבר שבמציאות. הגדוד כבר במצרים – במחנה הילמיה. עוד מעט ואפגש אתם”.

בקושי השגתי רשיון ונסעתי למצרים לפגישה, לאחר פרידה של שלוש שנים ומחצית השנה, עם ידיד חיי עם בן־צבי. הוא קיים אשר הבטיח – “נחזור ורבים אתי”, ואמנם הנם בן־צבי ובן־גוריון ורבים איתם, במדי צבא – חיילים.

עם בן־צבי ועם בן־גוריון בישיבת מועצת הגדוד הארצישראלי. הם דנים: איך להניע את המטה הראשי שישלח את חילינו במהרה לחזית. עצובים ורגוזים היו בן־צבי ובן־גוריון, אליהו גולומב, דב הוז ומשה סמילנסקי. הועם הזיק הראשון של ההתלהבות הנפלאה, תוך מגע עם נוקשות השלטון. על הלבטים של חיילינו בגדודים, על כל היסורים שפקדו אותם שם, איך נלחמו על השתתפותם בחזית וזכו שחיילים משני גדודים לקחו חלק בשחרור הגליל ועבר הירדן, וכמה נאבקו על דמותו ומהותו של הגדוד העברי עד לסוף ימיו, על כל אלה אנו קוראים באגרות בן־צבי המשקפות נאמנה את החיים בגדודים.

רחל ינאית בן־צבי

 

בפתח האגרות    🔗

האגרות של הנשיא הדגול י. בן־צבי, זכרונו לברכה, מימי היותו חייל בגדוד העברי, שכונסו בספר זה, נותנות ביטוי רב־ערך לחיים התוססים של אלפי המתנדבים מהארץ ומחו"ל שהתלקטו יחד, בתקופה הרת גדולות ונצורות, ליצירת כוח צבאי יהודי לוחם לשחרור הארץ מעול זרים, להגנתה, לשמירתה ולהפראתה.

באגרות אלו נאצרו ונרשמו חיי הגדודאים היום־יומיים לפרטיהם, בתרגילי הצבא הממושכים והמפרכים, בשמירה במחנות שבויים ובמחסני נשק, בפעילות ציבורית, מפלגתית ותרבותית ענפה, בלבטים אישיים קשים ומאבקים לשוות לגדודים צביון לאומי על דגלו, סמליו, שפתו וצמידותו לארץ המולדת.

לחבריו של הנשיא המנוח שזכו להיות אחיו לנשק, ולכותב הטורים האלה, שזכה להמצא אתו בגדוד אחד ובפלוגה אחת, מזכירים להם מכתבים אלה בכל בהירותם, חיים יתירי חויות וגדושי מעשים בשבתם במצרים במדבר תל־אל כביר הגדול, בחולות רפיח, בשפולי הרי הכרמל ולאורך תחנות מסילת הברזל. ולא זו בלבד הם משקפים גם את מצב הישוב בארץ בתקופה שהוצקו הדפוסים לאבטונומיה יהודית והונחו היסודות לקראת המדינה העצמאית בכל שטחי החיים, בארגון, בעבודה ובהגנה. גם בתקופה זו, אם כי נתון היה י. בן־צבי, כיתר החיילים, למשמעת צבאית קפדנית, היה ער לכל המתהווה בישוב הארץ, והיה לו צורך נפשי להביע את שפת רעיונותיו ואת מכלול הצעותיו לקראת עתיד העם במולדתו.

זכה וחברתו בחיים רחל ינאית תפסה אז מקום חשוב בין פעילי הציבור בארץ: ב“ועד הזמני”, בתנועת העבודה, בהגנה ואף בהתנדבות לגדודים עבריים. ועל כן ניתנה להם האפשרות לקיים ביניהם דו־שיח מתמיד בעל־פה ובכתב, בפגישות בארץ ובמדברות, בהערכת המאורעות שהתרחשו ביישוב ובהתויית תוכניות לבנין הארץ ולהגנתה.

י. בן־צבי הרבה בכתיבת מכתבים ופתקים בעט ובעפרון בכל מקום המצאו: בעומדו על המשמר, בעת לווי רכבות, לצורך שמירה, בארץ ובארצות השכנות, בתחנות מסילות הברזל, ובכל שעות היום ובערבים ובכל הזדמנות שנזדמנה לו בנסוע מכר או ידיד למקום הימצא רחל רעיתו. בארכיונו של י. בן־צבי שמורות 170 אגרות מתקופת הגדודים. אנו מפרסמים מהן רק 125.

שנה אחרי שיצאה לאור המהדורה הראשונה ראינו צורך להדפיס מהדורה שניה. מר יהודה ארז עבר על הספר, תיקן את הטעון תיקון והוסיף הערות חדשות. במהדורה הזאת ננקטו, מרבית הכללים שבמהדורה הראשונה ונוספו עליהם. ואלה הכללים:

א); לא נכללו כלל אגרות, שעניניהן הם אישיים או משפחתיים;

ב); אף באגרות שאנו מפרסמים השמטנו (והסימן להשמטות הוא: שלוש נקודות בראש המכתב, ושני קוים באמצע האגרת או בסופה) ענינים משפחתיים וכן ענינים שטרם הגיעה השעה לפרסומם.

ג); נזהרנו לשמור על סגנונו של הכותב. הרשינו לעצמנו תיקונים קלים של שגיאות־פליטות קולמוס, שאי־אפשר היה להימנע מהן בתנאים הקשים ביותר, כמו חפזון להשתמש בהזדמנות של נסיעה דחופה של חיילים מהמחנה, כתיבה ללא שולחן וכסא בהפסקות קטנות שבין משמר למשמר ואפילו בזמן המשמר או אחרי ליל שמירה. ואחרון אחרון – שנינו את הכתיב: נתנו כתיב מלא במקום החסר שהיה מקובל בימים ההם.

ד); במקומות מעטים הרשינו לעצמנו למחוק מלה מיותרת או להוסיף מלה חסרה, שסימנו אותה בחצאי מלבנים.

ה); ראינו צורך להעיר הערות קצרות על אישים, מוסדות וענינים שאינם ידועים לקורא הצעיר, ואולי גם אלה שחיו באותה תקופה נשתכחו מהם דברים שהיו נהירים להם. כל אחת מההערות ניתנה רק פעם אחת – במקום שבו נזכר השם בראשונה. מי שיקרא את הספר לא ברציפות ויתקשה במהות או במהות השם יואיל לעיין במפתחות בסוף הספר.

ו); מפתח השמות בסוף הספר ניתן לפי מספר העמודים ולא לפי מספרי האגרות, כבמהדורה הראשונה.

התצלומים הם ברובם של כותב הטורים האלה שצלמם בשעתו בשרתו בגדוד. לצערנו פגעו בהם שיני הזמן.

תודתנו נתונה לארכיון העבודה שהעמיד לרשותנו אגרות אחדות של המנוח הדגול, לבית הגדודים באביחיל ששלח לנו תצלומים מחיי הגדודים וכן לארכיון הציוני הכללי שהשאיל לנו תצלומים אחדים.

דוד בנבנשתי

למהדורה השניה

המהדורה הראשונה של ספר האגרות עוררה התענינות רבה בחוגים רחבים בארץ, וביחוד בקרב “הגדודאים”, חבריו של יצחק בן־צבי לנשק, בארץ ובתפוצות, והיא אזלה מיד לאחר הופעתה.

הוצאה גם מהדורה מיוחדת בהקדשה של מר לוי אשכול, ראש הממשלה ושר הבטחון, שחולקה כשי מטעם משרד הבטחון, לחיילי הגדודים העבריים הראשונים ולמשפחותיהם.

לאחר שאזלה גם המהדורה המיוחדת ראינו צורך בהוצאת מהדורה חדשה. ביקשנו מאת מר יהודה ארז לעבור על הספר ולהתקינו למהדורה חדשה, אנו מביעים בזה את הערכתנו על עבודתו המסורה.

במהדורה זו נתכבדנו גם במבוא שנכתב ע"י מר זלמן שזר נשיא מדינת ישראל.

יד יצחק בן־צבי

 

האגרות    🔗

א    🔗

ניו־יורק, כ“ו אדר תרע”ח – 10.3.1918

לח' נ. אלקושי² – יונגסטון, אוהייו

לפני ימים אחדים כתבתי, יותר נכון הכתבתי לך מכתב באידיש. בוַדאי כבר קיבלת אותו. על דבר הלגיון קראת בלי ספק בעתונים היהודיים, כי הממשלה האנגלית כבר הסכימה להודיע באופן רשמי, כי ישולח דוקא לארץ־ישראל, ועל יסוד זה פירסמנו מודעה בחתימת שמות כל חברי הוַעד של הלגיון, וקראנו לצעירי עמנו להיספח אל הגדוד היהודי, וגם שמי בין החתומים. מובן מאליו, כי לא חתמתי, עד אשר החלטתי בלבי לעשות ולקיים בגופי מה שאני מייעץ לאחרים. ביום ה' שעבר התנדבתי בעצמי, אך לדאבוני האמיתי, לא קיבלו אותי הרופאים, כי לא מצאוני די בריא בגופי. בכל זאת הבטיחני הרופא הצבאי כי ישתדל להשיג רשיון להכניסני אל הצבא הלוחם, אך הדבר הזה צריך להימשך כחודש ימים³. – –

אינני יודע אם יש רקרוטינג־מיסיון (משרד־גיוס) ביונגסטון, בוַדאי תוכל להיוָדע על נקלה. אך כמובן היה יותר רצוי אילו יכולת לבוא לשם זה לניו־יורק ולשהות כאן שבועות אחדים לפני עזבך את הארץ. הנני מחכה לתשובתך.

שלך

י. בן־צבי 

ב    🔗

נין־יורק, התחלת מאי 1918

רעיתי היקרה,

…יש לי כל כך הרבה לספר לך. כי לא שלוש שנים עברו מרגע היפרדנו ביפו, אלא יובלות ותקופות. הלא תזכרי רגעי הפרידה הקשה בעליית “יפה־נוף”⁴? התזכיריני עוד יקירתי, מאז? תמונתך החמודה לא תזוז מנגד עיני – ואני סופר הרגעים שנשארו – עד היפגשנו שוב, והפעם – לבלי היפרד. כן, מים רבים נזלו מני אז, המים עברו, מדינות חרבו, ומיליוני אנשים עברו ובטלו מן העולם. אך יחד עם זה נהיתה גם חדשה בארץ: אופקים חדשים, שמים רעננים נפתחו נבקעו – תקוַת חיים וגבורה לעמנו שהגיע כבר לשערי מות.

רוח חדשה עברה גם פה בארץ המערב, ותצר בכנפיה את טובי בחורינו. כבר יותר מאלף איש הסתפחו אל הגדוד היהודי שהולך להילחם בארץ אבות, ואף חלומי–חלומנו הולך ומתגשם בחיים.

היום הצלחתי סוף סוף להיספח אל המחנה היהודי ובעוד שני שבועות אני עוזב את ניו־יורק ואני מרגיש את עצמי מאושר.

עד כה לא הצלחתי להתקבל מפני בריאותי, אך סוף סוף קיבלוני. הסיבה השניה לדחייתי עד כה היתה – כי מלונדון הציעו לי להשתתף בועדה הארצישראלית⁵ בשם פועלי ציון. אך אחדים מחברי הועד האמריקאי הציגו קנדידט אחר, השאלה עוד לא לגמרי פתורה, ומלונדון אין רשיון לנסוע. אך אין את נפשי לחלל את הרגע בספורי הפעוטות האמריקניות. העיקר שעשיתי את הצעד שאליו שאפתי זה כמה.

עוד אכתב לך רחל יקירתי, קודם צאתי, וכמובן מן הדרך…

שלך י. בן־צבי

ג    🔗

ניו־יורק, בערב זמן מתן תורתנו תרע"ח – 16.5.1918

רחל יקירתי,

כבר ידעת, חביבתי, כי התנדב התנדבתי לגדוד העברי. בעוד פחות משבוע אני עוזב את ניו־יורק. הכל מוכן כבר אצלי. חפצי צרורים וארוזים ולמחר אני נכון להישבע שבועת הצבא, לפני צאתי לדרך.

עוד זמן לא מועט יחלוף עד אשר אעבור את האוקינוס הגדול המפריד בינינו, עד אשר ידרכו כפות רגלי על אדמת הקודש. ידעתי כי לא כאדם חפשי – בתור אינדיוידואום – אגיע, כי אם כאיש־צבא, אבר אחד באורגניסמוס הענקי, קפיץ בודד במכונת איתנים, אולם נפשי עלי תשמח, ולבי יעלוז בקרבי בחשבי שכבר עברו־תמו ימי גלותי – שלוש שנים ממושכות, ובעוד חדשים אחדים ארגיש קרקע המולדת תחת רגלי, ושמי ארצנו על ראשי ממעל. ולא בחשאי ולא בהיעלם, כי אם בכוח ובחיל, גלוי לעיני השמש, אשר ראה בגירושי והאיר בשויון רוח. לעיני השמש נחזור קוממיות לארצנו. אשרי הדור שזכה לכך!

מה מאושר יהיה יום שובי – בבגדי הצבא כעין החאקי, מאובק מעפר הדרך וצמא לראות את פניך, ופתאם והנה רחל שלי לקראתי – בזרועותי. כל קרבן לא ייקר בעד רגעי האושר.

אין אני מרמה את עצמי: ידעתי מה רבו סכנות הדרך, ביחוד בימי מצור. משער אני את עול הצבא והמשמעת, שלא הורגלתי להם מעודי. אך רוחי תאמצני, כי גבור אגבור על כל המעצורים ועוד אזכה לראות את ארצי ואת אהובי לבי. אולם, אם גם תקוָתי תרמני וגורלי יֵחָתך לפני הגיעי אליכם, תהיי בטוחה שברגעי האחרונים ליוית אותי יקירתי, את וכל יקירי, ועתידות עמנו בארץ מולדתו תעמודנה לעיני רוחי ותנחמני.

שלך

י. בן־צבי 

ד    🔗

קנדה, י“ז סיון תרע”ח – 28.5.1917

רחל יקירתי,

כתבתי לך על דבר התנדבותי לצבא, ואיך נתקבלתי אחרי מעצורים אחדים. הנני כבר זה היום הששי במחנה, כבר נוסיתי בנסיונות ובתרגילים והנני כאחד החיילים, כמו שעיניך רואות על פי תמונתי זו.

חן חן לך יקירתי בעד מכתביך. קיבלתי שנַיִם, מ־14 ינואר ומ־11 אפריל. ביחוד בעד מכתבך האחרון שהגיע ביום נסיעתי והוכיח לי כי שלוש השנים ואלפי המילין שהפרידו בינינו לא הרחיקונו, ודעתנו וליבנו שווים בנוגע לענין היותר חשוב ברגע זה להגשמת הציונות – לענין הלגיון היהודי. היום יום גשמים כאן והנני יושב באהלי (אחר התרגילים של שחרית) ויכול לכתוב איזה מלים אליך. בהזדמנות זו אבאר לך ענין אחד הנוגע לכולנו והוא ענין הועדה הפלשתינאית (הקומיסיה של וייצמן). כידוע לך דרשו מהאג (קפלנסקי⁶) ומאנגליה כי אסע אני או דוד בשם פועלי ציון וכן חשבתם אתם, אולם מפני טעמים צדדיים וחשבונות צדדיים לא הסכימו לזה אחדים מחברי הצ“ק⁷ האמריקאי ובחרו באדם בלתי מתאים – בזאַר⁸. לסוף באה ידיעה כי מאמריקה לא יוכל לנסוע שום איש. אני ודוד⁹ הצענו שנמסור זכות בחירה ישר לחברינו בא”י והצענו אותך בתור קנדידט, וגם בטלגרמה הודענו הצעתנו ללונדון, שאת תהיי קנדידט. איני יודע איך קיבלו באנגליה דעה זו, אולם בועד המרכזי של אמריקה נתפלגו הדעות. המיעוט הסכים שחברינו בא“י (פועלי ציון) יבחרו מקרבם אחד או שלושה ויצטרפו אל הקומיסיה בשם פועלי ציון, והרוב, שהוא היה מורכב מחבר הס”ט¹⁰ מז’יטלובסקי¹¹ ומ…, החליט להימנע לגמרי בפרינציפיון מהשתתפות בועדה האי"ת.

שלך יצחק

ה    🔗

קנדה, כ“ד סיוון תרע”ח – 4.6.1918

לשלמה קפלנסקי, בהאג

כפי שאתה רואה מהכתובת על גבי הגליון, הנני כבר בצבא. זה שני שבועות שהגעתי למקום הזה והנני כבר חייל כהלכה, יודע להימין ולהשמאיל ולמלא הרבה עבודות. הנני מרגיש את עצמי יפה בתפקידי החדש, והנני מקווה שאהיה חייל הגון.

עדיין לא ברור מתי אעזוב את קנדה, ללכת לאנגליה. לפעמים מוכרחים לחכות כאן שבועות אחדים, ולפעמים גם ירחים שלמים. בכל אופן יש לי זיק תקוה לעזוב בזמן הקרוב מאוד; יותר מזה איני רשאי להודיע. באנגליה נשהה בלי שום ספק שבועות אחדים, וכמובן אודיעך בהזדמנות הראשונה. הייתי מאד רוצה שנערוך איזו ועידה, כי יש צורך גדול בדבר. ראיתי את החוזרים, החמישי והששי, מה“פארבאנד”¹², ורואה אני כי גם דעת הנהלת ה“פארבאנד” נוטה לזה. והיכן מקום טוב יותר לועידה מאשר באנגליה? רק דא עקא, שאין לי ביטחון גמור מתי נישלח מזה. למצער, הייתי רוצה שנזדמן עמך – אם אי־אפשר יהיה לערוך אסיפה רשמית.

כשאני מדבר בלשון “אנחנו” הנני כולל גם את בן־גוריון, שגם הוא כאן, איש צבא כמוני, ויש עוד אחדים מחברינו הטובים. אמרו לנו, שבבואנו ללונדון יתנו לנו חופשה לעשרה ימים רצופים, לנוח. לכן סובר אני, כי הזמן הזה הוא המתאים ביותר לפגישה. השאלות שאני מציע הן, כמובן, על דבר העבודה בארץ־ישראל, וכן גם על דבר העבודה באמריקה.

מה שנוגע לעצם חיינו כאן אקצר הפעם. התרגילים, ההתעמלות, המשמעת, החיים באהלים, השכיבה עם שקיעת חמה, והקימה עם זריחתה – כל כך לא־רגילים בחיי אנשים שאינם חילים, עד שקשה להאמין, כי במשך ימים אחדים אפשר להתרגל לזה בנקל ומשלימים עם זה. עובדה היא, שאיני מרגיש כבר שום קושי בדבר, והאינטרס לכל שאר הענינים הולך ומתמעט מאליו. בין החיילים יש אחדים מטובי חברינו. ובכלל, השפעת “פועלי־ציון” היא המכרעת כאן בכל דבר. אם אין אנו כאן רוב מנין במובן מוחלט, הרי אנו רוב בנין בכל דבר, – –

י. בן־צבי

ו    🔗

קנדה, סיוון תרע"ח – יוני 1918¹³

רחל יקירתי,

…והנה על עצמי אין לי מה לכתוב הרבה. איש־צבא אני ועלי להתחשב עם כל הפקודות. כידוע לי יצאו כבר שתי הקבוצות הראשונות מלונדון לא“י. אך אנחנו (קבוצה ד') וכן גם זו הקודמת עדיין עומדים בקנדה ומצפים בקוצר רוח לפקודה. אין לקווֹת שנבוא לא”י בזמן הקרוב ביותר, ובלי ספק יעברו חדשים אחדים עד אשר נגיע לשם…

אבקשך, יקירתי, למסור ברכתי לז’בוטינסקי ולחיים וייצמן. אקוה להתראות עמהם בא"י לא בתור חבר הקומיסיה כי אם בתור איש צבא פשוט, ומחכה אני בקוצר רוח לרגע המאושר שתעמודנה רגלי שוב על אדמת המולדת היקרה.

כמו־כן תמסרי ברכתי לחברינו אשר עמדך: להמפל, לצפרוני ולפרוז’נסקי¹⁴, וליתר החברים שאיני פורט בשמם. בפרט תמסרי ברכה לדוד באדר¹⁵. את מכתבו קיבלתי ושמחתי על ידיעותיו שהיו הראשונות ע“ד השתדלותכם בדבר הלגיון. פירסמתי תמצית מכתבו ב”אידישער לעגיאנער", שהועד שלנו מוציא לאור.

במחנות קנדה יש מספר גדול, וכמאתים יבואו בשבוע הזה, ודוד עמהם מניו־יורק. מטעמים מובנים איני רוצה לכתוב מספרים. – –

שלך יצחק

ז    🔗

הליפקס, ד' תמוז תרע"ח – 14.6.1918

רחל יקירתי,

הנני כבר שלושה שבועות וחצי בצבא, ומיום ליום הנני מחכה בקוצר־רוח לשעת יציאתי מכאן ללכת ללונדון, ומשם לא"י. כמה תימשך הנסיעה, וכמה זמן הצפיה הממושכה? אני מקוה, כי לא נשב עוד הרבה כאן ובאנגליה – חדשים שנים או שלושה, ואפשר הדבר כי בראש השנה הבאה או בימות החגים תדרוך כף רגלי עלי אדמת הקודש.

לא ידעתי אם קיבלת את מכתבי הקודמים בצירוף תמונתי הצבאית, אך מקוה אני שקיבלת את הידיעה הטלגרפית ע"ד התנדבותי והתקבלותי בצבא. עוד לפני שלושה חדשים נרשמתי ראשונה, אך אז נדחיתי מפאת בריאותי. אחר־זה השתדלתי לנסות דרכים אחרות, אך לבסוף הצלחתי להוכיח לרופאים שאין שום מעצור מצד בריאותי ונתקבלתי באמצע אפריל, ובאמצע מאי באתי אל המחנה. בתחילת יוני בא גם דוד, ונזדמנו במחנה וינדזור. לפני שבוע באה פקודה על דבר נסיעתנו, אך ביום האחרון הגיעה פקודה אחרת; חלק מאתנו נסע, חלק שני (ואני בתוכו) עברנו למבצר אחר שבהליפקס. החלק השלישי, ודוד בתוכו, נשאר עד היום בוינזדור. במשך הזמן הזה הגיעני מכתבך, וכן גם מכתב מאהרן¹⁶ שבאו לניו־יורק, ומשם נשלחו אלי הנה. מכתבך עודדני ומשנה שמחה שמחתי עליו, בהיוָכחי שאת עובדת בכל לבך בעד עצם הרעיון הזה¹⁷, שהנני חושב אותו עיקרי ומרכזי ברגע זה להתגשמותה של הציונות.

בוַדאי רצונך לדעת כיצד הנני מרגיש עצמי כאן בצבא? אני מרגיש עצמי מאושר, כי זכיתי סוף כל סוף להגשים את החלום הישן ושהנני אחד החיילים הפשוטים בצבא העברי. אמנם זמן מה עובר עד אשר יתרגל האדם לעבור מחיי כרך (וביחוד כרך עולמי כניו־יורק) לחיי אהלים, לשכב עם שקיעת החמה ולהשכים¹⁸ שעתים לפני צאתה, לישון על הארץ וכדומה. אולם הרגילות נקנית בנקל, ובזמן קצר. שרירי החזה והזרוע מתפתחים, העור מתקשה, העצבים נרגעים והנך מרגיש עצמך כתינוק שנולד מחדש. המשמעת אינה מעיקה על האדם, אם אינו רואה בה עול נפרז, אלא מקבל אותה ברצון. וכמה נחוצה היא עצם המשמעת לצעירינו, שאינם רגילים לחיי סדר ולמשטר! נראה לי שצריך היה להוציא את סופרינו, את פועלינו וטובי עסקנינו מארבע אמות של הלכה ולהוליכם למשך חדשים אחדים למקום הרחוק מן הישוב, לחלץ עצמותיהם ולהרגילם למשמעת – והיה נוח להם ונוח לבריות!

מקודם ישבנו באהלים, כל שמונה אנשים באהל־בד מיוחד. עכשיו הושיבונו במבצר, המוקף חצר גדולה, ומכאן נשקף מראה נהדר על כל הסביבה. החצר עומדת בראש גבעה גבוהה ולרגליה לשון הים האטלנטי מתפרצת אל היבשה, וכל הסביבה עטופה דשא ואילנות – הכל ירוק מסביב. רק זעיר פה, זעיר שם נראים צריפים ובתי עץ – אלה הם בתי האיכרים הקנדים, המפוזרים בדד, או צריפי הדייגים, המוצאים מחיָתם משפע האוקינוס. הגבעות והמפרץ, היערות והמון האניות מזכירים כל־כך את גדות הבוספור, סמוך לקושטא, ובזכרי את המקומות ההם, אזכור תמיד את הימים הבודדים שבילית בחברתי בסטמבול. הלא תזכרי, יקירתי, את הטיול שטילנו לנאות קיץ. מקום מושב י. נופך¹⁹? כאן היא ממש סביבה שכזו: אניות רבות עוברות ושבות, וכולן נראות מראש הגבעה, שעליה עומד המבצר, ובכל פעם שאני רואה את האניות ירחב לבי בקרבי. אני מתבונן לפאתי מזרח, ואני רואה בעיני רוחי שמה, מעבר לאוקינוס את ארץ המולדת, חציה פדויה וחציה משועבדה שעבוד קשה²⁰. כל הארץ נפרשת לפני כמגילה, מקצה עד הקצה, אני רואה את יפו, את ירושלים החמודה, את זוהר השמש בראש מגדל דוד, את מושבות יהודה ואת הגליל בגאונו, ואת כל חמודי לבי, נפוצים בשדות ובחווֹת. ותקוה חזקה תעודדני כי למרות כל המעצורים והסכנות עוד נתראה ונתראה בקרוב, על־מנת להוסיף את מלחמתנו עד הגיענו לנצחון.

רחל היקרה, בבואי ללונדון אשתדל להודיעך ישר או על־ידי אברהם²¹ ובכל אופן אודיעך במכתב. כי הלא אין בטחון שהטלגרמים יגיעו, ואין צורך לומר – שיגיעו בזמנם. ואותך אבקש, לכתוב לי מכל אשר אתך, ומאשר עם חברינו וממהלך העבודה במשרד העבודה²² ותוצאות עבודתם של ר' חיים ²³ושל ר' זאב²⁴ – הכל הכל. את המכתב תשלחי על־פי הכתובת הצבאית הזאת…

שלך יצחק

ח    🔗

באניה בדרך לאנגליה, כ“ה תמוז תרע”ח – 5.7.1918

רחל יקירתי,

זה עשרה ימים שאני נמצא באניית־המלחמה המובילה אותנו לאנגליה, ובעוד יום או יומיִם נגיע למחוז חפצנו, ומשם אשגר לך מכתבי זה. בשעה שיגיע לידך אהיה כבר באנגליה. אך עוד לפני בוא תשובתך עליו, אקוה למצוא שם את מכתביך הקודמים אשר ישולחו אלי להתם מארצות־הברית. הנני מרגיש עצמי בריא בגופי ובנפשי ואוכל להודיעך, כי חיי הצבא משפיעים לטובה על בריאותי. רק יומיִם או שלושה רעש וסאן הים, עכשיו נעשה שוב שקט ושלו כפני הכנרת ביום צח. כשאני לעצמי לא פעל עלי הים אף במשהו ועכשו דומה הנסיעה לטיול של תענוג.

קבוצה זו, שאני נוסע עמה, קטנה היא בערך. לפני שבועיִם נסעו הקבוצה השלישית וחלק מהרביעית ביום אחד, יחדו לפחות שש מאות איש, אך הפעם אין כאן עמנו אלא כמאה לגיונרים ועוד מאות אחדות נשארו במקום המחנה בקנדה. דוד נמצא עוד במחנה מפני שהוא אחר לבוא כעשרה ימים אחרי. בין אלה שנסעו לפני נמצאים אחדים מחברינו הא“ים, נחום²⁵ , מרחיים²⁶ מחדרה ועוד אחדים. בין הנמצאים עמדי באניה נמצא מן הא”ים דוד גוגול²⁷ מפתח־תקוה. בכלל גדול מספר חברינו בין הלגיונרים, ולהערכתי יעלה מספרם עד שלושים אחוזים מכל הנספחים. אחוזם של הציונים הבורגנים הרבה יותר קטן, פחות מעשרים למאה (אע“פ שבכלל מונים הם פי שלושה מפוע”צ), ואם לפי מספר השיקולים²⁸ יעלו פי עשרים מפוע"צ שבאמריקה.

האֶלמנט הנוסע עמנו הוא משונה ורב־גונים. יש אנשים בעלי הכרה לאומית וחברתית גמורה, ויש אנשים שנסחפו עם הזרם בהיות להם טעמים צדדיים להימלט מאמריקה. יש גם אחוז קטן של “ערב רב” שנספח עם המתנדבים, ומוטב היה שלא יספחו משנספחו. בכל אופן אפשר להחליט כי כמעט כולם יש להם רגש אינסטינקטיבי לארץ־ישראל. ואע“פ שאחוז גדול מהם ילידי אמריקה הם, שאין להם שום חינוך עברי – חושב הרוב להתאחז בארץ אחרי המלחמה, ומתענינים מאד בהרצאות שאני מרצה להם על כתיבת הארץ, דברי ימיה ועניני ההתישבות העברית. בכלל קיבל הלגיון צורה עממית רחבה, וכבר יצא מגדר ענין מפלגה זו או אחרת ובתור תנועה לאומית תקיף, מן ההכרח, את כל שדרות העם השונות. בין הלגיונרים שלנו ישנם מוסמכי אוניברסיטאות, סוחרים ובעלי אומנות חפשית, חניכי ישיבה, אגרונומים וד”ר לפילוסופיה, סופרים ועורכים ויחד עם אלה – אנשים מהשדרות היותר נמוכות. ישנם גם נוצרים אחדים שנספחו על היהודים, ארמנים ורוסים, וגם אירי אחד. בכלל רב מספר הפועלים על שאר האֶלמנטים.

כבר כתבתי לך, שמכתביך האחרונים הגיעוני בזמן – ביום האחרון לצאתי לדרך. ואוכל להבטיחך כי לא פחות משהשפיע הלגיון העברי שנוסד באמריקה ובאנגליה על חברינו בא“י, השפיעה הידיעה ע”ד יסוד הגדוד העברי בא“י על הלגיונרים, ועל המתכוננים להתנדב. מתוך העתונים המגיעים אליך מאמריקה הלא תוכלי לדעת שאף על פי שפוע”צ בתור מפלגה אין להם יחס [חיובי] מוחלט אל הלגיון, אך בפועל – פועלי ציון הם האלמנט היותר אקטיבי המנהל ומסדר את העבודה, והנותן את החומר האנושי הדרוש בשבילו. הלגיונרים שיביאו לא“י, יביאו [אתם] רבים מחברינו שבלי זה לא היו בודאי יכולים לעלות לארץ בזמן כ”כ קרוב. עליכם איפוא להתכונן לזה ולקדם פני הבאים. לדעתי, טוב יהיה לסדר ועד מכין בשביל הלגיונרים כולם ואז תמצאו בנקל את חברינו בין הבאים. ואם אמנם בהיותם אנשי צבא לא יוכלו לעסוק בענינים אזרחיים ומדיניים הרי תוכלו לעשות הרבה במובן התרבותי: לערוך הרצאות ושיעורי ערב, ברשיון השלטונות הצבאיים, ואולי ימָצאו מהם, מהלגיונרים, מקריאים הרצאות שיענינו אתכם. משולי הגליונות הללו תוכלי לראות, רחל, את שם החברה ימק“א (Y.M.C.A)²⁹ העוסקת בצרכי אנשי הצבא הכלליים. מין אגודה כזו צריכה היתה להיברא בשביל הלגיונרים היהודים. בכל מקום ומקום ישנם קלובים מיוחדים לטובת אנשי צבא עם ספרים ועתונים ונייר וכל צרכי כתיבה, ואף באניות יש מחלקת הימק”א.

באנגליה אתראה עם חברינו ואדבר עמהם על כל אותן השאלות התלויות בעולמנו, על השתתפותנו בעבודה הציונית הכללית בועדה הא"ית של וייצמן ובהמשך עבודתה. הלא ידעת, יקרה, שבאמריקה נסחבים הענינים וקיבלו צורה בלתי רצויה, והודות לחברים אחדים שהכניסו כוָנות לא נקיות, יצא שבסוף השתמטו האמריקאים מכל העסק. כך היה מצב הענינים לפני צאתי מאמריקה. בישיבה האחרונה השתתף גם בן־גוריון, והוא מסר לי את פרטי הישיבה (אני הייתי כבר במחנה).

אבקשך, רחל, לכתוב לי בפרוטרוט מאשר אתך, מהרגשתך ומכל הנשמע בעולמנו־עולמכם. מסרי ברכה לחברינו ואנשי שלומנו.

שלך יצחק

ט    🔗

פלימות, ג' אב תרע"ח – 12.7.1918

רחל יקירתי,

סוף סוף באתי אל מחוז חפצי – לתחנתי הראשונה בדרכי לארץ־ישראל. אחרי מסע של שני שבועות באתי ביום הראשון כ“ז תמוז ללונדון וביום כ”ט תמוז – למחנה העברי. המחנה עשה עלי מסקירה ראשונה רושם יפה מאוד, ואקוה שהרושם הזה לא רימני. החיים, הטבע וכל הסביבה – מהודרים. חברינו שבאו לפנינו והפקידים היהודים קיבלו אותנו בשמחה רבה ועושים כל מה שבידם בעדנו, להקל לנו את החיים והעבודה הצבאית. אנו שוכנים באהלי בד, כמו שהיה בוינזדור, בקנדה, ובאמצע המחנה מתנוסס דגל יהודי לתפארה. כמעט כל האופיצרים הם יהודים, המתענינים בהתקדמות הלגיון. והמנהל הראשי, קולונל סמואל, אדם חביב, המסור להגדוד, כפי שמספרים הלגיונרים הקודמים, המהללים אותו.

הקבוצות הראשונה והשניה, שיצאו מאמריקה בתחילת מרס, כבר יצאו לדרך ויש מכתבים מהם, שבקרוב יהיו במצרים. הקבוצה השלישית והרביעית תצאנה בקרוב – אולי בעוד חודש ימים. יש תקוה שגם אנוכי אהיה בין ההולכים הללו, ובזמן הקרוב אזכה לראות את הארץ ולהיפגש עם חמודי. לוּ ידעת כיצד אני מחכה לרגע המאושר שאראה את פניך, יקירתי. '

דוד עודנו מעבר לים ואני מחכה לבואו בשבועות הבאים. את נחום אלקושי פגשתי כאן. היום נסע מפה ללונדון לחופשה שניתנה לחברי הקבוצה הקודמת. חופשתי תהיה רק אחרי שבוע. רוב הלגיונרים מהקבוצה הקודמת (שלישית) הם פוע"צ.

בשעות הקצרות שבליתי בלונדון התראיתי עם חברינו. יחסם אל תנועת הלגיון אינה חיובית, ויש הרבה לספר על זה, אך אתאפק לפי שעה. אקוה להתראות עמהם בזמן יותר פנוי ולהשפיע במובן החיובי יותר. מאפרים³⁰ בא מכתב קצר ורואה אני שאין דעתו נוחה מכל הענין, והוא מזהיר אותם מצדו.

חקרתי ודרשתי ע“ד ברל קוברינסקי³¹ , ע”פ הכתובת ששלחה לי תמר³², אך נודע לי בבירור, כי ברל נסע מלונדון לרוסיה לפני 6 שבועות ומני אז אין להם ידיעות ממנו.

כתבי־נא לי רחל החביבה, על המצב ומכל אשר אתך. מה נשמע במפלגה, מה שלומך ושלום חברינו. מה מצבך החומרי? מאהרון קיבלתי מכתב, הוא כותב ע"ד “המאסף”³³ רציתי לדעת הפרטים. כתבי, מה יצא מהלגיון המסתדר שם, אצלכם. בעתונים מודיעים דברים מוגזמים על אודות זה. שלחי לי המכתב ישר הנה, ואם כבר לא אהיה פה הלא ישלחו לי במקום שאהיה בו. אני מרגיש את עצמי בריא ושלם ובקרוב אשלח לך תמונתי, אם גם לא הודעת לי כלום, אם קיבלת תמונתי, ולא שלחת לי אף פעם תמונתך. דרשי בשמי לשלום חברינו ומסרי להם ברכה מהקבוצה אשר עמדי. אנו מזכירים אתכם תמיד – וכולם, הקרובים והרחוקים, מתגעגעים לרגע פגישתנו בארץ האבות. היי ברוכה, יקרה.

שלך יצחק

החלוץ³⁴ קיים והחברים שאינם יכולים להתנדב וכן גם החברות מתענינים בו וכוָנתם לברוא מחנה של עבודה שיבוא ברגע שאפשר יהיה לנסוע. לצערנו עוד לא הגיעה השעה ואין שום אפשרות להשיג רשיון לשום איש, מלבד לאנשי הגדוד, ואולי גם יצליחו אחדות מחברות “מגן דוד אדום” לבוא בעוד חדשים אחדים.

אלכסנדר וזרובבל³⁵ הם ברוסיה ואין לי מהם כל מכתב.

י    🔗

פלימות, הגדוד העברי, כ“ג אב תרע”ח – 1.8.1918

רחל יקירתי,

כשלושה שבועות עברו מיום בואי הנה. ימים אחדים אחרי בואי קיבלתי חופשה ללכת ללונדון, ושם ביליתי בחברת ידידים וחברים. הזמן עבר במהירות וכעת שבתי למחנה – לעבודתי. עבודה קשה מעבידים אותנו – מכשירים אותנו ליריה, וכבר העניקו לי רובה ושאר “תשמישי קדושה”, הזקוקים לטיפול מיוחד, מה שלוקח כמעט את כל שעות הפנאי. אולם שמח הנני מאד על כל זה, כי כל ההכנות הללו מנבאות שבקרוב בקרוב מאד נעזוב את אנגליה ונשים לדרך פעמינו, והתקוה תשעשעני כי עוד במשך החודש הבא, או לפחות בתשרי, אהיה במצרים. כמובן, אי־אפשר לדעת כמה זמן אשהה שם. אולם בהיותי שם ארגיש את עצמי כמו על מפתן ארץ־ישראל, וזה מעודד את רוחי ואת רוחם של רוב “בחורינו”. בהיותי בלונדון קיבלתי איזו ידיעות קטועות מא“י ודרישת שלום מאתך על־ידי מר ליאון סימון³⁶, אחד מחברי הועדה הא”ית, אשר התראה עמדך. שלחתי לך דרישת שלום (בעל־פה), על־ידי אחדים מחברינו שבועדת הדסה³⁷. אני מצטער על שלא הספקתי בשום אופן להתראות עם מר אטינגר³⁸ לפני עזבו את אנגליה. אך הד“ר שמיד³⁹ ימסור לך ד”ש ישרה מאתי. – –

מסרי נא ברכתי לכל חברינו העובדים במחיצה אחת אתך בעד רעיוננו ובעד התנועה החדשה⁴⁰. ידעתי כי אחריות קשה מאד⁴¹ נופלת עליכם, ואילו פניתם אל ההגיון המופשט הייתם מוצאים הרבה טעמים חשובים כנגד. אולם ברגעים כאלה קשה להטיל הכל על מאזני ההגיון, ומוכרחים לשתף אף את האנרגיה הפנימית המתפרצת חוצה בכוח הרצון העז הנטוע בלב עם בריא, אותה האנרגיה הידועה בשם “רגש”.

הודיעיני נא, רחל, בפרוטרוט עד כמה שאפשר מהנעשה והנשמע אצלכם. דוד הגיע בשלום בשבוע שעבר והוא דורש בשלומך, תקותנו שנבוא בעת ובעונה אחת. – –

יש תקוה כי אסע בעוד שנים או שלושה שבועות. בבואי מצרימה אטלגרף לך מיד ליפו. השתדלי להשיג רשיון לבוא אז מצרימה ולהתראות, כי מסופק אני אם אפשר יהיה להשיג רשיון בשבילי ממצרים, אבל בוַדאי אשיג חופשה לימים אחדים עוד במצרים.

שלך יצחק

יא    🔗

קהיר, ערב ראש השנה תרע"ט – 6.9.1918

רחל יקירתי,

לפני שלוש וחצי שנים ישבנו כאן בליל התקדש החג, הוא חג חירותנו הראשון לגלותי, ועכשיו הנני יושב כאן שוב בליל התקדש חג השנה החדשה.

מה רב המרחק, מה גדול ההבדל. אז ישבנו כאבלים, כי לגולה יצאנו. עכשיו אנו מרגישים כי חג חירותנו קרוב לבוא. אנו שבים בתור חיילים מהמחנה הקטן, המחנה העברי הראשון מימות שמעון בר־כוכבא ובנימין הטברייני, ואנו שבים קוממיות לארצנו. – –

ובלילי חג הזכרון – מתרוצצים בראשי זכרונות קרובים ורחוקים, ותמונות שונות מהעתיד הקרוב צפות ומתיצבות חיות לנגד עיני רוחי.

אולם אקצר נא בזכרונות. עלי לצמצם את דברי ולהגיד לך בקיצור שמץ מהדברים שאני רוצה למסור, בהשתמשי בהזדמנות הבלתי־מצויה לשגר אליך דברים, שלא יעברו תחת שבט הבקורת. שהרי גלוי וידוע לך שאין לי יכולת זו מדי יום ביומו.

עד היום כתבתי לך כמה מכתבים מן הדרך, מכל הארצות שעברתי בהן: מצרפת, מאנגליה ומארץ מצרים, מיד בבואי לשם. אולם אינני בטוח שדברי הגיעו אליך כולם או לו גם מקצתם. הדרך היתה מענינת מאד למרות הטירוד בעגלות המשא, המשמעת שהגבילה “חרותנו” והאיסור לרדת אל בתי־התחנות. עברנו לכל אָרכה של צרפת והקיפונו את הרי האלפים. במרחק של שישים קילומטר מגבול שווייץ, נראה לנו מרחוק המונבלן, והטבע האַלפי נגלה בכל הדרו, ממש כמו בשווייץ עצמה. פעמיִם עשינו הפסקות קצרות לנוח, פעם בצרפת, סמוך לליאון, ופעם –במרכזה של איטליה, מה רבו הדברים לספר, אך אחשׂכם לעת אחרת, לכשנזדמן בקרוב פנים אל פנים.

עכשיו הגענו בשלום, והננו חונים במחנה מיוחד בין ישמעאליה ובין זגאזיג בתל־אל־כביר. הננו שוכנים באהלים – הבטליון הארבעים, המונה עכשיו כאלף וארבע מאות איש, בהם כתשע מאות וחמישים אמריקאים. יש בינינו רבים מאד מחברינו הטובים ביותר באמריקה, מניו־יורק ומשיקאגו, מבלטימור ומסינסינטי, מוויניפג ומדטרויט, מכל רחבי אמריקה. בכלל, האחוז של פועלי ציון הוא מכריע ביחס למספר “המפורדים”. ובמובן המוחלט יגיע למאתים בערך (ספירה מדויקת אין עדיין בידי, לצערי). מספר הציונים הכלליים הוא הרבה יותר קטן מזה. הרוב המכריע אינו שייך לשום מפלגה. בכלל יש הפרש עמוק בין האמריקאים, שכולם הם מתנדבים, ובין האנגלים שהלכו ברובם מחמת אונס. אולם האנגלים אשר עמנו מושפעים הרבה מהאמריקאים והם בטלים, יותר נכון נטשטשה קצת צורתם המיוחדת, שהיתה בולטת כל כך בגדוד הל“ח ואולי גם בגדוד הל”ט שקדמו לנו.

אנו ניגשים לסידור שיעורים לעברית והרצאות על ארץ־ישראל ועל היסטוריה עברית. נבחר ועד מיוחד העוסק בעניני תרבות, ונסיעתנו, שלי ושל דוד, לקהירו קשורה בענין המצאת ספרי לימוד. – –

בכלל עומדת לפנינו עבודה קשה, כי ההכשרה הצבאית שקיבלנו אינה מספיקה בשום אופן, ובהיות שהמפקד שלנו רוצה למהר להעבירנו לארץ־ישראל, אל מקום המערכה, עלינו לעבוד במרץ רב, להשלים את התרגילים והידיעות במשך זמן קצר, וזה לא יושג אלא על־ידי עבודה אינטנסיבית מאוד.

אתאר לך, יקירתי, יום של עבודה. אנו משכימים בשעה ארבע וחצי לקול המחצצר, לובשים ונועלים, ומסדרים את החפצים בשורה לפני האוהל, רוחצים ולוגמים קצת תה, מנקים בחפזון את הנשק וממהרים אל הרחבה הנועדה לתרגילים. בשעה חמש ורבע מוכרחים להיות שם בלי כל איחור, אף לחצי רגע, והמאחר סופג עונש כדין עובר “עבירה”. מיד בוחנים, ע“י קריאת השמות, אם באו כולם, ובודקים את הנשק, אם הוא נקי, לפנים ולבר, ואם התגלחת מספיקה. מחמש עד שש וחצי – תרגילים או תהלוכה צבאית, אח”כ הפסקה לחצי שעה לפת שחרית. בשבע ורבע מוכרחים כבר להסתדר שוב במערכה, עושים תמרונים ותרגילים שונים עד תשע או תשע וחצי, ואח"כ מרצים לפנינו – על הרוב, על נושאים צבאיים שונים – עד אחת־עשרה. לעתים קרובות עובדים עבודה במקום התרגילים, כי אין לנו פועלים ומשרתים לשרתנו. בידינו אנו בונים אהלים, בידינו טוענים ומפרקים את המטען, ובעצמנו מבשלים ומנקים הכל. ותור נועד לכל פלוגה ולכל כיתה לעבוד בזמנו. חוץ מזה יש לנו משרות שונות, כגון המשמר והמשטר.

בסך הכל עובדים, איפוא, עבודה קבועה כחמש שעות בבוקר; אחר הצהרים עסוקים אנו עוד כשעתיִם – משעה ארבע עד שש או שש וחצי. מאחת־עשרה עד ארבע השרב והחום קשים מאוד, ואי־אפשר לעמוד בפני השמש, ביחוד במדבר, בין החולות שבהם אנו דרים. לעומת זה נעים מאוד האויר לעת שקיעת החמה, ובערב מבלים בנעימות, על כוס קפה או שוקולד, וכדומה. בשיחת ריעים ובשירה בתוך אהלי בד המיוחדים למעונינים. בשעה שמונה או שמונה וחצי תרדמה יצוקה על אהלי מחנה יהודה.

זוהי תמונה חטופה, אולם נאמנה, “מסדר היום” שלנו. זוהי הפרוזה שבחיים, אולם פרוזה זו דורשת התאמצות יתרה של כל הכוחות.

אין זו עבודה מיכנית בלבד. כוחות הנפש מוכרחים להשתתף בעבודת הגוף. אולם מצד שני עצם העבודה והתרגילים פועלים לטובה, ושכרו של העמל בצדו; הגוף מסתגל ומתחזק, והנני מרגיש את עצמי יותר בריא. בימי השבת פנויים אנו לגמרי מתרגילים, אך לא מתהלוכות צבא, [ויש לנו] יותר זמן למנוחה.

אנו מתכוננים להתחיל בעבודה תרבותית בתוך המחנה, מה שכל כך נחוץ. – – תוכלי בעצמך להבין: ציבור אנשי הצבא מורכב מכל סוגי אנשים: בעלי השכלה עליונה ובורים והדיוטות, שלא ראיתי מעולם דוגמתם, פועלים בעלי הכרה עמוקה ואידיאליסטים ועד אנשים נחותים. אין זה ציבור של מלאכי אֵל, של “טובי האומה”, כי אם דוגמה קטנה ונאמנה מכל השדרות והכיתות המצויות בקרב העם. האידיאליזציה של הלגיונרים היא קצת יותר מתמימות (אידיאליזציה כזו מצאתי למשל במאמרו של יבנאלי ב“על הסף”)⁴² dir=“rtl”>. הלגיון באמריקה היה לתנועה עממית, ולכן יכיל בקרבו יסודות מכל המינים. ואם לא יתגברו כוחות בעלי הכרה וזיקה ציבורית, ממילא יתחזקו ויעלו כוחות אחרים. – –

לאשרנו, אנו נמצאים במצב יותר טוב ועשירים אנו בכוחות חיוביים בעלי הכרה. אמנם המשטר הצבאי מצמצם ומגביל אותנו ושׂם רסן בפינו, אף־על־פי כן אני רואה דרך להשפיע לטובה ברוחנו. וגם הפקידות הראשית באה במידה ידועה לעזרתנו. בקרוב אנו מתחילים בנסיונות הראשונים להשפיע על אנשי הצבא להכשירם לתפקיד הנשגב שהוטל על שכמם, ושעדיין לא חדרו לעמקו אלא המשובחים שבהם.

לא תוכלי לשער את רגש השמחה שמילא את לבי לשמוע כי אמנם הגדוד הארצישראלי הוא דבר שבמציאות. כל כך הורגלתי ל“בלופים” השונים ולשמועות הבלתי־מיוסדות שלא האמנתי כי הגדוד הא“י אמנם קיים במציאות. ממכתביך נודע לי רק שמשתדלים בענין, ורק כאן באו ידיעות ברורות על הגדוד; הוא כבר נמצא במצרים, ואף זכיתי לראותו בעיני, ולהזדמן עם כל חבריו במחנה חילמיה, שם הם חונים. ועוד ברור, שנתאחד, האמריקאים והארצישראלים, במחנה אחד, שבו נמשיך תרגילינו, אעפ”י שעדיין לא ידוע אם אנחנו נעבור אליהם או הם יסופחו אל מחננו.

כמה זמן נשהה עוד במצרים עד שנעבור לארץ? זוהי השאלה הבוערת המנקרת במוחנו, ועליה אי־אפשר לענות. – – מה טוב היה, אילו יכולת את לבוא הנה לכל הפחות לשבוע או לשבועיִם, כי הלא אי־אפשר בשום אופן למסור במכתב אף המעט מן המעט ממה שיש להגיד. כפי שמסרו לי החברים אַת סובלת מקדחת. עבודתך הקשה בכל הועדות והועדים השפיעה, כנראה, לרעה על בריאותך, וצורך הכרחי לך לנוח זמן מה. – – לפי הידיעות שהגיעו מאמריקה עוסקים הם שם במרץ בעד הלגיון. – – ביום עזבי את אנגליה היו השמועות מתהלכות כי הגיעו כארבע מאות בחורים חדשים מאמריקה, אך בעיני לא ראיתים, ולפי המכתבים הפרטיים והקורספוֹנדנציות שבעתונות האמריקאית יש לקוות עוד לעשרת אלפים מתנדבים. סכום זה אולי הוא מוגזם, אך בכל זאת יש איזה יסוד גם לו, מפני שלפי החוק שנתקבל בזמן האחרון חלה עבודת הצבא על כל אלה שהיו בסוג ב' (כלומר הרוסים ושאר הנייטרלים שאין להם ניירות ראשונים); והממשלה התירה לכל אלה ששייכים לסוג זה להסתפח במשך ג' חדשים אל הגדוד היהודי, מה שיביא עוד אלפי מתנדבים ללגיון היהודי.

מלבד זה יש עוד סוג ידוע של יהודים רוסיים באנגליה, שניתנה להם בזמן האחרון היכולת לעבור מרצונם מגדוד העבודה אל הגדוד העברי ההולך לא"י.

עכשיו על הענינים הנוגעים באופן ישר לעבודתנו המפלגתית.

מלונדון כתבתי לך על אודות מצב הענינים בנוגע לקומיסיה הארצישראלית. התראיתי שם פעמים אחדות עם סוקולוב⁴³ לבדי וגם בלוויית החבר מוריס מייאר⁴⁴ , שהלך עמדי בתור בא־כוח הועד המרכזי. סוקולוב מסכים לזה ש“פועלי־ציון” יכניסו בא־כוח אחד לועדה, והאיץ בנו שנמהר בדבר, כדי שבא־כוחנו יספיק להיכנס לתפקידו כל עוד ד"ר וייצמן נמצא בארץ.

בעמל רב עלה בידי לפעול אצל החברים בלונדון שישנו את החלטתם הקודמת להימנע מלהשתתף בועדה הארצישראלית. – – הצעתי שימסרו יפוי־הכוח למפלגתנו בארץ־ישראל. – –

והנה עד עכשיו אינני יודע מה דעתה של המפלגה בארץ־ישראל על דבר הקומיסיה ועל דבר השתתפותנו, ואם נכונה המפלגה לקבל יפוי־הכוח לשם זה. היום תהיה לנו אסיפת חברים, בשיתוף חברינו מארץ־ישראל, ואולי יבררו לי יותר את הענין.

יצחק

מפי רחל:    🔗

בקושי השגתי רשיון נסיעה למצרים. בן־צבי חיכה לי בתחנת הרכבת. פגישה נרגשת לאחר כארבע שנות פרידה. כאן ראיתי גם את דוד בן־גוריון וחברים מתנדבים מאמריקה. עלץ הלב לקראת מחנה חיילים יהודי. בן־צבי העיר: “מה נפלא שגם באמריקה וגם בארץ־ישראל עסקנו בפעולת ההתנדבות”. באותו יום נתקיימה מועצת הגדוד.

במועצה הזאת השתתפו יצחק בן־צבי, דוד בן־גוריון, אליהו גולומב, דוב הוז, משה סמילנסקי ועוד חברים. דנו על הדרכים להניע את המטה הראשי להחיש את שליחת חיילי הגדוד לחזית. החברים היו מעוצבנים. זיק ההתלהבות הנפלאה נתקל במגע היומיומי בנוקשות השלטון.

בערב הלכתי עם בן־צבי אל ד"ר חיים וייצמן. כבר נפגשתי אתו פעמים אחדות בתור חברה בועד המתנדבים. אך לבן־צבי זוהי פגישה ראשונה אתו, בתור חייל פשוט. והשיחה אינה מתקשרת. פני וייצמן עצובים. עוד לא יבשה הדיו בה נחתמה הצהרת בלפור. וכבר החל המאבק בארץ על פירוש מהותו הממשית של “הבית הלאומי”.

בגדוד סבלו חיילינו מהשיגרה הצבאית. הקולונל פטרסון היה יחיד ביחסו החם לחיילים היהודים. על כל דבר היה להיאבק: על הדגל העברי, על כל מינוי של קצין יהודי, על העברית כלשון הפקודות באימונים וכו'. אך כדי להגיע למטרה הנכספת – אל חזית הגליל – מוכנים היו החברים לכל ויתור. גם בשיחה זו עם וייצמן הדגיש בן־צבי את הנקודה שהיא צפור נפשו של הגדוד: הרצון העז להישלח לחזית – לכיבוש הגליל – שהתכונה לקראתו כבר הורגשה היטב באותם הימים.

יב    🔗

קהיר, ב' בראש השנה תרע"ט בערב – 8.9.1918

רחל יקירתי,

אתמול אחה“צ היתה לנו ישיבה בעיר החרס (הליופוליס) אשר על־יד קהירו של מצרים, בהשתתפותם של חברי הועד המרכזי של פוע”צ מא"י והוַעד של מצרים, ובהשתתפותו של אברהם⁴⁵ ושל עוד שני חברים אורחים מהגדוד הארבעים⁴⁶ (בן גוריון עודנו חולה ולא יכול היה להשתתף בישיבה).

אחרי שהחברים הנאספים דנו על מצב המפלגה, וביחוד על מצבו של המשרד ביפו⁴⁷ ואחר ששמעו את ביאורי על אודות ענין השתתפותנו בועדה האי"ת ועל החלטתם האחרונה של חברינו שבאנגליה, נתקבלו ההחלטות הללו, שאני מוסרם כאן לך ולחברי המשרד באופן רשמי.

א. הוחלט לדרוש בכל תוקף מאת הד“ר ח. וייצמן שיוציא אל הפועל את הרשיון לחברינו א. קומרוב לעבור תיכף לא”י. לשם זה יפנו אליו באופן רשמי שני באי־כוח המפלגה ביפו וידרשו זה באופן אולטימטיבי.

ב. יחד עם זה יבקשו ממנו למהר בענין השבת שאר החברים המצרים הנכנסים לרשימת ה־250 האנשים העומדים על הפרק לשוב לא"י. שנים מהחברים יקבלו את הרשיון בהקדם עד כמה שאפשר.

ג, עד שיבוא אברהם ויקבל לידו את עבודת המשרד, יתעכב החבר יעקב פרוז’נסקי ביפו, בכדי שלא תיפסק עבודת המשרד או שלא תחלש ביני לביני.

ד. עד שיסודר ענין ההשתתפות בועדה הארצי־ישראלית, אנו דורשים מהחברה רחל⁴⁸ שתישאר על מקומה, ותמשיך את עבודתה.

ה. לתלגרף ללונדון שיודיעו בדרך תלגרף את תשובתו של “הפרבאנד”⁴⁹, בנוגע לבואו של קפלנסקי, או בנוגע למסירת יפוי־הכח למפלגה האי“ת למנות בא־כח פועלי־ציון בועדה האי”ת.

מהתשובה על התלגרמה הזאת נדע ברור מצב הענינים, ולמה יש לחכות. אם יבוא קפלנסקי בקרוב יהיה עיקר תפקידו הצד הפוליטי ועיבוד תכניות הועידה, בתור בא־כוחנו לקומיסיה. ואם יוברר שאינו בא, עליכם ועלינו למנות בא־כוחנו בתור הקומיסיה, שנשען הפעם לא רק על המפלגה המקומית אלא גם על הסכמתם ומשענתם של פוע"צ באמריקה ובאנגליה. – –

היי שלום רחל יקירתי, שלום ולהתראות.

שלך י. בן־צבי

יג    🔗

י“ז בתשרי תרע”ט – 23.9.1918

רחל יקירתי,

ארבעה ימים עברו מיום שעזבת את המחנה. הלא היית עמדי והתבוננת קצת אל חיי, לפיכך לא יהיו דברי סתומים בעיניך.

התראיתי עם חברינו הארצישראליים, והם שוכנים כבר באהלים שראית, המיוחדים להם. אמש ערכנו להם קבלת פנים. בנשף הזה דיברתי עברית בשם הגדוד שלנו, ועוד חבר, שיין⁵⁰ דיבר יהודית, ואגרונסקי⁵¹ – אנגלית. גם המצביא שלנו דיבר, והדגיש את השתתפותם של יהודי אנגליה, שכולם הקריבו הרבה במלחמה והם מסורים לארץ־ישראל.

בלילה באו ארבעה אנשי־צבא מיפו וסיפרו פרטים על כיבוש חדרה וזכרון יעקב. את הידיעה הרשמית בדבר כיבוש חיפה מסר לנו המצביא באופן רשמי והיא נתקבלה בהתלהבות עצומה. אך בשמחה הזאת מהולים גם רגשי מרירות – שלא זכינו להשתתף בעצמנו בכיבוש הגליל.

אנא הודיעיני מה מצבו של גדוד הנשים⁵² ומה שלום היהודים בחלק שנכבש מחדש. מי מחברינו ומידידינו נשאר שם. יש צורך גדול לבקר אותם ולהתראות עמם. – –

שלך יצחק

יד    🔗

תל־אל־כביר, י“ח בתשרי תרע”ט – 24.9.1918

רחל יקירתי,

ראשית – ברכה לרגל שיחרור הגליל מעול התורכים. שנית – רציתי להזכירך: ר' חיים הבטיח שגדודינו ישתתפו בכיבוש הגליל. בחיפה כבר איחרנו. אך בצפת אולי יש עוד זמן. נסי לדבר עם ביאנקיני⁵³ והשאר, שיש להם יד והשפעה, יסייעו נא בדבר. דברי עם וולאדימיר⁵⁴. ואם תצליחי בזה, השתדלי גם שיציעו משם לרבי שמואל⁵⁵ שלנו שישתתף גם הוא בכל כוחותיו, או בחלק מכוחותיו, וישלחם במהירות האפשרית לשם השתתפות במצוָה הגדולה הזאת. ואני וחברי נשתדל מכאן ככול שידנו תגיע. כתבי נא, יקרה, מכל אשר אתך.

שלך יצחק

טו    🔗

במדבר, על יד תל אל־כביר י“ט תשרי תרע”ט – 25.9.1918

רחל היקרה

הנני ממהר להריץ אליך את הדברים האלה שיש להם ערך היותר גדול בשביל התפתחות כל המאורעות הבאים.

כיבושו של הגליל מעורר, מלבד רגש השמחה על גאולת ארץ־ישראל, גם רגש מר: הכיבוש הולך ונגמר, ואנחנו, כלומר הגדודים היהודים, לא השתתפנו בו. עכשיו נשארה עוד נקודה קטנה אחת, שהיא האחרונה⁵⁶, ואם לא נשתתף בה, אזי ניטל הרבה מקסמו ומחשיבותו של כל הגדוד. פניתי ביחד עם משה סמילנסקי⁵⁷ למצביא שלנו בהצעה, שישלח את הגדודים האמריקאי והארצישראלי, לגליל העליון, כדי שנשתתף בתפיסת (אוקופציה) צפת. ביארתי לו שיש לזה ערך כפול: בשביל העולם, בתור דמונסטרציה ציונית חשובה ביותר; ובשביל הגדוד עצמו: זה ירים את רוח הלגיונרים. ומה יוכל ברגע זה להשפיע יותר על כל העולם במובן הציוני מאשר הידיעה על השתתפותם של היהודים, בתור יהודים, בכיבוש ארץ־ישראל שנית. דווקא הגליל, עם כל קסם עברו ועם עטרת הגאולה, שהעניקה לו הקבלה (המסורת מקשרת את ראשית הגאולה דווקא עם טבריה ועם צפת); הגליל העליון, שייתפס על־ידי היהודים, יעשה על היהודים בכל העולם רושם חזק יותר ממה שעשתה הדקלרציה (הכרזת בלפור) בשעתה.

לשם זה דרוש, לדעתי, שכל יהודי הלגיון הל“ח והל”ט, ואם אפשר גם המ'⁵⁸ או לפחות חלק ממנו, יישלחו מיד יחדיו לחזית הארצישראלית הצפונית, ולא לשום מקום אחר. רק אז יוכלו להופיע בתור גדודים יהודיים, וכך ייגלו לעיני כל העולם כולו (מובן שזה ישפיע גם על המשך ההתנדבות בארץ־ישראל).

בדרישה כזו צריכה, לדעתי, לבוא הקומיסיה הציונית. מהרי לדבר עם ז’בוטינסקי ועם ביאנקיני ושאר אישים. אולי צריך לטלגרף בפרוטרוט לוייצמן ללונדון, והוא יפעל משם.– – הודיעיני נא תוצאות הבטחותיו של ד"ר וייצמן בכלל, ובפרט בנוגע לעניני⁵⁹. – –

…מובטחני, רחל יקירתי, שתסכימי לעצם התכנית ולחשיבותה, ותעשי מה שביכלתך. זוהי לא רק דעתי הפרטית; גם סמילנסקי ורבים מחברינו, אשר דברתי עמהם, מסכימים לתכנית זו. אולי היתה איזו אפשרות שהיא, והייתי בא לשם מטרה זו לא"י לימים אחדים. אך זה כמעט מן הנמנע. לכן תעשי את בעצמך בזה. האופיצר מר סמואל מסכים לגמרי לכל הענין, כמו שהבאתי. אבקשך לאשר מיד, אם אפשר בטלגרמה, קבלת המכתב הזה ואם יש איזו תקוה.

שלך יצחק

טז    🔗

מצרים כ“ג תשרי תרע”ט – 29.9.1918

לחברי הועד המרכזי של מפלגת הפועלים העברים

הסוציאל־דמוקרטים בארץ־ישראל (“פועלי ציון”).

חברים יקרים,

קיבלנו את ברכתכם, ברכת אחים נלבבה, לבואנו מצרימה בדרכנו לארץ מולדתנו, לרשת את נחלת אבותינו ולהמשיך את עבודתנו המשותפת. בשם כל חברינו האמריקאים הננו מודים לכם בעד דבריכם הטובים. אנו מקוים להתראות עמכם בקרוב בארץ־ישראל ולעבוד יחד עמכם בעד שיחרורה ובנינה של ארצנו ובעד המעמד היוצר, הנושא בחובו את גרעין החירות הלאומית והחברתית – בעד מעמד הפועלים. עבודתכם המלאה מסירות־נפש מצוינה ברגעים היותר קשים, מצאה לה הד בלבות כל חבריכם שבגולה, והיא שהשפיעה על אלפי אנשים לצאת בעקבות חלוצינו הראשונים ולברוא את הגדוד היהודי של אמריקה ושל אנגליה. לא נעלמו מאתנו כל יסוריכם וצרותיכם הנוראות, שעברו על ראשכם ועל ראש כל הישוב. אומץ לבכם הוא שפעל על מיליוני אחינו לקרבם לרעיון ארץ־ישראל, גם את אלה שהיו רחוקים מהרעיון הלאומי בפיהם ובלבם. עכשיו נשתנה המצב בארצות הגולה שינוי עצום, ורבות מאחינו עומדים מוכנים לדרך, מחכים לפתיחת השערים, ואנחנו, אלפי הלגיונרים, הננו רק חלוצים לתנועה הגדולה, העתידה להיגלות בקרוב. ביחוד נתגלה השינוי במחנה הפועלים, שהיו תחת השפעת כנופיה של מתבוללים קוסמופוליטים. עכשיו השתחרר רוב הפועלים מהשפעתם והביע את דעתו ואת רצונו להשתתף בבנין ארץ־ישראל על יסודות של עבודה וחירות חברתית.

שנית, באנו להודיעכם בשם כל חברינו המסודרים בשני הגדודים, בגדוד האמריקאי ובגדוד הארצישראלי, כי הצלחנו למצוא דרך להסתדר ובחרנו בוועדים מיוחדים, וגם אופן של עבודה מאוחדת. בגדוד האמריקאי, הנמצא בתל אל־כביר, ישנם לא פחות משלוש מאות חברי “פועלי־ציון”, ובגדוד הארצישראלי – לפחות שבעים. בסך הכל כארבע מאות חברים. האמריקאים החליטו לאסוף מס־חברים. חלק מהמס – לועד המרכזי של “פועלי־ציון” בארץ־ישראל, והחלק השני – חמשים אחוזים – יישאר לנו בשביל עבודתנו הפנימית בקרב הגדוד.

רצוף בזה מכתב מיוחד בשם שני הוועדים בנוגע לשאלה חשובה אחת – שאלת המשך עבודתנו בארץ־ישראל.

הודיעונו מכל הנשמע אצלכם, שלחו לנו כל החוברות והחוזרים. השתדלו לשלוח בהזדמנות, כדי שלא יעברו המכתבים דרך הביקורת, כמו שאנו משתדלים מכאן. הודיעונו מה נשמע אצל חברינו שבגדוד הל"ט, ובאיזו דרך נתקשר עמהם. – –

י. בן־צבי

יז    🔗

מצרים כ“ד תשרי תרע”ט – 30.9.1918

לחברי המרכז, של מפלגת הפועלים העברים

הסוציאל־דמוקרטים בארץ־ישראל “פועלי־ציון”.

חברים יקרים,

מהמכתב הרצוף בזה יודע לכם, איך הסתדרנו בשני הגדודים. עכשיו אנו רוצים לדון עמכם בענין הנוגע לגדוד, ויחד עם זה – לעבודתנו הקרובה בארץ־ישראל. ענין זה נוגע לכולנו, והננו פונים אליכם בשם הועד המאוחד של שני הגדודים.

פתיחת הגליל⁶⁰ הכניסה שינוי פתאומי ועצום בכל מצב הענינים, והיא מוכרחה להשפיע על כל מהלך עמדתנו, ראשית – עצם העובדה, שהחלק הנשאר של ארצנו, שהיה עד כה תחת עול תורכיה, השתחרר. יהודה נתאחדה שוב עם הגליל, ורבים מחברינו, שהיו במשך עשרה חדשים קרועים מכם, יוכלו לשוב אל עבודתם בשני המובנים – במובן העבודה, פשוטה כמשמעה, ובמובן העבודה הציבורית גם יחד. הננו מתכוונים בעיקר לחברינו “פועלי־ציון” ולעבודה המפלגתית, לשמירה ולעבודה בין הציבור הפרולטרי.

שנית – היכולת שנפתחה ביהודה להתחיל בעבודה נורמלית. החזית נתעתקה, בגלל הנצחון האנגלי, מיהודה אל צפון הגליל, וכל יהודה ושומרון השתחררו מתנועת הצבא. התנאים החדשים מאפשרים עבודה נורמלית במושבות ובערים, והכשרת הקרקע לעבודה קרובה בקרב הפועלים. עלינו להשתמש בתנאים הללו, בכדי להתחיל בליקוט כוחותינו, לרפא את הפצעים ולהניח היסוד לעבודת העתיד. צריכים לעבד תכניות ממשיות לעבודתנו, תכניות שישענו לא על אומדנות והשערות בעלמא, אלא על יסוד ידיעת המצב הכללי ומצב הכוחות המתאימים, ולהודיע על התוצאות לחברינו שבגולה.

הגיעה השעה להשתמש בתוצאות המצב. עליכם לחלק כוחותינו בין יהודה ובין הגליל, לבצר את המרכז, שנתמעטה דמותו – מפני הקרע בין יהודה והגליל – ולהשלימו על־ידי סיפוחם של חברים חדשים לעבודה. כבר הגיעה אלינו הידיעה, על־ידי רחל, כי אחדים מחברינו (כמו הח' ואלדשטיין⁶¹ ואחרים) נמצאים בחלק המשוחרר, ואולי נזכה לקבל בקרוב פני החברים שבדמשק⁶² . בעזרת הכוחות המאוחדים, מקווים אנו, תיפתר השאלה החמורה, שהביאה את העבודה בארץ־ישראל עד סף המשבר.

בלי ספק תתעורר כעת תנועה חדשה, תנועת ההתנדבות⁶³ במקומות הנכבשים מחדש. תנועה זו תהא טבעית, ובלי ספק יתפשו בה חברינו מקום חשוב, כמו שהיה ביהודה⁶⁴ בזמנו. אולם התנאים נשתנו מאוד מן הזמן ההוא ועד עתה. שיחרורה של ארץ־ישראל נגמר כמעט, ואף־על־פי שבזה עוד לא נגמר תפקידנו, כל עוד לא הובטחו גבולות הארץ על ידי שיחרור סוריה, וכל עוד לא נגמרה המלחמה הכללית, והשלום הבין־לאומי, שיבטיח את זכותנו על הארץ, טרם הגיע. אף־על־פי־כן עלינו כבר מעכשיו לדאוג לעבודה האורגנית שתתחיל בארץ ולהניח היסוד מעכשיו: עלינו לבנות הריסותינו, לעבד תכניות לקבוצות יִשוביות על יסוד קואופרטיבי, לסדר את כוחות העבודה והשמירה, ולבוא בדברים עם העולם החיצוני, בכדי להסביר לחברינו בגולה את המצב ואת תפקידם ולברר את תכנית עבודתנו המקיפה.

על יסוד כל זה באנו לידי הסכמה, שעל חברינו אשר במקומות הנכבשים מחדש, לרכז את כוחותיהם ולהקדישם לעבודה הנזכרה, ולא להוציא את כולם להתנדבות. אין אנו מתנגדים בזה לעבודת ההתנדבות בכלל, אלא רצוננו להעיר לחברינו, כי יזכרו ברגע זה, שאחרי גמר השיחרור של ארץ־ישראל, במובן הישוב הקיים, אי־אפשר עוד להקדיש כל הכוחות לתנועת הגדוד, כמו שנדרש עד כה. קודם כל צריך להבטיח את העבודה המפלגתית.

בטוחים אני שדנתם בעצמכם על המצב, אבל אנחנו, הנמצאים בתוך הגדוד, הרגשנו יותר בענין, ולכן ממהרים אנו להודיעכם עליו ראשונה. אין אנו רוצים לפנות ישר אל חברינו בגליל; עשו זאת בעצמכם והסבירו להם את המצב ואת דעתנו. השתדלו לקרוא לועידה כללית מיוחדת של מפלגתנו, בירושלים או ביפו, שבה ישתתפו גם חברינו שבגליל, ואם רק תהא אפשרות כל שהיא, יבוא גם מי שהוא מאתנו. – –

י. בן־צבי

יח    🔗

תל־אל־כביר, כ“ה תשרי תרע”ט – 1.10.1918

רחל יקירתי,

… כתבתי לך מכתבים (שנים) על אודות שאלת עתידו של הלגיון ולא אחזור על דברי. עיקר הצעותי הוא:

א. שהגדודים כולם יאוחדו בתור דיביזיה או בריגדה יהודית ויהיו במקום אחד, בחזית או סמוך לה. על־ידי כך יובלט פרצופו של גדודנו בתור צבא יהודי לאומי;

ב. שהגדודים הארבעים והאמריקני והפלשתינאי ישַׁלחו מיד לא"י.

כנראה מכל המאורעות, השלום הוא הרבה יותר קרוב (אחרי הכניעה של בולגריה). אך דוקא מפני זה צריך למהר שגדודינו יתאחדו ויהיו לחטיבה אחת גם כלפי העולם החיצוני. הצבא היהודי מוכרח להופיע לפני כל העולם לא רק במערכה כי אם גם בזמן הקונפרנציה של שלום. והועדה הציונית צריכה לעשות כל מה שבכוחה בשביל זה. ראשית, צריכה היא לפנות לוייצמן בנידון זה בדברים מפורשים. שנית – צריכה היא לתת פירסום גדול להשתתפותו של הצבא היהודי במלחמה (הכל יודעים למשל על הגדוד הארמני, והגדוד היהודי לא נזכר בשום טלגרמה). אולי דרוש משרד מיוחד בשביל הפרסום בעתונות היהודית והכללית.

השתדלי, רחל, למלא את הדבר כפי יכולתך ולדבר עם כל האנשים שיכולים לעזור לזה. מכאן אי־אפשר לעשות כלום. הרבה יכולתי לספר לך, יקירתי, על הנסיונות והצעדים שנעשו מצדי ועל הנסיונות מצד הגדוד הא“י ועל הפוליטיקה הפנימית בזמן האחרון, אך אחסוך הדברים לעת מצוא. עוד לא אבדה התקוה, כי יושג רשיון לנסוע לא”י. – –

השתדלתי למסור מכתב ישר לוייצמן על־ידי איש שיִסע להתם⁶⁵. אך כל זה ימַשך הרבה זמן ומי יודע אם לא נאחר. ובין כך נשארים אנו פה בתור שומרי השבויים התורכים. “ענין נעים” לטפל בו.

הודיעיני נא, רחל, פרטים על כיבוש הגליל ועל שלום חברינו השונים. מה שאפשר תכתבי בדרך הדואר הרגיל והשאר – על־ידי הזדמנויות. מה היה עם הוַעד הזמני⁶⁶. בוַדאי מתכוננים לקרוא למועצה חדשה שתכלול גם את הישוב הגלילי⁶⁷. מכתב מפורט ע"ד העבודה הנרחבת שעומדת לפנינו כעת, אחר כיבוש הגליל ואחר שחרור חברינו, שלחנו על שם הועד המרכזי. העיקר, שנחסוך כעת בכוחותינו (המפלגתיים) ונתחיל בעבודתנו הציבורית ולא נוציא שוב את כל הכוחות לגדוד ולענין ההתנדבות. מוטב לסדר את המשרד, את ההסתדרויות במקומותיהם, את השמירה ואת קבוצות העבודה. איזה עשרות מחברינו (אני מדבר על חברינו “פועלי ציון”) לא יוסיפו כל־כך הרבה לגדוד, אולם מצד אחר יוכלו הרבה מאד להוסיף על כל מצבנו.

באופן רשמי החלטנו, פוע“צ האמריקאים, להשתתף באסיפה המיסדת העברית, ועד שיגיע לידכם המכתב הרשמי, תוכלי למסור כל זה לחברים. הודיעיני נא, רחל, מה הם הצעדים שעשית בזה והתוצאות מה הן. רציתי מאוד את הפרוטוקולים ואם אי־אפשר – את ההחלטות של האסיפות המוקדמות, ומה היא ההחלטה המפורשת בנוגע לשפה העברית בתור תנאי לקבל זכות הבחירות. החלטה זו עוררה אי שביעות רצון בקרב חברינו מחו”ל שבגדוד.

הודיעיני אם ר' חיים מילא את הבטחתו בנוגע לענין הפרטי שלי ושל דוד⁶⁸, ובנוגע לענינים הכלליים שהבטיח כאן אין לי שום ידיעה.

מסרי ברכה בשמי לחברינו.

שלך יצחק

הקבלת הרשיון לעלות הגלילה? ומה עשיתם בכדי לבוא בדברים עם חברינו שם? ואם ידועים לך פרטי הועידה של “השומר” בראש השנה?

 

יט    🔗

אי שם במצרים, סוף תשרי תרע"ט – ראשית אוקטובר 1918.

לב. פומרנץ, לונדון

חבר פומרנץ⁶⁹ היקר,

…לפני חמישה שבועות שלחנו לך מקהיר מכתב מדויק אודות כל הענינים שבהם אתה מתענין, ואני משוכנע שקיבלת את המכתב הארוך בזמן. כתוב מה החלטת לעשות, ומה כבר עשית. האם דיברת עם חיים ונחום⁷⁰ אודות שני אנשים⁷¹, כמו שהחלטנו וכמו ששלמה⁷² הציע לי במכתבו האחרון אלי? את הצעתי הוא הסביר כאילו אני דורש לתת לאנשי א"י את הזכות להסכים את מי יזמינו מאירופה. הצעתי היתה: לתת סמכויות לנו, יושבי ארץ־ישראל, לבחור מתוכנו בא־כוח ולהעניק לו את האמון של אנגליה ואמריקה, ואני כמובן מסכים שהאדם השני יהיה ישירות מאירופה או מאמריקה, אבל אינני יודע עדיין אם יסכימו עליו בפיקדילי ואם ימַצא האדם המתאים.– –

עם שחרור הגליל התאחדה שוב ארץ־ישראל. כמעט כל חברינו וידידינו, שסבלו קשות מהמשטר התורכי, הם כעת משוחררים, מקצתם הנם כבר ביפו (לדוגמא החבר ד"ר ואלדשטיין), אחרים – בגליל ובחלק המשוחרר של סוריה. בלומנפלד בריא – הוא כפי הנראה בבירות. החלק הגדול של השומרים משוחררים מהמאסר התורכי והם נמצאים בחיפה, בדמשק ובמקומות אחרים. מתחילה תנועה של המשך ההתנדבות למחנות עבודה. – –

חברינו, שנסעו לפנינו, נמצאים כולם בא“י. לא יכולנו כמובן להתראות אתם. מתקבלות דרישות שלום, אולם דברים ברורים יותר אינם ידועים לנו. מכל־מקום אנו עומדים בקשרים טובים עם א”י, אבל בקשרים גרועים עם אמריקה. יותר נכון – אין לנו כמעט מכתבים מאמריקה.

את “די צייט”⁷³ אני מקבל בתדירות. אני קורא ומעביר לאחרים. זה העתון האידי היחידי המתקבל במחנה. השתדלו לשלוח לנו עתונים אחרים שתוכלו להשיג. שילחו גם ספרים לספריית הגדודים הפועלת לפי רשיון של האדמיניסטרציה.

אולי אקבל רשיון להתראות עם משפחתי ואז אכתוב לכם הכל בפרוטרוט.

בברכת חברים

י. בן־צבי

כ    🔗

בתל־אל־כביר, שבת פ' נוח, בערב ו' חשון תרע"ט – 12.10.1918

רחל יקירתי,

עכשיו נודעה לי הסיבה מדוע לא הגיעו שני מכתבי הקודמים, שמסרתי בידי שני חברים, כי הם נעכבו לב' שבועות בקנטרה⁷⁴ וברגע בוא מכתבי זה כבר בטח קיבלת את שניהם, ואני כמעט התיאשתי מזה.

קצת מאוחר, אך עוד לא מיותר. כבר בטלה האפשרות להשתתף בתפיסת טבריה או צפת, כי כל הארץ עד הקצה האחרון נכבשה, והלב כואב לרעיון שלא לקחנו חבל בכל זה, ובפרט בשעה שעודנו כל כך קרוב, על סף הארץ⁷⁵. וזה כבר אי־אפשר לתקן, אע"פ שדעתי הפרטית היא, כי גם כיבוש חלב⁷⁶ (עם ישוב של ט"ו־כ' אלף יהודים) חשובה, והשתתפותנו בו עוד אפשרית, אך בפועל אין עוד תקוה.

מי אשם בזה שלא דאגו להשתתפותנו? אני נוטה להטיל האשמה בראש ועדת הצירים שלא עשו שום צעד. הדבר משפיע לרעה על רוח חברינו, הן הא"ים והן האמריקאים, ועליך לדבר עמהם ועם ולאדימיר ולהיוָדע הסיבה מדוע לא עשו כלום, בשעה שעוד אפשר היה לעשות.

היו לנו אסיפות של חברינו “השומרים” ואסיפות מיוחדות של חברינו פוע“צ האמריקאים והא”ים. על החלטת הועד המאוחד של פוע“צ כתבתי לך. כולם מסכימים פה אחד שצריכים להעלותנו לא”י ושהגדוד צריך לקבל צורה של גדוד מאוחד – בריגדה או דיביזיה יהודית בא"י – כי בזה כל ערכו. מכאן יחסנו אל ההתנדבות בגליל⁷⁷, שהיא לא צריכה להיות בתנאים כלליים כי אם בדרישות יותר ברורות, ואי־אפשר לברר כל זה במכתב, ובפרט שרק רגעים אחדים ברשותי.

כבר כתבתי לך פעמים אחדות, כי ראשית קיבלנו ב' מכתבים מועד הצירים בחתימת המזכיר והם כותבים כי לא יוכלו כלום לעשות בשבילנו. שנית, הקולונל אמר מפורש לדוד, כי אין הוא יכול לתת כל רשיון לנו, עד שתבוא דרישה מפורשת מהתם, כלומר מצד ועד הצירים בהסכמת הג.ה.ק.⁷⁸ וידוע לי ברור, כי ועד החינוך⁷⁹ דרש ט“ו מורים⁸⁰ ובקרוב, ישלחום. עתה אין, איפוא, כל תקוה להשיג רשיון בלי תנאי זה – דרישה מא”י. הבקשות הפרטיות מוטלות בקופסת הקולונל לעשרות ולמאות, כאבנים שאין להן הופכים.

שמחתי מאד לשמוע ע“ד המועצה של פוע”צ העתידה להיקרא בהשתתפות חברינו מהגליל, אך על דבר השתתפותנו קשה להגיד כעת. נסי לדחות המועצה לימים אחדים עד שיתבאר ענין בואנו. – –

עיקר חשוב. במכתבך את מודיעה כי מוַעד הצירים כותבים על דבר הרשיון: “בכדי להתראות עם חברי מפלגתם”. וזה לא מדויק. אנחנו מעונינים במידה גדולה בעצם עבודת הקומיסיה ורוצים לדעת, מטעמים מובנים, את הפרטים בנוגע לעבודתה עד כה, ועל דבר זה דיברנו (אני ואת) עם ר' חיים, ולכן הם צריכים לנמק את בואנו בזה שיש צורך לקומיסיה בעבודתנו, שנבוא לשם נאמר לד' שבועות, ולא לחשוב כי הם רק סרסורים של עמלק“פ [שלא על מנת לקבל פרס] להביא שני פוע”צ אל מפלגת פוע"צ. גם עליהם להבין כי עליהם יהיה לתת לנו היכולת להכיר לדעת את כל מצב העבודה, מפני שיש לנו פרויקטים והצעות בנוגע לתכנית החקלאית, הציבורית והפוליטית (יחסנו לערבים), ועליהם להבין כי יש לנו מה להגיד להם. – –

קיימים אצלנו חיים מפלגתיים ומצויות אסיפות, ורק המצב הכללי מדכא, מפני הטעמים הנזכרים. החלטות אחדות נתקבלו. שלחנו מכתב ברכה גדול לאמריקה, לועידה⁸¹ שתהיה אצלם ביום י“ב נובמבר וביארנו יחסנו לקומיסיה ודרשנו לקבוע יחס חיובי, וע”ד העבודה הא"ית בכלל. – –

שלך יצחק

כא    🔗

תל־אל־כביר, יום שני בערב, ח' חשון תרע"ט – 14.10.1918

רחל יקירתי,

בטוח אני, כי סוף סוף קיבלת את מכתבי הקודמים ששלחתי בהזדמנויות שונות, מלבד באמצעות הדואר, ושבהם ביארתי את המצב. פעמַים נשלח גם מכתב רשמי אל הועד המרכזי הא“י. אוכל רק להוסיף כי שום שינויים לא באו עד כה, שמע־מיניה, שהקומיסיה לא כתבה כלום לקולונל סמואל. להפך, הקולונל הבטיח לבן־גוריון כי הוא יכתוב להם (לקומיסיה) על אודות הל”ח⁸² שלנו. מצדך תדברי כמובן עם הד"ר אידר⁸³ ועם ביאנקיני⁸⁴ ועם מי שצריך.

בכלל לא נשתנה המצב. כל יום מופיעות שמועות חדשות: פעם אומרים כי הא“ים כבר נוסעים⁸⁵, אח”כ באות העובדות ומכחישות את זה; אח“כ מודיעים כי ישלחו את כולנו לקהירה, או שישאירונו כאן ולא יוליכונו כלל לא”י, וכי גם הל“ח והל”ט יבואו הנה. יש לזה איזו אסמכתות (כלומר שנישאר במצרים לזמן ממושך) כי בונים בנינים חדשים לתרגילי כידונים (גזוזטראות לתלות בהן שקי תבן), והקולונל חדל לדבר שבקרוב נִסע לא“י. יש עמנו יותר מעשרת אלפים שבויים ובכל פעם שולחים פלוגה שלמה לשמור אותם. עשרה ימים עמדה פלוגה E על המשמר; אחרי זה לקחו מקומם הבטליון הא”י, ואחריהם יגיע כנראה תור הפלוגה שלי. זו עבודה קשה ומיגעת, והעיקר – הרגש הבלתי נעים שבמקום עבודה ממשית עשׂונו לשומרי שבויים בארץ מצרים לזמן בלתי מוגבל. ובשעה שתגיע ועדת השלום יוכלו שונאינו (שעוד לא כלו ולא אפסו) לטעון, שאנחנו כלל לא השתתפנו במערכה, אלא היינו שומרים מרחוק. וזוהי סיבת המרירות הגדולה השוררת בכל. ועדיין לא נראה שום מוצא מן המצב. המצב עלול למַעט באמת את כל ערכו של הגדוד.

זה עכשיו קיבלנו שני גליונות ה“קַמְפֶּר”⁸⁶ עם חדשות מאמריקה. הקונבנשון⁸⁷ שלהם⁸⁸ תהיה בפילדלפיה ביום י"ב נובמבר. שלחו להם ברכה מתאימה. אנחנו שלחנו להם מכתב מפורט, אולי יגיע עוד זמנו. כתריאל⁸⁹ בילה כחודש ימים ברוסיה, אך לא ראה אלא את פטרוגרד בלבד והתראה עם ניר⁹⁰. “אונזער לעבן”⁹¹ מופיע באודיסה, והוא מזכיר בתור עורך את קנג’רסקי⁹² ואת זרובבל אינו מזכיר.

החלטנו להוציא בקרוב שני מאספים אחד בעברית וא' באידיש (הנני מפסיק המכתב באמצע מפני סיבה צבאית).

שלך יצחק

כב    🔗

ישמעאליה, י“ג חשון תרע”ט בערב – 19.10.1918

רחל יקירתי,

הנני כותב לא במחנה, אלא בישמעאליה. העיירה קטנה ויפה, מלאה שדרות עצים גבוהים, ומוקפים גנים ואילנות סביב. נעים להתרחץ בתעלה ולנוח, ולהשתחרר לרגע מחיי המדבר. העצים מזכירים את השדרות הקרובות לראשון או למקוה־ישראל, ומחזקים את הרגש של קירבת ארץ־ישראל.

בראינוע מציגים תמונות מכניסתו של אלנבי לירושלים ומפגישתו עם התושבים היהודים, הנוצרים והמוסלמים. הכתובות הן בג' שפות: אנגלית, צרפתית ועברית.

שלך יצחק

כג

תל־אל־כביר, יום שני ט"ו חשון – 21.10.18

רחל יקירתי,    🔗

המצב בנוגע לנסיעתי נשתנה לטובה. ברור לי כי הרשיון ינתן, ובעוד ימים ספורים יהיה האות הזה. ויכול מאוד להיות כי אבוא לפני שיגיע המכתב הזה אליך. בכל אופן אני כותב, שהרי יכול להיות גם ההפך. אך אל תחשבי שהנסיעה עומדת באיזה קשר עם הבטחתו של חיים. לא כן. הרשיון בא לרגל בקשתנו המיוחדה, וכפי הנראה לא ינתן אלא לימים ספורים – אולי לעשרה ימים. בכל אופן ארצה להשתמש בזמן הקצר הזה, לראות ולשמוע, ואת הלא תכיני הכול מה שאפשר מצדך. אלו היה הרשיון בא על־פי בקשתו של חיים היה זה רשיון לפחות לחודש ימים או ליותר, כמו שדיברנו. מי הוא האשם בכל זה? אני חושד באדם אחד שהפריע בכוָנה ובמזיד. הוא נמצא כעת בירושלים ומשם הזיק, ואם סוף סוף נקבל רשיון (וכנראה [כי] כן נקבל, ובקרוב) זה יהיה למרות השפעתו הגדולה של אותו אדם⁹³.

הפעם אגמור ואני מקוה, יקירתי, שבקרוב מאוד נתראה. אשתדל, כמובן, לטלגרף בעוד זמן. בכל אופן כתבי.

שלך יצחק

כד    🔗

תל־אל־כביר, מצרים ט“ז חשון תרע”ט – 22.10.1918

רחל יקירתי,

עכשיו, עם נסיעת החברים הארצישראליים שקיבלו רשיון לעליה לארץ ישראל, הוברר יותר כי אין הקולונל חושב כלל לתת לנו רשיון. הח' צפרוני ופלר⁹⁴ יבארו לך את כל המצב על בוריו, לכן אסתפק במלים מועטות. יחסו של ועד הצירים אל מפלגתו היה מעליב ומחפיר. וייצמן הבטיח שימלא דרישות המפלגה לשלוח אותנו כדי שנוכל להכיר וללמוד את מצב העבודה במובן הרחב; כלומר גם עבודת הקומיסיה וגם המצב הציבורי הכללי. זה נעשה על פי דרישת המפלגה, שבשמה פנינו. איני יודע, אם וייצמן קיים את דברו וכתב מפורש או לא פרש היטב את רצונו. אולם יודע אני, שועד הצירים עשה את ההפך מהבטחת וייצמן. לפי מה שהודעת, הבינותי כי הם הבטיחו לעזור לנו. למעשה היה ההפך: הועד לא נקף באצבע קטנה לטובתנו. הוא הסתפק בזה שנתן לנו עצה לפנות אל הקולונל, אף־על־פי שאין אנו נזקקים לעצות טובות שכאלו, כי יודעים אנו את הדרך למצביאנו. אם המצביא יתן לנו רשיון או לא – זה לא נוגע לועד.

ועד הצירים צריך היה לבקש רשיון לא לחמישה באי־כוח מהגדוד האמריקאי אלא לשנינו, לי ולדוד, עד שלא תדרוש הועדה לא נבוא לארץ ישראל. הדבר הזה נעשה יותר ויותר ברור.

חבל מאד שכך יצא ואנו ידינו מלאות הצעות ודברים בנוגע למפלגה ועניני ציבור אחרים. החלטנו להוציא מאסף מפלגתי, ועיבדנו את תכנו. רוצים אנו שיהא זה קובץ מפלגתי הראוי לשמו בשיתוף כוחותינו שבצבא והאזרחיים גם יחד. יש הצעות בנוגע לעבודה כללית ובנוגע לדרישות או לתנאי המשך ההתנדבות. אך למה להוסיף אמַרים, וכל זה לשוא. אי־אפשר לעשות זה לא על־ידי מכתב ואף לא על־ידי שליח נאמן. האפשרות היחידה היא – לבוא. והאמצעי היחידי הוא – דרישה ברורה ונמרצה מהועדה הארצישראלית.

בנוגע ללגיון כולו, אין שום דבר ברור. יתכן שנעלה בקרוב (בעוד איזה שבועות), אך אפשר שעוד נישאר לחדשים שלמים. העובדה שלא נותנים לקומיסיה שלנו לנסוע – תמנע מאתנו היכולת לבאר אף את דרישת הלגיונרים האמריקאים שימהרו להביאם לארץ־ישראל. חמישה הארצישראליים יכולים למסור את הטעמים ואת מצב הרוחות שבגדוד הארצישראלי, אך אין הם יכולים למסור את דרישת האמריקאים. הם לא יודעים פשוט את מצב הרוחות שבגדוד האמריקאי, וכמובן לא ירגישו שהם רשאים לדבר בשמו.

שלך יצחק

כ    🔗

תל־אל־כביר, כ“א בחשון תרע”ט – 27.10.1918

רחל יקירתי,

הנני יכול להודיעך חדשות. היום התראיתי סוף סוף עם הקולונל⁹⁵. כפי שהבנתי מדבריו יש איזו דרישה, מועד הצירים, בנוגע לי ולדוד, על רישיון לחודש ימים⁹⁶; אולם הרישיון עוד איננו, ובוַדאי ימשך זמן רב עד שתגיע תשובה לחיוב או לשלילה.

שינויים אחדים עומדים לחול בגדוד. בין חברי הגדוד האמריקאי עורכים משאל כדי לדעת מי מהלגיונרים מתכונן להשתקע בארץ אחר המלחמה. הרוב המכריע מהפלוגה שלי נרשם. כפי הנראה יספחו את הנרשמים לגדוד הארצישראלי, ואת האלכסנדרונים⁹⁷ ואת תורכים⁹⁸ יעבירו מהגדוד הארץ־ישראלי ויכניסום לגדוד האמריקאי. באופן כזה יהיה גדוד ארצישראלי שלם, שיהיה בוַדאי ראשון לעליה ולכל דבר חדש בארץ, ושלם בפרצופו הלאומי.

שלך יצחק

כו    🔗

תל־אל־כביר, כ“ו חשון תרע”ט – 1.11.1918

רחל יקירתי,

למועצה⁹⁹ הנני שולח ברכה בשמי ובשם כל חברינו, כולנו מצטערים מאוד, שלזמן אשר כזה הננו נמצאים מעבר למדבר, ואין אנו יכולים לעלות ולהשתתף.

אם סוף סוף יתברר, כי כל עמלנו הוא לשוא, ושגם שנינו¹⁰⁰ לא נוכל לעלות, נשתדל לעבד במכתב את עיקרי דרישותינו, עד כמה שזה לא יהיה קשה; כי הלא אי־אפשר להרצות הכול, ובפרט בתנאים הללו. כעת אנחנו עומדים כולנו על המשמר בימים ובלילות ואין אנו רשאים לעזוב את המחנה אף לשעה אחת; בכל רגע עשויים לקרוא אותנו למילוי תפקיד.

כשאני לעצמי הנני בריא ושלם ומצפה בקוצר־רוח לתשובה בנוגע לרשיון. כבר הוכרזה שביתת הנשק והתקוה האחרונה להשתתף במערכה נכזבה. בודאי יתחילו לדבר בקרוב על דבר פירוק הצבא היהודי. האומנם אין לועד הצירים שום תכניות לעבודה בעד הגדוד? אני רואה תכניות עשירות מאוד, אך אם ישן ישנו – עוד מעט ותימצא השעה מאוחרת מדי.

מה ערכתם ליום 2 לנובמבר, במלאת שנה להכרזת המִנשר האנגלי¹⁰¹? בוַדאי תיערכנה חגיגות, וישלחו טלגרמות ברכה מצד היהודים ומצד ועד הצירים לממשלה המרכזית, לממשלה הצבאית ולוייצמן. הודיעיני נא.

אגב הנזדמנת עם ידידי אברהם בן מרחיב השומרוני, והאם יש לך בכלל ידיעות על גורל השומרונים בשכם? לכשאבוא לארץ אתעניין במצבם, בין שאר העניינים העומדים לפני.

שלך יצחק

כז    🔗

תל־אל־כביר, יום חמישי, י' כסלו תרע"ט – 14.11.1918

רחל יקירתי,

הנני כותב לך המלים הללו בתחנה, בדרכי למחנה שלי ובוַדאי אשלחנו למחר. בעוד שעתיִם אגיע אל המחנה. הלילה היה ליל סגריר והרכבות פתוחות בלי גג, והגשם זלף בלי מעצור, אך בבוקר זרחה השמש, שמש המדבר, וקויה יבשו את בגדינו וחפצינו. – –

… שלחתי את הטלגרמה, למחר אכתוב לאפרים¹⁰² רשמית, לפי שעה תמסרי לו כי דרשתי בשם הועד המרכזי 500 דולר. ימהר לכתוב להם בעצמו ויבאר מדוע סכום זה דרוש היה תיכף ומיד. אני פרשתי בסכום כי בלא זה לא היה ערך לטלגרמה של דרישת כסף גרידא.

כתבי־נא, יקרה, מיד וכן גם מן הגליל. אני אשלח לך מכתבים ליפו על שם המשרד, ומשם בטח ישלחו לך. למרות טורח הדרך, הנני מרגיש עצמי טוב, רק דוד חושש לקדחת וליל הסגריר השפיע כנראה על בריאותו. בלילה אנוח ולמחר – אל העבודה. אקוה כי השתדלות זאב¹⁰³ תועיל הפעם, ואז – להתראות שוב בקרוב, יקירתי.

שלך יצחק

י"א כסלו בבוקר

הגענו בשלום בערב, והיום התראיתי כבר עם יגאל¹⁰⁴ ושאר רעינו. הנני להזכירך שתשתדלי להיות בגליל לגבות עדות מיוסף ומשמואל¹⁰⁵ בכתב. נ.ב. זה עכשיו דיברתי עם המצביא. הוא קיבל המכתב מועד הצירים כי אנו נחוצים לו, ועכשיו יכתוב למשרד הראשי ויבקש רשות מיוחדה הדרושה לנסיעתנו. הפעם הזאת נדמה, שהדבר יצא אל הפועל, כי מדוע זה ימַאן המשרד הראשי להרשות לנו. בכל־אופן ספרי לילדים¹⁰⁶ על מצב הענין וכי הענין תלוי ברשיון מהמשרד שיבוא בתשובה על מכתב המצביא.

כח    🔗

תל־אל־כביר, י“ד כסלו תרע”ט, יום ראשון – 18.11.1918

רחל יקירתי,

כתבתי לך שלשום, אך כמובן איני בטוח שהמכתב יגיע בזמנו. בבואנו התראינו עם הקולונל, והוא נתן תקוה בלבנו שהרשיון (לחודש ימים) יושג. הוא הבטיח לכתוב להג.ה.ק.¹⁰⁷ ולבקש מהם רשיון לשנינו לחודש ימים. נחיה – נראה ובעוד שבוע או עשרה ימים יהיה האות הזה.

הבחורים שלנו (בעיקר הא"ים) מתמרמרים מאד על שעוצרים אותנו במדבר¹⁰⁸ ולא מודיעים עד מתי עוצרים. לו ידענו לפחות את דעתם של הג.ה.ק., יותר נכון לו ידענו מי הוא האחראי בעד העיכוב הזה, אם הג.ה.ק. או הקולונל שלנו.

אני כותב לך, יקירתי, ואיני יודע מתי יגיע המכתב. ואם ימצא אותך ביפו. אולי תתראי עם זאב ומפיו תודיעי דבר מה. אך אם יקרך בגליל הלא לא תוכלי לעשות כלום בענין זה עד שובך ליפו.

הרבה יש לי לכתוב לך, רחל, אך חיים¹⁰⁹ נוסע בעוד שעה קלה ולא אוכל להספיק יותר. כתבי־נא לי מכל אשר בגליל, מכל אשר הספקת לעשות, כי הנני מחכה בקוצר רוח לדבריך. בהתראותך עם יוסף ושמואל¹¹⁰ תדברי עמהם שיכינו הרצאת דבריהם בכתב, וגם תיוָדעי היטב תנאי הז’נדרמיה החדשה¹¹¹ , זכויותיה וכוחה ותרשמי כל הפרטים, כי חשיבותם גדולה בעדנו. כתבי יקרה.

שלך יצחק

כט    🔗

תל־אל־כביר, ט“ז כסלו תרע”ט – 20.11.1918

רחל יקירתי,

כל יום ויום מביא חדשות, בנוגע למצב הכללי של גדודינו (לשון רבים) החונים פה במדבר. אמנם במובן הפשוט, במובן “הרוטיני”¹¹², הוטב המצב הרבה. תפקיד השמירה, שגזל את כל הכוחות והעסיק אותנו יומם ולילה, נוּטל מאתנו. עכשיו חזרנו אל התרגילים הרגילים ויש לנו שעות של עבודה ושעות של מנוחה. אך לעומת זה נעשה המצב הכללי חמור. דרישתנו להעביר אותנו לארץ־ישראל היתה לנו גם קודם. אך מקודם לא היתה כל־כך בוערת, כמו עכשיו, בשעת שקונגרס השלום מתקרב. עכשיו ברור, שעלינו, על שני הגדודים, להיות בארץ בשעת קונגרס השלום, והעיכובים החדשים שצומחים ומתגלים לבקרים מעוררים התרגשות והתרגזות עצומה, ביחוד בגדוד הארצישראלי. ההתרגזות יכולה לגרום לתוצאות לא נעימות. יש עדים להאשים את הקולונל שהוא מעכב את הגאולה, ו“הבחורים” מרגישים את זה ומבינים את זה היטב.

לפי שעה נעשו כבר שינויים אחדים. מהגדוד האמריקאי שלנו מבדילים את אלה שרוצים להשתקע בארץ אחרי המלחמה, ומספחים אותם לגדוד הארצישראלי (אחרי שיוציאו משם את האלכסנדרונים) ויחדו יהיו ללגיון ארצישראלי נקי. את השאר מוציאים ושולחים לגדודים הל“ח והל”ט, תחת פקודת מרגולין ופטרסון, ובוַדאי יפרקו אותם בהקדם פחות או יותר. ואילו אנחנו (כלומר 400 – 450 אמריקאים ביחד עם הארצישראלים), נשמש גרעין לגדוד יהודי לאומי אשר יבָּרא בארץ־ישראל ויתקיים גם לעתיד. כל זה טוב ויפה, אך הצרה היא שאין אנו יודעים מתי ישלחונו לארץ־ישראל. הקולונל אינו משמיע שום דברים ברורים על זה, ולכן נשאר מקום לחשדו, שהוא מעונין מאיזה טעמים לעכבנו כאן לזמן בלתי מוגבל.

שלך יצחק

ל    🔗

תל־אל־כביר, י“ח כסלו תרע”ט, יום ששי – 22.11.1918

רחל יקירתי,

זה עכשיו קבלתי שני מכתביך, מיום השני ומיום הרביעי, והנני ממהר לענות לך דבר. במכתבך לא הזכרת כלום ע"ד מכתבי ששלחתי, שאחד מהם צריך היה להגיע אליך בלי כל־ספק, והאחרים עוד לא יכלו להגיעך. אני מבין מאד לרגשותיך, כי הלא גם מצב רוחי היה כל־כך קשה בעזבי אותך ואת הארץ, אתרי ראיון קצר של ימים אחדים, וכמעט התחרטתי על שבאתי בכלל, ולא הספקתי לגמור אף דבר אחד. אולם הלא את נחמתני בדברים שאם אמנם לא הספקנו להשלים דבר, מכל מקום הכרנו יותר את המצב ועכשו נקל יהיה לנו להבין זה את זה גם בפירודנו. איך שיהא, הנה עבר שבוע ימים, ואני לא יכול להסיח לבי ודעתי אף לרגע מביקורי בארץ־ישראל ומצפה בקוצר רוח לפגישתנו הקרובה.

המצב נשתנה לטובה. כבר כתבתי לך, כי הפקידות שאלו אותנו, מי מאתנו¹¹³ רוצה להישאר בארץ־ישראל אחרי המלחמה, והרוב המכריע ענה: כן, ועכשיו יספחונו לגדוד הארצישראלי, העומד אתנו פה. מתי יעבירו אותנו לארץ? עכשיו גברה התקוה, שבקרוב, אך בכל אופן, עוד יעברו לא פחות משני שבועות. בדיוק אי־אפשר לדעת את היום, ואם יהיו איזה ידיעות בנידון זה אמהר, כמובן, להודיעך מיד.

השאלות שנגעת במכתבך¹¹⁴, הן היותר מענינות אותי ואת ידידינו בזמן זה, אך כעת לא אכתוב לך כלום על זה, כי רציתי לכתוב לך יותר בפרוטרוט, וזה אעשה בעוד ימים אחדים. השאלה התחילה מעסיקה כעת אותנו, ובוַדאי נבוא לידי דעה ונודיע לכם. הרגע הוא כל־כך רציני ובכל פעם שאני נזכר כי אנחנו כל־כך רחוקים מלהיות מוכנים, אף חוגינו היותר פנימיים, יפחד וירחב לבי מצער או מכעס אין־אונים. דוקא ברגע זה החליט הגורל שידינו תהיינה אסורות ולא נוכל לזוז ולהניע באצבע קטנה. דוקא ברגע זה הננו מרוחקים וקרועים מכם מכל האנשים הקרובים לנו, ואין בידינו להספיק חלקנו דוקא במקצוע שהתכוננו אליו במשך שנים¹¹⁵, דוקא בענין שלו הקדשנו מיטב כוחותינו בשעה שלא נמצאו כמעט אנשים בארץ־ישראל אשר יבינו את הדבר ויטפלו בשאלות הנזכרות. שנים עברו, והשאלות עמדו על הפרק, ואנשים מעט, ואנחנו – עצורים.

כך נגזר עלינו. האפשר עוד להמתיק את רוע הגזרה? הימים הקרובים יודיעו. לפי שעה עלי למלא את חובי ולהמשיך בענין הגדול שנטלתי עלי. בכל אופן תקוה טובה נשקפה לי, כמו שכבר הזכרתי, יקירתי, כי בקרוב נעלה לארץ, ואם ינָתן איזה חופש או לא – הלא נוכל להיראות ולהיפגש ולהזדמן יחדיו.

בהיותך בגליל, רחל, תתראי עם יוסף ושמואל ותבקשי מהם הרצאה על היחסים עם המפלגה והמאורעות שגרמו לסכסוך (כבר בקשתיך על זה)¹¹⁶.  

שנית, תאספי את כתביך שנשארו מן השריפה¹¹⁷ ותודיעיני אם נשאר מה מכתבי שלי.

היום באו כבר אנשי הגליל¹¹⁸, אך עוד לא היתה לי הזדמנות לפגוש אותם ולדבר עמהם, ורק דוד הביא לי דרישת שלום מפיהם. הנני משתמש ברגעים המועטים של פנאי להריץ אליך הדברים הללו ואיני רוצה לדחותם עד לאחר שאתראה [אתם] לבלתי עכב את המכתב.

אצלי אין שום חדשות. התחלתי בקורס־תרגילים חדש שימשך בודאי עוד כשבוע או עשרה ימים. הנני מתענין בזה, אולם אם אצטרך להפסיקו בגלל היכולת להחיש בואי לארץ, הלא תביני שלא אצטער על זה ביותר שאהיה מוכרח להפסיק. – –

היי שלום יקירתי ומסרי ברכה לאנ"ש [לאנשי שלומנו].

שלך יצחק

נ.ב.

מה היה עם ה“מגן דוד האדום”¹¹⁹ ? ומה הצלחת לעשות בגליל?

לא    🔗

תל־אל־כביר, יום ראשון בערב כ' כסלו תרע"ט – 24.11.1918

רחל יקירתי,

הנני ממהר לרשום לך מלים אחדות, אולי עוד אספיק לשלוח את המכתב הזה היום.

חלק הגון מהגדוד שלנו נשלח כבר אתמול; כל אלה נספחים אל הגדור הל“ח העומד ברפיח (רפה). בס”ה יעלה מספר השלוחים מכאן למאתים או שלוש מאות איש. מלבד זה שולחו בשבוע זה עוד איזה מאות מהגדוד האמריקאי אל הגדוד הל“ט. השאר, שישארו, יסופח אל הגדוד הארצי־ישראלי. אומרים כי גם הגדוד הזה, חמחובר משארית גדודנו ומהגדוד הא”י, ישולח בקרוב, אך שום ידיעות רשמיות אין. – –

כשאני לעצמי, עוד אינני יודע, אם יפול בחלקי להיספח לגדוד הארצישראלי, כמו שהייתי רוצה, או שישלחוני קודם לכך – אל הגדוד הל"ט. דוד כבר נעקר מפלוגתו ונספח לארצישראלי בתור אינסטרוקטור בשביל הגלילים (כי הלא הוא במדרגת קורפורל). – –

כל השינויים האלה תופסים זמן, ו“פאריידים” מפאריידים שונים, מה שמפריע גם לנו בעבודתנו, כי אין מאתנו יודע מה ילד יום. אך אנו מתכוננים לכל דבר ולכל מצב. דומים אנו לאותו הענק האגדי שבהיכרת לו ראשו וצמחו עשרה תחתיו. כמה שיחלקונו ויצרפונו לא יוכלו להשמיד את הגרעין, המוכרח לציץ ולפרוח בכל מקום ובכל התנאים.

מן החדשות האחרונות: ברל כצנלסון בא מארץ־ישראל והיתה לנו התיעצות פרטית (לא רשמית) עמו בהשתתפות אחדים מחברינו, וכן גם מ“השומר” ומ“הפועל”הצעיר". דוד הציע הצעת התאחדות של כל פועלי ארץ־ישראל על שלושה יסודות עיקריים:

א) הכרת מלחמת המעמדות, או מצבו המיוחד של הפועל ודרכיו המיוחדות;

ב) קשר הסתדרותי עם הפועל היהודי העולמי, או – עם >ההסתדרות המאוחדת בברית פועלי־ציון;

ג) כניסה לאינטרנציונל.

ברל הביע הסכמתו לכך וכמו כן יבנאלי¹²⁰ . אך חברי “הפועל־הצעיר” (שקולניק)¹²¹ מפקפקים מאוד. אולי בכל זאת יצא מזה דבר מה לטובת התאחדותו של הפועל הארצישראלי. על הפרטים עוד אודיעך. – –

היש לכם איזו תשובה מחו“ל? מה ידוע לכם ע”ד הזמנת אנגליה להסתדרות הציונית להשתתף בברית־העמים. כתבי נא לי, רחל, בפרוטרוט.

שלך יצחק

לב    🔗

תל אל־כביר, כ“ב כסלו תרע”ט, יום שלישי – 26.11.1918

רחל יקירתי,

כתבתי לך מכתב מפורט ביום הראשון, אך לא הספקתי לשלחו מאיזה טעמים. אולי עוד אשלח. לפי שעה אני רוצה לכתוב לך מלים אחדות.

אמנם נכון הדבר שכתבת לי, רחל, כי בקרוב נבוא כולנו לא“י, אך בכל זאת אין הדבר ממהר כל כך לצאת אל הפועל כמו שקוית. לא כולנו נוסעים בבת אחת. אחדים מחברינו וידידינו נספחו אל הגדוד הל”ח, אחרים – אל הל"ט. אלה הם מאושרים במובן ידוע, כי הם כולם יעמדו במקום הנמצא בלב המושבות שביהודה. בינם נמצא גם נחום¹²² שיהיה בעוד שלושה ימים בארץ, ובוַדאי תתראי עמו אז.

כשאני לעצמי הנני נשאר עוד פה, וכפי הנראה אסופח לגדוד הארצישראלי. אומרים, כי גם הגדוד הא“י יעלה בקרוב. אולם ראשית, ברור הדבר כי זה ימָשך עוד; יתכן שימָשך שבועות שלמים. ושנית – אי־אפשר עוד לדעת לאיזה מקום יעבירונו. לכן מהולה שמחתי (שמעבירים אותי לא"י) עם רגש של עצב. כל חברי (מהגדוד האמריקאי) או שהלכו, או שהולכים מחרתים, אך אנכי נותרתי כאן. כפי שאמרתי, יתכן שזה יהיה לטובה, שעי”כ [שעל־ידי כך] אני נספח על הגדוד הא"י.

שאלה מענינת מתעוררת כעת אצלנו, ע“ד התאחדות פועלי א”י בהסתדרות אחת, על ג' יסודות עיקריים: עיקר [מלחמת] המעמדות, ההשתתפות בהסתדרות פוע“צ העולמית ובברית השתפנים הסוציאליסטים הבין־לאומית. חברי הסתדרויות שונות נוטים לצד זה, בינם גם דוב¹²³ ויבנאלי ומהפה”צ שנמצאים כאן. על הפרטים עוד אכתב לך.

הנני גומר הפעם בהזדמנות יותר טובה ארחיב יותר. כתבי־נא לי יקרה מנסיעתך בגליל, בכלל ובפרט.

שלך יצחק 

לג    🔗

תל אל־כביר, יום רביעי כ“ג כסלו תרע”ט – 27.11.1918

רחל יקירתי,

כתבתי לך מכתבים אחדים ובוַדאי קיבלת כולם או מקצתם. מחר הולך גם נחום ועוד חברים רבים ואני נשאר כמעט היחידי מהפלוגה שלי ונספח על הגדוד הא“י. לפי כל הסימנים לא נישאר כאן זמן רב, ויש תקוה טובה לבוא כולנו לא”י עוד בשבוע הבא. יותר מדויק אי־אפשר לקבוע כעת.

בימים אלה הגיעונו קצת עתונים מחוץ־לארץ. מאמריקה יצאה (עוד בסוכות) הקבוצה הט"ז. ברור איפוא כי מלבדנו ישנם עוד איזה אלפים [מתנדבים] העומדים בקנדה ובאנגליה. אפשר מאד, שהם יגיעו הנה (מצרימה), בקרוב, ואולי מיד אחר צאתנו מכאן.

ידיעות אחרות אומרות, כי חמשת אלפים בחורים מתנדבים הגיעו מחרבין (רוסיה) לקנדה (לבי אומר לי שהמספר מוגזם קצת), וכי לגיונות אחרים מסתדרים ביוון¹²⁴ ובארגנטינה. מובטחני שגם בדרום רוסיה יסתדרו מחנות לעבודה ולהגנה, ובקרוב נשמע מהם. איני מתאר שניסנוב וצבי נדב¹²⁵ הנמצאים בקאווקז ישבו גם הם בחיבוק ידים. כתבתי לבנימיני¹²⁶ ולבוריס¹²⁷, שרציתי לדעת כתובת קאווקזית, בכדי שאפשר היה למצוא עקבותם של אלה, ובכלל לבוא בדברים עם חברינו שם.

כל התנועה מעידה שהיהודים מתכוננים לקראת העתיד הקרוב. רק אצלנו – בארץ־ישראל – לא נשמע, כמדומני, כלום. אני מקוה, כי בהיותי בקרוב עמכם, נוכל לדון על הרבה הרבה דברים, ואולי – נוכל לעשות מה. אינני מסופק שבכל העולם, בעולמנו ומחוץ לעולמנו, מחכים למלה חדשה ללוֹזוּנג חדש שיבוא מקרבנו. ונדמה לי כי אנחנו אחראים יותר מכולם ברגע זה, ועלינו להשמיע את המלה המחדשת: תביעותינו לקראת ועידת השלום. אני מקוה שעצם בוא הלגיונרים האמריקאים והארצ־ישראליים יעורר קצת את יהודינו מתרדמתם וישפיע ביחוד בחוגינו, ואני מחכה בקוצר רוח ליום המאושר הזה.

שלך יצחק

לד    🔗

קהיר, כ“ח כסלו תרע”ט – 2.12.1918

רחל יקירתי,

השגתי חופש לזמן קצר והנני כותב המלים הללו בביתו של אברהם. למחר בבוקר עלי לשוב למקומי, ומשם נלך כולנו, השארית הנותרה – לארץ־ישראל. כנראה נבוא ישר ליפו, אולי עוד בשבת הבאה. בכל אופן לא יעברו ימים מועטים עד שנתראה, חביבה. יש לי הרבה על מה לכתוב, אך אדחה הכל עד יום התראותנו. על איזה דברים כתבתי לך, ואולי הגיעוך דברי. היום התראיתי עם יצחק גולדברג¹²⁸, שבא מרוסיה והוא יהיה ביום הששי או עוד קודם לזה ביפו. שוחחתי עמו על המצב ברוסיה ובאירופה, וסיפר איזה דברים חדשים ע“א חברינו ועל אודות עבודת הציונים. גם רוזוב¹²⁹ נמצא בדרך הנה. עכשיו הוא בפריז עם הד”ר חיים¹³⁰ ועם נחום¹³¹ ועם אחד־העם. בוַדאי ידוע לכם, כי חיים לא יסע לאמריקה, והוא מתכונן להיות בעוד זמן קצר מאוד בא"י. נוכל איפוא לקוות כי בקרוב תיפתח שוב תקופה חדשה במעשי ועד הצירים.

אני מחכה בקוצר רוח ליום בואי, אך צריך לחשוב שהדרך תימשך ימים אחדים. מובן שביום הגיעי אודיעך מיד.

היי שלום יקירתי

שלך יצחק

לה    🔗

סרפנד, צריפין, יום ד' ח' טבת תרע"ט 11.12.1918

רחל יקירתי,

באתי בשלום עם שני חברי למחנה בדיוק בשעה הדרושה. ביום הייתי כל־כך עסוק שלא היתה ברשותי אף שעה קלה לכתוב מלים אחדות. מה שלומך כעת, רחל יקרה, ומהלך קדחתך? כל הדרך חשבתי על אודותיך ועל מצבך, והנה כבר כשני ימים עברו ועדיין לא הודעת לי כלום, ולא ראיתי מי שהוא מיפו שיוכל למסור לי ד"ש מאתך.

אצלנו – “פריידים” והכנות שונות. בונים אהלים ומתקנים את הקודמים ועושים אינספקציות¹³². היום, למשל, עשה גנרל אחד אינספקציה כללית לכל הבטליון. נודע לי, כי בקרוב מאד יעבירו את פלוגתנו (האמריקאית) מכאן אל הגדוד הל"ט. דיברתי עם הקפיטן שלי והבטיחני שאני לפחות אשאר כאן, עם הגדוד הארבעים (ארצישראלי).

השתמשתי ברגע של פנאי (מפקודה אחת לפקודה שניה – כל רגע יכולים, כמובן, להפסיק אותי ולמסור לי איזה תפקיד) והנני כותב לך כשאני יושב על פתח אהלי ממש לצד מזרח. הרי יהודה מכוסים בערפלים ולצד מערב השמש שולחת את קרניה לפני שקיעתה. שם – יפו, קרובה כל־כך ואעפ"כ [ואף על פי כן] רחוקה וידי קצרה מלהשיגה.

בלילה שעבר נחתי מהלילה הקודם והיום אני חושב מחשבות אולי יצליח בידי לסור לאחת המושבות. באר־יעקב קרובה מאתנו כרבע שעה, וּוַדי חנין¹³³ פחות משעה, וראשון [לציון] – כשעה וחצי. אך הצרה היא שאי־אפשר לצאת בכל זמן שאתה רוצה, והשעה כבר ארבע, ומוכרחים לשוב לא יאוחר משעה תשע. החברים (והבלתי חברים) שואלים כולם לשלומך. סמילנסקי ביחוד שאל ממני על מצבך. ד"ש אליך מאתו, מיגאל, מצפרוני וכו' ומחברי האמריקאים. סמילנסקי הזמין להיום אחדים מהחברים (מהא"ים) לרחובות, אך איני יודע אם הדבר יצא אל הפועל.

שום ידיעות מועד הצירים לא קיבלתי. איה בן־גוריון? העודנו ביפו? הוא שוהה כבר יותר מדי, ויוכל לקבל עונש חמור¹³⁴. אם תראי אותו תמסרי לו דברי.

כתבי, יקירתי, מכל אשר אתך, אם תוכלי (תורשי מטעם הרופא) לקום ממיטתך, בוַדאי תבואי הנה בעצמך, אך אינני רוצה שתעמידי בסכנה את בריאותך ומוטב שתיזהרי יותר.

שלך יצחק

דברי י. בן־צבי בדיון על האסיפה המיסדת:    🔗

ט“ו–י”ט טבת תרע"ט – 18.12.1918 – 22.12.1918

באספת המועצה הארצישראלית של נציגי הישוב¹³⁵

לפני החילי לדבר – אשתמש בהזדמנות זו להביא לכם ברכה מקבוצת יהודים הנמצאים בארץ, הלבושים בגדי צבא, שבאו להילחם בעד הארץ הזאת ומוכנים להשתתף בבנינה. לא כולם יכלו להופיע פה, מטעמים צבאיים. אני מאושר שניתנה לי האפשרות לשוב אל הארץ ולהשתתף בהתחלת בנינה. אני מביע את תודתי לאלה שנתנו לי את האפשרות לקחת חלק באסיפה הזאת, אשר אני רואה בה אם לא את התחלת הבנין, הרי אחד הצעדים הראשונים. לא רק אלה שישבו בציון והתאבלו יזכו לראות בנחמתה, אלא גם אלה שהיו בה והורחקו בזרוע ובנכר ישבו, ועבדו וציפו ואני הנני אחד מאלה. ויש כאלה שלא היו פה, ורק עתה באו בפעם הראשונה ולבותיהם הולמים עמנו לקראת התחיה – תחיית עם ישראל בארצו. רבים מהם החליטו כבר להישאר בארץ אחרי גמר המלחמה, ולשתף עצמם בעבודת הבנין. הם כבר מרגישים את עצמם אזרחים פה, אזרחי ארץ־ישראל. הם קיבלו את הזכות להשתתף גם באסיפה המיסדת. רובם הגדול, הרוב המכריע, התנדב לצבא משתי סיבות:

א. להשתתף בעצמם, בבשרם ודמם, במלחמת השחרור;

ב. להשתתף בבנין הארץ – אחר גמר מלחמת ההרס.

ועכשיו לעצם השאלה העומדת על סדר היום, הנדונה כאן. מפליאים הויכוחים. אם בארצות כמו אמריקה ורוסיה בשל כבר הצורך באסיפה עברית לאומית, על אחת כמה וכמה – פה. יודעים אנו את כל ה“כוללים”, את כל “הממלכות הקטנות”, את חלוקי ה“שבטים” בישראל: מפלגות, מעמדות וכו' וכו'. יודעים אנו גם כן, עד כמה מפריעים לנו “חלוקים” אלה להתארגן בתור עם. אולם, הן גם בזמן השלטון התורכי היה כבר איזה גרעין של ארגון לאומי. הארגון ההוא בצורתו של אז, לא השביע¹³⁶ רצון, מפני שלא התאים לתנאים החדשים והשתמש באמצעי סידור והסתדרות אשר כבר עבר עליהם כלח. אולם עכשיו, אחרי אשר נפתחו לפנינו אפקים רחבים כאלה שלפני ארבע שנים עוד לא חלמנו עליהם, האמנם לא נוכל גם עכשיו לעבור על ההבדלים האלה ולהסתדר כראוי לעם השב לתחיה? (אני זוכר, איך לפני ארבע שנים בירושלים התחילו רבים להתכחש לציונות ורק בודדים העזו לשאת את ראשם בגאון; אני מאמין כי רק מתוך פחד התכחשו, אבל בלב נשאר חזק האינסטינקט הלאומי). כשאנו מדברים ע"ד האסיפה המיסדת – יש לזה ערך גם בטשטוש ההבדלים הקטנים, כאשר אי־אפשר לבטלם לגמרי. ערך כפול יש לאסיפה המיסדת:

א. כלפי פנים, כאשר הזכרתי לעיל;

ב. כלפי חוץ אנו הננו רק מיעוט בארץ.

שכנינו מסתדרים, מהם כבר הסתדרו בממלכות. אנו צריכים להופיע לעומתם בתור כוח מאורגן אחד. אין ספק, כי כל העם העברי מביט אל הנעשה פה. ואמנם, מי יצעד ראשונה – אם לא אנחנו הנמצאים בארץ? ביחוד רציתי להדגיש את ערך יסוד הארגון הזה, הפרלמנט העברי הזה, ביחס למצב הפוליטי שיתגשם בקרוב בארץ. אנו דורשים “בית לאומי” בארץ־ישראל, ז.א. אנו דורשים ליצור ישוב העומד ברשות עצמו השליט במובן הכלכלי והמדיני, דבר כזה לא יוכל היות היום וגם לא מחר, אם לא נופיע כעם מאורגן. פרוצס ידוע צריך לעבור, עד אשר יצא הדבר הזה לפועל. לשם כך דרושים כוחות כל העם. אין ספק, כי יקרא קונגרס ציוני אשר עליו תוטל הדאגה ליצור את “הבית הלאומי” הזה. אבל מנין יברא הקונגרס הזה? האם לא מזה שהיהודים באמריקה וברוסיה ובגרמניה ובשאר ארצות יתאחדו ויסתדרו בשביל ארץ־ישראל? כן, אבל גם אחרי זה ישארו תפקידים המוטלים על ארץ־ישראל העברית, על הישוב עצמו. אין אנו באים להשתלט על העם הערבי, אולם אנו צריכים לדאוג לעצמנו ולהסתדר באוטונומיה לאומית. הישוב שלנו יגדל וירבה בטמפו יותר מהיר מאשר עד כה, האימיגרציה – העליה – היא תנאי הכרחי להתגשמות הציוניות. אבל קודם כל על הישוב הקיים ליצור את האוטונומיה. בחוג פעולתנו האוטונומית יכנסו בלי ספק, פעולות החינוך והתרבות, זכויות פוליטיות, המשפט, הזכות להטיל מסים וכיוצא בזה. האסיפה המיסדת דרושה בשביל האוטונומיה ותתקיים בזכותה. מובן מאליו, כי האוטונומיה הזאת צריכה להיות עזר וסעד להתגשמות הציוניות. אנו צריכים, איפוא, להחליט עכשיו על קריאת האסיפה המיסדת, אשר היא תניח את היסוד לאוטונומיה הפנימית. מובן מאליו, שהיא צריכה לכלול בקרבה את כל היסודות, הלאומיוּת והדמוקרטיה העברית, קודם כל השפה העברית ויסודות השויון והחירות האזרחית. אין אנו באים להטיל שררה על אחרים. כמתוקנים שבהם עלינו לעשות, ולא כמקולקלים שבהם. שויון צריך להיות – בלי הבדל מין ובלי הבדל מעמד. חירות צריכה להיות בלי שים לב להבדלי הדעות. האסיפה המיסדת צריכה להיקרא בהקדם היותר אפשרי בשביל יצירת האוטונומיה. ע"י כך לא רק שניתן יכולת להשתתף לאותם האלמנטים אשר נמנו על חוגי הישוב היוצר, אלא נברא אפרט פרלמנטארי כזה שיאפשר לכל יהודי להשתתף בבנין הארץ.

כ“ג טבת תרע”ט – 26.12.1918 – יום נשואי י. בן־צבי עם רחל ינאית    🔗

מפי רחל:

בבוקר התקיימה ישיבה מכרעת של מרכז המפלגה לקראת ועידת היסוד של “אחדות־העבודה”. בן־צבי ובן־גוריון הקדימו לבוא מן הגדוד.

רעיונות האיחוד מלכדים את כולנו, ואילו לי ולבן־צבי ליכוד משלנו. עם כל פגישה בינינו הלכה וגברה הכמיהה להיות יחד. ידענו אמנם שימי בן־צבי בגדוד עוד יארכו, ואני בטרם אעלה לירושלים לעבוד בחקלאות עוד אצא לגליל לסקר הקבוצות. ובאותו בוקר בקע האור בלבנו, ונמסר על כך לחברינו הקרובים. ועלתה הצעה לערוך את נישואינו במעמד זה. בן־צבי הוציא מכיס מעילו הצבאי טבעת קידושין שהיתה שמורה עמו, ושמי חרוט עליה באותיות עבריות קדומות דוקא. גל של חום עברני, אך כלום היה צורך לבטא במלים את אשר בלב, ואנו גם מרחוק קשורים היינו בלב ונפש.

בישיבה זו נוכח ידידו הקרוב של בן־צבי הסופר הישיש אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר), איש פולטבה, והוא שערך את הקידושין (נודע לנו שאח"כ רשם את נישואינו בראשון־לציון).

בן־צבי נאלץ לחזור מן הישיבה אל הגדוד, שם סיפר לחבריו על נישואינו. בחצות הלילה הופיעו בדירתנו שבחולות תל־אביב חברים מהגדוד. הם העירו אותנו בקולותיהם הצוהלים, ועד אור הבוקר בילו אתנו במסיבה. מעתה היו מתכנסות הישיבות לא רק במרכז המפלגה כי־אם גם בבית־הורי, ותכופות נשארו חברים גם ללינה.

לו    🔗

צריפין, כ“ה שבט, יום א' שעה 2 אחה”צ, תרע"ט – 26.1.1919

רחל יקירתי,

בעוד רגעים אחדים אני הולך למשמר, שוב לכ"ד שעות. למחר בערב אהיה חפשי, אך לטירה¹³⁷ לא אוכל לבוא למחר, כי אספה נועדה ליום זה. אשתדל, איפוא, להיות אצלך בטירה ביום רביעי או קודם לזה, כלומר ביום השלישי (יען כי כפי הנראה ישנו את משפט המשמר, ובמקום שמירה יום אחר יום תסודר שמירה שבוע אחר שבוע).

דברתי עמו עלי. הוא הציע מיד שיקבל עבורי דיסטרדג‘¹³⁸ מהצבא. אני סרבתי, ושאלתי ממנו רק הארכת החופשה. על זה ענה שהוא יאיץ בדבר, ובעוד שלושה או ארבעה ימים יתן תשובה. צריך איפוא להזדיין בסבלנות. מהנסיון ברור שאם הם מבטיחים לג’־ד’ ימים צריך לחשוב הרבה יותר מזה. – –

היי שלום יקירתי

שלך יצחק

לז    🔗

צריפין, כ“ו שבט, יום ב' תרע”ט – 27.1.1919

רחל יקירתי,

את גמר מכתבי הנני כותב על משמרתי, כשאני שוכב בחוץ על־יד פתח אהלי. האהל עומד בתוך חורשת תמרים, השמים זכים ומזג האויר כמעט טרופי, ולא נודע מקום העננים והסגריר מיום אתמול. הדקלים רובם בודדים ומקצתם כפולים ומשולשים, והנה גם ארבעה וגם שישה עצים מתמרים ועולים משורש אחד. “המשמר” כאן נעים מאוד, והנני פשוט נח פה מהמחנה. רחל, יש לי ענינים חשובים ורציתי מאד לראותך ולדבר עמדך. אני מקוה להיות אצלך בטירה ליום אחד, אך אם מאיזו סיבה לא אוכל להיות מחר, אהיה ביום הרביעי לעת ערב.

להתראות יקירתי

שלך יצחק

לח    🔗

חיפה, כ“ט שבט תרע”ט – 30.1.1919

רחל יקירתי,

היום נמניתי למשמר, ואחר הצהרים אלך, ואהיה עסוק עד ליום מחר שעה 5 בערב. עכשיו הנני מכין את עצמי ויש די עבודה בכפתורים, באקויפמנט¹³⁹ וברובה.

קיבלתי מכתב מאפרים. הוא כותב שאין לדחות את זמן הועידה¹⁴⁰, ומודיע כי ועד הצירים כבר פנה לקולונלים בנוגע לשאלת הארכת הרשיון. אך כאן עוד אין שום חדשות מהתם.

מאמריקה נתקבל מכתב, הם כותבים שהרבה מאד חברים¹⁴¹ מתכוננים לבוא. באניה הראשונה יבואו אלף איש… הם מציעים גם לשלוח קומיסיה מיוחדה ללמוד התנאים וליסד לשכת מודיעין באמריקה. הם מודיעים ע“ד זה שמכונת ה”קמפר" ניתנה בערבון (בעד הלוָאה) ועכשיו רוצים החברים לפדות את המכונה ולשלחה לארץ־ישראל.

בלומנפלד מבקש לגמור את הבחירות לועידתנו ולועידה הכללית¹⁴² ולהודיע התוצאות לא יאוחר מהיום (יום החמישי). ואמנם, צריך להזדרז בזה. אנחנו עושים בחירות לועידתנו המפלגתית היום. עליך לעשות את הדבר בטירה. מלבד זה מתכוננים אנו כאן להרצאה. אני ארצה בשבת באסיפה פומבית, שאליה יוזמנו חברי הקלוב ובכלל הציבור הרדיקלי וגם מחברי טירה וכרמל¹⁴³ יוזמנו. אם לא תספיקי לבא היום, אולי תהיי כאן בשבת?

היי שלום יקירתי

שלך יצחק

לט    🔗

חיפה, ח' אדר א' תרע"ט, בערב – 8.2.1919

רחל יקירתי,

שלשום שלחתי לך מכתב ע“י הח' טייטלמן¹⁴⁴ ואתמול החזירו לי, כי לא הספיק לנסוע באותו היום, ומסרתיו ע”י חבר אחר. אולם בין כך ובין כך עבר זמנו של אותו ענין, ובינתים היה הקולונל בעצמו אצלכם, וכבר שמעתי שניתנה הרשות לשמונה אנשים¹⁴⁵.

אני נמצא כל הזמן על המשמר, ורק אתמול עליתי בעגלה על הכרמל ושתינו כדבעי. בלכתי, קויתי שתהיי גם אַת בכרמל ואמצאך שם. אבל אח“כ נודע לי כי לא מסרו גם לטירה, ואני כ”כ חפצתי לראותך.

אינני זוכר ברגע זה, אם כתבתי לך משיחתי עם הקולונל, כי שמות הצירים אל הועידות דרושים לו כשבועים לפניהן, כי הרשיון צריך לבוא מג.ה.ק. וזה דורש זמן.

כמו־כן, דיברתי בנוגע לענין הג’נדרמיה של פרשים¹⁴⁶ אך לא קיבלתי [ממנו] תשובה מספיקה. הענין הזה, כפי שאני רואה עתה, שייך לועד הצירים. הוא צריך להתחיל בזה בהקדם, כי כפי שהוגד לי (דיברתי עם יצחק¹⁴⁷ ) יש אפשרות להעסיק מספר של ג’נדרמים ברבות מערי השדה. לאו דוקא בעמק. – –

שלך יצחק

מ    🔗

חיפה, ליל שלישי, ח' אד“ש תרע”ט – 10.3.1919

רחל יקירתי,

… זמן ענשי¹⁴⁸ עוד לא עבר. ביום הששי יגמר השבוע. הנני עצור בתוך המחנה, לא אוכל ללכת העירה ולא להשתתף באסיפות. העונש ימשך עוד שלושה חדשים, אך אקוה בכל זאת שלאחר השבוע יהיה יותר קל לצאת העירה (באיסור, אם לא בהיתר).

יום אחר יום הולך אני למשמר של כ"ד שעות גם ביום החפשי אינני חפשי לגמרי. נראה שהמצביא החדש הוא בכלל מחמיר יותר מהקודם. אומרים כי גם המג’ור יוחלף באחר (נוצרי) באופן שלא יישארו אופיצרים גבוהים יהודים במחננו.

הנני מתפלא שאין מאתך כל ידיעה. הרי לך אין כל “סי־בי”¹⁴⁹ ואת רשאית לצאת ולבוא כרצונך, ואני ביקשתיך לכתוב או על שמו של ארדשטיין¹⁵⁰ או ישר הנה, למחנה, על שמי. הרי כי כן אין לי מכתב גם מבלומנפלד ומשום חבר, ואינני יודע מכל מה שנעשה מחוץ לתחומי המחנה. גם עתונים אינני קורא, כי כמו שאמרתי לך, אין לי היכולת ללכת העירה. מה נשמע עם הבטחת ועד הצירים?¹⁵¹ הלא תכתבי לי, יקירתי, מכל זה ותזכירי גם למזכירנו. אם הם לא יעשו כלום אדע את אשר לפני. מה עשיתם עם הד“ר טהון?¹⁵² ההזכרת לו ע”ד ענין צבי ניסנוב¹⁵³?

יש יכולת להשיג מקום לז’נדרמים יהודים בגליל טבריה: בנצרת, בצפת ובמטולה. שלושה מחברינו התקשרו עם הפקידות בנידון זה עוד לפני ועידת ההתאחדות¹⁵⁴. עכשיו פנו אלינו בבקשה לאשר את צעדם. אנחנו שלושת חברי הועד הפועל¹⁵⁵ החלטנו פה אחד לאשר את צעדם זה ולהרשות להם לצאת בדיסטשארג'. שלושת החברים הללו הם: יגאל, פת ונח¹⁵⁶. אני חושב כי בצאתם ובעמדם בתור ז’נדרמים יוכלו להכשיר את הקרקע בשביל עוד מספר ידוע של בחורינו וזה הוא דבר חשוב מאד.

אם יזדמן לך, תעירי נא, רחל, את אוזן ביאנקיני¹⁵⁷ (כי הלא הוא כעת ממונה על הענינים שיש להם שייכות לגדוד), כי יש לדעתי סכנה בזה שהגדוד שלנו מקבל צורה לא־יהודית. הקולונל הקודם עם כל חסרונותיו היה יהודי, והחדש הוא אנגלי. כמו־כן נראה שגם סגנו המג’ור יוחלף באנגלי. האדיוטנט¹⁵⁸ הוא אנגלי וכמו כן שאר הקפיטנים. כמדומני שאין אף קפיטן אחד יהודי (ואולי יש רק אחד). אם יקרה איזה מקרה – מה שאפשר בכל פעם – הלא מיד יקבל צורה מופרזת, כי אין שום “בופר”¹⁵⁹ בינינו ובין העולם האנגלי. כמו־כן אין שום יסוד לחשוב, כי האנגלים יבינו את דרישותינו הקולטוריות והציבוריות, שנַפנה בקרוב אליהם – כגון עניני ההשתתפות בבחירות¹⁶⁰ וכדומה. בכלל מרגישים רבים מהבחורים, כי חלופי גברא הנזכרים אינם מבשרים טובה ועל הצופים לצפות ולחזות מראשית אחרית. הנני מסיים דברי. הנני מחכה בצמאון לדבריך, יקירתי. היי שלום.

שלך יצחק

מא    🔗

במחנה על יד חיפה, יום רביעי אור לי“א אדר”ש תרע"ט – 12.3.1919

רחל יקירתי,

זה עכשיו לפני כשעתים ירדתי מן המשמר, והנני במחנה. כאן בספריה הנני כותב את מכתבי זה – שהוא המכתב השלישי. שנים הראשונים כתבתי וחתמתי לפני שקיבלתי את שני מכתביך אלי.

המצב אצלי לא נשתנה בכלום. עודני עצור וסגור במחנה כמקודם, כי זמן עונשי עוד לא עבר. מיום בואי הנה עוד לא הייתי בחיפה ולא ראיתי אף אחד מהחברים. זה גם מפריע לי לשלוח מכתבים, כי כמעט אין יכולת למסור על־ידי מי שהוא אלא במקרה. מצד שני, זה מפריע לי בכל עבודתי. כך, למשל, לא הספקתי להכין כל דבר ועכשיו מלאכתי נעשתה על־ידי אחרים.

המצב במחנה קשה. מאתמול נעשתה העיר חיפה “אוט אוף בונדס”¹⁶¹ לכל הבטליון שלנו בכלל. ממחר – יתחילו אצלנו תרגילים בכל יום לחמש שעות – מה שלא היה אצלנו מיום עזבנו את מצרים, כי מיום שנכנסנו ל“תפקיד” (משמרות וכו') אין עוד צורך ללמד אותם הדברים הטיפשיים שכבר למדנו די והותר, ומה גם חמש שעות ביום!

היום נודע שהגדוד שלנו נכנס לסוג “45”, כלומר לסוג הגדודים שיפוטרו לאחרונה, ושום איש לא יוכל עוד לקבל פטורין, בלי יוצא מן הכלל. תשובה זו קיבל יבנאלי, שביקש דיסטשארג‘. תשובה כזו קיבל גם פת (על ענין פת, נח ויגאל כתבתי לך במכתב האחרון). אין עוד, איפוא, שום שאלה ע"ד שום דיסטשארג’. ואני מחכה לתשובת הועדה הציונית בדבר “ליוו”¹⁶² כעין זה שיש לבן־גוריון.

בבוא דוד הנה עשינו ישיבה קצרה על־יד בית־המאסר (בכדי שגם יבנאלי¹⁶³ האסיר יוכל להשתתף בה). כולנו הסכמנו פה אחד כי בתנאי הגדוד עכשיו אי־אפשר לעשות כלום ואין צריך לומר – לכתוב דבר מה. זה הוא מן הנמנע. אם לא נשיג “ליוו” אזי אין אנו יכולים לעשות כלום בענין ההתאחדות¹⁶⁴, הרבה פחות מאשר מקודם, כי החופש מוגבל הרבה יותר מאשר בזמן היותך בחיפה. כמובן שבקרב הגדוד נשתדל לעשות דבר מה, אך לא יותר מזה.

בישיבה יחד עם דוד וטבנקין ושמואל לא הספקנו לדון על עצם השאלה (האסיפה המיסדת), כי ישיבתנו היתה בחושך והם מיהרו העירה ואני הייתי על המשמר ורק קמתי לשעות אחדות על מנת לשוב למשמרתי. בכל אופן העירותי שלא צריכים היו לפרסם החלטות, בחוברת של ועדת האיחוד¹⁶⁵. לא היתה על זה שום החלטה מצד הועד הפועל, ולדעתי אסור היה לפרסם זה שנית מבלי שיהיו יחד עם זה שינויי הנוסחאות – אלה שהצענו בועידתנו ושהכנסתי לועדת ההחלטות.

שמואל מסר לי את מכתב צבי נדב והוספת חשין¹⁶⁶. נסי לשאול בועד הצירים, אם אפשר לעשות מה בעד נדב וחבריו להשיג עבורם רשיון לבוא דרך קושטא הנה. מה שנוגע לאלכסנדר, הרי הוא איננו מבקש שום דבר ברור, ולכן אין מן הצורך להשתדל עבורו בעד רשיון, כי אין אני רואה שהוא רוצה לבוא.

יקירתי, מדוע אינך כותבת על עצמך, מה שלומך ואיזו החלטה קיבלת? כתבי, אם כבר החלטת, ואם תתחשבי בזמן החלטתך עם מצבי – הרי מצבי הוא, כאמור, תלוי בענין ה“ליוו”. אם יהיה – אבוא ליפו, ואם לא יהיה אזי זה עסק לחודשים אחדים, ודוקא בתנאים הרבה יותר חמורים ממה שהיו מקודם. זה יתברר במשך ימים מועטים. ואת תדעי מזה עוד לפני שאדע אני.

אי־אפשר לכתוב הכל, אך הלא תביני, רחל, מה היא הסיבה, שלא כתבתי כמו שרצית, או נאמר כמו שהייתי רוצה בעצמי, ואם לא יכלת לבאר את הטעם בדמיונך – כסבורני שמכתבי יבארו לך יותר, אך עלינו להתחזק ולסבול עוד, ומה גם שהרי אי־אפשר שהדבר ימשך יותר מאיזה חדשים – לא יותר מכפי שעבר מיום התראותנו בארץ מצרים ועד היום; אך אני מקוה שהרבה פחות מזה. נקוה, איפוא, שהזמן הזה גם הוא יעבור מהר ואז נוכל להמשיך את עבודתנו ולהיות יחד מבלי להיפרד.

שלך יצחק

מב    🔗

חיפה, י“ג אדר ש', בערב, תרע”ט – 15.3.1919

רחל יקירתי,

הקולונל קרא לי, החזיר את הרשימה שנתתי לו, ואמר כי חזר מדעתו לתת רשיונות לצירים. הוא לא יתן אפילו לשמונה אנשים. הוא הציע במקום זה:

א. להעביר את הועידה לחיפה;

ב. לתת לפי שעה רשיון לד' אנשים ללכת ליפו.

אך יחד עם זה, אינו רוצה לתת למרצים, כי אם לאחד מאתנו. אני חושב כי הוגד לו, כי זה הוא מיטינג פוליטי

שנית, אמר שה“ליוו” שלי לא יורשה בכלל. הוא מציע לתת לי פטורין – עוד קודם הועידה, ודורש ממני תשובה תו"מ [תיכף ומיד]. אני אצטרך לתת לו תשובה היום או מחר, אך רצוני להתראות מקודם עם ברל ויבנאלי. הוא שאל אותי אם יש לי עבודה (לאחר הפטורין).

שלישית, שואלים לבחורים אם רוצים בפטורין ואם יש להם מקום עבודה. הרבה מאד נרשמים ברשימה זו. מה פירושה של פקודה זו? כנראה הוא בורר לו 150 איש לשחרר.

אני מוכרח לגמור, העגלה מחכה.

שלך יצחק

"לאות הכרה

לכם אחינו, מגני ארצנו ועמנו,

הגדוד העברי, החונה לרגלי הכרמל,

הננו מכניסות אתכם היום

בספר הזהב."

חיפה, פורים תר"עט.

מג    🔗

חיפה, חג הפורים י“ד אדר”ש תרע"ט – 16.3.1919

רחל יקירתי,

יום משחקים הוא היום הזה לכבוד החג והשתמטתי משדה המשחק הנה – לביתו של י. רוזנברג¹⁶⁷ לכתוב לך מלים אחדות.

יום זה הוא יום זכרון לי. בדרך כלל, אין האדם זוכר את הימים הרגילים, אלא את החגים: מאורע פלוני היה סמוך לפסח, מאורע אלמוני – אחר חנוכה וכדומה. חג הפורים מזכיר לי הרבה מאד, החל מהפורים הראשון לבואי לארץ (“פורים של יפו”)¹⁶⁸, וכלה ב“פורים של ההתנדבות”. קיויתי שלפחות בפורים זה נהיה יחדיו, אבל נגזר שבארץ אחת נהיה, אך רחוקים כרחוק יפו מחיפה. – –

מחיי הפרטיים אין מה לכתוב הרבה. רוב הימים עוברים בתרגילים ישנים, שאינם מוסיפים לא כלום במובן הצבאי. בלילות אני שומר לעתים קרובות. ובשמרי בלילות, לאור הירח, נשאר לי די זמן להזות ולפַנטֵס¹⁶⁹ בהקיץ. אני משקיף לאור הירח על הכרמל, חודר אותו במבטי, ואני רואה את יפו, את ביתכם ואת חדרנו. ויש שאני שומר באשמורת אחרונה לפני עלות עמוד השחר, ואני זוכה לקדם פני מלכת היום המופיעה גם היא מאחורי רוכסי הכרמל, כדור די־נור. אך נעזוב את הפואזיה ונחזור ללשון בני אדם. התראיתי עם שמואל ושאר חברינו מ“השומר”. שמואל סיפר לנו את ענין המשא־ומתן בינו ובין פרנק¹⁷⁰ . שמואל הזכיר לו את הבטחת הברון לעזור לבנין מושב ל“השומר”, ואמר שברצונו להשיג אצלו רק אמצעים ולא קרקע, כי חושבים אנו למוטב להשיג קרקע מאדמת הקרן הקימת. אך הוא ענה כי אם יק“א תעזור הרי זה תהא עזרה שלמה, כלומר קרקע ואינסטלציה גם יחד. שאל את שמואל אם יש להם כבר מקום קבוע. ענו, שיש מקומות רבים. קראו בשם חיטין¹⁷¹ , והוא ענה כי הקרקע שם אינה רצופה, אלא חלקות חלקות ואין להן חיבור. כשהזכיר שמואל את אדמת חורן¹⁷² שמח פרנק והתענין ביותר בכל הענין. הבטיח לשלוח את שבתי לוי¹⁷³, ועמו יסעו שנים מ”השומר" לראות את הקרקעות ואת כל הסביבה, וכבר הציע לתת לו שלושה שומרים שיעמדו שם לגבות את המסים מהפלחים האריסים. הדבר הזה צריך לצאת אל הפועל במשך 10–12 יום מעכשיו. שמואל וגם שאר החבריא נלהבים מאד לרעיון החורני, וגם לדעתי יש לזה חשיבות יתירה. אני חושב, שעלינו יהיה לשלוח אנשים אחדים לחקור את המקום, מבחינה חקלאית וכללית. לדעתי, טוב יהיה אם גם את תוכלי להשתתף באֶכספדיציה. כתבי נא דעתך, רחל, על הענין הזה. הנני מוכרח, לדאבוני, לקצר במקום שראוי להאריך. – –

היי שלום, יקירתי. כתבי.

שלך אוהבך יצחק

מד    🔗

חיפה, כ“א אד”ש תרע"ט – 23.3.1919

רחל יקירתי,

… המצב כאן באמת היה חמור בזמן האחרון. מלבד ה“גזרה” הכללית – האיסור להיכנס העירה – קרו מקרים אחדים: התעוררות בין המצרים¹⁷⁴ העובדים על הר־הכרמל, והסכנה שיפרצו במרידה. לשם זה החזיקו אותנו בתוך המחנה נכונים לצאת למערכה במקרה אם המצרים ירדו מההר. כפי שאני מבין, לא המצרים נוראים אלא הסכנה שברדתם מן ההר יתעורר מרד ערבי בארץ, וכמובן שהיהודים בחיפה יהיו הראשונים לסבול. שלושה ימים ושלושה לילות היינו נכונים. לא פשטנו בגדינו בלילות והנשק היה מונח בצדנו. עכשיו סר, כנראה, חומר המצב. – –

כתבתי לך במכתבי האחרון ע“ד החלטתי לעבור לגדוד הל”ט. המאורעות הנזכרים (מצב המלחמה בתוך המחנה) מנעוני מלעשות איזה צעד. בכל אופן נדמה לי שהפרוצדורה היא די ארוכה ולא כ“כ בנקל יהיה לעשות את הדבר. ועוד דבר: נניח שכבר אעבור לגדוד הל”ט: מי זה לידי יתקע שמרגולין¹⁷⁵ יתן לי “ליוו” כמו שנתן לבן־גוריון? אנסה בכל אופן לעשות צעד זה בקרב הימים.

אנחנו מסדרים כאן שיעורים לעברית. הקולונל מצדו מסכים והבטיח לפרסם הדבר בפקודות, כמו־כן אחזנו בצעדים לסדר מחדש את סניף “אחדות העבודה” בצבא, אך בחיפה עוד לא נעשה כלום. אתמול צריך הייתי להרצות, אך החבריא “לא היו בטוחים” אם אוכל לצאת העירה מטעם ההסגר (סי־בי) ולכן דחו את האסיפה מבלי הגד לי. בינתיים נחלצתי העירה, באתי לבית־העם ומצאתי את הדלתות סגורות וכך הפסדנו את ההזדמנות.

בכלל אין לי חדשות. כמעט שאינני יוצא העירה, ולכן הנני קרוע מאנשי העיר וכל חדשות לא יגיעוני. פעמים ושלוש בשבוע הנני יוצא לתפקידי – תפקיד המשמר ו“עושה לילות כימים”, ואולי מטעם זה מסרו לך שאין מראה פני טוב. אבל בכלל הנני מרגיש עצמי בריא, אולם פעמים אחדות בשבוע הנני מתרחץ בים, ותנאי החיים אינם קשים לי – כוח ההרגל גדול מאד. רק בזכרי את מצב העבודה הנני מרגיש את הצורך להשתחרר מכאן. ביחוד הרגשתי צורך זה בראותי את הגליון של הפועל הצעיר. “אלה”¹⁷⁶ לא סבלו מכלום, לא מהמשבר ולא מההתנדבות ואף לא מההתאחדות¹⁷⁷ והנה הם מוציאים את עלונם, הנושא עליו שם של מפלגת פועלים, מלא התנפלויות עלינו ועל ההתאחדות, אך הנני מוחל להם כל זה – אילו היו שם איזה דברים על המצב של הפועלים, על העבודה והבטלה, ועל המוסדות המנהלים. לא כלום. כלום אין עכשיו בעולמנו שום פרובלימות מלבד אלו שא. ד. גורדון מרבה לכתוב בכל עת ובכל שעה, תמיד. רחל, מה דעתך על הענין בחורן¹⁷⁸? כפי הנראה יסעו לשם שמואליק וצבי ניסנוב, כמו שכתבתי לך. כתבי לי, יקרה, כמה זמן תהיי עסוקה בעבודה שאת מטפלת בה. מתי תהיי ביפו? אם מאיזו סיבה לא אעבור ליהודה, או לא אשיג רשיון לימי החג, אולי תבואי לחג לחיפה? הרי כבר כשלושה שבועות עברו, ועוד ג' שבועות עד הפסח. לו התראינו לפחות לזמן קצר, יקירתי. – –היי שלום יקירתי,

שלך יצחק

מה    🔗

חיפה, כ“ב אד”ש תרע"ט – 24.3.1919

רחל יקירתי,

… רציתי לעשות היום איזה צעדים בנוגע להעברה לגדוד ל“ט, אך בינתים נודע לי מאחורי הפרגוד, “סוד” כי [מוכנה] איזו רשימה באורדלי־רום¹⁷⁹ של שמות אנשים שהקולונל דואג לפטרם מן הצבא. האיש שמסר לי (בסוד, וכך זה צריך להישאר לפי שעה) אמר שלמעלה כתוב כי “האנשים האלה לא רצויים בשביל הצבא”. ובין השמות ראה את שמי. אם זה נכון הדבר, כלומר אם ינתן לי הדימוס מטעם זה, אזי לא ראוי בשבילי לקבלו. בכל־אופן אברר את הענין קודם שאשתדל בדבר המעבר. אם נכון הדבר, אז כבר יותר טוב לקבל פטורין ע”פ דרישת ועד הצירים מאשר בצורה שכזו.

יש לנו רעיון להתחיל בהוצאת חוברת לתעמולה כאן, בחיפה, ושיבואו בה מאמרים ע"ד האספה המיסדת, על דבר דרישותינו המדיניות (אלו שהגיש ה“פארבאנד”), ואינפורמציה. היות שמאסף כללי עדיין בבחינת מזמור שיר לעתיד לבוא, והיות שביפו מתכוננים להוציא חוברות אחדות, ננסה לעשות נסיון כזה גם מצדנו. כמובן, נודיע על כל זה ליפו, ואני חושב שלא תהא מצידם מניעה. אני מקוה שנוכל להצליח בזה, אם נעסוק במרץ.

בתוך הגדוד אין חדשות. המצב הוקל בכל המובנים. העיר עוד סגורה לפנינו, אך “סכנת הכרמל”¹⁸⁰ חדלה, ויש יכולת לגשת עד בית־העם. במובן התעמולה שבעל־פה, עוד לא נעשה כלום, אך בשבוע הזה נתחיל גם בזה. כפי ששמעתי יבקרונו (בגדוד) אפשטיין, טורוב וברנר¹⁸¹. הראשון יעזור לסדור השיעורים בגדוד ואולי נסדר מלבד זה הרצאות בגדוד מצדנו.– –

נודע לי כי “החלוץ”¹⁸² ביקש רשיון [יציאה לחופשה] לפסח בשביל בעלי המשפחות. את טועה, חביבה, בחשבך שלא הייתי משתמש בטעם זה. אילו היה טעם זה מועיל הייתי כן משתמש בו לקבל רשיון לפסח. אך כפי שהוגד לי, השיב הקולונל את פני “החלוץ”, היות כן אין אני רואה היכולת להשתחרר לפסח ולבלות החג ב“חוג משפחתי”, אולם בכל זאת נראה. ואם אי אפשר יהיה להר ללכת למוחמד הלא נקל למוחמד לגשת אל ההר… בדבר חורן אין לי עדיין שום ידיעות חדשות. אכן דבר אחד ברור לי: אם איזה דבר יצא, הרי ישלחו מיד אכספדיציה שניה, ואם מאיזו סיבה לא תשתתפי בראשונה – בלי ספק שתשתתפי בשניה. ומה כתב לך שמואליק? ע“ד מועצה מיוחדה של “השומר” – אדבר עם החבריה. יגאל איננו במחנה – דזשאב¹⁸³ מיוחד נזדמן לו מחוץ למחנה – לשמור על המים והוא נמצא כל הימים בעיר, וכאן במחנה לא רואים אותו. אך עם פת ועם נח וצלאל, אני מתראה לעתים קבועות. ד”ש לך מהם ומשאר חברינו. מסרי ברכה בשמי לפיניה ולפסיה¹⁸⁴ ולשאר חברינו. חבל מאוד, שלא אוכל גם אני לבלות יחד אתך במושבות. יש לי איזה רעיון (לחקור את מצב הפועל הערבי במושבה). בשביל זה עלי לבלות חודשים אחדים בראשון, ברחובות, בפתח־תקוה ובשאר המושבות. אל יפחד פיניה – אין לי בזה “כוָנות פוליטיות” מיוחדות, אלא בעיקר כוָנה סוציאלית־כלכלית.– –

כתבי לי, רחל, כמו שנזרק מפיך – יום יום. מכתביך כובשים את המרחק המפריד בינינו, ולרגעים אחדים לפחות מובילים אותך אלי – או אותי אליך.

שלך יצחק

מו    🔗

חיפה, יום ד‘, ל’ ניסן תרע"ט – 30.4.1919

רחל יקירתי,

הגענו בשלום לחיפה אחר נסיעה של י“א שעות ברכבת (במקום 5) והיום כבר נתכבדתי בגארד¹⁸⁵ לכ”ב שעות. הנני משתמש בהזדמנות לשלוח לך מלים אחדות.

השמועות ע"ד צאתנו מחיפה מתגברות ויש סימנים [לכך], אולם אין איש יודע מתי, והעיקר – לאן? קוראים את “לוד”. אסיפת שלושת הקולונלים, שהזדמנו כאן בימים האלה, בוַדאי דנה גם על זה.

הנני מחכה לקול־הקורא לאחד במאי, על־ידי שמואל או מי שהוא. הלא מחר החג. מה היה בדבר הענין אשר דיברנו עמדך בלווֹתך אותי אתמול. דיברתי עוד עם יבנאלי, וחושב אני שהדבר נחוץ באמת. אראה את המצב גם כאן, כי רבים מחברינו נרשמו גם פה לאמריקה ואולי אפשר לעצרם ע“י האמצעי הנ”ל.

הפעם אגמר כי מוכרח אני להסתדר ל“פרייד”¹⁸⁶ של אוכל. שלום לך יקירתי.

שלך יצחק

מז    🔗

חיפה, ו' אייר תרע"ט – 6.5.19

רחל יקירתי,

שלחתי לך היום מכתב קצר ע"י הדאר. עכשיו מצאתי ההזדמנות לשלוח מכתב בדרך יותר בטוחה.

במקרה טוב הגעתי ללוד בשעה שהרכבת המהירה טרם זזה, עליתי והגעתי בלי מכשול בשעה אחת־עשרה. בבואי לבטליון נודע לי, כי אתמול דיבר הקולונל עם באי־כוח הפלוגות, ואמר להם שישקיטו את הרוחות¹⁸⁷, כי הציונים עושים מה שהם¹⁸⁸ יכולים. בשעה שתים־עשרה בבוקר עשו לנו “פרייד” של בטליון והקולונל נאם לפנינו. הוא אמר בין שאר הדברים: קיבלתי פקודה נמרצה להעביר את הגדוד לרפיח. זה לא נעים לכם וכמו כן גם לי ולשאר האופיצירים. אני מרגיש בזה עלבון כמוכם. אך הרבה דברים לא נעימים הוכרחתי לעשות בימי עבודתי בצבא. אתם ביקשתם ע“י באי־כוחכם מאת הגנרל דויסון, שיתנהגו עמכם כמו עם אנשי צבא אנגלים והוא ענה לכם – התנהגו כאנשי צבא בריטים וכך יתנהגו גם בכם. כה אמר דויסון. ועכשיו – עלינו להתנהג כך, בכדי להראות שיש לנו רצון חזק. והסוף יהיה שנשיג את מבוקשנו. זמן רב לא נשאר במדבר רפיח. בקרוב נשוב למקום של ישוב יהודי. אחר זה, הוסיף, שועד הציונים ישתדל בכל כוחו להעביר את הגדוד חזרה למקום סמוך לישוב יהודי, וסיים בד”ש מאת סמואל (קולונל) מלונדון ואמר כי שם (בלונדון) מדברים הרבה ע“ד הגדוד העברי הא”י.

הננו מתכוננים לנסוע, יתכן מהר בלילה, יותר נכון יום חמישי לפנות בוקר. אולם עוד לא ידוע כלל מי ואיזו פלוגה תהא ראשונה לנסיעה, אם ה־C (שלי) או ה־D. – –

עוד לא הייתי בעיר, ורק יצאתי למושבה, ובביתו של וייצמן¹⁸⁹ אני כותב את הטורים האלה. מסרי >ברכתי לחברינו ולכל ב"ב. – –

אם יזדמן לך לדבר עם מי מה“צירים”¹⁹⁰ תוכלי לבאר להם, שלא יטעו לחשוב, כי ההתמרמרות בגדוד נתנדפה – אלא שפשוט החליטו לגבור על עצמם ולהמתין עד שנראה תוצאות הפעולות והמעשים של שליחי ועד־הצירים. אח"כ נחליט מה לעשות (ברפיח).

שלך יצחק

תזכיר הועד הזמני לגנרל אלנבי    🔗

תזכיר הועד הזמני לגנרל אלנבי על הרחקת הגדוד העברי מחיפה

לכבוד מעלת הגנרל סיר אדמונד הנרי הימן אלנבי,

מצביא נכבד,

הועד הזמני של יהודי ארץ ישראל בהיותו מעונין בכל הנוגע לגדודים העבריים בארץ, ערכם וכבודם מתכבד לפנות אליך בטורים האלה.

מיד אחרי שנכבשה יהודה ע"י הצבא הבריטי והגיעה אלינו בשורת מר בלפור על הקמת ביתנו הלאומי בארץ ישראל, הגישו רבים מצעירינו בקשות לפקידות הצבאית שתקבל אותם למחנה הבריטי בתור גדוד עברי שיוכר בשפתו, בשמו ובסימנו המיוחד. היחס המיוחד, שהראתה אז בריטניה לתחית העם העברי ולשאיפותיו המדיניות עורר את לבות צעירינו לעבוד אתה שכם אחד תחת דגלה, ובתזכיר אשר אז הגישו לפני מעלת כבודך הודיעו, כי באים הם להתנדב לצבא בתור יהודי ארץ ישראל, בכדי:

א. לעזור בדמם לשחרור ארצנו.

ב. להיות הגרעין של המיליציה העברית, העתידה להתכונן פה להגנת הארץ והישוב העברי אשר בה.

שאיפות אלו קיננו גם בלב חברי הגדודים אשר התנדבו בחו“ל. גם אלה הם עפ”י רוב נתינים לא בריטיים אשר באו מאנגליה, אמריקה, קנדה, אוסטרליה ושאר הארצות, בכדי להלחם תחת דגלה של בריטניה בעד שחרור ארצם ועמם. אין את רצוננו לספר לפניך עתה על כל המעצורים אשר הגדודים העבריים היו צריכים להתגבר עליהם בכדי להגשים את שאיפותיהם – השאיפות אשר מצאו, לשמחתנו, הד בלבבך, באשרך את סדור הגדוד הארצישראלי

אולם רואים אנו חובה לעצמנו לעורר את תשומת לבך למאורע אשר קרה בימים האחרונים ואשר העליב ודיכא את רוח הצבא העברי ואת החיילים היהודים: הרחקת הגדוד העברי מחיפה. הגדוד הזה מורכב ברובו מיהודי הארץ, אשר התנדבו לצבא אחרי כיבוש יהודה. כל הצבור העברי אשר בחיפה ובשאר מקומות וחברי הגדוד עמם רואים, במאורע של גלות הגדוד הארצישראלי מקרבת הישוב, כוונה של החלשת מעמדנו בארץ. לנו ידוע, כי:

א. חלק מהתושבים הערביים בחיפה פנו בדרישה אל המושל הצבאי שיוציאו משם את הגדוד הב';

ב. ערבים בעלי השפעה בחיפה איימו שיופרע הסדר, אם הגדוד לא יוצא משם;

ג. התושבים האלה ראו את הוצאת הגדוד מחיפה כנצחונם.

אנו חושבים כי לא רצוי לעבור בשתיקה על קיום העובדות הגלויות האלה. למרות פרובוקציה חזקה שהיתה מכוונת כנגד גדודנו, התנהגו חיילינו בסבלנות ונכנעו לפקודות אשר קיבלו אם כי אלה היו, לפי הרגשתם, בנגוד לרוח אשר עוררה אותם להתנדב ואשר מצאה את גילויה בתזכיר אשר על יסודו נתקבלו לצבא.

המשמעת, הסולידריות עם המוסדות הלאומיים שלנו והתקוה, כי הישוב העברי כולו ע"י באי כוחו יתבע את עלבונם ודינם, אמצו את לבות חילינו לשאת את הכל בדומיה.

אנו רואים לעצמנו חובה להעיר את תשומת לבך לכל זאת, והננו לוקחים לנו את הרשות לבוא לפניך בהצעות אלו:

א. הגדודים העבריים ישמשו להגנת הארץ והישוב העברי אשר בה ויתנהלו בהתאמה לדרישות הלאומיות של העם העברי בארץ ישראל.

ב. הגדודים העבריים ישמשו בתור חלק מהצבא האוקופציוני בעיקר במקומות הישוב העברי.

ג. חלק מהצבא היהודי יעבור בהקדם האפשרי לחיפה ולגליל.

ד. הגדוד מ' יעבור חזרה למקומות הישוב העברי.

בתקוה שתנתן לנו תשובה על הצעותינו בהקדם, עד כמה שאפשר, הננו חותמים ברגשי כבוד נעלים.

הועד הזמני של יהודי ארץ ישראל

הועד הפועל

ד"ר י. טהון

אייר תרע"ט – מאי 1919

מח    🔗

רפיח, י“א אייר התרע”ט (בערב) – 11.5.1919

רחל יקירתי,

… הננו כאן פלוגה אחת, יותר נכון חצי פלוגה, ומיד לבואנו שׂמו אותנו על המשמר. זה שלושה ימים ושלושה לילות שאני עומד על המשמר, בלי כל הפסקה. הסביבה – ידעת – מדבר חול. אין כל חיבור וקשר עם העולם החיצוני – לא עתון ולא מכתב. הגדוד הל"ח כבר נסע מפה לתחנת ביר סלים¹⁹¹ ופלוגות אחרות משלנו עוד לא הגיעו הנה, ולכן עלינו לעמוד ולעמוד, יומם ולילה על המִשמר הזה. מזה תביני, רחל, עד כמה אני מתגעגע לדבריך. – –

מה הספקת בשביל המאסף (המאמרים שלקחת על עצמך)? ומה בכלל הוא מצב העבודה במקצוע הספרותי והסידורי?

היום עברה כאן הפלוגה ד', אך לא נתעכבה כאן, אלא נסעה ישר לאל־עריש, ולא יכולתי לראותם. משאר הפלוגות אין כל ידיעה. – –

הנני מחכה בקוצר רוח לדבריך.

שלך יצחק

מט    🔗

רפיח, י“ב אייר תרע”ט – 12.5.1919

רחל יקירתי,

זה עכשיו קיבלתי את מכתבך אשר שלחת לי ישר הנה. הוא המכתב הראשון שקיבלתי מאתך, מיום עזבי את יפו בפעם האחרונה.

אצלי אין שום שינויים. עודני עומד על המשמר – זה ארבעה ימים רצופים. כנראה יחליפו אותנו מחר. עצם המשמר אינו קשה ביותר, אך דא עקא, שכל לילה מוכרחים לשמור ואי־אפשר לישון כדבעי. שומרים אנו על שבויים הרבה ובין האסירים יש גם ציבילים שנאסרו בקשר עם המרד האחרון¹⁹². – –

שלך יצחק

נ    🔗

רפיח, ט“ו אייר תרע”ט – 15.5.1919

רחל יקירתי,

עקבות המרחק כבר נראו גם בחליפת מכתבנו: מכתבך שכתבת במוצאי שבת הגיע לידי רק היום יום חמישי בשבוע. נסי, יקרה, בכל אופן לכתוב ע"י הדואר, כמו שעשית כבר פעם, ואז יגיע המכתב יותר מהר. מצדי הנני שולח מעכשיו כל דבר ישר על־ידי הדואר.

שמחתי להחלטתך להישאר בארץ¹⁹³ dir=“rtl”>. חקירת הקבוצות היא צורך הכרחי בשביל העבודה הקרובה וגם הרחוקה. אני בטוח שתצליחי לאסוף החומר הקדום והחדש, ויחד עם זה – החומר הדרוש בשביל יסוד קבוצות חדשות, ממינים שונים. הדבר דרוש לא רק בשביל ידיעת המצב, כי גם בשביל ציון עבודתנו בעד הלגיונרים שיתפטרו ובעד העולים החדשים. השתדלי לבקר גם את הכפרים שבסביבה. ויש גם לי בקשה אליך. כשתתראי עם יוסף סטרומזה¹⁹⁴, תזכירי לו את שיחתנו שהיתה עמו בצפת שישיג את רשימת כל הכפרים הערביים בגליל צפת, והידיעות ע“ד מצבם והכנסותיהם הכלליות. הוא בעצמו ראש הטַאבּוּ, והוא יכול להשיג את הידיעות מאת פקיד הכספים. אם תזרזי אותו יעשה זה בשבילי. מצדך תתעניני, מלבד עיקר עבודתך, עוד בשתי שאלות: בהוצאות הפלח הערבי שבגליל העליון ובהכנסותיו (משכורת הפועל הערבי במשמע). אולי תזכרי, יש לוחות מעין אלה אצל אוהאגן¹⁹⁵ (גם בתרגומו של ספיר). אך אצלו רק דוגמאות בודדות. ע”ד הגליל העליון אין כלום. ועוד דבר: אצלו יש רק המצב, כמו שהיה אז, לפני המלחמה, כלומר ה“סטאטיקה” בלבד. לנו חשוב כעת המצב של עכשיו, וכמו כן השוָאה עם המצב הקודם, כלומר לוחות כפולים בכדי לברר את השינויים שחלו. אמנם, זו לא היתה התפתחות רגילה, בדרך שלום, אלא התפתחות בקפיצת הדרך ואין זו “דינאמיקה” במשמע המלה. אך בכל אופן השוָאה זו חשובה מאוד, ואם תערכי לוחות כאלו (המשק הערבי בגליל העליון באילוסטרציית התקציבים) תשתדלי לערוך גם המצב הקודם. זה יהיה חשוב מאד בשביל החקירה שאני כ"כ מעונין בה. – –

הנני שלם ובריא. אחרי ימי השמירה הגיעו ימי האסקורט¹⁹⁶ שכתבתי לך אתמול. העבודה הרבה יותר קלה ויש קצת זמן לכתיבת מכתבים, למשל. רוצה אני לכתוב מאמר ע“ד חסרון העבודה. בכלל יש בדעתי לכתוב שורות מאמרים ל”אידישער קעמפער“, להעריך המצב הנוכחי. החברים באמריקה אין להם שום מושג על הנעשה אלא ע”י קורספונדנציות חד־צדדיות, ואם שׂמת לבך אל הטון השורר ב“קמפר” יכולתְּ אפילו להיוכח בסכנה הנשקפת מצד האידישיזם הלוחם. אין ב“קמפר” אפילו דו“ח מהועידה הפועצ”יונית ומועידת ההתאחדות. אין שם ביאור דרישותינו ואין שם הסברת ענין השפות במועצת הועד הזמני¹⁹⁷ אלא שמועה סתם שהגבילו את זכות הנבחרים לאסיפה המיסדת האי“ת. המאמר הראשון אני רוצה לכתוב ע”ד חסרון עבודה, אם אכתוב גם על שאר ענינים (אם רק יהיה לי זמן). איעץ לך, רחל, לכתוב מזמן לזמן גם ל“קמפר” ואם יקשה לך תספקי לי חומר בנוגע למצב ואעבד אותו.

הודיעיני נא, יקירתי, משלומך ומהרגשתך, ופרטי התנאים החמריים של עבודתך.

שלך יצחק 

כנראה אעבור בקרוב, עם הפלטון¹⁹⁸ שלי לבלח¹⁹⁹ שהוא מקום יותר טוב במובן החופש הצבאי.

נא    🔗

רפיח, כ“א אייר תרע”ט – 21.5.1919

רחל יקירתי,

…אתמול השתמשתי ביום החופש שהיה לי והלכתי לבקר את הסביבה. יחד עם עוד חבר א' באתי לחאן־יונס, מקום מצוין בערבה הזאת. כנאות־מדבר מתנוססת חאן־יונס עם גניה ופרדסיה בתוך הסביבה. אבטיחים, מלפפונים, קשואים ועגבניות צומחים לרוב, וגם עצי פרי למכביר – אפרסקים ותאנים וכדומה. חאן־יונס מעידה על כוח פוריותה של הסביבה הזאת, ובשעת החופש או בין משמר למשמר אנו משוחחים בינינו לעתים קרובות על אפשרות יצירה של ישוב בגליל רפח²⁰⁰. בליתי שעות אחדות בעיר, בביתו של היהודי היחידי הדר כאן. מהמקומות המענינים שבחאן־יונס יש לציין את המסגד העתיק של סולטן ברקוק, ממלכי הממלוּכּים המצרים, בערך לפני 640 שנה, המתנוסס עד היום.

הועדה ששלחנו ליפו עוד לא שבה. לפי שכותב אליהו²⁰¹ משם, היו להם ישיבות עם ד"ר אידר ועם חברי הועד הזמני והועד הפועל. לפי שאמרו להם היתה סיבת הישלחנו הנה²⁰² סיבה צבאית. אך באופן בלתי רשמי הודיעו לי שהסיבה היא “פוליטית”²⁰³.

מה נשמע אצלך, רחל, האם הגעת בשלום? האם התחלת עבודתך²⁰⁴? ההתראית כבר עם יוסף²⁰⁵ בצפת? מסרי שלום לחברנו שבכפר גלעדי ובתלחא²⁰⁶.

היי שלום יקירתי

שלך יצחק

נב    🔗

רפיח, כ“ב אייר תרע”ט – 22.5.1919

רחל יקירתי,

כתבתי לך פעם לחיפה ופעמים למטולה, הקיבלת? הלילה שעבר שמרתי והבוקר קראני האופיצר – הסניגור של יבנאלי, ומסר לי שהמשפט יהיה בקנטרה ועלי למהר לנסוע לשם עוד הלילה. כמה אשהה שם אינני יודע. אולי אשוב מחר ואולי אמצא לי הזדמנות לנסוע לאסקורט לצד צפון ואז אנוח איזה ימים מחיי הגדוד.

יבנאלי כבר פה. הסניגור שלו מקוה שהענין שלו יגמר בכי טוב. גם ב. כצנלסון בא בלילה שעבר. דיברתי עם שניהם, אך לא הספקנו לדבר באריכות. מיפו מודיעים כי ישראל²⁰⁷ יהיה כאן מחר. יתכן שלא אתראה עמו אם במקרה אתעכב בקנטרה.

דוד סובר כדעתי, שאין לתלות שום תקוה בועד הצירים, וצריך לפנות ע“א ענינינו ישר לחברינו שבאנגליה. הוא כתב לך ע”א זה ליפו (ביום ט“ז או י”ז לאייר), אך כפי שאני רואה לא קיבלת את המכתב לפני צאתך מיפו.

באו איזה עתונים מחו“ל. עתון חדש יוצא ע”י חברינו באנגליה בשם “אונזער וועג”. הוא עושה רושם יפה מאוד. מאמר ראשי מקפלנסקי ובו הוא מציין את תפקיד המפלגה באנגליה; חומר אינפורמציוני ע“ד המצב באר”י, והערכה חיובית על “אחדות העבודה”. זוהי הפעם הראשונה בעתונותנו בחו"ל שאנו מוצאים הערכה מצד המפלגה. זה צריך לעשות רושם טוב על פועלי ציון שבכאן (המפקפקים). כמו כן ישנו בו תוכן החוזר שהוציא בלומנפלד (ע"ד תכנית עבודתנו).

יקירתי, אני רואה עד כמה חשובה האינפורמציה בחו"ל – שני חודשים וחצי עברו מזמן ועידותינו ביפו ובפתח תקוה, ואין קול ואין קשב, עד שבאו החברים האנגלים ופרסמו ראשונה תוצאות הועידה. אך באמריקה עוד לא הספיקו לפרסם כלום. אני מצטער שלא הצלחתי עד כה לעשות כלום בנידון זה. כתבי נא לי, רחל, משלומך ומעבודתך.

שלך יצחק

נג    🔗

קנטרה, כ“ג אייר התרע”ט – 23.5.1919

רחל יקירתי,

…עתה אני יושב באהל “מחנה הקבלה”, מקום שמקבלים כל אנשי־הצבא הבאים, ורושם מלים אחדות. אני כאן ואת שם, רחוקה ממני חמש מאות קילומטר, ואולי – אולי את יושבת שם בחדרך, יחידה ומתבודדת ורעיונך עמדי, בחולות רפח וקנטרה. באתי הנה, כמו שאת מבינה בטח, בגלל ענין יבנאלי, בתור עד במשפטו. המשפט נגמר, גזר־הדין יצא, אבל אין איש יודע אותו (מלבד השופטים), ואין מגלים אותו עד שיהיה ה“בטליון־פרייד” המיוחד לזה, בעוד ימים אחדים. 

הצרמוניה של משפט הצבא מענינת מאד. יושבים להם שלושת השופטים בחדר פשוט, מכניסים את כל הנאשמים, העדים, האסקורט והמתורגמנים, יחד עם הקטיגור והסניגור. כולם, מלבד שלושת השופטים, עומדים. אחר זה מגלים הנאשמים ראשיהם. השאר – ראשיהם נשארים מכוסים. השופט היו“ר שואל את הנאשמים אם הם מרוצים מהרכבת המשפט. אח”כ הוא פונה לשופטים בהוראות ידועות, בלי אֵפקטים, משביע אותם שישפטו צדק, ונשבע בעצמו. היהודים נשבעים בכיסוי־ראש, הנוצרים – בגילוי ראש. מדברים המאשים, הנאשם, העדים, הקטיגור והסניגור. וכל הענין נגמר בשעה קלה.

עכשיו נשאר יבנאלי כאן במשמר, אבל בקרוב ישולח חזרה לגדוד ושמה ישמע את דינו.

אני אשאֵר כאן עד מחר, וביום הראשון אהיה כנראה כבר בגדוד. היו לי איזו שיחות עם יבנאלי וגם עם ב. כצנלסון. זה האחרון לא קיבל כמעט שום עונש בעד אחרו לבוא בשמונה ימים. הוא מדוכא מאד, בלי ספק בסיבת מותה של שרה שמוקלר²⁰⁸ וכמעט אי־אפשר לדבר אתו. גם בענין מאמרו אי־אפשר להתוַכח עמו הרבה. לפי דברי יבנאלי, התמסר ברל לעבודה ודוקא לספרותית, אבל הוא רוצה לקחת עליו מלוא האחריות לצד הספרותי. ז“א שהוא יהיה העורך היחידי האחראי כלפי ועד אחדות העבודה, והוא ימַנה ויצרף את מי שירצה. אך, לדעתי, אסור למסור לאיש אחד את כל מלוא האחריות, כ”א למסור לועדת מערכת. ואם גם תהיה לברל יכולת לעבוד – יעבוד ונמסור לו גם תפקיד אחראי ידוע. אך למה זה נשלול את התפקיד משאר אנשים שראויים לאצטלא זו, ודרושים לתפקיד זה כמוהו? מוטב שימסרו לו עבודה ידועה עם מלוא האחריות ולא כל העריכה כולה. אך על זה בוַדאי עוד נדבר עם חברינו.

שלך יצחק

נד    🔗

רפיח, כ“ז אייר תרע”ט – 27.5.1919

רחל יקירתי,

ענין התזכיר שלנו נתעכב. אנו מחכים לתשובה מיפו, לראות מה החליט הועד הזמני²⁰⁹ לעשות. אם הוא לא יפעל מיד, נעשה אנחנו בעצמנו. טיול יפה עשיתי בימים האלה לבאר־שבע. זוהי הפעם הראשונה שאני רואה את העיר. הגנים היפים נשארו בעינם והמצבה (שבנה ג’מאל פשה?) מתנוססת, רק הטחנה הגדולה של הגרמנים נחרבה כולה ושום סימן ממכונותיה לא נשאר. העיר כמעט ריקה (בהשוָאה למה שהיתה), ירקות בסביבה כמעט אין, ויהודים אין בעיר מלבד גברת גורדון²¹⁰ עוד שנים. סעדיה מתכונן להביא גם את אשתו, אך אם לא יקנו קרקעות (כעת לא יכולים) אז אין תקוה לישוב יהודי להתפתח בבאר־שבע.

שלך יצחק

נה    🔗

רפיח, רא"ח סיון, יום א' בו – 30.5.1919

רחל רעי' היקרה,

… קיבלתי מכתב מבצלאל יפה²¹¹ בשם “מגן דוד אדום”, והוא כותב לי, כי בערב החג (כלומר ביום השלישי הבא עלינו) יבוא ב"כ “מגן דוד” הנה ויבוא בדברים עם הקולונל וגם עם ועד הגדוד בדבר סידור קנטינה. אין הם חושבים להביא איש ציבילי לשם זה, מכיון שאינם בטוחים כמה זמן נשהה כאן. סוף סוף נזכרו. – –

שלחתי לך יקירתי את הספר “כתבי א. ספיר” על ידי ואלי, והוא בוַדאי יחפש לו שעת הכושר לשלחו אליך. עכשיו הנני נמצא על המִשמר והפעם – במקום שאפשר בו לקרוא ולכתוב. חבל, “שלא בכל יום מתרחש ניסא”.

קראתי את החוברת המענינת של ד“ר י. לוריא “ארץ־ישראל” (הוצאת “הקדם”, רשום שנת התרע"ד) ועכשיו הנני קורא את ספרו של ר' אשתורי הפרחי – “כפתור ופרח”, זה שרציתי לקנות בירושלים, והקדימני בן־גוריון. הספר הזה איעץ לך מאוד, שתעייני בו. המחבר, שחי לפני שש מאות שנה, היה הראשון בין חוקרי אר”י, שעסק במחקרה יותר משבע שנים, והספר “כפתור ופרח” הוא פרי עבודתו זאת. יש בו בין שאר הדברים, רשימה של תשעים צמחים ונטעים שלקט מן התנ"ך ומהספרות התלמודית והוא מבאר את כולם בטקסט (הרשימה היא בסוף הספר). השתדלתי למצוא את הספר, הוא היה נמצא בראש־פינה ובצפת במספר של שבעה אקזמפלרים (בבית־הספרים בראש־פינה, אצל חזן, מנהל ראש־פינה, מאיר משויף, יוסף פרידמן, א. ראטבורג, חיים חייקל שפירא, יואל שור וגם אצל מרגלית־קלוַריסקי), אולי תמצאי אותו אצל אחד מהם (הרשימה שייכת לשנת תרנ“ז – תרנ”ט)²¹².

שלך יצחק

נו    🔗

רפיח, ג' סיון תרע"ט – 1.6.1919

לאפרים בלומנפלד, שלום

…יש לי ענין מיוחד אליך וזהו בדבר משפחות המתנדבים בגליל, שפתאום חדלו מתמוך בהן (כלומר “החלוץ” או ועד הצירים הנותן את תמיכתו על־ידי “החלוץ”). המתנדבים מהגליל מבקשים אותי לעזור להם ואני מבין שרק אתה תוכל לעזור, יען כי אין מי שיתענין בזה.

שלך י.בן־צבי

נז    🔗

רפיח, ד' סיון תרע"ט – 2.6.1919

רחל יקירתי,

…שמחתי מאד שמצאת כר נרחב לעבודתך בגליל העליון²¹³. השתדלי יקירתי, לאסוף את כל החומר: ידיעת הקבוצות – מצבן, התפתחותן, הצלחתן ואי־הצלחתן – היא חשובה מאד. אין מי שיעסוק בזה ואת עושה דבר גדול בהתחילך הראשונה לעסוק בזה באופן שיטתי ומדעי. אל תעשי באופן חטוף, ומוטב להסתפק בחקירה שלא תהא מקיפה בשטח ובלבד שתהא כוללת בתוכן ויסודית. הרי לשם זה בלבד עליך ללמוד את הסביבה, ז. א. את ראש־פינה מצד אחד ואת הסביבה הערבית מצד שני.

שלחתי לך, רחל, את כתבי ספיר ע“י ואלי. אני מקוה שהוא מצא את ההזדמנות לשלחם אליך. מלבד זה יעצתיך להתבונן ב”כפתור ופרח" של ר' אשתורי הפרחי, אשר בסופו באה רשימת הצמחים התנ"כיים והתלמודיים. השתדלי למצוא את הספר הזה בראש־פינה או בצפת. אולי תעסקי גם בחיבור רשימת הצמחים (שמותיהם העבריים). – –

הנני מחכה בקוצר רוח לדבריך על עבודתך ועל שלומך.

שלך יצחק

נח    🔗

רפיח, ח' סיון תרע"ט – 6.6.1919

רחל יקירתי,

…החום לוהט כעת. אני נמצא באהל (על המִשמר). על ידי וולוויל גוטבטר ועוד חבריא. הנני כמעט ערום (מרוב החום) וכותב בתוך האהל. שלשום ביום החג היו לנו אורחים: מטמן ובוגרשוב, ושתי גבירות (גב' הררי וגב' הלטשול)²¹⁴ הם באו בשם מגן דוד אדום להיוָעץ עמנו מה אפשר לעשות ומה צריך מגן דוד לעשות. אמנם לתוצאות חיוביות לא באו. אך עצם חליפת הדעות בוַדאי היתה לא למותר. לפנות ערב הרצה בוגרשוב על איזה נושא ואח"כ השתמשנו באסיפה לערוך מחאה נגד פוגרומי היהודים בפולין²¹⁵ והחלטה לצבור כסף לעזרת נגועי הפרעות. אתמול הוצאנו את ההחלטה לפועל. בשעת התשלום ישבנו על יד הדלת, שמשם יוצאים, וכמעט כל אחד שילם לא פחות מפונט אנגלי. בשתי פלוגות (ג ו־א') אספו יותר ממאתים פונט מזומן. ואם גם בשתי הפלוגות²¹⁶ האחרות ישלמו ככה, יהיה לנו מהגדוד הארבעים בלבד, סכום של 400 פונט. כמובן, נפנה גם לשני הגדודים האחרים והכסף יוצא לעזרת נגועי הפוגרום וישלח ישר לשם, או שניסד מין מוסד מיוחד כאן בשביל גולי פולין, ארץ הפוגרומים. – –

שלך יצחק

נט    🔗

רפיח, ט' סיון תרע"ט בערב – 7.6.1919

שלום לך יקירתי רחל,

הנני כותב לך כבר מרפיח, אתמול הגענו הנה אחרי יום ממושך של נסיעה. מיד כשבאנו בשעה 7 בערב, התחלנו לפרק את הרכבת ועד שעה 9 או 10 נפנינו; בנינו את האהלים ולעת שעה 11 שכבנו לישון. בשעה שש העירו אותנו, וכעת הנני מוכן ללכת למשמר לכן הנני ממהר להודיע לך על שלומי אע"פ שאיני יודע מתי יגיע מכתבי זה.

רק חלק מהגדוד הארבעים כאן, השאר – יבואו אחרינו, וגרם לי מזלי להיות עם הראשונים. את המקום הלא ידעת. אהלינו יותר קרובים אל התחנה מאשר המחנה הל"ח. שאלתי לז’בוטינסקי ואמרו לי כי הוא כבר נסע והריהו בביר־סלים. – –

הודיעיני נא, יקירתי, מאשר אתך ומה עלה בידך ומאשר נשמע במפלגה, כל דבר, כי פה קרועים אנו הרבה יותר מאשר בחיפה. אני מחכה בצמאון לדבריך.

שלך יצחק

ס    🔗

יפו י“ד סיון תרע”ט – 12.6.1919

רחל יקירתי,

… באתי הנה כפי שכתבתי לך לרגל המועצה של הועד הזמני. המועצה התחילה ביום השני, 9 ביוני אחרי הצהרים ונמשכה ביום ההוא, וכמו כן ביום השלישי 10 בחדש וביום הרביעי 11 בו, ונגמרה רק אתמול בשעה שתים וחצי אחר חצות הלילה. במועצה עלו על הפרק ענינים חשובים: דו“ח של ילין²¹⁷ ואייזנברג²¹⁸ מועידת הציונים, מחאה נגד הפרעות בפולניה, הסכסוך בנוגע לועד העיר שבירושלים²¹⁹ הרצאת קלוַריסקי²²⁰ ע”ד יחסנו לערבים וכן על האסיפה המיסדת. כל אלה הסעיפים הנזכרים נקבעו ועמדו על סדר היום. אך מחוץ לסדר היום היה בואה של הקומיסיה הבין־לאומית²²¹ ליפו, וביקור באי־כוח הועד הזמני אצל הקומיסיה הנ“ל. הקומיסיה באה כ”חתף“, פתאום, וביום השלישי בבוקר נודע הדבר. באי־כוח הועד הזמני הלכו לבקר אצל הקומיסיה אתמול בבוקר (ביום הרביעי) ואחרי הצהרים הוזמן אליה החכם־באשי בן ציון עוזיאל. לפנות ערב הוזמנה הקומיסיה לקונצרט מוסיקלי בבית־הספר לנגינה “שולמית”. הקומיסיה שבאה מורכבת רק מחברים אמריקנים, ונקראת בשם “אמריקן פרקציון של הקומיסיה האינטרנציונלית”. בראשם עומדים שלושה אמריקנים: קינג, קריין, וייל, והם המזמינים והמוזמנים בכל דבר. כשהופיעו לפניהם באי־כוח הועד הזמני (ילין, טהון, קלוַריסקי, גליקין²²², מאירוביץ²²³ אטינגר) ברך אותם הד”ר טהון בעברית בהשתמשו בפסוק שהמציא ד. ילין למאורע, וילין תרגם את דבריו לאנגלית. ראש הקומיסיה שאל כל אחד ואחד מאין הוא, וכמה זמן בארץ־ישראל. ילין באר להם שהציונות מאחדת את כל העם היהודי מכל מקומותיהם. אטינגר סיפר ע“ד הקולוניזציה, גליקין סיפר להם “גליקען”²²⁴ ע”ד הערבים שבכפר מגדל, שכלל לא התרוששו על־ידי כך שחלק מאדמתם עבר לידי היהודים, וקלוַריסקי סיפר ע"ד היחסים הטובים עם הערבים.

כזו, היתה איפוא, תכנה של השיחה בין ב“כ הועד הזמני ובין הקומיסיה הבין־לאומית. כשהופיע בצלאל יפה הציגו לו כמעט אותן השאלות. שאלוהו כמו כן ע”ד המקומות הקדושים ומה חושבים היהודים על אודות טענותיהם ותביעותיהם של שאר העמים על המקומות הקדושים. על זה ענה להם מר ב. יפה, שלכל שאר העמים יש “מקומות קדושים” ולנו יש רק מקום אחד קדוש והוא כל ארץ־ישראל, ואותה כולה אנו דורשים. וכמובן שנדע להתיחס בכבוד הראוי לזכויותיהם של שאר אלמנטים ולתביעותיהם אשר יש להם על ארץ־ישראל. עוד שאלה אחת היתה – ע“ד זה אם לא נלחץ את הערבים בשעה שלנו תהיה ממלכה והם יהיו המיעוט בארץ. כפי שעיניך הרואות, רחל, לא היו השאלות חמורות ביותר והנבחנים יצאו בשלום מתוך הבחינות. מלבד היהודים באים אל הקומיסיה ערבים, מוסלמים ונוצרים, לרוב. מה שהם מדברים ומה דעתם ע”ד היהודים לא ידוע, ורק מניח מקום להשערות שונות. לפנות ערב הזמינו היהודים את חברי הקומיסיה לקונצרט שהזכרתי. הקונצרט היה לא רע במובן הצלחתו המוזיקלית, אולם מפלה גמורה במובן סידורו (יותר נכון אי־סידורו) הטכני.

עכשיו נשוב לענין המועצה. המועצה החליטה לקבוע את יום הבחירות לאסיפה המיסדת²²⁵ בי“ב תמוז; המועצה אישרה, למען השלום, את הועד בירושלים ודרשה לספח אליו את באי־כוח המפלגות (אלה שלא השתתפו מטעמים פרינציפיוניים בבחירות). המועצה שלחה תלגרמה של מחאה נגד הפוגרומים (בפולין) וקיבלה החלטה ידועה בענין היחס אל הערבים. היתה ישיבת המועצה שלנו²²⁶ וקיבלנו החלטות אחדות. היותר חשובה היא – ליסד הוצאת ספרות בפונד יסודי של 2,000 מניות, כל מניה מחירה פונט אחד. כמו כן הוחלט לקבוע גזבר מיוחד לפונד זה – את א. המפל. כמו כן, החליטו²²⁷ להתכונן לירחון²²⁸ שעורכו הספרותי יהיה ברנר ויחד עם זה תהא קולגיה ספרותית הסתדרותית. את שאר הדברים אדחה. חפצתי רק להודיעך ע”א הצעתו של שוחט לערוך ישיבת “השומר” כאן ביפו בעוד שני שבועות, ביום 25 לחדש יוני, והוא מתכונן להוציא רשיונות ל“שומרים” ליום זה. האסיפה תימשך 4–5 ימים. – –

ע“ד מעברנו הקרוב ליפו או לשרונה אין שוב ידיעות נכונות. הכל זה פטפוטים ורעות רוח. אולי בעוד 2–3 חדשים. יתכן. וייצמן איננו, ולפי דבר אחיו לא יצא עוד לדרך והנהו בפריז. אך יש איזו תכנית שאני אעבור לגדוד הל”ח בתור מורה־סדרן לשיעורים לעברית. ואם זה יתגשם יהיה לי כמובן יותר פנאי. היי שלום, יקירתי.

שלך יצחק

סא    🔗

רפיח, יום ששי ט“ו סיון תרע”ט – 13.6.1919

רחל יקירתי,

… הנני שב, איפוא, אל אותה הנקודה שבה אנו עומדים זה כחצי שנה ויותר ולא זזים. ובכן מה לעשות? אני לא חדלתי לחשוב על זה בעמדי על הגארד ועל הפרייד, בישיבות ובאהלי: המצב במפלגה (סליחה, בהתאחדות²²⁹), המצב הכללי של הלגיונרים וכמו כן דרישותי הפרטיות. אותן הרגשות אשר בלבך, הן גם בלבי, אלא שעלי נוסף על זה, עוד “לנחם” את חברינו הלגיונרים ולאמץ את לבם שלא יעשו מעשה התפרצות וכדומה. בבואי ליפו אני שומע נאומים שבלוניים שהגדוד דרוש ונחוץ ושאלמלא הייתי ציבילי רק אז הייתי מבין את הצורך בגדוד. כאילו יש קורטוב של חידוש ברעיונות הללו. בין כך ושום דבר אינו משתנה, ושום צעדים לא נראים. איני תולה תקוות בזה שנעבור ליפו, ועל דבר דיסטשארדז אין מה לדבר. יש יכולת לפוצץ את הגדוד. כן יכולת זו קלה. הנתמסר ליאוש עד כדי כך שינתן חופש לרגשותינו כל כך שנעשה את המעשה, אשר יביא לבטול הגדוד? אני לא חושב שגם את חושבת זה. צריך איפוא לחכות. למה? לתוצאות דרישתנו מלונדון. אם יש לך הצעה אחרת – אשמע לכל דבריך. וייצמן לא בא וכנראה לא יבוא בקרוב. עלינו, איפוא, לחכות לתשובה מלונדון. – –

שלך יצחק

סב    🔗

רפיח, י“ז סיון תרע”ט – 15.6.1919

רחל יקירתי,

… הלילה הזה אני נוסע מכאן לקנטרה²³⁰ לשם ריפוי השיניים. אחת טעונה עקירה והשניה סתימה. בקנטרה אתעכב לימים אחדים ומשם אכתוב לך מועד שובי לגדוד; או אם יצלח בידי, אסע משם צפונה בתור אסקורט. בכל אופן אודיעך משם בעוד יומים.

היום נתפשטו שוב השמועות שנעבור בקרוב לשכונה על יד יפו. כבר נלאיתי מכל השמועות האלו, אף על פי שהפעם נדמה לי שיש להן יותר יסוד. כך חדשות אין. אחרי הביקור בחג, שביקרו ואלי, בוגרטשוב ומטמן, באו שלשום הד“ר צפרוני²³¹ ועוד ד”ר אחד. צפרוני הרצה שתי הרצאות ביום אחד וחזר ליפו. – –

ביפו נזדמנתי עם ידידי וחברי דב שפירא משיקאגו. דיברנו על מצב המפלגה בחוץ־לארץ, ביחוד באמריקה, יש [בה] גם זרם חזק מצד האידישיסטים. ביחוד פועלים בכוון זה ר' חיים (זשיטלובסקי) ומי שהיו ס.ט.²³² יש חשש שהמפלגה תיקרע לשתים. גם עם דוד דיברתי על הענינים ועל הצורך הגמור שמישהו מאר“י יסע לפחות בשביל הקונבנשון לאמריקה. אך מה יש לדבר ע”ד אמריקה אם אין גם כאן אנשים לעבודה. חשבתי כמו כן על הצורך לשלוח אנשים לאירופה, לפחות לאיזה חודשים. יתכן, רחל, שזה היה מתאים לשנינו – לנסוע, אם תהיה ההזדמנות לכך, כמובן, אני מדבר על ענין שאיננו כל כך קרוב למציאות. אך הלא אין איש יודע את העתיד אם הוא רחוק או קרוב. צריכים להיות מוכנים לחודשים רבים, אך בכל זאת אפשר שיבוא איזה שינוי בזמן הרבה יותר קצר.– –

ד“ר חיים איננו, ומי יודע אם יבוא בכלל. בכל אופן הנני מחכה לתשובה שצריכה לבוא מלונדון (בדבר דרישתם של בלומנפלד ושוחט)²³³ לפי שעה נראה לי שאין לעשות שום צעדים אחרים. החופשה הקצרה שהיתה לי – היתה מטעם הועד הזמני ולא מטעם ועד הצירים, ואת יודעת כמוני, שועד הצירים לא יעשה כלום בעדי, כמו שלא יעשה כלום בעד שלושת האחרים. מה דעתך ע”ד החוברת הרביעית של ה“קונטרס”²³⁴ ועל מכתב לבקוביץ²³⁵ (שבא בלי שום הערה מצד המערכת). עלי עשה הענין הזה רושם רע, וגם כתבתי מכתב למערכת ה“קונטרס”. עוד לא דיברתי עם החברים, אבל גם בלאו הכי הנני בטוח שהחברים לא ישבעו רצון מזה שמעמידים את שאלת הראשון למאי בתור שאלה דיסקוסיונית. בוַדאי אין מן הצורך להיות חשדן ביותר בכדי לראות בזה מעשה בלתי אחראי, העלול להכניס פירוד והתמרמרות מבוססת מצד החברים.

כדי להשלים את האינפורמציה. ד. שפירא ראה את צוקרמן²³⁶ בפריז, לאחר בואו מפולין, והוא מוסר כי צוקרמן מתחרט על זה שנתן יותר מדי כוח לס.ט. לפני ולפנים עם האידישיזם שלהם ושפך שלטונם על כל המפלגה. הפועלים בפולין עשו עליו רושם כן, שהמפלגה צריכה לנטות לצד אחר ממה שנטתה בזמן האחרון. ד"ר סירקין²³⁷, מתכונן לבוא בקרוב הנה וכן גם קפלנסקי ואולי גם צוקרמן.

בנוגע לספרים שהזכרת – “אדמת קדש”²³⁸ הלא ישנו בידי: קניתיו בירושלים, בהיותנו שם יחד עוד בפעם הראשונה בחורף. בנוגע ל“כפתור ופרח” – לא למותר להשיג אותו (בכסף), אף אם העמוד האחרון חסר, וכמו כן אם יזדמן לך בעיר טבריה הספר “טבור הארץ”²³⁹.

דיברתי עם יגאל ע"ד השם ארד אל חיט²⁴⁰. פירושו האמיתי של השם לא ידוע. הערבים שבסביבה נותנים פירושים שונים. יש אומרים שזה בא מארד־אל “חנטה”, כלומר ארץ החיטה, מפני פוריותו. אחרים מספרים לגנדות שלפני שנים היה עשיר בעל אחוזות ונתן לעבדו במתנה קרקע, כגודל²⁴¹ חוט שמשחילים בקוף המחט. מה עשה העבד? הלך ונטל פקעת של חוטים ופתחה והקיף בה כל הארץ מהירדן עד סמוך למטולה, ועל כך נקראה הארץ המוקפה בחוט. אך כל זה דומה יותר לדרש מאשר לפשט.

רחל יקירתי, הודיעיני מה שלומך ואם הקדחת הרפתה ממך, מה הספקת בצפת, הסידרת מה שהתכוַנת לסדר? אני מבין שאי־אפשר במשך הזמן הקצר אשר ברשותך לאסוף את כל החומר אשר רצית ואשר ביקשתי, אבל הלא תכניתך כוללת רק שטח מוגבל, וכמה בכלל יש לנו קבוצות? ואם היית מספיקה לחקור את מחנים, אילת השחר, כפר גלעדי וטלחא²⁴², כנרת, דגניה ותל־עדש²⁴³ היית גומרת את כל הגליל. שתי הקבוצות הצפוניות בודאי שלא יתפשו כל כך הרבה זמן. אם גם לא תספיקי את כולן אלא רובן יש ערך גדול לעבודתך, ואני חושב שיש לך הרשות להיות שמחה שהתחלת בעבודה זו. רק דבר אחד לא טוב, וזהו שאת לא משגיחה כנראה, על בריאותך, יקרה, ועובדת יותר מדי.

בימי היותי ביפו הגיע מכתב מאבי והיא שואל לשלומי ומוסר ששלום לו ולכל ב"ב. המכתב נשלח על שם המשרד הציוני בקופנהגן ומשם נשלח הנה.

היי שלום, יקירתי, כתבי – ולהתראות בקרוב.

שלך יצחק

סג    🔗

קנטרה, י“ח סיון התרע”ט – 16.6.1919

רחל יקירתי,

…יש כאן הרבה מאד מהחבריא, מכל הגדודים, מבני ברית ומשאינם בני ברית. – –

השמועה על דבר העברתנו ליהודה, לשרונה או ללוד, מתחזקת. כנראה שהדבר יצא אל הפועל בקרוב, בעוד 3–4 שבועות. אך יש עוד איזו אפשרות שאוכל לנסוע מפה לאיזה מקום. מחר או מחרתים יתברר הדבר, ואזי אודיעך כמובן מיד, יקירתי. – –

שמעתי שהועדה הבין־לאומית²⁴⁴ ביקרה את הגימנסיה היפואית ואת ראשון וגם את מקוה ומשם צריכה ללכת לירושלים. בוַדאי יודיעוני חדשות משם.

שלך יצחק

סד    🔗

חיפה, ט“ו תמוז תרע”ט – 13.7.1919

רחל יקירתי,

באתי בשלום מדמשק וכאן לנתי הלילה הזה. בעוד שעתים אסע ליפו ולמחר אשוב לגדוד. בדרך פגשתי חברים אחדים מהגדוד ולפי דבריהם “אין סכנה”²⁴⁵. בכל אופן אכתב לך מיד בבואי.

כפי שנשמע לא שולחים כלל למצרים. עד עתה בטח לא שלחו. בתחנת דיר־אל־בלח שעל־יד רפה פרצה מרידה מצד הצבא היהודי (מהגדוד ל"ח). הם דרשו את פטוריהם²⁴⁶ ואסרו את כולם, שמונים איש, ועד היום הם במאסר, ואנשי צבא גויים שומרים עליהם עד היום. שאר הפרטים עוד לא הובררו לי.

החדשה של היום היא – בואו של ברנדייס²⁴⁷ . בלוד קיבלו פניו בכבוד ובאי־כוח שני הגדודים אשר בצרפנד השתתפו בקבלת הפנים. גם במוצא חלקו לו כבוד צבאי, ואנשי צבא יהודים קיבלו פניו וליווּ אותו עד ירושלים. יחד עמו נוסע גם די־האז, מזכיר ההסתדרות האמריקאית.

בוַדאי כבר ראית, רחל יקרה, את הגליון השישי של ה“קונטרס”. יש שם מכתבו של ברנר ע“ד תכונת “האדמה”²⁴⁸. איני יכול לאמר שהנני מרוצה מהתכנית. הוא אינו מזכיר כלום ע”ד עניני עבודה וכמעט כלום על עניני הארץ. זה יהיה ירחון ספרותי ואינפורמציוני להבעת הרגשות שיש להם ערך, לדעת ברנר. לא לזה התפללנו. אני חושב, כי ירחון שכזה לא ישביע רצון רוב חברינו, וגם לא ישיג אותה המטרה שאליה מתכוונים ב. כצנלסון ובן־גוריון, כלומר יצירת חוג אינטילגנטי קרוב ל“אחדות העבודה”. אגב, עד שנתחיל באיזה מפעל ממין זה – ו“הפועל הצעיר” כבר פרסם את התכנית המפורטה של “מעברות”²⁴⁹ שלו עם יעקב פיכמן, והרי לך שתי חנויות בבת אחת.

יקירתי, רחל, הודיעיני מה שלומך ומצב עבודתך. ההוטב לך? המוסיפה אַת עבודתך? ומה שלום חברינו. מיפו אכתוב לך.

שלך יצחק

סה    🔗

יפו, י“ח תמוז תרע”ט – 16.7.1919

רחל יקירתי,

…באה ידיעה מהגדוד הל"ט, כי נתפרסמה מודעה שבקרוב ישוחררו האמריקאים מהצבא, ושבקרוב זה פירושו שבועות אחדים. הפעם הזאת השמועה יותר מתקבלת על הדעת, כי גם “שר הרבנים” (הטשאפלין בלע"ז) הודיע כך בישיבת מגן דוד האדום כי הבלתי אנגלים ישוחררו בעוד זמן קצר מאד, בין אלה שרוצים לשוב לארצם ובין אלה שרוצים להשתקע בזה.

שלך יצחק

סו    🔗

רפיח, כ“א תמוז תרע”ט בערב – 19.7.1919

רחל יקירתי,

…בלילה הקודם הגעתי בשלום ונתקבלתי בשלום והנני שוב ב“תוך” חיי הצבא, וימי האסקורט – לא נודעו כי באו אל קרבי. יש לנו ידיעה ברורה כי בעוד 6־4 שבועות נעבור למרכזה של ארץ־ישראל, סמוך לישוב. הידיעה השניה היא, וגם היא מתאמתת, כי בקרוב מאוד ישחררו את האמריקאים. יתחילו – מהגליל העליון, ומהקבוצות שהשתתפו במערכות סלט²⁵⁰ , וההתחלה תהא כנראה מהשבוע הבא. אך אחרי הקבוצה הראשונה תבוא שניה, באופן שיש מקום לשער, [כי] תור קבוצתי יגיע בעוד 3–4 חדשים.

אלה הן הידיעות. בקביעותן יש מקום לרעיונות שונים, למשל: מה יהיה סוף סוף עמדות הגדודים. הרי כל המשוחררים נוסעים והולכים. והולכים בתקוה נכזבה – לפחות רובם – וחדשים אינם מתקבלים. שנית, עבודתם של החיילים שיישָארו, שום הבטחות ברורות אין להם, ומה נעשה אם לאחר פטוריהם ישולחו מטעם ועד הצירים – לפתח־תקוה ולאגודת נטעים²⁵¹? אנחנו דיברנו אמנם עם ברנדייס על כל הענינים האלה, והגשנו לו בכתב, וזה הכל. ברנדייס לא הבטיח, כי בכלל איננו מבטיח כלום. אולי גם זו לטובה: שלא ירמה, אך הנחמה הזאת אינה מספיקה, כמובן. –

שלך יצחק

אתמול היתה לנו אזכרת הרצל. אני ויבנאלי דיברנו עברית, ונואם אחר (פישר) – אנגלית. זו היתה חגיגה רשמית מטעם הגדוד, בהשתתפות הקולונל והאופיצרים. אגב, זה נתן לחגיגה צורה קצת יותר מדי רשמית. גם כסף לקרן הקימת נאסף לא מעט ביום אתמול.

סז    🔗

רפיח, כ“ה תמוז תרע”ט – 23.7.1919

רחל יקירתי,

אתמול שלחתי לך את מכתבי האחרון למטולה. היום קיבלתי בבת אחת את כל מכתביך, ארבעה במספר, אשר שלחת לי ממטולה ועד צפת, ותוכלי לשער את שמחתי. איך זה יצא, בכל זאת, שבמשך ששה־עשר יום לא הגיע אף מכתב אחד, – קשה להסביר את המקרה המוזר.

מענין אופן קבלתם: עמדתי על המשמר על גבי עליית העץ – מין במה גבוהה שתי קומות, יותר נכון גזוזטרה של עץ המתנוססת על־יד הפינה של חצר השבויים כצורת [האות] ד. מראש המבצר הפרוביזורי הזה השגחתי על השבויים המסכנים אשר נשארו בחצר הגדורה, המחולקה לחצרות קטנים, ובתוכם אהלי השבויים. השבויים כמובן אינם מתכוננים כלל לברוח, ואילו רצו אי־אפשר היה, כי מסביב אין כל ישוב ציבילי, אלא אנשי צבא בלבד. אך מכיון שתפקידנו לשמור – שמרתי. וכך היא דרך השמירה: ביום עומדים שני אנשי צבא על גבי הגזוזטרות (בכל ארבעת פינות החצר ישנן כאלו) ובלילה נכנסים 4 אנשים, בין גדר לגדר, ומתחלפים כל שלוש שעות. בקיצור עמדתי על העליה והצצתי אל החצר ומחוצה לו. ברגע זה ניגש מלמטה חבר אחד והכריז מרחוק שיש לי דואר. הבנתי מיד שזה מאתך וצויתיו לעלות בסולם ומידו לקחתי ארבעת המכתבים ממטולה, מראש־פינה, ושנים מצפת. ואת חטאי (נגד הצבא) אני מזכיר, כי שם, במקום הגארד, קראתי אותם עד תומם.

בוַדאי נודעו לך פרטי הישיבות האחרונות שלנו ביפו. ראשית, השתדלתי להכניס תיקונים אחדים במצב הכספי וקבענו ועד תקציבי אדמיניסטרטיבי מיוחד בשביל ההוצאה המשרדית (בלומנפלד, רוזנטל²⁵², נטע²⁵³), אשר בלעדיו לא יוכלו לעשות הוצאות, קטנות או גדולות. שנית, העירותי שאלת הירחון. ביקרתי את הועד הפועל, שלא הוציא פרוספקט ע“א ההוצאה, ובאופן זה נתקבל מכתבו של ברנר ב”קונטרס"²⁵⁴ – בתור פרוספקט. וגם שם התנגדתי. אך טועה את, יקירה, בדבר אחד. השאלות האלו טרם נפתרו, ורק נמסרו להחלטתה של המועצה (שתהיה ביום השישי לחודש אב), וגם שאלת שם ההוצאה היא בכלל השאלות העומדות על הפרק והטעונות פתרון מצד המועצה.– –

בכלל יש קצת התעוררות בחיינו כאן. אני בעצמי מתכונן להרצות ע“ד הקפא”י וקרן העבודה²⁵⁵. אני חושב שקרן העבודה אין לה מקום באותה הצורה שנקבעה לה מקודם, כלומר בתור התחרות לקפא"י. אולי יש לה ערך בתור קרן פרופסיונלית של ההסתדרות החקלאית. רצוני עוד להרצות על אחדות העבודה, שהיא זקוקה לדעתי לתיקונים אורגניזציוניים עיקריים. כמו כן עלינו לברר ולקבוע את היחסים שבין אחדות העבודה וההסתדרות החקלאית – למעשה ולא רק בפרינציפיון. – –

שלך יצחק

כאן אין חדשות מיוחדות. “המורדים” מבלח²⁵⁶ נשלחו כבר למשפט הצבאי לקנטרה, ושם יחרץ דינם. מה שנוגע לשחרור האמריקאים, זהו ענין שהכל שׂחים בו אע"פ שכמובן לא ניתנו “המועדים” לדבר, ובוַדאי שזה הענין ימשך איזה שבועות או גם חודשים.

סח    🔗

רפיח, כ“ח תמוז תרע”ט בערב – 26.7.1919

רחל יקירתי,

הנני ממשיך את הגארד שלי, שאיננו קשה כל כך. הנני מחוץ למחנה, על־יד חצר השבויים, ועומד על השמירה בס“ה 4 שעות במעל”ע, [במעת לעת], ז"א שתי שעות ביום ושתים בלילה, ויש לי יותר זמן גם לקריאה ולכתיבה. ואמנם כבר התחלתי להעלות על הכתב את מאמרי־הרצאתי וגם מאסף חומר היסטורי (האין זה פרדוֹכס לצבּוֹר במדבר חומר להיסטוריה) לעבודה שאני חושב אודותיה²⁵⁷.

המצב של הגדוד מעורר דאגה. ידעת ענין הדרישה מצד הקולונל (או הג.ה.ק.) לשלוח מאה ועשרה עד מאה וחמשים איש למצרים, נראה לא לגמרי, אלא לשני שבועות. החברים התנגדו. עכשיו קיבל הקולונל תשובה שלילית²⁵⁸ מאת מפקדת המלחמה. אנחנו גדוד בריטי בלי תנאים. היתה הבטחה, אך בהבטחה נאמר “אם לא יהיו מקרים יוצאים מן הכלל”. עכשו היא דרישה יוצאת מן הכלל. ישלחו רק מספר חלקי, ורק לזמן קצר (2 חודשים), אולם חברינו חזקים בדעתם לבלי ללכת וגם לתמוך בדרישת המסרבים. יוכלו לבוא לידי קונפליקט חזק שיגָמֵר כגמר ענין בלח²⁵⁹. אתמול צריכים היו לנסוע, אך איש לא נסע. היום יהיה המשך המשחק המסוכן הזה. – –

שלך יצחק

סט    🔗

רפיח, ג' אב תרע"ט – 30.7.1919

רחל רעי' היקרה,

.. זה היום החמישי או השישי שאנו נתונים במצב של צפיה. לאחר שניתנה הפקודה (לשלוח מספר אנשים לחוץ־לארץ) ולאחר שנשתהתה תשובת הקולונל בשם הג.ה.ק.²⁶⁰ וכן גם בשם משרד המלחמה, כי אין הם חושבים אותנו רשאים לדרוש איזה דרישות יהודיות מפני שאנו “יוניט”²⁶¹ אנגלית ככל הצבא הבריטי ועלינו ללכת ל“כל” אשר נצטווה, לאחר זה החלטנו באסיפת מוצאי שבת לבלי ללכת ועמדנו כל הגדוד בדעה אחת. כמו כן החלטנו, במקרה שימצאו מתנדבים, למסור מודעה ברורה לקולונל שזה נגד דעתנו, אך להישמר מאלימות. במוצאי שבת היתה האסיפה עם החלטותיה. קודם לזה יצאה הפקודה להיות מוכנים במוצאי שבת. אך הפקודה לא יצאה אל הפועל. פקודה שניה יצאה ביום הראשון שהאנשים יהיו מוכנים ליום שני בבוקר. באותו יום יצאו כולם (כל אלה שקיבלו התראה) בשעה הנועדה, יחד עם כל הגדוד, כולם לבושי “פול פק''²⁶², כמו שנצטוו מהפקידות. המיור יצא ונאם לפני הגדוד והזהירם בהזהרות חמורות מתוך ספר התקנות, ולבסוף נתן פקודה לאנשים, שאינם עומדים להישלח, לשוב לעבודתם, ולשאר ציוה ללכת ולהביא את תרמיליהם (קיט בק)²⁶³. הלכו, אך לא שבו. אלה שהיו בשעת מעשה מספרים שזה היה מחזה נהדר מאוד. באיזה אומץ לב ובאחדות גמורה החליטו כולם ועשו את הדבר בלי מעשי כפיה ואונס. ממאה איש מילאו את הפקודה פחות מעשרה, והשאר לא מילאו את דרישת הצבא. מהרגע הזה של התנגדות בפועל נגד המשמעת אנו בבחינת “מורדים”. הפקידות דרשה בכל האמצעים “מתנדבים” ובקושי עלה לה לאסוף אחד אחד, חלק קטן, יחידים מהארצישראליים ומהאמריקנים. לאנגלים נתנו רשות ללכת, מכיון שהם אינם בבחינת מתנדבים ואין להם הטענה שישנה לשאר המתנדבים. כשנודע שהפקודה לא נמלאה שלח הפקיד של ה”סטף“²⁶⁴ נמצא על יד המחנה והממונה על כל הגליל הצבאי הזה תלגרמה לקנטרה, לג.ה.ק. כי יש התקוממות, ושיבוא הצבא (לאסור אותנו ולקחת מקומנו). אנחנו חכינו מרגע לרגע לבוא הצבא. היינו מוכנים לכל התוצאות: שיבואו לאסור אותנו ושיענישו בכל הענשין, והבאנו בחשבון גם את סכנת הפיזור של הגדוד (“בחרפה”), אך יחד עם זה קוינו שאם הבטליון יעמוד כאיש אחד לא יקל להם לשבור אותנו, ואולי יוכרחו לוַתר. אם נוַתר הפעם – אז אין ספק שלמחר יוכלו לדכא אותנו ולהכריחנו להתפזר למקומות שונים ולא יהיה עוד פוצה פה ומצפצף. בין כך נעשו הכנות לאסור אותנו. הוכן מקום בשביל מאה אסירים. כידוע לך אני עומד על המשמר של השבויים. באו רכובים האופיצר שלנו עם האופיצר מה”סטף" ושאלו אותנו, השומרים, אם נשמור באמונה גם על חברינו, כמו שאנו שומרים על השבויים הזרים. תשובתי היתה שאם יאסרו את חברינו אזי ניכנס יחד עמהם לתוך המאסר. האופיצר שאל אם התשובה הזאת היא “סירוב לפקודה” ועניתי שאין זאת סירוב אלא הודעה על העתיד. אינצידנט זה ועוד כאלה היו יכולים להוכיח על נקלה למפקד, שכל הגדוד עומד בתוקף, לבלי תת ליחידים לסבול, אלא לעמוד בתקיפות.

בין כך נודע לנו כי האופיצר של ה“סטף” קיבל תשובה מקנטרה להודיע מה רוצה הגדוד ואיך הוא מתנהג. הוא ענה שהגדוד מתנגד לשליחת אנשים למילוי תפקידם במצרים ומחכה לעת עתה בשקט ובמשמעת. תשובת הג.ה.ק. מקנטרה היתה שלא ישלחו צבא ושהקולונל יחזיק בכל האמצעים לבלי תת מקום להתקוממות.

ביום השלישי קראו למשפט את המסרבים. הפלוגות עמדו במקומן על־יד משרדיהן וכמעט איש לא נכנס. יחידים היו שהוכרחו להיכנס. לבסוף נפסק הענין על־ידי החיילים שלא נתנו לשאר להיכנס. המאורע הזה הוכיח למפקד שהענין חדל מלהיות ענין של יחידים כי אם של כל הגדוד.

ביום זה לא בא שינוי. הקולונל נאם לפני הסרג’נטים בדמעות בעיניו, כי הוא אינו מצטער כ"כ על גורל הגדוד כמו על גורל דרישתו הלאומית של עם ישראל שאנחנו מסכנים אותה על־ידי ההתנגדות להוציא אל הפועל את הפקודה. הוא ביקש אותם (את הסרג’נטים) להשפיע, אם אפשר, על הצבא. הוא אמר כי יש עוד זיק של תקוה לתקן את המצב אם רק ימצאו “מתנדבים” (לחוץ־לארץ). אם לא יצליחו אז אין, לדעתו, כל תקוה למוצא של שלום. פיזור הגדוד יבוא באופן פאטאלי.

כל הזמן היו אסיפות הוַעד כמעט בלי הפוגות. ניתנו פקודות כיצד להתנהג במשך כל הזמן. בכלל התנהגו יפה מאוד ולא היו מקרים לא נעימים, מלבד שניים. הקולונל מציין ברפורטים שלו את המצב כי בכלל שוררת משמעת וסדר רק בנוגע לנסיעה לחוץ־לארץ אינם רוצים לציית.

עכשיו אני גומר בקיצור. היום יום רביעי, לא נשתנה שום דבר במצב. בצהרים קרא לנו (לי ולעוד שלושה) הקולונל. שהינו אצלו כשעה שלמה ודיברנו על כל המצב. יחסו של הקולונל באמת ידידותי. הוא השתדל להשפיע עלינו, אך לא יכול להעלות כלום. הוא שאל מאתנו עצה. אמרנו שהוא בעצמו ישפוט אותנו. אך הוא אמר שהוא לא יוכל לשפטנו בתור בטליון שלם, אלא לשמוע דברנו ולמסרו לג.ה.ק. וזה הלא ללא הועיל. נפרדנו כמעט בלי כלום. הלילה מחכים לבואו של ד“ר אידר. היעלה מה בידי הד”ר? בכל אופן אחת ברור, כי הקטסטרופה היא, כמו שאמרתי, פטלית. עוד שעה, עוד יום והגדוד כנראה יחדל מהתקיים. היום היה כבר מאורע שלישי של “הפרת משמעת”. אמנם נגמר בשלום, אך מי יודע לכמה זמן. מחכים בשקט לפקודות הג.ה.ק.²⁶⁵ שתבואנה בקרוב מאוד.

כתבי לי, יקירתי, (בהזדמנות). אם בדואר – אל תגעי בשום ענינים שיכולים להתעכב על־ידי הבקורת. כתבי לי, רחל, מבריאותך.

שלך יצחק

ע    🔗

רפיח, יום ששי, ה' באב תרע"ט – 1.8.1919

רחל יקירתי,

שלשום כתבתי לך על המצב ועל התפתחות המאורעות במשך השבוע ועד בואו של הד"ר אידר. עם בואו קיבלו המאורעות מהלך אחר. עכשיו נגמרה השביתה²⁶⁶. אנחנו נכנענו, ולפי הערכתי נכנענו בדרך של כבוד. הראינו לקולונל ולג.ה.ק. שבשעה שלא קיבלנו את המשמעת של המפקדה האנגלית – קיבלנו את הפקודה מצד המפקדה שלנו²⁶⁷ . כלפי חוץ היתה בזה דמונסטרציה חשובה.

וכלפי פנים? ראשית כל הוכחנו לעצמנו שהצבא היהודי יכול לעמוד על דעתו בשעה שהענין נוגע לפרינציפים. שנית, התנהגות החיילים היתה מצוינה, (מלבד מקרה אחד), ובזה הראינו לכל שאנו יכולים להתנהג באופן מאורגן ומסודר, בלי משמעת חיצונית, ורק על־ידי החלטה עצמית. מקרה אחד אינו יכול לבטל את הכלל. וראיה לדבר, שהקולונל היה נותן בכל יום רפורטים טובים על הסדר, המשמעת ועל התנהגותנו. בנוגע לעצם הדברים אמנם נכנענו; האנשים כבר יצאו לדרך ובזה מילאו את התפקיד שהוטל עליהם, שלקחוהו עכשיו מרצונם הטוב, על פי החלטת רוב האסיפה של אתמול. אולם עם זה מרגישים אנו שפקודה כזו לא תשוב מצד הג.ה.ק. ושנית, כל האנשים שיש עליהם האשמה לא יסבלו מזה²⁶⁸. – –

כשאני לעצמי חושב שהמוצא הזה היה היותר טוב שאפשר היה, למרות כל יחסנו אל ועד הצירים. הרוחות עוד טרם נרגעו, אבל ההתרגשות החריפה עברה.

מהאמריקאים לא שולחים איש ובקרוב יתחיל הדיסטשארג‘. אגב, דבר זה כבר יוצא מגדר הענינים על השביתה. כפי הנראה חושבים את האמריקנים שלא נרשמו ל“רפטריאיישען” בתור ארצישראלים. זאת אומרת שהאמריקנים הנשארים באר"י לא ישוחררו עם שחרורם של כל האמריקאים. אם ארצה להשתחרר אז עלי להתחיל בפרוצדורה מיוחדת. את זה צריך לעשות בקרוב, כי הפרוצדורה עצמה תימשך ג’ או ד' חדשים. וקודם למעשה עלי להשיג Employment Certificate²⁶⁹. יכתוב, איפוא, בלומנפלד, תעודה כזו, שהוא מתחייב להעסיק אותי במשרד שלו, נאמר בתור פקיד קבוע לזמן לא פחות משנה. יכתוב זה בעברית ובאנגלית. אל בקשתי שאשלח מכאן אצרף כתב תעודה זה.

יקירתי, לו ידעת כמה עמל שבעתי במשך ימי השביתה האלה, עד כמה אני מרגיש עצמי עייף ומרוגז. סוף סוף מהול “נצחוננו” במרירות לא מועטה. סוף־סוף נכנענו לעצם הדרישה. אנחנו לא ויתרנו על דרישת הלאמת הגדוד²⁷⁰. דחינו את הענין, אך הויתור למעשה מעיק על רבים. האחריות מטילים על הועד, וזה נכון במידה גדולה, ואין אני מסתלק מאחריות זו. צריך לענות ולהתוַכח עם כל אחד ואחד.

שלך יצחק

עא    🔗

רפיח, תשעה באב תרע"ט – 5.8.1919

רחל יקירתי,

…בנוגע למצב הענינים בגדוד אוכל להודיע, שבעיקר ניצחנו. תמול קרא הקולונל לארבעה אנשים (אני הייתי ביניהם) והודיע לנו בשם הג.ה.ק. כי הוא קיבל פקודה ששום איש לא יֵענש. – – הקבוצה שהלכה – תשוב בעוד שבועות אחדים והגדוד לא יֵעָנש. מכל הדברים נראה שפקודות מעין אלו לא ינתנו לנו עוד.

בנוגע לפטורי האמריקאים המצב הוא לא לגמרי ברור. ישנם שלושה סוגים:

א) כאלה שנרשמו לנסוע לאמריקה – עליהם אין שום שאלה; כולם ישולחו במשך שבועות אחדים, כנראה, במשך החודשים אוגוסט וספטמבר;

ב) אותם האמריקנים שלא דרשו Repatriation²⁷¹;

ג) אלה שנטו לחזור לאמריקה ועכשיו התחרטו והחליטו להישאר. הם ישולחו, כמובן, אם לא יחזיקו באמצעים מצדם, ז.א. להודיע שהם מתחרטים. במקרה זה, הם יוצאים מתוך הסוג השני ונכנסים לתוך הסוג השלישי.

בכלל, הסוג השלישי מועט מאוד, ועליו לעזור לעצמו. הסוג העיקרי הוא הסוג השני – שמונה מאות איש, ועלינו לכוון כל הפעולה עבורו. על בלומנפלד להמציא תעודות שיש עבודה בשבילם; אם תעודות אלו לא יהיה כוחן יפה בתור התחייבות צריך להשיגן לפחות לשם פורמליות – בתור חיזוק לדרישת הפטורין שלנו. ישלח לי תעודה כזו על שמי הפרטי כמו שביקשתי אותך.

זה עתה בא וולדָבסקי²⁷² ובידו מכתב מבן־גוריון [ובו הצעה] שנבחר ג' אנשים לחוץ־לארץ. הוא מציע את אפרים, טבנקין, ברל וישראל²⁷³, מהארבעה צריך לבחור שלושה, ובכן נחליט מיד בישיבת הועד. לדעתי צריכים להיות דוב²⁷⁴, ישראל ואפרים. נדמה לי שדעת הועד של הגדודים הל“ח והל”ט היא נגד הקנדידטורה של ישראל, ואולי אני טועה, ז.א. שהם נשארים כאן. את אלה לא מכניסים כעת בשום רשימה והם נשארים כאן באופן אוטומטי. ההבדל בין האמריקנים מסוג זה שנמצאים בגדוד הארבעים ובין אנשי סוג זה המפוזרים בגדודים ל“ח ול”ט, שהראשונים יישארו בגדודים (הארבעים) בלי שום פעולה מצדם או מצד מי שהוא ואין חשש שישלחו אותם לאמריקה בחזקה (למרות רצונם), והאחרונים (אנשי הל“ח והל”ט שהחליטו להישאר כאן) צריכים אולי לעשות איזה צעד מצדם לברר אם ישלחו אותם בעל כרחם או לא. הצד השוה שבהם שכאלה כן גם אלה אינם עומדים ברשימה. ועוד גם זאת – שאלה כן אלה עומדים לפני עיכוב בצבא לזמן בלתי מוגבל. [לפי דעת] ד"ר אידר יש חילוקי דעות בקרב המפקדה (ג.ה.ק.). לדעת המג’ור שלהם צריכים לשלוח את כולם לאמריקה בעל כרחם, ולדעת הקפיטן דשם לא ישלחו אותם, אלא לאחר שיגמרו משלוח כל האמריקנים הרוצים בכך, ולאחר שׁיחָתם השלום עם תורכיה (ז.א. בעוד 8–10 שבועות מעכשיו), יש תקוה שישחררום בארץ. בכל אופן ולכל הדעות לא ישחררו את האמריקאים הרשומים בעד ארץ־ישראל לפני הזמן הזה ז.א. לפני חצי אוקטובר (חג הסוכות בערך). זה צריכים סוף סוף להבין.

הפסקתי את מכתבי מטעמים שאינם תלויים בי. בעוד רבע שעה עלי להרצות בענין תשעה באב ואני עוד לא התכוננתי וע"כ אפסיק.

שלך יצחק

עב    🔗

רפיח, י' באב תרע"ט – 6.8.1919

רחל יקירתי,

אצלי אין שום שינויים – – פניתי במכתב לקולונל בשם האמריקנים הרוצים בפטורין בארץ־ישראל. אחכה לתשובה למחר. לפי שעה עוד לא שולחים בכלל מהגדוד הזה ועוד לא פרסמו כלל מתי ישלחו.

חלק גדול מהחברים שנסעו (לקיפרוס) שבו, לפחות 30 איש. ההודעה הרשמית אומרת כי איש לא יסבול – – כי “היתה אי הבנה הדדית”. בכלל מרגישים החבריא כעת יותר שהיה לנו נצחון ידוע על הג.ה.ק. תמול הרציתי על מלחמת היהודים ברומאים. החברים שהיו נוכחים הקשיבו באינטרס גדול. אני חושב הרצאות כאלו בכלל למועילות לא פחות מתעמולה קולנית. – –

יש רגעים שאני רואה עצמי בודד כמעט בגדוד מפני רוח הפסימיות שהפיצו אחדים מאלה שעמדו לפני שנה בראש ההתנדבות ועכשיו מאיזו סיבה “התפסמו”²⁷⁵. אינני יודע אם התחרטו לגמרי או לא, אך לעתים קשה מאוד לעבוד עמהם. אפשר לבחור בטכסיס זה או אחר, אבל ברוח של פסימיזם גמור שכזה אי־אפשר להתקיים בתור גדוד לאומי, ולא מפני שאנגליה לא מכירה בנו, אלא מפני שנעקרה האמונה. ועכשיו יש נטיח פסיכולוגית לעקור כל תקוה לעתיד, וממילא ניטל עי"כ כל הערך הפנימי שנשאר עוד לגדוד והוא יהָפך למכונה מתה, אפילו אם הממשלה תתן לו כל הזכויות שלבנו דורש. – –

שלך יצחק

עג    🔗

רפיח, י“ב אב תרע”ט – 8.8.1919

רחל היקרה,

…את שואלת אותי, רחל, מה היא החלטתי²⁷⁶ . אני עניתי לך על זה במכתבים האחרונים. שאלת “הסטאטוס” של הגדודים והשביתה וכל המצב השפיעו עלי שחשבתי לדחות את שאלת הפטורין. עכשיו כל זה עבר ואני רוצה להתחיל בעניני הפרטי. אולם יש דבר אחד שדורש קצת יותר התעכבות. והטעם הוא שאנכי התחלתי לטפל בענין כל האמריקנים ואיני חפץ להפסיק באמצע ולהתחיל בענין הפרטי שלי. טרם גמרתי את הענין הכללי. ובנוגע לענין הכללי (כתבתי לך מקצת) צצו פתאום מעצורים בלתי צפויים מראש. האופיצר שלי, הכועס עלי מימות השביתה, איננו נותן לי לבוא לפני הקולונל. מצד שני אמר לי בשם הקולונל כי כל האמריקנים שהחליטו להישאר מוכרחים להיכנס לצבא האוקופציוני. יתכן שזאת עוד לא התשובה האחרונה, ולכן אני מוסיף להשתדל לראות את הקולונל ולשמוע מפיו. עובדה היא בכל אופן שחלק מהאמריקנים שבגדודנו קיבל פטורין ונסע מכאן. – –

יש ידיעות שבעוד זמן קצר נעבור, כל הגדוד, לפנים הארץ. לאן? – לא אומרים. ידוע שפקודה כזו היתה עוד לפני חודש אולם לרגל מאורעות השביתה נדחתה הפקודה, אם לא לגמרי, [הרי] לפחות לזמן ידוע. יש בכל זאת סימנים שהדבר קרוב.

שלך יצחק

עד    🔗

רפיח, י“ח אב תרע”ט – 14.8.1919

רחל יקירתי,

… אני עומד על משמר שבועי. בכל מעת־לעת שומרים בערך שש שעות, החצי מזה ביום והחצי בלילה. החצר שאנו שומרים היא כפולה: חצר בתוך חצר, שתיהן מגודרות גדרות של קוצי ברזל עבותים. החצר הפנימית גדולה מאוד: שש מאות מטר ארכה ושלוש מאות רחבה. היא תופסת, איפוא, יותר מעשרים דונם ואוצרות אסמי אבק שרפה, דינמית, כדורים, רמונים ופצצות. כמדומני שסיפרתי לך ע"ד החצר הזאת. אהלינו (אהלי המשמר), חמישה במספר, עומדים מחוץ לחצר החיצונית ובהם אנו דרים כל זמן השמירה. פעמַיִם במעת־לעת בא הפקיד התורן לבדוק ולבחון אם המשמר עומד על מקומו, אם אין נפקד, אם אין מי שיושב וקורא וכדומה. ואוי לו למי שיתָּפס באחד החטאים הנזכרים, כי יוכל להיענש במשפט צבאי בעונש חמור.

שמחתי להיוָכח שמצב רוחך חזק וטוב. אני מצדי בטוח שבמשך זמן קצר יתברר המצב לחיוב. והנה החדשות שאוכל להודיעך, יקירתי: אחרי ששאלתי בעצמי וגם על־ידי אחרים, על אודות האמריקנים שהחליטו להישאר, וקיבלתי תשובה שהם נחשבים בתורת פלשתינאים, ז.א. יישארו בצבא גם להבא, החלטתי סוף סוף לפנות בבקשה פרטית ע"ד שחרורי מן הצבא.

שלך יצחק

עה    🔗

רפיח, כ“ג אב תרע”ט – 19.8.1919

רחל יקירתי,

… ע"ד השמועה שנפוצה בגדוד כי באה פקודה לפזר את גדודנו – אין זו ידיעה ברורה אלא שמועה, וכמו כל שמועה אפשר שכולה שקר, ואפשר גם שיש בה קצת אמת. ביום החמישי יתברר הענין יותר. יתכן בכל זאת שאם פיזור אין כאן, העברה ממקום למקום יש כאן.

שלך יצחק

עו    🔗

רפיח, כ“ח אב תרע”ט – 24.8.1919

רחל יקירתי,

הגשתי את בקשתי בנוגע לשחרור בצירוף שתי התעודות שלך ושתי תעודות נוספות, ע"ד הספקת עבודה. האופיצר קיבל את הבקשה מידי והבטיח למסרה הלאה. כמובן שצריך לעבור זמן עד אשר יבורר הדבר. לדעתי, זמן של שישה־שמונה שבועות. אבל אם מאיזו סיבה תידחה התשובה בוַדאי שאדע מקודם. בכלל, אשתדל לעקוב אחרי הנייר בדרך לא רשמית ולדעת אם התקדם או לא.

מצב הרוחות לא טוב. שמועה בלתי־פוסקת נפוצה, כי ימעיטו את המשכורת – במקום פונט לשבוע רק חצי פונט. והיות שכבר שילמו במשך חצי שנה שנים־עשר פונט מיותרים, רוצים לנכות את הסכום הזה, חמישה שילינג לשבוע. – – אני חושב שבזמן הפרעון יסרבו לקבל את המשכורת וכבר מתכוננים לכך. – –

בנוגע למצב הגדוד הל"ח, שמעתי כי פטרסון הודיע להם כי כל הנשארים יישארו לשנה שלמה בצבא, (כמו הפלשתינאים, כי הפלשתינאים נשארים עד ראשון למאי ועוד שלושה חדשים נוספים, ז.א. עד רא"ח [ראש חודש] אוגוסט 1920) ושהוא מציע להם להירשם כולם [ליציאה] לחוץ־לארץ. בלונדון ישיג להם פטורין, ומשם יעזור להם לבוא הנה, ושכולם בלי יוצא מן הכלל נרשמו לנסוע ופטרסון הבטיח להם להשיג ריפטריאישון²⁷⁷.

הודיעיני נא אם זה נכון. – –

שלך אוהבך יצחק

עז    🔗

רפיח, כ“ט אב תרע”ט – 25.8.1919

רחל יקירתי,

הנני שולח לך את ה“קדמוניות”²⁷⁸ ע"י פת. קראי בו אם עוד לא עשית זאת, בעיון, כי הרבה תוכלי למצוא בקרבו. החיים מתוארים בצבעים ריאליים להפליא. הסגנון יפה ועשיר. אם ימצאו ביפו שאר החלקים תשתדלי לרכשם. – –

הודעתיך אתמול (על ידי הדואר) מה שעשיתי בנוגע לדרישת פטורי והבקשה שהגשתי אתמול. מובן, שהדבר דורש זמן, אני אשמור את הדבר להודע על “המהלך” בהקדם האפשרי.

שלך יצחק

עח    🔗

רפיח, ט' אלול תרע"ט – 4.9.1919

רחל יקירתי,

בהזדמנות זו אני שולח לך את הכתב־יד “מפאתי מערב”²⁷⁹. קויתי שאוכל להביאו בידי. והנה עובר יום אחר יום ועניני עדיין אינו בא לידי גמר, למרות זאת שהרשיון נמצא כבר במשרד זה שלושה ימים. לשוא אבאר לך בכתב, יקירתי. לא תוכלי להבין כיצד אפשר שהרשיון ינתן מהמשרד המרכזי של הגדוד ובכל זאת – לא ימָסר לידי. עכשיו אני עומד על דרישתי והאופיצר שלי מפריע בכל יכולתו. למחר אגש למפקד הראשי להביא בקשתי לפניו ובוַדאי יחליט את הדבר. – –

שלך יצחק

עט    🔗

רפיח, יום ראשון י“ט אלול תרע”ט – 14.9.1919

רחל יקירתי,

דרישת שלום וידיעה על דבר הגיעי בשלום קיבלת בלי ספק מפי החבר לויט, שהזדמנתי עמו באוהל אחד, טרם צאתי מכאן ליפו. הרכבת אחרה לבוא לרפיח בשתי שעות, אך אני לא אחרתי כלום. “אסקי טאז – אסקי חמאם” אומרים התורכים (הספל הישן והמרחץ הישן). אותו האוהל ואותה העבודה. חסרים רק החבריה האמריקאים שכולם הלכו מלבד אלה המעטים שהחליטו להישאר. בלוד נזדמנתי עם קבוצת האמריקאים מהל"ט קבוצת בת מאה ועשרים וחמישה איש, בהם הרבה חברים ומכירים. לא כל ההולכים צריכים היו ללכת ולא כל הנשארים נשארים בלבב שלם. אילו נתבררו כבר כל הענינים וידענו מי ומה נשאר לנו מכל ההמולה.

כאן בגדוד לא נתחדשו דברים רבים. יש לשער שאמנם בקרוב מאוד נזוז מכאן, הראָיה – שעוד בשבוע זה תשולח מכאן “קבוצת חלוצים” להכין המקום והאהלים. יתכן איפוא שצדק מר־חיים, ושנזוז²⁸⁰ בין כסה לעשור.

היי שלום אהובתי

שלך יצחק

פ    🔗

רפיח י“ט אלול תרע”ט – 14.9.1919

רחל יקירתי,

כתבתי לך כבר היום בדואר. בין כך נודע לי דבר חדש, דהיינו שבעוד שני ימים יזוז מכאן הבטליון ליהודה – לצריפין (צרפנד), והפלוגה שלי היא הראשונה לתנועה. אמנם, אפשר הדבר שזה ימשך יותר משני ימים (כמו שיקרה לעתים קרובות עם פקודות ממין זה), אך בכל זאת אמהר להודיעך. – –

שלך יצחק

פא    🔗

רפיח, יום רביעי כ“ב אלול תרע”ט – 17.9.1919

רחל יקירתי,

בטח ידעת, יקרה, על ה“תנועה” שהתחוללה אצלנו בקשר עם הורדת המשכורת. אתמול היה התשלום ורוב הגדודים סרב לקבל את המשכורת. הודיעו לנו שמשתדלים להעביר את הפקודה, וגם מקוים להצליח בקרוב. אולם בין כך אי־אפשר לשלם את המשכורת²⁸¹ השלמה, ומשלמים רק חצי פונט במקום הפונט לשבוע. הפקודה הזאת אינה נוגעת לאמריקאים.

בנוגע לתנועתנו – העברתנו מכאן – עדיין לא הוברר. כי שום דבר בצבא אי־אפשר לדעת עד הרגע האחרון ועד בכלל. יכול להיות שיצא לנו להסתדר וניגש עם כל חפצינו לרכבת, ופתאום יחזירו אותנו. בכלל יכולים להיות דברים שלא יצוירו בחיים האזרחיים. הנה ביום השני אמרו שבאה פקודה לנסוע ביום שלישי. עכשיו כבר יום רביעי, אומרים שניסע מחר. אפשר ניסע – ואפשר לא. – –

שלך יצחק

פב    🔗

רפח (מחוק) לוד, כ“ז אלול תרע”ט – 22.9.1919

רחל יקירתי,

ע“פ ההרגל כתבתי “רפח” ותיקנתי. עדיין אינני מרגיש עצמי בחוג “לוד” או יהודה. פעם אחת הייתי, אמנם ביפו, אולם כל הזמן בליתי בישיבה ארוכה – לא ראיתי את יפו ולא הספקתי להיוָדע הרבה דברים. בישיבה דנו ע”ד בית הפועלים ובנינו וע“ד עניני הכספים. בית הפועלים יכול להיבנות ע”י חברת “השחר” המציעה את שרותה לדבר. הוַעד החליט שכל ענין העבודה והפועלים יהיה בידי עצמנו. עניני הכספים יגעים מאד. השגנו הרחבת הקרדיט לאיזה מאות פונט, אך כל זה לא יועיל לזמן רב. יבנאלי הציע הצעה מוזרה – להשיג מאת הבנק 5000 פונט בהלוָאה לשם עבודה. על איזה יסוד? על זה לא יכול לענות כלום. כמובן, נדחתה הצעה זו. במקום זה נתקבל לעבד הצעות עבודה ממשיות ועל יסוד זה לדרוש או לחפש הלוָאה.

עייף ויגע עזבתי את יפו בשעה 9 וחצי ללכת למחנה (בעגלה). ההשכמה היא בחמש וחצי מדי יום ביומו. במחנה יש די עבודה והישיבות מכלות את הכוחות יותר מכל עבודת פרך שבצבא. אתמול והיום היו אצלנו אורחים במחנה: צבי נדב ודוד פיש²⁸² וסיפרו הרבה דברים מענינים מאוד על הנעשה והנשמע ברוסיה. ביחוד מפי פיש נודעו לי עניני המפלגה ברוסיה. קצר המצע מהשתרע והזמן לא ירשה לי.

יום שלישי, כ"ח אלול – באהל

הפסקתי באמצע הכתיבה, כי פתאום כיבו את המנורה באולם הספריה של הגדוד הל"ט ששם כתבתי. בעל כרחי הפסקתי. עכשיו אני רוצה להמשיך עד שיפסיקוני, כי באוהל נכנסים כל רגע עם פקודות חדשות ומקום אחר לכתיבה אין בגדוד.

המצב אינו ברור. שתי פלוגות משלנו עומדות כאן, סמוך לתחנת לוד, כרבע שעה מדרך המלך (דרך יפו). מעבר מזה נמצא הגדוד הל“ט (לדרום מדרך יפו) ומעבר מזה – מחננו (לצפון). שתי הפלוגות האחרות עוד לא באו. אומרים שחלק מאתנו, או כולנו, נסופח בעוד ימים אחדים לבטליון הל”ט. מצד אחר באה נלי סטרויס²⁸³ ומספרת כי בעוד ארבעה שבועות ישוחררו כל האמריקנים וכך מסרו גם בשם פטרסון. הרוצה להאמין יאמין.

מפני שהענינים עוד לא סודרו בגדוד ה־40 (חציו עוד טרם בא לגמרי) והמשרד המרכזי איננו כאן, אינני עושה כלום בדבר שחרורי. אחכה עוד יומים או שלושה עד אשר יסתדר הגדוד כולו בתור גדוד או יבָּלע בגדוד הל"ט, אז אדע אל מי לפנות. גם מבנטביץ‘²⁸⁴ אין כל ידיעה, כלומר, אינני יודע אם וייצמן דיבר עמו שנית, ומה ענה או מה הבטיח. קיצורו של דבר אין כל שינוי ממה שהיה לפני שבועיִם בהיפרדנו. גב’ סטרויס שלחה מכתב, לכל חייל וחייל לחוד שהיא מתחילה בבנינים²⁸⁵ ובחפירת הבאר וכל מי שהחליט ללכת למושבה יקבל, כשיהא צורך בדבר, תעודת שחרור. יש לנו ידיעה, כי כל העיכוב בפטורין בא מצד ועד הצירים, שהוא היחיד, המעכב בדבר. יש איזה יסוד לדבר, גם אם זה לא ברור לגמרי, לדעתי.

בברכת שנה טובה

היי שלום יקירתי, שלך יצחק

לא תתמהי, רחל, על העיכוב במכתבים. שתי סיבות לדבר: ראשית – אין זמן ואין מקום לכתוב (בזמן הכתיבה היום כבר הפריעוני והפסיקוני פעמים), והעיקר אין כאן תיבת־דואר, ואם אמסור למשרד יהא מונח בו שבוע או ילך לאיבוד. לכן עלי לחפש הזדמנויות לשלוח המכתב או ללכת בכוָנה מיוחדת לגדוד הל"ט, אך אי־אפשר ביום אלא בלילה, וכך דוחים מיום ליום ומלילה ללילה.

פג    🔗

בשדה צריפין ד' תשרי תר"פ – 28.9.1919

רחל יקירתי,

אתמול כתבתי לך מפה ע“י חבר אחד שנסע לירושלים ושלשום – מיפו ע”י פיש וצבי נדב. היום בבוקר קיבלתי את מכתבך הראשון והיחידי מחברון, ושמחתי לשמוע שאת מרגישה עצמך היטב ומבלה את הזמן עם שולמית²⁸⁶.

מה מאד חפצתי לעלות לזמן מה לקרית ארבע היא חברון. פעם אחת היינו יחד, ופעמיים הייתי שם בלעדיך. בוַדאי זוכרת אתְּ את גן־לונקור²⁸⁷ ואת המסכן אברהם לוי²⁸⁸. היש מי ממשפחתו שם, ואם אביו של שמי²⁸⁹ עוד חי? ממנו ומהרב סולימן מאני²⁹⁰ תוכלי לקבל הרבה ידיעות על הישוב של חברון וסיבת דלדולו. אני לא ידעתי שהישוב כל־כך ירד פלאים. עוד לפני זמן קצר מנתה חברון אלף וחמש מאות נפש, וכעת לא נשאר אלא רבע. מה נורא הדבר שדוקא כעת נגזרה כליָה על עיר זו, שהישוב היהודי כמעט לא פסק בה מזמן הצלבנים ועד ימינו. אולם רוצה אני לקוות כי יש עוד תקוה גם לחברון, אם רק ימהרו להקים מושבים מסביב לה. – –

שלך יצחק

[המכתב לעיל, בכתב ידו של י. בן־צבי]

הבוקר עברנו מהמקום שעמדנו בו (סמוך לתחנת לוד), הנה, למחנה הגדוד הל“ט, אולם אין זאת אומרת כי כבר התאחדנו. להיפך, עוד אנו מפורדים ונבדלים מהגדוד הל”ט, וכל ההנהלה שלנו לחוד. שתי הפלוגות שהשארנו ברפיח ובעריש עודן שמה וכנראה שיישארו במקומם שבועות אחדים.

ודאי הגיעו אליך הידיעות ע"ד קביעת תחומיה והסטטוס של ארץ־ישראל. הידיעות האלו משמחות מאוד בלי שום ספק, אלא שאינן מתאימות לכל המצב, יותר נכון אין המצב הכללי וביחוד האדמיניסטרטיבי מתאים לכל זה. גם בואו של וייצמן לא ברור. ידוע לך בוַדאי שמזכירו של וייצמן, מר ר. זיו, כבר בירושלים.

שלך יצחק