הרצאה בועידת הסתדרות הפקידים ט“ז אייר תרפ”ח
בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה מעולם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כונת מסדרי הועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסוים של העובדים. כמובן עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות, אם גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולארגון.
לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנוּעת פועלים היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, מחיצה בין ארגון הפועלים ובין הארגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני הארגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. ארגוני־הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול־זכויות בחברה הקיימת. תעודת הארגון היתה להילחם על זכוּיות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל והמקופח. הארגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, ארגון של חוג עתירי זכוּיות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד ארגונם היה להחזיק בזכויות היתירות ולהגן על הפריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה, אגודת בעלי האומנויות החפשיות – עורכי־דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי־חשבונות – היו מעין צֵכים סגורים של מעמדות בעלי־זכוּיות, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל ייכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין ארגוני האומנויות החפשיות ובין ארגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת זכויות, שפעת־כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבוים.
במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל על־ידי ארגוּנו לעלות בסולם החברה. בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכוּיות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית והכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי היקר ביותר, היא היא שאַר־האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העבודה בעיניו ובעיני החברה; תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא, הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחוּת החיים הכלכליים והשינוּיים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי־הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פרוליטריון אינטליגנטי רחב, אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה בארגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרוּיות של פועלים לחוד והסתדרוּיות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, בלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.
שונה היה מסלולה של תנועת הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהווּתו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיווּ דמות מיוחדת לכל מפעלו וארגוּנו.
לא כעלוּבי־גורל אשר מארת העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשיי חייהם ומתקוממים נגד נושיהם ומקפחי שכרם, מבלי הָבין זמן רב את היעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי עם מתנער ומפלל לגאולת־עבודה ותקומת־מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן, אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת־החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי התארגנוּתו המיוחדים.
הדבר הראשון המציין את תנועת־הפועלים בארץ – זהו בסיסה הארגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.
ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב. בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת־הפועלים ורחוקים מארגון. אפילו בארצות בהן כבר נתארגן הפועל החקלאי, אין רישוּמו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לארגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר, והיא משמשת עד היום עמוד־התווך של הסתדרות העובדים הכללית.
ארגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה, כמעט בכל הארצות, בין הפועל השכיר המוכר את כוח־עבודתו לקבלן, לבין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו בלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום ארגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת־הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא בארגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות בארגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מאז התחילה התארגנותו של הפועל.
גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנות מהעובד עבודה רוחנית. תנועת־הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה ושל כיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם הארגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאַחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית־העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית ללא הבדל.
הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנֶה את בסיסה הארגוני – זהו חוג־הפעולה הרחב, המקיף וממצה את כל תכניה ומאוַייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת: ארגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העליה וקליטתה, הנחלת השפה וההשכלה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור אספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לארגון הישוב, לאוטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים הבינלאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.
היקף־הפעולה־והארגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועת־הפועלים בארץ. ציבור העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העליה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן־העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן־יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופא. גורל המפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ וההסתדרות הכללית היא הביטוי הארגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.
בארצות אחרות היתה תנועת־הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי־שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל־כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין בתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן־העבודה. גם לפועל בארץ יש מלחמה על השבחת תנאי העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעונינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום, אלא תעודת־הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופא, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.
מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום פנים בין סוג אחד של עובדים למשנהו ולהניח את מישהו מחוץ לארגון הכללי, זאת אומרת, מחוץ לאחריות הכללית. הואיל ואנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ ולמפעל המתגשם על־ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית – אין אנו יכולים לוַתר על הקשר הארגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה, לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדוֹ יחד במלחמת־הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי־נפרדת כלפי המפעל המשותף, אשר לא יבוצע בלי השתתפותם המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.
האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור העובדים בארץ לחטיבה ארגונית יצוקה אחת.
ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות ארגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי־כלכלי. על־פי רוב היו הפועלים בני פועלים ובני־בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, כבר היו מהווים – בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.
לציבור העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עבָרֵנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל להתארגנות לחיים קיבוציים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך־רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים. המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור־הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות ארגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת־הפועלים העולמית. מה הפך את אבק־האנשים הפורח ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד ההתפוררות ששלטו בעבָרוֹ? במה נִפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המפעל, מפעל־חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למפעל־העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.
האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.
הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי בלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתַכן, מנהל־החשבונות. הדאגות לחישובי המהנדס אם מדויקים הם, אם תכניותיו נכונות; אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר; אם כל חלקי־העבודה נעשית בהתאמה הדדית ומכוּונים לתכליתם – כל הדאגות האלה הן על בעל־הבית. עליו האחריות לקיבּוֹלת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבוּת ההדדית של כל השותפים בהקמת המפעל. בארגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהארגון הכללי, מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המפעל.
בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים העומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מפעלנו בארץ.
תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתיצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון להגביר את כוחה הארגוני של תנועת־הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא – לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למפעל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.