הקדמה לספר על ההסתדרות

סבל־דורות של עם דווּי, עשוק מולדת, אשר זרח עליו חזון תקומה ומהפכה, העלה לארץ נוער יהודי נועז ומעפיל, עז־רוח וקשה־עורף, מורד ויוצר – וייתקע נס־העבודה בשממות־קדומים, ויקם הפועל העברי בארץ ויהי ליציר מולדת ויוצרה.

לא מרד אין־אונים ורוגז עקר של בן־חורג עלוב־גורל, אשר מילאו את חלל תנועת־הפועלים היהודית בגולה, אלא מאוויי־כיבוש רבי־תנופה של מיסדי־מדינה וגואלי־עם הפעימו את תנועת הפועלים הארצישראלית. המורדים בהוויה הדווּיה של עם גמול־עבודה ונתוק־אדמה הפכו לכובשי־ארץ, כשאחת ידם עושה במלאכה והשניה מחזיקה בשלח.

במקום הכלים השאולים, שהשתמש בהם הפועל היהודי בגולה – מאין סדן לאומי לעם תלוי על בלימה – יצק הפועל הארצישראלי מתוך גבישי המציאות החדשה דפוסי פעולה ומחשבה עצמיים במולדת המתחדשת. מצא פטיש־העבודה את סדנו.

תורת הפועל העברי בארץ, במידה שישנה, ניתנה מגילות מגילות, לרוב בדברים שבעל־פה, תוך כדי עשיה ותוך כדי סערת־הקרב. כל הרוצה להכיר ולהבין את הפועל הארצישראלי ילך לאבניים שבהם נעשית מלאכתו ולמערכה שבה הוא עומד – ואף כאן לא ימצא עדיין דבר מוגמר וסופי.

1933

הרצאה בועידה הי“ג (האחרונה) של “פועלי־ציון” כ”ב באדר א' תרע"ט – 22 בפברואר 1919

ועידתנו זו היא יוצאת מן הכלל. היא נקראה בעיקר לשם בירור שאלה שהיא הבוערת אצל כל ציבור הפועלים – שאלת האיחוד. השבוע נקראו שלוש ועידות: מפלגתית, חקלאית וכללית. ונקראו המאורגנים והלא־מאורגנים. נקראו לאסיפה זו כולם, לרבות חברי הגדוד העברי. השאיפה לאיחוד היא לא חדשה. זה 13 שנה היא תוססת בקרב לבות רבים מאתנו. מזמן שהחלה תנועת העבודה בארץ־ישראל היתה שאיפה בלבות טוֹבי הפועלים העברים בארץ לאַחד את כל הפועלים לשם עבודה משותפת. הזמן לא הרשה, התנאים טרם הבשילו והשאיפה לא יצאה מרשות היחיד. באו הימים האחרונים והכשירו את קירבת האיחוד והפכו את דבר האיחוד לענין של רבים. נקראנו, באי־כוח תנועת “פועלי־ציון”, לתת חשבון־נפש לעצמנו ולחפש דרך לעבודה משותפת למען עתיד האומה. שינויים כבירים נתהווּ בשנים האחרונות, ולא רק אצלנו, אלא גם בעולם כולו. דורנו הוא דור־המַעבר. הוא עומד על סף תקופה אנושית חשובה ביותר בהיסטוריה האנושית. עדים היינו להתמוטטות איתנים; כל אָשיות החברה נהרסות. משבר עקוב מדם עבר על כל האנושות, ועד עכשיו לא נרפאה מהמכה הפיסית, משפך־הדם הנורא, מאותו רגש הזוועה שתקף את כל העולם. טובי האנושות מחפשים דרכים לתיקון – כיצד לרפא את הפצעים הנוראים השותתים דם. שליחי האומות מתכנסים לטכס עצה ולחפש דרכים חדשות לכונן יחסי האומות ואת היסודות החברתיים. השאלות המרכזיות שכל העולם מתחבט בפתרונן הן בעיקר שתים: השאלה הלאומית ושאלת הרכוש והעבודה – השאלה הסוציאלית. מחפשים דרך לתבוע את עלבונם של אלה שהיו מושפלים ומדוכאים.

*

עמים רבים שהיו משועבדים מאות בשנים דורשים את פרעון החוב המגיע להם. קרעי עמים נתאַחו לגוף מדיני אחד והם תובעים את שלהם. בן־לילה קמו מדינות חדשות,¹ וחבר־הלאומים מתחבט כיצד לפתור את כל הבעיות האלה. כמעט בלי קשר עם שאלות המלחמה העולמית ויחסי הלאומים, יושבים עתה ומתחבטים בשאלה אחרת, שלכאורה אין לה שום קשר עם שאלות אלה. ועדה מיוחדת נקבעה מטעם ועידת־השלום לחבר תכניות אינטרנציונליות בנוגע ליחסים סוציאליים. קמה התעוררות לאומית וסוציאלית גדולה העומדת להפוך את כל הקערה על פיה, להרוס את כל הקיים. שתי מדינות שהיו סמל העריצות פרקו מעליהן את עול האַבסולוטיזם. גוברת השפעת מחנה העובדים. גם בארצות שלא פג בהן שכרון הנצחון יש התנערות לקראת התחדשות יסודית ורדיקלית. למרות בזבוז הכוחות הרב, נשאר הרבה מרץ לכונן סדר חדש ליחסי האומות, ליחסי האנושות.

כל העולם רועד מפני התחדדות היחסים בין המעמדות. יש רצון לתיקונים, לחידושים. האסונות עוררו רעיונות צפונים… עוד העולם עשיר בכוחות־יצירה וברצון לחיים. העולם מתכונן דווקא עכשיו לסדרי־חיים חדשים.

גם בחיי האומה העברית התגלו שני חזיונות העולים ממעמקים. מצד אחד – תהום עמוקה הפעורה לרגלי עמנו המאיימת על קיומו, ומצד שני התפרצות חיים והתעוררות מַאוַיים לאומיים, שכמותם לא היו זה זמן רב וכמעט לא האמַנו באפשרות התהווּתם. שאיפות כבירות מתפרצות מקרב הלב העברי. כל האסון שעבר על עמנו לא יכול להחליש את רצון־החיים המפעם בקרבו, ולהיפך: הוא הגבּירוֹ. בשעה שעמים אחדים הטבילו את חג שחרורם בדם יהודי, עומד עמנו בראש מורם ודורש בכל תוקף את זכויותיו, זכות להיות עם שליט בארצו. דווקא בשעה זו, כשחורבן הגלות הגיע לשיאו, התגברו השאיפות הלאומיות, ואנו עומדים לפני רגע מכריע זה בחיי העם – לפני התגשמות חלומותיו. תפקידים גדולים הטילה ההיסטוריה על דורנו. אף אנו הגענו לתקופת מעבר ואף אנו עומדים לפני שעה גורלית: או שנשוב להיות עם נורמלי ובריא, או שנכיר כי תקוָתנו הלאומית תאבד לנצח. דורות רבים יכולנו לחכות ולהאמין שלאט לאט, אחרי עבודת דורות, נגיע להתגשמות שאיפותינו. הארץ היתה שוממה, לא היו לה בונים, ומאורעות שהתרחשו בה ותנאים מדיניים הגדילו את שוממותה. יכולנו איפוא להזדיין בסבלנות ולחכות ליום שנוכל להגשים את חלומנו. עתה אי־אפשר לחכות עוד. נתהווּ שינויים גדולים – או אנחנו נבנה את הארץ או יבנוה אחרים. דבר אחד ברור, הארץ לא תישאר שוממה. ממלכה נאורה, שאין דומה לה בנסיונה בישוב ארצות שוממות, כבשה את ארצנו, ובמשך זמן קצר נתחוללו בה שינויים כבירים שתוצאות נכבדות נשקפות מהם. עוד שנה־שנתיים וארצנו תחובר עם מצרים; את המדבר הגדול, בו נדדו אבותינו ארבעים שנה, עוברים עתה בשבע שעות; ולאורך ארץ פלשתים עומדים חיילי הגדוד העברי ושומרים את התחנות ועושים את המדבר לארץ נושבת. אפשר כבר לצאת ממצרים לארץ־ישראל בלי לעבור דרך קושטא וארצות אירופה. ירושלים, שסבלה אלפי שנים מחוסר מים, עוברים עתה צנורות־מים ברחובותיה. לא רחוק היום ובחיפה ייבּנה נמל, וכל זה נעשה בשלהי המלחמה, כשהממשלה עצמה עסוקה בצרכי הצבא. בלי ספק שתנועת־הבנין הזו לא תיפסק עם גמר המלחמה, כי אם להיפך. הארץ יוצאת משוממותה ונכנסת לתקופה חדשה – התחדשות כלכלית. כל מי שעיניו בראשו רואה שבעוד עשר שנים לא יכירו את הארץ, ובעוד עשרים שנה לא תהיה נבדלת מכל ישוב תרבותי. והשאלה היא: מי יקח עליו התעודה הנכבדה הזאת לבנות את שוממות הארץ? והתשובה היא, כי אם תיבנה הארץ על־ידי זולתנו ולא אנו נהיה בניה־בוניה, לא יעמדו לנו האהבה והגעגועים אליה, ואנו, שאיננו מאמינים בנסים – נורחק מרחק רב מהגשמת שאיפתנו. שתים־שלוש עשרות השנים הקרובות הן שתכרענה בתולדות ארץ־ישראל ובתולדות העם היהודי. לא רק תקוות גדולות נשקפות לנו, כי אם גם סכנות גדולות. לעולם לא תשוב שעת־כושר זו. “אם לא עכשיו – אימתי”? זהו מומנט היסטורי גדול. והשאלה היא: היש בכוחנו לבנות את הארץ בשנים הקרובות האלה?

שאלה זו היא לכאורה שאלה לאומית צרופה – שאלת תקוָתנו ועתיד אומתנו, שאלת קיומנו וחלומנו ההיסטורי, ואין לה שום קשר עם הבעיה הסוציאלית הגדולה המנסרת בעולם. אך אם נתעמק יותר ניוָכח שגם בשאלת הגשמת הציונות אנו עומדים לפני שאלה סוציאלית גדולה: שאלת הרכוש והעבודה. נניח שהתנאים המדיניים בשביל עבודתנו בארץ־ישראל יהיוּ נוחים, דרישותינו הכלכליות המכסימליות תימלאנה ולא יהיה חסרון ברכוש יהודי הדרוש להכשרת הקרקע, להקמת המשק, לתקומת הארץ וישובה. אך לא נרחיק לכת בלי המוני עובדים יהודים שיתישבו בארץ ויבנוה וייצרו רוב בארץ. זוהי הערובה הבטוחה והיחידה שהארץ תישאר שלנו. ישנן שתי אפשרוּיות: אחת – שהרכוש הפרטי ישתרש בארץ, שכל יהודי שצרוֹר כספו בידיו יבוא הנה וישכור פועלים, וכדי להרבות רווחיו הוא ישתדל להעסיק פועלים זולים. כל רכוש פרטי דורש חופש מכסימלי לעצמו ואינו נוטה למשמעת כלשהי. בארץ־ישראל אין סביבה של המוני יהודים שמתוכם ישאב הרכוש הפרטי פועלים לעבודות הנחוצות. אותם ההמונים צריכים לבוא מחוץ־לארץ, וכלום כדאי לו לרכוש הפרטי, המחפש רק תועלת עצמית, לחכות לעובדים יהודים שיבואו מארצות הגולה, או מוטב לו לשאוב אותם מתושבי הארץ וסביבתה. קיימים שני דברים הקובעים מראש את דרך הרכוש הפרטי בהכרעתו בענין העבודה – העדפת הפועל המקומי הלא־יהודי: זוֹלוּת העבודה של הפועל המקומי ורמתו התרבותית הנמוכה. והדברים ידועים, ואין צורך להרבות דברים עליהם. שני דברים אלה נוחים מאד לרכוש הפרטי, המוצא פה עובדים שיוכל להתעלל בהם כסוחר־עבדים. העבודה לא מאורגנת, ולפועל חסר רגש של כבוד עצמי. ולדוגמה: מושבותינו לא זו בלבד שאין בהן עבודה עברית, אלא יש בהן גם עבדות; ולא רק סכנה צפויה לנו מאֶלמנט זר עויין, כי אם גם השחתה לאומית. בשום ארץ תרבותית לא מתנהגים מעבידים בפועליהם כמו בעלי־הרכוש בארץ־ישראל בפועליהם. עתה כל זה בממַדים קטנים והסכנה לא־גדולה, אבל מה צפוי לנו כשיגדלו הממדים. נתאר לנו תיאור מושלם של השתלטות הרכוש הפרטי: עשרות מושבות ועשרות בתי־חרושת שבעליהם יהודים והם מעסיקים המוני פועלים לא־יהודים בתנאי־ניצול איומים. לא רק מפני מהפכה סוציאלית של הערבים עלינו לפחד; עוד לפני שנגיע לכך, כשיראו העמים הנאורים למה הפך העם היהודי את הארץ – יבואו ויטענו כי מיקח־טועת היה בידם, כי לא התכוונו לסייע בידי מדכאי פועלים ויתחרטו על כל מה שעשו לטובתנו. אם בידי הרכוש הפרטי, ואפילו יהודי – תימסר בניית הארץ, צפוי חורבן לכל חלומנו וקלון עולמי ושוֹאה יוּמטוּ עלינו. הננו רואים איפוא עד כמה הפרובלימה הלאומית שלנו תלויה בפרובלימה הסוציאלית.

הדרך השניה היא של הפועל העברי.

מהי הדרך? הפועל היהודי למרות היותו מפוזר בארצות שונות, יש דבר המאַחד אותו, והוא הרעיון המאחד את כל המעמד העובד בעולם. הכל חדורים רעיון סוציאליסטי והכל נושאים עיניהם לתיקונים בחיי החברה, ביחוד עתה – על סף המהפכה הסוציאלית. אפילו המעמדות השליטים מוכנים עתה לתת לפועלים הנחות גדולות. והעולם לא ישוב ליָשנוֹ. גברה האמונה בהתגשמות הסוציאליסטית, ואנחנו באים להמוני הפועלים היהודים בקריאה גדולה: בואו וכוננו בידיכם את המולדת. ורק אז ימצאו דברינו הד בלבם אם נקראם לא רק לארץ אחרת – חדשה, כי אם גם לסדר־חיים חדש; לא רק לשינוי מקום, כי אם גם לשינוי חייהם, במובן הסוציאליסטי האנושי. לא עליה גיאוגרפית בלבד, אלא גם עליה סוציאלית – אם נוכל להראות להם שכאן בארץ עוד רבה השממה ויש מקום לפועל העברי לגלות את כוחות היצירה שלו ולהגשים את כל מה שחלם בגלות בלי יכולת להגשים חלומו שם.

הישנם האפשרות, הדרך, האמצעים, האמונה שאמנם פה המקום בשביל העובד העברי לכונן ולחדש בכוח יצירתו לא רק את המולדת העברית, כי אם גם מולדת לכל שאיפותיו היותר חיוניות? היש אפשרות שהמוני העובדים היהודים יבואו לכאן ויבנו את המולדת על יסודות המתאימים לשאיפותינו הלאומיות והסוציאליות? זוהי השאלה המרכזית העומדת לפנינו ברגע זה, ועליה אנו צריכים לתת תשובה. בשביל זה עלינו לפשפש בדרכנו – לבקר את עבָרנו, לסדר חיינו בהתאם למטרות הגדולות שהטילה ההיסטוריה עלינו בדור זה. יש כוח אחד המסוגל לתת תשובה לשאלה המסובכה, שלא נמצא לה עדיין פתרון – הגשר בין המשק ובין האינטרס הלאומי שלנו – והוא חֵבֶר החלוצים, העובד העברי שבא לארץ־ישראל. במעשיו במשך 15 השנים האחרונות ביקש, ביודעים ובלא־יודעים, את הדרך ביצירה סוציאליסטית נעלה, שרק על־ידיה אפשר היה להגשים את מטרתנו הלאומית. אותו קומץ החלוצים שקשר גורלו האישי בגורל הארץ, את חיי השעה שלו עם חיי עמו, שמצא את המזיגה האורגנית – ולא בצורה מופשטת בחיי יום־יום – בין שני העולמות: רעיון הגאולה היהודית והשחרוּר הסוציאלי האנושי.

הקומץ הזה יחיד היה אשר אמר, כי אם יש פתרון הריהו בידו, ואם יש דרך – הוא יכול לגלותה. וזוהי התעודה המוטלת עתה עלינו, לא רק על אלה שנתלקטו סביב דגל “פועלי־ציון” כי אם על כל מעמד הפועלים, למרות הפירודים החיצוניים בתוכו. עבודתנו היא אחת ושאיפתנו היא אחת, אף על פי ששונים הביטויים, ולא בשפה אחת נדברה. שונים היו הדברים שהבאנו מהגלות, שונה ארשת שפתנו ושונה הפראזיאולוגיה, אבל בבואנו לארץ פנינו לעבודה והיינו מאוחדים בחיינו הריאליים, ואמת אנושית חבויה תמיד לא בדברים, בלשון, כי אם בעבודה, במעשי יום־יום, שבהם השקענו כל כוחנו ומרצנו. במעשים לא היה בינינו כל הבדל. ביודעים ובלא־יודעים היינו חותרים לחוף אחד ומכוונים פעולתנו למטרה אחת – לברוא בארץ־ישראל דוגמאות של חבר־עובדים המשקיע באדמת האומה את עבודתו, כשרונותיו, כוחותיו היוצרים כדי לעצב חברה חדשה. שאיפה אינסטינקטיבית זו מפעמת בלבנו כל הזמן, וגם עתה. מהגלות הבאנו אתנו פרוגרמות שונות ורחוקות זו מזו, שהושפעו מתנאי הגלות ומחייהם של העמים הגדולים בתוכם חָיינו. שתי תנועות גדולות קמו בעם היהודי בדורות האחרונים: התנועה הציונית, המקיפה חלק גדול של העם, והתנועה הסוציאליסטית המאַחדת סביב דגלה גם באמריקה וגם ברוסיה כל המון־הפועלים היהודי. באמריקה יצרה התנועה הזאת את ההסתדרות המקצועית היהודית הגדולה, וברוסיה מילאה תפקיד חשוב ביותר בתולדות העם העברי – בהשתתפותה האקטיבית בשחרורה של רוסיה מעול העריצים, במלחמתה לאֶמנסיפציה של היהודים, ביצירת ההגנה העצמית. אוּלם לאסוננו הגדול נפרדו שתי התנועות מהיוָלדן ואף נלחמו זו בזו. עד הזמן האחרון לא מצאו הרעיון הלאומי העברי והרעיון הסוציאליסטי את חיבורם. אבל תנועה לאומית אינה יכולה להיות בריאה, חזקה ומרובת־השפעה בלי סוציאליזם, כשם שהרעיון הסוציאליסטי אינו יכול להיות פורה בתוכנו אם אינו אחוז בנפש האומה ואם אינו יונק ממקורות שפירנסו את העם העברי אלפי שנים. בתנאי הקיוּם של עמנו בגולה קשה היה למזג את שני הרעיונות האלה – הציוני והסוציאליסטי – ותחת להפרות זה את זה ולהשלים זה את זה, הם עמדו בקשרי מלחמה. גם כשנולדה מפלגתנו, שמצאה דרך למזיגה הדרושה, היא לא הגיעה לשלמות הראויה. תנאי החיים בגלות; חוסר סביבה עברית לאומית; כלכלה פגומה ולקויה; השפעת האידיאות שהיו פרי התנאים המיוחדים של העם הרוסי והיו שונים לחלוטין מתנאי חייו של העם היהודי, שמצאו להם ביטוי מיוחד בתנועה הרבולוציונית הרוסית – כל אלה הפריעו ליצירת הסינתיזה הרצויה בין הציונות והסוציאליזם. חברינו ברוסיה ינקו ביודעים ובלא־יודעים ממקורות הסוציאליזם הרוסי, שצמח בתנאיה ההיסטוריים, המדיניים והתרבותיים של רוסיה. חברינו נבצר מהם להשתחרר מכל הלך־מחשבה המיוחד לנפש הרוסית, וגם כשבאו לארץ לא יכלו בן־רגע להשתחרר מאותה מסורת ולהסתגל לסביבה החדשה, שהיתה שונה לגמרי מהסביבה בה נתחנכו לפני עלייתם לארץ. אבל לאט לאט התגבר האינסטינקט הבריא, שהתעורר עוד בגלות, וככל שנתערו בארץ והכירו את תנאיה ואת צרכיה הלכו ונשתחררו מההשפעות הזרות. כאן התחדשה מחשבתנו ומצאנו דרכים חדשות לעבודתנו. יצרנו פה בארץ מפעל שלא עלה על דעת גדול חברינו ב. ברוכוב בישבו בחוץ־לארץ. החיים הארצישראליים הם שדחפו אותנו ליצור יצירה מקורית כמו השמירה העברית, שאין למצוא אותה בשום פרוגרמה של מפלגותינו בחוץ־לארץ. לא שאלנו הנמצא דבר זה באיזה “שולחן ערוך” סוציאליסטי. ראינו שזה הכרח־חיים בשבילנו ורבים מחברינו מסרו את נפשם על כך.

באנו הנה בתור פועלים, והחילונו עבודתנו בארץ כפועלים שכירים. כל מושגינו על דבר תפקיד הפועל לא היו שונים ממושגי כל הסוציאליסטים בעולם, והם: על הפועל להילחם עם מעבידיו על שכר־עבודה גבוה יותר וכן להילחם על תפיסת השלטון המדיני, כדי לשנות את המשטר ולהפוך הקערה הכלכלית על פיה. אולם נוכחנו שלא די בתפיסת השלטון כדי להפוך את הסדר הסוציאליסטי בארץ. לא די בהריסת הסדר הקיים; עלינו לשאוף ליצירת משק לאומי חדש שיסלק את כל המעצורים המלאכותיים ויבטיח עבודה לכל דורש. תפקידנו איפוא אינו של מהפכנים כי אם של בוני חברה חדשה, של יוצרים מקוריים. את מרבית מרצנו הקדשנו לבנין, לסידור קבוצות מכל הגונים והמינים, כדי להקטין ולצמצם את שלטון הרכוש הפרטי. וכך יצרנו את הקבוצות הקיימות בארץ־ישראל; הנחנו יסוד לאותה היצירה הסוציאליסטית בזעיר־אנפין שהוא מופת ודוגמה לבנין הגדול שצריכים לבנות בארץ־ישראל.

ידענו שבעולם הגדול יש תעודות אחרות לפועלים, אך לפנינו עמדו תעודות משלנו, ובהתאם להן התוינו את דרכנו, ולמעשה ולהלכה סללנו פה דרך חדשה. ובשעת־מעבר זו לתקופה חדשה, לאור התקוות לעתיד והאחריות שהטילה עלינו ההיסטוריה, עלינו לסכם את כל עבודתנו בארץ, את כל המחשבה שהדריכה אותנו כל הימים ולסַמן מחדש את הדרך להבא, הדרך שגילינו מתוך חבלי־לידה קשים, תוך מלחמה קשה בתוכנו ובטבע הארצישראלי, ולהנחילה להמוני העובדים שבחוץ־לארץ הנושאים את עיניהם לארץ־ישראל. עלינו להראות להם כיצד יכולים הם למצוא את הדרך לעליה לאומית וסוציאלית בבנין המולדת בארץ־ישראל.

צורך גדול זה העמיד לפנינו שאלת איחוד הכוחות להכנסת סדרים חדשים בחיינו, כדי שנוכל להיות הכוח המרכזי בעבודה בארץ ולהגשים בחיים את החלום הגדול ששעת התגשמותו הגיעה. מתעוררת השאלה: כיצד נכוון את פעולותינו שיתאימו לצרכינו ולמטרתנו. עד עתה היינו על־פי־רוב נוהגים לפי השיטה של תנועת פועלים בארצות אחרות: קיים היה ארגון כפול – פרופסיונלי ומפלגתי־פוליטי. הארגון הפרופסיונלי נפוץ הרבה בארצות שונות, הוא עוסק בשאלות השעה של הפועל לסיפוק צרכיו היום־יומיים ומרכז סביבו גם את אלה מהפועלים שלא הגיעו עדיין להכרה שיש צורך בתיקונים יסודיים בחברה. ואילו הארגון המפלגתי־פוליטי של הפועלים יש לו מטרות רחוקות: תפיסת רסן הממשלה והפיכת הקערה הפוליטית על פיה. ארגוני הפועלים מבדילים בין הענינים הפרופסיונליים ובין הענינים הפוליטיים. כך בערך נהגנו גם בארץ־ישראל. היו לנו שתי מפלגות פועלים. אולם התנאים המיוחדים בארץ־ישראל – החומר האנושי המיוחד הבא לארץ והתעודות ההיסטוריות העומדות לפני הפועל העברי – מחייבים סדר אחר של ארגון הפועלים. בציבור הפועלים שלנו אין להפריד בין חיי־שעה ובין חיי־עולם. שאלות חיי־שעה של הפועל ושאלות עתיד האומה משולבות במידה כזאת, ששום פועל אינו יכול להבחין מה מעניין אותו יותר בבואו לדון בשאלות עבודתו: יסוּד קבוצה וכדומה והפרובלימות הכרוכות בזה או הענינים הכללים; הערך הסוציאליסטי הכללי או הענין הפרטי. כל הבחנה ביניהם היא רק הבחנה שבהגיון ולא שבנפש, כי הפועל החלוץ הבא הנה – הלא בא ליצור חברה חדשה, בתוכה תתקיים עבודתו הגדולה, שצרכיה לא פחות מענינים אותו. כל אותה הבחנה בין צרכי הפרט וצרכי האומה אין לה שום יסוד בחיי הפועל בארץ־ישראל, כשם שאין יסוד בחיינו להבחנה בין השאלות הפרופסיונליות והשאלות הישוביות. כשקוראים את הפרוטוקולים של ועידות ההסתדרות החקלאית מתברר שלא דנים בהן רק על דבר קופת־חולים, עניני עבודה וכדומה – שאלות הפועל באשר הוא פועל; הדיונים ברובם מוקדשים לשאלות הישוביות. למרות הנטיה להצטמצם בענינים הפרופסיונליים מתבלטת השאיפה להרחבת התחומים – לדון גם על כל השאלות הכלליות. וכן המפלגות שלנו – מה להן ולארגון קבוצות? אבל באופן אינסטינקטיבי חשות הן שעבודתנו בארץ היא עבודת בנין ואם המפלגה לא תעסוק בה אין לה זכות קיום, ועל כן עוסקות המפלגות גם בעבודה ישובית, וההבדל בין המפלגה וההסתדרות החקלאית הולך ומיטשטש, כי עניני הפועל הם יותר מדי משולבים. הענין הפרטי של הפועל יותר מדי תלוי בעניני הישוב כולו. וגם השאלה, שהיא לכאורה פרופסיונלית בלבד, היא למעשה שאלה כללית־לאומית. שאלת ההתגברות של כוח העבודה בארץ־ישראל זהו הגרעין המרכזי של כל עבודתנו פה בארץ. תנועתנו אינה מַבחינה בין פרובלימה לאומית ופרובלימה סוציאליסטית: אין הבחנה כזו בחיים, ובזה אנו נבדלים מאנשים משאר המעמדות, שהאינטרסים שלהם, בתור פרטים, אינם עולים תמיד בד בבד עם האינטרסים של הכלל. האיכר במושבה, האינטרסים האישיים שלו – חשבון הכיס – ממריצים אותו לדחוק את הפועל העברי מפרדסו ולהעסיק פועלים ערבים זולים, אף על פי שלהלכה אינו כופר בשאיפות הלאומיות, אבל האינטרס הפרטי שלו סותר אותן. למעמד העובד יש אינטרס בתור עובד החי על עבודתו; אין לו צורך בניצול הזולת, בשעבודו ובעישוקו, וממילא נעשה האינטרס שלו לאינטרס של הכלל. צרכי מעמד העובד בארץ הם האינטרסים הכללים. אינטרסי העבודה של המעמד העובד העברי הם האינטרסים של העם העברי, ולפיכך בחיינו פה בארץ אין לנו שום ענינים הסותרים זה את זה. יש לנו פרובלימה אחת – הגבּרת כוחו של הפועל בבנין הארץ, ואין להבחין בין השאיפות הלאומיות ובין השאיפות הפרטיות של הפועל. אין מתרוצצות בנו שתי נשמות, אחת סוציאליסטית ואחת לאומית. אי־אפשר לשאול את הפועל העברי – מה יקר לו יותר: המומנט הלאומי או המומנט הסוציאלי? שאלה כזאת הריהי כאילו היו שואלים את הפרט: את מי הוא אוהב יותר – את אמו או את אשת אביו?

בתוך חיי המעמד העובד, המומנט הלאומי והמומנט הסוציאליסטי מתמזגים, ולא רק במחשבה, בהגיון, כי אם גם בכל עבודתנו. ודווקא משום כך איחדה ומיזגה מחשבות ושאיפות שהתרוצצו בגולה. פה אין להן מקום. מתוך אחדות הרמונית הקיימת בשאיפות הסוציאליסטיות והלאומיות, שאנו מגשימים בעבודה, נעשה ציבור הפועלים פה חטיבה אחת, למרות התרכזותו סביב דגלים שונים. ורק הפירודים הגלותיים שומרים על דגלים אלה. ברגע זה של חשבון־הנפש של העם ושל ציבור העובדים בארץ, עלינו להרוס כל אותן המחיצות המלאכותיות הקיימות ולתת לאחדות זו, שהיא כבר קיימת בנפשנו, ביטוי מאורגן. ההתאחדות היתה לעוּבדה בחיינו וצריך להפכה לעובדה בהסתדרות. יש לנו מעמד־עובדים בארץ־ישראל החי על עבודתו ויש לאַחד אותו לשם בנין ארצנו, לשם קליטת החלוצים שיבואו מחוץ־לארץ. מטרה אחת לפנינו – מטרת מעמד העובד כולו, הנבדל מכל אלה שאינם עובדים והמתקיימים מתמיכות ומניצול. אנחנו רוצים שאיחודנו ישמש יסוד לאיחוד בחוץ־לארץ לשם יצירת בנין גדול. ואם יש יסוד לתקוָתנו בעתיד הוא צריך להיבנות על־ידינו. עבודתנו בארץ איחדה אותנו, וצריך לתת ביטוי לכך. לא ציונות לחוד וסוציאליזם לחוד, אלא שניהם כאחד, שבהתגשמותם יתגשם חלומנו, זהו היסוד שעליו אנו באים לבנות את ההסתדרות החדשה בארץ־ישראל.

*

כל המעמד העובד בארץ־ישראל למקצועותיו השונים: הפועלים, חברי הקבוצות, המורים, המהנדסים, הרופאים וכו', כל עובד החי על יגיעו ואינו מנצל עבודת הזולת – הוא חבר להסתדרות החדשה. אין זו הסתדרות פוליטית בלבד, ואינה הסתדרות פרופסיונלית בלבד, היא אינה הסתדרות להוצאת עתון וכדומה, זו הסתדרות המאחדת את כל האינטרסים הכלכליים, הרוחניים, התרבותיים והמדיניים של הפועלים. ההסתדרות דוגלת בהשקפה על הלאמת הקרקע. כי אם אנו שואפים לריכוז המון עובד בארץ־ישראל יש להבטיח את הרכוש הלאומי: שהקרקע יהיה רכוש העם, וכן האוצרות הטבעיים. על־ידי כוחות תנועתנו בעולם נצבור אמצעים ניכרים להקמת אותם המוסדות הדרושים להתחדשות הארץ. ההסתדרות הזאת צריכה להיות הקבלן היחיד של כל העבודות שיעשה העם היהודי בארץ. בניית מסילות־ברזל, נמלים, ניצול ים־המלח – כל עבודת־בניה גדולה שתיעשה על־ידי ההסתדרות הציונית או על־ידי קפיטל פרטי יש למסור לא לקבלנים פרטיים כי אם לאותה הסתדרות שבה מאורגנים כל הפועלים המקצועיים, וזו מוציאה לפועל, ומשום כך אנו חושבים שבהסתדרות הזו צריכים להתארגן לא רק עובדי־כפיים, כי אם גם כל אלה היכולים לעזור לנו לקבל עלינו את כל העבודות. נחוצים לנו גם מַתקיני תכניות. המהנדסים לא יהיו פקידים נשמעים לבעלי רכוש, כי אם יהיו חברינו ויתיחסו לפועלים יחס חברי; הם יהיו כפופים לרשותנו ולא לרשות הפרט. אבל לא רק עניני עבודה יהיו בידי ההסתדרות; עלינו לשחרר את הפועל מידי הסרסורים השונים העושקים את הפועל על־ידי הפקעת המחירים של צרכי הפועל. בכוח ההסתדרות נפתח חנויות קואופרטיביות, שיספקו לפועלים חיטים, שמן, הלבשה, הנעלה. נפתח סניפים בכל מקום בו נמצאים פועלים, ואם יעלה בידינו דבר זה נוכל לבנות גם אינדוּסטריה קואופרטיבית. החנויות הקואופרטיביות, המבטיחות שוק, יאַפשרו לנו לבנות בתי־חרושת קואופרטיביים לנעלים ולכל מיני מצרכים. נוכל לפתח בעצמנו ענפי־משק רבים שעוד לא פותחו בארץ, בלי להיזקק לקפיטל הפרטי. נקנה בעצמנו אניות ולא נחכה לרכוש הפרטי. זקוקים אנו לעזרה, בחומר וברוח, מאת חברינו בחוץ־לארץ. התאַרגנוּתם של פועלי ארץ־ישראל אינה מספיקה. אנו זקוקים לשותפים רבים בעבודת הבנין, ואלה נמצאים עדיין בחוץ־לארץ, ואפילו כשיבואו – לא יספיקו למלא את כל העבודה. אבל אנחנו זקוקים גם לעזרתם הפוליטית, הכספית, המוסרית, בכדי שארץ־ישראל תיבנה על יסודות סוציאליסטיים. יש להגביר את כוח השפעתנו בהסתדרות הציונית למען תלך בדרך שלנו, ולא – נאבד. כל זמן שלא יהיה כוח גדול בתוך ההסתדרות הציונית שיוכל להכריח אותה להקשיב לתביעותינו – לא תתקדם עבודתנו. הנה קראנו את הרזוֹלוּציות הסוציאליסטיות של ועידת הציונים האמריקניים בפיטסבּורג,² שנתקבלו בהתלהבות גדולה, ומחשבאתם וַדאי היתה טהורה, הכל הובטח שם, אבל כעבור זמן שלחה הנה ההסתדרות הציונית באמריקה משלחת, וכבר שמענו מה עשו כאן באי־כוח מנסחי הרזולוציות הנ"ל שבאמריקה. אנחנו לא נסתפק ברזולוציות יפות, שאין בצדן מעשים נאותים. גם בהחלטות הקונגרס הציוני איננו בטוחים, אם לא יעמוד מעמד הפועלים בכל תוקף שלא ייעשו בניגוד להחלטות שמחליטים שם. מלבד הכוח הנחוץ לנו לעשיית כל אותה עבודה ביצירת המשק העברי, נחוץ לנו כוח פוליטי גדול בעל תוקף ציבורי בתוך התנועה הציונית שיכריח את ראשיה להגשים את החלטותיה. לא די לנו באיחוד כוחותינו בארץ; עלינו לפעול גם לאיחודם של כל הכוחות הפועלים בחוץ־לארץ, שבעזרתם ובהשפעתם הציבורית יותן לנו התוקף להציג תביעותינו מאת התנועה הציונית.

*

הסתדרותנו פה בארץ־ישראל צריכה לבוא בקשרים עם תנועת הפועלים העולמית. אין צורך להרבות דברים על הנחיצות בקשר עם כל מעמד הפועלים בעולם ועל הצורך להשתתף במוסד העליון שלו; אין זה ענין פורמלי, אלא צורך תנועתי הנובע מתוך צרכינו הסוציאליסטיים. עלינו להיות מאוחדים עם כל הסוציאליסטים בעולם במלחמתם נגד כל הבורגנים לארצותיהם, המדכאים לא רק את פועלי ארצם אלא גם עמים קטנים, ובוַדאי ישתדלו לדכא גם אותנו – העם העברי בארץ־ישראל. גם פועלי ארץ־ישראל, שלפי שעה הם מעטים, צריכים לתת ידם לארגון המקיף הסתדרויות גדולות של פועלים בארצות שונות, לכל אותם האלמנטים הנושאים את נפשם לבנות את החברה האנושית על יסודות סוציאליסטיים. גדולה השעה וכבדה האחריות ואין כופר בתוכנו בצורך לאַמץ כוחותינו ולהפסיק את המסורת החיה עדיין, לדאבוננו, בחלקים שונים בציבורנו, העומדת כצר לשאיפתנו לאיחוּד. נכבד לנו יותר מדי הרגע הזה ולא נוכל לא להתרומם ולעשות חשבון־הנפש לקראת העתיד. העבודה המשותפת העומדת לפנינו, הרצון לאיחוד ותקות העתיד צריכים להמריצנו להתגבר על מסורת הפילוג, לעקור אותה מלבנו, כדי שבכוחות משותפים נוכל להמשיך בעבודת היצירה שלנו ולשתף את כוחות תנועתנו שבחוץ־לארץ.

בנוגע לשאלת הלשון, שהועלתה לא במקומה. אילו נשארנו כמקודם ולא היינו מתאחדים, יש לנו תשובה ברורה ומוחלטת; תשובה להלכה ולמעשה: בשבילנו אין שאלת הלשון. עמדתנו ידועה לכל: אנו דורשים – עברית. וכמובן, בלכתנו להתאחד לא ויתרנו על הפרינציפ הזה, כשם שלא ויתרנו על הפרינציפים הסוציאליסטיים. אין לנו שום שפה אחרת מלבד עברית. אך מבינים אנו שיש המונים רבים שטרם יודעים את השפה, ורצוי לנו שיבואו לכאן. יודעים אנו הקושי הזה. אבל אנו רבולוציונרים – אנו עושים מהפכה בחיינו, המהפכה הגדולה ביותר שנעשתה בדברי ימי העולם; ואין אנו בונים את עתידנו על כוחות שליליים, על אי־ידיעה, אלא על כוחות היצירה בעם, בחלק הפורה ביותר בעם – ביחוד על העובד. יודעים אנו שיש בעמנו שאינם יודעים לגמרי את השפה, אך בטוחים אנו שאלה שידעו להתגבר על המעצורים ולשנות את כל סדר חייהם – ידעו להתגבר גם על אי־ידיעת השפה. הם ילמדו אותה. זהו הפתרון. אי־ידיעה – כוח שלילה, ואנו נתגבר עליה בכוחות החיוביים שיש לנו גם עתה, וגם להבא אין לפחד ממנה. אין כאן שאלה של שלילת החופש. אף אחד מאתנו לא יגיד שמי שאינו ידוע את השפה – ייאָלם. אַבסורד! באסיפה זו, שרוב חבריה מדברים עברית וקנאים לעברית, לא הגבילו את חופש הדיבור של חברים שאינם יודעים עדיין את השפה. בעבודת היצירה שלנו אין שאלת שפה, ואינה קיימת לא בענין ההתאחדות ולא בענין המפלגה. עומדים אנו על נקודה זו ואין כוח שיזיז אותנו ממנה.

*

הועדה¹ שעיבדה את הפּלטפורמה של האחדות פירסמה אותה בחוברת, והכל יודעים את תכנה, ולכן לא עמדתי על פרטים. וצר לי שהנואמים לא עמדו על העיקר – על היסוד המונח בהצעת החוברת הזאת. שההסתדרות החדשה צריכה להשתתף במשרד הברית העולמית של “פועלי־ציון” – יש בחוברת. על קשרים עם האינטרנציונל – יש. לוַתר על סוציאליזם, זאת אומרת לוַתר על כל שאיפותינו הסוציאליסטיות. ואם כן – מה מעשינו כאן? כלום נשאיר הכל לאדונים לוין־אפשטיין² וחבריו שהם יכוונו כל העבודה. אנו אומרים: בציונות המתגשמת רוצים אנו, בכוח עליה עממית רחבה ומסודרת, לברוא כאן חברה סוציאליסטית. עיקרי האמצעים הדרושים להגשמה – ישנם בחוברת. אפשר לתקן פה ושם, אבל היסוד ישנוֹ. רוצים אנו שההתאחדות שלנו תהא ציונית־סוציאליסטית. אבל החידוש שבהתאחדות אינו בפרינציפ הסוציאליסטי; ואין שום חידוש בשאיפה להנחיל את השפה העברית לכל העם. כל זה ידוע מאז. החידוש העיקרי הוא בסדר האורגניזציוני שאנו מציעים. לא מפלגה פוליטית לחוד והסתדרות מקצועית לחוד רוצים אנו ליצור, כי אם לסדר את כל המעמד העובד, שאינו חי על האֶכספלואטציה של הזולת – בהסתדרות אחת, ללא מחיצות. אנו הולכים לאַחד כל הכוחות היוצרים העובדים, החיים מעבודה עצמית, גופנית או רוחנית, ולאַרגנם לפי משלח־ידם. עיקר כוחו של הפרוליטריון בהיותו יוצר פרודוקטיבי בארץ. בלעדיו אין החברה יכולה להתקיים. זהו כוחה ובסיסה הטבעי של החברה. אבל איננו רוצים הסתדרות חקלאית בלבד או ארגון מקצועי צרוף אחר. בארצות אירופה מקובל שהארגונים המקצועיים הבלתי־מפלגתיים שאין להם מטרה סוציאליסטית – הם ריאקציוניים, וחוג מבטם צר מאד. באמריקה הארגונים המקצועיים אינם מתערבים בפוליטיקה, והם מצטמצמים בשאלות יום־יומיות וגם בעבודה זו אינם מצליחים ביותר. גם בארצות אחרות האגודות האומנותיות מתנגדות לעבודה פוליטית. בארץ דרוש איחוד התפקידים ואיחוד כל העובדים, בכל המקצועיות, גם הגופניים וגם הרוחניים. רצוננו שהפועלים המסתדרים יהיו בהסתדרות כללית העומדת על פרינציפ הכלליוּת. הפרינציפים האלה קבועים בתוך ההצעה. מה יעשו אלה שאינם סוציאליסטים ואינם לאומיים? נענה להם מה שהטריידיוניונים עונים לבלתי־מאורגנים. הפועל הבלתי־מאורגן מפריע לאינטרסים של הפועלים ואין מתחשבים אתו, רק במידה שיבין וייכנס להסתדרות; ביחוד אצלנו, שאין המון פועלים כאלה – שהם מתנגדים לאידיאלים, הציוניים והסוציאליסטיים, מלבד קומץ קטן מאד. באנו לא רק ברעיון הצורך באיחוד, כי אם גם מתוך הכרה שכבר בָּשַׁל אצל כל הפועלים. ובאמת ראינו בכל מקום בארץ שהפועלים הסכימו לפרינציפ האיחוד ולהשתתפות בו. גם אלה שהתארגנו רק כדי להשיג עבודה, לא יעזבו את הארגון מתוך פרינציפ. וכזה הוא המצב גם בערים, שבהן רוב הפועלים אינו מסודר. הארגון על יסוד פרופסיונלי בלבד לא יתן קיום לפועל. אבל אנו³ נִתֵּן יסודות יותר רחבים לארגון ונשתף את הפועלים העירוניים עם הציבור האקטיבי בארץ־ישראל, נתן להם תוכן רוחני רחב מאד, ועל־ידי זה נחזק גם את הארגון המקצועי. זהו החידוש העיקרי שלנו. וממילא בטלות כל השאלות: עם מי אנו מתאחדים? זוהי שאלה של ריאוֹרגניזציה בסידור הפועלים בארץ־ישראל, המתאימה לדרישות הארץ. מה שאנו באים לחדש הוא צורת האיחוד, ודבר זה ניסחנו בחוברת זו. קבענו שתי הנחות כלליות: שלילת המשטר הרכושני הקיים, בניה על יסודות הפרינציפ הלאומי־ציוני. והעיקר הוא לא הפרינציפ המופשט. אין אצלנו הציונות והסוציאליזם שני אידיאלים שתכנם עיוּני. הננו ממזגיםאותם על־ידי בריאת חברה סוציאליסטית עברית בארץ־ישראל. זוהי מטרתנו בציונות, וזהו הסוציאליזם שלנו. זוהי הפּרוגרמה העיקרית שלנו. ואשר לצד האורגניזציוני: לפי שעה קראנו לאיחוד – “אחדות העבודה”, אבל אפשר לשנות את השם. נדמה שחברינו חושבים שענין השם הוא חשוב מאד, אף על פי שאין ערך אלא לתוכן. בכל זאת אולי חשוב מאד, מטעמים אחרים, שבשם האיחוד יובלט שזוהי הסתדרות סוציאליסטית. אבל נוכל לשנות את השם. נחליט על כך היום או בועידה הכללית.

*

ההסתדרות שאנו באים ליסד תהיה הסתדרות מעמדית: לא כל אחד יכול להצטרף אליה, כמו למפלגות והסתדרויות אחרות, הרוצות להכניס את כל העם. לנו אין פרטנזיה כזאת, ואנו אפילו מתנגדים לזאת. אנו רוצים לארגן בהסתדרות רק אותם החלקים שאינם חיים על הניצול. ההסתדרות היא חברה מעמדית, סוציאליסטית. שאיפתנו לאַחד עד כמה שאפשר את כל המעמד העובד, ואנו קובעים מי הם העם העובד. בשוּרה ראשונה הפועלים השכירים העובדים במשק הפרטי. לא היינו רוצים לתת דריסת־רגל לרכוש הפרטי, אולם לעת עתה לא נוכל לבטלו, וגם במשק הפרטי יהיו פועלים עברים; והרי גם עתה סוף סוף יש פועלים עברים במשק הפרטי. אחריהם העובדים במשק הלאומי, בקבוצות ובקואופרטיבים. וּנאַרגן לא רק עובדים פיסיים, כי אם גם את כל העובדים בעלי האומנויות החפשיות. בתוך הארגון תתקיים הסתדרות המורים, שהם אחרי הפועל הכּוח החזק ביותר בארץ־ישראל. יקומו איפוא בהסתדרות אגודות אומנותיות לפי משלח־היד. גם העובדים בחקלאות, בקבוצה, יתארגנו בהתאחדות זו. ההתישבות החקלאית אינה עומדת מחוץ למפלגת־המעמד. היא חלק ממנה. גם אותם בעלי האומנויות החפשיות שעוד לא הסתדרו באגודה אומנותית יצטרפו לאיחוד. זהו החידוש שלנו. מכלל סמכויות ההסתדרות תוּצא כל שאלה פילוסופית־עיונית. יש בתוכנו זרמים שונים: סוציאל־דמוקרטים, סוציאל־רבולוציונרים, סינדיקאליסטים – כל אחד חפשי בדעתו ותינתן לו רשות לבאר בעתונותנו את דעותיו מנקודת־מבטו. איננו מחייבים את חברינו למחשבה אחת. ההסתדרות תכיל בתוכה דעות שונות במסגרת עיקרים יסודיים משותפים.

*

בנוגע להשגות החבר בלומנפלד, התובע לקרוא להסתדרותנו “התאחדות הפועלים הסוציאליסטים בארץ־ישראל”. חבל שאינו יודע אנגלית. בשפה זו “עבודה” אינה רק שם הפעולה הנעשית, כי אם גם שם קיבוץ הפועלים העוסקים בעבודה. רוצים אנו להכניס את המושג הזה ללשוננו. רוצים אנו לבנות את הארץ ככל האפשר לא כפועלים שכירים, כי אם כעובדים חפשיים. עבודה – מושג רחב יותר מאשר פועל. ניסוח זה אינו מנקודת־מבט בלשנית אלא סוציולוגית.

אני מציע להחליט לקבל ביסוד את הצעה על איחוד כל כוחות הפועלים וכן על הצורה הארגונית של האיחוד ולהשאיר לועידה הכללית את שאלת השם.

באסיפת פועלים בחיפה, 22 בדצמבר 1962, במלאות ארבעים שנה להסתדרות

לא הייתי נוכח בועידת היסוד של ההסתדרות, כי נשלחתי אז יחד עם קפלנסקי עליו השלום, מטעם “אחדות העבודה”, ללונדון בשליחות מדינית למפלגת העבודה. אולם השתתפתי בחבלי הלידה של ההסתדרות מראשיתם – והללו נמשכו כשלוש שנים – ובועידה השניה של ההסתדרות, בכ“ג שבט תרפ”ג, מסרתי דין־וחשבון על פעולת ההסתדרות בשתי שנותיה הראשונות, שנמשך שש שעות ונפסק בתחילתו על־ידי הופעתו של פרופסור אלברט איינשטיין בועידה, שאמר: “בהערצה רבה ובהשתוממות ראיתי בירושלים את עבודת הבנין שלכם והוגד לי, שהולכים אתם לבנות הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור עובדים בארץ אחרת. נוכחתי לדעת, שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. בשני משפטים אלה מיצה גאון האנושות במֵאה העשרים את יחודה של הסתדרות העובדים ויעודה. אין ספק, שעד הקמת המדינה – ואיני יודע אם איינשטיין חלם עליה והאמין בקיומה – היתה ההסתדרות היצירה הגדולה ביותר בישראל, גם בארץ וגם בעם. אני מפקפק אם גאון המדע בדורותינו שיער, שמשלושת חברי הנשיאות בועידה ההיא, שהוא נכח בה, יהיה אחד מהם הנשיא השני במדינת ישראל, אחד – היושב־ראש הראשון של הכנסת, והשלישי – ראש־הממשלה הראשון בישראל. מובטחני, כי שלושת חברי הנשיאות האלה לא העלו כלל וכלל דבר כזה על דעתם. ואף־על־פי־כן אני יודע, כי יוזמי איחוד הפועלים לפני יותר מארבעים שנה – אם כי מספר הפועלים העברים אז לא הגיע אלא לאלפים אחדים – ידעו היטב מהו היעוד ההיסטורי של הפועל העברי בארץ־ישראל. בועידת האיחוד הראשונה, שנתקיימה בפתח־תקוה, כשנתיים לפני יסוּד ההסתדרות, נתקבלה החלטה הדורשת: “ערבות בינלאומית ליסוּד מדינה עברית חפשית בארץ־ישראל, אשר תעמוד, עד יצירת רוב יהודי בארץ, תחת חסות בא־כוחו של חבר־העמים”. עד כמה שידוע לי היתה זו ההחלטה הראשונה, שנתקבלה אי־פעם באיזו מפלגה ציונית שהיא, על מדינה יהודית בארץ־ישראל.

הדין־וחשבון שלי בועידה השניה של ההסתדרות סיימתי בהגדרה על מהותה של ההסתדרות:

"הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירות וכמוסות כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ. "תנועתנו, תנועת הפועלים העברים בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו. "בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקוה וחזון יונקים הם. “עשרות דורות של מאוַיי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעוֹרים בתנועתנו, בתנועה זו, שראשיתה העליה מהגולה, ואחריתה בעבודה בארץ – מי ישורנה”.

לפני שבועות אחדים ציין חבר צעיר, כבן 22, מקיבוץ עין־גב, באסיפת צעירים בבית ברל, את ההבדל בין הדור הצעיר, בני גילו, שגדלו ונתחנכו במדינה, ובין הקשישים שהגיעו לגיל בגרות לפני חידוש המדינה. הוא אמר דבר שכדאי להרהר בו, אם כי אינו נכון במאה אחוזים: “לכם, שגדלתם ונתבגרתם לפני קום המדינה – טען – הקמת המדינה היתה בגדר נס. ואילו לי ולבני גילי, שגדלנו מילדותנו או מנעורינו במדינה (הוא היה בן תשע בהכרזת עצמאותנו) המדינה היא דבר טבעי, שאין בו שום פליאה”.

גם חבר ההסתדרות בימינו מקבל כדבר טבעי קיומו של ארגון זה, יחיד במינו, המונה למעלה משבע מאות אלף חברים. אולם החברים שהיו ביסוּד ההסתדרות, וכמה שנים לפני יסוּדה, ידעו בכמה קשיים וּויכוחים פנימיים, ובכמה ספקות והתלבטויות, קם ארגון זה. אבל היתה אז הרגשה שהפועל העברי בארץ נושא שליחות היסטורית גדולה, גם לאומית וגם חברתית; והרגישו שלשם כך עליו ללכד שורותיו ולפעול מתוך אחדות פנימית, אחדות שלמה, כוללת: מקצועית, תרבותית ומדינית כאחת. זה היה הרעיון של “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה באדר תרע“ט (1919). בקובץ “אחדות העבודה”, שהופיע ביפו בשנת תרע”ט, מסופר:

“שאלת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל להסתדרות אחת הוצגה לראשונה בכל מלואה בתוך גדוד המתנדבים הארצישראלי; השאלה נתעוררה לרגל פגישת חברים מ’פועלי־ציון' שבארץ־ישראל (אשר עלו בגדודי המתנדבים האמריקנים) עם חברי הסתדרות הפועלים החקלאים אשר בגדוד הארצישראלי. בפגישות השונות, בשיחות ובמעשים נתגלתה הבנה הדדית בשאלות היסודיות של חיי העבודה ועתידה, של בנין הארץ על־ידי העובדים וברוח העבודה הסוציאלית, של יצירת תרבות עברית עממית, של איחוד הכוחות בגולה לבנין העם ברוח הציונית־הסוציאלית, וההכרה של נחיצות איחוד הכוחות לפעולה משותפת – נתחזקה בגלל הרגשת החשיבות המיוחדת של המצב הנוכחי, לקראת העבודה הצפויה לנו. במדבר תל־אל־כביר, מקום חנייתם של הגדודים, היו השאלות מתבררות בקבוצות, קבוצות. באסיפות פומביות נקראו הרצאות בנידון על־ידי ד. בן־גוריון וברל כצנלסון. סודרה גם ועדה, אשר אליה נכנסו חברי ‘פועלי־ציון’, ‘הפועל הצעיר’ ובלתי־מפלגתיים – לעבד את תכנית האיחוד”.

רעיון איחוד פועלי ארץ־ישראל קדם אצלי לעלותי לארץ. בן־עירי, שלמה צמח, שעלה שנה לפנַי, היה יחד עם עוד שלושה מבני־עירי ממיסדי “הפועל הצעיר” בראשית 1906. באמצע 1906 הוא חזר לזמן־מה לפלונסק וסיפר לי על “הפועל הצעיר”. אני הייתי אז חבר “פועלי־ציון”. בשיחה התברר, שאין בינינו כל חילוקי־דעות והסכמנו לאחד “פועלי־ציון” ו“הפועל הצעיר” בארץ. הדבר לא נסתייע, אולם בועידת־היסוד של “פועלי־ציון”, בסוכות 1906 במלון “ספקטור”, הרציתי על יסוד הסתדרות כללית של כל הפועלים היהודים בארץ. נתעורר ויכוח לא על עצם רעיון ההסתדרות הכללית, אלא אם לכתוב בפירוש הסתדרות של פועלים יהודים – או של פועלי ארץ־ישראל (כלומר גם ערבים). ישראל שוחט היה מהראשונים שתמך בדעתי לפרש הסתדרות כללית של הפועלים היהודים בארץ. אחרי ויכוח ארוך הוחלט ברוב גדול שייאמר בפירוש “הסתדרוּת כללית של פועלי ארץ־ישראל”.¹ נסיון ראשון לארגונה נעשה בפתח־תקוה בתרס"ז (1907), אולם “הפועל הצעיר” התנגד לכך.

כשחזרתי, יחד עם י. בן־צבי, מגלות אמריקה עם הגדוד העברי ונפגשנו בתל־אל־כביר עם הגדוד הארצישראלי שבו שרתו ש. יבנאלי, ב. כצנלסון, דב הוז, א. גולומב, ל. שקולניק־אשכול ורוב פועלי ארץ־ישראל – נזדמן לידי הקובץ “בעבודה” ובמו מאמר של ברל כצנלסון בשם “לקראת הימים הבאים”. קראתיו ושמחתי לראות, שאנו תמימי־דעים בכל השאלות שנגע בהם המאמר. מיהרתי אל ש. יבנאלי (היה בלתי־מפלגתי), שהכרתיו עוד מעבודתנו במושבות הגליל (הוא עבד ביבנאל, ואני עבדתי בסג’רה, אבל נפגשנו יחד ונתידדנו), ואמרתי לו: “קראתי דברי ברל, ואיני רואה כל יסוד להיותנו נפרדים זה מזה”. לפי הצעתו נפגשנו עם ברל ובפניו חזרתי על דברי. בגדוד הארצישראלי היו כמה חברים מ“הפועל הצעיר”, שמרדו בהחלטת מפלגתם נגד ההתנדבות לגדודים, ביניהם היה ל. שקולניק, וברל הציע להיפגש עם אנשי “הפועל הצעיר” באהלו של שקולניק. נפגשנו – והוחלט על עריכת אסיפה פומבית בענין זה, ושנינו, ברל כצנלסון ואנוכי, דיברנו על איחוד כללי וכולל של פועלי ארץ־ישראל. הדברים היכו גלים בגדודים, והד הדברים הגיע גם לארץ.

כשקיבלתי חופשה ושבתי לארץ־ישראל נפגשתי עם י. שפרינצק ושוחחתי אתו על האיחוד – אבל לא עלה בידי לרכוש אותו לרעיון זה. לאחר שסתרתי כל נימוקיו נגד האיחוד, אמר לי: “יש לנו סגנון אחר מאשר ל’פועלי־ציון', ולא נוכל לוַתר על סגנוננו”.

באותו זמן נתעוררה גם יזמה מקבילה – לאַחד שלוש הסתדרוּיות הפועלים החקלאיות שהתקיימו אז בנפרד: הסתדרות פועלי יהודה, הסתדרות פועלי השומרון והסתדרות פועלי הגליל. נבחרה ועדה לאיחוד שלוש ההסתדרויות האלה להסתדרות ארצית אחת, וגם לברר אפשרות איחוד כללי של פועלי ארץ־ישראל.

“חברי הועדה פנו לועדים המרכזיים של מפלגות ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי־ציון‘, בדבר עיבוד תכנית משותפת לאיחוד פועלי ארץ־ישראל. לועדה עצמה לא היתה כל תכנית מוכנה. ‘הפועל הצעיר’ הסתלק מהשתתפות בבירור השאלות ועיבוד התכנית בהודעה, שהוא אינו נכנס בשום משא־ומתן, היכול להעמיד על הפרק את שאלת ביטול המפלגה או טשטושה. ‘פועלי־ציון’ הסכימו לבירור השאלות, ואחרי ישיבות אחדות משותפות הסתדרה ועדת־האיחוד, אשר עליה היה לעבד הצעת התכנית ולברר את הרעיון ברבים. לועדה נכנסו: ד. בן־גוריון, י. בן־צבי (“פועלי־ציון”), י. טבנקין, ש. יבנאלי, ב. כצנלסון וד. רמז (בלתי־מפלגתיים), שחתמו על הצעת תכנית האיחוד שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון בשם ‘התאחדות מעמד העובדים בארץ־ישראל – אחדות העבודה’. "בהתאם לעבודת הועדה הוחלט לקרוא: על פי הזמנת הועדה החקלאית – ועידה כללית של הפועלים החקלאים; על־פי הזמנת ועדת האיחוד – ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל, בעיר ובכפר, ושל המתנדבים בגדודים מאמריקה, מקנדה ומארגנטינה. “מפני מפריעים חיצוניים אשר לא פסקו היתה הועידה הולכת ונדחית מפעם לפעם, עד אשר סוף־סוף עלה הדבר לסדר בפתח־תקוה את הועידה של ההסתדרות החקלאית ביום כ”ד אדר א’ תרע”ט, ואת הועידה הכללית – תיכף לאחריה, בימי כ"ו–ל' אדר א‘. "לועידת ההסתדרות החקלאית בפתח־תקוה קדמו ביפו ועידות של שתי המפלגות: ‘פועלי־ציון’ ו’הפועל הצעיר’. הראשונה נתקיימה בהשתתפות החברים שבאו כמתנדבים מאמריקה וקנדה והיתה פתוחה לקהל. על תכנית האיחוד הרצה ד. בן־גוריון. אחרי ויכוחים סוערים ומשא־ומתן רב נתקבלה הצעת האיחוד פה אחד, בתוספת הצעות לשינויים בשם ובתקנות. ועידת ‘הפועל הצעיר’ היתה סגורה, והחלטתה לא נתפרסמה בקהל עד לשעת היאסף הועידה החקלאית. "הבחירות לועידה החקלאית עבור בכל מקום לפי סיסמה אחת: בעד האיחוד או נגדו. כל עשרים וחמשה אנשים שלחו ציר לועידה (יצאו מן הכלל הנקודות הישוביות הקטנות, שהותר להן לשלוח ציר גם בחצי המספר הנ"ל). נבחרו בסך הכל 58 צירים לועידה החקלאית. מהם נבחרי ‘פועלי־ציון’ – 19, נבחרי ‘הפועל הצעיר’ – 11, בלתי־מפלגתיים (בהם גם חברי “הפועל הצעיר”, מחייבי האיחוד) – 28. “בועידה הכללית של פועלי העיר והכפר השתתפו 81 ציר; מהם – 47 צירים חקלאיים, 15 צירים עירוניים, 19 צירים של החיילים המתנדבים שהגיעו מחוץ־לארץ. כולם יחד היו באי־כוח של 1871 איש” (קובץ “אחדות־העבודה”, 1919).

לפני הועידה אירעה תקלה. בישיבת הועד הזמני (כך קראו אז למה שנקרא אחר־כך הועד הלאומי של יהודי ארץ־ישראל) עמדו לבחור ששה צירים שיצטרפו למשלחת ההנהלה הציונית לועידת־השלום, העתידה להתכנס ולהחליט על גורל הצהרת בלפור והמנדט הארצישראלי. היה הסכם חשאי ששנים מהששה יהיו פועלים: אחד מ“הפועל הצעיר” ואחד מ“פועלי־ציון”. המועמד של “הפועל הצעיר” היה י. וילקנסקי, המועמד של “פועלי־ציון” – אני. אנחנו כולנו הצבענו בעד וילקנסקי ושאר ארבעת הצירים “הכלליים” המוּסכּמים. אולם הפועלים הבלתי־מפלגתיים – ובראשם י. טבנקין – סירבו להצביע בעדי, ולא מפני שהתנגדו לי אישית; להיפך, היחסים בינינו היו מאד חבריים, אלא לא רצו להצביע בעד מועמד של “פועלי־ציון”, ונמנעו מהצבעה, ועל־ידי־כך נבחר במקומי האיכר אייזנברג מרחובות. רבים מחברי, שלא היו מלכתחילה נלהבים לאיחוד, אמרו לי: “אתה רואה מי הם? ועם אלה אתה רוצה להתאחד”. והאיחוד הועמד בסכנה. אני עניתי לחברים: “אתם רואים מהו הנזק של פירוד? כשנהיה מאוחדים לא יקרו דברים כאלה”. תמכו בי בכל כוחם בעמדה זו – י. בן־צבי, רחל ינאית וד"ר ואלדשטיין. הקרע נתאחה והמשא־ומתן על האיחוד לא נפסק.

תחילה, כאמור, נתקיימה ועידת הפועלים החקלאים. בועידה היו מיוצגים כשבע או כשמונה מאות פועלים חקלאים. שנים מצירי “הפועל הצעיר”, שלמה לביא ובן־ציון ישראלי, הצטרפו, בניגוד למפלגתם, למחייבי האיחוד שבקרב הבלתי־מפלגתיים. הויכוח הגדול על האיחוד נתקיים בועידה זו. הרצאת היסוד בראשית הועידה נישאה על־ידי ברל כצנלסון והיא נתפרסמה במלואה בקובץ “אחדות העבודה” משנת 1919 בשם “אחדות העבודה”. עיקרי רעיונותיו, שלא נתישנו גם בימינו אלה, נתמצו בדברים אלה:

“הוויתנו כיום, אחרי התמזגות מודרגת של שנים, מאפשרת את האיחוד. השאיפה ליצירה, פעולה פוריה ושלֵוה, מחייבת אותי, אולם רב יתר מחייבת את איחודנו העליה החדשה. כל מה שהיה לנו עד עתה: ביל”ו, הפועלים והאיכרים הראשונים, תנועת העבודה, השמירה, הדיבור העברי, ההתנדבות לגדוד – כל זה הוא רק זעיר־אנפין לעומת התקוה; בת־קולה של הגאולה דופקת בכוח ועוז על הלבבות ופותחת שערים. אולם הארץ, הארץ – התדע היא לקבל את עוֹליה שָׁביה? להלכה מוסכם הדבר, אולם מה רב המהלך מן ההסכמה ועד ההגשמה. להגשמת רעיונות של מחר נחוצים מניעים כבירים. נחוץ להתגבר על הֶרגלים, הקבַּלַת פני העליה החדשה תדרוש לא רק אמצעים כספיים ענקיים – כי אם גם רצון והבנה, יחסי־אדם ועזרת־רֵעים. אולם איך תיעשה עבודה זו? האפשר לתאר כי תיעשה אף היא כנופיות כנופיות, כששנים או חמישה אוחזים בטלית? הנפגוש את העולה במחיצות, בשאלת מי אתה, מאנשי שלומנו? נתאחד ואל נשאיר כל סדק לכניסת רוחות פשרה ורפיון לאומי. פירצה קוראת לגנב. לנו, לכלל הפועלים המאוחד, אין להיסגר מפני הרוחות החדשות המנשבות. שלשלת ההיסטוריה היא אתנו – וכל החוגים אשר בתוכם מפכים מעינות החלוציות ועליית העבודה הם בעלי־בריתנו הטבעיים. רצון האיחוד עוד מרחיק – צפונה עוד התקוה לרכז סביב לפועל המאוחד בארץ את פזוּרי הרוחות בגולה הנאמנים לעבודה ולשאיפותיה בארץ. כיצד ייבנה האיחוד הסידורי של פועלי ארץ־ישראל? – על יסוד האחדות שבחיים, לא על יסוד של סעיפי אמונות והלכות דעות. כל תנועת שחרור דורשת חירות מחשבה והרגשה. השאיפה המאחדת היא: ליצור את חיי העם העברי בארץ־ישראל כקהילת עובדים בני־חורין ושָׁוֵי־זכויות, החיה על יגיעה, שַליטה ברכושה ומסדרת עבודתה, כלכלתה ותרבותה ברשותה. יסודותיה: הלאמת הקרקע, הון לאומי ליצירת המשק ולמלוה לעובדים. עליה עממית, קבוצות־עובדים חפשיות המנהלות את עבודתן ברשותן, תנועה חלוצית המפלסת בחייה דרכים לעם, תחיית הלשון העברית והנחלתה לעם, תרבות עממית מקיפה".

אחרי הרצאת ברל החל הויכוח. תחילה סירבו חברי “הפועל הצעיר” להשתתף בויכוח עד שקם יבנאלי ותבע בכוח רב ובהתרגשות עמוקה מחברי “הפועל הצעיר” שיבררו מהו הבסיס המוסרי המבדיל אותם מן הרוב. אליעזר יפה ויוסף שפרינצק ענו ליבנאלי:

“התוַכחנו בינינו. שלושה חדשים היו ימי בירור טרגי בינינו. הבסיס המוסרי להתבדלות הוא מתוך הכרה ואמונה בכוחות עצמיים. יש מחיצות, ואין בכוח אמירת ‘אמן’ להפיל את המחיצות. אף רגע איני מטיל ספק בכוונתכם הטובה, אבל זהו רק אֶכספרימנט שאין אנו מאמינים בו. אנחנו קבוצת אנשים המקושרים על יסודות מסוימים לנו: עבודה ושפה; תגידו כי התוכן אחד הוא, אולם ההבדל הוא בסגנון”.

י. טבנקין ענה לדברי שפרינצק:

“עד עכשיו היו לנו קבוצות בודדות בארץ, ואם המפלגתיות הרעילה את חיי הקבוצות בארץ, הפריעה לפעולת הסתדרות העבודה הישובית, עיכבה בעד התפתחותה החפשית – מה יהיה בעבודה הישובית הרחבה העומדת לפנינו? אם עבודתנו הישובית, המדינית, התרבותית היא אחת, משותפת לכולנו, אם במקצועות אלה של פעולה ציבורית אין בינינו הבדלים – ואין אתם יודעים להראות על הבדלים כאלה – אזי ביטול הפילוג הישובי, המדיני והתרבותי הוא חובה. נחוצה לנו עתונות אחת אשר תדבר בשם כולנו; הפירוד כרגע הוא רק פרי המסורת – מפני שזה קשה אפילו לתפוס אותו”.

שלמה לביא אמר:

“לי ביחוד, בתור חבר של ‘הפועל הצעיר’, קשה ההרגשה שאני עומד להיפרד ממסיבתי. אבל מרגיש אני שעלי לעשות זאת. עלינו להתאחד בכדי להפיל את הקירות האלה אשר אינם נותנים לנו להבין איש את רעהו. יש לנו, לכולנו, רק דבר אחד: גאולת העם והארץ. מה שמחוץ לזה – אינו יכול לעמוד בפני איחודנו”.

תוך כדי המשך הויכוח הכניס פרנקל בשם “הפועל הצעיר” הודעה, וזו לשונה:

“ועידת ‘הפועל הצעיר’ מיום כ”ב–כ“ג אדר מאשרת את ההחלטה שנתקבלה במועצת ראשון־לציון, האומרת, כי ‘אין הועד המרכזי נכנס במשא־ומתן של איחוד כזה אשר יש בו טשטוש המפלגה’ – אולם מציעים, לשם התאמת הפעולה ואיחודה נוצר מוסד מכַוון (רגולטיבי) בצורה של משרד עבודה מאוחד. חוג הפעולה של משרד העבודה הוא: א) להביא לידי התאמה את הפעולות הנעשות על־ידי המפלגות וההסתדרויות השונות במקצוע העבודה, מתוך הסכם ואינפורמציה הדדית; ב) המשרד המאוחד מביא במקרים האפשריים לידי הבעה משותפת את רצונו המשותף של כל ציבור הפועלים וחלקיו המאורגנים בשאלות ידועות; ג) החזקה והנהלה של מוסדות משותפים לכל פועלי הארץ במושבה ובעיר, כמו לשכת עבודה מרכזית וכו'; ד) משרד העבודה המאוחד נוצר על־ידי ביאת־כוח שווה מצד ‘הפועל הצעיר’, ‘פועלי־ציון’ וההסתדרות החקלאית. הרחבת המוסד הזה נעשית בהסכם הדדי מוחלט של שלושת החלקים הללו”.

י. טבנקין השיב להצעה של “הפועל הצעיר”:

“אנו הצענו הצעת איחוד. ‘הפועל הצעיר’ הציע הצעה של פירוד. הרכבת משרד העבודה, זה שהוצע פה, אינו מתאים לדרישות האלמנטריות של שויון כללי. כי חבר המפלגה ישתתף פעמיים בבחירת ביאת־כוח הפועלים: גם על־ידי המפלגות, וגם בתוך ההסתדרות. יש בהצעה זו גם הבטחת ההגמוניה של המיעוט, כי אין הרוב מכריע במשרד זה, כי אם רק הסכמת המיעוט. ויש גם ביטול המוסד כולו. ממה נפשך: אם אין חילוקי־דעות – למה הפדרציה? ואם יהיו – הלא אי־אפשר יהיה להחליט כלום ולפעול מבלי להסכים תמיד למיעוט, איזה שלא יהיה”.

הצעת האיחוד, כפי שנוסחה על־ידי ברל כצנלסון, הועמדה להצבעה שמית, ונתקבלה ב־48 קולות, בהימנעות צירי “הפועל הצעיר”, שנתכנסו שוב לדון בשאלת האיחוד.

מיד אחר־כך נפתחה ועידת האיחוד של כל פועלי ארץ־ישראל, מן הכפר ומן העיר. היו מיוצגים 1871 איש. זה היה בכ' אדר תרע"ט (1919).

אחרי ויכוח של יומיים נתקבלה התכנית פה אחד, אך התעורר ויכוח חריף על השם. אחדים מ“פועלי ציון” עמדו בכל תוקף על כך, שהאיחוד ייקרא בשם “מפלגה”. ברל והבלתי־מפלגתיים תבעו בכל תוקף השם “התאחדות”. הדבר היה בחמש לפנות בוקר, ובגלל שאלת השם עמדה הועידה בפני התפוצצות. הייתי יושב־ראש, והחלטתי להפסיק הישיבה, כדי שהצירים ינוחו ויירגעו. הדבר הועיל. כשנתכנסנו שוב בעשר בבוקר נתקבל השם “התאחדות ציונית־סוציאליסטית של פועלי ארץ־ישראל – אחדות העבודה”. הועידה הבינה שיש לשים הדגש על אחדות, כפי שאמר אז י. טבנקין:

“אחדות מעמד העובדים בארץ הוא הוא התנאי הראשון ההכרחי, שהוא יותר מציונות, ויותר מסוציאליזם וכו' – למען יוכל מעמד העובד העברי להיות ברבות הימים לעם עובד עברי”.

יסוד “אחדות העבודה” בשנת 1919 היה מפעל־האיחוד החשוב והראשון בתנועת הפועלים בארץ, הראשון ולא האחרון, והוא שהביא לידי הקמת הסתדרות העובדים הכללית, שאין דוגמתה בשום ארץ אחרת, שכן גם “אחדות העבודה” עצמה היתה יצירה חברתית חדשה, ללא דוגמה קודמת. אולם כרגיל בין יהודים הוחרפו היחסים בין “אחדות העבודה” ובין “הפועל הצעיר”. “הפועל הצעיר”, עם היותו בעיקר מפלגה מדינית, התחיל עוסק בכל הענינים המקצועיים של הפועלים, שכרגיל עוסקת בהם רק הסתדרות מקצועית.

וכאן יש לציין זכותו הגדולה של יוסף טרומפלדור, שחזר בימים ההם מרוסיה ארצה. כידוע, הוא היה פה עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה. לאחר פרוץ המלחמה יצא את הארץ כנתין רוסי, והקים באלכסנדריה של מצרים גדוד נהגי הפרדים – הגדוד היהודי הראשון, שהוקם במלחמת־העולם הראשונה בצבא הבריטי. לאחר תבוסת הצבא הבריטי בגליפולי, שלשם נשלח הגדוד של טרומפלדור, חזר טרומפלדור לרוסיה ויִסד את “החלוץ”. היה בדעתו לארגן צבא יהודי שיעלה לארץ, אבל בינתיים פרצה המהפכה השניה, המהפכה הבולשביסטית, והדבר נעשה בלתי־אפשרי, וטרומפלדור שב ארצה, לאחר יסוד “אחדות העבודה”. כשראה הפולמוס החריף בין “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” – פירסם ב“קונטרס” (שבועון של “אחדות העבודה”) וב“הפועל הצעיר” הצעה, שפועלי ארץ־ישראל יבחרו צירים למועצה אשר תקים מוסדות משותפים: 1) לשכות עבודה; 2) לשכות מודיעין; 3) קופת חולים; 4) בתי־הגירה; 5) בתי־אוכל; 6) שעורי־ערב; 7) קופת־הלוואות. המועצה תעזור גם בסידור אגודות מקצועיות.

“אחדות העבודה” לא היתה שלמה עם הצעה זו, אבל חובת האיחוד קדמה אצלה לכל דבר, ופירסמה מיד תשובה, שבה ביקרה פרטי ההצעה ויסודותיה, ועם זאת הודיעה שהיא מוכנה לקבל את הצעה בלי דחיות ועיוּנים.

ב“הפועל הצעיר” עוררה ההצעה ויכוחים וספקות. י. טרומפלדור לא זכה לראות בקיום הצעתו, כי בי“א אדר תר”פ נפל יחד עם עוד שבעה חברים וחברות על הגנת תל־חי.

כעבור חודש נתפרסמה ב“קונטרס” מיום י“ד ניסן תר”פ (1920) הצעה חדשה על איחוד בחתימת “חבר”. הצעה זו הרחיקה לכת מהצעת טרומפלדור. היא קראה לכנס ועידה כללית של פועלי ארץ־ישראל – להקים ברית של כל האגודות המקצועיות, שתנהל כל הענינים המשותפים של ציבור העובדים. הועד העליון של הברית יהיה באוּת־כוח יחידה בכל הענינים הישוּביים והמעשיים של ציבור העובדים בארץ ולמפלגות הפועלים לא תהיה הזכות לטפל למעשה באותן הפעולות הנכנסות לחוג הענינים של מוסדות הפועלים המשותפים (לשכת העבודה, קופת־חולים, ועדת התרבות, בנק הפועלים, משרד טכני ועוד) או של האגודות המקצועיות, שבהן יסתדרו כל הפועלים והעובדים.

לאחר משא־ומתן ממושך נתכנסה ועדה משותפת של “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” (הוגו ברגמן, ש. יבנאלי, ד. סברדלוב, ז. רובשוב, ד. רמז, אליעזר שוחט) והסכימה לכנס ועידה כללית של כל פועלי ארץ־ישראל לשם קביעת הפעולה המשותפת לכולם ויצירת המוסדות הדרושים לכך. אולם הותנה במפורש, על־פי דרישת “הפועל הצעיר”, כי “שאלת ביטול המפלגות אינה נכנסת לסדר היום של הועידה הכללית”.

הועד הפועל של “אחדות העבודה” החליט לקבל הצעות הועדה, ועם זאת ראה חובה לגלות דעתו, כי לא השיתוף הבלתי שלם, השומר על הפירוד המפלגתי ביסודו, הוא אשר יבטיח בנין העבודה בארץ ועמדת הפועלים בתנועה הציונית.

ועידת היסוד של ההסתדרות נתכנסה בחיפה בימי כ“ד–כ”ח כסלו תרפ“א (סוף 1920) בהשתתפות 87 צירים אשר יִצגו 4433 בוחרים, מהם היו 37 של “אחדות העבודה”, 26 של “הפועל הצעיר”, 16 של גוש “צעירי ציון”, “החלוץ” ו”השומר הצעיר“, 2 של מ.פ.ס.ע.² ושנים של קבוצות מיוחדות, שמהם הצטרף אחד ל”אחדות העבודה“, ואחד – ל”הפועל הצעיר".

בועידה הוצעו שלוש הצעות ארגוניות: של “אחדות העבודה”, של “הפועל הצעיר” ושל “החלוצים והעובדים החדשים”. כיסוד נתקבלה הצעת “אחדות העבודה” ליצור “הסתדרות כללית של העובדים העברים בארץ־ישראל”. לסעיף השני של הצעת “אחדות העבודה”, כי “ההסתדרות הכללית מאחדת את כל הפועלים והעובדים בארץ החיים על יגיעם, מבלי לנצל עבודת זולתם לשם סידור כל הענינים, הכלכליים, התרבותיים של כלל העובדים בארץ ובנין חברת־העובדים העברית בארץ־ישראל”, דרשו חברי “הפועל הצעיר” להקדים המלה “וגם” לפני המלה “תרבותיים”, וזה נתקבל.

הזכרתי בתחילת דבָרי חבר צעיר מעין־גב על יחסו ויחס בני גילו למדינה כדבר טבעי. אותו דבר חשים עכשיו מאות אלפי חברי ההסתדרות שנצטרפו אליה ב־20–25 השנים האחרונות כלפי הסתדרותם – שקיומה הוא דבר טבעי ומובן מאליו. זוהי, לדעתי, הרגשה מוטעית. גם ההסתדרות וגם המדינה אינן נתונות עדיין, ובלי ה“נס” שהקים את המדינה, ובשעתו גם את ההסתדרות, איני בטוח אם שתיהן יקיימו את יעודן.

לא אעמוד כאן על ההבדל שבין ההסתדרות והמדינה. צדק דוד רמז המנוח בקראו לפני קוּם המדינה את ההסתדרות בשם “מדינת־ההסתדרות”. ההסתדרות נוסדה בהכרה ובמכוּון כברית בוני מדינה, ולפני קום המדינה היה מוטל עליה למלא תפקידים ממלכתיים כלליים, מה שאין כן עכשיו, כשיש מדינה יהודית ריבונית. אולם אני רוצה לעמוד כאן על הצד השווה שבין ההסתדרות והמדינה. הדבר שהתכּוַנוּ להקים בועידת פתח־תקוה בשנת 1919, ואחר־כך בועידת חיפה בסוף 1920, היה – עם עובד בן־חורין, המסדר כלכלתו ותרבותו ברשות עצמו.

בהקמת המדינה התכּוַנוּ לקיבוץ גלויות. איני אומר קיבוץ כל הגלויות, כי איני יודע אם זה ייתכן; והתכּוַנוּ לעַצב פה עם עברי שיהיה לעם־סגולה ולאור־גויים במשטרו, תרבוּתו, במבנה חברתו, בעצמאותו הרוחנית, הכלכלית והמדינית, ובאורח חייו המושרשים בנבואה הישראלית ובכיבושי המדע. וזוהי אונאה עצמית מסוכנת להניח כי כבר הגענו למצב נורמלי שאינו זקוק ל“נס”. ואמנם המדינה הוקמה ב“נס” – והנס היה הרוח החלוצית, שפעמה בלב בוניו והכרת השליחות ההיסטורית שהפעילה את העושים. בלי הרגשת האחריות הגדולה, בלי עירוּי הכוחות המופלאים הגנוזים באדם הישראלי, בלי הכושר והרצון החלוצי להפעילם בחיי יום יום, ולא רק ברגע דרמתי של סכנה בולטת, אלא בתמידות, בעבודה, בהתישבות, בחינוך, בקליטת עולים, בהפרחת השממה, בהגברת בטחון המדינה, בהעלאת האדם – גם ההסתדרות וגם המדינה יכזיבו. לא כל הקיים מובטח בקיומו; והעיקר אינו במסגרת – אם כי רחוק אני מלזלזל במסגרת, לא זו של ההסתדרות ולא זו של המדינה, שתיהן יקרות. אבל רק האדם בהסתדרות והאדם במדינה הוא שיקבע את גורל שתיהן ואת אָפין וערכן. אילו הייתי רוצה למצות בפסוק אחד במה תלוי גורל הכלים העיקריים האלה, הייתי אומר: אם האדם המכונס בתוכם ידע להיות לא רק תובע מאחרים, אלא קודם כל – תובע מעצמו. גדולתם של יוצרי ההסתדרות וגדולתם של מיסדי המדינה היתה בכך, שהם קודם כל תבעו מעצמם, ובעצם הם תבעו אך ורק מעצמם. ואין זה מקרה שיש זהות רבה בין מיסדי ההסתדרות ובין מיסדי המדינה. תביעה מעצמו – זהו הסימן הבדוק והנאמן של מה שקוראים בשם חלוציות.

איני יודע אם כל אותם 4433 הבוחרים לועידה הראשונה של ההסתדרות, וכל אותם 650,000 היהודים שהיו בשנת יסוד המדינה ובניהם ניצחו במלחמת הקוממיות, היו חלוצים, אבל רק בזכות אלה שהחלוציות היתה המניע המתמיד בחייהם ובמעשיהם – נוצרה ההסתדרות וקמה המדינה.

מכתב בשם משרד הברית של פועלי ציון

לונדון, י“ז בכסלו תרפ”א

בשם הברית העולמית של פועלי־ציון אנו מקדמים בברכה את ועידת הפועלים בארץ־ישראל. אנו מברכים את הנסיון החדש מלא־התקווה לאחד את כל הכוחות הנפרדים והנפלגים של המעמד העובד בארצנו.

הצרכים הפנימיים של העבודה העברית בארץ־ישראל מחייבים את האיחוד, ומתוך הכרה עמוקה אנו מוסיפים, שכל תנועת־העבודה, לא רק בארץ, אל גם בחוץ־לארץ, תובעת ברגע הזה את התאחדותם הסידורית ופעולתם המשותפת של כל קיבוצי־הפועלים העברים בארץ ובחוץ־לארץ, השואפים לגאולה שלימה, לאומית וסוציאלית של עמנו בארצנו.

על הפועל העברי בארץ – החלוץ הנאמן של העבודה העברית בעולם – הוטלה עכשיו אחריות כבדה וקשה. העליה הגדולה, שאליה ציפינו וייחלנו בערגת־צער שנים רבות, החלה. אלפי פועלים מבקשי־עבודה נוהרים מכל ארצות פזורינו והריסותינו לארץ, וההסתדרות הציונית, תחת לגבר חיילים ולרכז כל מִרצה ואונה בהרחבת העבודה היישובית והאדרת כוח־הקליטה של ארצנו, מנסה מתוך חדלון־אונים לחסום את דרך העליה ומפחיתה את שטח פעולתה היישובית בארץ. כל חלקי הישוב הבלתי־עמלים הם נעדרי־כשרון ומושללי־רצון לפגוש את העליה, וכל נטל העבודה נופל על הסתדרויות הפועלים, העומדות כדרכן תמיד על משמרתן וממלאות במסירות והתמכרות בלי־גבול את חובתן לעולים החדשים. כמעט בלי כלי־עזר וסעד מצד ההסתדרות הציונית ומוסדותיה הרשמיים מרחיבות הסתדרויות הפועלים את מרכזי העבודה הכבושים וכמו יוצרות יש מאין מקומות־עבודה חדשים, מסדרות ומחנכות את מאות העולים במקצועות־עבודה, שעד הנה לא עסקה בהם יד יהודית, וכך הם מרחיבים ומבצרים את ישובנו העובד בארץ.

אך גם פעולה זו נתקלת במכשלה הממארת של פירודים מפלגתיים וקרעים סידוריים, המוציאים כוחות עבודה לבטלה וזורעים קינאה ושינאה בתוך מחנה הפעולים. והעולים החדשים, ואִתם יחד כל המסתכלים לנעשה בארץ, משתאים במבוכה וצער להתחרות המעליבה השוררת בקרב מוסדות העובדים והסתדרויותיהם בכר־פעולה משותף, והם תוהים ושואלים: קרעים ופלגות אלו לשם מה ועל שום מה? מחנה החלוץ העובד אך דרך אחת לו, אך מטרה אחת נגד עיניו ומגמה אחת בעבודתו בארץ: ליצור ישוב עברי עובד, שאין בו עושקים ונעשקים, עמלים שמקפחים פרי עמלם ובטלנים החיים על יגיע זרים, אלא חברת עובדים שווי־זכויות ובני־חורין, המבקשים לעמנו גאולה שלמה וגמורה בתוך גאולת העבודה וחיי־העבודה. תנועת הפועלים היהודים בגולה נפלגה ונקרעה לאסוננו לגזרים, כי מתנכרים לעם וכופרים בעתידנו הלאומי פרשו זמן רב את רשתם, רשת הטמיעה, על המוני העובדים. האינטליגציה היהודית היתה קרועה בנפשה ונקלעת בכף הקלע של החיים הזרים והתרבות הנוכרית, והאדם והיהודי שבתוכה היו מתרוצצים ומתאבקים בלי־חשך. השאיפות הסוציאליות היו יונקות ממקורות זרים והתנועה הלאומית היתה ריקה מתוכן חברתי ועקרת רצון־יצירה. וכשנולדה תנועת פועלי־ציון, שאיחדה ומיזגה את הסוציאליות והלאומיות והטיפה לציונות סוציאליסטית, עמדה לפני מלחמה קשה מבפנים ומבחוץ. הלאומיות הבורגנית ראתה בציונות הסוציאליסטית את המפלצת האדומה, והסוציאליות המתבוללת – את הסכנה השובינסטית.

ציונות סוציאליסטית זו, שהיתה נתקלת בגלות בלאומיות העקרה של בעל־הביתה הציוני ובסוציאליות המתנכרת של האינטליגנט המתבולל, היתה לרעיון השליט והמַפרה של חלוצי העבודה העברית בארץ־ישראל. בחיי העובדים בארץ חדלה הציונות הסוציאליסטית מהיות תורה מופשטת וערטילאית הנדרשת לכמה פנים. היא נתגלמה ונתגבשה במפעל חייהם, בעבודתם הישובית וביצירתם התרבותית של העובדים. היא היתה למגמה היסודית המדריכה את פעולתם וחייהם יום יום, ואיחדה מדעת ושלא־מדעת את כל החלוצים שעלו לבנות בעבודתם את הארץ, בין אלה שבאו במחשבה סוציאלית תחילה ובין אלה שעמדו על הסוציאליות מתוך הגיון חיי העבודה ונסיון הישוב. בחיי הפועל העברי בארץ באה הציונות הסוציאליסטית לביטויה העמוק והנאמן ביותר, לביטוי החי במעשים ובמפעלים. חלוצי העבודה בארץ־ישראל הטביעו ביצירותיהם את חותם הגאולה הסוציאלית על מפעל תחייתנו הלאומית, ובדוגמאות מופתיות של ישובי עבודה, שערכם הסוציאלי אינו פחות מחשיבותם הלאומית, הוכיחו שלא זו בלבד שאין הציונות והסוציאליות סותרות זו את זו – אלא להיפך, אחוזות הן זו בזו כצורה בחומר.

ההתמזגות הפנימית, האורגנית, של שתי המגמות הראשיות בחיי העם העברי בימינו, שהתחילה בתנועת פועלי־ציון בחוץ־לארץ והגיעה לידי שלמותה בחיי העבודה העברית בארץ־ישראל, הכשירה את הבסיס הטבעי להתאחדות הסידורית של נושאיה, להתאחדות העובדים בארץ־ישראל. הכשרה זו, כשם שהיא מאפשרת – כך היא מחייבת ותובעת את האיחוד הזה.

הציונות עומדת עכשיו על פרשת דרכים: איך תיבנה הארץ ועל ידי מי תיבנה – זוהי השאלה הגדולה המחכה עכשיו לפתרונה. התשליך התנועה הציונית את כל יהבה על הרכוש הפרטי שיבוא לגאול את הארץ, בזכות העבודה הזולה הבלתי־עברית, ויסתום את הגולל על מיטב תקווֹתינו, או תקרא את העם להתנדבות לאומית בנפש וברכוש לגאול את הארץ ברשות האומה ובעבודתה? התוסיף הציונות לחסום את דרך העליה ותכזיב את תוחלת־הניחומין האחת שנותרה להמונינו ההרוסים, או תחגור את כל אונה ומרצה להגביר העלייה ולהאדיר העבודה בארץ? היצמח בארצנו ישוב של פקידים ומשגיחים על יגיע נכרים, או תקום חברת־עובדים? התתגבר הציונות של רוכלים וסרסורים או תנצח הציונות הסוציאליסטית – ציונות העבודה?

באיחוד הפעולים בארץ והתקשרותם את חבריהם הפועלים בעולם, השואפים כמוהם להגשמת הציונות הסוציאליסטית – תלוי הפתרון לשאלות אלו.

תנועת הפועלים היהודית בארצות הגולה היא כבר עכשיו הכוח הציבורי והמדיני המשפיע ביותר בעמנו. האגודות המקצועיות של פועלינו בארצות אחדות, כגון אנגליה ובאמריקה, יש להם גם כוח כלכלי עצום. ארץ ישראל עברית עובדת לא תצויר בלי השתתפותם של המוני הפועלים באונם, בהונם ובהשפעתם החברתית לטובת הארץ ובתוך הארץ. התאחדות המעמד העובד בארץ־ישראל והתקשרותו עם הברית העולמית של פועלי־ציון לפעולה משותפת בתוך התנועה הציונית ומחוצה לה, לפעולה ציונית־סוציאליסטית בתוך ארץ־ישראל ובשביל ארץ־ישראל, בתוך תנועת הפועלים היהודית והבינלאומית, בפעולה חינוכית וסידורית בקרב ההמונים העובדים, להדריכם ולהכשירם לתפקיד ההיסטורי הגדול המוטל עליהם בבנין ארץ־ישראל עובדת, לסידור עליית־עבודה ולהגברת ההתנדבות החלוצית, ליצירת מוסדות כספיים משותפים באמצעי הפועלים וברשותם, להאדרת המפעלים הקואופרטיביים של העובדים בארץ ישראל, למשיכת המוני הפועלים לתוך ההסתדרות הציונות ולעמוד על משמרת העבודה והתוכן הסוציאלי העממי של התנועה – זה הוא לדעתנו הציווי המוחלט, גזירת השעה שהציונות הסוציאליסטית גוזרת עכשיו על כל הנאמנים לה.

בתנועת הפועלים החלוצית בארץ־ישראל צפון הכוח המוסרי הרב שיש בו כדי להפיח רוח חיים חדשה, רוח העבודה היוצרת והגואלת, בתנועת הפועלים היהודית בעולם כולו, והקריאה שתצא מתוך העובדים המאוחדים בארץ לכל פועלי ישראל להיחלץ לבנין ארצנו – תמצא הד כביר ותלבּה את הניצוצות היוקדים בלב ההמון העברי שלא ניתק מעולם את קשריו הלאומיים ולא התכחש לתקוות העם.

אנו עומדים לפני גיוס כוחות לעבודת הארץ, ואין ראוי ומסוגל לעמוד בראש הגיוס מחלוצי העבודה בארץ. בוועידה הכללית של פועלי ארץ־ישראל אנו רואים התחלה מעודדת של גיוס אנשי העבודה ואיחודם, ואנו מקווים שבוועידה זו תיִברא החזית המאוחדת של הפועלים העברים בארץ ובחוץ־לארץ, השואפים להקמת כנסת־העבודה העברית בארץ־ישראל.

בוועידה השניה של ההסתדרות, כ“ג בשבט תרפ”ג

הפעולה המשקית של ציבור הפועלים בארץ התחילה לא מתוך אידיאולוגיה משקית, לא מתוך תיאוריה מוקדמת ואף לא מתוך שיטה מסויימת ותכניתית – אלא מתוך דחיפות־החיים, מתוך צרכי העבודה יום יום, מתוך מלחמת־קיום קשה, מתוך רצון להקל ולאפשר קיום הפועל וחדירתו לעבודה, מתוך קשרי כיבוש העבודה. ורק במשך הזמן, מתוך התפתחות פנימית ומתוך נסיונות, חיפושים וכיבושים, הגיעה הפעולה לידי היקף רחב, לידי תכנית ושיטה – ולידי אידיאולוגיה התישבותית.

המפעל המשקי הראשון היה סידור מטבחים ומכבסות על־ידי פועלי המושבות לפני כעשרים שנה, בראשית העליה השנה. אחר כך באו הקבוצות הקבלניות – יותר נכון: העבודה הקבלנית בפרדסים, כי עבודה קבלנית זו לא נעשתה עדיין על־ידי קבוצה מסודרת וקבועה. חבר־פועלים קיבל בשכר מסוים לעשות “בחר” – ולשם הגשמת העבודה הסתדרה קבוצה, אשר עם גמר העבודה היתה מתפרדת. למלה קבוצה לא היתה עדיין שום משמעות חברתית, כזו שההתפתחות המאוחרת הנחילה למושג זה. כשהתחילה העבודה הראשונה ב“אחוזת בית” – מה שנקרא אחר כך תל־אביב – הסתדרו גם שם קבוצות קבלניות לעבודת יישור החולות ומלאכות בלתי־מקצועיות אחרות. בבנין גופא לא עבד עדיין הפועל העברי. קבוצת סוללים עבדה גם בגליל, בכביש הפרימיטיבי שסללה הנהלת יק“א בדרך משרונה ליבנאל. איש מהפועלים בימים ההם לא העלה על לבו למַה תגיע העבודה הקבלנית ומהו העתיד הצפון ל”קבוצה“. בשנת תרס”ח נוצר הגרעין הראשון של הקבוצה החקלאית – הוקם ה“קולקטיב” בסג’רה, שמנהל החווה מסר לה עיבוד חלק מהמשק על אחריותו. נסיון זה נמשך שנתיים – והצליח במידה מרובה. הוא הוכיח שעבודה המתנהלת באחריות העובדים, בלי פקידות ובלי משגיחים מן החוץ, עולה בפריונה ובטיבה על עבודה שכירה המתנהלת על־ידי אדמיניסטראציה. זה היה גם הנסיון הקבוצתי הראשון שנעשה מתוך השקפה חברתית מסוימת ולשמה.

הקולקטיב לא היה בר־קיימא, למרות הצלחתו המשקית, כי האדמה שהוא עיבד לא היתה שלו ולא של העם, וכל הדבר היה תלוי בקאפריסה של פקידות יק"א. הקבוצה החקלאית הקבועה, הקבוצה ההתישבותית הראשונה, סודרה על אדמת הקרן הקיימת, באוּם־ג’וני (דגניה), ואף זו לא ידעה בראשיתה מה צפוי לה. לכתחילה היתה זו קבוצת פועלים שכירים, העובדים בקבלנות תמורת שכר חדשי קבוע ומשתתפים ברווחיו של המשק. בראשיתה לא ראתה הקבוצה את עצמה כמתישבת במקום. רוב הציבור ראה גם בהתחלה זו – דבר חולף וארעי ולא הבין ולא העריך את הריקמה החברתית והמשקית החדשה הנארגת על שפת הירדן במסכת העבודה בארץ. הדחיפה הבלתי־אמצעית להקמת הקבוצה – היו הסכסוכים עם האדמיניסטראציה של חוות הקרן הקיימת בכנרת, שהגיעו עד שביתה מכרעת, שבה דרשו הפועלים את פיטורי הפקיד.

גם הקשיים ברכישת קרקעות הולידו את הצורך בארגון קבוצות־כיבוש לשמירה על הקרקע הנגאלת וראשית עיבודה. כל הקבוצות הראשונות היו מקבלות שכר חדשי, כפועלים שכירים. הקבוצות היו גם מעסיקות בשעת הצורך פועלים שכירים מן החוץ.

אחרי דגניה – באה מרחביה. אחריה – תל־עדש, ובשעת המלחמה – הקבוצות בגליל העליון.

הפעולה המשקית עברה מהחקלאות לחרושת. בעזרת קפא“י נוצרו הקואופרטיבים החרשתיים הראשונים – “עמל” (מתכת) ו”כרמל" (עץ) – שניהם בחיפה.

בימי המלחמה, מתוך מצוקת הרעב, הונח היסוד להשברה קואופרטיבית מרוכזת של ציבור הפועלים ונוצר “המשביר” (תרע"ו). לאחר המלחמה נוסד בנק הפועלים והוקם המשרד לעבודות ציבוריות. חלו שינויים פנימיים בקבוצה החקלאית – בתנאי עבודתה ובצורתה החברתית: חדל השכר החדשי, נתבצרה הקביעות, התגבשו החיים הקומונאליים – חיי השותפות המלאה. עם רכישת העמק התרחבה ההתישבות העובדת: הוקם המפעל ההתישבותי הלאומי הגדול על יסוד עבודה עצמאית והלאמת הקרקע. התרחבה גם הקואופרציה העירונית – הקבלנית, התעשיינית והצרכנית. נוצרה רשת ענפה של משקי פועלים בכפר ובעיר, נוסדו מוסדות לאשראי, להשברה, לתרבות, לעזרה מדיצינית – וההתחלות הבודדות והמקוטעות מצטרפות אחת אחת למערכת מקיפה ושלמה המחבקת ומברחת את ציבור הפועלים ומחייה את כל התנועה. לא מתוך אידיאולוגיה משקית נוצרו כל אלה – אלא להיפך, מתוך היצירה המשקית הופקה והוסקה האידיאולוגיה. המחשבה המשקית של הפועל בארץ לא היתה אלא בבואה של היצירה אשר נתרקמה בלא שיטה למפרע, אלא מתוך צרכים חיוניים. ההלכה ינקה מתוך המעשה.

גם ההסתדרות הכללית – האילן הגדול שעליו ניתלית כל תנועתו בארץ – לא ניתן במאמר אחד ולא יצא מתוך חיק האדמה כשהוא מגודל ומשוכלל. תנועתנו יונקת מתוך מקורות רבים ושונים, ובתוך מעבה הקרקע חבויים השרשים והנימים המניקים את גזע תנועתנו, ורק לאט לאט נבט וצמח העץ הענֵף ורחב־הנוף של הסתדרות הפועל העברי בארצו.

הסתעפות פעולתנו המשקית מציגה לפנינו שלוש שאלות:

א. כיצד נכוון ונתאים את כל המוסדות והמפעלים אשר נוצרו בזמנים שונים, ברשויות שונות ואולי גם במטרות וכוונות שונות – לצורך הכללי והמרכזי של תנועתנו?

ב. כיצד נשמור על האופי החברתי, המעמדי והציוני של מפעלינו המשקיים?

ג. מניין ניקח את האמצעים לביסוס פעולתנו המשקית והרחבתה?

את הפיתרון לשלוש שאלות אלו אני רואה בהקמת “חברת עובדים” – כלומר ביצירת רשות משקית עליונה ומרכזית של ציבור הפועלים המאורגן, רשות מכוונת, מחוקקת ויוזמת כדוגמת הרשות המקצועית הנתונה בהסתדרות הכללית.

כל מוסד, כל מפעל וכל משק יש לו הטבע שלו והתפקיד שלו – ועל כל אחד לדאוג בשורה הראשונה למילוי תפקידו כהוגן בהתאם למהותו וטבעו הפנימי. אולם אין המוסד והמשק מטרה לעצמו. תנועתנו צומחת מתוך העליה ועומדת לשירות העליה. מאמצינו בארץ הם מאמצי־קליטה, ומאמצי הרחבת־הקליטה. באיזו מידה משמש המוסד והמפעל שהוקם על־ידינו להקלת הקליטה ולהרחבתה? אם בקנה־מידה זה אנו רוצים למדוד את פעולתנו המשקית, מן ההכרח שתתקיים רשות עליונה שיש בכוחה לפקח על פעולה זו, להדריכה ולכוונה למטרה העיקרית של תנועתנו.

אנו מייסדים קואופראטיבים, אנו בונים משקים. מהי הערובה שעובדי המשקים האלה לא ייהפכו לבעלי־בתים המעסיקים פועלים שכירים, כשם שקרה הדבר בעולם בכמה וכמה קואופרטיבים יצרניים לאחר שהצליחו מבחינה כלכלית? מהי הערובה שמוסדות שנוצרו על־ידי הפועלים ובכוחם – ישמשו להנאת ציבור הפועלים? שאלה זו נתעוררה אצלנו עוד לפני המלחמה, אולם אז היינו מועטים, הכרנו איש את רעהו כבני משפחה אחת, וכל יחסינו היו בנוים על אֵמון אישי. היתה קיימת בתוכנו קונטרולה משפחתית, קונטרולה שאינה עומדת על חוקים שבכתב – אלא על תורה שבלב ויחסים נפשיים והיא חזקה מכל קונטרולה ממשלתית. היום אין אנו עוד משפחה קטנה – ואנו גדלים בלי הפסק, ואין אנו יכולים לבנות הכל על היחס והאמון האישי. דרושה לנו חוקה – חוקה מחייבת, המטילה חובות ומקנה זכויות, הקובעת יחסים ומגדירה תנאים. חוקה זו עלולה וצריכה להשתנות מזמן לזמן. אין אנו יכולים להתאסף פעם ולתקן תקנות על התנהגותנו לעולם ועד. סוד החיים הוא השינוי הבלתי־פוסק. ואין לנו רשות ואפשרות ואין לנו כל צורך לקשור את העתיד לעבר ולשעבד את מעשינו הבאים לחוקים שנעשה היום. אולם יש צורך בהקמת רשות מחוקקת אשר מזמן לזמן, לפי צרכי השעה ולפי תביעות התפתחותנו, תקבע את חוקת חברתנו ותטיל את מרות־הכלל, מרות התנועה ורצונה ההיסטורי על כל פרט ויחיד.

אנו זקוקים לאמצעים – ולאמצעים רבים וגדולים. שאלת האמצעים אינה רק שאלתנו אנו, זוהי שאלה לאומית כללית. אנו דואגים להון לאומי כשם שאנו דואגים להון מעמדי. הפעולה הנעשית מטעם העם היא פעולתנו אנו. וגם בשאלת ההון הלאומי לא נמצא עדיין הפתרון המספיק. הקומץ אינו משביע את הארי. וכל כמה שלא ירבו האמצעים – ירבו במהירות יותר גדולה הצרכים. עוד טרם עשינו לעצמנו חשבון ברור מה גדולה וקשה ורבת־צרכים התעודה הזאת של התישבות־עם. ובגיוס כוחות העם לא ייתכן שייפקד מקומנו. זוהי חובתנו לעם וחובתנו לעצמנו. ולא מתוך פיסול האמצעים הלאומיים, ולא מתוך התחרות אתם אנו באים לשאלת ההון העצמי שלנו. פעולתנו המשקית המכוונת לקליטת העליה בעבודה ובהתישבות היא פעולה ציונית ראשונית. התנועה הציונית מעונינת בפעולה זו. המטרה הציונית ניבנית על־ידיה. האיניציאטיבה העצמית שלנו, הרחבת מוסדותינו, מיפעלינו ומשקנו והוננו, היא חלוציות בונה ומגשימה. בכל מיפעל עצמי שלנו אנו מקדמים, מזרזים ומבצרים את המיפעל הציוני הכללי. אין אנו מסתפּקים בקצב האיטי והמצומצם של הפעולה הכללית. אנו פורצי גדר – משום שאנו דוחקי קץ. לא הסתפקנו בציונות של שקלים וקונגרסים – ויצרנו ציונות של הגשמה. לא מתוך פיסול השקל והקונגרס – אלא מתוך אי־הסתפקותנו באלה. אמרנו – ציונות פירושה עליה לארץ ועבודה בארץ. הוספנו אחר־כך: ציונות פירושה – התישבות עובדת. תבענו התישבות מכלל־הציונות. אולם תנועתנו אינה מצטמצמת בתביעות מאחרים. אנו תובעים קודם כל מעצמנו. ואנו רואים את חובתנו להיות לא רק בעושים אלא גם בַמעָשִים. הפעולה המשקית שהיא מגופי ההגשמה הציונית מוטלת עלינו לא רק כאובייקט של הפעולה אלא גם כסובייקט שלה. ועלינו להזדיין באמצעים. היכן נמצאם? קודם כל בתוכנו. אנו כח כלכלי גדול. כל פועל נוסף הוא יחידה כלכלית נוספת. אנו עובדים ומשתכרים – אנו קונים ומוציאים כסף. זהו הבסיס הראשון להוננו העצמי. מחסכון שכרנו ומסידור הספקתנו אנו יוצרים הון עצמי. “המשביר” צריך להיות הכלי לסידור הספקתנו. כל סניף של חברת־העובדים באיזה מקום שהוא – הוא נושא “המשביר” באותו מקום. בריכוז כל עניני האספקה ברשותנו אנו יוצרים מנוף גדול לפעולה משקית. על בסיס השוק הפנימי אנו יכולים ליצור חרושת וחקלאות משלנו. כל תא משקי שאנו מקימים הוא בסיס לקרדיט. אין שום משק פועל באמצעיו העצמיים בלבד. מדוע ייבּצר מאתנו להוות כוח קרדיטאי ולהשיג אמצעים כספיים להרחבת הפעולה על בסִיס מסחרי ובנקאי – ככל משק ומפעל־כלכלה בן־קיימה?

במשק הקואופרטיבי העולמי נמצא את המישען הראשון לפעולתינו הקרדיטאיות. במידה שיגדל היקף קשרינו את המשקים הקואופרטיבים בעולם – תגדל העזרה ההדדית שבינינו וביניהם. אנו יכולים למשוך גם הון פרטי לגמרי. “המשביר” והמשרד לעבודות ציבוריות פועלים בקרדיט מסחרי בשוק הפרטי. אולם יש סכנה שההון הפרטי ישעבד אותנו – אם ברשותנו לא יעמוד הון עצמי שלנו. ויש לנו סיכויים רחבי־אופק בצבירת הון מעמדי בכוח תנועתנו בארץ ובגולה. מיפעלנו מהווה כוח מוסרי גדול ובו טמון המפתח להתנדבות עממית. הפעולה העצמית שההסתדרות מנהלת בארץ – צריכה להתרחב גם בחו"ל. פה נעשית הפעולה הישרה – פעולת הבניה והיצירה. בגולה צריכה ליעשות פעולת הכשרה ואיסוף אמצעים. אנו נדבר אל העם בשפה המובנת והמשפעת ביותר – בשפת המיפעל והמעשה, ואת השפה הזאת ישמע העם ויעשה.

לא כל מוסד בודד – אלא יצירתנו הכללית, הרשות המשקית העליונה של מעמד הפועלים תשמש מכשיר לרכישת הון עצמי.

לשם כל המטרות האלה עלינו לאשר את הסתדרות העובדים כאישיות יורידית בצורת “חברת עובדים”, ולחברה זו נעניק סמכות עליונה של חיקוק, כיוון והתאמה לגבי כל מוסדותינו ומפעלינו המשקיים. לא הסתדרות העובדים כברית הסתדרויות מקצועיות תתאשר – התפקיד המקצועי של תנועתנו אינו זקוק לאישור רשמי. אולם כשם שקיימת בתוכנו רשות עליונה, מחוקקת, מפקחת ומכוונת בכל השאלות במקצועיות, ואין שום גוף ושם תא רשאי לפעול על דעת עצמו – אלא הם כפופים לרצון הכללי של המעמד, כי רק בדרך זו אנו יכולים להבטיח את עניני העליה וצרכי הכלל כלפי האינטרסים האנוכיים של יחידים וגופים בודדים – כך יש לנו צורך ברשות משקית עליונה בעלת סמכות מחוקקת, מפקחת ומכוונת כלפי כל המפעלים המשקיים, אלא שכאן יש צורך גם בסמכות יורידית מוּכּרת ומאושרת בחוק ממשלתי. כי במשא־ומתן כספי ומשקי אנו נתונים במסגרת הפורמאלית של החוק הממשלתי גם בארץ וגם בחוץ־לארץ. דרושה לנו רשות משקית שיכולה לתבוע ולהיתבע בדין, שיכולה לקנות ולמכור, ללוות ולהלוות, לסדר אפותיקות והתחייבויות לזמנים קצרים וארוכים, ודבר זה לא ייתכן בלי היותה אישיות יורידית. גם כלפי עצמנו, כלפי מוסדותינו אנו זקוקים לסמכות משפטית. הזיקה של כל משק, מוסד ומפעל לרשות העליונה צריכה להיות לא רק זיקה מוסרית – אלא זיקה חוקית; לא דבר שברשות אלא דבר שבחובה, טבוע בגושפנקה רשמית.

אין זאת אומרת שאנו יוצרים שתי רשויות נפרדות. אין אנו מפרידים בין פעולתנו המקצועית ובין פעולתנו המשקית. כל הפרדה כזו סותרת את עיקרי תנועתנו. כל פעולתנו במהותה הפנימית מהווה חטיבה אחת ומכוונת למטרה אחת וכפופה לרצון אחד – רצון המעמד ומטרתו ההיסטורית. חברת־העובדים והסתדרות־העובדים מזדהות בנושאיהן. כל חבר ההסתדרות הוא חבר חברת־העובדים. וּועידת ההסתדרות היא ועידת חברת־העובדים. זהות זו בין הסתדרות־העובדים ובין חברת־העובדים צריכה לשמש יסוד בל יימוט בכל אירגוננו וסידור פעולתנו. חברת העובדים אינה אלא הלבוש המשקי של ההסתדרות. לא רשות נפרדת – אלא מכשיר לתפקיד מסוים בצורה מתאימה ומכוּונת לטבע המיוחד של הפעולה המשקית וצרכיה החברתיים, הכלכליים והיורידיים.

יסודות לתקנות

א. השם.

ההסתדרות הכללית מאשרת את פעולתה המשקית והכלכלית בתור “חברת העובדים העברים הקואופרטיבית להתישבות, חרושת עבודות קבלניות ואספקה” לפי חוקי הארץ.

ב. חברוּת.

כל חברי ההסתדרות הנם חברים לחברת־העובדים. אין החברה יכולה לקבל חבר אם אינו חבר בהתסדרות הכללית.

הערה: בתקנות ייכּנסו סעיפים המגדירים ומבטיחים את זכויות החברים במשקי החברה.

ג. התפקיד.

אירגון, פיתוח והגברת הפעולה הכלכלית והמשקית של כלל הפועלים בכל ענפי ההתישבות והעבודה בכפר ובעיר על יסוד עזרה ואחריות הדדית.

ד. סמכות.

חברת־העובדים הנה בעלת כל המוסדות הכספיים והקואופרטיביים של ההסתדרות הכללית. היא יוצרת מוסדות, מיפעלים, קרנות וברשותה נמצאות מניות היסוד של בנק הפועלים, “המשביר” ושאר בנות החברה. לה זכות הטלת מסים, קביעת שכר העבודה במוסדותיה ובמשקיה (במידה שנהוגה שם שיטת משכורת) וזכות הסידור של מחירי התוצרת. חברת־העובדים מביאה לידי התאמה הדדית את פעולות המוסדות השונים, מפקחת על הנהלתם, מאשרת את תכניותיהם, מבקרת את הגשמתן ומכוונת את פעולתם לצרכי כלל הפועלים.

בוועידה השניה של הסתדרות העובדים, תל אביב, כ“ג שבט תרפ”ג

עלי למסור, מטעם הוועד־הפועל, דין־וחשבון מפעולות ההסתדרות מזמן היווסדה ועד היום. אם הדו"ח לא יהיה מלא – אין זו אלא אשמתי אני. בשנה הראשונה לקיום ההסתדרות הייתי בנכר, ולא חייתי את חיי ההסתדרות. ודווקא זו היתה שנת “הסערה וההסתערות” של ההסתדרות, שנת ההיאבקות הפנימית בין יצר הפירוד שחי בתוכנו בכוח המסורת ובין יצר האיחוד, שהלך וגבר עד שהשליט את עצמו על כולנו. זו היתה שנת היצירה והשכלול של מוסדות ההסתדרות בארץ, שנת ההתחלות הגדולות, שנת הרחבת ההיקף של עבודתנו, שנת החדירה למקצועות־עבודה חדשים וכיבוש עמדות כלכליות חשובות.

אפיה המיוחד של ההסתדרות

קולעות ומכוונות לתוך תוכם של הדברים היו המלים האחדות שהשמיע זה עתה הפרופסור איינשטיין¹ על אופיה המיוחד של הסתדרותנו, שכמותה אין למצוא בארץ אחרת. תנועתנו, תנועת־הפועלים העברית בארץ־ישראל, היא מיוחדת במינה בעולם כולו, אם כי יש לה יסודות כלכליים משותפים את תנועת־הפועלים בעולם, אמנם בכל ארץ וארץ מצטיינת תנועת־הפועלים באפיה המיוחד והעצמי. למשל, התנועה ברוסיה מצטיינת בריבולוציוניותה הסוערת, בהתרחקותה מכל פשרה וּויתור, בנטייתה הקיצונית להפשטה וסימטריה עיונית, בהתפצלות המפלגתית והפראקציונית. בחסרון חוש המציאות, ברוחה הקנאי, הסקטאנטי. ולעמותה – התנועה באנגליה, שהיא כאילו היפוכה בכל: אֵמפירית, אחוזה בכל נימיה במציאות הקיימת, רחוקה מכל דוקטרינות, פשרנית, צועדת לאט לאט ובביטחה, סובלת כל מיני ניגודים הגיוניים ועיוניים – וחדורה, למרות זאת, הרמוניה פנימית, והיא רבת כשרון ההתאגדות והפעולה ההמונית המעמדית.

והוא הדין בארצות אחרות. האופי הלאומי והתנאים הכלכליים והמדיניים המיוחדים שבכל ארץ וארץ מייחדים גם את תנועת הפועלים באותה הארץ ומַפלים אותה מתנועות חברותיה.

אולם לא לשינויים אלה בתכונה הלאומית ובמיבנה החברתי והמדיני של ארצנו אני מתכוון באמרי שתנועתנו היא היחידה במינה – אלא לכוח־המניע היסודי, השליט בתנועתנו ומהווה אותה למקור שממנה יונקת תנועתנו ולקרקע שעליו היא צומחת: לעליה. – תנועתנו היא תנועת עליה לעבודה. מהעליה אנו שואבים את כוחותינו, העליה היא שמהווה את תנועתנו, בכוחה אנו נישאים, ולהגברתה ולהרחבתה מכוּוָנות כל דאגותינו. כל אופיה ותכנה של תנועתנו מותנים ממהלך העליה, צריכה וכוחה.

ההגירה בכלל, בכל ארץ ובכל תקופה, היא בעצם תופעה ריבולוציונית. אין דבר מכניס שינויים עצומים בחיי האדם והחברה כנדידה לארץ חדשה. ואם כל הגירה כך, הגירה יהודית לארץ־ישראל – שלא במקרה ולא לשם מליצה קוראים לה עליה – על אחת כמה וכמה. בעליה זו פועלים כוחות איתנים הממלאים את כל חללה של ההיסטוריה האנושית – היצר הלאומי והיצר הסוציאלי. העליה שלנו לארץ־ישראל היא התגבשותן החיה של המגמות הלאומיות והסוציאליות המפעמות בדורנו בלב האומה העברית והפועלות ביתר שאת פה בארץ, בתנועתנו.

הרצון הדינאמי של תנועתנו הוא לא רק רצונם של אלפי העולם שכבר הגיעו לארץ, אלא רצונם הקולקטיבי של הרבבות המשתוקקים לעלות והדופקים על שערינו.

תפקידה של העליה בתנועתנו

מיספרים אחדים כתוצאות המפקד דיים לסמן את תפקידה של העליה בתנועתנו. עד לפני המלחמה היו בארץ, לפי רשימות מיפקד העובדים שערכנו בי“ז באלול תרפ”ב, כשלושת אלפים עובדים שעלו לארץ משנת 1892 ועד 1915, מלבד כאלפים וחמש מאות מילידי הארץ, הרחוקים ברובם מתנועתנו.

במיפקד, נרשמו 16,608 עובדים, מהם 2,290 ילידי הארץ. 2184 לא הודיעו מתי עלו ואם הם ילידי הארץ או עולים; כל הנשארים, 12,034 עובד, ציינו את זמן בואם. מאלה נכנסו לארץ במשך שלוש השנים האחרונות – מתחילת 1920 עד סוף אבגוסט 1922 – 8277. במשך שנות 1918–1919 עלו 709 עובדים. אם נוסיף לאלה את 600 העובדים שעלו לארץ מאז המיפקד ועד היום ואותו חלק העולים החדשים שלא ענו על שאלה זו בגליונות המיפקד – ויש להעריך את מספרים למעלה מאלף – הרי למעלה מעשרת אלפים עובדים בארץ באו עם העליה החדשה, העליה השלישית.

זרם העליה הבלתי־פוסק שקולטת הסתדרותנו – קובע את מהותה ופעולותיה. בבחירות לוועידת חיפה, לפני שנתיים, השתתפו 4,333 איש. אלה היו מייסדי ההסתדרות. מאז – כסליו תרפ“א – עד יום המיפקד – אלול תרפ”ב – עלה מספר חברי ההסתדרות עד 8,394; הריבוי – 3961 חבר. במשך הזמן הזה נכנסו לארץ 5,282 עובדים חדשים. יוצא, איפוא, ש־75% מכל העולים שנכנסו לעבודה בארץ מאוגדים בתוך הסתדרותנו. יותר ממחצית כל העובדים היהודים בארץ הם חברי ההסתדרות.

שאלת העבודה

השאלה הגדולה של ההסדרות היתה – שאלת העבודה; הוטל עליה להכניס לעבודה אלפי עולים, שחלק גדול מהם לא חי קודם חיי־פועלים, ולהתאימם לתנאי־המציאות שבארץ. אלפי אנשים הועמדו לפני מהפכה יסודית בכל דרך חייהם. אלה שלא עבדו קודם – צריכים היו להתחנך בעבודה, ואלה שעבדו – נאלצו להחליף את מקצועם ולהסתגל לענפי־עבודה חדשים להם.

העובדים בארץ עסוקים במאה ושישים ענפי־עבודה שונים, וחלק גדול מהם הם ענפי־עבודה שיד יהודית לא עסקה בהם מקודם. העולים החדשים חדרו בהמונים למקצועות־עבודה ולעמדות־עבודה שהיו חסומים בפני העובד היהודי בכל השנים הקודמות, וכבשום תוך זמן קצר.

כאלף וחמש מאות איש עובדים בעבודות ציבוריות שונות – ביניהם מאות של סוללים מאומנים, שכבשו את המקצוע הזה כמעט בן־לילה – מקצוע שיד פועל יהודי בעולם כמעט לא נגעה.

אמצעי־תחבורה – חוץ מעגלונות – היו סגורים בפני הפועל העברי בארץ – כמו בחוץ־לארץ – עד העליה השלישית. היום יש לנו כשבע מאות פועלים בכל ענפי התחבורה שהיא העורק המרכזי של החיים הכלכליים: ברכבת, בדואר, באלפון ובטלגרף. גם בנמל כבשה העבודה העברית בשנים האחרונות את עמדותיה הראשונות.

גם אמצעי־תחבורה – האופיני ביותר והפרמיטיבי ביותר בארץ זו – הגמל – שהיה זר לנו כל ימי שבתנו בארץ במאות השנים האחרונות, נכבש סוף סוף על־ידי חלוצי העליה השלישית, ובחוצות תל־אביב אנו פוגשים אורחות־גמלים נהוגות בידי גַמָלים עברים.

שני המקצועות הראשיים, המעסיקים את האחוז הגדול ביותר של פועלינו, הם דווקא אותם ענפי־העבודה התופסים את המקום הקטן ביותר בחיינו הכלכליים בארצות הגולה: החקלאות והבנין.

2663 פועלים ופועלות, שהם כעשרים אחוז מכל הפועלים שציינו את מקצועם ברשימת־המיפקד, עסוקים בענפי החקלאות השונים. כל אלה, מלבד יוצאים־מן־הכלל מועטים, התנחלו בארץ. בענפי־הבנין השונים עובדים 2,196 איש, שהם 16.8% מכל הפועלים. כל אלה סיגלו להם את המקצוע הזה רק פה בארץ. ענף־עבודה זה כמעט כולו מכיבושיה של העליה שלישית.

בסוף שנת תרפ"ב היה ההרכב המקצועי של ציבור הפועלים בארץ (לפי תוצאות המיפקד של י“ז אלול תרפ”ב) כדלקמן:

10,963 עובדים עבודה גופנים ב־126 ענפי־עבודה שונים: במקצועות החקלאות – 2663, בבנין – 2196, בעבודות ציבוריות ובעבודות פשוטות – 1551, באריגה, הלבשה והנעלה – 1273, מתכת – 967, עץ – 707, תחבורה – 629, הזנה – 487, דפוס – 281, שונות – 209. מלבד אלה יש עוד 3550 עובד שמקצועם לא נתברר במיפקד.

לא קלה היתה המלחמה וההתאמצות לכבוש את ענפי־העבודה החדשים. רבים וקשים המעצורים, ורק בכוח העליה ובלחצה הצליח הפועל העברי להתגבר עליהם. התחלת העליה ההמונית הגבירה את כוח־החדירה שלנו. מתוך התרחבות העליה נתרחבו אפשרויות העבודה שנוצרו ונתגלו תוך הגברת תנועתנו. לשם כך נאלצת היתה תנועתנו לחדש שיטת־עבודה, שכמותה לא ידעה תנועת־הפועלים היהודית בארץ אחרת. שיטה זו, שנתחדשה פה מתוך הכרח המציאות, היתה סידור־העבודה ברשות העובדים ועל אחריותם, סידור משקי־פועלים.

משקי העובדים

היסוד לפעולה משקית ברשות הפועלים הונח קודם־כל בעבודה חקלאית. במלחמתו על זכות־העבודה במשק החקלאי בארץ נדחף הפועל העברי, בתוקף המציאות הכלכלית המיוחדת בארצנו – מציאות הפועל הזול הבלתי־יהודי – ליצירת משק־פועלים העומד ברשות עובדיו. היסוד למשקי־פועלים אלה הונח לא על־ידי העליה השלישית. היתה זו הירושה שהורישה העליה השניה להסתדרות. משק־הפועלים החקלאי הראשון נוצר לפני שתים־עשרה שנה. מאז כמעט לא פסק גידולו. אולם רק עם העליה החדשה נתרחבה ההתישבות העובדת במידה מרובה, ומה שנוצא ונתחדש בשתי השנים האחרונות עולה בכמותו – ובמידה ידועה גם באיכותו – על כל מה שנבנה במשך כל התקופה הקודמת.

עד תקופת ייסוד ההסתדרות (ראשית תרפ"א) היו לנו 692 עובדים ב־25 משקים חקלאיים על שטח של 25,000 דונם. בשנתיים אלו נוספו 12 נקודות על שטח של 42,000 דונם בערך ובהם 1058 עובדים. כמה עשרות פועלים עזבו את הנקודות הישנות, וכיום יש לנו 1628 עובדיםב־37 משקים חקלאיים על שטח קרוב ל־65,000 דונם. אמנם אין לזקוף את כל הגידול הזה רק על חשבון פעולתנו והתאמצותנו אנו. האמצעים והאדמה להתישבות זו ניתנו על־ידי קרן היסוד, הקרן הקיימת ויק"א, והמאמצים הם של העם כולו. בעיקר עלינו להודות להסתדרות הציונות על פעולתה היישובית החדשה. אך מה היה המקור, שממנו ינקה הפעולה הציונית בשנים אלה, זו שהניעה את העם להתנדבות לאומית לשם גאולת הקרקע וישובה – אם לא עליית אלפי החלוצים, שבאו לגאול באונם ובנפשם ובעבודתם את האדמה שנרכשה בכספי העם. אוספי הכסף לא היו אנשי תנועתנו בלבד, אך תנועתנו בלבד, תנועת העליה והעבודה שלנו בארץ, היא היא שנתנה להם את המפתח ללב העם ולכיסו. רק בכוח העליה ובהשפעתה הישרה על העם, הצליחה התנועה הציונית להשיג את האמצעים להתישבות החדשה.

יתר על כן. בכוח הכסף בלבד לא היתה ההתישבות החדשה אפשרית כלל בתנאים הקשים השוררים בארץ. יודעים אנו איך נכבשו העמדות הישוביות החדשות האלה, באילו תנאים הוכשרו ונעבדו הקרקעות – במצוק כספי עד כדי מחנק, באין בתים לשבת, בחוסר אספקה עד כדי רעב, בחוסר בטחון ליום מחר, בתוך סביבה נגועת־קדחת. ורק בלשד מיטב כוחותינו נעשתה ההתישבות החדשה, שבה נפגשו טובי פועלינו הישנים עם צערי העולים החדשים. עם הרחבת ההתישבות וגידולה בשטח הקרקע ובמספר העובדים, באו גם תיקונים ושינויים עיקריים במגמת ההתישבות ויסודותיה המשקיים.

מראשית עבודתנו הנחנו ביסוד פעולתנו ההתישבותית את אחריות העובד על עבודתו ועל משקו. אולם אחריות זו היתה למעשה יותר שאיפה מאשר מציאות. שיטת המשכורת והתקציבים, שהיתה נהוגה עד לפני שנתיים, שיחררה למעשה את העובד מאחריות למשק. חברי הקבוצות היו מקבלים מהתקציב הישובי את משכורתם החדשית הקבועה, וקיומם לא היה מותנה כלל בהצלחת המשק. בשנתיים האחרונות הכניסה ההסתדרות החקלאית שינוי יסודי במובן זה – היא ביטלה את שיטת המשכורת והעמידה את קיום העובדים החקלאים במשקינו על תנובת משקם ותוצאות עבודתם. מתוך כך הולכת ומתגברת השאיפה להגדיל את אפשרויות הכלכלה העצמית והולכים ומתפתחים במשקינו ענפי־חקלאות המספקים לעובדים את צרכי־קיומם.

רק אחוז קטן מהעולים החדשים נקלט לעת־עתה בהתישבות החקלאית. בתוך אלף המתישבים החדשים נמצאים רק כחמש־שש מאות מבני העליה השלישית. עובדה זו אינה מקטינה את ערך ההתישבות בתוך תנועתנו, תנועת העליה לעבודה. העבודה החקלאית היתה הכוח־המושך־והדוחף המרכזי של העליה השניה, והיא היתה המגמה השלטת גם בעליה השלישית. רוב החלוצים שעלו בשנים האחרונות לארץ באו מתוך שאיפה לקרקע, לעבודת־האדמה, להתישבות חקלאית. – זה היה החלום שליווה כל חלוץ בדרכו המלאה חתחתים ותלאות מהגיהנום האוקראיני לארץ־ישראל.

הרצון הכביר להיאחז באדמה נתן את הכוח לעולים החדשים להתגבר על אלפי המעצורים והמכשולים שפגשו בדרכם הקשה בארץ. העבודות הציבוריות שעסקו בהם אלפי העולים בבואם לארץ – נראו להם רק כזמניות, כמַעבר לעבודת־האדמה, ולא מקרה הוא שפועלי העבודות הצבוריות נתאגדו בראשונה כסניף ההסתדרות החקלאית. עד היום הזה לא נעקר מלבות העובדים בעבודות הציבוריות והבנין הרצון הכביר להתישבות, ואחת השאלות הקשות ורבות־האחריות העומדות לפני תנועתנו היא – התישבותם של אלפי העולים החדשים בצורה זו או אחרת.

חלום ההתישבות של חלוצי העליה השלישית לא נתקיים. העבודות שנראו להם רק כזמניות נעשו קבועות. וכאן אנו באים למכשיר החדש שיצרה לה העליה החדשה בדרכה לעבודה בארץ – לקואופרציה הקבלנית הגדולה, למשרד לעבודות ציבוריות ובנין.

עבודות ציבוריות ובנין

דורשי רשומות ימצאו שעוד לפני המלחמה היו בארץ קבוצות קבלניות לעבודות ציבוריות – ביישור החולות בת־אביב, בסלילת דרכים ובנינים פה ושם. אולם המיפעל הכביר של קואופּרציה המונה אלפי חברים עם היקף־עבודה של מאות אל פונטים שנוצר תוך זמן קצר – הוא כולו פרי העליה השלישית.

אסתפק במספרים אחדים:

היקף העבודה של המשרד במשך 25 חדשי קיומו (מראשית ינואר 1921 עד סוף ינואר 1923) היה בסכום של 496,735 לי“מ. מזה 263,450 לי”מ (54%) בעבודות ציבורויות, 211,900 לי"מ (46%) בבנין בתים. מ2,000 עד 2,500 חברים עבדו בעבודות השונות שנתקבלו על־ידי המשרד במשך הזמן הזה. עבודת המשרד התפשטה בכל קצווי הארץ – מכפר־גלעדי עד באר־שבע, בשלושים ושש נקודות שונות: בערים, בתחנות מסילת־הברזל, בתחנות הצבא ובכבישים. המשרד סלל את הכבישים הגדולים ביותר שנעשו בארץ בזמן האחרון על־ידי הממשלה, בנה את רוב השכונות העירוניות החדשות – בתל אביב, ירושלים חיפה וטבריה, התקין חפירות וסוללות, תעלות וצנורות, גשרים ומסילות־ברזל, והיה לקבלן ומסדר־עבודה הגדול ביותר בארץ.

יש לציין, שכמעט החלק החמישי של כל העבודה הזאת נעשתה על־ידינו בתוך משקי־הפועלים עצמם. מ־485 הבתים שבנה המשרד – 120 הם בתי־פועלים, מלבד מספר של רפתים ובנייני־עבודה אחרים במשקינו: כפר גלעדי, תל חי, אילת השחר, דגניה, עין־טבעון, בנימינה, בלפוריה, עין־חי, בן־שמן, נחלת־יהודה, ראשון־לציון (שכונית התימנים), כרכור, שכונת־ברוכוב, יפו (בית “המשביר”) ועוד ועוד, בסכום של 69,975 לי“מ. גם מהעבודות הציבוריות נעשה חלק בתוך משקינו: 5 כבישים – בעין־חרוד, נהלל, מחנים, כפר־יחזקאל ודגניה; חפירות בשכונת־ברוכוב, יבוש ביצות בנהלל ובעין־חרוד – בסכום של 34,100 לי”מ. בסך־הכול נעשו על־ידי המשרד עבודות שונות במשקינו בסכום של 95,075 לי"מ – 19% מכל עבודות המשרד.

מה נתנה לנו עבודת המשרד?

לגבי תנועתנו אין השאלה הזאת עומדת מבחינה מסחרית. לא חשוב לנו כל כך לדעת אם המשרד יצא מכל עבודות אלה בריווח או בהפסד. לא הריווח המסחרי הוא המניע את עבודתנו. לתנועת־הפועלים חשובה הידיעה מה נתן לנו המשרד בכיבוש עמדות כלכליות, בחדירה לענפי־עבודה שונים, בהגברת כשרון ההנהלה העצמית בעבודה, זאת אומרת, הגברת כוחנו המעמדי בכיבוש העבודה ושלטונה.

והנה מה שעונים לנו המיספרים: במשך שנה וחצי הכשיר המשרד מחנה בנאים של 2210 איש, ולמעלה מאלף סוללים. עד לפני שנתיים היה כל המקצוע הזה סגור ונעול בפנינו בשבעה מנעולים. מלבד מיספר קטן של בנאים וסתתים מאומנים מבני הישוב הישן ובעלי־מלאכה מומחים יחידים מהעולים, לא היתה לפועל העברי כל דריסת־רגל בכר־עבודה זה. העבודה היתה מתנהלת על־ידי שני מיני פועלים: בעלי־מקצוע מומחים מעטים, שקיבלו משכורת גבוהה, חלקם יהודים וחלקם ערבים והמון פועלים פשוטים זולים, כולם בלתי־יהודים, שעבדו בתנאים ירודים ששום פועל יהודי לא היה יכול להתחרות בהם. העבודה הזולה שלטה במקצוע הבנין לא פחות מאשר במקצוע החקלאות, ולא רק בתים פרטיים, אלא גם בתים ציבוריים של מוסדות וחברות ישוביים לא היה נבנים על ידי פועלים יהודים. והנה התחוללה מהפכה: תל־אביב נבנית כולה בידי יהודים. שכונות גדולות חדשות בירושלים, טבריה וחיפה נבנות בשלימותן, מהמסד עד הטפחות, בידי פועלים יהודים, בהנהלתם ועל אחריותם. מאות פועלים, שלא אחזו מימיהם כף־סיידים, התאמנו והתמחו בכל ענפי הבנין: חפירה, חיצוב, סיתות, בנאות, טיח, ריצוף, שרברבות, נגרות, צבעות ועוד.

השפעת המשרד על שוק־העבודה הכללי

למען העריך כראוי את פעולת המשרד יש לקחת בחשבון לא רק את עבודותו ותוצאותיה הישרות – אלא גם את השפעתו העקיפה על שוק־העבודה הכללי. רק הודות לקיום המשרד ושלטונו בעבודה ויכולתם של ההסתדרות וציבורי־פועלים למלא על אחריותם ובהנהלתם עבודות־בנין גדולות – נתבצר מצב הפועל העברי גם בעבודות המשק הפרטי. אם נקח בחשבון את תנאי־קיומנו בארץ: את חוסר־העבודה, המוכרח בארץ של עליה, השורר לא רק בירחי־החורף מעוטי־העבודה, אלא גם בקיץ המאלץ את החברים בקיבוצי־העבודה להתחלק בעבודתם; את הקושי של העולה החדש להסתגל לעבודה ולהסתדר לשם הגנה מפני נותני־העבודה המנצלים את מצבו הקשה; את מצב המהגר בארצות אחרות, באמריקה למשל, כשה“ירוקים”כפותים בעבודתם ל“שיטת ההזעה”, ואם נוסיף לכל אלה את העובדה המכרעת שכאן מזומן לו לנותן־העבודה פועל מקומי שהוא זול יותר ונוח יותר לשעבוד שאינו יודע להתאגד ולהתקומם, ונאלץ למכור את עבודתו בתנאי גרועים ביותר – אם נקח בחשבון את כל התנאים האלה שהם לרעתנו – ניווכח שעל אף הכל, הצליח העולה החדש לתפוס עמדה חשובה בעבודת־הבנין, גם בקבלנות הפרטית ובמשק הפרטי, ולעמוד בפני הלחץ של הורדת המחירים והתחרות העבודה הזולה. וכל זה הודות לקיום הקואופרציה הקבלנית שלנו, ששלטה במידה מסוימת על עבודת־הבנין, ובדרך בלתי־ישרה חייבה גם את הקבלנים הפרטיים להוסיף פועלים יהודים. אלמלא המשרד שלנו, לא היה הפועל העברי מוצא לו מקום כזה בעבודות הקבלנות הפרטית.

יש בתוכנו כאלה שמתוך אידיאולוגיה מסויימת הם שוללים את ערך הקואופרציה הקבלנית ומשליכים כל יהבם על הרכוש הפרטי. הקבלן הפרטי הוא שיפתור לנו את שאלת העבודה למאות ולאלפי העולים. “אידיאולוגים” אלה אינם יודעים ואינם מבינים את המציאות הכלכלית של ארץ־ישראל. דיה אילוסטרציה אחת מעבודות הממשלה. במארס 1921 עבדו 1647 פועלים עברים בעבודות הממשלה, ואילו במארס 1922 הגיע מספרם ל־687 בלבד. ומאז הוא הולך ופוחת. באפריל ירד עד 415, במאי – 210, באבגוסט – 130, באוקטובר – 60, ובינואר 1923 לא היו אלא 20 פועלים יהודים. מהו פשר הדבר? הממשלה הפסיקה לאט־לאט את מסירת עבודותיה למשרד. במארס 1921 היו 88.89% של עבודות המשרד עבודות הממשלה, במארס 1922 – 44.38%, באפריל – 33.20%, במאי – 12.35%, באבגוסט – 6.16%, באוקטובר – 2.77%, ובינואר 1923 – 1.42% בלבד. כמעט כל עבודות הממשלה נמסרות בזמן האחרון לקבלנים פרטיים – יהודים וערבים. הקבלנים אינם נשמעים לאידיאולוגים שלנו והם מעדיפים דווקא את הפועל הזול, הבלתי־יהודי.

הפועל השכיר במושבה ובעיר

בגמר סקירתי על העבודה יש להעיר עוד על מצב העבודה השכירה בחקלאות ובשאר המקצועות במושבות. כאן עלינו לציין כשלון גמור. המלחמה הבלתי־פוסקת, שניהל הפועל העברי במשך שמונה־עשרה שנה על זכות עבודתו במושבות, עלתה בתוהו. מאז החלה עליית הפועלים לארץ לא נשתנה מצבנו במושבה; לא נתרבו בה פועלים עברים. גם ההתעוררות שהכניסה לארץ העליה החדשה, לא הועילה. גם במאורעות של מאי, שחשׂפו את הסכנה שארבה ימים רבים למושבות, לא הביאו לידי שינוי המצב. זמן־מה נדמה היה, גם לאחדים בתוכנו, שבני המושבות עמדו על הכרת היסוד הרעוע שעליו בנוי משקם, ושתי המושבות שאליהן הגיעה הרעה בכל מוראותיה – פתח־תקוה וחדרה – ראו את הכרחיותו של הפועל העברי לבטחונן וזמן קצר נהפכו למושבות עבריות ממש – אולם רק לזמן קצר; כשרק נראה היה לאיכרים כי הוסר להט החרב המהפכת, שוב נושל הפועל העברי מעבודתו. חוללה השבועה החגיגית שנשבעו צעירי המושבה על קברי חלליהם, והעבודה העברית, שעמדה למושבה ביום צרה, נאבקת ונלחמת שוב בחוסר־אונים על קיומה העלוב והמדולדל באם־המושבות, כבשנים הקודמות. אותו מצב שורר בחדרה, רחובות, ראשון־לציון ושאר המושבות.

בעיר שונה המצב לטובה. בתל־אביב שולטת העבודה העברית בבנין, מאז מאורעות מאי, הודות למשרד לעבודות ציבוריות ובנין. בעבודה הנעשית בידי קבלנים פרטיים רק חלקה בידינו. הכנת החמרים נעשית בידי זרים. גרוע מזה המצב בירושלים, בה העבודות שאינן נעשות על־ידי המשרד, מעסיקות לרוב פועלים בלתי־יהודים. בירושלים נבנית עתה שכונה חדשה “רוממה”, ודווקא על־ידי חברה המכריזה על ציונותה – “המזרחי” – ובה אין לפועל העברי כל דריסת־רגל. תופעות כאלה ישנן גם בחיפה וביפו. עם הקבלן הפרטי באה העבודה הזולה, הבלתי־יהודית. אציין רק מקרה אחד האומר “דרשני”.

קיימת בארץ חברה קבלנית לבנין בשם “הבונה”. חברה זו אספה כסף מציונים והכריזה על מטרותיה הלאומיות. בראשה עומדים ציונים ידועים. חברה זו מעסיקה ביפו פועלים בלתי־יהודים. אין אנו שוללים את זכות הפועל הערבי לעבודה. זכותו כזכותנו, בתנאי שלא יוריד את המחירים ולא יתחרה בנו להרע את תנאי־העבודה.

והנה באחת העבודות של “הבונה” פוטרו פועלים יהודים – ובמקומם באו לא פועלים ערבים מארץ־ישראל; אלא “הבונה” הציוני שלח שליחים למצרים והביא משם פועלים מצרים, המתחרים במחירי־העבודה גם את הפועל העברי וגם את הפועל הערבי.

וחברה קבלנית פרטית זו מכריזה על עצמה בחוץ־לארץ כמוסד לאומי ובין ראשיה נמצא גם אחד מחברי ההנהלה הציונית בארץ.

האיגוד המקצועי

ועידת חיפה, בהניחה את היסוד להסתדרות הכללית, החליטה שההסתדרות מורכבת מאגודות מקצועיות. הבסיס והצורה של האיגוד המקצועי לא נקבעו בועידה הזאת. התנועה המקצועית גופה לא נתחדשה על־ידי ועידת היסוד. עוד לפני יסוד ההסתדרות הכללית נתקיימו בארץ אגודות מקצועיות. נסיונות מרובים לאיגוד המקצועי נעשו בארץ עוד לפני שש־עשרה שנה. ביפו וירושלים התקיימו אגודות מקצועיות שונות.

ההסתדרות החשובה ביותר שנתקיימה זמן רב היתה ההסתדרות הפועלים החקלאים, שהם היו חלוצי תנועת־הפועלים בארץ. להסתדרות זו לא היו רק תפקידים מקצועיים צרים אלא גם – ישוביים. היא ניהלה את פעולת ההתישבות בארץ והיתה הגורם הראשי בחיי הפועלים. הסתדרות זו היתה בנויה מראשית יסודה על בסיס רחב והקיפה את כל הפועלים החקלאים למיניהם וסוגיהם וגם את הפועלים הבלתי־חקלאים אשר במושבות.

ההסתדרות השניה שהיתה קיימת לפני ועידת חיפה היא הסתדרות פועלי הרכבת. היא צעירה יותר מההסתדרות החקלאית – נוסדה רק לפני ארבע שנים – ואין בה חברים רבים כבאחותה הבכירה, וגם חשיבותה הישובית היתה לא כך כך גדולה. אבל גם היא היתה בנויה על בסיס תעשייתי – היא איגדה את כל פועלי הרכבת בלי הבדל אומנות ומקצוע: נגרים, מסגרים, טלגראפיסטים, מסיקים, מכונאים, נהגים, פקידים ועוד – כל העובדים ברכבת. היו גם אגודות צרות יותר – אגודות פועלי העץ, המתכת, הדפוס ועוד. בניגוד לשתי ההסתדרויות שנזכרו לעיל, שהיו ארציות ומקיפות את כל התעשיה, היו האגודות האחרות מקומיות ומצומצמות רק בחוג האומנות: נגרים, בפני עצמם, מדפיסים בפני עצמם וכדומה.

בחיפה, בוועידת־היסוד, לא עמדו על הפרובלימה הסידורית של האיגוד המקצועי: אם לייסדו על בסיס תעשייתי מקיף או על יסוד האומנות הצרה. וכך נשארו קיימות אגודות משני הטיפוסים ואליהן נוספות לאחד יסוד ההסתדרות – אגודות חדשות.

בשנה האחרונה החריפה השאלה הסידורית בתוך ההסתדרות לרגל פעולת המשרד לעבודות ציבוריות. משנגמרו עבודות המשרד בכבישים והוא עבר לעבודות הבנין, ורוב הפועלים נתרכזו בערים, צפה השאלה על דבר צורת הסידור המקצועי והיחס של האגודה המקצועית לפעולה הקואופרטיבית. פעולת המשרד, שהקיפה את תעשיית הבנין לכל ענפיה – יישור, בנאות, שרברבות, נגרות, מסגרות ועוד – נתקלה בקושי הנובע מתוך פירור האיגוד המקצועי הבנוי על האומנות הצרה. עובדי המשרד המסודרים לרוב בקיבוצים, שהיו מקבלים על עצמם בנין בתים שלמים, הופרעו בעבודתם על־ידי המחיצות המלאכותיות שהוקמו בין האגודות המקצועיות הצרות.

חלק מפועלי הבנין היו חברים באגודות פועלי הכביש, חלק שני – באגודות פועלי העץ, חלק שלישי – באגודת הטיחים או הבנאים וכו'. ופירור זה הפריע קשה בעד הפעולה ההארמונית והסידור המכוּון של המשרד ופועלי הבנין, שעבדו במשרד ובקבלנות פרטית.

במועצה השלישית של המשרד בחיפה (כ“ד–כ”ז ניסן תרפ"ב), שבה השתתפו גם באי־כוח פועלי־הבנין שאינם עובדים במשרד, נתבררה שאלה זו והוחלט ליצור הסתדרות מקצועית מקפת של כל פועלי הבנין והעבודות הציבוריות, בין שהם עובדים בעבודות ההסתדרות (המשרד והקואופרטיבים) ובין שהם עובדים במשק הפרטי. בתוך ההסתדרות־תעשיה מקפת זו היו צריכים החברים להתאגד באגודות אומנותיות לפי אומנותם: אגודות פועלי עץ, מתכת, שרברבות, בנאות וכו', בתור סקציות של הסתדרות־הבנין המקפת את כל פועלי התעשיה.

החלטות אלו של מועצת חיפה נתאשרו ביסודן על ידי הועד־הפועל של ההסתדרות בהסכמת מועצת ההסתדרות.

על סידור זה יצאו מערערים ביפו, ונקראה מועצת־צירים של סניף ההסתדרות ביפו (ד' באב תרפ"ב) שלקחו בה חלק יותר מאלף חברים. המועצה, שהיתה מורכבת ממאה צירים, אישרה את החלטות חיפה ברוב של ארבע חמישיות. המיעוט, כעשרים צירים, עזבו את המועצה ונפרדו מההסתדרות ויסדו “ועדת־הארגון” שנלחמה בהסתדרות. “ועדת־הארגון” הפיצה דיבות ועלילות, שההסתדרות מדכאה את האגודות המקצועיות, שמועצת פועלי יפו משתמש נגדן בכוח המשטרה ועוד. אולם כאן נתבלט הכוח הצפון בהסתדרות. למרות המצב הקשה שבו נמצאת תמיד ההסתדרות לרגל חוסר־העבודה, ההתמרמרות השוררת בתוך חלק מציבורנו נגד מוסדות ההסתדרות מתוך אי־ההבנה וקשי־המצב, ולפעמים גם מסיבות צודקות – למרות קרקע נוחה זו לכל נרגנות וחתירה נגד ההסתדרות, לא הצליחה “ועדת־הארגון” בתעלוליה, ומעט החברים שהתרכזו סביבה עם הפירוד, עזבוה אחד אחד ושבו להסתדרות. מסדרי “ועדת־הארגון” שלא הצליחו במלחמתם הגלויה בהסתדרות, וזמן קצר לפני הבחירות לוועידה זו הכריזו על ביטול “ועדת הארגון” וחזרו להסתדרות, המשיכו את מלחמתם בהסתדרות באמצעים לא־ישרים, והפיצו בעתונות מפלגתם² בחוץ־לארץ דיבות ועלילות למען הבאיש את ריח ההסתדרות בתוך תנועת־הפועלים בחוץ־לארץ. אולם לא היה זה המקרה הראשון של הפצת־דיבות בחוץ־לארץ נגד תנועת־הפועלים בארץ. ועוד נצטרך לדון בוועידה זו על תעתועים אלה מצד חלק ידוע שבתוכנו.

כיום קיימות בתוך ההסתדרות, מלבד הסתדרות הבנין שעדיין לא נתאגדה כראוי, שתי הסתדרויות ארציות: הסתדרות הפועלים החקלאים, המונה כ־2400 חבר, הסתדרות פועלי הרכבת המונה כ־300 חבר, ו־40 אגודות מקצועיות ואומנותיות מקומיות ביפו, חיפה וירושלים, המונות 5026 חבר.

ביפו: אגודת פועלי כביש ובנין; בנאות; עץ; מתכת; צבעים; פקידים טכניים; הובלה; עובדים ופקידים של “הדסה”; מורים; “דפוס”; מכבסה; עובדי מטבח ומלצרים; עור; אופים; מחט; ספּרים; חובשות ואחיות; עובדי משרד; אגודה מעורבת.

בחיפה: נגרים; פועלי מתכת; בנין; סבלים; פקידים; מורים; עגלונים וחמרים; תופרות; עובדי “הדסה”; עובדות בבתים פרטיים.

בירושלים: דפוס; סנדלרים; חייטים; נגרים; עובדי “הדסה”; פקידים; מורים; אחיות; שמשים; בנין.

בטבריה ובצפת: ישנם חברי ההסתדרות, אך טרם התאגדו באגודות מקצועיות.

הקאופרטיבים לתעשיה

לפני עברי לדין־וחשבון של מוסדות ההסתדרות, עלי לסקור עוד על ענף משקי אחד של פעולתנו: הקואופרטיבים לתעשיה. האיניציאטיבה לפעולה משקית זו ניתנה על־ידי קופת הפועלים הארצישראלית (קפא"י). הרוב הגדול של הקואופרטיבים הקיימים נוצרו על־ידיה עוד לפני יסוד ההסתדרות. ההתחלה הראשונה נעשתה בחיפה. בטבת תרע“ט נוסד “עמל” – בית־חרושת למכונות והתכה. בפסח תרע”ט נוסד “כרמל” – בית־חרושת מיכני לנגרות. בסיון, אותה שנה, נוסדה ביפו הסנדלריה הקואופרטיבית הראשונה. אחריהם נוסדו קואופרטיבים שונים על־ידי “אחדות־העבודה” ו“הפועל־הצעיר”.

הנסיונות של התעשיה הקואופרטיבית, שנעשו בארצות אחרות, נכשלו ברובם. הקואופרטיבים הייצרנים, או שלא יכלו להחזיק מעמד בפני ההתחרות של התעשיה הקאפיטליסטית או נהרסו מתוך חוסר הון חוזר ומסיבות אחרות. הקואופרטיבים המעטים שהצליחו, נסגרו לפני פועלים חדשים ונהפכו לחברות של שותפים פרטיים, כל החברות הרכושניות.

כאן בארץ מצאו המפעלים הקואופרטיביים סביבה נוחה יותר לגידולם ולהתפתחותם. התעשיה הקאפיטאליסטית טרם קמה, והקורופרציה מצאה לפניה כר־פעולה חפשי והצליחה לרכז את הפועלים הטובים ביותר במקצועם. בחיפה, למשל, היו הקואופרטיבים שלנו הראשונים שפיתחו את מקצוע הנגרות והמסגרות, ובתי־החרושת הפרטיים שנוסדו לאחר מכן לא יכלו להתחרות בקואופרטיבים ונסגרו. באותו זמן גדלו ונתרחבו בתי־החרושת הקואופרטיביים שלנו. “כרמל” שמנה ששה חברים בהיווס דו, מונה עכשיו ששים חבר; “עמל” התחיל בשבעה חברים – ועתה יש בו עשרים חבר.

בסך־הכל קיימים עכשיו בארץ 17 קואופרטיבים המונים 277 חבר. מהם 11 ביפו: 1) נגריה “דרור” – 50 חבר (בהיווסדה – 7 חברים). 2) דפוס “אחדות” – 18 חבר (בהיווסדו – 7). 3) דפוס “הפועל הצעיר” – 25 חבר (בהיווסדו 8). 4) “פועל המתכת” – בית חרושת למסגרות – 15 חבר (בהיווסדו – 6). 5) קואופרטיב הנהגים “המעביר” – 18 חבר. 6) “המלביש” – 3 חברים. 7) מאפיה של מועצת פועלי יפו – 15 חבר. 8) סנדלריה “תועלת” – 8 חברים. 9) “הפטיש” – 3 חברים. 10–11) שתי מכבסות – 8 חברות.

בחיפה: 3: 1) “כרמל” – 60 חבר. 2) “עמל” – 20 חבר. 3) סנדלריה – 6 חברים.

בירושלים: 3: 1) סנדלריה “הכוח” – 5 חברים. 2) “דפוס הפועלים” – 8 חברים. 3) שרברב “חרות” – 5 חברים.

יש לציין גם את הנגריה של “גדוד העבודה” בעין־חרוד וקבוצת המכונאים של “גדוד העבודה” בירושלים.

פעולת ההסתדרות בייסוד הקואופרטיבים ובהרחבתם לא היתה רבה. מלבד הנגריה “דרור”, שנוסדה על־ידי המשרד לעבודות ציבוריות, בהש תתפות אגודת פועלי העץ ביפו, ו“פועל המתכת” שנוסד על־ידי אגודת פועלי המתכת ביפו, ונתבצר על־ידי ההזמנות שניתנו לו על־ידי המשרד לעבודות ציבוריות, לא עזרה ההסתדרות ביצירת קואופרטיבים חדשים. הקואופרטיבים הישנים עמדו רובם ברשות הקפא"י, ומקצתם ברשות המפלגות, ולא היו נותנים לרשותה המלאה של ההסתדרות הכללית.

לאחר ששמעה המועצה דין־וחשבון מפורט ממצבו של כל קואופרטיב וביררה את שאלת איחד הקואופרטיבים וריכוזם בהנהלה אחת, החליטה לסדר מרכז לתעשיה הקואופרטיבית, אשר יבסס את הקואופרטיבים הקיימים ויסייע ליצירת קואופרטיבים חדשים, יקבע את קו הפוליטיקה הכלכלית שלהם, ויקשר את פעולתם עם פעולת המשרד לעבודות ציבוריות ו“המשביר” ועם הקואופרציה היהודית והקואופרציה של הפועלים בעולם.

המרכז שנבחר במועצה, ושבו נכנסו באי־כוח הקואופרטיבים, המשרד, “המשביר”, הקפא"י והוועד הפועל של ההסתדרות – לא הצליח לרכז את פעולת הקואופרטיבים ולהתאים את פעולתם למסגרתם של שאר מוסדות ההסתדרות, והתבטל. ועדיין שאלת סידור הקוואופרטיבים לתעשיה מחכה לפתרונה בהסתדרות הכללית.

שאלת הפועלת

בבואי לסקור פעולותיה של מועצת הפועלות, עלי לציין אמת מרה, שגם ציבורנו המכיר להלכה בשוויון הגבר והאשה, לא נשתחרר למעשה מאותו יחס לאשה השורר בחוגים אחרים. גם בתוכנו לא תפסה עדיין החברה העובדת את מקומה הראוי לה בעבודה ובחיים. עצם קיומו וצורך קיומו של מוסד מיוחד בתוכנו בצורת מועצת הפועלות לשם הגנת האינטרסים של הפועלות אינו מוסיף כבוד לנו. נודה על האמת, שהעולה, החלוצה, הפועלת אינה פוגשת עדיין בתוך ציבור הפועלים את היחס החברתי האמיתי בסידורי־העבודה, ובלי הגנה מיוחדת ועמידה על המשמר מצד החברות עצמן, עלולים אנו להזניח את צרכיהן החיוניים. אם נעבור, למשל, על רשימת הקיבוצים העובדים במשרד לעבודות הציבוריות, נמצא שמספר החברות העובדות בתוכם הוא כאין. רק בשני הקיבוצים הגדולים – “גדוד העבודה” ו“השומר הצעיר” – אנו מוצאים אחוז חשוב של חברות, התופסות מקום ניכר בכל עבודות הקיבוץ. כל שאר הקיבוצים מקבלים חברות כמעט אך ורק לצרכי המטבח. והחברות עדיין צריכות להילחם על זכותן לעבודה לא רק נגד נותני־העבודה, המתיחסים באי־אמון לעבודת האשה, אלא גם נגד הפועלים.

אין בתוכנו הסתדרות מיוחדת של פועלות, ואין צורך בהסתדרות כזו, אבל לא נוכל להתעלם מהאמת המרה, שדבר השוויון של האשה, המקובל אצלנו כמושכל ראשון, אינו בסידור עבודתנו ומשקינו. לא דאגנו במידה מספקת לאפשר לעובדת לחדור לכל אותם ענפי העבודה בעיר ובכפר המתאימים לה, ועדיין יש צורך במוסד מיוחד לפועלות שיעמוד על המישמר וידאג למעמדה הכלכלי והחברתי של העובדת שלא יקופח גם בתוך ציבור הפועלים.

הפעולה התרבותית

תנועתנו, ככל תנועת־פועלים, לא יכלה להצליח בלי פעולה תרבותית רבה ונמרצת. אי־אפשר לשלוט בעבודה, לסדר מוסדות, לבנות משקים וישובים, וכן להתאגד ולהילחם מלחמת הפועל בלי בסיס תרבותי. והעבודה התרבותית היתה אצלנו תמיד חלק אורגני של עבודתנו בכללה.

את עבודתנו התרבותית מציין מוֹמנט אחד המיוחד אך ורק לתנועת־הפועלים העברית בארץ־ישראל – הנחלת השפה לעולים. הוטל עלינו להקנות, קודם־כל לפועל, את המפתח לאוצרות התרבות וקניני הרוח של העם – את לשוננו הלאומית. ובנדון זה עלינו לצין בשמחה נצחון רב. מתנגדינו וגם קטני־האמונה שבתוכנו הפחידו אותנו תמיד בעליה רחבה, שכרוכה בה סכנה לשפה העברית. אלה היו סבורים כי הלשון שנתעוררה לתחיה כשפת־דיבור על־ידי התאמצותם של יחידים לא תעמוד בפני גלי עליה המונית, שאינם שומעים עברית. והנה השיבה המציאות: 13,764 עובדים שנפקדו במיפקד ענו על שאלת ידיעתם את השפה ומהם יודעים לדבר עברית 12,611 (91.6%); לא יודעים לדבר – 1153 (8.4%). כארבעת אלפים עובדים למדו את הדיבור העברי רק לאחר בואם לארץ, רובם עולים חדשים שנכנסו לארץ בזמן האחרון. את כוח הדיבור העברי בקרב הפועלים אנו יכולים ללמוד גם מעובדה זו, שמספר היודעים לדבר עברית עולה על מספר היודעים קרוא עברית – חזיון שאין כמותו בשום מקום אחר. מאות אנשים שטרם למדו לקרוא עברית, כבר למדו את הדיבור העברי מסביבתם העברית.

אמנם העליה החדשה אינה עדיין העליה ההמונית שלה אנו מפללים, אולם עלינו למוד את הדברים בקנה־מידה ארצישראלי. לגבי מיספר הפועלים שהיו בארץ לפני העליה השלישית – הרי העליה החדשה הזאת היא המונית בטבעה. בשלוש השנים האחרונות בלבד נכנסו לארץ פי שלושה פועלים מאשר במשך כל שלושים השנים הקודמות, ומצבה של השפה העברית לא רק שלא נתערער ונתרופף אלא, להיפך, נתחזק ונתבצר.

נצחון תרבותי ולאומי זה עלינו לזקוף לא רק על חשבון ועדת התרבות וחבר מוריה המסורים והנאמנים – אלא קודם כל על חשבון ציבור הפועלים כולו, שהוא ועדת התרבות האמיתית שלנו. הפעולה התרבותית הגדולה להפצת השפה נעשית על־ידי כל הציבור שלנו, על־יד המחרשה ובסדנא, בבית ובאוהל, באסיפות ובשיחות חברים.

על מצבו התרבותי של ציבור הפועלים מעידה אולי יותר מכל פעולת הספריה המרכזית של ועדת התרבות. מי שהוא מסופרינו יפי־הרוח האשים את הציבור בארץ, שאינו קורא ספרים. הדין־וחשבון של ועדת התרבות שלנו מכחיש לעז זה. הנה מיספרים אחדים. בטבת תרפ"א – בימי ועידת היסוד של ההסתדרות – נמצאו בספריה שלנו 7081 ספר, שנתקבלו מאת ועד התרבות של “אחדות העבודה”. מאז נוספו 17,469 ספר וכיום נמצאים בספריה שלנו 24,550 ספר מהם 17,518 בעברית, 2510 ביודית, והשאר – בלשונות אירופיות שונות (רוסית 1944, גרמניה 1730, אנגלית 608, צרפתית 103, פלונית 83, איטלקית 54). לספריה זו יש 85 סניפים בארץ, בערים, במושבות, בקבוצות ובמחנות. תנועת הספרים מראה שבמשך הזמן עברו בסניפים השונים יותר מ30,000 ספר.

בעבודתנו התרבותית היו גם ליקויים רבים. חסרה הסברה של עניני ההסתדרות ותנועת־הפועלים בכללה, גם בעל־פה וגם בכתב. ספרותנו עניה מאד במקצוע זה, ומוטל היה עלינו למלא החסרון הזה בעבודת הסברה בעל־פה – והדבר לא נעשה במידה הראויה, מחסרון מרצים. החברים המסוגלים לעבודה חינוכית זו שקועים וטרודים בעבודה המעשית של ההסתדרות ואינם יכולים להיפנות ולהיענות לצרכי עבודתנו התרבותית. ועדת התרבות עמדה על ליקוי זה, והיא ניגשה להוצאת ספר־לימוד לגדולים, מעין כריסטומטיה מחיי הפועלים ותנועת הפועלים בארץ.³

הפעולה הספרותית

הליקוי הגדול ביותר בפעולתנו התרבותית הוא – חסרון ספרות מקצועית. אין לנו עדיין אף קונטרס אחד על התנועה המקצועית, על הקואופרציה, על תנועת־הפועלים היהודית והכללית, על מקצועות־העבודה השונים, מלבד חקלאות, שלה מוקדש ירחון “השדה”, המוצא על־ידי ההסתדרות החקלאית. אלפי פועלים עוסקים בעבודות בניה: ביצענו עבודות קבלניות בבנין ובעבודות ציבוריות בחצי מיליון פונט – ובכל זאת אין לנו אף חוברת אחת על בניה. גם ועדת התרבות וגם ההסתדרות לבנין לא דאגו למציאות טרמינולוגיה עברית למונחי הבנין. וכאן יש לציין את הפעולה המשמחת של הסתדרות פועלי הרכבת, שמספר חבריה הוא רק בשביעית ממספר חברי הסתדרות הבנין, וכוחותיה ואמצעיה התרבותיים הם מועטים ודלים עוד יותר, והיא כבר הוציאה שתי חוברות של העתון המקצועי “הקטר”, ובוועידתה של הרביעית בחיפה (שבת תרפ"ב) קיבלה החלטה בדבר יצירת טרמינולוגיה עברית של המונחים הטכניים בעבודות הרכבת וחייבה את חבריה להשתמש במונחים עבריים בלבד בדיבורם.

בפעולה הספרותית עומדת ההסתדרות עוד בראשית צעדיה. לא נקל היה להתגבר על הפסיכולוגיה של “וגם”,⁴ ורק כעבור שנה לאחר יסוד ההסתדרות התחיל להופיע “פנקס” ההסתדרות, שעל הוצאתו הוחלט עוד בוועידת חיפה. תחת זאת יש לציין את הפעולה הספרותית של הקיבוצים וציבורי הפועלים בהוצאת עלונים מקומיים, בכתב־יד ובהקטוגרף. “הסולל” – על ידי פועלי כביש טבריה־צמח וטבריה־מגדל, “מחיינו” על ידי “גדוד העבודה”, ועלונים אחרים שיצאו בזמן האחרון בערים ובקיבוצים. עלונים אלה מעידים על הצמאון והכשרון של ציבור הפועלים לביטוי עצמי חי ורענן.

פרטי עבודתה של ועדת התרבות בהנחלת השפה, חינוך ילדי הפועלים, השכלה לגדולים, נתפרסמו בהוספה בהוספה מיוחדת ל“פנקס”.

בקשר עם פעולתנו התרבותית יש לציין מיפעל צעיר אשר יצרנו לפני זמן קצר – המעניה המרכזית של הסתדרות העובדים.

מועצת ההסתדרות, בישיבתה ביום ו' חשוון תרפ“ב, הטילה על הוועד־הפועל לגשת ל”ספירה מלאה ומדויקת של כל חברי ההסתדרות ולסידור שיטת כרטיסים“. לצורך זה החליט הוועד־הפועל לערוך מפקד כללי של העובדים העברים בארץ, ולסדר מעניה מרכזית שתרשום בסדר ובקביעות את מקומו ומושבו של כל פועל ופועל ואת תנועת העובדים ממקום למקום ומעבודה לעבודה. במיפקד היו צריכים להירשם כל אלה החיים על יגיעם הם בלי נצל עבודתם זולתם – כל הפועלים השכירים, כל חברי הקבוצות והחבורות והעובדים במשקי ההסתדרות, בכפר ובעיר, הפקידים לסוגיהם – גם אלה שנבחרו למוסדות ההסתדרות, מורים, רופאים ודומיהם. יום המיפקד נקבע לי”ז אלול תרפ"ב.

המיפקד נערך כמובן, בלי סמכות ממשלתית ובלי מכונה אדמיניסטראטיבית גדולה – רק בעזרת החברים במקומות, והצלחתו היתה גדולה מאוד. נרשמו לא רק חברי ההסתדרות, אלא כמעט כל העובדים בארץ, למעלה מששה־עשר אלף וחמש מאות עובד ועובדת, מכל מקצועות העבודה, מכל העדות הרבות והשונות, הן מהישוב החדש והן מהישוב הישן, במאה ואחת עשרה נקודות־עבודה בארץ. זו היה דימונסטרציה חיה של בגרותו הציבורית־תרבותית של ציבור הפועלים בארץ.

טרם הספקנו לעבד את כל החומר הסטאטיסטי הרב שנאסף ביום המיפקד; החומר שעוּבד נתפרסם ב“פנקס” מיוחד לקראת הוועידה. במיפעל זה הנחנו יסוד למוסד סטאטיסטי־מדעי של תנועת־הפועלים בארץ. מעתה נדע ונכיר את עצמנו לא מתוך אומדנא והשערות, אלא ידיעה נכונה, ברורה ומדויקת על יסוד מנין ומספר. זוהי התחלה למחקר סוציולוגי של תנועתנו.

כדאי לציין, שעבודה זו נעשתה כמעט ללא אמצעים, על־ידי חבר מתנדבים. מלבד שני אנשים העובדים בשכר, עבדו במעניה במשך כל החדשים האלה מספר חברות שהתנדבו לעבודה זו שלא על מנת לקבל שכר, ועדיין אחדות מהן ממשיכות עבודת־התנדבותן, וכאן אני ממלא חובה נעימה להביע להן את הכרתנו העמוקה.

קופת חולים

ממוסדות הפועלים בארץ, שגדלו עם יסוד ההסתדרות והתרחבות העליה, תופסת קופת־חולים מקום בראש. מוסד זה הוקם עוד לפני עשר שנים על־ידי ההסתדרות החקלאית, ובראשונה פעל בתוך פועלי המושבות בלבד. בשנות המלחמה חדר גם לעיר, וכשאר מוסדותינו היה מפולג לפי המפלגות. עם ייסוד ההסתדרות קמה קופת־חולים הכללית של פועלי ארץ־ישראל, וכיום זהו אחד המפעלים החשובים והמסודרים ביותר של ציבור הפועלים.

מעמד־הפועלים המתהווה מתוך העליה נתקל בקשיים רבים לא רק בדרך קליטתו בעבודה, אלא גם בדרך התאקלמותו בארץ והסתגלותו לתנאי החיים בסביבה החדשה. בניגוד לארצות־אימיגרציה אחרות שתרבותן גבוהה והיא עולה על זו שבארץ־היציאה, נתקל כאן העולה, וביחוד הפועל, בסביבה דלת־תרבות ובתנאי־חיים גרועים. המחסור בבתים, הישיבה בקיץ ובחורף באהלים בתנאים סאניטאריים רעים, עבודה במקומות נגועי־קדחת, חוסר־עבודה, מזון רע – בתנאים אלה לא היתה לו לפועל אפשרות קיום בלי עזרה רפואית מסודרת ובטוחה. ערכה ותפקידה הרב של קופת־חולים קובעים את מקומה השוב בחיי הפועל.

מאז גמר המלחמה קיים אמנם בארץ מוסד כללי גדול ומסודר לעזרה רפואית – “הדסה” האמריקנית – שעד הימים האחרונים היום גם אמצעיה הכספיים מרובים. היא עשתה גדולות בשדה העזרה הרפואית והסידור הסאניטארי בארץ ובישוב. אולם רק מוסד־פועלים העומד ברשות עצמו, המנוהל על־ידי הפועלים ועומד על יסוד של עזרה הדדית ועצמית, מוכשר למלא את התפקיד הקשה ורב־האחריות של עזרה רפואית לפועלים. רשאים אנו לציין בגאון, שציבור־הפועלים הוא היחידי בתוך הישוב העברי הנושא בכוחותיו הוא את החלק הגדול ביותר במשא העזרה הרפואית לחבריו.

בשעה שנהנה הישוב כולו ממוסדות “הדסה”, המתקיימים על כספי אמריקה, ולא הוועד הלאומי ואף לא ועדי המושבות והערים לא הצליחו לשתף את חלקי הישוב השונים בתקציב הרפואי על־ידי הטלת מסים מיוחדים למטרה זו – הטיל הפועל העברי על עצמו, ברצונו הטוב, מס־חובה שסיפק את רוב התקציב שהוצא לעזרה רפואית על־ידי הסתדרות העובדים לחבריה.

במשך שבעת החדשים האחרונים לשנת החשבון של קופת־חולים, מא' אדר תרפ“ב עד א' תשרי תרפ”ג, עלה תקציב ההכנסות של קופת־חולים לסכום של 12,229 לירות מצריות. 65% מהסכום הזה בא מהפועלים עצמם: 6,105.89 לי“מ מתשלומי חברים ו־1,824.33 לי”מ ממס מקביל של המשרד לעבודות ציבוריות והמשקים החקלאיים שלנו. שאר ההכנסות היו: ממחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – 3500 לי“מ, מס מקביל מס מקביל מנותני עבודה פרטיים 711,75 לי”מ, וכמאתיים לי“מ הכנסות שונות. ההוצאות במשך שבעת החדשים האלה היו 12,613.95 לי”מ.

במשך שבעת החדשים גדלה קופת חולים גם במיספר חבריה וגם במוסדות הריפוי והפרסונל המדיציני שלה. בא' אדר תרפ“ב היה מיספר החברים של קופת חולים 3676, בא' תשרי תרפ”ג – 5746 חבר, ריבוי של 56.3%. נוספו שלושה סניפים חדשים. מיספר הרופאים של קופת חולים גדל מ־5 עד 10, מספר החובשות – מ־23 עד 35. באדר תרפ“ב היו בשש נקודות 6 חדרי־חולים, עם 50 מיטות. בסוף שנת תרפ”ב – ב־17 נקודות 17 חדרי־חולים עם 176 מיטות. הוקם בית־הבראה חדש בנצרת עם 21 מיטות, בשביל חולי עמק יזרעאל וסביבת חיפה. מיספר המבריאים הגיע ל־320 איש, מיספר ימי הכלכלה – ל־4512. על־יד רוב חדרי־החולים קיימים מטבחים מיוחדים של קופת החולים.

עתה עומדים לפני בניית בית־הבראה גדול של ההסתדרות במוצא, על שטח של 46 דונם שהוקדש למטרה זו מאת “קרן הגאולה”. חלק מהכספים הדרושים לבנין נתקבל מאת חברינו באמריקה – על־ידי “אגודת הפועלים היהודית הלאומית”, מיסודה של מפלגת פועלי־ציון.

כשלושת אלפים חברי ההסתדרות טרם נרשמו כחברים בקופת־חולים, למרות החלטת ועידת חיפה המחייבת כל חבר ההסתדרות להשתייך לקופת־חולים. יש לנו עוד להילחם גם על תשלום המס המקביל מצד נותני העבודה והממשלה, כנהוג בכל ארץ נאורה. רק מעטים מנותני־העבודה הגדולים קיבלו על עצמם את המס הזה, הודות לפעולתן הנמרצת של מועצות־הפועלים העירוניות. רוב נותני העבודה משתמטים מחובה זו, מפני שאין עוד בארץ חוק המחייב את נותן־העבודה להשתתף בהוצאות קופת־החולים. על ההסתדרות להיאבק על חוק אֶלמנטאַרי זה.

המשביר

גם “המשביר”, כמו קופת־חולים, קדם לייסוד ההסתדרות הכללית. בשנות־החירום של המלחמה, כשסכנת רעב ממש נשקפה לציבור הפועלים בארץ הסגורה וקרועה מכל העולם, הוקם על־ידי ההסתדרות החקלאית מוסד לאספקה, שמטרתו היתה להשביר לחם לפועלים, על־ידי ריכוז יבולי המשקים של הפועלים ומכירתם במחירים נוחים לחברים. עם כניסת צבא־הכיבוש האנגלי לארץ, שפתחה את שערי הארץ לתבואה האוסטרלית, ירד פתאום מחיר הדגן, ו“המשביר” סבל הפסד גדול של 6800 לי“מ. המורים והפקידים, ש”המשביר" עמד להם בשעת מצוקתם, ניערו את חצנם מ“המשביר” ששקע בגרעון גדול. לעזרת “המשביר” המתמוטט באו הקבוצות החקלאיות וחברי “הגדוד העברי” שהיה קיים בארץ. הגדוד המציא ל“המשביר” כאלף ושלוש מאות לי“מ במניות ובפקדונות. עזרה זו איפשרה ל”המשביר" לפתוח סניף בטבריה שהכניס מיד מהפכה בגליל. מיד הורדו המחירים בכל החנויות.

לאט לאט הוטב מצבו של “המשביר”. הסוחרים החלו להתיחס אליו באֵמון, אף־על־פי שההנהלה הציונית נמנעה לבוא לעזרתו. ממכירת המניות גדל הונו של “המשביר”, ועם התחלת העבודות הצבוריות גדל מחזורו המסחרי. בשנת תרפ“א עלה מחזורו של “המשביר” לסכום של 85,245 לי”מ, והריווח הנקי, לאחר שסילק 3,364 לי“מ על חשבון הגרעון, הגיע לסכום של 574 לי”מ. בשנת תרפ“ב עלה המחזור לסכום של 108,864 לי”מ, והריווח הנקי – ל־2,916 לי“מ. על חשבון המניות נכנס ל”המשביר" בשנת תרפ“א 1,970 לי”מ, ובשנת תרפ“ב עוד 1,506. הון “המשביר” בסוף שנת תרפ”ב הגיע לסכום של 3,476.38 לי"מ.

תשעה הם סניפי “המשביר”: 2 בתל־אביב, 1 ביפו, 1 בירושלים, 1 בחיפה, 1 בטבריה, 1 בזכרון־יעקב, 1 ברחובות, 1 בבן־שמן.

בקשר עם חדירת המישרד לעבודות־ציבוריות לעבודות הבנין, נכנס “המשביר” השנה לענף המסחר בחמרי בנין, וסיפק את החמרים לכל הבנינים שנבנו על־ידי המישרד.

מלבד תפקידו בתור מוסד לאספקה, מילא “המשביר” ביחס למשקים החקלאיים גם תפקיד חשוב של מוסד לאשראי, בספקו למשקים החקלאיים חמרי בנין ומכולת בהקפה.

השנה ניגש “המשביר” לבנות לו מחסן במרכז המסחרי ביפו. זה יהיה הבנין בעצמי הראשון למוסד פועלים בעיר.

במועצה האחרונה של בעלי מניות “המשביר”, שנועדה בחיפה בכ“ב־כ”ג ניסן תרפ"ב, נתעוררה השאלה בדבר הקשרים ההדדיים של “המשביר” וההסתדרות הכללית.

כקואופרטיבים לתעשיה, שנוסדו לפני ייסוד ההסתדרות, כן גם “המשביר”, טרם סיגל את סידוריו הפנימיים למסגרת החדשה, ונשאר עד היום כאילו הוא מחוץ להסתדרות. המוסד התנהל על־ידי הנהלה שנתמנתה על־ידי בעלי־המניות המעטים, בלי פיקוחו של ציבור־הפועלים הרחב המאוחד בהסתדרותו. מועצת “המשביר” החליטה, על פי הצעת באי־כוח הוועד־הפועל של ההסתדרות, שלוועד המפקח על “המשביר”, המורכב מתשעה חברים, ייבחרו ארבעה על־ידי מועצת בעלי־המניות של “המשביר” וחמישה – על־ידי הוועד־הפועל של ההסתדרות הכללית. כן החליטה המועצה לייפות כוח הוועידה הכללית של ההסתדרות להחליט בדבר הגדלת מניות־היסוד של “המשביר”, שתימצאנה ברשות ההסתדרות הכללית, ועל ועידתנו זו לקבל החלטה בענין זה.

בנק הפועלים

המוסד הצעיר ביותר בהסתדרותנו, שכבר הספיק לכבוש לעצמו עמדה מכרעת בפעולתנו הכלכלית, הוא באנק הפועלים. בוועידת חיפה נבחרה ועדה לעניני הבאנק, שהיתה צריכה להתחיל בהפצה מוקדמת של המניות ולנהל את המשא־והמתן את ההסתדרות הציונית, שהקציבה סכום של 50,000 לי“מ ליסוד באנק הפועלים. באחד באפריל 1921 חתמו ההנהלה הציונית והסתדרותנו על חוזה, שעל פיו הלוותה ההנהלה הציונית לבאנק הפועלים סכום של 30,000 לי”מ, והתחייבה להלוות, כעבור שנה לפתיחת הבאנק, עוד 9000 לי"מ, בתנאי שההנהלה הציונית תעביר מקרן ההלוואה להון היסודי של הבאנק, בתור מניות־בכורה, אותו הסכום שפועלי ארץ־ישראל יכניסו במזומנים תמורת המניות שירכשו.

ביום כ“ט בחשוון תרפ”ב (30 בנובמבר 1921) נקראה האסיפה המייסדת של הבאנק, בה נאשר החוזה עם ההסתדרות הציונית. כבר במשך הזמן הקצר – שמונה חדשים – שעבר מיום חתימת החוזה עד אישורו באסיפה המייסדת, עשתה ההנהלה הזמנית של הבאנק מחזור של 55,000 לי“מ במתן אשראי לעבודות ציבוריות לקואופרטיבים, לקבוצות חקלאיות ולמוסדות־פועלים שונים. ליום האסיפה היו חבים לבאנק סך של 14,731 לי”מ, שהאסיפה המייסדת העבירה אותם לחשבון הבאנק. מאז עברה שנה בלבד, והצלחת הבאנק גם במכירת מניותיו, וגם במחזורו, עברה על כל מה שפללנו. בפחות משנה אחת נמכרו כל המניות של הבאנק בסכום של 30,000 לי"מ, חציין במניות־בכורה וחציין במניות רגילות, בהתאם לחוזה, ונתמלא כל ההון היסודי שלו, כפי שנקבע בתקנותיו.

קצת יותר ממחצית המניות הרגילות, 7523, נמכרו בארץ־ישראל עצמה. באמריקה, על־ידי פעולת המשלחת של ההסתדרות (בעזרת חברינו האמריקנים), נמכרו 6153 מניות, ובארצות איופה השונות – 1342 מניה.

הואיל ונתמלא כל ההון היסודי של הבאנק, ראתה הנהלתו צורך לכנס, עוד לפני האסיפה השנתית הרגילה, אסיפה יוצאת מן הכלל של הבאנק במטרה להגדיל את ההון היסודי בשלושים אלף לי“מ, עתה מגיע ההון היסודי של הבאנק לששים אלף לי”מ. המחזור של הבאנק במשך השנה עלה לסכום של 30,000 לי“מ בקירוב, ההכנסה – 143,350 לי”מ; הוצאה – 142,218. זאת אומרת שהון הבנק יצא וחזר במשך הזמן כארבע פעמים וחצי.

במשך הזמן הזה ניתנו על־ידי הבאנק הלוואות: למשרד לעבודות ציבוריות ובנין – 77,000 לי“מ; לקואופרטיבים ולמוסדות – 12,000 לי”מ.

בעזרת הלוואות הבאנק נבנו יותר ממאתיים בנינים במשקים בחקלאיים שלנו בסכום של 63,000 לי"מ.

בלי עזרת הבאנק לא היו המשקים החקלאים שלנו יכולים להחזיק מעמד בשנה זו של מצוקה כספית ואיחור בהמצאת התקציבים להתישבות. גם פעולתו המקיפה הגדול של המשרד בהיקפה הענקי לא היתה אפשרית בלי הקרדיט של הבאנק שלנו.

וציבור הפועלים ידע להעריך והוקיר את תפקידו של הבאנק “לעזור, לאמץ, לקדם ולסייע לכל ענפי עבודתם של מוסדות, אגודות או קיבוצים של פועלים” ואת הערכתו הביע לא רק בהפצת מניותיו, אלא גם בדאגתו בסילוק חובותיו לבאנק.

קופת מלווה

המוסד הכספי השני שנוצר על־ידי ההסתדרות הוא קופת־מלווה. מטרתה לא היתה כמטרת הבאנק – לקדם על־ידי אשראי את העבודה – אלא לעזור בהלוואות לפועלים בשעת דחקם. הקופה נוסדה על־ידי הוועד־הפועל בחורף תרפ“ב, בשעת חוסר־העבודה הגדול, כשמאות חברים היו מחוסרי־עבודה והם נמקו ברעב ובחוסר־כל. היסוד לקופה שימשה הלוואה של 1000 לי”מ, שניתנה להסתדרות מאת מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית לשם הקלת המצב. החלטנו לא להוציא את הכסף לתמיכות, אלא לסדר קופת־מלווה על יסוד עזרה הדדית – כל חבר ירכוש מניה שמחירה 25 גרוש. קבענו הנהלה מרכזית ביפו שערכה את תקנות הקופה (נתפרסמו ב“פנקס” כרך א', עמוד 15) ופנתה לחברי ההסתדרות בקריאה לרכוש מניות הקופה. למרות המצב הדחוק נענו 2948: ביפו 1050, בחיפה וסביבותיה 896, בירושלים 129, בטבריה 171, בחדרה 114, בפתח־תקוה 73, ביתר המקומות 515. תשלומי החברים הכניסו סך 738.65 לי"מ.

סכומים אלה לא סיפקו את צרכי השעה החמורה, ומועצת פועלי יפו הכריזה על יום־עבודה לטובת קופת־מלווה, שהכניס 508.58 לי“מ. כן עשו גם מועצות הפועלים בחיפה, ירושלים, טבריה ופתח־תקוה וההכנסה היתה 441.42 לי”מ. ההנהלה הציונית הוסיפה על הלוואת הראשונה, והון הקופה הגיע לסכום של 3903 לי"מ.

במשך זמן קיומה נתנה הקופה הלוואות ל־2010 חברים בסכום של 3767.94 לי"מ; ביפו ובחיפה – במרכזי מחוסרי־העבודה – ניתנו רוב ההלוואות למחוסרי־העבודה. אולם בירושלים, פתח תקוה וטבריה, שבהן לא הורגש כל־כך חוסר־עבודה, נתנה הקופה הלוואות לסידורים בעבודה ולרכישת כלי־מלאכה.

מכל ההלוואות של קופת־מלווה נגבו עד היום רק 885 לי"מ. ריבוי הלוֹוים (יותר מ־2000 איש) המפוזרים בכל קצות הארץ והמחליפים מקומותיהם, מראה שהחברים עדיין אינם מעריכים כראוי את המוסד הזה שהציל לא רק את מחוסרי־העבודה, אלא את ההסתדרות כולה מאסון חוסר־עבודה.

היחסים עם הפועלים הערבים

בוועידת חיפה לא דנו בדבר יחסינו את הפועלים הערבים, אולם שאלה זו הועמדה לפני הוועד־הפועל על־ידי פועלי הרכבת. במקום זה, שהפועל העברי והערבי עובדים יחד ובתנאים שווים, גָמל הצורך בפעולה משותפת לעזרה הדדית ולהגנה על זכויות הפועלים כלפי הממשלה. באחת במועצות של ההסתדרות (יפו, כ“ח טבת – א' שבט תרפ”ב) הועלתה שאלה זו על הפרק ונתקבלה ההחלטה דלקמן:

"המועצה מוסרת לוועד־הפועל לקבוע את דרכי הארגון המשותף והעזרה ההדדית של הפועלים היהודים והערבים, העובדים ברכבת, בדואר ובטלגרף. הוועד־הפועל ימנה את החברים המתאימים שיטפלו בארגון זה יחד עם אגודת זה יחד עם אגודת פועלי הרכבת העברים. בתור בסיס פרינציפיוני לאירגון זה, מתקבלים העיקרים הבאים:

א) אירגון הפועלים על יסוד של סקציות לאומיות.

ב) המשכת קיומה של אגודת פועלי הרכבת היהודים בתוך ההסתדרות הכללית".

הוועידה הרביעית של הסתדרות פועלי הרכבת (חיפה, כ“ו–כ”ח שבט תרפ"ב) אישרה וקיבלה את החלטות המועצה; הוועידה עמדה על הקושי לאגד בבת־אחת מספר גדול של פועלים ערבים, ואי־אפשרות לסדר סקציה לאומית מיוחדת כל זמן שלא נתאגד מספר הגון של פועלים ערבים, ולכן הוסיפה להחלטות המועצה את התיקון הבא: “עד שיהיה מספר מספיק של פועלים כדי יצירת סקציה לאומית, מתקבלים במקרים בודדים פועלים ערבים להסתדרות של הפועלים העברים. בהתרבות מספרם נוצרת הסקציה”.

המכשולים והמפגעים על דרך האיגוד של הפועלים הערבים, שעליהם עמדה ועידת פועלי הרכבת היהודים, עשו לאַל את הנסיונות של ההסתדרות הכללית והסתדרות פועלי הרכבת לקשור קשרים אורגניזציוניים מסודרים את הפועלים הערבים, ועד היום הזה לא עלה בידינו לסדר אפילו את הגרעין שסביבו יתרכז חלק הגון של הפועלים הערבים. אולם בכל שעת־כושר נעשו על־ידי הפועלים היהודים והערבים פעולות משותפות לשם הגנת עניני עובדי הרכבת: במקרי פיטורין, הורדת המחירים וכדומה, לא פעם התקיימו אסיפות משותפות של פועלים יהודים וערבים, שסבלו יחד מהיחס הרע של הנהלת הרכבת, ועל פי דרישותיהם המשותפות של הערבים והיהודים עשתה ההסתדרות הכללית את הצעדים הדרושים אצל הנהלת־הרכבת והממשלה המרכזית בירושלים. ההסתדרות נלחמה נגד הפיטורים ההמוניים של פועלי הרכבת, נגד סירובי ההנהלה לשלם פיצויים לפועלים המפוטרים, ודרשה מהממשלה, על פי יפוי־כוח מיוחד שנתנו גם הפועלים היהודים וגם הפועלים הערבים, קביעת חוקת־הגנה שתבטיח את זכויותיהם המינימאליות של הפועלים העובדים ברכבת תקופה מסוימת. עד היום לא נענתה הממשלה לדרישתנו באמתלאות שונות. רק במקרה אחד הצלחנו – כשהפועלים הערבים פנו אלינו בדבר דרישתם מהממשלה להקטין את שעות העבודה לפועלים המוסלמים בחודש הרמדן.

ברור, שלהבא תצטרך ההסתדרות להקדיש תשומת־לב ומרץ לענינים המשותפים לפועל העברי ולפועל הערבי, ואולי נצטרך לקבוע מזכיר מיוחד השליט בלשון הערבית, בדיבור ובכתב, למען עמוד בקשר מתמיד עם הפועל הערבי.

הפעולה המדינית

ועידת חיפה הוציאה את הפעולה המדינית מחוג פעולותיה של ההסתדרות. אולם צרכי החיים גברו של הגבולים והצמצומים שרצו להטיל על ההסתדרות, ובתוקף צרכים ריאליים אלה נדחפו מוסדות ההסתדרות למעשים מדיניים. הוועד־הפועל עצמו היה ראשון שפרץ את הגדר הזאת ופנה לציבור הפועלים לעזור ולסייע לביצור האבטונומיה הלאומית של יהודי ארץ־ישראל ולביאת כוחה – הוועד־הלאומי. מועצות־הפועלים בערים לקחו חלק אקטיבי בבחירות לעיריית תל־אביב ולוועדי הערים וניהלו את המלחמה על דימוקראטיזציה של הקהילות, הרחבת זכות הבחירה בעיריה, הטלת מסים ישרים ופרוגרסיביים. ההסתדרות גם עמדה בקשרים את מפלגת העבודה האנגלית בהזדמנויות שונות, וערכה פגישה את מנהיג הפועלים האנגלי, רמסי מקדונאלד, בשעת ביקורות בארץ אשתקד (שבט תרפ"ב). עתה, אחרי נצחונה של מפלגת־העבודה האנגלית בבחירות האחרונות לפארלאמנט ובבחירתו של מקדונאלד כראש האופוזיציה, ידעו כל החברים, גם אלה שהתנגדו לקשרים אינטרנציונאליים, את הערך המדיני הרב שהיו לפגישות הללו של ההסתדרות עם מנהיג הפועלים האנגלים. וכבר ראינו את התוצאות החשובות שהיו לביקור זה לכל מעמדנו בארץ. קשרים ופעולות אלו שהיו עד היום מקריים ורק לעת־מצוא – נצטרך להבא להמשיך בהם להגבירם באופן שיטתי.

הקשרים עם תנועת הפועלים היהודית בגולה

פעולתה של תנועת־הפועלים בארץ־ישראל אינה יכולה, על פי עצם מהותה בתור תנועת־עליה, להצטמצם אך ורק בגבולותיה של ארץ־ישראל, ועוד ועידת חיפה ראתה צורך ביצירת “קשר עם כל המוסדות, ההסתדרויות והמפלגות העברויות והבלתי־עבריות, בין אלו שבארץ ובין אלו שבחוץ־לארץ, לשם ביצור העובד העברי בארץ ובנין ארץ־ישראל עובדת”.

הפעולה החשובה הראשונה שנעשתה על־ידי ההסתדרות ביצירת קשרים את הפועלים היהודים בחוץ־לארץ, לשם בנין ארץ־ישראל עובדת – היתה המשלחת לאמריקה. החברים י. ברץ, ב. כצנלסון ומניה שוחט נשלחו בקיץ תרפ“ב, על פי החלטת מועצת ההסתדרות, לקשור קשרים את הסתדרויות הפועלים היהודים באמריקה לשם הפצת מניות בנק הפועלים ומשיכת הפועל היהודי להשתתף בעבודתנו בארץ־ישראל. על התוצאות המעשיות של פעולת המשלחת שמענו כבר בדין־וחשבון של הבנק. עד יאנואר 1923 נתקבלו מאמריקה, על חשבון המניות שנמכרו, 6653 לי”מ, והפועלה נמשכת עוד על־ידי מפלגת “פּועלי ציון”, שלה נמסרו גביית התשלומין בעד המניות שנמכרו ומכירת מניות חדשות.

אולם בשליחת חברינו לאמריקה התכוונה ההסתדרות לא רק להשגת כספים בשביל בנק הפועלים; למשלחת היתה גם מטרה אחרת, החשובה אולי הרבה יותר – מטרה חינוכית.

באמריקה יש חצי מיליון פועלים יהודים מאורגנים. הסתדרויותיהם המקצועיות הן הגדולות והמבוצרות ביותר בתנועת־הפועלים היהודית בעולם כולו. העתון היומי של הפועלים – “פאָרוועטרס” – יש לו למעלה ממתאים אלף חותמים וכחצי מיליון קוראים. חברת־הפועלים להבטחת־החיים ולעזרה הדדית – “אַרבייטער רינג” – מונה כשמונים אלף חבר. זה הוא כוח מדיני, לאומי וכלכלי ענקי. זהו הגוף המסודר ביותר בתוך היהדות האמריקנית. והשפעתו על כל עניני היהודים בעולם החדש היא עצומה. שנים רבות עמדה תנועה זו כולה תחת השפעת האינטליגנציה המתבוללת והאנטי־לאומית, והיתה רחוקה מכל עניני היהדות, אם כי במעמקי לבם נשארו המוני הפועלים נאמנים וקשורים לעמם. “פועלי־ציון” באמריקה עמלו ועשו הרבה לכבוש את הכוח הכביר הזה לטובת עניננו, אולם קשה היה לחדור לתוך התנועה ההמונית הזאת. ה“מכונה” האדמינסטרטיבית של האגודות המקצועיות ואנשי מערכת ה“פאָרווערטס”, שהשפעתם היתה מכרעת בין מנהיגי היוניונים, עמדו כקיר ברזל בין המוני הפועלים ובין התנועה הציונית־סוציאליסטית “פּועלי־ציון”.

מאורעות המלחמה, חורבן היהדות באירופּה והתגברות התקוות הציוניות עוררו את המוני הפועלים היהודים לפעולות לאומיות. לפני התעוררות זאת של ההמונים לא יכלו עמוד גם המנהיגים האנטי־לאומיים. בתנועת־הקונגרס שהכניסה מהפכה רוחנית ביהדות האמריקנית, תפסו הפועלים מקום בראש. זו הפעם הראשונה שנתכנסה ועידה של כל הפועלים היהודים באמריקה לשם מלחמה על הזכויות הלאומיות של היהודים בארצות אירופה. על־ידי המוני הפועלים היהודים נעשתה גם פעולה כבירה של סיוע לאומי לנגועי־המלחמה היהודים בכל הארצות. מתוך ההתעוררות הלאומית הכללית נתגברה גם התנועה הארצישראלית והכתה שרשים עמוקים בתוך המוני העובדים. “פּועלי־ציון” כינסו קונגרס פועלים למען ארץ־ישראל, ובקונגרס זה לקחו חלק כרבע מיליון פועלים מאוגדים. הקונגרס אמנם לא נתן כל תוצאות מעשיות, אולם הוא שימש דימונסטרציה מדינית גדולה לרעיון הציוני הסוציאליסטי.

עם הריאקציה הכללית שבאה בשנים האחרונות ביהדות האמריקנית ביחס לעבודה הציונית, רפתה גם התנועה הארצישראלית של המוני הפועלים. מפלגת “פּועלי־ציון” באמריקה, שהיתה הרוח החיה והכוח המניע המרכזי בכל התנועה הלאומית והציונית של היהדות האמריקנית, נחלשה בעצמה בעקבות הריאקציה הכללית, והשפעתה על המוני הפועלים נתמעטה כמעט עד אפס.

להשפיע על הפועל היהודי באמריקה, להסביר לו את ערך יצירתנו הלאומית והסוציאלית בארץ, לקרבו לרעיוננו ולעבודתנו – זה היה תפקידה השני של משלחתנו לאמריקה.

חברי המשלחת באו בדברים את ראשי היוניונים, חברי המערכת ה“פאָרווערטס” ומנהיגי תנועת־הפועלים היהודית והם הצליחו לרכוש את הסכמתם לפעולה משותפת לטובת הבנק, וכבר היה מוכן “קול קורא” לפועלים היהודים חתום על־ידי מנהלי האגודות והסתדרויות המקצועיות הגדולה העומדים בראש כל התנועה. אך כאן הגיחו מתנגדינו המושבעים, אנשי ה“בונד” שנתגלגלו לאמריקה, ובכל מאמציהם ניסו להפריע בעד השתתפות באי־כוח הפועלים בפעולה הארצישראלית. וכשהתנגדותם הפּרינציפּיונית לא השפיעה במידה מספיקה, בחרו בטכסיס נרגנים והעלילו על חברי המשלחת עלילות שונות, כדי להבאיש את ריחם ועל־ידי כך גם את ריחם של פועלי ארץ־ישראל בעיני המוני הפועלים באמריקה. את הח' ב. כצנלסון האשימו ברדיפות ובמעשי אלמות נגד השפה היודית בארץ. אך המטרה העיקרית לחציהם היתה החברה מניה שוחט, שחידשו את העלילות הישנות עליה בדבר קשריה לפעולתיו של זובטוב⁵ ברוסיה. החברה מ. שוחט הזמינה את המעלילים למשפט־כבוד, אך אלה התחמקו באמתלאות ותואנות שונות, כי עיקר מטרתם היתה לא המלחמה האישית נגד חברת המשלחת, אלא נגד שולחיה. הטכסיסים האלה הפחידו את רוב מנהיגי היוניונים, וברגע האחרון חזרו בהם מחתימותיהם שנתנו ל“קול קורא” בדבר הבנק.

חברינו בכל זאת לא נרתעו ופנו ישר להמונים, ובכל ערי אמריקה הביאו את דבר המיפעל הלאומי־הסוציאלי שהפועל העברי יוצר בארץ. ידענו כי לא בבת־אחת נכבוש את המבצר האדיר הזה של תנועת־הפועלים היהודית באמריקה ועל כן היה ערך רב, לעבודתם החינוכית, לא פחות מאשר לעבודתם המעשית. אם נדע להמשיך את העבודה הזאת הרי לא רחוק היום והפועל היהודי האמריקה – שאין ערוך ליכלתו הכלכלית – יעבוד אתנו שכם אחד בבנין ארץ־ישראל העובדת.

כאן עלינו לציין את המיפעל הנהדר של משלוח כלים ומכונות מאמריקה לפועלי ארץ־ישראל על־ידי קפא“י.⁶ פעולה זו נעשתה לפני שנתים על־ידי “פועלי־ציון” האמריקנים ובה השתתפו לא רק חברי המפלגה, אלא גם המונים רחבים מתוך התעוררות והתלהבות כבירה. זה היה המעשה הרב הראשון של השתתפות ישרה מצד המוני הפועלים בחוץ־לארץ בעבודתנו הארצישראלית. במשלוח הראשון נתקבלו 277 מכונות חקלאיות שונות, 3 מכונות־כביש גדולות, 18 מכונות לנגרות, 63 מכונות שונות, המון כלי עבודה ומכשירים קטנים לחקלאות, סנדלרות ועוד, וגם ספריה שלמה (541 כרכים בלשונות אחדות) מעזבונו של המנוח ד”ר הלל זולוטרוב שנמסרה לוועדת התרבות.

הקשרים עם תנועת הפועלים הבינלאומית

עם תנועת־הפועלים הכללית בחוץ־לארץ לא היו לנו עדיין קשרים מסודרים, מלבד פגישות מקריות שהיו לאחדים מאתנו בחו"ל. הח' דוב הוז נזדמן לוועידת האינטרנציונל של פועלי הבנין וגילדות הבנין בווינה, והח' ב. כצנלסון – לוועידת האינטרנציונל של הפועלים החקלאיים. חברינו סיפּרו בוועידות אלו על דבר תנועתנו בארץ, על פעולות המשרד לעבודות ציבוריות, על קבוצותינו ומשקינו החקלאיים, ובפעם הראשונה שמעו באי־כוח המקצועות האלה על דבר קיומה של תנועת־פועלים יהודית בארץ־ישראל, המטפלת להלכה ולמעשה באותן השאלות המעסיקות את תנועת־הפועלים האינטרנצליונלית.

אם כי לא היו להסתדרותנו כל קשרים סידוריים את תנועת־הפועלים האינטרנציונלית, לא נמנענו בשעת הצורך להשתתף בפעולת העזרה שסודרה על־ידי פועלי כל העולם לרוסיה הפועלית, כשרעב של כליה ומגפות איימו להחריב את השארית, שהניחו שונאיה הפנימיים והחיצוניים של ממשלת־הפועלים אחרי מלחמות ובלוקדות של ארבע שנים רצופות.

הוועד־הפועל של ההסתדרות פנה אז בקול־קורא לכל פועלי ארץ־ישראל לבוא לעזרת הרעבים, וביום י“ז סיוון תרפ”ב שלחנו על־ידי האינטרנאציונאל הוינאי,⁷ את הסכום של 236,07 לי"מ, תרומות חברינו לנגועי הרעב ברוסיה.

הסתדרותנו – מהי?

בזה גמרתי את הדין־וחשבון מפעולות ההסתדרות.

ועוד מלים אחדות על ההסתדרות עצמה. דיברתי על העצים – אגיד דברים אחדים על היער.

מהי הסתדרותנו?

יאמרו: קיבוץ מאורגן של 8,000 פועלים. אחרים יוסיפו: ברית אגודות מקצועיות. הגדרה נכונה, אך לא אומרת כלום. אם מי שהוא יענה על השאלה “מה זה לב”? בהגדרה שזהו מן שריר־בשר, בעל צבע אדום, שמשקלו כך וכך, וצורתו זו וזו – כאילו לא אמר דבר. כל עוד לא יבאר את התפקיד הפיסיולוגי המרכזי והערך החיוני המכריע של “שריר” זה בגוף האדם. דוגמא זו הבאתי ולא במקרה.

הסתדרתנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם העברי, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית, מרכז שאליו נמשכים בנימים טמירים וכמוסים כל זרמי המרץ והחיים של גוף האומה המתנער, ומתוכו הם נפוצים ונקלטים לתוך הרקמה החדשה של בנין עתידנו בארץ.

תנועתנו, תנועת־הפועלים העברי בארץ־ישראל, היא התמצית המגובשת של כל התסיסה הגדולה הלאומית והסוציאלת כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו.

תנועתנו היא הביטוי המרוכז, בשפת המיפעלים והמעשים של מאוויי התקופה ושאיפת השחרור וההתחדשות המפעמים והמפעפעים ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ.

בקרקע העם צמחה תנועתנו. שרשיה אחוזים ומעורים במעמקי ההיסטוריה העברית, ומתוך מאות ואלפי שנים של סבל וצער, תקווה וחזון יונקים הם.

כנימים הדקים של שרשי העץ החבויים בעבי הקרקע וגומאים את המיץ החי השוטף ועולה בשבילים נעלמים לתוך גזע העץ ומצמיח ענפים ובדים, עלים ופרחים, וגם פירות – כן גזע תנועתנו נטוע בקרקע האומה ובעברה, ובשרשיו הכמוסים הוא יונק מתוך המעמקים של דורות ומעביר את שפע החיים ומעמיד ומצמיח נוף חיי העבודה החדשים בארץ.

עשרות דורות של מאויי־הגאולה וחבלי־משיח וצמאון חיים ויצירה קמים ונעורים בתנועתנו, בתנועה זו שראשיתה – העליה מהגולה; ואחריתה – בעבודה בארץ – מי ישורנה.

האיש אשר לא ידע את קשרנו עם הסבל הגדול של עברנו, ועם החזון הגדול של התקומה וההתחדשות, התחיה והגאולה בדורנו – לא יבן ולא יכיר מהי תנועת־הפועלים שלנו.

והכרה זו חובה היא עלינו. כי רק מתוכה נבין ונעריך את השליחות ההיסטורית הגדולה, המכרעת, שהוטלה על הפועל העברי בארץ־ישראל.

הרצאה בועידת הסתדרות הפקידים ט“ז אייר תרפ”ח

בהסתדרותנו הכללית לא נתעוררה מעולם כל שאלה על הסתדרות העובדים ובעלי האומנויות החפשיות, ואיני יודע מה היתה כונת מסדרי הועידה בהציגם סעיף זה על סדר היום. בתוכנו לא היתה דעה שיש כאן שני צדדים ויש צורך לקבוע את היחס ביניהם. ההסתדרות הכללית ראתה את עצמה כמולדת הכללית של כל העובדים בארץ בלי הבדל מקצוע, ואיני יודע אם הוצגה פעם באחת הועידות או המועצות של ההסתדרות השאלה על היחס לסוג מסוים של העובדים. כמובן עומדת לפנינו שאלת כל אותם העובדים העומדים מחוץ להסתדרות, אם גדול הוא באומנויות החפשיות מאחוז העובדים האחרים. אבל בבעלי האומנויות החפשיות כבעובדים אחרים אנו רואים שותפים וחברים לעבודה ולארגון.

לא כן, אמנם, היה הדבר בארצות אחרות. כמעט בכל מקום שיש בו תנוּעת פועלים היתה קיימת במשך זמן רב, ובהרבה ארצות קיימת עוד כיום, מחיצה בין ארגון הפועלים ובין הארגונים של בעלי האומנויות החפשיות. שונים ביסודם הם שני הארגונים, כאשר נבדלים היו שני סוגי העובדים האלה באורח חייהם, בתנאי עבודתם ובמקומם בחברה. ארגוני־הפועלים הראשונים קמו מתוך מרד הפועל, אשר ראה את עצמו עשוק ומשועבד וגזול־זכויות בחברה הקיימת. תעודת הארגון היתה להילחם על זכוּיות שהמשטר הקיים גזל מהפועל המושפל והמקופח. הארגון של בעלי האומנויות החפשיות היה, להיפך, ארגון של חוג עתירי זכוּיות, העומדים כמעט על השלב העליון של החברה. תפקיד ארגונם היה להחזיק בזכויות היתירות ולהגן על הפריבילגיות אשר נהנו מהן בחברה, אגודת בעלי האומנויות החפשיות – עורכי־דין, מהנדסים, רופאים, מבקרי־חשבונות – היו מעין צֵכים סגורים של מעמדות בעלי־זכוּיות, השומרים בקנאה רבה על יתרונותיהם וחוסמים את הדרך בפני כל זר לבל ייכנס לתוך מחיצתם ויצטרף אליהם. בין ארגוני האומנויות החפשיות ובין ארגוני המוני הפועלים רבצה תהום. מצד אחד – עתרת זכויות, שפעת־כבוד, משכורת גבוהה ומופלגת; מהצד השני – חוסר כל, שכר עוני, קיום עלוב ומזולזל. כוחם של הראשונים היה במיעוטם, כוחם של האחרונים – בריבוים.

במשך הזמן נשתנה אמנם המצב. מצד אחד הצליח הפועל על־ידי ארגוּנו לעלות בסולם החברה. בכוח מלחמתו המעמדית כבש לעצמו הרבה מן הזכוּיות אשר עשקו ממנו: זכות ההתארגנות, זכות הבחירה, זכות לקיום אנושי. במשך הזמן קנה הפועל לעצמו הכרה עצמית והכרת החשיבות של העבודה בחיי החברה. הפועל למד לדעת שהעבודה, אשר שימשה במשך מאות ואלפי שנה סימן של עבדות והיתה בזויה בעיני המעמדות השליטים, היא בעצם הערך האנושי היקר ביותר, היא היא שאַר־האדם, אשר אין להתבייש אלא להתגאות בו. עלתה ההכרה העצמית של הפועל, עלתה חשיבות העבודה בעיניו ובעיני החברה; תנאי חייו הוטבו ושופרו, משקלו הציבורי והמדיני גדל. מאידך גיסא, הורע מצבם הכלכלי והחברתי של בעלי האומנויות החפשיות. התפתחוּת החיים הכלכליים והשינוּיים החברתיים אשר התחוללו בעקבותיה, הביאו לידי כך שהחוג המצומצם של בעלי אומנויות חפשיות נתרחב לאט לאט. בתי־הספר הבינונים והעליונים, שהיו פתוחים מקודם רק לבני האצילים והעשירים – נפתחו לכל חוגי העם. המדע והאמנות יצאו מרשות יחידים לרשות הרבים. נוצר פרוליטריון אינטליגנטי רחב, אשר תנאי חייו לא שונו בהרבה מתנאי חייהם של הפועלים. שני סוגי הפועלים העובדים נתקרבו זה לזה בארגונם, במלחמתם, בשאיפותיהם, בהכרתם המעמדית. אולם המחיצה אשר הפרידה במשך דורות בין העובד הגופני ובין העובד הרוחני עוד לא נהרסה לגמרי ובכמה ארצות עוד קיימות הסתדרוּיות של פועלים לחוד והסתדרוּיות של בעלי אומנויות חפשיות לחוד, בלי שיהיה ביניהם קשר חברתי ושיתוף פעולה ורעיון.

שונה היה מסלולה של תנועת הפועלים בארץ. הכוחות והמניעים אשר פעלו בחיי הפועל העברי בארץ, עצם מוצאו, התהווּתו וצמיחתו של ציבור העובדים כאן, היו מיוחדים במינם, ושיווּ דמות מיוחדת לכל מפעלו וארגוּנו.

לא כעלוּבי־גורל אשר מארת העבודה רובצת עליהם, והם מתאבקים בקשיי חייהם ומתקוממים נגד נושיהם ומקפחי שכרם, מבלי הָבין זמן רב את היעוד ההיסטורי הגדול של מלחמתם המעמדית – כי אם כשליחי עם מתנער ומפלל לגאולת־עבודה ותקומת־מולדת העפילו ועלו הפועלים העברים לארץ, וחזון הגאולה והתקומה ריחף לפניהם בכל כיבוש גדול וקטן, אשר כבשו מתוך רצון חלוצי והכרת שליחותם ההיסטורית. תעודת־החיים אשר הדריכה את הפועל היהודי בכל מאמציו בארץ קבעה גם את דרכי התארגנוּתו המיוחדים.

הדבר הראשון המציין את תנועת־הפועלים בארץ – זהו בסיסה הארגוני הרחב. הסתדרות העובדים מאגדת יחד את פועלי העיר ופועלי הכפר, את הפועל השכיר עם הפועל העובד ברשות עצמו, את העובד הגופני והעובד הרוחני.

ברוב הארצות רחוק פועל הכפר מפועל העיר כרחוק מזרח ממערב. בעוד שפועלי העיר הם בחלקם הגדול מאורגנים יפה ומהווים את החלוץ של התנועה הסוציאליסטית, הרי פועלי הכפר ברובם זרים לכל תנועת־הפועלים ורחוקים מארגון. אפילו בארצות בהן כבר נתארגן הפועל החקלאי, אין רישוּמו ניכר בחיי התנועה. אצלנו היה ההיפך. הסתדרות הפועלים החקלאים קדמה לארגון שאר הפועלים. מתוכה באה הדחיפה לאיגוד כללי של פועלי הכפר והעיר, והיא משמשת עד היום עמוד־התווך של הסתדרות העובדים הכללית.

ארגון הפועלים בארץ הרס מחיצה שניה המפרידה, כמעט בכל הארצות, בין הפועל השכיר המוכר את כוח־עבודתו לקבלן, לבין הפועל העובד ברשות עצמו, החי על יגיעו בלי נצל עבודת זולתו. לא ידוע לי שום ארגון של פועלים במקום אחר, המאחד את שני סוגי העובדים האלה, אם כי המגמה השלטת עכשיו בתנועת־הפועלים היא לקרב את הרחוקים ולמזג את שני החלקים האלה של המעמד העובד, אם לא בארגון מקצועי אחד, הרי לכל הפחות בארגון פוליטי אחד. בתנועתנו נתאחדו שני סוגי העובדים מאז התחילה התארגנותו של הפועל.

גם לא היתה קיימת בתוכנו התבדלות העובד עבודה גופנות מהעובד עבודה רוחנית. תנועת־הפועלים בארץ החשיבה את הערך המוסרי, הלאומי והסוציאלי של העבודה הגופנית. העבודה בשדה, במחצבה, בסדנה – הועמדה בשורה הראשונה של מערכת התמורות והכיבושים אשר הוטל עלינו לבצע במילוי שליחותנו בארץ. אולם יחד עם ראיית העבודה הגופנית כעיקר לאומי וסוציאלי מכריע במפעלנו בארץ, הכירה תנועתנו מראשית צעדיה את הערך החיוני של המדע והטכניקה ושל כיבושי הרוח, וידעה כמה חשוב השימוש במכשירי התרבות בשביל כל פעולתנו בכפר ובעיר. וכל עוד לא הוכשר הזיווג השלם והאורגני של עבודת היד והמוח בנושא אחד, ראינו צורך חיוני בהתמזגותם הארגונית של עובדי היד והמוח, וחתרנו תמיד לאַחד את כל העובדים למקצועותיהם בלי יוצא מן הכלל. וברית־העבודה הכללית שהוקמה בארץ, הנקראת בשם הסתדרות העובדים, מקפת את כל מקצועות העבודה, הגופנית והרוחנית ללא הבדל.

הדבר השני המטביע חותם מיוחד על הסתדרותנו – ומתנֶה את בסיסה הארגוני – זהו חוג־הפעולה הרחב, המקיף וממצה את כל תכניה ומאוַייה של תנועת התחדשותנו ותקומתנו הלאומית והמעמדית כאחת: ארגון מקצועי, השבחת תנאי העבודה, קבלת עבודה, סידורה והגשמתה, הגברת העליה וקליטתה, הנחלת השפה וההשכלה להמונים וטיפוח התרבות העברית, פיתוח ההכרה המעמדית, חינוך הדור הצעיר, שקידה על הון לאומי ומעמדי, בנין ישובים חקלאים ופיתוח משקים בכל ענפי העבודה בכפר ובעיר, סידור אספקה קואופרטיבית והקמת מוסדות אשראי ועזרה הדדית, ביטוח הבריאות והחיים, איגוד קיבוצים משקיים והתישבותיים, מלחמה לזכויות מדיניות ולאומיות, לחוקת הגנת העובד והעובדת, לארגון הישוב, לאוטונומיה לאומית, טיפוח הקשרים את העובדים הערבים, הכשרת חלוצים בגולה והעברתם לחיי העבודה בארץ, ריכוז המוני העם סביב המפעל הציוני וקשרים את תנועת הפועלים הבינלאומית – כל אלה הם חלקים אורגניים מתכנית הפעולה של ההסתדרות.

היקף־הפעולה־והארגון הרב של ההסתדרות טבוע במהותה של תנועת־הפועלים בארץ. ציבור העובדים הצומח וגדל בארץ מתוך העליה רואה את עצמו לא רק כהתחלה של מעמד עובד בריא ונורמלי, אשר לא ניתן כמוהו לעם היהודי בגולה, אלא גם כגרעין וכדיוקן־העתיד של עם עברי חדש. ההסתדרות הכללית משמשת בידי הפועל לא רק מכשיר מעמדי להגנת עניניו ותביעותיו המיוחדים, אלא גם סדן־יצירה לאומי לחשל עליו את עתידות העם העברי המתחדש. הפועל התארגן בהסתדרות לא רק לשם הגנה על תנאי העבודה – אלא קודם כל לשם העבודה גופא. גורל המפעל ההיסטורי של תנועתנו בארץ כרוך בעבודה שאנו עושים בארץ וההסתדרות הכללית היא הביטוי הארגוני לאחריות הקיבוצית של ציבור הפועלים לעבודה זו.

בארצות אחרות היתה תנועת־הפועלים בראשיתה דואגת אך ורק לתקנת תנאי העבודה הקשים. הפועל ראה את עצמו כלי־שרת עיוור בידי ההון, העובד בעל־כרחו ברשות אחרים, ולא היה לו כל ענין בתוצאות עבודתו והצלחתה. זה היה עסקו של נותן־העבודה. גם לפועל בארץ יש מלחמה על השבחת תנאי העבודה, בין שהוא עובד במשק פרטי ובין שהוא עובד במשקו הוא. אולם תנועתנו מעונינת בעצם העבודה, לא פחות מאשר בתנאיה. העבודה אינה רק אמצעי של קיום, אלא תעודת־הקיום. תנועתנו אחראית וחרדה לעבודה גופא, פריונה, טיבה והתאמתה לתכליתה.

מתוך יחס זה לעבודה אשר אנחנו עושים בארץ אין אנחנו יכולים להפלות בשום פנים בין סוג אחד של עובדים למשנהו ולהניח את מישהו מחוץ לארגון הכללי, זאת אומרת, מחוץ לאחריות הכללית. הואיל ואנו מרגישים עצמנו אחראים לעבודה הנעשית בארץ ולמפעל המתגשם על־ידי קיבוצי עובדים בני מקצועות שונים, בעבודה גופנית ורוחנית – אין אנו יכולים לוַתר על הקשר הארגוני ועל האחריות הקיבוצית של כל המקצועות למיניהם. העובד המכיר באחריותו כלפי המפעל בשלמותו רואה את עצמו מאוחד עם כל אלה המשתתפים בהקמת המפעל. כל המעמד העובד למקצועותיו מופיע כחטיבה אחת, יחידה ושלמה, לא רק מתוך היותו נתון בתנאי עבודה המקרבים את כל חלקיו זה לזה, לא רק מתוך עמדוֹ יחד במלחמת־הקיום, אלא מתוך האחריות הכללית, הבלתי־נפרדת כלפי המפעל המשותף, אשר לא יבוצע בלי השתתפותם המלאה והמתאימה של כל המקצועות השונים.

האחריות הכללית, המשותפת, הקיבוצית למפעל – היתה אולי הכוח המוסרי המכריע אשר ליכד ואיחד את ציבור העובדים בארץ לחטיבה ארגונית יצוקה אחת.

ברוב הארצות היו תנאים מוקדמים, הטבועים בהווי החברתי של הפועלים, אשר הכשירו את מעמד הפועלים להתלכדות והתמזגות ארגונית: מוצא חברתי משותף, הווי ציבורי ותרבותי־כלכלי. על־פי רוב היו הפועלים בני פועלים ובני־בניהם של פועלים. המקצוע גופא יש שהוא עבר בירושה מדור לדור. רוב העובדים היו בני ארץ אחת ושפה אחת. מדרגת תרבותם היא לרוב שווה. ועוד בטרם קנו לעצמם הכרה מעמדית אשר ליכדה אותם להיות קיבוץ מאוחד ביודעים, כבר היו מהווים – בכוח המסורת המשותפת וההווי המשותף – חטיבה אחת.

לציבור העובדים בארץ לא היו כל התנאים המוקדמים האלה. להיפך, מוצאנו, חינוכנו, עבָרֵנו, הרגלינו ותכונותינו הנפשיות שהבאנו מהגולה הכשירו אותנו פחות מכל להתארגנות לחיים קיבוציים. ביסוד ההווי הקודם שלנו היה מונח הפירוד. לפי מוצאנו החברתי אנו שייכים לחוגים סוציאליים נפרדים. נתקבצנו הנה מארצות שונות בתרבותן, בהלך־רוחן החברתי ובמזגן הפוליטי. שפתנו היתה מעורבבת, בחינוכנו היינו נבדלים ונחלקים. המסורת הציבורית שעזבנו מאחרינו בגולה נטעה בנו הרגלים ונטיות אזרחיים, ודור־הפלגה זה שעלה לארץ הקים במשך שנים אחדות ארגון מקיף, כולל ומוצק, שמעטים כמותו בתנועת־הפועלים העולמית. מה הפך את אבק־האנשים הפורח ליחידה אורגנית אחת? במה גבר על נטיות הפירוד ההתפוררות ששלטו בעבָרוֹ? במה נִפלה מכל שאר חוגי הישוב העברי בארץ אשר עד היום הזה לא עלה בידם להתלכד ולהתארגן, אם כי הם הקדימו לבוא לארץ בדור שלם? האין זאת ההכרה וההרגשה העמוקה של האחריות הקולקטיבית לגורל המפעל, מפעל־חייו, אשר לשמו עלה הפועל העברי לארץ? האחריות המשותפת למפעל־העבודה בארץ היא אשר ציותה לכל העובדים את האיחוד ויצרה את ההסתדרות הכללית.

האחריות הזאת משתפת לא רק את הפועלים, העושים בעבודה פיסית, אלא את כל העובדים למקצועותיהם השונים, לרבות עובדי המדע, הספרות, האמנות, החינוך, הטכניקה והמשרד.

הפועל העושה בעבודה שאינה שלו, העוסק במלאכתו על אחריות בעליו, ממלא את חוק עבודתו כראוי בלי שיתן לבו על עבודת המהנדס, המפקח, המתַכן, מנהל־החשבונות. הדאגות לחישובי המהנדס אם מדויקים הם, אם תכניותיו נכונות; אם הפנקסים והחשבונות מתנהלים בסדר; אם כל חלקי־העבודה נעשית בהתאמה הדדית ומכוּונים לתכליתם – כל הדאגות האלה הן על בעל־הבית. עליו האחריות לקיבּוֹלת בשלמותה. אולם הפועל הרואה את העבודה שהוא עושה כעבודתו הוא, ואינו מרגיש עצמו פטור מהאחריות השלמה למפעל שבו הוא משקיע את אונו וכשרון יצירתו, מכיר בערבוּת ההדדית של כל השותפים בהקמת המפעל. בארגון הכללי מתגשמת הערבות והאחריות ההדדית של כל המשתתפים במפעל הכללי. המפקיע את עצמו מהארגון הכללי, מפקיע את עצמו להלכה ולמעשה מהאחריות הכללית לגורל המפעל.

בכל מקום שאנו מוצאים בארץ יחידים וציבורים של עובדים העומדים מחוץ להסתדרות הכללית – אנו מוצאים בהם חוסר דאגה וחוסר אחריות לגורל מפעלנו בארץ.

תביעת ההסתדרות הכללית מכל עובדי הרוח להתיצב בתוך שורותיה, אינה נובעת אך ורק מתוך הצורך והרצון להגביר את כוחה הארגוני של תנועת־הפועלים ולשמור על שלמותה ואחדותה הגמורה. תביעה זו היא קודם כל מוסרית בתכנה ובמהותה. הצטרפותו של המורה, הסופר, המהנדס, הרופא – לציבור העובדים והסתדרותו הכללית היא צו מוסרי של העבודה לכל הנושאים באחריותה. זוהי הצטרפות לשליחות, ליצירה, לאחריות, למפעל.

בועידה השמינית של ההסתדרות, ו' ניסן תשט"ז–18 במארס 1956

אפתח בארבע שאלות “מה נשתנה”? א) במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות העובדים בארצות אחרות? ב) במה נשתנתה מדינת ישראל מכל שאר המדינות? ג) מה נשתנה בחיינו מאז הוּקמה ההסתדרות? ד) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה? ואולי שאלת השאלות היא – כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנוּת ליעודי ההסתדרות והמדינה?

אך לפני שאנסה לענות על השאלות, אני רוצה להביע הסכמתי המלאה לתביעה שהשמיע הבוקר החבר נמיר על דצנטרליזציה ודמוקרטיזציה (אני מבקש סליחה על המלים הזרות) של הארגון המקצועי. אני הסכמתי לכך עוד לפני אחת־עשרה שנה, בועידה הששית של ההסתדרות, שבה הצעתי: א) להקים הסתדרויות ארציות לפי תעשיות; ב) להחליט על עצמאות האחריות, ההגדרה וההכרעה העצמית של הסתדרויות אלה בפעולות המקצועיות, תוך מסגרת כללית ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו אשוב לשאלות שהצגתי.

במה נשתנתה הסתדרותנו מהסתדויות פועלים בארצות אחרות?

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממַצה יחוּדה העיקרי והמַהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מיסדיה ובוניה הביאו ליסוד ההסתדרות ועיצבו דמותה ומגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מיסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מיסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משַׁני אורח־החיים של העם, כובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה. ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החפשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד – היתה המגמה המכַוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגת הפועלים המעטים הנמצאים בארץ, השוקדים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחת המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשת ובים, להנחילם לשון־עמם המאַחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם והיא משמשת מופת לאנוֹשוּת הנאבקת על גאולתה.

בכל ענפי פעולתה ההתישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית, ראתה ההסתדרות לפניה גם צרכי יום־יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה על הטבת תנאי העבודה והשכר ועל הרמת פריון העבודה ויצירת משקי־מופת; על בטחונו הכלכלי של הפועל ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחָלצוּת המתישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנושיות של מעמד העובדים ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכויותיה ההיסטוריות במולדתה; על שויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדוֹת ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות ועל אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביַמאוּת ובאויר – ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי חברה חדשים בנויים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון – והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכִיוֵן פעולותיה – אולם אחריותם ושליחותם ההיסטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו. גם מדינת ישראל, עם היותה עמוסה בכל המוטל על מדינות אחרות, היא יחידה במינה ושונה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה – רק ששה אחוזים, בימינו אלה – 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים – ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו, הרבים מאתנו פי כמה, חורשים מזימות למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן: קיבוץ גלויות רב־ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינון הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוּס כל חלקי הארץ; קיום ריבונותה של המדינה, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

אך עלינו לעמוד עכשיו בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה, כי בתקופה זאת אין העם היהודי בישראל ואין ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרות ערוכים לקראת משימות אלה המַתנות עתידנו וקיומנו. ואיננו ערוכים הן בגלל השינויים אשר נתחוללו בעם ובציבור הפועלים מאז היוָסד ההסתדרות והן בגלל ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית בתוך מחננו אנו.

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותים ואיכותיים, במבנה ההסתדרות, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעיה הפנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית – כשם שחלו שינויים גדולים ורבי ערך ומשמעוּת בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: בכסלו תרפ"א נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6.8% מכל הישוב. בעת יסוּד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000 נפש. חברי ההסתדרות היווּ אז 24% מכל הישוב. במשך 27 שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות – פי ארבעים בערך.

בתקופה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החמריים והחברתיים. הוקמו וגדלו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית – בנק הפועלים, “המשביר”, “סולל־בונה”, “תנובה”, הקואופרציה האשראית והקבלנית, קופת־חולים, “משען”, מדור לדור" ועוד – וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנועת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. שתי מפלגות העליה השניה: “הפועל הצעיר” ו“פועלי־ציון”, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגו לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1930 בארץ, ואיחוד “פועלי־ציון”, צ.ס. ו“התאחדות” בגולה. על־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכַוון ביישוב ובתנועה הציונית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים. ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות היישוב העברי, הכשיר הקמתה של המדינה היהודית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההיסטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של ציבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים. בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפַלגות בציבור על חשבות מגמות האיחוד והליכּוּד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה כל הזמן ההגמוניה הרעיונית בהסתדרות בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בציבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליה ציבור פועלי העיר; וגם בציבור זה פַּעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיון פעולותיה.

מקורות העליה, שמהם נבנתה תנועת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים – אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. השוֹאָה שבאה על יהדות זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

נדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל – המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם בארץ – איבדו את עמם, שָׁכלוּ את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם. וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם. ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה, אשר הניחו יסודותיה וציפּוּ לבואה, אינם.

במה נשתנתה מדינתנו מכל המדינות?

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה, כ“ג–כ”ח בכסלו, תרפ“א – 4–9 בדצמבר 1920. אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים – “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" (המאוחדים כיום במפלגת פועלי ארץ־ישראל), “החורש” בגליל, “השומר”, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירושלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסודה, כגון: “המשביר”, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת־העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ. וגם בראשית המדינה היה החזון.

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים. סוג אחד של מדינות, אלה שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן, על־ידי התמרדות והתקוממות מאורגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, במזרח־אירופה ומרכזה, הודו, בורמה ציילון ועוד, ביבשת אסיה. ויש סוג שני, שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות – באמריקה, באוסטרליה – עד שהמתישבים החדשים נתגברו ויצאו לרשות עצמם, בארצות־הברית, המדינות באמריקה הלטינית והדומיניונים הבריטים בקנדה, בני־זילנד ובאוסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית. כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד לשלטון זר. העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאַלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שׂריד יהודי בארץ, אבל תנועת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טוּפח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגָמוּל מעבודה ומאדמה.

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם. בקרב 650,000 היהודים אשר נמצאו בארץ ביום יסוּד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו, כי המדינה באה להקל על חיינו שחָיִינוּ תחת שלטון המנדט הבריטי או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריות והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאות יהודית בישראל זו, שקמה בתנאים הגיאופוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעובדה, כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגושים היריבים נמצאים המרכזים היהודיים הגדולים בתפוצה: בארצות־הברית למעלה מחמישה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים, שהם יחד כשבעים אחוז מיהדות הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה. היהדות הרוסית, שמנתה בתקופת הצארים כחמישה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה. היהדות האמריקאית, שבתחילת המאה התשע־עשרה מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמישים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשנותקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התיצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשׂימה הראשית של מדינת ישראל – קיבוּץ גלויות ובנין משק עצמאי, כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהוּדי אמריקה, ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקאית. יהדות רוסיה, המונה עכשיו כמחצית יהדוּת אמריקה, אין ביכלתה להשתתף, זה כשלושים שנה, במפעל הארצישראלי; לא באנשיה, לא בעזרה חמרית ולא בעזרה מדינית. למעשה, שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקיבוץ גלוּיות בפועל – יהדות רוּסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדוּת אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים, כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קוֹפאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה, וברוּסיה ייפּתחו פעם השערים לעליה. – – –

מה נשתנה בהסתדרות?

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבּעשרים ושבע השנים שחלפוּ מאז יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתחילת 1956 נמנים עמה 552,145 חבר. אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהווּ גם במדינה וגם בהסתדרות. נעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה. סימניהם נתגלוּ עוד כמה שנים לפני כן והשינוּי העיקרי הוא שלאט לאט פּינה המניע החלוּצי את מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשוּ אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד בכללו, כשליח האוּמה – נהפכוּ מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוּד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהוּת שלמה ביניהם. בראשית התנועה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסוּדה ולגידולה של ההסתדרות עד התיצבות פּועלי ארץ־ישראל בראש התנועה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנועה ומכוון פעוּלותיה. בדין־וחשבון הראשון שמסר הועד הפועל מפעולת ההסתדרות מיום יסוּדה עד הועידה השניה – בשבט תרפ"ג, 1923, לפני 33 שנים – יכול היה נציג הועד הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלו:

“הסתדרותנו, הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנועת הגאולה של העם, מרכז תנועת הדם של עורקי תחייתנו הלאומית והסוציאלית. תנועתנו, תנועת הפועלים העברית בארץ־ישראל, היא התמצית המגובּשת של כל התסיסה הגדולה, הלאומית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנו. תנועתנו היא הביטוי המרוכז בשׂפת המפעלים והמעשים של מאוַיי התקופה ושאיפות השחרור וההתחדשות המפעמות ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ”.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה. ומשני טעמים: שלילי וחיוּבי: 1) כָּהָה אוֹרוֹ של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדותו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבות ההדדית, וגדל כוחו של האינטרס החלקי־האישי, המקצועי, המשקי, הגוּשי והמפעלי; 2) במדינה קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולל מהסתדרות העובדים. ועלינו להסיק משתי עובדות־יסוד אלה המסקנות המוּכרחות.

השינויים בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות

בתקופת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחותה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהודיים. המשכת תפקידים אלה לאחר יסוּד המדינה היא מעמסה מיותרת על ההסתדרות ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומקורות מימי הארץ. למען הבטיח חלוּקת־עבודה צודקת ויעילה – וגם הצדק וגם היעל בחלוּקת העבודה הם חיוּניים לעובד ולמשק – יש צורך בלשכת־עבודה ממשלתית בשיתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח, כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוקתם צריכים להיות בידי המדינה, ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוּח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחישוּף מקורות מים נעלמים להפראת האדמה הצחיחה, שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוּזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסוּר. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ה“הגנה” ומילאה בתקופה ההיא שליחות לאומית רבת־הוד וגבורה, כאשר עשה “השומר” בזמנו. אבל עם הקמת המדינה – הבטחון הוא משׂימה ממלכתית ראשונית, וצבא־הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים – כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים. מבלי לעמוד על פּרטים אני סבוּר, שיש לקבוע כלל יסודי: כל שירות הדרוש לכלל האזרחים – על המדינה לעשותו.

כשאני אומר מדינה, אין הכוונה למנגנון הממלכתי דווקא. שירותים רבים אפשר לקיים בצוּרה יעילה יותר על־ידי ארגוּני הנהנים והצרכנים, כמו למשל שירות הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וציבורי, אם, למשל, השירות הרפואי ייהפך כולו לשירות המתנהל על־ידי מנגון פּקידותי של המדינה, לאחר שהרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, אירגנו בכוחות עצמם עזרה רפואית על־יסוד עזרה הדדית, שהגיעה לרמה גבוהה. אולם המדינה חייבת להבטיח ביטוח־בריאות כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגון מבוטחים של קופת־חולים, יקבל עזרה רפוּאית ישר על־ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האוטונומיה של ארגוני המבוטחים בקופת־חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפו לארגונים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרוצה בריכוז כל הפעולות האזרחיות וכל המפעלים בידי המנגנון הממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות – בעיריות ובמועצות המקומיות – כך היא צריכה לאַמץ היזמה העצמית של ציבורי אזרחים בכל צרכי ציבור, שאינם צמודים לתחומים טריטוֹריאליים. אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טיפלה בו לפני יסוּד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט – אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

היקף־הפעולה המיוחד להסתדרות לא יצטמצם, גם לאחר יסוד המדינה, בפעולה מקצועית וקואופרטיבית, לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליח ההיסטוריה היהודית וחלוץ מַגשים של העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפּכני, אם לא תהיה גם להבא ברית מחדשי מולדת ואומה ובוני מדינה למופת. זאת אומרת, חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אַפליה וניצול. והיא תעשה שליחותו ההיסטורית של המעמד העובד, אם יחד עם פעולתה המקצועית תהיה בשוּרה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ותבין מעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבוּת – אין עוד הבדל בין עבודה עברית ועבודה לא עברית. כל פועלי ישראל, יהודים ולא יהודים, שווים בזכויותיהם ובחובותיהם. מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהוּתה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה ממשקל העבודה העברית המונח ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, על רמת פריונה ומעמדה בעם. והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה – אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל הונאה עצמית השינויים שנתחוללו בתוכנו מאז קום ההסתדרות, וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו רק מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתוך ציבור הפועלים, ושינויים עמוקים יותר חלו בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוּד ההסתדרות, ודמות העולים לאחר קום המדינה אינה כדמות העולים משנות השמונים במאה ה־19, עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולאו דוקא מניע החזון והיעוּד ההיסטורי. ציבור הפועלים אינו קרוּץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנו העליה השניה והשלישית; נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות; והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי־הביניים; ורוב העולים לא ידעו מאבק השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית, אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד לאחר מלחמת־העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתישבוּת, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלוּיות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה ובהתישבות, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה. וההכרח שמביא לעליה ולהתישבות – אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים לאומיים וסוציאליים הקורנים מתוך העבודה וההתישבות, עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתישבים לעיר, למסחר ולרוכלוּת. המעבר של יהודי הגולה, הגמולים מאות שנים מעבודה ומאדמה – לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מערכה זו נתעצם הישוב וחודשה ריבונוּת ישראל. ריבונות זו לא תתקיים – אם מהפּכה זו לא תתמיד ולא תגבּר חיילים במדינה. ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאַיימות על קיוּמנוּ, צפוּי לנו הרס פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה כוחה מהם – יסתתמוּ וייבשוּ.

ואל נתגעגע לשווא ל“ימים הטובים ההם”, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של “השומר”, של ה“הגנה”, של עליה ב'. ואל נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב־אונים בעם ובמעמד העובד, כי קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוּציות הצרוּפה: קמה לנוּ מדינה ריבונית, שיש ביכלתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי־אמצעים שלא חלמנוּ עליהם ב“ימים הטובים ההם”, ודוגמה מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוא צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מיוסדת כולה על התנדבות, ואילוּ בצבא־הגנה לישראל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מישב, מפַתח, כאשר לא יכול להיות שום ארגון מתנדבים לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה שנים אלה, כיבוּשי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי – כולם פרי המדינה. התקדמותנו, התעצמותנו וביצוע חזוננו בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויוזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמוּת המדינה אינה נתונה מראש, והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביוזמתה לבצע אותן המשימות אשר בשליחוּתן עשינו זה חמישים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

שינוי המחר מתוך נאמנות ליעודים

תעוּדתה הנוספת של תנועת הפועלים, נוסף על הפעולה המקצועית והקואופרטיבית לאחר הקמת המדינה, היא משום כך כפוּלה: א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה; ב) ליזום פעולות חלוציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיכולוגיות – שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי – נתרכז הישוב היהודי ברוּבו ברצועה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך – הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישֵׁי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע לעולם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא ייבּנו על־ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהודית. להלכה, כל חלקי תנועת הפועלים מכירים, כי פּיזוּר האוכלוסין ואיכלוּס השטחים הריקים הוא צורך חיוני וגורלי של המדינה. למעשה, עושים כולם ההיפך. כל הגופים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב דווקא. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק פּועלים הזקוּק לבנק הפּועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפּוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירושלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוּכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמובן שפּה מופיעים כל עתוני הפועלים. ובתל־אביב, בירושלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוח, כל טוֹבי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות־הספרים. ורק חלק קטן, מִצעָר, של הנוער החלוצי וחלק ניכר של העולים החדשים הולכים לספָר, לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנועה ברוכה “מן העיר אל הכּפר”, ונעשית פעולה מוצלחת “מהאניה להתישבות”. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפועלים והגופים ההתישבותיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם אין אנו נושאים רעיון פּיזוּר האוכלוסין לשווא – עלינו להתחיל מ“פּיזוּר” המוסדות; בנצרת וּבבאר־שבע, בבית־שאן, בצפת ובאילת – צריכים להימצא מוסדות הממשלה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצטרכו גזברי המשקים ומנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירושלים בכל שבוע לקבל מִלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית וּמדעית. אין גם כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של “דבר” בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית־שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון ברגע האחרון, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי. פיזוּר מוסדות זה מחייב ראשי התנועה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתישב בצפון ובדרום. ואם מהם נבצר הדבר – איך ידרשוּ זאת מאחרים?

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוּטין בעיית העבודה העברית – אבל המאבק על העבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפּרנסים מעבודה בארצות גלוּתם. גם רבים מהפועלים הותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוּסרי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם – גם עבודה גוּפנית וגם עבודה רוּחנית, במקום תיווּך רוכלוּת ומסחר, או פּרנסות גרועות מאלה – ובלי נקיטת אמצעים על־ידי המדינה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים להגדיל מספּר העובדים היצרניים על חשבון השירותים והתיווּכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוּץ מאבק מוסרי רעיוני וממלכתי והסתדרותי לא רק על ערך העבודה – אלא על הגבּרת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמוכה מרמת־החיים שלנו, והפּער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת־חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה – אבל היא אינה מבוססת על פּרי עבודתנו. בלי רמת תפוּקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבּסיס המוּסרי של רעיון העבודה של תנוּעת הפּועלים, ואנו מערערים עצמאותנו וריבונותנו; דיבורינו נגד פּאראזיטיוּת וניצול עבודת זרים הם דברי־הונאה, כל עוד אנו מעלים רמת חיינו על חשבון עזרה מן החוץ.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה – נידרדר במדרון כלכלי ומוסרי, שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאותנו הכלכלית תלוּיה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעוּל הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כּושר התחרות בשוּק הבינלאומי. בלי יִצוּא הולך וגדל – אין לנו עתיד כלכלי, והיצוּא לא ייתכן בלי הוזלת הוצאות היִצוּר. לא הורדת השכר, אלא העלאת התפוּקה – היא המפתח לעצמאות כלכלית. הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינוּן המדינה – יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה על הרמת התפוּקה למען התעצמוּת המדינה.

תנועת הפועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה שהטיף לה גם ברוכוב, כי יעודו של המעמד הבורגני ליצוֹר, ויעוּדו של מעמד הפועלים – לשחרר. אחרי חיפושים וגישושים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית, הגיעה העליה השניה, ואחריה גם העליה השלישית, לידי מסקנה, שעל הפּועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה, אלא עליו להיות בעצמו מתישב וּבונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של ציבור הפועלים בתקופת המדינה נדרשת ביתר שׂאת, כי המדינה פּתחה לפנינו שטחים נרחבים אשר לא ייבּנו בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים; בלי היזמה החלוּצית ובלי העזרה הממשלתית המתוּכננת והמכוּונת, לא נאַכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוּכלסים דרוּשה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיבייים, הקבּלניים והיצרניים – בתנאי שגם פּה ימלאוּ תפקיד חלוּצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוּצרים וּבהשבּחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כָּשרם הסגוּלי לבצר עצמאותה של המדינה, לעבוד יותר טוב, למַעט בשירוּתי תיווּך המיַקרים התוצרת ולהוריד המחירים.

מיזוג גלויות וסילוק הפער בין הישוב הותיק ובין העולים החדשים

בעצם בעלוּת ההסתדרות או בעלוּת המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאומי, אם אין בעלות זו אמצעי להגבּרת היצור ולביצוּר עצמאותנו הכלכלית. משקי הפועלים יתנוונוּ גם בעשׂותם רווחים, אם לא יצליחו לגלות יזמה חלוצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פּריון העבודה ולא יוזילו המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, יש כר נרחב לשוּתפוּת נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

המשׂימה הקשה אוּלי ביותר שהטילו עלינו השינויים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדוּת אירופּה – היא מיזוג גלויות. מי שרואה בעם בארץ חלוקה לשני מעמדות בלבד – בּורגנוּת ופרוליטריון – חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להן כל זיקה למציאות חיינו. אני מפקפק אם המעמד העובד בארץ חלה עליו ההגדרה המַרכּסיסטית של הפּרוליטריון. בעזרת העם יצרוּ לעצמם פועלי ישראל משקי חקלאות, חרושת, מלאכה, תחבוּרה ימית, כאשר אין לשום מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפּיטליסטית. יש במדינה משקים קפּיטליסטיים, ועלינו לעודד זרם הון פּרטי ויזמתו הפּרודוקטיבית וכן לשקוד על הצלת ההון היהודי בגולה. אבל מרוּבים במדינה גם משקים פּועליים וגם משקים ממלכתיים ורוב העובדים השׂכירים, למעלה משבעים אחוּז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרות של פּועלים שׂכירים בלבד, כתנועה המקצועית בכל שאר הארצות. בתוכה מאוּגדים מתישבים חקלאים, שבידם רוב האדמה המעוּבּדת במדינה, בידם קואופּרטיבים של תחבורה, קואופּרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים. הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד – הם משקי המדינה. הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחוּ במציאוּת שונה לגמרי.

החלוּקה רבת־המשמעות המיוחדת לנו והמציגה בפנינו תביעות חמורות היא החלוקה בין הישוב הותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היוּ בישוב גם לפני יסוּד המדינה, אבל אז היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידוּתו של העם נתגלתה ונתחשלה ביתר שׂאת במלחמת הקוממיוּת. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפּער בין היישוּב הותיק וחלק של הישוּב הישן שנשתרש כבר בארץ ובין רוּבו של הישוּב החדש – שלא נשתרש עדיין – צופן בחוּבו סכּנות חמוּרות גם לבטחונה של המדינה וגם למעמדה של תנוּעת הפועלים בעם.

תושבי המעבּרות וישוּבי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד. אבל אחדוּתו ואחידוּתו של המעמד העובד אינה נתונה מאליה ומחויבת המציאות. אין זה מן הנמנע, שהמוני עובדים יתנוּ ידם לאויביה המוּשבעים של תנועת הפּועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, גם של העם כולו, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנועת הפועלים נתונה ומובטחת מראש. בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת החבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס. אמנם אין סתירה מוּכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. אך במה דברים אמוּרים? – אם האינטרס הוא אינטרס הכלל. לרבים, לחלק גדול מחברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי. לכל היותר מקצועי, מקומי, גוּשי. אינטרס זה אינו מזדהה בשלמוּתו עם החזון, ולפעמים הוא סותר אותו, ופועל שהוא חבר ההסתדרות יכול לתת ידו למפלגה פאשיסטית או לארגון אחר העוֹיין לתנועת הפּועלים ולשליחותה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלוּיות. אולם הפּער החברתי, התרבותי והרוחני, במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל יִשוב־עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומדריכים מנוסים בחקלאות, בבטחון, בחיי חברה – אין כל בטחון שישובים אלה יעמדו ביום פּקודה. וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימַגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עוינים למדינה ולכוחות המתנכּלים לתנועת הפּועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי העולים אנשי המושבים, הותיקים והצעירים; אולם חיזוקם המוּסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מההתישבות העובדת – כי אין להעמיס כל העול על התישבות זו – אלא גם מהעיר והמושבה בלווית מורים מובחרים, אחיות ורופאים, שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישוּבי הספָר לזמן־מה – היא סימן טוב לציבור הפועלים. הליכה זו לשבוע או לשבועיים נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה, החוזרים מביקורים אלה, מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי־הספר – אבל אין היא פּותרת בעיית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממוּשך. רק שותפות רבת־ימים בין טובי הנוער בישוב הותיק ובין העולים יסתום הפּער הרה הסכות הבטחוניות והחברתיות.

העלאת הרמה התרבותית של חברי ההסתדרות ותפקיד אנשי הרוח

אסור לנו גם להתעלם מהעובדה, כי רבבות חברים הנמנים עכשיו עם ההסתדרות לא קיבלו כל השׂכּלה יהודית ואנושית; רבים מהם גם לא יודעים קרוֹא וכתוֹב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמישים, אבל המרכז לתרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השׂכּלת בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספּר שנים קצובות. צבא־הגנה לישראל עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להירתע מהקשיים. חברוּת בהסתדרות של פועל שאינו יודע לקרוא היא פיקטיבית, ואולי גם גרוּע מזה.

אינני מאלה המזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיוּם ההסתדרוּת. בלי כל אלה לא תיכּון ההסתדרות. אבל אין אלה אלא הפּיגוּם, ולא הבנין עצמו – בנין ההסתדרות הוּא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוּדי מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנועתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושות מהפּכה עמוקה שלא היתה כמוה זה אלפי שנים: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלוּיים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היום־יומיים בפיתוּח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילוּיי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלוּלי הטכניקה משנים בימינו כל תנאי החיים, הבריאוּת, הריבוּי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. המדינה ותנועת הפועלים חייבות לראות בפיתוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע – ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה – אחת המשימות המרכזיות של פעוּלתן החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. ויש שטחי רוח אחרים שהשם מדע אולי אינו הולם אותם, אבל חשיבותם אינה קטנה ממדעי הטבע, כגון: היסטוריה, ספרוּת, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנוּת, ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במוּבן הצר, כי המדע מסועף וּמפוּצל, ומומחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצומצם במדעים, ובלי השׂכּלה אנושית רחבה יתרושש האדם. ולכן המדינה, וזאת אומרת – גם תנועת הפועלים, אינה יכולה להסתפּק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפּח כל נכסי הרוּח של העם היהוּדי והאנושות כולה. אוּלם חובה עלינו להדגיש דווקא מבמה זו, כי אם לא יעמיקו אנשי הרוח והמדע את קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה – הם לא יַפרוּ ולא יעלו תרבות העם. רק שיתוף נאמן בין עובדי הרוח ובין אנשי העבודה יעשירו יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחת. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב“פיזור אוכלוסין”. חוקרי הנגב, למשל, לא יתרמו מלוא יכלתם למחקר המדבר אם לא יתישבו במדבר. המהנדסים והחימאים, הקשורים עם מפעל ים־המלח, הפוספאטים או מכרות אחרים בנגב – צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקוּמוּ בערבות הנגב. – –

העלאת רמת החיים של הישוב הותיק – חטא שלא יכופר

ועלי לומר דבר בלתי פופולרי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורטים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתכרים למטה מהמינימוּם ההכרחי) – הוא חטא שלא יכופר נגד התגוֹננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתישבות – יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגבּרת הכּוֹננוּת הצבאית וגם הגדלת העליה וגם הרחבת ההתישבות וגם חיסול המעברות וגם ריבוי השיכון בהתישבות הותיקה וגם העלאת שכר הפועלים וגם הורדת המחירים וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות הללו מתישבות יחד; למעשה הן סותרות זו את זו, ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפוּיות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו – מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה היא גם הכוח העיקרי אשר, מחוץ לצה“ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפּתח בימינו הרעה. וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה”ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאוג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש וראשונה ציבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת יצירה ואחריות זו, ייבחנו עכשיו – אם ידעוּ להעדיף צרכי בטחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

אחדות פועלי ארץ־ישראל

ואני חייב לסיים בדבר שאין בסמכוּתה של ההסתדרות להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בועידת ההסתדרות, והוא: אחדוּת פועלי ישראל. הפּילוגים בתנועת הפועלים, יותר מכל גורם אחר, הפחיתו כָּשרה החלוצי, החלישו כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוּסרית. פילוג זה, אם יתקיים לאורך ימים, עלוּל, יחד עם השינויים האחרים שחלוּ בעם ובציבור הפועלים כולו – לערער עד היסוֹד מעמדה המדריך והמכוון של תנועת הפועלים במדינה.

ביסוּד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוצלח להביא לידי שיתופן של כל מפלגות הפועלים בממשלת ישראל – על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי־היסוד מצאוּ כל מפלגות הפועלים, ממפ"ם ועד הפּועל המזרחי, המצע הרעיוני המשותף לכולן. וכל פועל יוכל לשאול בצדק: מדוע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משותף זה, אם הוא משותף באמת? ואם השיתוף במצע אינו אמיתי ואינו עמוק – לא יהא לו קיום. בנוסחאות מוצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריות משותפת – אין ערך ממשי ובר־קיימא. ובדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה הובעה לא פעם חרדה ותקוה: חרדה – שאם הדבר ייכּשל, יוּרע המצב בתוך התנועה והקרעים יתעמקוּ; תקוה – שעבודה ואחריות משותפת במדינה יביאו לידי קירוב לבבות ואיחוּי הקרעים. אחדוּת פּועלים אינה צריכה להתבסס על קולקטיביות רעיונית ושפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת־פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חילוקי־דעות. אחדוּת הפועלים תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוֹד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ, ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנוּיות במחלוקת.

אני בטוח כי דמותה של המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פּנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנועת הפועלים בעם ובמדינה, תלוּיים במידה רבה ביכלתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאַחד איחוד פּוליטי. אני בטוח כי זה הרצון העמוק והכּן של רובם הגדול והמכריע של פּועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פּטוּרה מלהשמיע קריאה זו. מן ההכרח שקריאה זו תישמע במוּקדם או במאוּחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות – בהתנערוּת מוסרית ובתנופה חלוצית – למיזוג גלויות, להפרחת השממה, לפיזור האוכלוסין, ליזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכלתה ותפוקתה, לצמצוּם השירותים, להגברת העבודה היצרנית, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה, לחזון התקוּמה הלאומית והסוציאלית, להגברת הנאמנות והעזרה למדינה, לחיזוּק הבטחון והכוננוּת הצבאית בחזית ובעורף, לגיוּס הנוער להליכה לכפר ולישוּבי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון – לחידוּש אחדוּתה ושלמוּתה הפּנימית של תנועת הפּועלים בהסתדרות־עובדים כוללת אחת ובמפלגת־עבודה מאוּחדת ויחידה.

דברי־פתיחה בועידת הסתדרות הפקידים, כ“ב סיון תש”ט

לועידה זו יש זכות מיוחדת שלא היתה לועידות הקודמות: בה משתתפים פקידי מדינת־ישראל, ויוּרשה לי להקדיש הערותי המעטות לענף חדש זה בהסתדרותנו. עלי לעשות זאת כל עוד אני עצמי כלול בענף זה, כי איני יודע מה יהיה בועידות הבאות. הסתדרות הפקידים שומרת על מקום־העבודה של כל אחד מחבריה, אך משום מה נראה לי שאין זה מענינה לשמור על מקום־עבודתי־אני.¹

ודאי ידובר פה לא מעט על זכויות הפקידים ותביעותיהם. עלי לעמוד הפעם בעיקר על חובותיהם, חובות למדינה ובמדינה.

המדינה בימינו עברה כבר מזמן את השלב הפרימיטיבי שבו היו למדינה שני תפקידי־יסוד בלבד: משפט ובטחון, כאשר הגדירו זאת בני־ישראל בויכוח הקונסטיטוציוני המפורסם עם שמואל הנביא: “ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו”. המדינה המודרנית הרחיבה ומרחיבה משנה לשנה את תחומי פעולתה, ועל משפט ובטחון היא מוסיפה שירותים ציבוריים: חינוך, בריאות, פיתוח, מסחר ותעשיה, העלאת רמת־החיים של האוכלוסין וכדומה.

מדינת־ישראל עמוסה בכל התפקידים של המדינה המודרנית – אולם עליה מוטל עול נוסף, גדול ומרכזי, המהווה את השליחות המיוחדת, ההיסטורית של מדינה זו ומַפלה אותה מכל המדינות בעולם: קיבוץ הגלויות.

ופחות מכל מדינה אחרת בעולם תוכל מדינת־ישראל לפעול בכוח החוק והמנגנון הממשלתי בלבד. גם במדינות אחרות – המדובר במדינות מתוקנות העומדות על דמוקרטיה וחירות – מן ההכרח שהחוק יישען על רצון העם, והמנגנון הממשלתי יהיה עושה דברו של הציבור. בתוך עם בן־חורין אין כופים חוקים על הציבור – אלא העם עושה את חוקיו ונשמע להם, באשר הוא נשמע לרצון עצמו, לרצונו הקיבוצי. ואין המנגנון הממלכתי שולט בעם – אלא משרת אותו וממלא את צרכיו באמונה.

מידת־הכבוד לחוק היא סימן מובהק לרמת התרבות והחירות של עם. כל מה שעם הוא יותר תרבותי ובן־חורין מחברו – גדול בתוכו שלטון החוק והכבוד שכל איש מאישי העם רוחש לחוק המדינה. והוא הדין ביחס למנגנון הממלכתי, ל“משרתי” המדינה. כל מה שהמדינה מתוקנת יותר – גדולה יותר הנאמנות של פקידיה וגדול האמוּן והכבוד של העם ל“משרתיו” הציבוריים, באשר גם החוק וגם המנגנון עושים רצונו של העם ומטפלים בצרכיו הקולקטיביים.

היעוד ההיסטורי המיוחד של מדינת־ישראל לא סגי לו בחוק מתוקן ובפקידות נאמנה.

המשׂימה הגדולה והקשה של קיבוץ־גלויות וכל מה שכרוך בה – פיתוח הארץ, משיכת הון, העלאת פריון העבודה, טיפוח מפעלי תרבות ובטחון – לא תיתכן בלי התנדבות כללית של כל חוגי העם ובלי יזמה חלוצית בכל שטחי הפעולה של המדינה, החל מבטחון וגמוֹר בהתישבות; וההתנדבות והיזמה נדרשות לא רק מבני־הארץ אלא מכל העם היהודי שבתפוצות.

ואף על פי כן לא נגרע מערכם החיוני של החוק והמנגנון הממלכתי גם במדינת־ישראל.

רצונו ודרכו של העם במדינה יתגבשו במתן החוקים וביצועם, ודבר המדינה ייעשה בשוּרה הראשונה על־ידי עובדיה, כי המשׂימה ההיסטורית הגדולה שהוטלה על המדינה מחייבת את עובדיה.

פקידות ציבורית היתה לנו גם בכל ימי גלותנו; היו פרנסים נבחרים ולא־נבחרים. גם להסתדרות הציונית היתה בחמישים השנים האחרונות, ועוד יש לה גם עכשיו, פקידות רבת־פעלים שאין להתבייש בה. היתה פקידות בישוב, בהסתדרות, במוסדות ציבוריים ופרטיים, שעשתה את מלאכתה באמונה. עכשיו יש לנו ענף חדש ורב־ערך: פקידות מדינת־ישראל.

כל התכונות והסגולות שנדרשו לפקידות בכל מקום ובכל זמן – כושר־פעולה, חריצות, נאמנות – יידרשו גם לפקידות המדינה, אך אלה בלבד לא יספיקו.

גורלנו ההיסטורי הטיל על מדינת־ישראל עול כבד שאין דוגמתו בשום מדינה בעולם, עול משולש כבד מנשוא – בטחון, קליטת עליה והתישבות רבתי – אשר רק מתוך מאמצים עליונים נוכל לעמוד בו.

שלוש משימות אלו הן אולי למעלה מיכלתנו – אבל הן מַתנות את קיומנו, חירותנו וגידולנו, ועלינו לבצען אם אנו בוחרים בחיים ובגאולה. בביצוע זה ייבחן דורנו. מה שאין לעשות בשיגרה – אפשר לעשות בתנופה חלוצית. וכל אחד מאתנו – במדינה ובעם – נתבע ליזמה חלוצית והתנדבות מתמדת למען נהיה ראויים לשעה הגדולה בתולדות עמנו.

ותביעה זו מכוּונת בראש וראשונה לעושי־דברה הראשונים של המדינה – לעובדיה, הצבאיים והאזרחיים. אף פעם לא נמסר לעובדי הציבור פקדון יקר וגדול כזה – לא בקהילה בגולה, לא בהסתדרות הציונית, לא במוסדות הישוב והסתדרות העובדים – כאשר נמסר לידי עובדי המדינה. הנכס הגדול והיקר הזה, שנקרא בשם מדינת־ישראל, מחייב את עובדיו. מאלה נדרש יותר מאשר נדרש עד עכשיו מעובדי הציבור. בידיהם הופקדו בטחון המדינה, המפתח לקליטת העולים, פיתוח הארץ ובנינה, שירותי החינוך, הבריאות, הביטוח וכיוצא באלה. בהם גם תלוי כבוד המדינה ויקרה. מה גדולה ועצומה האחריות!

ונודה על האמת: לא ידענו עד עכשיו מלאכה זו, כי לא עשינו אותה זה מאות בשנים, ואיני יודע מה היה כשרנו הממלכתי בימים הקדומים, כשהיינו עומדים ברשות עצמנו. עלינו לעשות עבודה חדשה וליצור כמעט יש מאַין. הרכוש הנפשי, הנסיון המעשי והנכסים האינטלקטואליים שהבאנו אתנו מעבודתנו בישוב, בממשלה זרה ואף במוסדות לאומיים – אינם מספיקים. וכשאני אומר “אינם מספיקים”, אני מתכוון קודם כל לעצמי ולחברי בממשלה. עלינו להתעלות על עצמנו – מתוך התאמצות חלוצית, מתוך עירוי היכולת הגנוזה החבויה במעמקי נפשנו ומתוך הפעלה מכסימלית של סגולות־רוחנו המוסריות והאינטלקטואליות. מה שעשינה עד כה, לפני קום המדינה, לא מספיק ולא יספיק. אנחנו עם קטן ודל, עמוס צרכים רבים וגדולים. באמצעים מועטים עלינו לבצע מפעלים אדירים. שוּמה עלינו מאמץ מתמיד, להתקדם במעלה ההר ולהגיע לפסקה, לשיא. ולאחר שנגיע לשיא נדע ונבין שאין שיא קבוע ועומד, אלא מה שהיה אתמול שיא –– אינו היום אלא שלב לשיא חדש, גבוה יותר. על כל אחד מאתנו, בין שהוא עובד בשירות צבאי או בשירות אזרחי, להעלות בלי־הרף ובלי־ליאות את כושר פעולתו, את פריון עבודתו, את רמת ידיעתו, את מידת חריצותו, ולשפר את טיב מלאכתו ואיכותה.

זוהי אולי תביעה קשה וחמורה. אך אין זו תביעה שהממשלה כנותן־עבודה תובעת מעובדיה, אלא ההיסטוריה העברית היא התובעת זאת מדורנו, הדור שזכה להיות אחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

ולא די שהעובד ישרת באמונה את המדינה – ויעשה את מלאכתו מתוך יעילות רבה, חריצות מתמדת, נאמנות שלמה ומאמץ חלוצי. גם מתוך עבודה מסורה כלפי המדינה אין להתעלם אף פעם מהדבר היקר ביותר שעליו עומדת המדינה – האזרח, האדם החי. עובד המדינה, מן ההכרח שייפגש יום־יום בעבודתו למען המדינה עם אנשים חיים, אשר את צרכיהם מסַפקת המדינה. עובד המדינה נפגש אתו עוד בחוץ־לארץ – כשיהודי מבקש רשיון עליה ושואל על אפשרויות קיום ודרכי החיים במולדת. הוא נפגש אתו בנמל, כשהעולה מגיע לחופי המדינה. הוא נפגש אתו במכס ובמחנה; הוא נפגש אתו בקלט ובמחנה־האימונים, כשהעולה הצעיר מתגייס לצבא־הגנה לישראל. הוא נפגש אתו בלשכת־העבודה, במשרדי הבריאות, כשהוא מחפש עבודה, עזרה רפואית, אפשרות התישבות ועזרה אחרת מאת המדינה. והאדם הפונה לעובד המדינה אינו רואה את המדינה כולה; הוא רואה שליח המדינה ועל פיו הוא שופט את המדינה. ועובד המדינה לא יצא ידי חובתו אם רק יהיה נאמן למדינה ולא יפגוש את האדם החי – הפונה אליו כלשליח המדינה – באהדה, באהבה, מתוך השתתפות מלאה והבנה אינטוּאיטיבית בכאבו, במחסורו, במצוקתו, במרי־שיחו וגם בחסרונותיו ובליקוייו.

מדינת־ישראל נבנית על־ידי עם דווּי, פצוע, מדולדל ומשוסע וקרוע לגזרים – אין לנו עם אחר. וכל יהודי נוטה להרבות בתביעות מזולתו, והוא סבור שהמדינה היא כל־יכולה ועליה לספק את כל צרכיו ומיד, בלי לדעת ובלי להתעניין אם יש או אין בידה האמצעים והיכולת. ויש שהוא בא בטענות מופרזות ומופרכות, וגם כאלו שאין להן שחר, וכך עושים רבים, לא אחד, והטיפול בתובעים ובטוענים יש שהוא יגע ומיגע, כאוב ומכאיב.

אולם עובד המדינה לא יהיה נאמן לשליחותו אם יראה באיש הפונה לעזרתו והדרכתו רק אחד המספרים שבכרטיסיה המסודרת שלו – ולא אדם חי על צרותיו וסבלו וצרכיו החיוניים, ולא יפגוש אותו ברעננות נפשית, כאילו זהו המקרה היחיד שעליו לטפל בו, ומתוך הבנה מעמיקה במצבו ובמצב־רוחו, גם כשהוא בא בתביעות בלתי־מוצדקות ובלתי־מעשיות. עובד המדינה לא יעשה מלאכתו – בלי אהבת־אדם ואהבת־ישראל כאחת.

הוטל עלינו לאסוף אבק־אדם שהיה מפוזר בנכר, בסביבה עוינת וזרה, וללכד אותן לחטיבה לאומית, תרבותי וחברתית, ולהשריש אותו במולדת, לא רק במסגרת חוק ומדינה – אלא גם במסגרת אחוה יהודית ואנושית. ושליחי המעשה הזה המוטל על המדינה – עליהם להצטייד ביעילות מלאה, בנאמנות שלמה ובאהבה רבה, למען תצלח שליחותם.

ועובדי המדינה שדברים אלה נדרשים מהם – הם לא רק העובדים המקבלים שכרם מאוצר המדינה והמשרתים במשרדים השונים של הממשלה, אלא כל עובדי המדינה, כל העובדים במדינה, זאת אומרת, העובדים בשדה ובבית־החרושת, בנמל ובשדה־התעופה, בצבא ובמשק האזרחי, במשרד ובבית הספר, במסחר ובמלאכה, בשירות ממלכתי, ציבורי או פרטי, עבודת־יד ועבודת רוח, במישרין ובעקיפין – כל אלה הם מניחי היסוד של מדינת־ישראל המשוחררת ומבצעי שליחותה ההיסטורית.

ומעומק לבי אני מאחל לעובדי־מדינה אלה שיצליחו לעשות עבודתם ביעילות מכסימלית ובנאמנות מלאה ומתוך אהבה, גם למדינת־ישראל וגם לאדם בישראל – כי רק באלה נעשה חובתנו, ורק באלה נהיה ראויים לשליחות שנפלה בגורלנו.

מלכתחילה לא נועדה ההסתדרות להיות איגוד מקצועי בלבד, אלא ברית בוני מדינה ומחדשי עם. חברי ההסתדרות הראשונים לא באו מעבודה אלא לעבודה; והעבודה לא היתה אמצעי מחיה – אלא דרך לתחיה. בהופעתו בועידת ההסתדרות השניה אמר אלברט איינשטיין: “הולכים אתם בדרך לבנין הסתדרות בצורה חדשה, שכמותה לא הצליח לבנות שום ציבור־עובדים בארץ אחרת. – – נוכחתי לדעת שעתידה של ארץ זו וכל העתיד של גזענו הוא בידכם”. גאון המדע בדורותינו לא הגזים. ההסתדרות לא הלכה בדרך התנועה המקצועית של ארצות אחרות, אלא באה לחולל תמורה יסודית באורח חייו ובמבנהו החברתי של העם החוזר לארצו. מלכתחילה הוטלו על ההסתדרות תפקידים ממלכתיים של בני עם שאין להם מדינה, והם גמולים מעבודה ומהאדמה מאות בשנים. מקור גידולה ומניע פעולתה היו – בעליה. – – אחד הדברים המאפינים את ההסתדרות – שמוצאה מהסתדרות פועלים חקלאים, וההסתדרות החקלאית היא היא שעיצבה דמותה של תנועת הפועלים בארץ, בשעה שבכל הארצות האחרות הפועלים החקלאים הם הפחות מאורגנים והיותר מפגרים; והפלא שבדבר שזה קרה בעם שהיה מאות בשנים מנותק מעבודה חקלאית, ודווקא משום כך.

ההסתדרות הטילה על עצמה תפקידים ממלכתיים לפני קום המדינה, ואין עוד גורם פנימי בישוב שהכשיר בוא המדינה כמו ההסתדרות. בצדק קרא לה דוד רמז ז"ל – אחת ממזכיריה הכלליים של ההסתדרות, שעלה לדרגת שר בממשלה הזמנית – בשם “מדינת ההסתדרות”. בלי כוח כפיה ובלי צורך בכפיה מילאה ההסתדרות, יותר מכל ארגון אחר בארץ, שליחות ממלכתית, ואין זה מקרה שהגוף המפלגתי שניהל והדריך את ההסתדרות כמעט כל השנים הפך לגוף המפלגתי המדריך במדינה. הרבה ממשלות התחלפו בישראל במשך חמש־עשרה השנים הראשונות לקיומה, אולם כל השנים היה רוב פועלי בממשלה, ואותו רוב שניהל את ההסתדרות.

מובן מאליו, שעם הקמת המדינה לא היה עוד צורך שההסתדרות תמלא תפקידים ממלכתיים. המסגרת הכוללת כל תושבי הארץ. והמוסמכת להטיל חובה על כל האזרחים ולחוקק חוקים – היא המדינה, אבל עובדה זו לא הפחיתה ערכה ואחריותה של ההסתדרות, באשר מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, וליחיד ולאיגודים ציבוריים במדינה יש חופש פעולה מלא במסגרת חוקי המדינה, ומעמד העובדים מיועד ליהפך לעם עובד. עובדה היא שהרוח הפועמת בהנהלת ההסתדרות היא הרוח הפועמת בהנהלת המדינה, והכוח הציבורי המכוון את שתי המסגרות האלה הוא אותו הכוח: הרוב בהנהלת ההסתדרות, כאמור, הוא הרוב בממשלת ישראל.

אין זאת אומרת שלא חלו שינויים בהסתדרות עם הקמת המדינה, באשר במהות המבנה שלהן שונות שתי מסגרות אלה זו מזו: ההסתדרות היא ארגון של רשות, ואילו המדינה היא ארגון של חובה. בארץ קיימים רסיסי ההסתדרויות־פועלים מחוץ להסתדרות הכללית, אבל לא ייתכנו רסיסי מדינה מחוץ למדינה, אם כי בשנה הראשונה לקיום המדינה נעשו נסיונות כאלה, שדוכאו במהרה ונפסקו לחלוטין. למדינה יש סמכות של צו וכפיה על כל האזרחים והתושבים בתחומיה. ההסתדרות היא ארגון וולונטרי. מי שאינו רוצה – אינו חבר בהסתדרות, וגם חבר בהסתדרות אין להסתדרות שליטה מלאה עליו, גם בתחומים הנתונים לסמכות ההסתדרות. הסנקציה היחידה שיש בידי ההסתדרות היא הוצאת חבר או חברים מתוכה – דבר שאינו מגביר, בדרך כלל, כוחה של ההסתדרות. בידי המדינה יש, להלכה, כל הסנקציות האפשריות – לרבות ענשי־ממון־וגוף ללא־גבול. אולם ישראל היא מדינה דמוקרטית – ואינה יכול להיות לא־דמוקרטית בלי להתכחש ליעודה המרכזי: קיבוץ גלויות ומעוז היהדות העולמית. ואם כי המדינה, בכוח חלוציותה הממלכתית, מסוגלה לבצע, והיא מבצעת, מפעלים חלוציים כבירים שאין בידי היחיד או בידי ארגון אחר לעשותם – אין ביכולת המדינה לעשות מה שמסוגלת לעשות החלוציות האישית; וחלוציות אישית זו היא שיצרה את ההסתדרות ומפעליה המרובים בשטח ההתישבות, הבניה, החרושת, הספנות, התרבות, ומה שמפליא ביותר – גם בשטח הבינלאומי. אם מדינת ישראל נהנית מכבוד ומתהילה בשטח הבינלאומי – שגם מדינות גדולות, עצומות ועשירות ממנה לא זכו להם – הרי זה במידה רבה, ואולי מכרעת, בגלל המבצעים החלוציים של אישי ההסתדרות ומפעליה, שכמה מהם הם יחידים במינם בעולם, כגון הקיבוץ והמושב.

החברות ההמונית של ההסתדרות בימינו שינתה באורח טבעי לא־מעט צביונה. לחברים רבים, ואולי לרוב החברים, יש היום בעיקר זיקת אינטרס ולא זיקת רעיון, כפי שהיה הדבר כשמספר חברי ההסתדרות הגיע לאלפים ולרבבות אחדים. ואין לזלזל בזיקת אינטרס. רבבות חברי ההסתדרות לא היו מעולם פועלים לפני בואם ארצה, וגם בארץ לא באו לעבודה מתוך רעיון וחזון, כמו הראשונים, אלא מתוך הכרח. ואל נתיחס אליהם בזלזול או באי־כבוד. כאלה הם כמעט כל הפועלים בעולם. גילוי החלוציות בשלושת הדורות האחרונים, שהוליד את ישראל, הוא חזיון יקר בתולדות האנושות, אבל בלי המשכו של גילוי זה והגברתו, ספק אם ישראל תוכל לעמוד – בתנאים הקשים שבהם היא נתונה – במצור השנאה של כל שכניה הערבים, ובמשימות הגדולות והקשות המוטלות עליה: קליטת עולים והשרשתם בתרבות ובכלכלה הישראלית, הפרחת השממה ואיכלוסה ועיצוב חברה חדשה מיוסדת על ערכי הנבואה הישראלית והישגי המדע החדישים ומתחדשים.

שומה על ההסתדרות בימינו להעלות זיקת האינטרס של המוני חבריה לזיקה של רעיוֹן וערך: רעיון הגאולה היהודית והאנושות וערכי אחוות האדם, חירותו, צדקתו ושלוֹמו בקרב כל המין האנושי.

שדה־בוקר, 9.1.1964