כבר בא הבקר וידפק על בתי הקראים לעוררם לתעודת היום. קם גם שמעון חרש-העץ, יוצא החוצה לפני ביתו, משחיז את גרזנו ומחדד בפים–פצירה את המגרה. זוהי הכנה, מין דילוג בינו ובין הברזל, לשנן לו זריזות, כי בנאי הוא ועליו לצאת לבנאותו.
“צפרא טבא!” מברכו גוי-אכר הנושא מעדרו על כתפו בלכתו לעבודת השדה, והקראי משיב לו את הברכה.
“כנראה, יש לך עתה עבודה מרובה. בתקופה חמה זו הכל בונים…” מעיר האכר.
“אם יש צורך או אין – מתפאר שמעון בהכרת-עצמו – לי יש תמיד עבודה. אין פלא. כבר עובד אני שנים רבות ושמי יצא עוד בימי בחרותי בין נותני-המלאכה.”
בינתים יוצאת אשתו רבקה מעוטפה במטפחת גדולה. אות, כי תרחק ללכת.
“לאן, רבצי?! – שואל שמעון – אני יוצא לעבודה… אי-אפשר לי להתעכב פה… ולהשאיר את אביך החולה לבדו, לא יתכן.”
“רק לרגעים ספורים, שמע’צי. רק לקנות בשר בשביל האב…” מצטדקת רבקה.
בבואה לאטליז, כבר הומה שם מקול הנשים היהודיות שהתקבצו לקנות בשר. ר' פייביל – קוראה מעל הסף רבצי הקראית – אבקשך מאוד… תן נא בשר. אין לי פנאי לעמד…"
פייביל הקצב עומד מחוגר סינר לבן המבהיק מן השמנונית ומן הדם הקרוב עליו, וחותך נתחי-בשר. תיכף, תיכף, הוא עונה מרחוק בקולו, העב, ומוסיף בלחש לנשים הקרובות אליו: “קל-דק! תוכל לחכות. לא יחטפה השד בלקיחת הבשר! בטח חולה מי… קמצנים מכוערים. אוכלים בשר לעתים רחוקות…”
הקראית עומדת כעל גחלים לוחשות. הוא צריך לצאת העבודה, האב שוכב שם חולה, והיא עודנה כאן. רק בעמל רב עולה לה להטות לב פייביל, עד שיתרצה לתת בשר בשבילה קודם.
“כמה?” הוא מכריז שאלתו בקול רם למען תשמענה קונותיו.
“חצי פֿונט.” – “חצי פֿונט?” מרים הוא קולו ולגלוג נודף ממנו
“רק בשר כשר, ר' פייביל” משננת לו הקראית.
“כשר, כשר. אם תדרשי בשר כשר, אזי אסור לי לתת טרפה. הזוכרות אתן – הוא פונה לקהל הנשים – את המאורע של הקראי זרח? הוא כבר מת, והדבר נקרה לפני עשרים שנה בערך. זרח קנה תמיד בשר באטליסו של בענדיט הקצב. הוא דרש רק בשר כשר, ובענדיט לא השגיח בזה וירמהו. פעם אחת הרגיש זרח בדבר כי מכר לו מחתיכת טרפה ידועה. אז הרעיש שמים וארץ, וירץ אל הרב שלנו למסרו לדין-תורה. בענדיט טען, כי הוא חשב שמותר להאכיל את הקראי טרפות, יען אינו משגיח בהלכות “בשר וחלב”, אך הרב פסק שהתורה אוסרת מעשה כזה, משום “לפני עור לא תתן מכשול”, ויקנס את בענדיט לסגור לי”ד יום את האטליז. – אל תיראי, הוא מבטיח לרבצי, אני רק קצב פשוט, אך על “דין תורה” לא אעבור".
רבקה מוצאה בספורו של פייביל ראיה בפני הנשים היהודיות כי הרב חושבם ג"כ ליהודים. אך בסתר לבה מקללת היא את פייביל, את הרב ואת הנשים, דואגת רק לשמע’צי בעלה המתמהמה בשלהם ובשלה ללכת לעבודתו, ומתעגמת על כי האב החולה שוכב שם, וצריך לבשר,
במהירות משלמת היא להקצב את המחיר המגיע, ובשעת כריכת הבשר בניר, תשאל בלחש: “האין זה בשר של בן-פקוע?”
"לא. – עונה הקצב בקול צעקני – יודע אני כי בשר בן-פקוע אסור לכם משום “אותו ואת בנו לא תשחטו יום אחד.”
רבצי משתמטת ורצה הביתה ומשארת על שפתי הנשים בת-צחוק. פייביל מראה בקיאותו ולמדנותו בפני קונותיו, ומתקשה בהתול: “אם מדקדקים הקראים רק בכתוב כפשוטו, איך הם מקיימים “עין תחת עין, שן תחת שן”? " ומתרגם הוא את המקרא כפי פירושו של רש”י ליהודית, עד כי מבינות הנשים את כונתו וחדודו, ומיד הן שוחקות בפה מלא.
בשוב רבקה אל ביתה, מוצאה היא את בעלה מתרגז ומתקצף. חצי-שעה בטול-עבודה אי-אפשר לותר כלאחר-יד.
כאשמה מתנצל היא לפניו: “ומה לעשות? יכנס כל פגע רע בהרבן פייביל, כאשר הוא הסב לי עתה פגישה רעה.”
“כן, תירוצים… מה מנך יהלך אם אפסיד שעתי? אחר כך עמוד שמע’צי והרטב עצמך בגשם הנתך, כי עליך לכלות המלאכה בדיוק!”
“ומה לעשות? האינך מכיר בקצב היהודי איך נקלה בעיניו הקראי? אדם גס הוא ומעליב ומבזה. רק בתחנונים רבים עלה לי להפטר מן האטליז. מה לעשות? האקח בשר טרפה, או לא אכין מעט מרק בשביל אבי החולה?”
שמעון נוהם ומחניק את כעסו. יודע הוא כי צדקה אשתו, ובכל זאת אבריו כמו רותתים. מתמלא לבו איזו טינא, והרגשתו כמתריזה כלפי הקראים הראשונים. הם היו בטח גדולים, אנשי אלהים ולו רק התבוננו איך קשה להיות קראי. הם מתפללים לד' שיקל את העול הקשה המכביד על הדורות הבאים בגזרת השחיטה, ועוד.
ומבלי הגה הוא לוקח גרזנו ומגרתו והולך לו. – – –
* * *
לשעה אחת נשתתק המונו של עולם הישוב. ממרום מפזר השמש אלפי חוטי-זהב המשתזרים בענפי אילנות ומתנתקים בפסגת הגגות לפול על האדמה הלוהטת. ומתחת נח הכל. וירגעו הגלגלים שבבתי חרושת, ותנח הבהמה השבה מן המרעה ונסה מן האויר המהבהב, וינפש האדם שעזב את עבודתו, ויכנס בחסות הצל.
עוזב גם שמעון את הקרש, אחרי עבדו בלי הפסק קל מרגע התחלתו, בכדי למלאות עבודת הרגעים שהפסיד בבוקר. בשובו הביתה, הוא משליך מעל כתפיו את בגדו-העליון, מוחה זיעתו מעל פניו בטלאי המזדמן לידו, ויושב עיף ויגע, כמוש כעלה מן השרב, על כסא סמוך לשלחן.
לאשתו אינו פונה, כאשר גם צאתו היה ברוגז. רגעים מעטים יחכה שתגיש לפניו את אכילתו, אבל לשוא.
“האם לא הספיקה השעה עדיין להכין את המאכל?” נזרקה מפיו שאלה.
“אינני יכולה… כנפור1… – מגמגמת היא לקטעין – והמאורע נקרה טרם שהספקתי לשום את הסיר על הכירה…”
שמעון מרים עיניו ורואה שהיא יושבת כמנודה בזוית על ספסל, שעליו פרוש שק המפסיק בינה ובין האחרון משום “וכל כלי אשר תשב עליו יטמא”…
“ובכן… אין מאומה לאכול?” קולו מתרכך, מזדעזע, ופניו מתעוים. לעבד ולעמל בכל התמכרות הכחות מבלי אכול אחרי העבודה, זהו עונש חמור לפועל.
רבקה קמה ממושבה, הולכת לחדר-הבשול ואומרת: אראה. כמדומני שמאתמול נשארו בסיר תפוחי-אדמה מבושלים, ובסיר האחר נמצא חלב-חמוץ." מחכה שמעון לשמוע אם ההשערה נתאמתה, אבל הנה נשמע קול אשתו הנצעקה “אוי, אוי, אוי!”
קם שמעון ונכנס לחדר-הבשול לראות בשלמה הצעקה, והנה עומדת שם אשתו כמתיאשת, נבוכה ומתיפחת: “אוי, נגעתי בשגגה בסיר החלב, שכחתי כליל מרוב עגמת נפשי שאסור לי עתה לגעת מאכל או משקה, ועכשו החלב – טרפה…”
“ותפוחי-אדמה ישנם? ובם לא נגעת?” שואל שמעון בקול גבור מנוצח.
“ישנם ולא נטמאו!”
שמעון לוקח בעצמו כף וקערה, כי אסור לאשתו בטומאתה לנגוע אף כלי ריק, ואוכל ברעבונו את התפוחים מדאתמול לתאבון. נשקטה קצת הקיבה התבענית, אך לא נמלאה די ספוקה, ושוב הוא מתאונן לעצמו: “הרם והרם הגרזן, גזר וגזר הנסרים, ולאכול בשכר זה אי-אפשר… ה”ערל" חפשי, אוכל ועושה הכל כרצונו, היהודי מסבב סחור סחור את הדינים הקשים, רק הקראי ארור לעבד ולסבול… עתה מכרח אני לבשל בעצמי כל ימי הטומאה, ולאבד בידים שבוע תמים של עבודה ושכר, או לזון בפת יבש של נחתום, אף כי עבודתי קשה ומפרכת את הגוף…" ובשצף קצפו ישים מעילו על כתפיו לשוב לבנאותו.
רבקה היושבת בפנתה בשעת אכילתו, מנידה בלבה לבעלה. אבל – האם היא אשמה בזאת? התוכל לשקר לו ולהסתיר את הדבר? הלא “טומאה” עבירה חומרה היא מכל העברות… ובנפול מבטה על מטת החולה, נזכרת היא כי אביה לא טעם היום מעט מרק בשלה. באה בלבה טינא על בעלה שאכל מבלי שום לב לחולשת האב, ועתה יתכונן לצאת מבלי דאוג לו…
“למן הבקר שוכב אבי עזוב לעצמו על ערש דוי… וזה מציק לי יותר מרעבוני…” שומע שמעון מאחוריו את קולה הרועד ומיד הוא שב בחרטה גמורה, רץ לבית שכנו להביא חלב ומעמידו אצל מטת החולה, ושם גם לפניה על הרצפה מן שירי תפוחי-האדמה, בכף וקערה המיוחדים בעבורה להשתמש בם בכל ימי טומאתה עד הטהרה, אולם בעצמו יעזב מהרה את הבית, לבל יאחר שעת העבודה.
רבקה לועסת את המאכל הקר, ומקבלת עליה ענויה, כי על כן קראית היא, בת עדה נבחרה לשמור תורת ד' בצורתה הקדומה והאמתית… אך לבה דואב למאוד בהסתכלה על הזקן עם פניו השקועים וירוקים שסובל היום באשמתה לא-אשמתה, והוא – כנראה – חולה מסוכן, והוא אביה… – –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
בהירות היום מתערפלת, באופק הרחוק שוקע האור ביער צללים, ורוח חרישית מקרר את האויר וכמו מפזר אבקת שחור-ערבים. אף הרחוב הקראי שדומה ביום לזקן-חור שתקני, נשתנה ויהי בערב כאלמנה עטופת-שחורים השקועה בעצבותה.
ודרך חצר פרוצה מתגנב בנדנוד-קל רוח עליז ומלא שריקת-שירה לתוך הרחוב, ונשימתו נעצרה פה למראה השקט הנורא. אולי תעה בדרכו בעופפו בין גנים ואילנות, בשוררו שירה אצילית לירק מתפתח וחי, וכבאו הנה בסביבה המאובנה, נהפכה המיתו לזעקת-שבר מחונקה?…
עיף מעמל היום, מנטל העבודה ודקירות החום הבוער שב גם שמעון לביתו, ומתיצב להתפלל בזוית. נשמתו צריכה לתפלה, למען יקל לה משאה בחיים…
ככלותו שאל בקול נמוך: “רבצי, היש לחם?”
“יש, יש. שמע’צי… אפיתי אתמול די לכלכלת כל השבוע – אך אולי תבשל איזה מאכל וגם את הבשר הנשאר עומד מן הבקר?,,,”
“לבשל עתה מאכל?… לא יתכן. עיף אנכי. ממחרת אקום בהשכמה טרם צאתי לעבודה, ואבשל. כעת נסתפק בלחם”.
“אנחנו יכולים להסתפק… אך אבי?… צריך הוא לבשר…” משמיעה היא כמתחננת, מכאב לב.
שמעון מתבלבל. צדקה… מיד מבעיר הוא אש על הכירה למען יבשל את חתיכת הבשר, מגיש בשבילה פרוסת לחם, ואוכל בעצמו את לחמו על פרוריו.
כשנתבשל הבשר הגיש את הארוחה אל המטה, אך הזקן גמא מעט מן המרק ובבשר לא נגע. מתפלא שמעון. “הן בשר יאכל רק בשבת, וגם במשך ימי השבוע הזה בשכבו עלי ערש, לא הוגש לו עדיין בשר… אם כן מצבו מסוכן…” ילחש לעצמו, ובקול רם יאמר לאשתו “סרה תאות-האכילה מאביך… אדם מורגל לעבודה כשינוח – טבעו משתנה… האדע מה לעשות? נקרא מחר את הרופא…”
מבולבל ממצב מחלת חותנו, עשה שמעון בעצמו את מטתו, כי לה אסור בהיות מגעה מטמא, ובעוד רגעים והשינה שאינה מבדילה בין בני האדם, רחמה גם עליו להשכיחו מרורות החיים, ואת הטומאה החמורה המסבבת לו ענוי וחצי-תענית, למען יקום בבקר – כאשר הסכין – לגרזנו ומגרתו, ולמען ישא הלאה על שכמו הכפוף את סבל הירושה…
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
ממחרת. הבקר הציץ כמו בעין מנמנמת דרך החלון, כאלו קשה לו להפרד מן השינה, בעת אשר התעורר שמעון בהשכמה, וירד ממטתו לגשת למשכב חותנו. אשתו היתה כבר ערה ותספר בלחש שאביה נושם בכבדות למן חצות הלילה. “צריך לקרא רופא” מחליט בעלה, ומיד הוא יוצא מן הבית והולך אל בית הרופא. אמנם בודאי ישן הוא עדיין, אך מוטב לחכות שם בחצר לאחורי הבית, מאשר יראהו איזה רבן בהכנסו שמה. בוש הוא… הלא הרבן רואה במחלתו או מותו של אחד משלהם, קללה להתמעטות הקראים…
כבא הרופא אל החולה, משש את דופקו ועל פניו השתקפה רצינות, מעין יראת-כבוד או פחד בפני המות המטפל בבטחון עם קרבנו.
“ומה, זקן? חלש אתה. צריך אתה ליין טוב…” אומר הרופא מפני הנמוס ומאי-חפצו למרר את הרגעים האחרונים.
“תודה, אדון רב-חסד. אדם זקן אני.” הוא משמיע בקול כאוב.
בהפרד הרופא, יטיף מוסר לשמעון אשר לוהו החוצה, כי דרך הקראי לקרא את הרופא כשהמות כבר משתרע על המשכב…
“ומה, המצב כה מסוכן?…”
“כך… קרוב לגסיסה…” עונה הרופא קצרה.
פני שמעון מתכוצים. מתרשמת עליהם ההשתתפות בגורל חותנו. מלבד כי אבי אשתו הנהו, כמה שנים עבד אתו ביחד וכמה מקרים משלו מקושרים ומשולבים בחיים הכלים האלה… לבו כואב ובתוך צערו הוא נזכר שחיב הוא להוציא מן הבית את כל המטלטלים, לבל יטמאו בטומאת המת…
להתחיל בההוצאה?… קשה לו לצער בזה את אשתו אשר תראה ותבין עד היכן הסכנה מגעת… אך הטומאה, הטומאה… הלא כך גזר הרופא: קרוב לגסיסה… אבל, יחכה עוד קצת… כשיגסס – תוכח רבקה ממילא, ופנאי יהיה עוד גם אז להוציא את הכלים לפני יציאת נשמה… ומתישב הוא מיד, שקשה תהי אז הוצאת המטלטלים בחטיפה, משום כי רק עליו בלבדו מוטלת העבודה… והיא, רבקה, טמאה… אסור לה לעזור ולנגוע כל כלי. ומתחיל הוא להוציא את הספסל הארוך, את השלחן הקטן הנצב בזוית, הכל לאט, בחשאי, מבלי העיר תשומת-לב…
רבקה מרגישה בדבר, נכנסת לחדר השני, ודמעות שוטפות על לחייה. אב זקן, אך בכל זאת אב…
והחולה שוכב על מטתו פרקדן, כאלו תרו עיניו בספון לדעת איזה הדרך תבחור נשמתו ביציאתה. בינתו לא נתסתתרה עדיין, רק גניחות מתפרצות מן הלב המתאבק עם מר המות… ופתאום פונות עיניו אל פנים החדר כחפצות להפרד מאתו בטרם לכתו, ופגש מבטו באחורי חתנו הטרוד בהוצאת השלחן החוצה… זעזוע חודר ונוקב בתוך האיברים הרזים… כך עשו זה לא כבר במות אשתו… הקץ מגיע… חלחלה תוקפת את כל הגוף, הזכרון מתערבב, העינים נסגרות ונפתחות במהירות, והנשמה סובלת הרבה מענוי הגוף המפחד מפני המות…
שמעון שומע את הגניחות, מבין כי הרגעים ספורים, רץ הרחובה ומבהיל את ה“חכם”, ומביאו אתו לאמר “ודוי” עם הגוסס…
לא הספיקה השעה לשמעון להוציא את כל המטלטלים. הכל לבדו… יחידי… ממהר הוא איפא להביא טיט ורפש מן הרחוב, טח את כל הכלים הנשארים, וזוהי תקנה לבל יקבלו טומאה חמורה ויטהרו בהרחצם לאחר שבעת ימים… עסוק הוא במצוה הזאת, בשעה שהלב כואב מבכי רבקה וגסיסת חותנו, והרגעים הרעים מקבלים מרירות כפולה עקב סבל הירושה…
נראה שם אור אצל המטה. ה“חכם” הדליק נרות ויעמדם מראשותי המת. ופתילות הנרות שולחות לשונות עשנות ועצובות, ומפיצות סביבן צללי-אפיסה… בכי איום הסתער מפי הבת שאך עתה נגלה לה רוחב חזיון-האבל בכל הקיפו, וגם עיני שמעון רוטבו.
שכנים ושכנות מלאו את הבית לקול הבכי, וחד לחד ישמיע “אילגי!” (מת).
“אוללו צדיקי!” (צדיק גדול) מניע בראשו קראי זקן.
אך קול בכיה של רבקה מכה כמו פטיש על ראש כלם, העצובים גם הם באבדן חבר מן העדה.
“שאַ… נגשת קראית אחת אליה, אַנדאַ ברד רבן…” (הס, שם הולך יהודי) מאמרה זה פעל כמו קסם. הבת הבוכה נשתתקה כליל.
ברחוב עוברים אי-קראים ומכירים בכל זאת בהרעש-החשאי ובפנים העצובים של קראים נפגשים, כי אֵבל בעדה, אבל למת. כששואלים “מי מת?” מקבלים הם את תשובתם הידועה במאורע כזה – בכונה להקטינו – אֶ, מת איזה ילד קטן… חלש וחולה מלידה…"
זו דרכם לכסות מות אחד מבני כתתם, בהתביישם שע"י הנעדר מתקטנת העדה, ומדמים כי האחרים חושבים זאת להתנונות ולועגים לזה…
חיים בבושה, ובושים במות…
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
הקרובים ממשפחת המת סבבו את מטתו, ובשברון לב גמגמו תפלות רבות לטובת נשמתו ההולכת עתה בדרך רחוקה לעמוד לדין, איש כפי יכלתו, כעין סנגוריות לפני השופט הגדול הדן את הנפש לעדן או לגיהנם.
בנות המשפחה יוצאות השוקה, סובבות על פתחי החניות ומבקשות בד-לבן מובחר, עדי יעלה הקנין אחרי משא-ומתן ארוך, והן שבות לתפור תכריכים.
בעסקנות אי-רגילה ממהר שמעון בעזרת עוד אחרים להביא ארון, וה“חכם” בעצמו עומד ומשגיח שיעשה הכל עפ“י דין. לפנים אסור היה לטפל במת ולהטמא בו. קברנים יהודים מצצו כסף רב מן היורשים בשכר טרחתם זאת. בכדי להנצל מהם, הותר – עפ”י דינים וגדרים קבועים – שיתעסקו הקראים בעצמם בקבורת מתיהם.
אף עתה עמד ה“חכם” דהיאדנה וישגיח שירפדו את הארון מבפנים בשכבה של מוך, בתור תריס להטומאה, כעין ארון בתוך ארון.
קראים אחדים מרימים את המת, מניחים אותו בארון שמשימים מכסה-קרשים עליו ומפרישים סדין שחור מלמעלה, שבולע ומכסה מתחתו את סוד-המות, את רז-המעבר בין עולם לעולם.
בינתים הולכים ומתאספים אנשים ונשים. כל חברי העדה מרגישים את הצורך ללות ולנוד לההולך מאתם, העוזב מקום פנוי ביניהם. – נושאים את הארון לבית-הכנסת, אומרים תפלות השכבה. ארבעה קראים – וביניהם גם שמעון – נושאים על כתפם את הארון, ומביאים חלק מן ההוה-העבר לרגבי העפר-הכליון. אחריהם הולכים הגברים בראש מורד, ולאחריהם הולכות הנשים. לבם כמעט מתפוצץ מסער, אבל מבליגים הם על יגונם כל עת שמוביל הדרך בין בתי הישוב. אך בהגיעם הרחק מאחורי העיר, מקום שם רק אילנות וצפרים מקשיבים, מתרומם קול ה“חכם” המתפלל, ויללה מתפרצת מבין שורות המלוים.
רק רבקה נשארה אמללה בביתה. היא, הבת, חשה יותר מכלם את האבדה, ולבה יתר וירעד, אך אסור לה – עתה בטומאתה – לצאת החוצה, ולהתערב בהמון המלוים את המת לעולמו העתיד… ובוכה היא במסתרי-חדרה, גלמודה בכאבה ויסוריה הכפולים על אבדן האב ועל אי-האפשרות ללותו על דרכו האחרון…
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
הס המקום. קרקע מוקף גדר-עץ המכיל בקרבו את כל העבר של העדה הקראית, את כל ההרהורים ואת כל הדעות הדתיות שהסעירו את המחות… ומצבות-אבן עומדות על הקברים, אלמות, קשות, קרות, כאשר גם השוכבים מתחתן היו חיים-אלמים, קשים, קרים…
והן מספרות בשיח-האבן:
זאת מצבת קבורת אדוני זקני הנעלה כ"מ ר"ב יוסף הזקן הנכבד זצ"ל בן אדוני זקני החשוב כ"מ משה הזקן והנכבד תנצב"ה וזרעו יירש ארץ אמן נפטר בשנת ת"ע לפ"ק |
יום ש"ק לסדר בחרותי כ"ו אייר תרי"ח לפ"ק עיני נגרה על פטירת גבירתי אמי מ' דבורה בא"ז כ"מ שמחה אהרוני אשתו השלישיה של א"א כ"מ ישועה הזקן שולימוויץ ז"ל בתם מנוחה שהצבתי תנצב"ה |
ד' אמור י"ג אייר שנת תרל"ו לפ"ק מצבת זאת מנדבת כ"מ משה הזקן והנדיב בן כ"מ זכריה הזקן והנעלה המכונה אברהמוויץ על קבר איש השוכב תחתיו הוא כ"מ יצחק בן כ"מ משה הזקן תנצב"ה |
והנה נפתח השער. החשים הקברים ושוכניהם כי נוסף עליהם עוד שכן אחד הנושא סבל חיים-קראיים אלי קבר?… אבל הם אינם חלים ומרגישים, ובולעים אחד אחד חוליות חוליות מן הכתה הזאת, אשר כח הפורה שבהם חלש למאוד…
הקבר חפור, וכמו פותח את לועו לבלוע את קרבנו המיועד בעדו. ואמנם, הבאים ממהרים להוריד אליו את הגוף המת, ומטפלים כלם במצוה – לקבור את המת במהירות רבה.
ועומד שמעון אחרי שנסתם הגולל, נבוך ומסוער ממאורע היום, ומעירו ה“חכם” לאמירת “זכרון”2 לטובת נשמת המת.
ברגע זה מצלצל מפי שמעון על שדה הקברות: “זכרון טוב וחן וחסד וחנינה מלפני אל אלהי הרוחות וכו' זכר נשמת פלוני וכו' ונשמת פלוני וכו' וביניהם זכר נשמת כבוד מעלת חותני כמהור”ר שמואל וכו' שתשוב לתחיה בביאת גואל וכו' ויזכר לחיים גם שמעון וכו'."
עכשו מוציא אחד מהנאספים פה בקבוק יין-שרף ופת-לחם, ועושים “סעודת-אבלות” על שדה-הקברות. והמצבות הקרירות כמו מביטות בעינים מאובנות על החיים הללו הגומאים טפות מרות.
– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-
ובכל שבעת הימים – אף כי ענוי ישיבת שבעה אינו נהוג – אחרי המיתה, מתאספים קראים אחדים בבית שמעון, בקר וערב, להתפלל שם ולשמוע ממנו את אמירת “זכרון”. ורבקה היתומה שאיננה עושה מאומה לנשמת אביה, שומעת את האמירה, ועיניה דולפות, דולפות…
לאחר מספר ימים יצאה גם רבקה על שדה-הקברות, עם בעלה ועם קראים אחדים, להציב מצבה על קבר אביה. ככלות העבודה הכבדה, נאמר “זכרון” לנשמתו, וסעודה של יין-שרף וקיבינצק החיתה את הלבבות.
והמצבה החדשה כמו מתודעה בשיח-המאובן שלה עם השכנות, ומספרת בשבח המת במו שחרות עליה:
פה
נקבר איש תם
וישר ירא אלהים
מבני מקרא הוא א"א
כ"מ שמואל בן א'
כ“מ הר”ר יוסף החכם
נכד משביר ויום פטירתו
ו' פקודי א' אדר שני
שנת תרכ“ז לפ”ק
תהא נפשו צרורה
בצרור החיים
זכותו יליץ בעד ביתו
רבקה המצבת מצבה זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.