רקע
ראובן פאהן
מִשְׁפָּחָה חֲדָשָׁה
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ברלין: בנימין הרץ; תרפ"ט

ברחוב הקראי, שימיו כלילותיו מלאים רפרופי “מאי איכפת לן”, שהכל עגום בו ויום אחד דומה לחברו, מרגש היום דופק-חיים בלתי מצוי ורגיל. מכרכרים ומפזזים ילדים פטפטנים בעינים כל כך תוהות, מרוחצים למשעי ולבושים בגדי יו“ט, וביניהם גם ילד בן-עניים במצנפת אדומה שהיא שארית פלטה מדורות קדומים. נחפזות נערות לחניות לקנות בתי-יד וקשוטים למקלעות שערותיהן, והולכות נשים לקנות פוזמקאות חדשות לכבוד המאורע. מתהלכים נערים בטלים מעבודה ומכינים להם צוארונים ועניבות חדשות, ומטיילים להם זקנים במצנפת-העור על ראשם לכבוד ה”תוי" (חתונה) בערב.

ומעל לבית הכלה כאלו מרחף המלאך הדוחה את שעמום הרחוב. משלימים שם עכשיו את שארית ההכנות. תפירת “חליטניקא” (בגדים) נגמרה, וכל היוצאים-ונכנסים בבית מביעים את הכרתם. ויש שמראה שם אם הכלה בצנעא לאיזו קראית את “המרבד” שקנתה בשביל בתה. הוא עלה לה במחיר רב. עשרים כסף… כלום בתה בת-עניים הנה לקנות בעבורה מרבד פשוט… ומדגישה האם בהנאה יתירה בשבח המרבד, שבחרה בו להדור-מצוה בתתה אותו לבתה למען תשב עליו בימי טומאתה…

בכלל מסבב היום הזה ענג לכל תושבי-הרחוב הקראים, כי משפחה חדשה נוספת בעדה.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

תנועה מתהוה סביב בית-הכנסת הקראי המתנשא בצללי הלילה כמראה מצבה דוממה עלי קבר והצללים הכבדים כמו מגורשים, והבהו הממלא תמיד מקום זה בשעה זו, כמו מחרם. חבר אנשים ונשים, קראים, נוצרים ויהודים, קרואים ובלתי-קרואים, נדחקים קרוב למבוא, כי חתונה עתה והם עומדים ומחכים לבא החתן עם הכלה אל החופה.

כבר הגיע חצות לילה ואין כל, כי זה דרך הקראים להעמיד את החופה בשעה מאוחרת, בהתכונם להפטר מהמולת תערובות נערי-הרחובות שבאים בהמון בתחלת הלילה, ומבלבלים את המראה. אולם הנקבצים עתה סביב בית-הכנסת הם גדולים בשנים, שעומדים ואינם נלאים מחכות, כי חזון יקר הוא מקרה חתונה קראית, והחדוש מושך אותם להיות עדי-ראיה לחזיון.

והנה בא קראי כפוף, פותח במפתח גדול את הדלת ונכנס להדליק נרות נרות בכל קני המנורות הרבות ולהעלות אור. שפעת אורה משתפכת בכל רחב החלל, זורקת נקודות למעלה ולמטה, מתחבטת ותועה מן “ארון הקדש” שבצד דרום אל ה“בימה” המתנשאה לפניו, יורדת בין העמודים-השלחנות, ומטפסת על שמשות החלונות. ונגה האור מתגנב משם החוצה לצד הרחוב, ולמראהו מתחילים המחכים בחוץ להתלכד ולהשתפך במבוא, ולנפול ברעש כאשד נחל לפנים הבית. ממלאים הם את העבר האחד, ודוחפים זה בזה בכתף, למען ברור מקום קרוב להשקיף משם על הנעשה, וערבוב הקולות הולך ורב.

ביאת שני קראים משתיקה את ההמולה והרעש, כי כל עין מתאוה לראות איך הם מותחים את החופה המרוקמה, ואיך מעמידים אותה מעל להבימה העומדת באמצע הבית. והשתיקה הגמורה, כמו משפיעה יראה ומוסיפה הדרה, וכאלו נשמעה בה השתקשקות מאוד רחוקה של כנפי מלאכי-סוד…

הרגע המקוה הגיע. נשים מלובשות בגדי משי יקרים נושאות נרות כחפצות להצהיל את המחזה, ובפתח נראה הזוג בלוית השושבינין. הכלה במבנה גוה הבלתי מפותח עוד, מלובשה שמלת משי צחורה, וסרח הצעיף הנגרר מראשה לאחוריה ככנפים-לבנות, מוסיף לפניה המפיקים פחד ותמהון, תמונה מזדעזעה… החתן בקומתו הגבוהה וכתפו הרחב, מלובש שחורים כמנהג אירופה, ועל הפנים הרצינים מרפרף צל של עיפות הגבור-המנצח אחרי תלאות רבות…

בדרוך כף רגלם על רצפת המקדש, יכרעו בתחלה על ברכיהם, ובקומם יובילום תחת החופה. ומקדים ה“חכם” בשיר ומנגן:


"יצליחו יפריחו חתן וכלה

"ישמח חתן עם כלה

"כלה תשמח בחתן.

"שיר וברכה אערכה

"לרם ונשא במלוכה

"מראה חתנים כשושנים

"וכנגדם שושבינים

"ומי יפעל כזו פועל

"מרחם גוזר יתעל

בתורה וכהלכה

את שפל ואת דכא

וכגנים מכונים

כמו פרדס רמונים

בלתי שוכן מעל

עזר זו לזו פעל וכו'

"בת כבוד מעלת רבי ישועה תהא מוכנה

"לכבוד הבחור שלום היות מנה

"אדיר הוא אלהנו

"גדול הוא אדוננו

"צהלי ורוני כלה

"ישמחו שניהם זה עם זאת

"בבנים ובבנות

"בבנים עוסקי תורה

ברוך הוא יוצרנו

הוא במדבר רוענו.

בכניסתך לחופה

זאת עם זה

בעושר ובנכסים

ומקיימי מצות בישראל.

ולעומתו מסיימים קראים אחדים בקול: “ויברכו שם כבודך, ומרומם על כל ברכה ותהלה, לך דומיה תהלה. וכל כבוד מעלת תורתכם תהיו ברוכים, ברוכים לד' עושה שמים וארץ”.

מגיעות גם קראיות מגוהצות את שפתותיהן באמירת “אמן”, ואף חני הנצבת בין הקהל הזר בבגדי-חול כסקרנית – יען איננה חיה ביחד עם בעלה שהוא דוד החתן – נשקפה מרחוק ונשמתה פורחת שם בינותן…

מתוך “סדור-תפלה” קורא ה“חכם” הלאה בנגון תפלות ומזמורים עברים, כגון “אשת חיל מי ימצא” “ויתן לך האלהים מטל וכו' " שגם שאר הקראים משתתפים בם לרגעים ועונים בקול. בשעת אמירה זו לוקח ה”חכם" קמץ אפר ושבולת-שועל ושם אותם על ראש החתן והכלה, את הראשון לאות-אבל על חרבן בית-המקדש ואת השני לאות פריה ורביה. ככלות הצירימוניה הזאת והכל נשתתק לגמרי, מקריא ה“חכם” מעל גליון דברים בשפה הקראית.

דממה דקה שוררת עתה בין הקראים, אשר באו כלם, למקטנם עד גדולם, כדרכם לקחת חבל בחיי כל פרט ופרט משלהם. מבינים הם את משמעות הקריאה בשפתם המדוברת, וקודש להם הרגע שבו נתוספה משפחה חדשה לעדתם אחרי עמל רב…

רק הנוצרים והיהודים שאינם מבינים כל מלה, מסתכלים בתמהון על כל מנהג ותנועה המגרים את עצביהם לצחוק, ומתלחשים ומתחנקים בגחוכם.

“מה היא הקריאה הזאת?” שואל שם יהודי בלחש את אחד הקראים הזקנים. “זאת היא ‘כתובה’ כמו אצליכם”.

ובתוך הדממה מתגלגלות זמן רב המלים הזרות אשר מוצאן עתיק וזר, והתנגשו ההברות הטטריות במלים העבריות הכתובות על הקירות.

ומגיש קראי כוס מלאה יין ליד ה“חכם”, והוא מברך ברכות חתנים שוב בשפת עבר. ומצלצל כהד מזמן רחוק ומארץ רחוקה, הקול המתגעגע “שישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה…”

עמדו אבי הכלה ואמה ושאפו כל מלה ומלה אל קרבם, ומעיניהם נתזו זיקי אהבה, תקוה, עד כי הגיע הסוף. אז פרש החכם את ידיו על ראש הזוג בברכת “יברכך ד' וכו',” אחר כך לקח טבעת, שם אותה על אצבע הכלה ויקריא לפני החתן שיאמר את המאמר “וארשתיך לי באמונה…”

עתה טעמו שניהם מן כוס היין שנמסר להם, ותהי זאת הסעודה-המשותפת הראשונה של הזוג החדש. קריאת “מזל-טוב” ארוכה ומסובכה, שמה קץ לכל החזיון. קרואים ואי-קרואים מדברים והומים, מתנגשים ונדחקים, ויוצאים באי-סדרים מן הבית.

כבר פנה חצות לילה. כל תאבי החדשות שבים לביתם לישון, הקראים מלוים את הזוג החדש למקום החתונה, ומרבים שם בשמחה עד הבקר. ודרך החלון עפה שירה של “סעודת המצוה”:

"אשריכם חתן וכלה

"נושאים חן וכבוד ותהלה

"שמכם לברכה הכלולה

"ממכתם שם יה הנגלה

"בברית אישותכם המעולה

"כבריתו ושמו הנפלא

"לסגולתו המהוללה

"נחלת שפרה יצר לו יה.

– –- –- –- – –- –- –- – –- –- –-

עבר יום שלם. למחרתו בבוקר נעשו הכנות חדשות לקבלת אורחים בבית הורי הכלה, ומכל פנה נשקפו חדוה וגיל. הכלה טופפת במין גאוה מיוחדת, ומשוטטת מפנה לפנה לעשות סדרים. החתן עסוק בתקון השלחן המתמוטט, וההורים מסובבים בשמחה-פנימית עצורה.

מכל עבר נשקף סבר פנים יפים לההולכים ומתאספים, והם כל קרואי החתונה והשושבינין בתוכם. יושבים הם להם על ספסלים מוכנים בעדם, ושתיקה גמורה שוררת בשעה שעל פניהם האפטים נראים אותות ענג, זיו סעודת-מצוה.

על השלחן העמדו שני נרות שהועל בם אור, ודולקות הפתילות ומנסות להפיץ אורן הקטן באור-היום הגדול, ונלחם הקטן בגדול מלחמה בלתי-נראה, אי-ערכית…

ומוציאה אם הכלה כתונת חדשה מחליקה קפוליה ונגשת אל השלחן, ומפרשת אותה אטי בהנאה וגדל-פנימי כמו שכתוב בתורה “ופרשו את השמלה לעיני זקני העיר וכו'”.

נטיות כל העינים לכתמים, הנראים כתמונת עיני יונה המצוינה בצניעותה, ונחת-רוח מעין אור-חוזר של עבר ארוך מלא ניצוצי מוסר-עברי עתיק מתפרש על פני כל, ושחוק-קל מתגנב מבין השפתים הסגורות..

וכל הקוראים מסובים על י"ש, מאכלים ומטעמים, ושמחים במשפחה החדשה… הרגשה-חגית מוחשת, גאון טהרת המשפחה והגזע…


המלצות קוראים
תגיות