רקע
מרקוס אורליוס
רַעְיוֹנוֹת מַרְקוּס אַורֶלְיוּס אַנְטוֹנִינוּס
מרקוס אורליוס
תרגום: אהרן קמינקא (מיוונית עתיקה)
mנחלת הכלל [?]
vעיון
שפת מקור: יוונית עתיקה
פרטי מהדורת מקור: אברהם יוסף שטיבּל, וַרשה; תרפ"ג

 

מבוא

בימינו אלה, אחרי החליפות והתמורות הגדולות בסדרי המדינות שׁהתחוללו לעינינו כמעט כשׁנוי סדרי הטבע; אחרי שׁבמשׁךְ זמן קצר מאד הודחו ממרום מצבם כל הקיסרים הגדולים וירדו מכסאותם רֹב המלכים האדירים ואפסו כמעט עקבות ההערצה והחִתִּית, אשׁר נתנו עוד לפני שנים מספר בלב אלפי רבבות בני־אדם, עתה יקשׁה עלינו לאט לאט לצַיֵּר לנו את הפחד והמורא, שׁהיו יוצאים לפנים מן הכנוי: קיסר. האלהים בשׁמים היה נורא מאד, מפני שׁבידו מַפְתֵּחַ כל הישׁועות וכל היסורים הקשׁים, ואין לְשַׁעֵר את הכח העצום אשׁר לו לעשׂות בנו, התולעים זוחלי עפר, בכל רגע כרצונו. אבל הפחד מפני האלהים האדירים הצטַיֵּר תמיד רק בצבעים שׁאולים מעריצות מושׁלי ארץ, אשׁר עֹז בידם להרים עָל ולהוריד שׁאול, להכניס אדם לגן־עדן בעולם הזה בחסדם, או לדכאו ולפוצצו בקצפם, אותו ואת כל משׁפחתו, באין מציל. המושׁלים היותר אדירים היו באירופה במשׁךְ י"ט מאות שנה הקיסרים; ודוקא לא אותם הקיסרים, אשׁר היו בעצמם שׂרי־צבא נעלים ומושׁלים משׂכילים ויסדו ממלכות חדשׁות, היו היותר נוראים. הראשון, יוליוס קיסר, אשר ממנו מוצא השׁם, היה לֹא רק שׂר־צבא ועושׂה גדולות ומנהל לאֻמִים, כי־אם גם בעל דעה רחבה ורצון כביר, יוצר ומסדר, אשׁר רכשׁ לו כבוד אמתי ואהבה רבה בלב תושׁבי רֹב המדינות. כמוהו גם נפוליאון, האחרון בין יוצרי־הממלכות המושׁלים מעצמם. אבל על הרֹב היו הנינים והנכדים, אשׁר בעצמם לא היו ראויים לגדֻלה כלל ואת ממשׁלתם קבלו רק בירֻשׁה מאבותיהם, אנשׁים חסרי־כח ופחותי־מדות, עניים־בדעת וחלשׁי־רצון, והם היו יושׁבים לבושׁי ארגמן על כסאותם וכבני אלים היו שׁופטים יחידים על גורל עמים ומדינות. הכחות החברתיים היו כל־כךְ מפוֹצצים ומכֻתּתים לרסיסים, רֹב בני־אדם היו רגילים כל־כךְ בעבדות כלפי המושׁלים, ברגשׁ ההכנעה והשׁפלות והתלִיָּה בדעת האדירים, ומסורים כל־כך אישׁ לבצעו ומתיראים שׁלא יבלע חיים אישׁ את רעהו, עד שׁקבלו עליהם בהסכמה חשׁאית, כירֻשׁה נצחית וטבעית ופשׁוטה, שׁאין להרהר אחריה ואין להתריז ולהתאונן כנגדה, את הכח המסַדֵּר והשׁומר הגבוה, אשר מצאו מן המוכן. והכח הזה היה יושׁב מדור דור לכסא, כל זמן שׁהיה מרֻצה לשׂרים בעלי־השׁפעה על העם ומנהיגי־הצבאות. הקיסר היה כח עליון בעולם, לא אישׁ, כי־אם גזֵרה, להט חרב המתהפכת או מלאךְ ממרום. אבל אם גם בתור אישׁ חזו אותו אנשׁי המדינה בדמיונם, ראוהו רק כנושׂא כתר, חגור חרב וערוך למלחמה כל היום, וכבעל־גבורות נעלה על כל יתר האדם, משׁליך פרורי חנינה ליצירים האֻמללים, המתאבקים בעפר לפניו ומנשׁקים כפות רגליו. אין להתפלא, כי קיסרים קטני־מוח כקַיוס קליגולא נעשׂו ממשׁ למשֻׁגּעים ממחזה רוממותם ואימתם המוטלות על הבריות, וכי ראו את עצמם כאלהים ודרשׁו בתֹם לבם הפותה, שׁישׁתחוו לפני פסל תמונתם ויקריבו להם קרבנוֹת.

אבל במשׁך דורות אחדים שׁל מלכות העריצים ברומי נעשׂתה מהפכה במחשׁבת העמים, אשׁר לא שׁערוה מראשׁ כובשׁי־הארצות. יותר שׁהתרחבה המלכות לממשׁלה בכִפּה, למדינה משׂתרעת על־פני רֹב חלקי הישׁוב בזמן ההוא באירופה, אסיה ואפריקה, כן התרגלו בני־אדם בעלי שׂכל לראות את העולם כֻּלוֹ כמדינה אחת ואת האדם כבעל יחס נפשׁי לאלהות מושׁלת בכל. להרחבת רעיון זה (אשׁר רק כפֶלֶא ומעשׂה־נס, כהופעה יוצאת מן הכלל, זרח בגבולות צרים כמה דורות לפני זה בקרב עם ישׂראל, אבל לא יכוֹל לצאת משׁם בכח ולדרוךְ על במתי עולם) הועילה הרבה הפילוסופיה היונית מימי אפלטון ואריסטוטלס, אשׁר הגבירה את ההשׂכלה האנושׁית. וכמאתים שׁנה לפני סה"נ החלה ביחוד תורת המוסר והמדות של החכמים הסטואים להשׁפיע על המשׂכילים, לנחותם על־פי השׁיטה שׁל שׁויון בני־אדם עלי אדמות ותעודתם בחיים להתרומם משׁפלות התאוות החמריות להוד השֵׂכל הנצחי, ויחד עם זה להתהלך בתֹם ובמישׁרים ב„דרכי הטבע“. דוקא זמן הקיסרים העריצים מן נירון עד אדרינוס היה מֻכשׁר להפיץ תורה זו של חכמי הסטואים ברבים. בהם היו סֶנֶקַא, מוּזוֹניוּס ואֶפּיקטֶט, אבל עליהם עלה אחרי־כן מרקוס אברליוּס אנטונינוס, בעל רעיונות המוסר שלפנינו, אשׁר היה בעצמו קיסר רומי ושׂר־צבא. בתמימותו וענותנותו ואהבתו לאמת וצדק הראה, כי תורת הסטואים היתה לו לא רק שׁיטה שׁל הגיון ודברי־מליצה, כי־אם גם נתיבה לחיים בפֹעל, „אֵם“ אמתית לעֻמת ה„אֵם החורגת“, שׁהיתה לוֹ תפארת המלכות והגדֻלה החברתית (ספר ו, י"ב), סלע ומצודה לעֻמת כל מקרי העולם החמרי הנבזה.

האדם המצֻין הזה, מרקוּס אַניוּס וֶרוּס, אשׁר אחרי הספחו למשׁפחת דודו הקיסר טיטוס אברליוס אנטונינוס הוסב גם שׁמו לשׁם אברליוס אנטונינוס, ובשׁם הזה נקרא בתור קיסר, נולד ברומי ביום כ“ו לחֹדש אפּריל שׁנת קכ”א לסה“נ, דור רביעי למשׁפחה שׁמוצאה מספרד. אגדה יהודית מאֻחרת ספרה, כי בפרק ההוא נולד גם רבי יהודה הנשׂיא בארץ־ישׂראל, בזמן גזרה שׁלא למול את הילדים, ונעשׂה נס והחליפו אותו בתינוק אנטונינוס ועל־ידי זה נצל ממות1. מרקוס אַניוס חֻנּךְ ברומי, ועוד בהיותו בן י”ב שנה הִרבה לשׁקוד על הפילוסופיה היונית, ויהי מסור בכל לבו לחקירה ולחיי תֹם ופרישות, יָשַׁן על הארץ ועִנה עצמו, כדרכה של תורת המוסר. אהבתו לאמת וצדק היתה ידועה בחצר המלכות, והקיסר אדרינוס קרא לו בשׁביל זה Verissimus (במקום וֶרוס, כלומר: „רב־האמת“). בלמודי המליצה היה קורנליוס פרונטו מורו המובהק אבל מכל מלמדיו ומכל קרוביו התאמץ לקלוט דברי חכמה ומוסר, וביחוד מדות טובות להתנהג בהן בחיים. עוד שׁנים רבות אחרי־כן, בהיותו גבר בא בימים, חונה בתוך הצבא בין עמים פראים במלחמה נגד הקוַדים אצל גרַנוּא (כעת במדינת הונגריה), רשׁם במגלת סתרים, בספר הראשׁון מרעיונותיו הכלולים בספר שׁלפנינו, דברי תודה מקרב ולב לכל האנשׁים, אשר זכה להתהלךְ בחברתם בנעוריו וללמוד מהם מוסר ומדות. על כֻּלם כִּבֵּד את דודו אנטונינוס החסוד ויתאר אותו כאישׁ המעלה ומופת לרבים.

הקיסר אדרינוס מת בלי בנים. הוא הועיד לממלא מקומו את לוּציוס קוֹמוֹדוּס, אבל אחרי אשׁר מת זה בחליו בחר בטִיטוּס אברֶליוס אַנטוֹנִינוּס הנזכר ויצוהו, כי הוא יושׁיב אחריו על כס המלכות את מרקוס אַניוס יחד עם בן קוֹמוֹדוּס. על־פי צוָאה זו משׁל אנטונינוס החסיד משנת 138 עד 161 ואחרי מות דודו זה נעשׂה הפילוסוף התמים והעָנָו, חובב־הבריות והמעריץ את „השֵׁכל העליון“, למושׁל במלכות רומי. מני אז, אפשׁר לומר, היו חייו כּפולים: כלפי חוץ היה נראה בתור קיסר ושׂר־צבא (עוד ישׁ ממנו פסל־דמות כשׁהוא רוכב על סוסו), ובירכתי חדרו, וגם במחנה, בסתר אהלו, היה אדם נכנע, ירא־אלהים, בז להבלי העולם, לשׁקר ולחנֻפה, לתפארת ולתהלה, ומתרומם לחיי הנצח2. צרות רבות אפפוהו בימי מלכותו. הוא, המתנגד לכל מעשׂה אֹנֶס והדורש סליחה לכל פושׁע וחוטא, נאלץ להִלחם עם הבריטים, הגרמנים, הפרסים. בימיו התפשׁטה מלכות רומי עד ארם־נהרים וגם סלוקיה וקטיסיפון נכבשׁו על־ידי צבאותיו, אבל בעקבות הצבא המנצֵחַ אשׁר שׁב מאסיה, בא דֶבר לארצות המערב ויעשׂ שַׁמות במדינות. משׁנת 167 והלאה עשׂו שׁבטי הגרמנים והסרמטים (קוַדים, יַצִּינִים, טַרקומַנים) מלחמה במלכות רומי, ובשׁנת 175 נאלץ להלחם במתקוממים באסיה נגד אבידיוס קַסיוס, אשׁר קשׁר עליו. אחרי־כן היתה לו שׁוב מלחמה במערב. נקל להבין, איך הציקה לו המחשׁבה, כי מעשׂיו בראשׁ המחנה העורך קרבות אינם רצויים. כל מלאכת המלחמה היתה לו למפלצת בזויה. „השׁממית מתפארת בתפשׂה זבוב – וזה ירדוף אחרי אילה – וזה אחרי סמרטים; לפי החֹק הטבעי כֻלם כאחד שׁודדים“, כתב בסתר במגלתו (ספר י, י). אבל להשׁפיע על ההמון כמורה־דרךְ וכמתקן־עולם לא היה ביכלתו. בחייו המעשׂיים היה משֻׁעבד לסדרי החברה. היחיד המשׂכיל, אפילו אם היתה הממשׁלה החיצונית בידו, ואולי עוד ביתר־שׂאת כשׁהיתה הממשׁלה בידו, היה שׁבוי בבית־האסורים של החברה המדינית. לפרוץ גדר, לגדע בריחים, לסלול מסלות חדשׁות לעמים, היה אפשׁר רק בגבורה שהיא למעלה מן הטבע, וגם זאת רק בהשׁפעה אִטית על המדות. להחלץ מן המבוכה היה יכול היחיד רק בפני עצמו על־ידי התבודדות עם שׂכלו. „אין מנוס ומפלט יותר שׁאנן לאדם מאשׁר יוכל למצֹא בקרב נפשׁו“ (ספר ד, ג). ולהנצל כָּלָה מן הלחץ היה אפשׁר בזמן ההוא רק על־ידי התפטרות מן החיים; בעבור זה חוזר והוגה אנטונינוס כמה פעמים באפשׁרות זו, שׁאינה אסורה לפי השׁקפת הסטואים.

גם בחיי משׁפחתו סבל הרבה יגון ויסורים. דודו הקיסר החסיד והישׁר באדם נתן לו את בתו פוֹסְטִינָה לאשׁה. הוא רחשׁ לה אהבה, אבל היא לֹא היתה ראויה לכךְ, וחטאיה היו מרֻבּים, אף־על־פי שׁהוא מזכירה לטובה (סוף ספר א) וסולח לעונה. הדבר עושׂה רֹשׁם כאלו הוא מתאמץ בכל עֹז לדַבֵּר רק טוב על כל אדם. לפי דִיאוֹ קַסיוּס (LXX, 29) שׂרף מרקוס אברליוס מכתבים המעידים על אשׁמתה, „לבל יֵאָלֵץ לשׂנֹא אישׁ למרות רצונו." הוא מסַפֵּר, כי אבידיוס מרד, יען כי פוסטינה הוליכה אותו שׁולל וכתבה לו בסתר, שׁיתנשׂא למלוךְ במות מרקוס אברליוס ושׁתנשׂא לו. יוליוס קַפיטולינוס מרבה לספר על תועבותיה וכי קומודוס לא היה בנה מהקיסר3. שׁני בנים מתו לו בחייו, וכבד היה אבלו עליהם, אף־על־פי שׁבכמה מקומות ברשׁימותיו נמצאים דברי תנחומים מתוךְ התמכרות נלחצה לָאמונה, כי הכל טוב ונכון בעולם (ספר י"א, ו, קטעי חרוזים שׁעשׂו עליו רֹשׁם: „אם יעזבוני האלהים, אותי ואת ילָדַי – בודאי יהיה טעם לזה“). על תהלוכות בנו השובב ורע־מעללים קומודוס היה לבו כואב ומלא יגון. ויסורים קשׁים ביחוד הביאה עליו בגידת שׂר־הצבא אבידיוס קסיוס. ביד רשׁע עריץ זה מסר את חיל־הצבא שׁבמזרח, למען הביא סדרים במחנה. אבל קַסיוס היה אדם גס, נוטה למעשׂה אלמות ושֹׁד, מטיל ענשׁים נוראים על אנשׁי־חיל, אם לא מִלאו כהוגן את פקֻדתו או עשׂו דבר אשׁר לא צוה. מי שׁלא סר למשׁמעת – קצצו את ידיו, שׂרפו אותו חיים או תלו אותו על עץ. הקיסר ההוגה דעות והמתפלסף היה נבזה בעיניו וראה את עצמו יותר מֻכשר להיות מושׁל בצבאות רומי. אנטונינוס מצדו בבטחונו באלהים לא עשׂה דבר בעוד מועד לעצור בעד הרעה. לבסוף עמדה לו ענותנותו, כי אנשׁי החיל, אשׁר רחשׁו לו כבוד בעבור מדותיו הנעלות, נשׁארו נאמנים לו ולא חפצו להחליפו באדם רשׁע כקסיוס. אבל שׁנים של צער ואֵבל גרמה לו בגידה זו. במלחמתו האחרונה עם הגרמנים נחל עוד נצחון, אבל מיד אחרי־כן מת (180 לסה"נ) בן נ"ט שׁנה בעיר וינה (שְׁמָהּ אז: וינדובונה), וישׁ חושׁדים את בנו הנבל קומודוּס שׁצוה את הרופאים להרעילו בימי חליו.

האם עזרו כל המאורעות החיצוניים בחייו להשׁרישׁ ברוחו את הרעיון על נמיכות ערך החיים ואת שׁויון הנפשׁ לעֻמת כל החליפות הטבעיות וגם לעֻמת המות? אמנם כל הדברים האלה נאמרו ונשׁנו פעמים אין־קץ מאת סֶנָקא ואֶפּיקטט וחכמים אחרים לפניו, אבל אין אדם לומד מהקודמים לו אלא מה שׁלבו נוטה ללמוד, ובחירת הרעיונות והמקום שהוא מבַצר להם ברשׁימותיו הם סִמנים לפרצופו המוסרי, אפילו כשׁהדברים בפני עצמם אינם חדשׁים.

הרשׁימות הללו שׁתים־עשׂרה מגלות נפרדות הן, כתוּבות בלשׁון יונית, אשׁר נאספו בבית גנזיו אחרי מותו ונמסרו בשׁם Τα εἰς ἐαυτὸν „מה שֶׁדִּבֶּר אֶל נַפְשׁוֹ“, או שׂיחה עם לבבו4. הרעיונות בשׁנים־עשׂר הספרים הם ודויי נפשׁ סובלת ומתענָה, מתאמצת להִטהר מכל חלאה, להתרחק מקנאה ושׂנאת הבריות ולסַגל לה אהבה וחנינה לכל היצורים. בזמנים שׁונים, בהיותו יושׁב באהלו בשׂדה המלחמה או בדרך מסעיו, באין רֵע חכם־לב לשׂוחח עמו על מטרת החיים – לוּ היה לו חבר ורֵעַ קרוב לו בדעות, בודאי היה חלק מהחֹמר נעשׂה לשׂיחות – ובהיות לבו מלא הגיונות, רשׁם לו בספר מה שׁעלה בדעתו ממה שׁקרא לפנים בספרי החכמים ומצא בשׁעה ההיא כדבר נכון, או מה שׁנראה לו כהשׁקפה חדשׁה וראויה לשׂימת לב, או מה שׁהיה נאלץ לכתוב על ספר, למען הקל הסֵבֶל על נפשׁו, סבל החיים בסביבה של המון גס, המוקיר קנינים מדֻמים, תענוגים, תפארת חיצונית, או חיי השׁעבוד הרוחני בחצרות מלכים (ספר א, י“ז; ה, ט”ז). אין אלה לכתחלה תורות מוסר ללַמד אחרים. תֹּכן הרעיונות מתבאר בכמה מקומות רק לפי מצב הכותב בחברה ופרטי חייו. כן כל הדין והחשׁבון המפֹרט, שׁהוא נותן בספר הראשׁון, על החסדים מצד האלהים ומצד בני־אדם, שׁהוא חַיב עליהם תודה מנעוריו; וכן כמה מאמרים שׁהוא מזכיר בהם אנשׁים מן הסביבה (ספר ו, מ“ז; י, ל”א) ושׁהוא מתאונן בהם על חיי החצר וסבל המלכות (ג, י“ד; ה, ט”ז), וכשהוא מזהיר את עצמו, שׁלא יהָפך להיות רק קיסר (ה, ח, ט). אבל על הרֹב התרחבו הרשׁימות לתורת־מוסר לכל אדם. אין זה ספר פילוסופי מקיף בכוָנה ועל־פי שיטה מסֻימה כל מה שׁנוגע לחיי האדם והגיגו ומסדר הכל ומכריע בשׁאלות חמורות שׁנתקל בהן השֵׂכל, כי־אם קֹבץ רעיונות בודדים, נשׁענים בעִקרם על הסתכלות חכמי הסטואים בעולם; לא תמיד דבקים הם בשׁיטה זו ולא תמיד מכריעים. אבל תמיד הם דברי אמת, היוצאים מלב אישׁ טוב ומיטיב, בוטח באלהים, ענו ושׁפל־רוח ומקדישׁ חייו לעשׂות חסד וצדקה. יסודות ראשׁיים מתורת הסטואים הם: הכל שׁוטף, חולף ומתהפך; כל החליפות הן לפי גזרת שֵׂכל־עליון; הרצון האלהי מתגלה בשׂכל האנושׁי ברוח־מנהיג (גניוס, דַאימוניון). הטוב בעולם הוא רק הצד והחסד, רגשׁ החנינה והדבֵקות בשׂכל־המנהיג, המורה לחיות כפי חק־הטבע; הרַע בעולם הוא: כל רֶשׁע וכסל ומעשׂה זדון ואלמות. לעשׁות הטוב הזה ולסור מן הרע אפשׁר לאדם על־פי שׂכלוֹ, והוא בגדר רצונו החפשׁי. כל שׁאר עניני העולם, עֹשׁר וכבוד, נעימות־החיים ובריאות־הגוף וכל הקנינים המקריים שׁאינם תלויים ברצון האדם, אינם מעלים ולא מורידים, הם „בלתי־הבדליים“ ואין כדאי לבעל־שׂכל לרדוף אחריהם או להתגאות בהם או להתעצב כשׁהם נעדרים. הפילוסופיה היא כִרְטִיָּה על־גבי מכה, כסם חיים ומרפא מעֹצב וממכאובים. ברשׁות השֵׂכל הוא לשׁחרר עצמו מיגון ודאגה; כי מה שׁאֵרע לאדם אינו יכול להיות דבר רע, כל זמן שׁאינו כנגד הטבע ואינו מזיק לו או לאחרים, אבל ראוי לשׁם נזק הוא רק מה שׁמזיק לשֵׂכל ומבטלו מן ההגיון החפשׁי (ז, ס"ד ובמקומות אחרים). אין דבר שׁלא יוכל אדם לשׂאת לפי טבעו (ה, י"ח). צריךְ אישׁ משׂכיל להיות כצור, שׁהגלים מתנפצים אליו. אין להתאונן על מכשׁולים בדרכי החיים. את הכל צריכים לסבול, גם רשׁעת בני־אדם וסכלותם, בהַשְׂכֵּל ובתבונה ובענוה; לסלוח לכל, להיות מלא רחמים על מי שׁעשׂה לךְ רעה ולאהוב אותו. „יתרון הוא לאדם, שׁהוא יכול לאהוב גם את צורריו“ (ז, כ"ב). היצירים הנמוכים נבראו בעבור הגבוהים עליהם; על היצירים חסרי־נפשׁ עולים בעלי־הנפשׁ, ועל בעלי־הנפשׁ עולים בעלי־השֵׂכל. המדרגה העליונה: נפשׁ בעלת דעת מצטרפת לחיי צבור. „החיים קצרים, ורק פרי אחד יש לשׁבתֵּנו בעולם הזה: מחשׁבה קדושׁה ומעשׂים לטובת הכלל“. החיים המדיניים הם עִקר גדול אצל הפילוסוף הזה, שׁהוא מרגישׁ עצמו בשׁעה אחת כתושׁב רומי וכאזרח בכל העולם („עירי ומולדתי בתור אנטונינוס – העיר רומי; בתור אדם – תבל כֻּלה“. ו, מ"ד). כל העולם מדינה אחת גדולה, „עיר־האלהים“ חביבה (ד, כ"ג). תבל אחת ישׁ, ואֵל אחד; חֹק אחד ושֵׂכל אחד (ז, ט). חובת האדם המשׂכיל היא „לחיות עם אלהים“ (ה', כ"ז), לזכור אותו בכל מעשׂה הטוב.

אמנם גזרה עולמית יש (εἱμαρμένη), כמצודה פרושׂה על חיי בני־אדם. אבל היא נוגעת רק במקרי החיים החיצוניים, ומה אִכפת לשֵׂכֶל המושׁל באדם, אשׁר בו מתגלה הרצון האלהי? הוא אינו מקבל דחיפה מבחוץ, משׁום תנועה שׁבגוף; הוא אינו נפעל, כי־אם פועל, נושׂא וסובל הכל ונשׁאר שׁאנן ושׁלֵו ומזהיר כאור השׁמשׁ בגבורתו. מחוץ לשֵׂכל כל המעשׂים הבל וכל התשׁוקות אין ואפס, וגם תהלה וכבוד – מקסם־שׁוא.

איֻמה היא הריסתו זו לכל דמיון כוזב, לכל זיו מתעה, לכל אילוזיה בחיי־אדם; נתיצת כל הפסלים ונפוּץ כל משׂאות־שׁוא השׁולטות בנפשׁ. ביד חזקה תופס אותנו ומרעישׁ את לבבנו חזונו הנורא, שׁהוא חוזה על אפיסות החיים וחסרון כל ערך וקיום לקניני העולם. לֹא דברי דרשׁן מצלצלים באזנינו, העורך דבריו באמנות כלפי שׁומעים, שׁהוא מתכוֵן להפחידם, ולא דברי נביא, היוצא לשׁוק לזעוק באזני העם על ההוללות והסכלות, כי־אם דברי אישׁ נחבא אל הכלים, מסתתר בהגיגו הנורא ובמבטו החודר על הבלי העולם ומלבו המלא על כל גדותיו נוטפות רשׁימות קצרות על מגִלה שׁהוא גונז בחיקו.

גם קהלת מתאר בדברים נמרצים את הבלי החיים ורעיונות הרוח המושׁלים בקרב בני־אדם, וגם בספרו מדַבּר – אחת היא אם באמת או במליצה – מושׁל עמים, אשׁר צפה ובחן הרבה ומצא את חפצי בני־אדם נבזים ושׁפלים. אבל מלבד אשׁר העקיצה המוסרית שׁבהגיונו נחלשׁה ותורתו נפגמת הרבה במוצא־דבר: שׁישׂמח האדם וייטיב לבו בימי חיי הבלו; ברעיון אפיקורסי קצת: שׁצריך אדם בכל אֹפן להנות ככל יכלתו בזמן התגוררו בין ההוללים – הנה בפרקים אחדים מספרו לא נוכל להִמלט מהרגשׁ, כי המחבר הפלאי הכותב בשׁם בן דוד מתהדר בחכמתו ומוצא נחת במבצר הרם והנשׂא אשׁר בנה לו כאישׁ משׂכיל וגדל־דעה השׁוחק למשׁבתי הסכלים. הוא איננו מעֻנּה ומדֻכּא, שׁח לעפר ומתאבל באמת על הריקות הנוראה וחסרון כל תכלית בחיים. ה„הבל“, שׁהוּא מדבּר עליו, הוא רק מלה שׁטחית ולא רגשׁ מפצפץ. אבל בספרו שׁל הקיסר מרקוס אברליוס כל פסוק הוא ודוי והשׁתפכות נפשׁ זכה. הכותב הנחבא משׁתטח מלֹא קומתו בענוה ובמורא ופחד לפני קונו, צופה מרחוק אל השׂכל־העליון המושׁל בעולם כמו לַמִקְלָט היחיד לנשׁמתו, ומדַבּר לעצמו אָבֵל ושׁומם בשׁעה שׁהוא נותן עצה לחברו ורושׁם בכתב הערות קצרות על־דבר החנינה והחסד, התֹּם והיֹשׁר והרחמים והצדק, שׁהם לבדם ראויים לאישׁ משׂכיל. הוא מדכא ורומס לארץ את נפשׁו, ודרך־אגב גם את נפשׁ בני־אדם אחיו וחבריו בעלי השֵׂכל, בצַירו בפרוטרוט את האפס הנורא ואת התעתועים שׁבחיים החולפים כצל עובר („עוד מעט ותעצום גם אתה את עיניך, וגם על הקובר אותך מהרה יבכו אחרים!“ – י, ל"ד), בבטלו ערך כל המעשׂים והתשׁוקות, בקרעו באכזריות את כל המעילים והמעטפות מעל־פני הקנינים היפים שׁבעולם המעירים חמדה בלב, ובהראותו אותם עירֻמים בטבעיותם הפשׁוטה, הנבזה והנמאסה (ו, י"ג) – לא מפני שׁחסר לו הרגשׁ האנושׁי להתפעל מהקסם אשׁר בהם ומהתפארת וההוד שׁבעולם, כי־אם מפני שׁהוא דוחה בכונה ובחֹזק־יד את הרגשׁ ההוא, אשׁר הִרְבָּה את המשׁובה וההוללות והעזובה המוסרית בין בני דורו, ומתרחק אל הצד האחר, למצֹא מנוחה רק במגופים ובהכנעה ובענוה. הנטיה הזאת התרחבה באֹפן דומה לזה גם בין הנוצרים הראשונים5 והשׁתלשׁלה במשׁך הדורות אל חסידי אומות העולם בקרב עמים שׁונים עד ליו טולסטוי. בספרי המוסר שׁל היהודים, אפילו שׁל גדולי הצדיקים בימי הבינים, לא היה מעולם מקום לבטול חמדת־החיים במדה כזו, מפני שׁהעולם היה חשׁוך ואפל בפניהם מבלעדי זאת, ואדרבה, הנטיה להצלת החיים בימי הרדיפות ולמצֹא נחמה בצדקת אֵל טוב ומטיב הובילה אפילו את הבטלנים המסתגפים, אשׁר כל משׂאת־נפשׁם היה העולם הבא, להוקיר את מעט הנַחַַת שׁבעולם הזה, וחיי הדת בשׁבתות וימים טובים, והמסורה שׁל כתבי הקֹדשׁ, שׁל המדרשׁ והפיוטים, היו להם לעזר לא מעט בזה.

הידע המחבר את ספר קהלת? ההיה ידוע לו בכלל איזה ספר מכתבי הקֹדשׂ? צריך להִזהר מאורות מתעים הנמצאים לענין זה בספרו. כשׁהוא מביא רעיון קרוב לדברי קהלת („וישׁוב העפר על הארץ כשׁהיה“ – ז, נ) נמצא, כי הציטטה היא מאֶבְרִפִּידֶס. הפתגם „שַׂמֵּח אלהים ואנשים“ (ז, ל"ט) גם הוא לקוח כנראה ממשׁורר יוני. מתחלה ומראשׁ אין לבקשׁ ציטטות אובדות, למען שׁפוט על־פיהן בשׁאלה זאת, כי צריכים אנחנו לתפוס במשׁפט כולל, כי לוּ ידע דבר מתֹּכן ספרי הנביאים או מסֵפר תהלים ואיוב, לא היה עובר על ידיעתו זאת בשׁתיקה והיה מזכיר את המקורים האלה – שׁהיו בכל אֹפן חדשׁים לָרומיים בני דורו – בכמה מקומות בפֵרושׁ. צריכים אנו לומר, שׁלא היו נודעים לו, ובעבור זה יותר נפלא הדבר, כי הגיע בדרך הפילוסופיה הסטואית לרעיונות, שׁהם ממשׁ ברוח הנביאים וברוח חכמי ישׂראל המפיצים תורתם, כמו: „יהיו אחרים יותר ממך למודי מלחמה, אבל לא יותר מסורים לצרכי הכלל, לא יותר ענָוִים… ולא יותר נוטים לסלוח לעמיתם השוגה“ (ז, נ"ב).

לַקיסר הענו, אוהב הבריות ומבקשׁ צדק ומישׁרים, יצא שֵׁם בכל מרחבי מלכות רומא וגם בארצות המזרח היה ידוע לתהִלה בּין המשׂכילים. ובראותנו מתוך מאמרי המוסר הרבים אשׁר בספרו, מה קרוב היה ברוחו לרוח חכמי ישׂראל תּמימי דרך והולכים בתורת ה', ובידענו גם זאת, כי בשׁנות חייו האחרונות, אחרי מלחמת הקוַדים, היה בעצמו בסוריה (175 לסה"נ) וכי דבר זה היה בימי נשׂיאות רבי יהודה הנשׂיא (רבינו הקדושׁ), אין דבר יותר פשׁוט מלחשׁוב, כי אנטונינוס קיסר, הנזכר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשׁים בתור ידידו הנאמן של רבי, הוא מרקוס אברליוס שׁלפנינו. מן הקיסרים הרומיים האחרים הנקראים בשׁם הזה אין אנטונינוס החסיד בא בחשׁבון, כי הוא מת בשנת 161 קֹדם נשׂיאות רבי, ואמנם ישׁ שׁהקיסרים המאֻחרים הוסיפו גם־כן שׁם אנטונינוס על שׁמם, אבל לא נודעו בקרב העמים בשׁם הזה, ובכל אֹפן נודעו כאנשׁים גרועים במדות ורחוקים מלעסוק בדברי חכמה ומוסר. במספר השׁנים אין שׁום קֹשׁי. ספק אחד יוצא רק ממה שׁבאגרת רבי שׁרירא נמצא, כי בימי רבי ירד רב לבבל, בשׁנת תתק"ל לשׁטרות, שׁהיא שנת 219 לסה“נ, ובעבור זה יש נוטים לאחֵר זמן נשׂיאותו של רבי. אבל החכם שׁ”י רפופורט (בכרם חמד, ד, ובערך מלין), המחזיק בכל עֹז וגם בצדק בדעה זו, כי אנטונינוס הוא מרקוס אברליוס, בוחר בגרסא תת"ק = 189 וחושׁב, כי היה אז גם רבי בסוף ימיו. אבל אפילו נאמר, שׁלא היה עוד רבי זקן בהיות מרקוס אברליוס בגליל ובִקר גם את ציפורי מקום מושׁב הנשׂיא היהודי או פקד עליו לבוא אליו, וכי ראה זה את המושׁל הרומי כגדול בשׁנים וכגדול בחכמה ממנו, אין בזה כל סתירה למה שׁמקֻבל ממקורות נאמנים על־דבר התרועעות רבי יהודה הנשׂיא עם הקיסר. אדרבה, לפי־זה יובן יותר, כי רבי מדבר בענוה על מה שׁשׁמע מפי אנטונינוס: „דבר זה למדני אנטונינוס ומקרא מסייעו“ (סנהדרין צ"א, מאימתי נשׁמה ניתנה באדם ומאימתי יצר הרע שׁולט באדם).

אבל כמקורות נאמנים עלינו לראות רק דברים כמאמר הנזכר, הנמסר מפי רבי בעצמו, או את המסֻפּר בירושׁלמי (שׁביעית, פ"ו) כמעשׂה שׁהיה, שׁנתן אנטונינוס לרבי אחֻזּה גדולה באריסות; או המסֻפּר ג"כ בירושׁלמי, שׁהתנדב מנורה לבית־הכנסת (מובא לענין הלכה, מגלה, ג), או גרעין כל האגדות על־דבר שׂיחות שׁני החכמים: שׁנפגשׁו והכירו זה את זה – ולוּ רק משׁך ימים אחדים, כאשׁר עבר הקיסר דרך סוריה וארץ־ישׂראל ובודאי צריך היה להתיצב לפניו הנשׂיא, אשׁר תורה וגדֻלה התלכדו בו, וכבודו היה גדול כל־כך. לפי המסֻפּר במדרשׁ ילמדנו (פ' וישב) שׁלח אנטונינוס לקרֹא לו בהיות בקיסרין. די היה בעובדה זו לדמיון בני הדור ועוד יותר לדמיון הדורות הבאים, כדי לרקום אגדות על־דבר השׂיחות האפשׁריות בין שׁני גדולי הדור ושׁני החכמים מיהודה ומאדום, ולדרושׁ על־דבר שׂני גוים – שׁני „גאים“, על־דבר הסעֻדות שׁעשׂה רבי לאנטונינוס (בראשׁית רבה, י"ח) או על־דבר העצות אשׁר בקש הקיסר מאת הנשׂיא (ע"ז, י, ושם האגדה היא בבלית ומאֻחרת מאד, ואין ספק שׁיסודה בדמיון נוטה להפלגה). הקושׁיות התרבו רק, כאשׁר ערבבו יחד את כל האגדות מזמנים שׁונים והתחילו לעמול ליַשׁב את הסתירות שׁביניהן. כן עשׂה (שׁלא כדרכו בבקֹרת מאורעות אחרים) חוקר קורות הימים גרֶץ, שׁיצא כאן בעקבות חוקרים קודמים לו. הוא עמל בלי מופתים חותכים לדחות את מרקוס אברליוס מסביבות רבי, להושׁיב במקומו את הקיסר המאֻחר אלכסנדר סֶוֶרוס ובמקום רבי את יהודה נשׂיאה השׁני (אף־על־פי שׁאפשר הדבר, כי גם בין שׁני אלה היה יחס שׁל ידידות). טעמיו הם ביחוד6: א) כי מרקוס אברליוס לא היה אוהב ישׂראל, כיון שׁהסופר אמיַאנוס מרצֶלינוס מסַפּר, כי הטיח הקיסר הזה דברי בוז כלפי היהודים בארץ־ישׂראל ומצא את דרכי חייהם יותר גרועים משׁל המרקומנים והסרמטים. אבל אפילו אם אמת בשׁמועה ההיא7, הכי ישׁ ביד מימרה מקרית כזאת, שׁכדומה לה התמלטה כמה פעמים אף מפי חובבי ישׂראל היותר נאמנים, לשׁנות את פרצופו המוסרי של הקיסר, הידוע לנו מכל הגיגו וארחות חייו ורשׁימותיו בספרו? – ב) כי על־פי הלך רוחו ודעותיו היה יותר נוטה לדרכי רומא העתיקה, ואת חזוק עבודת האלילים חשׁב ליסוד גדול ביסודות המדינה. על זה יש לומר רק זאת, שׁלא עִיֵּן גרֶץ היטב בספרו של מ. אברליוס ולא הכיר דעותיו הנעלות וכמה קרובות הן לדעות הצרופות של אמונת ישׁראל. האין די ברעיונותיו המפֹרשׁים על אחדות הבריאה, על שִׁוְיוֹן כל בני־אדם כאזרחי המדינה העולמית ועל הצֹרך לאהוב את כל הגזע האנושׁי, ללכת בדרכי אלהים ולעשׂות רק צדקה וחסד – למצֹא שׁתוף גמור בינו ובין הנביאים?

בספר מיֻחד8, שׁבו צבורה בקיאות רבה בפרטים האגדיים המאֻחרים עמל שׁ. קרויס לעקור מן השֹׁרשׁ את הקבלה על־דבר היחס בין מרקוס אברליוס ורבי. הוא טוען (עם גרֶץ), כי לפי האגדות התלמודיות ישׁב אנונינוס זמן רב בקרבת רבי (כבר אמרתי, כי אין כל צֹרך בהשׁערה כזאת לעִקר הדבר), התהלך עמו בתמידות, בא עמו בקשׁר רק בסוד ובחשׁאי, ודבּר עמו על־דבר שׁלוח חיל צבא לארץ מצרים; וכי אי־אפשׁר ליחֵס כל אלה למרקוס אברליוס. לכן הוא חושׁב לגבור כל הספורים לא את אנטונינוס הקיסר, כי־אם את הנציב אפידיוס קַסיוס! אין להסכים לכך, למרות כל הדיקנות בפרטים רבים ולמרות כל החריפות, אשׁר בה הוא משׁתדל לבַסס את השׁערתו, למען הביא (ללא צֹרך) את כל האגדות המוזרות לידי הסכם. לא יצטַיֵּר כלל, שׁעשׂה שׂר הצבא המורֵד אבידיוס, אדם גס ורחוק ברוחו מכל הגיוני אמונה ומוסר, רֹשׁם גדול על היהודים המסורים לתורתם. גם לא יעלה על הדעת, שׁהשׁתתף רבי יהודה הנשׂיא אפילו במקצת במרידה מדינית כנגד הקיסר; אין אף צל שׁל מופת לזה, וכל הבנין פורח באויר. אין גם כל עדות בספרות העתיקה, שׁהוסיף אבידיוס את שׁם אנטונינוס על שׁמו9.

אבל אחרי כל אלה, אף אם כמעט בטוח הוא, כי מרקוס אברליוס הוא אנטונינוס שׁבתלמוד וכי התהלך משׁך זמן קצר עם רבי, אין לבקשׁ על זה רמזים בספרו, כמו שׁעשׂה רשׁ"י רפופורט. הוא חושׁב, כי בדברי תורה ושׁבח לאֵל, אשׁר אומר המחבר (א, י"ג), על שׁהיו לו ידידים ישׁרים, נכללה גם תהלה לרבי. אבל צריכים אנו לומר, כי לוּ היה כבר החכם היהודי אז, בכתבו הדברים האלה, ממיודעיו שׁהשׁפיעו עליו, כי אז היה מזכיר זאת בפֵרושׁ, וגם את היהודים ודתם וכתבי־הקֹדשׂ, אשׁר אי־אפשׁר לאישׁ מעמיק להגות בשׁאלות החיים והמוסר לעבור עליהם בשׁתיקה, אם נגלו לו אף במקצת. אבל ברור, כי נסיעתו לסוריה היתה אחרי תשׁלום הספר, ולכן אין בו זכר למסעיו האחרונים. מצד אחר אין גם לחשׁוב, שׁהספר שׁל מרקוס אברליוס היה יכול להשׁפיע על חכמי ישׂראל, כי הם בודאי לא ידעו אותו, בהיותו גנוז בבית המחבר. אבל קרוב הדבר, כי דעות בודדות ורעיונות נפרדים נודעו לבני דורו של רבי יהודה הנשׂיא מתוך השׂיחות עם הקיסר הפילוסוף, ומכאן יסוד לומר, כי לא במקרה נמצא קצת שׁווי, ואפשׁר לפעמים גם התנגדות מכֻוָּנה, בין רעיונות כלולים בספר שׁלפנינו ומאמרים מרבי יהודה הנשׂיא ותנאים אחרים. בכמה מקומות בספר הערנו על זה. אפשׁר כי רעיונות אחדים מתנאים קודמים מֻשׁפעים כבר מדברי החכמים הסטואים.

עוד במאמרו של רבי שׁמעון בן גמליאל „לֹא המדרשׁ עיקר אלא המעשׂה“ מפליא השׁווי לדברי סֶנֶקא במכתביו facere docet philosophia, non dicere (20, 2).

את היחס האפשׁרי שׁבין רעיון אנטונינוס (ב, א): „בבֹקר השׁכם אמור לנפשׁך: היום אפגושׁ אדם יהיר, כפוי טובה, עז פנים…“ ובין תפלת רבינו הקדושׁ: „שׁתצילני מעזי פנים… מאדם רע… בין שׁהוא בן־ברית ובין שׁאינו בן־ברית“ – היטיב לראות שׁי"ר10. אבל באמת אין כאן הסכם; כי הפילוסוף אינו מבקשׁ להנצל מהאדם הרע, כי־אם דן אותו לכף זכות, שׁלא ידע להבדיל בין טוב לרע, ומוסיף בבטחה: הוא „לא יוכל להרע לי, כי לא יוכל לכוף אותי לדבר רע!“ (דבר זה היה רבי יכול ללמוד מאנטונינוס).

לענין המאמר „הוֵה ממעט בעסק!“ (ד, כ"ד) העירותי במקומו, שׁהוא מתבאר באֹפנים שׁונים; ולָרעיון (ה, ג), שׁאין להקשׁיב לשׂיחת המגַנים פעלנו, נראים דברי רבי „כל שׁהיא תפארת לעושׂיה ותפארת לו מן האדם“ כהתנגדות מדעת11, אבל מתאימים הם לרעיון אחר הנמצא בספר י“א, כ”א כי צריך אדם לבֹר לו מטרה מסכימה לטובה הכלל והצֹרך הצבורי.

כן ישׁ שׁווי בדרך כלל בין השׁקפת אנטונינוס ובין השׁקפת חכמי המשׁנה לענין רוממות הנשׁמה או השֵׂכל ושׁפלות הגוף וצרכיו החמריים; אבל התנגדות ישׁ (כמו שׁהעירותי במקומו, ז, ס"ז) בין השׂיחה על־דבר הגוף והנשׁמה, הפוטרים עצמם מן הדין על־ידי פרידתם, ובין המאמר על־דבר עזיבת השֻׁתּפות עם הגוף למען יתעלה השֵׂכל. מכל־מקום אין השׂיחה המקֻבּלת בתלמוד רחוקה מן הרעיוֹן הזה. – לעֻמת זאת, מאמר אנטונינוס לרבי (תנחומא, פ' מקץ) מהו להתפלל בכל שׁעה והשׁתוממותו על שׁהוא אסור, קרוב שׁאיננו ממרקוס אברליוס, אשׁר דעתו על התפלה נמצאה ברעיונותיו.

התוכחה (ב, ו) על אשׁר נפשׁו אינה בוחנת היטב את עצמיותה (ברדפה רק אחר הסכמת אחרים), אפשׁר שׁהיא מפיצה אור חדשׁ על מאמר רבי (אדר“נ, כ”ח): „יהי סתרך עליך גלוי!“ – ומאמר רבי במות אנטונינוס: „נתפרדה החבילה!“ מוצא פֵרושׁ מיֻחד בתור רמז לרעיון אנטונינוס (אשׁר אולי שׁמע אותו ממנו בעל־פה) איך יתנהג אדם בשׁעת פטירתו: „הִשָׁאֵר חובב הבריות… לא כנעקר בכח ממקומו, כי־אם כנפשׁ יוצאת בנחת מתוך הגְּוִיָּה במיתה יפה, כן תהיה פטירתך מהם; הטבע קשׁר אותך והדביקך אליהם, והוא הפריד עתה את החבילה“ (י, ל"ו). כן גם בסוף הספר הוא מדבר על אלהים השׂם קץ לחיי אדם, ואומר עליו: ἀπολύων – נותק הקשר או מפריד החבילה.

כל אלה היחסים והרמזים האפשׁריים בפרטי מאמרים אינם מכריעים. אבל רעיון גדול כולל מרחף בלי ספק מסביב לפעלם שׁל שׁני החכמים, הרחוקים כל־כך זה מזה במוצאם ובמקום הגיגם, והרעיון הזה נוגע לא לשׁני אנשׁים, כי־אם לשׁני זרמים כבירים. לסַיֵּע לברורו במקצת, פְּנִיָּה זו היתה לי בתרגום רעיונות מרקוס אברליוס. נסיון הוא לבנין הגשׁר בין שׁני עולמות רוחניים נעלים, אשׁר היו קרובים זה לזה בזמן ולא רחוקים כל־כך במקום, נכספים זה לזה וצריכים זה לזה, ובכל־זאת לא התאחדו, יען כי גלי ים זועף של הקורות המדיניות היו ביניהם במשׁך דורות רבים: עולם חכמת־המוסר היונית ועולם התורה היהודית. בדורות שׁאחרי אלכסנדר נעשׂתה האלהות היונית יותר ויותר צרופה ומוסרית ובתורת הסטואים התקרבה כל־כך ליהדות, עד אשׁר יכול היה כבר יוסיפוס לתת את הפרושׁים ככת סטואית. וחוג־המבט של העם העברי, אשׁר התרחב בימי גלות בבל כלפי המזרח, ומימות אלכסנדר, ביחוד מימות החשׁמונאים, כלפי מערב, הקיף מדור לדור יותר את חיי העמים. ובכל־זאת נשׁארה תהום רבה בין חכמת יון ובין חכמת ישׂראל. לא בעבור ההבדלים שׁביניהן – שׁאיפת ההגיון הזך וחִבַּת־האמת היא להכריע, לתַוֵּךְ ולאַחֵד; – כי־אם מחסרון דעת והכרה הדדית. פילון לא הצליח לתת ליונים מֻשָׂג נכון, כובשׁ ומתקבל מהיהדות; אבל לתת לחכמי ישׂראל בעברית מושׂג נכון מתורת המוסר היונית לא נִסה אדם מעולם.

למותר להגיד, כי תרגום ספר כתוב ביונית מאֻחרת ומלא מבטאים, אשׁר גם בלשׁונות החדשׁות העשׁירות קשׁה למצֹא דומים להם, הוא קשׁה ביחוד בלשׁוננו, שׁאינה נוטה להרכבות ולצרופים ולבנינים מתרחבים באֹפן קרוב לדרכי השׂפות העתיקות. בכמה מקומות אין גם הגירסאות ביסוד בטוחות והמתרגמים האחרים ישׁ אשר הקלו להם העבודה, קצרו והחסירו (כמו התרגום הגרמני Selbstbetrachtungen, Deutsche Bibliothek, Bd. 43) ויש אשׁר לא שׂמו לב למקומות קשׁי־ההבנה, אבל תרגמו הכּל לפי הענין (כן התרגום האנגלי, Meditations, translated by Collier, revised by A. Zimmern, London, 1887), וישׁ אשׁר האריכו בפֵרושׁים ודיוקים מחקריים בפרטים ובכל־זאת לא ירדו לפעמים לסוף דעת המחבר (בזה בצרפתית תרגומו של רֶקטור האקדמיה בבורדו: Pensées, Traduction d' Auguste Couat, éditée par Paul Fournier, Bordeaux 1904).

התרגום הגרמני, אשר על־פיו נתן שי"ר דוגמאות בעברית במאסף כרם חמד, שמו: M. Aurelius Antoninus, Unterhaltungen mit sich selbst, aus d. Greichischen v. J. W. Reche, 1709, ושם הספר של רֶנַן, אשׁר בו הוא מדבר על כל הדור ההוא: E. Renan, Marc-Aurèle et la fin du monde antique, Paris 1882.

על יחס אנטונינוס לרבי כתב ביחוד א. בודק (נכד שי"ר) A. Bodek, (m. Aur. Antoninus als Zeitgenosse und Freund des R. Iehuda ha-Nasi, Leipzig 1868.

הפרקים הראשׁונים מתרגומי נכתבו לפני חמשׁ־עשׂרה שׁנה, ואז כתבתי את החרוזים האלה „למרקוס אברליוס אנטונינוס“ (נדפּסו בקֹבץ שׁירי „צהרים“, שׁיצא לאור בשׁנת תרס"ט):

זָכַרְתִּי יְמֵי יָגוֹן וַאֲנִי נִדְכֶּה, בּוֹדֵד,

מִכְּאֵב נֶעְכָּר, מִדְּאָגָה נֶאֱנָח עַל מִשְׁכָּבִי;

הֶאֱמַנְתִּי בְחֶסֶד אֵל וּבְטוּבוֹ, וָאֶתְעוֹדֵד,

וּבְאֵין נוֹכָח עִמִּי אָשִׂיחָה עִם לְבָבִי.


בּהִתְקַשֵׁר כָּעֲנָנָה חָמָס, שֹׁד וּמָדוֹן,

מֵרָחוֹק הוֹפִיעוּ כְּבַחֲלוֹם מְאוֹרוֹת זַכִּים,

וּלְמוּל רֻכְסֵי אִישׁ, לְמוּל חֹנֶף, רֶשַׁע, זָדוֹן,

קָרָאתי: יֵשׁ נְגֹהוֹת מִבְּעַד לַמַּחְשַׁכִּים!


בְּעֵת תִּדְאַב עַיִן, בּוֹכִיָּה עַל הָרָעוֹת,

וְנֶפֶשׁ מִתְאַבֶּלֶת בְּלַחַץ כְּאֵב עוֹלָמִים –

אַשְׁרֵי אָדָם, עֹז לוֹ לְהַסְתִיר אֶת הַדְּמָעוֹת,

וְלִכְאֵב לְבָבוֹ מַרְפֵּא יָשִׂים דִּבְרֵי חֲכָמִים.


כְּכוֹכְבֵי רוּם, בְּבוֹא שֶׁמֶשׁ וְאוֹר יוֹם חָלַף נָדָד,

יַזְהִירוּ בְלֵיל אֹפֶל מִמֶּרְחֲקֵי הַדּוֹרוֹת

הֶגְיוֹנוֹת חַכְמֵי לֵב, אֲשֶׁר הִתְהַלְכוּ לְבָדָד,

וְנַפְשָׁם עֲדֵי־עַד צְרוּרָה בַאֲמָרוֹת טְהוֹרוֹת.


וָאֶזְכֹּר אַנְשֵׁי שֵׁם, עַנְוֵי אֶרֶץ מֵעוֹלָם,

אֲשֶׁר בּוֹדְדִים חָיוּ, מֵתוּ, וְדַרְכָּם נִסְתָּרָה,

בָּרְחוֹבוֹת וּבַשְּׁוָקִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם

וּבְסֵתֶר אֹהֶל יְשָׁרִים הֵם אַחִים לְצָרָה.


וּכְכוֹכָב מַזְהִיר מִדּוֹר עַתִּיק הוֹפִיעַ

גַּם רוּחֲךָ לִי, אַנְטוֹנִינוּס, מִמְרוֹמִים,

וְסִפְרְךָ, אֲשֶׁר בְּדוֹר מֻכֶּה־סַנְוֵרִים הוֹדִיעַ

חֶסֶד אֵל עֶלְיוֹן, חֶסֶד לְעִבְרִים וּלְרוֹמִים.


תֹּם וְיֹשֶׁר חֲנָנְךָ, מִמְּךָ חַסְדּוֹ לֹא הֵסַר

אֵל טוֹב וּמֵטִיב, אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתָּ לְפָנָיו;

וּבְשִׁבְתְּךָ עַל כֵּס מוֹשֵׁל, בִּהְיוֹתְךָ קֵיסַר,

לֹא חָדַלְתָּ מִהְיוֹת אִישׁ, מִהְיוֹת תָּם וְעָנָו.


שְׁפַל־רוּחַ הָיִיתָ, בָּז לְכָבוֹד וּתְהִלָּה,

טוֹב וְסַלָּח לַכֹּל, חוֹבֵב כָּל הַיְצוּרִים.

הֶגְיוֹנֵי לִבְּךָ, בְּסֵתֶר רָשַׁמְתָּ עַל מְגִלָּה –

מִי יִתֵּן וְלַעֲדֵי־עַד יֵחָצְבוּ בַצּוּרִים!


וָאֹמַר, אַעֲלֶה־נָא זִכְרְךָ מִן הָאֵפֶר,

וְאֶל אוֹצַר שְׂפַת יְשֻׁרוּן יְהִי־נָא דְבָרְךָ אָסוּף!

כִּי זֶה אֲשֶׁר עִבְרִית יִכָּתֵב בַּסֵּפֶר,

לֹא יִמָּחֶה לָעַד, לֹא יִשָּׁכַח וְלֹא יָסוּף.


וינה, תרפ"ב.

ד"ר א. קמינקא.



מגִלּוֹת־ספָרים אשׁר כתב לעצמו


 

ספר ראשון

א. מאֲבִי־אבי וֵירוּס12 למדתי מדות טובות וענות רוח.

ב. מכבוד זכרונו של אבי למדתי הצנע לכת וגבורת הנפש.

ג. מאמי נחלתי יראת־שַׁדי, אהבת־חסד ונזירות – לא רק ממעשים מגֻנִּים, כי־אם גם ממחשבות חטא; נטיה לצמצום בהנאת הגוף והתרחקות מדרכי העשירים, המעדנים את בשרם.

ד. מאבי־אבי זקני היתה שׂוּמה, שלא שֻׁלחתּי לבית־ספר, כי־אם חֻנכתי בבית בידי מורים טובים, ואכיר לדעת, כי כדאי הוא חנוך טוב, שלא לחוס על שום הוצאה בשבילו.

ה. ממורי אשר גדלַני למדתי, לבל אלך אחרי אחת המפלַגות במשחק הקִרקסאות, לבל אבכֵּר את צבע הירֹק על התכלת ולא אתן היתרון למתגוששים בעלי מָגִנִּים עגֻלים על בעלי מגִנים ארֻכִּים13; להתרגל בעבודה קשה ומתמידה, להסתפק במועט, לעשות כל מה שאפשר בעצמי, להתרחק מעסקנות בענינים מרֻבּים14 ושלא לשׂום לב למלשינות.

ו. דיוֹגְנֶטוּס15 הורני, שלא אלך אחרי ההבל ולא אאמין בדברי קוסמים ואובות ומכשפים. הוא הורני, לקבל דברי אמת הנאמרים בלי משׂא־פנים, לבקש דעת בדרך המחקר (לשמוע לקח אצל החכמים בַּכְּחִיוּס, טַנְדַּזִּיס, מַרְקְיַּנּוּס). בהשפעתו חבּרתּי בעודי נער „שיחות“, ורפדתי לי יצוע קשה למשכבי בלילות על עוֹר חיה16 והתהלכתי בדרכי חכמי יון.

ז. מאת רוּסְטִיקוּס קבלתי הצֹרך לעסוֹק בתם־לב בשִׁפּוּר המעשים ותקון המדות; להתרחק משקידה בדרכי הסופיסטים, מכתיבת מַחברות על הגיונות מָפשטים ופטפוט בדברי תוכחת מוסר והִתראות בפומבי כאיש חסיד ופרוש ורודף צדקות. אף הוא לִמדני למנוע ממליצות ריקות ושיחות נאות ומבטאים מקֻשטים, שלא ללבּש בגדי־השרד בשבתי בביתי ובכלל שלא להתקשט בחיצוניות; לכתּוב מכתבַי בתכלית הפַּשטות (כעין המכתב שכתב הוא לאמי בהיותו בעיר סִינוּאֶסָּה)17; להיות נוח לרצות וקרוב לסלוח לכל מתנגדי וצוררי, אם הם נוטים לשלום; לקרֹא כל דבר בדיוק נמרץ ולהִזָּהר מלחרוץ משפט על־פי השקפה שטחית ומלהסכים מהר ללהג ריק, על־ידו נודעו לי גם מאמרי אֶפִּיקְטֶט, אשר השאיל לי מאוצר ספריו.

ח. מֵאַפּוֹלוֹניוּס למדתי את ההגיון החפשי והדעת הצלולה, ההולכת לבטח; הוא הורני לשים השֵׂכל הישר לקו ולשאת בשלוַת הנפש כל מכאוב ופגע, לקבל תנחומים במות ילד, להתחזק במחלה ממֻשכה. הוא היה לי למופת וממנו ראיתי, כי יכול אדם להיות קפדן גדול לעצמו ונוח לאחרים18. התבוננתי בו וראיתי, כי בהורותו לתלמידיו לא היה נוח לכעוס, ובענותנותו לא נחשבה בעיניו תבונתו הרַבָּה בתור מורה כמדה יתרה. ממנו גם למדתי איך אפשר לקבּל מאיש מה שנחשב לטובה, מבלי להתרפס בעבור זה לפניו ומבלי להתראות כחסר־רגש־תודה.

ט. סֶכְּסְטוּס היה לי למופת באהבת־חסד וממנו גם למדתי איך להתנהג בתור ראש־בית־אב; הוא עורר את בינתי לחיות לפי הטבע, להתנהג עם בני־אדם בפַשטות בלי התהדר לשוא, להבין על־נקַלה את חפץ מאַהֲבַי ולשאת ולסבול עקשות הפתאים והבוערים בעם, להתהלך עם כל איש לפי־דרכו. סבר פנים יפות, אשר הראה לכל אדם, היה נוח לַכּל יותר מדברי חנֻפּה, וכל יודעיו כבדוהו מאד. ממנו קבלתי את הכשרון למצֹא בדיוק את המדות היותר נחוצות לחיי איש משכיל, לסדרן ולאחוז בהן, להתרחק מן הכעס ומכל התרגשות הנפש, מבלי שֶׁיִּמָּחו על־ידי־זה רגשי אהבה וחנינה מקרבּה; לרחֹש טוב לאחרים, בלי שאון והמֻלה19 ולאסוף דעת, בלי להתפאר בזה.

י. מהסופר אֲלֶכְּסַנְדְרוֹס למדתי, שלא להיות נכון לגַנּוֹת, שלא להתלוצץ באיש זר על מבטאו השונה ועל דבורו והברתו שאינם נכוחים, אבל לסַדֵּר הדבר בתשובה או במשך השיחה שתתֻקן השגיאה דרך־אגב ושֶׁיִּלמד הנכרי בלי־משים איך היה צריך לאמר.

יא. פרוֹנְטוֹ20 הועיל לי להשכיל, כי תוצאות ממשלת־זדון הן הקנאה, הערמומיות והצביעות, וכי בדרך־כלל אפשר להגיד, כי אצל הנקראים בינינו „נדיבים“ אין אהבת אדם מצוּיה במדה מרֻבּה.

יב. מאלכּסנדרוס תלמיד אפלַטון למדתי, כי רק לעתים רחוקות ורק על־פי הכרח מיֻחד רשאי אדם להשיב לדורשיו בכתב או בעל־פה „שאין לו פנאי“ בשבילם; כי לא נכון להתנצל בחסרון פנאי למען הִפּטר מלמלאות חוֹבת האדם ביחסו לחבריו.

יג. מאת קַטּוּלוּס: כשאחד מידידיך מתאונן נגדך, אל תזלזל בטענותיו, אפילו אם חושב אתה שאין להן יסוד; השתדל, שישוב להיות תמים־דעים עמך. את מוריו צריך אדם להזכיר לברכה ובחִבּה (כמו שמזכירים בשם דוֹמִציוּס ואַתֵּינוֹדוֹטוּס), ואת ילדיו צריך לחובב מקרב ולב.

יד. השפעת אחי סֶוֵירוּס: להיות אוהב בני ביתי ואוהב האמת והצדק. על־ידו הכרתי לדעת את תְּרַזֶּיַא, את הֶלְוִידִיּוּס, את קַטּוֹ, את דִּיוֹן ואת בְּרוּטוּס21; הגעתי לערוך בדמיוני תמונת ממלכה, אשר בה חֻקים ישרים ושוִים לכל התושבים, וממשלה, אשר החֹק היותר נכבד לה – חֹפש האנשים הנהוגים על־ידיה. השפעה ממנו היא גם־כן, שנשארתי עומד על דעתי בכבוד שאני רוחש לפילוסופיה, באהבת טוב וחסד ובפזור לאביונים, בתקוה טובה ובאמונת רוח לידידַי, בהיות דרכי להוכיחם על־דבר חטא בלי משֹא־פנים ולהגיד להם בלי שפתי־חלקות מה שקויתי מהם ולא להניחם במבוכה ובספק על מה שדרוש או לא דרוש.

טו. על־ידי מַכְּסִימוּס22 הֻברר לי, כי חובת האדם היא לכבּשׁ את יצרו, לבלי סור בשום אֹפן מדרך הישר, לשאת הכל באֹמץ רוח, אפילו מחלה וכאב; כי צריך הוא להתנהג בנעימות, אבל גם לשמור על כבודו, ולעשות את כל המוטל עליו מבלי להגות נכאים; להשתדל שיאמינו בו כי מה שהוא דובר הוא גם הוגה בלבבו, ומה שהוא עושה לטוב הוא עושה; לא להשתומם, לא להִבָּהל, לא להיות נחפז, או דואג ואובד עצות, נדכה ונבוך, ולשוב ולהתמלא קצף וקנאה; להיות רב־חסד, רב־סליחות, מתרחק מן הַשֶּׁקר, ויותר נראה כחֲסַר כל־נפתולים מטבעו מאשר כמתכַּוֵן לתקן עצמו על־פי שיטה יוצאת מן המחשבה; כי מעולם לא ימצא עצמו איש נכלם על־ידוֹ, אבל מעולם גם לא יהי נועז איש להתרומם לעֻמתו, וכי גם בשעת שחוק לא יֵצא מגדר הנאות23.

טז. חיי אבי24 היו לי לחִנּוך במדות טובות ובהתמדה והתאמצות בכל מפעל אשר הוּחל אחרי בחינה בשכל. הוא הורני, שלא לנטות אחרי כבוד חיצוני, לחַבֵּב את העבודה ולשקוד עליה, להטות אֹזן לשמוע דברי משכילים ומצדיקי הרבּים, שלא למנוע מלכַבֵּד כל איש כפי ערכּו וללמוד מן הנסיון עת וזמן להכביד עֹל או להקל; לחדול מחמדת בשרים ולעסוק בצרכי הכלל; על ידידיו לא הטיל לחובה שיסעדו על שלחנו או שיתהלכו עמו תמיד, ולאלה אשר לא יכלו ללַוות אותו, וישארו בביתם, היה חסדו שמור בשובו מדרכו. לפני חרצו משפט שָׁקל כל דבר במאזני שִׂכלו, אבל אחרי־כן היתה חזקה מצותו להֵעשות. בחקרו דבר לא היה נחפז לחַווֹת דעתו ולא הלך אחרי רעיונות נִמהרים. את אהבתו למיֻדעיו שמר באמונה, לא געל בם ולא כסה באהבה יתרה על חטאתם. בכל עת היה שבע־רצון וטוב־לב, שָׁת עצות מרחוק לימים הבאים והתעתד בתבונה לעמוד הָכן לעֻמת כל מקרה ופגע. תרועת תהלה ודברי חנף הרחיק מפניו. לּבּוֹ היה עֵר לצרכי הממלכה, את כסף המדינה חָשׂך ולא פזר לריק, מבּלי שים לב לדברי נרגנים, אשר נתנו דֹפי בארחותיו אלה. לא הלך אחרי משאת שׁוא ואמונת הבל באלילים ולא בקש חן וכבוד מאת המון העם במעשי חֹנף ומַדוחים, כי יקר־רוח ומשכיל היה בכל דרכיו, לא עשה דבר שלא כהוגן ולא אָץ לעשות חדשות. ובכל הענינים הנותנים שמחה לאדם בחיים, אשר רב היה בהם חלקו, לא גבה לבו ולא רמו עיניו. בטובות אשר נִתּנו לו השתמש בנחת, ואת אשר חסר לו לא היה מבקש. לא היה יכול איש לאמר עליו, שהוא מתחכם25 ומרבה שיחה כדרך העבדים בני־בית או כדרך מלמדי תינוקות. הכל היו מודים, שהוא בעל־שכל, חכם־לב, רחוק מחֹנף ושלם במעשיו לעצמו ולאחרים. את חובבי־הדעת האמִתּים ידע לכַבּד לפי ערכּם, מבּלי השפיל כבוד אחרים ומבּלי נטות אחריהם בכל דבר. עם בני־אדם אהב להתהלך בסבר פנים יפות, גם בשחוק מצא חפץ, אבל לא הִרבה לצון. כן נִהל גם את בשרו במדה נכונה, לא כרודף אחרי תענוגים, המעַדן ומפנק נפשו, ולא כמתענה ומסתגף. על־כן היה גופו חזק כל הימים ורק לעתים רחוקות נדרשה לו רפאות תעָלה. אולם על זאת נאוה לו תהלה ביתר שאת, כי רחקה קנאה מלבו ובענוָתו הכיר תמיד את מעלת האנשים אשר הצטַיְּנו בתבונתם, אם כמליצים או כאנשי־מעשה ויודעי דת ודין, או מורי־מוסר, ויהי להם למָעוֹז להרבות כבודם. ובכל אשר התאמץ להחזיק במוֹרשת אבותיו, לא שקד להתראות כמסוּר לה בלב ונפש. חליפות ותמורות לא נִכְּרוּ ברוחו, לא הִרבה לשַׁנּוֹת את המקום ואת המעשים. גם אם מחלה עזה עברה עליו, שב אחרי־כן לעמול בכֹח עלומים בעבודותיו כמקדם. סודות כמוסים לא היו לו בלתי אם מעטים מאד, וגם אלה רק בעניני המדינה. על עריכת משחק לפי העם ובנין בתי־תפארה או מתן־נדבות וכל המעשים אשר כאלה היה צופה בהַשְׂכֵּל כאיש ממלא את חובתו ולא כמבקש תהלה והוד מתוך הקהל. לא הלך לרחוץ לתענוג חוץ לעת הנכונה, לא הִרבה לבנות בתים, לערוך שֻׁלחנות, לעטות בגדי פאר ולקנות עבדים יפים. על־הרֹב היה לבוש שמלה פשוטה בכפר לוֹריוּם ואפילו בהיותו בלַנוּביוּם26, וכמתנצל לבש מעיל בהיותוֹ בטוּסקוּלוּם. כן היו ארחותיו תמיד. לא כָעס, לא רָגז, לא עשה דבר מכֹער ולא דבר אשר יֵאָמר עליו כי הוא יוצא מגדר הנֵאות, כי־אם הכל בטוב־טעם וסדר נכון לפי הגיון ישר וחֻקי־נפש קבועים. על־כן אמרו גם עליו את אשר נאמר על סוֹקרַטֶס, כי ידע לחַסֵּר נפשו מדברים אשר אָזְלַת יד אחרים לוַתֵּר עליהם, ולֵהנות מדברים אשר חלפו אחרים בהם חֹק27. ובאמת, הן להתחזק ולהתאמץ בכל מצב ולשמור רוח נכונה, כן דרך איש שלם בדעתו ואשר שאר־רוח לו. זאת ראו גם בעת מחלת מַכְּסִימוּס.

יז. חנני אלהים ויתן לי אבות־זקנים ישרי לב, גם הורים ישרים, אחות ישרה ומורים תמימי־דרך, שכנים, קרובים ומיֻדעים, כֻּלם אנשים טובים ונאמנים; וגם זאת בחסד אלהים עלי, כי נשמרתי מחטֹא נגד אחד מהאנשים האלה, אשר סבבוני, אף כי נקל היה לי לפי נטית רוחי לעשות זאת כפעם בפעם. אך העליון בטוּבו הרחיק ממני פגישת המקרים, אשר בעבורם הייתי יכול לבוא לידֵי כך. את חסדו אני רואה גם בזה, שׁלא ארכו הימים להיות סוכנת אבי־זקני אומנת לי, וכי נצלתי מלפזר כֹחי ולהשבית טֹהר נעורי, ואשמור אותו עד מעל למועד, וכי זכיתי להתגדל על־ידי אדוני אבי, אשר כִּלָה מקרבּי גאוָה וגֹדל־לבב עד היסוד וירחֵב את בינתי לדעת כי יוכל איש לחיות בחצרות מלכים בלי שומרים לראשו, בלי בגדי־תפארה ואבוקות ופסלים וכל מעשי הוד וגאון, ולהתראות כאחד האדם, מבּלי לחַסֵּר על־ידי־זה מאומה מכבודו ומבּלי השפיל ערך פעֻלתו כחובת המושל בממלכה. חסד אֵל הוא שנתן לי אח מתהלך בתֹם, אשר הטה אותי למשֹׁל ברוחי, ובכבוד ואהבה נהלני לטובתי; גם שנולדו לי בנים אשר אינם חסרי כשרון ולא בעלי מומים; ואפילו מה שלא התקדמתי בחכמת הדבּור והמליצה ושאר המדעים, היה לטובתי, כי אפשר שהיו כובשים את כל רוחי, לוּ הייתי עולה בהם למעלה; ומה שהיה אפשר לי להרים את מדריכַי בלי תוחלת ממֻשכה למִשְׂרות אשר השתוקקו להשיג, ולא משכתים בהבטחות שאעשה זאת בימים הבאים וכי עודם צעירים לימים; כן גם מה שהיו לי אַפּוֹלוֹנִיוּס, רוּסטִיקוּס ומַכְּסִימוּס לרֵעים ומיֻדעים, ושהרביתי להגות בתורת החיים ההגונים לאדם לפי־הטבע, ושלא הוּשַׂם בי מצד כשרוני ורגשותי כל מעצור לחיות חיים רצוּים לאדם, אם לא התרשלתי בזה מחפץ עצמי ובאשמתי ובמה שלא הקשבתי לקול־המעורר מאת אלהים, שהוא כמו תורה ומצוה. כן גם מה שהתחזק גופי בחיים רצוּים כאלה ולא נגעתי בבֶנֶדיקְטָא ולא בתֵיאוֹדוֹטוֹס וגם אחרי־כן משלתי תמיד ביצרי, וכי גם ברגזי על רוּסטיקוּס לא עשיתי לו רעה, אשר יַך אותי לבבי עליה. ואם אמנם מתה עלי אמי בדמִי ימיה, הן זכיתי שישבה עמדי בשנות־חייה האחרונות. גם זאת חנינה מאלהים, כי בכל עת שחפצתי לתמוך ביד עני ואביון לא היה לי לירֹא פן לא יספיק לזה כספי, וכי בעצמי לא באתי מעולם לידֵי עֹני ולא נצרכתי לאחרים; גם כי היתה לי אשה כֹּה מקשיבה לקולי, אשר סבבה אותי בחִבּה והתהלכה עמי בענוה, ושהשגתּי למען בנַי על־נקלה מורים ומדריכים טובים; גם זכיתי כי בחלום חזיון־לילה עלו ברעיוני רפואות לחליים שונים, אף לגניחת דם ולשָׁבץ, ביחוד בימי שבתּי בקַיֶּטָא. לבסוף גם מה שברֹב אהבתי לחכמה לא נפלתי בידי אחד הסופיסטים ולא כליתי שנותי להבל בקריאת ספרי־להג, בפתרונות להקשי־חכמה ובַקשת אותות בכוכבים.

כל אלה היו לי רק בחסד אלהים ובעזר שדי.

את הדברים האלה [רשמתי לי] בשבתי בין הקוַדים על־יד העיר גרנּוּאַ28.


 

ספר שׁני

א. בבֹקר הַשְׁכֵּם אמֹר לנפשך: היום אפגֹש אדם יהיר, כפוי־טובה, עז־פנים, זֵד, הולך־רכיל ובוגד, אדם שאין להתחַבּר עמו; אבל כל רשעת אדם זה היא בעבוּר שלא ידע להבחין בין טוב לרע. ואנכי הן ידעתי את טבע הטוב שהוא יפה, ואת הרע שהוא מכֹער, גם מכיר אני בטבע האדם החוטא, שהוא קרוב לטבעי, ואם גם לא עצמי ובשרי הוא, הן אחד הוא השכל, חלק אלוֹה ממעל, לשנינו. וגם זאת ידעתי, כי לא יוכל להרע לי אחד מהאנשים האלה, יען שלא יוכל לכוף אוֹתי לדבר רע. אפילו לכעוס לא אוּכל על אדם זה הקרוב אלי, ולא להתרעם עליו, אחרי שנוצרנו לעבוד עבודתנו יחד בעולם, כמו שנוצרו הרגלים, הידים, העפעפים ושוּרות הַשִּׁנַּיִם העליונות והתחתונות ולשַׁמש בגוף אחד. לפעול כנגד חברו הוא אפוא דבר שכנגד הטבע; אבל גם לכעוס על אדם ולהתרחק ממנו הוא פֹעל כנגדו.

ב. אם אחקור לדעת, מי אנכי? אמצא בי בשר ורוח חיים וְהַשֵּׂכֶל המושל. הנח את הספרים! לא עת להִמָּשך הֵנָּה והֵנָּה. הן בגופך רק דם ולֵחה עכורה, עצמוֹת, עורקים וגידים. ואם לרוח החיים אשר בקרבּך תתבונן, מה הוא? נשמת־אף, אשר גם לה אין קיום ותמידות, כי היא שונה ומתחלפת בכל שעה. נשאר אפוא רק השכל המושל. חֲשׁוֹב לפי־זה בלבך: כבר זקנתּ; אל תתן את שכלך להיות כעבד כפוף או כדבר מטֻלטל ונדחף על־ידי יצר תועה. עליך לשאת במנוחה את אשר הוטל עליך ואין לך לבקש מנוסה מאשר נגזר עליך בעתיד.

ג. כל מה שהאלהים עושה הוא בהַשְׂכֵּל. גם כל מה שהמקרה גורם אינו נעשה בלי הטבע, בלי התחברות והשתלשלות הסבּות, אשר הכינה ההשגחה, כי הכּל שוטף מתוכה. יש גם חק־עולם ודברים אשר תועלת צפוּנה בהם לתבל כֻּלה, שאתה חֵלק ממנה, ומה שהוא טוב לכלל הטבע ומועיל להחזקתו, הוא טוב גם לכל חלק ממנו. העולם מתקַיֵּם על־ידי השתנות והתחלפות יסודות הטבע והגופות המָּרכבים. – די לך בזה, עד־כמה שיש צֹרך בחֹק. אל תשתוקק לספרים הרבה, לבל תְּכַלה ימיך ברֹגֶז, כי־אם תשמח בחלקך ותודה באמת מקרב ולב לאלהים.

ד. זְכֹר, כי דחית מלבך את הרעיונות האלה זה־כמה ולא השתמשת בשעת־הכּשׁר אשר נִתּנה לך כמה פעמים לתכלית זאת. מתי תרגיש את הצוּר אשר חֻצבה ממנו נפשך ואת יוצר העולם אשר ממנו נאצלת? הן גבול ותכלית הוּשם לימי־חייך ואם לא תחיש להשיג בהם חֹפש ואור לנפשך, יגוֹזו ויחלפו ולא ישובו עוד.

ה. התחזק ושים לבך בכל עת ובכל שׁעה בתור איש רומי ובתור גֶבֶר למַלא חובתך בשלמות, באמונה ובתֹם, בחִבּה יתרה, ברצון טוב ובישׁר. ממחשבות אחרות שַׁחרר נפשך. ואת השחרור תשיג, אם תראה את כל אחד ממפעליך כאִלו הוא האחרון בחייך, ותעשה מעשיך בלי קלות־דעת ובלי התרגשות כנגד משפטי השכל, בלי חנֻפה, בלי נטיה עצמית ובלי רֹגז על העבודה אשר נפלה בגורלך. הנך רואה כי מעט הוא מאד מה שנחוץ לאדם למען יחיה חיים נעימים וטובים גם בעיני אלהים. מאת עושֵׂה אֵלֶה לא ידרֹש אלהים יותר.

ו. סְפִי חטא על פשע, נפש! ולקשֹּׁט עצמך לא תמצאי עוד פנאי, כי החיים קצרים לכל איש. גם חייך, בן־אדם, חולפים ועוברים, ואתה לא תוכל לכַבּד את־עצמך? ואת טובתך תבקש רק בנפשות אנשים אחרים?

ז. למה תתבלבל על־ידי ענינים שבחוץ? קְבַע עתים ללמוד דבר טוב וחדַל־לך מלתעות בלי מטרה. כי גם ממשוגה זו עליך להִשמר, ממעשה הסכלים היגעים הרבה בימי־חייהם ומטרה אין להם ליַשֵּׁר אליה כל חפצם והגיגם.

ח. לא על־נְקַלה יִמְּצא אדם שהוא אֻמלל רק בעבוּר שלא ישים לב למַה שחושבים אחרים. אבל מן ההכרח שיהיו אותם האנשים אֻמללים שאינם מקשיבים לרחשי נפשם פנימה29.

ט. עליך לזכּור תמיד: מה טבע היצורים כֻּלם ומה חלקי אני ואיך הוא היחס ביני ובין הכל, מה קטן החלק הזה, וכי אין מי שיעצור בעדך מלפעול ומלדבּר תמיד באֹפן נאות אל הכּל, שאתה רק חֵלק ממנו.

י. הפילוסוף תֵּיאוֹפְרַסְטוֹס היה מעריך בשׂום שֵׂכל את העבֵרות שבני־אדם נכשלים בהן – אם בכלל יש להבדיל, כהשקפת ההמון, בין קלות לחמורות30 – ואומר, כי קשה יותר עבֵרה לתיאבון מן עבֵרה על־ידי כעס. שהרי הכועס אינו פונה מדרך השכל אלא מתוך צער ודכדוכי יסורים, והחוטא מתשוקה ונכנע לתאוָתו זֵד פרוע הוא וגרוע בעֲוֹנותיו. וכן היה החכם הזה אומר בצדק, כי החטא אשר מקורו בתאוָה ענשוֹ מרֻבּה מעֹנש החטא הבּא מתוך צער. חוטא זה נראה יותר כאדם אשר עשו לו רעה והעלו חמתו ביגונו, אבל זה שואף מעצמו לעשות רעה, בצאתו למלא תאותו.

יא. כאִלו אתה עומד לצאת מן החיים – כן יהיו כל מפעליך ודבריך ומחשבותיך. הן להפרד מבני־אדם אינו דבר מבהיל – אם אלהים יש, אשר בודאי לא ישליכך למצוקות. ואם אין אלהים או אינו משגיח על עניני בני־אדם, למה לי לחיות בתֵבֵל ריקה מאלהים ומהשגחה? אבל יש אלהים צופים על מעשי אנוש. וביד בני־אדם נִתּן להשמר, שלא יפלו בשחת הרעה האמתּית. גם מכל צרה אחרת שלא תבוא נתּנה לאדם האפשרות להִזָּהר. כי מה שאינו מקלקל מדות האדם וצדקתו, איככה יהיה זה קלקול בחייו? שגגה כזאת לא יכלה לצאת מאת טבע היצורים, אם שלא מדעת או מדעת – מבּלי יכֹלת לשמור בני־אדם מקלקול כזה או לתקן המעֻוָּת – ואי־אפשר שטעה כל־כך מהתרשלות או סכלות, לתת את הטוב ואת הרע במדה שָׁוָה לצדיקים ולרשעים. והנה המות והחיים, הכבוד והבוז, העמל והענֹג, העֹשר והעֹני – כל אלה במדה שוה נחלת בני־אדם הישרים ונחלת פועלי־אָון, והם לא לתהלה ולא לחרפה לאדם. אם־כן אינם לא מקרים טובים ולא רעים.

יב. איך ממהרים לעבור ולחלוף הגוּפים בעצמם מן העולם ואיך אובד על־נקַלה זכרם בשטף הזמן! מה הם כל הענינים המוחָשים בחיים, וביחוד כל מה שמעורר תאוה או מביא חִתּית בלב, או מהֻלָּל בתשבחות ההמון עכוּר־התבונה! מה־זלים ונבזים, מלֻכלכים ורעועים ומתים כל אלה – כדאי לשכל להתבונן בזה. ומי הם האנשים אשר משפטם ואמרי פיהם יוצרים הכבוד והתהלה? ומה הוא המות, אם נראה אותו בפני עצמו ונקלוף ממנו הלבוּשים אשר סִפּח לו הדמיון? הן לא ישאר ממנו דבר זולתי פעֻלת הטבע, והמתיָרא מפני פעֻלת הטבע הוא ילד פותה. ולא זאת בלבד, כי גם לא פעֻלה פשוטה היא, אלא פעֻלה נאותה. ואיך מתקרב אדם לאלהים, ועל־ידי איזה חלק מעצמותו, ומה אחריתו בשוב גופו לעפר?

יג. אין לך אדם גרוּע ממי שסובב במרחבי תבל וחוקר (כמאמר המשורר) „במעמקי האדמה“31 ועָמֵל לדרֹש בנסתרות שבנפש חברו – ואינו חש ומרגיש, כי די לו להתבודד עם נשמתו אשר בקרבּו32 ולעבוד עבודתה כראוי. ומה היא העבודה? לשמרה בטהרתה מן התאווֹת וההבלים והתּלונות על מעשי האלהים ובני־אדם. מעשי האלהים ראוּים למורא וכבוד מפאת צדקתם, ושל בני־אדם יהיו יקרים לך בעבוּר קרבתך אליהם. אמנם יש גם ראוּים לחמלה, בעבור שאינם יודעים לבחור בטוב ולמאוס ברע. אבל אין מַכּת־סנוֵרים זו פחותה מאותה ששוללת חוש־הראות להבחין בין הלבן והשחור.

יד. ולוּ גם שלשת אלפים שנה תחיה או כמספָר הזה רבבות, עליך לזכור, כי אין אדם אובד ימי־חיים זולתי אלה שהוא חי, ואינו חי זולתי הימים שהוא אובד. אין הבדל לענין זה בין חיים ארֻכּים לקצרים. הרגע ההֹוֶה שוה לכל אדם וכן גם מה שחולף שוה. מה שחלף ועבר הן נראה כקל־ערך מאד. באמת לא יוכל איש להפסיד, לא מה שכבר עבר ולא מה שלא בא לעולם, כי איך יִגָּזל ממנו מה שאינו שלו? את שני הדברים האלה תשים אפוא אל לבך: האחד, כי מימות עולם כל המעשים חוזרים באֹפן דומה וסובבים במעגל ואין הבדל אם מאה או מאתים שנה או בלי קץ ותכלית יחזה אותם אדם. השני, כי גם המאריך ימים, גם הממהר לחלוף מן העולם – אבדתם שוה. רק את הרגע ההֹוֶה יוכל להפסיד, באשר הוא שלו, ולא יוכל לאבוד מה שאין בידו.

טו. הכּל רק דמיון. הן ידועים בזה אמרי מוֹנימוֹס33 מבעלי שיטת הציניסמוס וברורה גם תועלת המאמר, אם מחזירים אותו למדת האמת שבּו.

טז. נפש האדם חוטאת לעצמה כשהיא נעשית באשמתה כעין צרעת וספחת לעולם. כי גם התּלונה על המאורעות היא מרידה כנגד הטבע, אשר בתוכו כלולים כל חלקי הדברים הנעשים. כן חוטאת הנפש שנית, אם היא מתַעֶבת אחד מבני־אדם ומתנגדת לו למען הביא עליו רעה, כדרך המתקצפים. חֵטא שלישי הוא לה, אם היא נפעלת על־ידי עֹנג או עמל. רביעי – אם היא חונפת ומתחפשת ועוזבת האמת במעשה או בדבּור. חמישי – אם היא פועלת איזה דבר או משתדלת בענין שיהיה בלי כל מטרה, בלי מחשבה צופיה לסוף דבר, בעוד שנחוץ כי אפילו המעשים היותר פחותים יהיו מכֻוָּנים לתכלית ידועה. והתכלית לכל היצורים אשר בִּינה בקרבּם הן היא, להתנהג לפי החֹק והמשפט אשר לַמדינה והממלכה היותר עתיקה34.

יז. חיי האדם זמנם רק נקֻדָּה קטנה, כל מהותם כנחל שוטף, הרגשות ערפל חתולתם, רקמת הגוף רקבון בה, הנפש – דבר המתהפך במסִבּות, מקרי החיים – מה שאין לו קֶבע, ושֵׁם וזֵכר – דבר המוטל בספק. בקצור, כל הנוגע לגוף הוא כמים נוזלים, ומה שנוגע לנפש הוא כחלום וכענן; החיים הם כמלחמה וכנדידת גֵּר בארץ, ותוחלת אדם אחרי מותו – אפיסת כל זֵכר לו. מה יוכל אפוא ללַוּוֹת את האדם? רק אהבת־החכמה לבדה. ופעֻלת החכמה היא לשמור על הרוח בקרב האדם, שישאר בלי חטא ובלי נזק, למעלה מרגשות העֹנג והעמל, ושלא יעשה דבר שאינו מכֻוָּן לתכלית ולא דבר של מרמה וצביעות, ושישאר חפשי בשאיפותיו מפעֻלּוֹת אנשים אחרים, ושיראה את כל מה שמתרחש לו וכל מה שנופל בגורלו כענינים הנובעים מן המקור ההוּא, אשר משם בא גם הוא בעצמו. ועל כל אלה – שיחכה במנוחה ליום המות, שאינו כי־אם התפרדות ליסודות הראשיים, אשר מהם מָרכּב כל חי. ואם אין זה נורא ליסודות האלה, שיתהפך וישתנה כל אחד מהם מזמן לזמן, למה יירא איש מפני המהפכה וההתפרדות הכללית? הלא גם היא נעשית לפי הטבע, ומה שנעשה בטבע איננו דבר רע.

נכתב בימי שבתּי בקַרנוּנְטוּם35.


 

ספר שׁלישׁי

א. אין די לשים על לב רק זאת בלבד, כי בכל יום ויום נֶאֱכָל חלק מחיינו ונשאר לפנינו חלק יותר קטן ממנו; כי גם על זאת תסוב המחשבה: אפילו אם יאריך איש ימים, הן לא ידוע הוא, אם שכלוֹ ובינתו ישארו לו כדי הצֹרך לבחון המעשים ולהשיג על־ידם יחסוֹ לאלהים ואנשים. כי כשמתחיל האדם לקהות ברוחו, אפילו אם יש לו עוד הכֹּח לִנְשֹׁם, לעכּל את מזונו, לחשֹׁב מחשבות ולהתאוות תאוה, וכל שאר כֹּחות החיים לא חדלו אצלו – אבל לאט לאט תחדל היכוֹלת להשתמש בכל כּחו הפנימי, לחשֹׁב בדיוק על כל מה שראוי ונכון, לבדוק את המחזות בחיים, לחרוֹץ משפט, אם למשל הגיע הזמן להִפָּרד מדעת עצמו מן החיים36 ועוד שאלות קשות כאלה הצריכות להגיון זך. על־כן החובה מוטלת עלינו למהר, לא רק בעבור שאנו הולכים וקרֵבים יום יום אל המות, כי־אם גם בעבור שיכלתּנו להבין את המעשים והשתלשלותם מַקדימה להתרופף אצלנו.

ב. עוד בזה עלינו להתבונן, כי יש מחזות מצטרפים במקרה למעשי הטבע, ובכל־זאת נאים ונחמדים הם בעינינו. הנה כן בלחם הנאפה אנחנו רואים לפעמים בקיעים וסדקים, אשר בודאי לא כִוֵּן האוֹפה לעשותם, ובכל־זאת נעים לנו לראותם והם מגָרים תאות האכילה, כן הדבר גם בתְּאֵנים אשר הבשילו כל־צרכן על העץ והן מתבקעות לאט. כן בזיתים אשר גמלו כל־צרכם ועל־ידי שקרוב הפרי לרקבון נמצא בו נֹעם מיֻחד. כן השבּלים הנוטות לארץ, וכן הקמטים אשר במצח האריה והקצף אשר יֵז מגרון חזיר־היער ועוד מחזות כאלה, אשר מצד עצמם אין בהם כל יֹפי, אבל בצֵרופם ליצירי הטבע הם מוסיפים עליהם חן ומַרבים חמדה להם בנפש. באוֹפן זה לא יִמְצא כל איש, אשר לו לב להבין ושֵׂכל להשתעשע בכלל העולם, שום דבר מקרי חיצוני, אשר לא ינעם לו לראותו. כן גם את מלתעות חיתו־יער יראה כמו שהן בטבע בעֹנג לא פחות מאשר יתבונן במראיהן כשהן מְצֻיָּרוֹת או פסולות באבן, מעשה ידי אמן; וכן יביט בצורות זקנים וזקנות בעֹנג כמו שיביט ביפי ילדים. כאלה יש רבות, מובנות לא לכֹל איש, כי־אם למי שהרגיל להתבונן בטבע וביציריו בשׂוֹם־לב ובהשתדלות יתרה.

ג. הִפּוֹקרַטֶס היה רופא לחליים רבים, לבסוף חלה בעצמו ומת. הכלדים (החוזים בכוכבים) הגידו לרבים יום מותם, לבסוף גועו גם הם בבוא קצם. אלכסנדר, פּוֹמְפֵּיוּס וקַיּוּס קיסר הרסו כמה פעמים ערים שלמות עד־היסוד ובמלחמותיהם הרגו רבבות פרשים וְרַגְלִים, אבל אחרי־כן נפרדוּ גם הם מן החיים. הֶרַקְלֵיטוֹס הגה וחקר הרבה על־דבר כליון־תֵּבֵל בּאֵש37, ולאחרונה מת ממחלת־המים בתוך גללי בָּקר. את דֶּמוֹקְרִיטוֹס המיתו הכִּנִּים38, ואת סוֹקרַטֶס – שרצים ממין אחר39. למה אני מזכיר אֵלֶּה? ללמדך דבר זה: גם אתה ירדת לאניה, שַׁטְתָּ, הגעתּ לחוף – עֲלֵה ליבָּשה בבוא קצך! ממה־נפשך, אם לחיים אחרים תגיע – גם שם אין המקום ריק מאלהים; ואם למצב שאין בו כל הרגשה תבוא, הן תחדל מלשאת עמל ותענוגים כעובד עבודה קשה כָלוּא במַסְגֵר נבזה, והעובד הלא הוא השֵּׂכל והרוח, בעת אשר המסגר הוא עפר ודם.

ד. אל תבזבז את שארית ימי חייך במחשבות־הבל על־דבר אנשים אחרים, אם אין בהן תועלת כללית. על־ידי־זה אתה רק בטל מעבודה אחרת רצויה ומרַדף דמיונות ריקים, מה עושה פלוני ולמה הוא עושה כן, מה הוא אומר, מה יש בדעתו ובמה הוא מראה אֻמנוּתו, וכאלה עוד דמיונות המפריעים אותך מלהקשיב לרעיון המושל בעצמך. צריך אתה אפוא להכחיד מן המחשבה כל דבר הבל וריק, ביחוד כל־דבר הנכנס לגדר אחרים וגורם לרעתם, ולהתרגל רק לחשֹׁב בדברים כאלה, אשר אם ישאל איש פתאם: במה אתה הוגה כעת? תוכל להשיב תֵּכף בפרהסיה: בזאת ובזאת הגיתי! באֹפן שֶׁיִּוָּדע כרגע כי הכל פשוט וישר ברעיוניך, כראוי וכנכוֹן אצל יציר מחֻבּר לכלל האנושי, המתרחק מן התאווֹת, מן המריבות, מן הקנאה, מן החשד ועוד דברים מגֻנים כאלה, אשר רק בבושה וכלִמה תצטרך להודות שהיו שולטים ברוחך. אמנם איש אשר כזה, שאינו מתרשל מדרוך במסלת טובים וישרים, הרי הוא ככֹהן וכשֻׁתּף לאלהים, משתמש לטובתו ברוח השוכן בקרבו. הוא מרים את האדם למעלת יציר נקי מתענוגים נבזים, אשר מעמל ותלאה לא יפחד, כל עלבון לא ידַכּא אותו ורשעת בני־אדם לא ירגיש; הוא נעשה ללוֹחם במלחמה הגדולה: במאוַיי הגוף, כדי שלא יכריעוהוּ; הולך בנתיבות־צדק ומקַבּל בכל נפשו באהבה כל פגע בחייו וכל מה שנפל בגורלו. רק לעתים רחוֹקוֹת כשיאלצהו ההכרח, ורק בענינים נוגעים לכלל, יחשֹׁב על־דבר מה שאחרים עושים או אומרים או מתכַּונים. כי מטרת פעֻלתו היא רק מה שהוא בגדר חובת־עצמו, ומה שנגזר עליו לשאת הוא לו ענין להגות בו בתמידות. את חובתו הוא ממַלא בשקידה, ועל מה שמוטל עליו הוא צופה בבִטחה, שהוא לטובתו. הן כל מה שמוטל על איש, הוא גם המועיל לו ונכון למענו. הוא גם יזכור, כי כל בעלי השכל קרובים זה לזה, וכי לפי טבע האדם הוּא, שישים לבו לטובת כל בני־האדם, הגם שאין לבקש תהלה מכּל צד, כי־אם רק מצד האנשים המשכילים לחיות לפי הטבע. ובהכירו את דרכי אותם האנשים שאינם חיים ככה, ואין הם בביתם ובחוץ, ביום ובלילה, ועם מי הם מתהלכים – יבוז לתהלה מצד אנשים אלה, אשר אפילו מעצמם אין דעתם נוחה.

ה. אל תעשה מאומה בלי רצון, ולא מה שהוא כנגד טובת הכלל, ולא בלי בחינה וכנדחק ונדחף. אל תפָאר את רעיונותיך במבטאים חריפים, אל תהי מַרבה להג ולא מַרבה עסקים. וגם האלהים אשר בקרבּך יהי־נא מנהל אותך בהיותך לעצמך גבר משכיל מנֻסה ומבין דבר בעניני המדינה, איש־רומי ראוי לממשלה, המכיר את מקומו ועומד בו הכן, גם בלי שבועה ובלי עדות אדם40, המזֻמן לשמוע בקול הקורא אליו להוציאו חיש מבּין החיים. היֵה שמח וטוב־לב ואל תהי תלוי בעזרה מן החוץ ומצטרך לשלוָה שיביאו לך אחרים. צריך אדם לעמוֹד זקוף ולא שיזדקף על־ידי אחר.

ו. אם אפשר לך למצֹא בחיי אדם דבר טוב מן הצדק והאמת ודעת צלולה וגבורת הנפש, במלה אחת: התבונה, להיות שלם במעשים הרצוים ולהסתפּק במה שהכין לך המקרה; אם תוכל למצֹא דבר יותר טוב – הַחזק בו וּשמח בטוב אשר מצאת. אבל אם רואה אתה שאין דבר טוב מהרוח המושל בקרבּך, המכריע יצרי לבך ובוחן את הדמיונות ומתּיר עצמו מחבלי החושים – כמאמר סוקרטס – ומכניע עצמו לפני האלהים ועוסק בטובת בני־אדם; אם תמצא כי הכּל כנגד זה הבל וריק – אל תתן מקום לשום דבר אחר, אשר אם תטה אחריו לא תוכל עוד להחזיק בכל מַאמצי כֹחך בטוב ההוא אשר מצאת ראוי לך. הן לא כמשפט הוא להציג בצד הטוב, המתיַחס לדעת ולחיי המדינה, עוד ענינים זרים וחיצונים, כמו הסכמת ההמון או כבוד ועֹשר ותענוגי הגוף. וכל אלה, אפילו אם בתחלה יהיו נראים לך כפחותי־ערך, לבסוף יחזיקו בך וימשלו ברוחך. לכן אני אומר: בחר־לך בדעת צלולה את הטוב והתאמץ בו. הטוב הוא גם המועיל. במדה שהוא מועיל לך כלבעל שֵׂכל, שמרהו; ואם רק בחיים הבהמיים, תדחה אותו. ואת משפטך תחרוץ בלי שאון, אחרי בחינה במנוחה והשקט.

ז. אל תראה כדבר מועיל לך מה שיוכל להכריחך לשַׁקר באמונתך, או לחדול מבֹּשת־רוח, או לשנֹא איש או לחשׁד אותו ולקללו או להתחפש לעֻמתו, או להִתאוות לדבר הצריך לקיר ומָסך, למען האפיל עליו. הבוחר בשכל ובממשלת הרוח אשר בקרבּו, הוא לא יציג מחזה־תוגה, לא יאנח, לא יבקש מפלט בהתבודדות ולא בקרב ההמון: הוא יחיה באמת מבּלי שיברח מהחיים או שירדף אחריהם. הוא גם לא ידאג אם נפשו אסורה בכבלי הגוף לזמן ארֹך או לזמן קצר, כי גם אם תשיג כרגע את החֹפש, הוא מוכן תֵּכף לעזוב את החיים, כאלו הוא עובר לעבודה אחרת אשר היא לו לכבוד ולתפארת. רק על זה יפקח עינו כל ימיו, שלא ישתנה רוחו באֹפן בלתִי־הגון לבעל חי משכיל ומדיני.

ח. ברוח אדם המושל בנפשו ומזכך את שכלו לא תִמָּצא מכה פנימית זבת לֵחה ועושה רבב. ובבוא יומו איננו מוצא את חייו בלתּי־נגמרים, כעֵין מה שאומרים על משַׂחק בטרגּדיה, שעזב את הבּימה מבּלי להשלים את משחָקו. גם אין בו עבדוּת והתפארות ושאיפה להִתראות, אף לא להסתתרות, ולא נטיה להפּטר מלתת דין וחשבּוֹן על מעשיו.

ט. על כֹּח המדַמה שבקרבּך עליך להשגיח במורא41, כי בו תלוי הכּל, כדי שלא יגרום הדמיון לכֹּח־המושל שבנפשך למרוד בטבע ולהתנגד להתנהגות יציר משכיל. ולכן על נפשך גם להִזהר מלהוציא משפט נמהר, וגם צריכה היא התערבות בדעת עם הבּריות והַכנעה בפני האלהים.

י. הנח אפוא כל שאר הדברים וּשמֹר בלבך רק את הרעיון, כי חי אתה רק בשעה זו וברגע זה, ויתר הזמנים כבר חלפו או עודם לוּטים בערפל. אין לפי־זה ערך רב לשאלה, איך אדם חי ובאיזו קרן־זוית בעולם, גם לא נכבדה מאד התהלה הרַבָּה שישיג אחרי מותו ושתתפשט בדורות של אנשים ממהרים גם־כן למות, אשר אינם יודעים אפילו את־עצמם ופחות מזה את מי שכבר חלף מן העולם.

יא. על המדות אשר הצעתּי יש להוסיף עוד אחת: צַיֵּר לך מֻשָּׂג ברור מכּל דבר הבּא במחשבתך, למען תוכל להכירו אל־נכון כמו שהוא ויעמוד לפניך בלי לבוש, כֻּלו ובכל פרטיו, אשר מהם מָרכּב הדבר ולהם ישוב להתפרד, וכל פרט ופרט בשם המיֻחד לו. כי מה שמעיר ביותר הגיונות נעלים, הוא הכשרון לחקור ולדרֹש אחרי כל דבר שאנחנו פוגשים בדרכנו ולהביט בו בעין בוחנת למצֹא: אל מה הוא מצטרף? מה התועלת שהוא מביא? מה ערכּו למען הכלל ולמען האדם היחיד בתור אזרח אותה המדינה העליונה (העולם כֻּלו), אשר כל שאר המדינות לעֻמתה כמו בתים יחידים. שְׁאַל את נפשך: מה מעורר בי את המֻּשָׂג הזה? איך הדבר מתחלק? היוכל להאריך ימים רבים לפי טבעו? מה הוא הכֹּח או מה המדה הנדרשת ממני בשביל דבר זה? רוח משפט, רוח גבורה, אמת, נאמנוּת, תמימוּת, הסתפקות או שאר מדות? על כל ענין צריכים לאמר: זה הגיע לנו מאת האלהים, וזה על־ידי השתלשללות הסבּות אשר הביא המקרה, או על־ידי התרחשות פתאֹמית, או זה בא עלינו על־ידי אחד מבני שִׁבטנו וּמשפּחתנו או מהקרובים אלינו, אשר איננו יודע מה הנכון לפי הטבע. אבל כל זה לא נסתר ממני. לכן אני צופה על הדבר, בשים לב לחֹק הטבעי של החברה, בעין טובה ובצדק, וגם בדברים שאינם מעלים או מורידים42 אשגיח בו ככל האפשר.

יב. אם בהתהלכך לפי השכל הישר תעשה כל המוטל עליך באותו רגע בכל עֹז ובעין יפה, ואִם, מבּלי להשגיח בכל דבר צדדי, תשמור על נשמתך43, שתהיה טהורה כאִלו אתה צריך להחזירה תֵּכף; אם תחבר את אלה ולא תחכה לשום דבר ולא תברח משום דבר, רק תסתַּפּק בכל שעה במעשים הצודקים לפי טבע הדברים, וּגְבוּרַת־הָאֱמֶת על לשונך בכל מה שאתה דוֹבר – אז תחיה חיים טובים. אין איש בעולם, אשר יוכל לעמוד לך לשטן בזה.

יג. כמו שביַד הרופאים נכונים תמיד כלי־התרופה ומכונות־הברזל, למען החישׁ עזרה לפתע־פתאם, כן תהיינה הדעות תמיד מוכנות אצלך לשפוט כהֹגן על הענינים האלהיים והאנושיים ולסדר הכל, ואף את צרכיך היותר קלים, בשים לב לַיחס ולקשר שבין שתי מערכות הענינים האלה. כי לא תוכל לתקן דבר אנושי היטב בלי שים לב ליחסו האלהי, וכן להֶפך.

יד. חדל־לך מהיות תועה רוח! הן אינך מוצא פנאי לקרֹא אפילו את כתבי־זכרונותיך ולא את קורות הרומיים והיונים הקדמונים ולא את הלקוטים מספרי חכמים, אשר גנזת לך לימי זקנתך. הלא טוב שתחיש יותר למטרה, שתעזוב תקוות הבל ושתעזור לעצמך כל זמן שתוכל, אם יְקָרָה טובת עצמך בעיניך.

טו. הם אינם יודעים, איך מתחלפת כַּוָּנַת המלים! למשל: גָּנֹב, זָרֹעַ, קְנוֹת, בָּטוֹחַ, רְאוֹת מה שאפשר לפעול – מה שאינו נעשה בעיני בשר, כי־אם בהסתכלות הרוח.

טז. גְּוִיָּה, נפש, רוח. בגויה – הַרְגָּשוֹת, בנפש – התשוקות, ברוח – הדעות. להתרגש על־ידי דמיונות יכולים גם צאן ובקר. להִמָּשֵׁך ולהִטַּלְטֵל על־ידי תשוקות, היא גם מנת חית השדה, היא גם מדרכי האנדרוגינוס והאנשים כמו פַלַּרִיס או נירון וכל מנאצי אלהים וכל הבוגדים בארץ מולדתם ועושי כל תועבה אחורי דלתים סגורות44. וכיון שכל אלה משֻׁתּפים לַכֹּל, כָּאָמוּר, הרי הסגֻלָּה הַיְתֵרָה לאיש־טוב היא, לקבל עליו ממשלת השֵׂכל במה שחובתו לעשות ולשאת באהבה מה שמטילה עליו שלשלת המקרים, שלא לטַמֵּא את הנשמה השוכנת בקרבו ולא לערבב אותה בהמון משאות שוא ומדוחים, רק לשמור אותה בזָהֲרָהּ, ללכת בדרכי אלהים ולמנוע מלהוציא מפיו דבר שהוא כנגד האמת או מעשות דבר שהוא כנגד הצדק. ואף אם לא יאמינו לו שאר בני־אדם, שחייו פשוטים ומוסריים ומסֻדּרים בדעת, לא יקצוף על זה ולא יסור מן הדרך הסלולה, אשר בה יגיע למטרתו בחיים כאדם טהור, שלֵו ונכון לקבל ברצון את הצפוּן לו.


 

ספר רביעי

א. אם הרוח המושל בתוכנו מתנהג לפי הטבע, אזי הוא מוצא את מכונו לעֻמת המקרים באֹפן שהוא מכיר בכל זמן על נקלה מה שאפשר להיות ומה שנתון לו בפֹעל. כיון שאין לו חִבּה מיֻחדה לאיזה חֹמר שיהיה, למען התעסק בו, הרי מעט וּמָגְבָּל מאד מה שהוא מבקש מן הענינים שמשתוקקים אליהם. כנגד זה הוא תופס במה שמזדמן לו בדרכו ועושׂה אותו מצדו לענין לעסוק בו, כאש להבה האוחזת ומלהטת את החֹמר הנופל לתוכה, ואשר נר קטן היה כבה על־ידו, אבל להבה גדולה אוכלת חיש כל מה שצוברים ומטילים לתוכה והיא מתלקחת בזה עוד יותר.

ב. אל תעשה כל מעשה בלי שׂום שכל, וכל מה שאתה עושה יהיה על־פי החֹק הַמַּשְׁלִים של האָמנות.

ג. מבקשים מקומות להתבודדות, בתי מנוחה בשדות, על שפת הים או בין ההרים, וגם אתה רגיל לבקש לך מקום מנוחה כזה. אבל לכאורה מעשה הדיוט חסר־דעת הוא זה. הרי בכל שעה שתחפוץ תוכל להתבודד לעצמך. אין בשום מקום, למי שמבקש להתבודד, בית־מנוס יותר שָׁלֵו ושאנן – מנפשו אשר בקרבו, ביחוד אם רכש לו המדות, אשר בהשתמשו בהן יגיע תכף להרחבת הדעת. באמרי: הרחבת הדעת, כַּוָּנָתי לבינה בסדרי העולם. הָכן לך אפוא תמיד את המקלט הזה בנפשך ותחדש בו בכל עת נעוריך. וקצרים ופשוטים יהיו ההגיונות היסודיים, אשר בהתעוררם בקרבך יועילו תכף לזַכּות את נפשך, להעביר קצף וחֵמה מקרבך ולשַׁלֵּחך בשלום, מבלי שתתנגד, למקום שאתה צריך לחזור אליו. כי על מה תכעס? „על רעת בני־האדם“? הרי עליך לזכור, כי היצירים בעלי שכל איש בעבור רעהו נבראו; כי לעצור ברוחו הוא חלק ממדת הצדק; כי שלא־ברצונם עושים בני־אדם רעה; וגם כי כבר כמה מאנשי מדון ובעלי איבה ושנאה ועֹשק ירדו בור ושבו אל העפר. חדל־לך אפוא מאַף וחֵמה! – אבל אפשר שאין אתה מוצא נחת בגורלך בעולם ובעבור זה אתה כועס? אזי עליך לזכור רק את זוג־המלים אשר אמרו חכמים: או השגחה אלהית יש – או אֲטוֹמִים התלכדו במקרה להיות יסוד עולם. והשיבות גם אל לבבך, כי תֵּבל כֻלה כמדינה היא. – או שֶׁמָא סובל אתה יסורי הגוף? – שים לבך, כי השכל ההוגה, אחרי אשר עמד על עצמו והכיר את כוחו, לא יקבל השפעה מרוח קשה או רוח קלה המנשבת ומביאה לידי מחלה. והרי גם הִקְשַׁבְתָּ והסכַּמְתָּ למַה שנאמר על־אודות העמל והעֹנג בחיי האדם. – אבל שֶׁמָּא בקשת התהלה והכבוד אינה נותנת לך מנוחה? – הבט וראה איך הכל אובד חיש בנהר השִׁכחה, וכי תהו ובֹהו על־פני הדורות שאין להם קִצבה, וכי ריקים כל דברי שבח, ומתמוטטה ונעה דעת כל המדברים טובות, ומה צר המקום אשר בגבולותיו תנחל התהלה! הן כל האדמה רק נקֻדה אחת ומה מצערה היא קרן־זוית זו אשר בה מעונך. וכמה הם פה האנשים אשר יהללוך וְאֵיךְ הם? – חשוב אפוא על־דבר המפלט שבחַדְרֵי נפשך. אל תהי מבֹהל וזועם, הִשָּׁאֵר חפשי וראה את הענינים כגבר, כאיש, כאזרח במדינה, וכיציר בן תמותה. ומהרעיונות הצריכים להיות קרובים לנפשך שמור לך ביתר שׂאת שנַים: האחד, כי המעשים והפעֻלות הם רק ענינים חיצונים ואינם נוגעים בנפשך, ולכן מה שמפריע שַׁלְוַת הנפש הוא רק יליד דמיונך. והשני, כי כל מה שאתה רואה ממהר להשתנות ועוד מעט ולא תראנו. כמה חליפות ראית כבר בעצמך! על־כן שמור הדבר בשכלך: העולם חליפה והחיים דמיון.

ד. אם המחשבה שוה לכֻלָּנוּ, אזי גם השכל אשר בו נשכיל הוא שוה; ואם כן הוא, גם השֵׂכל המצַוֶּה, מה לעשות וממה לחדול, הוא שוה אצלנו; ואם כן הוא – גם החֹק שוה; ואם כן הוא, אזרחים אנחנו כֻלָנוּ במדינה אחת; ואם כן הוא – כל העולם הוא המדינה האחת. כי היכן אתה מוצא מדינה אחרת, אשׁר כל משפחת בני־אדם משֻׁתָּפָה בה? והמחשבה אשר בנו, והשכל, והחֹק – הלא גם הם משם מוצאם, כי כמו שהחלק האדמָתִי אשר בי לקוּח מתוך חלק מהאדמה, וכמו שהלֵחה מוצאהּ מיסוד אחר, וכמו שלָרוּחַ וְלַחֹם ולאֵש מקורות מיֻחדים (כי אין דבר יוצא מן האפס, כמו שגם אין דבר שב אל האפס), כן גם המחשבה יש לה מוצא.

ה. המות הוא כמו הלֵדה – סוד הטבע; מעבר מזה יש הרכבה מאותם היסודות, ומעבר מזה יש התפרדות אליהם. אין זה בדרך כלל דבר של חרפה, כי אינו מתנגד למֻשג של יציר חושב ולא לתכונתו.

ו. הכרח טבעי הוא, כי הפעֻלות האלה נפעלות באֹפן זה ועל־ידי הגורמים הללו. מי שאינו חפץ בזה, כאלו אינו חפץ שיהיה לֵח בתאֵנה. ובכלל אל תשכח, כי שניכם תמותו בקרוב, אתה ופועל האון, וכי בזמן קצר גם שמכם לא ישאר.

ז. הסר הדמיון, ותחדל הזעקה: „אוי לי כי נִזַּקְתִּי“; חדל מן הזעקה על הנזק ויחדל הנזק בעצמו.

ח. מה שאינו מקלקל את טבע האדם אינו מקלקל את חייו ואינו מזיק לו לא מחוץ ולא מבפנים.

ט. יש דבר נעשה, מפני שטבע דבר המועיל מכריח שֶׁיֶּעָשֶׂה כן.

י. כל מה שמתרחש, מתרחש בצדק. עַיֵּן היטב ותמצא, כי כן הוא. אין אני מדבר רק על טבע הענינים, כי־אם גם על הצדק, כי הכל כמו נגזר מאת משַׁלֵם גמול כראוי. בעבור זה הוסף לעמוד על משמרתך; וכל מה שאתה עושה, עשה בדעה זו ובחפץ להיות טוב במלֹא מובן המלה. בכל מפעליך שׂים לב לזה.

יא. אַל נא תראה את הדברים כמו שרואה אותם מי שמשתדל להרַע לך וכמו שהוא חפץ שתראה אותם, כי־אם שפוט עליהם כמו שהם באמת.

יב. לשני דברים אתה צריך להיות מוכן ומזֻמָּן: לעשות רק מה שמצַוֶּה השכל, המושל והמחוקק הגדול, לטובת האדם; ולשנות את דעתך תֵכֶף בפקוח איש את עינך על השגיאה אשר בידך. אבל שנוי הדעת צריך להעשות רק על־פי הכרה ברורה של הצודק והמועיל וכיוצא בזה, ולא מטעם שהוא נעים או נראה כמשֻׁבָּח.

יג. היש שכל בקרבך? – בודאי יש. – למה אפוא אינך משתמש בו? הן די שֶׁיֵּעָשֶׂה מה שצריך, ומה תבקש עוד?

יד. היית בחייך חלק מן הכל. לקץ ימים תשוב למי שיָצר אותך, או שתשוב ביום חליפתך להתחבר למאמרו45 הזורע יצירות.

טו. רבים הם קני־הלבונה העולים בעשן על הבמה, זה מקדים לנפול וזה מאַחֵר, ואין הבדל בדבר46.

טז. בעוד עשרה ימים יכבדוך כאלהים אותם האנשים בעצמם הרואים אותך כעת כחית־השדה וכקוף – אם אך תקבל עליך את החֻקים והערצת השכל.

יז. אל תעשה הכנות כאִלו עליך לחיות עוד רבבות שנים. הן קצך קרוב, וכל עוד אתה חי היֵה טוב ככל אשר ביכלתך.

יח. כמה פנאי מרויח מי שאינו רואה ושׂם לב למה שחבֵרו מדַבֵּר או עושה וחושב, כי־אם רק למַה שהוא בעצמו עושה, שיהיה בצדק ובחסד. אין לפנות אל המדות המגֻנות של אחרים, כי־אם להתאמץ לפלס נתיב ישר לרגלו ולא לזוז ממנוּ.

יט. המשתוקק למצֹא באחריתו תהלות ותשבחות, אינו חושב, כי כל אחד מאלה אשר יזכירו את שמו, גם הוא בעצמו ימות, וכן כל דור בא, עד אשר לאחרונה כל זֵכֶר יִכְבֶּה, כמו שיגועו המבקשים להם שֵׁם. אבל אִלו גם היו המזכירים את שמך בני אל־מות וזכרך לא יסוף, היש לך תועלת מזה? אינני אומר שאיננו שוה לך כלום במיתתך; אבל אפילו בחייך – מה לך השבח? אם לא שאתה שואף ליתרונות שהוא מביא בחיים החמריים. הנח אפוא בעוד מועד את הַמַּתָּנָה ההיא הַמְנַפַּחַת, אשר יסודה בפטפוטי אנשים אחרים.

כ. כל מה שהוא יפה ובאיזה אֹפן שיהיה, הוא יפה מצד עצמו ושלֵם לעצמו ואין התהלה מבחוץ חלק ממנו. אני אומר זאת על כל מה שרגילים לכנות בשם „יפה“, על יצירי הטבע והאמנות. איזה צֹרך יש ליֹפי האמתי בשבח מן החוץ? לא יותר משצריך לזה החֹק, משצריכה לזה האמת, הנדיבות והענוה. הכי מתעלים כל אלה על־ידי התשבחות או מתקלקלים על־ידי הגִנוי? הכי אבן טובה יורדת בערכה, אם אין משבחים אותה? או הזהב והשֵׁן והארגמן, או הסכין, או ציץ השדה, או עץ פורח?

כא. אם הנשמות נשארות, איך יוכל האויר לשאת את כֻּלן? על זה יש להשיב: איך תוכל האדמה לשאת את כל הגוִיוֹת המתות שנקברו בה מימות עולם? כמו שמשתנות אלה ומתפרדות במשך הזמן ומניחות מקום למתים אחרים, כן גם הנפשות המונחות באויר העולם נשארות שם משך איזה זמן ואחרי־כן הן נהפכות, נוזלות, יוקדות, חוזרות אל היסוד הראשי של הבריאה ועוזבות באֹפן זה את מקומן לנשמות חדשות הבאות להתגורר שם. תשובה זו יש להשיב לפי הדעה של השארת הנפש. אבל צריכים לשים לב לא רק להמון הגוִיוֹת האנושיות הנקברות, כי־אם גם לבהמות, לחיות, אשר אנחנו ויצירים חיים אחרים אוכלים אותן בכל יום. מה רב מספר הנאכלים האלה, המוצאים קברם במעי החיים הנזונים מהם? ובכל־זאת הרי הם נשארים על אדמה זו, מפני שהם נהפכים ומשתנים לדם ולאויר וליסוד החֹם. איך אפוא מתבאר המחזה באמת? הכל מתפרד ונאסף אל תוך החֹמר או אל הסבה העליונה.

כב. אל תתגודד לכאן ולכאן. בכל תנועה שים לבך למַה שנכון וצודק ובכל מחשבה ראה את המֻשג העִקרי47.

כג. כל מה שמצטרף אלַיִּךְ, תֵּבֵל, באֹפן נאה, גם בעיני הוא נאה ומתֻקן. אין אני רואה דבר כמֻקדם או כמאֻחר, אם לך הוא דבר בעִתּוֹ. כל פרי נחמד לי, אם מביאים אותו תקופותַיִךְ, אֵם־היקוּם, שנה שנה. ממֵך הכל, בך הכל ולך חוזר הכל. אם אמרו על מקום אחד48: „עיר קֶקְרוֹפְּסְ החביבה!“ למה לא תקרא אתה (על העולם ומלואו): „עיר האלהים החביבה!“

כד. „הוה ממעט בעסק!“49 אמר חכם אחד, „אם תחפוץ להשָּׁאר שמח וטוב לב“. הכי לא טוב מזה: לעסוק רק בנחוץ ובמה שהשכל מורה ליציר חי מדיני, ובאֹפן שהוא מורה אותו? כי באֹפן זה יגיע איש לא רק לאותה הנַחַת הנפשית היוצאת מעשִׂיַּת הטוב, כי־אם לאותה הנַחַת הקשורה במִעוט העסקים. כי לוּ עזבנו רק מכל אשר אנחנו מדַבְּרִים ופועלים את החלק הגדול, אשר נוכל לחשבו כאינו נחוץ, כבר היינו מוצאים יותר פנאי והיינו טרודים הרבה פחות. צריך אפוא אדם לשאול את עצמו בכל ענין: האם מהדברים הנחוצים הוא זה? ולא רק מעשים, כי־אם גם מחשבות צריכים לעזוב כשאין בהן צֹרך מיֻחד, לבל ישתלשלו מהן מעשים מְיֻתָּרִים.

כה. נַסֵּה־נא, איך תצלח לחיות חיי איש טוב, שָׂמֵחַ במה שנפל בגורלו מאת הכלל העולמי, ומסתפק גם במעשי היֹשר שהוא עושה ובנטית רוחו לצדק.

כו. ואחרי שראית את אלה, ראֵה־נא גם זאת: אל תהי מבֹהל ודואג. תהי דעתך נוחה. חָטא איש נגדך – לעצמו חטא. קרה לך מקרה – טוב ויפה הוא; מבראשית נועד לך הדבר על־פי סדרי עולם, וכל מה שאֵרע – כן נגזר. ובכלל, קצרים החיים, וצריך אתה להרויח מהֹוֶה בדרך משפט וצדק. הִשָּׁאֵר חפשי ובעל דעת צלולה50.

כז. או שהעולם מסֻדר, או כי רק ערבוביה לפנינו, קבוץ מקרי – ובכל־זאת הרי עולם הוא. אבל היוכל להיות בקרבך סדר משֻׁכלל51 ובַכֹּל חסרון סדר? וכל זה למרות הצטרפות כל החלקים המתפרדים והחבה הנגלית ביניהם?

כח. מדה מגֻנּה52, מדה של נקבה; עקשנות, בהמיות, יַלְדּוּת, עדריוּת, עצלות, תעתועים, מקסם כזב, כחש ואכזריות.

כט. אם גֵּר בעולם כל מי שאינו יודע את הנמצא בו, לא פחות גֵּר הוא גם מי שאינו יודע את הנעשה בו. אובד ונדח הוא מי שמשתמט מהסדר המדיני; עִוֵּר מי שעוצם עיני רוחו מהתבונן; עני ואביון מי שתלוי באחרים ואינו מוצא מתוך עצמו מה שהוא צריך לחייו; ספחת בעולם53 מי שפורש ומתרחק מסדרי הטבע הכולל על־ידי שהוא מוצא גנות במקרים המתרחשים ואינו שם לב, כי כל אלה עשה מי שעשה גם אותך; נִדָּח ונבדל מחוץ לעיר54 הוא המבדיל בין נפש עצמו ובין הנפש האחת המשֻׁתָּפה אשר לכל בעלי־השכל.

ל. יש עוסק בחכמה ואין לו כֻּתֹּנֶת, ויש אשר אין לו ספר, ויש אשר חציו עֵירֹם. לחם אין לי, הוא אומר, אבל בשכל אני מחזיק. גם אני אינני מוצא מחיָתי מן הלמודים ואני מחזיק בהם.

לא. אהוב את האֻמנות אשר למדת ותנוח דעתך בה. וביתר עניני החיים התהלך כאיש אשר הפקיד בכל נפשו את עניני חייו ביד האלהים ואינו חפץ להתיצב לא כמושל ולא כעבד לעֻמת איזה אדם שיהיה.

לב. שים לבך, למשל, לדורו של אספסיָנוס, ותראה שהיו בו כל אלה. נושאי נשים, מגַדלי בנים, חולים ומֵתים, אנשי מלחמה, חוגגי חגים, סוחרים, עובדי אדמה, חנפים, גאיונים, חושבי און, מתנכלים, מבקשי נפשם למות, מתאוננים על ההֹוֶה, אחוזים ברשת אהבה ומבקשי אוצרות או משרות מדיניות ומלכות. וחיי כל אלה הן אפסו ואינם עוד בשום מקום. – עבור מן הזמן ההוא לדורו של טריָנוס: עוד הפעם תמצא את כל אלה. וגם כל החיים האלה אפסו. כן פקח עיניך על תֹכן יתר הדורות וקורות כל העמים וראית איך נָשְׁתה גבורתם ובזמן קצר נפלו והתפרדו לחלקיהם. ביחוד עליך לחזור על אלה אשר בעצמך ידעת, איך הם רודפי ריק ונמנעים לעשות מה שהוא לפי תכונתם העצמית, להחזיק בה ולהסתפק בה. – נחוץ לזכור עוד, כי גם להכנות הקודמות לכל מעשה יש ערך וקֵצבה, ולפי זה לא תתעצב כשתמעיט העסק בקטנות שבחיים ולא תטפל בהן יותר מן הצֹרך.

לג. דברים שהיו רגילים להִשָּׁמע לפנים נהפכו עתה למלים ריקות. כן גם שֵׁמות אנשים היו מהֻללים לפנים היו עתה כעֵין מלים ריקות: קַמּילוּס, קֵיסוּן, ווֹלֶסוּס, לֵיאוֹנַטּוּס, בקרוב יהיה כן גם לשמות סְצִפְּיוֹן וקַטּוֹן, ואחרי־כן לאבגוּסטוס, לאדריָנוּס ולאנטוֹנינוּס. הכל חולף ונעשה מהר למין אגדה, ובזמן קצר הכל נשכח. ואני מדַבּר כאן על אלה, אשר היו מזהירים ומפליאים את בני דורם; כי הנשארים כבר ברגע הֵאָסף רוחם אין רואה ויודע אותם. ומהו זכרון־נצח? אין ואפס. אל מה אפוא יתאמץ איש וישאף בחייו? לדבר אחד: להגיון צדק, למעשים טובים לכּלל, לבלי סור מדבר אמת ולהגיע להשגה כי כל המקרים נחוצים וידועים ונובעים כֻּלּם ממקור אחד מתחִלה ומקדם.

לד. קַבֵּל עליך באהבה מה שנגזר על חייך והנח את גורלך שיאחז אותך בסבך כל הענינים אשר הכין לך.

לה. הכל חולף חיש – גם הזוכר, גם השמוּר בזכרון.

לו. הסתכל תמיד, איך כל הדברים המתחדשים הם תולדות חליפה, ותתרגל להבין, כי טבע הכלל חובב יותר מכֹּל להחליף כל מה שהֹוה ולעשות דבר חדש הדומה לו. כל הנמצא הוא כעין זרע למַה שצריך להתהוות ממנו. ואם חושב אתה, כי זרע הוא רק מה שהוּטל אל חיק האדמה או אל הרחם, הרי זו דעת הדיוט.

לז. בקרוב תמות – ועוד אינך תמים, ולא שָׁלֵו ברוחך וחפשי מדאגה, פן יגיע לך נזק מחוץ, ולא חַנּוּן לכֹּל, ולא נוהג לשים את השֵּׂכֶל ליסוד כל מעשה צדק.

לח. ראה את המחשבות המושלות בבני־אדם, וגם את המשכילים55 שבהם – ממה הם בורחים ומה הם מבקשים!

לט. מה שהוא רע לך, אין יסודו במחשבת אדם אחר, ובודאי לא בשנוים ותמורות המשיגים אותך מבחוץ. אבל היכן יסודו? בּקִרְבֶּךָ, בדמיון שאתה תופס על־אודות הרעה. אל תתפוס בדמיון כזה, והכל יהיה לטובה56. ואפילו אם אותו הגוף הפעוט, הקרוב לו כל־כך, נחתך לגזרים, נשרף, מתנַוְּנֶה בחֳלָיִם רעים ועומד להֵרָקב – יוכל לחיות כח המדמה שבקרבך, התופס כל אלה, שאנן ושלֵו. כיצד הוא מוצא שלום? הרי עליו לשפוט, כי אין זה רעה ולא טובה מה שיוכל לבוא בשָׁוֶה על הרשע ועל הצדיק, מה שמגיע בלי הבדל למי שחי כנגד הטבע ולמי שמתנהג בתֹם לפי הטבע, הוא בעצמו לא כפי הטבע ולא כנגדו.

מ. ראה תֵּבֶל בכל שעה כדבר אחד חי ובעל נפש אחת, והתבונן איך הכל בתוכה מתמלא רגש אחד ואיך היא פועלת הכל בדחיפה אחת, ואיך הכל בתולדה נעשָׂה לסבה עוזרת לַכֹּל, ואיך יש קשר ושִׁתּוּף פנימי בין כל הנבראים.

מא. „אַתְּ נפש קטנה, נושאת סֵבֶל מת!“ אמר אֶפִּיקְטֶט.

מב. אין דבר רע שמסור לחליפה, כמו שאין טוב במה שעומד מתוך חליפה.

מג. הזמן הוא כנהר שוטף מתוך היצורים וכזרם עצום. התעיף עינך בדבר נוצר – והנה כבר נשא אותו הלאה הגל, ואחֵר הובא במקומו, וגם זה ישטוף ויעבור.

מד. כל מה שיקרה אותנו הוא כה רגיל וידוע כפריחת השושנה באביב וכאספי קיץ. כן גם חלי או מות, חרפות או רדיפות, וכן כל מה שהוא משמח או מעציב את הסכלים.

מה. כל מה שנמצא – מצטרף כסדר למַה שקדם לו כמו בקרבת משפחה. אין זה כמו צֵרוּף חשבוני של דברים רחוקים זה מזה, אשר רק ההכרח מְקָרְבָם, כי־אם קִשוּר הגיוני. וכמו שהנמצאים מסֻדָּרים ואחוזים זה בזה, כן גם בכל הדברים הנעשים, לא רק המשך חיצוני מתגלה, כי־אם קִרבה פנימית נפלאה יש ביניהם.

מו. זכור תמיד רעיון הֶרַקְלֵיטוֹס: כי מוֹת האדמה הוא בהֵהָפְכָהּ למים, ומוֹת המים בהיותם לאויר, וקץ האויר בָּאֵשׁ, וכן להֶפך. זכור גם מְשַׁל האיש אשר שכח לאן הדרך מוביל, וכי יש אנשים אשר ריב להם עם הַשֵׂכֶל, אף כי הוא מושל בכֹּל והם צריכים לו תמיד, מפני שנראים להם כזרים אותם הדברים עצמם, שהם פוגעים בכל שעה. אין הרשות בידינו לעסוק ולדַבּר כמו ישֵׁנים – הן גם מתוך שֵׁנה אנחנו עוסקים ומדַבּרים – ולא כילדים קטנים נשענים על הוריהם, אשר כל חכמתם פשוטה: כך מקֻבּל בידינו.

מז. אִלּוּ נאמר לך מאת האלהים, שביום המחרת או ביום השלישי תמות, בודאי לא היה לך הבדל גדול, אם בעל רוח נדיבה אתה, באיזה משני הימים יהיה הדבר, כי מה קצרה השהות ביניהם. כן אינך צריך לחשוב את ההבדל גדול כל־כך, אם אחרי מִספּר שָׁנִים או מחר יגיע קצך.

מח. שׂים לבך והתבונן, כמה רופאים מתו, אשר מתוך ריסי עיניהם היתה נראית רק דאגה על גורל החולים; וכמה מחַשבי חשבונות מתו, אשר חזו מות לאחרים; וכמה פילוסופים, אשר הוציאו מלבם רעיונות לאלפים על המות וחיי הנצח; וכמה גבורים, אשר המיתו אנשים רבים; וכמה מושלים עריצים, אשר כבני־עליון נועזו בגאותם להתעלל בנפש אחרים! כמה ערים, אם אפשר לומר כן, גועו ומתו: הֶלִקֵּי57, פּומפֶּאִי, הֶרְקוּלַנּוּם, ועוד, בלי מִספּר, ולכל אשר תביט בקרב מיֻדעיך – זה הוביל את רעהו לקברות ואחרי־כן נפטר בעצמו, וזה מתאבל על מודע אחר, והכל במשך זמן קצר. נאלץ אתה לראות את הענינים האנושיים כחולפים ביום אחד וזולים מאד. מה שהיה אתמול עוד רך ורטֹב – מחר הוא גְוִיָּה חנוטה או אפר. על־כן עליך להשתמש בשעה הקטנה שנִתּנה לך, לחיות בה לפי הטבע ולהפּטר בלב טוב מן העולם, כנפול פרי הזית, כשהוא בָּשֵׁל, מן העץ והוא מְהַלֵּל את הענף אשר נְשָׂאוֹ ומכיר תודה לעץ אשר יְלָדוֹ.

מט. היֵה תמיד כצוּר, שהגלים מתנפצים אל־מוּלו בכל עת. הוא עומד הָכן וסביביו שוככים המים המתגעשים. – אל תאמר: „מה אֻמלל אנכי, שכּכה היה לי!“, כי־אם: „מה טוב חלקי, כי למרות כל מה שקָרַנִי אני עומד על כַּנִּי בלי יגון; אינני מדֻכּא מפני ההֹוה ולא מפחד מפני העתיד“. על כל איש היו יכולים לבוא המקרים, אבל לא כל איש היה מחזיק מעמד בלי יגון; למה אפוא תראה את מה שקרה לך כאִלו הוא אָסוֹן, ולא תרגיש בטוב אשר בעקבותיו? ולמה בכלל תקרא בשם אָסוֹן מה שאיננו כנגד טבע האדם? או תאמר, שאפשר להיות דבר מתנגד לטבעו מה שאינו כנגד רצון הטבע שלו? ואת הרצון הזה כבר ידעת. חשוב רק: היוכל מה שקרה לך להפריע אותך מלהיות צדיק, נדיב, מתוּן, משכיל, שופט בנחת, מתרחק מן השקר, עָנָו, חפשי, ובעל שאר המדות, אשר בקניָנן לבד מוצא טבע האדם את המסֻגָּל לו? ויהי לך לזכרון, בכל עת שיעבור עליך דבר מעציב, להשתמש ברעיון זה כנגדו: זה אינו דבר רע, אבל לשאת אותו באֹמץ־לב הוא דבר טוב!

נ. אמנם דרך המוני הוא, אבל עֵזר לא מעט יש בו להחליש מורא המות: להעלות בזכרונות את האנשים אשר החזיקו בכל מאמצי כֹּחם בחיים. מה יתרון להם על אלה אשר נפטרו בדמִי ימיהם? יחד שוכבים הם במקומם: קַדִּיצְיַנּוּס, פַבְּיוּס, יוּליאנוּס, לֶפִּידוּס, ועוד רבים אשר הובילו את רעיהם לקבורה ואחרי־כן הוּבלו בעצמם. הזמן שבינתים, מה קצר הוא, ומה רב העמל בו, ובאיזו סביבה קשה ובאיזה גוף צריכים לחיות את הזמן הזה! אל תשגיח אפוא עליו, כי־אם הבּט על מרחק הנצח אשר מאחוריך ואשר לפניך בלי תכלית וגבול, וביחס אליו מה ההבדל בין חיי שלשת ימים או זקנה ושֵׂיבה מֻפלגה?

נא. הוֵה הולך בדרך היותר קצרה. והדרך היותר קצרה היא הטבעית, בה מדברים ועושים הכל לפי החוש הבריא. מי שמקבל עליו חֹק זה, פוטר עצמו מיגיעה יתרה, מֵריבות ומדנים ודאגות־בית ונפתולים.


 

ספר חמישי

א. בּבֹּקר, כשאתה מתעורר בעצלתים, יהי קרוב לך הרעיון: אני מתעורר לעבודת אדם! איככה אתרשל בצאתי לפעול מה שלמענו נוצרתי ולמענו נכנסתי לחיות בעולם? או הכי לכך נוצרתי, שאשכב ואתחמם על יצועי? – „אבל זה עֹנג הוא!“ – אם־כן להתענג נולדת ולא לעמל ועבודה? אינך רואה את הנטעים, הצפרים, הנמלים, השממיות והדבוֹרים, איך הכל עובדים עבודתם ומועילים לתקון העולם? ואתה לא תחפוץ לעבוד כמוטל על האדם ולמלא חובתך לפי הטבע האנושי? – „אבל צריכים גם למנוחה!“ – אף אני אומר כן. אבל לזאת נתן הטבע מדה וקצב, כמו לאכילה ולשתיה, ואתה חפץ לעבור על המדה בדברים אלה, בעת אשר בפעֻלותיך אתה נשאר מאחורי גבול היכֹלת. ובכן אינך חובב את עצמך. לולא זאת היית חובב גם את טבעך ואת הרצון הנטוע בך. יש אנשים, אשר מאהבתם לאמנות הם עובדים בקנאה ותחרות רבה, אפילו מבלי לרחוץ ומבלי לסעוד לחם; ואתה מוקיר את טבע־האדם שבך פחות ממה שמוקיר חָרַשׁ־העץ את מלאכתו, או הרוקד את רִקודיו, הכילי את כספו והשואף־תהלה את קצת־התהלה שהוא מוצא? כי כל אלה, מרֹב חֵשׁק להגיע לתכליתם מואסים באכילה ושֵׁנה ושוקדים להרבות מה שמושך את לבם, ולך נראית העבודה המועילה לַכּלל כה פחותה במעלה ולא ראויה לשקידה יתֵרה?

ב. מה נקל הוא לגרש ולבטל כל מחשבה מטרידה ושאינה מועילה ולשבת תֵכֵף בשלוה ובמנוחה שלֵמה.

ג. חשוב, כי כדאי אתה לכל דבר ולכל פֹּעל שהוא לפי הטבע, ואל תקשיב לקול המגַנים אותך ולשיחותיהם58, כי־אם כל מה שהוא יפה להֵעָשׂוֹת או להֵאָמֵר, תחשוב שהוא ראוי לך. לָאחרים יש מניעים אחרים ונטיות אחרות מושלות בהם, ואתה אינך צריך להשגיח בהם, כי־אם ללכת בדרך הישרה בעקבות טבעך המיֻחד לך והטבע המשֻׁתּף59, אשר דרך אחת להם.

ד. בדרך הישרה לפי הטבע אתהלך עד אשר אפול ויהי קץ לחיי, ותשוב רוחי אל המקום אשר משם אני שואף אותו, ואני בנפלי אחזור אל היסוד אשר משם נבע מקור האונים לאבי אשר הולידני, ושם מוֹצָא דמי אמי אשר ילדתני והחָלָב אשר הושיטה לי המינקת, וכל מה שאכלתי ושתיתי במשך שנות חיי; אל האדמה הנושאת אותי, ואני רומסה ומתעַמר בה.

ה. בעבוּר חריפות שכלך אין צֹרך שיתפלאו עליך, בזה אין ספק. אבל יש עוד דברים אשר לא תוכל לומר: לאלה אין לי כשרון. קשֹׁט עצמך באותן המדות שהן כֻּלָן בגדר היכֹלת שלך: בתֹם וישׁר, בסבלנות, בהרחקת התענוגים, בעזיבת תלונה על הגֹדל, בהסתפקות, בלב טוב, בדעה חפשית, בפשטות, במעוט שיחה בטֵלה, ברוממות הנפש. האינך מרגיש, כמה מדות טובות יש להתנאות בהן, אשר לא תוכל להתנצל, שאינך מסֻגל ומֻכשר להן? ואתה נשאר מרצונך למטה מהשׁלֵמוּת הדרושה. הכי תאמר, כי מתוך חסרונות טבעיים הנך נאלץ להיות נרגן, קמצן, חָנף, מתלונן על גופך, מתרפס ומתפאר בתהלת שוא, ולהטריד נפשך בכל אלה? באלהים אני נשבע לך, שאינו כן, ושהיית יכול כבר להשתחרר מהחסרונות האלה. רק אם רואה אתה עצמך כנבער מדעת ובעל השגה פחותה, היית צריך לחנך עצמך כדי להתעלות, אבל לא לפטור עצמך ולהיות שׂבע־רצון מעצלותך.

ו. יש מי שנוהג, אם עשה לאיש דבר על־פי היֹשר, להביא לו בחשבון את התודה, אשר הלז חַיב לו; ויש מי שאינו נוהג כן, אבל צופה בכל־זאת על האיש שהיטיב לו כאִלו הוא נושה בו דבר ושומר בדעתו מה שעשה לו. לבסוף יש גם מי שאינו יודע כלל מה שעשה טוב לחברו, כי־אם דומה לגפן הנושא את ענביו, שאינו דורש מאומה ודי לו שנשא את פריו, כמו סוס שהוא רץ או כלב המבקש צַיִד או דבורה מכינה את הדבש, כן גם אדם עושה טובות ואינו מרים קול להתהלל, כי־אם מוסיף להיטיב לאחרים; כאותו הגפן, אשר בעתו יוסיף לשאת ענבים. ובכן צריך להיות חלקנו בין עושי טוב בלי מחשבה על זה? אמנם כן. – אבל בכל־זאת הן למחשבה אנו צריכים, כי ראוי ליצור צבורי לדעת מה שהוא עושה למען הכלל ולבקש, כי גם חבריו ירגישו בזה. – באמת כן הוא כמו שאתה אומר, אבל אינך מסביר לך היטב הדבר ועל־ידי זה תהיה לאחד מאנשי הכתות אשר הזכרתי מראש, הנתעים להאמין, שהם מתנהגים בהשכל ודעת. ואם תחפוץ באמת להבין את כוָנת דברי, אין לך לירֹא פן תעשה בזה דבר נגד תועלת הכלל.

ז. תפלת יושבי אתונא: „הורד לנו מטר, האֵל זֶוְס! הורד מטר על שׁדמות אתונא ונאותיה!“ – או שאין צריך להתפלל כלל, או רק באֹפן זה, בפשטות ובתמימות.

ח. כמו שדבר מובן הוא, אם אומרים: „הרופא60 גזר על איש, שירכב על סוס או שיתרחץ במים קרים או שילך יחף“, כן יובן גם המאמר: כלל־הטבע גזר על איש, שיהיה חולה או בעל־מום או שתאבד לו אבֵדה, וכיוצא באלה. כי שָׁם המלה „גזר“ רצונה לומר: „הוא צוה לו זאת לטובת בריאותו“, וכאן פרושה: „מה שמתרחש לכל איש הוא מתאים למה שנועד לו“. כן אנחנו אומרים על מאורעות אשר קרו, ש„נטפלו“ לנו בחיינו, כמו שאומרים הבנאים על אבני גזית, כשמחברים אותן בסדר נאות בקירות או בפירמידות: שנטפלו למקומן61. כי כל הענינים מחֻבּרים בסדר אחד, וכמו שמצטרפים כל הגופים לגוף אחד כולל, הוא העולם, כן משתלמות כל הסבות יחד לסבה אחת כוללת, והוא החֹק הנגזר62. מה שאני אומר כאן ידוע גם לאנשים פשוטים. הן הם רגילים לומר: „הדבר הזה הוטל עליו“. אם כן, את המאורעות האלה הטילו על זה, ואת אלה גזרו על זה. עלינו אפוא לקַבּל עלינו את הגזרות כמו פקודי אַסְקְלֶפְּיוֹס הרופא. גם באלה יש לפעמים דברים מרים, ואנחנו מקבלים אותם באהבה בתקותנו שיעזרו לבריאותנו. כן צריך לחשוב כל מה שהטבע־הכולל שָׂם לפניך כתכלית רצויה, כאלו התכלית היא הבריאות, וקַבֵּל באהבה כל־מה שמתרחש, אפילו אם הוא קשה לך, בעבור שהוא מכֻוָּן למטרה נאותה, שהיא בריאות העולם, ולדרכי היֹשר והטוב של האל העליון. הוא לא היה מטיל על איש דבר, לולא היה הדבר נאות לַכלל. הן אפילו אחד היצירים שבטבע אינו מטיל על יציר כפוף לו משא שאינו מסֻגל לו. לפי זה שני טעמים יש לך, אשר בעבורם עליך לחבב מה שנגזר עליך: ראשית, מפני שלך אֵרע הדבר ועליך הוּטל והוא קשור בשלשלת ארֻכּה של סבות לדברים הנוגעים בחייך; והשנית, מפני שלַמושל בַּכֹּל נראתה גזרה זו צריכה לפעֻלתו הישרה ולקיום חפצו בעולם. כי תבל כֻּלָהּ היתה נעשית לבעלת־מום, לוּ חפצת להפריד אפילו דבר קטן מן הקשר והחבור אשר בין החלקים או מתוך הסבות הפועלות בתוכה. אבל אתה מפריד דבר מצדך, אם אתה מתלונן על מקרים ומשתוקק לעקור אותם ממקומם.

ט. אל תקוץ בשום דבר, אל יפֹּל רוחך ואל יקשה עליך, אם לא יעלה בידך להשלים כל דבר על־פי שיטה נכונה: אבל אם יצא דבר מקֻלקל, החל אותו מחדש, ודי לך אם רֹב מעשיך ראוּים לטבע האנושי, והיֵה חובב הדבר שאתה חוזר עליו. כן גם אל תהיה לך הפילוסופיה כפדגוג בלבד, כי־אם כספוג וכקלּוֹרִית לעין חולָה וכרטִיָּה ורִכּוּך למַכּה. באֹפן זה לא תראה עצמך נאלץ להטות אֹזן לחכמה, כי־אם תהיה מסור לה בנפש חפצה. עליך לזכור, כי הפילוסופיה חפצה רק מה שהטבע חפץ. ואתה תשתוקק למה שנוטה מדרך הטבע? היש דרך יותר נעימה מזו? האם לא בעבור זה מְרַמָּה אותנו התאוה? אבל נקל לך לראות, כי נאה יותר להיות נדיב־לב ובעל דעה חפשית ואיש תמים עושה צדקות ורב חסד. או היש דבר יותר נעים מהתבונה, רצוני לומר – הכשרון להשיג ולדעת, איך להגיע בלי מכשול ובאֹפן מֻצלח למטרה הנאותה?

י. קניני העולם באיזה אֹפן לוּטים ככה בערפל, עד כי לא מעטים הם הפילוסופים, ומהמצֻינים שבהם, אשר חשבו לבלתי־אפשר כלל, שישיגם המוח. אפילו לַחכמים הסטואיים נראים קניני העולם כקשים להגיע עד תכונתם. ההסכמה, שאנחנו מוצאים או נותנים לאיזו דעה, עוברת ומשתַּנָה – היש מי שלא ישתנה? – נַס־נא לבחון על־פי זה את הקנינים שבידיך. מה מעט זמן קיומם ומה פחות ערכם; ולא זאת בלבד, אלא שהם יכולים להיות גם קניני כל קָדֵש וכל זונה וכל לִסטים. – אחרי־כן שים לבך לדרכי בני הדור. הן גם היותר רצוים שבהם קשה לסבול אותם; כמעט שאמרתי, כי יש אשר גם את עצמו אין האדם סובל. ולעֻמת המַּחֲשַׁכִּים האלה, החלאה הזאת והשֶּׁטֶף הזה של המציאוּת ושל הזמן, של התנועה בעצמה ושל המתנועעים, אין אני מבין, מה הם הדברים אשר כדאי להוקיר אותם, ומה בכלל ראוי שישקדו עליו. להֶפֶך, ראוי לחכות במנוחה על ההתפרדות הטבעית ושלא לכעוס על מקרי השעה בינתים, רק למצֹא נחמה ברעיונות אלה: ראשית, הן לא יקרני מאומה מה שכנגד טבע הכלל. והשנית, הדבר תלוי בִּי, שלא לעשות דבר שהוא כנגד רצון אלוהַי והרוח המושל בי, כי אין מי שיאנוס אותי לעבור על הרצון הזה.

יא. לאיזה ענין אני משתמש עתה בנפש אשר לי? כן צריך אתה לשאול עצמך בכל שעה, ולחקור עוד: מה יש בקרבי עתה באותו החלק הנחשב למושל בי? הנפש אשר בי בשעה זו, של מי היא? של ילד? של נער? של נקבה63? של עריץ? של בהמה או חיה?

יב. איזה ערך יש לַקנינים, אשר ההמון שואף אליהם, תוכל לשפוט מזה: אם רק פונה איש במחשבתו מול הקנינים הנכבדים באמת, כמו תבונה, דעת צלולה, צדק, גבורה – אי אפשר לו עוד לשמוע דבר מהקנינים האחרים הנמוכים, כי אין חבורם עולה יפה64. אבל אם מחשבתו נוטה בתחלה לקנינים מדֻמים של ההמון, אז יקשיב ויקבל ברצון כדבר הגון את הפתגם הידוע של בעלי שירי השחוק65. כן מוצאים אנחנו, כי גם ההמון מרגיש באותו ההבדל, לולא זאת לא היה חושב מאמר כזה כנגד הנמוס וכפחיתות הכבוד, ואדרבה, היה מקבל כמליצה הגונה וחדוד יפה מה שנאמר על העֹשר ועל הזוללוּת ורדיפת התהלה. צא אפוא וחקור, אם קנינים יקרים וראוים הם לאדם, אשר תֵּכֶף כשעולים במחשבה יכולים להוסיף על־אודות האוספם: „מרֹב הטובות אשר בלע אינו מוצא קרן־זוית למען הקיא“.

יג. אני מֻרְכָּב מכֹּח יוצר ומחֹמר. אף אחד משני אלה לא יחזור לאפס, כמו שלא בא מן האפס; כל אחד מהחלקים האלה אשר בי יוכל רק להתגלגל ולעבור אל תוך חלק מהעולם, ואותו החלק לחלק אחר, וכה הלאה בגלגולים עד אין־סוף. מתוך גלגול כזה נולדתי, וכן הורי לפני זה עד בלי ראשית. אין דבר מעכב אותנו מלומר כן, אף־על־פי שהעולם מסֻדר בזמנים מֻגבּלים.

יד. השֵּׂכֶל וכשרון־הדעת הם כחות מספיקים לעצמם, ודיָם במה שנפעל מהם. הם מקבלים דחיפה מתוך עצמם ונוטים במישור למטרה שלפניהם. מפני זה הם נקראים המעשים המכֻוָּנים להם ישרים, כי מורים הם על מהלך בנתיב ישר.

טו. אין לכַנּוֹת בשם קנין האדם מה שאין לו יחס אליו בתור אדם. דברים כאלה אינם נצרכים לו, אין טבעו מבטיח אותם לטובתו וגם אינם השלָמה לטבע האדם. לפי זה אין גם תכלית האדם מֻנחת בהם ואין אותו הטוּב צפון בהם, המַשלים את התכלית. מלבד זה, לוּ היה אחד הקנינים האלה קשור ביחסו לאדם, לא היה ראוי לבוז להם ולהתנגד להם, וכל מי שהיה משים עצמו כבלתי־נצרך להם, לא היה משֻׁבָּח. גם מי שמחסר נפשו מהם לא היה חשוב כאיש טוב, אם הקנינים היו חשובים לטובים. אבל עכשו, מי שמרבה למנוע עצמו מקנינים אלה ומכיוצא בהם או שדעתו נוחה במניעתם הוא איש טוב ביותר.

טז. מה שתתרגל להעלות בדמיונך ישפיע על רוח בינתך, כי הנפש מקבלת צבע הדמיונות. הַטבֵּל אותה אפוא בצבע של דמיונות כמו אלה: במקום שצריך איש לחיות, שם יוכל איש לחיות בטוב; ואם עליך לחיות בחצר המלכות, גם שם אפשר לחיות בטוב66. או: הַסִּבָּה שבשבילה נוצר דבר מורָה גם להיכן נטית הדבר, ושם צפונה גם תכליתו. ובמקום התכלית, שם גם ההגון והטוב לכֹּל. והנה הטוב ליציר משכיל הוא ההשתתפות בצבור, כי כבר הורו חכמים, שלכך נוצרנו. האם לא ברור הוא, שהיצירים הנמוכים נבראו בעבור העולים עליהם בערכם, והמעֻלים – אחד בעבור רעהו67? ועל היצירים חסר־הנפש נעלים הם בעלי־הנפש, ועל בעלי־הנפש – בעלי־השכל.

יז. שגעון הוא לבקש מה שאי־אפשר לרשעים שיחדלו מרֶשע68.

יח. אין דבר מגיע לאדם, שלא יוכל נשוא לפי טבעו. יש אשר יגיע דבר זה בעצמו לאדם אחר, והוא – או שלא יבין היטב מה שקרה לו, או שיחפוץ להתהלל בגבורת רוחו – ישאר אמיץ וכאִלו לא נפגע כלל. האם לא להשתומם יהיה, אם חסרון ידיעה, או התפארות, יתראו ככחות יותר חזקים מהתבונה?

יט. המעשים החיצונים אינם נוגעים בנפשך כלל69, אין להם מבוא לנפש ואינם יכולים לשַׁנותה או להניעה. היא נותנת רק לעַצְמָהּ כל שנוי ותנועה ולפי המשפט שהיא חורצת על ערך עצמה, כן היא פועלת על הענינים שלפניה.

כ. במובן אחד קרובים לנו מאד בני־האדם: כפי שאנו צריכים להיטיב להם ולסבול אותם. אבל במדה שהם מתנגדים למעשים קרובים לרוחנו, הם נעשים ליצירים שמחוץ־לטוב־ולרע, כמו השמש, הרוח וחית השדה. יצירים אלה יכולים לשים מעצור לפעֻלתי, אבל אין ביכלתם לעצור בעד חפצי וכונתי, כי יש אפשריות מחוץ להם, וארחות עקלקלות למען הגיע למטרה. השֵׂכֶל מְסַבֵּב פני הדברים והופך את המעצור הנמצא על דרך פעֻלתו לדבר מביא תועלת, ונמצא מסַיע לדבר, מה שהיה עוצר בעדו, ומורה נתיבה, מה שגדר בפניו.

כא. כבּד את הכח היותר שלם בעולם, שמשתמש בכֹּל ומנַהֵג הכל70. כן תכבד גם את היותר שלם בקרבך, שהוא קרוב בטבעו71 לכֹּח ההוא, כי הוא בקרבך מה שמשתמש בכל שאר הדברים ומנַהג את חייך.

כב. מה שאינו מזיק למדינה אינו מזיק ליושב בה72. בכל פעם שיעלה בדמיונך איזה נזק שהגיעך, חשוב לך לחֹק: אם אין על־ידי זה נזק למדינה, גם אני אינני נזוק. ואם המדינה נזוקה, הלא אין לכעוס על המזיק, כי אם להוכיח לו שגיאתו.

כג. שים לבך לעתים תכופות, איך כל ההֹוִים והנעשים נעקרים ועוברים חיש ממקומם. כל המציאות היא כנהר שוטף בלי הרף, וכל פעלי בני־אדם נוטים לחליפות ואין מספר לשנויי סבות הדברים. כמעט אין דבר עומד, ומה שקרוב לנו היא תהום רבה של העבר ושל העתיד, אשר בה יטָּבע הכל. הכי אין זה סָכל, המתפאר בעניני עולם זה או מצטער בעבורם או מקונן עליהם כאלו הם לזמן רב ולאֹרך ימים?

כד. זכור את כלל־המציאות, אשר אתה רק חלק קטן ממנו, ואת המשך כל הדורות, אשר רק מדה קצרה ממנו נִתּנה לך, ואת הגזרה העולמית, אשר אפס קצת ממנה מוטלת עליך!

כה. חטא איש נגדי? יְעַיֵּן הוא בדבר! שֶׁלּוֹ היא הכוָנה ושֶׁלוֹ הפעֻלה. כי לי יש בשעה זו רק מה שכלל־המציאות חפץ שיהיה לי, ואני עושה רק מה שהטבע חפץ שאעשה.

כו. הכֹּח המנהיג והמושל בך אל יקבל דחיפה משום תנועה של בשרך, אם קלה או עצומה. גם לא יתערב בדבר, רק יגביל את הרגשות ויגדרן באברי הגוף. אבל אם מסִּבּת שתוף הרגש הן חודרות אל השכל המחֻבּר לגוף, אל ינסה להתנגד להן, כיון שהן לפי הטבע. עליו רק להִזהר מהדמיון הכוזב, כאלו יש בזה דבר טוב או רע.

כז. חיֵה עם האלהים. אדם חי עם האלהים, כשהוא מראה להם תמיד נפש שמחה בגורלה וכשהוא עושה תמיד מה שמורה אותו המלאך המושל בו, אשר אָצל אֵל עליון מעצמו ונתן לו לנשיא ומושל בו: המלאך הזה הוא השכל וההגיון73.

כח. הכי כועס אתה על מי שריח זֵעה נודף ממנו או על בעל ריח הפה? מה יועיל לך הכעס, אם לו פה כזה או בית־השחי כזה, ואי־אפשר לאברים כאלה בלי ריח רע. אבל לאדם יש שכל, אומרים, ויוכל להבין את חטאתו. – אמנם כן. אבל לפי זה הן גם לך יש שכל, ועל־ידי התנהגות משכילה תגרום להתנהגות משכילה מצד אחרים. הורֵה דרך, הוכיח את חברך, ואם ישמע, יֵרָפֵא, ולא תצטרך לכעוס עליו. אין מקום לא למשחק־תוגה ולא לחיי־הפקרות74.

כט. כמו שאתה חושב לכַלות סוף ימיך, כן תוכל לחיות מֵעתה. ואם אין נותנים אותך לחיות כן, עזוב מרצונך את החיים75, אבל לא כאלו סבלת רעות. עשן בבית – ואני הולך לי! למה יקשה עליך? אבל אם אין דבר מגרש אותי, אני נשאר בחפץ־לב על מקומי ולא יעצרני איש מעשות כרצוני. ורצוני הוא כפי טבע יציר משכיל וצבורי.

ל. השֵׂכֶל העולמי הכללי חפץ בטובת הכלל. מטעם זה עשה את היצירים הנמוכים בשביל הגבוהים עליהם, ואת הגבוהים שִׁלֵב זה בזה. הנך רואה, איך סִדּר הכל זה למעלה מזה או זה אצל זה, לכל אחד נתן חלק לפי ערכו, ואת היצירים היותר נעלים הביא בחברה על־פי הסכם ביניהם.

לא. איך התהלכת עד־עתה עם אלהים, עם הוריך, אחיך, אשתך, בניך, מוריך, אומניך, ידידיך, קרוביך וגרי ביתך? האם נתקיֵם בך עד עתה המאמר:

„רָעָה לֹא עָשָׂה לְאִישׁ, לֹא בְמִפְעָל אַף לֹא בְאֹמֶר“76.

זכור גם מה שכבר עבר עליך ובכמה נסיונות עמדת, וכי קורות ימי חייך הגיעו עד קצם והסוף בא לעבודתך. מה זכית לראות מן הטוב והיפה, על כמה מן התענוגים והעמל עָבַרְתָּ במבט בוז, כמה תהלות שוא עזבת מאחוריך, ולעֻמת כמה עקשים התנהגת כאיש חסד?

לב. למה לנפשות נבערות וחסרות־דעת לבלבל איש משכיל ורב־תבונות? מי הוא המשכיל ורב־תבונה? הלא הוא היודע ראשית ותכלית הדברים ואת השכל השוכן בכל המציאות ומושל בכל דורות עולמים המסֻדָּרים לפי תקופות הזמנים77.

לג. עוד מעט והיית לאפר או לשֶׁלֶד־עצמות וישאר רק שמך או גם זה יִשָּׁכֵחַ. והשם מה הוא? הלא רק צלצול והֵד. והקנינים, שמוקירים אותם ביותר בחיים, הם ריקים, נרקבים, פחותים ודומים לעצמות שמגרמים הכלבים או למשחקים אשר הילדים נִצִּים ושוחקים וחוזרים ובוכים עליהם. והאמונה ובֹשת־הפנים והצדק והאמת

לִמְרוֹמֵי אֹלִימְפּוֹס נָסוּ מִמֶּרְחֲבֵי הָאֲדָמָה78.

מה מחזיק אותך בעולם הזה, אם כל הדברים המָרגשים חולפים ובלתי־מתקימים, וכחות ההרגשה בעצמם פגומים וכוזבים? אם הנפש העלובה הלזו בעצמה רק כעין אֵד עולה מן הדם? הן לבקש תהלה בקרב אלה הוא דבר הבל. מה אפוא לעשות? לחכות במנוחה, שיכבה נר חייך או שתתגלגל להויה אחרת, – ועד בוא הזמן ההוא מה נשאר? אין דבר זולתי לירֹא אלהים, לתת להם ברכה ותהלה, לעשות טוב לבני־אדם, לסבול אותם או להתרחק מהם, ולזכור כי מה שהוא מחוץ לגבולות בשרך ורוחך אינו שלך ולא תלוי בך.

לד. הכל יצלח לך, אם תלך בדרך הישר ותשפוט ותעשה הכל במישרים. כי שני הדברים האלה משֻׁתָּפים לאלהים ולאדם, בהיותם מֻנחים בטבע כל יציר משכיל: שאין מעצור להם מצד מה שחוץ להם79, ושהטוב אצלם הוא בנטיה לצדק ובמעשה־צדק, ובאלה נשלם חפצם.

לה. אם איזה ענין שיהיה אינו יוצא מתוך מדה רעה מצדי ולא מתוך פעֻלה הבאה בעקבות מדה רעה שלי, ואם גם לצבוּר אין נזק ממנו80 – למה יהיה לי למֹרת־רוח? או מה הוא הנזק לַכלל?

לו. אל תתן את נפשך להֵאחז בדמיונות, רק היֵה לאחרים81 לעֵזר לפי כחך ונכסיך, ואם הם במדרגה פחותה בקניניהם הבלתי־הבדליים, אל יֵחשב דבר זה כחסרון בעיניך, כי אין זאת מדה טובה. כאותו הזקן, אשר בלכתו בקש מאת תלמידו, שיתן לו את העִגּוּל שהוא משחק בו, ויקחהו וילך, בידעו כי רק כלי־משחק לתינוקות הוא, כן תעשה גם אתה. כשאתה מתהדר ומתרומם לעיני הקהל, אל תשכח, בן־אדם, מה בטל וריק כל הכבוד הזה. – תאמר, שהכל שוקדים להשיגו? אבל הצריך גם אתה להיות סכל כזה? טוב שתאמר לנפשך: אני הייתי, בכל היותי נעזב, אדם מֻצלח, אשר הכין לעצמו חבלים בנעימים. וחבלים בנעימים הן תשוקות הנפש לטובה, כונות טובות ומעשים טובים.


 

ספר שׁשׁי

א. המציאות כֻּלה היא קלת־דעת82 ונוטה תמיד להשתנות, אבל לַשׂכל המושל בה אין כל סבה לעשות רעה. אין בו שום מדה רעה ואין פֹּעל רע יוצא ממנו ואין דבר נִזק על־ידו, אבל הכל נעשה ונשלם על־ידו.

ב. אל יהיה לך הבדל בזה, אם אתה סובל קֹר או חֹם בשעה שאתה עושה מה שהוא ראוי ונכון, וכן אם אתה אחוז בחבלי שֵׁנה או כבר יָשַׁנְתָּ דַיֶּךָ, אם יהיה שמעך טוב או רע על־ידי כך83, אם תהיה לבן־מות או פגע אחר יבוא עליך. הן רק אחד מן הפגעים שבחיים הוא זה, שאנחנו נפנים ומתים, ודי גם בענין זה לעשות בשעתו את הנכון.

ג. אל פנימות כל דבר הבֵּט. אל יִסָּתר מעיניך, מה הוא עִקר המפעל בכל ענין ואיזה ערך יש לו.

ד. כל מה שלפנינו בעולם מתהפך מהר ועולה בעשן – אם המציאות מאֻחדת – או מתפרד לחלקיו.

ה. השכל המושל יודע את מצבו, ואיך הוא פועֵל, ועל איזה חֹמר.

ו. הדרך היותר טובה להנקם מאויבו היא, שלא להיות דומה לו84.

ז. רק על דבר אחד תתענג ובו תמצא נחת: בלכתך ממפעל אחד לטובת הכלל למפעל שני מועיל לכלל, ובעשותך זאת בשם אלהים85.

ח. הכח המנהיג באדם הוא המעיר את עצמו ומורה דרך לעצמו ועושה את עצמו למה שהוא חפץ ומסַבּב, שֶׁכָּל פגע יֵרָאֶה לעיניו באֹפן שהוא חפץ.

ט. כל דבר משתלם לפי הטבע הכללי, ולא לפי טבע זר הסובב אותו מחוץ או שהוא סגור בתוכו או נפרד ממנו86.

י. או ערבוביה והתלכדות והתפרדות בלי כל חֹק נגד עינינו – או אחדות יש וסדר והשגחה87. לפי הסברה הראשונה, למה לי להשתוקק לשֶׁבֶת בתוך ערבוביה זו ובגל של זוהמה כזה? אל מה אשאף יותר, אם לא „לשוב אל האדמה“?88 ולמה אדאג, הן איך שיהיה תגיעני בכל אֹפן ההתפרדות. אבל אם הסברה השניה נכונה, אני צופה בהערצה ובמנוחת הנפש ובבטחון אל המושל בכֹּל.

יא. אם אתה נאלץ על־ידי הסביבה להטריד את נפשך באיזה אֹפן, מהר לשוב ולהִכּנס לתוך עצמך ואל תשהה יותר מהנחוץ חוץ לשווי־המשקל. כי בזה תהיה שליט יותר בהרמוניה שברוח, בהתרגלך לשוב אליה תמיד.

יב. אם יש לך אֵם חורגת ואֵם אשר ילדתך, בודאי תכַבֵּד את הראשונה, אבל אל האֵם אשר ילדתך תהיה רגיל לשוב בכל עת. כן יהיה לך חצר־המלכות לעֻמת החכמה, אשר אליה תשוב ובה תמצא מנוחה. בְּעֶזְרָתָהּ תוכל לסבול גם את המוטל עליך שם ותהיה נוח להִסָּבֵל מאת האחרים.

יג. כמו שלמראה התבשילים וכל מיני מאכל המחשבה מתעוררת: הרי זה פגר של דג או של עוף או של חזיר, וכן למראה היין הטוב הפַלֶּרני: הרי זה רק מיץ ענבים; ולענין הארגמן – שהוא מטוה מן הצאן טבול בדם החֹמט; ולענין המִשְׁגָּל – שאינו אלא חכוך אבר והוצאת לֵחַ בהזדעזע הגוף (הן מחשבות כאלה תופסות עִקר הדברים וחודרות אל תמציתם לראות המוחשות שלהם), כן צריכים לעשות בכל עניני החיים89 ובכל מקום אשר אתה פוגש מעשים נראים כנאמנים מאד, עליך לפשוט את האדרת מעליהם, לראותם עירֻמים ולבחון אותם בלי האגדה, שהם מתהדרים בה. כי הדמיון החשוך הוא מתעתֵּעַ נורא, ודוקא בשעה שאתה דומה להתעסק בענינים היותר נשגבים, יאחז אותך במקסם כזב. זכור מה שאמר קרַטֶּס אפילו על כְּסֶנוֹקְרַטֶּס90.

יד. את רֹב הקנינים, אשר ההמון מתפלא עליהם ומחַבּב אותם, אפשר לחַלק לסוגים אלה: יש מהם ענינים יסודיים וטבעיים, כמו אבנים ועצים, תאנה וגפן וזית. ויש ענינים, שהמחבבים אותם הם מהמדרגה התיכונה: דברים שיש בהם רוח חיים, צאן ובקר. והסוג השלישי, שהמחבבים אותו הם גדולים במעלה, כולל כל מה שיש בו נפש והגיון, לא במובן חיי העולם בכלל, כי־אם רק במובן נטיה להשתלמות באמנות ובכל כשרון שיהיה. ומחבבי הקנינים האלה91 מתאמצים לרכוש להם בפשטות המון עבדים. אבל מי שמוקיר נפש משׂכלת, המצטרפת לחיי הכלל ודואגת לתקון העולם, הוא לא ישים עוד לב לכל הצרכים האחרים, כי־אם יתאמץ קֹדם כֹּל להציל בעצמו את נפשו המשכלת והנוטה כלפי הכלל, להרחיב את פעלה ולהיות לעזר בכגון זה גם לכל מי שדומה לו.

טו. אלה חָשים להִבָּרֵא ואלה חשים לעבור מן העולם. גם ממה שנברא – קצת כבר חלף. זרמים ושנוּים מחַדשים תמיד פני העולם, כמו שמֵרוץ הזמן בלי הפסק חוזר ומביא דורות עולמים בלי קצבה. ובנהר השוטף הזה, אשר אי־אפשר לעמוד בו, מי יחשוב כדבר־ערך את הדברים החולפים? הרי זה כאִלו יחמוד איש את העוף הפורח, אשר אם רק ראה אותו, והנה התעופף ויִסָּתר מעיניו. כן גם החיים בעצמם הלא אינם כי־אם עֲלִיַּת אֵדֵי הדם ושאיפת הרוח. הן ממש כמו כל שאיפה יחידה של האויר, אשר אנחנו חוזרים ומוציאים – מה שאנחנו עושים בכל רגע – כן גם כל כֹּח־הנשימה בכלל, אשר רגילים אנחנו בו מתמול שלשום ומיום הוָלדנו, ואשר עלינו להשיב אל המקום, אשר משם משַׁכנו אותו.

טז. לא מה שיש לנו בדומה לצמחים הוא דבר נכבד, כמו הוצאת האֵדים; ולא מה שיש לנו בדומה לבהמות וחיות, כמו שאיפת האויר; גם לא מה שאפשר לנו לערוך דמיונות במחשבתנו, ולא מה שאנו נדחפים וכמו נמשכים בחבל על־ידי היֵצר, ולא מה שאנחנו מתכנסים כעֵדֶר או מבקשים טרף. אבל מה הוא הנכבד לנו? להשתבח בתהלה בספוק כפים? בודאי לא. אם כן גם להשתבח בלשון בפי ההמון אינו דבר נכבד. כי התהלות מצד המון העם הן צלצול ריק כמו ספוק כפים92. לפי זה טוב שתעזוב את מעט המַהֲלָל, אשר חשקת בו. ומה ישאר לך כדבר נכבד? לפי דעתי: ההתנהגות כפי תכונתך העצמית וכבישת עצמך על־פיה. למטרה כזאת מובילה גם כל מלאכה ואֻמנות. כל אֻמנות מתאמצת לפעול דברים, שיהיו רצוים לאותה תכלית אשר למענה הוכנו. זאת היא כוָנת הכורם בשעה שהוא מתעסק בגפן, וכן נוהג מחנך־הסוסים או המתעסק בכלבים. הלא זאת היא תכלית כל החנוך והלמודים. מכאן מוֹצָא כל דבר הראוי לכבוד. אם לענין זה הכל אצלך כנכון, אין לשים לב לענינים אחרים. למה אפוא תרחש כבוד לשאר הדברים הרבים? על־ידי זה תחדל מהיות חפשי, מספיק לעצמך וחסר־תאוות. הן בהכרח תתמלא על־ידי זה קנאה ושטנה וחשד נגד כל מי שיוכל לגזול ממך את הקנינים ההם, שאתה מכבד לשוא, ותרדוף את כל מי שרכש אותם. מן ההכרח הוא, שיתתמלא רֹגז מי שחסרים לו קנינים כאלה, ושיתקצף וקלל אלהיו בעבור זה. לעֻמת זאת תגיע על־ידי מורא וכבוד כלַפֵּי תבונתך העצמית להיות שׂבע־רצון, נוח לבריות ותמים־דעים עם האלהים, כלומר, מהלל ומשבח אותם על כל מה שהכינו ושָׂמוּ למנת חלקך.

יז. כלפי מעלה ומטה וסביב סביב מתרוצצים יסודי הטבע, אבל תנועת הצדק93 אינה באחת מהדרכים הללו, כי ענין אלהי היא והיא צועדת בנתיבות פליאות, אבל מתקדמת והולכת.

יח. הביטה וראה מה שעושים בני־אדם! יש אשר הם מסרבים לתת שבח ותהלה לאנשים מבני דורם החיים עמהם, ובאותה שעה חושבים להם לדבר גדול, אם יהיו בעצמם לשבח ולתהלה אצל הנולדים אחריהם, אשר לא ראו ולא יראו אותם לעולם. ובאמת זה הוא כמעט כאלו יתעצב איש על אשר הקודמים לו לא אמרו עליו דברי תהלה94.

יט. אל תאמר, אם קשה לך לעשות איזה דבר, שהוא למעלה מכח כל אדם. להֶפך, אם אתה רואה דבר, שהוא לפי כח איש וכדאי לו, חשוֹב כי גם לך צריך להיות אפשר להשיגו.

כ. בעת ההתעמלות בשביל חלוץ־עצמות יש אשר ישרוט אחד את חברו בצפֹרן או ימחצהו בראשו ויעשה לו חַבּורה. אבל אין אנחנו מתרגזים בעבור זה ולא זועמים ולא מתמלאים חשד, שמא יוסיף לעשות כן בצדּיָּה. ואפילו אם אנחנו נשמרים מפניו מכאן והלאה, אין זה כמו מפני אויב ובעבור איזה חשד, כי־אם נוטים אנחנו הצִּדָּה מלפניו בנחת. כעין זה צריך להיות בכל שאר דרכי החיים; עלינו לעבור ולסלוח על כמה דברים שעושים אנשים, אשר כמו „מתעמלים“ הם עמנו יחד. הן יש דרך, כאמור, לנטות הצדה – בלי חשד ובלי קצף.

כא. אם יכול איש להוכיח לי ולערוך לעיני, שאין אני שופט נכוחה או שאינני עושה צדק – בשמחה אעזוב דרכי. הן אני מבקש רק את האמת, אשר ממנה לא הגיע עוד שום נזק לאיש; הנזק מגיע רק לאיש העומד ומתחזק בטעותו ובבערותו.

כב. אני עושה את הטוב והישר כמוטל עלי. כל שאר הדברים לא יפריעוני מזה: או שהם בלי נפש ובלי דעת, או שהם תועים ואובדי דרך.

כג. עם בעלי־החיים שאין בהם תבונה ועם כל הבריות שבעולם התהלך, כמו בעל־שכל עם יצירים חסרי־שכל, בנדיבות וחסד; ועם בני־אדם אשר תבונה בקרבם התהלך ברגש חבה חברתית. ובכל דרכיך קרא בשם האלהים. אין הבדל, כמה מן הזמן תוכל להתנהג כן; ולוּ רק שלש שעות יארך – דַּי בזה.

כד. אלכסנדר המוקדוני ומנהיג הפְּרָדִים אשר לו הגיעו בשעת מותם למצב שוה. או שנתקבלו שניהם כאחד אל תוך הַשֵׂכֶל־היוצר בעולם95, או שנפזרו בשוה לחלקים קטנים בלתי־מתחלקים.

כה. שים לב לכל מה שמתהוה בחיי כל אחד מאתנו במשך זמן קצר בגוף ובנפש. אז לא תתפלא, כי עוד הרבה יותר מזה, וכי כל מה שמתהוה יחד, מתקיֵם באותה היצירה הכללית, שאנחנו קוראים בשם: תֵּבֵל.

כו. אם ישאל איש אותך, איך נכתב שם „אנטונינוס“, הכי לא תקרא בהטעמה יתרה כל אות ואות משמו? ואם יקצפו בעבור זה עליך, הכי תקצוף גם אתה? הכי לא תבחר לספור בנחת כסדרן את האותיות? כן עליך לזכור גם כי כל חובה מעשית מצטרפת מחלקים מִספריים. אותם עליך לשמור, ולעשות בשלֵמות מה שמוטל עליך, מבלי להִטָּרֵד או לרגוז על הגוערים בך.

כז. האם לא גסות ואכזריות היא, שלא להַרְשׁוֹת לבני־אדם לבקש את מה שנראה להם ראוי ונכון? ואתה באיזה אֹפן אינך מרשה להם זאת, אם אתה כועס על שגיאותיהם. הן כל מה שהם עושים הוא רק מפני שחושבים זאת לראוי ונכון. ואם אתה אומר: „טעות היא בידם“, עליך ללמד ולהורות אותם, אבל לא לכעוס עליהם96.

כח. המות הוא מנוחה ממריבת החושים, מן הטרדות המגָרות העצבים, מעמל המחשבה התמידית ומהעבדוּת לצרכי הבשר.

כט. לחרפה היא לאיש, אם בזמן אשר גופו לא נלאה עוד בחייו, נפשו כבר נלאית.

ל. ראה, שלא תהיה כֻלך מִתְקַסֵּר97, שלא תטבע בכבוד הזה, כי על־נקלה יהיה כן. שמור אפוא נפשך להיות תמיד, טוב, בר־לב, בעל מדות טובות, מואס פאר, חובב צדק, ירא־אלהים, נדיב, אוהב את הבריות ואמיץ במעשים טובים. עליך להלחם למען החזיק באותה השלֵמות, אשר אליה הובילה אותך הפילוסופיה. ירָא אלהים והָבֵא הַצָּלָה לבני־אדם98. החיים קצרים, ורק פרי אחד יש לשִׁבְתֵּנוּ בעולם הזה: מחשבה קדושה ומעשים לטובת הכלל. היֵה בכל דבר תלמיד אנטונינוס99, שוקד לעשות כל דבר על־פי השֵׂכל, שָׁוֶה בנפשך בכל מקום, חסיד בדרכיך ובעל סֵבר פנים יפות, עָנָו כמוהו ומתרחק מן התהלה, ומשתדל להבין כל המעשים, כמו שלא עבר עליו שום דבר, מבלי שהסתכל בו היטב בתחלה ולא חשב על־אודותיו, וכמו שנשא במנוחה דברי חורפיו ללא־צדק, מבלי שהשיב להם חרפות, וכמו שלא היה נחפז בשום דבר, ולא קבל לשון הרע, וכמו שהיה מדקדק במשפטו על המדות והמעשים, אבל לא נוטה לעלוב אחרים ולא לפחוד מהם, רחוק מחשד ומערמומיות, נוהג בתכלית הפשטות בדירתו, במשכבו, במלבושיו, במאכלו ובמשרתיו. ואיך היה חובב עבודה וסבלן! באֹפן־חייו הפשוט היה יכול להִשָּׁאר במקומו עד הערב מבלי הרגיש צֹרך לקום חוץ מהשעה הקבועה לצאת לצרכיו. הוא היה חזק בדעתו ונאמן בידידותו ועוצר ברוחו לעֻמת מתנגדים לדעתו באמת ובתם־לב; גם מודה בשמחה, אם הראה ללו אדם דרך יותר נכוחה. הוא היה ירא־אלהים, רחוק מאמונת הבל. מי יתן והיתה אחריתך כמוהו בשעתך האחרונה במנוחת הנפש!

לא. עורה משנתך והתבונן. וכמו שבצאתך מחבלי השֵׁנָה תכיר, כי חלומות הטרידוך, כן תראה עצמך בשעת יקיצת הרוח כאִלו המאורעות עברו עליך בחלום.

לב. אני מָרְכָּב מגוף ונשמה. למען הגוף הכל שוה, כי הוא אינו יכול להבדיל; אבל לשֵׂכל רק דברים אלה שוים, שאינם נובעים מפעֻלותיו העצמיות. ופעֻלותיו העצמיות תלויות בו לבדו. וגם זה מוסב רק על הפעֻלות ההוֹות, כי אשר לעתידות להיות או שכבר היו, גם אלה כבר שוות לפניו100.

לג. עמַל היד או הרֶגל אינו כנגד הטבע, כל זמן שהרֶגל עוֹשָׂה את שֶׁלָּהּ והיד את שֶׁלָּהּ. כן גם עמַל איש אינו כנגד הטבע, כל זמן שהוא ממלא חובת איש. ואם אינו כנגד הטבע, אינו גם רעה לו.

לד. כמה מן התענוגים רווּ הרבה מן הלסטים, מן הקדֵשים, מרוצחי־אבות ומן העריצים![101]

לה. האינך רואה, כי האֻמנים הפשוטים, אף־על־פי שהם מסתגלים ככל האפשר לדעתו של ההמון הגס, הם שומרים בכל־זאת את חֻקי האֻמנות ואינם נועזים לסור מהם? האין לתמוה על זה, שהארדיכל או הרופא מכבד יותר את חק האֻמנות שלו מאשר מכבד האדם את חק־השכל אשר לו ואשר הוא משֻתּף לו ולאלהים?

לו. אַזיה, אירופה – כקרני זויות בכלל העולם, כל הים הגדול – כטִפָּה בכלל־העולם. ההר הגדול של אַתּוֹס – גוש אדמה קטן בכלל־העולם, כל החלק ההֹוֶה מהזמן – נקֻדה אחת בדורות עולם. הכל קטן, משתנה, חולף, הכל יוצא ממקום אחד, נפעל מאת מושל אחד כולל או נובע מתוך פעֻלתו. וגם מלתעות כפירים וסם־המות וכל דבר מזיק, וגם הקוצים ויוֵן־מצולה – כֻּלם תוספת לַנהדר והיפה שבעולם. אל תחשוב אפוא, כי אין קשר בין כל אלה ובין מה שהוא נעלה ונשגב בעיניך. הבט למקור כל הדברים.

לז. הרואה כל מה שהֹוֶה, כבר ראה גם כל מה שהיה מעולם ומה שיהיה עד אין־סוף, כי הכל שוה בתולדתו ובטבעו.

לח. שׂים לבך היטב לקשר כל הענינים שבעולם וליחסם זה לזה, איך הם ארוגים כֻּלם זה בזה ואחוזים בידידות ואחוה, כל דבר יוצא מחבֵרו, ויש קִרבת־מקום101 והסכמה ביניהם ואחדוּת בכל המציאות.

לט. הִסְתַּגֵּל לענינים אשר נפלו בגורלך, ולאנשים אשר הביא המקרה לך לחברה. הַרְאֵה חבה באמת ואמונה.

מ. כל מכונה, כל כלִי־יוצר וכלי־אֻמנות נמצא בגדר השלֵמות כשהוא עושה את הדבר אשר למענו הוכן, אף־על־פי שיוצר הכלי רחוק ממנו. אבל בכל הענינים, אשר עליהם סובבת יצירת הטבע, כח היוצר מֻנח בקרבם ונשאר בהם. מטעם זה עליך לכבד אותם יותר ולחשוב, כי אם רק תחיה כפי רצון הטבע, תהיה שלֵם לפי השֵׂכל. גם בכלל־העולם הכל מתכונן לפי השכל.

מא. אם תחשוב דבר מן הדברים שאינם תלוים בכֹחך ועֹצם ידך102 לדָבר טוב או רע, על־כרחך תהיה נרגן וזועף על פֹּעל אלהים, אם יאֻנה אליך הרע או יחסר לך הטוב ההוא, ואת האנשים תשנא, אשר תדַמה כי הם אשמים במה שהגיע או חסר לך, או אשר תחשוב אותם כי הם אחראים בעד מה שיוכל להגיע או לחסור לך. כן אנחנו עושים עָוֶל בעבור שאנחנו משתוקקים לדברים כאלה. אבל אם נחשוב לטוב ורע רק דברים שהם תלוים בנו בעצמנו לא תשאר לנו כל סבה לזעוף על האלהים או לעמוד במערכת מלחמה מול בני־אדם.

מב. כֻּלנו פועלים לתכלית אחת, ביודעים ומתכַּונים או בלא יודעים. אפילו הישֵׁנים – כמדֻמּה לי, כי הרקליטוס אומר זאת – הם פועלים ומשתתפים במה שנעשה בעולם. כל אחד פועל לפי דרכו, גם המבַקֵּר המוצא מגרעות במה שנעשה ומשתדל להעבירו. אף לכגון זה צריך העולם. נשאר לך רק לשים לב, באיזו שורה תתיצב. יהיה איך שיהיה, ישתמש בך היטב המנהיג העליון וישים אותך לטבעת בשלשלת הפועלים והעוזרים על־ידם, אבל הִזָּהֵר שלא תהיה בה לחֵלֶק כעין אותו החרוז הגרוע והמגֻחך בתוך הדרַמה, אשר עליו מדַבּר כְרִיזִפּוֹס103.

מג. הכי מבקש השמש לעשות את פעֻלת הגשם? המקבל עליו אַסקלֶפּיוֹס104 את עבודת נושא־הפֵּרוֹת? וכל הכוכבים במרום, אף כי שונים הם, הכי אינם פועלים לתכלית אחת?

מד. אם גזרו האלהים גזרה עלי ביחוד על־אודות מה שיארע לי בחיים – היטב גזרו. הן לא יעלה על הדעת, שאין האל גוזר גזרות, ולאיזו תכלית יחפצו האלהים לעשות לי רעה? ומה יצֵא להם מזה או לכלל העולם שהם דואגים לו? אבל אם לא עלי בפרטות גזרו, כי־אם על העולם בדרך כלל, עלי לקבל ולשאת בחִבּה את המקרים היוצאים מזה בשבילי. ואם אין גזרה יוצאת מהם על שום דבר (כנגד האמונה הוא לחשוב כן) – אזי לשוא כל קרבנותינו ותפלותינו ושבֻעותינו וכל שאר עבודותינו אשר אנחנו עובדים בְשַׁוּוֹתֵנוּ האלהים לנגדנו כמשתתפים בצרכי חיינו. אבל נניח, שאין שום גזרה יוצאת מהם עלינו – אזי עלי החובה לגזור גזרה על עצמי ולהשגיח על מה שנֵאות לי, והנֵאות לכל אדם הוא, מה שמקביל לתכונתו וטבעו. הטבע אשר לי הוא הנטיה להגיון ולחיים צבוריים. עירי ומולדתי בתור אנטונינוס – העיר רומי; בתור אדם – תבל כֻּלָּהּ. מה שטוב ומועיל למדינות הללו105 הוא לבדו הטוב גם לעצמי.

מה. מה שמתרחש ליחיד הוא הנאות לַכלל. בזה לבד כבר די. אבל דוק ותמצא, כי על הרֹב מה שמתרחש לאחד הוא נאות גם לאנשים אחרים. את המֻשג „נאות“ צריכים להבין כאן בדרך כלל וגם ביחס לקנינים שאינם נכבדים ביותר.

מו. כמו המחזות באַמפיתֵּיאטרון ובשאר בתי־משחק, שחוזרים ורואים בהם תמיד אותם הדברים עצמם, נעשים למֹרת־רוח והרואה קָץ בהם, כן גם במחזות החיים. למעלה ולמטה ממך הכל חוזר, והכל ממוצא אחד. עד מתי עוד?

מז. שַׁוֵּה לנגדך תמיד את האנשים אשר מתו – מכל המסִבּות, מכלל התפקידים ומכל העמים – עד שתגיע לאנשים כמו פילִיסְטִיּוֹן, פֶבּוּס ואוֹרִיגַנְיּוֹן106. אחרי־כן תעבור למפלגות אחרות של אנשים אשר חלפו מן העולם. הן גם אנחנו נעתיק מושבנו אל המקום ההוא, אשר שם מצאו משכנם כמה מליצים אדירים, כמה פילוסופים נשגבים, גם הֶרַקְלֵיטוֹס, פִּתַּגוֹרַס וסוֹקְרַטֵּס, כמה גבורים מימי קדם, כמה אנשי־חיל ומושלים עריצים מהדורות האחרונים, ועמם גם אַבדוֹכְּסוֹס107, הִפַּרְכוֹס108, אַרְכִימֶדֶס109 ועוד חכמים חריפים, נדיבי לב, רַבּי פעלים, חרוצים ונהדרים; ועמם ישכבוּן גם אותם המתלוצצים על חיי־אדם החולפים והקצרים, כמו מֶנִפּוֹס וחבריו110. שַׁוֵּה בנפשך, כי כל אלה הם שוכני עפר משכבר הימים. מה יש בזה איֹם ונורא להם? יש בזה לאלה אשר זכרם לא נודע כלל? רק לדבר אחד יש ערך: לבלות את החיים באמת ובצדק ולהיות חַנּוּן אף לעֻמת אנשי כזב ועושי עָוֶל.

מח. אם תחפוץ למצֹא נחת־רוח, שׂים לבך ליתרונות של כל אחד מחבריך בחיים; איך האחד מצֻיָּן בחריצות, השני בענוה, השלישי בנדיבות, וכן הלאה. כי אין דבר משעשע כל־כך כמחזה המדות הטובות הנמצאות בתהלוכות בני־הדור ומתגלות לך במספר עצום. לכן אל ילוזו מעיניך.

מט. האם כועס אתה על אשר משקלך כך וכך ליטראות ולא שלש מאות במִספּר? כן אל תצטער, אם כך וכך שנים לך לחיות ולא יותר. כמו שאתה שבע־רצון בכמות־הגוף שנִתּנה לך, כן תהיה גם במספר שנות חייך.

נ. ננַסה־נא להוכיח להם, מה טוב, אבל גם שלא ברצונם עשֵׂה מה שדורשת ממך מדת הצדק. ואם בחיל וכוח יתנגדו לך, הִשָּאֵר בלב טוב ובלי עצב, והשתמש בכל התנגדות למען הוסיף מדה טובה. זכור, כי רק בתנאֵי האפשרות אתה מתאמץ בכל דבר, ולא תבקש מה שהוא חוץ לגדר היכֹלת. וכי מה השתדלת להשיג? ההשתדלות בעצמה היא תכלית רצויה ואותה מצאת אף אם לא תשיג מבֻקש אחר.

נא. הרודף אחר הכבוד חושב פעֻלת איש אחר לעֻמתו כאִלו היא טובתו; הרודף אחר תענוגים מוצא טובתו בתאוה, ובעל שכל – בפעֻלת עצמו.

נב. בך הדבר תלוי, שלא לתפוס בדמיון איזה דבר ושלא לעמוס טִרדה על נפשך, כי המעשים בעצמם אינם פועלים על כח השופט אשר בנו111.

נג. הַרגל עצמך להקשיב היטב את הדברים שאומר לך איש אחר והִכָּנס ככל האפשר בנפשו של המדַבֵּר.

נד. מה שאינו נאות לנְחיל־הדבורים אינו נאות גם לכל דבורה בפני עצמה.

נה. אם אנשי האניה מדבּרים סרה בקברניטה, והחולים ברופאים – אל י אפוא ישאו את נפשם? או איך יפעל זה למען הציל הנוסעים מזעף־הים, וזה למען הביא רפואה לַדָּוִים?

נו. כמה מן האנשים, אשר יחד עמהם באתי לעולם, הלכו כבר ואינם!

נז. למֻכֵּי־יְרָקון טעם הדבש כדבר מר ולנשוכי כלב שוטה המים הם דבר נורא והילדים רואים את הכדור־למשחק כדבר יפה. למה אפוא תכעס על הכסילים? התדַמה, כי גרועה פעֻלת דמיון־שקר מפעֻלת המְרָה על מֻכֵּה־ירקון או מפעֻלת הארס על נשוך־הכלב?

נח. אין מי שיוכל להפריעך מלחיות לפי חק טבעך הפרטי; וכנגד חק טבע הכלל לא יוכל להתרחש לך שום דבר.

נט. מי המה אלה, אשר בעיניהם רוצים למצֹא חן, ולאיזו תכלית, ועל־ידי איזו פעֻלות? איך יכסה ויליט הזמן במהרה את כל אלה, וכמה דברים כבר כִּסָּה במשאון!


 

ספר שביעי

א. מה היא רעת האדם? איננה זולת מה שכבר ראית כמה פעמים, ובכן אל יזוז ממך הרעיון בכל מה שאתה פוגש: כאלה כבר ראית. אז תמצא, כי גם כל תֹּכן ספורי המעשים מהדורות הקדמונים, האמצעים או החדשים, וכל המעשים במדינות ובקרב המשפחות – הכל חוזר מראש ועד סוף. אין כל חדש! הכל רגיל והכל חולף בזמן קצר112.

ב. איך אפשר לעקור דעות מלב אדם, כל זמן שהמחשבות המקבילות להן לא כבו בקרבו ואפשר לו תמיד לעורר את אִשָׁן מן האפר? – הן יכול אני לדון בדמיוני כל דבר כחפצי, וכיון שאני יכול לעשות זאת, למה אצטער? מה שהוא חוץ לשכלי, אינו נוגע כלל לשכלי113. כשתלמד זאת, תעמוד הָכן ורק בך יהיה תלוי לחַדשׁ את חייך; כי תראה את המעשים באֹפן אחר משראית אותם עד עתה, ובזה סוד חִדוש החיים.

ג. רדיפה אחר כבוד מדֻמה, עדרי צאן ובקר, מִשְׂחָק במערכה, התגוששות ברמחים, עצם מָשְׁלָךְ בין כלבים קטנים, פִּתִּים מָשׁלכים לביבר של דגים, עבודת־פרך ומשאות כבדים של נמלים, רָצוֹא ושוֹב כזבובים מבֹהלים, עֲצַבִּים מתנועעים על־ידי משיכה בחוטים114 – לעֻמת כל אלה צריכים לעמוד ברוח חנינה ובלי התרגשות ולהכיר, כי ערך כל אדם הוא כערך המעשים שהוא משתדל בהם.

ד. כשמדַבּר איש, צריכים להקשיב אל המלים שהוא מוציא מפיו; וכשהוא פועל איזה דבר, צריכים להתבונן לַיוצא מִפָּעֳלוֹ. לענין המעשים צריכים לחקור מה מטרתם, ולענין הדִבּורים – מה הכַּוָּנָה בהם.

ה. האם שכלי מספיק למפעל זה או לא? אם הוא מספיק, הריני משתמש בו כמו באמצעי אשר נִתַּן לי מאת טבע הכלל. ואם אינו מספיק, אני מניח המפעל למי שיצליח בו יותר, אם אין הדבר מוטל עלי לחובה. או שאני עושה כפי יכלתי ולוקח לי לעזרה את מי שאפשר לו להשלים בסיוע שכלי מה שהוא כדבר בעתו לטובת הכלל. כי מה שאני פועל לבדי או בעזרת אחר, מטרה אחת לו, שיהיה לתועלת הכלל ומתאים לדרישותיו.

ו. כמה מן האנשים, אשר היו מהֻללים בתשבחות, כבר טבעו במצולות השכחה115. וגם כמה מן המהַללים כבר חלפו מן העולם!

ז. אל תֵּבוש להסתַּיֵּע מאחרים. הן עליך מוטל רק לעשות חובתך, כמו שמצֻוה איש־חיל במלחמה ללכוד חומה בצורה. ומה בכך, אם אתה חִגֵּר ובעצמך לא תוכל לעלות על ראש החומה רק בעזרת איש אחר תוכל לעשות זאת?

ח. אל תצטער על העתידות. אליהן תגיע, אם כה נגזר עליך, בתור בעל אותו השֵׂכל בעצמו, אשר אתה משתמש בו עתה לצרכי ההוה.

ט. כל היצירים קשורים זה בזה, וקדוש הוא החִבור ביניהם, וכמעט אין נָכריות בין יציר לחברו. כֻּלם סדורים בסדר נכון ומשלימים יחד הדַר תבל116, ותבל אחת היא בכל חלקי הבריאה, ואֵל אחד מושל בּכֹּל, וכל המציאוּת אחת, והחֹק אחד, והשֵׂכל המשֻתּף לכל היצירים המשכילים אחד הוא, והאמת אחת, במדה שיש השתלמות אחת ליצירים שוים בעלי שכל שוה.

י. כל מה שהוא מן החֹמר ממהר לכלות ולהֵאָסף אל תוך המציאוּת הכללית, וכל סבה חוזרת במהרה אל השכל הכללי, וזכרון כל הדברים מוצא לו קבר בשטף הזמן הנצחי.

יא. ליציר משכיל כל מעשה שהוא לפי הטבע הוא גם לפי השֵׂכל.

יב. יש זקוּף מעצמו, ויש מזדַקֵּף על־ידי אחרים117.

יג. כמו אֵבָרֵי הגוף בַּגְּוִיָּה המאֻחדת, כן היצירים המַשְׂכּילים, אף כי מפֹרדים הם, שֵׂכל אחד להם והם עשוים לפעול ביחד. הרעיון הזה יחדור ביותר אל לבך, אם תאמר לנפשך: גם אני אֵבָר מהגוף המאֻחד118 של היצירים המשכילים. ואם אתה רואה עצמך רק בתור חֵלֶק, לא תהיה אוהב כל אדם מקרב ולב עמוק, והמעשים הטובים לא ימלאו את לבך ששון על כל גדותיו119, כי תעשה אותם רק כדברים נאותים ולא תרגיש, שאתה מיטיב לעצמך.

יד. לכל אלה שאפשר כי יסבלו על־ידי פגע חיצוני, יקרה־נא מה שיקרה, ויתאוננו הסובלים כחפצם; אבל אני לא סבלתי על־ידי זה כל זמן שאינני חושב את מה שקרה לדבר רע. ובי לבד הדבר תלוי, שלא לחשוב אותו כן.

טו. יעשה וידבר מי שיהיה כחפצו, ואני לא אוכל לסור מן הדרך הטובה, כמו שהזהב או הנֹפך או הארגָּמן ישאר מה שהוא למרות כל מה שיעשו בו או ידברו עליו, כן עלי להשאר נֹפך ולשמור את הצבע שלי.

טז. השכל המנהיג אינו מטריד את עצמו ואינו מתפעל, למשל, ממורא או מעצבות. ינסה מי שיהיה להפחידו או להעציבו, אם יוכל; הוא לא יביא את עצמו על־ידי דמיונו למצב התפעלות כזה. הגוף ידאג־נא לעצמו שלא יסבול, ואם הוא סובל מכאוב – יגיד זאת! הנשמה, אשר רק היא יכולה לפחוד או להתעצב ולהתפעל מרגשות כאלה, היא לא תסבול, אם לא תכָּנע מפני דמיונות הכאב. השכל המנהיג אינו זקוק לשום דבר, אם איננו יוצר צרכים לעצמו, לכן אין לו גם צער ומכשול בדרכו כל זמן שאיננו מצַעֵר או מכשיל את־עצמו.

יז. האֹשר120 זו היא רוח טובה או שֵׂכל טוב. מה לך אפוא בזה, הדמיון? לך בשם אלהים אל המקום אשר באת משם, כי אין לי צֹרך בך. אתה באת אלי לפי הֶרְגֵּל קדום, גם אינני כועס עליך – אבל לֵך מכאן!

יח. יש אנשים מתיראים מפני ההשתַּנות. מה יכול להתהוות בלי השתנות? היש דבר יותר חביב וראוי לכלל־הטבע? הן אתה בעצמך לא תוכל לרחוץ בבית־המרחץ מבלי השתנות העצים בהסָקה, ולא תוכל לזון את גופך מבלי שישתנו המאכלים, או היוכל שום דבר מועיל להשתלם בלי חליפה ותמורה? האינך רואה, כי גם חליפתך נעשית על־פי החֹק הזה וכי גם היא נחוצה לכלל־הטבע?

יט. כל הגופים עוברים דרך המציאות הכללית כמו בזרם שוטף, וכמו האֵברים אשר בגופנו כן הם מחֻבָּרים הם לכלל־הטבע ופועלים יחד. כמה גדולי עולם, כמו כרִזִפּוּס, סוֹקרַטֶּס ואֶפִּיקטֶטוּס, כבר שטף הזרם![122] הרעיון הזה צריך לחדור אליך למראה כל אדם וכל מעשה בעולם.

כ. לדבר אחד אני דואג, שלא אעשה בעצמי דבר שאין תכונת האדם חפֵצה בו, או אינה חפצה בו באֹפן זה ובשעה זו.

כא. מהרה תגבר אצלך השִׁכחה על כל הדברים, ומהרה יהיו גם הכל שוכחים כל מה שנוגע אליך.

כב. יתרון לאדם, שיכול הוא לאהוב גם את הצוררים לו121. למעלה זו תגיע, אם תחשבו, כי בני־אדם הללו מגִזְעֲךָ הם וכי רק מחסרון דעת וכנגד רצונם חטאו, וגם כי בעוד זמן קצר שניכם תהיו מתים, וקֹדם־כל: כי לא הזיקו לך באמת, כיון שהשכל־המנהיג בקרבך לא הורע על־ידי המעשה ההוא משהיה קֹדם לכן.

כג. הנה כלל־הטבע יוצר לפעמים מן החֹמר הכללי את הסוּס; אחרי־כן הוא נותץ אותו ומשתמש בחֹמר לעשות ממנו עֵץ; אחרי־כן עושה ממנו אדם, אחרי־כן יציר אחר. וכל אחד מאלה מתקיֵם רק זמן קצר. ממש כמו שאין זה דבר נורא לתבה, אם היא מתפרקת או מתחברת.

כד. פנים זועפות הן מאד כנגד הטבע. הן מביאות על הרֹב לידי אפיסת ההדור החיצוני וסלוקו באֹפן שלא יחזור עוד. אבל צריכים להבין, כי גם הזעף מצד עצמו122 הוא כנגד השכל. כי־אם חדֵלים אנחנו להרגיש את שגיאות עצמנו, לאיזו תכלית אנו חיים?

כה. עוד מעט ויהפוך הטבע השליט־בכֹּל את כל מה שאתה רואה, ומהחֹמר יעשה יצירים אחרים, ומהחֹמר שלהם עוד אחרים, למען חַדש פני האדמה.

כו. אם חטא איש נגדך, חקור תֵכֶף, על־פי איזה דמיון מהטוב והרע עשה כן? כאשר אך תדע זאת, תתמלא עליו רחמים ולא תתפלא ולא תקצוף עוד. כי־אם יש גם לך עוד אותו הדמיון על־דבר הטוב, או דמיון קרוב לזה, אזי צריך אתה לסלוח לו. ואם כבר נעלה אתה על דמיונות כאלה בדבר הטוב והרע, הנקל יהיה לך להיות חנון לעֻמת התועה.

כז. אל תהגה במה שחסר לך כאִלו הוא נעים יותר123 ממה שיש אתך, אבל חשוב כל הקנינים הנכבדים אשר יש אתך, וזכור בתודה, איך היית מבקש אותם, אִלו היו חסרים לך. ואף־על־פי־כן הִזָּהֵר שלא תתרגל על־ידי הנַחַת שאתה מוצא בהם להגדיל ערכם, עד אשר, אם יאבדו, תסבול עליהם יסורים.

כח. התכַּנֵּס לתוך נפשך. טבע השכל־הנוהג הוא להסתפק לעצמו בהתאמצו לעשות צדק ובמצאו בזה שַׁלוה והשקט.

כט. מחֵה את הבלי הדמיון. עצור בעד משובת התאוה. הַצֵּב גבול למה שהֹוֶה וקַיָּם בתוך הזמן השוטף. חקור לדעת מה שעבר עליך ועל אחרים. בְּדוֹק וחַלק כל דבר לפי סִבתו ולפי החֹמר שלו. זכור את השעה האחרונה. אם שגה איש124, הנח את המִשגה למי שעשה אותו.

ל. אם תחפוץ להתהַדר, קנה לך תמימות, בַּישנות, שויון־רוח לעֻמת כל מה שאינו בגדר הטוב או הרע; אהוב את כל הגזע האנושי והכָּנע לפני האלהים. כבר אמר חכם אחד: מושל בעולם הַחֹק. אין זה מוסב רק על יסודות הטבע. די לדעת, כי בכל המעשים יש חֹק וכי רק מעטים הם היוצאים מן הכּלל125.

לב. לענין המוֶת: פעֻלתו היא רק פִּזוּר, אם מָרכבים אנחנו מאטומים126; ואם אחדות יש בעולם, הרי פעֻלתו אפיסה או גלגול.

לג. לענין המכאובים: אם אי־אפשר לשאת אותם, הם טורדים מן העולם; ואם מתמידים הם – הרי אפשר לשאתם. המחשבה יכולה גם לשמור את שלוָתה על־ידי התבודדות, באֹפן שהשכל המושל לא יסבול הרעה. ובנוגע לאברים הכואבים – ישיחו־נא על־דבר צרתם, אם אפשר להם.127

לד. לענין התהִלה. הסתַּכל במחשבות המתהללים וראה דרכם, ממה הם בורחים ומה הם מבקשים. גם התבונן, כי כמו ערֵמת חול מָשלכה על ערֵמה אחרת מכַסָּה עליה ומסתירה אותה, כן בחיים, כל מה שכבר נעשה מתכסה ומסתתר חיש אחורי מה שבא ומתחדש.

לה. אפלטון אמר: „שַׁוֵּה בנפשך איש בעל דעת רחבה הצופה על פני כל הדורות ומביט בטבע כל היצירים – התחשוב כי הוא ירא את חיי האדם כדבר גדול? – אי־אפשר. – אם כן, גם את המות לא יראה כדבר נורא כל־כך? – בודאי כן“.128

לו. מאמר החכם אנטיסתֶּנֶס: „מעלת מלך היא לעשות טובות ולשמוע חרפות“.

לז. „בּוּשָׁה היא, אם פרצוף הפנים כובש ומתַקן את חזותו לפי מצוַת השֵׂכל, והשכל לא יוכל לכבוש ולתקן את עצמו לפי רצונו“.

לח. „אין לכעוס על המעשים בעולם; הרי אין הם מרגישים בזה“.129

לט. „שַׂמֵּחַ אלהים ואנשים!“

מ. „הקציר בחיים כמו בקמה אשר בשדה שבֹּלת אחת באֻבָּה, והאחרת כבר איננה“.

מא. „אם עזבַני אלהים, אותי ואת ילָדַי – גם בזה צדיק הוא וישר משפטו“.130

מב. „הטוב והצדק עומדים על ימיני“.

מג. „אין צֹרך לקונן עם איש ולא להתחלחל“.

מד. גם אלה דברי אפלטון: „לזה אענה בדברים נמרצים: לא נכון, בן־אדם, מה שאתה אומר, כי אם מביא איש קצת תועלת לבני־דורו, אזי רשאי הוא לחשוב מחשבות על־אודות תקות חייו וסכנת המות, ולא רק על מעשיו בעולם, אם הם לפי הצדק או פעלי־און, אם ראוים הם לאיש־ישר או לבליעל“131

מה. „כן הוא באמת, אנשי אתונא! בכל מקום אשר התיצב איש מעצמו, בחשבו שהוא היותר הגון לו, או שהציגוהו שמה המושלים בו, שם הוא צריך לפי דעתי להחזיק מעמד, ולא לדאוג מפני המות ולא משום סכנה אחרת, מלבד הבֹשת“.

מו. „אבל עליך להתבונן, ידידי, אם אין הנדיבות והחסד ענין אחר לגמרי, שונה מהצלת חיי אחרים או חיי עצמו. מי שהוא גבר באמת, הוא לא לאריכות־ימים ישא נפשו ולא לשמירת חייו ידאג. אשר לזה יבטח באלהים, או יסמוך על שיחת הנשים: שאין אדם נִצל ממה שנגזר עליו. עליו להגות רק, איך ישתמש בימי חלדו הנתונים לו ככל האפשר לטובה“132.

מז.–מח. „הסתכל בנתיבות הכוכבים, כאלו אתה סובב עמהם, והתבונן בכל עת בחליפות יסודי הטבע. המחשבות האלה תטהרנה אותך מחלאת חיי האדמה“.

יפה אמר אפלטון133. ולכן גם כשמדברים על־אודות בני־אדם צריכים לשפוט מגבוה על עניני האדמה, על העדרים134, על המלחמות, על עבודת האדמה, על הנשואים והגטין135, על הלֵדה והמיתה, על השאון בבתי־דינים, על ארצות נעזבות, המון לאֻמים זרים, חגים, קינות, אגוראות136 וכל שאר הערבוביה ונסיון־ההסתדרות של יסודות מתנגדים זה לזה.

מט. העבֵר במחשבתך קורות הימים שעברו והמהפכות בסדרי הממשלה. מתוך אלה תוכל לחזות מראש את העתידות, אשר תהיינה דומות לָעוֹברות ולא תצאנה בשום אֹפן מן קֶצֶב של המעשים המתהוים לעינינו137. מטעם זה גם אחת היא, אם תתבונן בארבעים שנות חיי אדם או ברבבות שנים. כי מה תראה יותר?

נ. „וישוב מה שהוא מן האדמה אל האדמה / ואשר מהרוח138. מוצאו ישוב למרחבי רקיע“ – או נאמר: התפרדות החלקים־הקטנים של הגוִיה היא, או כאין פזור של היסודות חסרי־הרגש.

נא. באכילה ובשתיה ובמעשי קסמים

חפצים להָסב הזרם, להִנצל ממות.

אבל את הרוח הנושב מלמעלה

נאלצים לשאת, ולסבול בלי להתאונן139.

נב. יהיו אחרים יותר ממך למודי מלחמה, אבל לא יותר מסורים לצרכי הכלל, לא יותר ענָוִים, לא יותר אמיצי־לב לעֻמת המקרים ולא יותר נוטים לסלוח לעמיתם השוגה.

נג. בכל מקום אשר מפעל נעשה על־פי השכל המשֻׁתּף לאלהים ולאנשים, שם אי־אפשר שיאֻנה דבר רע. כיון שאפשר להשיג תועלת על־ידי כחותינו לפעול כפי תכונתנו, לא יוכל להתרחש שום נזק.

נד. בכל מקום ובכל שעה בך הדבר תלוי להיות כאיש ירא־אלהים, להיות שמח במנת חלקך ומתנהג בצדק עם האנשים אשר סביבך ובוחן בהַשְׂכֵּל מחשבתך הנוכחית, שלא יגֻנב לתוכה דבר בלתי־מתקבל.

נה. אל תשים לב לחֻקים המושלים בהנהגת אנשים אחרים, אבל הסתכל במישרים, להיכן מוליך אותך טבעך – בין שהוא טבע־הכלל, על־ידי המקרים הסובבים אותך מחוץ, בין שהוא טבעך הפרטי, על־ידי חובות הפעֻלה המוטלות עליך. כל אדם צריך לפעול מה שהוא לפי תכונתו. כל שאר היצירים נבראו למען היצירים המשכילים, כמו שבכלל נברא הגרוע למען הנעלה עליו, והיצירים המשכילים נבראו איש למען רעהו140. ובתכונת האדם הדבר היותר נעלה הוא החוש הצבורי. שני לו הוא הכח להתנגד לפתּויי יצרי־הגוף. כי מטֶבע הנטיה להשכלה ודעת היא לגדור גדר ושלא להכָּנע לא בפני החושים ולא בפני דחיפות של היֵצֶר. אלה ואלה הם מדרכי החיים הבהמיים, אבל הדעת משתוקקת בצדק להתרומם ואינה חפצה להשתעבד; היא נוצרה להיות שולטת בכל כחות האדם. והמעלה השלישית בתכונתו כיציר משכיל היא, שאינו זקוק למשפט נמהר141 ויכול להזהר מלרַמות את עצמו. בעזרת הכחות האלה יצעד השכל השליט בדרכו הישרה וישיג מה שראוי לו.

נו. כאִלו כבר נפטרת מן העולם או כאלו ברגע זה חייך כָלים, קַבּל עליך לחיות שאר ימיך הנוספים בתֹם לפי הטבע.

נז. קבל בחִבּה רק מה שהֵסב לך המקרה ומה שנפל בגורלך. מה מסכים יותר לסדרי הטבע?

נח. בכל מה שקרה לך שַׁוֵּה לנגד עיניך אנשים אחרים שֶׁקָּרו להם כאלה וסבלו יסורים והיו מבֹהלים וזועפים, והיכן הם עתה? חלפו מן העולם. החפץ אתה להיות דומה להם? הלא יותר טוב שתעזוב התפעליות בלתי־נכונות כאלה לאנשים הנפגעים מהם ומשפיעים בקֹצר־רוחם גם על אחרים, ומצדך תתאמץ להוציא תועלת מן המקרים. כי מאד תוכל להשתמש בהם ולחֹמר טוב יהיו לך. שים רק לבך וכונן רצונך להיות ישר וטוב בכל מה שאתה עושה, וזכור גם, כי אם כה או כה אתה עושה, לא ישתנו המקרים.

נט. לחדרי לבך הסתכל, כי בקרבך יש מעין כל טוב, אשר יוכל לפַכּות תמיד, אם תחפור תמיד.

ס. גם הגוף צריך להיות אמיץ ואינו רשאי להתרפות בתנועותיו והנהגתו. כי כמו שמפרצוף הפנים נִכָּר השֵׂכל, והתבונה והענוה נראות מתוכו, כן יש לדרוש זאת מכל הגוף, אבל צריכים להגיע לזה בלי השתדלות וכוָנה קודמת.

סא. חכמת החיים יותר קרובה לחכמת ההתגוששות מאשר לחכמת הרקוד, כי היא דורשת להִתלמד להיות מוכן גם לפגעים פתאֹמיים ולעמוד בלי רפיון כנגדם.

סב. הוֵה בוחן בכל שעה, מי המה אלה אשר מהם תבקש שיעידו עליך, ומה הן הדעות המושלות בהם? אז לא תכעוס עוד עליהם כשתמצאם שוגגים, וגם לא תצטרך עוד לעֵדוּתָם, אחרי שתציץ במקורי הדמיונות אשר להם ובמגמותיהם.

סג. כל נפש – אמר החכם142 – אובדת שלא ברצונה דרך האמת. כן גם דרך הצדק והתבונה והנדיבות וכל מדה טובה. צריכים לזכור זאת תמיד ולדון כל אדם לכף זכות143.

סד. בכל מכאוב ינחמך הרעיון, שאין לך להתבַּיש במה שאתה סובל אותו ושאינו מקלקל את השכל המנהיג אותך, כי לא יוכל לפעול עליו לרעה, לא כעל יציר משכיל144 ולא כעל יציר צבורי. וברֹב יסורי הגוף יהיה לך גם מאמר אֶפּיקוּר לנחמה, כי אינם לא קשים מנשוא ולא נצחיים145, אם רק תזכור את הגבול אשר הושם להם ולא תגדילם בדמיונך. אל תשכח, כי יש רגשות בלתי־נעימים המעַנים אותנו בלי מֵשים כמכאובים, כמו אִֹנס־שֵׁנה, הצער על־ידי חֹם, או חסרון תֵּיאבון לאכילה. לכן גם בהיותך מדֻכּא ברגש כזה, אמור לנפשך: בזה אני נותן למכאוב שליטה עלי.

סה. הִשָׁמר פן תתנהג אפילו עם אנשים שאינם מהֻגנים כמו שהם מתנהגים עם אנשים אחרים!

סו. מהיכן אנחנו יודעים שלא היה טֶלאוֹגֶס146 עולה במדותיו על סוקרטס? הרי אין די בזה, שמת סוקרטס באֹפן יותר ראוי לתהלה; שידע להתוַכֵּח עם הסופיסטים בדברים יותר נמרצים; שהיה יותר אמיץ לשאת את הקרח בלילה; שהתנגד ברוח נדיבה כאשר פקדו עליו להוביל אל בית־הכלא את בן סַלַּמיס147 ושהלך בקומה זקופה בחוצות148 (במה שיש להטיל ספק, אפילו אם נמסר כוַדאי). אבל הרי זה העִקָר אשר עלינו לבחון: איך היתה הנפש אשר לסוקרטס? האם היה אפשר לו להסתפק בעשותו צדק לבני־אדם ובהיותו ירא־האלהים, מבלי לכעוס על רעת האנשים ומבלי השתעבד לבערותם? האם לא קבל כדבר זר לרוחו או כדבר קשה מנשוא מה שנפל בגורלו מאת כלל־הטבע? האם לא נתן את שכלו להשתתף ביסורי הבשר הנבזה149.

סז. הטבע לא קשר אותך כל־כך אל ההרכבה הגופנית, עד שלא תוכל להתבודד בפני עצמך ולעשות מה שמוטל עליך150. אפשר להגיע למדרגת איש־אלהים, מבלי שיכירו בזה אחרים. אל תשכח זאת, וגם אל יסור מלבבך, כי מעט מאד מה שנצרך לנו למען חיים מאֻשרים, וכי אם גם עליך להתיאש מהתעַלות בחכמת ההגיון ובחכמת הטבע, אין לך לעזוב התוחלת, שתתעלה להיות חפשי מן התאוות, עָנָו, חובב את הבריות ומקשיב לפקודי אלהים.

סח. תוכל לחיות בלי מורא מחמס ושֹד, בשלוַת נפש גמורה, אף אם כל העולם ימצא לנכון להרים נגדך קול זוָעות, ואף אם חיות רעות תטרופנה את אֵברי החֹמר הגס הזה שאתה עטוף בו. אין דבר מעכב את שכלך למרות כל אלה מלהציל עצמו בהשקט, מלחרוץ משפט אמת על מה שנעשה סביבו ומלהשתמש במאורעות לתכלית נרצה. המשפט יאמר אל המקרה: כזה אתה לפי הויתך הנכונה, אף אם לפי דמיון אחרים אתה ענין אחר; והשמוש יאמר אל המאורע: הן רק אותך בקשתי! כי כל מה שאני פוגש בהוה נעשה לי לחֹמר לפֹעל טוב הגיוני וצבורי ולאֻמנות ראויה לשכל איש ולאלהים151. כי כל מקרה עומד ביחס קרוב לאלהים ואדם ולא יוכל להחשב כדבר מתמיה וקשה לסבול. אדרבה, הכל מובן היטב ומתקבל.

סט. שלֵמות המדות מביאה לידי־כך, שתחיה כל יום כאלו הוא האחרון, בלי התחלחלות, בלי כשלון ובלי חנֻפה.

ע. האלהים הקימים לעולם אינם מתרעמים על זה, שהם צריכים לסבול במשך כל הדורות את כל המון הפושעים והחַטאים, ולא עוד אלא שהם דואגים לטובתם. ואתה, אשר כל קיומך קטן כל־כך ואשר גם בעצמך הנך אחד מן החַטאים – אתה לא תוכל לסבול?

עא. מה מגֻחך הוא, שאין אדם מבקש לברוח מרשעת עצמו, אף־על־פי שזה אפשר לו, אבל מרשעת אחרים הוא בורח, אף־על־פי שאי־אפשר!

עב. מה שהכח ההגיוני והצבורי מוצא, שהוא לא לפי השֵׂכל ולא לפי טובת הכלל, הוא חושב בצדק, שאינו כדאי לו.

עג. אם אתה איש אשר עשה טובה, ואיש אחר יש אשר קבל את הטובה, למה תבקש עוד – כאשר יעשו הכסילים – דבר שלישי: להוָדע כעושה טוב או למצֹא שכר בעבור זה?152

עד. אין אדם נלאה למצֹא תועלת, וכל פֹּעל לפי הטבע הוא לתועלת. אל תלאה אפוא למצֹא תועלת לעצמך בהועילך לאחרים.

עה. על־פי חפץ קדום של כלל־הטבע נברא העולם כמו שהוא, ואחרי שנברא עלינו לומר, כי כל מה שיוצא אל הפֹּעל קשור בחֹק הסבה והמסֻבּב – או כי גם הדברים היותר־נעלים, אשר הנהגת העולם מתאמצת ביחוד לפעול אותם, הם בלי יסוד הגיוני. על הרֹב תגיע לשלוַת הנפש בעזרת מחשבה זו.


 

ספר שׁמיני

א. גם זאת תועיל לך להִמנע מבקשת הכבוד המדֻמה: הן לא תוכל להתנהג כאלו חיית כל ימיך, וגם מראשית ימי ילדותך, כפילוסוף, ואין לשנות הדבר, שאתה ידוע מן הימים שעברו לאנשים אחרים וגם לעצמך בתור אדם שהיה רחוק מן החכמה.153 גם תועה־דרך היית154, עד שלא נקל לך להשיג תהלת פילוסוף; המעשים מתנגדים לזה. אם אפוא נוכחת באמת לדעת, מה הוא העִקר בכל דבר – הנח את התשוקה להתהַלל, והסתפק לכַלות שאר ימיך כפי רצון הטבע. חקור מה שהוא דורש ממך, ואל יַטֶּה אותך שום דבר מן הדרך הישרה, אחרי שכבר רבות נִסִּיתָ ותועה היית לכאן ולכאן ואת המסלה לחיות כהוֹגן לא מצאת בשום מקום – לא בעמקי ההגיון, לא בעֹשר וכבוד ולא בתענוגים. היכן היא המסלה? בהנהגת החיים לפי מה שדורש טבע האדם. ואיך תגיע להנהגה כזאת? כשתקבל עליך חֻקים ותכונן על־פיהם כל הנטיות וכל המעשים. ומה החֻקים אשר אתה צריך להם? אלה אשר ענינם בחינת הטוב והרע, ותכליתם להורות, כי אין דבר טוב לאדם, מה שאינו מסַיעו להיות צדיק ונבון, אמיץ וחפשי מן התאוות, וכי אין דבר רע, זולתי מה שמביא לחלופי המדות הללו.

ב. בכל מעשה שאל את נפשך: מה תוצאותיו בשבילי? האם לא אתחרט עליו? עוד מעט ואהיה מת ואָפס הכל. מה עלי לבקש יותר, אם רק תהה פעֻלתי הנוכחית ראויה ליציר משכיל וצבורי, אשר שווי־חֹק יש בינו ובין האלהים155.

ג. אלכסנדר, קַיּוּס156, פּוֹמְפֵּיוּס – מי הם לעֻמת חכמים כדיוגנס, הרקליט וסוקרטס? אלה הכירו את המפעלים שבעולם, את סבותיהם ואת החֹמר שבהם; והשֵׂכל־המנהיג בלב החכמים האלה נשאר נאמן לעצמו. והאחרים – כמה היה עליהם לדאוג ולכמה דברים היו נאלצים להשתעבד!

ד. הם יוסיפו לעשות כדרכם תמיד, אפילו אם תפָּקע רוחך מכעס!

ה. קֹדם כל: אל תבָּהל ברוחך! הן הכל נעשה לפי מה שכלל־הטבע דורש. עוד מעט ותהיה לאפס ולא תִמָָּצֵא בשום מקום, כמו שחלפו להם גם אדרינוס ואבגוסטוס. ואחרי השכילך לדעת זאת, כונן מבטך היטב על הדברים כמו שהם, וזכור שצריך אתה להיות איש טוב. מה שידרוש ממך הטבע האנושי עשֵׂה, מבלי שתִּסוג אחור; ומה שנראה לך כצודק אמור. אבל עשה זאת ברוח טובה, בענוה ובלי צביעות.

זה דרכו של כלל־הטבע: לטלטל הדברים ממקום למקום, להפוך אותם, לקחת אותם מכאן ולשימם במקום אחר. הכל סובב. אין לך לירֹא מפני חדשות שתבֹאנה, כי הכל דבר רגיל והכל מחֻלק בשוה.

ז. כל דבר שבטבע הוא שׂבע רצון כשהוא מתנהג היטב על־פי דרכו. וכל יציר משכיל מתנהג לפי־דרכו, אם אינו מעָרֵב במחשבותיו דברים כוזבים ובלתי־ברורים, אם נטיותיו מכֻונות רק כלפי טובת הכלל, ואם מה שהוא חומד או מתעב הוא רק דבר תלוי ברצונו, והוא מקבל בחִבּה מה שנפל בגורלו מאת כלל־הטבע. הן הוא חלק מהכלל ההוא כמו שהעָלֶה הוא חלק מהצמח. ההבדל רק בזה, שהעלה הוא חלק מן הטבע חסר־ההרגשה וחסר־התבונה, אשר מעצורים אורבים להתפתחותו, בעת אשר הטבע האנושי הוא חלק מהטבע העולמי, אשר אין מעצור לו ורק השכל והצדק מנהלים אותו, והוא מחַלֵק בשוה לכל אחד כפי זכותו את קצבת זמנו, את החֹמר המיֻחד לו, את הסבה לפעלו ואת כחו לפעול עם המקרים שהוא פוגש בהם. למען מצֹא השווי ההוא, אל תערוך את הפרטים זה לעֻמת זה157, כי־אם את כללות הכחות והסגֻלות אשר ליציר אחד לעֻמת קֹבץ הכחות והסגֻלות אשר לאחר158.

ח. אי־אפשר לך לקרֹא בספרים159! אבל אפשר לך להתגבר על נטיה ליהירות, על תשוקה לעֹנג ועל צער מיסורי הגוף; אפשר לך להתרומם על תאות הכבוד ולעצור ברוחך מלכעוס על הטפשים160 ומשלמי רעה תחת טובה; ולא זאת בלבד, אלא שאפשר לך אפילו לדאֹג לטובתם161.

ט. אל ישָׁמע על פיך עוד דבר לגנאי כנגד החיים בחצר־המלכות ולא כנגד חיי עצמך!

י. החרטה היא התקוממות איש כנגד עצמו בעבור שלא שם לבו לדבר מועיל. והנה כל דבר טוב הוא מועיל וצריך כל מבקש צדק ויֹשר לעמול בו; אבל מעולם לא התחרט איש צדיק וישר על אשר לא שם לבו לתענוגים, ומזה יוצא שאין התענוגים לא דבר מועיל ולא דבר טוב.

יא. מה הוא הדבר הזה כשהוא לעצמו לפי תכונתו הפרטית? מה הוא לפי מציאותו וחמרו? מה הסבה הפועלת בו ומה הוא עושה בתבל, וכמה ימים יאריך162?

יב. כשאתה מתעורר בלי רצון ממשכבך, זכור, כי לפי תכונתך ולפי הטבע האנושי הוא, שתעסוק במעשים טובים, בעת אשר הַשֵּׁנָה היא פעֻלה, שאתה שוה בה ליצירים חסרי־שכל. אבל מה שהוא לפי הטבע המיֻחד לך הוא דבר יותר מסֻגל ויותר הגון לך וצריך להיות נעים לך ביותר.

יג. את כל מחשבותיך אתה צריך לבחון תמיד על־פי למודי הטבע, על־פי למודי המוסר ועל־פי למודי ההגיון163.

יד. כשתפגוש מי שיהיה, שאל את עצמך תכף: מה הן הדעות שהוא מתנהג בהן לענין הטוב והרע? – אם בנוגע לתענוגים או יסורי הגוף והסבות שלהם, ובנוגע לכבוד או אי־כבוד, מות וחיים, יש לו דעות כאלה וכאלה, אזי לא אשתומם ולא יהיה מוזר בעיני, אם כזאת וכזאת יעשה, וגם אבין, כי מן ההכרח הוא שיעשה כן.

טו. זכור, כי כמו שחרפה היא להשתומם על אשר התאֵנה נושאת פּרי תאנה, כן גם אין להתפלא אם העולם בכללו מוציא אל הפֹעל את הדברים אשר את שרשיהם הוא נושא בתוכו. הן לבושה יהיה גם לרופא, אם ישתומם על הקדחת, ולקברניט, אם יתפלא על הרוח המתנגדת למהלך הספינה.

טז. אל תשכח, כי אם אתה חוזך בך מדעתך ושומע בקול מי שמוליכך בדרך נכוחה, אין בזה כלום נגד החֹפש העצמי; כי גם הפעֻלה הזאת שלך היא ויוצאת מנטית רוחך ומשִׁקול דעתך, ואפילו מתוך שכלך לבדך.

יז. אם בך הדבר תלוי164 – למה אתה עושה זאת? ואם הוא תלוי באחרים – על מי תזעף? על האַטומים יסודי העולם או על האלהים? אם כה ואם כה, יהיה כשגעון. אין כאן על מי לזעוף. אם יכול אתה – תַּקֵּן המעֻוָּת! שַׁנֵּה את טבע המעשים! ואם כל זה אי־אפשר – למה לך הזעף? אין לעשות דבר שלא לצֹרך.

יח. מה שהוא גֹוֵע אינו עוזב את העולם. ואם הוא נשאר כאן, הוא מתחלף ומתפרד לחלקיו, לאותם היסודות אשר בהם מתקיֵם העולם וקַיָּם גם אתה165. גם הם מתחלפים ואינם מתאוננים על החליפה.

יט. הכל נברא לתכלית רצויה. כן יש תכלית רצויה לסוס, לכרם. אף השֶׁמֶשׁ יאמר לך: יש מפעל אשר למענו נוצרתי, וכן גם שאר הכחות המושלים במרומים166. ואתה למה נוצרת? רק לתענוגים? ראה אם השכל סובל זאת!

כ. בתנועת כל דבר בעולם צופה הטבע למטרה לא פחות מאשר לראשית התנועה וארך־זמנה; כמי שמשליך כדור למרחק וצופה למעופו. הכי טובה יתרה היא לכדור, אם הוא מתנשא למרום, או רעה היא לו, אם הוא יורד למטה, ואפילו אם הוא נופל לארץ? או הכי בועה־של־מים מוצאת טובה כשהיא מתכנסת ורעה היא לה כשהיא מתפקעת? כן גם לענין הנֵר167.

כא. הפוך את גוִיתך לחוץ והסתכל בה: מה עלובה היא, ואיך היא משתנָה מן הזִקנה ומכל חלי ומדוה![170] – קצרים החים גם למְהַלֵּל, גם למהֻלל; למזכירים ולבאים בזכרון168. וגם בקרן־זוית זו של עולמנו הצר אין כל בני־אדם מסכימים לדעה אחת, ויש אשר אף בינו לבין עצמו אינו בא לידי הסכם. ובכל־זאת הן העולם כֻּלו רק נֻקדה קטנה.

כב. שים לבך היטב למה שאתה צריך לחשוב, לפעול או לבַטֵּא בשעה זו. בצדק הגיע לך מה שאתה סובל – אם אתה דוחה ליום מחר את החובה להיות איש טוב ואינך מתאמץ להיות כן היום הזה!

כג. כשאני עושה איזה דבר, אני שם לב בפעֻלתי לטובת כל אדם; וכשפוגע בי דבר, אני מקבלו ומיַחֵס אותו לרצון אלהים ולמקור כל הדברים, אשר ממנו מוצָא שלשלת כל המקרים.

כד. מה אתה רואה כשאתה נכנס לבית־המרחץ? שמן, זֵעה, חלאה, מים עכורים – הכל מזֻהם ונמאס. דומה לזה כל חלק מן החיים וכל מקרה שאתה פוגש בו.

כה. לֻקִּלָּה קברה את וֶרוּס, אחרי־כן מתה גם היא169; סֶקֻּנדָּה את מַכּסימוס170, אחרי־כן הלכה גם היא לעולמה. אֶפִּיטִינְכַנוּס ראה במות דִיּוֹטִימוּס, אחרי־כן חלף גם הוא; אנטונינוס171 ספד לפוֹסטינה, אחרי־כן ירד גם הוא לקבר; קֶלֶּר172 ראה במות אדרינוס, אחרי־כן עזב גם את החיים – וכן קרה לכֻלם, כל האנשים כבירי־רוח הללו, וכל החוזים מראש, וכל השִׁכּוֹרִים מגאוָה – איֵה הם? החריפים כמו כַרַכְּס או דֶמֶּטריוס תלמיד אפלטון או אבדימון והדומים להם – כֻּלם כצל עובר חלפו זה כבר. יש מהם אשר אף לזמן קצר לא נשאר מהם זכרון. יש אשר חייהם נהפכו לאגדה, ומהם אשר גם האגדה כבר חדלה לזכור אותם. זכֹר אלה היטב ובִין בדבר, שצריך הדֶבֶק־הגופני שלך להתפרד, ושיכבה אור נשמתך או שיתגלגל ויעבור למקום אחר.

כו. שמחה לאדם לכונן מפעליו כאדם, ובגדר זה הוא: שיתהלך בחנינה עם גבר עמיתו; שיבוז לגֵרוי החושים; שיבחון בשכלו את המחשבות על אמתתן, ושיתבונן למפעלות כלל־הטבע.

כז. לשלשה דברים עליך למצֹא היחס הנכון: לַכְּלִי הזה הגופני הסובב אותך, לַסִּבה האלהית אשר ממנה תוצאות כל המקרים ולאנשים החיים אתך בעולם.

כח. אם היסורים רעים לגוף – יוכיח הוא זאת173; ואם לנפש – הרי יכולה היא לשמור את מנוחתה ושלוָתה, כאלו אין המקרים רעים כלל. הכח השופט והחפץ והתשוקה לדָבָר או הגֹּעַל כנגדו, כל אלה בקרבנו הם174 והרעה אינה חודרת לשם.

כט. מחֶה כל דמיונות הבל ואמור לנפשך בכל עת: הן בי הדבר תלוי, שלא תמצא קן בנפש זו לא רִשְׁעָה ולא תאוה ולא כל דבר טורד; אני רוצה לראות כל יציר כמו שהוא ולהשתמש בו לפי ערכו. אַל לך לשכוח את היכֹלת הזאת שנתן לך הטבע.

ל. כשאתה מדַבר בבית־המועצות175 או גם אל כל מי שיהיה, יהי דברך מסֻדר כראוי ובלי התהדרות ובלשון נמרצה.

לא. את כל חצר אבגוסטוס, אשתו, בתו, נכדיו ושאר בני משפחתו, אחותו, גם אגריפס וכל קרוביו ובני־ביתו וידידיו, גם את אריוּס176, מַיקינס והרופאים והכהנים – את כל תושבי החצר קטף המות![180] צא וחשוב עוד מכאן והלאה, לא מות אנשים יחידים, כי־אם גויעת משפחות שלֵמות, כמו גזע פּוֹמְפֶּיּוס, אשר כתֹבת על מצבותיהן לזכרון: „האחרון במשפחתו“. שַׁעֵר בנפשך, כמה עמלו אבותיהם של אלה בתקותם שיהיה יורש לכל יגיעם! ובכל־זאת גרם ההכרח, שאחד מהם נעשה אחרון. וכן תמצא גם גויעת שבטים שלמים.

לב. עליך לסדר את החיים על־ידי סדור כל פֹּעל ופֹעל, ואם כל אחד הוא כנכון, די בזה; ואין מי שיעכב אותך מלסדר כל פֹעל כראוי. – תאמר, אפשר כי ימָצאו מכשולים מן החוץ? – אין כאלה בדרכי הצדק והתבונה וההגיון! – אבל אפשר בכל־זאת שיהיה איזה מעצור לכח הפֹעל אשר לך? – אז תתפַּשֵׁר עם המעצור הזה ותבקש המסלה שנשארה חפשית לצעוד בה הלאה. תכף תמצא פעֻלה חדשה, אשר תכָּנס לתוך חייך על־פי הסדר שאני מדבר עליו.

לג. את הטוב הנִתָּן לך קַבּל בלי גאוה, ואל תהי קשה עליך פרידתו.

לד. האם קרה לך, שמצאת יד קצוצה או רגל או ראש כרות ומֻנח הרחק משאר הגוף? למצב כזה מביא את עצמו ברצונו מי שבועט בגורלו ופורש מן הצבור ועושה דברים שהם כנגד טובת הכלל. על־ידי זה אתה כמו נתוק מהאחדוּת שבטבע177, כי חלק היית מן הכל, וקצצת את עצמך. אבל מה־נפלא היתרון אשר לאדם, כי אפשר לו לשוב ולהתאחד עם כלל־הטבע. במתנה כזאת לא חנן אלהים שום חלק אחר מהכלל, שיוכל להבָּדל ולהחָתך ולשוב אחרי־כן עוד הפעם אל האחדוּת. בוא וראה את החִבה היתרה, אשר בה הרים מעלת האדם! מראש נתן בידו את היכֹלת להִזהר, שלא ינתוק הקשר; ואחרי שנִתַּק, הִרשה לו לאַחֵה את הקרע ולשוב ולהִכּנס בתור חלק אל מקומו בסדר הכלל.

לה. בין הכחות, אשר בם חנן הטבע את היצירים המשכילים, נמצא גם זה: כמו שהטבע בעצמו מסיר כל מה שמתנגד לו ועוצר אותו בדרכו והוא מעתיקו לצד אחד וכופף אותו תחת עֹל החֹק ואוסף אותו אל תוכו כחלק ממנו178, כן יכול יציר משכיל לעשות את כל מעצור אשר בדרכו לחֹמר נאות לצרכו ולהשתמש בו למען הגיע לתכלית כונתו179.

לו. אל תעמוס עליך מחשבות על־אודות כל חייך; אל תחבר ברעיוניך הדאגות לכל מה שיוכל להתרחש ולאפשרות לשאת אותו. על כל מאורע בפני עצמו שאל את נפשך: מה יש בו, שאי־אפשר לשאת ולסבול? ובוש תבוש בהתוַדותך בזה על האמת. עם זה עליך לזכור, כי לא העתיד ולא העבר מכביד על רוחך, כי־אם ההֹוֶה לבדו, שהוא הולך ופוחת אם אתה מגביל אותו; ועליך להוכיח את תבונתך על שאינה יכולה נשוא את הסֵבל הקטן הזה.

לז.הכי פַּנתֵּיָא ופֶּרְגַּמּוּס עודם שומרים על ארון וֶרוּס המת, או כַבְּרִיאַס ודיוֹטִימוּס על ארונו של אדרינוס? הלא שחוק הוא להגיד זאת. ולוּ גם היו עוד יושבים לצדי הארונות, הכי היו השוכבים בהם מרגישים זאת? ולוּ היו מרגישים, היו שמחים על זה? ואם היו שמחים, היו נעשים בני אלמָוֶת?180 הכי לא היתה גזרה על אלה מתחלה להגיע לזִקנה ואחרי־כן למות? ומה היו הללו צריכים לעשות, אחרי שמתו הראשונים? הרי זה רק דבר סרוח ונרקב המֻנח בתֵבה181.

לח. אם יש לך עינים לראות נכוחה, אמר חכם אחד, השתדל לא רק לראות, כי־אם גם לשפוט נכוחה.

לט. בכל תכונת היציר המשכיל אינני מוצא כח מתנגד לצֶדק, אבל מוצא אני כח מתנגד לתאוות, והיא כבישת־היצר.

מ. אם רק תעביר את דמיונך ממה שנראה לך כדבר מעציב, והנה אתה בעצמך כבר מֻצָּל ושָׁלֵו. – „מי הוא זה אני בעצמי?“ – השֵׂכל! – „אבל אין אני השֵׂכל!“ – יהי כן, לפי זה מכל מקום אין שִׂכְלְךָ צריך להתעצב, ואם יש חלק אחר כואב בקרבך – ישפט־נא בעצמו על זה![186]

מא. עצירת ההרגשה דבר רע הוא לטבע החי, וכן עצירת הכח־הפועל. בדומה לזה יש מעצורים בחיי הצומח והם דברים רעים להם. כן גם עצירת השֵׂכל דבר רע הוא לטבע המשכיל. היוצא מכל אלה לענין חיי־נפשך הוא: אם נִטפל לך הכאב או העֹנג – תתעסק־נא בזה ההרגשה. ואם הכח־הפועל אשר בך מצא מכשול על דרכו, כל זמן שלא כָּבַשְׁתָּ את המכשול בפעֻלתך, אמנם דבר רע הוא לשכל, אבל אם רק תהיה צופה על טובת הכלל182, הרי אין כאן שום נזק או מכשול. כל מה שהוא בגדר השכל לא יוכל למצֹא בדרכו עִכוב מן החוץ, כי האש והברזל והמושל העריץ וקול מחרף ומגדף וכל נגע שיהיה אליו לא יקרב. הרי זה כמו הכדור שנשאָר תמיד עגול כל זמן שהוא מתקיֵם183.

מב. אין אני כדאי להעציב את נפשי, כיון שמעולם לא העצבתי נפש אחרים184.

מג. לכל אדם יש דבר מביא שמחה בלבו. אני שמֵח רק כשאני מוצא שֵׂכל בריא בקרבי, המנהיג אותי בעצתו, שלא לבוז לכל אדם ולכל מקרה, לראות ולקַבּל הכל בעיני חנינה ולהשתמש בכל דבר כפי ערכו.

מד. ראה שיועיל לך הזמן ההֹוה לתכלית רצויה. כל אלה הבוחרים בתהִלה מצד הדורות הבאים, אינם שמים לב, כי הבאים אחרינו יהיו שוים בכל דבר לאותם האנשים בזמננו, אשר קשה לנו לסבול אותם. ובני־מות יהיו גם הם. מה לך אפוא להקשיב לשיחת הבריות הללו ולמצֹא ענין בדמיונות שיהיו להם עליך?

מה. קח אותי והשליכני לכל מקום שתרצה; מֻבטח אני, כי גם שם את מלאכי185 החנון אמצא, ודי לי אם רק אוכל להתקיֵם ולכונן את מפעלַי לפי תכונתי העצמית. – הכדאי בחליפה זו186 – או היש שום תמורה, שיהיה כדאי שתצטער עליה נפשי ושיגרע ערכה, או שתהיה בעבורה מדֻכָּאָה, כְּמֵהָה, מבֹהלה ומפַחֶדֶת?

מו. לא יוכל שום מקרה להתחולל בחיי האדם, אשר לא יהיה מקרה אנושי, כמו שלא יארע לשור מה שאינו לפי טבע השור, ולכרם מה שאינו מענין הכרם, ולאבן מה שאינו מפגעי האבן. ואם לכל דבר יקרה מה שהוא רגיל ולפי הטבע, למה תכעס על זה? מה שאי־אפשר לסבול לא יעמוס עליך הטבע המשֻׁתּף.

מז. אם מעציב אותך דבר מן החוץ, אין זה הדבר בעצמו, כי־אם משפטך עליו187, ובך הוא תלוי לשנות את משפטך, וגם אם סבת יגונך במצבך הנפשי, אין דבר מעכב אותך מלשנות השקפתך על הענין. וכן אם זועף הנך על שלא עלה בידך לפעול כמו שאתה חושב לנכון – הלא טוב לך לפעול ככל האפשר מלזעוף ללא תועלת. – „אבל חזק ממני המעצור אשר בדרכי!“ – אם כן, אין להתעצב כלל, כיון שאין אתה אשֵׁם במה שאין ביכלתך לפעול. – „אבל אין כדאי לחיות, אם לא אוכל לפעול זאת!“ – אם כן, לֵךְ־לְךָ ברוח־טובה מן החיים188 כאִלו היית נפרד מתוך פעֻלה שלֵמה, ובלי רֹגז על אלה אשר התקוממו עליך.

מח. זכור, כי אי־אפשר להכניע את השכל־המושל כל זמן שהוא פונה כלפי עצמו ומספיק לעצמו ואינו עושה מה שאינו לפי רצונו, אפילו אם אין יסוד לעקשנות שלו; על אחת כמה וכמה כשהוא חורץ משפטו אחרי בחינה עיונית. בעבור זה השכל החפשי מן התאוות הוא כמצודה נשגבה לאדם. אין לאדם מקלט יותר בטוח לנוס שמה ולהִנצל מכל רודף. מי שלא ידע זאת, הוא חסַר־בינה; ומי שידע זאת ואינו מבקש לו המפלט ההוא, לאֻמלל יחשב.

מט. אל תשים נוספות על הידיעות המגיעות אליך במחשבה ראשונה! אם ספרו לך, כי פלוני מדַבֵּר רעות עליך: רק המעשה הזה ספרו לך, אבל לא אמרו לך, שהגיע לך נזק מזה. אם רואה אני, שהילד חולה – רק זאת לבד אני רואה, אבל לא שהילד הוא בסכנה. כן הִשָׁאר תמיד בגבול המֻשׂכלים הראשונים ולא תוסיף עליהם מדמיונך מאומה, ולא יארע לך שום דבר. או אם תוסיף עליהם דמיון, עשה זאת כאיש צופה ובקי היטב במקרים המתרחשים בעולם.

נ. הקשואים האלה מרים? השליכם. קוצים יש בדרך? נטה לך הצדה. די בזה, ואל תוסיף עוד לשאול: למה נוצרו דברים כאלה בעולם? הלא ישחק עליך אדם בקי קצת בידיעת הטבע, כמו שישחק עליך הנַגָּר או הסנדלר, אם תזעף עליהם בעבור הנסֹרת־מן־המעצד או מטליות־עור שמצאת בבית־מלאכתם. ולא עוד אלא שלבעלי־המלאכה הללו יש מקום להשליך שמה את מותרי החֹמר, ולכלל־הטבע אין כל מקום מחוצה לו. אבל התבונן בפלאי־האֻמנות אשר לו, כי בעוד שהוא נשאר בחוגו המצֻמצם, הוא יודע להפוך כל מה שנראה נשחת ומקֻלקל מזֹקן וחסר כל תועלת ולהשיב אותו אל חיק הטבע למען עשות ממנו יצירים חדשים. לפעֻלה כזאת אין צֹרך לו בחֹמר מן החוץ ולא במקום שישליך שמה את הנרקב. הוא מסתפק במקום שיש לו, בחֹמר שיש לו ובאֻמנות המיֻחדה לו.

נא. אל תהי מתרשל בפעֻלותיך ולא מבֻלבל בדבוריך ולא תועה במחשבותיך. אַל־נא תתכנס נפשך ותצטמצם עד מאד, ואל תדרוך בעֹז ותתרומם יתר מדַי; אל תרבה גם לעמוס עליך עבודות.

הם יקטלוך, יקרעו את בשרך, ירדפוך בקללותיהם – מה בכך? הבעבור זה לא תשָׁאר רוחך טהורה, מַשְׂכֶּלת, מושלת בעצמה ומתנהגת בצדק? שַׁוֶּה בנפשך, שיעמוד איש על־יד מעין נובע מים זכים ומתוקים ויגדף אותו; הן המעין לא יחדל מלהקיר את מימיו. וגם אם יזרקו לתוכו רפש ודֹמן, הלא במהרה יפזר אותם ויגרשם, ועל־כל־פנים לא ישָׁאר מסֹאב בזֹהמתם. התדע, איךְ תכין לנפשך מעין לא־אכזב כזה? כאשר תנצור לך בכל שעה את החֹפש ועם זה תחזיק במדת החנינה ובתמימות ובענוה.

נב. מי שלא הכּיר מה הוא בעולם, אינו יודע היכן הוא חי. ומי שלא הכיר לאיזו תכלית נברא העולם, אינו יודע את עצמו ולא את העולם. מי שחסרה לו ידיעת אחד מן הדברים הללו, הוא לא יוכל להגיד, מה מטרתו בחיים. מה דעתך אפוא על מי שמבקש תהלה מצד אנשים שאינם יודעים בעצמם היכן הם ומי הם?

נג. התבקש תהלה מאת אדם, אשר שלש פעמים בכל שעה הוא מוכן לקלל את עצמו?189 התחפוץ למצֹא חן בעיני אדם, שאינו מוצא חן בעיני עצמו? או הימצא חן בעיני עצמו מי שמתחרט כמעט על כל מה שהוא עושה?

נד. כשם שנשמת־רוחך מחַבּרת אותך עם האויר אשר סביבותיך, כן המחשבה מחברת אותך עם השכל הסובב הכל. כי לא פחות שפוך הכח השכלי מסביב לַכֹּל וחודר את מי שיכול למשוך אותו אליו משנושב האויר לטובת כל אשר נשמה באפו.

נה. כמו שהרשעה בכלל אינה מביאה נזק לעולם, כן אין רשעת היחיד מזיקה לחברו190. היא מזיקה רק למי שברשותו הוא להשתחרר ממנה.

נו. חֹפש הפעֻלה אשר לַחֲבֵרִי אינו נוגע כלל לחֹפש הפעֻלה אשר לי, כמו שאין קשר בין רוחו לרוּחי ובין גויתו לגוִיּתי. אף־על־פי שנוצרנו איש למען רעהו191, יש לשכל־המנהיג של כל אחד מקום־ממשלתו לבד. לולא זאת היתה רשעת חברי נעשית לרשעה שלי, מה שלא היה ברצון האלהים, כדי שלא יהיה ביד האחרים להמיט עלי רעה192.

נז. זֹהר השמש נראה כשפוּך על הכל; והוא באמת שפוך על הכל, אבל השמש אינו מתרוקן על־ידי זה. כי נזילה זו אינה אלא השתרעות האור, ומפעֻלתן זאת גם מוצָא השם אשר לקרני השמש193. אכן את טבע קרן־השמש תכיר, כשתראה איך היא נדחקת בעד חָרָךְ צר לתוך בית אָפל ומשתרעת בקו ישר וחודרת דרך האויר ונתקלת בגדר, שהיא מוצאת על דרכה, אשר היא מקבלת את האור. שם היא מתעכבת ואינה נשמטת וצונחת ארצה. כן צריכה להיות גם השתפכות התבונה, לא נזילה של התרוקנות, כי־אם השתרעות, וכנגד המעצורים הנפגשים בדרכה אין לה להִלחם בתקיפות ועזוז־כח, גם אין לה לצנוח מהם, כי־אם לעמוד ולהמשיך פעֻלתה ולהפיץ אור על כל מקום שמקבל אותו. וכל מקום שאינו סופג את האור, הוא שולל מעצמו את הזֹהר.

נח. מי שמפַחד מפני המות, מתירא מפני אפיסת הרגשות או מפני שנוי ההרגשה. אבל אם כל רגש אפֵס, הרי אין עוד מכאובים; ואם ההרגשה מתחלפת, הרי אנחנו נעשים ליצירים חדשים והחיים אינם כָּלִים.

נט. בני־אדם נבראו איש לטובת חברו. הורַם־נא בינה – או סבול אותם (כמו שהם).

ס. ממעוף החץ מקֶּשת שונה מעוף השכל. ובכל־זאת גם השכל, אפילו כשהוא סובב בזהירות ובוחן הדברים שהוא פוגש, שט במישור למטרתו.

סא. התאמץ לחדור לעֹמק שכלו של כל אדם, אבל הרשה גם לאחרים שירדו לסוף דעתך.


 

ספר תשׁיעי

א. מי שעושה רעה לחברו, הוא גם חוטא לאלהים. כי כלל־הטבע עשה את היצירים המשכילים איש בעבור רעהו, שיועילו ולא שיזיקו זה לזה. העובר על פִּקודו זה, ברור הוא שהוא חוטא כנגד רצון האל העליון194. כן גם האומר דבַר־שקר, כי טבע־הכלל הוא טבע המציאות, ולכל הדברים הנמצאים בעולם יש כעין קִרבת משפחה. הטבע הכללי נקרא גם בשם אמת, כי בו הסבה הראשונה לאמתיות כל הדברים. לפי זה כל מי שמשקר מרצונו, הוא חוטא לאלהים, בעשותו רֶשַׁע כאדם רַמאי; ואם שלא מרצונו, הוא חוטא גם־כן, בהיותו מכניס קול־סותר195 לתך מנגינת הטבע והופך סדרי־עולם בבואו בריב עמהם. כי מלחמה לאדם בסדרי־עולם וגם בטבעו האנושי, בשעה שהוא נושא את נפשו למה שכנגד האמת. מן הטבע יש לאדם נטיה כנגד העון הזה, ועל־ידי שהוא מזלזל בנטיה זו הוא אובד את הכשרון להבחין בין השקר והאמת. כן גם לחוטא יֵחָשֵׁב, המבקש את התענוגים כאִלו הם טובה לאדם, והבורח מן היסורים כאִלו הם הרעה. כי מן ההכרח שיגיע אדם כזה להתאונן על טבע־הכלל, שלא חלק את מנותיו כראוי בין הצדיקים והרשעים, שנתן על הרֹב לרשעים לֵהָנות מן התענוגים ואת היכֹלת להשיגם, בעת אשר הצדיקים נאחזים ברשת היסורים או ברשת הסכנות המובילות להם. מלבד זה, הן המפחד מפני היסורים יפחד תמיד מפני העתידות, וגם זאת היא חטאת. ומי שרודף תענוגים, הוא לא יתרחק ממעשי חמס ורשע ויגיע לחטאת מפֻרסמת. אבל מי שחפץ להתהלך בתֹם בדרכי הטבע צריך להיות נכון ברוחו לעֻמת כל מה שהטבע נותן להֵעשות בעולם, באֹפן שוה. כי הטבע לא היה יוצר את הטובות ואת הרעות, לולא היתה כונתו לתתן להתרחש במדה שוה. מטעם זה, מי שאינו נכון במדה שוה למכאובים ולתענוגים, למות ולחיים, לכבוד ולבוז, בעוד אשר כלל־הטבע משתמש בכל אלה על־פי חֹק שוה196, ברור הוא שהוא חוטא. ובאמרי, כי כלל־הטבע משתמש במקרים הנזכרים על־פי חֹק שוה, כונתי, שהם מתרחשים בחיי כל הנולדים ושל הבאים אחריהם כסדר, כמו על־פי צווי מֻקדם של ההשגחה, אשר בראשית כל דבר, בבואה לברֹא העולם, חִבּרה יחד את טעמי ההויה של היצירים העתידים ונתנה קצב לכֹחות אשר הזמינה לפעול ולהביא החליפות והתולדות המתחוללות לעינינו עד סוף הדורות.

ב. מעלה יתרה היא לאיש, כשאפשר לו לפרוש מחֶברת האדם מבלי שטעם טעם דבר־שקר וכל חנֻפה ויהירות וגאוָה. ומי שלא נצל מכל אלה ונפשו קצה בהם, עוד דרך אחרת לפניו: לשים קץ לחייו. או התוכל לשבת בתוך החלאה ולא למדתָּ מן הנסיון לברוח ממנה כמו מן הדֶּבֶר? הרי קלקול התבונה הוא פּגע הרבה יותר רע מן הדֶּבֶר, המקַלקל ומשחית סביבנו את האויר אשר אנו נושמים; כי זה מביא רק מות לבעלי־חיים בתור בעלי־חיים, וזה ממית את האדם באשר הוא אדם.

ג. אל תבוז למָוֶת. הַסְבֵּר לו פנים, כיון שהוא אחד מהדברים אשר הטבע מצא בהם חפץ. כמו שאר הפעֻלות הטבעיות החולפות כסדרן בזמני החיים, להוָּלד, להזקין, לִגְדַּל, להיות לאיש, להגיע לצמיחת שִׁנַּיִם, לצמיחת זָקָן, ולשֵׂיבה, להוליד, לקבל הריון, ללדת – כן גם לִגְוֹעַ, פעֻלה טבעית היא197. מטעם זה ראוי לחכם־לב שלא יתמרמר ולא יזעום ולא יתנגד בגאות נפש למָוֶת, כי־אם יחכה לו כמו למאורע טבעי. כמו שאתה מחכה בשעת הלֵדה לילד העומד לצאת מרחם אמו, כן תהיה מוכן לשעה שתצא נשמתך מן הגוף. ואם חפץ אתה בסגֻלה פשוטה לאַמץ את לבך ולהקל לך הפרידה מן החיים, שים לבך אל הערך הנכון של הקנינים אשר אתה עוזב ואל מדות האנשים אשר תפָּטֵר מהם! אף־על־פי שאין לך לכעוס עליהם, כי־אם לדאוג להם ולהתהלך עמהם בדרכי נֹעם, בכל־זאת עליך לזכור, כי לא מאנשים דומים לך בדעות אתה נפרד. אם יש בכלל דבר בעולם, אשר יקַשר את לבנו אל החיים וימשוך אותנו אחריהם, הן זאת רק האפשרות לחיות ביחד עם אנשים שוים עמנו בדעות. אבל אתה רואה בעיניך, מה רבה התלאה אשר מצאת בעקבות פרוד־הדעות של בני־דורך, והיא מדכאה אותך עד שתקרא: חושה בוא, המָוֶת, לבל תזנח משלום נפשי גם אני![203]

ד. כל חוטא חוטא לנפשו; וכל פועל־אוֶן לנפשו פועל, בעשותו עצמו רשע.

ה. יש עושה רֶשע במה שלא פעל, ולא תמיד בפֹעל תלוי מעשה הרֶשַׁע.

ו. די לאיש, שיהיה כל אחד מדמיוני־רוחו מובן לו היטב, וכל פֹעל מכֻוּן לטובת הכלל, וכל מחשבה בדעתו מתפשרת עם מה שיוצא מתוך השתלשלות המקרים.

ז. מחֵה דמיונות הלב, עצור בעד היֵּצֶר, כבוש את התאוות; אַמֵּץ בקרבך ממשלת השֵׂכֶל.

ח. לכל היצירים חסרי־שֵׂכל יש נפש אחת198, וגם לבעלי השֵׂכל נפש משכילה אחת, כמו שהארץ אחת היא לנבראים הארציים וכמו שבאור אחד אנחנו רואים ואויר אחד אנחנו שואפים – עד כמה שנִתַּן לנו הכח לראות ולשאוף.

ט. כל הנבראים שהם מיסוד אחד משתוקקים להתאחד מין במינו. מה שהוא מן האדמה נוטה אל האדמה, כל דבר לח ואוירי מתחבר עם הדומה לו, ורק בכח יכולים להפריד אותם זה מזה. האֵש מתנשאת למעלה על־פי הטבע היסודי של האש, אבל נכונה תמיד להתלקח בדרכה בפגשה בחמר יבש קצת, אשר יש בו רק מעט מן היסוד העוצר בעד הבעֵרה, ולאחוז בו למען הגדיל הלהבה. כן גם, ועוד יותר מזה, שואף כל מי שיש לו חלק בשכל־העולמי המשֻׁתָּף להתחבר עם הקרוב לו. כי במדה שהיציר נעלה וטוב מאחרים, כן נכון הוא יותר להאחז ולדבוק במה שקרוב לנפשו. בעבור זה רואים אנחנו כבר במערכת בעלי־החיים חסרי־השֵׂכל קבֻצות, עדרים, הכנות לגִדול ילדים וכעין אהבת משפחה. כי בהם נמצאות כבר נפשות, והכח־המאחד גדול בהם יותר מאשר בין הצמחים והאבנים והעצים. ואצל היצירים המשכילים תשוקה זו גורמת ליסוד מדינות, לבקשת ידידות, לקשרי משפחה, לחבור אגֻדות, ואפילו בזמן מלחמה היא גורמת לכריתת ברית ולשביתת הנשק. אצל יצירים עוד יותר רמים מגיע הדבר עד לאחדות גמורה, אף אם הם רחוקים זה מזה, כמו אצל הכוכבים199. כן הנטיה להִתְעַלוֹת יוצרת חִבּה יתרה בין היצירים גם אם רחוקים הם איש מרעהו. ועתה בוא וראה את הנעשה בעולם: דוקא היצירים המשכילים הם לבדם שוכחים את נטיתם להֵעשות אגֻדה אחת, ואין אנחנו רואים אותם דבקים זה בזה. ואף־על־פי־כן, לוּ גם יברחו איש מרעהו, בכל־זאת ישובו ויתחברו, כי הטבע יכריח אותם לכך. הבט בעין פקוחה ותמצא, כי ממש כדברַי כן הוא. יותר נקל למצֹא איזה מין שיהיה מצאצאי האדמה נטוש מן האדמה מאשר תמצא אדם מרֻחק לחלוטין משאר האדם.

י. האדם, האלהים, העולם – כֻּלם נותנים פִּרְיָם בעתו. אמנם המבטא הזה רגיל רק בכרם ושאר המטעים. אבל גם השכל נותן פרי לכלל וליחיד, כי גם ממנו יוצאים דברים דומים לו200.

יא. אם אפשר לך, לַמד את התועים בינה; ואם אי־אפשר, זכור כי לזאת נִתּנה לך מדת החנינה. הן גם האלהים מרחמים עליהם ובכמה דברים עוזרים להם: בבריאות הגוף, בעֹשר ובכבוד. כן תוכל לעשות גם אתה. וכי מי מעכב על ידך?

יב. אל תשא את יסוריך כאדם אֻמלל, או כמבקש רחמים, או כמעורר השתוממות. התכוֵן רק לדבר אחד: שתהיה תנועתך או כבישת רוחך לפי דרישת השכל הצבורי אשר בקרבך.

יג. היום הזה נמלטתי מכל סכנה – או יותר נכון: דחיתי ממני כל סכנה! כי היא לא היתה מחוץ לנפשי, כי־אם בדמיוני201.

יד. כל הדברים נעשים רגילים על־ידי הנסיון, ועם זה הם נִכָּרים כחולפים בנוגע לזמן וכפחותי־ערך בנוגע לחמריותם. וכל אלה הדברים שלפנינו היו כבר אצל האנשים אשר קברנו.

טו. קניני העולם עומדים כמו מחוץ לשַׁעַר כשהם בפני עצמם202; אין להם ידיעת עצמם ואינם מגלים לנו דבר. ומי הוא המגַלֶּה את מהותם? השֵׂכל אשר בנו.

טז. לא במה שהוא סובל, כי־אם במה שהוא פועל מונח הטוב והרע אצל יציר מדיני. כמו שהצדק והרֶשע אינם במה שעובר עליו, כי־אם במה שהוא עושה.

יז. כשאתה זורק אבן איננה מרגישה רעה בנפילתה ולא טובה בעליתה203.

יח. חדור לפנימיות שכלם של האנשים האלה ותראה, מי הם השופטים שאתה ירא מפניהם, ואיך הם שופטים את עצמם![210]

יט. הכל הולך ומשתנה, וגם אתה204 בעצמך מחליף משעה לשעה את הויתך וגֹוֶע לאט, וכן גם כל העולם.

כ. את חטאת חברך הנח לו לעצמו205.

כא. כלות הפעֻלה, חדלון כל תשוקה וחפץ, גויעה אִטּית – אינו דבר רע. הסתכל בכל זמני החיים, בימי הילדות, הבגרות, הנֹער והזקנה; הן כל חליפת זמן היא גם גויעת הזמן הקודם לו. הכי כה נורא הדבר? – העבֵר בזכרונך גם את הימים אשר חיית אצל אביך הזקן ואחרי־כן אצל אמך ואחרי־כן אצל אביך206, חשוב את כל התמורות והחליפות והאפיסות אשר סבלת במשך הזמנים הללו, ושאל את עצמך: ההיה בהן דבר נורא? כן יהיה גם חדלון כל החיים ושביתתם ואפיסתם.

כב. בחון את שכלך ואת שֵׂכל־הכלל ואת שֵׂכל חברך. את שכלך, למען הרגילו במשפט צדק; את שכל־הכלל, למען תזכור תמיד שאתה חלק ממנו; ואת של חברך, למען תדע אם שוגג או מזיד הוא ולמען תכיר שיש לך קִרבת הגזע אליו.

כג. כמו שתפקידך הוא, שיהיו חייך הפרטיים כעין מלואים לסדר המדיני המשֻׁכלל, כן תהיה כל אחת מפעֻלותיך השְׁלָמָה לחיים המדיניים. אם אתה פועל דבר שאין לו יחס קרוב או רחוק לטובת הכלל, אתה עושה קרע והורס את אחדותם ומחולל מהפכה, כמי שנמצא בתוך קהל ועדה וגורם לבדו למחלֹקת בין הנאספים.

כד. כמו מריבות בין נערים ומִשחקי היַלדוּת – כן מעשֵׂי רוחנו, הנושא פגר על שכמו207. לעֻמתם מה בהיר הוא הציור ממעשי המתים בשאול תחתיה208.

כה. התבונן בסִבּה הפועלת בכל דבר והסתכל בו מבלי שים לב לחֹמר שבו. חֲשוב גם את קצב הזמן אשר יוכל להתקים דבר זה לכל־היותר לפי טבעו.

כו. אלפי מכאובים סבלת, בעבור שלא היה רצוי לך שיפעל השכל המושל בך כפי תכונתו. עתה די בזה!

כז. אם מחרף אותך אדם או שונא אותך או אם מפיצים שֵׂמע־שוא עליך – חדור לנפשות בני־אדם הללו, קרב אליהם וראה מי הם. על־נקלה תמצא, שאין להצטער, אם כה או כה יחשבו עליך. בכל־זאת אתה חַיב להתנהג עמהם בחִבָּה, כי על־פי הטבע ידידיך הם209 וגם האלהים עוזרים להם לפעמים210 על־ידי שחלומותיהם והנבואות שמנבאים להם מתקַימים, כדי שישיגו הקנינים אשר אליהם הם נושאים את נפשם.

כח. הכל סובב בעולם וחוזר מלמעלה למטה ומלמטה למעלה, וכן מדור אחד לדור שאחריו211. אפשר לראות את השֵׂכל כפועֵל בכל נברא בפני עצמו; ואם כן הוא, יהיה פעלו רצוי לך תמיד. אבל אפשר גם כי פָּעַל רק פעם אחת, והכל השתלשל על־פי סבות הכרחיות מן הפֹּעל הראשון, או שאין בעולם זולתי חלקים קטנים בלתי־מתחלקים. בקצור: אם אֵל יש בעולם, הן הכל טוב ויפה; ואם הכל על־פי מקרה – אתה אל תעזוב נפשך למקרה! מהרה תכַסֶּה עלינו האדמה והיא בעצמה תִשְׁתַּנֶּה וכל אשר בעולם ישתנה עד אין סוף. וכל הצופה בעין פקוחה על זרם החליפות והתמורות האלה, הוא יבוז לבני־תמותה212.

כט. נהר שוטף ועובר הוא הכח המסובב את החליפות בעולם; את הכל הוא עוקר; מה דַּלים לעֻמת זאת פעלי בני־אדם המתיַמרים למנהיגי מדינות או לפילוסופים! כל מעשיהם תּוהו. ולאן אתה שואף, אדם? התהלך בתֹם לפי הטבע; פעַל, אם אפשר לך, ואל תבט אחריך, אם נודע פעלך בין החיים. אין לך לצפות למדינה אפלטונית213; די לך, אם אתה רואה צעד קטן לפנים, ואל תהי קלה בעיניך ההתקדמות הקטנה במדות בני־אדם. הן לשַׁנּוֹת את דעותיהם כמעט אי־אפשר, ובלעדי שנוי הדעות לא תכלינה עבדות ואנחה וצביעות וחנֻפה מן העולם. צא ודַבֵּר על מושלי מדינות כאלכסנדר, פִילִיפּוּס, דמטריוס מן פַלֵּירוֹן! אני נכון להביט אליהם214, אם הם ידעו והֵבינו את רצון כלל־הטבע ואם ידעו למשול ברוח עצמם. אבל אם היו רק כמשחקים על הבמה, לא יאַלצני איש לשַׂחק כמוהם. תֹּם וענוה הם פֹּעל הפילוסופיה האמתית; אל תבקש ממני התהדרות וגאוה.

ל. ראה מגבוה את המוני בני־אדם ואת מנהגיהם השונים; ראה את הנסיעות ארחות־ימים בימי סופה וסערה או גם ברוח מצויה; ראה את כל הנולדים, את החיים אתנו והחולפים מן העולם. שים לב גם לדרכי החיים בדורות שעברו ובדורות שיבואו, ולמנהגי החיים בין העמים הפראים; זכור כמה מהם אפילו את שמך אינם יודעים, וכמה ישכחו אותו חיש, וכמה מן המהללים והמשבחים אותך עתה יחושו לדבר בך דֹפי. למַד מזה, כי אין יתרון בזכרון תהלה ובכבוד ולא בשום דבר דומה לזה.

לא. למנוחת־הנפש אתה צריך לעֻמת כל המקרים הבאים מתוך הסבות החיצוניות; ולרוח־צדק אתה צריך בענינים אשר אתה המסובב אותם. באֹפן זה יהיו חפצך ומעשיך מכֻוָּנים יחד לטובת הכלל, מה שיהיה גם רצוי לטבעך.

לב. רבים מן הדברים היתרים המטרידים את רוחך חנם, אשר כל יסודם רק בדמיון, אתה יכול למחות ולהרחיק ממך. יכול אתה לצאת לרוָחָה בכוננך את רעיונך על תבל כֻּלה, על נצחיות הזמן; בהתבוננך, איך כל עניני העולם פושטים מַהֵר צורה ולובשים צורה, מה קצר הזמן בין ההויה וההפסד של כל אחד, ואיך הוא ארֹך עד אין סוף לפני ההויה, ונמשך כמו־כן בלי קץ אחרי אבוד הענין ההוא מן העולם.

לג. כל אשר אתה רואה יִכְלֶה מהרה וכל האנשים, אשר יראו בכלות הדברים האלה, מהרה יכלו גם המה, והשָׂב האחרון במתים יחזור להתיצב בשורה אחת עם הראשון בגֹוְעים מנֹער.

לד. מה המה הרעיונות המושלים בבני־אדם הללו, על מה הם שוקדים, מה הם אוהבים ומכבדים! התאמץ לראות אותם ואת נפשותיהם בלי לבוש. והמה חושבים להזיק בגערתם או להועיל בתהלתם – האין זה דמיון־הבל?

לה. כל אבֵדה בעולם אינה רק תמורה. טבע־הכלל שׂמֵח על זה והכל נעשה יפה כרצונו מדור דור וימָשׁך כן לעולמי עד. למה תאמר, כי מה שנוצר הוא רע ויעמוד ברעתו וכי בכל הכחות האלהיים הרבים לא נמצא אף אחד שיוכל לתקן המעֻוָּת, כאִלו נחרץ משפטו של העולם להשאר בצער עד אין סוף?

לו. הרקבון הוא ביסוד החמרי של כל דבר; לֵחָה, אבק, עצמים, עפוש. מצד אחר גם אבני־שַׁיִשׁ אינן אלא גושים קפואים באדמה; זהב וכסף הם קֻבַּעַת בתוכה. אדרת יקרה נעשית מן השֵׂער אשר האדמה מגַדלת, והארגמן מן הדם הזב בתוכה215 וכן שאר חמֻדות העולם. אפילו נשמת החיים אינה יתרה עליהם בערכה, כיון שהיא הולכת ומשתנה בכל שעה216.

לז. הקץ לחיי עמל ויגון, לאמרי־זעף ומעשי־קוף! – על מה אתה מבֹהל? מה נראה בעיניך כדבר חדש? מה מביא אותך לידי טרוף־הדעת? הכי הסִבָּה הפועלת? אותה יכול אתה לראות בחוש. או החֹמר? גם אותו אתה רואה. ומחוץ לשניהם הרי אין מאומה217. נשאר לך רק להיות יותר תמים ויותר נכנע לחפץ אלהים. – אחת היא אם מאה שנה או רק שלש שנים נתונות לך לחקור על זה.

לח. כי יחטא איש – בזה רע לו218. אבל שֶׁמא לא חטא כלל?

לט. או כי ממקור שכלי אחד הכל נובע לכלל העולם כמו לגוף אחד – אזי לא יוכל החלק להתאונן על מה שנעשה לטובת הכל; או שהעולם נבנה מאַטומים ואין בו רק ערבוביה והתפרדות, אם כן על מה אתה מבֹהל? אמור לשֵׂכל המושל בך: הנה כמעט כבר מַתָּ, כלה שאֵרך, לבהמה נמשלְתָּ, ובכל־זאת עודך כמשַׂחק על הבמה, תועה עם העדר ומבקש לך מרעה![226]

מ. או כי האלהים כֹּל יכול, או כי אין לו היכֹלת. אבל אם אין עמו היכֹלת – למה לך להתפלל אליו? ואם כֹּל יכול הוא, הן תּחת לבקש בתפלתך, שיתן לך צרכיך, או שיסיר ממך מה שאינו רצוי לך, יותר נכון להתחנן: לִזְכּוֹת למעלת הרוח, שלא תפחד משום דבר, שלא תתאוה לשום דבר ושלא תתעצב על שום דבר. כי אם אפשר לו לעזור לאדם, גם עזרה כזאת יוכל לתת לו. ואם תאמר, כי כבר הגעת למעלה זו, האין טוב לפניך להשתמש מתוך חֹפש־הרוח בכשרון כזה, מאשר לשאת נפשך מתוך עבדות ועניות־הרוח לקנינים שאינם נמצאים בגבולך? ואשר לקנינים שהם בגבול היכֹלת שלנו, מי הגיד לך, שאין גם בהשגתם עזר אלהי דרוש לנו? החל־נא להתפלל על קנינים כאלה, ותראה. – פלוני חושק באשה ותפלתו היא: מי יתן ואִלָּוֶה אליה; אבל אתה תתפלל: מי יתן ולא אחשוק להלָווֹת אליה. – יש קורא: איך אגָאל מצרה זאת! אבל אתה תאמר: איך אגיע לזה, שלא אצטרך לגאֻלה. – איש אחר ישַׁוֵּע: מה אעשה, כדי שלא ימות הילד? – אתה תבקש: שתבטח ולא תפחד מאסון כזה. – נַסֵּה־נא לסַדֵּר תפלותיך כן ותראה עד היכן הדברים מגיעים.

מא. אֶפּיקוּר היה אומר: „בימי חליי לא הרביתי שיחה על־אודות מכאובי גופי; לא על אלה דברתי עם המבקרים אותי, כי־אם הוספתי להגות במחקרי הטבע אשר הרגלתי בהם, והתאמצתי ביחוד לברר, איך התבונה, אף־על־פי שהיא מתפעלת מיסורי־הַבָּשָׂר, נוצרת את שַׁלְוָתָהּ ומחזיקה את קניניה הנעלים. אף לא נתתי יד לרופאים להתפאר בגֹדל פעלם עלי; כי לא פסקו ממני שלוה ורוח טובה“. – עֲשֵׂה גם אתה כן, אם תפול למשכב, וגם בכל מקרי החיים. הן חֹק שוה הוא לכל כתות הפילוסופים, שלא לעזוב הגיון החכמה בכל צרה שתבוא ושלא להשתתף בשיחות תְּפֵלוֹת של הבוערים ואנשי ההמון, שאינם יודעים דרכי הטבע, אבל לכוֵן דעתו למה שיש צֹרך לעשות באותה שעה ולכלי אשר על־ידו הוא צריך להֵעָשׂוֹת.

מב. אם אתה נתקל בבן־אדם עז־פנים, שאל את־עצמך: הכי אפשר לעולם בלי עזי־פנים? הן אי־אפשר הוא, ובכן אל תבקש מה שאינו יכול להיות. עז־פנים הלז הוא מן הבריות, אשר מציאותן בעולם היא על־פי הכרח. כה תהיה רגיל לשפוט גם על כל פועל־און, על כל רמאי ועל כל בעל־עבֵרה. ברגע שתזכור, כי אי־אפשר שלא ימָצאו בעולם אנשים ממין זה, תהיה רוחך יותר טובה לעֻמת כל אחד מהם. לתועלת יהיה לך גם אם תעלה במחשבתך את הכחות אשר חננך הטבע כנגד רֹע מעללי בני־אדם. כסם מרפא לעֻמת כפויי־טובה נתן את הענוה; לעֻמת מדות מגֻנות אחרות נתן כחות אחרים בנפש, ובכלל נתן לך היכֹלת ללַמד תועים בינה ולהדריכם בדרך ישרה. כי כל חוטא הוא תועה, אשר אבד דרכו. ומלבד זה, הכי הגיע לך נזק מחטאתו נגדך? על־נקלה תמצא, כי אף אחד מעושי־רשעה, אשר אתה קוצף עליהם, לא פעל דבר שיוכל לפחות אך ערך תבונתך – ורק במפעל כזה יש רעה ונזק. כי מה בכך ואיזו סכנה בדבר, אם האויל כשהוא לעצמו עשה מעשה־אִוֶּלֶת? לכל־היותר תוכל לטעון על־עצמך, שלא חזית מראש את חטאת הכסיל ההוא. בעזרת שכלך היית יכול להעלות קֹדם לזה במחשבה, כי קרוב הדבר שיחטא באֹפן זה, אבל לא שמת לבך, ועתה הנך משתומם על מה שעשה. ולא זאת בלבד, אלא שבכל פעם אשר אתה כועס על בוגד וכפוי־טובה, על עצמך עליך להָסֵב את תלונתך. בודאי סכלות היא מצדך, כי בטחת בבן־אדם בעל מדות כאלה, שישמור לך אמונתו, או כי עשית טובה לאדם בלי הסח־הדעת ממעשה זה ובלי להבין כי כל פרי הצדק הוא במפעלך בעצמו. כי מה אתה חפץ עוד כשפעלת טובה לאדם אחר? האין די שהתנהגת כפי טבעך האנושי, אלא שגם שכר אתה מבקש? כאִלו תבקש העין גמול בעבור שהיא רואָה, והרגל בעבור שהיא הולכת! הן כמו שאברי הגוף הללו נוצרו לכך, שימלאו את תפקידם כפי תכונתם הטבעית, כן נוצר האדם להיות עושה־טוב, והוא ממַלא את תפקידו במעשים טובים וכשהוא מביא לפי תכונתו תועלת לאחרים. בפעלו זה גם גמולו נתון לו.


 

ספר עשׂירי

א. מתי, נפשי, תגיעי לכך, שתהיי טובה, תמימה, יחידה219 ופשוטה, יותר זַכָּה מהגוף הסובב אותך? מתי תלמדי להתענג על אהבת חסד וחנינה? מתי תגיעי להיות שמֵחָה בחלקֵך ושבֵעה רצון, בלי הצטרכות, בלי צער ובלי תשוקה לשום דבר אשר בו רוח־חיים או שאין בו רוח־חיים? מתי תגיעי לזה, שלא תבקשי אָשְׂרֵךְ בזמן – לבַלות חלק יותר גדול ממנו – או במקום, או במדינה רצויה לך, או באויר יותר נעים, או בחברת־אנשים מסֻגלה ביותר – כי־אם תסתפקי במה שיש לך ותשמחי על מה שנפל בחבלך, ותרגישי כי הכל יש לך, והכל לטובתך, ומַתּת אלהים הכל, ולטובתך ינתן לך גם בעתיד מה שהוא כרצונו ומה שימצא לנכון למען החסד, למען שלֵמות החיים, למען הטוב והצדק והיֹפי, למען היצירה הכללית ומה שמכונן אותה וסובבה וגורם אחרי כלותה להתחדש ביצירות דומות לה? מתי תגיעי לידי כך, שתתרועעי עם אלהים ואנשים מבלי שתהיינה לך תרעומות כנגדם או שימצאו הם בך עון?

ב. שים לב למה שהטבע דורש ממך, במדה אשר אתה כפוף רק לממשלת הטבע. מלא משאלותיו כל זמן שאין תכונתך בתור בעל־חי מתקלקלת על־ידי זה. ועל תכונתך החיונית עליך להשגיח, לתת לה מה שהיא מבקשת, בתנאי שלא יפחת על־ידי־זה ערך נפשך המַשְׂכֶּלֶת. ונטית הנפש המשכלת היא גם נטית החוש הצבורי. הכללים האלה יהיו שמורים אתך ואל תִּשְׁעֶה לפרטים קלי־ערך.

ג. כל מקרה בחייך קרה לך באֹפן שהיית יכול לשאת אותו, או שלא יכֹלת לשאתו. אם יכול אתה שאתו – שאהו כפי כחך ואל תזעף. ואם גם הוא למעלה מכחך הטבעי, אין צֹרך לזעוף220, כי מעצמו יִכְלֶה אחרי אשר לחץ אותך. אבל זכור, כי מצד הטבע נִתּנה לך היכֹלת לשאת הכל, כיון שרק בדמיונך הדבר תלוי לראות כל מאורע כדבר שאפשר לסבלו ולשאתו, בהעלותך במחשבתך כי כן ראוי לך וכן צריך אתה לעשות.

ד. אם טועה איש, לַמדהו ברוח־טובה והורהו משוגתו. ואם לא תוכל לעשות זאת, בך תְּלֵה האשם, או גם בזה אין צֹרך221.

ה. כל מה שקרה לך נגזר עליך מראשית הדורות, ובשלשלת הסבות נקשרה מאז ומקדם יצירת חייך עם המקרים שנועדו לך222.

ו. תהי תבל מָרכבה מאַטומים או בריאה מסֻדרה – לי ברורים שני דברים: שאני חלק מכלל הבריאה העומדת תחת ממשלת הטבע, ושאני נמצא ביחס משפחתי לשאר החלקים הדומים לי בגזעם. בזכרי, שאני חלק מהכלל, לא אֵרָגֵן על מה שמתרחש לי ביחוד כנגד חפצי, כיון שאין דבר מזיק לחֵלֶק, אם לכלל הוא לתועלת223 ובכלל־העולם אין דבר שאינו לתועלת לו. גם בכל בריאה יחידה בפני עצמה שורר חֹק כזה; ויתֵרה עוד תבל בכללה, שאין שום סבה מן החוץ מכריחה אותה להוליד דברים מזיקים לעצמה. לפי זה די במחשבה זו לבדה, שאני חלק מהכלל, למען אהיה שבע־רצון בכל המאורעות. ובעקבות המחשבה השנית, שאני עומד בקרבת משפחה עם החלקים האחרים הדומים לי, לא אעשה דבר שהוא כנגד הטוב החברתי, כי־אם בשים לב לצרכי חבֵרַי אתאמץ לעשות רק את המועיל לכֻלנו ואזהר מלעשות מה שמתנגד לזה. עם התנהגות כזאת מן ההכרח שיהיו חיי נוזלים בנחת, כמו שרגילים על־פי הנסיון להתנהל חיי כל אזרח במדינה הנושא נפשו רק למעשים צבוריים מועילים ושוקד על מה שמַטֶּלֶת עליו הנהגת־המדינה.

ז. הכרח הוא לחלקי־היקום, הכלולים בתבל, שיאבדו ויכלו. יכולים לומר על זה ביתר דיוק, שהם רק מחליפים צורתם. לוּ נחשוב אפוא, כי רעה להם חליפה זו, ורעה הכרחית, אזי אין כלל־הטבע מתנהג בטוב, בהיות כל חלקיו הולכים להִשתנות וכל תכונתם נוטָה לאפיסה. הכי אפשר לומר, שהתכוֵן הטבע לעשות רעה לחלקיו, ולא עוד אלא שֶׁשָׂם את הרעה לדבר הכרחי? או היעלה על הדעת, כי שלא במתכוֵן נעשה הכל כך? גם זה וגם זה לא יאֻמן. ואם נעזוב את רעיון כלל הטבע ונחשוב, כי לכל דבר בפני עצמו נפל גורל כזה, הלא לשחוק יהיה, כי מצד אחד יאמרו, שנִתְּנָה לחלקים הבודדים הסגֻלה להִשתנות, ויחד עם זה ישתוממו ויזעפו על כמה מקרים של שנוי, כאִלו הם כנגד הטבע; ויתר מזה, בהיות אפילו ההתפרדות נעשית רק לאותם החלקים, שמהם נוצר כל דבר – אין הבדל בזה, אם פזור היסודות הוא, אשר מהם הָרכב היציר, או חליפת דבר חזק ומוצק ליסוד ארצי וחליפת נשמת־רוח ליסוד אוירי224; כי גם באֹפן זה נכנסים החלקים האלה אל תוך הכלל העולמי, ההולך לכלות באש אחרי מספר דורות מסֻיָּם או להתחַדש בחליפות חוזרות עד אין־סוף225. אף מה שנראה לך חזק ומוצק או נשמת־רוח בחיים, אל תחשוב, כי מראשית יצירתך הוא. כל זה רק מתמול שלשום שטף אליך בעזרת המזון והאוויר אשר שאפת. ורק מה שקבלת באֹפן זה, הוא לבדו חולף ומשתַּנה, לא מה שנִתַּן לך מבטן אמך226. ואפילו אם תחשוב, שיש עוד קשר בין הילד ההוא ובין היסודות המשתנים בחייך – אין זאת סתירה לְמה שאמרתי.

ח. אם זכית, שקוראים אותך אדם כשר, ענָו, איש אמת, נבון, מתון, בעל מדות נעלות – הִזּהר שלא ישתנו הכנוים הללו שנותנים לך; ואם אבדת אותם, מהר לרכוש אותם מחדש. אבל זכור, כי בכנוי נבון הכוָנה לכשרון התפיסה של כּל דבר בבחינה שכלית ובדעה צלולה; בכנוי מתון הכוָנה לַהֶרְגֵל לשאת בסבלנות כל מה שגרם הטבע הכללי; ובמדות־נעלות227 הכוָנה לכבישת תאוות־הבשר הקלות או החמורות על־ידי השֵׂכל, וגם להתרוממות הנפש מעל לכבוד מדֻמה, לפחד המות ועוד רגשות כאלה. וכאשר תתאמץ בשמירת המדות הללו באמת, מבלי להשתוקק רק שיתנו לך אחרים תארים על־פיהן, תֵּהָפֵך לאיש אחר ותִכּנס לחיים אחרים. כי להִשאר תמיד כמו שהיית קֹדם לזה, ממֹרט ונאלח בחיים שהרגלתָּ בהם – הן זאת מדת אדם נִבער־מדעת וחרד רק לנפשו החיונית, דומה לאֻמללים הללו עורכי־קרב בחיות רעות, אשר חצי־בשרם כבר טֹרף ומכֻסה פצעים ומכה־טריה, והם עוד מתחננים, שישמרום ליום המחרת, למען ישליכום אז עוד הפעם לקראת הצפרנים האכזריות והשִִׁנַיִם הטורפות. התחזק אפוא במדות הטובות המכֻוָּנות בכִּנוים הנזכרים, ואם תוכל לשמור אותן, עשה זאת, והיית כשוכן באחד האיים המאֻשרים. ואם אתה מרגיש, שנשמטו ממך ואין בכֹחך להחזיקן, יהי בך די־אֹמץ להתרחק לקרן־זוית למקום שתוכל עמוד, או לעזוב את החיים בכלל, בלי כעס, כי־אם בפשטות ובדעת חפשית ובעַנְוַת־רוח נֹכח המעשה האחד הזה, שאתה יכול לעשות בחיים – להפרד מהם. ובענין אותם הכנוים שנותנים בני־אדם, יהי לך לתועלת, שתזכור את האלהים ותעלה במחשבתך, כי הוא אינו חפץ בחנֻפה, רק שיתאמצו היצירים המשכילים להִדמות לו. וכמו שרק עץ זה בלבד הוא עץ תאנה, הנושא פרי־תאנה; וכמו שהכלב עושה מעשה־כלב והדבורה מעשה־דבורה, כן אדם הוא רק מי שמנהגו כאדם.

ט. השנאה228, המלחמה, הבהלה, ההתרשלות, העבדות – יכולות למחות מקרבך בכל יום את הדעות הקדושות, אשר רכשת לך בדרך מחקריך בטבע. אבל חובת האדם היא לראות הכל ולפעול כל מה שביכלתו למען השלמתו המעשית229 ולמען הגדיל כֹחו בתבונה התיאורית, גם למען הַציל לנפשו אותו הבטחון הכמוס – אשר לא יוכל להִסתר – היוצא מתוך ידיעת כל הדברים. בדרך זו230 ימצא אדם עֹנג ביָשרו, ברוממות רוחו ובידיעתו כל המעשים, מה טיבו של כל דבר, מה מקומו בעולם, מה אֹרך הזמן הנתון לו להתקיֵם, מה אלה היסודות שהוא מָרכב מהם, מה תעודתו, מי יוכל לתת אותו לנו ומי יקחהו ממנו.

י. השממית תתפאר כשלכדה ברשתה זבוב; ויש מי שמתפאר בצודו ארנבת, או אחד מדגי הרקק, או חזירים קטנים, או דֻבים; ויש מתהלל על שהוליך עבדים סַרְמָטִים בשִׁבְיָה231. כשתרד לסוף דעתם של כל אלה – הכי לא כֻלם הם לסטים?

יא. תן לבך להשכיל ולהבין, איך כל הדברים הולכים ומשתנים, והסתכל היטב בחלופיהם, והַרגל עצמך לעיֵן על זה, כי אין דבר מסֻגָּל יותר לפַתֵּח רוח נדיבה. בזה אתה מתרגל לפשוט את הגשמיות. וכאשר יעלה במחשבתך, כי בקרוב תעזוב הכל ותאָלץ להִפרד מן החיים, תמסור נפשך לענין כל מעשיך למשפט ולצדקה, ולענין המקרים החיצונים תפקוד אותה ביד הטבע הכללי. כל מה שידברו ויחשבו עליך אחרים וכל מה שיפעלו נגדך, לא יגע אז בך כלל. בהיותך מוצא דַיֶּךָ בשני הדברים הללו: לעשות מעשי־צדק המוטלים עליך לפי־שעה ולקבל באהבה מה שנפל בגורלך מחוץ – תעזוב כל הענינים האחרים וכל מיני השתדלות ולא תבקש שום דבר אחר, זולתי ללכת במישרים וכחֹק, למען הגיע למטרתך – בדרכי אל עליון, אשר פעֻלתו הולכת למטרתה במישרים.

יב. למה לך הדאגה? הן אפשר לך לחשוב בכל עת על מה שצריך להעשות; וכשהתברר לך, תוכל ללכת ברצון ובאֹמץ־לב לקראת המטרה. ואם לא התברר, תוכל לעמוד ולשאול בעצת הטובים והישרים. ואם מכשולים אחרים בדרכך, על־כל־פנים תוכל לצעוד הלאה כפי האפשר במסלה הנראית לך כנכונה וצודקת. מה טוב להגיע לבסוף למטרה, אחרי אשר נדחֵיתָ מן הדרך המוביל אליה. המתנהג תמיד על־פי השֵׂכל ישאר שלֵו, ויחד עם זה חָרוּץ; לבו יהיה טוב עליו ודעתו תהיה חזקה.

יג. בהקיצך בבֹּקר משנתך שאל את עצמך: היישר בעיניך, שיעָשו על־ידי אחרים מעשי הצדק והטוב? בודאי לא יישר232. הן לא תשכח, איך הבריות הללו, המתגאים על אחרים ומשַׁבּחים או מגַנים את חבריהם, מתנהגים בפני עצמם על משכבם ועל שלחנם; מה שהם עושים וממה הם נמנעים, אל מה הם משתדלים ומה הם גונבים וגוזלים – לא ביד או ברגל, כי־אם בחלק היותר יקר שבנפשם – ומעכבים שלא תתעורר כשתחפוץ האמונה, הענוה, האמת, אהבת־המוסר וכל מדה טובה?

יד. אל הטבע, הנותן כֹּל ולוקח כֹּל, יאמר האדם שרכש לו השכלה בענוה: תֵּן מה שאתה חפץ וקח מה שאתה חפץ! הוא יאמר זאֹת לא כמתריז בפני הטבע, כי־אם בהיותו מקשיב לו ורוצה בפעלו233.

טו. מעטה היא שארית־החיים אשר לפניך; חֲיֵה כשוכן במרומי הר234! הלא אין הבדל, אם כאן או במקום אחר מתגורר איש, אם רק בכל מקום שהוא בעולם הוא רואה עצמו כבן־עיר235. יראו־נא אותך ויכירוך כל בני־אדם כאיש־אמת וחי לפי הטבע. ואם לא יוכלו לסבול אותך כן – יקטלוך נא! טוב מות כזה מחיים בלי אמת וטבעיות.

טז. אל תוסף עוד להתוכח על־אודות השאלה: איך צריך להיות איש טוב? כי־אם היֵה איש כזה!

יז. העלֵה בדמיונך תמיד את כל עולמי־העד וכל המציאוּת כֻּלה, וכי כל הנברא הוא רק כגרעין קטן לעֻמת מרחבי־המציאות, וכרגע אחד – כסִבוב מקדֵח – לעֻמת הנצח236.

יח. את כל אחד מהיצורים, שאתה מסתכל בו, ראה כאִלו הוא כבר מתפרד ליסודותיו, משתנה, נרקב ומתפזר; או ראה אותו כיציר שנועד מטבעו לִגוֹעַ ולמות.

יט. מי המה בני־אדם הללו, האוכלים והשוכבים והמזדַּוגים והעושים צרכיהם השונים? ומי הם אפילו כשהם מתנהגים כאדונים וצועדים בגאוה וכועסים על אחרים ופיהם מלא אָלה? אפשר שהיו זה לא כביר נכנעים ומשֻׁעבדים בעצמם לאנשים אחרים – ומי יודע בשביל מה! ומה יהיה סופם בקרוב?

כ. ראוי לכל אדם, מה שהכין למענו כלל־הטבע; וראוי הוא באותה שעה למענו.

כא. „אוהבת האדמה את הגשם; אוהב גם האויר הזך“237. כל העולם אוהב לפעול מה שעתיד להִבָּרא. לכן אני אומר לעולם: אני אוהב עמך יחד! הלא כה גם המליצה הרגילה: „דבר זה אוהב להֵעשות כן“.

כב. או שאתה מוסיף לחיות – ובכן, התרגלת, בחיים האלה, או שאתה פונה והולך מכאן – ובכן, גם זה הוא רצונך, או שאתה מת וכלית צבא חלדך. חוץ מאלה אין דרך. תהי זאת נחמתך.

כג. יהי ברור בעיניך, כי חבל־האדמה שאתה יושב בו הוא דומה לחבל־אדמה אחר, וכי תמצא בו מה שמוצאים אחרים השוכנים בראש הרים או על חוף הים או באיזה מקום שיהיה. כדברי אפלטון תמצא, כי אחת היא238: „בין המשפתים בהר, או בעיר בין החומות, וחולב עזים“.

כד\. למה לי השֵׂכל־המנהיג? ומה אני עושה ממנו? לאיזה ענין אני משתמש בו? הכי לריק ולהבל הוא, או רחוק ונפרד מעניני הכלל? או כה דבק ורֻתַּק כבר השֵׂכֶל לבשר שבגוף, עד שנאלץ ללכת בדרכיו?

כה. מי שעוזב את אדונו, הוא בוֹרֵחַ. ובהיות שהחֹק הוא אדון, כל העובר עליו בֹּורֵחַ הוא. כן גם כל המצטער או כועס או פוחד, מפני שאינו חפץ בדבר שכבר נעשה או שצריך להעשות, מן הדברים שצוה והכין מסַדר־הכֹל, הוא החֹק, אשר חלק לכל יציר את המוטל עליו. בעבור זה אני רואה את הפוחד והכועס והמצטער כבורחים ממקומם וחובתם.

כו. הרי אדם קרֵב אל אשתו, מפקיד הזרע לרחמה והולך לו. כח־פועל אחר לוקח את הזרע ומעַבּד אותו ומשלימו לפרי בטן. מה נפלא היציר, ומאין בא! חוזרת האם ובולעת דרך גרונה מיני מזונות, וכֹח אחר אוסף אותם ויוצר מהם לילד רגשות, תשוקות וכל תנועת החיים והכֹח. צריכים להתבונן בכל היצירות הללו המתחוללות בחשאי ולראות את הכֹח הפועל בהן, וכן גם בתנועת הירידה והעליה צריכים להתבונן, אף־על־פי שאינה נִכּרת בעניני הגוף239.

כז. אל יזוז מדעתך הרעיון, כי כל הדברים כמו שהֹוִים כן כבר היו לעולמים וכן יוסיפו להיות בעתיד240. שַׁוֵּה לנגד עיניך כל המחזות והתמונות הדומות, אשר כבר נִסִּיתָ בעצמך לראות בחייך ואשר אתה יודע מִקּוֹרוֹת העתים הקדמוניות, כמו את חצר הקיסר אדרינוס ואת חצר הקיסר אנטונינוס ואת חצרות פילִיפּוּס, אלכסנדר, קרויזוס. כל התמונות רק אחת היו, אף־על־פי שהאנשים היו שונים.

כח. יהי בעיניך כל אדם, המצטער ומתרגז על איזה דבר, דומה לבהמה, הבועטת כשהיא מובלה לטבח ומרימה קול זעקה. כן אף הנאנח בודד על משכבו וזועף בדומיה על מרי גורלו. אל תשכח לעולם, כי רק ליציר המשכיל נִתַּן היתרון לקבל בחפץ־לב את העובר עליו, מה שלקבל בפשטות הוא הֶכְרַח לכל היצירים241.

כט. בכל המעשים כסדרם, אשר אתה עושה, אם תבחון אותם היטב, תוכל לשאול את־עצמך: הֲכֹה נורא הוא המוח, בעבור שישלול אותם ממך?

ל. כשחַטאת חברך היא לך למֹרת־רוח, צא וחשוב מה שחטאת כבר בעצמך באֹפן קרוב לזה; איך, למשל, הלכת אחרי הבצע, אחרי התענוגים והכבוד המדֻמה. כשתזכור זאת, תכבוש את כעסך מהרה, ביחוד אם תשים עוד לבך, כי חברך החוטא באֹנס עשה מה שעשה242. איך היה אפשר לו לעשות אחרת? ואם אתה היית יכול, צריך היית לשחררו מן האֹנס הזה!

לא. בראותך את סַטִיריון, תוכל להעלות במחשבתך את אַבטיכֶס הדומה לו או את הִימֶניוּס. בראותך את אֶבְפרַטֶּס, תוכל להעלות במחשבתך את אַבטיכיון, סִילְוַנוּס, אַלקיפרוּן או טרוֹפֶּאוֹפוֹרוּס243. כן גם מראה כסֵינוֹפוֹן יזכירך את קרִיטוֹן ואת סֵוֵרוּס244. ובראותך את עצמך תהיה בעיניך כאחד הקיסרים אשר היו לפנים. וכן לכל אדם שתראה, תזכור אדם דומה לו. אז יתעורר בקרבך הרעיון: היכן הם עתה האנשים הללו? אינם בשום מקום, או מי יודע היכן? כן תתרגל לראות כל היצירים האנושיים כהבל וכעשן, ביחוד כשתזכור, כי מה שנהפך ונשתנה ביסודו לא ישוב עוד לקדמותו עד סוף הזמנים. למה אפוא תתלבט? למה אין די לך שתבלה באֹפן הגון את ימיך הקצרים? למה אתה בורח לפעמים מן החֹמר והענין, אשר נִתּנו לך לענות בהם בחיים245? הן כל הענינים אשר סביביך דוקא כמו לתעמולה ולחנוך נִתְּנוּ לַשֵּּׂכֶל, החודר במבט קר כחוקר טבעי לעמקי החיים. הִשאר אפוא במנוחה עד שתסַגּלֵם לך, כמו שמסַגלת לה אצטומכה בריאה כל מיני מאכל, או כמו שֶׁאֵשׁ בוערת אוספת כל מה שזורקים אל תוכה ואוכלת והופכת אותו לנֹגה להבה246.

לב. אל יהי שום אדם דובר אמת רשאי לומר עליך, שאינך תמים ועושה טוב, כי־אם שקרן יהיה מי שמוציא עליך שמועה כזאת. דבר זה בך לבד הוא תלוי. כי מי מעכב על־ידך להיות עושה טוב והולך תמים? בידך לגמור אֹמר, שלא להוסיף לחיות, אם לא בתור איש כזה. גם אין השֵׂכֶל מחַיב אותך לנטות מהחלטה זו.

לג. מה הוא הדבר, שיוכל להֵעשות או להֵאָמֵר לענין החֹמר הזה שלפניך? יהיה מה שיהיה, בידך הוא לעשות או לומר הדבר הנכון. אל תגיד, שמעכבים אותך! – אנחותיך247 לא תכלינה, עד אשר תגיע להרגיש ולהכיר, כי מה שהוללות היא לרודפי תענוגים – לך היא הנטיה לפעול בכל מקרה ומאורע לפי התכונה האנושית. כי עֹנג־נפש צריכה להיות לך האפשרות לפעול לפי טבעך המיֻחד; וזה אפשר לך בכל מקום. לכדור לא נִתּן החֹפש שיסַדר תנועותיו כחפצו, וכן לא למים ולא לאֵש או לשאר דברים המתנהגים על־פי הטבע הדומם או על־פי נפש שאינה משכלת; לאלה יש מונעים מחוץ. אבל התבונה והשֵׂכל יכולים לפי טבעם ושאיפתם לעבור על כל מכשול הנפגש בדרכם248. שַׁוֵּה לנגדך תמיד, מה רב כשרון השֵּׂכֶל לגבור על הכל, ממש ככשרון האש להתרומם למעלה, ושל האבן לנפול למטה, ושל הכדור להתגלגל במורד־בקעה – אז לא תבקש עוד מאומה. כל השאר מה שפוגע בך הוא ענין רק לפֶגֶר זה של גוִיתך; בכל אֹפן לא יוכל להרֵע ולהזיק לך, אם לא יהיה דמיונך או שכלך נטפל לפֶגַע זה. תדע לך, שהרי פגעים כאלה היו צריכים לקלקל את טבעך כרגע, כי כן תכונת שאר היצירים, שהם ממהרים להתקלקל בנגוע בהם דבר לרעה. אבל באדם אינו כן; אדרבה, הוא מתעלה ומתרומם, אם אפשר לומר כן, כשהוא מוציא לקח טוב מן הפגעים הבאים עליו249. ועל כל אלה הן תזכור, כי לאדם מדיני מטבעו אין דבר מזיק, כל זמן שאינו מזיק למדינה250, ולמדינה אין הֶזֵּק, כל זמן שאין החֹק נהרס, אבל מכל אלה המאורעות הנקראים בשם פגעים אין הזק יוצא לחֹק, לפי זה אין גם רעה כרוכה בהם למדינה ולא לאחד התושבים.

לד. מי שהרגיל במחשבתו ביסודי האמת, די לו במקרא קצר, במלה אחת מפֻרסמת, למען עורר אותו להשתחרר מיגון ומורא, מלה כזאת היא:

„כְּהַשְׁלִיךְ הָרוּחַ עֲלֵי הָעֵצִים לָאָרֶץ –251

כֵּן גַּם דּוֹר בְּנֵי־אָדָם“ –

כֶּעָלים האלה – כן גם ילדיך; כֶּעָלים, שמפזר הרוח, כל הדברים המהֻללים בקול גדול כאִלו אין ספק בערכם הרב ואמתתם; ולהֶפך, גם כל מה שמגדף ומגַנה ההמון. כֶּעָלים האלה תהיינה גם התהלות, שאתה מצפה לנחול אחרי מותך. כל אלה יוָלדו „בבוא זמן האביב לפרוח“, אחרי־כן תבוא הסערה ותשליכם, והגזע חוזר ומוציא אחרים במקומם. הצד השוה שבהם, שזמן קיומם קצר מאד. ואתה בורח מהם או רודף אחריהם כאִלו הם קימים לנצח! עוד מעט ותסגור גם אתה את עיניך, וגם על הקובר אותך מהרה יבכו אחרים.

לה. עין בריאה צריכה לראות כל מה שמתראה, ואין לה לומר: היָרֹק נאות לי; כי זה רק מדרך חולי־העין. כן גם חוש השֵׁמַע והריח, כשהם בריאים, צריכים לשמוע ולהריח כל מה שמגיע אליהם. אצטומכה בריאה צריכה לעַכֵּל כל המזונות בשוה, כמו שרֵחַיִם טוחנים כל מה שהוכן לטחון. כן צריכה גם התבונה הבריאה להיות נכונה למול כל המקרים. ואם היא אומרת: „מי יתן ויֵחָלצו בָנַי ממות“ או „מי יתן והיו כל מעשַׂי לתהלה בפי כֹל“, הרי היא כעַיִן הדורשת רק צבע ירֹק, או כְשִׁנַּיִם הדורשות רק דבר רך למאכל.

לו. אין אדם כה מאֻשר, אשר בשכבו למות לא יעמדו מסביב למטתו אנשים אחדים המוצאים נחת ברעה המוצאת אותו. ואם היה היותר ישר וחכם – בודאי ימָצא ביום מותו מי שיחשוב: „מעתה נשאף רוח ונהיה חפשים מעֹל מורה־דרך זה! אף כי לא היה קשה עלינו, אבל הרגשנו כאִלו הוא חורץ משפטו עלינו בסתר“. כן הוא במות הטובים והישרים; ומה נאמר אנחנו, אשר כמה דברים יש בנו, שבעבורם רבים משתוקקים להפטר ממנו? לזה שים לב ביומך האחרון ויקל לך לכתך בדרך כל הארץ, כי תחשוב: מן החיים האלה אני נפרד, אשר בם גם חברַי, אחרי כל מה שנלחמתי לטובתם, התפללתי בעדם, דאגתי בשבילם, שמחים עתה, שאני הולך לי ומקוים מפטירתי איזו רוָחה. למה אפוא יתאמץ אדם להאריך זמן קיומו בעולם זה? בכל־זאת אל תסור רוחך הטובה וחנינתך לעֻמת האנשים ההם בלכתך מזה, כי־אם שמור את מדותיך הטובות והִשאר חובב את הבריות, נדיב־לב וחונן הכֹּל. לא כנעקר בכֹח ממקומו, כי־אם כנפש יוצאת בנחת מתוך הגוִיה במיתה יפה, כן תהיה פטירתך מהם. הטבע קשר אותך והדביקך אליהם, והוא הפריד עתה את החבילה252. „והנה אני נפרד מהם כמו מבני ביתי; לא בהתנגדות ועל־ידי כפיה – כי גם דבר פטירתי הוא אחד ממעשי הטבע“.

לז. התרגל לחקור בקרב נפשך אחרי כל מעשה שעושה איש ממיֻדעיך; לאיזו תכלית היא? אבל החל מעצמך וחקור לתכלית כל מעשיך.

לט.253 אל תשכח, כי מה שמזעזע אותך הוא מה שטמון בקרב נפשך פנימה; שם כֹּח הדבור, שם החיים, ושם, אם אפשר לומר כן, כל האדם. אל תחליף בו מה שהוא רק כמין כלי סביבו וכאברים שנוצרו להיות נספחים לו. הם דומים לקרדֹם שאין להשתמש בו זולתי בעזרת עץ הדבק בו. אין כל תועלת באברי הגוף בלי הכֹּח המניע והעוצר, כמו שבחסרון כֹּח כזה אין תועלת בפלך לאריגה או בקולמוס לכתיבה או בשוט לבעל־עגלה.


 

ספר אחד־עשׂר

א. סגֻלת הנפש המשכלת היא: שהיא רואה את עצמה, שַׁליטה בעצמה ומתנהגת כפי רצונה254. את הפרי, אשר היא נושאת, היא אוכלת בעצמה – בעת אשר שאר פֵּרות, מן צמח האדמה או מבעלי חיים, גדֵלים למען אחרים – ולתכליתה היא מגיעה לבדה, יהיה היכן שיהיה הגבול הקצוב לחיי האדם. לא כמו במחולות או במערכת־משחק וכאלה, שלפעמים בשביל איזה מאורע חיצוני אי־אפשר להשלים הפעֻלה; כי למרות כל פגע שיתרחש ומָתַי שיתרחש – היא מַשְׁלֶמת את פעֻלתה תמיד בלי מגרעת, עד שיכולה היא להגיד: אני עשיתי את שלי. מחוץ לזה היא עוברת על־פני תבל כֻּלה ורחבי אין־קץ לחקור על־אודותם, ושָׁטָה על־פני דורות עולמים לחשוב על־דבר היצירים האובדים וחוזרים לתחיה אחרי תקופות זמנים, ולהבין ולהשכיל, כי הבאים אחרינו לא יראו חדשות, כמו שגם הדורות שלפנינו לא ראו יותר ממנו. לפי השווי הזה במחזה תבל אפשר לומר, כי אדם בן ארבעים, שיש בו קצת תבונה, רואה כבר כל מה שנעשה ומה שעתיד להיות. וגם זאת היא מסגֻלות הנפש המשכלת, לאהוב את הרֵעַ, לבקש אמת וענוה ולדעת כי ערכה העצמי עולה על כל דבר – מה שהוא גם מסגֻלות החֹק255. כן אין השֵׂכל החושב נבדל בדרכו מן השכל־המעשי, הפועל צדק.

ב. חמדת הזמרה או של המחולות או של מלחמת־האגרוף תֵּקל בעיניך, כאשר אך תוציא ותחַלק כל צלצול יפה לבדו מתוך המון הקולות, ותשאל את נפשך, אם זה הוא המרהיב אותך? אז תֵּבוש מזה. כן גם בכל תנועה יחידה מהמחולות או ממלחמת האגרוף. והנה כל עליך לזכור בכלל, כי מלבד הצדק וכל הנובע מן הצדק, את הכל עתה צריך להפריד לחלקיו, ואז יהיה נבזה בעיניך. וכן תעשה לענין החיים בכלל.

ג. מה נעלָה היא הנפש, כשהיא נכונה, בשעת הִבָּדְלָהּ על־פי ההכרח מן הגוף, לכבות, או להִפרד לחלקים, או להשָׁאר256. אבל צריכה היא להיות נכונה על־פי משפטה החפשי, לא מתוך אמונה עקשנית, כמו אצל הנוצרים, כי־אם בעקבות מחשבה ובדרך כבוד, מה שעושה רֹשם גם על אחרים, אבל לא בהתפארות של טרגדיה257.

ד. עשיתי דבר לטובת הכלל? הלא לתועלתי עשיתי. דבר זה יהיה תמיד לנגד עיניך ואל יזוז ממך.

ה. מה המלאכה שאתה צריך לעמול בה? להיות איש טוב. דבר זה יעלה בידך רק על־ידי השקפות נכונות בין בטבע הכלל, בין בתכונות בני־אדם.

ו. בתחלה היו הטרגדיות עשויות כדי להזכיר את הרואים, איך הם הדברים ההֹוים, וכי כן הם נעשים, ואין אדם צריך להצטער ביותר בראותו הדברים בחיים במערכה יותר רחבה מאשר כעת במערכת המִשְׂחָק. הרואים למדו להכיר סוף כל דבר, וכי גם אלה הזועקים „אֲהָהּ קִתַּרוֹן“258 נושאים כן את גורלם. לפעמים גם רעיונות מועילים נאמרים מפי יוצרי המחזות, כמו בחרוזים:

„אִם יַעַזְבוּנִי הָאֱלֹהִים אוֹתִי וְאֶת יְלָדַי,

בְּוַדַּאי יִהְיֶה טַעַם לָזֶה“.

אוֹ:

„אֵין לִקְצֹף עַל הַדְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים“,

או:

„קְצֹר אֶת הַחַיִּים כְשִׁבֹּלֶת מְלֵאָה“,

וכאלה259. אחרי הטרגדיה נוסדה הקומדיה העתיקה, היא נעשתה למוכיחה פדגוגית בפרהסיה260, ועל־ידי שבט מוסר אשר בפיה הרגילה לענוה, לכן השתמש בה גם דיוגנס261. ומה היתה אחרי־כן הקומדיה האמצעית, ולבסוף החדשה, אשר נשחתה ונעשתה למלאכת חקוי? קשה להגיד, אבל אין לכחד, כי גם בהן נמצאם דברים מועילים262. אבל מה היא התכלית והמטרה בפיוטי־דרמה כאלה לפי תכונתם?

ז. מה ברור ומחֻוָּר הוא, כי אין מצב אחר בחיים כה מסֻגל לבקשת החכמה כמצבך דוקא בשעה זו263.

ח. סעיף, שנקצץ משכֵנו באילן, אי־אפשר שלא יהיה נקצץ בזה מכל האילן. כן גם אדם שנפרד מן האדם מתרחק מכל החברה האנושית. אבל את סעיף העץ קוצץ אַחֵר, בעת אשר האדם מפריד את עצמו מֵחֲבֵרוֹ על־ידי שנאה ותעוב, ואינו שם אל לבו, כי עושה הוא בזה קרע בין הצבור המדיני ובינו. בכל־זאת מתת אלהים היא, יוצר חברת האדם, כי אפשר לנו להדָבֵק שוב ולהיות מֵחָדָש לחֵלֶק משלים את הכלל264. אמנם כשחוזרים ונִשְׁנִים פֵּרודים כאלה, הדֶבק והחבור נעשים יותר קשים. ובכלל, אינו דומה סעיף שגדַל כל ימיו עם הגזע ונשאר תמיד מחֻבר אליו לסעיף שהיה כבר קצוץ והרכיבוהו, – למרות כל מה שיאמרו הגַננים. עלינו אפוא לצמוח יחד בחברה, אפילו אם אין דעותינו שוות265.

ט. אלה המעכבים אותך מלֶכֶת בדרך השֵׂכל הישר לא יוכלו בכל־זאת להפריעך מעשות את המעשים הנכונים. כמו־כן אל יפריעו אותך מרגשי החנינה לעֻמתם. שמור נפשך משני הצדדים כאחד: מהתמוטט במשפטך וביושר מעשיך ומאבוד את הענוה והנֹעם לעֻמת הנותנים מכשולים לפניך והמרגיזים אותך. כי לקצוף עליהם היא גם־כן חֻלשה כמו עזיבת יֹשר המעשים וכמו הכשלון מסִבַּת דחיפתם. בשני האֹפנים תתנהג שלא כשורה: או שתעזוב את מקומך מפחד266, או שתתנַכר לאנשים שהם קרובים וידידים לך לפי הטבע.

י. אין לך דבר טבעי פחות בערכו מדָבָר מלאכותי, שהרי מלאכת האדם מחַקָּה את הטבע. לפי זה, הטבע בשלֵמותו היותר רחבה, הכולל כל המעשים, לא יוכל להיות גרוע ממלאכת־מחשבת אנושית. כל המלאכות משתמשות בדברים פחותי־ערך לצֹרך מה שעולה עליהם במעלה; כן גם דרך הטבע הכללי. מכאן יסוד מוסד לצדק, שהוא ראש לכֹּל, ושאר המדות הטובות נספחות לו. כי את הצדק לא נוכל לקַיֵּם, כל זמן שאנחנו נמשכים אחרי ענינים בינונים פחותי־ערך267, נפתים אחרי ההבל, קלי הדעת והפכפכים.

יא. כיון שקניני העולם אינם באים מעצמם אליך, כי־אם הולך אתה במדת־מה לקראתם – אותם הקנינים, אשר הרדיפה אחריהם ובריחתם ממך268 כה מדכאות את רוחך – הלא טוב שתפסיק ותמָנע מלחרוץ משפט על־אודותם, וישארו גם הם במנוחה במקומם ולא יראו אותך רודף אחריהם או בורח מהם.

יב. הנפש היא ככדור שלם בפני עצמו, כשאינה נמשכת לשום צד ואינה מתכנסת, ולא מתפתלת או שוקעת, כי־אם מאירה בנֹגה אשר בה ורואָה את האמת בכל הדברים וגם בקרב עצמה.

יג. אם מחרף אותי אדם – ענינו שֶׁלּוֹ הוא זה269; עניני הוא, שלא אעשה ולא אדַבּר דבר הראוי לחרפות. שונא איש אותי – ענין שלו הוא; עניני הוא להיות חנון וטוב־לב לכֹּל, ולהיות נכון אף לעֻמת השונא ההוא, להראות לו משוגתו, מבלי לבזותו ומבלי להתפאר כנגדו בסבלנות, כי־אם באמת ובתמים, כמו שעשה פוֹקִיּוֹן270 – אם לא היה אף הוא מתהדר במעשיו. כן צריכה להיות פנימיות הנפש; וכשהאלהים נשקף על אדם, אל ימצא בו נטיה לכעס ולמרירות. כי איך תאֻנֶה אליך רעה, אם בחפץ לב אתה עושה תמיד מה שהוא לפי טבעך ומקַבּל עליך מה שכלל־הטבע מוצא ברגע זה לטוב בעדך בתור אדם, שנוצר כדי שתבוא על־ידו תועלת לעולם.

יד. הם מחרפים זה את זה והם גם מתאמצים למצֹא חן זה בעיני זה. מבקשים לדחוף איש את רעהו וכורעים ומשתחוים איש לפני רעהו271.

טו. כמה מן החנֻפה והעקמימיות יש באדם האומר לחברו: „גמרתי אֹמר לעסוק עמך בתמימות!“ מה אתה שָׂח, בן־אדם? וכי דבר זה צריך להֵאָמֵר? הן תכף יֵרָאה הדָבר, על מצחך צריך הוא להיות כתוב, מקולך יהיה נִכָּר, מתוך עיניך יוכל להִקרא, כמו שהאהוב מכיר תכף רגשי אוהבו מתוך מבטי עיניו. הן אדם תמים ובר־לב צריך להיות דומה לאדם שריחו נודף, אשר כל הקרב אליו, אם יחפוץ או לא יחפוץ, נאלץ להרגיש בו, אבל ההשתדלות להחשב תמים רק מעשה כזב הוא272 מחִבַּת־הזאב273. ברח מזה יותר מכל. איש תם וישר ובעל רוח־חנינה, מדותיו הטובות נִכָּרות מתוך עיניו ולא תשארנה במסתרים.

טז. לחיות חיים מאֻשרים יש די כח בנפש, כל זמן שאין היא חוששת לכל הקנינים של מה־בכך274. והיא לא תחשוש להם, אם תתבונן בכל אחד לבדו ובכל תָּכְנו ותזכור, כי אין בהם דבר קובע בנו מצדו דמיון על־אודותיו ואין בהם דבר קרֵב ומגיע אלינו; כי כֻלם עומדים על מקומם275, ואנחנו, יוצרי הדמיונות, המחוקקים אותם במחשבותינו, גם היינו יכולים לחדול מלחקוק הדמיונות האלה, או למחותם מדעתנו, אם התגנבו אליה. צריך להוסיף, כי כל התבוננות זו רק לזמן קצר היא נחוצה, ובקרוב יכלו ימי החיים. מה אפוא הדבר הקשה בהנהגה היעוצה? אם הקנינים נראים לך מסכימים לטבע, שמח בהם ויהיו נעימים לך; ואם הם מתנגדים לו, בקש מה שהוא כפי הטבע ושקוד עליו, אף אם לא תמצא בו תהלת בני־אדם. הן הרשות נתונה לכל אחד לבקש את הטוב הרצוי לו.

יז. צריך אדם לבדוק מאין מוצא כל דבר, מה הם יסודותיו, אל מה הוא מתהפך ומה סופו אחרי־כן, ואיך לפי זה אין רע בכל המוצא אותו276.

יח. [עשרה מאמרות – על רגשי חנינה בין אדם לחברו]277.

ראשית, צריך אני לדעת את יחסי לכל אדם. הן איש בשביל רעהו נולדנו, ובמובן אחר נעשיתי להם למנהל, כמו שמנהל התַּיִּש את הצאן והשור את עדר הבקרים. אבל אפשר להתרומם להשקפה יותר גבוהה: אם אין העולם ערבוביה של אַטּוֹמִים, אזי הטבע מושל בכֹּל, ואם כן היצירים הנמוכים נבראו למען הנעלים מהם, ואלה נבראו איש בעבור רעהו.

שנית. איך הם האנשים על שלחנם, על משכבם ובכל מקום?278 לכמה הכרחים דמיוניים הם משֻׁעבדים ובכמה גאוה והתנשאות הם עושים מה שעושים?

שלישית. אם עושים הם מעשיהם כפי היֹשר, הרי אין לכעוס עליהם; ואם לא כפי היֹשר – בודאי כנגד רצונם וידיעתם הם עושים279. הן כנגד רצונה אובדת הנפש את דרך האמת280 וכן את הכשרון להוציא משפט נכון על כל דבר. לכן מתרעמים בני־אדם, כשמכנים אותם: עוזבי צדק, כפויי טובה, אנשי בצע, ובכלל: חוטאים לרעיהם.

רביעית. גם אתה חוטא הרבה והנך כאחד מהם. ואם מכמה חטאים נקית, מן היֵצר לחטוא לא נקית, ורק מתוך פחדנות או מתוך תשוקה לכבוד ועוד רגשות כאלה נמנעת מן החטא.

חמישית. הן לא ברור אפילו, אם באמת חטאו. כי דברים רבים נעשים רק מתוך ההכרח שבסדרי החברה281. ובכלל צריך אדם לחקור הרבה קודם שיוכל לדון במישרים את פֹעל חברו282.

ששית. אם הרבה אתה כועס וזועף, אל תשכח, כי חיי אדם קצרים וכי בקרוב נשכון בקבר.

שביעית. לא פעליהם הם המרגיזים אותנו – כי אלה תלויים במדרגת שִׂכְלָם – כי־אם מחשבותינו על־אודותם. הסר רק המחשבות האלה ויהי רצונך לחדול מלחשוב עליהם כאִלו הם דברים נוראים, אז יִכלה זעמך. ואיך תסיר את המחשבות ההן? בהעלותך על לבך, כי אין כאן שום חרפה בשבילך. רק החטא מביא לידי חרפה, לולא זאת היית גם אתה בעל־עברה, לסטים ונכשל בכל מיני פשעים.

שמינית. עצבֵנו ורגזֵנו על פעלי האנשים הללו קשים הרבה יתר לנשׂא מהפעלים בעצמם, אשר אנחנו מתעצבים ורוגזים עליהם.

תשיעית. אין דבר שיזיז את רגש החנינה ממקומו, אם הוא נטוע באמת בקרב ובלב ואיננו רק ענין של חנֻפה והעוָיַת־שפתים כלפי חוץ. מה יוכל לעשות לך אפילו האדם היותר חצוף, אם אתה נשאר חנון לעֻמתו, ואם, כשהדבר מזדמן, אתה מזהיר אותו בנעימות, ובאותו רגע שהוא חורש עליך רעה אתה משכילו ומורה אותו בנחת: „אל־נא, בני! למטרות אחרות נוצרנו. לי לא תזיק, אבל לעצמך תזיק, בני![291] הראה לו בהשקט ובדברים של טעם, כי כן הוא בעולם, וכי אף הדבורים ושאר בעלי־חיים המתכנסים לעדרים אינם עושים רעה זה לזה. אל תדבר אליו בלעג ובתוכחות, כי־אם בלב מלא אהבה ובי כל מרירות; גם לא כמורה בבית־ספר, ולא כמדבר למען ישמע איש מן החוץ ויתמה על חכמתך וטובך, כי־אם דַבֵּר אליו לבדו, אם גם רבים עומדים מסביב283.

את תשעת העִקרים האל תזכור כאִלו הן מתנות שקבלת מאת המוּזוֹת284, והחל להיות אדם בעודך בחיים חיָתך. כמו שעליך להִזהר מלכעוס על בני־אדם, כן תִּזהר מלחנוף להם. גם זה גם זה מתנגד לטובת החברה ומביא לידי תקלה. לענין הכעס יהי־נא קרוב לך הרעיון, כי לא היכֹלת להתרגז הוא יתרון האדם, כי־אם הנֹעם והשלוה, וכי רק מי שיש בו המדות הללו הוא בעל גבורה ועָצמה וכח באמת, ולא מי שנוח לכעוס ולהתקצף285. במדה שאדם מתקרב לשלוַת הנפש, הוא מתקרב למעלת הכח; כמו העצב, כן גם החרון רק נחלת החלשים. בשניהם הם נפצעים וכמו מוסרים עצמם ביד אויב. לכתרצה אפוא קבל מאת אביר־המוזות עוד מתנה –

עשירית. דבר־שטות הוא לבקש, שלא יחטאו הרשעים כלל; הן דבר שאי־אפשר הוא. אבל להסכים, שיהיו כנגד אחרים רשעים ובלבד שלא יהיו כן כנגדך, זה הוא חפץ שאינו מיֻסד בשכל והוא כמו פקֻדת עריץ.

יט. ארבע טעיות יכול השֵׂכל לטעות, ועליך להיות זהיר תמיד, כשתמצאן, שתתרחק מהן. יש אשר תהיה צריך לאמר: דמיון זה הוא בלי צֹרך; בפעם אחרת תמצא לומר: דבר זה הורס את טובת־הכלל; בפעם שלישית תודֶה: דבר זה אינו יוצא מקרב לבך, ואין כדאי לאיש לומר דבר שאינו באמת כפי מחשבתו. על הטעות הרביעית תעמוד, בשעה שתהיה נאלץ לחרף את עצמך, כי תרגיש, שאתה מכניע את החלק האלהי שבקרבך תחת ממשלת הגוף, שהוא החלק הגרוע והנוטה למות, ותחת ממשלת תאוותיו הפחותות והנבזות.

כ. נשמת־רוחך ויסוד־האש המעֹרב בטבעך286 מתנשאים לפי תכונתם למעלה, אבל החֹק אשר בסדרי־הכלל כובשָׁם ומחזיקָם בתוך הרכבת גופך. כן גם היסוד הארצי והיסוד המימי אשר בך נוטים לרדת למטה, אבל הם מתעוררים ומחזיקים קיומם במקום שאינו לפי תכונתם. כן נכנעים יסודי הטבע לסדרי־הכלל ונשארים למרות רצונם במקום שנקבעו עד הִנתן להם האות להתפזר. אם כן, הלא דבר מוזר הוא, כי דוקא החלק המשכיל אשר בך אינו סר למשמעת והוא מתרעם על המקום אשר קבעו לו? ובכל־זאת הן לא הוטל עליו דבר למשא, זולתי מה שהוא לפי טבעו. ובזה הוא מסרב, אם לצד שכנגד הוא מבקש נתיבה! כי כל צעד לפעֻלת רֶשַע, להוללות, לקצף, ליגון או לפחד, הוא באמת עלבון הטבע. בכל פעם אשר שכלך מתרגז על איזה מקרה הוא כמו בורח ממעמדו הראוי לו287. גם לפרישות וליראת־אלהים נוצרת לא פחות מאשר למשפט וצדקה, כי גם אותן המדות הן מהנחוצות לטובת החברה, ועוד מֻקדמות הן לחובת מעשה הצדק288.

כא. מי שאין לו מטרה אחת שוָה תמיד, הוא לא יוכל גם בעצמו להיות אחד שוֶה בימי חייו289. אבל מאמר זה אינו מספיק. יש להוסיף עוד: איך צריכה להיות המטרה? כאשר אין דעות בני־אדם שוות על רֹב הקנינים הנחשבים בדרך כלל לטובים, זולתי על אחדים מהם שהם מֻסכמים, כן גם לענין המטרה צריך אדם לבֹר לו אותה המסכימה לטובת־הכלל והצֹרך הצבורי290. כל המַישר את מאמצי־כחו למטרה כזאת, הוא יתן שויון לפעֻלותיו וישאר במובן זה דומה לעצמו.

כב. זכור את משל העכבר שבשדות והעכבר הבֵּיתי, ואיך הלז מתמלא פחד ובהלה291.

כג. סוקרטֶס קרא את רֹב דעות בני־אדם בשם „לַמִּיוֹת“, תמונות עשויות להפחיד ילדים.

כד. הלֶקֶדֶמונים היו רגילים בתיאטראות שלהם לתת לנכרים מקומות מושב בצֵל, ובעצמם ישבו בכל מקום שרָצו.

כה. סוקרטס השיב לפֶּרֶדִיקַס על תוכחתו בעבור שאינו בא אליו: „אינני בא, כדי שלא אגוע מתוך החרפה היותר קשה“. כוָנתו היתה לומר: כי לא אוכל לשלם לך הטובות, שתשפיע עלי292.

כו. בספרי חכמי אפֶזוס היה כתוב, כי צריך אדם להעלות בזכרונו תמיד אחד מאנשי הצדק הקדמונים293.

כז. פִּתַּגורס וחבריו הורו להביט בשחר לשמים, כדי שנזכור את היצירים הללו, השומרים את תפקידם תמיד באֹפן שוה, ואת סדרי־פעלם וטהרתם והופעתם בלי־לבוש294. כי הכוכבים אינם מתכסים.

כח. מה עשה סוקרטס ביום אשר לקחה כְּסַנטִפָּה אשתו את מעילו ויצאה בו לחוץ? הוא חגר עור על בשרו, ולתלמידיו, אשר ראו אותו בכך ויסוגו אחור כנכלמים, הוא ידע לתת מענה295.

כט. במלאכת הכתיבה והקריאה לא תוכל להיות למורה, אם לא היית בתחלה תלמיד מקשיב – על אחת כמה וכמה בחיים.

ל. „לְעֶבֶד אַתָּה נוֹצָר; אֵין לְךָ רְשׁוּת הַדִּבּוּר“296.

לא. – – – „וְלִי שָׂחַק לִבִּי בַּקֶרֶב“297.

לב. „אַנְשֵׁי לַהַג מְחָרְפִים בִּדְבָרִים קָשִׁים הַצֶּדֶק“298.

לג. הלא שגעון הוא לבקש תאנים בימות החֹרף? כן המבקש לו ילד בזקנתו, כשאי אפשר עוד שינָתן לו299.

לד. כשאתה מחבּק את ילדך, אומר אֶפּיקטֶט, חשוב: אפשר כי מחר לא תחיה עוד! – אבל דברים כאלה פתחון פה לרעה הם? – על זה הוא עונה: אין פתחון פה לרעה במה שמצַין פעֻלה טבעית. לולא זאת היה גם המאמר: „את השבלים יקצרו“ סִמן לרעה.

לה. בֹּסֶר – ענבים – צמוקים: הרי שלשלת התהפכות דבר – לא מן ההֹוֶה אל האפס, כי־אם אל מה שאיננו עוד לפי שעה.

לו. אין לסטים בעולם אשר יגזול מאתנו את חֹפש־הבחירה. גם זה מאת אֶפּיקטט.

לז. הוא היה אומר: מלאכה היא, שצריכה לִמּוּד, למצֹא נחת־רוח בכל מה שנעשה מסביב ולשמור על התשוקות, שיהיה להן חֹק וגבול, שתהיינה פונות מול טובת־הכלל, בשים לב לעֵרך הדברים; גם להתרחק עד הקצה מן התאוות, ושלא לתָעב דבר מכל מה שאינו תלוי בחפצנו.

לח. הוא היה אומר: לא על איזה דבר מקרי אנו דנים, כי־אם על השאלה הגדולה: הלהיות משֻׁגע אם לא?

לט. סוקרטס היה אומר: החפצים אתם, שתהיינה לכם נַפְשות יצירים משכילים או של בלתי־משכילים? – של משכילים. – של בריאים או של רצוצים? – של בריאים. – ולמה אין אתם מבקשים אותן? – כבר ישנן אתָּנו. – אם כן, למה יש מלחמה ומחלֹקת ביניכם?


 

ספר שׁנים־עשר

א. כל הקנינים, אשר אתה שואף להגיע אליהם בדרך ארֻכּה, תוכל להשיגם תכף, אם רק לא תהיה גורם רעה לעצמך, זאת אומרת, אם תמחה את כל מה שעבר, ולענין העתיד תבטח בהשגחה העליונה, ובנוגע להֹוֶה תכונן רוחך לפרישות וצדק. הפרישות נחוצה, למען תקבל באהבה מה שנפל בחלקך, כי הטבע נתן אותו לך והכין אותך בעבורו. הצדק נחוץ, למען תדבר אמת בלי משוא־פנים ובלי נפתולים, למען יהיו פעליך לפי החֹק ובשים לב לערך הדברים, מבלי שתשגיח בדעת אחרים, בדעותיהם ושיחותיהם, ואף לא ברגשות הבשר אשר רוחך שוכן בו. החלק הכואב ידאג־נא לעצמו300. אם אפוא, בהיותך מתקרב לסוף ימיך, אתה עוזב כל שאר הדברים ורק את השכל־המנהיג, את החלק האלהי אשר בך, לבדו אתה מכבד, ופחדך לא יהיה, פן תכלה לחיות, כי־אם: פן לא החִלות עוד לחיות כראוי לפי הטבע – אז תהיה כדאי לעולם שנולדת בו ולא תהיה עוד גֵר בארץ301, לא תשתומם על מעשי יום־יום כאלו לא היו יכולים להיות צפויים מראש ולא תהיה תלוי במקרה זה או אחֵר שיתרחש.

ב. אלהים רואה את הנפשות המשכילות בלי לבוש, חפשיות מקלִפּתן ומחלאתן הגופנית. רק על־ידי שִׂכלוֹ העליון הוא דבֵק במה שנשׂפע ונאצל ממנו אל תּוכָן. ואם גם אתה תתרגל לעשות כן302, תנָצל מרֹב טרדות חייך. כי מי שמעביר עיניו מראות אף את צרכי בשרו, הכי יטריד הוא נפשו בדאגה ללבושו, למשכָּנו, לתהלתו ולכל קִשוט ופאר חיצוני?303.

ג. משלשה דברים אתה מָרכב: מגוף, נשמת־רוח ושֵׂכל304. השנַים הראשונים שלָך הם רק במובן שאתה נאלץ לדאוג להם, אבל השלישי הוא באמך שלךָ. הסֵר אפוא מעצמיותך, זאת אומרת מתבונתך, כל סמיכות למה שאחרים עושים או מדַבְּרִים ואף למה שבעצמך עשית או דברת לפנים ומה שגוזל לכתחלה את מנוחתך ברגע זה; אף למה שנוגע לגוף העוטף אותך ולנשמת הרוח שנטע בו הטבע – לכל מה שאינו מבחירתך החפשית ולכל מה שסערת־המקרים מגלגלת עליך מחוץ, למען יהיה כח־שכלך משֻׁחרר מכבלי הגזרות החיצוניות, זך וחפשי, חי לעצמו ופועל הכל כפי הצדק, מקבל עליו בחפץ את המקרים ודובר רק אמת. אם כה אתה מסיר מן השכל־המנהיג כל מה שנטפל לו בדרך התאוות וכל מה שעמס על עצמו מזמן העתיד או מזכרון העבר, אתה עושה אותך לעולם בפני עצמו, כמאמר אֶמְפֶּדּוֹקְלֵס:

„כַּדּוּר עָגֻל וְשָׁלֵם, שָׂמֵחַ וְגֵא בְתָכְנִיתוֹ“

תהיה צופה רק על הימים שאתה חי, זאת־אומרת על ההֹוֶה, ותוכל לבַלות ימיך עד בוא קצך שאנן ושלֵו, מתענג על מנוחת הנפש.

ד. כמה פעמים התפלאתי על זה, כי כל אדם אוהב את עצמו יותר מכל האחרים, ובכל־זאת משפטו על עצמו אינו רב־ערך בעיניו כמשפט אחרים. לוּ בא אֵל אדיר או מורה חכם־לב ונתן צָו, שלא נחשוב שום דבר ולא נחרוץ משפט, מבלי להשמיע תכף את הגיגנו בקול, לא היינו יכולים לעמוד בזה אפילו יום אחד. כן אנחנו ירֵאים מפני מה שיאמרו הבריות עלינו יותר ממה שאנו דואגים למשפט עצמנו.

ה. איך יכלו האלהים, אשר סדרו כל הבריאה בחכמה וחסד, להסתיר פניהם רק מן המעשה הזה: הנה אנשים בני־עליה, אשר צדקתם הרַבָּה קֵרבה אותם מאד לאלהים והצטַינו במעשיהם הטובים ובחסידותם, ואחרי שנפטרו מן העולם שוב אינם חוזרים ונשמותיהם כבות וכלות? אם באמת הדבר כן, עליך לדעת, כי לוּ היה צֹרך בזה, היו יכולים לסדרו באֹפן אחר. לוּ היה הדבר צודק, אז היה גם אפשרי; לוּ היה לפי הטבע, הטבע היה מביא לידי כך. אבל אם אין הדבר כן – ובודאי אינו כן305! – היה בטוח, שלא היה צריך להיות. הנך רואה בעצמך, כי במה שאתה עורך טענתך לאלהים, אתה דורש מאתָּם צדק; הן לא היינו מתוכחים עם האלהים, לולא היה עמם הטוב והצדק המֻחלט. ואם כן הוא, לא יכלו להסתיר פניהם בעַוְלָה ובלי הַשְׂכֵּל מדבר שצריך תקון בעולם.

ו. הַרְגֵּל עצמך לעשות גם מה שאתה מתיאש מלגמור. הלא היד השמאלית, שאינה מֻכשרה לכל מעשה, מפני שאינה רגילה בו, מחזיקה ברסן בּעָצְמָה יתרה על של יד ימנית – כי בעבודה זו היא רגילה.

ז. הַעֲלֵה במחשבתך, באיזה מצב של הגוף והנפש ישיגך פתאם המות; מה קצרים החיים, וכי ארֹך עד אין־קץ הזמן אשר לפניהם ולאחריהם, ומה חַלָּש הוא כל הנוצר מחֹמר.

ח. בלי כל לבוש וקלִפה עליך לראות את הסבות הפועלות בכל דבר ואת תכלית כל המעשים, להתבונן מה־זה עמל או עֹנג, מות או תהלה, מי הוא הגורם למה שמצַער אותנו, וכי אין מכשולים מצד אחרים מֻנחים לפנינו306, והכל תלוי בדמיוננו.

ט. כשאתה משתמש בדעותיך, הוֵה דומה לנאבק בכח זרועו ולא לנלחם בחרבו, כי זה כשהוא אובד את חרבו הוא נהרג במלחמה, והלז אגרופו נכון עמו תמיד וצריך הוא רק להניפו.

י. התבונן בעניני העולם והַבְדֵּל בין החֹמר, בין הסבה הפּוֹעֶלֶת ובין התכלית.

יא. מה גדול כֹּחו של אדם, כי רק בו תלוי להמנע מלעשות שום דבר זולתי מה שהוא כרצון אלהים, ולקבל באהבה מה שחלק לו אלהים.

יב. בעבור מה שהוא לפי סדר הטבע אין להתרעם על האלהים, כי ממנו לא יֵצא עוֶל לא מרצונו ולא כנגד רצונו; אף לא על בני־אדם, כי העוֶל שהם עושים הוא כנגד רצונם. יוצא מה, כי אין מקום לתרעומות כלל.

יג. כגֵר בארץ וכאדם שראוי לשחוק עליו – מי שמתפלא על איזה דבר מהנעשה בחיים.

יד. או כי גזֵרה מושלת במרומים, סדר שאינו משתנה; או השגחה מתפַּיסת בתחנונים; או ערבוביה מקרית בלי כל שיטה. אם גזרה שאינה משתנה – למה נתנגד לה? אם השגחה מתפּיסת – התאמץ שתהיה כדאי והגון לעזר האלהי; ואם ערבוביה בלי שיטה מושלת בעולם, שמח ברעיון, כי בתוך זרם־סופה זה אתה זכיתָ, שיש לך שֵׂכל מנהיג. ואפילו אם יסחוף אותך הזרם, יסחוף את בשרך ואת נשמת רוחך וכל הנלוה להם, אבל את שכלך לא יסחוף.

טו. אור הנר מאיר עד שמכבים אותו, ואין האור פוחת קֹדם זה. ואיך תכבינה בקרבך האמת, הצדקה והדעת הצלולה כל עודך חי?

טז. אם מעורר בך אדם הרעיון, כי עשה מִשׁגה, שאל את עצמך: מנַיִן אני יודע, כי באמת משגה הוא? ואפילו אם כן הוא, הרי כבר דן בזה את עצמו והוא כמי ששרט שרטת בעור פניו. – הן מי שמבקש, כי הרָשָׁע לא יעשה פֹעל־אָוֶן, דומה למי שחפץ, שלא יהיה לֵח בתאנים או שלא יהיו ילדים קטנים גועים בבכיה או הסוסים דוהרים, וכן בכל עניני הטבע ההכרחיים. מה יעשה, אם כך הוא תכונתו? אם די אֹמץ לך, רַפֵּא־נא תכונתו זאת![316]

יז. אם דבר זה אינו כהוגן – אל תעשה אותו. אם אין הדבר אמת – אל תאמר אותו. רק בחפצך הדבר תלוי.

יח. עליך להביט על הכל בהתבוננות ליסוד הדבר המעורר בך איזו מחשבה, ולהבדיל את חלקיו, את הסבה הפועלת, החֹמר, התכלית, והזמן הנתון לו להתקיֵם עד אשר יכלה.

יט. עד מתי לא תרגיש, כי בקרבך שוכן כח יותר נעלה ויותר מסֻגל לנשמתך307 מהכח המעורר תאוותיך והמושך ומטריד אותך בלי הרף? – מה היה לתבונתי ברגע זה? הכי נהפכה למורא, לחשד, לתשוקה ועוד נטיות־נפש כאלה?

כ. ראשית, אל תעשה דבר בלי טעם ובלי תכלית מכֻוָּנה. שנית, כוָנתך לא תהיה לתכלית אחרת זולתי לטובת הכלל.

כא. לזכור, כי בעוד זמן קצר לא תהיה עוד אתה בשום מקום, ולא יהיו עוד גם כל הדברים אשר אתה רואה וכל האנשים החיים עוד היום הזה. כל הדברים נבראו כדי להתהפך ולהשתנות ולהִכּחד מן העולם, למען יבואו אחרים במקומם.

כב. כל הדברים דמיון, ומקורו ממך נובע. הָסֵר בכל שעה שתחפוץ את הדמיון מקרבך, וכעובר באניה לסלע בים, המוצֵא מנוחה מזעף הגלים, כן תגיע בשלוה אל החוף.

כג. כל פעֻלה שתהיה, המגיעה עד קִצָּהּ בְּשַׁעְתָּהּ הנכונה, אין רע לה במה שבא קִצָּהּ. גם לעושה הפעֻלה הזאת לא קרה רע במה שחדל לפעול. אף החיים בשלֵמותם, שהם החבור־המסֻדר מכל המעשים, אם הם כָּלים בזמנם, אין רע להם במה שהם כָּלים, כמו שגם האדם המגיע לסוף שלשלת פעלוֹ אינו סובל רעה. ואת הזמן הנכון ואת גבולות החיים מציב הטבע; אם בימי הזִקנה הם – הטבע הוא של האדם בעצמו, ובכל אֹפן הוא טבע הכלל. בהשתנות החלקים, מתחדשת תֵּבֵל ומחליפה כח, ומה שהוא לתועלת לַכּלל הוא תמיד יפה ודבר בעתו. לפי זה גם קץ החיים אינו רע לשום אדם, ומה גם כי אינו דבר של בושה, אחרי שאינו תלוי בחפצנו ואינו מתנגד לצרכי החברה. אדרבה, לדבר טוב יחשב, בהיותו מועיל לכּלל ומסכים לחֻקיו308. מי שמכַוֵּן דעתו לרעיון האלהי ונושא נפשו להשלים חפצו, הוא עם האלהים יתהלך309.

כד. שלשה דברים יהיו קרובים אליך בלבבך. האחד, כי בכל מעשיך יש לבחון, אם הם נעשים כן רק במקרה או באֹפן אחר מאשר היה עושה אותם הצדק בעצמו, אבל למה שמתרחש בחייך מחוץ אחת היא אם על־פי מקרה הוא או על־פי השגחה; את המקרה אין לגַנות ועל ההשגחה אין להתאונן. השני, לבחון כל דבר חי מן הרגע שהיה זרע עד שנכנסה בו נשמת החיים, ומרגע זה עד צאת נשמתו, מאֵי־אֵלֶּה יסודות הוא מָרכב ולאֵי־אֵלֶּה הוא מתפרד. השלישי, כי לוּ התנשאת פתאם לאויר ויכֹלתָּ להביט משם על אנשי תבל ועל החליפות המרֻבּות בעניניהם, היה ערכם פוחת מאד בעיניך, בראותך כמה מרֻבִּים הם היצירים השוכנים מסביב להם באויר וברוח, והאנשים בעצמם היו נראים לך, בכל פעם שהיית מתנשא להביט עליהם, בצורתם השוָה ובקֹצר חיי חלדם. ובאלה כדאי להתגאות!

כה. השלֵך ממך את הדמיון! בזה תשועתך310. מי מעכב על ידך מהשליכו?

כו. כשאתה סובל יגון מאיזה דבר, אתה שוכח, כי הכל נעשה כפי חֻקי כלל־הטבע, וכי מה שחוטאים אחרים אינו נוגע אליך311, גם כי מה שנעשה, כן היה וכן יהיה לעולמים וכן דרכו להֵעשות. אתה שוכח גם את הקִרבה הגזעית המחַבּרת כל בני־אדם, לא רק מצד הדם והזרע, כי־אם מצד המחשבה312 המשֻׁתּפה. אתה שוכח, כי רוח השכל בכל אחד הוא חלק אלהי ושופע מאת אלהים; כי אין שום דבר לאדם משֶׁל עצמו, כי היֶלד עם כל גופו ונשמתו משם מוצאו; אתה שוכח, כי הכל דמיון וכי חי אתה רק ברגע ההֹוֶה ורק אותו אתה אובד313.

כז. העלה במחשבתך תמיד את האנשים אשר חיו ברגזה ובעצב, או את אלה אשר זכו לתהִלה רבה, או אשר נודעו בעולם באסונות אשר קרו להם, בשנאה אשר העירו ובכל מיני מאורעות. שאל עצמך: היכן הם עתה כלם? הלא היו לעשן, לאֵפר, לאגדה – או לאף לא לאגדה. העלה ברעיונך גם את אלה: פַבְּיוּס קַטּוֹלִינוּס314 בנוֵה אחֻזתו; לֻזיוּס לֻפּוּס בגַנִּים אשר היו לו; את סטֶרטיניוּס315 בעיר בַּיֶּה ואת טִבּריוס בקַפְּרִיֶה, או את וַליוס רוּפוּס – בקצור כל גאות בּני־אדם ומשא־נפשם למה שיהיה. ושַׁבְתָּ וראית איך סוף הדבר הבל וריק, וכמה יתֵרה על זה החכמה, להשתמש בחֹמר החיים הנִתּן לנו, למען היות צדיק, מתון, מתהלך את אלהים – אבל בתמימות; כי קשה מכֹּל היא הגאוה המתחפשת במסוה ההכנעה.

כח. לשואלים אותך: „היכן ראית את האלהים, שככה אתה מכַבּד?“ או: „מהיכן הכּרתָּ לדעת, כי יש אלהים?“ תִּתֵּן מענה: ראשית, אפשר לראות אותם אף בעינים; והשנית, הן את נפשי אשר בקרבי לא ראיתי מעולם ובכל־זאת אני מכבד אותה. כן גם אני מכיר בכל שעה מתוך הנסיון את כחותיהם הפועלים ויודע כי יש אלהים ומכבד אותם.

כט. רצונך למצֹא הצלה בחיים? ראה כל דבר כמו שהוא כֻלוֹ, מה שהוא לפי חמרו ולפי הפֹעל היוצא ממנו316; בכל נפשך בקש לעשות צדק ולדַבֵּר אמת. מה ישאר לך אז, זולתי להתענג על החיים, אם תקשור בהם מעשה־חסד למעשה־חסד עד אפס כל רֶוַח קטן ביניהם?

ל. אחד הוא אור השמש, אף אם ההרים והחומות ועוד אלפי דברים מחלקים אותו. כן גם המציאות היא אחת, אף אם היא מתחלקת לאלפי גופים נפרדים. והנפש היא אחת, אף אם מחֻלקה בקרב אלפי יצירים באפנים שונים. והשֵׂכל הוא אחד, אף כי גם הוא נראה כמחֻלק. והנה אשר לכל אלה החלקים, רוחות החיים והגופות התלויים בהם הם בלי רגש ובלי נטיה זה לזה, ובכל־זאת השֵׂכל הכללי מחַבּר אותם וחק־הכֹּבד מושל בכֻֻלם כאחד. אבל התבונה נמשכת מעצמה למה שקרוב לה בטבע ומתקשרת עמו, ונטיָתה זאת להתחבר אינה מוצאת שום מכשול בדרכה.

לא. מה אתה מבקש? להאריך ימים: אם־כן, גם להמשיך ההרגשה והתֵּאבון, ושתוסיף לצמוח ותחזור ותִבּוֹל? שתוסיף להשתמש בקול ובמחשבה? מה בכל אלה נראה לך נכבד כל־כך? ואם כל הדברים האלה אינם נעלים ביותר, הלא טוב שתבקש לך את הטוב העליון317, ללכת בדרכי השֵׂכל ובדרכי אלהים. אבל דבר מתנגד הוא להיות בוזה318 לקניני העולם – ונאנח כשהמות שולל אותם מאתנו.

לב. מה קטן החלק אשר נִתּן לכל אחד ממשך הזמן הארֹך בלי סוף וגבול! והוא מתעופף חיש במרחבי הנצח. מה קטן החלק מכלל המציאות, והחלק אשר בנו מן הנפש העולמית! ומה צר גוש האדמה הזה, אשר עליו אתה דורך! לכל אלה שים לבך, ולא יהיה עוד שום דבר גדול בעיניך, זולתי לפעול כמו שיורה אותך הטבע ולסבול מה שנטל עליך כלל־היצורים.

לג. איך משתמש בכחו השכל־המנהיג? בזה הכל תלוי. כל שאר הדברים – אם כרצונך או בעל־כרחך – הם פגרים מתים או עשן מארֻבּה.

לד. מה שמעורר אותנו ביותר לבוז למָוֶת הוא, כי אפילו אלה אשר חשבו את התענוגים לדבר טוב ואת היסורים לדבר רע, גם הם בזו לו.

לה. למי שחושב כדבר טוב כל מה שבא בעִתּו319, ואחת היא לו אם המעשים הנכוחים אשר עשה בחייו לפי השֵׂכל הם רבים או מעטים במספר; למי שאין הבדל לו, אם במשך זמן ארֹך או קצר הסתכל בעולם – לאיש כזה גם המָות אינו נורא.

לו. בן־אדם! במדינה הגדולה הזאת היית אזרח320, מה ממך יהלוך אם חמש או שלש שנים; מה שהוא לפי החֹק הוא שוה לכל. הכי כה נורא הדבר, אם שולח אותך מכאן – לא מושל עריץ ולא שופט עַוֶּל, כי־אם הטבע אשר הכניס אותך? כמו שהמנצח על מערכת המשחק מוציא את המשַׂחֵק אשר הכניס. ואם תאמר: הרי רק שלשה חלקים מתפקידי גמרתי ולא עוד כל החמשה? טוב דברת, אלא שבחיים גם שלשה חלקים הם דרמה שלמה. את הסוף קובע מי שהכין מבראשית את הרכבת גופך ועתה הוא מסובב את ההתפרדות. אתה אינך אָשֵׁם321 לא בזה ולא בזה, לך אפוא לקץ ברוח טובה, כי גם השולח אותך322 רוחו טובה.



  1. האגדה מובאת בתוספות עבודה זרה י, ע"ב ונמצאת במדרשים עתיקים. ש. קרויס כתב על הספור הזה במאסף Revue des Études Juives, כרך 58 (1909) 74–65; עוד נדבר על־אודות היחס האגדי בין הקיסר והנשיא, אשר יש מטילים בו ספק.  ↩

  2. רמז להיותו מכיר בשניות זו, שהוא אַחֵר לעצמו ולא האיש שסוברים לראות בו, ושמֵח על זה שהיה אפשר לו לשים מסוה על פניו לעֻמת האנשים הגסים הסובבים אותו, מצאתי בקטע חרוז שהוא מביא משירי האודיסאה בתור רעיון מיֻחד, ולא בֹרַר טעמו, ואני העירותי על זה במקומו (ספר י“א, ל”א); רעיון מזכיר דברי ניטשה, שהשכיל לשַׁנוֹת את חזותו בפני אחרים, כדי להיות נאמן לעצמו.  ↩

  3. על כל אלה כתב רֶנן בספר Mélanges d'histoire et de voyages, Paris, 1878 והחכם שי"ר סבר (כרם־חמד ד, 217), כי האשה החצופה שבאה לפני רבי (נדה מ"ה) יוסטינא „בתו של אסוירוס בן אנטונינוס“ היא: יוסטינא–פֿוסטינא.  ↩

  4. היסוד היוני יצא לאור בראשונה ע“י Xylander בשנת 1558 ואחר–כך בלונדון בשנת 1643 ובקמבריגיה ע”י Gataker בשנת 1652 (גירסאות ממהדורה זו הֻנחו ליסוד באיזה מקומות בתרגומו; בגרמניה על־ידי י. מ. שוּלץ ועל־ידי סטיך (הוצאת טויבנֶר).  ↩

  5. אבל מרקוס אברליוס לא רחש לנוצרים כבוד וחִבָּה, ובימיו לא חדלו הרדיפות כנגדם, גם נהרגו על קדושת דתם יוסטינוס ברומי וההגמון הישיש פוליַקרפּ בסמירנא.  ↩

  6. דברי ימי ישראל, ד (תרגום שפ"ר, ב, 302).  ↩

  7. יש להעיר, כי מה שמביא מרצלינוס אינו מוסב על תכונות הנפש של היהודים, כי־אם על אי־נקיות וסרחון במושבותיהם, וגם כי החכם מ. יואל חשב, כי טעות סופר יש כאן ובמקום foetentium היה כתוב petentium (כי רבו הטרחנים ומבקשי חסד בין היהודים). וכבר העיר הח' איזידור לאֶב (Revue des Études Juives, XX, LXI.), כי אפילו אם על נִווּל ואי־נקיות התאונן הקיסר, הרי אלה רק תולדות העניות והצרות. אבל כל ענין השמועה של מרצלינוס („dicitor“) מוטל בספק. הרי דיאו קסיוס בן דורו של אנטונינוס אינו מזכיר שום דבר דומה לזה.  ↩

  8. אנטונינוס ורבי (גרמנית), 1910.  ↩

  9. קרויס בעצמו מכיר בזה (עמוד 101), אבל מתוך משפטו הקדום הוא חושב שלא בצדק, כי בתלמוד נקרא אבידיוס בשם זה.  ↩

  10. מקור המאמר הוא, לפי הנראה, בדברי סֶנֶקא (על הכעס, ב, י), שצריך החכם לחשוב בכל יום: היום יפגשוני שכורים, בעלי־עברה, כפויי־טובה, אנשי־בצע – ולהביט על כל אלה בעין יפה כרוֹפא על החולים.  ↩

  11. שי"ר בדוגמאות שהוא נותן מרעיונות אנטונינוס (על־פי התרגום הגרמני של רֵיכֵי) טועה גם בכונת הרעיון בספר ב, ו: „אי־אפשר לך לכַבֵּד את עצמך (הוא מתרגם: לקנות תפארת לעצמך) מבלי לסמוך על מהלל זרים“ ומוצא, שהוא קרוב למאמר רבי באבות ב, א. אבל באמת כונת סוף מאמרו של אנטונינוס היא, שלא יבקש אדם טובתו בדעת אנשים אחרים, כלומר, בתהלה (דבר זה מובא גם במקום אחר בספרו), והוא ההפך מדברי רבי.  ↩

  12. אַגִּיוּס וֵירוּס, שר העיר ושלש פעמים קונסול. הוא אשר אִמץ את אנטונִינוס נכדו לו לבן.  ↩

  13. ההתענינות במשחקי הקִרקסאות היתה מרֻבה מאד בכל שדרות החברה הרומית בימי הקיסרים, והעם נחלק לכתות ומפלגות, שבחרו להן גוני המשחקים החביבים עליהן לסִמּן מפלגתי. בזמן הירידה המוסרית ברומי היו הבטלנים העשירים ורבי המלוכה שָׂמים השעשועים האלה לעִקר חייהם.  ↩

  14. ביוָנית מלה אחת: ἀπολύπραγμον, ואפשר לתרגמה גם: „שלא להתעבר על ריב זר“. רֹב המדות המנויות כאן מצֻיָּנות בלשון היונית המאֻחרת, שבה נכתב הספר, בקצור נמרץ, במלים יחידות, אשר אי־אפשר לתרגמן כן ללשון אחרת.  ↩

  15. אחד ממוריו, וכן להלן רוּסְטִיקוּס.  ↩

  16. השוה פרקי אבות, ו: כך דרכה של תורה וכו' ועל הארץ תישן.  ↩

  17. Sunuessa במדינת לַציום על גבול קמפַּניה.  ↩

  18. כעין זה במשנה: מחמיר לעצמו ומֵקל לאחרים (ביצה, ב, ג, על בית אביו של רבן גמליאל).  ↩

  19. יש מפרשים את המלים אוֹפֵימוֹן = אַפְּסוֹפִיטִי: לקנות שם טוב – בּלי שאון, אבל אין זה לפי שמוש המלה אוֹפימוֹס – מדַבֵּר דבר טוב או מביא ברכה לאחרים (כן מלה זו גם להלן בסמן י"ג).  ↩

  20. מורה חכמת המליצה ברומי, יליד קירטא בירת מלכי נומידיה. היה נכבד אצל אדרינוס קיסר ואנטונינוס פיוס.  ↩

  21. קַטּוֹ וברוּטוּס הם מתנגדי יוליוס קיסר הידועים; תְּרַזֶּיא הוא שנוא נפש נירון קיסר וחתנו הלוִידיוס – אויב הקיסר אספסינוס. דיון הוא חכם מתלמידי אפלטון. בשבחו את חכמי המדינה האלה (מדורות שלפניו), אשר בקשו ממשלת־עם ויעוררו חמת ההמון נגד משפחת קיסרי רומי, הוא מורה את חֹפש דעותיו בהנהגת הממלכה וכי התאמץ לפַשר בין אהבתו הטבעית לבני משפחתו ודרישת האמת והצדק.  ↩

  22. קלוֹדיוּס מכּסימוס, מן הסטואיקים.  ↩

  23. יש חושבים, כי כל אלה מדֹות טובות, שהיה מֻכתּר בהן מכּסימוס, ומתרגמים את כל המאמר בתור ציור ארחות חייו; אבל ביסוד היוָני כל הפעלים שבמאמר הם בצורת המקור. והמובן היותר קרוב הוא, שהן מדות שהֻבררו במעלתן על־ידי מכּסימוס, אחת היא אם הצטַיֵּן בכֻלָּן או לא.  ↩

  24. לא אביו אשר ילדוֹ, אניוס וירוס, כי־אם אנטונינוס פיוס, אשר גדלוֹ כאב.  ↩

  25. אחד הסופיסטים.  ↩

  26. לוֹריוּם – מעון–קיץ קרוב לרומי; לַנּוּביוּם – עיר מולדתו. המאמר משֻׁבש קצת ביונית.  ↩

  27. כסינופון בספר־זכרונותיו, א, ו, א, והלאה.  ↩

  28. היא עיר Gran במלכות הונגריה ושם ישב בין חֵיל המלחמה בשנת 174 לסה"נ.  ↩

  29. השוֵה לזה מאַמר רבי (אדר“נ כ”ח): „יהי סתרך עליך גלוי“.  ↩

  30. השוֵה מאמר רבי באבות, ב, א: „והוֵי זהיר במצוה קלה כבחמוּרה, שאי אתה יודע מתּן שכרן של מצוות“. וכן דעת הסטואים, שאין מדרגות לחטאים, וציצֶרוֹן הביא רעיון זה בספרו: De fin. 4,27.  ↩

  31. מתוך חרוז פּינדַר, המובא אצל אפלטון, תיאֶטֶט, 173e.  ↩

  32. במקור נאמר כאן δαίμων (אלהות, גניוס), אבל ממקוֹמוֹת אחרים (כמו להלן ג, סוף ג) מוּכח שהכּוָנה למה שנקרא אצלנו מזמן המשנה ואילך בשם „נשמה“ לעֻמת הגוף.  ↩

  33. תלמיד דיוֹגֶנֶס, מן החכמים שנקראו ציניקנים.  ↩

  34. היא ממלכת העולם כֻּלוֹ (אשר לעֻמָּתה, כאמור להלן בספר ג, י"א, כל הממלכות הן כבתים בתוך עיר אחת, אשר חֹק ומשפט אחד לכל יושביה).  ↩

  35. בקרבת עיר וינה במדינת אוסטריה (שרידי בנינים רומיים עוד נמצאים שם).  ↩

  36. הסטואים חשבוּ כדבר מֻתָּר ונכוֹן לאדם לטרוף נפשו בכפו כשהחיים נעשים עליו למשׂא – למרות מה שבעצמם הם מורים שצריך אדם להתגבר ברוחו על כל יסורי הגוף. כן חשב גם סֶנֶקא על־דבר שליחת יד בנפשו (מכתב י“ב, י; מכתב ע, י”ד) – נגד מה שהורו פיתַּגורס, סוקרטס ותלמידיהם.  ↩

  37. הרקליטוס מאֵפֶזוֹס, במאה הששית לפני סה"נ, ראה את האש כיסוד הראשי לכל היצורים וכנשמת כל חי. בשמו מביא אריסטוטלס את הדעה, כי עתיד העולם לִכלות באש.  ↩

  38. אגדה.  ↩

  39. רודפיו המעלילים עליו.  ↩

  40. לפי דעת רֶנַן זה אמור כלפי הנוצרים בזמנו של מרקוס אברֶליוס, אשר מסרו נפשם בתור „עדים“ (מַרְטִירִים) על דעותיהם, לא מתוך בינה יתרה, כי־אם מתוך אמונה טפֵלה, שהוא מגַנה גם בספר י"א, ג.  ↩

  41. כן נראה לפי לפרש פסוק זה: Τὴν ὑποληπτικὴν δύναμιν σέβε ולא „כַּבֵּד אֶת כֹּחַ הַבִּקֹּרֶת“, כמו שפֵּרש מתרגם גרמני אחד (עהרע דיא אוּרטיילסקראַפֿט). במקום אַחר (ספר י"ב, א) הוא אומר: רק את כֹּח המושל שבּקרבּך ואת החלק האלהי עליך לכַבֵּד (τιμήσῃς).  ↩

  42. שאינם נוגעים לצדק ויֹשֶר, כמו נכסים ובריאוּת הגוף. דברים „בינונים“ או „של מה־בכך“ (אַדיאַפֿוֹראַ).  ↩

  43. „דַּאימוֹן“, גֶּניוס.  ↩

  44. המאמר משֻׁבשׁ כאן ביסוד היוָני ותרגומנו הוא לפי תקון גַּטַּקֶּר (קמבריגיאה, 1652).  ↩

  45. λόγος σπερματικός – השכל אשר ממנו תוצאות כל היצירה.  ↩

  46. כן יש מקדימים ויש מאחרים להפטר מן העולם. ומה בכך? ראה להלן, סִמן נ.  ↩

  47. עַיֵן לעיל, ג, יא.  ↩

  48. על עיר אתונא.  ↩

  49. קשה להגיד, אם כַּוָּנַת המאמר, כמו בפרקי אבות, שלא לעסוק בצרכי עולם הזה הרבה, רק בתורה נצחית, או רק להמעיט מספר העסקים, שלא לפַזֵּר את הנפש (ביוָנית Ὀλίγα πρῆσσε מתפרש בשני האפנים). לבעל המאמר חושבים את דמוקריטוֹס, אשר סֶנֶּקא מביאו בשמו במחברתו „על הקצף“, ג, ו, כי לשלוה יגיע איש, אם לא יקבל על עצמו בחייו הפרטיים והצבוריים עבודות רבות ולא קשות יותר מדי: על מי שעוסק בענינים רבים אין היום עובר בשלום (פה עסקים במובן משא ומתן כמו באבות) Numquam feliciter in multa discurrenti negotia dies transit.  ↩

  50. יש מפרשים הפתגם הקצר νῆφε ἀνειμένος: אפילו בשעת בטלה תהי דעתך צלולה. אבל אין ההמשך יפה. לפי תרגומנו הכונה לא על חֹפש מעבודה, כי־אם מדאגה וכעס על המקרים והפתגם הוא תמצית הרעיון אשר קדם לו.  ↩

  51. „קוסמוס“ ביוָנית הוא סדר וגם תֵּבֵל, עולם.  ↩

  52. „שחורה“.  ↩

  53. עיֵן לעיל ב, ט"ז.  ↩

  54. עיר אלהים הוא העולם (לעיל כ"ג).  ↩

  55. φρονίμους כפי הקרי הנמסר (ולפי גטקר: φροντὶδας „דאגותיהם“).  ↩

  56. כעין זה למעלה, סמן ז.  ↩

  57. עיר החוף במדינת אכַיָּא בארץ יון – מן הערים שנהרסו על–ידי רעש האדמה.  ↩

  58. כעין זה גם להלן ו, ב: שלא לשים לב לשבח או לגנות מצד אחרים. אפשר שכנגד זה מכֻון מאמר רבי יהודה הנשאי באבות ב': איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ↩

  59. ראה למעלה, ספר ד, סוף סִמן כ"ט.  ↩

  60. ביונית Ἀσκληπιὸς – הרופא האגדי, אשר כבדוהו בדורות מאֻחרים בתור בן אפולון.  ↩

  61. ביונית συμβαίνειν = התרחש, קרה, וגם התחבר, פֹעל שאפשר להשתמש בו במאורעות ובאבני בנין, ובחרנו לתרגמו כאן: הִטָּפֵל.  ↩

  62. εἱμαρμένη או פאטום; וכן אומר סֶנֶקַא Fatum nihil alius quam series impkexa causarum: הגזרה המושלת בחיים אינה כי־אם שורה של סבות מצטרפות (על החסדים, ב, ז).  ↩

  63. ראה לעיל, ד, כ"ח.  ↩

  64. לפי גירסא אחרת ביוָנית אפשר לתרגם: „כי אין זה מן הראוי לאדם טוב“. ויש רואים כאן חלק של ציטט מחרוז המשורר מֶנַנְדֶּר „מן הטובות“ ומפרשים: אי־אפשר לו עוד לשמוע דבר כעין החרוז ההוּא, כי לא יתאים לרוחו“ (לפי תקון Nauck. מפרש כן Fournier).  ↩

  65. חרוז מתוך קומדיה, מובא להלן, השופך בוז על מרבי נכסים.  ↩

  66. ראה למעלה א, י"ז.  ↩

  67. למעלה, ד, ג.  ↩

  68. רעיון של נחמה לסובלים ממעשה הרשעים בעולם, והוא נמצא עוד ביתר באור בספר ט, מ"ב: אם סובל אחד מפגיעת בן–אדם חצוף וכו'.  ↩

  69. לעיל, ד, ג (סוף).  ↩

  70. השכל העליון, אשר הוא האלהים.  ↩

  71. או דומה ביסודו, ὁμογενές.  ↩

  72. ובהיות כל העולם מדינה אחת, אל יתאונן אדם על גורלו הפרטי.  ↩

  73. במקום מלאך נמצא ביסוד היוני: δαίμων, ובמקום אל עליון: Ζεὺς. אבל אין ספק שהוא ממש אותו הרעיון שהניחו הפילוסופים מזמן פילון והלאה במאמר שמות כ"ג, כ': הנה אנכי שולח מלאך לפניך… אל תַּמֵר בו… כי שמי בקרבו.  ↩

  74. „לא טרגודי ולא תוגה“. מוציאי הספר על־פי כתבי־יד נסו לתקן ולבאר באפנים שונים, ולי נראה שהכוָנה כמו למעלה, ג, ז: „לא יציג מחזה תוגה“: אין מקום לכעס, אבל גם לא להוללות.  ↩

  75. ראה לעיל, ג, א.  ↩

  76. פֶּנֶלוֹפֵּי אומרת כן על בעלה אוֹדִיסֵיאוּס (אודיסאה, ד, 690).  ↩

  77. מחשבי קִצין האמינו, כי שס“ה פעמים י”ח אלפים שנות החמה הן תקופה גדולה עולמית וככלות הזמן הזה תִּכְלֶה תבל ביקוד עולם ויצירה חדשה תתחיל הדומה בכללה לָראשונה.  ↩

  78. הֶזיוֹדוֹס, „המעשים והימים“, חרוז 195.  ↩

  79. למעלה, סִמן כ.  ↩

  80. ראה למעלה, סִמן כ"ב.  ↩

  81. ביונית רק „היות לעזר“, ולפי דעת המבאר הצרפתי Fournier הכּוָנה venons en aide à nous même, ואין נראה כן. בהמשך כל הפסוק הזה יש שבושים ביסוד היוני ודעות שונות על דבר הכונה.  ↩

  82. „מִתְפַּתָּה“, במבטא זה כלול כבר הרעיון המובא גם מהרמב"ם במורה נבוכים, שהחֹמר הוא כמין אשה זונה ומבקש תמיד צורות חדשות.  ↩

  83. עיֵן לעיל, ה, ג בהערה.  ↩

  84. נובע ממאמר הפילוסוף דיוגנס, שענה על השאלה: איך ינקם איש מאויבו? בתשובה: „על־ידי שיהיה בעצמו טוב וישר“ (מובא אצל פלוטַרך). ומכאן מוֹצָא המאמר ב„מבחר הפנינים“ (שמזכיר גם ר"י אבן תבון בצוָאה לבנו שמואל, הוצאת שטיינשניידר, 1852) „מי שרוצה להנקם מאויבו יוסיף מעלה יתרה בעצמו“. – במקום „להנקם מאויבו“ בוחר Fournier בתרגום „להגן על עצמך“ (te défendre).  ↩

  85. או: עם זכרון אלהים.  ↩

  86. עיֵן לעיל, ד, מ ועוד מאמרים קרובים לזה. כל פרט בעולם אינו מחוץ לכלל היצורים, כי־אם חלק מהכלל.  ↩

  87. לעיל, ד, כ"ז.  ↩

  88. או „להיות עפר מן האדמה“. מהאיליאדה, ז, 99.  ↩

  89. לעיל, ג, י"א.  ↩

  90. לא נודע על מה הוא רומז כאן. כסנוקרטס הוא אחד מגדולי הפילוסופים היונים, תלמיד אפלטון וחבר אריסטוטלס, ובעצמו עמד שנים רבות בראש האקדמיה. הוא חבר ספרים נכבדים על ההגיון, על הטבע ועל המוסר והמדות, ולפי עדות הסופרים הקדמונים (דיוגנס לַאֶרציוס, ציצרון) הצטַיֵּן מאד כאיש צדיק וחסיד בכל דרכיו, מואס בתענוגי החיים, שונא בצע, וגם בתור איש־אמת היה למופת, כי בעמדו בתור עד לפני דַּיָנים לא נתנוהו להִשבע ויחשבו את אמרי פיו במקום שבועה (ציצרון במכתביו לאַטיקוס, א, ט"ז). אפשר כי בכל־זאת נועז הציניקי קרַטֶּס לדבר עליו דֹפי ופתגמו בזה היה למשל.  ↩

  91. מבקשי אנשים המביאים תועלת והנדרשים לצרכי החיים.  ↩

  92. ביתר דיוק: „ספוק לשונות“ לאות הסכמה – כמו ספוק כפים.  ↩

  93. צדקת אדם ושלֵמותו במדות; אהבת חסד.  ↩

  94. כעין זה לעיל, ג, י, ולהלן ה, מ"ד נגד השאיפה לתהלה בדורות הבאים.  ↩

  95. לעיל, ד, י"ד.  ↩

  96. ביתר באור לעיל, ה', כ"ח.  ↩

  97. או: „שלא תֵהָפֵך כלך רק לקיסר“. ביונית בבנין נפעל מרכב.  ↩

  98. לעיל ה, סוף ל"ג.  ↩

  99. אנטונינוס פיוס, אשר גִּדלוֹ כאָב. תכונת נפשו ומדותיו המצֻינות מתֹארות גם לעיל, א, ט"ז.  ↩

  100. נחשבות לשֵׂכל כדברים של מה־בכך.  ↩

  101. גרסאות שונות כאן במקור היוני.  ↩

  102. כמו חיים ומות, עֹשר ועֹני.  ↩

  103. פלוטַרך (Adv. Stoicos, 13) מביא דברי החכם כריזפוס: כמו שבשירה דרַמטית נמצאים חרוזים פחותי־ערך מצד עצמם, אבל מצטרפים כחלקים ליֹפי המשֻׁכלל של השירה בשלמותה, כן גם הרעות שבעולם, וביחוד החטאים והעונות עוזרים לתכלית המבֻקשה מאת האלהים בכלל העולם.  ↩

  104. אליל הרפואה אצל היונים.  ↩

  105. לרומי מצד אחד, ולכל העולם מצד אחר.  ↩

  106. לפי הנראה הם שמות אנשים פשוטים מהקרובים אליו, אשר לא נשאר זכר להם.  ↩

  107. מתלמידי אפלטון, גדול בחכמת־החשבון ובחכמת־הכוכבים ונכבד מאד בעירו קְנִידוֹס.  ↩

  108. מיסד חכמת־הכוכבים והגיאוגרפיה אצל היונים (חי 160–125 לפני סה"נ).  ↩

  109. הידוע בחכמת־החשבון ובידיעת־הטבע (חי 287–212 לפני סה"נ), אשר על שמו נקרא היסוד ההידרוסטטַטי הארכימדי.  ↩

  110. בעל ספרי לעג.  ↩

  111. עיֵן לעיל, ד, ז; ה, י"ט.  ↩

  112. לעיל, ד, ל"ב.  ↩

  113. לעיל, ה, י"ט.  ↩

  114. בחג המשחק בתמונות אלילים קטנים (Sigillaria שהוחג אצל הרומיים אחרי הסטורנליים) היו רגילים לתת עצבים כאלה במתנה. כל אלה דוגמאות מהבלי החיים.  ↩

  115. לעיל, ג, ג; ד, ל"ג.  ↩

  116. עיֵן לעיל, ד, כ"ז בהערה.  ↩

  117. לעיל, ג, ה. ויש גורסים גם כאן μὴ ויהיה הפֵּרוש כמו למעלה: שלא לסמוך על אחרים.  ↩

  118. ביונית „סיסטֶמא, דבר שלם מרכב מחלקים לא מקריים, כי–אם נחוצים לו.  ↩

  119. לפי הגירסא καταληκτικῶς.  ↩

  120. εὐδαιμονια, רוח טובה.  ↩

  121. דוחקים אותו, פוגעים בו לרעה, πταίοντας.  ↩

  122. לפי פֵּרוש Fournier.  ↩

  123. לפי תקון שוּלץ והוספת רֶנדַל ἡδίω במקום ἢδη.  ↩

  124. „נגדך“ (לפי Fournier), אבל לפי היסוד היוני אפשר לפרש: לחטאי אחרים (בדרך כלל) אל תדאג. וכן הוא בתרגום האנגלי של Collier המתֻקן על־ידי צימרן: Do not trouble yourself about other people's faults.  ↩

  125. מלים אחדות משֻׁבשות ביוָנית.  ↩

  126. לעיל, ד, י"ד.  ↩

  127. אירוניה כלפי הגוף, שכבר הובאה ביתר בֵּאור לעיל, ט"ז.  ↩

  128. שיחה בין סוקרטס וגלוקון בספר הנהגת המדינה, ו, 486.  ↩

  129. מאת אברופידֶס (בֶּלֶרופון). הציטטות הבאות אחרי־כן הן ממשוררים שונים ומהם בלתי־נודעים.  ↩

  130. ביתר דיוק: „גם לזה בודאי יש טעם מספיק“. צריכים לבטוח, כי לכל דבר יש סבה נכונה, ובזה די לשכל למצֹא שַׁלוה.  ↩

  131. באפולוגיה לסוקרטס, וכן הציטטה דלהלן.  ↩

  132. גורגיאס 512.  ↩

  133. מוסב על המאמר הנ"ל. מן הטעמים שמציע Fournier בהנחותיו טוב לחַבּר המאמר הבא (המצֻיּן בכ“י ובדפוסים בסִמן מ”ח) אל הקודם. הציטטה אינה נמצאת בספרי אפלטון שנשארו אתנו, אבל קרוב להאמין, שהיא בראשית המאמר (סִמן מ"ז) ועליה מוסבה ההסכמה „יפה אמר אפלטון“, והשאר הוא סיוע לזה, לא כמו שחשבו מתרגמים אחרים (גם האנגלי), כי הציטטה היא מה שאחרי הדברים „יפה אמר אפלטון“ והעתיקו אותם בלי מלת הקשור „ולכן“.  ↩

  134. או: „על כנסיות בני אדם“.  ↩

  135. במקום „גטין“ יש מפרשים διαλύσεις בריתות־שלום (רֵיבי, קוֶיס).  ↩

  136. ἀγορά שוק המסחר.  ↩

  137. לעיל, ו, ל"ז.  ↩

  138. „מן האֶתֶר“. – הציטטה היא מאבריפידֶס (כריזִפוס) ולמרות שווי הרעיון, אין כאן השפעה מקהלת י“ב. בתרגום השבעים כמעט כל המלים שונות; העפר χοῦς והרוח πνεῦμα, וגם מאֻחר התרגום היוני לכה”ק ב–ג מאות שנה לאבריפידס, אבל אם ס' קהלת הוא מזמן ההלניסטים, אפשר שהשפיע עליו המשורר היוני.  ↩

  139. ג"כ מאבריפידס.  ↩

  140. לעיל, ה, ט"ז.  ↩

  141. לעיל, ג, ט.  ↩

  142. אפלטון.  ↩

  143. ביתר דיוק: ולהיות יותר נוח (במשפטו) לעֻמת כל אדם.  ↩

  144. כפי הגירסא λογική – והמאמר כֻּלו הוא קרוב למאמר התלמודי, כי יסורים שאין בהם בטול תורה הם יסורים של אהבה.  ↩

  145. השקפת מרקוס אברליוס שונה בעִקרה ובכל תכנה מהשקפת הפילוסוף אפיקור, אבל בזה הן מתאימות, שיוכל איש להתרומם ברוחו על יסורי הגוף.  ↩

  146. בלתי–נודע, אבל יש חושבים כי הכוָנה לחכם טלאוֹגס בן הפילוסוף פיתגורס.  ↩

  147. מסֻפר באפולוגיה לסוקרטסס, שפקדו עליו פעם אחת שלשים העריצים מושלי המדינה ללכת לאסור את ליאון מסַלַמיס למען ימיתוהו, והוא סרב לעשות דבר שהוא כנגד הצדק, אף־על־פי שהביא בזה את חיי עצמו בסכנה.  ↩

  148. על זה התלוצץ אריסטופנס במחזה־השחוק „העננים“, והמלים מתאימות שם עם מה שנרמז כאן.  ↩

  149. וכל אלה הם כנגד המדות הדרושות מאת המתנהג על־פי השכל העליון. מרקוס אבריליוס מותח בזה דין קשה על סוקרטס מתוך ההשקפה הסטואית.  ↩

  150. יודעי ספורי התלמוד האגדיים על־אודות שיחות אנטונינוס ורבי יזכרו כאן את המשל בענין גוף ונשמה החפצים לפטור עצמם מן הדין. אבל שם הם מָרכבים למען חטוא, ומתבודדים למען הִפטר מעֹנש, והקב"ה שׁב ומרכיבם ליסרם; ופה, להֶפך, ההתבודדות נדרשת מאת השכל, למען יפטר מפשעי החֹמר. מלבד זה יש מפרשים כאן „ההרכבה“ במובן התערבות עם ההמון.  ↩

  151. ראויה לאיש מצד שכלו, אשר בו הוא משֻׁתף לאלהים ולכלל הטבע.  ↩

  152. עיֵן לעיל, ה, ו.  ↩

  153. מרקוס אבריליוס בעצמו בקש את החכמה מיום עמדו על דעתו ועוד בהיותו בן שתים־עשרה שנה לבש בגדי הפילוסופים והתנהג בפרישות.  ↩

  154. כן אני בוחר לפרש כאן πέφυρσαι ולא „חרפה עמוסה עליך“ (רֵיכַי), או „למבֻֻלבּל נעשית ברוחך“ (גַּטַּקֶּר).  ↩

  155. כי הנהגת שניהם על־פי השכל; רעיון ידוע גם אצל הפילוסופים היהודים בימי הבינים: השכל הוא הקשר בין האדם והאלהים, והוא צלם־אלהים שבאדם.  ↩

  156. יוליוס צֶזַר (כמו לעיל, ג, ג).  ↩

  157. את הסגֻלות אשר חִלק הטבע לנמצאים במדות שונות, ובהן אין להכיר השווי, כי לזה נִתְּנה אריכות ימים יתרה ולזה יתרון כח או שכל, או מקרים יותר נאותים, ופעֻלה יותר עצומה.  ↩

  158. כי כל יציר שיהיה, עם המתנות אשר נחל מהטבע, יכול להשיג את תכליתו בהביאו תועלת לַכלל, והפחיתות בפרטים אינה גורעת כח זה, כמו שהיתרונות אינם מעלים אותו.  ↩

  159. כן הוא מתאונן על זה גם לעיל, ג, י"ד. בהיותו טרוד תמיד בעניני המלכות לא מצא פנאי ללמודים והיה רגיל לקרֹא בספר בשעת המחזות בתיאטראות, שלא היו לפי רוחו. אבל יש מפרשים כאן: „אין צֹרך לקרֹא בספרים“ (Fournier) וסומכים על הנאמר לעיל, ב, ב: הנח את הספרים.  ↩

  160. „חסרי־הרגש“.  ↩

  161. הרעיון הזה הוא משל ומופת לסוף המאמר הקודם לזה: אם יש לך גרעון מצד מה שאין ביכלתך לקרֹא בספרים, הרי תוכל להתעלות מצד אחר.  ↩

  162. לעיל, ג, י"א ביתר באור.  ↩

  163. כן מחלק גם סֶנֶקַא (מכתב 89) את הפילוסופיה לג' מקצועות Philosophiae tres partes esse dixerunt – moralem, naturalem, rationalem. והחלוק הזה השתלשל בשנוי קצת דרך החוקרים הערבים לפילוסופיה היהודית בימי הבינים, אשר קבעה סדר למדעי החכמות: למודיות, טבעיות, אלהות (אמונה רמה, מורה נבוכים).  ↩

  164. מה שמביא עליך רעה.  ↩

  165. „היסודות של העולם המסֻדר ושלך בעצמך“. לדעת אחרים (רֵיכֵי) הכוָנה: היסודות העולמיים, אשר גם אתה תתפרד ותפול אליהם.  ↩

  166. „הָאֵלִים“, כוכבים ומזלות.  ↩

  167. כשמדליקים או מכבים אותו. המשך הרעיון תופס גם את אור החיים אשר לאדם.  ↩

  168. לעיל, ז, ו; גם ג, י.  ↩

  169. Lucilla היתה בת מרקוס אבריליוס ונשואה לחברו במלכות ל. וֶרוס (מת בשנת 169). ביונית כאן והלאה הסגנון מצֻמצם מאד כציון לזכרון: „לֻקִּלָה את וֶרוס, אחרי־כן לֻקִלָּה; סֶקֻּנְדָּה את מכסימוס, אחרי־כן סקֻּנדה“.  ↩

  170. נזכר לעיל, א, ט"ו בין מוריו המֻבהקים.  ↩

  171. פיוס, מת 161; פוסטינה שם רעיתו.  ↩

  172. מליץ ידוע וסופר בחצר אדרינוס.  ↩

  173. לעיל, ז, ט“ז ול”ג.  ↩

  174. כוָנתו: תלוים בנושא (סֻבּיֶקטיביים).  ↩

  175. בישיבת הסֶנַּט הרומי.  ↩

  176. פילוסוף, מורה הקיסר אבגוסטוס.  ↩

  177. ביתר באור לעיל, ב, ט"ז.  ↩

  178. מן הטבע בעצמו.  ↩

  179. לעיל ד, א; ה, כ.  ↩

  180. אפשר לפרש גם על השומרים הנזכרים, ולפי זה יהיה הפסוק הבא מדבר במיתת העבדים השומרים, וסופו „ומה היו הללו“ חוזר לקיסרים המתים.  ↩

  181. בארון. אבל אחרים מפרשים את המאמר הקצר לא על ארון המתים, כי־אם על הגוף, שהוא „חֵמת מלאה צואה וסחי“ (Cless).  ↩

  182. כן אני בוחר לתרגם המלים Εἰ δὲ τὸ κοινὸν λαμβάνεις שנתקשו רבים בפרושן. קרוב לזה Michaut (אצל פורניֶי) וכעין זה האנגלי: if you consider the usual course of things, לעֻמת־זאת מוסיף פורניֶי מלים אחדות ביסוד היוני ומפרש: „אם תראה את הדברים המשֻׁתּפים לטובים ולרעים כענינים בלתי־הבדליים“.  ↩

  183. להלן, י"ב, ג ביתר באור, כי צריך אדם לראות עצמו בעולם שלם (ומספיק לעצמו ולא זקוק לשום דבר, עיֵן ז, ט"ו) דומה לתֵבֵל, שהיא לפי אֶמְפֶּדוֹקְלֶס „כדור עגֹל“ סובב בעולם.  ↩

  184. צריך אדם להיות כדאי והגון לסבול צרוֹת, בעבור האשמה אשר עמס על נפשו; העִנוי הוא זכות לרשע, כי בו יגיע להקל הסֵבֶל מעל נפשו. כן גם לפי רעיון הפילוסוף הֶגֶל, העֹנֶש הוא הצדק הנִתָּן לכל פושע מטעם החברה, ובו הוא מתעלה למדרגת יציר משכיל אחראי בעד מעשיו.  ↩

  185. „דֵּימוֹן“ או גֶּגיוס.  ↩

  186. לפי הנראה כונתו על רעיון המות. המלה „חליפה“ אינה ביונית, ובכ"י יוני אחד הפסוק הזה הוא מאמר בפני עצמו.  ↩

  187. הוא מאמר אפיקטֵּט בספר הזכרון (סמן ה): לא הדברים בעצמם, כי־אם הדמיונות על־אודותם מטרידים את האדם. במלים אחרות הובא הרעיון כבר לעיל.  ↩

  188. ראה לעיל, ג, א; ה, כ“ט. אבל אין צֹרך לראות כאן עצה מֻחלטה לשלוח יד בנפשו, כי־אם הרעיון, שאם באמת חיי איש תלויים במשאת נפשו ואי־אפשר לו לפעול כחפצו, אזי נוח לו לשים קץ לחייו מלהיות בכעס ורֹגז על אחרים, ויהיה זה כמו מאמר רז”ל, „שישליך אדם עצמו לכבשן־אש ואל ילבין פני חברו ברבים“, במה שבודאי לא כונו להרשות שליחת־יד בנפשו, כי־אם להגדיל אסור הלבנת־פנים.  ↩

  189. לפי שאינו עושה מעשיו על־פי השכל בשיטה ישרה.  ↩

  190. לעיל, ז, כ"ב.  ↩

  191. לעיל, ד, ג; ה, ט"ז.  ↩

  192. כיון שרק מעשה רֶשַׁע הוא דבר רע.  ↩

  193. על־פי אתימולוגיה המונית, אבל לא נכונה, שמפרשת Ἀκτῑνες קרני השמש מן ἐκτείνεσθαι השתרע.  ↩

  194. „האל היותר עתיק“.  ↩

  195. διαφωνεῑ.  ↩

  196. לעיל, ב, י"א.  ↩

  197. כן גם לעיל, ו, ב.  ↩

  198. אולי הכוָנה: אֹפן חיים אחד (הויה והפסד) ולפי Collier–Zimmern „ממין אחד“ (of one kind).  ↩

  199. הכוכבים הם לפי אפלטון ואריסטוטלס יצירים חיים בעלי שכל, עיֵן צֶלֶר, פילוסופיה של היוניים (הוצאה ג, כרך ג, ח"ב, 190).  ↩

  200. כמו שהפרי הוא לפי טבע העץ (השוֵה גם תהלים נ"ח: ויאמר אדם אך פרי לצדיק).  ↩

  201. לעיל, ח, מ"ז.  ↩

  202. ביתר באור לעיל ד, ג. המעשים והפעֻלות הם רק ענינים חיצוניים ואינם נוגעים בנפשך.  ↩

  203. עיֵן גם לעיל, ה, כ. – יש משערים, כי רעיונות כאלה היו למרקוס אברליוס לנחמה כאשר קם עליו אבידיוס קסיוס להדפו מכסא מלכותו.  ↩

  204. במקור המודפס: “וגם עתה” – הערת פב"י.  ↩

  205. לעיל, ז, סוף סִמן כ"ט.  ↩

  206. על־אודותם בראשית ספר א, א, ג.  ↩

  207. מובא לעיל, ד, מא, בשם אֶפּיקטֶּט, על חיי הגוף.  ↩

  208. אודיסיאה שיר י"א. אני בוחר לבאר ἐναργέστερον בחיר ביותר (לעֻמת המחשכים אשר בפֹעל בני–אדם) ולא כפֵּרוּש Fournier: „על־ידי־זה הלא תובן היטב העלית המתים“, או רֵיכֵי: „הכי אפשר לנו אפוא להתפלא על זבחי המתים?“  ↩

  209. לעיל, סִמן ט.  ↩

  210. השעה משחקת להם.  ↩

  211. לעיל, ו, י"ז.  ↩

  212. שהם חיים בלי שכל ושיטה, רק על־פי המקרה.  ↩

  213. לתקון עולם בהנהגה מדינית שכֻּלה פילוסופית.  ↩

  214. תרגומנו הוא לפי הגירסה ἒγομαι אבל לפי גירסה אחרת: „יביטו־נא בעצמם“, ולפי תִקון וילַמוביץ: ἔγομαι: „אני נכון ללכת אחריהם“.  ↩

  215. כעין זה לעיל, ו, י"ג.  ↩

  216. גם למעלה, ב, ב, מדֻבר על פחיתות נשמת החיים (בתור חלק מן הטבע החמרי), והכוָנה לרוח האף ולא לנשמה במובן שנתּן למלה זו בעברית מאֻחרת בתור נושא אור החיים והדעת בגוף החשוך.  ↩

  217. הכל נעשה בתכלית הפשטות על־פי החֻקים הטבעיים.  ↩

  218. אפשר לתרגם ביתר דיוק: „שם היא הרעה“ ויהיה המאמר קרוב לרעיון ז, כ"ט וגם ט, ב. ולפי תרגומנו הכונה, כי רק החטא הוא מקור הרע.  ↩

  219. „אחת“, μία, בלי קרע פנימי.  ↩

  220. קרוב לזה, ז, ל"ג.  ↩

  221. לעיל, ט, י“א, ועיֵן גם ח, י”ז.  ↩

  222. ראה למעלה, ה, ח, הערה 3.  ↩

  223. לעיל, ט, ל“ט; ו, מ”ה.  ↩

  224. על־ידי המות.  ↩

  225. לעיל, ה, ל"ב, על השקפת הסטואים בענין קצר דורות עולמים; צֶלֶר, פילוס. של היונים, כרך ג, ב, 138.  ↩

  226. Couat מפרש: מה שילדה האֵם מִתּחלה איננו עוד הדבר המשתנה עתה, כי הוא בשכבר הימים התחלף עד תכלית; ואם נשאר ממנו דבר, הוא יִכלה בשעת מיתה (ועל זה רומז סוף המאמר להלן, אולם איננו מחֻוָּר היטב).  ↩

  227. ביונית לכל ג' התארים הנזכרים, אשר תרגמנו: נבון–מתון–בעל־מדות־נעלות, מלים מיסוד אחד, אשר שנוי הוראתן בא רק על־ידי ההרכבה (ἔμφρων, σύμφρων, ὑπέρφρων) וקשה ליצור בלשון אחרת כנוים כאלה מָרכבים ודומים זה לזה.  ↩

  228. לפי גירסת Koray (μῑσος); אבל לפי הגירסה הרגילה μῑμος יהיה לתרגם: המשַּׂחק בבמה.  ↩

  229. לפי הגירסה πρακτικόν לעֻמת θεωρητικόν להלן.  ↩

  230. לפי גירסת גַטַּקֶּר: τότε.  ↩

  231. הסרמטים היו מן העמים בקרן דרומית־מזרחית באירופה, שנלחמו בהם הרומים בזמן מ' אברליוס וכבשו מהם עבדים.  ↩

  232. שישארו מעשי הצדק נחלת אותם האנשים (הם „האחרים“) הצבועים, המתגאים בהם בחברה, ובאמת הם אבירי־לב רחוקים מצדקה.  ↩

  233. המלה היונית θρασύνομαι מן θρασὺς (עז־פנים), אשר כאן ביסוד, היא מקור הפֹעל התריז שבתלמוד. – פיסקא זו היא מהקטעים אשר תרגם שי"ר על־פי רֵיכֵי במאסף „כרם חמד“ ד (שם, עמ' 235, בטעות י, י“ב וצ”ל י"ד). הוא דִמה למצֹא כאן רמז לאיוב (ה‘ נתן וה’ לקח) על־פי תרגום לא נכון „איש חכם ומשכיל אמר“, אבל באמת כתוב ביסוד: אומר (λέγει), ובה' הידיעה, בדרך כלל, האדם שרכש השכלה וענוה (ὁ πεπαιδενμένος καὶ αἰδήμων).  ↩

  234. צופה ממרום על המעשים.  ↩

  235. עיֵן לעיל ד, כ"ג: כל העולם הוא עיר האלהים. בזה מתבטא הקוסמופוליטיזמוס האמתי והנעלה של טובי הסטואים.  ↩

  236. לעיל ו, ל"ו.  ↩

  237. שריד מטרגדיה של אבריפידס, הובא מאת אריסטוטלס בספר־המדות מניקומַכי, ח, א.  ↩

  238. טיאטֵט, 174: המשכיל, בשמעו תהלת אחד המלכים, זוכר את הרועה המבקש להוציא חָלָב מצאֹנו. המלכים הם רועים החולבים בהמות קשות ביותר; והם יושבים אחורי חומותיהם בעת אשר הרועה חונה בין המשפתים בהר.  ↩

  239. כעין זה אצל רבנו בחיי בחובות הלבבות, שער הבחינה, ה, אחרי סַפרו נפלאות הטבע ביצורים: „וממה שראוי לך להבין מכל הבריאות… הענין הנעלם, אשר בו סבת הכל והשלמתו ואינו מושג בחושים הגשמיים, והיא התנועה הדבקה לכל מחובר“.  ↩

  240. עיֵן גם לעיל, ד, ל“ב; ז, א ומ”ט.  ↩

  241. סֶנֶקַּא במאמרו על ההשגחה (ה, ו) מביא דברי החכם דֶמטריוס על קבלת היסורים באהבה: – – „אין אני רואה עצמי כמֻכרח, אינני סובל נגד רצוני, אינני עובד אֵל מתוך הכנעה, כי־אם מסכים לחפצוֹ, ביחוד אחרי שאני יודע כי הכל נעשה על־פי חֹק קבוע וקַיָּם לָעַד“. Nihil cogor, nihil patior invitus, nec servio deo, sed adsentior, eo quidem magis, quod scio omnia certa et in aeternum dicta lege decurrere.. נראה, שהוא מקור המאמר שלפנינו.  ↩

  242. עיֵן ח, י"ד על־דבר הכרח מעשים מגֻנים על־פי דעות נפסדות.  ↩

  243. פילוסופים, אשר קצתם לא נודעו ממקום אחר.  ↩

  244. אפשר שהוא הנזכר בראש הספר (א, י"ד) בין מוריו.  ↩

  245. על־ידי פחד או כעס, כפי הרעיון לעיל כ"ה.  ↩

  246. כעין זה ד, א.  ↩

  247. על המכשולים בדרכי החיים.  ↩

  248. לעיל,, ל“ב, מ”א.  ↩

  249. השוֵה מה שלִמֵּד ר‘ עקיבא: „חביבין יסורין“ ומקרא דרש על זה ממנשה מלך יהודה, אשר רק פגעי חייו החזירוהו למוטב (סנהדרין, קא). דבר חדש היה אז רעיון זה, כי ר’ אליעזר רבו החולה השתומם על זה ויאמר: עקיבא, זו מנין לך? אז הרציא את דרשתו.  ↩

  250. לעיל ה, כ"ב.  ↩

  251. חרוזים מתוך שיחת גלוקוס ודיומדס במלחמה, איליאדה, ו, 146 והלאה: – – „אֲבָל הַגֶּזַע   חוֹזֵר וּמְגַדֵּל חֲדָשִׁים בְּבוֹא הַשָׁעָה לִפְרוֹחַ   כֵּן גַּם דּוֹר בְנֵי־אָדָם, זֶה נוֹלָד וְהָאַחֵר גֹּוֵעַ“. כעין זה במאמר רב לר' המנונא (ערובין נד): בני אדם דומים לעשבי השדה, הללו נוצצין והללו נובלין.  ↩

  252. יש מסורה (עבודה זרה י:) כי במות אנטונינוס קרא רבי: „נתפרדה החבילה“. אפשר שהיה ידוע לו רעיון זה ממגלת סתרים של אנטונינוס או מלקח הסטואים, אשר היה למקור לשניהם (ראה המבוא לספר זה).  ↩

  253. צריך להיות: לח. – פב"י.  ↩

  254. כעין זה לעיל, ו, ח, על השכל המושל באדם או „הכח המנהיג“. במקום „שליטה בעצמה“ אפשר לתרגם ביתר דיוק „מסדרת עצמה לחלקיה“.  ↩

  255. שהוא מֻחלט ולמעלה מכל.  ↩

  256. ג' אפשריות לעתידות הנפש, שכבר נזכרו לעיל ד, כ"א: אפיסה אחרי זמן מֻגבל, התפרדות או השארה בעולם על־ידי גלגול.  ↩

  257. הנוצרים היו רדופים גם בימי מ' אברליוס. אמונתם החזקה, אשר אצל אנשים מן ההמון חסרי–השכּלה היתה נראית רק כעקשנות חיצונית, לא עוררה להם כבוד בלב פילוסופי רומי וגם לא בלב הקיסר נדיב־הלב. כן מוצא טציטוס (בספרו Historiae, ה, י"ג) גם אצל היהודים רק „דמיונות הבל“ בעבור שידע מהם רק רוכלים נבזים בתור מאמינים, ולא גדולי דעה, אשר חכמתם יסוד אמונתם.  ↩

  258. כן קורא אודיפוס בַּדרמה של סופוקלס (אודיפוס המושל, 1391).  ↩

  259. כל הציטטות הללו גם לעיל, ז, ל“ח–מ”א.  ↩

  260. המלה פרהסיה (Παῤῥησία) כאן במובנה היסודי: דבור חפשי בלי משוא פנים.  ↩

  261. אריסטוטלס מבאר בספרו „פואתיקה“ (פרק ה) את השתלשלות הקומדיה, זמן רב אחרי הטרגדיה, וכן הורציוס באגרת על מלאכת השיר (281): Successit vetus his comoedia, non sine multa Laude.  ↩

  262. השנויים העקריים שנעשו בקומדיה היונית המאֻחרת הם, שחדלו בה הרמזים על אנשים מיֻחדים לעשותם ללעג וקלס, גם חדלו המקהלות במערכה, ולעניני המחזות החלו לבחור תמונות מן החיים ומן המדות המגֻנות של בני־אדם, כמו במחזות־שחוק שבספרות האירופאית החדשה. כונת מ' אברליוס לפי הנראה היא, כי כל המערכות הללו במטרותיהן החברתיות לשעשע – הבל הן, ככל מעשי החברה, מלבד קצת רעיונות מוסר, שנמצאו זעיר שם זעיר שם.  ↩

  263. „אל תאמר לכשאפנה אשנה“. במקום התנצלות בתנאי החיים החיצוניים חשוב, כי דוקא בתנאים כאלה הרוח צריך למלא תפקידו.  ↩

  264. עיֵן לעיל, ח, ל“ד; ט, כ”ג.  ↩

  265. עיֵן בהערה למאמר ט, ל"ט. גם כאן מקרא קצר ומצֻמצם ביונית (הפעלים הם בתמונת המקור) והגרסאות שונות. לפי גרסה אחת אפשר, כי סוף המאמר מוסב על הסעיף שנקצץ ויש לתרגם: „הוא אמנם יצמח עם הגזע, אבל לא יסתגל לו עוד“.  ↩

  266. עיֵן לעיל, י, כה.  ↩

  267. עיֵן לעיל, ג, סוף ל"א, בהערה.  ↩

  268. ביסוד היוני נאמר: „רדיפותיהם ובריחותיהם“ (ὧν αἱ διώξεις καὶ φυγαὶ) ואפשר לפרש גם: הבריחה מהם – במדה שהקנינים הם פגעים רעים.  ↩

  269. „יעַיֵּן הוא בזה“. ראה גם לעיל, ה, כ"ה.  ↩

  270. שר־צבא וחכם באתונא, מתלמידי אפלטון, אשר בסוף ימיו נהפך עליו הגלגל על־ידי ריב המפלגות ולא עמדה לו תהלתו וענותנותו (גם קורנליוס נֶפּוֹס משבֵח אותו בתור איש טוב ומואס בבצע) ויטילו עליו חשד בגידה וישימוהו בבור, ובן שמונים נאלץ לשתות סם המות (בשנת 319 ל[פני] סה"נ), וימת באֹמץ לב, מבלי להתאונן על רודפיו. לפי פלוטרך צוה את בנו בפֵרוש, שלא ישטום את בני אתונא בעבור שהרגו אותו.  ↩

  271. כן דרך ההמון הגס והנבער.  ↩

  272. כאן ביונית מלה שקשה לפרשה: σκάλμη (מין חֶרֶב), ואחרים תקנו: σκάμβή (שם־עצם שלא נמצא במקום אחר): „נפתולים“.  ↩

  273. החִבה שמראה הזאב לכבש במשלי אזופוס.  ↩

  274. הם הקנינים ה„בינונים“ (או בלתי־הבדליים) הנזכרים לעיל, י ובספר ג, סוף ל"א.  ↩

  275. לעיל, סמן י"א.  ↩

  276. עיֵן לעיל, ד, מ"ב.  ↩

  277. פרק זה מתחיל במלת καὶ (ו' החיבור), וכל קוראי הספר ומתרגמיו השתוממו, על מה מוסב ההמשך, עד שבא החוקר Rendall ופתר את החידה במאסף האנגלי Journ. of Phil., XXIII, 157, כי המלה היא שבוש מן K I, האות האחת ראש תֵּבת κεφάλαια, ראשי־פרקים או מאמרים עקריים, והשניה סמן למספר עשרה ביונית (כמו בעברית), כי חֻבּרו בזה עשרה רעיונות (מפֻזרים בספר בכמה מקומות), על החובה להתיחס בחנינה לכל אדם.  ↩

  278. לעיל, י, י“ג, י”ט.  ↩

  279. עיֵן לעיל, ז, כ“ב; ה, י”ד.  ↩

  280. מאמר אפלטון, מובא לעיל, ז, ס"ג.  ↩

  281. „אוקונומיה“.  ↩

  282. השׁוֵה מאמר הלל (אבות, ב, ד): אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.  ↩

  283. ביסוד כתוב: „ואם גם… מסביב“. ואפשר שחסר כאן המשך.  ↩

  284. אלילות החכמות והמדעים.  ↩

  285. השוֵה דברי בן זומא: איזהו גבור הכובש את יצרו.  ↩

  286. לפי ההשקפה, כי טבע האדם מעֹרב מכל יסודות הטבע.  ↩

  287. לעיל, י, כ"ה.  ↩

  288. עיֵן לעל, ט, א.  ↩

  289. אין זה מתנגד לָרעיון י, ז, שהאדם משתנה בטבעו במשך ימי חייו ואין שויון בתכונתו המתפתחת. כאן הוא דורש, שיבחר לו האדם מצדו דרך ישרה ויחזיק בה בכל יכלתו. אפשר שהרעיון מֻשאל מאת סֶנֶקא (מכתבים, ספר שני כ, ג) Unam semel… regulam prende et ad hanc omnem vitam tuam exaequa. ולכן מוסיף אחר־כך: מאמר זה אינו מספיק.  ↩

  290. השוֵה מאמר רבי: איזה דרך ישרה שיבֹר לו האדם, כל שהיא תפארה לעושיה ותפארת לו מן האדם.  ↩

  291. ממשלי איסופוס.  ↩

  292. אריסטוטלס מביא שיחה זו בין סוקרטס וארכילאוס בן פרדיקַס.  ↩

  293. במקום „חכמי אפֶזוס“ תקנו כאן חוקרים שונים: „תלמידי אֶפיקוּר“, כי משמו הובא המאמר אצל סֶנֶקא (במכתביו, י"א, ה) והוא מוסיף: – „למען נהיה בהשגחתו ויהיה כמביט על כל מעשינו“.  ↩

  294. עיֵן לעיל, י, א תשוקתו לראות את הנפש בתמימותה בלי הלבוש העכור של הגוף. וכן להלן י"ב, ב.  ↩

  295. אחת מהאנקדוטות אשר הפיצו סופרים יונים על־אודות האשה הרעה שהיתה לסוקרטס (ואשר לפי הוכחת החכם צֶלֶר לא היתה רעה כלל, רק אשה פשוטה, אשר קשה היה לה למצֹא שלום־בית בצד הפילוסוף).  ↩

  296. ממשורר בלתי נודע. הרעיון כמו „על־כרחך אתה חי“.  ↩

  297. אודיסיאה, ט, 413. אודיסאוס השבוי רִמָּה את פוליפֵם ויאמר, כי שמו „אֵין־אִישׁ“, ואחרי אשר נִקֵּר את עין פוליפֵם התכנסו חבריו הקיקלָפּים לקול צעקתו ועל שאלתם, אם קם עליו איש לרצחו בערמה, ענה: „אין־איש קם לרצחני בערמה“. נחה דעתם של החברים והלכו להם. על זה מוסיף המסַפֵּר:

    „כָּכָה דִּבְּרוּ וַיֵלֵכוּ, וְלִי שָׂחַק לִבִּי בַקֶּרֶב;

    שׁוֹלָל הוֹלִיכָם הַשֵׁם, בּוֹ בְּעָרְמָה אוֹתִי כִנִיתִי“.

    לפי זה אני חושב, כי כוָנת מ. אברליוס, שהוא שמֵח בלבבו על אשר נשאר במסתרים בדרכו ובמדותיו מאחורי שמו וכנוייו בעולם.  ↩

  298. ממשורר לא נודע.  ↩

  299. מאת אפיקטט. – אין להתעצב על חסרון קנינים בלתי־אפשריים.  ↩

  300. עיֵן לעיל, ז, י“ד, וט”ז.  ↩

  301. עיֵן לעיל, ד, כ"ט; גֵר בעולם הוא מי שאינו יודע הנעשה בו.  ↩

  302. להיות דבֵּק בשֵּׂכל העליון. כעין זה אומר הרמב“ם במורה נבוכים ג, נ”א; „השכל אשר שפע עלינו מהשם יתעלה הוא הדבוק אשר בינינו ובינו. והרשות נתונה לך: אם תרצה לחזק הדבוק הזה, תעשה“.  ↩

  303. לפי גירסא אחרת אין המאמר בשלילה, כי־אם בחיוב: מי שרואה תמיד צרכי בשרו ודואג ללבושו וכו', הוא לא יפָּטר מטרדות הרוח.  ↩

  304. כן גם לעיל, ב, ב.  ↩

  305. כאן בוחר הוא בדעה של השארת הנפש לעֻמת הדעה של הכליון (עיֵן לעיל, ד, כ"א). כן מפרשים פסוק זה בצדק Couat–Fournier.  ↩

  306. לעיל, ה, ל“ד; ח, נ”ו.  ↩

  307. ביסוד: יותר „דאימוני“, שמתרגמים גם „אלהי“, אבל כבר ראינו לעיל, ב, י"ג ועוד במקומות אחרים שמוש המלה במובן „נשמה“.  ↩

  308. השוֵה רעיון ר' מאיר (בראשית רבה): טוב מאד – טוב מות.  ↩

  309. ביונית θεοφόρητος. אפשר לתרגם גם: „נשוא ומרומם מאת אלהים“ או מנֻהל מאת אלהים.  ↩

  310. לעיל, ח, מ.  ↩

  311. אם מקור היגון מקרה, צריכים להתפשר עמו; אם הוא מעשה אדם, אין לקצוף עליו, כי הֶעָוֶל מזיק לו לבדו.  ↩

  312. רוח־השכל, νοῦς.  ↩

  313. לעיל ב, י“ד (סוף) וט”ו.  ↩

  314. קונסול בימי אדרינוס.  ↩

  315. שר צבא בימי טבריוס.  ↩

  316. ביתר באור ג, י"א.  ↩

  317. „האחרון“.  ↩

  318. קרי: ἀτιμᾱν לפי Couat.  ↩

  319. ביתר באור לעיל, ד, כ"ג.  ↩

  320. עיֵן ספר ג, י“א על־דבר מדינת־העולם הגדולה וגם ו, מ”ד בסוף.  ↩

  321. „פועל את הַסִּבָּה“.  ↩

  322. את המפריד את החבילה (עיֵן לעיל י, ל"ו ובהערה שם ובנאמר במבוא על יחס המבטא הזה למסורה תלמודית).  ↩

המלצות קוראים
תגיות