ניאפול – וויניציה – פלורנץ ¹    🔗

מילקוטי הוויניציאני    🔗

אביב בוויניציה    🔗

גם בוויניציה יש חודש אחד יפה עד להפליא, וגם שם עמים יקראו לו מאי. ואנחנו – חצי אייר וחצי סיוון. בשביל צחות הלשון – וצחות הלשון משגחת בלוח – נקרא נא לו “ירח האביב”. הוא היה אז קר, ועמוד הכסף החי בתוך מודד-החום השפיל לרדת מטה מטה, למורת רוח בעלי המניות של בית המלון הגדול “גראנד הוטל”, הבנוי על גדות הים במקום הרחצה על הנד לידו. בעלי המניות ההם הנם משוררים שנפשם גחלים תלהט לשמש ולחום. ובכל זאת היה המאי ההוא – סלחו: חודש האביב ההוא – אביב הגון. ירוק-בהיר, ברוד עם צהוב-לבן, עוטה ממעל תכלת-לבנה – זה הוא שלוּש צבעים נפלא מאד. אלה הם העיקרים, היסודות, ומי יספר את חצאי הצבעים ואת בניהם ואת בני בניהם, ומי יקרא להם שמות בשפתנו העברית גם עם כל חידושיה! הנני זוכר את צבע החבצלת: הלבנה, הנני רוצה לומר “דאס העללע ליללא” של הגליציניות התלויות והמודלות בשפע על גבי קירות הפרדסים, ואת לבנת – בגדי הנשים. זיוו צבעים אלה, שעשועי מזגם, פלאי הרמוניותם לא לעינים טרוטות כי אם לפקוחות, למאירות, לחודרות לתוך הבריאה. הצבעים מרחפים, באים, מתבוללים, מנגנים לא במקום אחד, אך בכל הרווח, בכל חללו של עולם. אביב! גם הכלבים הם גזוזים. ה“פודל” השחורים והלבנים, ולא יהא דבר זה קל בעינינו. מטרה גדולה לבעלי-חיים אלה. חוטבי פסל צריכים להם שישמשו להם כדמות צורות בחטבם את האריות הקטנים בעד קרנות המעקות של הארמונות החדשים. אין קרן מעקה כזה בלי פסל אריה, סמל וויניציה, ובאין אריות למופת ולצורה, יוצאים הגלפים ידי חובתם גם בעשותם את ה“פודל” לכיוון צלמיהם. גם פרנסה מועטת היא לכלבים במקום ההוא, ששם דחוקה פרנסתם מאד, עד כי הם מתחרים עם החתולים בצידת עכברים ובאכילתם. וחתולתו האמציה של סיניור לוּאיג’י אומרת “בלבה:” “וויא אין מאלוֹרי” (לך לעזאזל) – היא הקללה השגורה והחביבה על הוויניציאנים. החתולים חושבים את עצמם כאזרחי וויניציה. משמרת חתול, למשל, באחד מבתי המגדנות של סנטי אורטיס, זאת היא כהונה, זאת רבנות! לא ריבה אחת שעוברת דרך מבחר המקומות ההוא, דרך ה“פיאצצא”, ועל שכמה מטפחת “שאלו”, הוא ה“שאל” (צעיף) של המון העם בוויניציה, מתקנאות בחתולה זו. היום מכורבלת ב“שאלו”, מחר – רביב ומגבעת, כגבירה מפונקת, אך יהי רצון לפני אחד ה“מילורדים” – האשכנזים… ואחרי זמן מה עוד הפעם “שאל” ארוך ושוליו יטאטאו את רצפת הרחוב. הריבה הוויניציאנית איננה מרבה להקפיד על חליפות שמלות כאלה, וה“מילורדים” – הלא זאת כל תעודת חלדם לבוא לוויניציה ולנסוע ממנה. ראיתי “מילורד” אחד, בן יהודי עשיר מברלין, שהלביש והנעיל מחנה של ריבות כאלה. אבי-אביו היה גביר מפואר בפוזנא, והיה מלביש ומנעיל את ילדי “תלמוד-תורה”. הוא בא פעם ממונטי קארלו בלווית אשה שהוא קורא לה “מאדאם לא קונטס” (הגברת הרוזנת) וידידי הפיקח א. חיקה את מבטאו: “חונטס” (פרוצה). בשם אביו-זקנו בקשנו ממנו אך אחת: לבלי הכנס לתוך הגיטו במעשה צדקותיו. אך מן הגיטו תבואנה הנערות לסן-מארקו. אך חמשה “צנטזימי” מחיר המסע בטראמוואי-השט. גם הנערות ההן מחליפות את שמלותיהן כסדר. העיקר היא לבלי הירזות, פן יקרא להן פתאום טיציאן המנוח להושיבן “תבנית” בחפצו לתאר אשת “דוג’ה”. אשת דוג’ה דלת בשר – זה לא יתכן. והוויניציאני בכלל עודנו נאמן למסורת המאה החמש-עשרה ואוהב את המלא ואת השמן! “מה יפה ועבה, כחזירה!” – שמעתיו לא אחת קורא בהביטו אחריה. והוא אמר זאת בלי זדון, כשוכן ה“יסוד המלוח”, המוכשר לעכל חתיכה שמנה. לכן אין עביין של עלמות-הפרחים בה“פיאצצא” מעכב אחת מהן מצלחת למכור את פרחיה, אף כי יש בוויניציה רחוב אשר דרך בה לא תוכל לעבור. רחוב גאליפולי הוא רחוב אשר לא רק “גמל טעון פשתן”, אך גם אותה ריבה טעונה פרחים לא תעבור בין שורת בתיה האחרונים שהתקרבו כל כך, עד כי הוכרחו להעביר במגרה את הגזוזטראות כדי קומת איש. רחובות כאלה בונים… לך לעזאזל!

רק לא רזה! רזה הוא מינות בציור, מעילה. שינוי ממטבע שטבעו חכמים, מהלך-חדש, “סצסיון”, וזאת לא יאהבו הוויניציאנים. סיניור מאקאלא הטוב והזקן, אשר לו חנות בה“פיאצצא” ממול חנותו של ידידי או. אומר, כי זה הוא סגנון “ליברטיני”, סגנון הוללים או פוקרים. לא אדע מאין לקח את השם החדש הזה. ואולם מכור ימכור גם תמונות של סגנון זה, כי אחד מחבריו אומר, והוא מספר את הפתגם בשמו: “כל דבר שנמכר בשוק הוא יפה. אך הצבעים הסצסיוניסטים שעל גלומי השמלות הם חביבים, וגם סינייור אינדובינא המצייר מעודו בכל שנה ושנה את היכל הכניסה סן-מארקו, נכשל ונופל לפעמים בסגנון זה. מחלון חדרי בקומה הראשונה של ה”פראקיראטוריות" הישנות (הוטל סן-מארקו) התבוננתי אליו בכל יום ואבט אל היריעה שעליה צייר את הבאזילקא, ומסביב לו המון רב. עיני כל העם כלוּ לראות מה הוא עתיד להוציא מתוך סממני צבעיו. פעם אחת תיאר את הכניסה “פיולאֶט” כולה, ואחרי כן קישט אותה בצהבות של תפוחי-זהב,. פעם אחרת צייר אותה ירוקה ככרתי ויעפר על פניה כמו אבק קינמון. עוד פעם אחת תיאר סמוך להיכל הכניסה תעלה עם גשר, שאין למצוא את עקבותיהם על מפת העיר המאושרת. יש והוא מתאר את הכניסה ההיא מכוסה מטר סוחף ניתך ארצה וממעל לה רקיע בהיר ושמש זורחת. סיניור אינדובינא יודע לשלוט בטבע, בחינת “צדיק גוזר”. הצייר היהודי ר.וו. המתגלגל עם תמונותיו והעתקותיהן, עד כי לפני שנים אחדות החלו גם מכתבי-העת העבריים לדבר בו – סימן טוב ומזל טוב: הוא יהיה עשיר כסופר עברי. אם יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש לפי כבודו ולפי צורך ביתו – מצלצלים בכל הפעמונים. לא, לא ליהודים ציור – גם בוויניציה, אף כי שם רוצה כל אדם להיות לצייר, ובכל אחד מוצאים סימני עילוי וגאון. גם מוכר הכרטיסים על הלידו מנשא את נפשו אל שמי הציור. חבל בנעימים נפל לו, חבל עשיר בצבעים: הוא רואה יום יום את השמש באה מאחורי וויניציה. זה הוא מראה-פלדות ברקיע, לא מראה אחד, אך מראות אין מספר, מראה ליום, מראה ליום. מי לא יהיה במקום כזה לצייר גדול? פילון הטוב – זה שם האיש הצעיר – החל לצייר את תמונותיו ועוד העמיק סרה: הוא החל למכרן. בין ביאת אניה אחת ויציאת השניה יש לו עשרה רגעים שהות, ואז הוא מוציא את היריעה מן הזווית ומוסיף לצייר. הוא היה טרוד ומזיע על גבי מבוא שמש מצויין מאד עם קרניים מתפשטות ומתחלקות כפרקי המפוח, ו“ארמון הדוג’ים” כולו מראה כרכם ואודם להט עז. מאליו מובן, כי מעודו לא למד לצייר, אך הוא מצייר מאליו. חלום מחמד הוא להבטל ממלאכת קיבוץ הכרטיסים, ולהיות “לגמרי” לצייר. אנכי הפצרתי בו לבל יעשה כן: טוב להיות נזכר לכבוד בספר קורות מלאכת המאספים את כרטיסי-המסע, מהיות נבלע בשתיקה בספר קורות הציירים. אך חוששני, כי בקרב הימים או השנים יחל לתאר בעד מרת אייקלין “ברחוב 22 מארץ” את ציורי צבעי-המים, 5 לירה החתיכה, והאורחים משלמים 8 לירה, ובמודעות של האזאנשטיין ופוגלר נאמר: “ציורים לקשט ביתו של כל איש”.

אהבתי להתעסק מעט באמנות קטנה זו, יען כי לעסוק שמונה שעות ביום באמנות גדולה אי אפשר. ולבלי לעסוק בוויניציה באמנות – גם כן אי אפשר. שם אין אתה יושב אצל היופי, כי אם בתוך היופי. המצווה האחת – היה הרבי אומר – שאנו נכנסים לתוכה, היא מצוות סוכה. וויניציה היא סוכת יופי כזאת. במקום קודש זה לא נקל הוא לשנות מן המנהג. כשהמנהג גוזר: רק לא רזה – אין לזלזל בו. רזון ראיתי על הרוב בגיטו. גם שם יש רחובות מעין רחוב גאליפולי,, מכוונות לאנשים דלי בשר לעבור בהם וה“מרא דאתרא” יכול לעבור בהם. הפאטריארך והוא – פילא וקופא דמחטא. המקום האחד ששם יסכימו על מינות בציור הוא הגיטו. סיניור אנדובינא המצייר כל הימים את הכניסה של סן-מארקו, לא צייר אף פעם אחת את בתי הכניסות שבגיטו. גם ציירנו וויטוריו… לא תאר את בתי הכנסיות האלה. מי יקנה את הציורים? ידידו של סיניור מאקאלא השכיל לאמר: כל דבר שנמכר בשוק הוא יפה. הברליני אשר בא ממונטא-קארלו עם ה“חונטס” – לא יקנה ציורי בתי כנסיות, אף כי הוא חומד בלבו את הריבות שבגיטו. אבל הריבות – לפעם אחרת. באביב ההוא הייתי כולי… צייר. הלכתי לסאן-טרובאזוֹ, מקום שם חונים הציירים, ועוד הפעם ראיתי את מקום חניית האניות והסירות שכבר ציירוהו עד עתה (עפ"י הספירה האחרונה) 417,693 פעמים. לא אחרתי לראות על הצאטירי את בית כניסת הישועיים, שציורו המכוון והצח תלוי בחלונו של נאיא. פעם הוא מציירו מימין לשמאל, ופעם משמאל לימין, וגם זה – שינוי וחידוש. לפני בית הקפה “אללא קאלטשינה” (אצל הגשר הנקרא בשם זה) ישבו בצל המעקה הישנה והנרקבה שני ציירים איטאלקיים. האדונים האלה הביטו אל השמש הבאה ויציירו מעין להט מבריק. אומרים שבדבר זה קשה לעינים. סאן טרוֹבאזוֹ, צאטירו, דזיזואטי, פונטא דאללא קאלטשינה… כמה מקומות מצויינים בקורות הימים וגם בקורות היהודים בוויניציה ואלה יושבים פה וממזמזים את השמש בתערובות גווניהם.

“לאזארונים” ו“טשיטשרונים”    🔗

ב“אקדמיה” – זה שם בית גנזי תמונות ופסלים – לא הייתי בפעם ההיא. זה מקום חפץ לפנים חדשות ולמנהליהם, ואין אני “פנים חדשות” בוויניציה. אצל פלוריאן הנני “חתיכת בעל-בית”, אצל בויאר אורח קבוע, עם הגונדולארים הנני, כשיחתן של בריות ביהודית: “לגמרי כפתור קטן”, אצל היונים שעל שוק סאן-מארקו – חשוב גדול, גם יש לי שני “מקומות” בבית-הכנסת האיטאלקי החדש ובבית-הכנסת התוגרי (הליוונטיני) הישן. כסות-לילי, ה“שלאפרוק” שלי – תלוי בוויניציה בקביעות, מוכן בעדי. גם במבטא כבר הנני וויניציאני גמור. האיטאלקית שלי שלמדתי מפי ספרים ואח“כ מפי מורים, האיטלקית של דנטה – כמה נשתנתה! לקבצנים החוסמים את הדרך מפני אינני קורא עוד “וויא!” (הלאה!) ככתוב בספרים, כי אם “קוררי”, כמנהג המקום. כל זמן שהייתי קורא “וויא”, לא חתו ולא זעו הקבצנים. הם אמרו בלבם: הנה איש “מתאיטליין”, הוא למד איזה מלים ורוצה לאיים עלינו במלים מן הספרים. לעולם אין המלים מן הספרים דומות לשיחת העם. אבל אם אדם קורא “קוּררי” – זו היא איטאלקית שבוויניציה, וגם אפרוחי הקבצנים שרוצים גם הם “לנהל” שיחה וקוראים גם לאדון “מאדאם”, בשביל שזאת היא המלה הזרה האחת שהם יודעים, גם הם בורחים כצללים לקול קריאתי “קוררי!” הקבצנים הגדולים והקטנים – זה נגעה של איטליה. רפאל, מיכאל אנג’אלו, טיציאן, ליאונארדו דא ווינצ’י, גם גאריבאלדי נעשים מאוסים בגלל מכת הקבצנות המלפפת והולכת לפניך בכל מקום. פעם אחת הפסיק לי את הדרך בין מוסף ומנחה בראש-השנה קבצן יהודי אצל בית-הכנסת בגיטו. דימיתי בתחילה שהוא נכרי, אבל הוא רצה לעורר את רחמי ויזמזם בנגינת חוטמו “הנני אֵבריאַוֹ” (יהודי). אז זכרתי את השם “קוררי” וקריאת השם הזה הועילה. הכל – גם הקבצנות התבוללה. “ווי אס זיך קריסטלט, זו יידלט’ס זיך”. באשכנז היה השנורר היהודי הפולני למשל ולשנינה. העבודה שהשנורר הוא ג’נטלמן גמור לעומת הקבצן האיטאלקי. הלא ידעתם את המהתלה ע”ד הקבצן שבא ללשכות בית-האוצר של רוטשילד בפראנקפורט דמיין, וברצות הגזבר לפטרו בנדבה קטנה החל להתקוטט עמו ומדיבור לדיבור בא עד צעקה ושערוריה, ורוטשילד שמע את הרעש בחדר משכיתו ויצא לראות מה הרעש, ויאמרו לו, כי שנורר מתהולל ויצו לתת לו איזה מטבעות כסף, ואחרי כן נגש אל השנורר ויאמר לו: הנה נתנו לך עתה כמה מטבעות כסף, אבל מדוע אתה פרוע לשמצה, מדוע אתה מתהולל? ואז ענהו הקבצן: אתה רוטשילד, בקי ומומחה הנך בעסקיך, אבל איך לכלכל את עבודת השנורר תוכל ללמוד מפי; לולא צעקתי, כי עתה לא קבלתי איזה מטבעות כסף. – אבל הנני ערב לכם, כי גם הפקחים שבין קבצנינו אינם מגיעים עד קרסולי הלאזארונים והטשיטשרונים (מורי הדרך) הנכרים באיטליה. ולא זאת בלבד, כי גם סתם איטאלקי הוא קבצן. מרגיש אני את הגוזמא שבכלל זה ואין רצוני לפגוע בכבודם את האיטאלקים היפים והנחמדים, המשכילים והחרוצים, אבל שער נא בנפשך שאתה מתהלך ברחוב ואתה חפץ לדעת איזה מקום רחוב או בית ואתה פונה בשאלה אל אחד העם העובר לפניך, והוא משיב לך ברצון: הנני ואראך, ולפנים משורת הדין – הוא הולך לפניך ולהראותך הדרך ואתה שבע נחת, מתפעל ומתרגש למראה יתרון הידידות והמדרגה העליונה של נימוס וסבר פנים יפות, אך כהפרדו ממך הוא פושט ידו לקבל שכר. מעשים כאלה הם מעשים בכל יום – אף בוויניציה. וּוניציה בבחינה זו כאין וכאפס בפני רומי, ורומי כאין שפני ניאפול. שם הכל שנוררים, כל הולך על שתים – ורך ביחס את האורחים מושג זר ונפלא ע"ד הכנסת אורחים. הגויים אומרים שהיהודים הם “אקספלואטאטורים”, מנצלים את העם, מתמלאים מחורבנם של בריות. “אקספלואטאציה” ביחס אל האורחים כמו באטליה לא נודעה בין היהודים ולא ייאמן כי יסופר. בן הנכר באיטליה אינו בכלל אדם. הוא אך כעטין-פרה לחליבה, כרחלים עומדים לגזיזה, כענבים לסחיטה. אם אין אתה בקי בחשבון, או אם אסתניס אתה ולא נאה לך לעמוד על המקח ולדקדק בפרוטות, אז מן המשרת הראשון אשר ישא את תרמילך אחריך בבואך במסילת-הברזל ועד האחרון אשר יביא אליך את צקלונך בצאתך במסילת-הברזל – שרשרת ארוכה של רמאים קבצנים, זייפנים וליסטים ערומים חונים עליך כדור. הסגולה האחת: להתראות כאיטאלקי. “היה בן נכר באהליך ואיטאלקי בצאתך”. התהלכתי במשך שבועות עם הצייר הפולני באטובסקי שבא מלבוב. חברת צייר היא נעימה ודרושה מאד – באיטליה, בידיקיר חי כזה ראה וקדש! באטובסקי הוא צייר נודע לשם, והוא גם אדם של צורה ואיש רעים להתרועע ושיחתו שיחת תלמיד-חכם. לא שאלתי לעניניו, לעסקיו. חשבתיו כעני, כי בגדיו היו דלים מאוד, ולא אחת נכמרו נחומי על חכם כמוהו שתוכו עשיר וברו מנוול מחמת עוני. פעם אחת במשך השיחות בקשני לבקרהו בבית-הקיץ אשר לו בקרבת לבוב, אם יתעוני אלהים שמה. בלי משים נסבו עיני אל בגדיו. בית-קיץ – ובגדים כאלה! הוא הבין את קריצת עיני ויאמר לי: מנהגי זר בעיניך, שהנני לובש בגדי עניים, אבל זו היא התחבולה האחת להפטר מן הקבצנים שאינם נותנים איש לעבור ברחוב.

בגדי עני, או מבטא איטאלקי. “קוררי!” תורה מגינה על האדם. גם יודע אני שמטבעות הלירה אך משנת 1863 והלאה עוברות לסוחר, וכי “אומבארטו עם הראש הארוך” לא יקובל עוד. אם אתה מזויין בבקיאות כזאת יביטו עליך האיטאלקים כעל “גאון”, וגם לטשיטשרונים אין אני צריך. גם זו מכה אשר לא כתובה בספרינו. המנהלים שבשאר הערים הגדולות בארצות שונות הם אצילים ונדיבים לעומת מורי-הדרך שבאיטליה. השם ישמרנו מאפוטרופסותם. פעם אחת ראיתי ב“אקאדמיה” הנ“ל מורה-דרך נכנס ואחריו עדר אורחים, והוא הולך לפניהם כעתוד לפני הצאן. הם באו ללשכה ששם תלויים פלאי פלאים, והוא נגש בצעדי-און אל תמונה ישנה אחת ויראה עליה ארבעה מלאכים מרחפים באוויר ויקרא: “הדבר היותר מצויין בלשכה זו היא התמונה הנוכחית יען כי עליה תאר הצייר תחת ארבעה מלאכים – ארבעה סרטנים.”. פתרון הדבר היא: התמונה היא ישנה ומקולקלת מאד וצבעי המלאכים הפכו אדום, הוא הצבע היסודי שתחת הצבעים העליונים שהובלט לרגל הקלקול והיושן. ע”כ קבל המלומד הזה את המלאכים, פשוט כסרטנים, והעדר אשר מאחוריו עמד בחרדת פלא, ואח“כ הפכו פניהם ויצאו כלעומת שבאו בלי ראות דבר זולתי הסרטנים. איזו “מיסיס” אנגלית רשמה דבר מה בפנקסה, בלי ספק – “סרטנים נפלאים”. באטובסקי הפיל פעם אחת אימה על מורה-דרך כזה, באמרו לו במנוחה: “הלא אני בעצמי צייר, אני ציירתי את ה”פרסקים” של רפאל בהווטיקאן". בתשובה על זה השמיע מורה-הדרך את ההברה הקצרה “או!” כאיש אשר שמע דבר חדר ונפלא מאד ויקר מאד.

פגישות עם יהודי וויניציה    🔗

עשרה קבין יפיפותו של יפת ירדו לעולם, תשעה נטלו האיטאלקים. שם ברחוב הקטן אשר בין בית-המלון של בויאר ובין שוק-מארקוס לפני בית אחד התאספו המונים המונים. מה קרה שם? אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה. שם חנות לממכר תמונות, ובעל החנות הציג בחלונו תמונה חדשה למראה. העוברים והשבים, מן השוק, פועלים, ילדים, זקנים, רוכלים, משרתים אינם יכולים לעבור על פני תמונה חדשה בלי התבונן אליה. יש בקרב נפשם יופי נעלם, שמתעורר ומתפעל מכל יופי חיצון. מי שהוא ערל וכהה-החוש בדבר הזה לא די לא שלא יוקיר סגולה זו, אך גם לא יחוש את המתרומם ואת הנאצל שבה. והוא יחשוב, כי דבר זה הוא ילדות או חיצוניות, כלומר חוסר הכשרון לדון כל דבר לפי עומקו. אך באמת אין בין יופי זה ובין היופי שבניגון ולא כלום. בניגון ערך-הקולות, בציור – ערך הצבעים והמראות. הערך, ההתבוללות הנעימה, ההתאמה וההסכמה מולידים את העריבות והמתיקות.

גם סיניור לאזאר, מוכר האווזים בגיטו וואקיה (קאללי 2, מספר 35), יהודי כשר וויניציאני דואג לקיבות היהודים להמציא להם בשר אווזים, הנהו בטבעו אמן – ארטיסט גדול מן הצייר * שלמד וישמש וישתלם בתמיכת קצבה. הוא גמר את חוק לימודו וידע לערב צבעים וכל אז לא אניס ליה, ובכל זאת בטיילי עמו פעם אחת ביער ובשאלי אותו על דבר הרושם שמראה היער עושה בלבו, ענני כי לפי השערתו, כך וכך “סונז’אן” (קלאפטאר") עצים יש לכרות מן היער הזה“. הוא היה בן “סופר-יער”, ותורת היופי והציור שלמד היה רק כעין קרום דק על פני הטבע הפנימי של ברא כרעא דאבוהי. וסיניור לאזאר מוכר-האווזים ממלא את ביתו העתקות אנדרטאות ועל תיק של טלית ותפילין שיש לו, שזרה לו אשתו בהיותה ארוסתו את תבנית סאן-מארקו עם האריה. הנני מכיר שם את עוזר השמש הראשי בבית-כנסת אחד: בעל קורא, מוהל, סופר, מקצת חזן ובעיקרו צייר. הוא מצייר את הצעצועים על המכתבים הנדפסים לקריאת אורחים לסעודות חתונה וברית, וגם חורז חרוזים באיטאלקית. העיקר היא הסביבה. אנשים שגדלו ויחנכו בתוך יופי, תחת השמים ושמי שמים בהירים ויפים כאלה, למראה נטעי תפארת וצמחי הוד כאלה ובין פלאי מעשה חשב ואמן, אי אפשר שלא יהיה לאמן, למבין-אמנות. קחו את ה”רבי" מזלוטשוב, את הבטלן ממיר, את הפרוש מאיישישוק והושיבוהו לשנות מספר בוויניציה, בקאפרי, בניאפול, בשוויץ – הנני ערב לכם הי יהיה לאיש אחר, ומעינות הרגשות חדשות ייפתחו בקרב נפשו. האדם עץ השדה. הנוכל להשוות לפת כבושה אל עץ שתיל על פלג מים? כזה גם זה צמח. אבל הצמח הראשון נעקר ונכבש, והשני עומד על מקומו ויונק שפע מאדמתו ושולח את דליותיו לכל רוח.

והאיטאלקים לא במשך שנות מספר הם יושבים באיטליה זה אלפי שנים, והסביבה עם האדם שבתוכה ותנאי החיים עם כל אפני החינוך, והרשמים החיצוניים וההפעליות שבנפש במשך הרבה דורות בכוח ירושת המדות והכשרונות עזרו ויועילו להתפתחות היופי, לקולטורה אסתאטית זו. ובתוך קולטורה זו הגיטו… מקום מושב היהודים… היהדות? לא ולא! אך התבנית שנתנה הגלות, שנתנו עמי הנכר ליהדות, במקומה, ביסודה, בביתה היתה היהדות גם היא מלאה ודשנה ורעננה ותשר על הטבע ותזמר זמרות הוד ועוז. הטבע היה ישר ופשוט, חזק; הקומה היתה ישרה וגבוהה, קוממיות; הכל זקוף, גא, חזק וגם ישר. אז ניגנו הלוויים, אז שרו המשוררים שירי טבע שאין כמוהם ליופי. אחרי כן בתבנית זו או אחרת נכפפו הקומות, יתעקם היושר, רבו העקמומיות וכל דבר הוצא מפשוטו. לא גזע מחצבתנו הוא נעדר יופי, לא מבית אבינו הננו סריסים לגבי שופרי דעלמא – והא ראיה, כי גם בלחץ הקרפף ובמבואות האפלות יש ניצוצות.

ולא עתה היה הדבר הזה, עתה – כשישראל באיטליה במצבם הרוחני בתחתית השפלות, כי מאז ומקדם, ואז עוד יותר מעתה. האיטאלקים אהבו שירים והיהודים כמוהם. גם הרבנים, גם הגאונים, גם המקובלים. בין כתבי היד העברים שראיתי שם בידי הרב מ. ראיתי שירו של מקובל אחד ע“ד “הנוטל צפרניו כסדר ולא בסירוגין כמנהג הא”רי”. גם זה היה לו ענין לשיר. וגם על עניני חול שרו. מי שהתיר ומי שאסר לקרוא את שירי עמנואל – מר כאתריה ומר כאתריה. היהודי בקראקא או בלובלין מהמאה הי“ז לספירתם היה בן מקומו ומן המאה הי”ז, כמו שהיהודי הרומי מתקופת הראנאסאנס היה יהודי רומי. אם נאבה או נמאן – הננו אנשי מקומנו וזמננו וחניכי חנוכנו. יש דבר-מה שהוא יסודי לנו, שהוא צד-השווה לעמנו ולמולדתנו, דבר-מה זה עוד לא הוברר ולא נחקר למדי, ואולי גם לא ייחקר כי אם יורגש, אבל רוב המידות והמעשים משתנים לפי הסביבה ולפי החינוך וצרכי החיים. הראיות מן הפסוקים ומן המימרות אינן מוכיחות כלום. עפ"י רוב יש להם שבעה פנים, וכל אחד מורה בהם פנים לפי רוחו וגם לפי צרכו. יש אשר איננו יודע כי לפי צרכו הוא מורה ובכל זאת הצורך הוא מנהלו ומדריכו בעל כרחו.

מלאכת חוצבי מצבות בין היהודים בגיטו היא מלאכת-מחשבת לא רק עתה בנוח רוח החופש וההשכלה אך גם מאז היתה כן. חצר המוות אשר ליהודים על הלידו מלא מצבות נהדרות. ההיה פירוד והבדל בעניני הדת בין היהודי הקראקאי ובין היהודי הוויניציאני בתחילת האלף הששי? לא מאומה. אך כל אחד מהם התפתח לפי תנאי הסביבה אשר בקרבה חי ואשר נתנו לאט לאט תבנית ידועה גם למנהגיו ולדעותיו. נסו נא להעביר את היהודי הוויניציאני על דעתו ולהזיזו ממנהגו שקבל מאבותיו והייתם בעיניו כמחריבי עולם. יש אשר הוא עומד מחוץ לבית-הכנסת אצל פתח הבית ומביט פנימה בשעה שפותחין הארון ומוציאים את הספרים והוא “שולח נשיקות” בהגעת יד לפה אל הספרים ההם מרחוק. הוא עושה כן בכוונה רצוייה, והוא מאמין כי דבר זה נמסר מסיני, מירושלים וכו' וכו'. לא תועיל כל הוכחה שבארצות אחרות אין היהודים עושים כך. מה לו וליהודים שבארצות אחרות? הדבר הזה שבידו הוא יהדות. התאמרו לו את אשר כתוב בספרים? אבל ספרים ישנם רבים מאד, ומה הם ספרים? גם ספרים נכתבו ע"י אנשים במקומות שונים, וגם הם נקראים ומובנים באופנים שונים – ולו יש ספריו שלו, מסורת אבותיו החביבה עליו ממה שכתב איש אחר בארץ אחרת.

הזוכרים אתם את הערב ההוא, ידידי בוויניציה? היינו במסבה אחת בבית יהודי חכם ואוהב דעת. ביתו נווה-ישרים, תורה וגדולה, חכמה ויופי. ילדים יפים ונפלאים, פקחים וחן להם, חן עברי. זה פרט על פי הנבל, זה זמר, זה קרא פרקים. גם ארובות מילי דבדיחותא נפתחו. היה שם גם הד“ר מ. ואשתו ובניהם שתילי הזית. האשה היא בת הרב המנוח מעיר ווארונה. הרב המנוח, גדול הדור, כמעט קדוש ייאמר לו בין היהודים האיטאלקיים ואנכי לא ידעתי. אז החלו לספר הגדות, מנהגים, נפלאות ע”ד הרב ההוא ורבנים אחרים, ואנכי לא ידעתי. אז החלו לשיר שירים משירי בתי-הכנסיות את אשר יושרו בראש השנה ואת אשר יושרו – אל אלהים אדירים! – ביום הכיפורים, ואנכי לא ידעתי. היתכן? גם את אלה לא ידעת? אתה? הוי, עזרוני נא, רבותי, עם ספריכם ובקיאותכם, ועם ה“יודישקייט” שלכם, אשר נפלה לכם נחלה, אך לכם לבדכם! בת הרב מווארונה – אגדות אחרות, ניגונים אחרים – לא מהגתו הקראקאי ולא ממאזיבו’ז, כי אם מהמקום ששם גבורים “רם ויעל”, ומהמקום ששם בנוי “היכל הזהב” – שם קיבלו הדברים פנים אחרות, אותם הדברים בעצמם – אך פנים אחרות להם. ואיה הפנים הראשונות, הקדמוניות? ולבי אומר לי, כי הפנים הראשונות והקדמוניות היו דומות יותר אל התכלת שברקיע ושבים איטליה, אל היופי ואל הרוחב, מאשר אל הרחובות עצרים והאפלים שלנו.

רשמי פלורנץ    🔗

כמתוקנים שבהם

אם תאמר לאיש: הייתי בפלורנץ, אז תוך כדי דיבור ישאלך: ואת ג’יוטו ראית? ג’יוטו הוא שם צייר מפואר. זה דורות הוא בעולם האמת, אך פעליו חיים וקיימים. אם משוטט אתה, תוכל לראות מקצתם באסיזי, אך שם לא תשב. רבים מהם תוכל לראות גם בפאדואה, ושמה כתייר יהודי, הלא תסור, כי שם יש דברי חפץ רבים לנו. אך פעלי גיוטו הם יצירי תקופה אחת מתקופות חייו. בפלורנץ היה ג’יוטו יליד בית. על כל צעד אתה מוצא את מעשה ידיו. חפץ אתה בלי ספק לראות בתחלה את מבחר פעליו, ממבחר זמנו וממבחר כשרונו. הוא צייר תמונות קטנות מאד וגם גדולות מאד – הוא עסק במלאכת מחשבת משנת השתים עשרה עד שנת הששים לימי חייו – ויש דברים אשר צייר כלאחר יד ויש אשר צייר ברגש כביר.

ועתה, אם באמת קרובה מלאכת המחשבת הישנה אף מעט ללבך, הלא יודע אתה את כחה של המאה השלש-עשרה. הנני מניח שאין אתה מן החכמים הגדולים ההם היודעים מספרי קורותינו, שימי-הבינים היו “הימים אשר בהם נרדפים, אנחנו היהודים”. יודע אתה שמלבד זה עוד היה דבר מה בימי הבינים ושאנחנו בתור בני אברהם יצחק ויעקב, או בתור בני אדם וחוה, צריכים לדעת גם “דבר-מה” זה. גם יודע אתה מי היה המלך לודוויג הקדוש, ועד כמה צמצם הוא בדמות איקונין שלו את דמות המאה הי“ג. הלא נודע לך מספר קורות תבל, כי ס”ט לודוויג היה כהן פראנצישקאני וכי הפראנצישקאנים אשר בעבורם צייר ג’יוטו את תמונותיו, לפי רוחו ועצתו של דאנטא, התגאו בו יותר מאשר באחיהם באחיותיהם מזרע המלוכה. נקל לך איפוא להבין, כי ג’יוטו אשר צייר בעד הפראנצישקאנים את תמונת ס"ט לודוויג, שם אם כל מעיניו במלא כתו זאת.

בכל מדריך תמצא, כי ג’יוטו שהיה האמן הגדול בכל האמנים למלאכת הציור, החיטוב והבניה, נתבקש מאת הפראנצישקאנים לבנות את מגדל-הפעמונים ("קאמפאנילי) אשר אצל בית-הכניסה שלהם (“הדוּאוֹמוֹ”), ויבצע את מעשהו הגדול הזה בסוף ימי חייו או בדמי ימיו, ולפי זה כל תבנית מגדל הפעמונים והציורים אשר כללו את יפיו,לו המה. ובכן הרוצה לראות אחד מפעליו המצויינים של ג’יוטו, לא יוכל למצוא גדול מזה: תמונה גדולה, תמונת איש בכל קומתו, מצויירת על בנין מגדל הפעמונים שהוכן לפי תבניתו.

חכה-נא לעת מצוא: לשחר לא-עבות, קומה ממשכבך עם הנץ החמה, עם ותיקין, ולך לכניסה ההיא וכלי מחזה בידך, ככלים שאתה מסתכם בהם אל הבמה בתיאטרון, וראית מפעל אחד, ואם תספיק לך השעה, פעלים רבים. לך ישר אל הקאפּאֵלה לצד ימין, והיה בכניסתך תראה אך חלון חדש עם לוחות של זכוכית צבועים עם כיפה אדומה בתוך, והכיפה הזאת לוקחת לכל הפחות 7/8 מן האור הדרוש לך למען ראות את הדברים הראויים לראותם. חכה מעט עד שתתרגל באור הכהה ההוא, ואז הסב עיניך מן החלון החדש והארור המקלקל את רושם העתיקות, והבט בכלי-המחזה לימין וראית מקצה שתי תמונות. האחת היא תמונת ס“ט לודוויג מצויירת ע”י – ג’יוֹטוֹ? או ע“י אחד ציירי פלוֹרנץ המאוחרים אשר צייר על גבי תמונת ציור ידיו של ג’יוֹטוֹ? זאת היא מחלוקת הפוסקים. ג’יוטו אמיתי, או הגהת תלמיד – השאלה היא מעין שאלות הרבות שיש לנו בספרותנו ע”ד ספרים קדמונים ומחבריהם האמיתים או המדומים וחילופי גרסאותיהם. בכל פעם שאתה מתבונן אל תמונה ישנה מצויירת של הקיר (“פראֵסקוֹ”) – שאלה זו היא הראשונה.

יש שאין כל שאלה. שתי התמונות בקצהו העליון של הקיר מימין ומשמאל צויירו בשנים האחרונות על גבי ציורו של ג’יוטו שנמחק חציו. אך תמונת ס"ט לודוויג? נקיה מכל סיגי תיקון, או מתוקנת – נאה היא מאד, זה דבר שאין בו ספק, ועלינו להוסיף להתבונן בו.

מן המדריך נודע לך, כי הקאפּאֵלה הזאת של ה“בארדי דאֵלה ליבאֵרטה” שבה אתה עומד, היא מכוסה תמונות מעשי ידי ג’יוֹטוֹ; שהן נכבסו עד לבנוניתן ונתגלו בכל טהרתן בשנת 1853; שמוצאן מהזמן אשר בין שנת 1296 ושנת 1305; שהן מתארות תמונות מחיי ס“ט פראנציסקוּס, ושבכל צד מצדי החלון נמצאות תמונות ס”ט לודוויג הטוּלוּזי, ס“ט לודוויג מלך צרפת, ס”ט אֵליזאבאֵט האונגארית וס“ט קלארא – “כולן מתוקנות”. אחרי “הבנה” כזאת, אם בעל נפש אתה, לא תתאווה לראות את שכיות החמדה ההן. עתיקות מתוקנות הלא הן, להבדיל, כ”יקום פורקן" הריפוֹרמי. ובכל זאת טועה אתה: דבר זה ראוי הוא להתבונן אליו. הנה שנים שלשה גרגרים מדברי ימי פלורנץ: המקום אשר אתה עליו הוא עתיק מאד. הבנין הזה הוא בנוי בתכלית השלימות של סגנון הגוטים. הכניסה היא הכניסה הפראנציסקאנית הגדולה בפלורנץ. בקרבת המקום הזה עומדת כניסת הבאפּטיסטים וכמהלך חמשה רגעים מפה הכניסה הדומיניקאנית. כניסת הבאפטיסטים עומדת במקום שעמדה עליו במאה השמינית. זה הוא בנין המרכז, תל תלפיות של הנוצרות האֵטרוּרית, הנוצרות האירופית.

הנני מכניסך לכניסות, הנני מספר לך דברים נוגעים לקורות הדת הנוצרית, הנני מזכיר את קדושיה ואת בניניה – לאיזה צורך? על שפתיך מרחף “מאי קא משמע לן” שלך, אשר אמנם בו אתה יכול לבטל הכל כעפרא דארעא. אך כתר נא זעיר ואחוך. הלא שמעת את מאמר החכם: "ככל אשר ייטיב איש להבין שפות אחרות, כן יעמיק להבין אחרי כן את שפתו שלו. הוא הדין גם בדבר הדתות. כנגד מגדלי הדעה הבורחים מפני כל ענין נוגע אל דת אחרת, או נפטרים באיזה פתגם, או חוצבים להבות ודורשים נקמה, כמדומה אני שהתיחסותנו למשל, אל הכנסיות הנוצריות צריכה להיות ישרה, נכותה והגיונית. יהודים אנחנו, והחוקים והתורות אשר לנו ידועים בציונם ובהבדלם, והננו נושאים אתם כחותם על לבנו וכדגל רם בימיננו, אך עינינו צריכות להיות פקוחות מסביב, חודרות חדרי כל דבר נכבד בעם ובדת אחרת. אם אמרו חכמינו: כמקולקלים שבהם עשיתם, כמתוקנים שלהם לא עשיתם – הלא צווה צוונו לעשותם כמתוקנים שבהם ולהזהר לעשות כמקולקלים – ואיכה נדע מה עושים המתוקנים ומה עושים המקולקלים, אם נהיה סגורים וכלואים כעדר בתוך הדיר, אם לא נלמד ולא נתבונן?

קברו של גאליליי    🔗

ועתה טרם תוסיף תתבונן, שא נא עיניך וראה את שתי המצבות שבכניסה זו. המצבה אשר לפאת מערב היא ממבחר שרידי החיטוב של המאה הי"ד: דמות זקן ועל ראשו מגבעת עגולה כמגבעות אשר חבשו החכמים והאצילים לראשיהם בפלורנץ מן ש' 1300 עד ש' 1500, וכתבנות אשר ישאו עוד היום הזקנים בוואֵנאֵציה ובפלורנץ והיהודים החרדים בארצותינו. הזקן מוטל מת, על חזהו ספר, ועל הספר מקופלות ידיו ולרגליו כתובת: "גאליליי ".

זה היה אחד מאבותיו של התוכן המאיר-נתיב, ה“אפיקוֹרס” הנרדף בדורותיו, שהועלה עולה כליל על מזבח האמת, הוא האיש שעיר מולדתו פלורנץ לא נתנתהו לבוא בשעריה, עד אשר הובאה גוויתו לקברות אבותיו אחרי מותו. מסורת היא בפי תושבי העיר, כי גאליליי הזקן הזה הקבור פה היה ראש הפילוסופים והרופאים בימיו ויעמוד בראש משטרי העיר ויעבוד את עבודת המדינה, ובנו עשה “נפש” לזכרון כבוד אביו ויכונן את המצבה הזאת להגיד לדור אחרון מה פעל אביו. אין לכוון היטב את מספר השנה. אך נודע, כי תקופתה בראשית המאה הט"ו. פלורנץ היתה מלאה חכמים. הפילוסופיה היתה לוית חן למלאכת מחשבת, לחכמת הרפואה, וגם לעבודת עניני הציבור. הפילוסופים היו נטורי קרתא, ובהם התפארה קרת.

ואתה התבונן נא אל מלאכת המחשבת. אחד מאותותיה הוא, כי גם אם שן העת עושה בה שמות, מכלה, ממעטת את הדמות, גם מעט-קט אשר יישאר לפליטה הוא חותם תפארת מלא חמד. נקוט כלל זה בידך: כל עוד תוכל לראות אף אפס קצה את כולה תראה, כי היוצר אצל לכל חלק את עתרת כשרונו ואת סגולת יקר נפשו. בהתבוננך אל מפעל-חושב זה, אין אתה נזקק לחקירות ע"ד מה שגרעו ומה שהוסיפו המקלקלים “על מנת לתקן”. ידי איש לא משמשו במלאכה יקרה זו, וכשתוסיף תתבונן בה וראית, כי לא מעט נשאר ממלתעות הזמן. הפנים עודם גם עתה פני זקן בכליל השלמות, מפותחים פעם אחת, באתערותא דלעילא אחת, בצלוח הרוח על אמן-גאון ובנהלו את החרט אשר בידו בעוז. וקיפולי הכיפה, הגלילות, הדראפּאֵריות לא קווים רבים אך מעטים מראים עקבות ימין-רוממה, ימין אמן אדר, בלי שגיאה, בדיוק ודקדוק כחוט השערה.

עמוד פה, מבקר מתבונן, אצל אבן-הבוחן הזאת. פה תיבחן, פה תיווכח לדעת, אם תוכל להבין ולחוש ציור וחטוב פלוראֵנטיני, או לא. אם רואה אתה כי קו-לקו ושרטוט-על-שרטוט שבכיפה זו הם נכונים ונחמדים, שהם מקבילים אל האמת והטבה, שיש בהם נעימה יתירה, אף כי הם עשויים בקלות שבקלות, בנגיעה, כמעט ברחיפה, אות הוא כי לא חסרת רגש ותבונה לחוש ולהבין את ציורי ג’יוטו ובוטיטשאֵלי ואת חיטוב דונאטאֵלי ולוּקא. אך אם לא תראה דבר בחיטוב זה, גם בשלהם לא תראה דבר מאשר להם. באשר יחקו דוגמת בשר הגוף, או משי, או באשר יעשו מעשה-להטים בשיש (והם מרבים לעשות כן!), מה שהוא במעשיהם – במלה אחת – צרפתי, אמריקאני, או זארגון-של-סגנונים, אותו תראה, אך מה שהוא פלוראֵנטיני וחי וקיים לעד – לא תראה. אם לא תכיר את סמני הנשגב שבחיטוב המתאר את דמות האיש הזקן ומגבעתו שעל ראשו. הפלוראֵנטיני זה דבר מיוחד באמנות, והדבר המיוחד הזה לא יבואר מפני שהוא דבר מיוחד. כן גם לא יבואר הדבר המיוחד אשר בסגנון משורר גדול יוצר חזיונות ובורא נפשות בצלמן, לאמר, בצלמו הוא אשר יחזה לו הוא לבדו. רגש זה עוד לא צמח לניב שפתים וניב שפתים עוד לא גמל למען היות כלי וסימן וסמל ולציין את הרגש הנעלם והדק מן הדק. רגש זה הוא כרגש הלאום, טעם הגזע, דבר בודד לו, דבר נשגב מן השפה ומן הגדרים והכינויים ועמוק מן מטבעות השמות העוברים לסוחר בשוק הדברנים הגסים החפצים לכלוא את הרוח בחרצבות ולשים את הטעם בסד המלים השפלות. טעם פלוראֵנטיני – חידוד עברי – נסו נא לנתח את הדברים האלה באזמל לפצלות חלקיהם!

יצירה וחיקוי    🔗

ובמעשה חוצב זה יש יותר מן תבנית הזקן והכיפה שעל ראשו ופלאי קיפוליה. הזקן מוצע על בד יריעה מרוקמת, חצובה בשיש. הרבה מן הקנים הדקים מן הדקים, יען היותם בולטים היטב, ראֵליאֵף גבוה, כאשר ייאמר בשפות העמים, עודם ניכרים ומובהקים. המקלעות ותבנית כוס פרח שושן כולן שלמות ושכולה אין בהן. ואם תשפיל עיניך לראות את דמות פטורי הציצים אשר על הקרנות, אז תדע, על פי המראה הזה לבדו, מה מלאכת הטוב יקרה, ומה היא דרושה להיות תמיד בכל התקופות ובכל שינויי הטעם, מימי יוון הקדמוניה ועד איטליה החדשה. אם תעבור בכל בתי המשכית אשר באירופה לא תמצא אף באחד מהם דוגמת מלאכת חוצב אשר לא עשה מעשה להטים בשיש. ועתה הבן נא במראה הזה למען דעת מה חטוב ומה יופי וגאון.

כבר מלתי אמורה, כי גאליליי הזקן מוטל מת על יריעה מרוקמת, אך אין היריעה ככל היריעות. לו היתה כדוגמת היריעות האחרות, אזי ברגע אשר נגשת אליה, אחרי סקירה ראשונה, קרא קראת: האח, מה נאה יריעה זו, אין מראה כמראה אבן ושיש מפותח, כמעט אני נפתה לאחוז בה ולחבטה מפני האבק. יריעה אמיתית! אבל האמן לי, בכל פעם שאתה נפתה ומתעורר לקרוא קריאה זו, מלאכת החיטוב היא גרועה וזולה. אתה חושב לתומך שדבר זה הוא קשה כקריעת ים-סוף, ואמנם אין לך דבר שאמנים דשים בעקבם כמלאכת חיקוי, קיפולים, דראפּאֵריות, בשיש. אמן גדול לעולם לא יעשה את הריקמה הזאת. אין שעתו ואין דעתו פנויה למלאכה זו. אם יש צורך, הוא מוסר את העבודה לנערו של הבונה העוזר על ידו. חוצב אשר שאר-רוח לו לתאר פני אדם בשיש, הדבר היפה ביפים והקשה בקשים, הדבר היותר נאצל, היותר נפשי, היותר קשה להגשם, לא יטפל בחיטוב דברים מן הצד, או יעשה זאת לפעמים בריהטא של גאון כלאחר יד, או באופן דמיוני, נאצל, לפי רוחו הוא, ולא באופן חיקויי, כצייר יוצר, ולא כפוטוגראף מעתיק.

אך אם רעיונו השליט בו, רעיון היוצר יעוררהו, יתקפהו – כי רעיון היוצר האמיתי לא ידע רחם ולא ידע הנחות, אך הוא עריץ ותקיף מכל תקיפים – להראות את כל עוז ההפך והניגוד בין התבנית הראשית, התמונה המרכזית, ובין "שטח היסוֹד “, כפי המושג הציבורי, ע”י תשבץ של קווים אורנאמנטיים, קנים של קישוטי-בנין, אז ירקום לכם יריעה, או יטע עץ, או יציץ מתוך השיש גבעולי שושנים, מקלעות פרחים ופטורי ציצים, יפים כמעשי-אלהים, וכל זאת יעשה אך דרך אגב, בשביל צורך הקישוט, בשביל הוציא אור את הרהורי היופי שבלבו, ולא בשביל החיקוי. ואולם מעשיו אלה ידמו לטבע מאה מונים יותר מן החיקוי המדוייק שבמדוייקים.

כן, אחי, חשבתי בעמדי על יד מצבת גאליליי הזקן ובהזיני את עיני מהמפעל הפלוראנטיני האמתי ההוא. ואמרתי אני עם לבי: יצירה – וחיקוי. החיקוי יהיה לעולם מעשה קוף, החיקוי באמנות או בחינוך עם; הוא יחתר להתדמות ולעולם לא יתדמה. רק מן היצירה הפנימית יוצא לפעמים הדבר הדומה תכלית דמיון, הדבר החי והקיים.

ראו נא את המקלעות ואת השליבות. אין חיטוב אורנאמנטי דק וקל מזה. ועתה פנו לפאת מערב וראו, איך מלומד מומחה מחקה מעשי אמן. למד הרבה, עבד הרבה, טרח, יגע ביושר ובאמונה, אבל אין אדם משים עצמו אמן. ובשובכם אל ה“קאפּאֵלה” של ג’יוטו פנו נא לצד שמאל וראיתם מעל לדלת הצפונית את המצבה המפוארה של מאראספוני מלאכת דאֵזידאֵריו מסיטיטינאני. המלאכה יקרה, אך הקיפולים עשויים בדיוק. ראו, מה אני יכול לעשות, ראו כי גברא רבה אני – כן הם צווחים ככרוכיא. כלו תפל, המוני, לא פשוט, כי יש פשוט גם בנשגב, אך שפל ועשוי! ותחת רגליך, במקום שאתה עומד עליו, עוד פרושים לוחות מצבה, והם הרצפה והלוחות מעשי אמנים מהתקופה הטובה, ואם עין בחונה לך, וחכך יטעם טעם, וראית בזה מה בין אמנות אמיתית ומזוייפת, ואם רוח בך לראות את השפל שבאפודת מסכת המלאכה החדשה וצפוי משבצותיה ואת הנשגב ביופי ויקר-תפארת זה, הנה ינקה נפשך מזיוו ג’יוטו ועוד אליו תשוב, אחרי אשר תנוח, ולפי שעה אל תעמיס על נפשך משא רשמים מרובים. עבור והתבונן אל אך תבנית הפרש היפה ואל הקווים הגוטים של הפחתות או הנישכות (“נישאֵן”). גם אלה מעשי ראשונים", כל קו פה לא יסולא בכתם אופיר, כל חבור והרכבה – מהיכל היופי, בלי גיבוב הידורים, בלי גהוץ ובישום, נטית ישרים ואלכסונים, מפיקת עוז וחדווה – פה אין אמונה, אין קנאה, אין הבדל-דת, פה פועל חוק אתדבקות רוח ברוח (סוגסטיה), רוח האמנים הראשונים תנוח עלינו למראה פעליהם.