רקע
גרשון שופמן
שלשתנו

ביתנו הקטן עומד באמצע השדה. שממה ובדידות. ולא ניחא באמת נעשה, כשאשתי נסעה פעם לבקר את הוריה שבכרך הרחוק, בקחתה גם את בננו, בן־השש, עמה, ואני נשארתי עם ילדתנו בת־השלוש.

זו השתובבה, כדרכה, כל הערב, וכשהגיעה שעתה, השכבתיה במיטת־הרשת שלה, והשתדלתי, ממלא תפקיד אם, לישנה. אבל גם במיטה לא נחה ולא שקטה, והוסיפה להשתולל, לשיר ולצחוק.

אז נזכרתי בסגולה בדוקה אחת. הוצאתי מן הארון את בּוּבּתה היפה, זו שנקנתה לה לא כבר ליום הולדתה. הכנסתיה אליה, אל תחת שמיכתה, ואמרתי:

– חבקי נא את ילדתך זו, כּסיה היטב בשמיכה, שלא יהיה קר לה, וישנתן שתיכן יחד. כך!

היא לפתה את הבּוּבּה באהבה רבה, אימצתה אל לבה, וכששבתי אליה בעוד שעה קלה, כבר מצאתיה ישנה. עצבות ורחמים תקפוני, בדידותי הוכפלה – ועודדו את רוחי משהו אך… עיני הבובה הפקוחות.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות