רקע
עמוס קינן
סיפור מינכן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: כתר; 1989

הגעתי למינכן עם קצת כסף שחסכתי. אני זוכר בדיוק את התאריך, אם כי הוא לא חשוב ואין לו משמעות. ה־3.11.79.

הגעתי ב“לופטהאנזה” מפאריז. נרשמתי במלון קטן, שאת שמו קיבלתי מאחת הדיילות במטוס.

באתי ללמוד לאפות לחם. אני טבח לא רע, בעצם באמת טבח לא רע. אבל לחם זה סיפור אחר, וחשבתי שגרמניה היא המקום ללמוד בו לאפות לחם.

גרמנית אני מדבר ככה־ככה, אבל לא רע. בשנות נדודי בעולם, למדתי לדבר ככה־ככה כמה וכמה שפות. אי אפשר בלי זה.

העסק של אפייה הוא לא כל כך האפייה עצמה, כמו הבצק. לקחתי אלי לחדר את כל העיתונים של מינכן, עיינתי בספר הטלפון, ורשמתי את מספרי הטלפון והכתובות של כל המאפיות בעיר.

קמתי בבוקר ואכלתי ארוחת בוקר. הלחמניות היו נהדרות. אלה הלחמניות שאני רוצה ללמוד לאפות. צלצלתי למאפייה והצעתי את עצמי כשוליה. צלצלתי לעוד כמה מאפיות, אף על פי שידעתי שהראשונה, תקבל אותי.

אני רוצה ללמוד אפייה, אמרתי לאופה הראשי, שאתו דיברתי בטלפון.

מדוע, שאל האופה.

אני אוהב לחם, אמרתי.

נעים מאוד, אמר האופה, שמי יורק – אני פולני מפוזנן, שהיתה פעם עיר גרמנית. אתה תשלם חודשית, ובעוד שלושה חודשים תדע לאפות לחם, או שתלך לחפש לך עיסוק אחר.

תקענו כף, נתתי לו דמי קדימה והתחלתי לעבוד.

יש חדווה גדולה בלישת בצק, בטפיחה עליו, ויש חדווה גדולה, כאשר הבצק תפח פעמיים, לצור אותו לכיכר לחם, או ללחמנייה, להכניס אותו לתנור, למרוח אותו לפני כן במה שצריך למרוח, ולהמתין בסבלנות עד שמהתנור החם, יֵצא לחם חם.

בעצם, לא באתי למינכן כדי ללמוד אפיית לחם. באתי כדי לרצוח.

כמו הרבה בני אדם, בני גילי ובני דורי ובני הדורות שקדמו לי, גם אני הרגתי בני אדם. זה קרה במלחמות צודקות יותר או פחות, על פי מידת הצדק הגדולה או הפחותה יותר, של מלחמה בדרך כלל – שהרי במרבית המלחמות, גם זה הבא עליך להורגך, צודק או לפחות בטוח, שהוא צודק. אבל זאת הפעם, לא באתי להרוג. לרצוח באתי.

הגובה שלי בינוני. עיני ירוקות, ואני נוטה להשמנה. בתקופה שאני מספר עליה, הייתי בן ארבעים וארבע. מאשתי התגרשתי בגיל שלושים ושבע והשארתי אותה עם שני ילדים. שמה היה עלמה. היא נשארה עם הדירה לאחר הגירושים, ומדי חודש קיבלה ממני מזונות דרך הבנק.

הסיבה לגירושים הייתי אני. אשתי לא חלמה מעולם שיום אחד נתגרש. היתה בינינו התאמה מלאה. עד לגבול מסוים. לא בגדתי בה יותר משבגדה בי, נהנינו ביחד מהדברים הגורמים הנאה לבני אדם בחייהם, אהבנו את ילדינו והיה לנו חוג ידידים. מה שגרם לנו לפירוד, היה סיוטי הלילה שלי.

הייתי צועק בלילות. עד שיום אחד, בצנעה, ביקשה לישון בחדר לחוד. לא שאלתי אותה מה צעקתי בלילות, והיא לא אמרה לי. פעם אחת, לאחר זיון, לפני שברחה אל החדר שלה, התעוררתי מהצעקה של עצמי.

נבהלתי.

בבוקר אמרתי לה שעלינו להיפרד. היא בכתה, אבל לא מחתה ולא ניסתה להניא אותי מכוונתי. כאמור, הכול הוסדר ברוח טובה, דרך עורך דין ודרך בנק, וגם ברגע זה אין מה לדאוג לה או לילדים.

מה שטוב במינכן, זה הבירה. לפני כן, לא הייתי משותי הבירה – נהגתי לשתות משקאות כבדים יותר. ויסקי, קוניאק, ודומיהם. אבל מינכן לימדה אותי שגם בירה, כאשר אתה שותה אותה בכמויות וללא הרף, עושה לך משהו.

את השורות האלה אני כותב במלון “הילטון רעמסס”, בקאהיר. מהחלון נשקפת ההמולה הלא נלאית של גשרי הנילוס והכבישים המובילים אל גשרי הנילוס והמון־האדם הצועד ברחובות קאהיר, בתוך אבק נצחי הנהפך לבוץ נצחי, ואני מספר את זה כדי להעניק אמינות לכל מה שאני עתיד לספר להלן. איש מהאנשים שאני עתיד לפגוש בקאהיר עוד מעט, בחדר־פגישות שהוזמן לצורך זה, אינו מעלה בדעתו את הסיפור האמיתי שלי – אבל, האין זה כך בדרך כלל, אם לא תמיד?

כעבור שלושה חודשים ידעתי לאפות לחם וחיי התנהלו, אם אפשר לומר כך, על מי מנוחות.

שכרתי לי בית קטן, עם גינה קטנה וגדר גבוהה, כעבור זמן מה. יורק, הפולני הגרמני, מצא לי אותו. הייתי ממשיך להיפגש מפעם לפעם עם פקידת הקבלה של המלון ועם הדיילת שהביאה אותי לשם, אבל פחות ופחות. גם היחסים בין השתיים הידרדרו – אין לי מושג מדוע – אבל בעיר כמו מינכן לא קשה למצוא ידידים. היה לי נחמד ושמח בבית הקטן שלי.

כאשר ידעתי שאני יודע לאפות לחם, קניתי לי תנור גדול.

את התנור שקניתי, לא ניתן לקנותו בחנות. בעזרתו של יורק, הזמנתי אותו בבית חרושת לתנורים.

יותר גדול מתנור ביתי, בהחלט יותר קטן מתנור של מאפייה. הגרמנים טובים ודייקנים בכל דבר שהם עושים ואינם עושים שום דבר שבו אינם טובים ודייקנים. בוקר אחד הגיע התנור אל ביתי כפי שביקשתי.

חשבתי הרבה על הצעד הבא, עוד בטרם הגיע התנור. אינני מאמין בשום חזרת־דמה, תמיד האמנתי רק בטבילת אש חיה, רק בעשייה האמיתית ללא הקדמה של כאילו.

במינכן, כמו בכל עיר רגילה, נוהגים הורים להרשות לילדיהם לצאת מן הבית אל הרחוב, כאילו היה הרחוב מקום בטוח. כאילו ביתו של אדם, הנו מקום בטוח.

יצאתי אל שער הבית הפונה לרחוב, וחיכיתי.

העבודה במאפייה מתחילה בחצות, ומסתיימת בשבע בבוקר. קרוב לשעה שמונה, מתחילים הילדים ללכת לבית הספר.

ילד עבר, משחק בכדור. קלטתי את הכדור, כדררתי והחזרתי לו מסירה. הוא החזיר לי מסירה, המשחק מצא חן בעיניו. את המסירה הבאה החטאתי, והכדור נפל לתוך החצר שלי. מבלי להסס, קפץ הילד אל תוך החצר לתפוס את הכדור.

סתמתי את פיו וגררתי אותו אל הבית. בתוך הבית, המשכתי לסתום את פיו עד שנחנק.

את גווייתו הקטנה כל כך, הכנסתי לתנור והפעלתי אותו. יכולתי לחשוב על כל מיני דברים, אבל לא חשבתי. כתום שתים עשרה שעות ומשהו, נותר רק אפר ממה שהיה ילד ששיחק בכדור בדרכו לבית הספר.

המשכתי את חיי כרגיל. את התנור קניתי, בין השאר, כדי להרוויח קצת כסף מהצד. אפיתי לחמניות ולחמים מיוחדים, מחלה יהודית ועד לחם אורגנו או אניס איטלקי, שאותם סיפקתי לכמה מסעדות. בערבים הייתי יוצא ללגום בירה, הולך לקולנוע, סועד בחוץ, או שהייתי מארח בביתי ידידים וידידות.

כעבור כמה שבועות, הזדמנה לי ילדה שהלכה לבית ספר. היא לא שיחקה בכדור וכך פשוט, בתנועה אחת, חטפתי אותה והעפתי אותה אל מעבר לגדר. מיד רצתי ונכנסתי פנימה אל החצר ועד שהצליחה לקום, המומה, חנקתי גם אותה.

איש לא הבחין במאומה. שוב באו ימים שקטים.

מי שבא לרצוח, ולרצוח לאורך זמן, אסור לו לתכנן את מעשיו. רק הבלתי צפוי, רק המיָדי, רק הם יכולים להצליח. כל מה שאתה תתכנן עד לפרטי הפרטים, לא יצלח. משהו ישתבש. מי שבא לרצוח, צריך פשוט להיות מכוּון לכך, ולהשתמש אך ורק במקרה העיוור, וכהרף עין.

מעולם לא היה לי הרבה כסף. משום מה, במינכן הצלחתי. כעבור חצי שנה בלבד, כבר פתחתי מאפייה משל עצמי.

הגרמנים אינם נוהגים לאפות להם אורגנו. וכל זמן שנהגו לאכול רק מן המטבח הלאומי שלהם, כל חזיר למינהו, לא נזקקו לו. אבל, לאחר המלחמה ולאחר שנות השפע, החלו גם הם להתאוות אל המטבח המעולה. לחם האורגנו שלי עשה אותי לעשיר.

קניתי לי וילה, לא גדולה, בשוואבינג. העושר, שנכפה עלי בהיסח הדעת, הסב לי דאגה.

קשה מאוד לאיש אמיד, להישאר אלמוני. על פי חוק שלא נכתב, יש אורח חיים מסוים שעליך לאמץ לעצמך, אם אינך רוצה להיראות מוזר – והרי הדבר שלשמו באתי הנה, מחייב בעיקר שלא להתבלט. איש אמיד, חייב שתהיה לו וילה. אבל הוא חייב גם בחוג ידידים. וגם בקשרי אהבה. עליו לגור עם איזה נער בדירתו, אם זאת נטייתו, או עם נערה.

כך שלמעשה נותרו לי רק התקופות הקצרות, שבין נערה מזדמנת אחת לנערה מזדמנת אחרת.

את הווילה ריהטתי בטעם מודרני, בעזרתה של מעצבת שהתגוררה אתי קרוב לחודשיים. התנור הושם במרתף, שכן ההובי הפרטי המוצהר שלי, גם לאחר שהתעשרתי, היה לאפות לחם מאוד מיוחד, אישי, למכירה לאירועים מיוחדים.

נולדתי בתל אביב. אין לי סיבה להתעורר בלילות בצעקה. אם אני מתעורר בלילות בצעקה, אין לזה קשר, כפי הנראה, לעובדה שנולדתי בתל אביב, אלא לעצם העובדה שנולדתי.

באלוהים לא האמנתי אף פעם. בטעם ובמשמעות של החיים, חדלתי להאמין מאז היותי בן עשרים ומשהו. ואף על פי כן, מדוע אני מתעורר בלילות, ורואה את עצמי בדמותו של ילד המובא אל תאי הגאזים ומשם, את גופתי הקטנה מובילים להישרף בכבשן.

מדוע הסכמתי למחות את ילדַי שלי, שאותם אהבתי כמו כל אב האוהב את ילדיו, מזיכרוני.

אין לי הסבר למעשי, כשם שאין לי הסבר לתחושתי. בסך הכול, אני איש די נאור, אפילו למדתי באוניברסיטה מבלי לסיים את לימודי. אין לי שום ספק בטיבו של המעשה הנורא שבאתי לעשות ושאותו אני עושה. חשוב לי מאוד, מבחינתי, לדעת שאת המעשה הנורא הזה אני עושה על דעתי בלבד. שאיש לא נתן לי פקודה או הוראה. שאין בעולם שום מסגרת שלה אני כפוף במחויבות כלשהי, אם בשל אמונה באידאולוגיה, אם בשל פחד, אם בשל הרצון להידמות לכולם ולעשות מה שעושים כולם. חשוב לי מאוד לדעת שאין שום טעם ושום משמעות במה ולמה שאני עושה. שאין לזה כל הצדקה ושאין בזה כל תועלת. אני אפילו מודע לשימוש הנורא שאני עושה במלה הנוראה הזאת, תועלת. וכי מה תועלת יכולה להיות במותו הנורא וחסר השחר של ילד חף מפשע.

ובכל זאת, עובדה היא שכאשר חייתי חיי משפחה שלווים ומאושרים בתל אביב, הייתי מתעורר בלילות בזעקה עד שאשתי נאלצה לישון בחדר לחוד ועד שנאלצתי להיפרד ממנה ומכל מה שהיה יקר לי.

כשם שעובדה היא שעכשיו במלון “הילטון” בקאהיר, ביישוב הדעת, אני משחזר את שנותי במינכן, ללא כל ניסיון להעלים, ליפות או לטשטש ולוּ פרט אחד בכל המעשים שעשיתי.

אבל, וחשוב לי לומר זאת: גם ללא כל ניסיון להבין מה עשיתי ומדוע, או להסביר מה עשיתי ומדוע. ואגב, בדרך כלל, מה שאי אפשר להבין ממילא לא ניתן להסביר.

בביתו של יורק, שאתו התיידדתי סתם כי כך יצא וכך היה נוח, הכרתי פעם איזו קרובת משפחה רחוקה שלו.

ההתחלה היתה כמו כל התחלה אחרת. היא עברה להתגורר בדירתי ובסך הכול היה לנו די נחמד.

לא היה בה שום דבר מיוחד, ובכל זאת יום אחד גיליתי שנקשרתי אליה.

לימים, נולדה לנו בת. וזה אומר שחדלתי להתרועע עם נערות מזדמנות, לפחות לא בביתי. כאשר היתה בתי בת שנה, החליטה חברתי לחיים לנסוע עם הבת הקטנה אל הוריה, לסוף שבוע.

ביום שלפני הנסיעה, הודעתי שאני יוצא בענייני עסקים ואחזור רק בלילה. חבשתי על ראשי פיאה נוכרית, הרכבתי משקפי שמש, שכרתי לי מכונית ונסעתי אל פינת יער קטנה שכבר מזמן שמתי עליה עין. את המכונית השכורה השארתי ביער וחזרתי ברכבת.

כאשר חזרתי הביתה, כבר היו האם והבת שקועות בשינה. חנקתי אותן בשנתן.

את הגופות העמסתי במכונית המשפחתית. נסעתי לפינת היער, רוקנתי כמה מכלי דלק אל המכונית, הבערתי אותה והסתלקתי במכונית השכורה. בפינת רחוב צדדי החניתי אותה. למחרת, שוב בפיאה נוכרית ובמשקפי שמש, החזרתי אותה.

כעבור יומיים, צלצלתי אל הורי חברתי לשאול אם הכול בסדר. הן לא הגיעו, אמרו לי ההורים המודאגים. הלכתי למשטרה והודעתי שביום זה וזה יצאו אשתי ובתי במכונית לכפר זה וזה, ולא הגיעו. כמה ימים לאחר מכן הוזמנתי למשטרה. קצין אדיב ביקש ממני לשבת ואמר שעלי להתכונן לבשורה קשה.

בכיתי. רופא נתן לי זריקת הרגעה. חזרתי אל ביתי.

בלילה, התעוררתי בזעקה. שוב הייתי ילד, שהובל אל תא הגאזים ואשר ממנו, הובלה גווייתי הפעוטה אל המשרפה.

אנשים רבים באו לנחם אותי. המשטרה לא הצליחה למצוא את הסיבה לאסון ולא את האשמים. לאט לאט חזרו חיי אל מסלולם הרגיל.

לא כל כך בדיוק. כי מהו מסלול רגיל. מסלול רגיל אינו הדרך שאתה עושה יום יום מהבית לעבודה ולהיפך. הוא הדרך שאתה עושה בין הלידה והמוות. מסלול חיי, ואולי הדבר רגיל, התרחב, התפשט, והחל כמעט לצאת משליטתי.

בהתחלה באו עסקי המסעדות. כמה מאפיות אתה יכול להחזיק ולנהל וכמה לחם אתה יכול לאפות בעצמך. הגעתי למסקנה שאם ארכוש מסעדה, ובה יאכלו בין שאר דברים גם את הלחם שלי, אחסוך את פער התיווך.

יש כמובן סכנה בהתרחבות, ומקובל שמי שהתמחה בענף מסוים, מוטב שיישאר ויתרכז בו. אבל אני, כפי הנראה, אינני כזה. לא תאוות הבצע והצבירה היא המניעה אותי, כך אני מאמין, אלא איזשהו יצר עשייה, תאוות חיפוש האתגר, אותו הבדל דק מן הדק שבין הידע הקיים ובין הסקרנות אל הלא־נודע.

את המסעדה הראשונה פתחתי בחגיגה נאותה. היו שם ראש העיר, מיניסטר אחד או שניים, והיתה העיתונות וכמובן, הטלוויזיה.

למסעדה קראתי “שלום 1”. דווקא בעברית. המלה ידועה במקורה בעולם כולו.

כעבור שנה או פחות, כבר היתה בבעלותי רשת לא קטנה של מסעדות. לזאת של פרנקפורט קראתי “שלום 2”. וכן הלאה. כאשר הגעתי אל “שלום 12”, עצרתי. אולי אין ממש באמונות תפלות, אבל לך תדע, וממילא כבר התרחבתי די והותר: 9 מאפיות גדולות, 12 מסעדות, וגם המאפייה הפרטית האקסקלוסיבית שלי בבית, אולי די בכך. אולי די בכך לפי שעה.

חוג מכרי התרחב בהכרח. למען המזל, שמרתי תמיד על ידידותי עם יורק. אפילו הפכתי אותו לשותף, לא גדול אבל בהחלט לא קטן, בעסקים שלי. גם את הדיילת הזכורה לטוב שהביאה אותי למינכן, גם את פקידת הקבלה במלון הראשון שבו גרתי, לא שכחתי. שתיהן עובדות בכירות אצלי. אבל מי שמגלגל כספים רבים כל כך, זקוק לתומכים פוליטיים.

מי שזקוק לתומכים פוליטיים, חייב לתמוך בתומכיו הפוליטיים. וכך, לאחר שביקשתי וגם קיבלתי אזרחות גרמנית, התחלתי לתת ולקבל שירותים.

קניתי לי אגם קטן באוסטריה, בגובה 2,100 מעל פני הים. על ראש הר קירח. לא פעם, בטיסותי מתל אביב לאירופה, ראיתי את האגמים הקטנטנים הקירחים האלה, ותמהתי מי נהנה מהם. בעמל לא מעט ובכסף גדול, בניתי ליד האגם בית מפואר, מנחת להליקופטרים, תחנת כוח, כל מה שדרוש לחיים עצמאיים בגובה, וכמובן אנשי תחזוקה ואבטחה.

הייתי מארח חברתי. תמונותי היו בעיתונים באירועים שונים, מפתיחת תערוכת תמונות או יריד, ועד בכלל, והדברים הרי ידועים.

שכבתי עם נשים יפות.

תרמתי למוסדות ציבור.

גם תנור בניתי לי שם. בימים שבהם אני המארח, אני הוא גם האופה. זכרתי את שר האופים של פרעה מלך המצרים, וכך, בעצם, חשבתי על עצמי.

ממסעדות, נהוג לעבור למזון, בדרך כלל. חוקי הכלכלה דומים לחוקי הטבע, ומה שנקרא בטבע שרשרת המזון, עובד גם בכלכלה. סרטנים ירודים ואצות, נאכלים על ידי זחלי־חרקים, על ידי דגיגים וכיוצא בהם, אלה מצדם נאכלים על ידי טורפים גדולים מהם ובסופו של דבר, גדול הטורפים נאכל על ידי רימה ותולעה.

ענף המזון הוא דבר שאין לו התחלה ואין לו סוף. באותה שרשרת מזון שעליה דיברתי האדם הוא, ללא ספק, גדול הטורפים.

נכנסתי לענף המזון.

בגרמניה אוכלים חזיר. מי שרוצה להאכיל בני אדם בגרמניה, חייב קודם לכול להאכיל את החזירים. האדם, אמר פטר הגדול, צאר הרוסים, אינו חזיר – האדם מסוגל לכול. וכך, התחלתי להאביס חזירים. את החזירים הפכתי לבשר חי, לנקניקים, לנקניקיות, לחזה מעושן, למה לא. רכשתי חוות לגידול חזירים, שאותם האכלתי בעיקר בפסולת המאפיות והמסעדות שלי. הייתי חייב להיכנס לענף המזון כשם שהייתי מוכרח להיכנס לענף המסעדות, כי כך חתכתי את פער התיווך. וכך, אותה שרשרת מזון שאני כל כך מדבר עליה, סיפקה לי את המִחזוּר ההכרחי, והרי אין שרשרת מזון ללא מִחזוּר, בטבע כמו בכלכלה.

שכבתי עם נשים יפות עוד יותר. תרמתי יותר למוסדות ציבור. נתתי שם יפה לאגם שלי ולכל מה שמסביב לו: “שלום 13”. כאן, בגובה זה, כל כך קרוב לאלוהים שמעולם לא האמנתי בו, חדלתי להאמין גם באמונות תפלות. ליתר ביטחון, הזמנתי בסכום נכבד מאוד מזרקה של אחד האמנים הקינטיים שבאופנה.

המזרקה, העשויה בדמות ראש־חזיר, יורקת תערובת של אש ומים. ראש־החזיר סובב על צירו ללא הרף וכאשר הוא מסתובב, הוא נהפך לדמות מכונפת על פי חזונו של הנביא יחזקאל, חזון המרכבה. שש כנפיים לחזיר, הנהפך לאריה, לנשר, ולכל החיות, למעט השור.

כמובן, לא שכחתי אף לרגע, לשם מה באתי. באתי לרצוח. אבל, עסקי שגדלו והתרחבו, הנסיעות התכופות שלי, כל אלה לא הקלו עלי. בכל זאת, מצאתי הזדמנות אחת לפחות, לנצל את התנור שהקמתי ב“שלום 13”.

האגם, כאמור, גבוה מאוד. ההר שהאגם הוא השקע שלו, הוא מצוק תלול בגובה של 1,000 ומשהו מטרים, היורד באיום אל העמק שגם הוא בגובה לא קטן, מעל פני הים. יום אחד אירחתי את שר הבינוי של נורדריין־וסטפאליה, את רעייתו ושני בניהם הקטנים.

הבן היה בן 9, נער נבון ויפה. הבת היתה בת שנה אחת בלבד.

חנקתי את הבן. אבל לפני שהכנסתי אותו לתנור, ביתרתי אותו: עצמות לחוד, בשר לחוד. את העצמות, בלילה, גלגלתי מראש הצוק למטה. ידעתי, על פי שרשרת המזון: קודם יבוא הנשר ויאכל את הבשר, שאיננו. אחריו יבואו כל הדורסים למיניהם, ויאכלו את השאר עד שיבוא הפרס, יפצח את העצמות ויאכל את המיח.

את הבשר שרפתי לאפר בתנור. את העצמות, שאותן טרחתי לגלגל מראש המצוק, גילו החוקרים ואנשי צוות החיפוש כשהן נקיות מאוד, מפוצחות וחסרות־מיח. שרשרת המזון פעלה.

ידעתי כמובן שמישהו חכם יגלה קשר בין היעלמותו של ילד, שהידרדר ממצוק, ובין מותן העצוב של אישה וילדה בפינת יער. אבל ידעתי שאין הרבה אנשים חכמים ושאם וכאשר מישהו חכם יושב במקום שבו אמור חכם לשבת, עליו נאמר, חכמת המסכן בזויה.

לאחר מכן, באופן הטבעי ביותר ועל פי חוקיה של אותה שרשרת מזון, הגעתי אל עסקי הנשק.

באחד מבתי המרזח של מינכן, התרועעתי עם איש מסוים.

בן שישים ומשהו. הכרתי אותו רק בשמו הפרטי הרגיל כל כך, היינץ. כעבור חודשים של בירה מזדמנת, ידעתי גם את שם משפחתו הרגיל כל כך, לאופר.

כעבור כמה חודשים וכמה שבועות, ידעתי שהיה קצין גבוה בס.ס.

כעבור זמן מה, ובדרכים משלי, נודע לי שהיה בצוות הפיקוד של אחד ממחנות ההשמדה.

היינץ לאופר ידע כמובן מאין אני, כי לא הסתרתי את מוצאי. אני מניח שידע לנחש שיש בידי אמצעים לגלות את עברו. לא הייתי מתעניין בו במיוחד אילו פגשתי אותו רק בבתי המרזח, אבל בכמה קבלות פנים שהזדמנתי אליהן, היה גם הוא. הוא היה איש שיחה לא בלתי מעניין, ואיש עסקים אמיד מאוד. פעם פנה אלי ישירות ואמר שברצונו להציע לי עסקה.

אתם הישראלים, אמר לי, חיים על חרבכם ועל שכלכם. נשק הוא המלה של היום. העולם לא נעשה עשיר מיום ליום, ידידי. כך אמר לי, וקרא לי ידידי. ובעולם עני, המשיך, החלום אינו ברֵכת שחייה. החלום הוא רובה אוטומטי. תן להם רובים, אמר, ותתעשר.

אני כבר עשיר, אמרתי.

לא מספיק עשיר, אמר.

מדוע אתה רוצה שאהיה עשיר, שאלתי.

כי יש לך תנופה. ואל תדאג לי, אני מתכוון בהחלט להתעשר על ידך. אינני אלטרואיסט, הה הה הה.

אחשוב, אמרתי.

מה ההצעה, שאלתי בפגישתנו הבאה.

הה הה, צחק, את ההצעה תציע אתה, הרי כבר חשבת והרי כבר יש לך הצעה.

אבל אם אני המציע, תמהתי, אין לי צורך בך.

יש לך צורך בי. לך יש בוודאי אסטרטגיה שכבר חשבת עליה. אבל אין לך ארגון. לי יש ארגון.

איזה ארגון, שאלתי.

הוא לא ענה, רק צחק.

הנה האסטרטגיה, אמרתי. הייצור אינו יכול להיות באירופה, ולא בשום מדינה דמוקרטית. ייצור הנשק חייב להתבצע באחת מארצות העולם השלישי.

יש ארץ, אמר, יותר מארץ אחת. למשל, ארגנטינה. או פרו, או צ’ילה.

פרו, אמרתי.

אתה המשקיע, אמר. אי אפשר להתחיל בפחות מ־200 – 250 מיליון דולר.

אין לי סכומים כאלה, אמרתי.

תשיג, אמר.

ואז, שאלתי.

את הארגון ואת כל התשתית הפוליטית המסובכת, אני לוקח על עצמי.

צריך לקנות בנק, אמרתי.

חשבתי על זה, אמר. אתה לא תוכל לקנות בנק בגרמניה. אני אוכל.

ההשקעה שלי תהיה הבנק, אמרתי.

כן ולא, אמר. לבנק יספיקו לך כמה עשרות מיליונים. אתה מוכרח לגייס, דרך הבנק, את כל הכסף השחור שאתה מכיר בעולם.

אני לא כל כך מכיר, אמרתי.

אני מכיר. אני אפגיש אותך עם כסף שחור, אתה תחתום על העסקות, אני אקח את הארגון ואת כל השאר.

איך תהיה ההתקשרות בינינו, שאלתי.

אני מאמין לך, אמר בפשטות והושיט לי יד.

כעבור כמה חודשים, היה לנו בנק.

בנק חשבתי ממילא לקנות, ללא קשר לעסקות נשק. גם קניית הבנק היתה חלק מהנוהג שאימצתי לעצמי, לחתוך כל פער תיווך אפשרי.

כסף עולה כסף. קניית בנק היא הצעד האחרון לפני קניית בית הדפוס שבו מדפיסים את הדולרים, או את המארקים. את החברה שבבעלותה הבנק, רשמנו בבהאמה. לאופר קיבל 10%. לא התייחסתי כל כך ברצינות להצעות שלו להשקיע כמה מאות מיליונים של כסף שחור. ידעתי שלא יהיה לי צורך בכך.

את המפעלים לייצור נשק יממנו, כמובן, אלה שעתידים להיות קרבנותיו.

בלימה השתכנתי בבית מלון נאה בפלוראלס, והלכתי לישון לאחר טיסה מפרכת. בבוקר בא נהג בלימוזינה לקחת אותי לפגישה.

הפגישה היתה במסעדה על החוף. שמו של האיש שאתו נפגשתי היה סלוואדור שטראוך. ישבנו ליד חלון אל האוקיינוס השקט, אכלנו סֶוִויצֶ’ה של פירות־ים. אין מקום בעולם שבו פירות־ים שכאלה. לרגע שכחתי לשם מה באתי, אבל רק לרגע.

אין טעם לבוא למדינה הנשלטת על ידי דיקטטור, כמשקיע. אל דיקטטור יש לבוא אך ורק עם ידע מסוים של איך לעשות מה, והמשקיע, וגם השותף, יהיה הוא. בעניין זה, בכל הצניעות, אני מבין יותר משותפי הגרמני. הנחתי את הקלפים על השולחן, אין טעם להתיירא או להסתיר קלפים, משלוחיו של דיקטטור.

אם אני המשקיע, אמרתי, אין לי צורך בכם. אני יכול להקים את המפעל בשווייץ. בארצכם יש טעם להקים מפעל רק אם אתם המשקיעים, ואין בדעתי להביא אפילו סנט אחד. וממילא אם אשקיע, ואתם תעסקו במכירה, לא אראה שום רווח עם עדת מושחתים כמוך. אנחנו נעבוד אחרת.

האיש חייך בהבנה ורק שאל: איך.

אנחנו נקים, בהשקעה שלכם, את המפעל. אנחנו נביא את המומחים. אנחנו נייצר ואנחנו נמכור.

ומה אנחנו, שאל.

אתם תקבלו שני דברים, את הנשק הטוב שבעולם, שייתן לכם השפעה פוליטית, אם לא שליטה, על מרבית היבשת. אתם גם תקבלו 50% מהרווחים.

מה הערובה שנקבל את חלקנו ברווחים, שאל.

הערובה, אמרתי, זה אנחנו. כל זמן שאנו אצלכם, אנו בני הערובה.

יש לך משפחה? שאל.

לא, אמרתי, אני איש ערירי. גם הורי כבר אינם בחיים.

זה לא כל כך טוב, אמר.

זה טוב לי, אמרתי.

אמסור את תוכן שיחתנו, אמר.

חזרנו למלון.

את כל אחר הצהריים ותחילת הערב, ביליתי בשיחות טלפון ממושכות עם ידידים משכבר הימים ששירתו אתי בצבא ועתה התפזרו בכל פינות העולם, מסינגפור עד קרקאס.

לא הופתעתי כאשר לפתע, באמצע שיחת טלפון, התפרצו אל החדר כמה אנשים חמושים בתת מקלעים. ידי ורגלי נכבלו, את ראשי כיסו במסכה ולאחר מכן, איבדתי את הכרתי, כפי הנראה.

שבועיים ישבתי בצינוק מבודד. בכל יום ספגתי מנות של בעיטות ומכות. כאמור, ציפיתי לצעד הזה. כעבור שבועיים נרחצתי, הולבשתי בבגדי, שוחררתי והוחזרתי בלימוזינה מהודרת אל בית המלון שלי. סלוואדור שטראוך המתין לי בחדרי.

אני מקווה שלא נעלבת, אמר.

בהחלט שלא, אמרתי.

אנחנו מקבלים את התנאים שלך.

מובן מאליו, אמרתי.

הוא הושיט לי יד בחיוך. לחצתי את ידו וחייכתי. חזרתי למינכן.

איך היה, שאל אותי לאופר, דאגתי קצת.

לא דאגתי, אמרתי, כי ידעתי שאתה דואג.

מה עכשיו, שאל.

עכשיו תורך, עניתי.

מובן מאליו, אמר. נפרדנו.

הוא חזר כעבור עשרה ימים ואמר: המפעל יוקם בצפון, בג’ונגל, במוצא האמזונה. ההשקעה הראשונה והגדולה היא הקמת תחנת־כוח עצמאית. סגרנו שטח של 2,000 קילומטרים מרובעים. זה צריך להספיק.

דאגתי לך קצת, אמרתי.

אני לא דאגתי, אמר, כי ידעתי שאתה דואג.

מה עכשיו, שאלתי.

עכשיו תורך, אמר.

ביליתי את הערב בשיחות טלפון ארוכות לכל העולם, מסינגפור עד קרקאס.

אין לי מושג מי באמת גילה את אמריקה. והרי יש אומרים שגם לפני לֵייף אריקסון, היו שם יורדי ים צידונים שהשאירו כתובות בעברית. אבל יש לי בהחלט מושג מי נהרג כאשר צד אל“ף וצד בי”ת יורים זה בזה. ובייחוד לא קשה לנחש מי ייהרג, כאשר לצד אל“ף יש נשק ולצד בי”ת, אין.

עיר יפה, לימה. הכיכר המרכזית נבנתה עוד בימיו של פיסארו, הקבור בקתדרלה שבה. גזוזטראות העץ המגולף כמעט ייחודיות, הקימורים באו מקסטיליה לאחר שנלקחו מאנדלוסיה שאליה הובאו מטאבריז, מאיספאהאן, מסמרקנד, ממראקש, מירושלים. כשם שהגנים הגיעו מאיספאהאן, דרך בגדד ודרך פֶז ומראקש, אל אנדלוסיה ומשם, ללימה.

ייהרגו ילדים דוברי קצ’וּאָה ונשים דוברות אַרַאוּקַנִית. ייהרגו קסטילים דוברי ספרדית וייהרגו כושים ובני תערובת דוברי ספרדית וייהרגו דוברי פורטוגזית מכל גזע ודוברי שפות נכחדות, ייכחדו.

אין לי מושג מדוע כל כך הרבה בני אדם עתידים להיהרג. כשם שאין בכוונתי להסתתר מאחורי הטענה שאם לא אני, אזי מישהו אחר ייתן נשק בידי ההורגים ובידי הנהרגים. אני יודע היטב מה אני עושה ולאן פני מועדות.

בסינגפור לא הייתי מעולם. יש לי מנהג מגונה להשליך בדלי סיגריות על המדרכה, ואין לי שום חשק להיתפס על ידי שוטר מקומי ולשלם קנס של 500 דולר. אבל הייתי בקרקאס והייתי בבואנוס איירס והייתי בבנגלה־דש. יש בפירוש הרבה אנושות. כשהייתי קטן למדתי, בשאט נפש, על עודפי הקפה בברזיל הנשפכים לים כדי לשמור על המחיר. יש עודפי אנושות.

בבוקר טסתי לתל אביב.

לרגע, הבליחה בי המחשבה לראות את שני ילדי. אולי בגנֵבה. לחבוש פיאה נוכרית, להרכיב משקפי שמש ולחנות מול הבית. רק לראות אותם. מה הטעם.

האמת היא שעד היום אני אוהב את גרושתי ושוב, מה הטעם לראות אותה, אפילו בגניבה. לפעמים אני חושב על הגברים שבחייה, מה טעם, כשם שאין טעם במחשבותיו של המת על החיים שלאחריו. המתים, אגב, אינם חושבים. סימן שאני עדיין חי.

רק פעם אחת בימי חיי הזדמן לי להרוג אויב בקרב פנים־אל־פנים. בליל חורף גשום בירושלים. שמעתי את הלחישה האחרונה שלו. אני מת, לחש. מי יודע אם מישהו ישמע את לחישתי האחרונה. מי יודע אם אלחש אותה.

אף פעם לא נהניתי לחזור לתל אביב. גם הפעם לא.

גם כאשר ראיתי את פס החוף המוכר, אותה רצועת חול נהדרת, לא זע לבי. גם מחיאות הכפיים שפרצו כאשר הטייס הנחית את המטוס בשלום, לא עשו לי מאומה. בקוצר רוח חיכיתי למזוודה שלי, תפסתי מונית, שמעתי את להגו של נהג המונית, נרשמתי בבית המלון ויצאתי.

לא קבעתי שום פגישה מראש וגם לא רציתי בזה. ידעתי שגם באופן בלתי צפוי, אפגוש את כולם כצפוי. מה נשמע, מזמן לא ראו אותך, אמר לי בעל המסעדה. אתה במינכן, הוסיף ללא סימן שאלה.

יש ימים בתל אביב שבהם אתה פוגש בבת אחת את כל מי שאתה מכיר. הושיבו אותי בראש השולחן כדי שאניח בקבוק על השולחן. ישבתי בראש השולחן והנחתי בקבוק על השולחן.

שרנו שירי מולדת. כמה ידידים וידידים של ידידים הציעו לי מה לעשות בכסף שלי. כמה ידידות וידידות של ידידות הביעו נכונות לבקר אצלי במינכן או בכל מקום אחר. כמה צלמי עיתונות הנציחו את ביקורי במסעדה הנודעת. בערב חזרתי למלון.

כעבור יומיים הגיעו כל אלה שהזמנתי. סיפרתי להם במה העניין. לא כולם התלהבו, לא כל אלה שהתלהבו, יכלו לקבל את הצעתי. בכל זאת, הרכבתי צוות מכין.

ההצעה שהתקבלה, בשלב ראשון, היתה לקנות מן המלאי רובים אוטומטיים ותת מקלעים, עד שנתחיל בייצור משלנו. וחוץ מזה, להתחיל בייצור טיל יבשתי לטווח בינוני, שטווחו ייקבע לאחר שורה של ניסויים.

התעוררתי בלילה מהצעקה שצעקתי מתוך שנתי. מתוך הרגל ישן, חיפשתי את אשתי.

אני הולכת לישון בחדר שלי, אמרה והלכה. נרדמתי.

בבוקר לא מצאתי שום סימן, כמובן. ארזתי את המזוודה וחזרתי למינכן. כעבור שבוע, קיבלתי מברק ובו נאמר שבני הבכור נהרג בלבנון.

בבכורו ייסדנה ובצעירו יציב דלתיה, נאמר על מי שיקים מחדש את יריחו. עדיין נותר בני הצעיר. החלטתי לקרוא לטיל היבשתי שלנו, יריחו.

טיל יבשה נועד להשמיד ריכוז אנושי גדול, צבאי או אזרחי. אין טעם לנסות טיל יבשה חדש על כוח צבאי, שאולי מחר תזדקק לו כלקוח. אבל מי יבחין אם היכן שהוא נעלמה עיר על יושביה.

הטכנולוגיה של טיל יבשה פשוטה למדי, בייחוד כאשר מולך לא ניצב אויב המצויד במערכות הגנה נגד טילים ובכוח צבאי מתוחכם. טילי יבשה־אוויר או אוויר־אוויר, דורשים טכנולוגיה שלעולם אינה מתקדמת דייה. קשה להשמיד מטוס חכם או טיל חכם. אין קל מלהשמיד עם.

התחלנו לעבוד. בחודש יוני 1984, היה לנו אב־טיפוס של טיל בינוני, שמשקלו קצת פחות מטונה אחת והטווח שלו 1,600 קילומטרים.

ישבנו, לאופר ואני, עם שטראוך.

אנחנו מחפשים עיר, אמרתי.

באיזו ארץ, שאל.

אתה תאמר לנו באיזו ארץ, אמר לאופר.

זה לא כל כך פשוט, אמר שטראוך. אין טעם להשמיד עיר אם אינך מתכונן לכבוש ארץ.

נשארה רק מסקנה הגיונית אחת, אמרתי.

אני יודע, אמר שטראוך, ולכן זה לא פשוט.

אם אתה יודע, אמר לאופר, זה כבר עושה את הדבר פשוט.

אני נולדתי כאן, אמר שטראוך. תבחרו את העיר בעצמכם.

בסדר, אמרתי, אבל אתה נשאר בחדר.

אני לא נשאר, אמר שטראוך וניסה לקום. נתתי לו סטירת לחי. לאופר בעט באשכיו.

אני מקווה שלא נעלבת, אמרתי לו כשקם, מתנודד, על רגליו.

בחרנו את העיר במחוגה על המפה. בפרו, כמובן. שטראוך יצא, מבלי להביט אחורנית.

אינני מצליח לזכור אפילו את שם העיר. שם ארוך, בשפה עתיקה. רבע מיליון תושבים לכל היותר.

בחרנו בשעת הצהריים. שילחנו לא טיל אחד, שילחנו 50 טילים בזה אחר זה. את קול הנפץ שמענו בלימה.

שטראוך צלצל כעבור שעתיים, לאחר שצילומי אוויר הבהירו שהעיר איננה.

לחיי יונה הנביא, אמרתי והרמתי כוס. אתה מכיר את הסיפור.

בהחלט, אמר לאופר והרים כוס. זה הרי מה שניסינו לעשות לכם, אתה יודע.

בתוך שבוע ימים, קיבלנו הזמנות במיליארד דולר.

אחת ההזמנות היתה מאינדונזיה.

יש שם הרבה איים, אמר לאופר.

יש שם גם הרבה אנושות, אמרתי לעצמי.

אני מציע שאת הפגישה נקבע במקום נייטרלי, אמר לאופר. אולי בנקוק.

רעיון מצויין, אמרתי ללאופר וחשבתי לעצמי על שבועיים בצינוק מבודד עם מכות ללא הרף במקום לא נייטרלי. הגענו לבנקוק לפנות ערב. הפגישה עם השליח מאינדונזיה נקבעה למחרת בצהריים, בחדרו של לאופר.

מה שאתה רוצה אני לא עושה, אמרה לי המעסה שעל גבה היה המספר 9, מספר 21 עושה את זה.

עיר טרופית יפה, בנקוק, 21 עברה להתגורר אתי במלון. בצהריים נכנסתי לחדרו של לאופר.

השליח מאינדונזיה, קולונל, לבוש בגדים אזרחיים, אמר לנו מה הוא רוצה. אמרתי לו מה אנחנו רוצים: אי קטן.

אכלנו שלושתנו בחדר ארוחה תאילנדית מפולפלת. סיכמנו שלאופר יישאר לארגן את ההקמה. את שארית היום ואת כל הלילה ביליתי בחדרי. בבוקר נפרדתי מ־21 ונסעתי לשדה התעופה.

בבית מצאתי מכתב קצר מרואה החשבון שלי, להתקשר בדחיפות לצורך הבהרה כלשהי.

בגרמניה לא אוהבים מתעשרים חדשים שהם גם זרים. שלטונות מס ההכנסה עוקבים, מצותתים, מצלמים, חוקרים בצנעה, ויום אחד אתה, שהתרועעת עם שועים ונסיכים, ראשי ממשלות וכוכבות קולנוע, נוחת בבית הסוהר.

בגרמניה, כמו בשווייץ, מי שיש ולוּ חשד נגדו שעבר עבֵרות מס והוא גם זר, יכול להירקב שנים לא מעטות ללא משפט, ללא שחרור בערבות, ולזכות בסופו של דבר במשפט, אולי, אבל בחזקת שבר כלי, לעולמים.

במרוצת שנת 1984, העלמתי עוד 3 ילדים וילדות. לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, לא ידעתי ממה לפחד יותר, העסקתי לגיון של רואי חשבון שיעברו על כל פיסת נייר נידחת, אבל לא הייתי שקט. חשבתי אפילו להעסיק מודיעים משלי במשטרה, במשרד המשפטים ובמשרד האוצר, אבל דחיתי את הרעיון על הסף. למודיעים יש טבע מגונה להודיע לכל הצדדים, ועצם העובדה שאני מעסיק מודיע עלולה להחשיד אותי.

גם לאופר התחיל להדאיג אותי. הרי זה מה שניסינו לעשות לכם, אמר. האם הוא קורא את מחשבותי.

התחלתי לחשוב על חיסול עסקי בגרמניה. ממילא לעולם לא אגיע למיליון וחצי ילדים.

נפגשתי עם רואה החשבון. שום דבר מיוחד. רואי החשבון חיים בפחד מתמיד. מכיוון שלאופר נשאר באינדונזיה, נסעתי לפרו.

מעולם לא ביקרתי במחנה שלנו במוצא האמזונה. שטראוך טס אתי במטוס צבאי קטן. משדה התעופה הובלנו במסוק אל המחנה.

ד"ר אורי אלון, ראש הצוות, קיבל אותי. הוא מזג לעצמו ולי טקילה. מעולם לא ראיתי אותו שותה.

מה נשמע, שאלתי.

מקצועית או נפשית, שאל.

נפשית, אמרתי.

אני לא מחדש את החוזה, אמר.

מה תעשה, שאלתי.

אין לי מקצוע אחר, אמר.

לכולנו אין מקצוע אחר, אמרתי, מה נעשה כולנו.

היה צריך להתחיל הכול אחרת, אמר.

להתחיל אחרת מה, שאלתי.

את בריאת העולם, אמר.

נשארתי במחנה שבוע. הצוות המקצועי לא היה על טוהרת הישראלים בלבד. היו גם כמה אמריקאים, צרפתים, ואפילו הודי אחד. עיתונים עבריים הגיעו אחת לשבוע. אנשי הצוות היו יוצאים למה שקראתי חופשת איידס, אחת לשבועיים, לשלושה ימים. אחת לשלושה חודשים, קיבלו חופשת מולדת לשבועיים.

לא קינאתי באיש מהם, איש מהם לא התקנא בי, הסתדרנו טוב.

המחנה היה מורכב משורות ישרות של צריפים, בהם גרו הפועלים האינדיאנים. כ־1,600 מהם. היו גם כ־200 נשים, על תקן מעורב של טבחות, ניקיון, זנות. המחנה היה נקי, שורות הצריפים עטורות בגדרות מסוידות בלבן. חיפשתי משרפה וכמובן לא מצאתי. צלחת ענקית קלטה שידורי לוויין. היחידי שחי חיי משפחה מסודרים כמעט, היה לאופר. במגורי הסגל בנה לו צריף גדול במיוחד. אשתו היתה שם, גם בהעדרו, והיא פיקחה על עבודת הנשים במחנה.

הארגון של לאופר היה מורכב מאיש אחד בלבד. שמו היה סוזוקי והוא היה יפאני, כמובן.

אשתו של לאופר, יפה במיוחד, היתה כבת 60. חדרה היה מקושט בתמונות נכדיה, חתניה וכלותיה. תמונות שלה ושל בעלה היו, אבל מהשנים האחרונות בלבד. מעולם לא דיברתי עם לאופר על משפחתו. התבוננתי היטב בתמונות. היו לו, בין השאר, שתי נכדות תאומות.

חזרתי למינכן. לאופר המתין לי.

יש לנו אי, אמר. למעלה מ־20,000 קילומטרים מרובעים. אני מקווה שנשארו לך מומחים.

לא רציתי לנסוע שוב לתל אביב. פחדתי שלא אוכל להתאפק ואנסה לראות את בני הצעיר. שלחתי את אורי אלון לגייס מומחים חדשים.

לאופר חזר לאינדונזיה. נסעתי ל“שלום 13”. לא הזמנתי שום אורח. רציתי להיות לבדי, לחשוב.

החלטתי שעלי להרוג את נכדותיו התאומות של לאופר.

בני הבכור היה בן 19 כאשר נפל. שמו היה ארז, ומצחיק שנפל דווקא בלבנון. בדמיוני, ראיתי אותו מהנדס. אולי מהנדס מחשבים.

אשתי היתה אחות. ב־56 נפצעתי קשה, ליד התעלה. הייתי חובש קרבי ונפצעתי כאשר הטנק לפינוי הפצועים ספג פגיעה ישירה. סבלתי מכוויות של 20%. אפשר לחיות עם זה. יש לי צלקות מכוערות למדי, בבטן ועל הגב. שלוש אצבעות מידי הימנית נכרתו וכך נכרתה גם קריירה של גיטריסט חובב. עדיין שמורות באיזה מקום הקלטות השאקוֹנה של באך על פי עיבוד של סגוביה.

זאת היתה, כמעט על פי הנוהג והנוהל, אהבה ממבט ראשון, לפחות מהרגע שבו פקחתי אני את עיני. התחתנו כעבור שנתיים ושלוש שנים לאחר מכן, נולד ארז.

אשתי רצתה שאצטרף לקיבוץ שבו נולדה. לא הסכמתי. מהפיצויים שקיבלתי מהצבא, קנינו דירה קטנה. התחלתי לעבוד כרואה חשבון מתחיל, ובלילות למדתי. אורן נולד ב־73, ביום כיפור.

כאשר נפרדתי מאשתי, היה לי כבר משרד לא גדול משלי שאותו מכרתי. ביליתי כמה שנים בנסיעה מסביב לעולם. אם צעקתי בלילות, לא נאמר לי על כך דבר.

למינכן הגעתי עם שארית קטנה מהכסף שחסכתי.

עכשיו, ב“הילטון רעמסס”, של קאהיר, חוזרות אלי התמונות מהשבועות הראשונים שלי במינכן. אם צעקתי בלילות, הרי גם שם, לא נאמר לי דבר. היום, כאן, אני לבדי.

חשבתי הרבה איך להרוג את נכדותיו התאומות של היינץ לאופר.

התחלתי לערוך מסיבות סמים ומין לקטינים וקטינות. בגרמניה, זה כמעט מקובל. תרבות הסמים מצד אחד, הכסף הגדול והזוהר שבא עם הכסף, כל אלה יצרו הוויה שבתוכה לא התקשיתי להשתבץ.

אמי נולדה בגרמניה, אבי נולד בירושלים, דור שמיני.

בגיניאלוגיה של תושבי ארץ ישראל, אבי בחזקת חדש זה מקרוב בא. בבית לחם, יש משפחות שאילן היוחסין שלהן, הכתוב, מגיע לאורך של 800 שנים. הנוצרים הראשונים בעולם היו יהודים מירושלים, מבית לחם, מהגליל. אחריהם באו תושבי ארץ ישראל שאינם יהודים: צידונים שהתייוונו, רומאים מלידה ואנשי הלגיונות שקיבלו אזרחות רומאית. פעם הכרתי בפאריז ערבייה מבית לחם ששמה היה פאלומה ניקודם. היא היתה ציירת ובשנת 1967 שלחה באמצעותי מכתב קטן עם כסף קטן מאוד למשפחתה.

כשלושים נשים מכל הגילים הצטופפו בדירה ביום שבו באתי. כאשר הוצאתי מהתיק את המכתב, פרצו כל הנשים במקהלה של בכי, שנמשכה כמעט שעה. אני יכול להניח, כמעט בבטחה, שחלק מהן היו קרובות ורחוקות מאוד של אבות־אבותיו של היינץ לאופר, שבאו לארץ ישראל כצלבנים חברי מסדר הטמפלרים ונשאו להם מבנות המקום, הנוצריות. אחרוני הטמפלרים נטבחו בצפת בידי שלוחיו של הסולטן הממלוכי, בייבארס.

חשבתי איך אוכל לגרור אל ביתי את נכדותיו התאומות של לאופר. התחלתי לערוך מסיבות של תאומות ותאומים. הרעיון היה להביא תאומים שישכבו עם תאומות, ויתחלפו ביניהם. את המסיבות הייתי מצלם במצלמת וידיאו. וכך, ערב אחד, זיהיתי את שתי הנכדות בין באי המסיבה.

במסיבות שלי, לא אני הייתי ספק הסמים. מי שרצה סמים, היה חייב להביא אותם בכוחות עצמו. התאומות, שמתי לב, הביאו אתן שני תאומים שחילקו סיגריות חשיש לכל מי שביקש. בסוף הלילה, התחילו האורחים להתפזר. חלק מהם נרדמו. גם שתי התאומות. ביקשתי מתאומי החשיש, לפני שהלכו, את הכתובת כדי שאדע לאן לשולחן.

אם ידעו התאומות את זהותי ואם ידעו שאני שותפו לעסקים של סבן, לא נתנו כל סימן לכך.

התבוננתי בהן בשנתן. שתיהן באו בבגדים קלים, ללא תחתונים. בנות ארבע עשרה לכל היותר. היתה להן ערווה נוצית, כמעט אוורירית. עור צח וחלק. לפנות בוקר שלחתי אותן עם נהג אל ביתן.

אתה בצרות, אמר לאופר כאשר חזר מאינדונזיה, שמעתי שאתה מזיין קטינות.

אתה אשם, אמרתי לו, רצית שאהיה עשיר. ומי מספר לך מה אני עושה בחיי הפרטיים.

המשטרה מספרת לי, אמר לאופר, אם תלך לבית הסוהר, כל העסק שלנו יתמוטט.

אתה יכול כבר לנהל אותו בלעדי, אמרתי.

עדיין לא, אמר. ואם תפסיק, אדאג שהמשטרה תסגור את התיק.

חבל, אמרתי, זה התחיל למצוא חן בעיני.

גרמניה מעל לכול, אמר לאופר בחיוך.

החזרתי לו באותו חיוך, ותמהתי אם ידע על נכדותיו.

אינני בטוח אם אנשים מסוגו של לאופר, מפעילים את חושי הקיום וההישרדות שלהם גם על סביבתם הקרובה. דווקא אותם חושי קיום והישרדות, גורמים להם להדחיק כל איתות של סכנה על עולמם הקרוב, המוגן. אצלנו זה לא יכול לקרות, אמרו כבר הרבה נבונים. אין ספק שלאופר מודע לתרבות הצעירים. אין ספק שלא עלה בדעתו שגם נכדותיו שקועות עמוק באותה תרבות.

אבל אינני דואג ללאופר. אני מודאג מעצמי.

נדמה לי שהתאהבתי בתאומות.

ראיתי אותן בקלונן, מזדיינות לסירוגין עם שני תאומי החשיש. ברור שזאת אינה הפעם הראשונה, גם לא האחרונה. הן באו מוכנות לשכב גם אתי, כמובן, ולוּ בגלל השם הרע שיצא לי ושהגיע גם לאוזניו של לאופר. יש קטינות הנמשכות אל גבר בגיל העמידה, מטופח וזוהר, וגם עשיר כמובן. תחליף האב, יקראו לזה, או משהו. והנה אני, שראיתי את הווייתן, מוצא עצמי חושב עליהן במין רוך, במין געגועים, במין סנטימנטליות. וגם במין תאווה נוראה לבעול אותן קבע, את שתיהן, להפוך אותן לאהובותי הבלעדיות.

כל הזמן אני חושב על עורן הצח, על ערוותן הנוצית, שומע אותן נאנקות ונוהמות בתשוקה כאשר תאומי החשיש חודרים אל תוכן, מקנא, נכסף.

כמה שבועות לאחר מכן, טלפנו אלי, והזמינו את עצמן.

עד עכשיו לא היו להן שמות. עכשיו אני יודע שהאחת היא גרדה, השנייה ברברה. הן בנות 13 ומשהו ולא בנות 14 כפי שחשבתי. הן לימדו אותי להבדיל ביניהן, כאשר הן עירומות.

אבא שלנו מהנדס מכונות, סיפרו לי. הוא עובד באינדונזיה אצל סבא שלנו. אבא ואמא התגרשו. אנחנו חיות אצל אמא.

מה עושה אמא, שאלתי.

מזדיינת, אמרו לי וגיחכו. אם אתה רוצה, אנחנו יכולות להביא לך גם אותה.

אין צורך, אמרתי.

אבל היא באה בעצמה.

יום אחד צלצלה אל ביתי ואמרה שהיא אמן של גרדה וברברה והיא רוצה לשוחח אתי.

גם היא היתה בלונדית. נאה, גבוהה, מטופחת, במשקפי שמש שאותם לא הסירה. אני רוצה להציל אותן, אמרה.

ממה, שאלתי.

אתה איש טוב, אמרה. אבא סיפר לי עליך. אבא גם הוא איש טוב. הוא לא יודע.

האם בעלך יודע.

בעלי לשעבר. כן, הוא יודע. לכן התגרשנו. הוא מאשים אותי. אבל זה לא נכון. אני לא אשמה.

מי אשם, שאלתי.

כולנו אשמים, אמרה.

לא אני, אמרתי, אני בהחלט לא אשם.

לכן באתי אליך. לבקש ממך שתציל אותנו. אני מוכנה להיות שפחתך אם תציל אותנו.

אינני זקוק לשפחה, אמרתי.

כל אדם זקוק לעבד, ענתה בכובד ראש והתחילה להפשיט אותי.

אחר כך אמרה: כל אדם זקוק להיות עבד.

אחר כך אמרה: תתחתן אתי והילדות יגורו אתנו.

רק אם אבא שלך יסכים, אמרתי, הוא שותף שלי.

אני אדבר אתו, אמרה.

לאופר צלצל מג’קארטה. ברכותי, אמר לי, אין לך מושג כמה אני שמח. שלא תעז להתחתן לפני שאני חוזר.

התחתנו בנישואים אזרחיים. אחר כך היתה חגיגה. שתי הילדות, בלבן, היו השושבינות. כל השלוש עברו להתגורר בביתי. עכשיו היה לאופר חותני וגם שותפי. הפסקתי את המסיבות.

כל מי שראה אי־פעם סרט פורנוגרפי, יודע מה ילדות יכולות לעשות אחת לשנייה ולעצמן, מה הן יכולות לעשות עם אישה מבוגרת ומה כולן יכולות לעשות עם גבר. חייתי בתוך חטא מתוק, נהדר. לא ידעתי להחליט האם אני חי בתוך זוהמה, האם אני חי בתוך אושר אמיתי שהוא העתיד ושאיננו מה שלמדנו אנו אודות אושר ומהו.

כלפי חוץ, התנהגנו כזוג נשוי למופת, כמשפחה מהוגנת למופת. הילדות חזרו להיראות ילדות. מדי בוקר, במדים תכולים ובצמות מסורקות, היו הולכות לבית הספר. אשתי ניהלה את הבית. קיבלנו אורחים, שעשענו את החברה הגבוהה. הילדות היו עורכות מפעם לפעם מסיבה, בגבול המותר והמקובל. לאופר, חותני, היה אורח קבוע בביתנו, בין עיסוקיו בפרו או באינדונזיה. רק כאשר היינו לבדנו, היינו שוקעים בתוך הזוהמה, שהיתה כולה פרטית, שלנו בלבד.

מפעם לפעם היינו כולנו נוסעים ל“שלום 13”. המשפחה התאהבה במקום. לפעמים, בלילות, הייתי זועק משנתי, כך אמרה לי אשתי. אך היא לא ביקשה לעבור לחדר אחר, ונשארה תמיד לצדי. גם הילדות, אם שמעו, לא אמרו דבר.

ובכל זאת ולמרות האושר ידעתי שיום אחד אהרוג אותן ואת גוויותיהן אשרוף לאפר.

יש לי משהו לא נעים לומר לך, אמר לאופר שחזר מאינדונזיה. יש לקוח שרוצה לשלם בהירואין.

מה לא נעים כאן, שאלתי.

ההירואין לא נעים, כאן, אמר.

מדוע.

בגלל הצעירים, אמר.

הטיל שלנו הרג גם צעירים, אמרתי.

מלחמות היו תמיד, אמר.

איזה מחיר השגת, שאלתי.

הטוב ביותר, אמר וחייך.

הולך, אמרתי.

טסנו ביחד לסינגפור. ביקשתי מלאופר לחנות יום אחד בבנקוק. 21 לא הכירה אותי. גם אני לא הכרתי אותה. אין לי מושג מה קרה למי שהיתה 21. האם פרשה מהמקצוע, האם היגרה, האם עברה לעבוד במוסד אחר, האם מתה, האם נרצחה.

הלקוח שלנו היה שר ההגנה בארצו. הוא הציע לנו 50 מיליון דולר של הירואין, תמורת 10 מיליון דולר של טילים. בעצם, 9 מיליון. מיליון אחד נותר בכיסו. לא שאלתי מה נותר בכיסו מ־50 מיליון הירואין.

נפרדנו. חזרתי למינכן, אל אשתי ואל תאומותיה. לאופר טס ללימה.

הוא צלצל למחרת. בוא ללימה, אמר, יש בעיה.

שטראוך השתגע, אמר, ניסה לבצע הפיכה. לכל המאוחר מחר יועמד לפני כיתת יורים.

מה אתה רוצה ממני, שאלתי.

שתוציא אותו.

איך.

כמו שאתם יודעים, אמר.

גם אתה יודעים, אמרתי.

אתם טובים יותר, אמר.

לא יספיק לי הזמן, אמרתי.

יספיק הזמן, אמר לאופר. אנשים יש, לא תצטרך להביא מהבית. מה שאין, זה תכנית טובה.

מדוע הוא כל כך חשוב.

מוראל. אני אחראי לאנשים. אם אני לא מסוגל לדאוג להם, לא יהיה ארגון.

אי אפשר לחטוף אותו, אמרתי. אסור לנסות את הצפוי.

חשבתי שאתה תעשה משהו לא צפוי, אמר.

איך הוא ניסה לבצע את ההפיכה, שאלתי, ואיך תפסו אותו.

כמו מטומטם דרום אמריקאי, דרך הצבא. מצא גנרל, הבסיס של הגנרל התמרד, כוחות הממשלה ערכו טבח, הגנרל התאבד, שטראוך נתפס חי.

יש רק דרך אחת, אמרתי, להפיל את הממשלה.

זה מה שהוא ניסה, אמר לאופר.

לא דרך הצבא, אמרתי. תזמין כמה עיתונאי חוץ ותמסור להם הודעה. אני לא טס לשם, אין זמן.

הכתבתי לו הודעה: העם החליט להפיל את שלטון העריצות ולהחזיר את הדמוקרטיה לשלטון. לממשלה ניתנת ארכה עד מחר בבוקר, לשחרר את כל העצירים הפוליטיים, להתפטר ולצאת לגלות. אם עד מחר בשעה 7:00 בבוקר לא ישוחרר שטראוך והממשלה לא תטוס אל מחוץ לגבולות המדינה, תופגז לימה בטילים, יופגזו ארמון הממשלה ובניין המטה הכללי, יופגזו שדות התעופה והנמלים, יופגזו כל השגרירויות הזרות וכל ערי הבירה הידידותיות המצויות בטווח הפגיעה של הטיל.

אתה מטורף, אמר לאופר.

בשביל זה משלמים לי, אמרתי.

מה יהיה אם הממשלה לא תקבל את האולטימטום.

ימותו הרבה בני אדם, וגם שטראוך.

ואנחנו, מה יקרה לנו.

לנו לא יקרה שום דבר. נקבל רק עוד הזמנות.

הממשלה קיבלה את האולטימטום בצורה מפתיעה במקצת. גופתו המבותרת לבתרים של שטראוך הוטסה אל “שלום 14”. לאופר נשמע מזועזע כאשר הודיע לי על כך.

זה בסדר, אמרתי לו, אתה יכול לירות טיל אחד לזכרו על ארמון הממשלה.

לא, אמר לאופר, אבל יריתי שני טילים על שתי ערים. אתה חייב לטוס מיד למאנילה, ההחלפה מתבצעת שם.

אני לא מבין בהירואין, אמרתי לו, הם יכולים לתת לי אבקת כביסה.

קח אתך את הנכדות שלי, אמר, אותן אי אפשר לרמות בעניין הזה.

לא שאלתי אותו מנין לו. לקחתי את המשפחה וטסנו ארבעתנו למאנילה.

השתכנו במלון “הילטון”. שכרתי מטוס קטן להוביל אותנו למחרת בבוקר אל מקום הפגישה עם הלקוח. בילינו לילה נהדר.

נחזור בערב, אמרתי לאשתי. טסנו לפגישה.

התאומות טעמו ואמרו שההירואין משובח. המראנו.

האם יש בסביבה אי קטן שומם, שאלתי את הטייס.

כמה שאתה רוצה, אמר.

תנחת באחד מהם, אמרתי, אף פעם לא דרכתי על אי שומם.

הוא נחת באחד מהם.

כאשר נחת, יריתי בראשו. אחר כך יריתי בשתי התאומות. הוצאתי מהמטוס ג’ריקן של דלק ושפכתי על שלוש הגופות. גם על ההירואין.

הוצאתי מהמטוס את מכשיר הקשר. שידרתי קריאות אס.או.אס. הודעתי על התרסקות מטוס ועל שרֵפה. מסרתי את נקודת הציון. כאשר קיבלתי תשובה ממגדל הפיקוח של מאנילה, הבערתי את המטוס על שלוש הגופות שבתוכו. כאשר הכול בער, שפכתי קצת דלק על עצמי. הדלקתי גפרור ומיד התגלגלתי על פני האדמה עד שהאש כבתה. כאב לי מאוד וצרחתי. הבגדים שלי נשרפו. אבל נשארתי חי.

לפנות ערב הגיע מסוק ופינה אותי לבית החולים במאנילה. אשתי כבר היתה שם.

אבא בדרך הנה, אמרה.

שיערתי שהמשטרה הפיליפינית לא תערוך בדיקה יסודית. אבל ידעתי שלאופר, מתי שהוא ואיכשהו, יתחיל לחשוד. ואם חשדוֹ יתאמת ואז, בנתיחה שלאחר המוות, ימצאו קליע של 9 מילימטרים בכל גולגולת שרופה, יהיה חייב להרוג אותי.

חזרנו למלון לאחר הטיפול. לאופר הגיע למחרת.

את אשמה, אמר לבתו, ולי אמר: אל תבכה, זה קורה.

דרך אגב, הוסיף, הגיע אליך מברק.

אורן נהרג בפיגוע חבלני, היה כתוב במברק. ממתינים לך ללוויה. עלמה.

משהו רציני, שאל לאופר.

כן, אמרתי, אבל זה היה צפוי. אני חייב להתעכב לכמה ימים בתל אביב.

האם חתמת על העסקה, שאל.

כמובן, אמרתי, אבל ההירואין נשרף.

לא טוב, אמר, נצטרך לספק את הסחורה ללא תמורה.

זה לא נורא, אמרתי. הם ירצו עוד. נצטרך למצוא טועם אחר.

אפשר למצוא, אמר ללא חיוך, גרמניה מעל לכול.

לאופר טס למינכן עם שני הארונות של נכדותיו. אני טסתי לתל אביב ללוויית בני הצעיר. מיד לאחר מכן, חזרתי למינכן.

בתום שבוע, קיבלנו הזמנות חדשות.

טילים תמורת הירואין. זה כמו משאיות תמורת דם, אמר לי לאופר והפעם, חייך.

בערך מה שפעם ניסינו לעשות לכם, הוסיף וחייך שוב.

ידעתי היטב למה הוא התכוון. ידעתי שהוא מתכוון להרוג אותי.

לא קל להרוג אותי, לעניות דעתי. אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. גם עניין של זמן. והשאלה היא כמה זמן נותר לי.

אם אמנם החליט להרוג אותי, השאלה היא האם יחכה עד שייכנסו עוד כמה עשרות מיליוני דולרים לחשבון הבנק שלו, או שתאוות הנקם שלו תעביר אותו על דעתו.

הימרתי על חשבון הבנק שלו. וכך, המשכנו בעסקים כרגיל. לא עלה בדעתי כלל להרוג אותו על פי הכלל, הבא להורגך, השכם להורגו.

אין בי מוסר כליות, ולא מטעמי מוסר אינני משכים להרוג את היינץ לאופר.

אינני מאמין בשום דבר, והדבר היחיד, אולי, שאני מאמין בו, מעורר בי תיעוב וגועל.

אני מאמין בשרשרת המזון, שעליה בנויים כל חיינו, ואני מתעב את התכנית הזאת שעל פיה נברא העולם ועל פיה הוא קיים. הייתי מעדיף, לוּ בידי הדבר, תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, במקום אותו “יהי אור” שאותו מייחסים לאלוהים שאיננו, כמובן, בשום מקום ולא היה בשום זמן.

וכך, כעבור חצי שנה בערך, מכרתי את כל רכושי בצורה חשאית. על פי תנאי החוזה, היו מפעלי המזון שלי, הבנק, רשת המסעדות, מפעל הנשק ושאר הפריטים של רכושי, שעתה עמד על למעלה ממיליארד דולר, אמורים לעבור לרשותה של חברה הרשומה בכוויית, בתאריך מסוים ולא לפני כן. ייפויי הכוח הופקדו בידי עורכי הדין של שני הצדדים שמצדם, הפקידו אותם בידי בורר מוסכם על שניהם.

יומיים לפני המועד, טסתי לקאהיר, ושם השתכנתי, כאמור, במלון “הילטון רעמסס”. נקבעה לי פגישה עם כמה מעוזריו של שר ההגנה. חשבתי על אפשרות, אמנם רחוקה, של מכירה למצרים.

לא היה טעם לטשטש את עקבותי. כאשר לאופר ירצה לדעת היכן אני, יֵדע למצוא אותי.

גמרתי לכתוב את הסיפור שלי. על השולחן לפני מונח כתב היד, מונח בקבוק ויסקי מלא עד למחציתו, ומונח אקדח טעון ולא נצור.

מתי שהוא תישמע דפיקה בדלת.

השארתי אותה לא נעולה. “נא להיכנס”, יש בדעתי לומר, בגרמנית.

יהיה שבריר־שנייה בידי, להיווכח מי האיש. ואם האיש יהיה לאופר, יהיה בידי פחות משבריר שנייה, להחליט אם אני יורה ראשון. ועוד פחות־מפחות משבריר שנייה, להיות הראשון שילחץ על ההדק, אם אמנם כך יעלה בדעתי באותו הרף־נצח, אותו הרף־נצח שבו נברא העולם, שבו נאמר לאור “יהי”, אותו הרף־נצח שבו נגזר על העולם להפוך לערֵמה של אפר.


קאהיר, 2.8.87


המלצות קוראים
תגיות