תורת הגלגול קנתה את פרסומה הרחב בסוף המאה הט“ז¹, משנתפשטה קבלת האר”י וכתביו של ר' חיים ויטאל על הגלגול נפוצו במהדורות שונות², ושמה נקשר בשמה של צפת. אולם לאמיתו של דבר כבר במחצית הראשונה של המאה הט“ז, דור אחד לפני קבלת האר”י, זכתה תורה זו לדיון מעמיק ולפיתוח מקורי, בחיבורו של המקובל האנונימי, גליא רזא³. בשל תורת הגלגול שנדונה בו בהרחבה ובשל ייחוסו המוטעה של הספר לר' אברהם תלמיד האר“י⁴ מקובל היה להניח שהחיבור נכתב בצפת, אולם דומה שהשערה זו אינה זוכה לאישוש בספר עצמו⁵, לא במישרין ולא ברמז. הספר נכתב בשנים ש”ג–שי"ג⁶ במקום שבו לא היתה צנזורה נוצרית, בידי מחבר שידע ערבית ויוונית במידה מסוימת וייתכן שיש מקום לשער שהתחבר ביוון או בתורכיה⁷ במנותק מקבלת צפת ומהשפעתה.

קודם שנדון בתורת הגלגול של בעל גליא רזא ונעמוד על ייחודה מן הראוי לבאר את מקור ההשראה לכתיבתו ולעיין באופייה ובנסיבותיה. תורתו המצטיינת במקוריות והעזה, ינקה במידת מה ממקורות קבליים קודמים, אולם סמכותה לא היתה סמכות שבמורשת ותקפותה לא נבעה ממסורת של ספרים או מורים, אלא נכתבה בהשראתם של חלומות, חזיונות והארות בעלי תוקף של גילוי שמימי, בידי מחבר שייחס לעצמו השגה רוחנית רמת מעלה:

שמו של הספר אף הוא בא להעיד על טיבו, והמשמעות הרמוזה בו מסתברת בהקשרם של דברי הזוהר⁹ אודות חלומות ומשמעותם:

בעל גליא רזא אימץ את השקפת הזוהר, לפיה החלום הוא גילוי הניתן לנשמה בעולם המלאכים. גבריאל הוא המופקד על החלומות הניתנים לנשמות הצדיקים וחלומות אלה מתוארים כחזיונות הקרובים במהותם לנבואה¹³. בניגוד למנהגם של רוב המקובלים, ששמרו על איזוטריות ולא הרחיבו את הדיבור על דרכי השגתם, נדחף מקובל זה, בשל התעוררותו המיוחדת, להרבות בדברים על עצמו ולתאר את גילויו.

אין ספק, שבעל גליא רזא ראה עצמו כשליח החייב לבשר את אשר שמע וחזה ולפרסם את אשר נתגלה לו והושם בפיו. פרסום חזיונותיו הושפע במידה רבה מן הביקורת שנמתחה על תורת הסוד במקום מושבו¹⁷ וגילוי הסודות מן השמים התפרש בעיני המחבר כסיוע במאבק על קדושת הזוהר ועל מעמדה של הקבלה שהיה שנוי במחלוקת. אלה דבריו על כך:

העלאת חזיונותיו על הכתב נבעה במידה רבה מאמונתו בקרבת הקץ, קרבה שבגללה זכו בני דורו לגילוי הזוהר, ובדבריו שזורה נימה משיחית בולטת:

דבריו המעוררים תמיהה בדבר התגלות הזוהר בדורו, שנכתבו בשנת שי“ב, מועתקים לאמיתו של דבר ללא כל ציון מדברי ר' יהודה חייט בעל־מנחת יהודה²⁰ והמסקנה שהסיק מתיקוני זוהר בדבר ההיתר לגלות סודות והחיוב לפרסמם בשל הקץ המתקרב, היתה משותפת לו ולמקובלים אחרים²¹. משקלם של דברי התיקונים, השפעתם על התפשטות הקבלה במאה הט”ז ומקומם בפולמוס על הדפסת הזוהר כבר נדונו במחקר²² וכאן מתווספת עדות נוספת להשפעתם על ההשקפה שבשל הנסיבות ההיסטוריות הגיעה שעת גילוים של סודות הזוהר שנגנזו בעת הגלות, ופרסום חזיונות וחלומות המעוגנים בפרשנות הזוהר קיבל לגיטימיות והפך להיות גם הוא דרך לקירוב הגאולה²³. השילוב של תחושת הקץ²⁴, ההערצה המופלגת כלפי ספר הזוהר וההגנה על העיסוק בו, בצד תפיסה קבלית מקורית המבססת את תקפותה על חלומות, גילויים וחזיונות, הביאו את בעל גליא רזא להצעת אינטרפרטאציה היסטוריוסופית חדשה בדבר משמעות קץ הימים, דרך שתי זויות ראייה הכרוכות זו בזו – תורת הרע ותורת הגלגול.

תורת הגלגול ותורת הרע היו קשורות זו לזו מראשיתה של הקבלה. שתיהן מיוסדות על הפסוק ‘אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם’ [איוב כ“ב, טז], שנתפרש הן על נפשות והן על יסוד הרע והחורבן בממדי זמן שונים. בפרשנות התלמודית על פסוק זה נאמר ‘אשר קומטו ולא עת… אלו ט’ מאות וע”ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב“ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור'²⁵. המניין התלמודי של תתקע”ד דורות נלמד מן הפרשנות על הפסוק ‘דבר ציוה לאלף דור’ (תהילים ק"ה, ח) לפיה ‘דבר’ היא התורה שצוותה לאלף דור קודם בריאת העולם, אולם על־פי הכרונולוגיה המקראית עברו מבריאת העולם עד מתן תורה כ“ו דורות בלבד ולפיכך הרי חסרים תתקע”ד דורות כדי להשלים מניין אלף. דורות אלה קילקלו מעשיהם ועל כן קומטו ולא נבראו²⁶.

ההשקפה בדבר הדורות שקומטו בלא עת נקשרה בפרשנות הקבלית למדרש הידוע בבראשית רבא, ‘היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן…’²⁷. כבר בראשית הקבלה כאשר דרש ר' יצחק הכהן²⁸ את מדרש בונה עולמות ומחריבן על תורת הרע ועל אצילות הקליפות, הוא סמך את דבריו על הפסוק ‘אשר קומטו ולא עת’ (בגרסת ‘בלא’) ונקב בשמות שלושת העולמות שנמחו בסוד בונה עולמות ומחריבן – קמטיאל, בליאל ועתיאל, שכינוייהם נגזרו מפסוק זה. גם הזוהר למד ממדרש זה את תורת מיתת המלכים בדבר היות מקור הרע בעולמות שנחרבו או קומטו²⁹. אולם, עוד קודם לכן, משעה שקשר ספר הבהיר את תורת הגלגול שלו עם הפסוק ‘דבר ציוה לאלף דור’, על פרשנותו המדרשית בדבר תתקע"ד דורות, נקשרה הזיקה בין ההוויה שקדמה לבריאה המתפרשת כמקור הרע, ובין תורת הנפש³⁰. ‘אלף דור’, בין כקודמים לבריאה וכמקור להוויית הרע בתורת העולמות שנחרבו ובין כמאוחרים לה וכקובעים את מועד הגלגולים וקצבתם, היו למושג שנכרך עם תורת הגלגול ותורת הרע לאורכה של הספרות הקבלית³¹.

הזיקה המרומזת בין תפיסת הרע לתורת הגלגול הפכה בדבריו של בעל גליא רזא לתורה מפורטת ששמה לה למטרה לבאר את מהות הרע ויחסו לתורת הנפש וגלגוליה מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה.

תורת הרע המובאת בספר מבוססת על ההנחה, שמהות הרע ואופן מציאותו מכתיבים במידה מכרעת את פני ההיסטוריה ושעיון מעמיק בסוגיה זו יאיר באור חדש את משמעות גורלו של עם ישראל. מעמד הרע בעולם, הן בהוויתו השמימית והן בזו הארצית, הוא מעמד של בכורה ועדיפות בשל קדימותו האונטולוגית. הרע קדם לטוב כשם שהחושך קדם לאור וההעדר קדם להוויה:

כלל ההוויות תחילתן היתה בחושך, בסטרא אחרא ששלט שלטון בלעדי לפני הבריאה. האור היה גנוז בתוך החושך ‘כמים בספוג’ ומצב דברים ראשוני זה הכריע מאז ואילך, בזיקה שבין הקדושה לטומאה. הזיקה בין הרע לטוב היא יסודה הדיאלקטי של המציאות, משום שכלל הקיום נובע מסטרא דשמאלא; הוויות השייכות ממהותן לקדושה אינן יכולות להתקיים ללא ‘התעוררות’ החושך והשמאל מחד־גיסא, ולצד שמאל אין קיום בלא אורה של הקדושה, מאידך־גיסא:

ההבחנה בין צד החושך לצד האור נושאת אופי מיתי־דואליסטי וסיפור קורותיהם של שני הצדדים, שיש עמו מידה רבה של האנשה, נפרש בספר במסכת רחבה הבאה לפענח את סוד ההוויה. לפי השקפה זו, קדימת הרע לטוב הטביעה חותמה על כלל ההוויה ומהותה, ומן הדין לבאר טעמה של עובדה זו מבחינת הכוונה האלוהית ולחפש את ביטויה בפניה השונות של המציאות בעבר ובהווה. המחבר דייק בהבהרת השיתוף הראשוני שבין הרע לטוב וקבע בהשפעתה של מסורת הזוהר³⁴, שהרע היה בבחינת קליפה לטוב:

היחס בין הטומאה לטהרה הוא כיחס של קליפה ופרי וכשם שהקליפה קודמת לפרי כך קדם הרע לטוב. שליטת הרע בעולם מבוססת גם היא על עיקרון זה: הרע שולט על כל דבר שהוא קליפה. הסטרא אחרא שאף לקיים מצב זה בעינו הן משום שהקדושה היא מקור חיותו והן בשל מרותו עליה, אולם הקב"ה לא ראה בעין יפה זיקה זו שבין סטרא אחרא לסטרא דקדושה³⁶ ועל כן הפרידם:

אולם ניסיון הפרדת הקדושה מן הטומאה לא עלה יפה בשל חטא האדם הראשון, שהפר את האיזון הראשוני בין הטוב לרע, נכנע לסטרא אחרא והגביר במידה ניכרת את שלטון הרע על הטוב³⁸. הסטרא אחרא אף הוא לא השלים עם גזרת ההפרדה וניסה מני אז להשיב את מצב הדברים הראשוני על כנו, הן על־ידי קטרוג על סטרא דקדושה, שאמור לגרום להענשתו ולהחזרתו תחת מרותו, הן על־ידי נסיונות להעביר את הקדושה לשליטתו באמצעות תחבולות והן על־ידי קבלת חלקו במצוות:

בימת המאבק העיקרית בין הטומאה לקדושה היא ההיסטוריה של עם ישראל והדיון כולו נערך במסגרת פרשנות היסטוריוסופית־מיתית של המקרא, ההופכת את מכלול הסיפור התנ"כי לסיפור הקשר האמיץ שבין הקדושה לטומאה מחד גיסא, ולמיתוס על אודות מלחמות בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה מאידך גיסא, כשהכלל המנחה הוא ‘כמו שנעשה למטה בתחתונים כך עושים לעילא בעליונים’⁴⁰. מלחמת אברהם בארבעת המלכים, מלחמת ים סוף ומלחמות משה במדינים מתפרשות כולן כמלחמות הקדושה בטומאה:

המחבר הציג מערכת דיאלקטית המיוסדת על המתח שבין שתי המגמות ביחסי הטוב והרע; הציווי האלוהי על הפרדת הטוב והרע, שהביא ליצירת דואליזם חריף מחד גיסא, והמשיכה העזה שבין הסטרא אחרא לסטרא דקדושה, המביאה להזדווגות הקדושה בטומאה, מאידך גיסא.

בגיבוש תפיסת עולם דואליסטית, הרואה את ההוויה כמפולגת לשתי רשויות הנלחמות זו בזו, הושפע בעל גליא רזא במידה רבה מתפיסת הרע של בעל הזוהר, שראה ברע מערכת כוחות רבי עוצמה, המקבילה במדוקדק לכוחות הקדושה, ופועלת בעליונים ובתחתונים⁴². למערכת הזוהרית הוסיף המחבר אינטרפרטציה היסטורית ורשויות נוספות, כגון ‘בית הדין העליון’ שבפניו נשפטים כוחות הטומאה וכוחות הקדושה, רעיון שבא להדגיש את כפיפות הרע למרות עליונה ולהציע הסתייגות מפעולה עצמאית לגמרי של הרע, בצד יצירת רשות שבפניה מוכרעת מלחמתם של שני הצדדים על גורלו של עם ישראל⁴³.

התפיסה הדואליסטית שגובשה בזוהר היתה בגליא רזא לרעיון המרכזי שסביבו נבנתה הפרשנות ההיסטוריוסופית של המחבר. אולם, שלא כבזוהר, המאבק העיקרי אינו מתרחש בעולם הספירות, אלא על במת ההיסטוריה – בין עם ישראל, הנקרא להפריד את הטוב מן הרע, לבין הסטרא אחרא, המבקש בכל מאודו להשיב את הדברים לקדמותם ולשלב את הקדושה בתוך הטומאה – ‘ותאותו וחפצו תמיד לקרב את עצמו לצד הטהרה’⁴⁴.

החלוקה איננה חד־משמעית והמגמות אף הן אינן מתחלקות בבירור, משום שחטאו של האדם הביא לשילוב הטומאה בקדושה וגרם לכך שיש לסטרא אחרא שליטה באדם וחלק בכל תולדותיו וזיווגיו: ‘תדע שחטאו של אדם הראשון גרם כל דא שהנחש ישלוט עליו ועל כל בשר’⁴⁵. ומאז ואילך התבטאה שליטה זו בזיווגים האסורים בין בני ישראל ובנות אל ניכר המשתקפים בסיפור המקראי מכאן, ובשושלות הגלגולים מכאן, כפי שנבאר להלן.

לפי השקפתו של בעל גליא רזא אדוקות הקליפה והקדושה זו בזו בכל ההוויה, מן הערלה האדוקה בברית ועד שמות החיות הטמאות המצויים במרכבה ואדיקות זו, הנובעת בראש ובראשונה מהצורך לשמור על איזון בין שני הכוחות לשם קיום העולם, אינה נטולת משמעות מטאפיסית, שכן היא מבטאת את כוונתו הנסתרת של האל: ‘ועוד ראיה ברורה שחפץ קב"ה לתת מקום אחיזה לחיצוניים כמא דאתמר ותראה ראיה מן ערלה שבאה אדוקה בברית הרומז ליסוד’⁴⁶. שילוב הטומאה בקדושה הוצג בידי בעל גליא רזא משתי נקודות מבט. זו של הקליפה הרואה בהתקרבותה אל תחום הקדושה החזרת ההוויה אל מצבה הנכון, וזו של האל, המסבירה את אדיקות הקדושה בטומאה בפרספקטיבה רחבה, הרואה בשלבים השונים של ההיסטוריה את האפשרות להילחם בקליפה באמצעות כוחותיה היא⁴⁷ על ידי מרמה דקדושה.

האתוס המתבקש מן האדם נוכח תפיסה זו של מהות הרע וזיקתו לקדושה הוא אתוס כפול – לסייע במאבקה של הקדושה לביעור הטומאה מחד גיסא, לפייס ולרצות את הסטרא אחרא ולהחניף לה, מאידך גיסא. המאבק הוא מאבק מתוחכם הנרמז בפסוק (יש' מ"ט, יז) ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’, המוסב על הסטרא אחרא, לאמור, ניצחון על הקליפה ודחיקת רגלי הסטרא אחרא באמצעות תחבולות וערמה והפעלת כוחותיהם שלהם כנגד עצמם: ‘ונמצא שקליפה מסאבא מבוטלת ע"י כוח דילה ממש וכך צריך שכוחותיו ממש יבעטו באדוניהם ויבטל אותו וזוהמתו’⁴⁸. כחלק מצדו השני של האתוס של מלחמת הערמה בסטרא אחרא מצוּוֶה האדם על זהירות בכבודו, משום שאי אפשר להכניעו לפני הגאולה ‘וג“כ צריך שיהיה זהיר שלא יזלזל בקליפות ובכחותיהם שכן מצינו שציוה הקב”ה למשה ולאהרון על פרעה שיכבדו אותו’⁴⁹, ועל העמדת פנים וחנופה שתסתיר את כוונת האדם להילחם בסטרא אחרא: ‘ובעבור זה הסיבה צריך לעשות לס"א מעט חנופה שלא יראה שאנו חפיצים בביטולם’⁵⁰.

רעיון החנופה לסטרא אחרא, ריצויו ופיוסו, הנובע מההכרה שכוחו עצום ורב ומוטב לתת לו חלק בעבודת השם כדי לשחדו ולהשקיטו, ידוע במחשבה הקבלית⁵¹. בעל הזוהר, בעקבות הרמב"ן⁵², פירש כמה מצוות כמתן שוחד לסטרא אחרא, אם כי הצדקת החנופה והריצוי עולה מן הטענה ההפוכה לטענת מחברנו. לאמור, בשל העובדה ששלטון הסטרא אחרא יצא מתוך הקדושה ומפני ששלטונו הוא לפי רצון האל אף הוא זכאי למנת חלקו בקדושה⁵³.

בעל גליא רזא הרחיב את יריעת המאבק בין הקדושה לכוחות הרע ושילב את מסורת הזוהר עם פרשנות מקורית משלו, שפתחה פתח רחב לצדדים מיתיים בתפיסת המצוות, משטען ‘שעל זה הענין מיוסדת כל התורה כולה’!

בעל גליא רזא לא הסתפק בהכללה פרשנית והציע ביאור שיטתי לטעמי המצוות האומר, שהמצוות רובן ככולן ניתנו לשם חנופה לסטרא אחרא, חנופה שמשמעותה האמיתית מכוונת להפרדת כוחות הרע מהקדושה: ‘כי סודות מהקרבנות וסוד בשר בחלב וסוד טומאה וטהרה ורוב מצוות לא תעשה ומצות תעשה הם הולכים לסדר דא להחניפו לרעתו ודי מבין’⁵⁸; 'ואם תדייק היטב תמצא שבכל המצוות הניח לו הקב"ה חלק פאה אחת כדי לחנפו שלא יקטרג על בני יעקב⁵⁹.

גליא רזא משקף נטיה מובהקת להאנשה של כוחות הרע. יקשה עלינו למצוא בספרות הקבלית דיאלוגים ארוכים בגוף ראשון בין סמאל לקב"ה הנסבים על המאבק בין כוחות הרע לכוחות הקדושה כמו שנמצאם בחיבור זה⁶⁰. רמזים לקו מחשבה, המפרש את הסיפור המקראי כמלחמה בין כוחות הטוב לכוחות הרע, אפשר למצוא עוד קודם לכן בספרות הקבלית ואין ספק שהנטיה הברורה בזוהר, בהשפעת קבלת חוג האחים הכהנים, להאנשת כוחות הרע ולפירוש הסיפור המקראי כמרמז על מלחמות המקטרגים בקדושה, השפיעה השפעה מכרעת על מחברנו⁶¹. אולם דומה, שלכלל מעמד מרכזי של פרשנות מקיפה, הבאה לבאר את פשר טעמי המצוות מכאן ואת משמעותה הסודית של ההיסטוריה של עם ישראל מכאן, לא זכתה מגמה זו קודם לכן.

דרך מחשבה זו הגיעה לשיאה בעיצוב תורת הגלגול של גליא רזא, שהושפעה במידת מה ממקורות קבליים קודמים, אולם ביססה את טענותיה העיקריות על גילויים חזיוניים חלומות והארות.

גלגול נשמות מוצג בספר כחוק כללי החל על ההוויה כולה, אולם ביחס לעם ישראל זהו חוק המתפרש כעונש זמני למען חסד נצחי, הנגזר בידי בית דין של מעלה ומתבצע בידי הסטרא אחרא, כשכל אחד משני הצדדים הנאבקים רואה בו פנים אחרות. במלחמה בין סטרא אחרא, המיוצג על־ידי סמאל, ובין סטרא דקדושה, המיוצג על־ידי ישראל, נוקטים שני הצדדים טכסיסים שונים: סמאל רוצה להכניע את הקדושה ולהתקרב אליה ולשם כך הוא מנסה להכשיל את בני יעקב בחטאים כדי שיוכל להענישם בגלגול לבעלי חיים המצויים תחת מרותו ובסופו של התהליך, הם יועלו לקרבן והוא יוכל ליהנות מבשרם.

סטרא דקדושה, לעומת זאת, מנהל מלחמת תחבולות של מרמה דקדושה – הוא מערים על סמאל באמצעות זיווגים וחיתונים של גדולי ישראל עם נוכריות, החלפת נשמות המתגלגלים והקצאת חלק במצוות השונות לשם פיוסו והסחת דעתו מהקטרוג על ישראל. הכוחות במאבק אינם שקולים משום שלאחר חטאו של האדם הראשון קיבל סמאל היתר מבית דין של מעלה לקחת חלק בזיווגי סטרא דטהרה וכן קיבל חלק בכל תולדותיו מצד הנקבה, לפי שהיסוד הנקבי בהוויה נובע מן הסטרא אחרא.

החלוקה ליסוד הזכרי וליסוד הנקבי מסתברת על־ידי התפיסה הדואליסטית המוצגת בספר. ההוויה מתחלקת לימין ושמאל המקבילים לזכר ונקבה, אור וחושך, חסד ודין. האור מתחלק לאור פנימי ואור חיצוני. מצד שמאל, צדה של מידת הדין הקשה, עומד עולם הנקבה בתוך החושך, המתחלק לחושך פנימי וחושך חיצוני. מהחושך החיצוני נבראו מחנות הטומאה, שקצים, רמשים ורוחות רעות, ומהחשך הפנימי נבראו אומות העולם. לעומת זאת, מהאור החיצוני נבראו בני יעקב בשיתוף עם ‘סטרא דנוקבא דחושך פנימי’, ‘כי גזר הגוזר שהוא הקב"ה שהחושך הפנימי שהוא מדת הדין יהיה מזווג עם מידת הרחמים בכל מעשה בריאת האדם’⁶³.

בני יעקב המעורבים מראשית הוויתם מטוב ורע, מצווים על הסרת התערובת והשגת דרגת אור פנימי טהור, כדי להשלים את כוונת הבריאה שלא הושלמה בידי האל:

כנגד מגמת הקדושה להפריד עצמה מן הטומאה, שואפים כוחות הסטרא אחרא, כאמור לעיל, להזדווג עם הקדושה ולטמאה על-־די זיווגים ותולדות שיפתו את בני ישראל לעזוב את אלוהיהם. קו מחשבה זה בא להסביר מדוע נשאו רבים מגיבורי המקרא שלא כחוק נשים נוכריות והיו ל’חתניו של הסטרא אחרא'⁶⁵.

הפסוק כי שבעתיים יוקם קין (בר' ד', כד) נדרש בידי בעל גליא רזא כ’שבע טיפין של זוהמא מנוקבתיה של סמאל'⁶⁶, שהן שבע בנותיו של השטן שנתגלגלו בנשים נוכריות והתחתנו עם בני ישראל כדי להטותם מדרך הישר, כגון רבקה אחות לבן הארמי שנישאה ליצחק, ‘תמר שבאה לבלבל מלכות יהודה על ידי העריות’, צפורה המדינית שנישאה למשה, רות המואביה שנישאה לבועז, בנות פלשתים שנשא שמשון, שתי אחיות בנות לבן הארמי שנישאו ליעקב, בת פוטיאל שנישאה לאלעזר, ואשת פוטיפר שביקשה לפתות את יוסף ורחב שנזדווגה עם יהושע⁶⁷. כוונותיו של סמאל להטות את מנהיגי ישראל מאלהיהם באמצעות זיווגם עם בנותיו, ולהכניע את צד הקדושה תחת מרותו, מתוארות בלשון נרגשת פעמים רבות לאורך הספר:

אולם לאמיתו של דבר, משמעותם האמיתית של זיווגים אלה, שהכריעו במידה רבה את גורלו של עם ישראל, היתה שונה לגמרי. המשמעות הסודית של הזיווגים האסורים טמונה בהנחה, שלשם מלחמה בסטרא אחרא רב הכוח, צריך לשתף פעולה עמו כדי להחליש את כוחו מבפנים על־ידי חילותיו הוא. כך היתה מחשבת השטן לו לרועץ: הזיווגים שתיכנן כדי להעביר את גיבורי ישראל על דתם הפכו להיות נשק במלחמה נגדו דווקא משום שרק הוא יכול להכין שלא ביודעין את ההכנות למפלתו, בבחינת ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’:

במישור ההיסטורי, המלחמה בסטרא אחרא ובשלוחיו, האומות, מחייבת הימצאות יסוד מן הטומאה בלוחם מצד הקדושה, שיאפשר לו למצֵע בין חסד לדין, משום שכל הנלחם ברע חייב שתהיה לו זיקה אליו, ורק כך יוכל להכניע את השטן בנשקו הוא:

בעל גליא רזא לא היה מעוניין במסקנות אנטינומיסטיות אפשריות מהלך מחשבה זה, אלא בפרשנות מיתית של מלחמת הטוב ברע על מסקנותיה ההיסטוריוסופיות. כנגד מימוש כוונתו של סמאל לזווג את בנותיו עם בני ישראל, החליף הקב"ה את נשמותיהן ללא ידיעתו של הסטרא אחרא ובמקום ‘ז’ רוחות דמסאבותא' הכניס בבנות נכר אלה ‘ז’ נפשות טהורות להיות לעזר לבעליהן נגד סטרא דמסאבי'⁷¹. החלפת הנשמות נעשית באמצעות גלגולים של ניצוצות הנשמה⁷² והיא משמשת נשק כנגד סמאל, משום ‘וכל דא מעניין חלופי נשמות לא נודע לסמאל אלו הסודות מהגלגולים… לא נודע לסמאל סוד הגלגול’⁷³.

‘התרמית הקדושה’ מתבצעת על־ידי החלפת נשמות ובשל כך כל אחת משבע בנותיו של הסטרא אחרא נתגלגלה ב’צדקניות אחרות'; וכך, על־ידי הטעיית כוחותיו מבפנים והפרת מזימותיו בידי שלוחיו, מתקיים התנאי ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’:

מסכת הזיווגים התפרשה בידי בעל גליא רזא כמלחמת הטוב ברע לאורכה של ההיסטוריה של עם ישראל וכמלחמת היסוד הנקבי, המצוי תחת רשות הסטרא אחרא, ביסוד הזכרי, העומד ברשות הקדושה, במישור הקוסמי. גבוריהם של הזיווגים האסורים וצאצאיהם היו ללוחמים העיקריים בשלוחיו של הסטרא אחרא וכלל סיפורי המקרא נעשים לסיפור נקמת האל בסטרא אחרא באמצעות ‘חתניו של השטן’:

בעל גליא רזא הרחיב את משמעות עניין הזיווגים בגלותו את מהותן החדשה של שבע בנותיו של הסטרא אחרא או את סוד גלגול נשמתן החדשה. פירושו נתלה במאמר חז"ל בדבר חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא⁷⁶, ובניסיון ליישבו עם חוק הגלגול: הגלגול הוא כאמור חוק כללי החל הן על עם ישראל וסטרא דקדושה והן על שבעים אומות וסטרא דטומאה, אלא שסוף גלגולם של סטרא דקדושה הוא גן עדן בעוד שבמחנהו של הסטרא אחרא שונים פני הדברים:

גלגולם של אומות העולם הוא גלגול רצוא ושוב⁷⁸ והשאלה שהתחבט בה בעל גליא רזא היא, כיצד יגיעו חסידי אומות העולם, שהובטח להם עולם הבא, לגן עדן, שהרי הם ברשותו של הסטרא אחרא ובית דינו שאינם יכולים לגמול חסדים ולהעניק עולם הבא. הפתרון שהוצא היה, שהסטרא אחרא נוטל את חסידי אומות העולם הראויים לגן עדן ומבקש עליהם לפני ריבונו של עולם. המלאך גבריאל נוטל את הזכאים שבהם ומגלגלם בעולם הזה להיות לנשים שיינשאו לגדולי הדור, מה שיזכם לעולם הבא:

חרף העובדה, שלדברי המחבר מקורה של פרשנות זו בדבריה של ‘תינוקת’ שהעידה על נשמתה, דומה שתורתו המורכבת בדבר נשמותיהם של חסידי אומות העולם המשמשות במלחמה נגד השטן, מבוססת בעקיפין על מאמר הזוהר בסבא דמשפטים, הדן בגורל הנשמות ‘בטיקלא’:

השקפת הזוהר בדבר גורל הנשמות העשוקות הנגזר על־פי הנהגת העולם, אינה עומדת במרכז עניינו של מחברנו, אלא הרעיון המובלע בדברים שעשיקתן היא לרעת הסטרא אחרא, כי הקדושה שבהן מתגברת על כוח הרע ומחריבה אותו מבפנים.

התחום העיקרי במלחמת הקדושה בטומאה הוא תחום גלגולי הנפש. בעל גליא רזא גיבש השקפה חדשה בדבר משמעות הגלגול ותכליתו וביסס את טענותיו על ההנחה המשולשת שהגלגול אינו עונש פרטי, אלא סמל למצבו של עם ישראל כולו, שהגלגול מתבצע בידי הסטרא אחרא⁸¹ בעוד שסודו לא נודע לו⁸². לפי השקפתו של בעל גליא רזא חל הגלגול על כל ההוויה, אך לגבי עם ישראל הוא הדרך לחזרה בתשובה ולכניסה לגן עדן ומנקודת ראות אסכאטולוגית יש בו כפל פנים של חסד ושל דין: ‘קב“ה דאיהו רחמן על כלא סבב עניין הגלגול עד שעל כרחם יחזרו בתשובה וכן הוא עשה ועושה ויעשה… וע”י גלגולים נצרפין ומתלבנין עד שיתטהרו וכהאי גוונא יזכו לחיי עולם הבא⁸³. אולם, הגלגול פניו רבות ומהותו משתנה לפי מושאו. הרשעים מתגלגלים על פי גזרת בית דין של סטרא אחרא, שלוש פעמים בלבד, ואם לא חזרו למוטב ישובו לעפר אחר עונשים קשים⁸⁴. הבינונים לעומתם יכולים להתגלגל עד אלף פעמים או עד שיכפרו על חטאיהם ‘בצירוף’, ‘ליבון’ ו’זיכוך’ וישלימו חלוק של תרי"ג מצוות⁸⁵, שיזכם להיכנס לגן עדן. בכל גלגול הם עולים במעלה מעילוי לעילוי, לאמור, הנשמה מוסיפה על מעלתה בתורה ומעשים טובים ומלבנת את חטאיה:

דעה זו בדבר גלגול עד אלף פעמים כחוק כללי, נזכרה בראשית הקבלה בספר הבהיר, אך לא זכתה למעמד מרכזי בספרות הקבלית⁸⁷ עד שנגאלה בידי בעל גליא רזא שכרך עמה את הגלגול בבעלי חיים ואת המעבר משמיטה לשמיטה, והפכה למערכת הזדככות שבענישה רבת שלבים, שזמנם ודרגתם קצובים מראש. גלגול נפשות בבעלי חיים ידוע בספרות הקבלית כתורה שנתקבלה בהסתייגויות והובאה ברמיזה⁸⁸ ויש להניח, שדבריו של בעל גליא רזא הושפעו מתורותיו הנועזות של ר' יוסף שבא משושן הבירה⁸⁹ בספר טעמי המצוות, אם במישרין ואם באמצעות סיכום דבריו המובאים אצל הרקנאטי או בכתבי־היד של הספר המיוחס לאבן פרחי⁹⁰, וקרוב לוודאי שאף רמזיו של בעל ספר התמונה לא נעלמו מידיעתו⁹¹.

תורת הגלגול שלו כללה יסודות שמקורם במשנות קבליות קודמות, כגון גלגול המקביל באופיו לחטא האדם, גלגול כליבון עוונות וכפרת נפשות, גלגול כפשר מצוות היבום וכתנאי להחזרת האדם לגן עדן. אולם חידושו של בעל גליא רזא היה בהחלת חוק הגלגול על כוחות הטומאה ובהעברת ביצוע מערכת הגלגולים כולה לידיו של הסטרא אחרא, ההופך להיות הממונה על נפשות ישראל העוברות לרשותו בזמן גלגולם:

הגלגול בבעלי חיים, שהובא להקצנה יתרה עם הכללת שרצים ורמשים במחזור הגלגולים, נתפס כתהליך כפול. מחד גיסא, זו ירידה מדרגת קיום אנושית לחייתית ועונש יחסי על מעשי האדם, עונש המתבצע במישרין ובעקיפין על־ידי הסטרא אחרא על־פי החלטת ‘בית הדין העליון’; אולם מאידך גיסא, בעונש הגלגול המדורג יש משם הזדככות ועלייה הדרגתית בפרקי זמן קצובים מעולם החי אל העולם האנושי, או התקרבות ממצב של ריחוק מוחלט מהוויה אנושית עד למצב של היטהרות, המביאה את האדם להיות ראוי להיות מוקרב כקרבן אחרי עלותו מעילוי לעילוי.

כבר אצל ר' יוסף משושן הבירה נקשר עניין הגלגול בחיות עם חוקי הקרבנות⁹⁵ והועלה הרעיון שהקרבת החיות, שנשמות מגולגלות בהן, היא בבחינת כפרתן. מגמה זו מצויה אף בספר התמונה שפירש את חוקי השחיטה ודיני הקרבנות כנובעים מתורת הגלגול וכבאים להעמיד גבול של חסד לשלטון הדין⁹⁶. אולם, לכלל השקפת עולם הקובעת, שהנשמות מוצאות את גאולתן מן הגלגול בידי הסטרא אחרא רק משהן נכנסות לגופן של בהמות טהורות המוקרבות על־גבי מזבח, או לחילופין נשחטות שחיטה כשרה ונאכלות בידי ישראל⁹⁷, כפי שהציג זאת בעל גליא רזא, לא הגיעו הדברים. מכלול הגלגולים בבעלי חיים, טיבם ושיעורם, הופקד בידיו של סמאל, והקרבנות, שהם סיום מסכת הגלגולים, אף הם מנת חלקו. תפיסת הגלגול כמערכת ענישה רבת שלבים, שדרגותיה וזמניה קצובים מראש בידי בית דין של מעלה, נראית באור חדש בשעה שהמערכת כולה עוברת לרשותו של הסטרא אחרא המופקד על ביצועה.

סמאל אינו שווה נפש למסכת הגלגולים ובדברי בעל גליא רזא הוא מתואר כצייד נפשות וכאיש מלחמה רב תחבולות המתאמץ כאמור להכשיל את ישראל כדי לגלגלם בבעלי חיים שברשותו, וכדי לטול את חלקו מהקרבנות:

הרעיונות שנתלו בסוד הגלגול בבעלי חיים – סוד כיסוי הדם, הקרבת קרבנות, טעמה הסודי של מצוות ברית המילה והסרת הערלה, הפכו להיות ציוני דרך במלחמתו של הסטרא אחרא בקדושה ובתחבולותיה כנגדו. גם אם נמצא את מקורם של כמה מדברים אלה בספר הזוהר, לא נמצא בחיבורים קודמים את הצגתם כמערכת שיטתית בעלת כפל פנים, המתייחסת למלחמת הטוב ברע הן כפשר לטעמי המצוות והן כאינטרפרטאציה היסטורית, כפי שנבאר להלן.

כנגד השליטה המוחלטת כמעט בגורלם של בני ישראל, המשתמעת מהפקדת הגלגולים בידיו של סמאל ומהעברת המתגלגלים לרשותו ולמרותו, העלה בעל גליא רזא הסתייגות עקרונית ממשמעותם של הדברים דלעיל, בהדגישו שהסטרא אחרא עם היותו מבצע הגלגולים, אינו יודע סוד משמעותם והוא הוא המרומה במרמה דקדושה מנקודת מבט רחבה של גלות וגאולה שכן ‘לא נודע לסטרא אחרא סוד הגלגול’¹⁰⁰.

השאלה ההיסטורית שעמדה בראש מעייניו של מחבר גליא רזא היתה שאלת הגלות ובמסגרת ניסיון לברר את מהותה האמיתית וחוקיותה הנסתרת עסק בתורת הגלגול, שהפכה להיות מעונש פרטי לדרך בעלת משמעות לכלל עם ישראל משהתפרשה כגלות הנשמות¹⁰¹ וכמעבר מן ההיסטוריה למטא־היסטוריה. מחברנו העלה תפיסה מקיפה, שראתה בגלות מקווה טהרה של נשמות בני ישראל¹⁰², הצריכים להיטהר מזוהמת הסטרא אחרא הטבועה בהם מעצם הווייתם, היטהרות הנערכת באמצעות הגלגול המזכך והמבארת את פשרה הרוחני וההיסטורי של הגלות:

הגלות הפכה להיות דרך סבוכה ורבת שלבים להצלת עם ישראל משביו של הסטרא אחרא וכולה עומדת בחותם ההנחה המקורית שמוצאו של עם ישראל מתתקע“ד דורות התפוסים בידי הסטרא אחרא מקדמת דנא: הגלגול המטא־היסטורי נהפך לגלות היסטורית שייעודה לחלץ את עם ישראל משבי הסטרא אחרא. בעל גליא רזא פסל מכל וכל את ההשקפה המקובלת שתתקע”ד דורות שקומטו ללא עת ‘היו נשמות של רשעים ועלה במחשבתו של קב"ה לבראם וראה שלא היו הגונים להבראות וקומטו בהיות שהיו רשעים’¹⁰⁴, והציג במקומה תפיסה שהתבססה על תורת השמיטות¹⁰⁵ ואשר ראתה בתתקע"ד דורות את הנשמות של עם ישראל העוברות משמיטה לשמיטה באמצעות גלגול, משום שלא הספיקו להשלים את חילוצם מידי כוחות הרע:

על יסודם של הרעיונות הקבליים המתייחסים לגלגול כאל עונש פרטי והמבארים את הזיקה שבין גלגול ליבום ואת הקשר שבין הגלגול לבין השלמתו של ‘חלוקא דרבנן’ מרמ“ח מצוות, הציע בעל גליא רזא פרשנות חדשה לתורת השמיטות ולמשמעותם של תתקע'”ד דורות, שביקשה להקנות משמעות היסטורית־לאומית לגלגול, מנקודת המבט של גלות כהיטהרות:

הפרשנות ההיסטוריוסופית המקורית, שביארה את המאבק הניטש בין עם ישראל לצריו כחילוץ נשמותיהם של תתקע“ד דורות הנתונים תחת מרות הסטרא אחרא, היקנתה משמעות חדשה לשהייה בגלות והעלתה אותה ממעמד של נסיבות היסטוריות שרירותיות למציאות שיש עמה משמעות דתית ואסכאטלוגית כאחת. הגלות הפכה להיות שלב במאבק שבין הסטרא אחרא לסטרא דקדושה, המלחמה נעשתה בתחבולות, הן של גלגולים והן של להטים – צאן לבן מרמז לצאן מרעיתו של הקב”ה שהתגלגל בכבשים ויעקב, שפדה אותם בלהטים הכניסם למצרים לשם ליבונם והוצאתם לחירות מידי הסטרא אחרא, מסמל את משמעות מציאותו של עם ישראל בגלות.

דגם זה מבהיר הן את משמעות הגלגול בבעלי חיים והן את פשר השהות בגלות כדרך ליציאה לגאולה ולחירות והשלכותיו ההיסטוריות והאסכאטלוגיות מבוארות בהרחבה.

הדברים על תתקע“ד דורות וגורלו של עם ישראל נשזרו במסכת מורכבת של קבלת שמות וצירופים, חישובי קצין, נוטריקונים וגימטריות העולים מן השיעורים הסודיים הנרמזים במקרא ובחז”ל בפירוש טעמי המצוות. המחבר למד מתוכם את חוקי גלגולם של המלאכים ותש“ק צבאות השכינה בצד גלגולי השטן וכוחותיו¹¹³, במקביל להיסטוריה של עם ישראל¹¹⁴. בעל גליא רזא לא הסתפק בביאור ההיסטוריוסופיה של הסיפור המקראי כסיפור ההיטהרות והגלגול של עם ישראל בעבר, אלא אף נשא פניו אל המטא־היסטוריה וקבע נחרצות 'וכסדר הזה נוהג קב”ה בכל שמיטה ושמיטה כדי לזכות בני ישראל', לאמור, עם ישראל מתגלגל משמיטה לשמיטה כשהגלגול הוא ‘נשקו’ של הקב"ה לשם חילוץ בני ישראל מידי הסטרא אחרא והבאתם לעולם הבא עם השלמת היטהרותם על־פי השיעורים שנקבעו, או בלשון אחר – הגלגול הוא המעבר מן הגלות אל הנצח.

צדה השני של שאלת הגלות היא שאלת אחרית הימים ומועדה. בעל הספר הירבה לעסוק בחישובי קצין ובבירור משמעות העתיד ומועד קץ הגלגול, וניסה ללמוד מפענוחה הרטרוספקטיבי של ההיסטוריה את משמעות הזמן ואת סודם של השיעורים הנרמזים בתורה ובדברי חז“ל. לשם בירורה של סוגיה זו העמיק במשמעות המטאפיסית של השיעורים, המידות והמספרים והגיע למסקנה שכל הנרמז בכמות ארצית דן למעשה באיכות שמימית. תתק”ס לוגי מים של שיעור מקווה נהפכים לתתק“ס איברים בשיעור קומה (מקוה וקומה – שיכול אותיות); תתר”ף חלקי השעה נהפכים לרמז למועד הגאולה; שבעת ימי השבוע מרמזים על השמיטות, ‘האלף’ לך שלמה, ‘,תורה קדמה לעולם אלפים שנה’ ודומיהם הפכו להיות שיעורים סודיים בעולמות עליונים ובהיסטוריה לעתיד לבוא:

המספר העיקרי שסביבו נערכו החשבונות הוא תתק“ס לוגי המים של מקווה, כי כל תתק”ס הוא שיעור קצוב לכל רוחני בין בענין טהרה בין בחיילות רוחניות וכמו כן מסטרא אחרא¹¹⁶. כשם שהתחתונים מיטהרים במקווה הגשמי כך העליונים חייבים טהרה במקווה רוחני וכשאלה ואלה ישלימו את טהרתם בגשמיות וברוחניות תסתיים הגלות:

משיעורי המקווה נלמדים שיעורי הגלגולים, שכן הגלגול הוא היטהרות רוחנית במקווה ההיסטוריה כנגד ההיטהרות הפיסית במקווה הארצי.

משיעורי המקווה לומד בעל גליא רזא גם על תמונת אחרית הימים המבוססת על מעבר בזמן ומעבר במקום או מעבר מן ההיסטוריה אל המטא־היסטוריה. בתום תהליך הגלגול בשנת ה’תש“ס (5760), אחרי השלמת ששה מחזורי תתק”ס, מאתים וארבעים שנה לפני תום השמיטה הנוכחית¹¹⁹, ישתנו סדרי בראשית, העולם יתכסה במים ותיוותר רק ארץ־ישראל שתשוט על־פני המים ותעבור לאלף השביעי דרך נהר דינור. הצדיקים שהשלימו את חלוקם עולים במעלת ‘אישים’ ונכנסים לגן עדן, ואלה שלא זכו להשלים את חלוקיהם ולהתעלות במעלה הרוחנית שתקנה להם מעבר מן השמיטה לאלף השביעי הם בבחינת תתקע"ד דורות, לאמור, הם אלה שיחזרו בשמיטה הבאה כעם ישראל הארצי המגולגל בגלגולים שונים ומצוי תחת שלטון הסטרא אחרא ומתגלגל ומיטהר, וחוזר חלילה:

סיום הגלגול והפיכת הנטהרים לעם ישראל של מעלה הקרוי חיילותיה של השכינה, מלאכים או אישים, הוא סיום ההיסטוריה והשלמת ניצחון הקדושה על הסטרא אחרא הבאה לידי ביטוי בחילוץ עם ישראל משלטון הקליפה ובהעברתן מן הגלות אל הנצח, או משמיטת הדין לשמיטת החסד.