רקע
רחל אליאור
תורת הגלגול בספר גליא רזא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: מחקרים בקבלה בפילוסופיה יהודית ובספרות המוסר וההגות, מוגשים לישעיה תשבי במלאת לו שבעים וחמש שנים, תשמ"ו: 207–239; תשמ"ו

תורת הגלגול קנתה את פרסומה הרחב בסוף המאה הט“ז1, משנתפשטה קבלת האר”י וכתביו של ר' חיים ויטאל על הגלגול נפוצו במהדורות שונות2, ושמה נקשר בשמה של צפת. אולם לאמיתו של דבר כבר במחצית הראשונה של המאה הט“ז, דור אחד לפני קבלת האר”י, זכתה תורה זו לדיון מעמיק ולפיתוח מקורי, בחיבורו של המקובל האנונימי, גליא רזא3. בשל תורת הגלגול שנדונה בו בהרחבה ובשל ייחוסו המוטעה של הספר לר' אברהם תלמיד האר“י4 מקובל היה להניח שהחיבור נכתב בצפת, אולם דומה שהשערה זו אינה זוכה לאישוש בספר עצמו5, לא במישרין ולא ברמז. הספר נכתב בשנים ש”ג–שי"ג6 במקום שבו לא היתה צנזורה נוצרית, בידי מחבר שידע ערבית ויוונית במידה מסוימת וייתכן שיש מקום לשער שהתחבר ביוון או בתורכיה7 במנותק מקבלת צפת ומהשפעתה.

קודם שנדון בתורת הגלגול של בעל גליא רזא ונעמוד על ייחודה מן הראוי לבאר את מקור ההשראה לכתיבתו ולעיין באופייה ובנסיבותיה. תורתו המצטיינת במקוריות והעזה, ינקה במידת מה ממקורות קבליים קודמים, אולם סמכותה לא היתה סמכות שבמורשת ותקפותה לא נבעה ממסורת של ספרים או מורים, אלא נכתבה בהשראתם של חלומות, חזיונות והארות בעלי תוקף של גילוי שמימי, בידי מחבר שייחס לעצמו השגה רוחנית רמת מעלה:

ברוך ה' אלהי ישראל שגילה אלי אלין רזין עילאין דלא נתגלו מקדמת דנא לבר נש בדור הזה מן יומא דאתטמר [דאסתלק] בוצינא דנהורא מהאי עלמא עד היום הזה8.

שמו של הספר אף הוא בא להעיד על טיבו, והמשמעות הרמוזה בו מסתברת בהקשרם של דברי הזוהר9 אודות חלומות ומשמעותם:

כי גבריאל הוא ממונה על החלומות ושמו רז“א גל”י [גל“א רזי”א] והוא גבריאל בגימטרי' עם האותיות10 ולכן קראתי שם חיבורי דא רזא גלי' כי בכח חלומות בחזיוני לילה11 ולפעמים בהקיץ בניתי כל הבניינים שעשיתי12.

בעל גליא רזא אימץ את השקפת הזוהר, לפיה החלום הוא גילוי הניתן לנשמה בעולם המלאכים. גבריאל הוא המופקד על החלומות הניתנים לנשמות הצדיקים וחלומות אלה מתוארים כחזיונות הקרובים במהותם לנבואה13. בניגוד למנהגם של רוב המקובלים, ששמרו על איזוטריות ולא הרחיבו את הדיבור על דרכי השגתם, נדחף מקובל זה, בשל התעוררותו המיוחדת, להרבות בדברים על עצמו ולתאר את גילויו.

ובהיות שראיתי שבכל יום מתגלים אלי חידושים וסודות נסתרים ונעלמים אמרתי לכותבם14.

ועו' יש לי פירוש אחר ע"ד הסוד שמכשכש במעיי ולא אשקוט עד שאגלה אותו כיון שנתעורר בלבי מן שמייא15.

וכל דא שכתבתי נתעורר לבי לכותבו ולפרסמו בהיות שנתעורר אלי מן שמיא בהיותי על משכבי בחזיוני לילה נים ולא נים שמו בפי לומר ארשת שפתינו במפגיע ובבוקר אחר שבאתי מבית הכנסת ישבתי וכתבתי מה שהזמינו לשים בלבי ובמיעוט שכלי וכתבתי כל מה שהשגתי כפי קוצר דעתי16.

אין ספק, שבעל גליא רזא ראה עצמו כשליח החייב לבשר את אשר שמע וחזה ולפרסם את אשר נתגלה לו והושם בפיו. פרסום חזיונותיו הושפע במידה רבה מן הביקורת שנמתחה על תורת הסוד במקום מושבו17 וגילוי הסודות מן השמים התפרש בעיני המחבר כסיוע במאבק על קדושת הזוהר ועל מעמדה של הקבלה שהיה שנוי במחלוקת. אלה דבריו על כך:

ובהיות ששמעתי שקצת אנשים המתחכמי' בעיניהם ומלעיגי' על אלו רזי תורה ומרגלן דנפקו מפומא דבוצינא דנהורא… ואני הרגשתי בעצמי כי זכותיהון דרגין אלין מסייעין אלי בכל פעם שאני מתבודד בדבריהם מתגלין אלין סודו' נוראים אלו אשר מעולם לא שמעתי ולא ראינו… ובראותי בברור שסייעת' דשמיא היתה אתי ונתנו לי שכל ודעת להבין דבריהם וג"כ כח להוציא דבר מתוך דבר אמרתי בלבי להוציאם מכח אל הפועל ולכתוב אותם בידי כל מאן דיתגלי אלי מן שמיא ולא שיהיו אטומים וסתימין במחשבה אלא שיהיו נגלים וכתובים לעיני כלא אולי ימצאו אנשים שיחפוצו בהם…18.

העלאת חזיונותיו על הכתב נבעה במידה רבה מאמונתו בקרבת הקץ, קרבה שבגללה זכו בני דורו לגילוי הזוהר, ובדבריו שזורה נימה משיחית בולטת:

ואשרינו ומה טוב חלקינו שזכינו אל ספר הזוהר מה שלא זכו קדמונינו שקטנם עבה ממתנינו כמו רב האי גאון והר' ר' אליעזר מגרמישא ורב ששת גאון והרמב“ן והרשב”א והראב“ד ע”ה שנתחכמו בחכמה הזאת ולא טעמו מדבשו של בוצינא דנהורא רשע“ה [ר' שמעון עליו השלום] כי בזמנו [צ”ל בזמנם] לא נתגלה עד דור האחרון שאנחנו פה היום [!] וראייה לזה התיקונים אמר אליהו ז“ל לרשע”ה ר' כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגליא לתתאי בסוף יומיא ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו (וי' כ"ה) עכ“ל הנה מבואר מכאן כי בזכות העוסקים בו יבא גואלינו ב”ב19.

דבריו המעוררים תמיהה בדבר התגלות הזוהר בדורו, שנכתבו בשנת שי“ב, מועתקים לאמיתו של דבר ללא כל ציון מדברי ר' יהודה חייט בעל־מנחת יהודה20 והמסקנה שהסיק מתיקוני זוהר בדבר ההיתר לגלות סודות והחיוב לפרסמם בשל הקץ המתקרב, היתה משותפת לו ולמקובלים אחרים21. משקלם של דברי התיקונים, השפעתם על התפשטות הקבלה במאה הט”ז ומקומם בפולמוס על הדפסת הזוהר כבר נדונו במחקר22 וכאן מתווספת עדות נוספת להשפעתם על ההשקפה שבשל הנסיבות ההיסטוריות הגיעה שעת גילוים של סודות הזוהר שנגנזו בעת הגלות, ופרסום חזיונות וחלומות המעוגנים בפרשנות הזוהר קיבל לגיטימיות והפך להיות גם הוא דרך לקירוב הגאולה23. השילוב של תחושת הקץ24, ההערצה המופלגת כלפי ספר הזוהר וההגנה על העיסוק בו, בצד תפיסה קבלית מקורית המבססת את תקפותה על חלומות, גילויים וחזיונות, הביאו את בעל גליא רזא להצעת אינטרפרטאציה היסטוריוסופית חדשה בדבר משמעות קץ הימים, דרך שתי זויות ראייה הכרוכות זו בזו – תורת הרע ותורת הגלגול.

תורת הגלגול ותורת הרע היו קשורות זו לזו מראשיתה של הקבלה. שתיהן מיוסדות על הפסוק ‘אשר קומטו ולא עת נהר יוצק יסודם’ [איוב כ“ב, טז], שנתפרש הן על נפשות והן על יסוד הרע והחורבן בממדי זמן שונים. בפרשנות התלמודית על פסוק זה נאמר ‘אשר קומטו ולא עת… אלו ט’ מאות וע”ד דורות שקומטו להבראות קודם שנברא העולם ולא נבראו עמד הקב“ה ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור'25. המניין התלמודי של תתקע”ד דורות נלמד מן הפרשנות על הפסוק ‘דבר ציוה לאלף דור’ (תהילים ק"ה, ח) לפיה ‘דבר’ היא התורה שצוותה לאלף דור קודם בריאת העולם, אולם על־פי הכרונולוגיה המקראית עברו מבריאת העולם עד מתן תורה כ“ו דורות בלבד ולפיכך הרי חסרים תתקע”ד דורות כדי להשלים מניין אלף. דורות אלה קילקלו מעשיהם ועל כן קומטו ולא נבראו26.

ההשקפה בדבר הדורות שקומטו בלא עת נקשרה בפרשנות הקבלית למדרש הידוע בבראשית רבא, ‘היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן…’27. כבר בראשית הקבלה כאשר דרש ר' יצחק הכהן28 את מדרש בונה עולמות ומחריבן על תורת הרע ועל אצילות הקליפות, הוא סמך את דבריו על הפסוק ‘אשר קומטו ולא עת’ (בגרסת ‘בלא’) ונקב בשמות שלושת העולמות שנמחו בסוד בונה עולמות ומחריבן – קמטיאל, בליאל ועתיאל, שכינוייהם נגזרו מפסוק זה. גם הזוהר למד ממדרש זה את תורת מיתת המלכים בדבר היות מקור הרע בעולמות שנחרבו או קומטו29. אולם, עוד קודם לכן, משעה שקשר ספר הבהיר את תורת הגלגול שלו עם הפסוק ‘דבר ציוה לאלף דור’, על פרשנותו המדרשית בדבר תתקע"ד דורות, נקשרה הזיקה בין ההוויה שקדמה לבריאה המתפרשת כמקור הרע, ובין תורת הנפש30. ‘אלף דור’, בין כקודמים לבריאה וכמקור להוויית הרע בתורת העולמות שנחרבו ובין כמאוחרים לה וכקובעים את מועד הגלגולים וקצבתם, היו למושג שנכרך עם תורת הגלגול ותורת הרע לאורכה של הספרות הקבלית31.

הזיקה המרומזת בין תפיסת הרע לתורת הגלגול הפכה בדבריו של בעל גליא רזא לתורה מפורטת ששמה לה למטרה לבאר את מהות הרע ויחסו לתורת הנפש וגלגוליה מתוך פרספקטיבה היסטורית רחבה.

תורת הרע המובאת בספר מבוססת על ההנחה, שמהות הרע ואופן מציאותו מכתיבים במידה מכרעת את פני ההיסטוריה ושעיון מעמיק בסוגיה זו יאיר באור חדש את משמעות גורלו של עם ישראל. מעמד הרע בעולם, הן בהוויתו השמימית והן בזו הארצית, הוא מעמד של בכורה ועדיפות בשל קדימותו האונטולוגית. הרע קדם לטוב כשם שהחושך קדם לאור וההעדר קדם להוויה:

ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל תדע שההעדר קדם להויה במעשה בראשית וההעדר הוא החשך וההויה הוא האור, והאור שהוא המוח היה משכנו בתוך החושך כגון מוחא דאגוזא בתוך ד' קליפותיו32.

כלל ההוויות תחילתן היתה בחושך, בסטרא אחרא ששלט שלטון בלעדי לפני הבריאה. האור היה גנוז בתוך החושך ‘כמים בספוג’ ומצב דברים ראשוני זה הכריע מאז ואילך, בזיקה שבין הקדושה לטומאה. הזיקה בין הרע לטוב היא יסודה הדיאלקטי של המציאות, משום שכלל הקיום נובע מסטרא דשמאלא; הוויות השייכות ממהותן לקדושה אינן יכולות להתקיים ללא ‘התעוררות’ החושך והשמאל מחד־גיסא, ולצד שמאל אין קיום בלא אורה של הקדושה, מאידך־גיסא:

וחשך על פני תהום, הרי לפניך שהאור והחושך היה כללות אחד ויאמר אלהים יהי אור ר“ל יהי ניכר האור ולא אמר ויברא מכאן אנו רואים שהאור והחשך היו כמו עם ה' אחד והאור היה גנוז וטמון בתוך החושך כמו המים בתוך האספוג ולא היה ניכר וכשנתקבץ האור שהיה מפוזר בתוך החשך אל מקום אחד הבדילו הקב”ה מן החשך הה“ד ויבדל אלקים בין האור ובין החושך (בר' א', ד) ואז היה אור ניכר… והחושך נשאר מסטאר שמאלא… סטר שמאלא איהו דין ואינו יכול להתקיים בלתי עזר מסטר ימינא… תדע כי מסטרא דנוקבא הושתת העולם ומסטרא דחשוכא אתגלימו השמים התחתונים וצאצאיהם והארץ וצאצאיה החיצוניים ר”ל הגשמיים… ועלייהו שליט ההיא סטרא דלא יר“א שבת ר”ל דלא ירא שבת… ודא איהו ממנא דעשו ולכן הקב“ה הושתת עלמא דא בסטרא דנוקבא… תדע שאלו הדברים שצריכים שיהיה בהם קיום והצלחה וברכה צריך שיבא ההתעוררות מסטרא דנוקבי' דאיהו סטרא דשמאלא… והסבה הוא כי האור היה גנוז בתוך החשך וקודם שנברא העולם היה החושך שולט הה”ד והארץ היתה תהו ובוהו וחושך על פני תהום (בר' א', ב) וכל סטרי מסאבי בין ברוחניים בין בגשמיים, רוחיהון מסטרי דחושך קאתו ומסטרא דאור שהיה גנוז בתוך החושך נפקו כל סטרא דטהרא וקדושה33.

ההבחנה בין צד החושך לצד האור נושאת אופי מיתי־דואליסטי וסיפור קורותיהם של שני הצדדים, שיש עמו מידה רבה של האנשה, נפרש בספר במסכת רחבה הבאה לפענח את סוד ההוויה. לפי השקפה זו, קדימת הרע לטוב הטביעה חותמה על כלל ההוויה ומהותה, ומן הדין לבאר טעמה של עובדה זו מבחינת הכוונה האלוהית ולחפש את ביטויה בפניה השונות של המציאות בעבר ובהווה. המחבר דייק בהבהרת השיתוף הראשוני שבין הרע לטוב וקבע בהשפעתה של מסורת הזוהר34, שהרע היה בבחינת קליפה לטוב:

סטרא דחמרי וסטרא דכלבא הוי קליפה לסטרא דטהרה קודם שנברא העולם… [וכן] האור [יצא מתוך] החושך וכל הקליפין נתגדלו עם מוחא [מבפנים] והקליפה אין לה מעלה אלא בשביל המוח שבתוכה ושנתגדל עם הקליפה35.

היחס בין הטומאה לטהרה הוא כיחס של קליפה ופרי וכשם שהקליפה קודמת לפרי כך קדם הרע לטוב. שליטת הרע בעולם מבוססת גם היא על עיקרון זה: הרע שולט על כל דבר שהוא קליפה. הסטרא אחרא שאף לקיים מצב זה בעינו הן משום שהקדושה היא מקור חיותו והן בשל מרותו עליה, אולם הקב"ה לא ראה בעין יפה זיקה זו שבין סטרא אחרא לסטרא דקדושה36 ועל כן הפרידם:

ולכן הפריד והבדיל בין סטרא דחשך ובין סטרא דאור וזה לעומת זה עשה אלקים (קהלת ז', יד) ושם שמות וכינויין להן בדמיין לסטרא דקדושה כדי לחנפם כגון אל אחר אלקים אחרים כדי שלא יקנטרו על סטרא דטהרה ושם איבה בין סטרא דמסאבא לסטרא דטהרה כדי שלא יזדווגו בהם37.

אולם ניסיון הפרדת הקדושה מן הטומאה לא עלה יפה בשל חטא האדם הראשון, שהפר את האיזון הראשוני בין הטוב לרע, נכנע לסטרא אחרא והגביר במידה ניכרת את שלטון הרע על הטוב38. הסטרא אחרא אף הוא לא השלים עם גזרת ההפרדה וניסה מני אז להשיב את מצב הדברים הראשוני על כנו, הן על־ידי קטרוג על סטרא דקדושה, שאמור לגרום להענשתו ולהחזרתו תחת מרותו, הן על־ידי נסיונות להעביר את הקדושה לשליטתו באמצעות תחבולות והן על־ידי קבלת חלקו במצוות:

ולכן סטרא אחרא בשביל שהוא יודע שהכל כבוד שיש לו בעליונים הוא בשביל הטהרה שיצאה מסטרא דיליה הוא רודף אחרי סטרא דטהרה כקוף אחרי בני נשא… וסטרא אחרא יותר חפץ בשעיר המשתלח שנותנים לו זרע יעקב בי"ה (ביום הכיפורים) מכל העטרות ומכל הזבחים שנותנים לו כל כחותיו של אדום וישמעאל והוא נהנה יותר ממים אחרונים מבני יעקב מכל מימות שבעולם39.

בימת המאבק העיקרית בין הטומאה לקדושה היא ההיסטוריה של עם ישראל והדיון כולו נערך במסגרת פרשנות היסטוריוסופית־מיתית של המקרא, ההופכת את מכלול הסיפור התנ"כי לסיפור הקשר האמיץ שבין הקדושה לטומאה מחד גיסא, ולמיתוס על אודות מלחמות בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה מאידך גיסא, כשהכלל המנחה הוא ‘כמו שנעשה למטה בתחתונים כך עושים לעילא בעליונים’40. מלחמת אברהם בארבעת המלכים, מלחמת ים סוף ומלחמות משה במדינים מתפרשות כולן כמלחמות הקדושה בטומאה:

תדע כיון שנתעורר מלחמה בארץ הגשמיות מהארבע מלכים את החמשה כך נתעורר בין הקליפות מסטרא דסאבותא וכמו כן בין סטרא דשמאלא דפנימאי ובין סטרא [דימינא] דפנימאי וכמו כן בסטרא דקדושה ודהטהרה דאינון ספירין עילאין ודא הוא רמוז בקרא דכתיב ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל (בר' ל"ו, לא)… הרי לפניך בבירור שכל אלו המלחמות היו כדי לשלוט סטרא ימינא על סטרא שמאלא ועל סטרא דמסאבותא41.

המחבר הציג מערכת דיאלקטית המיוסדת על המתח שבין שתי המגמות ביחסי הטוב והרע; הציווי האלוהי על הפרדת הטוב והרע, שהביא ליצירת דואליזם חריף מחד גיסא, והמשיכה העזה שבין הסטרא אחרא לסטרא דקדושה, המביאה להזדווגות הקדושה בטומאה, מאידך גיסא.

בגיבוש תפיסת עולם דואליסטית, הרואה את ההוויה כמפולגת לשתי רשויות הנלחמות זו בזו, הושפע בעל גליא רזא במידה רבה מתפיסת הרע של בעל הזוהר, שראה ברע מערכת כוחות רבי עוצמה, המקבילה במדוקדק לכוחות הקדושה, ופועלת בעליונים ובתחתונים42. למערכת הזוהרית הוסיף המחבר אינטרפרטציה היסטורית ורשויות נוספות, כגון ‘בית הדין העליון’ שבפניו נשפטים כוחות הטומאה וכוחות הקדושה, רעיון שבא להדגיש את כפיפות הרע למרות עליונה ולהציע הסתייגות מפעולה עצמאית לגמרי של הרע, בצד יצירת רשות שבפניה מוכרעת מלחמתם של שני הצדדים על גורלו של עם ישראל43.

התפיסה הדואליסטית שגובשה בזוהר היתה בגליא רזא לרעיון המרכזי שסביבו נבנתה הפרשנות ההיסטוריוסופית של המחבר. אולם, שלא כבזוהר, המאבק העיקרי אינו מתרחש בעולם הספירות, אלא על במת ההיסטוריה – בין עם ישראל, הנקרא להפריד את הטוב מן הרע, לבין הסטרא אחרא, המבקש בכל מאודו להשיב את הדברים לקדמותם ולשלב את הקדושה בתוך הטומאה – ‘ותאותו וחפצו תמיד לקרב את עצמו לצד הטהרה’44.

החלוקה איננה חד־משמעית והמגמות אף הן אינן מתחלקות בבירור, משום שחטאו של האדם הביא לשילוב הטומאה בקדושה וגרם לכך שיש לסטרא אחרא שליטה באדם וחלק בכל תולדותיו וזיווגיו: ‘תדע שחטאו של אדם הראשון גרם כל דא שהנחש ישלוט עליו ועל כל בשר’45. ומאז ואילך התבטאה שליטה זו בזיווגים האסורים בין בני ישראל ובנות אל ניכר המשתקפים בסיפור המקראי מכאן, ובשושלות הגלגולים מכאן, כפי שנבאר להלן.

לפי השקפתו של בעל גליא רזא אדוקות הקליפה והקדושה זו בזו בכל ההוויה, מן הערלה האדוקה בברית ועד שמות החיות הטמאות המצויים במרכבה ואדיקות זו, הנובעת בראש ובראשונה מהצורך לשמור על איזון בין שני הכוחות לשם קיום העולם, אינה נטולת משמעות מטאפיסית, שכן היא מבטאת את כוונתו הנסתרת של האל: ‘ועוד ראיה ברורה שחפץ קב"ה לתת מקום אחיזה לחיצוניים כמא דאתמר ותראה ראיה מן ערלה שבאה אדוקה בברית הרומז ליסוד’46. שילוב הטומאה בקדושה הוצג בידי בעל גליא רזא משתי נקודות מבט. זו של הקליפה הרואה בהתקרבותה אל תחום הקדושה החזרת ההוויה אל מצבה הנכון, וזו של האל, המסבירה את אדיקות הקדושה בטומאה בפרספקטיבה רחבה, הרואה בשלבים השונים של ההיסטוריה את האפשרות להילחם בקליפה באמצעות כוחותיה היא47 על ידי מרמה דקדושה.

האתוס המתבקש מן האדם נוכח תפיסה זו של מהות הרע וזיקתו לקדושה הוא אתוס כפול – לסייע במאבקה של הקדושה לביעור הטומאה מחד גיסא, לפייס ולרצות את הסטרא אחרא ולהחניף לה, מאידך גיסא. המאבק הוא מאבק מתוחכם הנרמז בפסוק (יש' מ"ט, יז) ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’, המוסב על הסטרא אחרא, לאמור, ניצחון על הקליפה ודחיקת רגלי הסטרא אחרא באמצעות תחבולות וערמה והפעלת כוחותיהם שלהם כנגד עצמם: ‘ונמצא שקליפה מסאבא מבוטלת ע"י כוח דילה ממש וכך צריך שכוחותיו ממש יבעטו באדוניהם ויבטל אותו וזוהמתו’48. כחלק מצדו השני של האתוס של מלחמת הערמה בסטרא אחרא מצוּוֶה האדם על זהירות בכבודו, משום שאי אפשר להכניעו לפני הגאולה ‘וג“כ צריך שיהיה זהיר שלא יזלזל בקליפות ובכחותיהם שכן מצינו שציוה הקב”ה למשה ולאהרון על פרעה שיכבדו אותו’49, ועל העמדת פנים וחנופה שתסתיר את כוונת האדם להילחם בסטרא אחרא: ‘ובעבור זה הסיבה צריך לעשות לס"א מעט חנופה שלא יראה שאנו חפיצים בביטולם’50.

רעיון החנופה לסטרא אחרא, ריצויו ופיוסו, הנובע מההכרה שכוחו עצום ורב ומוטב לתת לו חלק בעבודת השם כדי לשחדו ולהשקיטו, ידוע במחשבה הקבלית51. בעל הזוהר, בעקבות הרמב"ן52, פירש כמה מצוות כמתן שוחד לסטרא אחרא, אם כי הצדקת החנופה והריצוי עולה מן הטענה ההפוכה לטענת מחברנו. לאמור, בשל העובדה ששלטון הסטרא אחרא יצא מתוך הקדושה ומפני ששלטונו הוא לפי רצון האל אף הוא זכאי למנת חלקו בקדושה53.

בעל גליא רזא הרחיב את יריעת המאבק בין הקדושה לכוחות הרע ושילב את מסורת הזוהר עם פרשנות מקורית משלו, שפתחה פתח רחב לצדדים מיתיים בתפיסת המצוות, משטען ‘שעל זה הענין מיוסדת כל התורה כולה’!

והעולם עושים כבוד לקליפה בשביל הפרי השוכן בתוכה כמו שעושין כבוד לכלב בשביל אדונו, וכמו כן צוה התורה לתת כבוד וחנופה לסטרא אחרא בשביל הטהרה שהיתה טמונה בה קודם שנברא העולם54

וג“כ ששם להם שמו אלהים כמו אלהים אחרים אל אחר וכדומה לזה וכל זה מחנף סטרא אחרא שלא יקטרגו על בני יעקב… ולכך ראה [ראוי] לחנפם ומכאן אנו רואים הטעם למה שם הקב”ה שמות חיות ובהמות ועוף במרכבה דיליה55 ואדם דרכיב עלייהו להראות שכלם נבראו לעבודת האדם ולשרתו וכמו שאנו רואים שהקב“ה ציוה בתורה לנו בענין עזאזל ושחיטת קרבנות בצפון ואמורים ופרדים [ופדרים] הנשרפים כל הלילה56 כדי לחנפם וכ”ש וק“ו [וכל שכן וקל וחומר] ראוי שנהיה זהירים שלא נעשה דבר שיהיה מורה שאנחנו חפצים בבטולם הה”ד לא תחסום שור בדישו (דב' כ"ה, ד) ולכן תקנו רז"ל בברכת הודאה לכרוע במודים להראות שאין אנו חפצים לנצח אותם… ובאופן זה לא יקטרגו עלינו וברוך שנתן לנו תורת אמת והזהירנו שנהיה מובדלים מהם ומקליפי קליפיהם ולטהר עצמינו ומאכלינו ומלבושינו ובבתינו בשעטנז במזוזה כדי שלא ימצא סבה לסאבינו ולא ישלטו בנו ועל זה העניין מיוסדת כל התורה וחקיה ומשפטיה57.

בעל גליא רזא לא הסתפק בהכללה פרשנית והציע ביאור שיטתי לטעמי המצוות האומר, שהמצוות רובן ככולן ניתנו לשם חנופה לסטרא אחרא, חנופה שמשמעותה האמיתית מכוונת להפרדת כוחות הרע מהקדושה: ‘כי סודות מהקרבנות וסוד בשר בחלב וסוד טומאה וטהרה ורוב מצוות לא תעשה ומצות תעשה הם הולכים לסדר דא להחניפו לרעתו ודי מבין’58; 'ואם תדייק היטב תמצא שבכל המצוות הניח לו הקב"ה חלק פאה אחת כדי לחנפו שלא יקטרג על בני יעקב59.

גליא רזא משקף נטיה מובהקת להאנשה של כוחות הרע. יקשה עלינו למצוא בספרות הקבלית דיאלוגים ארוכים בגוף ראשון בין סמאל לקב"ה הנסבים על המאבק בין כוחות הרע לכוחות הקדושה כמו שנמצאם בחיבור זה60. רמזים לקו מחשבה, המפרש את הסיפור המקראי כמלחמה בין כוחות הטוב לכוחות הרע, אפשר למצוא עוד קודם לכן בספרות הקבלית ואין ספק שהנטיה הברורה בזוהר, בהשפעת קבלת חוג האחים הכהנים, להאנשת כוחות הרע ולפירוש הסיפור המקראי כמרמז על מלחמות המקטרגים בקדושה, השפיעה השפעה מכרעת על מחברנו61. אולם דומה, שלכלל מעמד מרכזי של פרשנות מקיפה, הבאה לבאר את פשר טעמי המצוות מכאן ואת משמעותה הסודית של ההיסטוריה של עם ישראל מכאן, לא זכתה מגמה זו קודם לכן.

דרך מחשבה זו הגיעה לשיאה בעיצוב תורת הגלגול של גליא רזא, שהושפעה במידת מה ממקורות קבליים קודמים, אולם ביססה את טענותיה העיקריות על גילויים חזיוניים חלומות והארות.

גלגול נשמות מוצג בספר כחוק כללי החל על ההוויה כולה, אולם ביחס לעם ישראל זהו חוק המתפרש כעונש זמני למען חסד נצחי, הנגזר בידי בית דין של מעלה ומתבצע בידי הסטרא אחרא, כשכל אחד משני הצדדים הנאבקים רואה בו פנים אחרות. במלחמה בין סטרא אחרא, המיוצג על־ידי סמאל, ובין סטרא דקדושה, המיוצג על־ידי ישראל, נוקטים שני הצדדים טכסיסים שונים: סמאל רוצה להכניע את הקדושה ולהתקרב אליה ולשם כך הוא מנסה להכשיל את בני יעקב בחטאים כדי שיוכל להענישם בגלגול לבעלי חיים המצויים תחת מרותו ובסופו של התהליך, הם יועלו לקרבן והוא יוכל ליהנות מבשרם.

סטרא דקדושה, לעומת זאת, מנהל מלחמת תחבולות של מרמה דקדושה – הוא מערים על סמאל באמצעות זיווגים וחיתונים של גדולי ישראל עם נוכריות, החלפת נשמות המתגלגלים והקצאת חלק במצוות השונות לשם פיוסו והסחת דעתו מהקטרוג על ישראל. הכוחות במאבק אינם שקולים משום שלאחר חטאו של האדם הראשון קיבל סמאל היתר מבית דין של מעלה לקחת חלק בזיווגי סטרא דטהרה וכן קיבל חלק בכל תולדותיו מצד הנקבה, לפי שהיסוד הנקבי בהוויה נובע מן הסטרא אחרא.

וכשראה הנחש שאדם הראשון חטא תכף ביקש להמיתו וקם והלך לפני ב“ד העליון ובקש דין על חטא של אדם הראשון שלא קיים מה שציוה לו הקב”ה והיה צועק ואומר הדין יקוב את ההר. קב“ה גזר ליה והזהירו ואמר ליה כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ולכן תתנו אותו אלי כי דילי הוא ואמית אותו ולא די שהקב”ה הפריד אותי מסטרא דאור שהיה טמון בסטרא דילי ושמרתי אותו כ“כ [כל־כך] זמנים ועתה ג”כ שילקח ממני אותו המעט השולטנות שנתן אלי הה“ד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך (בר' כ"ז, מ) ולכן זה שפרק מעליו מה שצוה לו הקב”ה תנו אותו בידי ואעשה נקמת אלקים כי לכך נבראתי או תתנו לי חלק בכל תולדין דיליה ובזיווגין דיליה עד שראו הב"ד שהדין עמו וגזרו שבכל התולדות מסטרא דטהרא ובזיווגיהו שיהיה לו חלק עם סטרא דטהרא בנוקבי ולא בדוכרא62.

החלוקה ליסוד הזכרי וליסוד הנקבי מסתברת על־ידי התפיסה הדואליסטית המוצגת בספר. ההוויה מתחלקת לימין ושמאל המקבילים לזכר ונקבה, אור וחושך, חסד ודין. האור מתחלק לאור פנימי ואור חיצוני. מצד שמאל, צדה של מידת הדין הקשה, עומד עולם הנקבה בתוך החושך, המתחלק לחושך פנימי וחושך חיצוני. מהחושך החיצוני נבראו מחנות הטומאה, שקצים, רמשים ורוחות רעות, ומהחשך הפנימי נבראו אומות העולם. לעומת זאת, מהאור החיצוני נבראו בני יעקב בשיתוף עם ‘סטרא דנוקבא דחושך פנימי’, ‘כי גזר הגוזר שהוא הקב"ה שהחושך הפנימי שהוא מדת הדין יהיה מזווג עם מידת הרחמים בכל מעשה בריאת האדם’63.

בני יעקב המעורבים מראשית הוויתם מטוב ורע, מצווים על הסרת התערובת והשגת דרגת אור פנימי טהור, כדי להשלים את כוונת הבריאה שלא הושלמה בידי האל:

וכשיגיעו לדעת דרכי השם… אז יעשו פעולתם מיותרת שקב“ה לא עשאהן והניח זאת הפעולה לבני ישראל שיעשו אותה הה”ד אשר ברא אלקים לעשות בני ישראל ודא הוא שהאור החיצוניי והחושך הפנימיי יעשה ע“י בני ישראל כלהו אור פנימיי וטהור ומקודש ואז מתפרדין מעלייהו כל סטרא דחשך חצוניים ומסאבי' ובהיות שסטרא דחושך פנימי דאתקריאו קליפות פנימיית אית לסמאל חלק קצת בו בהיות שהם בסטרא דשמאלא ושם ניזונים ניתן ליה לסמאל רשות לעשות זיווגין מאותן נוקבי דאינון שנבראו מחושך פנימיי עם בני ישראל, ובכל זמן שהוא רוצה לעשות איזה זווג מנוקבין אלין [עם בני ישראל] אינו יכול לעשות שום דבר בלי רשות מב”ד העליון ואז הגוף שהוא הבשר והעור והנפש התאוונית עם חיות דיליה הוא חלקו של סמאל והרוח והנשמה אינון מסטרא דטהרה פנימי וימני והבחירה ניתן להם לנטות לימין או לשמאל הכל תלוי במעשיהם… וכשהוא סמאל יודע ששולחין איזה גבור בארץ או איזה חכם או חסיד שיהיה ראוי להגין על הדור תכף הולך סמאל לפני ב“ד העליון ומבקש מן הב”ד שהוא רוצה לעשות אותה חיתון מאלו המובחרים כי כבר ניתן בידו זאת המלאכה בשביל שסטרא דנוקבי אינון דיליה… וכשהזכר נולד מזה הראוי להיות גבור או חסיד או חכם הולך סטרא אחרא אחריו עד שיהיה זה הנולד בן י"ג שנים. והולך ומטעה אותו לדרכים רעים והוא רואה שזה הולך אחר עטיו מכין לו נוקבא שיהיה כנגדו לעזרו לצאת לתרבות רעה64.

כנגד מגמת הקדושה להפריד עצמה מן הטומאה, שואפים כוחות הסטרא אחרא, כאמור לעיל, להזדווג עם הקדושה ולטמאה על-־די זיווגים ותולדות שיפתו את בני ישראל לעזוב את אלוהיהם. קו מחשבה זה בא להסביר מדוע נשאו רבים מגיבורי המקרא שלא כחוק נשים נוכריות והיו ל’חתניו של הסטרא אחרא'65.

הפסוק כי שבעתיים יוקם קין (בר' ד', כד) נדרש בידי בעל גליא רזא כ’שבע טיפין של זוהמא מנוקבתיה של סמאל'66, שהן שבע בנותיו של השטן שנתגלגלו בנשים נוכריות והתחתנו עם בני ישראל כדי להטותם מדרך הישר, כגון רבקה אחות לבן הארמי שנישאה ליצחק, ‘תמר שבאה לבלבל מלכות יהודה על ידי העריות’, צפורה המדינית שנישאה למשה, רות המואביה שנישאה לבועז, בנות פלשתים שנשא שמשון, שתי אחיות בנות לבן הארמי שנישאו ליעקב, בת פוטיאל שנישאה לאלעזר, ואשת פוטיפר שביקשה לפתות את יוסף ורחב שנזדווגה עם יהושע67. כוונותיו של סמאל להטות את מנהיגי ישראל מאלהיהם באמצעות זיווגם עם בנותיו, ולהכניע את צד הקדושה תחת מרותו, מתוארות בלשון נרגשת פעמים רבות לאורך הספר:

ועתה צריך לגלות ולהודיע רשעתו של סמאל והמחשבות שחשב כדי לקטרג את יעקב לעסקיו וקב“ה הפיר עצתו ובקדרה שחשב לבשל שם נתבשל. הוא סמאל חשב שע”י בנות לבן דאינון מסטרא דיליה שינצח ליעקב… הוא סמאל חשב שבנות לבן יפתו ליעקב ללכת אחרי אלהי אביהן והן מרדו באביהן ובאלהיו… והן וילדיהן היו לשיכים בעיניו ואם תדייק היטב תמצא שכל עצות רעות שנתיעץ סמאל כדי לקטרג ליעקב הכל היה לרעתו… ותראה מה שנארע בשכם ובמצרים סוף סוף לא הועילו לו רעיוניו כי שומר ישראל ה'68.

אולם לאמיתו של דבר, משמעותם האמיתית של זיווגים אלה, שהכריעו במידה רבה את גורלו של עם ישראל, היתה שונה לגמרי. המשמעות הסודית של הזיווגים האסורים טמונה בהנחה, שלשם מלחמה בסטרא אחרא רב הכוח, צריך לשתף פעולה עמו כדי להחליש את כוחו מבפנים על־ידי חילותיו הוא. כך היתה מחשבת השטן לו לרועץ: הזיווגים שתיכנן כדי להעביר את גיבורי ישראל על דתם הפכו להיות נשק במלחמה נגדו דווקא משום שרק הוא יכול להכין שלא ביודעין את ההכנות למפלתו, בבחינת ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’:

הרי לפניך למה נעשו אלו החיתונים כדי להיות לשיכים בעיניהם של סטרא אחרא לקיים עליו קרא מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו (יש' מ"ט, יז) ולכן נתן זה הרשות אליו כדי שהוא בעצמו יכין אלו ההכנות לרעתו69.

במישור ההיסטורי, המלחמה בסטרא אחרא ובשלוחיו, האומות, מחייבת הימצאות יסוד מן הטומאה בלוחם מצד הקדושה, שיאפשר לו למצֵע בין חסד לדין, משום שכל הנלחם ברע חייב שתהיה לו זיקה אליו, ורק כך יוכל להכניע את השטן בנשקו הוא:

כי הקב“ה חפץ כשיקים איזה מלך או איזה גבור לעשות נקמה באומות [שצריך] שיהיה איזה חבור או קשור מה עם אומות העולם ועם המלך שהוא מלך מזרע ישראל כדי לקיים מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו (יש' מ"ט, יז) ותראה ראייה מיהושע שלקח רחב הזונה לאשה כדי להשפיל כוח ל”א מלכים וג“כ שמשון שנשא נשים נכריות והשפיל כ”כ פלישתים וג"כ דוד שיצא מרות המואביה כדי להשפיל האומות וידוע הוא ליודעי חכמתא כי כל מי שנברא להשפיל שונאי ישראל שצריך שיהיה לו איזה התדבקות עם סטרא דשמאלא70.

בעל גליא רזא לא היה מעוניין במסקנות אנטינומיסטיות אפשריות מהלך מחשבה זה, אלא בפרשנות מיתית של מלחמת הטוב ברע על מסקנותיה ההיסטוריוסופיות. כנגד מימוש כוונתו של סמאל לזווג את בנותיו עם בני ישראל, החליף הקב"ה את נשמותיהן ללא ידיעתו של הסטרא אחרא ובמקום ‘ז’ רוחות דמסאבותא' הכניס בבנות נכר אלה ‘ז’ נפשות טהורות להיות לעזר לבעליהן נגד סטרא דמסאבי'71. החלפת הנשמות נעשית באמצעות גלגולים של ניצוצות הנשמה72 והיא משמשת נשק כנגד סמאל, משום ‘וכל דא מעניין חלופי נשמות לא נודע לסמאל אלו הסודות מהגלגולים… לא נודע לסמאל סוד הגלגול’73.

‘התרמית הקדושה’ מתבצעת על־ידי החלפת נשמות ובשל כך כל אחת משבע בנותיו של הסטרא אחרא נתגלגלה ב’צדקניות אחרות'; וכך, על־ידי הטעיית כוחותיו מבפנים והפרת מזימותיו בידי שלוחיו, מתקיים התנאי ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’:

להראות שכוונתו של הנחש עקלתון היה לרעה ובקדרה שבשל בה נתבשל, הוא הנחש חשיב להביא ז' בנות שהיו מסטרא דיליה דאיהו קין הה“ד ולכהן מדין שבע בנות דרמיז' לשבע פרות הרעות וכל דא הראה הנחש עקלתון לפרעה בחלומו ולא יכלו חכמיו לפתור אותו מה הוא רומז שהיו בולעות הרעות לשבע הבריאות ואח”כ כתיב ותבאנה אל קרבנה… ור"ל ולא נודע לסמאל סוד הגלגול שיוכל להיות זה הדבר כי אחר שנזדרק ניצוץ רוחני מסטרא שמאלא בגופא חדא שיכול לבוא ניצוץ מסטרא ימינא לדחות אותו… ושבעה בנות דיליה דרמזו לז' פרות הרעות היו לשיכים בעיניו, הוא חשב שתהיו מקנטרות במלכות ישראל הקדושים והן היו לרעתו ולקנטורי לסטרא דיליה74.

מסכת הזיווגים התפרשה בידי בעל גליא רזא כמלחמת הטוב ברע לאורכה של ההיסטוריה של עם ישראל וכמלחמת היסוד הנקבי, המצוי תחת רשות הסטרא אחרא, ביסוד הזכרי, העומד ברשות הקדושה, במישור הקוסמי. גבוריהם של הזיווגים האסורים וצאצאיהם היו ללוחמים העיקריים בשלוחיו של הסטרא אחרא וכלל סיפורי המקרא נעשים לסיפור נקמת האל בסטרא אחרא באמצעות ‘חתניו של השטן’:

‘ונחזור לענינו לפרש השבעה פרות הרעות מן הוו שנחזרו לטובה על ישראל, הראשונה היתה רבקה אחות לבן, השניה רחל, השלישי’ לאה, הרביעי' צפורה החמישי' רחב הזונה הששית אשת אליעזר בת פוטיאל השביעי' רות ובאלו הז' חיתונים נכנס הנחש כדי לבלבל את מלכות ישראל ובאלו החתונים הושפל מעלתו ותראה שכך הוא האמת מרבקה יצא יעקב שנתאבק עם סמאל ונצח ליה… רחל יצא ממנה יוסף שיצא ממנו יהושע שחלש לעמלק ויצא ממנו משיח בן אפרים, לאה שיצאו ממנה רוב השבטים, צפורה שנזדווגת עם משה שעל ידו נעשו כ“כ דינין ומשפטים במצרים ובסיחון ועוג, רחב הזונה שנזדווגת עם יהושע שהרג ל”א מלכים אשת אליעזר הכהן שהיתה בת פוטיאל שיצתה ממנה פנחס שעשה כ“כ נקמה במדין רות המואביה שיצתה ממנה דוד שעשה כ”כ מלחמות באומות ולעולם היה כנגד סטרא אחרא, הרי לפניך שנארע לו לסמאל כמו שנארע להמן שהיה ג"כ מסטרא דיליה שיעץ תחבולות והיו לו לשיכים בצדו כמו שכתבתי שבקדרה שבשל… שם נתבשל75.

בעל גליא רזא הרחיב את משמעות עניין הזיווגים בגלותו את מהותן החדשה של שבע בנותיו של הסטרא אחרא או את סוד גלגול נשמתן החדשה. פירושו נתלה במאמר חז"ל בדבר חסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא76, ובניסיון ליישבו עם חוק הגלגול: הגלגול הוא כאמור חוק כללי החל הן על עם ישראל וסטרא דקדושה והן על שבעים אומות וסטרא דטומאה, אלא שסוף גלגולם של סטרא דקדושה הוא גן עדן בעוד שבמחנהו של הסטרא אחרא שונים פני הדברים:

וכמו כן סטרא אחרא באוכלוסין דיליה יש לה ג“כ בית דין מסטרא דיליה שדנים לא”ה [לאומות העולם] וגם הם מתגלגלים ע“פ ב”ד דלהון ומתגלגלים בשרצים ובשקצים ועולים מעלוי לעלוי עד שחוזרים לצורות אנושות77.

גלגולם של אומות העולם הוא גלגול רצוא ושוב78 והשאלה שהתחבט בה בעל גליא רזא היא, כיצד יגיעו חסידי אומות העולם, שהובטח להם עולם הבא, לגן עדן, שהרי הם ברשותו של הסטרא אחרא ובית דינו שאינם יכולים לגמול חסדים ולהעניק עולם הבא. הפתרון שהוצא היה, שהסטרא אחרא נוטל את חסידי אומות העולם הראויים לגן עדן ומבקש עליהם לפני ריבונו של עולם. המלאך גבריאל נוטל את הזכאים שבהם ומגלגלם בעולם הזה להיות לנשים שיינשאו לגדולי הדור, מה שיזכם לעולם הבא:

ואותן שהושמו בעלמא דנוקבא ע“י גבריאל מתגלגלים בזה העולם להיות לנשים לגדולי הדור אשר בישראל ובזה האופן יש להם חלק לעולם הבא וכל זה הבנתי מדברי תינוקות [התינוקת] אשר מצאתי כתוב בספר אחד שבשעה שנולדה דברה דברים כאלה ששאלו לה מאן אנת והשיבה אנא א' נשמה מחסידי א”ה79.

חרף העובדה, שלדברי המחבר מקורה של פרשנות זו בדבריה של ‘תינוקת’ שהעידה על נשמתה, דומה שתורתו המורכבת בדבר נשמותיהם של חסידי אומות העולם המשמשות במלחמה נגד השטן, מבוססת בעקיפין על מאמר הזוהר בסבא דמשפטים, הדן בגורל הנשמות ‘בטיקלא’:

כאן יש יסוד איך נעשקות הנשמות: אכן העולם הזה נוהג בכל בעץ הדעת טוב ורע וכשנוהגין בני העולם בצד הטוב המאזנים עומדים ומכריעים לצד הטוב, וכשנוהגים בצד הרע מכריעים הם לאותו צד. וכל הנשמות הנמצאות אותה שעה במאזנים הוא עושק אותן ולוקחן, אבל לרע לו שאותן הנשמות מתגברות על כל מה שנמצא מצד הרע ומשמידות אותו… אף כך אותן הנשמות נעשקות על ידי הסטרא אחרא לרע לו ומה נעשה באותן הנשמות? ראינו בספרי קדמונים שמהן יצאו חסידי אומות העולם…80

השקפת הזוהר בדבר גורל הנשמות העשוקות הנגזר על־פי הנהגת העולם, אינה עומדת במרכז עניינו של מחברנו, אלא הרעיון המובלע בדברים שעשיקתן היא לרעת הסטרא אחרא, כי הקדושה שבהן מתגברת על כוח הרע ומחריבה אותו מבפנים.

התחום העיקרי במלחמת הקדושה בטומאה הוא תחום גלגולי הנפש. בעל גליא רזא גיבש השקפה חדשה בדבר משמעות הגלגול ותכליתו וביסס את טענותיו על ההנחה המשולשת שהגלגול אינו עונש פרטי, אלא סמל למצבו של עם ישראל כולו, שהגלגול מתבצע בידי הסטרא אחרא81 בעוד שסודו לא נודע לו82. לפי השקפתו של בעל גליא רזא חל הגלגול על כל ההוויה, אך לגבי עם ישראל הוא הדרך לחזרה בתשובה ולכניסה לגן עדן ומנקודת ראות אסכאטולוגית יש בו כפל פנים של חסד ושל דין: ‘קב“ה דאיהו רחמן על כלא סבב עניין הגלגול עד שעל כרחם יחזרו בתשובה וכן הוא עשה ועושה ויעשה… וע”י גלגולים נצרפין ומתלבנין עד שיתטהרו וכהאי גוונא יזכו לחיי עולם הבא83. אולם, הגלגול פניו רבות ומהותו משתנה לפי מושאו. הרשעים מתגלגלים על פי גזרת בית דין של סטרא אחרא, שלוש פעמים בלבד, ואם לא חזרו למוטב ישובו לעפר אחר עונשים קשים84. הבינונים לעומתם יכולים להתגלגל עד אלף פעמים או עד שיכפרו על חטאיהם ‘בצירוף’, ‘ליבון’ ו’זיכוך’ וישלימו חלוק של תרי"ג מצוות85, שיזכם להיכנס לגן עדן. בכל גלגול הם עולים במעלה מעילוי לעילוי, לאמור, הנשמה מוסיפה על מעלתה בתורה ומעשים טובים ומלבנת את חטאיה:

תדע כי לרשעים גמורים אית להו קצבה לגלגולים והוא פעמים שלוש עם גבר (איוב ל"ג, כט–ל) ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס א', ג) אין להם יותר קצבה. אבל לרשעים בינונים אין להם קצבה עד אלף תיגזור הם מתגלגלים. הה“ד פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים לשונאי (שמות כ', ה) שהם הרשעים הגמורים, ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו… (שמות כ', ו) אבל על הרשעים הגמורים שנאמר עליהם יפול מצדך אלף (תה' צ"א, ז) אין מועיל להם חשבון אלף ור”ל שהרשעים גמורים אינם ראויים שקב"ה יטריח בעבורם עד אלף דור כמו לבינונים שעולה במעלה מגלגול לגלגול86.

דעה זו בדבר גלגול עד אלף פעמים כחוק כללי, נזכרה בראשית הקבלה בספר הבהיר, אך לא זכתה למעמד מרכזי בספרות הקבלית87 עד שנגאלה בידי בעל גליא רזא שכרך עמה את הגלגול בבעלי חיים ואת המעבר משמיטה לשמיטה, והפכה למערכת הזדככות שבענישה רבת שלבים, שזמנם ודרגתם קצובים מראש. גלגול נפשות בבעלי חיים ידוע בספרות הקבלית כתורה שנתקבלה בהסתייגויות והובאה ברמיזה88 ויש להניח, שדבריו של בעל גליא רזא הושפעו מתורותיו הנועזות של ר' יוסף שבא משושן הבירה89 בספר טעמי המצוות, אם במישרין ואם באמצעות סיכום דבריו המובאים אצל הרקנאטי או בכתבי־היד של הספר המיוחס לאבן פרחי90, וקרוב לוודאי שאף רמזיו של בעל ספר התמונה לא נעלמו מידיעתו91.

תורת הגלגול שלו כללה יסודות שמקורם במשנות קבליות קודמות, כגון גלגול המקביל באופיו לחטא האדם, גלגול כליבון עוונות וכפרת נפשות, גלגול כפשר מצוות היבום וכתנאי להחזרת האדם לגן עדן. אולם חידושו של בעל גליא רזא היה בהחלת חוק הגלגול על כוחות הטומאה ובהעברת ביצוע מערכת הגלגולים כולה לידיו של הסטרא אחרא, ההופך להיות הממונה על נפשות ישראל העוברות לרשותו בזמן גלגולם:

ותור וגוזל הם מנפשות ענושות92 שבאו מרחוק ואח“כ אפרש אותם מה הם רומזים וקודם כל דבר אודיעך איך כל הקרבנות האלו לא באו אלא בעבור גלגול נפשות הענושות הנענשות שמתגלגלות בעולם לכפרות נפשותם ובאות בגלגול ע”י עופות וחיות ודגים ובהמות ומתגלגלים מגלגול לגלגול עד שיחזרו למקורם הראשון… וכבר כתבתי בתחילת הספר הלז איך הקב“ה שלט לסמאל על סטרא דחשך ומסר ליה אילנא דמותא…93 ולכן חייבי עלמא מבני ישראל שאינם חוזרים בתשובה קודם שנפטרו מן העולם הזה נמסרים נפשותם ליד סטרא אחרא מדה במדה כמו שנתרחקו מאחרי הקב”ה בחייהם כך מתרחק הקב“ה מהם אחר מיתתם ובאים סטרא אחרא ונזקקים אליהם ומהם נענשים זמן אחד קצוב ע”פ ב“ד בגיהנום ואח”כ מושכים אותם סטרא אחרא לאלו הנפשות הנענשות במדברות לארץ ציה וצלמות ולשם מתענשים! בנחשים ובעקרבים ובחיות רעות זמן קצוב כפי מה שגזרו ב“ד [בית דין] העליון ואח”כ מתקרבים מעט מעט אל הישוב האנושי ובכל זמן שהם מתקרבים הם מתפשטים ממלבוש למלבוש, המשל כשיצאו מגהנום שעמדו לשם שנה אחד שהוא קצבה ליותר רשע מישראל מגלגלין אותו בשרצים או בחיות רעות או בבהמות הכל הוא כפי מה שנגזר עליהם כ“כ זמן בשרצים כ”כ זמן בחיות טמאות ואח“כ מתקרבים לישוב ומתגלגלים בבהמות טהורות ונשחטים ונאכלים לבני נשא עד שיחזרו למקורן הראשון ויש נפשות ג”כ שחטאתם אינם כ“כ קשה ואינם מתגלגלים כ”כ [כל־כך] פעמים ואינם מתגלגלים אלא בעופות טהורות העומדים בישוב אצל בני אדם והמובחרים מהנפשות שלא פשעו כ“כ מתגלגלים אותם בבני יונים או בתורים והקב”ה מכיר אותן הנפשות שמתגלגלים בתורים ובבני יונה ובחר להם שיהיו לקרבן ואלו הם נפשות שלא חטאו בעריות ולא בשפיכות דמים ולא בע“ז… ומכאן נוכל להבין שכל הנפשות מישראל שנמסרים ביד סטרא אחרא אין לו לסטרא אחרא רשות לגלגלם אלא על פי ב”ד עליון, וב“ד העליון מביטין בעבירות שעשה כל אחד ואחד מהם וכפי העבירות שעשו כך נידונים הכל נעשה ע”י דין ומשפט וגלגולם וזמן מכל גלגול הכל בדין ומשפט94.

הגלגול בבעלי חיים, שהובא להקצנה יתרה עם הכללת שרצים ורמשים במחזור הגלגולים, נתפס כתהליך כפול. מחד גיסא, זו ירידה מדרגת קיום אנושית לחייתית ועונש יחסי על מעשי האדם, עונש המתבצע במישרין ובעקיפין על־ידי הסטרא אחרא על־פי החלטת ‘בית הדין העליון’; אולם מאידך גיסא, בעונש הגלגול המדורג יש משם הזדככות ועלייה הדרגתית בפרקי זמן קצובים מעולם החי אל העולם האנושי, או התקרבות ממצב של ריחוק מוחלט מהוויה אנושית עד למצב של היטהרות, המביאה את האדם להיות ראוי להיות מוקרב כקרבן אחרי עלותו מעילוי לעילוי.

כבר אצל ר' יוסף משושן הבירה נקשר עניין הגלגול בחיות עם חוקי הקרבנות95 והועלה הרעיון שהקרבת החיות, שנשמות מגולגלות בהן, היא בבחינת כפרתן. מגמה זו מצויה אף בספר התמונה שפירש את חוקי השחיטה ודיני הקרבנות כנובעים מתורת הגלגול וכבאים להעמיד גבול של חסד לשלטון הדין96. אולם, לכלל השקפת עולם הקובעת, שהנשמות מוצאות את גאולתן מן הגלגול בידי הסטרא אחרא רק משהן נכנסות לגופן של בהמות טהורות המוקרבות על־גבי מזבח, או לחילופין נשחטות שחיטה כשרה ונאכלות בידי ישראל97, כפי שהציג זאת בעל גליא רזא, לא הגיעו הדברים. מכלול הגלגולים בבעלי חיים, טיבם ושיעורם, הופקד בידיו של סמאל, והקרבנות, שהם סיום מסכת הגלגולים, אף הם מנת חלקו. תפיסת הגלגול כמערכת ענישה רבת שלבים, שדרגותיה וזמניה קצובים מראש בידי בית דין של מעלה, נראית באור חדש בשעה שהמערכת כולה עוברת לרשותו של הסטרא אחרא המופקד על ביצועה.

סמאל אינו שווה נפש למסכת הגלגולים ובדברי בעל גליא רזא הוא מתואר כצייד נפשות וכאיש מלחמה רב תחבולות המתאמץ כאמור להכשיל את ישראל כדי לגלגלם בבעלי חיים שברשותו, וכדי לטול את חלקו מהקרבנות:

ועתה אגב גררא נתגלה אלי סוד כסוי הדם לחיה ולעוף וזהו מה שנגלה אלי תדע שרצונו וחפצו של הקב“ה הוא שנדמה צורה ליוצרה וציוה בתורתו הקדושה לכסות דם חיה ועוף ורמז קא רמז הכתוב והוא דבר נסתר ונעלם ודא רצה הקב”ה שכל מי שנתבייש ממעשיו הרעים שעשה וחזר בתשובה שלימה ונתלבן צורתו ר“ל שנשפך דמו מרוב בשתו גזר הכתוב ושפך את דמו וכסהו בעפר (ויק' י"ז, יג) הה”ד איש איש אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר (שם) וע“ד האמת פירוש הפסוק כך הוא איש דא איש בליעל, שרו של עשו שנקרא איש… ודא הוא סמאל בעצמו שנקרא ג”כ איש ציד על שם שצד בפיו לפתות בני אדם להסירם מדרך הישר… ור“ל זה הבליעל שמבקש לצוד ציד מבני יעקב ומבקש להכשילם בעטיו כדי לגלגלם במלבוש דיליה ותדע שהממונים מסטרא אחרא הם נהנים מזאת הפעולה שיתעלו בני יעקב באלו המלבושים מבעלי חיים כדי שיהיה להם שתפות במזבח עם הבהמות הטהורות שנשחטים על גבי המזבח ונהנים העליונים מאותו עשן העולה מן גופו' הקרבנות שהם מלבושים דסטרא אחרא… ולכן סמאל רודף אחר בני יעקב להכשילם כי יש לסטרא הרע הנאה בהכשלם לבני ישראל כמה דאתמר חיה ועוף כדי לצערם במדברות רחוק מן הישוב בין סטרא דמסאבא ושפך את דמו ר”ל מביישו כי בדא יש לו נייחא כשהוא מבייש בני יעקב… ולכן כתב הקב“ה בתורתו הקדושה זה האדם שיצה”ר צד אותו ונתגלגל בלבוש חיה או עוף ושפך את דמו שנתבייש מצורת אדם נעשה חיה או עוף אני מצווה אותך כשיהיה זמן שיהיה ראוי לאכילה לבר ישראל הה“ד אשר יאכל ור”ל שהגיע לעריותא [לאשריות?] דא שזכה לבד ביד ישראל שיאכל אותו ושפך את דמו וכסהו בעפר שלא יתבייש עוד כי די לו ממה שנתבייש ע“י אותו איש בליעל ותכסהו בעפר שהוא לחמו של נחש הוא בשרו שכך קורין בלשון ערבי [!] לבשר לחם והדם הוא נפשו של אותו הציד ואל תכלימהו יותר ומספיק לזה מה שהכלימו אותו הציד הרשע ופירש הדבר הוא כי זה האיש הבליעל הצד בני יעקב ושופך את דמו שהוא נפשם ומכסים אותם בעפריות דיליה שהוא לחמו ובשרו ומגשים אותם הנפשות שנענשו שנתלבשו בגופי עופות ושרצים וחיות טמאות דאינון מסיטרא דיליה הה”ד וכסהו בעפר דאיהו לחמו… ולמה בעפר להראות שהכסוי שלו שהוא העור והבשר הצורה שהוא החיה או עוף הם מסטרא אחרא ועדיין שולט עליו סטרא אחרא עד שיתלבש בצורת אדם ויטהר מטומאתו ר“ל שיתפרד ממנו ומערלתיה ושיכנוס בבריתו של אברהם אבינו וישפוך ממנו דם ברית שהוא דם הערלה לקבל הדם ששפך ממנו בגלגוליו בסבת הערל ועטיו וישים חתיכת הערלה בתוך העפר בהיות כי הוא חלקו ולחמו98 זה לקבל זה ולכן אינם נקרבים החיות הטהורות על גבי המזבח כי עדיין לא יצאו מתחת ידי הקליפות החיצונות המדבריות הנדחקים מישובי בני אדם וכשהם מתגלגלים בבהמות המתקרבים לישוב ולבני נשא כמו צאן ובקר כבר הגיע זמנם להתקרב על גבי המזבח ובדמם כתיב על הארץ תשפכנו כמים (דב' י"ב, טז) שאין מי ששולט עליהם אלא הקב”ה לבדו והם נהפכים למדת חסד…99

הרעיונות שנתלו בסוד הגלגול בבעלי חיים – סוד כיסוי הדם, הקרבת קרבנות, טעמה הסודי של מצוות ברית המילה והסרת הערלה, הפכו להיות ציוני דרך במלחמתו של הסטרא אחרא בקדושה ובתחבולותיה כנגדו. גם אם נמצא את מקורם של כמה מדברים אלה בספר הזוהר, לא נמצא בחיבורים קודמים את הצגתם כמערכת שיטתית בעלת כפל פנים, המתייחסת למלחמת הטוב ברע הן כפשר לטעמי המצוות והן כאינטרפרטאציה היסטורית, כפי שנבאר להלן.

כנגד השליטה המוחלטת כמעט בגורלם של בני ישראל, המשתמעת מהפקדת הגלגולים בידיו של סמאל ומהעברת המתגלגלים לרשותו ולמרותו, העלה בעל גליא רזא הסתייגות עקרונית ממשמעותם של הדברים דלעיל, בהדגישו שהסטרא אחרא עם היותו מבצע הגלגולים, אינו יודע סוד משמעותם והוא הוא המרומה במרמה דקדושה מנקודת מבט רחבה של גלות וגאולה שכן ‘לא נודע לסטרא אחרא סוד הגלגול’100.

השאלה ההיסטורית שעמדה בראש מעייניו של מחבר גליא רזא היתה שאלת הגלות ובמסגרת ניסיון לברר את מהותה האמיתית וחוקיותה הנסתרת עסק בתורת הגלגול, שהפכה להיות מעונש פרטי לדרך בעלת משמעות לכלל עם ישראל משהתפרשה כגלות הנשמות101 וכמעבר מן ההיסטוריה למטא־היסטוריה. מחברנו העלה תפיסה מקיפה, שראתה בגלות מקווה טהרה של נשמות בני ישראל102, הצריכים להיטהר מזוהמת הסטרא אחרא הטבועה בהם מעצם הווייתם, היטהרות הנערכת באמצעות הגלגול המזכך והמבארת את פשרה הרוחני וההיסטורי של הגלות:

ותדע כי גלות מצרים וכל המאורעות והתלאות שעברו על ישראל ושעתידים לעבור כלם היו נרמזים בתורתינו הקדושה… וקב“ה הגיד כל אלו סודות לאברהם בין הבתרים ולכן שתק אברהם ולא עשה תפילה בשביל גלות מצרים ולא אמר מידי בשביל שידע שאותו גלות היה לטובתם של ישראל ולהצלת נפשם מיד סטרא אחרא שהיו בידם תפוסים מקדמת דנא כי כל הנפשות שנולדו מיעקב עד שעמדו בהר סיני כלם היו נפשות ישנות מתתקע”ד דורות שקמטו בלא עת והוצרכו להתגלגל בתוך מצרים ולהתעסק בלבנים כדי שיתלבנו ויחזרו למקורן הראשון וע“כ נתגלגלו במדבר מ' שנה עד שתמו כל אותן שנולדו במצרים ואותן שעלו לא”י שהיו בני עשרים זכו לעלות בשביל שהיו נפשות חדשות ובהיות שהקב“ה חפץ שלא יאבד שום נפש מישראל סבא שהם זרעו של אברהם אבינו קודם הדברים כלם ירצה שיטהרו ויתלבנו אותם שקומטו בלא עת בשביל חטאתם ושיחזרו למקומן הראשון ובניהם שיעלו וירשו אל הארץ ולכן קב”ה הפריד את בני ישראל מן כל האומות, להיות לו לעם סגולה וצוה שימול בשר ערלתו103

הגלות הפכה להיות דרך סבוכה ורבת שלבים להצלת עם ישראל משביו של הסטרא אחרא וכולה עומדת בחותם ההנחה המקורית שמוצאו של עם ישראל מתתקע“ד דורות התפוסים בידי הסטרא אחרא מקדמת דנא: הגלגול המטא־היסטורי נהפך לגלות היסטורית שייעודה לחלץ את עם ישראל משבי הסטרא אחרא. בעל גליא רזא פסל מכל וכל את ההשקפה המקובלת שתתקע”ד דורות שקומטו ללא עת ‘היו נשמות של רשעים ועלה במחשבתו של קב"ה לבראם וראה שלא היו הגונים להבראות וקומטו בהיות שהיו רשעים’104, והציג במקומה תפיסה שהתבססה על תורת השמיטות105 ואשר ראתה בתתקע"ד דורות את הנשמות של עם ישראל העוברות משמיטה לשמיטה באמצעות גלגול, משום שלא הספיקו להשלים את חילוצם מידי כוחות הרע:

ואיך יאמר האומר שקומטו תתקע“ד דורות בעבור שלא היו הגונים ושהיו רשעים שבדור וח”ו להאמין בדברים האלה אלא שהיו נשמות שנענשו בשמיטה שעברה ולא השלימו חלוקיהם שהם תרי“ג מצוות106 שהם תרי”ג מיני תכשיטים שהנשמה מתקשטת בהם להראות לפני מלכא עילאה כי אין לבא לפני המלך בלבוש שק ואלו תתקע"ד107 דורות נשארו108 בסוף אלף ששי מהשמיטה שעברה שלא זכו להתגלגל לצוק יסודם בהיות שנשארו בההוא עלמא ערירי בלתי גואל109 כי כל מי שנפטר מזה העולם בלתי זרע של קיימא אינו יכול לחזור בגלגול בלי גואל110.

על יסודם של הרעיונות הקבליים המתייחסים לגלגול כאל עונש פרטי והמבארים את הזיקה שבין גלגול ליבום ואת הקשר שבין הגלגול לבין השלמתו של ‘חלוקא דרבנן’ מרמ“ח מצוות, הציע בעל גליא רזא פרשנות חדשה לתורת השמיטות ולמשמעותם של תתקע'”ד דורות, שביקשה להקנות משמעות היסטורית־לאומית לגלגול, מנקודת המבט של גלות כהיטהרות:

ובהיות יוסף בממשלתו על סטרי מסאבי הכניס לתתקע“ד דורות תחת ידו ולא תחת יד פרעה הנחש ודא רמז פרעה הגשמיי בפיו כשאמר ליוסף ואתה ציויתה… ורמז רמיז הכא שבארץ מצרים היו עתידים ליטהר בני ישראל זוטא בשיעור תתק”ס לוגי מים רוחניות ובני יעקב גשמיי גם היו עתידי' ליטהר בשיעור תתק“ס לוגי גשמיי דאינון הלבנים שעל ידם נתלבנו מן זוהמת הנחש הרי לפניך שפרעה באמרו אתה ציויתה זאת עשו וכו' (בר' מ"ה, יט) נבא ולא ידע מה ניבא… כי אתה ציויתה קודם שנברא העולם לעשות כל אלה הגלגולים… ודא הוא אמיתות הדבר שכל אלו הגלגולים מיעקב ויוסף לא היו אלא להוציא הנפשות דהוו אזלין ערטילאין דאינון תתקע”ד דורות שקומטו ולא עת שנתגלגלו בצאן לבן ורחל היתה רועה אותן ונתגלגל יעקב לשם להוציאם מתחת יד לבן ומסטרא דיליה ע“י המקלות כמ' דאתמ' ונתגלגלו עם יעקב והוליכם למצרים כדי לצרפם וללבנם ע”י המצרים והלבנים ולשם נטהרו במקוה רוחני ובמקוה גשמי ונתגלגלו בגופי יוצאי ירך יעקב111. ואלו הם שפרו ורבו שכולם היו מוכנים במצרים מלובשים במקנה של ישראל ומעט מעט בתוך רד“ו שנים רדו ונתלבשו בצורת אנושי ע”י יוצאי ירך יעקב112.

הפרשנות ההיסטוריוסופית המקורית, שביארה את המאבק הניטש בין עם ישראל לצריו כחילוץ נשמותיהם של תתקע“ד דורות הנתונים תחת מרות הסטרא אחרא, היקנתה משמעות חדשה לשהייה בגלות והעלתה אותה ממעמד של נסיבות היסטוריות שרירותיות למציאות שיש עמה משמעות דתית ואסכאטלוגית כאחת. הגלות הפכה להיות שלב במאבק שבין הסטרא אחרא לסטרא דקדושה, המלחמה נעשתה בתחבולות, הן של גלגולים והן של להטים – צאן לבן מרמז לצאן מרעיתו של הקב”ה שהתגלגל בכבשים ויעקב, שפדה אותם בלהטים הכניסם למצרים לשם ליבונם והוצאתם לחירות מידי הסטרא אחרא, מסמל את משמעות מציאותו של עם ישראל בגלות.

דגם זה מבהיר הן את משמעות הגלגול בבעלי חיים והן את פשר השהות בגלות כדרך ליציאה לגאולה ולחירות והשלכותיו ההיסטוריות והאסכאטלוגיות מבוארות בהרחבה.

הדברים על תתקע“ד דורות וגורלו של עם ישראל נשזרו במסכת מורכבת של קבלת שמות וצירופים, חישובי קצין, נוטריקונים וגימטריות העולים מן השיעורים הסודיים הנרמזים במקרא ובחז”ל בפירוש טעמי המצוות. המחבר למד מתוכם את חוקי גלגולם של המלאכים ותש“ק צבאות השכינה בצד גלגולי השטן וכוחותיו113, במקביל להיסטוריה של עם ישראל114. בעל גליא רזא לא הסתפק בביאור ההיסטוריוסופיה של הסיפור המקראי כסיפור ההיטהרות והגלגול של עם ישראל בעבר, אלא אף נשא פניו אל המטא־היסטוריה וקבע נחרצות 'וכסדר הזה נוהג קב”ה בכל שמיטה ושמיטה כדי לזכות בני ישראל', לאמור, עם ישראל מתגלגל משמיטה לשמיטה כשהגלגול הוא ‘נשקו’ של הקב"ה לשם חילוץ בני ישראל מידי הסטרא אחרא והבאתם לעולם הבא עם השלמת היטהרותם על־פי השיעורים שנקבעו, או בלשון אחר – הגלגול הוא המעבר מן הגלות אל הנצח.

צדה השני של שאלת הגלות היא שאלת אחרית הימים ומועדה. בעל הספר הירבה לעסוק בחישובי קצין ובבירור משמעות העתיד ומועד קץ הגלגול, וניסה ללמוד מפענוחה הרטרוספקטיבי של ההיסטוריה את משמעות הזמן ואת סודם של השיעורים הנרמזים בתורה ובדברי חז“ל. לשם בירורה של סוגיה זו העמיק במשמעות המטאפיסית של השיעורים, המידות והמספרים והגיע למסקנה שכל הנרמז בכמות ארצית דן למעשה באיכות שמימית. תתק”ס לוגי מים של שיעור מקווה נהפכים לתתק“ס איברים בשיעור קומה (מקוה וקומה – שיכול אותיות); תתר”ף חלקי השעה נהפכים לרמז למועד הגאולה; שבעת ימי השבוע מרמזים על השמיטות, ‘האלף’ לך שלמה, ‘,תורה קדמה לעולם אלפים שנה’ ודומיהם הפכו להיות שיעורים סודיים בעולמות עליונים ובהיסטוריה לעתיד לבוא:

ומכאן יש לנו [ראיה] ששיעורי המקוה הכמותיים נתקנו על פי הסוד וצריך להאמין באמונה ברורה שכל השיעורים שתקנו רז“ל בכל המצות שהם רמזים שרומזים לענינים עליונים רוחניים ושיהיה זה לקבל זה כגון מקו”ה קומ“ה הוק”ם שהם קשורים דא בדא מקוה לתחתונים קומה לעליונים פנימיים הוק“ם למטרוניתא וחייליה וסימנו הוקם המשכן ואז”ל כשקם זה התחתון הוקם העליון115.

המספר העיקרי שסביבו נערכו החשבונות הוא תתק“ס לוגי המים של מקווה, כי כל תתק”ס הוא שיעור קצוב לכל רוחני בין בענין טהרה בין בחיילות רוחניות וכמו כן מסטרא אחרא116. כשם שהתחתונים מיטהרים במקווה הגשמי כך העליונים חייבים טהרה במקווה רוחני וכשאלה ואלה ישלימו את טהרתם בגשמיות וברוחניות תסתיים הגלות:

שהשיעורים שתקנו רז"ל כלם הם על־פי הסוד…117 בסוד המקוה הצריכים לעליונים כמו לגשמיים לטהרתם כי כולם צריכין טהרה במקוה בין רוחניים וגשמיים… אלא שהמקואות העליונים הם רוחניים ושיעורם באיכות והתחתונים הם גשמיים ושיעורם בכמות118.

משיעורי המקווה נלמדים שיעורי הגלגולים, שכן הגלגול הוא היטהרות רוחנית במקווה ההיסטוריה כנגד ההיטהרות הפיסית במקווה הארצי.

משיעורי המקווה לומד בעל גליא רזא גם על תמונת אחרית הימים המבוססת על מעבר בזמן ומעבר במקום או מעבר מן ההיסטוריה אל המטא־היסטוריה. בתום תהליך הגלגול בשנת ה’תש“ס (5760), אחרי השלמת ששה מחזורי תתק”ס, מאתים וארבעים שנה לפני תום השמיטה הנוכחית119, ישתנו סדרי בראשית, העולם יתכסה במים ותיוותר רק ארץ־ישראל שתשוט על־פני המים ותעבור לאלף השביעי דרך נהר דינור. הצדיקים שהשלימו את חלוקם עולים במעלת ‘אישים’ ונכנסים לגן עדן, ואלה שלא זכו להשלים את חלוקיהם ולהתעלות במעלה הרוחנית שתקנה להם מעבר מן השמיטה לאלף השביעי הם בבחינת תתקע"ד דורות, לאמור, הם אלה שיחזרו בשמיטה הבאה כעם ישראל הארצי המגולגל בגלגולים שונים ומצוי תחת שלטון הסטרא אחרא ומתגלגל ומיטהר, וחוזר חלילה:

ונמצא ששיעורי המקוה רומזים לחשבון השנים מקיום העולם הזה דאינון שתא אלפי שנין חסר ר“ם שנים שבאותם ר”ם שנים אחרונים אין פריה ורביה ולא חרישה ולא קצירה ולא ישארו אלא צדיקים גמורים שהשלימו חלוקיהן ולא נשאר יותר גלגולי נפשות ואותן שישארו באותן ר“מ שנים נקראים משפחת רם120 כמו אברם עמרם אליהו ממשפחת רם. ובאותן ר”ם שנים יעלו מים תתחתונים ויכסו כל העולם הארציים ולא ישאר רק ארץ ישראל לבדה בתחומיה ד' מאות פרסה על ד' מאות פרסה ותהיה שטה על פני המים כגון תיבה של נוח ותלך עד קרוב לגן עדן הארציי במקום שיצאו ד' נהרות ולשם מתלבנים ומטהרים ונעשים רוחניים אותם הנקראים על שם משפחת רם, ועל דא רומז רם שיעור רם קבין להראות שהם טהורים ע“י שיעורי מקוה גשמיי וממקוה רוחניי וטובלים בנהר דינור121 ונכנסים באלף השביעי דאיהו שבת הגדול ועולים במעלת אישים. ונקראים צבאות אדני ועומדים בגן ארציי בעדונים ובתענוגים בגן עדן הארציי ואינם מתפרדים משכינה תתאה דאיהי אדני והם צבאותיה ובמקום ששכינה גלתה צבאותיה עמה ואלו היו שבאו למצרים את יעקב איש וביתו באו ועל אילו כתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ועד היום הם בגלות עם המטרוניתא כי מיום שחרב בית המקדש שגלתה השכינה עם ישראל גלו צבאותיה עמה ובכל מקום דאתבדרו ישראל הלכו עמהם לשומרם ועומדים עמהם בגלותם עד שיגאלו ושתחזור המלכה בהיכלה כבראשונה ואז כל צבאות ה' יעלו במדרגה יותר עליונה מאישים נעים מלאכי שרת. ונחזור לנידון דודן לענין ה' אלפיים תש”ס שנים הרומזים לשיעור מקוה גשמיי שהוא תש“ס ביצים והם ר”ם קבין כמה דאתמר עד שיגיע זמן מן ה' אלפים תש“ס ביצים יש גלגול ולא יותר ואותם שלא נטהרו קודם שישלימו אלו השנים אין זוכין יותר לעלות ואלו היו תתקע”ד דורות שקמטו בלא עת ולא זכו להשלים חלוקיהם דאינון רמ“ח איברים דאדם…122 הרי לפניך כשיכניס האדם בתוך שיעורי מקוה עם רמ”ח איברים נקרא שלום ועולם מלא ואז נקרא קומה ולדא רמיז שיעור קומה שציירתי…123 ותראה קומה דיליה דאיהו מקוה בחילוף אתוון124.

סיום הגלגול והפיכת הנטהרים לעם ישראל של מעלה הקרוי חיילותיה של השכינה, מלאכים או אישים, הוא סיום ההיסטוריה והשלמת ניצחון הקדושה על הסטרא אחרא הבאה לידי ביטוי בחילוץ עם ישראל משלטון הקליפה ובהעברתן מן הגלות אל הנצח, או משמיטת הדין לשמיטת החסד.


  1. ראה: ג‘ שלום, ’הגלגול‘, בספרו פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים תשל"ו, עמ’ 337–349 (להלן: שלום, ‘הגלגול’); וראה גם בספרו של שלום Major Trends in Jewish Mysticism, N.Y. 1941, pp. 278–284  ↩

  2. שלום, ‘הגלגול’, עמ‘ 339; הנ"ל, ’שטר ההתקשרות של תלמידי האר"י‘, ציון, ה (ת"ש), עמ’ 134–140.  ↩

  3. על ספר גליא רזא ומחברו ראה: ג‘ שלום, ’המקובל ר‘ אברהם בן אליעזר הלוי’, קרית ספר, ב (תרפ"ה), עמ‘ 119–124; הנ“ל, שבתאי צבי, תל־אביב תשי”ז, עמ’ 47–49; Scholem Kabbala, Jerusalem 1975, pp 73–74; ג‘ שלום, דברי מבוא למאמר משרא קטרין לר’ אברהם בן אליעזר הלוי, ירושלים תשל“ח (בעריכה מחודשת של מ' בית־אריה), עמ‘ 19; י’ תשבי, ‘הפולמוס על ספר הזוהר במאה השש־עשרה באיטליה’, פרקים, א, ספר השנה של מכון שוקן, ירושלים תשכ”ז–ח, עמ' 156–157; רחל אליאור, גליא רזא, מהדורה ביקורתית, מפעלי המחקר של המכון למדעי היהדות של האוניברסיטה העברית בירושלים, סדרת פרסומים א, ירושלים תשמ"א, (להלן אליאור, גליא רזא).  ↩

  4. ראה: מ‘ שטיינשניידר, ’מאמר על ר‘ אברהם הלוי’, אוצר נחמד, ב (תרי"ז), עמ‘ 153–156; ג’ שלום, מאמר משרא קטרין, עמ‘ 19; הקדמת ר’ חיים טוראר ממאהלוב, לגליא רזא, מאהלוב תקע"ב.  ↩

  5. ידועים עשרה כתבי־יד של ספר ‘גליא רזא’. השלם שבהם הוא כ“י אוקספורד, הספריה הבודליאנית, אופנהיים 104 (קטלוג נויבאור, מס' 1820) (להלן כ"י א) המונה שלוש מאות ארבעים וארבעה עמודים. לדפים צ–קעד אין מקבילה באף אחד מכתבי־היד האחרים. כתבי־היד האחרים הם: כ”י אוקספורד, הספריה הבודליאונית, אופנהיים 526 (קטלוג נויבאור 1753.6) (להלן כ"י ב); כ“י אוקספורד, הספריה הבודליאנית, אופנהיים 551 (קטלוג נויבאור 1742.2); כ”י אוקספורד, הספריה הבודליאנית, אופנהיים 416 (קטלוג נויבאור 1819.1); כ“י אוקספורד, הספריה הבודליאנית, Mich. 165 (קטלוג נויבאור 1792.2); כ”י ירושלים 8°2135; כ“י אמסטרדם – רוזנטאליאנה Hs. Ros 5 (186.2) (AI 1808), (קטלוג פוקס־מנספלד, סעיף 215); כ”י לונדון־ביהמ“ד לרבנים 119.4 (קטלוג נויבאור ביהמ"ד, עמ' 34); כ”י אופסאלה Heb. 28 (קטלוג ציטרשטיין, מס' 28); כ"י ציריך, ספריה לאומית, 180 (קטלוג היידריך, 92). החיבור הקרוי ‘גליא רזא’ בכתב־יד פריס – ספריה לאומית, Heb. 869/1 (קטלוג צוטנברג, מס' 869) אינו ‘גליא רזא’ דידן. החיבור הוא בעל אופי לוריאני ויש לתקן דבריו של ג‘ שלום בקרית ספר, ב (תרפ“ה–תרפ”ו), עמ’ 121 הערה 1, שהסתמכו על טעותו של צוטנברג.

    יש הבדל ניכר בהיקפם של כתבי־היד השונים ובעריכתם, והדבר נובע מכך שהספר נתחבר והופץ קונטרסים קונטרסים, כפי שהעיד מחברו. וראה כ“י א, דף קמב ע”א; דף קנב ע"א. מאספים שונים העתיקו את הקונטרסים לפי סדר שונה ומכאן ההבדל בין כתבי־היד. לדיון מפורט בכתבי־היד של גליא רזא ראה אליאור, גליא רזא, מבוא, עמ' יז–כ.

    כמחצית הספר נדפסה במאהלוב בשנת תקע“ב, על־פי גרסה משובשת למדי. בציטוטים מן הספר השתמשתי בכתב־יד א ובכתב־יד ב. כתב־יד ב הוא הקדום מבין כתבי־היד שבדקתי. הוא נכתב בשנת 1616 בידי אלעזר בן אברהם א”ש מפראג וגרסתו טובה. בכתב־יד א השתמשתי בדפים שאינם מצויים בכתבי־היד האחרים, או במקרה של גרסה טובה יותר.  ↩

  6. בכ“י א נזכרים פעמים רבות תאריכי כתיבת הספר. וראה למשל: שם, דף קיג ע”א; קיח ע“ב; קמ ע”ב; קמו ע“א; קמט ע”ב; קסו ע"ב.  ↩

  7. אליאור, גליא רזא, מבוא, עמ' ז–יד.  ↩

  8. כ“י ב, דף ז ע”ב.  ↩

  9. זוהר ח“א, קפג ע”א–קפד ע"א.  ↩

  10. ‘גליא רזא’ בגימטריה עולה ל־252. גבריאל בגימטריה עולה ל־246. כשמצרפים למספר האחרון את מספר אותיות שמו, שש, עולה 252. שמו הנכון של הספר: ‘גליא רזא’ והוא מתאים למספר זה. כל הנוסחים האחרים, כגון ‘גלי רזיא’, הם שיבושי מעתיקים ומדפיסים.  ↩

  11. לעניין חלומות, חזיונות וגבריאל השווה זוהר ח“א, קפג ע”א–קפד ע“א; וראה: י' תשבי, משנת הזוהר, ח”ב, ירושלים תשכ"א, עמ' קכח.  ↩

  12. כ“י ב, דף סד ע”ב. והשווה נוסח נדפס, מאהלוב תקע“ב, דף כא ע”א; כ“י א, דף נב ע”א.  ↩

  13. דוגמאות לחלומותיו ראה כ“י א, דף קנ ע”א–ע“ב; כ”י ב, דף קי ע"א.  ↩

  14. כ“י ב, דף קב ע”ב.  ↩

  15. כ“י א, דף קמא ע”ב; והשווה כ“י ב, דף קד ע”ב.  ↩

  16. כ“י א, דף קמו ע”ב; והשווה שם, דף מד ע"א.  ↩

  17. ראה: רחל אליאור, ‘הויכוח על מעמד הקבלה במאה הט"ז’, מחקרי ירושלים במחשבת ישראל, א‘ (תשמ"א), עמ’ 177–190.  ↩

  18. כ“י א, דף קיא ע”ב–קיב ע"א  ↩

  19. שם, דף טז ע“א; ולנימה המשיחית השווה כ”י ב, דף קד ע"ב.  ↩

  20. ראה הקדמת ‘מנחת יהודה’ לר‘ יהודה חייט, מערכת האלקות, פירארה שי“ח (להקדמה אין עימוד) ומהדורת מנטובה שי”ח, ב ע"ב. יש הבדלים ניכרים בין שתי המהדורות של הקדמת ’מנחת יהודה‘. נוסח פירארה הוא הנוסח השלם בעוד שידה של הצנזורה, היהודית או הנוצרית, ניכרת במהדורת מנטובה. וראה י’ תשבי, הפולמוס על ספר הזוהר (לעיל, הערה 3), עמ' 156. ציטוטים ממערכת האלקות יובאו להלן על־פי דפוס מנטובה שי"ח, אלא אם כן צוין במפורש דפוס פירארה.  ↩

  21. השווה הקדמת ר‘ אברהם אזולאי ל’אור החמה‘, ירושלים תרל"ו: ’ומשנת ה"ש ליצירה מצווה מן המובחר שיתעסקו ברבים גדולים וקטנים שבזכות זה עתיד לבוא מלך המשיח ולא בזכות אחר'.  ↩

  22. ראה תשבי, הפולמוס על ספר הזוהר (לעיל, הערה 3), עמ' 154–158.  ↩

  23. ‘ועתה שאנחנו זכינו לראות בספרי הגדול בוצינא דנהורה ר“ש ע”ה נתגלו סודותיו שכך אמר לו אליהו ז“ל לר”ש ע"ה באחרית יומיא יתגלון אליך… מלין דזי’ עילאין ולכן העזתי פני כחלמיש וכתבתי מה שהשיג קוצר דעתי ונהייתי רכיל מגלה סוד…'; כ“י א, דף קד ע”ב.  ↩

  24. החיבור גדוש חישובי קצין מורכבים ומפורטים. שנת ש“כ היא שנת הגאולה, אולם מלבדה נקב בעל גליא רזא בתאריכים רבים שעסקו בתחיית המתים, ביאת המשיח, מלחמת גוג ומגוג ותהליכים שונים הכרוכים בגאולה. וראה כ”י א, דף קכג ע“א; קמ ע”ב; קמד ע“ב; קמה ע”א; קמו ע“א; קיג ע”א; קיד ע“א–ע”ב; קיז ע“א; קנא ע”א–ע“ב; קנה ע”ב; קיח ע“ב; קסה ע”ב–קסו ע“א; קעא ע”ב ועוד.  ↩

  25. חגיגה, יג ע“ב–יד ע”א.  ↩

  26. ראה: בראשית רבא, מהדורת תיאודור־אלבק, ירושלים תשכ“ה, פרשה כח, עמ‘ 263; סדר אליהו רבה, מהדורת מ’ איש שלום, וינה 1904, עמ‘ 9. וראה הערות המהדיר, עמ’ 61, 130; אבות דרבי נתן, מהדורת ש”ז שעכטער, ניו־יורק תש“ה, פרק לא, דף מו ע”א.  ↩

  27. בראשית רבא, פרשה ט, עמ' 68. ועיין בהערות אלבק, שם.  ↩

  28. עיין: ג‘ שלום, ’קבלות ר‘ יעקב ור’ יצחק בני ר‘ יעקב הכהן’, מדעי היהדות, ב (תרפ"ז), עמ' 183–195, 249–250.  ↩

  29. זוהר ח“א, קנד ע”ב; קעז ע“א; רכג ע”ב; ח“ב, לד ע”א; קעו ע“ב; רמב ע”ב; ח“ג, ס”א ע“א–ע”ב; קכח ע“א; קלה ע”א ועוד. על הקישור המצוי בזוהר בין תורת הקליפות לתורת העולמות שנחרבו עיין: שלום, ‘קבלות ר’ יעקב‘ (לעיל, הערה 28), עמ’ 195; י‘ תשבי, משנת הזוהר, ח“א, ירושלים תשי”ז, עמ’ קלח, קנ, רצו.  ↩

  30. ראה ספר הבהיר, מהדורת ר‘ מרגליות, ירושלים תשל"ח, פסקות נז, מח, קצה, הכורכות את תורת הנפש ועניין הגלגול בפירוש הפסוק ’דבר ציוה לאלף דור‘ עם רעיון תתק"ד דורות, מחד גיסא, ורמזים בדבר בנייה וחורבן, מאידך גיסא. ראה פירוש ’אור גנוז‘ לסעיף נח. ועיין שלום, פרקי יסוד, עמ’ 311–312.  ↩

  31. ראה מערכת האלקות, מנטובה שי“ח, דף פט ע”א–ע“ב: ‘ויתכן כי בעלו’ המחשבה אצילות חסד ופחד שהם העולמות שהיה בונה ומחריבן עלו עמהן גם הדורו' שהיו עתידין להיות ולהבראות בהן… ואולי כי על הדורות ההם דרשו באשר קומטו בלא עת אלו תתקע”ד דורות‘. ועיין עוד שם ובדברי הפרשנות של ר’ יהודה חייט. עוד ראה: ספר התמונה, למברג, תרנ“ב, דף מא ע”א בדברי הפרשן, ודבריו המאלפים של ר' משה בן יעקב מקיוב, שושן סודות, קאריץ תקמ"ד, דף נז.  ↩

  32. כ“י ב, דף קב ע”ב. והשווה ‘מנחת יהודה’, מערכת האלקות, דף קטו ע"ב.  ↩

  33. כ“י ב, דף יב ע”ב–י“ג ע”א; טז ע“א–יז ע”א.  ↩

  34. זוהר ח“ב, קח ע”ב, והשווה ח“א, יט ע”ב–כ ע“א; ח”ג, רכז ע“א–ע”ב. ועיין י‘ תשבי, משנת הזוהר, ח"א, עמ’ רצב–רצג.  ↩

  35. כ“י ב דף לד ע”ב. התוספות לפי כ“י א דף י ע”ב.  ↩

  36. ‘תדע שקב“ה שתף בתחילה במעשה בראשית סטרא אחרא עם סטרא דטהרה כמו שעשה מהאור עם החושך ואח”כ הבדילם לב’ ממשלות': כ“י א, דף קכו ע”ב.  ↩

  37. כ“י ב, דף יז ע”ב.  ↩

  38. שם, דף יז ע“ב; והשווה שם, דף כז ע”א: ‘כל טומאה הבאה לעולם היא מצד הנחש הקדמוני ומכוחותיו ותחלת התפשטותה היתה בחוה כי היא אם כל חי וממנה נתפשט לאדם ולקין וכל הדורות עד היות הזה ושולטנותו של הנחש לא היה אלא על המלבוש הגופני שהוא קליפה לרוחני בהיות כי הוא עצמו הוא קליפה שנברא מן החשך שהיה קליפה לאור ובשביל דא נעשה שולט על כל הקליפות החיצוניות… ומשם ואילך חטאו של אדם גרם שנתפשט זוהמתו על בני אדם ושלט עליהם’.  ↩

  39. כ“י ב, דף לא ע”א. לעניין השעיר לעזאזל והסטרא אחרא עיין: פרקי רבי אליעזר, פרק מו; זוהר ח“א, קעד ע”ב; ח“ג, קב ע”א. לעניין מים אחרונים ראה: זוהר ח“ב, קנד ע”ב.  ↩

  40. כ“י ב, דף קג ע”א.  ↩

  41. שם, דף קב ע"ב.  ↩

  42. לבירור מפורט של תפיסת הרע בזוהר ראה: י‘ תשבי, משנת הזוהר, ח"א, עמ’ רפז–שז.  ↩

  43. ייתכן שההבחנה בין שלוש רשויות, הטוב, הרע ובית דין עליון המכריע ביניהם, הושפעה בעקיפין מספר יצירה שהציע מעמד הירארכי שווה לטוב ולרע מתחת לאלוהות המכריעה ביניהם. וראה ספר יצירה, פרק א, משנה ו: ‘… עומק טוב ועומק רע… אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם…’. וראה עוד שם, לעניין ההכרעה בין יסודות מנוגדים.  ↩

  44. כ“י ב, דף ל ע”ב.  ↩

  45. כ“י ב, דף לא ע”ב. שליטת הנחש באדם כפולה – יש לו אחיזה בגוף האדם, שנברא מן העפר ‘שהוא לחמו של נחש’, וחטאו של האדם הראשון גרם שישלוט עליו הנחש, משום שאחרי החטא לבש ‘כתנות עור שהיו מצד הנחש שהוא הקליפה’. וראה כ“י ב, דף כז ע”א.  ↩

  46. כ“י ב, דף לה ע”ב.  ↩

  47. שם, דף לה ע“ב–לז ע”ב.  ↩

  48. שם, דף כט ע"ב. על עמדת הזוהר עיין: י‘ ליבס, ’ספר צדיק יסוד עולם – מיתוס שבתאי‘, דעת 1 (תשל"ח), עמ’ 87, הערה 88.  ↩

  49. כ“י ב, דף לו ע”א.  ↩

  50. גליא רזא, מאהלוב תקע“ב, דף יב ע”ב; והשווה כ“י ב, לה ע”ב–לו ע"א.  ↩

  51. ראה טודרוס אבולעפיה, שער הרזים, כ“י מינכן 209, דף 89א; אוצר הכבוד, ורשה תרל”ט, יט ע“ב; כ”י מינכן 103 של אוצר הכבוד, דף 90ב – על ביטול הקרבנות לעתיד לבוא: ‘החסרון של מעלה הוא מיעוט האצילות הבא ממקור צדק עליון והכפרה צריכה כדי לפייס דעת המאציל ולמלאות החסרון’. והנוסח המלא של העניין: ג‘ שלום, ’לחקר קבלת ר‘ יצחק בן יעקב הכהן’, תרביץ, ב (תרצ"א), עמ‘ 278, הערה 3. וראה זוהר ח“א, קיג ע”ב–קיד ע“א; ח”ב, רלז ע“א; וכן ח”א, סד ע“ב; סה ע”א. ועיין: י’ תשבי, משנת הזוהר ח“א, עמ' רצ–רצב. וראה: יוסף הבא משושן הבירה, טעמי המצוות, כ”י קמברידג‘ Dd 4.2 /6 מצווה כא ממצוות לא תעשה: ’דע שהגדי רומז לכתות הטומאה כשבא נחש הקדמוני והטיל זוהמה בחוה העליונה נבראו כמה כתות של מלאכי חבלה והראש שלהם נקרא גדי וכנגדו היו ישראל משלחין שעיר אחד לעזאזל ביום הכפורים… ולפיכך א“ת בענין ברכת יעקב… שאמרה לו אמו וקח לי משם שני גדי עזים… כדי להשחיד גדי של מעלה וגדי של מטה כמו טעם הקרבנות שהוא שוחד לכתות הטומאה…'. השווה כ”י פריס 850.3, עמ‘ 190, מצווה כב ממצוות לא תעשה; כ“י ירושלים 8°597, דף קנג ע”א; מצוות עשה, מצווה מד: ’והכבש הוא שחד לסמאל ומחנותיו שלא יקטרג מלהקביל הקב“ה מנחתנו…‘; שם, מצווה מז (להוסיף קרבן בראש השנה): ’ולכן אנו מוסיפין קרבן במצות אבינו שבשמים כמו שצונו וכדי לשכך כחות שבעולם כדי שלא יבואו לערבב בין ישראל לאביהם שבשמים בזמן שנדון העולם אנו מוסיפין קרבן כדי לשכך כחות שבעולם… ועל דרך הפשט עבודת יום הכיפורים הוא כדי לשכך לסמאל ומחנותיו ולכחות העולם… '. ועיין עוד שם. וראה ספר התמונה, למברג תרנ”ב, דף מט ע“א; ושושן סודות, קוריץ תקמ”ד, דף יט ע“ב: ‘סוד אסור לשהות ג’ שעות…'; יח ע”ב; מז ע"א: ‘והטפת דם ברית הוא מפייס אותם ומשקיט המייתם… ובראותם כי יש חלק במצוה כל עולה קפצה פיה’. ועיין עוד שם.  ↩

  52. בכתבי הרמב“ן מצוי גרעינו של הרעיון, הרואה בכמה מצוות מאבק נגד כוחות דמוניים. הרמב”ן הציע הסבר זה למצוות השעיר המשתלח (וי' ט"ז, ח), פרה אדומה (במ' י"ט, ב), עגלה ערופה (דב' כ"א) וטהרת המצורע (וי' ט"ז, נג). וראה, למשל, פירושו לתורה, מהדורת ח“ד שעוועל, ירושלים תש”ך, עמ‘ פד, פח–צא, צה–צו, רסז, תלט–תמ. והשווה דבריו של טודרוס אבולעפיה, כ“י מינכן 209, דף 89 א, המכנה את מצוות פרה אדומה, שעיר המשתלח, צפור המצורע ועגלה ערופה בשם מצוות שעבודתן בחוץ. וראה גם: אוצר הכבוד, ורשה תרל”ט, דף יט ע"ב. עוד עיין ’זוהר' ח“א, קיג ע”ב–קיד ע“א; קצ ע”א–ע“ב; ח”ב, קפד ע“ב–קפה ע”א; רלז ע"א.  ↩

  53. ‘שאף על פי שאין צד זה אלא צד הטומאה, נוגה לו סביב, ואין צריך האדם לדחות אותו לחוץ. מה הטעם? משם שנוגה לו סביב, צד הקדושה של האמונה יש לו ואין צריך לנהוג בו קלון. ועל כן צריך לתת לו חלק בצד הקדושה של האמונה’. תרגום זוהר ח“ב, פא ע”ב – י‘ תשבי, משנת הזוהר, ח"א עמ’ שא. והשווה זוהר ח“ב, רלז ע”ב.  ↩

  54. כ“י ב, דף ל ע”ב.  ↩

  55. על עניין מציאות שמות חיות טמאות במרכבה עיין בשאלה י"ו של ר‘ יהודה חייט ותשובת ר’ יוסף אלקאשטיל. במאמרו של ג‘ שלום, ’לידיעת הקבלה בספרד ערב הגירוש‘, תרביץ כד (תשט"ו), עמ’ 177, 203–204.  ↩

  56. לעניין הזיקה בין הקרבת קרבנות ושוחד ופיוס לבין סטרא אחרא או מידת הדין, ראה: פירוש רמב“ן על התורה, ויקרא ט”ז, ח; י“ז, ז; רמב”ן, תורת ה‘ תמימה, כתבי הרמב“ן (מהדורת ח"ד שעוואל), ירושלים תשכ”ג, עמ’ קסה–קסו; ספר התמונה, למברג תרנ“ב, דף סה ע”א בספר, דף סח ע“ב בדברי הפרשן; טודרוס אבולעפיה, אוצר הכבוד, ורשה תרל”ט, מסכת שבת, יט ע“ב; יוסף הבא משושן הבירה, טעמי המצוות, כ”י, ירושלים 8°597, דף קנג ע“א; מצוות לא תעשה, מצווה כב (לא תבשל גדי בחלב אמו); יוסף גיקאטיליה, שערי אורה, ירושלים תש”ך, דף עד ע“ב–עה ע”א; ועיין שם, בביאור מתתיה דלקארט על ‘סתימת פה המקטרגים’. ועיין R.Z.J. Werblowsky, Joseph Karo, p. 254.  ↩

  57. כ“י ב, דף לה ע”ב–לו ע“א והשווה: שושן סודות, יט ע”ב.  ↩

  58. כ“י א, דף קכח ע”א.  ↩

  59. כ“י ב, דף לא ע”א. והשווה דבריו של ר‘ יוסף קארו, מגיד מישרים, וילנה תרל“ט, דף לד ע”א: ’כל אשתדלותא איהי למדחי סטר מסאבא מסטרא דקדושה. והאי איהו רזא דפקודייא כולא'; כלומר, סוד המצוות כולן מכוון להפרדת כוחות הרע מהקדושה.  ↩

  60. וראה, למשל, כ“י ב, דף צב ע”א–ע“ב; שם, יז ע”ב–יח ע"א.  ↩

  61. עיין: ג‘ שלום, ’לחקר קבלת ר‘ יצחק בן יעקב הכהן’, תרביץ ב (תרצ"א), עמ' 280.  ↩

  62. כ“י ב, דף יז ע”ב–יח ע"א.  ↩

  63. שם, דף סז ע"ב.  ↩

  64. שם, דף סז ע“ב–סח ע”א; ובדפוס – דף כב ע"א – נוסח שגוי המשבש כוונת הדברים: ‘וכשיגיעו לדעת דרכי השם… ואז יעשו בעולם מותרות…’.  ↩

  65. כ“י ב, דף צב ע”א. לסוגיה זו עיין: ג‘ שלום, שבתי צבי, תל־אביב תשי"ז, עמ’ 48–49.  ↩

  66. כ“י ב, דף קמד ע”א.  ↩

  67. לעניין שבע בנות השטן וגלגוליהן ראה עוד: כ“י ב, דף סח ע”א–ע“ב; ע ע”א; צו ע“ב–צז ע”ב; קמד ע“ב. כ”י א, דף פט ע“א; קה ע”ב–קו ע“א; קיא ע”א–ע"ב.  ↩

  68. כ“י ב, דף קכח ע”ב.  ↩

  69. שם, דף סח ע"ב.  ↩

  70. שם, דף ע ע"א. והשווה ליבס (לעיל, הערה 48), עמ' 76, הערה 21.  ↩

  71. כ“י ב, דף סח ע”ב.  ↩

  72. על תורת ניצוצות הנשמה ראה שלום, ‘הגלגול’, עמ' 325.  ↩

  73. כ“י ב, דף סח ע”ב, כ“י א, דף קכה ע”ב.  ↩

  74. כ“י א, דף קכה ע”ב.  ↩

  75. שם, דף קכו ע"א.  ↩

  76. תוספתא סנהדרין יג, מהדורת ש‘ צוקרמאנדל, עמ’ 434.  ↩

  77. כ“י ב, דף מג ע”א.  ↩

  78. שם.  ↩

  79. שם, דף מג ע"ב.  ↩

  80. י‘ תשבי, משנת הזוהר, ח"א, נא (תרגום זוהר ח“ב, צה ע”ב), ועיין שם, שמג. עיין: י’ ליבס, פרקים במילון ספר הזוהר. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, ירושלים תשל“ז, הערך ‘טיקלא’, עמ‘ 327–335, ובייחוד שם, עמ’ 328–329. בדברי הפרשן של ספר התמונה מצויה זיקה דומה מאוד בין גלגול ובין זיווגים עם אומות העולם, הנלמדת מאותו מאמר בדבר חלקם של חסידי אומות העולם לעולם הבא. אלא שכאן, מקורם של נשמות חסידי אומות העולם הוא בנפשות ישראל שנענשו והתגלגלו: ‘למה נתאחר בועז לקחת את האשה רות המואביה מפני שזאת רות היתה מזרע מואב מאומות העולם, אבל בתחלה נפש רות היתה מנפשות קדושות של ישראל ובעבור שחטאה אז ונתחייבה חובת גלות וגלגול ונתגלגלה באומות העולם ועתה שבא בועז לעולם זאת הנשמה של רות היתה בת זוגו כי כבר קבלה כל ענשה והגיע זמנה לבוא להתגלגל בזה העולם… כי לפעמי’ מתגלגלים נפשות הצדיקים באומות עולם וזה לזכות ישראל שהן מרחמין על ישראל ולכן אחז”ל חסידי א“ה יש להם חלק לעוה”ב'. ספר התמונה, דף לט ע"ב (בדברי הפרשן).  ↩

  81. כ“י ב, דף מב ע”ב.  ↩

  82. כ“י ב, דף קכט ע”ב.  ↩

  83. שם, דף ו ע“א; והשווה כ”י א, קלג ע“ב: ‘אוהבי השם כי עליהם נאמר ועושה חסד לאלפים לאוהביו ולשומרי מצוותיו עד לאלף דור מתגלגלין… ובכל גלגול וגלגול שהם באים מוסיפים תורה ומעשי טובים’. והשווה שלום, ‘הגלגול’, עמ' 320. ועיין: ספר התמונה, דף טז ע”א.  ↩

  84. כ“י א, דף קכב ע”ב. גלגול שלוש פעמים בלבד, בהסתמך על הפסוק מספר איוב ל“ג, כט–ל, נתפס בעיני רוב המקובלים כגלגול הכללי ולא כגלגול רשעים. וראה שלום, ‘הגלגול’, עמ‘ 321. בעל גליא רזא טען לעומת זאת, שמספר הגלגולים האפשריים לבינונים אינו מוגבל משום שכוונת האל להיטיב עם הברואים ולהביאם לעולם הבא, בעוד שהגלגול המשולש, שאין עמו אפשרות היטהרות וכניסה לגן עדן, הוא מנת חלקם של רשעים. תיאורי גלגול הרשעים נשזרים בתוך דברי ביקורת חברתית בוטה: ’יש מי שנתחייב להתגלגל בכלב כגון שהיה רודף אחר משכב זכור ויש מי שנתחייב להתגלגל בחיות טהורות ובאים עליהם זאבים ואריות ואוכלים וטורפים אותם בשביל שהיו בעה”ז גוזלים וטורפים את העניים ברבית ובמשא ומתן שלהם. ויש שמתגלגלים בבהמות טהורות והם אותם שאוכלים ושותים בכל יום ואינם חוששים לא לתפילה ולא לדברי תורה אלא באכילתם כבהמות נדמו והם רועים בשדה עד שיהיו שמנים וראויים לאכילה ולפעמים נעשים נבלה או טרפה ונאכלים לא"ה וצריך להתגלגל כמה וכמה פעמים עד שיתלבן ויחזור למקורו' (כ“י ב, דף מג ע”א).  ↩

  85. ראה לעניין חלוק של תרי"ג מצוות: ג‘ שלום, ’לבוש הנשמות וחלוקא דרבנן‘, תרביץ כד (תשט"ו), עמ’ 290–306.  ↩

  86. כ“י א, דף קכב ע”ב; והשווה שם, קלג ע"ב.  ↩

  87. לשאלת חלות הגלגול ושיעוריו השונים, ראה: שלום, ‘הגלגול’, עמ' 320–321.  ↩

  88. על גלגול בבעלי חיים ראה: יוסף משושן הבירה, טעמי המצוות, כ“י קמברידג' Dd. 4.2/6, מצוות עשה מ, דף שז ע”א; מצווה נא (כתוב בטעות סא), דף שיט ע“ב. מצוות לא תעשה, כ”י ירושלים 8°597. מצווה י“ו שלא תחסום שור בדישו, דף קמה ע”ב; מצווה יז, דף קמו ע“ב; מצווה יט, שלא לאכול על הדם, דף קמט ע”ב; מצווה לז, דף קעג ע“א, ועוד שם. וראה עוד: ספר התמונה, למברג תרנ”ב, דף לט עא–עב, בחיבור ובפירוש; דף מא ע“א–ע”ב, בדברי הפרשן; דף מד ע“א; דף סו ע”ב; ר‘ מנחם מרקנאטי, פירוש על התורה על דרך האמת, ונציה רפ"ג, פרשת נוח, דבור המתחיל: ’וירח יי‘ את ריח הניחוח’; שם, פרשת שמיני, ד“ה: ‘ויש מן המקובלים האחרונים המאמינים בגלגול הבהמות…’; ספר הפליאה, קוריץ תקמ”ד, דף כא ע“ד. ומהדורת פשמישל תרמ”ד, דף לא ע“ב. על הסתייגויות של מקובלים מתורה זו ראה: ר' יהודה חייט, מנחת יהודה, מערכת האלהות, פירארה שי”ח, דף רד ע"ב.  ↩

  89. עיין: א‘ אלטמן, ’לשאלת בעלותו של ס‘ טעמי המצוות המיוחס לר’ יצחק ן‘ פרחי’, קרית ספר, מ (תשכ"ה), עמ' 256–276, 405–412.  ↩

  90. שם, עמ‘ 259–261, בעניין הייחוס לן’ פרחי, ובעמ' 264–265 – בדבר המובאות מן הספר, בפירוש על התורה לרקנאטי, שיש להוסיף עליהן הרבה.  ↩

  91. בעל גליא רזא לא הזכיר את ספר התמונה בין מקורותיו, אולם קרוב לוודאי שהכירו. כמה מן הרעיונות המצויים בחיבורו קרובים מאוד לרעיונות המצויים בספר התמונה, ויותר מכך – אף לדברי פרשן התמונה. ועיין בספר התמונה, דף מד ע“א לעניין הזיקה שבין גלגול ובין פירוש הפסוק ‘תור וגוזל’. עוד עיין שם, דף מ' ע”א, בדברי הפרשן, לעניין ‘בית דין של מעלה’ בזיקה לגלגולי נפשות. וראה עוד להלן.  ↩

  92. השווה ספר התמונה, דף מד ע"א, דברי הפרשן.  ↩

  93. לעניין ‘אילנא דמותא’ ראה: תשבי, משנת הזוהר, ח"א, עמ' רכב.  ↩

  94. כ“י ב, דף מא ע”ב–מב ע"ב.  ↩

  95. ‘אדם כי יקריב מכם קרבן לה’ מן הבהמה (וי' א, ב) מכם היה והוא עכשו בהמה‘. טעמי המצוות, כ"י קמברידג’ Dd. 4.2/6, דף 49.  ↩

  96. ספר התמונה, דף לט ע“א, בפירוש; לט ע”ב; מב ע“ב–מג ע”א; נא ע“א; סו ע”ב–סז ע"א.  ↩

  97. ‘ואם יזכה לישחט ע“י ישראל ונאכל בשרו ע”י ישראל נחשב לו כאילו נקרב על גבי מזבח ומזכין אותו ע"י זכאי וחוזר להתגשם בגוף אנושי מבני ישראל’ (כ“י ב, דף מד ע”א).  ↩

  98. ראה: ‘תיקוני זוהר’ מ‘זוהר חדש’, מהדורת מרגליות, דף קיז; זוהר ח“א, דף צה ע”א. ולזיקה שבין הערלה כחלקו של הנחש ראה שם, ח“ב, רנה ע”ב; תיקון ל“ז; דף עח ע”ב; ח“א, דף רסו בהשמטות, שייך לרעיא מהימנא, דף צא ע”ב. מנהג הנחת העורלה בעפר כחלקו של נחש היה מצוי במאה הט“ז. וראה בספרו של ר' אברהם סבע, צרור המור, ברוקלין תשכ”א, עמ‘ 38 ובכ“י של תלמידו, כ”י קויפמן 19, עמ’ 75.  ↩

  99. כ“י ב, דף מד ע”ב–מה ע“ב, עם הגהות על־פי כ”י א, דף מא ע"ב.  ↩

  100. שם, דף קכט ע"ב.  ↩

  101. ועיין ספר התמונה, דף נו ע“ב–נז ע”א.  ↩

  102. השווה ספר התמונה, שם, בדברי הפרשן: ‘ונתארך הגלות כדי שיטהרו הנפשות שיבואו טהורים לפני השם… וגלגול הנשמה הוא לטהרה ולנקותה מכל לכלוך הבא מצד המדה הקשה שמצדה בא כמה לכלוך וחוץ וריחוק שצריכין טהרה ולכן הנפש צריכה טהרה שתטהר במים טהורים הבאים מצד הנצח או במי הנדה או בנהר דינור… וצריכה שתקבל טבילה אחר גלותה וגלגולה כי הנשמה צריכה טהרה רבה לכן באו לנשמה הגליות וטבילות כדי שגם הגוף וגם הנשמות יטהרו שהעונש והגלגול הם להם לטהרה’.  ↩

  103. כ“י ב, דף ס ע”ב–סא ע"ב.  ↩

  104. כ“י א, דף קלג ע”א.  ↩

  105. על תורת השמיטות עיין: ג' שלום, ראשית הקבלה, ירושלים תש"ח, פרק שביעי; G. Scholem, Ursprung und Anfänge der Kabbala, Berlin 1962, pp. 407–419.  ↩

  106. שלום (לעיל, הערה 85).  ↩

  107. לזיקה שבין תתקע“ד דורות וגלגול השווה ספר התתמונה, דף מא ע”א.  ↩

  108. בכ"י אחרים: ‘שנענשו בשמיטה שעברה ולא השלימו חלוקיהן’.  ↩

  109. לעניין שיבתם בגלגול של חשוכי ילדים השווה מדרש הנעלם לרות, זוהר חדש (1885), פט ע“א; ג‘ שלום, ’לחקר תורת הגלגול בקבלה במאה הי”ג‘, תרביץ טז (תש"ה), עמ’ 146–147; לזיקה שבין גלגול ליבום, ראה: רמב“ן על התורה, בראשית ל”ח, ח; דברים כ“ה, ו; זוהר ח”ג, קעז ע“א; א‘ גוטליב, ’ויכוח הגלגול בקנדיאה', מחקרים בספרות הקבלה, תל־אביב תשל”ו, עמ‘ 370–396; שלום, ’הגלגול‘, עמ’ 317–319.  ↩

  110. כ“י א, דף קלג ע”א; והשווה מקבילה בדף קכב ע"ב.  ↩

  111. ‘ויעקב למד תחבולות מאמו כדי להנצל את בניו מיד סטרא אחרא… ואח“כ הלך אל לבן והשקה את צאנו שהיו צאן מרעיתו של קב”ה מקדמת דנא שהיו נפשות נענשות והיו מלובשים בזמן לבן הארמי וכשהלך יעקב אצל לבן היה בן עז שנים וממנא מלתא היה הלך הע“ז לפדות העזים שהיו מן תתקע”ד דורות תפוסים תחת לבן ותחת סטרא אחרא דיליה וכותיה ובתחבולות מן המקלות ברהטים ובשקתות המים פדה אותם מתחת סטרי מסאבי והכניסם בארץ מצרים להתלבנם ע“י הלבנים ובכל עבודת פרך ונפקו מהם תש”ק צבאות העומדים היום עמנו עד שנצא לחרות בעה“ו, הרי לפניך שיעקב פדה את אברהם שנתחייבו בניו שהיו הנפש שעשו בחרן שר”ל בחרון האף ונשתאבדו [!] ת’ שנים הרמוזים במלת מתר"ח… ויעקב פדה אותם שהיו מלובשים בבעלי חיים טהורים וטמאים עד שסוף סוף נתגלגלו ביוצאי ירך יעקב ונתלבשו בגוף אנושי' (כ“י א, דף קמז ע”א).  ↩

  112. כ“י א, דף קמה ע”א.  ↩

  113. בעל גליא רזא אמר דברים נועזים על גלגוליו של סמאל עצמו, בתארו את ישו הנוצרי כגלגול השטן, וגלגולו הצפוי לעתיד לבוא יהא בארמילוס שייהרג במלחמתו עם המשיח, כ“י א, דף קכה ע”ב: ‘ותמצא לשם מה נעשה לסמאל שהוא בעצמו נתגלגל בשמשון… ותדע שד’ פעמים היה נגזר עליו מששת ימי בראשית שיתגשם בילוד אשה ובפרצוף אנושי מלבד התולדה הראשונה שהיה בקין שבדא היה זוהמתו וניצוץ דיליה הגלגול [!] הראשון היה בשר האופים ולבסוף נתלה, השניה בהמן ולבסוף נתלה השלישי בישו נוצרי [!] ולבסוף נתלה הרביעי עתיד להיות בארמילוס ובאלו הד‘ גלגולים הנזכרים יתלבש בגופי’ מסטרא דילי מסאבין‘. ועיין: אליאור, גליא רזא, עמ’ יא, הערה 68.  ↩

  114. עיין כ“י א, דף קמה ע”א–ע"ב.  ↩

  115. כ“י ב, דף כג ע”א.  ↩

  116. כ“י א, דף קכג ע”א.  ↩

  117. כ“י ב, דף כג ע”ב.  ↩

  118. שם, דף מ, ע"ב.  ↩

  119. חשבונו מבוסס על ששת המחזורים של 960 = תתק“ס, העולים ל־5760 = ה'תש”ס, בצירוף 240 = ר"ס שנים, המשלימים 6000 שנה – לאמור: תום השמיטה.  ↩

  120. משפחת רם משבט יהודה היא משפחת מלכות בית דוד. וראה איוב ל“ב, ב; רות ד', יט. שם זה, כפי שהעירני ד”ר י‘ הקר, היה רוֹוח ככינוי כבוד בספרות במאות הט“ו–הט”ז וכנראה גם בספרות הקבלית מן המאה הי“ד נמצא זכר לכך. והשווה הקדמות ספר הפליאה וספר קנה חכמה קנה בינה, קראקא תרנ”ד: ’אמר קנה אבן גדור בנו נחום ממשפחת רם…‘; ’אמר אלקנה בן ירוחם בן אביגדור ממשפחת רם‘. ואולי הושפעו דברי בעל גליא רזא מדבריו של בעל ספר התמונה, דף מב ע"א בתיאור שמיטת נצח ’ומעוט פריה ורביה למשפחות הטומאה שנאמר ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ לרוב חוזק העולם וקדושתו לא גליות ומשפחות כי אם משפחה אחת מעוטה וחזקה ונוראה מכהה החמה בקומתה'.  ↩

  121. לעניין טבילה בנהר דינור, כמעבר מעידן לעידן, השווה ספר התמונה, דף מג ע"א.  ↩

  122. כאן מושפע בעל גליא רזא מתורתו של בעל תיקוני זוהר בדבר ההקבלה בין דמות האדם לשיעור קומה של האלוהות. לכל אחד מרמ“ח איבריו ושס”ה גידיו של האדם מקביל אחד האורות העליונים. ייעוד האדם הוא להשלים תרי“ג חלקי שיעור קומה על־ידי קיום תרי”ג מצוות הקשורות לתרי"ג איבריו. גם מסקנתו של בעל התיקונים, שעל כל מצווה שלא קוימה ועל כל עבירה שעבר האדם הוא חייב גלגול עד שיקיים וישלים את כלל איבריו (ראה תיקוני זהר, מהדורת מרגליות, ירושלים תשל“ח, תיקון ע, דף קלב ע”א) שימשה מקור השראה למחברנו. וראה לכל העניין: שלום, ‘הגלגול’, עמ' 329–330.  ↩

  123. בכתבי־היד של גליא רזא ובדפוס (דף ח, ע"א), מצוי ציור של שיעורי מקוה וקומה. וראה, כ“י א, דף ז ע”ב; ב, דף כב ע“א; כ”י בודלי Opp. 416, (נויבאור מס' 1819), דף יא ע"ב.  ↩

  124. כ“י ב, דף מ ע”ב–מא ע"ב.  ↩

המלצות קוראים
תגיות