ברוך בן עזר (רַאבּ): האבטיח    🔗

[פתח־תקווה, 1887–1960]

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך אהוד בן עזר, מהעתק נייר קופי שבפנקס בעל עמודים ממוספרים

בעריכה נשמרו צורות לשון מיוחדות לתקופה

* * *

ברוך בן־עזר (ראב), 1925

* * *

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוע נתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים־שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה־ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים    🔗

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה־חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה־עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך־כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק־שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על־פי־רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע¹]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה־קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה־קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג’ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על־פי־רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים    🔗

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על־ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ־3–10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי־קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר – אב"ע] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד, פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו    🔗

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח    🔗

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג’דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים    🔗

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על־פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים: את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על־ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים    🔗

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים “קוסַאב”, שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות־שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על־ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה־שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על־ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח    🔗

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד־אל־אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל־ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור [“חולד” הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם “חולד”. – הערת שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט־לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי־אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך־רוח עד לשגעון ולאט־לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי־אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על־ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח    🔗

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל־ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ־6 KG) בשתי מג’ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

[מכאן ועד הסוף דומה שזהו מאמר אחר שאינו עוסק כלל באבטיחים. – אב"ע]

על־פי־רוב הם צעירים בלתי־מאורגנים והפעם כיוון דכל העולם מתארגן חפצו גם הם להתארגן והקציבו מחיר גבוה יותר מדי, ומפני שגם המשלוח של הפירות כשהוא לעצמו לכל השנה עדיין מוטל בספק, לא ניתנה האפשרות להאיכרים להסכים לתנאיהם. וחלק גדול קיבלו אורזים אחרים מיפו, כעת הם כבר חפצים לתקן את המעוות ומעט־מעט כובשים להם כל אחד ואחד מקום לעבודה, במקום שדרשו קודם מאה פונט מקבלים כעת שמונים, ואורזי חוץ מקבלים שישים, העבודה היא רק לחמישה חודשים בערך.

על־פי מקרה בא לידי השבוע חוברת של דו“ח מוועידת המזרחי השנייה שהיתה בירושלים, בטח כמו כל איש חיפשתי את שלי, ומצאתי בדו”ח על עבודת המזרחי במושבתנו פתח תקוה, שמנה המוסר אחת מהן, היא שהנהלת המושבה שהיתה עד כה בידי יחידים על־ידי השפעת המזרחי עברה עתה לידי הציבור, על זה נוכל להגיד לפום חריפא שבשתא, את זה אפשר להגיד שהשלטון יצא מתחת ידי ההוהנצולרים לידי קהליה, בשעה שידוע לכל העולם כולו שזה שלושים שנה שוועד מתקיים במושבתנו ועל־פי הפרוטיכלים כולם היו על־ידי בחירות חשאיות וישרות, והרבה אנשים ישרים ונכבדים הספיקו לכהן בהוועדים של מושבתנו במשך הזמן הזה. ובטח לא היו מסכימים ומרשים לדבר שכזה כמו המנוח ר' יהושוע שטמפר ז"ל שהיה הרבה שנים בוועד המושבה וראש ועד המושבה. מקום היה לו להגיד כי על־ידי תעמולה בלתי רגילה עלה בידי המזרחי להכניס להוועד יותר חברים משלהם, חושב אני שחובה היא על ועד מושבתנו הנוכחי לבאר זאת, וכבודו של המוסר במקומו מונח.

[חתום] ירקוני

פ“ת ז”ך [כ“ז] חשון תר”ף [1919]

* * *

 

ברוך בן עזר (ראב): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר    🔗

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא־וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: “מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!”

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי־ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון־לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי־הניתוח והרפואות, אחר־כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת־ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז־הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל־חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג’ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה“מִסבכה”, מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים־ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי־האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז־התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח’ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז־הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל־חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות־הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום־יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: “אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!” ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס־האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס־האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן־אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על־ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא־לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ־ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס־האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני־המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני־ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

* * *

 

אהוד בן עזר: על הולדתו של האבטיח המל"לי    🔗

מתוך הרומאן “ספר הגעגועים”

בין פתח־תקווה לבין כפר־סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ“ל. שמו הראשון היה עין־חי ובו גר תקופת־זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי־התיבות מל”ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל“ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש־הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ־ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ’ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר־מל”ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

אבא של המל“לי – הזן צ’ילי שמוצאו מארה”ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ’ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי־דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו “שרה” על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן “המושבה שלי” הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

* * *

 

אהוד בן עזר: סיפורו של אברהם קופלמן: על האבטיח הפתח־תקוואי    🔗

מתוך הרומאן “פרשים על הירקון”

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח־תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן־ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח־תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ־ישראל:

“יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ־לימונים. ופותח לו היהודי חלון־ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה־לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן־האלוהים בעדן.”

שאל אותו בן־ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ־ישראל: “ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ־ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?”

“צילינדר?!” הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. “אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו.”

“ומה טיב אדמות המושבה?” הקשה יהודי אחר. “קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה…”

“אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים,” ענה להם קופלמן. “קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון־חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם…”

“ר' אברהם,” הפסיקוֹ משתתף אחר, “אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!”

“רואה את את היבלות על כפות־ידיי?” פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. “ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?”

אמר שם ילד אחד: “אבל אני לא רואה את היבלת!”

“מה העונה אצלכם עכשיו?” שאל קופלמן.

“חורף.”

“ואבטיחים מתי גדלים?”

“בקיץ!”

“פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!”

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח־תקווה, וראו שהמושבה חרבה־עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

“אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ־ישראל…”

* * *

 

אהוד בן עזר: גיליון מיוחד: רקוויאם לאבטיח המל"לי    🔗

מתוך: “חדשות בן עזר” גיליון 43, 11 ביוני 2005

בין פתח־תקווה לכפר־סבא שוכן כפר מָלָ“ל. שמו הראשון היה עין־חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם קבוע לכפר, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ) מפתח־תקווה את ראשי־התיבות מל”ל, על שם משה לייב לילנבלום, וכך היה.

אך המל“ליים אינם רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש־הממשלה אלא הם זן האבטיחים שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ־ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ’ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר. הזיווג המוצלח בין שני הזנים התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר־מל”ל, ובטעות קראו ברבות השנים לאבטיח המָלָ"לִי – “אבטיח הגליל”.

האבטיח המל"לי היה “פרי” כדוּרי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק־כהה והיא בעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד באבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים.

הזן צ’ילי מוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו היו שחורים לגמרי.

זו היתה הכלאה מופלאה של צ’ילי בבַּלַדִי. היו אלה ימים שבהם זני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי בתחנת ניסיונות חקלאיים, כמו העגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות־מבפנים – שכופים עלינו לצרוך כיום – במקום עגבניות הבלדי והמֶרִימֶנְד הכרסתניות ורכות הלב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה“שמוטי־דם”, שדודי ברוך קרא לו בשם “שרה” על שם שרה אהרונסון הג’ינג’ית, שאותה אהב.

עד מתי נמשיך לזרוק לזבל בזה אחר זה אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר־גפן, סרי־טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל “מעלתם” היא שאין בהם וגרעינים? – היו שנים שבהן מגדלים עקשניים המשיכו מדי שנה לשווק את “אבטיחי הגליל” המל"ליים. לא עוד. יוק.

אולי נכריז סוף־סוף על חרם צרכנים – שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות־השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את “אבטיחי הגליל” – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף־היד העשוייה כשפופרת לקלוט אותם.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של עגבניות הבלדי והמרימנד, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי־מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף?

ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, העשויים במי־מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – ובלי התוספת ה“אשכנזית” של השום, שמעולם לא העזו שיניו לטמא את הזיתים עד שקם דור של בורים ומסורסי־טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

עד כאן נוסח הרשימה שנשלחה ל“ידיעות אחרונות” והתפרסמה ביום 2 ביוני 2004 לאחר קיצורים אחדים [אפשר לדלג ולעבור ישר ל“מר א. בן עזר נוסע”], פורסמה תחת הכותרת:

מי זוכר את האבטיח המל"לי?    🔗

ב־1920 הוקם בין פתח־תקווה לכפר־סבא המושב עין־חי. כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת לו שם קבוע, הציע דודי ברוך בן עזר (רַאבּ), איש פתח־תקווה, להנציח בשם הזה את משה לייב לילנבלום, מראשי “חיבת ציון”, ומאז נקרא המקום כפר מל“ל – ובניו, לרבות ראש הממשלה, נודעו כמל”ליים.

לא רק הם. גם האבטיחים מהזן שהיה בשעתו הנפוץ ביותר בארץ־ישראל, והוא פרי הכלאה מִקרִית ומוצלחת, שהתרחשה במקשה של אחד האיכרים בכפר מל"ל: בין הזן צִ’ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הנקרא גם בשם אִמְחֶסְנִי, שבית גידולו המובהק ביותר היה בעמק חפר.

האבטיח המל“לי, שנקרא ברבות השנים, בטעות, “אבטיח הגליל”, היה “פרי” כדוּרי בגודל בינוני, שנשמר היטב במשך ימים רבים. קליפתו קשה, צבעה ירוק־כהה, למעט “לחי” לבנה – זכר לעובדה שבעת הגידול לחי זו מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, (ריכוז גבוה מאוד ביחס לאבטיח), והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשטוף אותם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם בתור פיצוחים. הזן צ’ילי מוצאו מארה”ב, וגם לו פרי בגודל בינוני, אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו הכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

ההכלאה המופלאה של צ’ילי בבַּלַדִי התרחשה בימים שזני פירות וירקות חדשים נוצרו לא רק באופן מדעי, במוסדות מחקר. בתקופה ההיא גם לא סבלנו מהעגבניות הקשות, הנוראות, הקפואות־מבפנים, שכופים עלינו לצרוך כיום, אלא נהנינו מעגבניות בלדי ומֶרִימֶנְד כרסתניות ורכות־לב, שלא היו טובות מהן לסלט. אלה היו ימים שירקות ופירות נולדו כפרי של אהבה מקרית בין שיחים בשדה או בין עצים במטע. כך נולד במקרה על עץ בפרדס גם ה“שמוטי־דם”, שדודי ברוך קרא לו בשם “שרה”, על שם שרה אהרונסון הג’ינג’ית, גיבורת ניל"י, שאותה אהב.

היו בעבר מגדלים עקשנים שהמשיכו לשווק, מדי שנה בשנה, את “אבטיחי הגליל” המל"ליים. לא עוד. יוק. עכשיו אנו נידונים לזרוק לזבל, בזה אחר זה, אבטיחים שקנינו והם נפוחים, פריכים כצמר־גפן, סרי־טעם וחסרי מתיקות אמיתית, אבטיחים שכל “מעלתם” היא שאין בהם גרעינים. עד מתי?

אולי נכריז סוף־סוף על חרם צרכנים. שיירקבו להם האבטיחים חסרי הגרעינים במקשאות ובדוכנים, ואנחנו נכריח את המגדלים ואת השווקים ואת רשתות־השיווק להשיב לנו את המל"ליים, את “אבטיחי הגליל” – את אלה שטרם שכחנו את אודֶם ציפתם ואת מתיקותם, ואפילו יהיה מחירם כפול, ואפילו נצטרך לשוב ולירוק את חרצניהם אל תוך כף־היד העשוייה כשפופרת לצורך זה.

ובאותה הזדמנות נדרוש גם את שובן של העגבניות הנזכרות לעיל, ואת המלפפונים הקטנים, שטובים בטריותם מכל ממתק – גם לסלט, ולהחמצה במי־מלח עם שמיר, שום ופלפל חריף. ואת הזיתים הירוקים, הדפוקים, הכבושים במי־מלח, פלחי לימון ופלפלים חריפים – בלי התוספת ה“אשכנזית” של השום, ששיניו לא טימאו אותם עד שקם דור של בורים ומסורסי־טעם, הכובשים זיתים עם שום, ואוכלים זיתים בטעם שום, ופולטים אותם בטעם שום כאילו היו נקניקי סַלַמִי בצבע חאקי!

* * *

 

אהוד בן עזר נוסע לבקר אבטיחים    🔗

[מתוך היומן]

23.6.04. יום רביעי. בצהריים אני נוסע במונית למינהל המחקר החקלאי, שירות ההדרכה, במשרד החקלאות, בבניינו החדש בבית דגן, מה שהיה פעם רק מכון וולקני. פוגש אותי שמשון עומר, האחראי על גידול האבטיחים, ואנחנו אוכלים יחד צהריים במסעדת המשרד במחיר סמלי של שמונה עשר וחצי שקל, כולל בקבוק שתייה, צלחת סלטים קטנה, שניצל גדול וקר עם תוספת אורז וירקות מאודים, ומקבל הרצאה מקיפה על נושא האבטיחים בישראל, עבר והווה.

לאחר סיום הארוחה מצטרף אלינו עומָר זֵידאן, שהוא מנהל מחלקת הירקות במשרד החקלאות, תפקיד חשוב מאוד, שמטעמו הוא אחראי גם על כל גידול הירקות בגוש קטיף ובהתנחלויות. אני נוסע איתו במכוניתו למקשת האבטיחים ושאר ירקות של אברהם כהן בנחל־עוז. השיחה עם זידאן נעימה מאוד. איש מתון, גאה, יודע עברית באופן יוצא מן הכלל, אנגלית, ושולט בנושא מקצועי ואירגוני מסובך, זאת אני למד משיחות בטלפון הנייד שהוא מקיים במהלך הנסיעה.

אברהם כהן יושב ב“משרד” על כורסה, איש שמן, מוצק ונמוך־קומה, כנראה ממוצא צפון־אפריקאי, מאחד המושבים בנגב. הוא שכר מנחל־עוז את השטח העצום מדרום וממזרח, ומגדל עליו אבטיחים, דלוריות, פלפלים, כרוב ושאר ירקות. עכשיו עונת האבטיחים בעיצומה, והוא רוגז כולו. מעבר קרני סגור ואי־אפשר לשווק אבטיחים לרצועת עזה, שהיתה קולטת ממנו גם את הגדלים והזנים שהשוק היהודי אינו רוצה בהם. מצד שני היו היום הפגנות של מגדלי עגבניות נגד פתיחת מעבר קרני, כדי שהעגבניות מעזה לא יציפו את השוק הישראלי…

הוא, וגם אחיו וחלק מהפועלים, לובשים חולצות טי־שירט שעליהן מודפס “א. כהן / אבטיחים”. יש לו אצבעות ידיים עבות וקצרות, עם ציפורניים מרובעות ומגודלות מדי. פנים חייכניות כמו של “השמן” בסרטי “השמן והרזה”. בטלפון התבשרנו שמרוב ייאוש הוא הולך לאבד את עצמו לדעת. ולנו סיפר שלקח את המכונית והחל לנסוע ללא מטרה. עם זאת יש לו חיוניות בלתי רגילה, וגם כושר משחק וערמומיות, ויש לי הרגשה שהוא מספר בעיקר על האבטיחים שלא מכר ולא על אלה שמכר, ולנוכח שפע היבול, הרי שגם אם מכר את מחציתו, לא הפסיד הרבה.

מביאים אבטיח גדול חצוי לשניים, “להוכיח” לי שטעיתי ברשימתי בעיתון. מה לעשות, צבעו ורוד חיוור עם קטעים צהובים, הוא אמנם מתוק אבל אין לו ארומה של אבטיח אמיתי. חסר האיזון בין חמיצות למתיקות. אני לא מסתיר מאברהם כהן שהאבטיח לא טעים לי והוא כמובן עושה עצמו שאינו מבין על מה אני מדבר.

מביאים אבטיח גדול נוסף, קצת יותר טוב אך עדיין לא מצטיין. אנחנו יוצאים למקשה בשתי מכוניות. אני עם עומר זידאן, ואברהם כהן עם שמשון עומר ועוד עובד משרד החקלאות שהצטרף אלינו, ואנשים של כהן עצמו.

מגיעים למקשה, והיא אינה דומה כלל למקשאות שזכרתי מילדותי ומנעוריי – ושעדיין הייתי רואה בנסיעה, לצידי הכביש, בייחוד בגליל.

[מקשאות ילדותי באחוזה הכפרית קלמניה, שעל רקען כתבתי את ספרי המחתרתי שאזל “לשוט בקליפת אבטיח”(1987), שמבוסס בין השאר על “יום שדה” שערכתי במקשה בקלמניה יחד עם חברי אהוד אקסלרוד, לימים אלמגור, ז“ל. אביו היה ישראל אקסלרוד (לימים אלמגור) ז”ל, השומר של קלמניה, והצייד, שדמותו, כמו דמויות רבות אחרות, מופיעה בשם בדוי גם ברומאן שלי “הלילה שבו תלו את סרג’נט מורטון” (1994), אף הוא ספר מחתרתי שאזל]

כאן מדובר במקשה מושקית – לאורך הערוגות המוגבהות, שבהן שתולים שיחי האבטיח, עוברים, טמונים בקרקע, צינורות מחוררים שמספקים מים לשיחים. התוצאה – אפילו האבטיחים הענקיים, ששוקלים ודאי יותר מעשרה קילו האחד, מכוסים בעלים וכמעט שאינם ניראים למרחוק, והם גם פחות נשרפים בשמש ושומרים על קרירותם, גם באמצע היום.

לאורך הערוגות זרוקים בשורות ארוכות אבטיחים מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט, שמתברר ששותלים אותו רק מפני שאבטיחי הסִיד־לֵס, ללא זרעים, זקוקים להאבקה, להפרייה, ואינם מסוגלים להפרות את עצמם, כאבטיחי מל“ל וקרימסון עצמו. אבל האבטיחים של קרימסון, שפעם עדיין היו משוּוקים לציבור היהודי, אינם מתקבלים כיום בשוק מפני שהם בעלי זרעים, שחורים־חומים קטנים, אמנם שונים מאלה של המל”ליים. ומאחר שמעבר קרני סגור, אי אפשר גם לשווקם לעזתים, שעדיין היו קונים אותם.

לקחו קרימסון אחד ושברו אותו בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, שׂם בכיס הקטן את הסיד־לס, ויש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבע אדום יותר, גם באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, וגם המרקם שלו חזק ואחיד יותר. אבל אין כל סיכוי שהשוק הישראלי יקלוט אותם, בגלל הגרעינים (הזרעים).

אך לא רק אותו מפקירים בשדה, אלא יבול גדול של אבטיחי סיד־לס שראויים כבר למשלוח אבל הם בגודל בינוני, גודל שהוא אידאלי לעקרת־הבית, אך הם נותרים במיקשה. הסיבה? סוחרי הפרי והירקנים רוצים רק אבטיחים גדולים, ענקיים. והסיבה? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה־חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשלו כפול?

אנחנו עוברים מערוגה לערוגה, מבוססים בשפע שרובו לא ייאכל, מצטלמים עם התאילנדים שאוספים את האבטיחים, הראויים למשלוח, בתוך ארגזים ענקיים על פלטפורמה שמסיע טרקטור במיקשה; וכך, בסיוע המלגזות שמעמיסות ופורקות אותם, הם נשלחים הלאה לשווקים עצמם. התאילנדים עטופים כמובן מכף יד ועד פנים, כאילו הם משתתפים בנשף מסכות, רק העיניים מציצות ממטלית בד לבן שמכסה את פניהם. ראיתי זאת לראשונה בעין־יהב, והסבירו לנו שעור שחום נחשב לפחיתות כבוד אצלם, עורו של מי שעובד בשמש, ולכן הם נזהרים כל־כך ועוטפים את עצמם גם בחום הגדול.

בין היתר אנחנו פותחים אבטיח סיד־לס קטן יותר, אבל בשל, בעל מרקם אחיד וטעם משופר יותר, אידאלי למיטבחים בבתי־מלון או למכירה במגשיות עטופות צלופן, חתוך לריבועים, כמו בחוץ־לארץ. אך מתברר שאין עם מי לדבר. לא קונים אותו.

כמות האבטיחים שזללנו בטעימות הללו היתה ממש אדירה, ובאצבעות דביקות ממיץ אבטיחים עלינו חזרה למכוניות ושבנו למשרד. חזרתי עם עומר זידאן, לא לפני שאברהם כהן במו־ידיו נתן לי שתי דלוריות, ושמו במכונית כשישה־שבעה אבטיחים בגודל בינוני, שניים מהם עבורי.

עוד מתברר, בקשר למל“ליים, שהם נותנים רק ארבעה טון לדונם בעוד שהסיד־לס המושקים מגיעים ל־8 ול־10 טון, ואולם הסיד־לס מחזיקים טוב רק עד תשעה ימים, ואילו המל”ליים מחזיקים גם ארבעה שבועות, ולכן היו נוהגים בסוף העונה, בסוף אוגוסט לערך, לאחסן כמות נכבדה מהם מתחת למיטות, לכל חודש ספטמבר.

מגדלים בארץ 130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 סיד־לס ו־100,000 מל"ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות וללא השקייה – ליבול הגרעינים־לפיצוח בלבד. מספר הגרעינים באבטיח קבוע, לא חשוב הגודל, וכך שוברים אותם בעודם קטנים, ומשתמשים רק בגרעינים שלהם, גם לייצוא. אי־אפשר לאכול אותם כי אין עליהם כמעט “בשר”.

הנסיעה חזרה עם עומר היתה מרתקת. התגלגלו הדברים כך שהוא הביא אותי ממש עד לביתי בתל־אביב, כי אילו הייתי מזמין מונית ממשרדו בבית־דגן, לשם חזרנו, היה עליי לחכות כחצי שעה. מתברר שאימו נולדה במיסקי, הכפר שאני זוכר מילדותי – בין רמת־הכובש לקלמניה, ושנעלם כליל. ואילו סבו התגורר ועיבד אדמות ליד סידנא עלי. הוא עצמו גר עם משפחתו בכפר ימה, או יָמָה זֶמֶר, שנמצא כנראה על הקו המזרחי של המשולש, באזור כפר קאסם. כאמור, העברית שלו מצויינת, והוא אחראי בתוקף תפקידו כמנהל מחלקת ירקות של משרד החקלאות גם על גוש קטיף ושאר ההתנחלויות, מבחינת גידול הירקות.

כך למשל שמעתי אותו מדבר על קורס לפלשתינאים מעזה, ושאלתי אותו במה מדובר. הוא הסביר לי שדרישות האיחוד האירופי הן “שקיפות בייצור”, לא רק באריזה ובמראה הפרי ובטעמו, אלא גם בתנאי גידולו, אם אין זיהום סביבתי, ניצול שכר זול במיוחד, וכדומה. העזתים הם היצרנים הגדולים של תות־השדה ועגבניות השֶׁרי, לייצוא לאירופה, באמצעות אגרקסקו. ולכן יש ללמד אותם את התקנים המחמירים. יש גם תקן של “עקיבות”, זאת אומרת, צריך להיות רישום מדוייק לכל שלב ושלב בייצור הירק. מאחר שלמקום כמו “כפר המכביה” אי־אפשר להביא אותם עכשיו, ישכנו אותם בסתיו בטנטור, על אם הדרך מירושלים לבית־לחם, ויוכלו לצאת לבלות בירושלים המזרחית.

כל זה מראה על המורכבות הרבה של עבודתו, ועל קיומו של מעין אי־של־שלום ושל שיתוף־פעולה בתוך כל הטרור וההרג ההדדי.

* * *

הרשימה הבאה נשלחה ב־30.6.04 ל“ידיעות אחרונות”, אך לא נדפסה, והיא מובאת כאן בשלמותה:

 

כשהאבטיח מבשיל, אין צורך בתבשיל    🔗

בעקבות “מי זוכר את האבטיח המל”לי?" (“ידיעות אחרונות” 2.6.04) הגיעו אליי תגובות רבות ובהן ראיון עם אבי אתגר בתוכניתו בשבת ב“קול ישראל”, והזמנה לסיור אבטיחִי עם שמשון עוֹמֶר, מרכז מקצועי ראשי לדלועיים, האחראי על גידול האבטיחים בישראל, ועוֹמָר זֵידאן, סגן מנהל שירות ההדרכה למקצוע ומנהל מחלקת הירקות, במשרד החקלאות.

ומה למדתי מהם?

רק כשבועיים מקטיפתו הם חיי המדף של האבטיח חסר־הזרעים, ה“סִיד־לֵס”, שאותו בעיקר אנחנו צורכים כיום, בעוד אשר האבטיחים המל"ליים, “אבטיחי הגליל” בעלי הקליפה הירוקה־כהה והלחי הבהירה, החזיקו מעמד גם ארבעה שבועות. זו הסיבה שבילדותנו היו ההורים אוגרים בסוף אוגוסט אבטיחים מתחת למיטות, והכלל לגביהם היה – אבטיח טוב הוא בעל עוקץ יבש.

היום, כאשר בשוק מצויים רק חסרי־הזרעים, מומלץ לקנות בעלי עוקץ ירוק, קרוב ככל האפשר ליום הקטיף, ולשים לב שהאבטיח שמור ונמכר במקום מוצל. ראוי, לדעת שמשון עומר, שעל כל אבטיח יצויין במדבקה יום התפוגה, וזאת משום שהסוחרים מבקשים בדרך־כלל להיפטר מהאבטיחים הקודמים שבמלאי, וכך הקונים זוכים באבטיחים ספוגיים ובשלים מדי, כי איפה אתה משיג אבטיח טרי שעברו רק שלושה־ארבעה ימים מיום קטיפתו?

לפני שנים היו רוב האבטיחים נמכרים ב“באסטות” ובסככות, והמוכר ידע לכוון לצרכיו של הקונה לפי “גילו” של האבטיח. מאז שעבר עיקר השיווק למרכולים, כבר אין אבא לאבטיחים.

מגדלים בארץ כ־130,000 דונם מקשאות אבטיחים. מהם 30,000 חסרי־זרעים למאכל, וכ־100,000 דונם מל“ליים, ואולם את האחרונים מגדלים בצפיפות, ללא השקאה, לזרעים־לפיצוח. מיספר הזרעים באבטיח קבוע, לא חשוב גודלו. שוברים את המל”ליים בעודם זעירים, ומנצלים מהם רק את יבול הזרעים (“הגרעינים”), גם לייצוא. ואי־אפשר ליהנות מאכילת האבטיח הקטן כי אין עליו כמעט “בשר”.

ומדוע כבר לא מגדלים מל“ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ־4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי־אוגוסט, ואילו חסרי־הזרעים מגיעים ל־8 וגם ל־10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל”ליים – לדעת שמשון ועומָר, הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל“ל, שהיה עורך ירחון “השדה” במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ’ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם “במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל”ל,” כפי שכתבתי ברשימתי – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

יקצר המצע מלתאר את נפלאות הביקור במִקְשָה של אברהם כהן, על אדמות נחל־עוז, מול עזה, שאליה לקחוני מארחיי. אם חשבתי לראות מִקְשָה־של־פעם, אבטיחים בודדים חשופים בשדה, מחוברים ב“חוט” דק לשיח־האם הסרוח על הארץ – הנה היום, בערוגות של המקשה המושקית בצינוריות טמונות באדמה, נחבאים אפילו אבטיחי ענק של שנים־עשר קילו תחת עלים גבוהים, והם מוגנים מצריבת השמש.

ומה אני רואה במקשה? לאורך הערוגות נטושים בשורות ארוכות מאות אבטיחים, אומרים לי שהם מהזן קְרִימְסוֹן סְוִיט. שותלים אותו רק מפני שהאבטיחים חסרי־הזרעים אינם מסוגלים להפרות את עצמם, כפי שמסוגלים בעלי־הזרעים, המל"ליים, או הקרימסון, שהוא המפרה את שכניו העקרים חסרי־הזרעים.

אני מבקש לטעום מהקרימסון. שוברים לי אחד בזריקה על הקרקע, והנה הטעם שלו מעולה, נפלא, שם בכיס הקטן את כל חסרי־הזרעים, יש בו איזון נכון בין חומציות למתיקות, צבעו אדום יותר, באמצע היום הוא שומר עדיין על קרירותו, והמרקם שלו חזק ואחיד, ואני נזכר בפתגם הערבי: “אִסְטַוַוה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!” – כשהאבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל.

“למה אתם נותנים להם להירקב בשדה?”

מסביר לי אברהם כהן בעל המקשה כי אבטיחים אלה, שפעם היו משוּוָקים לציבור הישראלי, כבר אינם נקלטים בשוק מפני שהם בעלי זרעים (שחורים־חומים קטנים, שונים מאלה של המל"ליים ואינם ראויים לפיצוח). ומאחר שביום ביקורי מעבר קרני הסמוך עדיין סגור, לא היה אפשר לשווקם לעזתים, שחלקם, שטרם נעשו מפונקים כמונו, עדיין קונים אותם ובמחיר זול.

אך לא רק את הקרימסונים מפקירים במיקשה, אלא גם יבול ענק של אבטיחים ללא־זרעים, בשלים למשלוח – אלא מה, הם בגודל בינוני. שוברים לי אחד ושניים ושלושה, והנה הם בעלי מרקם אחיד וטעם משופר יותר מהגדולים, אפשר בנקל לארוז מהם קוביות במגשיות עטופות צלופן, כמו בחוץ־לארץ.

“למה אתם נותנים גם לאלה להירקב בשדה, הלא הם טעימים יותר?”

מתברר שסוחרי האבטיחים והירקנים רוצים בעיקר את האבטיחים הענקיים. מדוע? לא קשה לנחש. למה למכור אבטיח של ארבעה־חמישה קילו אם אפשר למכור אבטיח שמשקלו כפול? ומאחר שמעבר קרני סגור בימים האחרונים, לא שיווקו את הבינוניים־ומטה לרצועת עזה.

לדברי שמשון עומר, החל מהעונה שעברה מגיעים ממקשתו של אורי רבינוביץ מצופית אבטיחי מיני סיד־לס, ללא זרעים, בעלי קליפה ירוקה־כהה, לתת מענה לאותו פלח צרכני שגם חצי אבטיח גדול – גדול מדי עבורו. אך גם המיני מחזיקים מעמד רק כשבועיים אחר הקטיף.

האם קהל הצרכנים הישראלי טֶמְבֶּל? לא. הוא נגרר אחרי אופנה. אם מישהו ייקח יוזמה, יכניס מחדש גידול אבטיחים מל"ליים, יתן להם מותג וידאג ששיווקם יהיה על בסיס טעמם ועמידותם – ניתן לצפות לביקוש טוב,  שיאפשר לדרוש ולקבל מחיר הולם שגם ייתן פיצוי מלא על היבול הנמוך. במנגו, למשל, משלמים מחיר כפול עבור הזן מאיה, רק בגלל הטעם.

וכך, באצבעות דביקות ממיץ אבטיחים חזרתי משם עם מארחיי, שמשון עומר ועומר זידאן, שהוא סיפור לעצמו, אולי תקווה גדולה לעתיד החיים של שני העמים בארץ האחת, כאשר המכנה המשותף הוא חקלאות, ידע ואהבת האדמה.

* * *

[הערת פרויקט בן־יהודה: לחיבור צורפו טקסטים של מחברים אחרים, שלא מובאים כאן:

ברוך תירוש: גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

שמשון עומר: תורת האבטיח, מתוך כתבה על האבטיח “סיפור עם סוף טוב” של קובי בן־שמחון במוסף הארץ

יוסי גמזו: מה מבטיח האבטיח (שיר)

יוסי גמזו: אבטיחי אוגוסט (שיר)

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה (ממקור לא ידוע)]