בת־עמי – היא אני

כשהקימו “שבט צופים” בביה"ס “תחכמוני”, שבו למד נחום,

הצטרף בין הראשונים, כי חשב שהצופים יקרבו אותו אל אותם חיים להם שאף,

של החלוצים השזופים והיפים, המדברים במבטא רוסי ועובדים בבניין,

שאותם ביקר פעם בראטיסבון.

היה זה הגדוד של המדריך הנכבד שלמה מרינוף, שלימים יהיה שלמה מראה־נוף.

שנתיים ימים בילה שם את מרבית זמנו ונהנה מן החיים, בחצר ביה"ס “למל”,

אבל את “החלוצים”, שאליהם שאף, לא ראה בעיניו…

יום אחד אחר הצהריים בא איש זקן (אולי כבן ארבעים…) בעל סבר פנים נעים

לחצר ביה"ס למל ואסף כמה מן הילדים שהיו שם, ביניהם גם נחום.

היה זה פרופסור משה שוואבה, שייסד את “ליגיון הצופים” בירושלים.

הוא סיפר לילדים שהינה מקימים “צופים חדשים”, שייקראו “לגיון־הצופים”,

שיִבנו בעצמם צריף! ואפילו הצעירים ביותר יבנו.

לצריף הזה – כך אמר – תהיה דמות של אווירון!

ולמה אווירון? – עמדה שאלה בעיני הילדים שנקהלו סביבו במעגל.

– כי אווירון – הוא סמל ההתרוממות מעל הסביבה –

התרוממות אל חיים יפים של עבודה, טיולים, משחקים חברתיים, חברות,

והעיקר: שיוויון וצדק ובניין־הארץ…

גם הפעם היה נחום מן הראשונים להצטרף אל אותו ליגיון,

בניית הצריף בידי ילדים שכמותו הקסימה אותו. הרי זה הדבר שרצה!

טיולים, משחקים חברתיים, בניין־הארץ – ממש “תפור” עליו!

ימים של אושר התחילו עבורו ועבור חבריו.

מבניינים רבים בירושלים נעלמו באותם ימים חמרי־בניין מכל הסוגים.

ההוראה (שלא נשמעה מעולם) לכל ליגיונר הייתה:

– אתה בא למגרש? הבא איתך משהו: קרש, בלטה, מסמרים, משהו.

הייתה זו כוורת הומייה של דבורים חרוצות ושקדניות.

בנים ובנות מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה וגם בוגרים יותר

ואפילו הפרופסור עצמו, משה “הזקן”, כולם בנו!

והאווירון התרומם וצמח בפאת המגרש של ולירו, שכיום הוא גן־ העצמאות.

בשבתות היו מטיילים בפאתי ירושלים, כולם ביחד – גדולים וקטנים;

ב“פעולות” הצופים היו לומדים על אותם מקומות, ולומדים “צופיות”, כלומר –

אמצעים להסתדר במחסור, בקור ובחום – הקמת אוהלים וחפירות; קשירת קשרים צופיים;

הבחנה בצמחי מאכל ומרפא; קריאה ראשונה בכוכבים;

שמעו סיפורים מופלאים וגם שרו קַנוֹנים בצוותא.

והיו גם “שיחות”: כל הליגיון, שמנה כמאתיים ילדים ויותר,

הסתדר בטור ערפי ארוך שראשו הוביל במעגל, עד שעמדו כולם במעורב,

קטנים וגדולים, ולזיע ידו של ראש הליגיון, צנחו וישבו תחתיהם תוך שנייה,

בשקט ובציפייה לפתיחת השיחה.

פעמים היה סיפור קסמים פותח את השיחה, פעמים שיר,

ופעמים – היה צופה אחד מספר את בעייתו –

וכל המעגל דן בה בכובד ראש ובסבלנות אין קץ…

בני השכבה הבינונית שבלגיון, גויסו להיות פרחי­־“ההגנה”.

הנערים הושבעו – אמנם לא על אקדח ולא בחשיכה ולא במרתף,

אלא – באולם בית־הספר שבו למדו.

לנחום הייתה זו השבעה שלישית…

מאז, קיבלו בשבתות אימונים של כתת־קשר, מורס וסמפור בדגלים ובהליוגראף,

וכן תרגילים ב“מרוצי־שליחים”.

לאחר שנתיים, או שלוש, פיזרו אותם במרחב­־“ההגנה” בירושלים,

משום שהחבר’ה היוו כבר חוליית קשר מאומנת המתפקדת היטב במילוי משימות מגוונות.

פעם אחת, בא בחור מ“ההגנה” וחיפש מדריך. ברוב חשיבות וסודיות

ביקש מהמדריך שני ילדים; בן ובת למשימה.

– נודע לנו – כך אמר לבן ולבת שנבחרו למענו –

שהיגיע לירושלים ערבי מדמשק, שהוטל עליו לרצוח את יצחק בן־צבי.

(היה זה למעלה מעשרים שנה לפני היות בן־צבי נשיא־ישראל,

אבל גם אז היה כבר נשיאו של הוועד־הלאומי – נשיאה של “הממשלה שבדרך”, בימי המנדט הבריטי).

נחום היה הבן ובת־עמי הייתה הבת, שהיו צריכים לטייל להם “לתומם”,

מלקקים גלידה, או מפצחים “פיסטוקים” ובה בעת עוקבים אחרי

אותו ערבי שהוטל עליו להיות רוצח בן־צבי, ולהודיע על כל מהלכיו.

מקום איכסונו היה במלון קטן שבסימטת קולנוע “ציון”, בנחלת־שבעה.

בפעם הראשונה שיצאו למשימה, יצא אותו בחור יחד איתם.

השניים היו מתוחים מאוד, חיוורים ולוטשים עיניים בכל “חשוד” – – –

ברגע מסוים קרא הבחור:

– הינה הוא! זה עם התרבוש והשפם!

הברנש צעד במהירות מפתח המלון, במעלה הסימטה, בואכה הקולנוע.

נחום התחיל לרוץ וברגע שהערבי סבב לרחוב יפו, אבד מעיניו בהמון.

נחום נתפש במוט הנחושת שמאחורי אחת הכרכרות שהילכו אז ברחובות,

בכדי להתקדם ולצוד במבטו את הרוצח…

ילדים שהתרוצצו ברחוב יפו, קראו לעגלון הכרכרה השחורה:

– אוּדרוּבּ יאראבנג’י! – וכוונתם: – נדבק אליך ילד יהודי,

הרבץ לו בשוטך!

נחום קיבל אז חבטת־אש משוטו של העגלון שהצליף אחורנית,

ממנה יש לו סימנים קלושים גם כיום – והערבי נעלם מעיניו…

במשך שבועות מספר עקבו השניים אחרי “הרוצח”, עד שהודיעו להם

שהיא חזר לו לדמשק והסכנה חלפה…

משימה אחרת של נערי הלגיון הייתה לאבטח את ישיבות מפקדת “ההגנה”,

שהיו מתקיימות במלון גולדשמידט, בקרבת צריף “ליגיון הצופים”.

פעם אחת, יצא מפקד גבוה מן הישיבה, שני זוגות נעליים בידו,

ואמר לשניים מן הנערים שעמדו על משמרתם:

– הינה לכם כמה גרושים והינה נעליים, בנחלת־שבעה יושב מצחצח־נעליים,

תנו לו את הנעליים, שלמו לו, והביאו לי אותן בחזרה מצוחצחות למשעי!

אחד הנערים אזר אומץ ושאל:

– ואיך זה מתקשר עם תפקידנו ב“הגנה”?!

המפקד נדהם ונאלם דום.

כל הנערים והנערות שתקו ב“מקהלה”.

הוא חזר על הוראתו שלוש פעמים והחבר’ה עדיין שתקו ועמדו על מקומם.

אז אמר: – לא מבצעים פקודה? זהו? –

והנערים כולם הוסיפו לעמוד כנציבי מלח.

למחרת הוזמנו כולם לבירור והועמדו בשורה בפני שלושה מפקדים

שחזרו על טענתם:

– מפקד יודע מה שהוא עושה ומה שהוא מפקד!

אם הוא משמיע פקודה, יש לבצעה ויהי מה! ברור?!

כשהחבר’ה לא הגיבו במלה, אלא בשתיקה רועמת, אמר:

– מי שעומד בסירובו, יצעד שני צעדים קדימה!

כל השורה, כאיש־אחד, צעדה שני צעדים קדימה, מבלי שנדברו.

והם גורשו מ“ההגנה”.

אל דאגה – כולם עד אחד, שבו לשורות “ההגנה” ולא זו בלבד – – –