לאה’לה – היא אני
– אמא, מדוע אין רואים מהחלון שלנו אף פעם את השמים?
אצל שפרה’לה כן רואים, וגם אצל סבתא!
– כי הם גרים למעלה, לאה’לה, ואנחנו למטה…
גם מהחלונות שלנו יכולים לראות את השמים,
אבל השכנים תולים תמיד כביסה המסתירה אותם ואת השמש…
– אז למה, אמא? למה הם מכבסים תמיד כביסה
ותולים אותה מעל הרחוב?
– כשאין די בגדים, לאה’לה, צריך לכבס הרבה…
את, למשל, רוצה ללכת לבית־הספר בשמלה מלוכלכת?
אינך רוצה, נכון?
– נכון – אמרה לאה’לה, והיביטה בעיניים כבויות בשורות החבלים
ששיחקה בהם הרוח והעיפה תחתוני־גברים לבנים וארוכים,
טליתות־קטנות עם ציציות, כותנות ארוכות שרוולים,
שמלות כהות וטורים של גרביים שחורים
גרבי הנשים, וגרביים לבנים של גברים.
– ת־מיד, ת־מיד נגור פה, אמא? אף פעם לא נגור למעלה,
נשב לנו על גזוזטרה ונסתכל למטה, אמא?
– אלוהים שבשמים יודע, בתי. מה יודעת אשה כמותי?
נודה לאל גם על דירתנו זו…
אבל הלא תוכלי לשבת אצל סבתא על הגזוזטרה,
– לא, אמא. סבתא לא מרשה לי לצאת לגזוזטרה שלה.
היא אומרת שנכנסת רוח פרצים, ושאני אשבור לה את העציצים…
אני לא רוצה ללכת אל סבתא. היא בכלל לא אוהבת אותי,
היא תמיד אומרת, שאילו הייתי בן זכר הייתי דומה לאבא,
אבל אני בת, ולכן אני דומה לך…
חיבקה האם את לאה’לה את ליבה ויחדיו עמדו והיביטו שעה ארוכה
בסימטה המרופשת, בכבסים המתעופפים ברוח,
ובילדים המעטים שבעטו בקופסת הפח כאילו הייתה כדורגל…
– בואי, לאה’לה, לבשי את מעילך ונלך. יש לי כמה עניינים לסדר.
– לאן נלך, אמא? לאן" אולי נלך אל הפיק’ים?! טוב, אמא?
– כן, נלך באמת אל הפיק’ים. הם קיבלו כמה שקי בגדים
ישנים מאמריקה לחלוקה בין עניים…
– גם אנחנו עניים, אמא? את תקבלי שימלות גם בשבילנו!
– את מדברת כמו תינוקת, לאה’לה. כך אומרים? “שימלות”?
לא! הבגדים לא בשבילנו! ישמרנו הבורא! מה את סחה?
– אז בשביל מי?
– הלא את יודעת שאני דואגת לעניים נסתרים,
שאינם פושטים יד לנדבה… זאת הלא הפרנסה שלי!
– ומי דואג לנו, אמא? אישות אחרות?
– מה? “אישות”?! “נשים” אומרים!
לא, לא. חס וחלילה. ישמרנו אלוהים!
בעבור עבודתי זו הלא אני מקבלת משכורת שממנה אנחנו מתפרנסות!
מה קרה לך היום לאה’לה? מה את שואלת שאלות משונות כאלו ומציקה לי.
בואי, מהרי ונלך כבר.
האם עטפה את ראשה ואת כתפיה במטפחת צמר ישנה שחורה –
מעיל לא היה לה – הלבישה את לאה’לה במעיל הקטן ממידתה
ומרופט במרפקי שרווליו. השתיים יצאו לסימטה.
רוח ירושלמית חודרת עצמות התקיפה אותן מייד באיבה גלויה.
האם והבת נדחקו זו לזו. למשוך מעט חום ולמצוא מסתור
מדקירות מחטי הקור.
אורו של הפנס חשף לעיניהן שורת בתים דלים, צפופים זה לזה,
שמבני פח ועץ בכל הגדלים היו דבוקים אליהם, מכל עבר.
באחדים מן החלונות כבר קרצו אורות.
בשמים גווע אור היום בחרכי העננים.
הן פסעו עד לסופה של הסימטה, מדלגות בזהירות על מרצפות חלקלקות,
על קרשים ופחים שביצבצו מן הרפש.
הן חצו את רחובה הראשי של שכונת “בית־ישראל” הישנה,
שאליו נשפכה הסימטה, על מדרכותיו ופנסיו המאירים.
ריח לחם טרי וחמימות עליזה הלמו אותן כשעברו על פתחה של מאפייה.
– קני לי כעך, אמא!
– קחי, בתי, כסף וקני לך כעך. אבל בקשי שיהיה חם וטרי!
לאה’לה נכנסה למאפייה וקנתה שני כעכים קטנים, לה ולאמה.
כששילמה, אמר לה האופה בחיוך:
– בעצם, חסרים לך גרוש וחצי…
אבל לא נורא, ילדה, בפעם אחרת תשלמי לי, נכון?
– טוב – השיבה לו לאה’לה ובלעה את רוקה.
– אמא! קניתי גם לך כעך!
– אבל הרי הכסף לא הספיק לך!
למה קיבלת מידי האופה כעך בחינם?
הלא לימדתיך ש“שונא מתנות יחיה”?
– אז למה את הולכת לחלק לעניים בגדים במתנה?
– לתת מתנות, בתי, זו מצווה, בייחוד מתן בסתר… אבל לקבל!
פעם שנייה אל תעשי זאת. לאה’לה!
אולי נשכח לשלם לו? ואולי חלילה לא יהיה לנו כסף לשלם?
הן אכלו בדומיה כעכיהן החמים, הפריכים, צעדיהן נתאוששו
כשחצו את שוק “מאה שערים” ההומה סחר־מכר, לאור הפנסים הירקרק.
הן יצאו מעברה הדרומי של השכונה, לביתם העשיר והמרווח של הפיק’ים,
שבקרת הכנסייה החבשית, שהו קצת על־יד הפתח,
עד שנענתה העוזרת לצלצולן ופתחה לפניהן את הדלת.
אור בהיר, חום נעים וריח של נקיון ומאכלים טעימים
עמדו בבית המבהיק והמרווח.
– שלום, גברת לוי, שלום ילדונת – קיבלה פניהן הגברת פיק
ההדורה בלבושה, ממרומי קומתה הגבוהה,
ופיאתה הנכרית הזהובה, בהברה אמריקאית: – קר בחוץ, מה?
– מרגלית – דיברה אחורה – הכיני לנו תה עם עוגות והביאי לסלון, בסדר?
– בסדר, גברת, תיכף אנ’יביא!
– בואנה, התחממנה, כאן נעים אצלנו, חם, מה?
זו הפעם השנייה לה, ללאה’לה, לבקר בבית הזה.
מעודה לא ראתה דירה אחרת, גדולה כל כך, רהיטים יפים ומבריקים,
שטיחים רכים ועמוקים, נברשת בדולח ענקית כזו, הנוצצת באורות רבים.
טעמן של העוגיות שאכלה כאן בפעם הקודמת,
שב ועלה עתה בפיה שנמלא רוק.
היא זכרה עוד בדיוק גם את פניו ואת מבטו של הבן,
ילד בן גילה, יגאל’י פיק, ילד שמן שפניו ורודות
ולבושו חוצלארצי, שהגיש לה אז בונבוניירה מוזהבת, מלאה שוקולדות.
היא ממש התפקעה לקחת לה תופין אחד,
אבל פתאום נעשה לה חם בפניה, ואמרה שאינה רוצה שוקולדה,
שאינה אוהבת בכלל שוקולדה…
ישבו לשולחן, שתו תה חריף בלימון, בספלי חרסינה דקיקים ויפים,
ונגסו בעוגות הטובות. הנשים דיברו בענייניהן, ולאה’לה,
שסיימה שתייתה ואכילתה,
הרימה שתי זרועותיה לאחוריה, תלתה אותן על מסעד הכיסא
ועיניה נעוצות בנברשת המבריקה שמעל לראשה.
יגאל’י לא היה בבית הפעם, כנראה.
כך הייתה לאה’לה יושבת תמיד, כשהייתה נפעמת, מוקסמת…
תחילה הייתה דעתה נתונה לטעמן של העוגיות.
אחר־כך, הניעה בראשה לראות את אורות הנברשת הנשברים בבדולח;
רק אחר־כך, התחילו אוזניה לקלוט לאט לאט
דבריהן של הגברת פיק ואמא שלה:
– הוא רב, כן…
– ומניין בא?
– מניו־יורק! אני מכירה אותו היטב. מידידינו הטובים…
– גרוש?
– לא. אלמן. והוא רוצה לשאת אשה דווקא מארץ־ישראל…
לא איכפת לו, אם אלמנה האשה, או רווקה, אם יש לה ילדים
או אין לה,
העיקר שתהיה אשה יראת שמים והגונה – – –
ושתסכים לנסוע עימו לאמריקה.
– אינני יודעת, אם זה בשבילי – שמעה לאה’לה את לחישת אמה.
– ומה יהיה איתה? –
לאה’לה פגשה בעיני אמה ומיהרה והשמיטה מבטה לרצפה.
כמוה עשתה גם האם, שהייתה חיוורת מאוד, ולמבט עיניה הכהות מבע,
שלאה’לה לא ראתה בהן מעולם.
מבית הפיק’ים הלכו לאה’לה ואמה ברוח הקרה,
שהשיבה עכשיו אל פניהן גם טיפות גשם קרות כקרח, אל ביתו של נסים,
הסבל התימני, בשכונת “שערי־פינה”.
האם אמרה לו שיעביר לביתה מביתה של הגב' פיק ארבעה שקי בגדים,
ושילמה לו שכרו מראש.
– מחר בצהריים, אם ירצה השם, גברת לוי! תודה רבה! –
נענה לה נסים.
– מה, אמא, את כל הבגדים הישנים מאמריקה
שלח הרב הזה מניו־יורק, בשבילנו?
–שוב את מדברת שטויות נוראות, לאה’לה.
הלא כבר אמרתי לך שבגדים אלה ניתנים לעניים!
אצרור אותם בחבילות ואביא אותם לבתי הנצרכים.
–מה הם כל כך עניים שהם צורחים?!
–מה פתאום צורחים?! “נצרכים” אמרתי לך ולא “צורחים”.
הם עניים, נכון? הם צריכים בגדים ללבוש ואין להם, נכון?
אז קוראים להם “נצרכים”.
–ואני לא צריכה מעיל, אמא? אני לא “נצרכה”? ולך יש
בכלל מעיל?! – כמעט וצרחה לאה’לה.
–אם ירצה השם יגדילו לי את משכורתי ואקנה לך מעיל חדש, לאה’לה.
בסוף החורף יהיה המעיל יותר בזול. חס וחלילה בתי. את אינך “נצרכת”!
ואולי באמת כבר תתני לי מנוחה היום מכל הטַרחָנוּת שלך!
כששבה לאה’לה הביתה מבית־הספר, למחרת בצהריים, היו ארבעה
שקים מוטלים באמצע החדר.
האם ישבה על שרפרף, נברה בבגדים, קיפלה והכינה חבילות.
בחדר עמד ריח זר, מגעיל.
–קחי לך אוכל, במטבח לאה’לה, אני מוכרח להספיק לגמור את סידור החבילות ובערב, ללכת ולחלק אותן.
–אנ’לא רוצה לאכול, אמא, אנ’לא רעבה!
ישבה לה לאה’לה בפינת החדר והיביטה בעבודת אמה.
ראתה שם, בין הבגדים, כמה שמלות, סוודרים ומעילים יפים
שהו מתאימים בדיוק למידתה.
–אמא, הרשי לי רק למדוד משהו, אמא.
את המעיל האדום הזה עם הצווארון הלבן מהפרווה!
רק את זה ודי, אמא! טוב?!
–טוב. אבל זכרי את הבטחתך! רק למדוד ומייד לפשוט ולהחזיר לערימה.
בגדים אלה אינם שייכים לנו! הבנת?
קפצה לאה’לה ממקומה ולבשה את המעיל האדום.
ריח מתקתק עלה ממנו.
צמרמורת של בחילה עברה בה כשהכניסה ידיה לשרוולים.
המעיל היה כמו חדש, צבעו מבהיק, והוא הלם בדיוק את מידתה.
לאה’לה ניגשה לארון, פתחה את דלתו, שראי היה משובץ בה,
וסקרה את מראיה.
זרה הייתה לאה’לה במעיל האדום – ללאה’לה.
היא חייכה אליה, היטתה ראשה, לשמאל ולימין,
פיזרה את שערותיה הארוכות, הבהירות והחלקות על כתפיה, סביב סביב.
קרן שמש דקה שהתגנבה אותה שעה מבין לכבסים שבסימטה –
הזהיבה את שערה על גבי המעיל האדום ופרווה הלבנה. צמרמורת הבחילה חלפה.
חום נעים זרם והשתפך בכל גופה.
– אמא, ראי, אני ילדה יפה… –
השמיעה פתאום, ספק אומרת ספק שואלת, והסמיקה.
– יפה בתי, יפהפייה… יפה כבת־מלך…
יפה כיהודייה כשרה וחסודה… הלוואי ויזהיר מזלך כפנייך היפות…
– אבל את אשה יפה, אמא!
את הכי יפה מכל האמהות של החברות שלי – ושתקה לרגע קל –
אז למה את לא מתחתנת, אמא! הלוא אבא מת כבר נורא מזמן!
אז תתחתני כבר עם הרב הזה מניו־יורק, שגברת פיק אמרה לך!
לאה’לה שדיברה אל אמא שלה לתוך הראי, ראתה את אמה מחווירה,
שומטת ידיה על ברכיה ועיניה מביטות ברצפה.
לאה’לה עוד הספיקה לצוד בהן אותו מבע שראתה אמש בבית הפיק’ים.
– האם שמעת והבנת את שיחתנו אתמול, לאה’לה?
– כן, אמא. בטח שהבנתי! אני כבר ילדה גדולה!
היא אמרה לך, שרב אחד מניו־יורק רוצה להתחתן עם אשה מארץ־ישראל, אדוקה וטובה, ושזו בדיוק את!
ושהוא רוצה שהאשה שלו תיסע איתו לאמריקה! ו…
– ואת מסכימה, לאה’לה? רוצה שניסע לאמריקה?
רוצה שהרב הזה יהיה בעלי ו…
לאה’לה עיוותה פתאום את שפתיה.
נפנתה מן הראי, פשטה את המעיל האדום וזרקה אותו לערימה,
ברחה למטבח וייבבה משם:
– אנ’לא רוצה לאמריקה, ולא רוצה את הרב הזה,
אני שונאת אותו! לא רוצה אבא חדש…
האם קמה והלכה אחרי לאה’לה למטבח.
– לא, בתי. גם אני איני רוצה בו. איני רוצה בכלל להתחתן.
את אמרת את זה, לאה’לה, לא אני!
היא ליטפה את ראשה של הילדה וליטפה, עד שנשתתקו השתיים
והיו יושבות זו ליד זו במטבח המחשיך והולך,
וריח הבגדים הישנים מחניק את החלל.
בלילה שכבו האם והבת, כל אחת במיטתה ולא נרדמו.
– אמא אני רוצה לישון איתך, טוב? אולי אוכל להירדם…
אני כל הזמן חושבת על הרב הזה ונורא פוחדת ממנו!
– בואי לאה’לה, בואי אלי.
מה יש לך לפחד מפני אדם שלא ראית ושלא תראי אף פעם?!
אני מבטיחה לך, לאה’לה, שלעולם לא תראי אותו…
מאז היו האם והבת ישנות יחדיו. לאה’לה לא שבה לשאלותיה.
היא לא הזכירה את הרב מאמריקה, לא הזכירה את חפצה בבגד חדש
מן השקים האמריקאיים, שהיו מגיעים הביתה, מתחלקים בידי אמה לחבילות
והולכים להם בסלה של אמה אל אותם “נצרכים”.
סמוך לחג הפורים נזכרה לאה’לה שהינה־הינה מגיע יום־הולדת אמה.
– מה אתן לאמא, ליום־הולדתה? –
שברה לאה’לה את ראשה יומם ולילה, ולא מצאה.
לילה אחד, היה זה ליל סגריר עז של מלקוש, נדחקה לאה’לה אל אמה,
פתחה לה סדק בשמיכה שהייתה משוכה מעל ראשה,
והציצה בברקים שהאירו מדי פעם את החדר.
הרעמים והסופה הרעידו את הקירות. השמשות והפחים התלושים שבגגות צילצלו,
הגשם שטף והלך.
היא שבה ונתעטפה באפלולית החמימה מתחת לשמיכה.
נרדמה לאה’לה וחלמה על המבול, על נוח, ועל היונה ששלח
מבעד לצוהר… היא הרי למדה זאת בחומש, כבר בפעם השנייה.
כשנתעוררה בבוקר, ידעה מהי, המתנה שתביא לאמה:
יונה! יונה לבנה ותמה, רכה וחמה.
היא סיפרה על החלטתה לשפרה’לה חברתה הטובה,
וזו מיהרה וסיפרה את הסוד לאמה.
ביום חמישי, כשהלכה זו לשוק “מאה שערים” עם שני סליה,
לקנות מזונות לכבוד שבת, קנתה ללאה’לה – יונה חיה.
יונה כחלומה: לבנה ותמה. רכה וחמה.
לאה’לה, הכינה בּהֶסתֵר מפני אמה, ארגז עץ שלם וטוב,
קופסת־פח אחת מילאה בזרעונים ושנייה – במים,
וגם לוח קרטון גדול ועבה לחסימת הארגז הכינה,
עד שתתרגל היונה לשובכה החדש.
יום־ההולדת בא. בא.
האם, שלא זכרה כלל את היום ולא הכינה כיבוד לחברותיה של לאלה’לה,
לא הרגישה בתכונה מסביבה.
בבוקר אותו היום ביקשה לאה’לה מאמה להיות בבית אחרי־הצהריים
ולא ללכת אל הנצרכים שלה, עם סליה הכבדים.
– ומי ילך במקומי? – הקשתה האם.
– אני! אני כבר גדולה וחזקה ואני אעזור לך מחר.
כשבאה לאה’לה מבית־הספר, מצאה את אמה העייפה ישנה במיטה בשקט ובשלווה
ובלחייה החיוורות פרח מעט אודם. היא זכתה במנוחה בלתי צפוייה…
לאלה’לה התהלכה בחדר על קצות אצבעותיה, פרשה מפה לבנה על השולחן,
נתנה את פרחי החרדל והפרגים, שקטפה בשדה שחצתה בדרך לבית־הספר, בכוס מים,
והעמידה אותה על השולחן, הוציאה מתיק בית־הספר שלה בוטנים,
גרעינים וסוכריות וחילקה אותם בצלחות, לכיבוד.
האורחת הראשונה הייתה שפרה’לה. אחריה באה מרים ולבסוף באו גם שושנה וטובה.
ועדיין הייתה האם ישנה שינה עמוקה.
– אמא! בוקר טוב וחג שמח לך! – לא התאפקה לאה’לה.
קפצה האם בבהלה ממיטתה, משפשפת עיניה בתדהמה,
על המראה החגיגי הלתי צפוי שלבש החדר הקודר.
– איזה בוקר? איזה חג? והלא כבר כמעט ערב, ואת נתת לי לישון כל כך הרבה!
ומה כל זה? – הצביעה על השולחן.
– שלום לכן, ילדות, כמה יפה מצדכן שבאתן לבקר את לאה’לה!
– אמא? שכחת בכלל, שהיום יש לך יום־הולדת?
– אה! – נזכרת האם – זהו פירוש החגיגה כאן?!
קמה ממיטתה, סידרה שמלתה ושערה ויצאה למטבח לשפות קומקום ולהכין תה לילדות.
פניה, העצובות תמיד, היו צוחקות.
עכשיו יצאו לאה’לה וחברתה לחצר והכניסו בשקט את הארגז ואת היונה שבתוכו,
והעמידו אותו בפינת החדר.
היונה שכבר היתה בארגז מספר ימים, יצאה בזהירות מן הארגז הסתובבה חשדנית בחדר,
בוחנת, בודקת, אף מפרישה לשלשת,
ופתאום – התעופפה וישבה לה על הארון.
יפה, לבנה, מניעה ראשה והומייה בגאון.
האם, ששמעה מן המטבח את הקול המוזר, נכנסה בבהלה לחדר
והינה יונה לבנה מביטה בה מלמעלה, בשתי עיניה־יונים.
– לאה’לה! וכל זה לכבודי? ליום־הולדתי?
תודה לך בתי, תודה לכולכן, בנות, על עזרתכן ועל ביקורכן…
ישבו להן האם, לאה’לה וחברותיה, וזללו את כל הכיבוד מעל השולחן,
שתו את התה, וכל אותה שעה הייתה היונה הנאווה
יושבת לה בשלווה ומהגה במרום מושבה.
משבא פורים, בא האביב וטיטא מן הסימטה את הרפש עם העננים.
הכבסים התייבשו מבעוד יום והוסרו מן החבלים,
והשמש הורשתה הפעם להביט מעט בחלונות, לפני ששקעה ונעלמה.
חמימות וריחות שדה טובים היגיעו ממרחק אף לבתים הנמוכים,
התומכים זה את זה מפני נפילה. ארגזה של היונה הועמד בחצר,
על גגה של מקלחת הפח הקטנה הצמודה לבית,
והייתה היונה שמחה בחלקה, יוצאת ובאה, עפה ושבה,
עד שיום אחד עפה ולא שבה.
לאה’לה שוטטה בכל הסימטאות השכונה וכל חברותיה עוזרות לה לחפש ולשאול,
שמא ראו, שמא שמעו דבר על היונה האבודה.
איש לא ראה. איש לא שמע.
נתעצבה לאה’לה וגם בכתה:
– למה, אמא, למה ברחה היונה?
מה חסר לה אצלנו? מים? זרעים? שובך יבש וחם? שום דבר!
למה ברחה, אמא, למה?
פעמים רבות לא השיבה האם לשאלותיה של לאלה’לה ושתקה.
פעם אחת, בלילה, כשהיו שוכבות זו על־יד זו במיטתן
והילדה מציקה לאמה בשאלותיה, השיבה לה האם בשאלה:
– את יודעת מה חסר לה, ליונה שלנו, לאה’לה?
– מה? אמא, מה? את יודעת?!
– יוֹן… זכר… חתן… היא לא יכלה לחיות לבדה.
היא עפה לחפש אותו… להטיל ביצים ולגדל אפרוחים…
שכבה לאה’לה שותקת. שותקת וחושבת. חושבת ושותקת.
– אמא. גם את… גם לך…
– מה, לאלה’לה? מה, גם אני, גם לי?
שתקה לאה’לה ומלה לא אמרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.