שם זה שריג, מניין הוא בא? מתי וכיצד נולד?

בהיותי ילדה עדיין, בי נשבעתי – לי יהיו ילדים רבים.

אהיה “גפן פורייה”, במטבע לשון זו אחזתי כבר אז,

לא רק בדיעבד.

הקללה שבהווית “בת-יחידה” אכלה בי,

היא שגרמה לי, וזאת מתוך ראייה בוגרת לאחור,

להבין, שבעצם לא הייתה לי כלל ילדות,

לא ידעתי שמחה, הייתי יתומה מגיל ארבע,

הייתי הנפש היחידה לאמי האלמנה, שהייתה דמות יגון;

דמות חסרת ביטחון, מבודדת כליל, על אף היותה דמות ציבורית;

עולמנו היה סבוך ומבועת, חסוך תקווה,

ותמיד, על סף מחסור של ממש, תלויות על בלימה.

ועל כן – אותה החלטה – “גפן פורייה”.

אם כן – גפן, ולמה שריג?

על שריג החלטנו שנינו, נחום ואני,

עם הנישואים, לקראת הבנים.

שריג – לא גפן חדשה, לא גזע חדש,

לא שרשים חדשים – רק אדמה חדשה.

שריג, ענף, סעיף.

שנינו גדלנו בשכונת כרם הזעירה

בצפון-מערב ירושלים הקטנה, באמצע שנות העשרה.

כשהתאחדנו, היינו לשריג מכרם ירושלמי

ששונטע ועשה ענבים בבית-השיטה.

כשאני חותמת היום את הסיפורים המשתרגים, פתחה נינתנו דרור,

אחות-ליאור, הנין הבכור,

בן-נכדנו, עמית הבכור,

בן-בננו, רן הבכור,

את העשרת הרביעית במניין בני-משפחתנו –

בנינו ובני-זוגם, נכדינו ובני-זוגם ונינינו.

ד' סיון תשמ"ט 1989

גם זה קרה בשכונת “כרם” הקטנה הנושקת ל“שנלר”, מדרום.

שעת אחרי-צהריים אחת, בשבוע שלפני חג הסוכות,

כשהיה נוחמ’קה בן שמונה, פסקה אמו שצריך להביא סכך,

ועליו הוטלה איפוא המשימה להביא את הסכך.

הילד הצטייד בסכין-מטבח חדה ויצא עם שלושה ילדים מהשכונה,

לעבר חורשת “שנלר” לכרות ענפי אורן לסכך.

רשעים מרושעים היו הסורים הצעירים, חניכי בית-היתומים הגרמני ב“שנלר”. כשהיו תופסים ילד יהודי, היו חובטים בו, ואף שוברים עצמותיו לעיתים. לכן הזדחלו הילדים בחשאי, כפופים, מסתתרים בין העצים

ודבוקים – קטנים ודקים ככל שהיו – אל גזעי העצים.

לבסוף לחש נוחמ’קה: – זהו העץ! – הוא היה ה“מפקד”.

שני ילדים נשארו למטה, לשמירה ול“הבטחה”,

וה“מפקד” טיפס על העץ, והתחיל לקצץ בסכינו בענפי האורן.

כשנערמה ערימת ענפים מספקת, נערכו לתזוזה.

לפתע נשמעו קולות ערביים מדברים.

קבוצת נערים ערביים התקרבה אליהם במהירות ובקולניות.

שני הילדים לחשו באימה: – הם באים! לברוח!

ונשאו רגליהם לברוח, נוטשים את הערימה.

הנערים הערביים רצו בעקבותיהם והפליאו בהם מכותיהם.

והוא?

הלא “לא יברח איש כמוהו”… דבק במשימה,

חיבק את גזע האורן וטיפס עליו, חבוי היטב בין הענפים…

נוחמ’קה לא זז ממקומו, במרומי האורן, עד ששקעה השמש.

בדמדומי הערב קצץ מספר ענפים נוספים, השתלשל למטה,

והעמיס על גבו את כל הערימה וצעד הביתה.

הוא היגיע עם הסכך הביתה בלילה, לאור הירח הכמעט מלא.

אמו, שכמעט ופרחה נשמתה מדאגה כל שעות העדרו, נשמה לרווחה

וסכך לסוכה היה!

באותו אביב ממש, שבו נערכו תושבי שכונת “כרם” הקטנה לקראת פוגרום, גר נחום כבן השש בבית בן שתי קומות שגזוזטרה שלו צפתה על גן שנלר, במרחק מטרים מעבר לדרך.

“שנלר” היה בית־יתומים לילדים סוריים שבנו עבורם גרמנים נוצרים ממסדר הטמפלרים. נערים אלה היו שונאי־יהודים, אכזריים מאוד ומתנכלים מדי פעם לילדי שכונת כרם באבנים ובמכות.

מגדל־שעון היה לשנלר שקצב בפעמון את הימים והלילות של ירושלים הקטנה מדי רבע שעה, והיה מתקשר בדמיון הילדים עם נערי שנלר הרשעים.

יום אחד הופיעו שני בחורים חלוצים בבית מגוריו של נחום.

הם היו חסונים ושזופים, לבושים מכנסיים קצרים וחולצות מופשלות־שרוולים צחורי־שיניים ויפי תואר והעיקר – ראשיהם תלתלים בלונדיניים, ללא כיפה, או כובע!

נחום שקיבל את פניהם, כמעט ובלע לשונו מרוב התפעלות

מבחורים אלה, שקראו להם “חלוצים”.

הילד קרא לאמו והם הודיעו לה שהופקדו לשמור על השכונה מפני הערבים מליפתה, הכפר הערבי הלא־רחוק, והם רוצים להכין על הגזוזטרה הפונה לשנלר, אבנים ועוד כל מיני “דברים”…

ואם אמנם יופיעו הערבים ויתנפלו על השכונה – יירו בהם מן הגזוזטרה שלה…

נחום נדלק: הבחורים ומה שתכננו, הקסימו אתו.

הוא דאג להם למים צוננים מן הג’רה הגדולה והביא להם פת־בשמן,

עגבניות ומלפפונים והם הרשו לו לראות את כל מעשיהם.

פוגרום בשכונה לא היה, אבל קשרים עם הבחורים נקשרו, ועוד איך.

הבחורים אפילו הוליכו אותו פעם אל אוהליהם ב“ראטיסבון”, רחביה של ימינו. הוא הבחין שם, באותו ביקור, שבחורים עבדו במחצבה ובבניין וזו הייתה לו הפעם הראשונה שראה יהודים עובדים בעבודת הבניין.

הוא הבחין שם שאפילו בחורות יושבות ודופקות חצץ ומה שמדהים מכול – שיש להם ולהן אקדחים…

כשגדל נחום ידע, שהיו אלה בחורי “גדוד־העבודה”

שהיו מראשוני “ההגנה” בירושלים.

לנחום היו חברים טובים ערביים. פעם אחת הציע לו ילד ערבי אקדח למכירה. מה הבין באקדחים?

הוא ביקש כסף מאמו וקנה את האקדח בעשרים־וחמישה גרוש־מצרי

שהיה אז, בימי השלטון הבריטי הראשונים, כסף המדינה. הסכום היה גדול. את האקדח שקנה הכניס לשקיק־בד שהיניח מתחת לכרו

והיה מצחצח אותו בכל יום מחדש במחבוא ונהנה מן הברק העמום ומן הריח.

רק כעבור שנים מספר התברר לו – שלאותו אקדח חסר נקר –

ואז נתן אותו במתנה לילד קטן אחר – ועשה אותו למאושר.

לאה’לה – היא אני

– אמא, מדוע אין רואים מהחלון שלנו אף פעם את השמים?

אצל שפרה’לה כן רואים, וגם אצל סבתא!

– כי הם גרים למעלה, לאה’לה, ואנחנו למטה…

גם מהחלונות שלנו יכולים לראות את השמים,

אבל השכנים תולים תמיד כביסה המסתירה אותם ואת השמש…

– אז למה, אמא? למה הם מכבסים תמיד כביסה

ותולים אותה מעל הרחוב?

– כשאין די בגדים, לאה’לה, צריך לכבס הרבה…

את, למשל, רוצה ללכת לבית־הספר בשמלה מלוכלכת?

אינך רוצה, נכון?

– נכון – אמרה לאה’לה, והיביטה בעיניים כבויות בשורות החבלים

ששיחקה בהם הרוח והעיפה תחתוני־גברים לבנים וארוכים,

טליתות־קטנות עם ציציות, כותנות ארוכות שרוולים,

שמלות כהות וטורים של גרביים שחורים

גרבי הנשים, וגרביים לבנים של גברים.

– ת־מיד, ת־מיד נגור פה, אמא? אף פעם לא נגור למעלה,

נשב לנו על גזוזטרה ונסתכל למטה, אמא?

– אלוהים שבשמים יודע, בתי. מה יודעת אשה כמותי?

נודה לאל גם על דירתנו זו…

אבל הלא תוכלי לשבת אצל סבתא על הגזוזטרה,

– לא, אמא. סבתא לא מרשה לי לצאת לגזוזטרה שלה.

היא אומרת שנכנסת רוח פרצים, ושאני אשבור לה את העציצים…

אני לא רוצה ללכת אל סבתא. היא בכלל לא אוהבת אותי,

היא תמיד אומרת, שאילו הייתי בן זכר הייתי דומה לאבא,

אבל אני בת, ולכן אני דומה לך…

חיבקה האם את לאה’לה את ליבה ויחדיו עמדו והיביטו שעה ארוכה

בסימטה המרופשת, בכבסים המתעופפים ברוח,

ובילדים המעטים שבעטו בקופסת הפח כאילו הייתה כדורגל…

– בואי, לאה’לה, לבשי את מעילך ונלך. יש לי כמה עניינים לסדר.

– לאן נלך, אמא? לאן" אולי נלך אל הפיק’ים?! טוב, אמא?

– כן, נלך באמת אל הפיק’ים. הם קיבלו כמה שקי בגדים

ישנים מאמריקה לחלוקה בין עניים…

– גם אנחנו עניים, אמא? את תקבלי שימלות גם בשבילנו!

– את מדברת כמו תינוקת, לאה’לה. כך אומרים? “שימלות”?

לא! הבגדים לא בשבילנו! ישמרנו הבורא! מה את סחה?

– אז בשביל מי?

– הלא את יודעת שאני דואגת לעניים נסתרים,

שאינם פושטים יד לנדבה… זאת הלא הפרנסה שלי!

– ומי דואג לנו, אמא? אישות אחרות?

– מה? “אישות”?! “נשים” אומרים!

לא, לא. חס וחלילה. ישמרנו אלוהים!

בעבור עבודתי זו הלא אני מקבלת משכורת שממנה אנחנו מתפרנסות!

מה קרה לך היום לאה’לה? מה את שואלת שאלות משונות כאלו ומציקה לי.

בואי, מהרי ונלך כבר.

האם עטפה את ראשה ואת כתפיה במטפחת צמר ישנה שחורה –

מעיל לא היה לה – הלבישה את לאה’לה במעיל הקטן ממידתה

ומרופט במרפקי שרווליו. השתיים יצאו לסימטה.

רוח ירושלמית חודרת עצמות התקיפה אותן מייד באיבה גלויה.

האם והבת נדחקו זו לזו. למשוך מעט חום ולמצוא מסתור

מדקירות מחטי הקור.

אורו של הפנס חשף לעיניהן שורת בתים דלים, צפופים זה לזה,

שמבני פח ועץ בכל הגדלים היו דבוקים אליהם, מכל עבר.

באחדים מן החלונות כבר קרצו אורות.

בשמים גווע אור היום בחרכי העננים.

הן פסעו עד לסופה של הסימטה, מדלגות בזהירות על מרצפות חלקלקות,

על קרשים ופחים שביצבצו מן הרפש.

הן חצו את רחובה הראשי של שכונת “בית־ישראל” הישנה,

שאליו נשפכה הסימטה, על מדרכותיו ופנסיו המאירים.

ריח לחם טרי וחמימות עליזה הלמו אותן כשעברו על פתחה של מאפייה.

– קני לי כעך, אמא!

– קחי, בתי, כסף וקני לך כעך. אבל בקשי שיהיה חם וטרי!

לאה’לה נכנסה למאפייה וקנתה שני כעכים קטנים, לה ולאמה.

כששילמה, אמר לה האופה בחיוך:

– בעצם, חסרים לך גרוש וחצי…

אבל לא נורא, ילדה, בפעם אחרת תשלמי לי, נכון?

– טוב – השיבה לו לאה’לה ובלעה את רוקה.

– אמא! קניתי גם לך כעך!

– אבל הרי הכסף לא הספיק לך!

למה קיבלת מידי האופה כעך בחינם?

הלא לימדתיך ש“שונא מתנות יחיה”?

– אז למה את הולכת לחלק לעניים בגדים במתנה?

– לתת מתנות, בתי, זו מצווה, בייחוד מתן בסתר… אבל לקבל!

פעם שנייה אל תעשי זאת. לאה’לה!

אולי נשכח לשלם לו? ואולי חלילה לא יהיה לנו כסף לשלם?

הן אכלו בדומיה כעכיהן החמים, הפריכים, צעדיהן נתאוששו

כשחצו את שוק “מאה שערים” ההומה סחר־מכר, לאור הפנסים הירקרק.

הן יצאו מעברה הדרומי של השכונה, לביתם העשיר והמרווח של הפיק’ים,

שבקרת הכנסייה החבשית, שהו קצת על־יד הפתח,

עד שנענתה העוזרת לצלצולן ופתחה לפניהן את הדלת.

אור בהיר, חום נעים וריח של נקיון ומאכלים טעימים

עמדו בבית המבהיק והמרווח.

– שלום, גברת לוי, שלום ילדונת – קיבלה פניהן הגברת פיק

ההדורה בלבושה, ממרומי קומתה הגבוהה,

ופיאתה הנכרית הזהובה, בהברה אמריקאית: – קר בחוץ, מה?

– מרגלית – דיברה אחורה – הכיני לנו תה עם עוגות והביאי לסלון, בסדר?

– בסדר, גברת, תיכף אנ’יביא!

– בואנה, התחממנה, כאן נעים אצלנו, חם, מה?

זו הפעם השנייה לה, ללאה’לה, לבקר בבית הזה.

מעודה לא ראתה דירה אחרת, גדולה כל כך, רהיטים יפים ומבריקים,

שטיחים רכים ועמוקים, נברשת בדולח ענקית כזו, הנוצצת באורות רבים.

טעמן של העוגיות שאכלה כאן בפעם הקודמת,

שב ועלה עתה בפיה שנמלא רוק.

היא זכרה עוד בדיוק גם את פניו ואת מבטו של הבן,

ילד בן גילה, יגאל’י פיק, ילד שמן שפניו ורודות

ולבושו חוצלארצי, שהגיש לה אז בונבוניירה מוזהבת, מלאה שוקולדות.

היא ממש התפקעה לקחת לה תופין אחד,

אבל פתאום נעשה לה חם בפניה, ואמרה שאינה רוצה שוקולדה,

שאינה אוהבת בכלל שוקולדה…

ישבו לשולחן, שתו תה חריף בלימון, בספלי חרסינה דקיקים ויפים,

ונגסו בעוגות הטובות. הנשים דיברו בענייניהן, ולאה’לה,

שסיימה שתייתה ואכילתה,

הרימה שתי זרועותיה לאחוריה, תלתה אותן על מסעד הכיסא

ועיניה נעוצות בנברשת המבריקה שמעל לראשה.

יגאל’י לא היה בבית הפעם, כנראה.

כך הייתה לאה’לה יושבת תמיד, כשהייתה נפעמת, מוקסמת…

תחילה הייתה דעתה נתונה לטעמן של העוגיות.

אחר־כך, הניעה בראשה לראות את אורות הנברשת הנשברים בבדולח;

רק אחר־כך, התחילו אוזניה לקלוט לאט לאט

דבריהן של הגברת פיק ואמא שלה:

– הוא רב, כן…

– ומניין בא?

– מניו־יורק! אני מכירה אותו היטב. מידידינו הטובים…

– גרוש?

– לא. אלמן. והוא רוצה לשאת אשה דווקא מארץ־ישראל…

לא איכפת לו, אם אלמנה האשה, או רווקה, אם יש לה ילדים

או אין לה,

העיקר שתהיה אשה יראת שמים והגונה – – –

ושתסכים לנסוע עימו לאמריקה.

– אינני יודעת, אם זה בשבילי – שמעה לאה’לה את לחישת אמה.

– ומה יהיה איתה? –

לאה’לה פגשה בעיני אמה ומיהרה והשמיטה מבטה לרצפה.

כמוה עשתה גם האם, שהייתה חיוורת מאוד, ולמבט עיניה הכהות מבע,

שלאה’לה לא ראתה בהן מעולם.

מבית הפיק’ים הלכו לאה’לה ואמה ברוח הקרה,

שהשיבה עכשיו אל פניהן גם טיפות גשם קרות כקרח, אל ביתו של נסים,

הסבל התימני, בשכונת “שערי־פינה”.

האם אמרה לו שיעביר לביתה מביתה של הגב' פיק ארבעה שקי בגדים,

ושילמה לו שכרו מראש.

– מחר בצהריים, אם ירצה השם, גברת לוי! תודה רבה! –

נענה לה נסים.

– מה, אמא, את כל הבגדים הישנים מאמריקה

שלח הרב הזה מניו־יורק, בשבילנו?

–שוב את מדברת שטויות נוראות, לאה’לה.

הלא כבר אמרתי לך שבגדים אלה ניתנים לעניים!

אצרור אותם בחבילות ואביא אותם לבתי הנצרכים.

–מה הם כל כך עניים שהם צורחים?!

–מה פתאום צורחים?! “נצרכים” אמרתי לך ולא “צורחים”.

הם עניים, נכון? הם צריכים בגדים ללבוש ואין להם, נכון?

אז קוראים להם “נצרכים”.

–ואני לא צריכה מעיל, אמא? אני לא “נצרכה”? ולך יש

בכלל מעיל?! – כמעט וצרחה לאה’לה.

–אם ירצה השם יגדילו לי את משכורתי ואקנה לך מעיל חדש, לאה’לה.

בסוף החורף יהיה המעיל יותר בזול. חס וחלילה בתי. את אינך “נצרכת”!

ואולי באמת כבר תתני לי מנוחה היום מכל הטַרחָנוּת שלך!

כששבה לאה’לה הביתה מבית־הספר, למחרת בצהריים, היו ארבעה

שקים מוטלים באמצע החדר.

האם ישבה על שרפרף, נברה בבגדים, קיפלה והכינה חבילות.

בחדר עמד ריח זר, מגעיל.

–קחי לך אוכל, במטבח לאה’לה, אני מוכרח להספיק לגמור את סידור החבילות ובערב, ללכת ולחלק אותן.

–אנ’לא רוצה לאכול, אמא, אנ’לא רעבה!

ישבה לה לאה’לה בפינת החדר והיביטה בעבודת אמה.

ראתה שם, בין הבגדים, כמה שמלות, סוודרים ומעילים יפים

שהו מתאימים בדיוק למידתה.

–אמא, הרשי לי רק למדוד משהו, אמא.

את המעיל האדום הזה עם הצווארון הלבן מהפרווה!

רק את זה ודי, אמא! טוב?!

–טוב. אבל זכרי את הבטחתך! רק למדוד ומייד לפשוט ולהחזיר לערימה.

בגדים אלה אינם שייכים לנו! הבנת?

קפצה לאה’לה ממקומה ולבשה את המעיל האדום.

ריח מתקתק עלה ממנו.

צמרמורת של בחילה עברה בה כשהכניסה ידיה לשרוולים.

המעיל היה כמו חדש, צבעו מבהיק, והוא הלם בדיוק את מידתה.

לאה’לה ניגשה לארון, פתחה את דלתו, שראי היה משובץ בה,

וסקרה את מראיה.

זרה הייתה לאה’לה במעיל האדום – ללאה’לה.

היא חייכה אליה, היטתה ראשה, לשמאל ולימין,

פיזרה את שערותיה הארוכות, הבהירות והחלקות על כתפיה, סביב סביב.

קרן שמש דקה שהתגנבה אותה שעה מבין לכבסים שבסימטה –

הזהיבה את שערה על גבי המעיל האדום ופרווה הלבנה. צמרמורת הבחילה חלפה.

חום נעים זרם והשתפך בכל גופה.

– אמא, ראי, אני ילדה יפה… –

השמיעה פתאום, ספק אומרת ספק שואלת, והסמיקה.

– יפה בתי, יפהפייה… יפה כבת־מלך…

יפה כיהודייה כשרה וחסודה… הלוואי ויזהיר מזלך כפנייך היפות…

– אבל את אשה יפה, אמא!

את הכי יפה מכל האמהות של החברות שלי – ושתקה לרגע קל –

אז למה את לא מתחתנת, אמא! הלוא אבא מת כבר נורא מזמן!

אז תתחתני כבר עם הרב הזה מניו־יורק, שגברת פיק אמרה לך!

לאה’לה שדיברה אל אמא שלה לתוך הראי, ראתה את אמה מחווירה,

שומטת ידיה על ברכיה ועיניה מביטות ברצפה.

לאה’לה עוד הספיקה לצוד בהן אותו מבע שראתה אמש בבית הפיק’ים.

– האם שמעת והבנת את שיחתנו אתמול, לאה’לה?

– כן, אמא. בטח שהבנתי! אני כבר ילדה גדולה!

היא אמרה לך, שרב אחד מניו־יורק רוצה להתחתן עם אשה מארץ־ישראל, אדוקה וטובה, ושזו בדיוק את!

ושהוא רוצה שהאשה שלו תיסע איתו לאמריקה! ו…

– ואת מסכימה, לאה’לה? רוצה שניסע לאמריקה?

רוצה שהרב הזה יהיה בעלי ו…

לאה’לה עיוותה פתאום את שפתיה.

נפנתה מן הראי, פשטה את המעיל האדום וזרקה אותו לערימה,

ברחה למטבח וייבבה משם:

– אנ’לא רוצה לאמריקה, ולא רוצה את הרב הזה,

אני שונאת אותו! לא רוצה אבא חדש…

האם קמה והלכה אחרי לאה’לה למטבח.

– לא, בתי. גם אני איני רוצה בו. איני רוצה בכלל להתחתן.

את אמרת את זה, לאה’לה, לא אני!

היא ליטפה את ראשה של הילדה וליטפה, עד שנשתתקו השתיים

והיו יושבות זו ליד זו במטבח המחשיך והולך,

וריח הבגדים הישנים מחניק את החלל.

בלילה שכבו האם והבת, כל אחת במיטתה ולא נרדמו.

– אמא אני רוצה לישון איתך, טוב? אולי אוכל להירדם…

אני כל הזמן חושבת על הרב הזה ונורא פוחדת ממנו!

– בואי לאה’לה, בואי אלי.

מה יש לך לפחד מפני אדם שלא ראית ושלא תראי אף פעם?!

אני מבטיחה לך, לאה’לה, שלעולם לא תראי אותו…

מאז היו האם והבת ישנות יחדיו. לאה’לה לא שבה לשאלותיה.

היא לא הזכירה את הרב מאמריקה, לא הזכירה את חפצה בבגד חדש

מן השקים האמריקאיים, שהיו מגיעים הביתה, מתחלקים בידי אמה לחבילות

והולכים להם בסלה של אמה אל אותם “נצרכים”.

סמוך לחג הפורים נזכרה לאה’לה שהינה־הינה מגיע יום־הולדת אמה.

– מה אתן לאמא, ליום־הולדתה? –

שברה לאה’לה את ראשה יומם ולילה, ולא מצאה.

לילה אחד, היה זה ליל סגריר עז של מלקוש, נדחקה לאה’לה אל אמה,

פתחה לה סדק בשמיכה שהייתה משוכה מעל ראשה,

והציצה בברקים שהאירו מדי פעם את החדר.

הרעמים והסופה הרעידו את הקירות. השמשות והפחים התלושים שבגגות צילצלו,

הגשם שטף והלך.

היא שבה ונתעטפה באפלולית החמימה מתחת לשמיכה.

נרדמה לאה’לה וחלמה על המבול, על נוח, ועל היונה ששלח

מבעד לצוהר… היא הרי למדה זאת בחומש, כבר בפעם השנייה.

כשנתעוררה בבוקר, ידעה מהי, המתנה שתביא לאמה:

יונה! יונה לבנה ותמה, רכה וחמה.

היא סיפרה על החלטתה לשפרה’לה חברתה הטובה,

וזו מיהרה וסיפרה את הסוד לאמה.

ביום חמישי, כשהלכה זו לשוק “מאה שערים” עם שני סליה,

לקנות מזונות לכבוד שבת, קנתה ללאה’לה – יונה חיה.

יונה כחלומה: לבנה ותמה. רכה וחמה.

לאה’לה, הכינה בּהֶסתֵר מפני אמה, ארגז עץ שלם וטוב,

קופסת־פח אחת מילאה בזרעונים ושנייה – במים,

וגם לוח קרטון גדול ועבה לחסימת הארגז הכינה,

עד שתתרגל היונה לשובכה החדש.

יום־ההולדת בא. בא.

האם, שלא זכרה כלל את היום ולא הכינה כיבוד לחברותיה של לאלה’לה,

לא הרגישה בתכונה מסביבה.

בבוקר אותו היום ביקשה לאה’לה מאמה להיות בבית אחרי־הצהריים

ולא ללכת אל הנצרכים שלה, עם סליה הכבדים.

– ומי ילך במקומי? – הקשתה האם.

– אני! אני כבר גדולה וחזקה ואני אעזור לך מחר.

כשבאה לאה’לה מבית־הספר, מצאה את אמה העייפה ישנה במיטה בשקט ובשלווה

ובלחייה החיוורות פרח מעט אודם. היא זכתה במנוחה בלתי צפוייה…

לאלה’לה התהלכה בחדר על קצות אצבעותיה, פרשה מפה לבנה על השולחן,

נתנה את פרחי החרדל והפרגים, שקטפה בשדה שחצתה בדרך לבית־הספר, בכוס מים,

והעמידה אותה על השולחן, הוציאה מתיק בית־הספר שלה בוטנים,

גרעינים וסוכריות וחילקה אותם בצלחות, לכיבוד.

האורחת הראשונה הייתה שפרה’לה. אחריה באה מרים ולבסוף באו גם שושנה וטובה.

ועדיין הייתה האם ישנה שינה עמוקה.

– אמא! בוקר טוב וחג שמח לך! – לא התאפקה לאה’לה.

קפצה האם בבהלה ממיטתה, משפשפת עיניה בתדהמה,

על המראה החגיגי הלתי צפוי שלבש החדר הקודר.

– איזה בוקר? איזה חג? והלא כבר כמעט ערב, ואת נתת לי לישון כל כך הרבה!

ומה כל זה? – הצביעה על השולחן.

– שלום לכן, ילדות, כמה יפה מצדכן שבאתן לבקר את לאה’לה!

– אמא? שכחת בכלל, שהיום יש לך יום־הולדת?

– אה! – נזכרת האם – זהו פירוש החגיגה כאן?!

קמה ממיטתה, סידרה שמלתה ושערה ויצאה למטבח לשפות קומקום ולהכין תה לילדות.

פניה, העצובות תמיד, היו צוחקות.

עכשיו יצאו לאה’לה וחברתה לחצר והכניסו בשקט את הארגז ואת היונה שבתוכו,

והעמידו אותו בפינת החדר.

היונה שכבר היתה בארגז מספר ימים, יצאה בזהירות מן הארגז הסתובבה חשדנית בחדר,

בוחנת, בודקת, אף מפרישה לשלשת,

ופתאום – התעופפה וישבה לה על הארון.

יפה, לבנה, מניעה ראשה והומייה בגאון.

האם, ששמעה מן המטבח את הקול המוזר, נכנסה בבהלה לחדר

והינה יונה לבנה מביטה בה מלמעלה, בשתי עיניה־יונים.

– לאה’לה! וכל זה לכבודי? ליום־הולדתי?

תודה לך בתי, תודה לכולכן, בנות, על עזרתכן ועל ביקורכן…

ישבו להן האם, לאה’לה וחברותיה, וזללו את כל הכיבוד מעל השולחן,

שתו את התה, וכל אותה שעה הייתה היונה הנאווה

יושבת לה בשלווה ומהגה במרום מושבה.

משבא פורים, בא האביב וטיטא מן הסימטה את הרפש עם העננים.

הכבסים התייבשו מבעוד יום והוסרו מן החבלים,

והשמש הורשתה הפעם להביט מעט בחלונות, לפני ששקעה ונעלמה.

חמימות וריחות שדה טובים היגיעו ממרחק אף לבתים הנמוכים,

התומכים זה את זה מפני נפילה. ארגזה של היונה הועמד בחצר,

על גגה של מקלחת הפח הקטנה הצמודה לבית,

והייתה היונה שמחה בחלקה, יוצאת ובאה, עפה ושבה,

עד שיום אחד עפה ולא שבה.

לאה’לה שוטטה בכל הסימטאות השכונה וכל חברותיה עוזרות לה לחפש ולשאול,

שמא ראו, שמא שמעו דבר על היונה האבודה.

איש לא ראה. איש לא שמע.

נתעצבה לאה’לה וגם בכתה:

– למה, אמא, למה ברחה היונה?

מה חסר לה אצלנו? מים? זרעים? שובך יבש וחם? שום דבר!

למה ברחה, אמא, למה?

פעמים רבות לא השיבה האם לשאלותיה של לאלה’לה ושתקה.

פעם אחת, בלילה, כשהיו שוכבות זו על־יד זו במיטתן

והילדה מציקה לאמה בשאלותיה, השיבה לה האם בשאלה:

– את יודעת מה חסר לה, ליונה שלנו, לאה’לה?

– מה? אמא, מה? את יודעת?!

– יוֹן… זכר… חתן… היא לא יכלה לחיות לבדה.

היא עפה לחפש אותו… להטיל ביצים ולגדל אפרוחים…

שכבה לאה’לה שותקת. שותקת וחושבת. חושבת ושותקת.

– אמא. גם את… גם לך…

– מה, לאלה’לה? מה, גם אני, גם לי?

שתקה לאה’לה ומלה לא אמרה.

בת־עמי – היא אני

כשהקימו “שבט צופים” בביה"ס “תחכמוני”, שבו למד נחום,

הצטרף בין הראשונים, כי חשב שהצופים יקרבו אותו אל אותם חיים להם שאף,

של החלוצים השזופים והיפים, המדברים במבטא רוסי ועובדים בבניין,

שאותם ביקר פעם בראטיסבון.

היה זה הגדוד של המדריך הנכבד שלמה מרינוף, שלימים יהיה שלמה מראה־נוף.

שנתיים ימים בילה שם את מרבית זמנו ונהנה מן החיים, בחצר ביה"ס “למל”,

אבל את “החלוצים”, שאליהם שאף, לא ראה בעיניו…

יום אחד אחר הצהריים בא איש זקן (אולי כבן ארבעים…) בעל סבר פנים נעים

לחצר ביה"ס למל ואסף כמה מן הילדים שהיו שם, ביניהם גם נחום.

היה זה פרופסור משה שוואבה, שייסד את “ליגיון הצופים” בירושלים.

הוא סיפר לילדים שהינה מקימים “צופים חדשים”, שייקראו “לגיון־הצופים”,

שיִבנו בעצמם צריף! ואפילו הצעירים ביותר יבנו.

לצריף הזה – כך אמר – תהיה דמות של אווירון!

ולמה אווירון? – עמדה שאלה בעיני הילדים שנקהלו סביבו במעגל.

– כי אווירון – הוא סמל ההתרוממות מעל הסביבה –

התרוממות אל חיים יפים של עבודה, טיולים, משחקים חברתיים, חברות,

והעיקר: שיוויון וצדק ובניין־הארץ…

גם הפעם היה נחום מן הראשונים להצטרף אל אותו ליגיון,

בניית הצריף בידי ילדים שכמותו הקסימה אותו. הרי זה הדבר שרצה!

טיולים, משחקים חברתיים, בניין־הארץ – ממש “תפור” עליו!

ימים של אושר התחילו עבורו ועבור חבריו.

מבניינים רבים בירושלים נעלמו באותם ימים חמרי־בניין מכל הסוגים.

ההוראה (שלא נשמעה מעולם) לכל ליגיונר הייתה:

– אתה בא למגרש? הבא איתך משהו: קרש, בלטה, מסמרים, משהו.

הייתה זו כוורת הומייה של דבורים חרוצות ושקדניות.

בנים ובנות מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה וגם בוגרים יותר

ואפילו הפרופסור עצמו, משה “הזקן”, כולם בנו!

והאווירון התרומם וצמח בפאת המגרש של ולירו, שכיום הוא גן־ העצמאות.

בשבתות היו מטיילים בפאתי ירושלים, כולם ביחד – גדולים וקטנים;

ב“פעולות” הצופים היו לומדים על אותם מקומות, ולומדים “צופיות”, כלומר –

אמצעים להסתדר במחסור, בקור ובחום – הקמת אוהלים וחפירות; קשירת קשרים צופיים;

הבחנה בצמחי מאכל ומרפא; קריאה ראשונה בכוכבים;

שמעו סיפורים מופלאים וגם שרו קַנוֹנים בצוותא.

והיו גם “שיחות”: כל הליגיון, שמנה כמאתיים ילדים ויותר,

הסתדר בטור ערפי ארוך שראשו הוביל במעגל, עד שעמדו כולם במעורב,

קטנים וגדולים, ולזיע ידו של ראש הליגיון, צנחו וישבו תחתיהם תוך שנייה,

בשקט ובציפייה לפתיחת השיחה.

פעמים היה סיפור קסמים פותח את השיחה, פעמים שיר,

ופעמים – היה צופה אחד מספר את בעייתו –

וכל המעגל דן בה בכובד ראש ובסבלנות אין קץ…

בני השכבה הבינונית שבלגיון, גויסו להיות פרחי­־“ההגנה”.

הנערים הושבעו – אמנם לא על אקדח ולא בחשיכה ולא במרתף,

אלא – באולם בית־הספר שבו למדו.

לנחום הייתה זו השבעה שלישית…

מאז, קיבלו בשבתות אימונים של כתת־קשר, מורס וסמפור בדגלים ובהליוגראף,

וכן תרגילים ב“מרוצי־שליחים”.

לאחר שנתיים, או שלוש, פיזרו אותם במרחב­־“ההגנה” בירושלים,

משום שהחבר’ה היוו כבר חוליית קשר מאומנת המתפקדת היטב במילוי משימות מגוונות.

פעם אחת, בא בחור מ“ההגנה” וחיפש מדריך. ברוב חשיבות וסודיות

ביקש מהמדריך שני ילדים; בן ובת למשימה.

– נודע לנו – כך אמר לבן ולבת שנבחרו למענו –

שהיגיע לירושלים ערבי מדמשק, שהוטל עליו לרצוח את יצחק בן־צבי.

(היה זה למעלה מעשרים שנה לפני היות בן־צבי נשיא־ישראל,

אבל גם אז היה כבר נשיאו של הוועד־הלאומי – נשיאה של “הממשלה שבדרך”, בימי המנדט הבריטי).

נחום היה הבן ובת־עמי הייתה הבת, שהיו צריכים לטייל להם “לתומם”,

מלקקים גלידה, או מפצחים “פיסטוקים” ובה בעת עוקבים אחרי

אותו ערבי שהוטל עליו להיות רוצח בן־צבי, ולהודיע על כל מהלכיו.

מקום איכסונו היה במלון קטן שבסימטת קולנוע “ציון”, בנחלת־שבעה.

בפעם הראשונה שיצאו למשימה, יצא אותו בחור יחד איתם.

השניים היו מתוחים מאוד, חיוורים ולוטשים עיניים בכל “חשוד” – – –

ברגע מסוים קרא הבחור:

– הינה הוא! זה עם התרבוש והשפם!

הברנש צעד במהירות מפתח המלון, במעלה הסימטה, בואכה הקולנוע.

נחום התחיל לרוץ וברגע שהערבי סבב לרחוב יפו, אבד מעיניו בהמון.

נחום נתפש במוט הנחושת שמאחורי אחת הכרכרות שהילכו אז ברחובות,

בכדי להתקדם ולצוד במבטו את הרוצח…

ילדים שהתרוצצו ברחוב יפו, קראו לעגלון הכרכרה השחורה:

– אוּדרוּבּ יאראבנג’י! – וכוונתם: – נדבק אליך ילד יהודי,

הרבץ לו בשוטך!

נחום קיבל אז חבטת־אש משוטו של העגלון שהצליף אחורנית,

ממנה יש לו סימנים קלושים גם כיום – והערבי נעלם מעיניו…

במשך שבועות מספר עקבו השניים אחרי “הרוצח”, עד שהודיעו להם

שהיא חזר לו לדמשק והסכנה חלפה…

משימה אחרת של נערי הלגיון הייתה לאבטח את ישיבות מפקדת “ההגנה”,

שהיו מתקיימות במלון גולדשמידט, בקרבת צריף “ליגיון הצופים”.

פעם אחת, יצא מפקד גבוה מן הישיבה, שני זוגות נעליים בידו,

ואמר לשניים מן הנערים שעמדו על משמרתם:

– הינה לכם כמה גרושים והינה נעליים, בנחלת־שבעה יושב מצחצח־נעליים,

תנו לו את הנעליים, שלמו לו, והביאו לי אותן בחזרה מצוחצחות למשעי!

אחד הנערים אזר אומץ ושאל:

– ואיך זה מתקשר עם תפקידנו ב“הגנה”?!

המפקד נדהם ונאלם דום.

כל הנערים והנערות שתקו ב“מקהלה”.

הוא חזר על הוראתו שלוש פעמים והחבר’ה עדיין שתקו ועמדו על מקומם.

אז אמר: – לא מבצעים פקודה? זהו? –

והנערים כולם הוסיפו לעמוד כנציבי מלח.

למחרת הוזמנו כולם לבירור והועמדו בשורה בפני שלושה מפקדים

שחזרו על טענתם:

– מפקד יודע מה שהוא עושה ומה שהוא מפקד!

אם הוא משמיע פקודה, יש לבצעה ויהי מה! ברור?!

כשהחבר’ה לא הגיבו במלה, אלא בשתיקה רועמת, אמר:

– מי שעומד בסירובו, יצעד שני צעדים קדימה!

כל השורה, כאיש־אחד, צעדה שני צעדים קדימה, מבלי שנדברו.

והם גורשו מ“ההגנה”.

אל דאגה – כולם עד אחד, שבו לשורות “ההגנה” ולא זו בלבד – – –

גיבורי הסיפור הזה הם נחום ואריה כהן

בקיץ תרפ"ט, יצא “הליגיון” למחנה־הקיץ שלו בקריית־ענבים.

הילדים ומדריכיהם נטו את אוהלי השמיכות בתוך מטע עצי־זית על מדרון ההר.

מענפים של עצי סרק, שאספו בסביבה הקימו “מטבח” כהלכתו, היכל־ירק, שעל זיזי כתליו הענפים תלו את המחבתות שהביאו ממטבחי אמותיהם.

“בארון־אוויר” קלוע כולו ענפים רעננים, ריחניים, ניצבו מיני¹ הירקות, הפירות, הגריסים, האורז והאטריות.

מים שאבו בפחים, ממעיין קטן שנבע בסביבה,

על כירה בחוץ בקרבת מקום, שבעה בה אש תמיד,

בישל אריה, אשף הבישולים, מרק טעים, דייסת אורז עם צימוקים,

קפה ואפילו פודינג!

לפני כל ארוחה הדהדו קולות ה“כיפק” למרחוק,

ואחרי כל ארוחה ליקקו הכול את אצבעותיהם ואמרו לאשף:

־ אריה, אין טבח כמוך בעולם! ־ והוא חייך חיוך רחב ואמר:

־ עוד תראו, חכו!

מאה ועשרים ילדים היו במחנה, מגיל תשע ועד ארבע־עשרה,

ואוהליהם צופים אל מול הכפר אבו־גוש, שלא הצטיין באהבת־ישראל יתירה…

עוד במאורעות תרפ"א, נודעו תושביו בתהלוכות שלהם מכפרם,

עולים לירושלים ומשתוללים בה ברחובות בנפנוף סכינים ואלות…

מפקדי המחנה ידעו על המתיחות בארץ, אך עדיין חיכו.

המחנה התנהל לפי שעה כסדרו.

על ההחמרה במצב ועל מאורעות דמים שעלולים לפרוץ מדי רגע, נודע להם כשהופיעו בחורי “ההגנה” מן העין, לדון עם המדריכים הבכירים על דרך חילוץ הבטוחה ביותר הבאה בחשבון – של כל המחנה,

והובלת כל הילדים לבתיהם…

לאחר ידיעות אלו אספו המדריכים את כל הילדים, מקטן ועד גדול, סיפרו להם על המצב ועל ההחלטה, בנוכחות אותם “בחורים”.

בשעת השיחה, קמו מספר נערים, בני ארבע־עשרה ואמרו:

– אנחנו לא רוצים לחזור העירה! אנחנו נישאר כאן להגן על קריית־ענבים!

המדריכים לא הופתעו מדברי הנערים, אבל הבחורים מן “ההגנה” נדהמו למראה השקט שבו קיבלו כל הילדים את תמונת־המצב.

אף לא ילד אחד החוויר, בוודאי שלא בכה, או נתפש לבהלה.

“הבחורים” סיכמו פה אחד: – אנחנו באמת נכניס את “הגדולים”, בני הי"ד, למערכת ההגנה על קריית־ענבים! אלה חבר’ה נפלאים!

הם יהיו מצויינים בתצפית, אבל כיוון שמספר המתנדבים היה גדול מן הנחוץ – ערכו הגרלה ונבחרו חמישה־עשר נערים.

הזוכים המאושרים נשארו ואמנם היו שטוחים יומם ולילה,

צמודים בגחונם על סלעים – היערות העוטפים עכשיו את ההרים, טרם היו.

בכל פעם שצפו בתנועה על הכביש, רץ האחד למפקדה בקבוצה והשני נותר לבדו.

כך נהגו בכל נקודת תצפית, מסביב סביב לקריית־ענבים;

כך עשו במשך יממה שלימה, רק אז ישנו מספר שעות באחד מחדרי הקבוצה, לקראת התצפית הבאה.

(רק כעבור שנים רבות, סיפרו לילדיהם, עד כמה שקשקו אז מפחד ועד כמה דבקו בסלע… )

את אלה שלא זכו בהגרלה ואת כל ילדי המחנה הקטנים,

העבירו לירושלים במשאיות של המשטרה הבריטית.

הילדים נדחקו בעשרותיהם אל מתחת לברזנט שפרשו מעליהם,

כשילד שוכב על ילד, “בקומות”.

את הנסיעה הזאת ערכו בשעת דמדומים, תחת שמים אדומים של חודש אב.

אותו יום עצמו היו השחיטות בחברון.

המאורעות קיבלו תאוצה חמורה, משעה לשעה.

ואז החליטו להשיב לביתם גם את התצפיתנים הצעירים,

לא משום שלא היו כשרים למשימתם, אלא מכובד האחריות כלפי הוריהם.

גם הם הוחזרו במשלוח המשטרה הבריטית, יומיים מאוחר יותר.

כל הדרך הקשיבו מתחת לברזנט ליריות וליריות שכנגד.

זו הייתה חוויה “הגנתית” אמיתית, מרטיטה, מבַגרת.

למרחת, כשהתאספו, למרות המצב, בצריף הליגיון,

נשלחו לסייע בידי מאות הפליטים שהיגיעו לבית־שטראוס

ולבתי־ספר שונים – בהבאת מים ומיני מזונות ושמיכות.

לאחר הרגיעה באו לצריף משה שוואבה וחברים מ“מפקדת ההגנה” שהיו כזכור מוּכָּרים היטב לכמה חבר’ה, והשביעו אותם (מחדש( ל“הגנה”.

נושא “צחצוח הנעליים” לא הוזכר אף בהגה, נשכח כליל,

עד לשעה שנכתב עליו בסיפור “הליגיונרים בתפקיד” שבספרנו זה…

בת־עמי – היא אני עצמי

הקיץ ההוא היה ממילא סעור.

היה זה קיץ ראשון בביה“ס התיכון לבת־עמי בת הי”ד,

בו נפגשה לראשונה בחייה עם בני המין השני.

נבטה בה אהבה ראשונה לנער בן גילה ובן כיתתה.

ו“בחופש הגדול” שאחרי שנה זו – גילה בה עניין סימינריסט שכן,

שהשאיל לה מספרייתו העשירה רומאנים עבי־כרס,

בהן סופר על אהבות נאצלות צרפתיות ורוסיות

בדפי ז’אן כריסטוף, הנפש הקסומה, אנה קרנינה, וסוטנת קרויצר

וגם – בדפי סיפוריו של בורלא, ראובני, ברנר וצבי שץ,

ליבה היה כשער פתוח היטב לידידות, לאהבה, לרומנטיקה.

באותו חופש פרשה מעט מחברותיה ושקעה בספרים ובהירהורים.

החופש הגדול ההוא היה לוהט, אביך ומתוח.

השנה היתה תרפ"ט.

הכל נשם פחד מפני “מאורעות” חדשים העומדים לפרוץ.

היא קראה יום יום ב“דואר־היום” את החדשות

וסבא שלה הסביר לה את הדברים הסבר היטב.

הם התגוררו אז במורד רחוב החבשים בירושלים,

על סיפו של מסעף שהוביל מזרחה,

לבית־החולים האיטלקי, שבמורד רחוב־הנביאים,

והוביל צפונה, במורד – לרחוב מאה־שערים.

עמוק בליבה היה חבוי זכר זמן אחר של ערב־מאורעות,

בו ישבה בארון חשוך עם אמה והקשיבה לסיפוריה

על אודות רבי עקיבא ומוות על קידוש־השם,

ושתיהן נלחצות אחת אל חברתה באֵימה.

אבל עיקר הפחד הייתה הידיעה ששמעה,

שאותו נער שאהבה – יצא למחנה־צופים אל מחוץ לעיר,

לקבוצת קריית־ענבים, אל מול הכפר אבו־גוש העויין.

עוד לפני הצהריים, נודע לה דבר ההפגנה הצפויה של הבית"רים ברחבת־הכותל והפחדים שעוררה בלב יהודי ירושלים – מחשש תגובת הערבים.

למחרת אותו יום שררה דממת־מוות בשכונה.

איש לא יצא מביתו לרחוב, אלא בשל סכנת פיקוח־נפש.

בת־עמי שכבה כדרכה על הרצפה הקרירה שבחדרה, שקועה בקריאה.

היה זה סמוך לצהריים, כששמעה מכיוון בית־החולים האיטלקי את נהמת ההמון.

אמה שישבה על הספה וקראה בעיתון, הייתה חוורת־פנים, קופאת.

סבא שלה נכנס מחדרו, שם ישב ולמד בגמרא, ואמר:

־ הפורעים היגיעו, אנחנו נשב במקומנו ולא נזוז.

איננו יכולים להועיל. אני מקווה ש“הבחורים” יעצרו בהם.

לשמע דבריו קמה האם מהספה וישבה על־יד בת־עמי, לאחר שסגרה את החלונות,

כאילו יכולה הייתה לעצור בעד סכינים וכדורים.

געש ההמון מכיוון בית־החולים לא שכך.

נשמעו יריות, נשמעו פיצוצים. נשמעו קריאות רמות.

סבא אמר בשמחה: – זהו! “שלנו” יורים! “שלנו” זורקים “חביות”!

הכול יסתיים טוב, בעזרת השם.

בת־עמי ישבה מכווצת תחתיה, דברי סבה לא עודדו אותה.

ליבה היה נתון אי־שם במערב־צפון,

בקריית־ענבים, שלא ראתה ולא ידעה עליה דבר, שנדמתה לה בקצה העולם.

מן הרחוב עלה קול כרוז ביידיש, כמו אז בשכונת “כרם”, לפני שנים רבות:

־ יהודים, אפשר לצאת לרחוב, הסכנה חלפה!

בת־עמי נשמה נשימת רווחה.

אגב חיפושי אחר מזוודתו של הרברט, נכנסתי למחסן הזה.

הרברט היה רפתן הולנדי, שהחליט לקום ולעזוב את קבוצתנו,

שעל־יד המעיין.

הוא חיפש לו משק גדול, אשר ריפתותיו מלאות פרות.

בריפתנו היו, באותם ימים, שמונה, או עשר פרות בלבד.

אותו מחסן היה צריף ישן נושן, שהפרוץ היה רב בו על העומד,

ודחוסים היו בו, בערבוביה, העשויה לייאש,

מזוודות, תרמילים, תיבות וצרורות.

פתאום נפלה עיני על רצועת עור שחורה,

שביצבצה מתחת למכסהו של סל־קש ענק, בפינה אחת.

היא היתה רכה ומבהיקה בברק עמום ועשיר – תאווה לעיניים.

חמדתי בה, לעשותה לי חגורה לשמלת־השבת הרקומה שלי.

משכתי בה כל עוד ניתנה להימשך,

חיתכתי אותה בשיני, וכבר היתה בידי.

תחבתי אותה לכיסי, חיפשתי ומצאתי על נקלה

את המזוודה של הרברט ההולנדי,

ומיהרתי לצאת מן הצריף המחניק, שריחו כבד,

ריח של קורי עכביש וצפיעי עכברים.

נעלתי מאחורי את דלת הצריף החורקת באנחת רווחה.

מייד ניגשתי אל אדולף הסנדלר

והוא חיבר לי בנפש חפצה אבזם מבריק לחגורתי,

כשהיה מחדד בפני המסמיקים, אחדים מחידודיו הגסים.

הודיתי לו על טרחתו וחזרתי לי למחסן־הבגדים

שמחה בהצלחתי הכפולה:

המזוודה המבוקשת היתה בידי וגם חגורה נפלאה,

שלא היתה כמוה לאף אחת מבנות הקבוצה.

אותו יום, ערב שבת היה, ולאחר טבילת ערבית במעיין,

שבו היינו רוחצים,

לבשתי את שמלתי הלבנה, הרקומה

וחגרתי למותני את החגורה החדשה.

פתאום חשתי בעצמי, שמבעד לרוחי הטובה עלי,

אני נטרדת מרגע לרגע, יותר,

עד שהיתה הטִרדה למצוקה שתפסה אותי כולי.

־ האם גנבתי את החגורה? והלא היו כל חפצינו שייכים לכולנו,

ולא היה אצלנו שום “שלי – שלי, ושלך שלך”,

מהו הדבר הטורד והמציק הזה, שהשתלט עלי?

לאחר קבלת השבת והארוחה, טיפסנו גבוה בגלבוע

וישבנו שם על הסלעים.

ליל־השבת הסהור שזרח על העמק מקצה,

עשה אותנו עצובים ורגישים,

ואת השירים החסידיים שבפינו – לשירי געגועים.

לידי ישב נער חרישי, חיוור פנים,

שעיניו הגדולות נדמו לי כשתי בארות של אפילה,

עיניו אלו העלו בי זכר פניו של אבי.

אלה הפנים שהיכרתי רק מן התצלום הנושן,

שנותר לי לאחר מותו, בעודני ילדה קטנה.

כן, הינה פניו פני הנער,

שתפילין־של־ראש הדוקים למצחו הלבן הגבוה,

והתפילין־של־יד כרוכים לזרועו השמאלית – – –

לפתע ידעתי בבטחה גמורה, שהחגורה החדשה שעל מותני

רצועת תפילין היא, ממזוודתו של נער זה,

בעל הפנים החיוורים של בן־רב.

פתאום ראיתי בי, שבתוכי פנימה,

כבר ידעתי זאת למן הרגע הראשון.

במוצאי־שבת, נכנסתי לחורשה, הדלקתי אש בזרדים יבשים

ושרפתי את הרצועה, עד אפר.

כך נוהגים לעשות לחפצי קדושה, שאין להם שימוש.

ועדיין לא נמס הסלע שרבץ על ליבי.

ומתחפשת למישהי אחרת

יום אחד, מגיעה קריאה בטלפון לשלוח מהר מהר

בחורה לעבודה אצל גברת אחת, ברכה הלוי, בחיפה.

מה פתאום תיסע חברת קבוצת־החוגים שעל שפת הנחל,

לעבוד אצל גברת הלוי בחיפה?

כי בעלה הנכבד, ברוך הלוי, סוחר עשיר בחיפה,

התנהג יפה מאוד עם גזבר קבוצת־החוגים.

הוא נתן לו סחורה בהקפה,

אפילו כשלא היתה לו לירה אחת על הנשמה,

ועכשיו, הינה אשתו ילדה בת

ואין לה כוח לעשות בעצמה את עבודת הבית.

הוא מבקש, שאחת הבחורות שלנו תבוא לביתו לעזור לאשתו.

את מי בוחרים לעבודה המחורבנת הזו?

אותי…

ביום ראשון אחד בבוקר,

ארזתי בתיק בית־הספר שלי העשוי עור,

שהבאתי איתי כשיצאתי לקבוצה, מעט בגדים, כלי רחצה ומגבת.

ואני נוסעת ברכבת לחיפה, לרחוב שאת שמו שכחתי,

אבל את מקומו אני זוכרת היטב, בעצמות…

אני עולה במדרגות, בלב דופק, ומרגישה שפני חיוורות

וברכי כושלות, אני חושבת בליבי, תוך כדי כך,

שאילו ידעה אמי בירושלים,

שבתה יחידתה הולכת להיות משרתת של אשה אחת בחיפה,

היתה קוברת את עצמה באדמה מרוב כעס ובושה.

אני דופקת על הדלת ששלט נחושת קטן תלוי עליה:

“משפחת ברכה וברוך הלוי”.

הדלת נפתחת, ומי ניצבת לפני, שמנה כחבית,

אם לא הגברת הג’יניג’ית, “ברוך־השם”?!

אם לא התמוטטתי ונפלתי תחתי, סימן שהייתי עשויה מפלדה.

הרי זוהי ידידתה המצחיקה של אמי,

שותפה שלה ב“הסתדרות נשים מזרחי”, יושבת ירושלים!

זו שקראנו בינינו בצחוק, גברת “ברוך השם”,

מפני שהיתה חותמת תמיד את שמה מאחורי מכתביה “ב”ה"

ב.ה. (ברכה הלוי, בראשי תיבות).

זו היא עצמה!

אותו רגע, באה מחשבה לראשי.

־ את לא מראה אפילו סימן, מי את באמת,

את לא את, שמך לא שמך, את לא ירושלמית, שום דבר!

־ כן היא שואלת אותי – במה אפשר לעזור לך?

־ אני מקבוצת־החוגים – אני אומרת לה.

־ את מקבוצת־החוגים? – היא שואלת אותי –

הלא את נראית ילדת בית־הספר! מעניין!

כאלה ילדים אתם?

אז אולי שלחו אותך לעבוד אצלנו בבית?

־ כן, בדיוק כך – אני משיבה לה וזיעה מכסה אותי,

מפני שאני מרגישה בעיניים שלה, שהיא מתחילה להכיר אותי.

־ מה שמך? היא שואלת.

־ שמי בת־עמי – אני אומרת לה.

־ ואני הייתי נשבעת שאת היא תקוה, בת חברה שלי מירושלים,

שכבר לא ראיתי אותה ארבע שנים, מאז שעברנו

מירושלים לחיפה! הייתי ממש נשבעת שאת היא!

־ ומניין את? – היא מוסיפה – ואני רואה בעיניים שלה,

שהיא עדיין לא מאמינה לי…

־ אני מפתח־תקוה – אני משיבה לה וכל הדם נעלם מפני.

־ מפתח־תקוה? – היא משתוממת –

־ טוב, היכנסי, שבי ושתי כוס תה, בת־עמי,

ואחר־כך אראה לך מה לעשות בבית…

את מבינה, אני ילדתי בת, לפני שבועיים, ואין לי כוח לעבוד,

ובעלי היציע לי, שבחורה מהקבוצה שלכם תעזור לי בבית…

־ כן – אני אומרת לה – אני יודעת, אמרו לי.

וכך, ישבתי לי במטבחה של גברת “ברוך־השם”,

שתיתי תה, שמעתי לצווחות התינוקת שלה וערכתי לי בראשי

תשובות לכל מיני שאלות, שאולי תשאל אותי הגברת.

חצי שנה עבדתי אצל גברת “ברוך השם” בפרך.

סיידתי לה את המטבח, כיבסתי לה חיתולים מגואלים,

הידחתי לה כלים, שפשפתי לה רצפות,

וסחבתי לה סלים מלאים מן המכולת.

שנאתי את משפחת “ברוך־השם” שנאת מוות…

מדי פעם, ניסתה גברת “ברוך־השם” לשאול אותי עוד שאלות

וסיפרה לי סיפורים רבים על תקוה,

הבת החמודה של חברתה, ה“תאומה” שלי מירושלים,

הדומה לי יותר מאשר הדמיון שבין שתי טיפות מים…

וגברת “ברוך־השם” הזכירה לי את ירושלים

וירושלים הזכירה לי את ילדותי.

לפני קום המדינה, הייתה לנו “ממשלה בדרך”, זו שעמדה בראש היישוב בארץ.

לממשלה הזו קראו “הוועד הלאומי לארץ־ישראל”, שטיפל בכל הבעיות המיוחדות ליישוב הציוני היהודי בארץ.

במאורעות תרצ"ו, כשרבו התקפות הערבים על ישובים יהודים ועל יהודים בערים, היה נחוץ כסף רב לקניית נשק מגן, אבל כסף לא היה.

מה עשו?

עמדו והכריזו על מבצע התנדבות:

כל איש יהודי וכל אשה יהודייה בארץ יתנו מתכשיטיהם,

או מכליהם היקרים, השמורים עימם כמזכרת, למבצע קניית הנשק.

למבצע הזה קראו “כופר־הישוב”,

כי “כופר” פירושו: “דבר אחד תמורת דבר שני”,

למשל כסף־פדיון תמורת שחרור ממאסר.

במתן “כופר־הישוב”, נעשה כל תורם למשתתף בהגנת היישוב היהודי, מפני התקפות הכנופיות הערביות.

יום אחד ואני כבר חברה בקבוצת־החוגים שעל־יד מעיין־חרוד,

קיבלתי מכתב מאימי, מירושלים, שבו כתבה לי,

שהיא תרמה שתי מצקות מרק כבדות ועתיקות,

עשויות כסף טהור, ל“כופר־הישוב”.

הקבוצה שלנו הייתה באותם ימים ענייה ורעבה, ולא עלה על דעת איש,

שגם אנחנו יכולים להשתתף במבצע “כופר־הישוב”.

ואני דווקא העליתי זאת על דעתי:

הרי כולנו כמעט, באנו מבתי טובים,

ויש בוודאי לכל אחד בסתר המזוודות, או בפינה בארון,

משהו השייך לו אישית, רק שלו.

למשל שעון, או מתנות אחרות מחגיגות בר־מצווה!

סך־הכול היינו אז בני שמונה־עשרה תשע־עשרה,

ו“הבר־מצווה” שלנו נחוג רק לפני שנים ספורות.

ובכן, יום אחד, באתי לאסיפה והיצעתי לחברים,

שגם הקבוצה שלנו תשתתף ב“כופר־הישוב”.

אבל לפני שבאתי לאותה אסיפה,

התחוללה אצלי מלחמה פרטית, בין הלב והלבבית.

כשהייתי קטנה, נתנה לי סבתי שרשרת זהב ועליה לבבית־זהב.

גודלה לא עלה על גודל ציפורן של אגודל

ודמותה, כפי שמעיד עליה שמה, כדמות לב קטן.

ללב הזה הייתה דלת זעירה, נפתחת ונסגרת על ציר זעיר

ומנעול לו קטון, שכמעט לא ניתן לראותו…

אמרה לי הלבבית:

־ אני לא נחוצה לך, את בכלל לא עונדת אותי אף פעם,

רק שומרת עלי סתם בקופסה נשכחת.

אם תתני אותי ל“כופר־הישוב”,

אולי יגיע לידי אשה שלא תטמין אותי בחשיכה,

ואני אהיה תלויה גלויה על צווארה, לאור היום!

אמר לי לבי: – תני הכול ל“כופר־הישוב”!

למשל את שעון הזהב, שקיבלת מהדוד משה לבת־מצווה,

ואת טבעת הכסף שקיבלת מהדודה מלכה,

אפילו את כפית־המלח הקטנטנה, העשויה כסף,

אבל לא את הלבבית שבתוכה שמורה תמונת אבא!

איך תעיזי?

עונש יבוא עלייך אם תתני אותה! עוד תראי!

כשהקבוצה קיבלה את הצעתי, להעלות תרומתנו ל“כופר־הישוב”,

התברר שהיו גם היו אוצרות טמונים במחשכי המזוודות!

תכשיטים יפים ויקרים לכיס, ובעיקר ללב, לרבים מן החברים.

איש מאיתנו לא השתמש בדברים הללו,

אפילו שעונים פשוטים לא היו לנו,

כי חשבנו כל אלה למותרות, שאינם יפים לחברי־קבוצה, חלוצים,

על אחת וכמה שרשרות, לבביות וסיכות!

בין ערימת התכשיטים הלא קטנה, שנאספה חיש מהר

מכל החברים ובעיקר מהחברות,

היה גם שעון הזהב בעל שרשרת הזהב שלי,

גם כפית הכסף הקטנטנה למלח,

גם הלבבית, שהייתה תלויה על שרשרת זהב דקה.

רק את תמונת אבי הוצאתי מתוכה

ושמרתי אותה במסתרים, יחד עם טבעת הכסף הקטנה,

שלא התאימה עוד לאף אחת מאצבעות ידי שגדלו מאוד,

מאז התחלתי לעבוד עבודת־כפיים, בגן־הירק של הקבוצה.

ערימת התכשיטים שנשא איתו הגזבר שלנו יום אחד לירושלים –

אילו היה מוכר אותה, הייתה פותרת הרבה הרבה בעיות

פרנסה של הקבוצה באותם ימים….

בכי בלילה

פעמיים תוך חיי בַּקיבוץ, בכיתי כל הלילה, שהיו לילות ראשונים במקום חדש:

בלילה הראשון באוהל, באיזור ג' הרצלייה, (כיום, קיבוץ שפיים) כשהיגענו לשם להכשרה, בין ראש־השנה ליום־הכיפורים, בראשית שנת תרצ"ג ואני בת שבע־עשרה.

ישבתי שם על מיטה צבאית, עליה מזרון מלא קש־קוצים ומררתי בבכי.

כל היתר – שרו ורקדו בחדר־האוכל. גם נחום.

השארתי בבית, בירושלים, סבא וסבתא ישישים ואמא בודדה, בוכים שלושתם.

ברכת־שלום לא קיבלתי מהם בצאתי מן הבית.

פעם שנייה בכיתי בקבוצת־החוגים שעל־יד המעיין,

ושוב בין ראש־השנה ליום־הכיפורים תרצ"ד.

הכינו לנו שם, לקבוצת־ההכשרה מירושלים, “נמלה”, לאחר השלמת שנת ההכשרה,

חדר ריק מכוסה קש ועליו פרושות שמיכות, למגורים בזמן הראשון.

שכבתי שם ובכיתי עד הבוקר. כל היתר – שרו ורקדו. גם נחום.

מדי פעם בא אלי לבדוק, עד כמה חזק הבכי ושב והלך…

לא פטה־מורגנה

בניסן תרצ"ד, ואני בת תשע־עשרה, עבדתי בעֵרוּם חציר,

עבודה בקלשונים, מפרכת, אבל רומנטית וחבר’מנית.

עבדתי בהתלהבות, עם יצחק אוטו. היה חמסין טיפוסי לניסן.

פתאום ראינו פטה־מורגנה שהייתה

בימים ההם תופעה מצויה באיזור בית־אלפא.

לי הייתה זו הפעם הראשונה:

בלב הצוהב המסנוור – עיר, מגדלים ועצים ואגמי מים לרוב בכיוון צפון…

איך, איך הייתה הפטה־מורגנה למציאות יפה ממנה שבעים־ושבע: והיא בית־השיטה.

“אהובי בנה לי בית”… על העץ

כשבאנו לקבוצה שעל־יד המעיין, נחום ואני, היינו אומנם רק בני שמונה־עשרה,

אחרי שנת הכשרה בקיבוץ הרצלייה (כיום שפיים),

אבל היינו זוג בעל ותק של חמש שנים…

חוש הקינון קינן בנו בכל עוז. הדור בחדרי הצריפים לא היה לפי רוחנו.

מצאנו פיתרון פשוט: דירה על העץ…

בחרנו לנו אקליפטוס גבוה וענף על שפת הנחל.

נחום בנה משטח עץ רבוע דלת־על־דלת,

הוסיף עליו חצאי־“קירות” בגובה מִטָה וסולם בעל עשרה שלבים וזהו זה.

המשך הקירות והגג היו ענפי האקליפטוס.

הרוח המנשבת תמיד והצינה היו מעולים, פכפוך המים, צפצוף הציפורים וילל התנים בהר, נתנו מוסיקת־רקע מתמדת,

כד־מים עשוי חימר, מכוסה בפיסת־כילה עם חרוזי זכוכית כחולים,

נועדו לגמיעה משיבת־נפש.

כן, היה שם גם “רכוש פרטי”: מנדולינה שהבאנו מירושלים,

שלפעמים ניגנה בה הרוח, אך לרוב פרט עליה נחום.

לא היה כיופי ונועם הזה בכל דירותנו הבאות, עד עצם היום הזה.

את “הבית הזה בישראל” חתמה טבעת זהב עבה ומיושנת,

שבה נישאו אמי לאבי, אמה לאביה, וסבתה לסבה…

עשרות זוגות בקבוצה נישאו באמצעות טבעת זו ולימים, גם בתנו רות.

ועוד הטבעת גנוזה ומחכה לנישואי הבנות בדורותינו הבאים,

והלוואי ויֵדעו אותו יופי ואושר שידענו אנחנו בביתנו זה,

על עץ האקליפטוס, שעל שפת־הנחל.

נחש בָּרִיחַ

לאחר שירדנו מן העץ, גרנו ב“וילה” שבנה נחום מתחת לצמד עצי תות על־יד המשתלה, בשכנות לאוהלם המקסים של דווידקה ולאה’לה.

“הוילה” שלנו הייתה צריפון־עץ זעיר, מצופה כולו דיקט מפנים ונייר־זפת עבה מבחוץ.

לילה אחד, שבתי לחדרי מאיזו פעילות ל“וילה”.

כששלחתי את ידי לפתוח את הדלת, ראיתי לאור הירח צפע גדול

משתלשל מענף התות מעל לדלת. זוקף כלפי את ראשו.

כמנהג חוה האם לא נהגתי. ברחתי על נפשי.

החלב המר

ללידת רן נסעתי לבית־החולים מהקבוצה, למטה.

אבל חזרתי לבית־השיטה,

וכמוני בדיוק – יהודית ברין (ארגוב), שכן בית־התינוקות כבר היה שם.

קיבלנו שתינו חדר אחד בצריף. נחום ואברהם היו באים מן המעיין לסירוגין לבקרנו,

כי למה לבזבז שני חדרים על שני חצאי משפחות?!

שוב בכיתי הרבה.

הבכי הפעם היה גם בכי של אושר על הבן הבכור;

גם על המקום הזר, שתמיד הוא מר.

גם על האושר המופר, בלהיות לבד ולא לבד.

גם בכי של פחד על התינוק הרחוק – בבניין א', “בחזית המזרחית” של הנקודה,

בעצם ימי המאורעות, ימי – גשם ובוץ אימים. קור.

לא שמענו עדיין על מכנסיים ארוכות, על מגפיים.

לבשנו רק מכנסיים קצרצרות נוסח החוגיסטיות ונעלנו נעלי־עבודה דולפות.

בדידות, תנים מייללים מכל עברי הנקודה הקטנה, ובעיקר מחומת הגלבוע.

כמו בכל נושא, כך גם בזה, שולטת האופנה,

פעם מדברים בשבחו ובחיוניותו של חלב־אם לתינוק ולאם

ופעם מבטלים את ערכו כעפרא־דארעא.

בימי מלוך הני בבית־התינוקות, עמד נושא חלב־אם בשיא פריחתו:

“בלי חלב אין עתיד לילד”.

ואיך פותרים את הבעיה כשאין מתת־שמים זו?

קיבוץ – ובכן שיתוף ושוויון.

כשהאם מסיימת להיניק את תינוקה,

היא מיניקה את התינוק שאמו חסרה חלב־אם! חד וחלק.

וכך היה רן נודד מחזית לחזית.

האחת הייתה ה“חברה” מחזיקה אותו בחיק חם ומביטה לתוך עיניו בחיבה

־ והאחרת הייתה מחזיקה אותו כחפץ־אין־חפץ־בו ומביטה בקיר שממול, בעיני זכוכית.

החוויה החוזרת הזו הייתה איומה עד כדי כך, שאמרתי לעצמי:

־ ילדך יגדל בלי חלב־אם מר כלענה!

וכך היה.

עם האם הנדיבה מכולן, ארנה, קשרתי קשרי אחות לכל חיי. וכך למדתי שתי אמיתות:

יש שיתוף שאין לו שיעור,

ויש דברים שאין בהם שיתוף.

בור שחת

בוקר אחד, באתי מגן־הירק לבית התינוקות, להאכיל את רן, כרגיל.

להאכיל אמרתי, לא להיניק.

נלחמתי קשות על זכותי זו.

לתדהמתי, מצאתי את הני עומדת בתוך בור,

בשטח כ“מטר־עגול” אחד ובעומק כחצי מטר,

באמצע הפרוזדור, בבניין א‘, קומה א’, שהיה אז בית־התינוקות.

חבוקים מתחת לזרועותיה וראשיהם מופנים קדימה היו רן, דן, יוחנן ועמוס.

היא צעקה בחוסר־ישע, חיוורת כסיד ורועדת.

היא סיפרה לי שהריצפה שקעה פתאום תחתיה,

בדיוק כשרצתה להוציא את התינוקות ללול, לאוויר הצח ולשמש.

לקחתי מידיה שני תינוקות ואחריהם עוד שניים.

הם צרחו בכל כוחם.

אמותיהם ואני בכינו הרבה אותו בוקר.

הצחוק

בשנת 1938, לאחר ליל־הבדולח, נשלחתי לקורס מדריכי עליית־הנוער בירושלים,

יחד עם ג. שהייתה נוצרייה להלכה וחברת בית־השיטה בכול מכול – למעשה.

היו בינינו יחסים אמביוואלנטיים: נמשכנו זו לזו דווקא בשל התרבות,

המושגים והמנטאליות השונים שלנו מקצה לקצה.

הייתה זו משיכה שכלתנית, שבעזרתה התגברנו בקושי על הדחייה האמוציונלית ההדדית.

יום אחד, ישבנו יחד בשיעור בהיסטוריה־ישראלית.

המרצה דיבר על תקופת מתן שמות המשפחה ליהודים

בקיסרות האוסטרו־הונגרית ובאשכנז.

כדי לתבל דבריו נתן דוגמאות לשמות “יקרים” שקנו להם יהודים עשירים,

לעומת שמות עלובים – ליהודים עניים.

הוא קרא בשמות, כגון טרפנגלנדר (מעקה־מדרגות) גארדינגרוך (ריח־וילונות)

ושוהלדר (עור נעליים)

כדוגמא לסוג אחרון.

בחדר הלימודים פרץ רעם של צחוק וכולם היו משולהבים בבדיחות־הדעת ומעלים שמות

מגוחכים נוספים מחוצנם.

גם גאולה צחקה בפה מלא.

ראשי הורק מדם.

הרגשתי איך אני מחווירה, מאבדת את השליטה על עצמי

וצועקת לעבר ג.: – את, אל תצחקי! אנטישמית!

היא החווירה כסיד, אספה את חפציה וברחה.

יחסים דו־ערכיים אלה נמשכו בינינו שנים אחדות, עד שפסקנו לדבר זו עם זו.

היתה זו לי הפעם היחידה בחיי שטעמתי טעם “אנטישמיות”

האנטי־“שמית” הייתי אני.

זה קרה לפני השואה.

בתש"א (1941) ישבה פלוגה א' של הפלמח במשקים כפר־גלעדי, דפנה ודן

ועסקה כמובן בעבודה ובאימונים.

בכפר־גלעדי התקיים אז קורס מכי"ם.

יום אחד שהיה יום שבת, נקרא מפקד הקורס, נחום, לחולתא

ושם נמסרה לו הודעה דחופה:

־ עליך לקיים מייד מסדר פלוגתי ובמסדר תודיע שלפלוגה א' ניתן הכבוד,

לצאת מייד לקו הראשון של החזית הדרומית!

נחום הנרעש מן הבשורה, שב לכפר־גלעדי מאושר לנלהב:

הרי זו בדיוק הייתה תקוות כל יהודי בארץ, להילחם בגרמנים הנאצים!

הוא הרים מייד את הפלוגה על הרגליים וריכז אותה בסככה מרוצפת חצץ, שהייתה

בנויה בלב מאהל הפלמח.

הוא ניצב מול החבר’ה שהרגישו את עצמם במעמד היסטורי

ומסר את ההודעה, וסיים את דבריו בדברים האלה:

־ חבר’ה, מחר, עם ערב, אנחנו יוצאים לנגב להילחם ברומל!

מפה ומשם הופיעו קוניאק ושֶרי־ברנדי ושתו לחיים,

בעיניים נוצצות, בשרירים מתפוצצים מכוח ומרץ, בלבבות הולמים.

את המשקה קינחו באבטיחים חבויים באוהלים.

כבר הייתה שעת לילה מאוחרת, ובחורים רבים התנדנדו,

צעקו ושרו בגילופין.

ונחום – נאחז בעמוד הסככה והכריז על שקט.

דממה נפלה וכולם הקשיבו רב קשב ואז קרא:

־ אני רומל!…

מי שהיה עדיין פיכח, התפוצץ מצחוק

ומי שהיו שתויים, כמו המפקד, הגבירו את ההילולה.

לאחר ההכרזה המדהימה הזו, הסביר נחום את פשר הפקודה,

את כל הגדולות והנפלאות שתעשה פלוגה א' בחזית –

הוא לא היה שיכור אלכוהול, הוא היה שיכור מאושר,

על שיזכו הוא וחבריו ללחום בנאצים.

למחרת פורקו האוהלים, נארזו החפצים האישיים והפלוגתיים

והכול, והאנשים, והחפצים, הועמסו על משאית חסרת דפנות

ויצאו לדרך לחזית.

הם נסעו בינתיים רק עד נגבה…

על זה בדיוק מוסבות שורות השיר הידוע משירי הפלמח, השיר על הפלוגונת…

1987

חנה היא קרובת משפחה רחוקה

מאז הבוקר, היינו רכונות יחדיו מעל לערימת עופות שחוטים ומרוטים.

אלה נשחטו לקראת חג הפסח שעמד לבוא עלינו, וככל הנראה, שלא לטובה….

ימי שרב לוהטים, קלקולים בקווי המים, השריפה בדיר ולהבדיל,

אוטובוסים תכופים, שופעי אורחים…

מקצתן של אותן מכות כבר התחלנו טועמים מאז פרוס ניסן,

ולקראת החג גופו – עוד ציפינו למלקוש.

בשנים האחרונות ואפילו בשנות בצורת, בחר לו זה לרדת על ראשינו,

דווקא כשהיינו יוצאים בסך לקציר העומר.

העופות השחוטים, שהיינו מורטות נוצותיהם, היו מונחים על גבי מדף נמוך,

כשגרונותיהם השסועים מדולדלים, כלםי מטה, ומזרזפים דמיהם על העיניים הקרושות.

אף שלא הייתי מן הסלדניות המובהקות, היסבתי עיני מראותם.

בכל פעם שעשיתי כך, נחו עיני על ידיה של חנה, שכנתי לעבודה.

מתוך הדם, הפרש והנוצות, בהקה לעומתי, על אחת מאצבעותיה, טבעת זהב מוזרה.

עבה היתה ומיושנת מאוד, ואבן לה בתווך, כמין פטמה אדומה אבל מבהיקה.

על אמת־ידה השנייה בלטו בכחול ספרות מקועקעות.

ידעתי, אף כי לא מפיה, שחנה מניצולות השואה היא.

כבר עבדנו יחיד ימים אחדים ושוחחנו בעניינים רבים ושונים.

תמיד היינו נעצרות כשקרבנו לתחום הדברים ההם.

את סיפור חייה שמעתי, קטועות, מפי קרובתנו המשותפת.

שם חפרה בקלשון, נהגה עגלה העירה למכור תוצרת, וחטבה עצים, כיבסה בישלה.

גם עתה בוערת העבודה תחת ידיה, ואין לה מתחרות.

מעוטת השכלה חנה ולא למדה אף בבית־ספר עממי.

עם זאת חוננה האשה בכישרון־סיפור נדיר.

כשהיא מתחילה לתאר מעשה שהיה, הנך ננעץ ממש אל תוך המעשה.

את סיפור חייה שמעתי עכשיו קטעים קטעים.

זכרתי, ממה ששמעתי, ששכבה פצועה בתוך בור־ההריגה ביחד עם כל יהודי העיירה.

בתה בת השש ובעלה, הירויים למוות, שוכבים מעליה.

זכרתי, שבהיותה פצועה והכרתה מעורפלת, זחלה, שלא ברצונה, שלא בידיעתה, כחיה,

ליער – – – וביער – – – ובנהר הקרח – – – והיא הרה – – –

לאחר־מכן נצודה וצורפה לשיירת־יהודים מובלים מזרחה – –

ובתוך הצעידה היפילה את ולדה, בהליכה; אף לכרוע ארצה לא נתנו לה הגרמנים. – –

הגברים הצועדים בשיירה מסיבים עיניהם מראות,

פושטים בגדיהם וזורקים אותם לעברה, לספוג דמיה,

והקתות הולמות בקדקדיהם – – –

עכשיו נטרדתי בשל הטבעת הזו שלה.

ברור שאין זו טבעת־נישואין, חנה אשה בודדה עכשיו.

זכרתי שאת חנה אין שואלים שאלות. קשת־רוח היא וזעפנית,

אבל כשהיא פותחת בסיפור – מקשיבים. מקשיבים מאד.

לא שאלתי דבר בעניין הטבעת, אף שזו הציקה לי יותר ויותר.

עיני הן שהסגירוני.

חנה נתנה בי לפתע מבט חכם בעיניה האפורות, הכול־יודעות, ואמרה:

אני רואה שאת סקרנית מאוד לדעת מהי הטבעת המשונה הזו שלי, מה?

הינהנתי לה בחיוך רפה, כמי שנתפס בקלקלתו

והיא סיפרה לי, ביידיש עסיסית:

…כשהכל נגמר – עלה השחר, שחר של יום אור לאחר סיוט.

נפערו שערי הברזל של המחנות. ארובות בתי־המשרפות־ליהודים שבתו.

ריח מתקתק ומחליא שלט בכול ולא היה ממנו מנוס. ריח בשר־אדם.

המתים מתו. והחיים רצו יותר מהכול – לחיות.

פשטנו בכל הדרכים וצעדנו מערבה. אפורים. עירומים למחצה. רעבים. צמאים. מיובשים. מאוגרפים וממורפקים.

גם אני צעדתי. לבדי, בידיים ריקות. ראשי גלוח. פי – ריק משיניים.

כל לבושי – שמלת־נייר ומעיל מרוט שקיבלתי מחייל רוסי,

ממשחררי המחנה.

ואין לי ולא כלום: לא תעודה. לא פרוטה. לא מטרה. לא כתובת.

ריקה ומנוערת. רק אני וגופי.

עיני נסתנוורו ובהו בתדהמה בירוק ובתכלת:

– הייתכן? כבישים רצים, בתים מפשילים גגות אדומים, גני־ירק מפזזים?

מקשאות, שדות? פלגים? יער מרקד?

וכל אלה חגים ונעים סביבי ומאיימים לבלוע אותי – –

והינה גם אנשים! עוד יש אנשים בעולם!

לא תליינים באפור. גם לא מקקי־אדם, לא שדודים כמונו, הקצטניקים. לא מוזלמנים.

אנשים! פשוט אנשים חיים! (“לעבעדיגע מענשן!”)

התגברתי על הסחרחורת וצעדתי משאית רדפה אחרי.

קפצתי לתעלה שבצד הדרך, נבעתת.

חבקתי עפר. המשאית הישיגה אותי ונעצרה.

– סוף. עוד סוף – חשבתי באימה.

מן המשאית קפץ הנהג.

בחור צעיר בלונדיני (“אשיינער שייגץ”), שדיבר רוסית.

הוא הרגיע אותי, ואמר לי לקום,

הוא צחק אלי ברחמים (“מיט רחמונעס”).

האמנתי לו. הזדקפתי וצעדתי אחריו כמהופנטת. עליתי לתאו במשאית ונסעתי.

חום ענוג ומתק עז נתפשטו בכל גופי. דמעות. מה טובות היו הדמעות.

בפעם הראשונה מאז, הן נשפכו וניגרו ללא הפוגה, והאבן שבליבי כמו המסה…

המשאית נסעה, אני בכיתי והנהג הביט בי, מדי פעם, בעיניים לחות,

מפטיר מילה במבוכה והדרך רצה לקראתנו כבחלום…

היגענו לעיר אחת, השד יודע מה שמה.

שם כיוון אותי השייגץ לבית גדול.

מסביבו רחשו יהודים מעוותים כמוני, שלדים.

לתדהמתי נוכחתי, שהיגעתי לעיר אשר בה פועלת רכבת,

שתוכל להביא אותי לעיירתי, תוך נסיעת שעות אחדות בלבד.

כל כך קרוב, היה העולם ההוא לעולם הזה

ואני לא ידעתי!

קיבלתי בגדים, נעליים, “תעודת־עקורה” וקצת כסף,

ושוטטתי ברחובות העיר ההרוסה המלאה פליטים,

מצפה למועד הרכבת לעבר עיירתי. הביתה.

בפעם הראשונה עלתה בדעתי השאלה,

האם הבית שלי עומד? האם בכלל נשאר משהו ומישהו בעיירה?

וכבר הייתי מהלכת ברחוב שלנו.

כבאותם ימים רחוקים צועדות הפרות למרעה.

כאז, מתנשאים הדחלילים הצבעוניים בגינות־הירק, הצוהלות ברענן, מאחורי הגדרות.

גויות בריאות־בשר, בשמלות־כותן כחולות מפסיעות בטוחות,

כביכול הן צומחות ומתמרות מן הקרקע.

אני מכירה את כולן בשמותיהן ואילו הן – תוהות לעברי,

מושכות בכיתפיהן ומלעיגות. הן אינן מכירות צל שכמותי…

והינה הבית, הבית שלנו.

כל החלונות והפתחים קרועים לרווחה.

מצעים מתאווררים בחמה: הכסתות, הכסתות שלי! אדומות ותופחות,

כסתות שהיו אמא וסבתא מפטמות בפוך משובח וצחור, בלילות החורף, בחדר הגדול – –

אשה צעירה יושבת כאן על המפתן שלי, של הבית שלי והתינוק יונק משדה…

דומה, שהיא מסתכלת בי, במבט בוחן, חושד.

הסתמרתי, ומיהרתי להסב עיני.

לא. אני לא אתן לה להכיר אותי!

הינה האגוזה – גדולה וירוקה. האגס עמוס פרי־קיץ לעייפה.

האכסדרה המזוגגת יורה חיצי־קרני־שמש בכל צבעי הקשת.

את האכסדרה הזאת בנה אחי…

עצים אלה נטע סבא…

כל אלה שלי. שלי.

לא. לא חלמתי לראות כאן את הורי ואת אחַי –

ננעץ בי שיפוד של כאב שלא ידעתי כמותו,

מאז זחלתי ביער ודם בעלי, בתי ותינוקי ספוג בבגדי.

נעצתי בבית עיניים כלות. עמדתי לרגע, מהססת,

אך מייד שבתי אל עצמי והמשכתי בצעדה, במעלה הרחוב.

כמאליו הובילו אותי רגלי לביתה של קטיושה הזקנה, המינקת שלי.

האפשר והיא עוד חיה?

מה נפלאה אהבתי לגויה הזקנה הזו (“אנאלטא גוייעטע, אבער א גאלדענע”).

וכבר היגעתי לביקתת הזקנה, בחצר ביתנו.

עודנה ניצבת. דלה, אובדת בסבך־עזובה של עצים ושיחים.

הדפתי בקלות את הפשפש הרעוע וצעדתי על השביל המוביל את הביקתה.

העצים, גם כאן, כבדים בפרי. הנתיב מגודל פרע בעשב רווה.

כלב זקן מאוד, חסר שיניים כמוני, מסתמר, מתכונן לנבוח,

אך במהרה הוא נרגע ומכשכש לי בזנבו בידידות.

האומנם היכיר אותי? הוא המיודע הראשון מעולמי הישן – –

שמתי כף־ידי, רועדת כולי, על כף המנעול.

לפני בחדר אפל ודחוס – קטיושה!

הינה היא יושבת הגויה הישישה וסורגת. קמוטה. מרעידה.

האומנם כך היא יושבת מאז,

וכל הרוחות הנוראות החליקו על כתליה ולא חדרו פנימה?

לא אש־אויב, לא רעב, לא מגיפות, לא חיות־אדם?

– מי זה? – שואלת הזקנה בקול ניחר, ומפנה פניה לעבר הפתח.

אני רואה שעיניה סומות, עיוורת לגמרי.

– אני, הנק’ה!

והגויה, ללא צל פתיעה זוכרת את קולי, ומשיבה לי:

– הנק’ה? בתי הנק’ה?… את חיה?…

בואי ואנשקך… סוף־סוף… את לבדך?..

אני יושבת על ריצפת העץ, לרגליה, ולרגע אני שוב קטנה. קטנטנה.

אני באה בשליחות אמא, להביא לקטיושה מרקחת¹־דודבנים.

וטוב. ושלום. ויש גג ומעוז לאחוז בו.

– הנק’ה, חנק’ה, בתי.

כבר מאה פעמים בא מלאך־המוות ליטול נשמתי ולא נטל…

בעלת־חוב הייתי.

לא יכולתי למות בטרם אחזיר לכם את הטבעת…

– איזו טבעת? – אני שואלת וניעורה מן ההזיה בה שקעתי לשניית־נצח.

– קטיושה, סבתא טובה, איפה כולם?

איפה אמי? איפה אבי?

איפה האחים שלי והאחיות איפה כולם?! –

אני שואגת ומצמידה את מצחי אל ברכיה הגרומות של הגויה הסומית, ומתייפחת.

אני בוכה ובוכה, וידה הקשויה והרועדת של הזקנה

מחליקה שערותי. מחליקה ומקילה, מחליקה ונוטלת.

ואוצר הדמעות מידלדל והולך. עד שהוא תם.

רגועה ומפויסת כילדה קטנה אני יושבת שם

ושומעת סיפורה של קטיושה כבערפל.

– אינם, בתי. אף אחד איננו. ברחו… נשחטו…

את אברמ’ל אחיך, שנשאר כאן אחרון, עם אשתו ותינוקם שאך נולד –

רצח בני, סטאש’ק.

עכשיו הוא, הרוצח, גר בביתכם.

אם תראי שם אשה ותינוק – אשתו היא זו עם תינוקו. כלתי עם נכדי.

אני נזכרת וסומרת לשנייה לזכר המבט שהטילה בי ההיא,

הרוצחת, כשצעדתי על־יד ביתה.

– בבית שלכם יושב בני הרוצח. הוא מעבד את האדמה שלכם.

הוא חולב את הפרות שלכם.

ואלוהים שותק. וכולם שותקים. יש רחימא – אומרת הזקנה.

– אחרי ששלכם ברחו מכאן, – המשיכה –

ומי שלא ברח נרצח, כמו אברמ’ל אחיך,

היה פה שוד גדול ונורא בכל בתי היהודים. אז עדיין גרתי בביתי הישן.

יום אחד הלכתי לביתכם. לראות מה עוללו לו.

ביתכם עמד עדיין ריק באותו יום.

חיפשתי, חיפשתי. מה חיפשתי?

אולי גם כן לתפוס משהו, כמו כל האחרים? לא אשבע לך שלא…

ידעתי מקומו של מטמון שטמנה אמך באדן החלון. אותו חיפשתי.

אמך בעצמה הראתה לי אותו, יומיים בלבד, לפני שלקחו אותה הגרמנים הארורים.

לא. השודדים לא נגעו באבן.

היא היתה מונחת בדיוק במקום ובאופן שרק אמך ידעה להניחה. פתחתי.

לא היה שם מאומה. אמך שקראה לי והראתה לי אותו,

על־מנת שאמסור אותו לידי מי שיחזור, כנראה התחרטה ולקחה הכול.

ליתר ביטחון נתתי ידי בחור בקטן, כי עיני כמעט סומות היו כבר אז.

בתוך האבק הרגשתי בטבעת!

את יודעת, הטבעת הישנה עם האבן האדומה,

שאמא שלך קיבלה מסבתא שלה ושמרה עליה כל־כך…

והינה טבעת זו הייתה בידי.

למה השאירה אותה אמך באבק החור? לא־אפשר שבמקרה!

טבעת זו הייתה יקרה לה מכל תכשיטיה ואני, הנק’ה, לקחתי, את הטבעת.

נתתי בה אצבעי. הביטי!

התבוננתי באצבעה המעוותת של קטיושה, באבן האדומה,

והיה לי כאילו אני מביטה בעיני אמא. אמא שלי!

– הינה היא, הנק’ה – לחשה הזקנה – קחי.

הלא בזכותה לא לקח אותי מלאך־המוות.

בעלת־חוב הייתי. קחי אותה לך ותהי לך למזל.

ואני, אמות לי הפעם, ישו רחימא – –

נתתי את אצבעי בטבעת של אמא.

היבטתי פעם בטבעת ופעם במינקת שלי הישישה,

שראשה השב הרעיד באפלולית הביקתה.

שוב הלך הרחוב בחמה, מואר וחמים.

פניתי מבלי משים לעבר ביתי,

אך מייד סבתי על עקבי לכיוון ההפוך.

הוצאתי את שתי ידי מכיסי שמלתי וצעדתי נמרצות.

הטבעת באצבעי שלחה חום וחיים בכל גופי.

ידעתי שבכל פעם שאביט בה – תביט לעומתי,

מן האבן האדומה – עין של אמא, עינה הכחולה.

– עכשיו מבינה את – הביטה בי חנה בעיניה החכמות –

למה לי טבעת משונה וישנה זו?

היא פשוט כל מה שיש לי מהעולם ההוא, מאמע שלי, זיסע מאמע מיינע.

ביקוד יום שרב, בשעת הצהריים,

נזדנבתי לסופו של תור המצפים לאוטובוס לטבריה.

כמה עשרות תלמידות בית־ספר, לועסות מסטיק לתיאבון, ניצבו לפני בתור.

הנחתי ביאוש את חבילותי הכבדות וּבַהיתי בשיממון סביבי.

התחנה־המרכזית של תל־אביב המתה כמרקחה. הנוסעים המיזעים, הרוכלים על מרכולתם,

האוטובוסים הנוהמים ומעל לכל, תרועות הפרסומת ברדיו,

על מקלטי “קולרון”, מזרוני “גומעדין”, מטעמי “תלמה” ומי־יודע־עוד־מה.

לפתע, נחה עיני על רוזה שעמדה בראש התור, לבושה אביבית,

ואין בה כלום מסימני שרב ועייפות.

• “הוי” – חשבתי בליבי – "אילו הכירה אותי הרוזה הזאת!

• אילו “תפסה” לי מקום באוטובוס והייתי יכולה להניח חבילותי ברמה

ולהושיב עצמי על מושב כלשהו!

אך ודאי, אפילו בחלום, לא תדע, שאני חיה איתה בקיבוץ אחד!

עד שהעולים האלה מכירים את כל החברים…

ובעוד אני מהרהרת כך, בשמץ של זעם, קוראת אלי רוזה בקול גדול ועלץ:

• תקוה! תקוה! בסדר! – ומנפנפת לעומתי בשתי זרועותיה,

כמי שאומרת, שהיא כבר תדאג לי.

שמחתי על המיפנה העליז בגורלי ונעתי קדימה בביטחון,

שכן כבר נבלע ראשו של התור באוטובוס שהיגיע.

ישבתי לצידה של רוזה, בברכה ובתודה,

והתחלתי לשוחח איתה, ולשאול:

• מה שלום ילדיה, איך הדירה החדשה בשיכון־העולים,

איך העבודה בסנדלרייה, שבה התחילה לעבוד…

זו הפעם הראשונה שאני מדברת איתה, מאז יום בואה.

אותו יום, בקיץ שעבר, ישבתי יחד איתה ועם שני ילדיה בארוחת־צהריים אחת.

הייתה זו ארוחה רגילה בשבילי,

אבל להם, הראשונה, או השנייה, במקום החדש, הזר.

הילדים התעקשו ושמתי לב לנועם בו נהגם עימם, אִמָם.

לא, מאז באמת לא החלפתי עימה מילה הייתי בטוחה, כאמור,

שאין היא זוכרת כלל את פני,

ועל אחת כמה וכמה שאינה יודעת אודותי, מטוב ועד רע.

ומה בעצם, יודעת אני אודותיה?

מה פירוש? הכול! שהיא משם, פליטת השואה.

שמשם היגיעה לונצואלה, אל אחיה, שהזמין אותה אליו,

שהיא אלמנה וילדיה יתמים. אך…

לא כיצד ומתי נתאלמנה, ואיך נתייתמו הבנים.

אני יודעת שהיא יפה וחביבה על כל רואיה, שחומה ועיניה שחורות.

שהיא עליזה ונאת־גיזרה. שהיא לבושה בטוב־טעם ומתהלכת בחן עם כל אדם.

ועוד יודעת אני, שהיא שרה יפה – –

וכאן נתכווצתי תחתי, בתוך הרהורי. כן, היא שרה יפה…

ומה קרה, בעצם, בחג־העצמאות?

האמנם, יודעת אני אודותיה הכול?

הלכתי סחור, סחור.

נזכרתי, שקלטתי פעם איזה דיבור שקשר את רוזה עם אידה קמינסקיה,

השחקנית היהודייה המפורסמת מפולין.

שהן נפגשו במקרה,

או שרוזה הוזמנה אל השחקנית, העירה,

באחד מימי ביקור זו האחרונה, בארץ.

־האם ראית את ההצגות של קמינסקיה בארץ? – שאלתי.

רוזה נדהמה: – מה לי ושאלה זו?

עד לרגע הה דיברנו עברית. מכאן ואילך, פתחה ביידיש.

איזו יידיש! וילנאית, עסיסית, שוטפת. כן, כרתי את היידיש שלה

מאותה ארוחת־צהריים משותפת, בקיץ שעבר. שיחתנו קלחה כמעיין. לא, לא שיחתנו.

רק היא דיברה ואני הקשבתי מאד. מדי פעם, זרקתי מלה ושתיים ביידיש שלי,

הצברית, הדלה, הגרוסה בין שיני, כחצץ.

ספר החיים שלה נתדפדף לעומתי, דף אחר דף. מה היה בו ומה לא היה בו:

יש בו יהודי נודד. יש בו שואה. יש בו מוות. יש בו פרטיזנים.

יש בו יהודים בוגדים ויש בו נכרים־מחסידי־האומות.

יש בו קציני סס. ויש בו אחד, קצין ס.ס.ס.ר., יש בו כבשן ויש בו שלג סיביר.

ויש בו נערה יהודייה בודדת בצבא־האדום – –

ומה אין בו? נעורים של ממש ואביב.

אין בו אהבה על־מילאת, ילדים נולדים אל חיק בטוח,

בין כתלים איתנים, תחת גג עמיד.

אין בו בעל־ואב בריא ומפרנס. אלה אינם.

הסתכלתי בה כל אותה שעה, בפניה הנאים, בעיניה הבורקות בשחרירותן.

בוודאי שאינה למעלה מבת שלושים ומשהו. המלחמה נפלה עליה, בהבשל ילדותה.

את משפחתה בנתה על החורבות, בשוך האש. כל יקיריה כלו.

את בית הוריה מצאה תפוס על־ידי נוכרים

ואולי על־ידי רוצחיהם, ממש.

אצבעות שתי רגליה נקטעו כליל בפגז, ביער, בין הפרטיזנים.

שני רסיסים עדיין “מטיילים” בגופה.

והיא כולה שמחת־חיים, הומור, ושנינה!

מה סודה?

כמה יפה ועצובה שירתה, זו ששמעתי פעם, כשנכנסתי למחסן־הבגדים, בשעת־צהריים,

כשהייתה עומדת שם לבדה ומגהצת. כן, ותמיד שרה בעצב…

ושוב נתכווצתי:

ומה קרה בחג־העצמאות?

לא, עדיין לא, הוספתי לדבר סחור־סחור.

• ואיך יצאת מברית־המועצות? רוזה?

• כאשר הודיעו הרוסים, שכל המבקש להצטרף לקרוביו בפולין, יוכל לצאת לשם, יצאתי.

התחכמתי שלא להגיד דבר שאצטרך לשלם בשבילו בחיי.

לא אמרתי שאני רוצה בחיים אחרים, לא שיש לי קרובים בוונצואלה,

ובוודאי לא שתכוונתי לעלות לישראל…

אמרתי פשוט, שיש לי קרובים בפולין, רק זאת.

היה לי מזל וקיבלתי את הניירות במהרה, ופאשול, עם הילדים ועם המזוודות לווארשה.

והיו לי מזוודות!

הרוסים נתנו לי פיצויים של נכות־מלאה בגלל הרגליים וקניתי מכל טוב!

העפתי עין על רגליה הנאות, הקטנות מדי, אמנם, הנתונות בנעלי־קיץ יפות.

מי יכול להאמין שאצבעותיה קצוצות.

• וכשבאתי לווארשה. – המשיכה – הישגתי מייד עבודה טובה,

כזבנית בחנות, ומצאתי גם חברה ודירה.

• ומתי איבדת את בעלך? – בכל סיפורה עדיין לא נגעה בו.

• עוד לפני־כן, בברית־המועצות. נשאר לו רסיס רימון בראשו…

גם הוא שירת בצבא־האדום כקצין. שם גם נפגשנו.

עווית־צללים חלפה על פניה. שתקתי.

היא לא פירשה האם מת האיש, או עזבה…

• אילו ראית – הוסיפה לאחר שהייה קלה–־ איזה גבר יפה היה בעלי – ונשתתקה.

• ואל מי נסעת לוונצואלה ולמה, בעצם, נסעת?

• יש לי שם אח. גדול ממני בשנים רבות.

מצאנו זה את זה על־פי “חיפושי־קרובים” בעיתון.

הוא “לחץ” עלי שנבוא. שנינו בלבד שרדנו בעולם. זה היה הגיוני: דם מושך דם.

נסענו שבועות על הים.

משהיגענו אליו, התברר לי במהרה שזה לא זה…

ביתו, בית מתבולל. אשתו גויה, ואילו ילדי שלי – דיברו יידיש.

את הבן הגדול שלי אף לימדתי לקרוא ולכתוב יידיש.

התחלתי לחשוב על עלייה לישראל. אחד ממכירי, שראה בלבטי,

היציע לי להתקשר עם חיים רימון שלכם, השליח של הקיבוץ.

נפגשתי איתו והוא עזר לי בעלייה וגם היציע לי לבוא לקיבוץ שלו, אליכם.

ועכשיו אני פה…

• ואיך כאן, אצלנו, רוזה? כבר יש לך אצלנו הרגשת־בית?

כשאת נוסעת, כמו היום, למשל, את כבר מתגעגעת למקום, או לילדים שלך בלבד?

• כן. אני מתגעגעת. – אמרה וספק בקולה.

אומר לך את האמת, בתחילה היה קשה. קשה מאוד.

הייתי לבדי.

כולם אמרו לי “שלום” וחייכו לי. כל החברים.

אבל הייתי לבדי. הדלת שלי לא נפתחה.

ו – את מכירה את גוטה, העולה החדשה? מה לא עשתה בשביל להשחיר עלי את חיי?

היא סיפרה לי שפה, במשק, ינצלו אותי בעבודה קשה,

מכיוון שיש לי ילדים ואין לי בעל…

הזהירה אותי שלא אדבר עם הוותיקים,

כי כל מה שהם שומעים הם מוסרים במזכירות ומדברים באסיפות…

שאשמור על זכויותי. שאקח כל מה שמחלקים…

אני, שיש לי ארגים מלאים כל־טוב!

אבל עבר זמן, היכרתי גם חברים אחרים, חדשים וותיקים.

התחילו נכנסים אצלי ונכנסתי אצלם.

ראיתי שיש כאן אנשים טובים ואנשים רעים, כמו בכל מקום.

אבל החיים טובים. החוקים שלכם טובים.

לילדים שלי טוב כאן מאוד.

הם שמחים. הם לא כל־כך מרגישים שהם יתומים…

אבל לא מזמן, היה לי לילה אחד קשה… אבל גם זה עבר.

כן. עכשיו היגענו.

• את מתכוונת לחג־העצמאות?

• איך ידעת?

• ראיתי. שמעתי.

ליל חג־העצמאות גאה בנהרה, בשמחה ושירה.

על הדשאים שמסביב לחדר־האוכל נקשרו שרשרות של אורות.

הוצבו דוכני משחקים, משקאות צוננים וממתקים.

מנגינות עליזות נשמעו, נועם וחג.

הכול צהלו. גם הם, רוזה ושני ילדיה היו עליזים,

שיחקו והתרוצצו בקהל. פגשתי בהם.

לאחר־מכן, נתכנסנו לאולם ופצחנו בשירה אדירה ונתקשרנו ברונדו גואה בעצמה.

מי לא שר ומי לא רקד? ילדים עם הורים, נערים עם קשישים,

עולים עם ותיקים, וגם רוזה.

נתקלתי בה בתום גל ההורה.

בשעת־חצות, נתקבץ צוות מזומן לשירה.

שרו שירי “היו זמנים”, מאז “העלייה הראשונה” ועד היום הזה.

שרו בליצנות את “שאו ציונה נס ודגל” ואת “פעם אחת, בחור יצא”.

הקהל היה שותף לצוות, במצהלות צחוק ושיר, ברקיעת רגליים ובמחיאת כפיים.

לפתע, במעבר חד ומדהים, קמה רוזה ופתחה בשיר ביידיש. השתררה דומייה.

קולה היה נעים. זמרתה מסולסלת.

היא שרה במתח וגלשה מדי־פעם לזיוף־מה.

דרך שירתה היה מסולסל, גלותי. הלחן – מלא יגון.

המלים סיפרו על ילד יהודי שאבד לאמו־הורתו, בדרך לכבשנים.

מי שחש ומי שהבין ומי ש –

האולם, המלא אדם, קפא. כאמור ליד הכותל הדרומי ישב הנוער.

לאו דווקא ילדי בית־הספר… אבל בנים.

מהם אבות לילדים. הדור השני שלנו.

ישבו שם אביה ותמרה ועמוס ורזי וכל השאר.

ופתאום – התחיל להידרדר הצחוק. תחילה בלחש.

הינה, הינה, ידבק בילדים בצעירים. יאחז בכול, כמגיפה…

קפאתי על מקומי. על־ידי עמדה רעיה. נערה.

היא חייכה בעווית של טרם־בכי. רציתי לעזור לה. ולי.

אמרתי לה: – רוזה טעתה בבחירת השיר: כאן שרו “בצחוק” והיא שרה “על אמת”…

האשה השרה, רוזה, החווירה ונתקפלה, מלה אחת קפאה על שפתיה. כמו נשברה.

רוזה ברחה החוצה.

מה קרה באולם, לאחר־מכן, לא אדע.

יצאתי מייד אחריה.

כדרך שמנסים להרחיק דברים מעיקים, שיפה להם שכחה,

ניסיתי להדחיק את הפרשה ההיא מליבי, עד שישבתי, עכשיו, לצידה.

לא. עד שראיתיה בראש התור והיא כולה אביב.

• את יודעת – אמרה רוזה – כשהילדים צחקו ממני אז,

ברחתי החוצה, בכיתי כל הלילה ואמרתי לעצמי: –

• גם פה הם אנטישמים!

אין הבדל. גם הם לא רוצים לשמוע על יהודים!

מה חסר להם? מה אתם יודעים? – כללה גם אותי.

• מה אתם יודעים – חזרה ואמרה –

אתם אומרים שהיהודים והישראלים הם עם אחד?

לא, זאת לא אמת – – לא העליתי על הדעת, שכך תנקוב האמת בתודעתה.

שתדע לבטא כך את הדבר שאירע בחג־העצמאות!

– את יודעת – המשיכה רוזה – באותו לילה, החלטתי להפסיק ללמוד עברית.

למה לי עברית? וכי אינני מדברת די שפות?

למה לי להבין אתכם? האם אתם מבינים אותנו?

הדרך היגיעה לקיצה. היגענו הביתה. הביתה?

רוזה הרגישה במועקה שלי ורצתה לחלץ אותי ממנה. היא אמרה:

• נכון. ראיתי שהחברים הוותיקים לא צחקו ממני.

רק הנוער צחק, הדור השני.

אבל אתם הלא ההורים של הנוער הזה!

והשתתקה.

פעם ישבתי רפויה ומנמנמת על ספסל ירוק כהה, מרופד,

ברכבת העושה דרכה ירושלימה.

נלחמתי נואשות בצמד מלים מטריד שנתעקש לטרטר באוזני עם שיקשוק הגלגלים:

משלא הצליחה מלחמתי – נכנעתי, והסכנתי אליהן,

עד שנדבקו עפעפי:

“צלצלי־שמע… צלצלי־שמע… צלצלי…”

משנבלמה הרכבת והחריקה, קמו כמה מן הנוסעים

וירדו לתוך הדלף הטורדני, שלא פסק כל אותו היום.

נוסעים אחרים נכנסו ותפסו מקומותיהם,

לאחר שהתנערו מן המים שזרמו מבגדיהם בסילונים עבים.

על־ידי התיישב גבר צנום ושחרחר, והתנומה, גם היא חלפה מעפעפי.

נכנסתי עם שכני לספסל בשיחה.

לאחר דברי שיגרה על הגשם, שאם כי טורד, הוא, חביב ורצוי,

שאלתי אותו למקום מגוריו ולפרנסתו.

מייד הקדים תשובותיו לשאלותי הבאות ואמר לי מה ששיערתי,

שהוא ערבי. תושב רמלה

ועובד באחד הקיבוצים בסביבה, כפועל חקלאי, בענף גידול בעלי־חיים.

אמר שחברי הקיבוץ ביקשוהו לבל ינקוב בשם ישובם, כשיהיה נשאל.

לא הפצרתי בו, אף כי חשקתי לעשות כן.

הוא לא שאל אותי מאומה. למה לא שאל?

אפשר משום שאשה אני. אפשר, בשל תיק הניירות שנח לצידי, וחשש,

שמא אני מן הרָשוּת…

פתחתי לו אני, וסיפרתי שמן העמק אני, וקראתי בשם ישובי.

ראיתי שהאפירו פניו.

• יודעת את זרעין? את מן־זמן בעמק?

• כן, כבר מזמן. עשרות שנים. והוספתי ואמרתי עוד:

• בזרעין הייתי הרבה פעמים לפני וגם אחרי.

• ועוד יש שם אבן־על־אבן מן הבתים?

ועוד צומחים שם עצים מן הבוסתנים שלנו?

לא השבתי לו. גם לא הבטתי בפניו.

• הייתי ילד קטן בזמן ההוא של המלחמה – אמר.

• אני ואבי היינו חברים טובים של היהודים.

לא רצינו להילחם איתם, ואמרנו לשבאב שהיו בכפר שלנו,

שאנחנו יוצאים להרים. ובאמת, הלכנו להסתתר בבית יהודים.

נשארנו במדינת ישראל.

הרמתי אליו עיני בשאלה.

כמנחש מראש, ואמר:

• לא. לא הלכתי מאז לראות את זרעין אף פעם. אני פוחד…

עזבתי את מחוז הזכרונות הכואבים ושאלתי אותו,

אם הוא נשוי ואם יש לו ילדים.

סיפר שיש לו אשה, שומרונית משכם, והם חיים ברמלה.

ארבעה ילדים יש לו, בתוכם בת אחת.

הם מוסלמים, כן.

הגדולים שבהם לומדים בבית־ספר יהודי, והם מדברים עברית ומתלבשים כיהודים.

אמר שהוא מרוצה מעבודתו, בקיבוץ, מרוצה מדירתו, אלא שפניו דיברו לשון אחרת.

• יש לכם חברים ברמלה, או משפחה?

• יש ערבים ברמלה, ויש גם שומרונים בחולון, אבל לנו אין חברים,

ערבים לא מתחתנים עם שומרונים.

אנחנו לבד. רק אנחנו. כמו אבנים – הוסיף – לא טוב לערבים במדינת־ישראל.

באמת, יש לנו פרנסה, יש לנו מים וחשמל, ורדיו, ויש בית־ספר והכול, אבל לא טוב…

• לילדיך כבר יהיה טוב יותר – ניחמתיו – אני חושבת כך –

מסתייגת מדברי עצמי.

הערבי השיב לי מבט בעיניים בלתי מאמינות,

כנועות, עיניים גלותיות.

והרכבת הוסיפה וטיפסה בהרי ירושלים.

(מתוך פנקס)

פרקי היומן הבאים, נרשמו סמוך לשעת התרחשותם של הדברים, ב־1956, בהתרשמות בלתי אמצעית מפגישה עם עולים ב“שחרייה”, תחנת־חיים ראשונה לעולי צפון־אפריקה, שהקים והדריך הקיבוץ־המאוחד. שימשתי שם כמורה וזכיתי לבוא במגע עם עולם חדש, זר ומעניין, למדתי שם פרק קצר, אך עמוק בידע עמי.

* * *

“שחרייה” של יום

דומה לכוורת. אין בה מאפרוריותה של מעברה. צריפיה צובעו בתכול וירקרק, צבעים הבאים לרמז על רצונם של הקולטים שחייהם של שוכני צריפים אלה יהיו עליזים וטובים יותר, מחייהם של יושבי המעברות.

בצידו המזרחי של המחנה מתנוססת סככת־פחים רחבת ממדים – מכון לתיקון מכונות חקלאיות המרוכזות שם, ועוד צבעיהן חדשים. מה למכונות חקלאיות ולמעברה? כאן מוקם משק חקלאי בהנהלת חברים מגוייסים מהקיבוץ. חלק מן העולים ימצא במשק זה עבודה לפרנסתו. “שחרייה” צצה בחבל לכיש הרחב. בימי אדר של שנה זו, שגשמיה מאוחרים, הארץ סביב עדיין ירוקה לכל מלוא העין. ביום אין “שחרייה” בודדת: מכוניות רבות חולפות על פניה בכביש, בואכה בית־גוברין, מדרום־מערב מוקמת קריית־גת: ממערב־תל גת־הקדומה, צופן אגדות. ודומה: אגדה מול אגדה.

* * *

“ערימת ילדים”

מכל הגילים לבושי שעטנז בגדים שנשלחו על־ידי הסוכנות מרוקו־הקיבוץ, ועיניים עירניות כהות־נוצצות – זה המראה שניגלה לפני, כשפתחתי את דלת הצריף. היה זה “חדר הלימודים” בו העסיקה חברתי יונה, למעלה משתי עשרות ילדים, מבני שלוש ועד בני שש־עשרה.

באנקת רווחה יצאה מבין הילדים, לברכני לשלום. סוף סוף אפשר יהיה לחלק את העול! הילדים ישבו על מחצלות מרופטות ונברו בגלי הצעצועים שהובאו לכאן מישובי הקיבוץ. בצריף עמדה המולה טובה וחפשית, נשמעו צלילי שירים עבריים. את ההיכרות הראשונה עם הארץ כבר עשו: “טעמו” חגיגת־פורים עליזה, שהידהדה עתה מקרבם בשיר ובסיפור: טעמו גשם וקור ורוח נושבת בפרצי־חלון: זרעו גינה וקטפו פרחי־בר, ואף ליקטו פרחים שגדלו, בגינתם שלהם.

קבוצת הילדים הגדולים שקיבלתי, כבר לא נראתה נכרייה.

הצטערתי שאיחרתי את ה“בראשית”…

* * *

הילדים סירבו

לבוא לכיתה. הם דבקו ביונה, חיבקו ובכו: אינם רוצים מורה חדשה!

נכנסתי לבדי לכיתה השוממת, מדי פעם הציצו פנימה פני ילד או ילדה, ומיד נרתעו.

עשיתי סדרים, מיינתי חומרים. על השולחן הכנתי ניירות צבעוניים, זוגות מספריים, דבק, אותיות־דוגמא. יצאתי החוצה וביקשתי משתי בנות “עזרה לרגע”. נענו בחשדנות גדולה, “עזרו” לי כה וכה, כעבור מחצית השעה הגיעו כל שנים־עשר הילדים הגדולים ונשטפו בבולמוס של הכנת כרזות לחג־הפסח הקרב. אות לאות ו“פסח חג־המצות”, “פסח חג האביב” כבר מתנוססים צבעוניים על הקירות החשופים. עובדים במרץ הלשונות משורבבות מן הפה, השרוולים מופשלים, זה גוזר וזו מדביקה וכולם שרים שירי־פורים.

כבר יש משהו של קשר, שוב אין המבטים נרתעים. פה ושם מפטפטים בעברית, ב“צרפתית”, בערבית, וכבר יודעים שמי ושם קיבוצי, רבה השמחה על שיונה ואניף חברות משק אחד. ערכי עלה ביניהם בבית־אחת.

בסופו של יום נשזרו החוטים הראשונים, לחדר שוותה צורת כיתה. לכל ילד חולקו מחברות וספרים, קבענו מקומות ישיבה, התחלתי לקשר פנים בשמות. היבואו מחר בבוקר לכיתה?

*

ארץ זבת חלב ודבש

חברתי יונה סיפרה לי את הסיפור הבא: אחד השירים הראשונים שלימדה לילדים העולים, היה “ארץ זבת חלב ודבש” (גם היום זהו השיר, המושר ביותר ברחובות “שחרייה”). פעם אחת ניגש אליה ילד, מן הקטנים ושאל: – מורה, למה שרים, “זבת חלב ודבש” – איפה חלב ואיפה דבש?

ענתה יונה: – בקיבוץ! שם יש חלב ויש דבש (ב“שחרייה” אין חלב. לתינוקות מכינים חלב מאבקה, ודבש – ודאי שאינו בנמצא).

* * *

אין ביצים בצרכנייה

זה שבועיים ימים, אין חלב, אין בשר ואין גם ירקות. מה בעצם, אוכלים כאן האנשים?

(אנו, אנשי־הצוות, מקבלים ביצים בשפע – קונים אותן מבית־גוברין השכנה. העולים קונים בצרכנייה המקומית). היום נסעתי לבית־גוברין וקניתי 100 ביצים, כשנעצר הטנדר, בו נסעתי, בקירבת חדר־האוכל של הצוות, עמדה שם קבוצת נשים וילדות. כשירדתי מן המכונית ובידי מסגרת הקרטון עמוס־הביצים. פרצה ילדה (מזל, בת האלמנה) בקריאה שוקקת: – ביצים, ביצים!" אחת הנשים השקיטה אותה בגערה, אבל הילדה החלה לשיר “ארץ זבת חלב ודבש”…

(בכוונה? במקרה? או כדי לטשטש את השמחה למראה הביצים?)

* * *

אור בודד בחשכת הלילה

בחלונות כבים האורות כבר בתחילתו של לילה. דלים החיים ב“שחרייה” והאנשים ממהרים להימלט לשינה ולאשליית־החלומות, מאוחר יותר כבים האורות בחלונות משכנותיהם של חברי צוות שליחי הקיבוץ. מתי כבה האור במזכירות, בה יושב ראובן לוין, רכון על ניירותיו, משעה 5 לפנות בוקר? – זאת יודעים השומרים בלבד!

בטרם בוקר הוא מוסר לעשרות העולים ידע על מקומות העבודה שלהם. פעולה זו מלוּוָה לרוב בדברי ויכוח ורוגז אין־קץ. ראובן משיב לכל אחד באורך רוח, בסבלנות. משיצאו כולם לעבודתם, יוצא ראובן לסיבוב ה“שחרייה”: יש להשקות שתילים, להרים צינור מתגולל, לתת עצה אישית בצריפי־העולים. בשעה 10 לפני הצהרים, נאספות הנשים עם תינוקותיהן – להאכילם דיסה. הרי זו השעה הכשרה ל“שעה עברית”, שעת הוראה. כעשרים נשים יושבות סביב והתינוקות רוחשים בין זרועותיהן או לרגליהן, על הריצפה, ראובן מורה, מדבר, מסביר. וציבור הנשים הקולני והעליז לומד שעוריו בקלות: הן חוזרות על הנאמר להן, צוחקות ונהנות שכבר יודעות להגיד: “התינוק שלי אוכל דיסה” וכדומה, מענייני השעה. כל מי שהציץ וראה פינה מופלאה זו, יוצא נפעם.

בשעות הצהריים רכון ראובן בחדר המזכירות על חשבונות, מכתבים. בשעה שלוש מתחילים חוזרים הגברים מן העבודה. בדרך כלל צועדים הם ישר למזכירות: שם ימצאו אוזן קשבת לטענות וקובלנות, לסיפורי־יסורים ולהישגים.

כך נמשך יומו עד לשעת בין־הערביים, שבה יש לחזור ולסדר את העבודה ליום המחרת, לחלק את הדואר, ושוב לרכון מעל לפנקסי־חשבונות עד אחר חצות… וכך חוזר חלילה.

* * *

מדורה

יצאנו עם הילדים להדליק מדורה בשיפולי גבעת בית־הספר.

השקיעה הייתה לוהטת. חיכינו ש“תצטנן” וכיוונו את ההדלקה לחשיכה. הילדים נשאו את העצים למדורה בהתלהבות עצומה. זו להם חוויית־בראשית: מעולם לא הדליקו מדורות.

מרים, הנערה מגבעת־ברנר, ניצחה על המלאכה. השבבים נערכו בסדר מחנאי והוצתו, הילדים שאגו בהתלהבות, רקדו קיפצו. לא הקפדנו ולא שמרנו על כל מסגרת.

קראתי לכמה בנות, מהגדולות, שתשבנה אתי והתחלתי שרה להם, “אש, אש, מדורה”.

כשקלטו הילדים שכאן לומדים שיר חדש, מיהרו וישבו במעגל שלם, מסביב למדורה המתלקחת, למדו את השיר בקלות מפליאה, כאילו נלחש להם הלחן מן הלהבה.

מ. הטמינה ברמץ שמתחת לאש, תפוחי־אדמה הילדים צעקו שהם ישרפן! שתפוחי־אדמה מבשלים במים, מטגנים בשמן, אבל באש?! –

מ. הרגיעה אותם בחיוך: – “יהיה בסדר”.

פתאום הגיח אל המעגל גבר מגודל וישב בקרבתי, הקשיב לשירתנו והשתאה. כשנפגשו מבטינו, שאל בעברית רצוצה: – אתם עובדים בשביל אש? אתם לא יהודים? צחקתי ועניתי: – אנחנו יהודים טובים מאוד, מאוד! לא עובדים בשביל אש רק שמחים על־יד האש, בשביל הילדים.

לא שוכנע, הוסיף וישב. ראה כיצד הוציאה מ. את תפוחי־האדמה מן הרמץ כיצד נחטפו אלה ונאכלו, ואיך צמח לפתע מעגל רוקד, סביב לשרידי המדורה, על פני גושי עפר ואבנים. כנראה שנתרשם. לבסוף התקרב אלי ואמר: – טוב, טוב מאוד!

היה זה אביהם של יצחק וניסים אלבז.

* * *

ביקורת המקרא

י. סיפרה לי שבימים הראשונים, נאלצה לרכז את על הילדים בחדר אחד וכולם התגודדו על הריצפה, באין רהיטים – והנה הגיעו המתנות מישובי הקיבוץ. השמחה היתה עצומה: משחקים צעצועים וספרים לרוב!

ביום השלישי או הרביעי, כבר הכירו הילדים את רוב החפצים והיו מצביעים, או אומרים בצרפתית את מבוקשם. פעם ראתה י. ילדה אחת, כבת תשע, מחפשת ומחטטת בעסקנות רבה בין הצעצועים הציעה לה י. את עזרתה. ענתה הילדה שהיא מבקשת ספר תמונות “שבו הורגים הרבה”. חיפשה י. והציגה לפני הילדה “10 כושים”, “כיפה אדומה”, סיפורי קרל מאי. – לא. לא לאלה היא מתכוונת. לבסוף, נטלה י. במיקרה, את ספר “התנ”ך בתמונות". מייד חטפה הילדה אותו ואמרה: – “זהו הספר!”.

* * *

מוות על הדף

כשנכנסתי לצריף הערום והקר, ראיתי אשה רכונה על מיטת ברזל צרה והיא ממלמלת: – “מה תחפיש… מה תחפיש”… חזור וחזור, עוד ועודף בקול נמוך, לוחש, מתחנן, מפנק, אגב ליטוף מצחו של בעלה, השוכב נטול־הכרה, שטוף זיעה וחיוורון־קלף לפניו.

רק היום, אחר הצהריים, הגיעו מחיפה, מן הנמל הנמל. הם באו באונייה “ירושלים” ממרוקו, דרך צרפת. השגחתי בשניהם עוד בחדר־האוכל. שם הקבלנו את פני העולים, בקפה־בחלב, לחמניות טריות, תפוזים ובננות. האיש היה גבה־קומה, יפה־פנים ועיניו נוגות ומבוהלות. והיא, אשתו – בחודשים המאוחרים של הריונה. שניהם נדחקו לפינה. היא לא נפרדה לרגע מתינוקת נאה, כבת שנתיים, לידם נדחקה נערה, כבת שתים־עשרה, ששלחה עיניים חשדניות וסירבה לנגוע בכל הטוב שהשפענו עליהם. המשפחה הייתה מן האחרונות שהובלנו למשכנותיהן־צריפיהן.

בעוסקי בהגשת הכיבוד, יכולתי לבחון פניהם והתנהגותם מקרוב. כשהלכו, נתנה האשה לבעלה להחזיק את התינוקת, וזו פרצה ביללת־אימים. האם נטלה את שתי המזוודות בידיה.

לא ראיתי בכך שום מוזר וחשבתי בלבי, בנוסחה המקובלת עלי: מנטליות כזאת: היא בהמת־המשא־והלידה…

בערב, כשישבנו בשיחת הצוות, נכנסה אותה אשה לצריף־האכילה. מייד הכרתיה. דיברה בהתרגשות, בצרפתית: – “איפה החובשת? בעלי איבד את שכלו ורועד מאד”.

החובשת, פנינה, רצה מייד עם האשה. במהרה חזרה וסיפרה שעוד בביקורת הערב בצריפים, שנערכה יחד עם אם המחנה, רבקה מיגור, השגיחה באיש שהוא חיוור מאוד, אך אוכל חביתה בנקניק!

נתנה לו גלולת־הרגעה, כי סברה שאדם האוכל בתיאבון, וודאי שאיננו חולה אנוש.

עכשיו, אמרה, מצבו קשה. חיוור, חסר־הכרה, מותקף בכל רבע־שעה בהתקפת־כאבים המקפיצה אותו במיטתו. בין התקפה להתקפה – נוחר, נאנח, מזיל ריר. אשתו נראית כרגילה וּותיקה בטיפול בו. היא מנגבת את מצחו ופיו, מכסה אותו היטב בשמיכות ובבגדים, מושכת על עיניו מין מטלית, כנראה, כדי להצל על עיניו.

פנינה, סברה שיש להעבירו מייד לבית־חולים, אם כי נראה לה שהאיש אבוד.

שקלנו כולנו את העניין הכבד. (הימים ימי התקפת הפדאיונים בכל גיזרת־לכיש. עוצר חמור בדרכים למן השעה 5.30 אחה"צ. התפוצצויות ויריות וחושך צלמוות).

שלחנו אחד מחברינו לכביש שיצפה ליד שער “שחרייה” למכונית־צבאית חולפת, כדי לעכבה ולהעביר בה את החולה לבית־החולים “קפלן”.

פ. קראה לי, כדי לבחון את המצב מקרוב. נכנסתי לצריף הדל. בחדר הגדול נערמו מיטות, מזרנים וצרורות לרוב. בקיטון הקטן פנימה, עמדו שתי מיטות צרות, צמודות. במיטה האחת ישנו שתי הילדות ובשנייה, החולה. והאשה רכונה עליו וממלמלת: – מה תחפיש, מה תחפיש… (אל תבכה). ועיני האשה רכות, אובדות, אוהבות.

היבטתי בעיניה של פ. ואמרתי לה, שלדעתי אין טעם לסכן חייהם של ארבעה אנשים בליל־זוועות זה, בעבור האחד, שמצבו אבוד.

החלטנו לשמור ליד מיטתו, בחילופין. נשארתי למשמרת הראשונה. פ. הלכה לנוח ואולי אף להירדם מעט. ישבתי על שרפרף ליד האשה הרכונה על המיטה, כשבטנה הבולטת נשענת על ברכיה ורגליה מקופלות בישיבה מזרחית.

נשימותיו של החולה נעשו תכופות. החיוורון בפנים פשה והעמיק. שפע זיעה בסילונים. ופתאום החל זועק ומרתיע תחתיו. תפשתי במתניו והידקתי אותן כלפי מטה, בכל כוחי. גופו היה מתוח ונוקשה, כאילו היה עשוי עצמות בלבד. כעבור שניות אחדות נרגע, להרף־עין פתח את עיניו וכאילו האזין לאשר מילמלה אשתו, בערבית. מלותיה נשמעו רכות ואמהיות לאין שיעור. הילדה הגדולה הזדקרה מתחת לשמיכתה והאם מיהרה וכיסתה אותה מעל ראשה, בגערה.

על החלון החשוף זירז, גשם דק. הגינרטור טירטר באלמון. ברגעי ההפוגה והמנוחה האלה נכנסה האשה עמי בשיחה. ליטפתי את כתפיה. הגשתי לשפתיה לימון חצוי. דיברה אלי צרפתית בלולה בערבית. שאלה, אם אין צורך לנעול את הדלת. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאין כאן גנבים… מפעם לפעם נשמעו ממרחקים רעמי התפוצצויות.

מה היא חושבת על דברַי? כיצד היא מאמינה, שאמנן אין כאן גנבים? ומי הם היורים עכשיו שם?… שאלתי אותה, אם זו הפעם הראשונה שבעלה חולה כל־כך. אמרה שמדי חדשיים־שלושה היה לו “משבר” (כך, בדיוק, אמרה בצרפתית), אבל לא איבד את ה“שכל”, כמו עכשיו. הוסיפה ואמרה שבעלה לא סיפר לה על מחלתו לפני נישואיהם. הוא סנדלר. נשא אותה גרושה מבעלה הראשון. הילדה המגודלת, לא בתו היא, רק בתה.

אותה שעה, תוך כדי שיחתנו, פרצה הקטנה בצווחה. האשה זינקה ממקומה ודילגה בקלות, עלתה על המיטה הסמוכה, חטפה את הקטנה מתחת לשמיכות. הפשילה את בגדיה והחזיקה אותה מעל הריצפה, כדי שתעשה צרכיה. לאחר מעשה, הטמינה את הילדה שוב מתחת לשמיכות, ואת כל המעשה עשתה במעשיות וזריזות ובלי שמץ של רוך. דומה שאת כל הרוך שמרה בליל־אימים זה רק לו. שקלתי רגע בפני עצמי: האם להסביר לה שאין עושים צרכים קטנים על הרצפה דווקא?

אבל גמרתי בדעתי לדחות את החינוך לנקיון, לאחר־זמן…)

בינתיים, שוב הטריפו נשימותיו של החולה. דפקו הוחש ואנחותיו גברו. הצצתי בשעון, הפעם נמשכה ההפוגה שבין ההתקפות כתריסר דקות בלבד. ושוב פרץ הגעש הנורא הזה של העצמות הנוקשות. חזרתי ולחצתי את גופו של החולה אל המיטה והזיעה מלחלחת את כפות ידי, מבעד לערימת השמיכות והבגדים.

איזו חשיכה! אילו בקע איזה אור, איזה קול, איזה עוזר!

הפעם הייתה זו הילדה הגדולה שפרצה בצריחה. שלחה בכל סביבותיה עיניים נדהמות. ביד אחת החלקתי שערותיה וכיסיתיה ובשנייה הידקתי את מתני החולה. שוב לא פיקפקתי: נחרת האיש – נחרת־גוסס. האשה הפליטה מדי פעם בערבית, “פלשתין, ישראל”, רגע אחד בפני עצמי הרהרתי: ההיה זה נכון לדבר על לבו של שכיב־מרע זה, שיעקור מהרגליו וקינו, ויטלטל עצמו באונייה, במשאית? האם לא קיצרנו על־ידי כל חייו בשנים, בחודשים, ולו גם בימים מספר?

* * *

נחרדתי מהרהורי: עד כמה אותן נוסחאות השגורות ומקובלות עלינו נמצאות, לפעמים קישחות ותפלות!

התקפות החולה חזרו ובאו בדחיפות של תשע ושמונה דקות. ראיתי שהאשה נשברת תחתיה. ביקשתי לשכנעה שתשכב מעט לנוח בחדר הסמוך. מיהרה לנעוץ מבטה בחולה ואמרה: “לא, לא אזוז מכאן”. הבנתי לה… כך חלפו ארבע שעות־זוועה. ההפוגות קטנות וההתקפים גוברים. שעה קצרה אחרי חצות, בא התקף עז ונורא: כל עצמותיו של החולה נקשו זו אל זו. שתי הילדות בכו ברמה ופתאום נשתתקו: אימת־המוות גברה על בכיין. עיניהן קרועות ולבנות…

הקצף מפי החולה התנחשל וכיסה את פניו… פתאום נרגע. פסק לנשום. אנקה – וקיפאון.

עכשיו התחלתי אני לרעוד בכל גופי. ידעתי בוודאות שהאיש מת. נגעתי ברגליו – חמימותן עוד לא פגה.

האשה הביטה בעיני ושאלה בערבית – “מת?” אמרתי לה: איני יודעת, רק הרופא יודע זאת… אבל רע, רע מאד… החלקתי על ידה ואמרתי לה, שתעבור לחדר הסמוך.

הבינה תשובתי. עצמה את עפעפי עיניו־של בעלה ששוב לא תבטנה בה לעולם. כיסתה פניו בשמיכה השחורה. חטפה ביללה כבושה, בשתי ידיה את שתי הילדות וגררה אותן מן החדר.

ביקשתי שמישהו יהיה עמי כאן, רצתי רועדת לקרוא לפ. ול.ר. שידאג למניין.

בחוץ הייתה עלטה. גיששתי בחלקלקות שבין הצריפים. קראתי לפ. וחזרנו יחד אל הצריף.

האשה הדליקה, בינתיים, פתיל בצלוחית של שמן. שאלה אותנו שוב, אם מת האיש. הילדות יללו האשה ישבה על הרצפה ורק מרטה שערותיה.

היגיע “ויזמן” הזקן ועוד כמה גברים. ישבו ומלמלו מי־יודע־מה, אולי תהילים. בבוקר בקעו היללות בכל “שחרייה”.

* * *

אברהם חדד

היה מתאגרף בקזבלן. פניו מצולקות וממועכות, עם זאת נעימות, וגם עיניו נעימות. לאחר יום אימונים, בשעות הערב, באה לבית־הספר קבוצת מבוגרים ללמוד עברית. הסידור הזה שייך ל“תקן”: האנשים מקבלים “משכורת” בשביל יום אימונים ולימוד־עברית. אברהם חדד אמר לי, שמימיו לא “החזיק” עיפרון בידיו, ואינו יודע לקרוא בשום שפה. שאלתיו, אם הוא רוצה ללמוד לדבר בלבד, או גם לקרוא ולכתוב. אמר: “אני רוצה הכל”. נתתי לו, כמו לאחרים, מחברת ועפרון. כפפתי אצבעותיו, כדי שיאחזו בעפרון הנוצץ בחידושו, החזקתי בידו וכתבתי, יחד עימו, את שמו: “אברהם חדד”, חד וחלק! האיש קרן כולו וכל האחרים סביב גיחכו בהנאה. שאל פעם ופעמיים: – “באמת, מה כתוב כאן אברהם חדד?” והראה לשכנו את הכתוב, וכאשר גם השכן אישר את העובדה – פרץ בצחוק רם. עכשיו אמרתי לו להעתיק שמו במחברת, פעמים רבות ונפניתי לאחרים.

נאנק, תוך כדי מאמץ הכתיבה, לעס לשונו, היסב כובעו מדי פעם לכיוון אחר, וכתב והזיע, בלי־הפוגה. בסופו של השיעור, ניגשתי לראות פרי עמלו. מצאתי את השם כתוב באותיות גדולות, די־נאות, עשרות פעמים, אלא… נשתרבב שיבוש: ה“ב” שבאברהם נהפכה ל“ד”. הצבעתי על השיבוש והראיתי לו היכן שובשה המלה בפעם הראשונה ומייד הוספתי שבח והלל ליפי הכתב.

אברהם התעוות כולו. חטף את המחברת, מעך אותה וכידר אותה לכדור מהודק היטב, שזרקו בחימה ממנו והלאה. בעמל רב הרגעתי אותו. השכן תירגם דברי לערבית, אבל לשוא: הוא לא נירגע וטפח על מצחו וקרא (בעברית) – “אני חמור, אני חמור” – שאלתי, האם לא ילמד יותר עימנו, כי זרק את המחברת?! נדהם מן השאלה ואמר: – “כן, אני ללמוד!” – וביקש נייר חדש.

הפעם נתתי לו רק גליון (ולא מחברת!) כתבתי שוב את שמו באותיות הדורות. למחרת הביא לי דף שלם ובו כתוב שמו מאות פעמים, פנים ואחור. קראתיו אל הלוח ואמרתי לו שיכתוב שמו בעיניים עצומות. שמח כילד להצעתי הילדותית. עצם עיניו, וליתר ביטחון בידו השמאלית ומידו הימנית נתמלטו בזו אחר זו אותיות מאירות־עיניים: אברהם חדד.

* * *

“שחריה” שרה עברית

מין שעון־שירה לנו: בבוקר השכם שרים היוצאים לעבודה. הם שרים עד שבא הטנדר להסיעם למשתלה: משבא הטנדר הם עולים ונוסעים בשירה.

אחר־כך מתחילים לשיר הילדים, משש־וחצי בבוקר הם מתגודדים על־יד הכיתות, ומחכים לנו, למורות – ושרים. ושוב שרים בתוך בית־הספר, בשעורים ובהפסקות, אחה“צ שרים במועדון בית־הספר. בשעה שלוש מתחילים לחזור האנשים מהעבודה, חוזרים ושרים. ספק אם יש עוד ישוב־עולים בכל הארץ ש”וותיקיו" נמצאים שלושה חודשים בארץ – השר ורוקד כבר עברית!

* * *

מלכה ב.

כבת שישים, בשרנית, שערותיה שחורות־כחלחלות, קלועות בשתי מקלעות עבות, המקיפות לראשה. בעלת פימה, מבטה שלוו. לרוב היא יושבת, כששדה האחד תחוב בשמלתה והשני, שחום, ענקי ופיטמתו בפי ילדתה. זו כורעת על ברכי אמה. כבת שנתיים היא הקטנטנה ולה שתיים צמות שתיים קלועות בסרט. היא יונקת ותוך כדי יניקה היא מעסה את “כדה”. מדי פעם היא פולטת משהו, סוקרת סביבתה בעניין – ושבה אל חלב אמה…

* * *

משפחת ו. היא נפלאה

באה ממרוקו הספרדית: שלושה בנים, שתי בנות וזוג הורים מטופחים וצעירים למדי. כולם בעלי פנים יפות, שחומות, נאי גוף וקומה: שערותיהן של הבנות סדורות ב“בקבוקים” ותלבושתן כתלבושת בובות: הכל מעומלן, מגוהץ, מבריק (כיצד, כל זה מסתדר בצריף האחד?)

בכיתתי אחד הבנים – מרדכי. ילד נבון־לב, כשאני מסבירה לו דבר, הוא מעמיק להתבונן בעיניו הכהות ואני חשה בהרהור המלווה את דברי. בן אחת־עשרה, בגדיו דלים, אך מבריקים בנקיונם. ממחטה לו בכיסו, בבואו לבית־הספר כמעט ולא ידע דבר, אף כי למד שם ב“חדר”, ודיבורו בשטף. קורא, מחשב להפליא. אוהב את לימודיו.

היום ניתח את פרח הצלף. היה נפלא לראותו בנצחונו, כשבדק ומצא בשלושה פרחים אותו מספר אבקנים. את ריח הפרח ידע להגדיר כ“מר־מתוק”. אחיו הגדולים עובדים במשתלה, או בשדה משק “שחרייה”. מעולם לא יסעו בטנדר, אלא איש על זוג אופניו הנוצצים והמטופחים. הבת נוסעת גם היא לשדה, לעבודה, על אופני־נערה. היא לבושה כנערה איטלקיה מן ה“אורז המר”, שזופה וחיננית. האב, אוהב אדמה, הלכה־למעשה. מסביב לצריפו – גינת־חן. מה לא תמצא שם? ארטישוק, פטרוזיליה, צנונית, בצלצלים ירוקים, שיח עגבניה ותירס מגביה, היכן מצא את כל אלה? מיהו שגילה לו סוד גידולם? כל השכנים נוהגים כבוד בגינה ואין נוגעים בה לרעה.

משפחה זו רוצה ללכת ל“עומר” המושב שבקירבת באר־שבע. – “האבא לא רוצה קיבוץ” – אומר לי מרדכי.

* * *

דורית (טרז), הילדה הטוניסאית

אשה־נחש, יפהפיה, בת 12. עינים שחורות, שפתיה דקיקות ומתעוותת מדי פעם, אם בבחילה, אם בלעג, אם בדברי־ארס. בקול רם היא מדברת רק בצרפתית. הלחישה־נחישה – בערבית בסיסית. על צפורני ידיה לכה אדומה, ובשערותיה – מרחישות כינים על ביציהן. שמלותיה – תחרים וקטיפה: אך מתוך קרע בשמלתה מציצים תחתונים תפורים מבד־מזרנים גס.

משנכבשה הכיתה לשיר, או לסיפור, מייד מעוותת דורית שפתותיה הדקיקות ומפריחה לחלל איזה משפט צרפתי. וכמעט תמיד מצליח אותו משפט לפורר את רגע־השיא של ההקשבה.

כצל של דורית – שתי בנות טוניסאיות אחרות: יהודית וחנה. גם הן נאות, נקיות ונעימות. בימים שדורית נעדרת מן הכיתה הן לומדות ומתעניינות. משהיא באה – הן מהוות שלושתן, מבצר נוכרי, שלשווא אטרח להבקיעו.

בערב פסח בנינו “תבון” מאבנים ובוץ, כדי לאפות עליו מצות. המלאכה היתה קשה למדי, אך הילדים נתפשו לה בהתלהבות. רק דורית ובנות־צלה עמדו מן הצד. לבסוף ניגשה דורית. נתתי לה מעדר ושאלתיה, אם היא רוצה לחפור. השיבה: – “כן” – וחפרה ומייד התחילה להלחיש בערבית “פ’יל פ’לישתין”… המלים הערביות שפלטה, משמעותן הייתה נהירה לי לחלוטין: בפ’לשתין הם יודעים רק להעביד עבודת־פרך! לקחתי מידה בכעס את הטוריה ואמרתי לה בעברית ברורה – והיא הבינה את דברי: – אם לא טובה פ’לשתין ולא טובה העבודה, לכי לך הביתה! פה ישראל ולא פ’לשתין! עוד מעט נאכל מצות. לכי!

הסתלקה והשתיים בעקבותיה. לאחר שעה כאשר דלקה כבר אש טובה בתבון ועל הפח המבהיק נאפו אף נחרכו, המצות הראשונות, שבו ובאו השלוש. התחילו להתעסק. במרץ, בקישוט העצים ו“רדיית” המצות. אכלו בתיאבון… הנחתי להן.

* * *

את מדלין

כיניתי היום בשם דליה, הסברתי לה ולילדים את תכנו של השם. מעניין לעניין, שוחחנו בפרשת שמות. שאלו אותי לשמות ילדי, ביקשתי אותם שיקראו לי בשמי ולא “מורה”.

ביקשתי מדליה שתהיה הראשונה שתקרא לי בשמי וממנה ילמדו השאר.

היא השיבה: “במרוקו, המורה הרביצה בסרגל על הצפורניים, כאשר קראו לה בשם שלה, במקום “הגברת מורה”. אולי גם תרביצי לנו, אם נקרא לך “מורה” ולא בשם שלך?”…

* * *

דוד יצא אתמול

לתור את שוק מגדל ולא להגיע ללימודים. הבוקר הגבתי על מעשהו וביקשתי ממנו לקרוא לאמו. אחרי שעה קצרה הגיעו האם ובנה. היא באה בבגדים פרומים, נרגזת. אמרה ששלחה אותו למגדל, לשוחט. וכי את מי תשלח אם לא את בנה?! אמרתי לה שמשעה שתים־עשרה, שעת סיום הלימודים, ועד הערב, אפשר לשחוט מאה תרנגולות… הוספתי ושאלתי, אם גם במרוקו הייתה שולחת את בניה בזמן הלימודים אל השוחט? ענתה מניה וביה:– “אילו הייתם מלמדים כמו במרוקו”!

* * *

חנה המבשלת במטבח הצוות

נפגשת עם עקרות־הבית (ואולי “עקרות־הצריף”…) בצרכניה, יום אחד, שמעה אשה מסיחה את צרותיה בפני ה“צרכן”: – אין מי שישחט לה תרנגולת. אין “חכם” בסביבה! ענה להאותו איש שיש ויש “חכם”, כאן ב“שחרייה”: החכם ראובן (חברנו). על כך השיבה האשה: – לא, ראובן הוא “חכם” גדול ואילו היא זקוקה רק ל“חכם” פשוט, שישחט לה תרנגולת…

* * *

באמת מה נחוץ עוד?

פסח, חג העצמאות, ל"ג בעומר, ה־1 במאי – צרורות של שירים, פתגמים, סיפורים, ערבוביה גמורה.

היום למדנו שיר מן המקראה – “איך לעשות זאת” – בו שואל, (כביכול) ילד את אמו, איך לעשות שכל ילד יראה בחלומו פרחים וציפורים ובגינתו כרוב וכרובית וכו' וכו'.

קראנו, והילדים הבינו. שאלתי תשובה לשאלה המוצגת. דליה ענתה: “שיהיה שלום”!

מרדכי אמר: – “שיגורו בכפר, במושב”.

שמואל השיב: – “שתהיה להם אמא חרוצה”.

יעקב קרא: – “שיהיה להם כסף”.

דוד גימגם: “שתהיה עבודה… לאבא שלהם”…

* * *

לאן נלך?

י. סיפרה לי שהראתה לילדי כיתתה (א' וב') את מפת הארץ, הראתה את כיווני הארצות השכנות וקראה בשמותיהן.

לאחר עיון הגיב אברהם: – “מה זה, במרוקו הערבים אמרו ליהודים שילכו לפלשתין, וכאן בפלשתין הם גם כן אומרים לנו ללכת? לאן נלך? לים?!”.

* * *

פרשיות חזיר

על כך מסרו להם כבר במרוקו. סיפר הרב, מפה לאוזן, לכל עולה לחוד: – “בישראל הם אוכלים חזיר, תזהרו מאוד!”. סמוך לחג העצמאות פתחנו את מטבח בית־הספר, לראשונה, הגשנו את ארוחת־עשר. ר. אם המחנה, אירגנה מטבח לתפארת. הכל נוצץ בחידושו ונקיונו ואביזר לא נעדר. הילדים נכנסו לכיתה בחרדת־קודש, ממש. הורגשה ציפיה חגיגית. חיכו להכרזת “בתיאבון”, כדי שיתחילו באכילה. לפתע הלחישה דורית (הטוניסאית), בצרפתית, שמתחת לגבינה שבה נמרחו פרוסות הלחם “יש חזיר”. ילדים מספר הושפעו מדבריה ולא נגעו בלחם, והסתפקו בשתיית הקקאו. רצתי, מייד, וקראתי לאמא של דורית, וסיפרתי לה על מעשה בתה. האם לא נדהמה, הצטדקה בחצי־פה. סירבתי להרשות לדורית להמשיך ללמוד בבית־הספר, עד שתבטיח שלא תסית יותר. כעבור ימים אחדים, עזבה המשפחה את “שחרייה”. אך הארס שהותירה – לא נעלם.

* * *

היום בעברי מחדרי לחדר־האוכל של הצוות, ראיתי קבוצת ילדים משחקת על מרפסת הצרכנייה. ניגשתי, קידמו פני בשמחה: – “שלום מורה! הביטי, יש לנו צרכנייה!” הם הכינו דוכני ארגזים ובתוכם כל מיני גבבה. שאלתי: – "מה אפשר לקנות בצרכנייה שלכם? מיד השיבו: “חזיר!”

אליהו חזר מבארי, שם נשתייך לחברת הנוער – משום שאמרו לו, שלא מזמן אכלו שם בשר־חזיר. הצטרף לכיתתי. בן שש־עשרה היה, והיווה “כיתה” לעצמו. לבוש ג’ינס וחולצה פרחונית, מתגנדר. הבוקר קרבתי אליו את אחיו הקטן – עלוב, ממורטט, שערותיו ארוגות ומזוהמות. שאלתי את אליהו מדוע לא ירחץ את אחיו, ילך אתו לספר? הרים כתפיו ואמר: – “לא איכפת לי עליו כלום!”.

בהפסקה הגדולה הבחין, לתדהמתו, כי הוא רשום כתורן בניקוי הכיתה. עד כה התחמק מתורנות. הפעם סירבתי להרשות לו להשתמט, הוא רב אתי וצעק: – “אני לא קטן ולא ילדה”. ואני אליו: – “אם אתה די קטן ודי ילדה בשביל ללמוד איתנו, אתה יכול גם לנקות כמו כולם, את הכיתה”, השיב “אם את מכריחה אותי – אני לא אלמד!” עניתי: אתה בן שש־עשרה אינך צריך ללמוד כאן, אלא בשעורי הערב. קיבלתי אותך בתנאי שתהיה ככולם. אינך רוצה – לך לשלום.

הילדים סיפרו לי “שהוא מכין אבק־שריפה”, כדי לפוצץ את הכיתה.

* * *

בית־הכנסת

נמצא בצריף ירקרק, ככל הצריפים. רוב היום הוא שומם. מן השעות השוממות הרבות של יושבי “שחרייה” בולטות לטובה השעות בהן עולות הרינה והתפילה מאותו צריף. דומה עליך, שהאנשים שנתכנסו שם שרויים בהוויה רוחנית אחרת מזו הרגילה. בכל יתר שעות היום יושבים הזקנים הללו – במרפסת הצרכנייה, מפצחים גרעינים ומדברים…

* * *

בשיחת הצוות עם העולים

מדברים בעניני עבודה. הקהל נאסף – בבגדי־שבת ובבגדי־בית.

שוקרון משמש להם לפה. גבר כבן כ“ד, בעל־בשר. יושב ערום־למחצה, מעשה בעל־בית. קולו נמוך ומשכנע. על ברכו רוכבת ילדה חיוורינית שרגליה עקומות: לבושה משי וסלסלה והיא מתגרדת, בלי הרף, בתלתליה המטופחים. לצידו של שוקרון יושבת נערה כבת י”ח, אשתו, כרסה בין שיניה. מלקקת לימון ומגלגלת בעיניה. לצידו השני יושב אביו, כבן שבעים ומעלה. שיבה בראשו ובזקנו. לבוש מכנסי־בד לבנים, כותונת לבנה, ומקטורן שחור, רב־מידות, על ברכו בנו, ילד כבן ארבע.

כאשר קם ראובן לדבר, משתררת דומיה של כבוד. הנושא “נתמצה” ומישהו דורש הלוואה למקררים. ראובן אומר: – “העם היהודי לא נותן לסוכנות כסף בשביל מקררים, כי אם בשביל גג ולחם”.

נשמע ריטון מסביב, עד ששוקרון הצעיר אומר, בעברית: – “בסדר, בסדר. מה לעשות סוכנות זה סוכנות!…”

* * *

נישואי תערובת

חזרתי ל“שחרייה” מהבית, חולה, הילדים באו לבקרני. גילגלנו שיחה באפיקים שונים והגענו ל… מרוקו. מה אוכלים שם, היכן גרים, היחסים בין ילדים יהודים לערביים. שאלתי: איך הייתם מבדילים בין ילד יהודי לילד ערבי? ענה יצחק: – “ילד ערבי הוא מלוכלך, מרביץ מכות במקל, אוכל אוכל שנפל על הארץ, ומקלל כל היום”.

קשה לתאר תיאור קולע יותר ומתאים לו, לעצמו… הילדים הרגישו בדבר וגיחכו. יצחק התרתח והפליט קללה עסיסית. היסבתי את הנושא המסוכן לעניין אחר: – האם יש יהודים המתחתנים בערבים? – אמרו שיש, לא הרבה, בעיקר יש “בחורים ערבים שמשתגעים על בנות יהודיות”. הבנות היו ערות, במיוחד ש. היא סיפרה על בחורה אחת ש – – – (לא ידעה שסיפור אחותה שהיתה נשואה לגוי, ידוע לי והיא סיפרה אותו “על בחורה אחת…”)

* * *

אלבז הצבע

הוא הגבר ה“פיוטי” המצטרף מדי פעם למדורות ומסיבות־ילדים – מתגלה כאדם קשה ועצל ביותר, מחניף ו… הולך לו בדרכו. את יצחק בנו, תלמיד כיתתי, ניסה לסדר כעוזר בצרכנייה. ל“צרכן” סיפר ש"חבל על הזמן, כי בבית־הספר לא לומדים “כלום”.

לעבודה ב“קרן הקיימת” הוא מסרב לצאת. זה היום השלישי שאינו מסודר לעבודה. “אהבתי את אדוני”: רק ב“שחרייה” הוא מוכן לעבוד, כלומר, להתבטל.

יום אחד התנפל על ראובן במכות. הביא את ילדיו לחדר־האוכל של הצוות וביקש לחם.

אשתו מתהלכת תמיד בשמלה פרומה, חזה חשוף ומתחת לבית־שחיה תינוקת ירקרקת, שמדי פעם היא “שולפת” אותה משם, בתנועה־מפגינה. תמיד בוקעות מצריפת צריחות חדות.

יצחק מיידה אבנים באמו. הבן הצעיר, נסים, ילד בעל־לב. יש משהו רך ופיוטי בשלושת “הגברים” של משפחה זו, על אף ומתחת הקליפה הנוקשה, הצריחות והקללות שבפיהם.

* * *

“לא רוצה באדמה, ביתושים”

הילדים סיפרו היום בכתה על משפחה אחת שהביעה רצונה ללכת ל“עומר” (מושב בסביבות באר־שבע). שאלתי את יעקב, בן־דוד לאותה משפחה, אם גם הוא היה רוצה שמשפחתו תלך ל“עומר”. ענה הנערון (פתי, מפגר): – “אמא שלי לא יודעת מה היא רוצה. פעם מושב, פעם שיכון, פעם מעברה, רק על קיבוץ היא אומרת שלא טוב…”

• ואתה מה רוצה?

• אני רוצה לעבוד בלכתוב במשרד… אני לא רוצה לעבוד כל היום באדמה, ביתושים"…

* * *

חנה נסעה היום

לראש־פינה. אתמול ערכנו לה מסיבת־פרידה. יהודית חברתה, הטוניסאית, חילקה את הממתקים (על שולחני הניחה כמות המקבילה לזו שחילקה לכל הילדים ביחד).

האווירה היתה לבבית. חנה, בשמלה נקיה ונאה, פרחה כולה. שיחקנו ואכלנו בעליזות. דחיתי את שעת הפרידה, לבסוף, כשאמרה דליה: – שלום חנה, זכרי אותנו. – פרצה חנה בבכי גדול ואחריה כל הילדות…

* * *

עמר הוא טוניסאי

יפה־פנים־וקומה עובד אחראי בהשקייה. מתחיל ללמוד לנהוג בטרקטור של משק “שחרייה”. מדבר עברית שוטפת, נעים־הליכות ונבון־שיחה.

אשתו שמנמנה, חיוורת מאוד – יופי הספרדי־מזרחי. עיניה שחורות ומלבבות, צעירונת. בחג העצמאות ילדה את בנה הרביעי, בניתוח־קיסרי. האשה טופחה ונשמרה כבבת־עין על־ידי ראובן שלנו, אם “שחרייה”. שבועות רבים לפני הלידה, חרדנו כולנו להעלות הצעה של נסיעה בטנדר, שמא יצטרכו – אותה שעה דווקא – לנסוע לבית היולדות…

התינוק נולד בשלום. האשה־הנערה חזרה חיוורת ורופפת. דאגנו לסדר שכנה שתטפל בה ובביתה, (בשכר?). עמר שמר עליה בלילות ובימים עשה לביתו.

לחגיגת ה“ברית” הוזמנו כולנו. הצריף לבש חג וכוסה בצחור. לכל איש הוגשה מנת עוף, שרביטי בצל ירוק, מלפפון כבוש, לחם לבן, בירה ועראק. בפינה, על ארון מורכב מארגזי־“תנובה” מצופים דלקו נרות. (באבל הם נוהגים להדליק פתיל בשמן ובשעת שמחה – נרות.)

לפני כשבוע חלה התינוק בהתכווצות מעיים, מלווה בחום גבוה מאוד. הובהל הרופא וקבע, שאין צורך לקחת את התינוק לבית החולים. היה יום שרב יוקד. החובשת נכנסה אל הצריף וראתה כי התינוק במצב קשה, הורתה מייד להביא את המכונית, לקרוא לר־ה, ולמהר לבית החולים. עמר – זינק לחדר הפנימי, לקח רובה, טענו וכיוון את הלוע אל ר־ה שהופיעה ברגע זה בפתח, וכבר הכניס כדור לקנה. החובשת פרצה בזעקה ומישהו מהשכנים נכנס לחדר, תפס מידי האיש את הרובה.

האם, אף היא איבדה עשתונותיה. שניהם לא נסעו לבית־החולים ר־ה נשאה את התינוק על זרועותיה ונחפזה למכונית. והטנדר טס כחץ מקשת!!! לבית החולים. כשחזרו משם ומסרו שמצב התינוק הוטב, ביקש עמר סליחה מר־ה והתנשק עמה בחגיגיות.

* * *

השבת נשארתי ב“שחרייה”

בערב שבת נאספו הילדים, כרגיל, למסיבה. אבד לי מפתח הכיתה, שבה היו פמוטיי השבת וקופסת קרן־הקיימת, ונמצאה המסיבה חסרה.

הילדים ישבו סביבי, שרנו ושיחקנו. הגיעה השעה בה צריך היה כנהוג, לספר משהו. אמרתי להם: – אספר לכם משהו שסיפרה לי סבתא שלי, כשהייתי ילדה קטנה כמותכם:

סבתא שלי חיתה בפולין. ביום שישי אחד באו הפולנים וגירשו את כל היהודים מהעיירה. היה יום חורף קר והכל היה מכוסה שלג. היו שם כעשר משפחות והן יצאו לדרך, עם הילדים. צרורות חפצים נישאו על כתפי הגברים והנערים הגדולים. לפנות ערב, הגיעו ליער. זה היה ליל שבת. כל המשפחה הסתדרה מתחת עץ, מעצי היער, והשתדלה למצוא מחסה מפני הרוח הקרה. פתאום פרצה סבתא שלי (שהיתה אז ילדה קטנה) בבכי רם: – היא שכחה את נרות השבת! סבתא שלי ראתה את אמא שלה בוכה, חפרה שני בורות בשלג, חיפשה ומצאה שברי ענפים יבשים, עמלה לתקעם בשלג ואמרה לאמה: – קחי והדליקי, ואל תבכי. אמא הדליקה את הענפים בלב היער, ברכה על הנרות ונשקה לסבתא שלי באהבה – – והנרות דלקו ביער המכוסה שלג והאירו בחשכה… הילדים הקשיבו במתיחות. שאלו כמה שאלות וכמו המשיכו להקשיב גם לאשר לא סופר…

שאלתי אותם: – מי יודע, מדוע נזכרתי פתאום בסיפור הזה? מיד ענתה דליה: – כי גם לנו אין היום נרות שבת! אישרתי דבריה. ואז הוסיף אחיה אברהם: – וגם קופסת קרן־קיימת אין לנו היום! התחלנו שוב לשיר ולשחק וחילקנו את הסוכריות, כ“מסורת”. דליה ואברהם נעלמו. כעבור רגעים מספר, חזרה דליה ובידיה שני הפמוטות הקטנים מן הכיתה וקופסת קרן־הקיימת! ידה האחת היתה פצועה, זבת דם, נדהמתי. שאלתי: – מה קרה לך? איך נכנסת לכיתה? ענתה: פשוט, נכנסתי דרך החלון השבור והזכוכית חתכה לי קצת את היד. כשראתה שאני מצטערת, אמרה: – “אין דבר, אם סבתא שלך יכלה להדליק נרות־שבת בשלג, אני יכולה להיכנס דרך הזכוכית”.

* * *

נסענו עם הילדים

לתערוכה החקלאית – בבית דגון. עירנות הילדים בדרך היתה מופלאה. כשעברנו על פני מכוורת גדולה, אמר ילד קטן: ־ “הנה מעברה של דבורים”. כשעברנו על פני גן העיר של נס־ציונה, אמר ילד שני, מן הקטנים: – “הנה גן־העדן”.

* * *

איש מהעולים

אינו נוגע ברכוש הצוות. אנחנו משאירים דלתות חדרינו פתוחות, או נעולות והמפתח נתון גלוי במנעול ולא חסר דבר. אך היחס לגינת בית הספר! כאן נוגעים, מורטים, וממששים כל היום… ובכל זאת פורחות חמניות, הסלקונים הגיעו לגודל ניכר, הצינית זוהרת.

* * *

שלא ברצוננו

ושלא בטובתנו אנו מייצגים כאן את המדינה, את הסוכנות: הטוב והרע, מידינו הם באים לעולים… ר. ור. מסדרים את העבודה, משלמים מפרעות, ימי התשלום הם “ימי־גיהינום”.

אתמול התגלע ויכוח חריף בין ר. לבין אברהם חדד, המתאגרף, לפי דעתו של חדד הגיע לו יותר כסף מכפי שניתן לו, (הוא קיבל מפרעות ועבד מעט, אותו חודש). הוויכוח התלקח וה“המונים” נאספו בצריף המזכירות ועזרו בכל פה… חדד שיבר את דלת המזכירות. ר. נסעה למשטרה והביאה למקום שוטרת, חדד נאסר בעוון התפרעות. אשתו דבקה בו ונאסרה יחד עימו.

בזכותה ערכו לו, במשטרה, “משפט בזק והטילו עליו קנס של 10 ל”י, כשחזר, סר זעמו כליל (בעצם הוא בחור טוב…) ואמר שהוא מצטער שב“אותו כסף” כבר לא הרג את ר… כעבור ימים אחדים הוסיף ואמר, שמאז בא לארץ, עוד לא אכל ארוחה טובה כל כף כמו זו שניתנה לו במשטרה… ומאז הוא “שמן זית”.

* * *

תמה שנת הלימודים

אמש ערכנו את מסיבת הסיום בבית הספר. הערב היה יפה: “כל העולם” בא.

כשראינו, בזמן הצגת “הגזר”, מספר נשים שירדו מן הספסלים על הארץ, על מנת שיוכלו “לצחוק יותר טוב” והגברים תומכים כרסם בידיהם “כדי שלא להתפוצץ” מצחוק –

– היו לנו שילומים מופלאים לעמלנו.

הילדים קרנו. בעיניהם השתקפו שלל הנורות והבלונים הצבעוניים ולא הם בלבד…

ובעיניה של יונה הטובה, קרנו עיני הילדים.

* * *

פרידה

הבוקר יצאנו לדרך עם מזוודותינו. מדי פעם בפעם נפתחה דלת וילד יצא מתוכה ורץ אחרינו, ללוותנו. גם האמהות יצאו לחזות בפרידה.

כל אשה שהתפנתה ממלאכתה, נחפזה אלינו, לחצה ידינו ואמרה מה שאמרה, שבפת תודת־אמהות. החייבת תודה הייתי דווקא אני…

על ש.ב. – היורד הראשון מידידי

השתרכתי בדרכי לשוב לבית הולדתי.

את הבי לא מצאתי.

רק חורבה ובה כתלים נופלים, טיח מתפורר. קורות גג חרוכות.

תילי אבק מחניק. קוצים, שברי זכוכית. עקרבים. עטלפים.

מזה ימים איני משאיר כאן אבן על אבן.

אני נובר ומחפש, חופר ומבקש את אבן המזוזה.

אפשר ואוכל להציבה מחדש במקום שניצבה אז.

אפשר ואוכל להקים הכתלים, לקָרוֹת את הגג.

אפשר ואקים את ביתי החרב.

אבן המזוזה איננה. לא ייבנה הפתח.

לא יקומו הכתלים. לא יקורה הגג.

החורבה שותקת ואינה מגלה, היכן מונחת אבן המזוזה.

והרי שבתי למקומי להקים את ביתי ולשבת בו עד סוף ימי.

והרי צריך שאקים את ביתי.

אולי ימצא אותה בני אחרי?

סיפר לי נחום

לפני כעשר שנים ומעלה, נסעתי לאנגליה, להשתלם בשפה האנגלית, לעיר ושמה אקסטר.

ישבתי שם, חורף שלם בעיר זרה, יפה מאוד, באפור ובלבן.

באפור – על שום בתיה, מהם עתיקים מהם עתיקים מאוד;

בלבן – על שום השלג הכבד שכיסה אותה, למן בואי אליה וכמעט עד צאתי הימנה.

יום אחד, ואני יושב בשיעור כבד ומייגע, והינה,

הועתקתי לכפרי הירוק, המנומר בפרחי כלגוון;

לאשתי הטובה, לבנַי ולבתי היחידה ולשלושת נכדי הקטנים, למולדתי.

בקיצור, נאחזתי געגועים, כאש.

מה אעשה והם כל כך רחוקים, מעבר לים?

אכתוב. אכתוב מכתב! אספר על השלג;

על הסוסים היפים הדוהרים, שקיטור עולה מנחיריהם;

על הכלבים העטופים מחלצות צמר וגבירותיהם הטופפות על עקביהן, מאחוריהם;

על הטירה, טירת הלורדים, שביקרתי בה בשבת האחרונה,

שקיסוס בן אלף שנה מטפס באלוניה, במגדליה…

וכך הייתי יושב וכותב וכותב.

השיעור הסתיים ואני לא ידעתי.

הכיתה התרוקנה ואני לא הרגשתי.

פתאום ישב על ידי הסודני.

אבל עוד לא סיפרתי כלל, שאותה כיתה לאנגלית באֶקסֶטר

הייתה מיועדת ל“זרים”

ואכן היו בה אנשים מכל כדור הארץ.

מאחורי למשל, ישב סודני ענק שחור לחלוטין ונעים סבר.

באחד השיעורים הראשונים היצגנו את עצמנו, זה בפני זה.

הוא אמר שבא מסודן ואני – שבאתי מישראל.

וכאמור, הסודני קבע את מקומו אצל השולחן שמאחורי.

ועכשיו קרב את כסאו אלי והביט בכתיבתי.

התפלאתי מעט על חוסר נימוס זה, שהרי אין זה מקובל כלל,

שאדם יושב ומתבונן במה שאתה כותב לעצמך,

מה גם באנגליה המכופתרת והמנומסת!

הרמתי את פני אליו וכנראה שסימנתי עליהם כמה וכמה

סימנים מובהקים של שאלה וקריאה, אבל הוא חייך.

– לא־לא, אל תחשוב שאני מציץ למכתבך, – אמר –

– איני יודע ממילא לקרוא מה שאתה כותב…

וסלח לי גם על דיבורי המגומגם – אמר במבוכה –

אבל ראיתי מרחוק את האותיות שלך…

– “האותיות” – שאלתי בהפתעה – מה יש באותיות שלי?

אלו הן פשוט אותיות השפה שלי העבריות, עברית היא השפה שלי, שפת ישראל!

– שמע לי – אמר בלחש וניכרה בו התרגשות, שכבש אותה בקושי:

– כשהייתי ילד, לפני שאמי מתה, והיא מתה כשהייתי בן שמונה,

הייתה מראה לי בכל ליל־שבת, לאחר ששכבו אבי ואחי הקטנים ממני לישון,

פיסת עור מקומטת, עתיקה, שהייתה מוציאה מנרתיק קטן שחור עשוי קרן – – –

– כן – עזרתי לסודני להמשיך – ומה היה מצויר על אותה פיסת־עור?

– היה מצויר – אמר בלחש ובהיסוס – או אולי כתוב…

– כן, מה? – שאלתי אותו, כדי לעודדו,

– אינני יודע מה – אמר – מעולם לא הסבירה לי אמי דבר,

רק הראתה לי ושתקה.

אוכל לצייר לך, לכתוב? נדמה לי, שזה דומה למה שאתה כותב כאן – אמר.

נתתי לו את העט הכדורי שלי ודף חלק ולבן.

הסודני נטל את העט וכתב מימין לשמאל, באותיות עבריות צולעות:

שמע ישראל

– אתה יהודי? – נדהמתי

לא – השיב לי – אבי מוסלמי, ביתנו מוסלמי אדוק,

אבל עכשיו אני חושב – שאמי ואולי גם אמה,

או סבתה, היו יהודיות – – – אף מלה לא אמרה לי על כך.

שנינו שתקנו. הסודני השחור הענק, שעל סף שנות העמידה, ואני.

– יודע אתה – אמרתי לו מה פשר המלים הללו" – לא, איני יודע.

וכך נמצאתי אני, הישראלי מ“קצה־מזרח”, עם הסודני

האפריקאי מן הדרום ושנינו יחד – בקצה־מערב,

כשאני מנסה לסבר את אוזנו במלים העתיקות כים – “שמע־ישראל”.

ואמרתי לו תוך לחיצת כף ידו:

– אתה יודע, אתה בעצם יהודי…

1968