רקע
משה סמילנסקי
אַבּוּ שַׁבְּעַאן
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: דביר; תשכ"ד

בשמו זה נתפרסם בכפרו בימי אשרו וגבורתו, אבל שמו האמתי היה פשוט: עבדאללה. על שום מה נתפרסם בשמו החדש? על זה יסופר כאן, בספור זה.

באחד הימים חזר עבדאללה משוּט בין הגבעות והעמקים אשר מסביב לכפר – איש עצל היה מימי נעוריו, את העבודה הקשה שנא ומאס, והיה מרבה בטיולים. עתה שב מטיולו ובידו מציאה גדולה: דודאים. ושמע הדודאים יצא בכל הכפר.

והכפר קוּבֵּיבָּה מולדתו של עבדאללה – יד־האלהים היתה בו למנוע פרי בטן מנשיו. רב היה בו מספר העקרות ויצא להן שם בארץ. היו שאמרו, כי מי הבאר גרמו לכך. והתחילו אנשי הכפר לחפור בארות אחרות. שנה שנה חפרו באר חדשה, כי ליד הבצה וליד הנהר שוכן הכפר, והמים מצויים במקום. ויגדל מספר הבארות שבכפר ממספר העקרות. אך תקוה לא היתה להן.

אחרים אמרו, כי השד השוכן בבצה – ממנו הרעה. ונשים זקנות שבכפר נשבעו בראשן, כי בעיניהן ראו כמה פעמים את השד מתגנב מן הבצה ובא אל הכפר בלילה אחרי אחת החתונות והוא צועד מסביב לביתו של הזוג החדש ומלחש את לחשו. ולפני הלחש של השד מי יעמוד? רק בפני הדודאים מתבּטל הלחש והיה כלא היה.

ויהי כאשר נודע בכפר דבר הדודאים של עבדאללה, ותחרדנה אליו כל העקרות לדפוק על פתח ביתו, וכל אחת מהן מבקשת ומתחננת על נפשה:

– אנא – תנה לי מדודאיך…

ועבדאללה רוָק היה. בחור כארזים, צח ואדום. קווצותיו תלתלים; עיניו מבריקות ושחורות; ידיו גלילי ברזל ושוקיו עמודי שֵש. שפתותיו נוטפות מור, חכו ממתקים וכולו מחמדים. רבות מבנות הכפר – ואל תגידו בגת: גם מן הנשוּאות – חשקו את יפיו בלבן. אבל מחמת עצלותו לא ידע לקבוץ על־יד די כסף לקנות לו אחת הבנות מן היפהפיות שבכפר. ואנשי קוביבה אנשים כבדי־לב הם, ואת בנותיהם לא יתנו לאנשים חנם אין כסף, גם אם חולות־אהבה הן.

העביר עבדאללה את עיניו השחורות ובחן את כל הנשים העקרות אשר באו אל ביתו, ואל האשה אשר נשאה חן וחסד לפניו פנה ואמר:

– בך בחר אַללה, כי אתן לך מן הדודאים אשר מצאתי.

האשה הנבחרת נהרו פניה משמחה, וכל שאר הנשים יצאו מן הבית במפח־נפש ובבושת פנים. ואחרי אשר נשארו עבדאללה והאשה העקרה לבדם בבית, נשא הבחור מדברותיו ואמר אליה:

– את הדודאים אשר נתן לי אללה טמנתי באחת המערות, לרגלי אחת הגבעות אשר בשדה, לבל תהיינה בהם עיני השד לרעה. עם בוא הערב תחכי לי איפוא מאחורי הכפר, מאחורי כרם הזיתים, וכשאבוא תלכי אחרי עד הגבעה ועד המערה ונתתי לך את דודאי.

וכך היה. בערב ההוא בוששה האשה העקרה לשוב אל ביתה, ובעלה לא ידע בצאתה ובשובה. ולתקופת השנה פקד אותה אלהים ותלד לאישה בן זכר.

והדודאים של עבדאללה יצא להם שם בין כל העקרות שבכפר ושמעם הגיע עד לעקרות אשר בכפרים השכנים. ורבות היו העקרות הדופקות על פתח ביתו. רבות אשר מנע אלהים מהן פרי בטן באו אליו להתחנן על נפשן. ואולם בכל פעם יבחר לו עבדאללה אחת מהן, הטובה והישרה בעיניו, ואותה יחון בדודאיו. וכדבר אשר דבּר לאשה הראשונה ידבר לכל אחת מהן, וכמעשה הראשונה תעשינה כולן. ומאת אַללה היה הדבר: כל עקרה אשר קבלה מדודאיו של עבדאללה בתוך אותה מערה, ליד אותה הגבעה, מאחורי הכפר, פקד אותה אלהים לתקופת השנה ותלד בן זכר.

ושם עבדאללה יצא לתהלה ולתפארת בכל הסביבה. הכפר קוביבה התגאה בבניו, אשר הקים לו אללה, וכל הכפרים מסביב, רחוקים וקרובים, קנאו בכפר קוביבה. מני אז נקרא עבדאללה בשמו החדש: אבו־שבעאן, על השׂובע שהשׂביעו דודאיו את הנשים העקרות. שמו הראשון נשכח, ורק בשם אבו־שבעאן יקרא בכפר ובכל הסביבה, רק בשמו זה נודע בעמיו.

אבו־שבעאן נודע לכל: לגברים, ולנשים, לזקנים ולצעירים, ואף ילדים ונערים שוחחו בו. הכל התברכו בו. והכל הללו את שמו.

ואולם את דבר המערה אשר לרגלי הגבעה, מאחורי הכפר, ידעו רק הנשים העקרות אשר התודעו אל אבו־שבעאן; הן לבדן ידעו את הסוד ושמרהו בלבו, ולא גלו ממנו שמץ דבר לשום אדם.

__________

שנים על שנים עברו, ואבו־שבּעאן חי חיי נחת, כבוד ועונג בכפרו, בשל הדודאים, ברכת האלהים, אשר מצא בשדה. אך לא לעולם חוסן. אין אדם זוכה לפני אללה כל ימיו. רעה באה עליו. ומתוך קהל הנשים העקרות, אשר נתן להן מדודאיו, נפתחה הרעה. נשים דעתן קלה ועינן צרה. ריב ומדון פרץ בין הנשים, ואין איש יודע עד היום הזה בשל מה ולמה, והלא לכולן נתנה הישועה? רוח רעה עברה על הנשים ותסכסך אשה ברעותה. אין זאת כי אם מאת השד, שוכן הבצה, היה הדבר!

הנשים התחילו לדבּר סרה אשה ברעותה. כל אחת שלחה את לשונה הרעה באבו־שבעאן. הנשמעה כזאת? רעה תחת טובה; אמנם, הנשים דברו בלחש, מפה לאוזן; אבל הפיות המלחשים רבו מיום ליום, והאזנים המקשיבות ללחש רבו פי־שבעה – ואבו־שבעאן יצא לו שם רע!… התחילו מספרים עליו דבות בראש כל חוצות. התחילו מראים עליו באצבע. התחילו רוגנים עליו בבתים. התחילו מתרחקים ממנו. והוא מביט על כל אלה בתמיהה, אינו יודע מה פשעו ומה חטאתו ומי נתן את שמו הטוב לכלימה.

והדברים הגיעו אל בעליהן של העקרות לפנים. התחילו מתכנסים יחד ומטכסים עצות. מהם שלא יכלו להתאפק ושפכו את חמתם על נשיהם… על אלה אשר הקימו להם שם וזכר בעמם… יום יום ירדוף אחד הבעלים הללו את אשתו והכה אותה לעיני הבריות מכות אכזריות.

והעקרה האחרונה, אשר הושיע לה אבו־שבעאן ואשר בשלה יצאה כל הרעה, כי חברתה שנושעה לפניה קנאה בה ותדבר עליה סרה, – עקרה זו עוד כרסה בין שניה ובעלה הכה אותה מכות רצח, עד כי כרעה־נפלה ותלד נפל, וימותו יחד, האם וילדה… אכן, יד השד אשר בבצה היתה בכפר!

ובאחד הימים, בהתהלך אבו־שבעאן בשדה ליד הגבעה על פתח המערה, קמו עליו המון אנשים מבני הכפר, אשר ארבו לו שם, מבעליהן של העקרות אשר נושעו על ידו, ודברו אליו קשות וחרפוהו וגדפוהו כאחד הריקים. וכשפתח את פיו להשיב להם חרפתם אל חיקם, רגמו אותו באבנים עד כי נפל מת… והאנשים הוסיפו לרגום, עד אשר נערם תל אבנים על גופו, ויהי לו לקבר ולמצבת־עולם.

________

ושם אבו־שבעאן לא נשכח מלב העקרות גם אחרי מותו. מדי שנה בשנה, ביום מותו, מתאספות ובאות אל קברו הנשים העקרות, אשר מנע מהן אלהים פרי בטן, והן שופכות את מר לבן לפניו. ומנהג בידיהן: כל אשה מביאה כד מים על ראשה וזורקת את הכד על אבני הקבר, כי ישבר וירטיבו מימיו את משכב המת. והעקרה המאושרה, אשר הצליחה להשליך ולשבור את כדה ראשונה, יפקוד אותה אלהים אותה שנה בפרי בטן.

ככה מספרות הנשים הזקנות אשר בכפר קוביבה עד היום הזה.


המלצות קוראים
תגיות