• יום אחד אשכל את שתיהן!…

כך יללה והתיפחה אותו יום, מן הבוקר ועד הערב, חַלִימָה הזקנה, אשת השיך חליל, ומאנה להנחם. ובתו חבטה ראשה בקרקע ודברה סרה אל אביה…

חמת השיך חליל בערה בו עד להשחית. מה לאשתו, כי תילל מרה ותמאן להנחם? אם כבר יצא הדבר – מאת אללה יצא, ומה כי תתרעם? האם עליו, השוכן מרום, ועל מעשיו תתרעם?… מה שחשב והחליט השיך חליל לעשות – בגזרה מן השמים חשב והחליט, ומה לאשתו כי תשלח בו מבטי זעם? לוּ צעירה היתה, כי אז היה משחר למוסר אזניה ומעביר את שבטו על חלקת בשרה, אבל בזקנתה לא ירים עוד את ידו עליה.

וזאת… הבת… הנערה הבלה… איך תעז לדבר סרה בפני אביה?…

ויותר משזעף השיך חליל על אשתו ועל בתו, חרה לו על בנו, בן־זקוניו. מילא הן – אינן אלא נשים; אבל הוא, עבדאללה בנו, מה לו כי השחירו פניו פתאום וכאבל יתהלך, אוכל לא יבוא אל פיו, ומבטו ישלח מעל ראש אביו והלאה, כמו יפחד להביט ישר אל עיניו, פן יכיר בו כי נפשו רעה עליו… איך העז?… הימרה בן רצון אביו, ולו אך במחשבתו?… או לב עלם־גבר זה נהפך ללב אשה וימס כמים, כי נגע בו הנסיון הראשון?… הלא רק ממבט עיניו יחתו אנשי־ריבו?!…

__________

מעשה שהיה כך היה:

לשיך חליל סוסה – סיחה, רזאל שמה, בת בכורה, ראשית פרי בטנה של סוסתו החדשה בת היחשׂ. גם אביה מן המפורסמים. שמו ידוע לתהילה בכל הרי חברון. עד להרי חברון הביא השיך את סוסתו משפלת יהודה להרבעה. ורזאל מיועדה מלידתה לעבדאללה, כי אחיו הגדולים ממנו כבר קבלו את חלקם בסוסות, שהביאה לשיך חליל סוסתו הראשונה. ואחותו רזאלה, האחות הבוגרת הגדולה ממנו, מה לה ולסוסה?…לה, לאשה, נתּן הפלך, וזה גורלה.

ומן ביום שחנך השיך את סיָחתוֹ לרכיבה (מומחה לכך היה השיך הזקן, בן־השבעים, אין כמוהו לחנך סיחים וסיחות ולכַון את ריצתם כהלכה, וממרחקים מביאים אליו סיחים וסיחות לחנוך ולהדרכה), למן היום ההוא מסר אותה לידי עבדאללה בנו, והוא רכב עליה לאשרו ולשמחתו של השיך הזקן, שנהנה הנאה מרובה מבן־זקוניו וסיחתו. יפים היו שניהם ויאים זה לזה.

השיך חליל ובני־ביתו חיו חיים טובים ולא חַסרו דבר. בדוּאים היו. אבל מאז נבנתה המושבה היהודית הגדולה בקרבת אהליהם, חדלו לנדוד והתאזרחו במקומם. גם אדמה קנו להם ורפתים בנו לבהמתם. אמנם השיך ובתו ישבו באהלים, כי אותם לא ימירו בבנין אבנים, אבל הם זרעו את האדמה, גם סחרו את אנשי המושבה ועשו חיל.

רק דבר אחד העיב לפעמים את שמחת בית השיך חליל. כל בניו נָשׂאו להם נשים, ובנותיו נִשׂאו לאנשים. גם בבן־זקוניו, עבדאללה, דברו נכבדות זה־כבר. ורק רזאלה, בתו הבוגרת, הגדולה מעבדאללה, לא היתה לאיש. היא מאנה ללכת אחרי החתנים אשר באו לשקול מוהר רב על ידי אביה. בכל אחד מהם מצאה מגרעת. רגילה היתה עם בנות המושבה והן אשר שנו את טעמה לרוע. לא אחת ולא שתים בקש השיך חליל להשיאה בעל כרחה לאחד מבחורי הבדואים, אבל אשתו לבה רך, נפשה קשורה בבתה לאהבה, ואינה נותנת לנגוע בה לרעה. ויוָאש השיך חליל מבתו ולבו רע עליו.

ימים רבים חיו השיך חליל ובני־ביתו חיים טובים. והנה קפצה עליהם הרעה. שנים רעות באו לארץ, שנות בצורת, שנות רעב. אללה שפך חמתו על בני־אדם אשר השחיתו את דרכם, ומנע מהם את המטר. האדמה קשתה כברזל, והתכחשה לעובדיה ולא נתנה עוד לחם לפיהם ותבן לבהמתם. בשנים הראשונות עמד השיך חליל בנסיון. מן החסכונות אשר חסך בשנים הטובות, בשנות השובע, הוציא ואכל בשנים הרעות, שנות הרעב, אבל החסכונות הלכו וכלו והרעב עוד לא תם מן הארץ. ומקרה רע קרהו, אשר כלה את שארית חסכונותיו: אש נפלה במתבנו ותאכל את כל התבן אשר הכין לבהמתו. גם את שטרות הכסף המעטים, אשר עוד נשארו לו לפליטה טמונים בפח בתוך המתבן, אכלה האש…

עתה רעבו בהמותיו, ופרוטה לא היתה בכיסו לקנות להן תבן. גם החטים והשעורים הלכו וכלו מן המטמורה, ומה יאכל הוא ובני־ביתו? ומה תאכל סוסתו ובתה הסיחה?

רבות מחשבות חשב השיך חליל בלבו, גם עם אשתו הזקנה התיעץ, גם בפני בנו, בן־זקוניו, הסיח את דאגתו. מה ימכור?… את השוָרים?… וכי יתן אללה מטר בראשית השנה הבאה, במה יחרוש את אדמתו ובמה יזרענה?… או שמא את פרותיו ימכור?… הלא מעט החלב הוא כל מאכלו ומאכל אשתו הזקנה… וגם מעט כסף, לקנות שמן ומלח, יחסוך מן החָלב הנמכר במושבה…

בכן החליט חליל להשׂיא את בתו, את רזאלה, ויהי מה. אחרי בלותה עוד מוכן בנו של שיך הבדואים השכן לשקול על ידו כארבעים לירה כסף מזומן… ואת רזאל ימכור לשומר המושבה, אשר נשא את עיניו אליה זה מכבר והציע ארבעים לירה בכסף מלא… ועוד יתרה… השומר עברי הוא, ובתמימותו הבטיח כי שלש הסיחות הראשונות – במקום שתים – כמנהג הארץ – אשר תולדנה לסוסה, תהיינה לשיך חליל… ואת כולן יתן לעבדאללה לכפר את פניו.

ומשמונים הלירה יבּנה: יקים מתבן חדש, יקנה תבן לבהמתו, שעורה לסוסתו ולחם לבני־ביתו. גם ישמור מכסת כסף, להיות בידו ליום רע… רגיל היה השיך הזקן בכסף מזומן הטמון תחת ידו, ומנוחתו בל עמו מאז נשאר בלי פרוטה אחת… והפעם ידע לשמור את שטרותיו…

אך כאשר הודיע השיך חליל את רצונו ואת החלטתו הגמורה בביתו, ויהי כל הבית כמרקחה.

האשה הזקנה יללה:

– יום אחד אשכל את שתיהן!…

הבת בכתה תמרורים ותדבר סרה אל אביה:

– הלחנם צמתי שנים על שנים?… האם בפת דורה אשבור את רעבוני?…

בן השיך השכן היה קטן, רזה, שחור ורע־מראה.

ועבדאללה, בן־זקוניו, פניו חָורו כסיד ועיניו נוצצו כלפידי־אש ומבטו רחף מעל ראש אביו והלאה… ויש אשר התכוצו ידיו לאגרופים… ורפו. כאָבל קם ויצא את האוהל ופניו חפו.

וירע לב השיך חליל עליו, והיטב חרה לו על בני־ביתו אשר אמרו למרוד בו. הכביד השיך חליל את לבו.

ולא עבר כי אם שבוע ימים ורזאלה נלקחה מן האוהל והובלה בעל־כרחה בתופים ובמחולות לבית חמיה. ורזאל עברה לידי שומר המושבה, ומשתה גדול עשה שומר המושבה ויזבח זבח, ושיך חליל היטיב את לבו באכילה כדת.

בידי השיך חליל היו שמונים לירה, ויבן לו מתבן חדש, ותבן קנה לבהמותיו, וחטה לביתו, ושעורה לסוסתו. ואת השטרות אשר נשארו בידיו שׂם בכלי חרס ויחפור בור במקום נאמן ויטמון את כספו.

וירוח לו, וינח מכעסו ומרגזו.